רקע
ס. יזהר
היהודי והכיבוש

אני מבקש לדבר בפניכם הערב יותר על היהודים ופחות‏ על הערבים וכל השאלה שלי היא: מה אנחנו עושים שם בשטחים כל הזמן האינסופי הזה?

השאלה אינה השטחים, ולא השיחות הפוליטיות ולא הוועידות הבין לאומיות אלא: האם אנחנו עוד בני אדם? אנחנו היושבים על ראשם של מליון וחצי בני־אדם, סוגרים אותם ומכריחים אותם להיות בני־ערובה לרעיונותִ שלנו על ההסדרים. אנחנו הכובשים אותם, הלוחצים אותם, הממררים את חייהם – וגם את חיינו – ולא נשלחם חפשי עד שישלמו לנו כופר: לאומי, פיסי ופוליטי, ועד להשחתת צורתנו האנושית, ועד לאותה קהות החושים, האדישה לכאב והסתומה לעוול, ועד לכליאת עם שלם בביתו בלי חשמל ומים ובאיסור על הבעת שמחה, בלי שמישהו יבהל מ“מבצע” לא־יאומן זה. הנה, זה הדבר: הכיבוש שלנו שאנחנו כובשים – וההתנגדות שלנו שהתרגלנו להיות כובשים, זה הדבר. לא האדמה, לא השטחים ולא הפוליטיקה: ההתבהמות שלנו זה הדבר. וההסכמה הכללית שלא נורא, שאפשר, שמוכרחים כך, ולא עוד אלא שצריך להכביד ידינו יותר ולכבוש אותם עד עפר.

ראו במה כולנו […] למכור את הפסקת הכיבוש שלנו ביתרונות מדיניים פיסיים, ואיך לא לחדול מן הכיבוש לפני שנקבל תמורה טובה. ואיך לגרום להם לערבים שלא ביקשו כלום ולא יקבלו כלום – עד שרק עם ערבי ניכנע לגמרי נוכל לשבת לבסוף לשיחות ה“אוטונומיה”. והכיבוש לא יגמר לעולם אלא רק כשלא יהיו עוד כאן ערבים, או רק כשיהיו אבל ניכנעים לגמרי.

ובעוד אנחנו מחשבים את ריווחי מכירת חיסול הכיבוש, איננו רואים את ההפסד שאנחנו גורמים לעצמנו. כל הזמן הזה, ובכל כוחנו, ואיך עד שיימצא הפתרון הרווחי מכולם – אנחנו הולכים ומפסידים את היקר מכל יקר, את נפשנו. ואיך כל הזמן הזה, ובכל כוחנו, לערבים אנחנו משחיתים את גופם, אבל לעצמנו אנחנו משחיתים את הנשמה. ואיך כשכל תקוותינו תתמלאנה לבסוף – לא נהיה עוד בני־אדם.

תהליך זה של התבהמות הכובש אינוִ נעצר. ראשיתו באי־ההכרה בזהותו של הניכבש. ולרבים עד היום אין כלל בארץ פלשתינאים. ויש רק איזו ערימה גדולה מאד של כל־מיני בלתי מזוהים, שאינם אלא רק צרה צרורה. ולרבים בארץ קשה ההכרה בפלשתינאים כיציאה לשמד וכעבודה זרה. ולהכרה בהם זה כמו לאשר חלום רע ולממשו בפועל. אין אפוא פלשתינאים, ויש רק הרבה מאד ילידים מקומיים, שונאים ושנואים, שמפריעים לנו, ואילו רק ניפטרנו מהם והיתה הרווחה. כולם הם חורשי רע, כולם הם ילידים מקומיים, בני סוג מטריד, נמוכי קומה אנושית, נמוכי זכויות, ובין אם ננצל אותם כאן, ובין אם נגרש אותם מכאן – הם אינם אלא אספסוף ילידים מופרעים ומפריעים.

על כך נפלו לאחרונה מסיתים מבחוץ ועוררו אותם לקום ולעשות צרות. וכל המהומות האלה אינן אלא כולן הן תוצאה של הסתה שניפחה לאנשים המסכנים את הראש.

אבל עוד מעט נצוד את כל המסיתים וגם נשתיק את התבוסתנים שלנו מבפנים – והערבים יחזרו להיות ניכבשים טובים, ניכנעים לסטטוס של כמעט־בני־אדם, וחיים על ידינו בלי לגעת בנו, בלי קשר אלינו – ומבוקר עד־בוא הערב שמפריד בינינו: הם חוזרים ללא־מקומם ואנחנו במקומנו.

