אני מבקש לדבר בפניכם הערב יותר ﬠל היהודים ופחות‏ ﬠל הערבים וכל השאלה שלי היא: מה אנחנו ﬠושים שם בשטחים כל הזמן האינסופי הזה?

השאלה אינה השטחים, ולא השיחות הפוליטיות ולא הוועידות הבין לאומיות אלא: האם אנחנו ﬠוד בני אדם? אנחנו היושבים ﬠל ראשם של מליון וחצי בני־אדם, סוגרים אותם ומכריחים אותם להיות בני־ﬠרובה לרﬠיונותִ שלנו ﬠל ההסדרים. אנחנו הכובשים אותם, הלוחצים אותם, הממררים את חייהם – וגם את חיינו – ולא נשלחם חפשי ﬠד שישלמו לנו כופר: לאומי, פיסי ופוליטי, וﬠד להשחתת צורתנו האנושית, וﬠד לאותה קהות החושים, האדישה לכאב והסתומה לﬠוול, וﬠד לכליאת עם שלם בביתו בלי חשמל ומים ובאיסור ﬠל הבﬠת שמחה, בלי שמישהו יבהל מ“מבצﬠ” לא־יאומן זה. הנה, זה הדבר: הכיבוש שלנו שאנחנו כובשים – וההתנגדות שלנו שהתרגלנו להיות כובשים, זה הדבר. לא האדמה, לא השטחים ולא הפוליטיקה: ההתבהמות שלנו זה הדבר. וההסכמה הכללית שלא נורא, שאפשר, שמוכרחים כך, ולא ﬠוד אלא שצריך להכביד ידינו יותר ולכבוש אותם ﬠד עפר.

ראו במה כולנו […] למכור את הפסקת הכיבוש שלנו ביתרונות מדיניים פיסיים, ואיך לא לחדול מן הכיבוש לפני שנקבל תמורה טובה. ואיך לגרום להם לﬠרבים שלא ביקשו כלום ולא יקבלו כלום – עד שרק עם ערבי ניכנע לגמרי נוכל לשבת לבסוף לשיחות ה“אוטונומיה”. והכיבוש לא יגמר לעולם אלא רק כשלא יהיו עוד כאן ערבים, או רק כשיהיו אבל ניכנעים לגמרי.

ובעוד אנחנו מחשבים את ריווחי מכירת חיסול הכיבוש, איננו רואים את ההפסד שאנחנו גורמים לעצמנו. כל הזמן הזה, ובכל כוחנו, ואיך עד שיימצא הפתרון הרווחי מכולם – אנחנו הולכים ומפסידים את היקר מכל יקר, את נפשנו. ואיך כל הזמן הזה, ובכל כוחנו, לערבים אנחנו משחיתים את גופם, אבל לעצמנו אנחנו משחיתים את הנשמה. ואיך כשכל תקוותינו תתמלאנה לבסוף – לא נהיה עוד בני־אדם.

תהליך זה של התבהמות הכובש אינוִ נﬠצר. ראשיתו באי־ההכרה בזהותו של הניכבש. ולרבים ﬠד היום אין כלל בארץ פלשתינאים. ויש רק איזו ﬠרימה גדולה מאד של כל־מיני בלתי מזוהים, שאינם אלא רק צרה צרורה. ולרבים בארץ קשה ההכרה בפלשתינאים כיציאה לשמד וכﬠבודה זרה. ולהכרה בהם זה כמו לאשר חלום רע ולממשו בפוﬠל. אין אפוא פלשתינאים, ויש רק הרבה מאד ילידים מקומיים, שונאים ושנואים, שמפריﬠים לנו, ואילו רק ניפטרנו מהם והיתה הרווחה. כולם הם חורשי רע, כולם הם ילידים מקומיים, בני סוג מטריד, נמוכי קומה אנושית, נמוכי זכויות, ובין אם ננצל אותם כאן, ובין אם נגרש אותם מכאן – הם אינם אלא אספסוף ילידים מופרעים ומפריעים.

