לוגו
הַהִמְנוֹנוֹת הַהוֹמֵרִיִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
המנונות הומריים.jpg

 

הקדמה    🔗


החתומים מטה המגישים לקורא את אוסף ההימנונות ההומיריים ראו את תפקידם בכך, שהשירים יימסרו בצורה עברית המתאימה לרוחם, היאה ליפיים, ולא היה בדעתם להציעם לפניו אגב כל האפרט והפרובלימטיקה המדעית שנתהוו במשך זמן התעסקותם של בעלי־מקצוע ביצירות אלה.

הטכסט היווני של ההימנונות לא נשתמר היטב ובהרבה מקומות הכניסו הפילולוגים תיקונים ושינויים. בהוצאה העברית נשמר עד למכסימום הטכסט שנמסר בכתבי־היד מבלי להשתמש – ככל האפשר – בתיקונים ונוסחאות העלולים להקשות על הקורא. כיסוד לתרגום העברי שימשה ההוצאה של אַלן שבאוסף הספריה האוכספורדית של הסופרים הקלאסיים (ע' רשימה ביבליוגראפית), ומעטים הם המקומות בהוצאה העברית שיש בהם סטיות מהנוסח של אַלן. לא כולן צויינו באופן מיוחד בהערות שנוספו בסוף הספר, כי הכוונה היא לקורא הרוצה ליהנות מעצם היצירה בשלימותה ואינו נכנס לפרטי הנוסחאות והמסורת שבכה"י.

ההערות תשמשנה לקורא סיוע בהבנת ההימנונות ועולמם בכלל. הן מבארות מונחים יווניים אחדים, לפעמים כוונת מקום ידוע בשיר שהוא רחוק מהמושגים המקובלים עלינו. אין בהן כדי לתת תשובה על כל מה שהקורא עלול לשאול בעת הקריאה, אך במידת מה ישמש לכך המפתח הנותן את ביאורי השמות הפרטיים והגיאוגראפיים. המקומות שבהם כתבי־היד לקויים בליקוי של חוסר חרוז אחד או יותר, הושלמו בהתאם להצעות המקובלות של מלומדים ידועים, והחרוזים הנוספים סומנו בסוגריים מרובעים ובתוספת אות – ע“י המספר. במקום שלא ניתנה השלמה צויין הליקוי בקוים. במקומות המעטים שהטכסט לא היה מובן, נעזר המתרגם – מאין ברירה – ב”כוח", כביטויו של הפילולוג המפורסם וילאמוביץ.

הצורה המקורית של השמות היווניים נשמרה בכתיב העברי במידת האפשרות כדי להקל על הקורא העברי. הטעמת השמות הפרטיים נעשתה בהתאם לקריאת מבטאם במקור, וההברה המוטעמת סומנה תמיד במתג תחתיה. רק שמות בודדים, שכבר נתקבלו בלשוננו, תחת השפעת הצורה הלטינית, בהטעמה הרגילה בלשונות האירופיות, ניתנו בהטעמתם זו, כגון אולֽימפוס ולא אוֽלימפוס, ארקֽדיה ולא ארקדיֽה. לקורא חשובה הטעמת השמות הפרטיים, כדי שלא ייפגם הקצב של ההכסמטר, הניתן בתרגום עפ"י הקריאה של העברית החיה וחוקי הנגינה הנהוגים בה.

באשר לסדר ההימנונות, הועמדו הגדולים בראש, כנהוג, כי הם מהווים את עיקר האוסף, והשאר סודרו לפי גדלם החיצוני. כדי להמנע מהעמדת הטפל על־יד העיקר, לא סודרו ההימנונות לפי האלים שאליהם הם פונים. הסדר שניתן כאן מכביד אמנם על הציטוט של השירים, אך סדר זה הוא הטבעי ביותר לנוכח הערך השונה של היצירות הכלולות באוסף. ההימנון “אל אפולון”, שהוא למעשה שני הימנונות שאוחדו אגב השמטות ידועות, חולק כאן שוב לשנים, לפי צורתם המקורית. אמנם הספירה של החרוזים בהימנון השני ניתנה בדרך כפולה, גם כהמשך של השיר הראשון, וגם במנין חדש.

ברור, שבתרגום טכסט כזה קשה להשיג את האידיאל. אך אם הנסיון להלביש את ההימנונות צורה עברית מתאימה ולשמור על הנאמנות למקור במידת האפשר, מקרב – ולו במידת־מה – את הקהל המשכיל שלנו ליצירות היווניות האלה – דיינו.