הכל אפוא מן המסיתים. אין שום סיבה לערבים למרוד. אין שלילת זכויות. איו שיעבוד. אין דור צומח. אין עם כבוש – ואם רק נחניק את ההסתה, ורק נעצור את ההתפרעות, ורק נדכא את התביעה לחופש, ורק נרמוס כל תנועה עממית בראשיתה – ישארו אז רק הנכנעים, רק המובסים, רק השותקים והנאלמים – והם, אם ירצו להוסיף לחיות ולהתפרנס כאן, יצטרכו לקבל עליהם בשקט את מנת הילידים הנכנעים.

ולא עולה על הדעת שהתקוממות עם אינה צריכה לשום הסתה. כשם שרעבים אינם צריכים שום הסתה כדי לרצות אוכל, וקפואים אינם צריכים הסתה כדי לרצות חום, ואסירים אינם צריכים הסתה כדי לרצות חופש.

ומי שהחופש הוא מחסורו, לא יחליף אותו ביותר פרנסה, ולא ביותר השכלה ולא ביותר מנוחה, ולא יחדל מן התביעה לחופש ומן המעשים שיביאו לו חופש גם אם יכו אותו וישברו עצמותיו.

עונשים מעולם לא הרתיעו את המשועבד כמו שעונשים מעולם לא הרתיעו את הרעבים מהשג להם אוכל. וכך מתחמקת מדיניות הבטחון שלנו מן הנושא האמיתי. ובמקום לחפש פתרון לסיום הכיבוש היא משקיעה את כל האנרגיה הלאומית בדיכוי הניכבשים: בעונשים, בעונשים ובעונשים על גבי עונשים, וכבר אין כמעט ערבי בארץ שלא נענש, אם ככה ואם ככה, וכבר עלינו על עצמנו בהמצאות הענישה ובברוטאליות הענישה – ומה שהשגנו עד עתה הוא – שסוף הכיבוש אינו ניראה, ושהמשך הכיבוש אינו ניסבל.

אבל העניין שלפנינו איננו הערבי והכיבוש – אלא דווקא היהודי והכיבוש. והפּסקת הכיבוש היא לא צורך ערבי אלא צורך יהודי, קודם כל. והעניין שלפנינו הוא העור העבה שהצמיחו להם היהודים כדי לא לדעת ולא להרגיש מה קורה להם כשנעשו כובשים.

העניין שלפנינו הוא ההתרגלות הזו שהתרגלנו לא להיות מוטרדים מכלום, לא מן המכות שאנחנו מכים ולא משבירת העצמות שאנחנו שוברים ולא מגאז הדמעות שאנחנו מתיזים ולא מפּציעות כדורי העופרת והגומי והפּלסטיק שאנחנו יורים ולא מעונשים שונים ומשונים ומן העינויים המשפילים שאנחנו מענים במו ידינו היהודיות, ולא מן הזריקה למעצר מתמשך בלי שום הליך משפטי – הענין הוא ממש ההתרגלות שהתרגלנו לראות השפלות ולא לדעת, ההתרגלות שהתרגלנו לדעת עוול ולהחריש ולשמוע זעקות ולהיאטם. ולא לזכור, למשל שבבית הפושע שאנחנו הורסים לו בלי בעיות, חיה גם משפחה גדולה עם זקנים ועם תינוקות שיזרקו לרחוב – ולא מפני שהערבים הם צדיקים גדולים שאינם עושים דברים קשים ונוראים שאי־אפשר לשאת – אלא מפני שהמצב הזה כולו הוא תולדת הכיבוש. והכיבוש כולו הוא על אחריותנו – עצם קיומו, המשכו או חיסולו. הכיבוש ותוצאותיו – זו שאלה יהודית. זו השאלה היהודית. איזה עם אנחנו, ומה ערכנו, כשהמרחק בין קהות חושינו למה שקורה לנו פנימה – כבר כמעט אינו קיים. ושככל שאנחנו הורסים אותם אנחנו הורסים את עצמנו. הרס שיורד ומחלחל עד תחתית שורש זהותנו היהודית.