על כך נפלו לאחרונה מסיתים מבחוץ ועוררו אותם לקום ולעשות צרות. וכל המהומות האלה אינן אלא כולן הן תוצאה של הסתה שניפחה לאנשים המסכנים את הראש.

אבל ﬠוד מﬠט נצוד את כל המסיתים וגם נשתיק את התבוסתנים שלנו מבפנים – והﬠרבים יחזרו להיות ניכבשים טובים, ניכנﬠים לסטטוס של כמﬠט־בני־אדם, וחיים ﬠל ידינו בלי לגﬠת בנו, בלי קשר אלינו – ומבוקר ﬠד־בוא הﬠרב שמפריד בינינו: הם חוזרים ללא־מקומם ואנחנו במקומנו.

הכל אפוא מן המסיתים. אין שום סיבה לערבים למרוד. אין שלילת זכויות. איו שיﬠבוד. אין דור צומח. אין עם כבוש – ואם רק נחניק את ההסתה, ורק נעצור את ההתפרעות, ורק נדכא את התביעה לחופש, ורק נרמוס כל תנועה עממית בראשיתה – ישארו אז רק הנכנעים, רק המובסים, רק השותקים והנאלמים – והם, אם ירצו להוסיף לחיות ולהתפרנס כאן, יצטרכו לקבל עליהם בשקט את מנת הילידים הנכנעים.

ולא עולה על הדעת שהתקוממות עם אינה צריכה לשום הסתה. כשם שרעבים אינם צריכים שום הסתה כדי לרצות אוכל, וקפואים אינם צריכים הסתה כדי לרצות חום, ואסירים אינם צריכים הסתה כדי לרצות חופש.

ומי שהחופש הוא מחסורו, לא יחליף אותו ביותר פרנסה, ולא ביותר השכלה ולא ביותר מנוחה, ולא יחדל מן התביﬠה לחופש ומן המﬠשים שיביאו לו חופש גם אם יכו אותו וישברו ﬠצמותיו.

ﬠונשים מﬠולם לא הרתיﬠו את המשוﬠבד כמו שעונשים מעולם לא הרתיעו את הרעבים מהשג להם אוכל. וכך מתחמקת מדיניות הבטחון שלנו מן הנושא האמיתי. ובמקום לחפש פתרון לסיום הכיבוש היא משקיעה את כל האנרגיה הלאומית בדיכוי הניכבשים: בﬠונשים, בﬠונשים ובﬠונשים ﬠל גבי ﬠונשים, וכבר אין כמﬠט ערבי בארץ שלא נﬠנש, אם ככה ואם ככה, וכבר ﬠלינו על ﬠצמנו בהמצאות הﬠנישה ובברוטאליות הענישה – ומה שהשגנו ﬠד ﬠתה הוא – שסוף הכיבוש אינו ניראה, ושהמשך הכיבוש אינו ניסבל.

אבל הﬠניין שלפנינו איננו הערבי והכיבוש – אלא דווקא היהודי והכיבוש. והפּסקת הכיבוש היא לא צורך ﬠרבי אלא צורך יהודי, קודם כל. והﬠניין שלפנינו הוא הﬠור הﬠבה שהצמיחו להם היהודים כדי לא לדﬠת ולא להרגיש מה קורה להם כשנﬠשו כובשים.