ביסוד המבוא טמונה הכוונה לפרש לקורא את המין הספרותי והתהוותו בכלל ולהדריכו בהבנת ההימנונות הבודדים בפרט, ולא להציע את כל ידיעת הבעיה המדעית של המין הספרותי הזה.

זכור לטוב מר אלכסנדר פוקס שעזר בעיבוד המפתח.


שלמה שפאן, המתרגם משה שוֲבה, העורך


 

מבוא    🔗

בשם הימנון (הימנוס – ςυμνο – hymnos) כנו היוונים שיר תהלה לכבוד אחד האלים, שהושר ע“י משורר או ע”י מקהלה במצב־רוח חגיגי. בהימנון פונה האדם אל האל בתפלה, או בספור תולדותיו וקלוס מעשיו, בפרוט הטובות שהוא, האל נושא ההימנון, משפיע על בני־תמותה. ב“המשתה” של אפלטון (α176), בגמר הסעודה, “שרים את האל”. אותו שיר היה כנראה הימנון. ההימנונות – צורתם היתה לכתחילה לירית, הם נתחברו במשקלים ליריים שונים והושרו בליווי של קיתָרָה. הריתמוס היה אפוא ריתמוס של זמרה ולא של רציטטיב. לפי דעתו של אחד העתיקים, המלה “הימנון” עצמה מוצאה מפועל שהוראתו “לשיר”

– hydo או ƐƜƂü– hydeo) הדומה לפועל ᾄδω – “אני שר”, פועל שממנו נוצרה המלה המקובלת בספרות העולמית אוֹדֵה ήδω ב“חוקים” של אפלטון (ספר ג', b700) אנו קוראים: “והיה קיים מין שיר (אודה), תפלות לאלים, והן נקראו בשם הימנונות”. עדות מענינת להבנת המלה “הימנון” אצל בני עמנו נשתמרה בתרגום ה־LXX . בתאור חנוכת הבית ע"י שלמה (דברי הימים ב‘, ז’ ו') מתרגמים הע' את המילים “להודות לה' כי לעולם חסדו בהלל דויד בידם” במלים היווניות: Δαυείδδιονέν ϋμ, היינו “בהימנונות של דויד”.


אולם שונים בצורתם ובאופים מההימנונות העתיקים האלה הם ההימנונות שדוגמאות שונות מהם נשתמרו באוסף הנקרא “ההימנונות ההומריים”. התואר “הומריים” רומז על אופים ועל מהותם של הימנונות אלה – הם אינם ליריים, אלא אֶפיים־ספוריים ונכתבו כלם בחרוז שבו נתחבר האפוס ההומרי, היינו בהכסמטר המרכב ביסודו מששה דקטילים והוא רציטטבי עפ"י אפיו. השם הומירוס הפך, בשמושו אצל היוונים הקדמונים, לשם קולקטיבי, והיו מייחסים לו כל מה שנכתב בצורה “ההומרית”. ההימנונות שבאוסף זה נקראים אפוא “הומריים” לא מפני שהומירוס היה מחברם, אלא מפני שנכתבו בסגנונו ובלשונו ובמקצב ההומירי. אמנם היו בין העתיקים כאלה שקבלו את המסורת העממית, שמצאה את בטויה בכותרת של האוסף, פשוטה כמשמעה וסברו כי הומירוס בעצמו היה מחברם של ההימנונות האלה. כך מצטט ההיסטוריון היווני הגדול תוקידידס (חי במאה ה־V לפני ספה"נ) פיסקה מתוך ההימנון “אל אפולון מדילוס”, כשהוא בא לספר על האי הקדוש הזה, והוא אומר (ספר ג', 103–4): “והתחרות נעשתה שם (בדילוס) ספורטיבית, ומוּסית, והערים הציגו מקהלות, ומעיד ביותר הומירוס, כי אמנם נתקיימו דברים כאלה, בחרוזים האלה מתוך הפרוֹאוֹימיוֹן1 של אפולון”, וכאן באים החרוזים 150–146 מההימנון אל אפולון הדילי:


אַךְ מִכֻּלָּם, הָאֵל פֽויְבּוֹס, הַנַּחַת תִּמְצָא בָאִי דֵּלוֹס:

שָׂם לִכְבוֹדְךָ הָאִיּוֹנִים סְרוּחֵי הַשְּׂמָלוֹת יֵאָסְפוּ,

הֵם וּבְנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם הַשׁוֹמְרוֹת אֱמוּנִים

וְתָם־דָּרֶךְ.