והלא לכאורה כבר הכל גלוי וידוע: שיש עם פלשתינאי, שהוא נאבק לביטול כיבושו, שאנחנו הם הכובשים שלו, ושאנחנו מנסים להתחמק מן ההכרח לשחרר אותו, ומבקשים, כאמור, למכור כל שלב משלבי שחרורו בכל מיני הטבות ויתרונות לנו. אי־הבנה תהומית בינינו ובינם. הם נלחמים בנו לפי כוחם ואנחנו נילחמים בהם לפי כוחנו, כשהעניין שלנו, ככל שנהפוך בו, הוא לא המשך המלחמה הזאת, אלא דוקא היציאה ממנה, וקודם־כל: היציאה מן הכיבוש. על־ידי ניתוק צד מצד. הם מאיתנו, ואנחנו מאיתם.

אלא שכאן מתברר, ששום דבר אינו מרגיז אותנו בערבי הזה, לא תרבותו, לא דתו, לא מנהגיו ולא אופיו – אלא רק זה שהוא, היליד המקומי הזה, מציג עצמו פתאום כבעל־רצון עצמי. ושכאילו גם רצונו רצון, ושכביכול שווה־ערך לרצוננו. בעוד שעל־פי הגדרתנו הוא יצור חסר־רצון, שרק בעל־הרצון הוא שייקבע לו מה מותר לו לרצות והוא שיתכנן לו איפה יגור איך יחיה מה יעשה ובמה יסתפּק. והוא גם זה שיאמר לו אם יישאר בארץ הזו או יעוף מכאן. ואת החוצפה של הערבי לבוא ולהציג עצמו כאדם בעל־רצון משלו – צריך לדכא מייד. אלמלא שכולנו על כל פלגינו יושבים כל הזמן, וגם כאן, וחושבים לו במקומו: איך יהיה הגבול, מה יישאר לו, ומה יילקח – ולבסוף נגיש לו את רצוננו כאילו זה הרצון המחייב האחד – מפני שבין הים ובין הירדן אין אלא רק רצון מחייב אחד: הרצון שלנו.

אין בזה חידוש. אנחנו באגואיזם הלאומי המפותח שלנו ובקולוניאליזם שפּיתחנו לנו, ובשיכחת ההיסטוריה היהודית שלנו, ובהתכחשות היהירה למה שׂמותר ולמה שאסור – לקחנו לנו לידינו מונופול על עתידו של עם אחר.ִ ונדמה לנו שלא רק שאפשר אלא שגם מותר לנו, ומפי הגבורה עצמה, להחזיק בכוח במה שחמדנו לנו. ושמה שלקחנו אינו כיבוש שכבשנו לנו בכוח, אלא הוא המצב הטבעי, שגם רצון האל מרחף עליו, ולא פחות.

וככה הולך תהליך ההתקשחות שלנו ומתחזק, ומוצא לו כל הזמן הצדקות, פעם מטעמי בטחון, פעם מטעמי הרתעה או מטעמי שכר ועונש – וככה אנחנו בורחים מחומרת הדברים שאנחנו עושים כל יום, ונאטמים לסבל שאנו גורמים. ועל־ידי שימוש בשמות קיבוציים מופשטים (“המסיתים”, “המתפרעים”, “עושי המהומות” וכו') במקום לדבר על אדם נפגע אחד ועל מה שעוללנו לו, וכך לא הירוי לפנינו, ולא המוכה, ולא המגורש, ולא המושלך לכלא ללא־משפט – אלא כל הזמן רק חבילות חבילות של עושי־רע לפנינו: חבילות הנשלחות לעונשן – לכלא, לגירוש, להריסה. לטרטור, להשפלה – והחבילה הגדולה מכולם היא חבילת הסתמיים. המוכנעים, שאינם לא עם מורד, ולא עם מתקומם, ולא מריו של עם – אלא רק שקים גדולים, ממולאים ילידים מקומיים מושתקים, שאין לפניהם אלא רק לקבל את דין האדון. ועל זה גאוותנו.

כמובן, יקומו כעת מכל עבר, כדי להזכיר לנו את היהודים ומה קורה להם כל יום בדרכים, בישובים ובגבולות. ואם לא שמענו על יהודים שנהרגו ושנחבלו באש ובאבן ובמטעני חבלה למיניהם – כאילו התעלם מישהו מפגיעות עוינות אלה, כאילו אפשר להתעלם. אלא שאנחנו איננו מדברים כאן על התוצאות, אלא על הסיבות, ועל הצורך לפתור את הסיבות ולא על הענשת התוצאות – על מדיניות של פתרון הסכסוך ולא על מדיניות של בריחה מפתרון, על פתרון גואל, ולא על רמיסת ההכרח הדחוף בפתרון אמת.