הﬠניין שלפנינו הוא ההתרגלות הזו שהתרגלנו לא להיות מוטרדים מכלום, לא מן המכות שאנחנו מכים ולא משבירת הﬠצמות שאנחנו שוברים ולא מגאז הדמﬠות שאנחנו מתיזים ולא מפּציﬠות כדורי הﬠופרת והגומי והפּלסטיק שאנחנו יורים ולא מעונשים שונים ומשונים ומן הﬠינויים המשפילים שאנחנו מﬠנים במו ידינו היהודיות, ולא מן הזריקה למﬠצר מתמשך בלי שום הליך משפטי – הﬠנין הוא ממש ההתרגלות שהתרגלנו לראות השפלות ולא לדﬠת, ההתרגלות שהתרגלנו לדﬠת ﬠוול ולהחריש ולשמוﬠ זﬠקות ולהיאטם. ולא לזכור, למשל שבבית הפושﬠ שאנחנו הורסים לו בלי בעיות, חיה גם משפחה גדולה עם זקנים ועם תינוקות שיזרקו לרחוב – ולא מפני שהﬠרבים הם צדיקים גדולים שאינם עושים דברים קשים ונוראים שאי־אפשר לשאת – אלא מפני שהמצב הזה כולו הוא תולדת הכיבוש. והכיבוש כולו הוא ﬠל אחריותנו – ﬠצם קיומו, המשכו או חיסולו. הכיבוש ותוצאותיו – זו שאלה יהודית. זו השאלה היהודית. איזה עם אנחנו, ומה ערכנו, כשהמרחק בין קהות חושינו למה שקורה לנו פנימה – כבר כמעט אינו קיים. ושככל שאנחנו הורסים אותם אנחנו הורסים את עצמנו. הרס שיורד ומחלחל עד תחתית שורש זהותנו היהודית.

והלא לכאורה כבר הכל גלוי וידוע: שיש עם פלשתינאי, שהוא נאבק לביטול כיבושו, שאנחנו הם הכובשים שלו, ושאנחנו מנסים להתחמק מן ההכרח לשחרר אותו, ומבקשים, כאמור, למכור כל שלב משלבי שחרורו בכל מיני הטבות ויתרונות לנו. אי־הבנה תהומית בינינו ובינם. הם נלחמים בנו לפי כוחם ואנחנו נילחמים בהם לפי כוחנו, כשהעניין שלנו, ככל שנהפוך בו, הוא לא המשך המלחמה הזאת, אלא דוקא היציאה ממנה, וקודם־כל: היציאה מן הכיבוש. על־ידי ניתוק צד מצד. הם מאיתנו, ואנחנו מאיתם.

אלא שכאן מתברר, ששום דבר אינו מרגיז אותנו בﬠרבי הזה, לא תרבותו, לא דתו, לא מנהגיו ולא אופיו – אלא רק זה שהוא, היליד המקומי הזה, מציג ﬠצמו פתאום כבﬠל־רצון ﬠצמי. ושכאילו גם רצונו רצון, ושכביכול שווה־ﬠרך לרצוננו. בעוד שﬠל־פי הגדרתנו הוא יצור חסר־רצון, שרק בﬠל־הרצון הוא שייקבﬠ לו מה מותר לו לרצות והוא שיתכנן לו איפה יגור איך יחיה מה יﬠשה ובמה יסתפּק. והוא גם זה שיאמר לו אם יישאר בארץ הזו או יﬠוף מכאן. ואת החוצפה של הﬠרבי לבוא ולהציג ﬠצמו כאדם בﬠל־רצון משלו – צריך לדכא מייד. אלמלא שכולנו ﬠל כל פלגינו יושבים כל הזמן, וגם כאן, וחושבים לו במקומו: איך יהיה הגבול, מה יישאר לו, ומה יילקח – ולבסוף נגיש לו את רצוננו כאילו זה הרצון המחייב האחד – מפני שבין הים ובין הירדן אין אלא רק רצון מחייב אחד: הרצון שלנו.

אין בזה חידוש. אנחנו באגואיזם הלאומי המפותח שלנו ובקולוניאליזם שפּיתחנו לנו, ובשיכחת ההיסטוריה היהודית שלנו, ובהתכחשות היהירה למה שׂמותר ולמה שאסור – לקחנו לנו לידינו מונופול ﬠל עתידו של עם אחר.ִ ונדמה לנו שלא רק שאפשר אלא שגם מותר לנו, ומפי הגבורה עצמה, להחזיק בכוח במה שחמדנו לנו. ושמה שלקחנו אינו כיבוש שכבשנו לנו בכוח, אלא הוא המצב הטבﬠי, שגם רצון האל מרחף עליו, ולא פחות.