שָׁמָּה בִקְרָב אֶגְרוֹפִים, בִּמְחוֹלוֹת מַקְהֵלוֹת

וּבַזֶּמֶר

שֶׁבַח יִתְּנוּ לְשִׁמְךָ, כַּאֲשֶׁר הִתְחָרוּת

יַעֲרֹכוּ.


ישנם שנויי־נוסחאות בין הקטע המובא ע“י תוקידידס ובין הטכסט שבידינו, אולם אין ספק, שהוא מצטט את ההימנון הנמצא באוסף שלנו. יוצא אפוא, כי, לפי דעתו של תוקידידס ודעת בני זמנו, הומירוס בעצמו חבר את ההימנון הנ”ל. אולם המדקדקים האלכסנדרוניים, בני המאות III-I לפני ספה“נ, לא ראו בהימנונות אלה יצירתו של הומירוס בעצמו, וסופר מלומד מתקופה מאוחרת יותר, כשהוא מדבר על ההימנון הפיתי “אל אפולון”, אומר כי מחברו הוא “הומירוס או אחד ההומירידים”, היינו אחד מהמון המשוררים האפיים, שהמשיכו אחרי הומירוס לכתוב בצורה ההומירית. כיום ברור שאין ליחס את האוסף הזה להומירוס וכן אין להגיד על שום אחד מהשירים אשר בו בבטחה, כי נתחבר ע”י הומירוס.

אוספי הימנונות כאלה בודאי היו קימים ביוון עוד בתקופות די מוקדמות, אולי אפילו מיד אחרי הומירוס עצמו שחי, לפי דעתם של חשובי החוקרים של ימינו, במאה השמינית לפני ספה"נ. אולם מה שנוגע לאוסף שלנו, הרי הרכבו שייך בלי ספק ברובו לתקופה מאוחרת יותר, והוא מכיל הימנונות שנוצרו במשך מאות שנים רבות אחרי הומירוס.

מהחרוזים שהובאו לעיל וביחוד מהמשכם (שם, חרוז 165 ואילך) נראה כי זמרים אפיים היו נודדים בארצות יוון, בעיקר באסיה הקטנה ובשטחה האיוני, ארץ מולדת האפוס, וכן גם ביוון המקורית – היו נודדים ועוברים מחצר לחצר, מעיר לעיר, מכפר לכפר והיו משמיעים עלילות אפוס, מיצירתם שלהם או משל משוררים מפורסמים, באזני ההמון, או באזני בעל הבית ואורחיו, ככל שרצו להקשיב להם. במיוחד היו נוהגים להקשיב לזמרים מספרים כאלה בחגים השונים שהוחגו לכבוד האלים; וחגים כאלה, כמו בהרבה ארצות באירופה, היו קשורים בימי שוק, בירידים, שאליהם מביאים החוגגים – למקום מרכזי – את תוצרתם ואת סחורותיהם. היוונים היו באים למקומות פולחן כאלה עם נשיהם וילדיהם, כמו שנראה מהמובא לעיל, וההמון היה שרוי בשמחת החג ובעבודת האל בהיכלו. אז היו שומעים את הספורים האפיים בהנאה רבה. המשורר או הזמר ידע לבחור מתוך אוצר הספורים שלו את אלה שהתאימו לרוח הקהל, לטעמו ולדרישותיו מתוך התחשבות במקום ובהזדמנות.

מסתבר אפוא, כי לפני ספור האפוס, בין שהיה נוגע לאל ולחגו באותה שעה ובין שלא היה נוגע, הקדים הזמר הקדמה קצרה או תפלה קצרה לכבוד האל, שלחגו ולמקדשו נתאסף הקהל, ורק אחר כך עבר לעצם האפוס שבחר לו לספורו. באופן כזה מתפרשת הנוסחה הרגילה החוזרת כמעט בסוף כל ההימנונות הגדולים והקטנים כאן:

“אֶפֶס אֲנִי גַּם אוֹתְךָ וְשִׁירָה גַם אַחֶרֶת אַזְכִּירָה”

(אל אפולון הפיתי, חר' 546 (368);אל הרמס, חר' 580 ועוד), או בהימנון “אל אפרודיטי”, חרוז 293: “בָּךְ הַהִימְנוֹן הַחִלּוֹתִי, עַתָּה אֶל אַחֵר אֶעֱבֹרָה”2. הקדמה כזאת לכבוד האל נקראת ביוונית (כן בפי תוקידדס כנ"ל) פרואוימיון (πϙοοίμιον – prooimion), שהוראתו: מה שבא לפני ה־οίμή – oime, הספור הארוך יותר, הוא עצם הספור שהמשורר רוצה להרצות לפני הקהל. מנהג זה של פְרוֹאוֹיְמִיוֹן הועבר כנראה לשירה האפית מתוך השירה הלירית שהושרה בלווי כלי־מיתר. שיר לירי כזה – נוֹמוֹס ביוונית – היה בו חלק ספורי – והוא היה העיקר – ולו קדם מבוא, מכונה באותו שם3 .