וכאן אנו עומדים. לא קל כעת לאיש. לא קל ליהודים ולא קל לערבים. יש יהודים ִשמוכנים ללכת־לשיחות “אוטונומיה” עם הערבים, בתנאי שהם יהיו מוכנים לקבל את כל הרצון היהודי. ויש ערבים שמוכנים ללכת לשיחות עם היהודים בתנאי שיובטח להם כי כל רצונם ייעשה. יהודים רבים מבינים שיחות שלום כשיחות על כניעה ללא תנאים. וערבים רבים מבינים שיחות שלום כשיחות השוללות מן היהודים את זכות קיומם כאן. וכך, מה שמונע את אפשרות השיחות הוא סוג של תפישת־עולם שבה המינימום הוא מאה אחוז. תפישת עולם שבמציאות אין לה קיום אבל במיתוסים היא פורחת. והאסון של אזורנו הוא ממש – תפישות העולם המיתולגיות. אלה התפישות שלפיהן צד אחד כולו צודק והצד השני כולו רשע. אלה התפישות שאין בהן אני ואתה, אלא יש רק אני ממשי מכאן, ורק דימוי של אתה מכאן, מין יצור מפחיד וחורש כל רע. אלה תפישות שאין בהן שום פשרה, מפני שהפשרה היא ההודאה בשני. ואם לא פשרה – שיחות שלום מניין?

לתפישות המיתולוגיות אין שיקולים ראציונאליים. הן סתומות באקסיומות מוחלטות, ובאגואיזם חירש ובקנאות עיוורת. אין בהן שיקולי חיים אלא מוכנות למוות. הכל בהן משחקי חיים ומוות: או הכך – או מוות. או אני זוכה בכל – או מוות לכל. והמוות אינו מפחיד אלא אדרבא, הוא אות לנאמנות לרעיון המיתולוגי.

ובארץ־ישראל מתהלכים יותר מדי יצורים מיתולוגיים. יהודים וערבים, והם יושבים על כל הדרכים המוליכות אל שיחות השלום. יצורים מיתולוגיים אינם עשויים לדיאלוג אנושי, אלא רק לפגישת מוות במוות. ולמיתולוגיים אין הצעות אלא רק החלטות. ושיחת השניים היחידה שתיתכן ביניהם היא צחצוח חרבות. (והלא רק לאחרונה ראינו איך […] אנשים מיתולוגיים אל […] מיתולוגי, באמצעות השבעות לחשים וחרמים ואיך הפעיל שאמאן השבט את קסמיו כדי להשפיע על מאמיניו – ואיך הצליח ובגדול!) וככה יוצא, בעולם מיתולוגי כזה, שכשיקום מנהיג פּלשתינאי מקומי לייצג את העניין הפלשתינאי – הרי אם הוא נציג “מוסמך” יזרקו אותו היהודים למעצר, ואם איננו “מוסמך” ירצחו אותו הפלשתינאים. אם הוא “מתּון” – יירצח, אם הוא “קיצוני” – ייעצר. ואיך אפוא זזים מכאן והלאה? ואם בלשון המיתולוגיים אין המושג “פשרה” ואין “שניים אוחזים – ויחלוקו”, ואין “כמוני כמוך” – מה עוד נישאר בהם אם לא רק להרוג ולא לוותר. מה עוד נישאר להם אם לא רק “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”?

אין זה עסקנו לקבוע לפּלשתינאים מי יהיו נציגיהם. אבל עסקנו הוא לדעת על מה הם באים לדבר. אם הם יצורים מיתולוגיים שהולכים להיפגש עם יצורים מיתולוגיים. או שהם בני אדם עם שכל ישר שהולכים לפגוש בני־אדם עם שׂכל־ישר. ולאחר שעל ישראלים מרובים כבר מקובל שצריך לדבר עם האויב כדי לסלק את האויבות, האם גם מקובל על ערבים מרובים שרק פשרה תוכל לקדם את עניינם? האם גם על רבים מהם כבר מוסכם שאף צד לא ישיג את מלוא חלומו ואףִ צד לא ייצא ריקם?