וככה הולך תהליך ההתקשחות שלנו ומתחזק, ומוצא לו כל הזמן הצדקות, פﬠם מטﬠמי בטחון, פﬠם מטﬠמי הרתﬠה או מטﬠמי שכר וﬠונש – וככה אנחנו בורחים מחומרת הדברים שאנחנו ﬠושים כל יום, ונאטמים לסבל שאנו גורמים. וﬠל־ידי שימוש בשמות קיבוציים מופשטים (“המסיתים”, “המתפרﬠים”, “ﬠושי המהומות” וכו') במקום לדבר ﬠל אדם נפגﬠ אחד וﬠל מה שﬠוללנו לו, וכך לא הירוי לפנינו, ולא המוכה, ולא המגורש, ולא המושלך לכלא ללא־משפט – אלא כל הזמן רק חבילות חבילות של ﬠושי־רﬠ לפנינו: חבילות הנשלחות לﬠונשן – לכלא, לגירוש, להריסה. לטרטור, להשפלה – והחבילה הגדולה מכולם היא חבילת הסתמיים. המוכנﬠים, שאינם לא ﬠם מורד, ולא ﬠם מתקומם, ולא מריו של ﬠם – אלא רק שקים גדולים, ממולאים ילידים מקומיים מושתקים, שאין לפניהם אלא רק לקבל את דין האדון. ועל זה גאוותנו.

כמובן, יקומו כﬠת מכל ﬠבר, כדי להזכיר לנו את היהודים ומה קורה להם כל יום בדרכים, בישובים ובגבולות. ואם לא שמﬠנו ﬠל יהודים שנהרגו ושנחבלו באש ובאבן ובמטﬠני חבלה למיניהם – כאילו התﬠלם מישהו מפגיעות ﬠוינות אלה, כאילו אפשר להתﬠלם. אלא שאנחנו איננו מדברים כאן ﬠל התוצאות, אלא ﬠל הסיבות, וﬠל הצורך לפתור את הסיבות ולא ﬠל הﬠנשת התוצאות – ﬠל מדיניות של פתרון הסכסוך ולא ﬠל מדיניות של בריחה מפתרון, ﬠל פתרון גואל, ולא ﬠל רמיסת ההכרח הדחוף בפתרון אמת.

וכאן אנו ﬠומדים. לא קל כﬠת לאיש. לא קל ליהודים ולא קל לﬠרבים. יש יהודים ִשמוכנים ללכת־לשיחות “אוטונומיה” ﬠם הﬠרבים, בתנאי שהם יהיו מוכנים לקבל את כל הרצון היהודי. ויש ﬠרבים שמוכנים ללכת לשיחות ﬠם היהודים בתנאי שיובטח להם כי כל רצונם ייﬠשה. יהודים רבים מבינים שיחות שלום כשיחות ﬠל כניעה ללא תנאים. וﬠרבים רבים מבינים שיחות שלום כשיחות השוללות מן היהודים את זכות קיומם כאן. וכך, מה שמונע את אפשרות השיחות הוא סוג של תפישת־ﬠולם שבה המינימום הוא מאה אחוז. תפישת ﬠולם שבמציאות אין לה קיום אבל במיתוסים היא פורחת. והאסון של אזורנו הוא ממש – תפישות הﬠולם המיתולגיות. אלה התפישות שלפיהן צד אחד כולו צודק והצד השני כולו רשע. אלה התפישות שאין בהן אני ואתה, אלא יש רק אני ממשי מכאן, ורק דימוי של אתה מכאן, מין יצור מפחיד וחורש כל רﬠ. אלה תפישות שאין בהן שום פשרה, מפני שהפשרה היא ההודאה בשני. ואם לא פשרה – שיחות שלום מניין?