אך בבואו לפני אפוס, טבעי היה שהפרואוימיון קבל את צורתו של האפוס, ולא רק בבחינת לבוש חיצוני, אלא הושפע ממנו גם ברוחו ובתכנו. יש שהזמר הסתפק בפתיחה קצרה שהכילה דברי תהלה, דברי הערצה לאל המקומי, או לאל שלכבודו נערך החג, ודברי תפלה ובקשה קצרים; אך לפעמים הרחיב המשורר את הדבור, וההקדמה הפכה לספור שלם על תולדות האל, על עלילותיו, מעלותיו והברכה שהוא שולח לבני־תמותה. במקרה כזה התהוה מהפרואוימיון אפוס הומרי קטן או גדול יותר שגבורו הוא האל, ואפיו הוא אופי האפוס עצמו, ולכן נעשה הפרואוימיון לאפוס וקבל אופי אותה הצורה שלה שמש מבוא. התפלה הקצרה הפכה לספור. כך נוצר ההימנון הגדול, שדוגמאותיו היפות ביותר הם ההימנונות: אל אפולון, אל אפרודיטי, אל הרמס ואל דמטר. כשהמשורר מזדמן לחגיהם של האלים האלה הוא משמיע בין שאר ספורי־אפוס גם אפוס אחד לכבודם. בהימנון־אפוס כזה פותח הזמר את הרצאתו, כפי שמוכיחים החדוזים 292/3 של ההימנון “אל אפרודיטי”; הזמר נפרד מהאלה תוך הדגשה שבה, באלה, פתח את שירו, ו“עתה אל אחר אעבורה”.

מן האמור יוצא אפוא, שההימנון אינו שיר תהלה פולחני המושר בשעת עבודת האל במקדשו או בשעת תהלוכת קודש. שיר פולחני כזה היה שיר לירי שבעיקר נהגה לשיר אותו מקהלה, אך גם יחיד יכול היה לשיר אותו. אמנם גם בשיר לירי אפשר היה לספר על תולדותיו ופעולותיו של האל, אבל צורתו ומשקלו היו, כאמור, אחרים. התגברות התוכן הספורי־האפי בהימנון ההומרי הגדול, שהוא הרחבה של הימנון הפרואוימיון הקצר, מעמידה אותו, עם כל יסוד התהלה לאל, על־יד האפוס וכיצירה שנולדה מתוכו. ומתוך כך אפשר גם להבין את אופים הבלתי דתי, החילוני כמעט, של רוב ההימנונות. ההימנון מספר אמנם את שבחיו של האל, אך אין בו מהחגיגיות הדתית של פולחן, אין בו מחרדת הקודש הקשורה בעבודה לאל במקדשו. ההימנון בקובץ שלנו הוא בחלקו המכריע חילוני ממש כסוג הספרותי שממנו קבל את צורתו, היינו כאפוס ההומרי.

וכן מובן לנו כיצד מופיע ההימנון “אל הרמס” עפ"י תכנו כספור של בדיחה והלצה והוא מתאר את חיי האל הגבור בלי כל יראת קודש. בין ההימנונות הגדולים יש רק אחד – אל דמטר – המכיל יסודות דתיים שמקורם בפולחן האלה ובמיסטריות שלה.


החומר שכונס באוסף זה הוא אפוא בדרך כלל אחיד מבחינת אופיו הדתי וצורתו הספרותית, אך במה שנוגע לגודל ולהקף – שונים הם השירים זה מזה מאד. ארבעת ההימנונות הראשונים: אל אפולון, אל הרמס, אל אפרודיטי ואל דמטר הם בבחינת אפוסים קטנים נורמליים, שזמר־רפסודוס הרצה אותם בהטעמה באזני הקהל החוגג4.

