כולם ראו בטלוויזיה את פיצוץ הבתים בשכם.
“זה מראה קשה”, העיר האלוף שעמד שם בראש המפוצצים.
על פשע נורא בא הפיצוץ הנורא – הסביר מה הכריח אותו לפוצץ.
השכונה במורדות ההר ואולי העיר כולה זעקה אז, יסודות הארץ זעקו והשמיים זעקו.
אין טעם לשאול כעת אם האחד פשע והמשפחה כולה תיספה, אין טעם לשאול כעת על שיקולי־דעת בעד ונגד – “התמונה הקשה” היתה מעבר לכל זה. גם מעבר לקהות החושים של יוזמיה.
מה שהיה שם היה רק רשע. לא שום דבר אחר. רשע רשע רשע.
רשע הפורץ מהר גריזים ועד לב השמים.
מי הרג את כאיד צלח?
סוחר נעלים, כאיד צלח, בן 42, נהרג בפתח חנותו בחברון ב 2.10 לאחר שעל המכונית של לוינגר נזרקו אבנים ולוינגר ובניו יצאו וירו בנשקם. סוחר הנעלים נהרג ועוד ארבעה נפצעו. בגופו של אחד הפצועים נמצא קליע מאקדחו של לוינגר.
מי הרג את כאיר צלח?
אילו נפצע יהודי ובגופו נמצא קליע מאקדחו של ערבי – מה היו עושים לערבי הזה? זורקים אותו למעצר ללא משפט?
הורסים את ביתו? תופסים ומגרשים אותו?
או, אולי, כמו לוינגר, היו משלחים אותו לחופשי מפני שירה להגנה עצמית?
אבל מעבר כל זה, מי הרג את כאיר צלח?
ואיך נושאת הארץ את רוצחו?
להשאיר צלקות
צריך שישארו צלקות,
עם נפגעים
(שר הבטחון1 בבאר-שבע)
צלקות? צלקות הן סימני פציעה שאינם מגלידים. כמו הסכסוך. שנשארים לעולם. האם לכך הכוונה?
ומי הם הנפגעים האלה עם הצלקות? הנורים או היורים?
מפני שיש נסיבות שבהן הפוגעים הם הנפגעים. מפני שהצלקות שהם משאירים באחרים, נשארות גם בהם. מפני שהריגה, פציעה ופגיעה אינן רק מהיורים והחוצה – אלא הן גם משאירות דברים פנימה אצל היורים.
לא אצל כולם? ויש יורים קשוחים־לעניין, שכדורי העופרת, הפלסטיק והגומי שהם יורים, לא משאירות בהם שום צלקות?
מי יודע. כעבור זמן, מסתבר, שאצל רבים מן המשוער הופכות הצלקות, שהם עשו באחרים, לצלקות שלהם. והאדם הצעיר הזה, שנקרא להשאיר צלקות, גם נפשו אינה נשארת כפי שהיתה, אם נפש לו, ולא תמיד ברור עד לאן יגיע ההיתר הזה שניתן כעת לפגוע על מנת להשאיר צלקות.
גם מי יודע צלקתוֹ של מי תהיה נשארת יותר, כואבת יותר, מחלחלת יותר ומערערת יותר – של הנורים או של היורים.
יזהר סמילנסקי
דבר (ג חשון תשמ''ט 14.10.1988): 13
-
יצחק רבין (הערת המהדיר) ↩