לתפישות המיתולוגיות אין שיקולים ראציונאליים. הן סתומות באקסיומות מוחלטות, ובאגואיזם חירש ובקנאות ﬠיוורת. אין בהן שיקולי חיים אלא מוכנות למוות. הכל בהן משחקי חיים ומוות: או הכך – או מוות. או אני זוכה בכל – או מוות לכל. והמוות אינו מפחיד אלא אדרבא, הוא אות לנאמנות לרﬠיון המיתולוגי.

ובארץ־ישראל מתהלכים יותר מדי יצורים מיתולוגיים. יהודים וﬠרבים, והם יושבים ﬠל כל הדרכים המוליכות אל שיחות השלום. יצורים מיתולוגיים אינם ﬠשויים לדיאלוג אנושי, אלא רק לפגישת מוות במוות. ולמיתולוגיים אין הצﬠות אלא רק החלטות. ושיחת השניים היחידה שתיתכן ביניהם היא צחצוח חרבות. (והלא רק לאחרונה ראינו איך […] אנשים מיתולוגיים אל […] מיתולוגי, באמצעות השבעות לחשים וחרמים ואיך הפעיל שאמאן השבט את קסמיו כדי להשפיע על מאמיניו – ואיך הצליח ובגדול!) וככה יוצא, בﬠולם מיתולוגי כזה, שכשיקום מנהיג פּלשתינאי מקומי לייצג את הﬠניין הפלשתינאי – הרי אם הוא נציג “מוסמך” יזרקו אותו היהודים למﬠצר, ואם איננו “מוסמך” ירצחו אותו הפלשתינאים. אם הוא “מתּון” – יירצח, אם הוא “קיצוני” – ייﬠצר. ואיך אפוא זזים מכאן והלאה? ואם בלשון המיתולוגיים אין המושג “פשרה” ואין “שניים אוחזים – ויחלוקו”, ואין “כמוני כמוך” – מה ﬠוד נישאר בהם אם לא רק להרוג ולא לוותר. מה ﬠוד נישאר להם אם לא רק “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”?

אין זה ﬠסקנו לקבוﬠ לפּלשתינאים מי יהיו נציגיהם. אבל ﬠסקנו הוא לדﬠת ﬠל מה הם באים לדבר. אם הם יצורים מיתולוגיים שהולכים להיפגש ﬠם יצורים מיתולוגיים. או שהם בני אדם ﬠם שכל ישר שהולכים לפגוש בני־אדם ﬠם שׂכל־ישר. ולאחר שﬠל ישראלים מרובים כבר מקובל שצריך לדבר ﬠם האויב כדי לסלק את האויבות, האם גם מקובל ﬠל ﬠרבים מרובים שרק פשרה תוכל לקדם את ﬠניינם? האם גם ﬠל רבים מהם כבר מוסכם שאף צד לא ישיג את מלוא חלומו ואףִ צד לא ייצא ריקם?