אחרי ההימנונות הגדולים האלה באים הימנונות קטנים יותר, אך שלמים במבניהם, המוסרים בתמונה קטנה אך מוגמרת ומושלמת אפיזודה מחיי האל, המגלה את מהותו, או הסבר לפעולתו ולמנהגו של האל. אלה הם ההימנונות: אל דיוניסוס (עמ' 103) ואל פן (עמ' 106). שמונה שירים לכבוד אלים שונים (עמ' 111 ואילך), שהם בעלי היקף מוגבל עוד יותר, עדיין ראויים לשם הימנון, הואיל והם מכילים את האלמנטים האופיניים למין ספרותי זה. השאר (מעמ' 121 ואילך) הנם דברי הקדמה קצרים ביותר, בחלקם נוסחאות בלבד, שאין לראות בהם הימנונות ממש. אלה שמשו לצרכיהם של הזמרים כפתיחות לאפוס, ועל כן זכו להתקבל לקובץ שלפנינו, שנועד כנראה לשמש ספר־עזר לזמר הנודד ממקום למקום והזקוק לדברים מן המוכן לשם הלל או תפלה לאל, שאל מקום פולחנו או אל חגו הזדמן ובא. מטרת האוסף שלנו היתה אפוא מעשית מאד; הוא ספר עזר לזמר הנודד, ועל כן כלל ארבעה הימנונות־אפוסים לכבוד ארבעה אלים ראשיים, ששר אותם זמר נודד מוזמן או זמר ששאף בעצמו להשתתף בחגיהם, והימנונות אחרים קטנים יותר, שהתאימו להזדמנויות שונות. בהן זמר כזה צריך היה לכבד את אל המקום בהקדמה הימנית קטנה כשספר את אחד האפוסים האחרים שהיו שייכים לרפרטואר שלו5 .


ההימנון אל אפולון הבא בראש הקובץ – ארכו כאורך שיר אחד בספרי הומירוס. בכל כתבי היד שבהם הוא נמצא הוא ניתן כהימנון אחד שלם. אך כבר באמצע המאה הי"ח הכיר פילולוג הולנדי, כי אין זו יצירה אחת, אלא צירוף של שני הימנונות לכבוד אפולון, שבראשון הוא מופיע כאל האי דילוס ובשיר מתוארים קשריו אל האי, ובשני הוא מופיע במיוחד כאל דלפוי ומוטעם יחסו המיוחד למרכז פולחן זה. ההימנון השני היה פעם שיר בפני עצמו לכבוד האל, ומשורר אחד, או אחד הרפסודים – המחבר בעצמו, או מעבד מאוחר – איחד אותו, אחרי שנויים, הוספות והשמטות, עם ההימנון הראשון, העתיק יותר, “אל אפולון מדילוס”.


הימנון זה, “אל אפולון מדלוס”, הקדום ביותר בכל האוסף, הוא שלם כשהוא לעצמו: יש לו התחלה, אמצע וסיום. התחלתו – נוסחת הפתיחה הרגילה; סיומו – נוסח החתימה, שכאן היא אמנם שונה במקצת מהרגיל6 (חרוזים 177/8). בחרוז 166 נפרד המשורר מהנערות, בנות דילוס, שהיו בין שומעי דקלומו ובעצמן שרו, בעת החג והכינוס של אנשי האיים האיוניים וחוף אסיה הקטנה, הימנון מקהלתי לכבוד אפולון, אחותו ארטמיס ואמם ליטו. שאר חלקי ההימנון נתונים באמנות רבה בין שתי הברכות שבהתחלה ובסוף. בפתיחה מתואר האל ברוב כחו ובהדר גבורתו שאין לעמוד בפניהם. הוא נכנס לאולם, שבו יושבים אלי האולימפוס בסעודה המאושרת, כשהקשת דרוכה בידו. קהל האלים קופץ בבהלה ממושבו. רק הוריו של אפולון, זוס וליטו, נשארים בשקט על מקומותיהם. האם מוציאה מידו את נשקו ותולה את הקשת על מסמר זהב התקוע בעמוד ע"י מושבו של זוס. וזה האחרון, זוס אביו, מוזג לבנו בעצם ידו את הנקטר בגביע של זהב.

רק אז נרגעים האלים ושבים כל אחד אל כסאו. תמונה ארכאית זו הנמצאת בפתח השיר אינה נופלת בפשטותה ובפלסטיות שבה מהסצינות הגדולות והציוריות ביותר שבאיליאס. הופעתו של האל בחברה האולימפית מוצגת בצמצום של קוים. הטלת האימה שיש בהופעתו מתבטלת בידי האם, שבשבילה האל המופיע הוא רק בן, ובידי האב, אבי אלי־האלמות, שלו הכל מצייתים ונשמעים. אחרי פניית כבוד לאם האל, שגם לכבודה, כמו לכבוד בתה ארטמיס, היה קים פולחן על ההר של דילוס, מציג המשורר לעצמו שאלה, כיצד ישיר לכבוד האל המשובח כל־כך. הרשימה הארוכה של המקומות הגיאוגרפיים הבאה כאן מקיפה את עולם שלטונו7 של אפולון הדילי.