זה לא הכל. ואסור להקל ראש. וכשאנחנו טוענים שצריך ללכת כעת ולדבר עם אשף מפּני שהוא הנציג המוסמך של הפלשתינאים – איננו שוכחים כמה לא קל עלינו אשף וכמה לא הקל עלינו עד עתה. וזה בלשון המעטה. מעשיו היו קשים וטענותיו היו בוטות. וכשמעשי טרור נילוו לרטוריקה מיתולוגית עיקשת כשם שקנאית, כלום לא נעשה יותר קל. אבל אם אמנם זזים כעת דברים והולכים ומשתנים, עולה על הדעת כי גם סאדאת לא היה בא לירושלים לפני שחצה את התעלה בצבאו, ולו רק כדי צעד אחד בלבד, ששיקם לו בעיניו את כבוד עמו – כך גם האינתיפדה שבעיני הפלשתינאים שיקמה את כבודם העצמי, ועשתה אותם מוכנים יותר לשיחות. גם לאחר שנדרסה ולא ניתן לה לפרוס כנפייםֵ. ומכל מקום, ערבים מיתולוגיים הנושפים אל מול יהודים מיתולוגיים כשני דרקונים מזי אש – מאלה לא יבוא פתרון. מילת המפתח לכל העתיד היא “פשרה” – זה נותן ומקבל וזה נותן ומקבל. לא נוכל לשנות את האנשים ואת אמונותיהם. ובוודאי לא במחי־יד, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל אין לנו זמן לשבת ולחכות עד שהאנשים והאמונות ילמדו לקח וישתנו. הכיבוש הזה שלנו צריך להסתיים. בחשבון קצר ניראה כאילו אולי אפשר להוסיף ולשמר את המצב הקיים עד שישתנו התנאים ואפשר יהיה להתקרב לאיזה פּתרון אחר. אבל בחשבון ארוך הכיבוש הוא בלתי־נסבל לנו. ליהודים. לכובשים. הוא הורג אותנו. הוא משחית את טעם החיים: את נשמתנו. הוא מנוון את כבודנו כיהודים. וגרוע מכל. והוא מזמין ומאיץ את המלחמה הבא שכבר עומדת בשער. וחס וחלילה.

וכך נראה שאין מוצא אחר אלא לתת לפלשתינאים שהם יבחרו להם את נציגיהם. ויהיו אלה מי שיהיו. ועם נציגיהם הנבחרים לשאת ולתת. ושני הצדדים יצטרכו לדעת היטב שאם ירצו הכל ויתעקשו על מאה אחוז – יקבלו מלחמה. אבל אם יהיו מציאותיים, ובלתי מיתולוגיים, ואם יהיו הולכים זה לקראת זה בידיעה שצריך לוותר על משהו כדי לקבל משהו – אז, אולי, ייקרה. סוף סוף, הדבר ההכרחי הזה, מחוייב המציאות הזה, ואז אולי, סוף־סוף, יוכלו שני שכנים לשבת זה בצד זה, ולא שני אויבי נצח המכלים זה את זה, לנצח.

אבל עוד לפני כל זה, ותוך כדי כך, חובה עלינו להתחיל מייד בהתקפלות מן הכיבוש. תחילה, אולי, מעזה. לצאת מעזה ולהקטין את היקף הכיבוש ואת מעמסתו. ולהניח את עזה לתושביה. בסידורי בטחון הולמים סביבה, מחוץ לה. וצעד אחר צעד, תוך כדי […] היותנו כובשי עם בעל כורחו.

ולבסוף, הלא אין־שום־ספק שבסופו־של־דבר יימצא הפתרון – העולם כולו משתנה בכיוון הזה וכבר נמאסנו היטב על כל העולם – ואם לבסוף תימצא הפשרה, ויקום השלום בין השכנים, ולא יהיה שום מפלט מן השלום – אז למה למלא בינתיים את בתי־הקברות? למה לא להתחיל כעת ממה שלבסוף נגיע אליו? למה להוסיף ולהתפתל סביב הדבר, למה להרוג עד אז, למה להתבהם, למה להשחית בני־אדם, למה להביא עוד חורבן, למה להכאיב – למה לא לחיות כאן כבני־אדם ולא כפגרים כסוחים המחכים כל אחד למשיח שלו?

בני־אדם, יהודים, פלשתינאים, בואו נדבר. בואו נעשה פשרה, בואו נעשה שלום, בואו נעשה חיים.


יזהר סמילנסקי

דברים בכנס “עד כאן” באוניברסיטת ת"א, 20.1.88

פורסם בדבר תחת הכותרת “רטוריקה עיקשת וקנאית: היהודי והכיבוש” (טז כסלו תשמ"ט 25.11.1988): 15

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2734 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!