זה לא הכל. ואסור להקל ראש. וכשאנחנו טוענים שצריך ללכת כﬠת ולדבר ﬠם אשף מפּני שהוא הנציג המוסמך של הפלשתינאים – איננו שוכחים כמה לא קל ﬠלינו אשף וכמה לא הקל ﬠלינו עד ﬠתה. וזה בלשון המﬠטה. מﬠשיו היו קשים וטﬠנותיו היו בוטות. וכשמﬠשי טרור נילוו לרטוריקה מיתולוגית ﬠיקשת כשם שקנאית, כלום לא נעשה יותר קל. אבל אם אמנם זזים כעת דברים והולכים ומשתנים, ﬠולה ﬠל הדﬠת כי גם סאדאת לא היה בא לירושלים לפני שחצה את התﬠלה בצבאו, ולו רק כדי צﬠד אחד בלבד, ששיקם לו בﬠיניו את כבוד ﬠמו – כך גם האינתיפדה שבﬠיני הפלשתינאים שיקמה את כבודם הﬠצמי, וﬠשתה אותם מוכנים יותר לשיחות. גם לאחר שנדרסה ולא ניתן לה לפרוס כנפייםֵ. ומכל מקום, ערבים מיתולוגיים הנושפים אל מול יהודים מיתולוגיים כשני דרקונים מזי אש – מאלה לא יבוא פתרון. מילת המפתח לכל הﬠתיד היא “פשרה” – זה נותן ומקבל וזה נותן ומקבל. לא נוכל לשנות את האנשים ואת אמונותיהם. ובוודאי לא במחי־יד, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל אין לנו זמן לשבת ולחכות ﬠד שהאנשים והאמונות ילמדו לקח וישתנו. הכיבוש הזה שלנו צריך להסתיים. בחשבון קצר ניראה כאילו אולי אפשר להוסיף ולשמר את המצב הקיים ﬠד שישתנו התנאים ואפשר יהיה להתקרב לאיזה פּתרון אחר. אבל בחשבון ארוך הכיבוש הוא בלתי־נסבל לנו. ליהודים. לכובשים. הוא הורג אותנו. הוא משחית את טﬠם החיים: את נשמתנו. הוא מנוון את כבודנו כיהודים. וגרוﬠ מכל. והוא מזמין ומאיץ את המלחמה הבא שכבר עומדת בשער. וחס וחלילה.

וכך נראה שאין מוצא אחר אלא לתת לפלשתינאים שהם יבחרו להם את נציגיהם. ויהיו אלה מי שיהיו. ועם נציגיהם הנבחרים לשאת ולתת. ושני הצדדים יצטרכו לדעת היטב שאם ירצו הכל ויתעקשו על מאה אחוז – יקבלו מלחמה. אבל אם יהיו מציאותיים, ובלתי מיתולוגיים, ואם יהיו הולכים זה לקראת זה בידיעה שצריך לוותר על משהו כדי לקבל משהו – אז, אולי, ייקרה. סוף סוף, הדבר ההכרחי הזה, מחוייב המציאות הזה, ואז אולי, סוף־סוף, יוכלו שני שכנים לשבת זה בצד זה, ולא שני אויבי נצח המכלים זה את זה, לנצח.

אבל עוד לפני כל זה, ותוך כדי כך, חובה עלינו להתחיל מייד בהתקפלות מן הכיבוש. תחילה, אולי, מעזה. לצאת מעזה ולהקטין את היקף הכיבוש ואת מעמסתו. ולהניח את עזה לתושביה. בסידורי בטחון הולמים סביבה, מחוץ לה. וצעד אחר צעד, תוך כדי […] היותנו כובשי עם בעל כורחו.

ולבסוף, הלא אין־שום־ספק שבסופו־של־דבר יימצא הפתרון – העולם כולו משתנה בכיוון הזה וכבר נמאסנו היטב על כל העולם – ואם לבסוף תימצא הפשרה, ויקום השלום בין השכנים, ולא יהיה שום מפלט מן השלום – אז למה למלא בינתיים את בתי־הקברות? למה לא להתחיל כעת ממה שלבסוף נגיע אליו? למה להוסיף ולהתפתל סביב הדבר, למה להרוג עד אז, למה להתבהם, למה להשחית בני־אדם, למה להביא עוד חורבן, למה להכאיב – למה לא לחיות כאן כבני־אדם ולא כפגרים כסוחים המחכים כל אחד למשיח שלו?

בני־אדם, יהודים, פלשתינאים, בואו נדבר. בואו נעשה פשרה, בואו נעשה שלום, בואו נעשה חיים.

יזהר סמילנסקי

דברים בכנס “עד כאן” באוניברסיטת ת"א, 20.1.88

פורסם בדבר תחת הכותרת “רטוריקה עיקשת וקנאית: היהודי והכיבוש” (טז כסלו תשמ"ט 25.11.1988): 15