במקומות אלה הוא נערץ במיוחד, והאי דילוס משמש להם כעין מרכז דתי. ליטו ההרה עברה בכל המקומות האלה כשהיא מחפשת מקום ללדת שם את אפולון (חרוז 45 ואילך). מאחר שכל המקומות סרבו לקבל את האל הנורא, פונה ליטו לבסוף אל דילוס, האי הסלעי, הדל והצחיח, והיא מבטיחה לו עושר ופריחה, אם יסכים לקבל את הילד שיולד. האי בכל זאת מפחד מפני האל הנורא, פן ידחוף אותו אל מצולת המים, ורק שבועתה הגדולה של ליטו מרגיעה ומאמצת אותו, והוא מסכים לקבל את האל. הפחד שאפולון מטיל גדול אפוא עוד לפני הולדו, ושמו הולך לפניו. עתה יכלה ליטו ללדת, אך ציריה נמשכו תשעה ימים רצופים, ולמרות עזרתן של חבורה שלמה של אלות קדומות אין היא יכולה ללדת, כי איליתיה, האלה העוזרת ליולדות, אינה נמצאת על ידה. הירה, אשת זוס, המקנאה בליטו, מעכבת את איליתיה באולימפוס. רק אחרי שאיריס מביאה אותה בערמה ובהבטחת תשורה יקרה, יולדת ליטו בעזרתה את אפולון. רגע זה מתואר בתמונה פשוטה. האם כורעת על ברכיה על יד עץ תמר שהיא מחזיקה בו, והאדמה תחתיה צוחקת משמחה, כשהיא מצפה להולדת האל. “כה התפרץ אלי אור”… התיאור – שיא הפשטות, אין בשורות אלה תואר מקשט, פרט לאחד והוא שייך לאחוּ (המתרגם, בצדק, וותר גם על זה), והעובדות נתנות בלי כל קשוט פיוטי, – ובזה פיוטיותן העליונה. התינוק האלהי רֻחַץ חותל בחיתולים, ותמיס, אלה קדומה, מגישה לו ממאכלי האלים. מיד הוא גדל, פורץ מחיתוליו, מכריז על תפקידיו ופעולותיו בעולם: מוסיקה, קשת, נבואה. האל עוזב אז את האי, שהפך להיות מקום פורח ועשיר בזהב, והולך לו לכבוש את מקומות פולחנו מסביב.


אלה הם תולדות האל. לא סופר כאן אלא מה שהיה לפני הולדו, לפני שנעשה פויבוס אפולון “היורה למרחק”. ההימנון מקיים את תיאור ה-ϒοναί (gonai), היינו התהוותו של האל עד לבגרותו בלבד. כשהוא מתבגר הוא יוצא ברוב הודו והדרו לכבוש את סביבתו הקרובה והרחוקה, אך האי דילוס נשאר מקום פולחנו העיקרי.

ואותו את דילוס מתאר המשורר, כשהוא מתקרב לסוף ההימנון, כמקום חג ויריד עם המון חוגגים ומבקרים המשתתפים בהתחרויות. לבסוף הוא מעלה על נס את נשי דילוס השרות הימנון לירי לאפולון, לאמו ולאחותו.

אמנותן של נשים אלה בשירה ובריקוד היא פלא בעיני המשורר. בחרוזים מורגש טון של קרבה למזמרות, והוא נפרד מהן מתוך שהוא מציג את עצמו לפניהן ומבקשן לזכרו תמיד, כדי שתדענה להמליץ עליו כעל המשורר הטוב ביותר.

לפי הנוסח שנשתמר לנו, המשורר הוא איש עור מכיוס, אחד הרפסודים הנודדים. אפשר שבחתימה פירש המשורר גם את שמו, אלא שמעבד מאוחר שהשתמש בהימנון זה והרצה אותו לפני הקהל הוציא את שם המחבר והכניס חרוז שנתן אפשרות לשער, כי הומירוס הוא מחבר ההימנון. השיר הזה הוא הקדום ביותר באוסף, וזמן חיבורו הוא ראשית המאה השביעית לפני ספה"נ.

להימנון זה קשר משורר מאוחר ופחות ערך מקודמו הימנון שני, גם הוא לכבוד אפולון, אך אפולון של דלפוי. מקום פולחן זה עומד במרכז ההימנון השני, שנכתב תחת השפעתו של הראשון, כחיקוי לו. בשעת חיבורו היה בודאי שיר בפני עצמו, אולם עתה משמשים חרוזי הסיום של ההימנון הראשון (177/8), שבודאי חלו בהם שנויים כל שהם, מעין מעבר אל ההימנון השני. גם ההימנון השני פותח בתיאור האל, אבל כאן הוא מופיע כבעל קיתָרָה (נבל חלול), כלי־המיתרים שלו, בשעה שבהימנון הראשון, הדילי, הוא מתואר כבעל קשת. הוא הולך לפיתו־דלפוי ומשם לאולימפוס, במקום שהוא משתתף במקהלת החריטות, המוזות ויתר האלות. הוא נמצא במרכז הכורוס (היינו, ההורה) שלהן, רוקד ומנגן בעצמו בהודו והדרו. כמו בהימנון הדילי (חרוז 19) כן גם כאן שואל המשורר את עצמו (חרוז 207), כיצד לשיר לכבוד האל, והוא בוחר כנושא לשירתו את חפושי אפולון אחר מקום למקדשו. בהרחבה מתוארת דרך האל בחפושיו אלה (כדוגמת תיאור הדרך של ליטו בהימנון הראשון), עד שהוא מגיע למעין טלפוסה בבויאוטיה. המקום מוצא חן בעיניו, אבל אלת המעין משפיעה עליו, כי יפנה לקריסה הנמצאת למרגלות הפרנסוס. הוא שומע בקולה, מגיע למקום, בונה שם את היכלו והורג את הדרקון הגר בסמוך.

כאן בא בהרחבה ספור צדדי, החורג ממסגרת הספור העיקרי (חרוזים 356–305), ע“ד תולדות טיפאון בן הירה שנמסר לדרקון הפיתי לשם גידולו. מן הדרקון שנהרג ע”י אפולון ונרקב (πύϑω – pytho) – בקרני השמש בא עפ"י מדרש שמות (מדה רגילה בספרות הזאת8 ), שם המקום פיתו ושם האל הפיתי (חר' 371/4). בסוף ההימנון מסוּפּר כיצד האל מצא את כהניו והכניסם לעבודה במקדשו. הוא מכוון מפליגי־ים כּריטיים על אף רצונם לקריסה. גם כאן מתוארת הדרך בפשטות רבה. האל עצמו עושה מעשה ניסים: הוא קופץ על האניה בצורת דולפין ועוזב אותה, כשהיא מגיעה לקריסה, בצורת מיטיאור, שם הוא מתגלה להם ומקדישם לכהונתו.

החיקוי להמנון הדילי בולט בהרבה קוים מקבילים; יצירה אחידה לא התהוותה. אפשר שהמעבד הוציא מההימנון הפיתי פסקות מסוימות, כדי ליצור המשך אחד, כמו ששנה בודאי את הסיום של ההימנון הדילי. מחבר ההימנון הפיתי – מוצאו מיוון המקורית, מבויאוטיה או מפוקיס, שכן מכיר הוא יפה את יוון התיכונה. בלשונו ובטכניקה של שירתו הוא נראה כמושפע מהאפיקון הבויאוטי הגדול הסיודוס, שחי לערך ב־700 לפני ספה“נ. מאידך גיסא ניכר מהחרוזים 262 ואילך, כי מחבר ההימנון אינו יודע ע”ד התחרויות מרכבות־סוסים שהתקיימו בדלפוי החל משנת 586 לפני ספה“נ. אפשר אם כן להניח שמחבר ההימנון חי בערך בראשית המאה הששית לפני ספה”נ, וההימנון הפיתי נתחבר אפוא כמאה שנה אחרי ההימנון הדילי.


ההימנון אל הרמס גם הוא יצירה בעלת כמות של ספר הומירי שלם, והוא יצירה אחדותית או כמעט אחדותית. אחדות היצירה נכרת על אף המצב הגרוע של הטכסט בכה“י, שנשתבש כנראה ממעתיק למעתיק במשך השנים, אעפ”י שאין זה מן הנמנע שכבר המאסף הראשון קבלהו לתוך אוספו במצב משובש.

אופיו של ההימנון אל הרמס שונה מאד מזה שאל אפולון. בו מורגשת עוד פחות חרדה דתית, וכלו הלצה, כלו מהתל וערמומי בטון שלו הנובע ממהותו של גבור ההימנון. כי הרמס מופיע בו כאל ממדרגה נמוכה, אעפ“י שהוא בנו של זוס מהנימפה מיה. כל שאיפתו של הרמס היא לעלות לגדולה ולהכנס לחברה האצילה של האלים האולימפיים. אפשר אפוא לראות כאידיאה יסודית בהימנון את השאיפה הזאת לעליה חברתית מצד אל השייך לחברה נמוכה יותר, ואת הגשמת השאיפה בכל האמצעים מבלי להתחשב במהותם ובערכם המוסרי. עליה זו בכל מחיר באמצעות מעשי ערמה, גנבות, שקרים, שבועות שוא, היא נושא השיר. והמשורר גם מדגיש את מהותו המוסרית של האל ע”י צרוף וגבוב של תארי גנאי חריפים (כגון בחרוזים 16–13, 339–336, 436). הוא מעמידו לפני זוס, אבי האלים, היודע את הכל, ושם בפיו את החרוזים (368/9):

"זֶוְסְ מוֹלִידִי,

אָנֹכִי הָאֱמֶת לְפָנֶיךָ אַגִּידָה, / בֶּן אֱמוּנִים אָנֹכִי

וּלְשׁוֹנִי לֹא תֵדַע דִּבְרֵי־שָׁקֶר",

בשעה שכל היוצא מפיו הוא שקר וכזב. ברורה היא כוונתו של המשורר לתאר את אלי האולימפוס כשמחים ונהנים ממעשי הערמה של הרמס, המעמיד, לפי הצורך, פעם פנים של תינוק ופעם פנים של בוגר. אף לאחר שאפולון בא לידי פיוס והבנה עם הרמס, הוא מפחד (חרוז 514 ואילך) פן האל הגנב יגנוב ממנו את הכנור, שזה עתה נתן לו במתנה, ואת קשתו. מקצועו ותפקידו של הרמס הובלטו בפירוש בחרוז 516: הוא אל החליפין, חליפין ע“י מסחר או חליפין ע”י גנבה, ותפקיד זה בא לו מאת זוס בעצמו.

אך האל הקטן מופיע גם כמגלה תגליות חשובות בשביל תרבות בני־האדם: הוא ממציא את הלירה (הנבל), והוא מוצא תחבולה להבערת האש. אך בכל זאת אין לראות בו טיפוס פרומתיאי, תגליותיו הן פרי ערמתו וחריפותו.

במיוחד מובלט תפקידו כאל המרעה שבפלופוניסוס, ששם על הר קיליני הוא מקום הולדתו. זריזות הרועים מורגשת בכל תנועותיו ובכל מעשיו ובסוף ההימנון הוא נשאר גם אל ־ המרעה. מתוך כך שהוא מכיר את כל הדרכים והשבילים, הוא נעשה בן־לויה לעוברי־דרך, לסוחרים. אפולון מוסר לו את מטהו, מטה הרועים בעל סגולת־קסמים, והרמס יכול באופן כזה לסייע בידי עוברי־אורח למצוא מציאות – המציאה נושאת ביוונית את שמו של הרמס – ולהצליח במסחר בדרך ישרה או בלתי ישרה. מתוך שהוא מלוה את ההולכים בדרך הוא מקבל גם את התפקיד ללוות את המתים אל מלכות השאול (חר' 572). אך אם קו זה במהות האל מקורי הוא בהימנון, תלוי בשאלה, אם סופו, המספר על מתנת הנבואה של האחיות הדבורים, היה שייך מלכתחילה להימנון.

מבנהו של השיר ברור. אחרי מבוא קצר המספר על הוריו, לידתו, מקום מוצאו ואופיו של האל מתחיל הספור על הרפתקאותיו, שהוא רודף אחריהן מעצם יום הולדו. הוא הולך לגנוב את בהמותיו של אפולון ומוצא בדרכו צב. הוא עושה מהצב נבל (לירה) ושר בלווי נגינה על הנבל לכבוד הולדתו שלו. אחר־כך הוא גונב את הבהמות, ממציא אש, שוחט שתי פרות ומקריבן קרבן לאלים. הוא מסתיר את עקבות מעשיו בתחבולות ערמה, חוזר אל אמו ושח לה את רצונו ואת שאיפתו לעליה בחברת־האלים. בינתים מחפש אפולון את הקרו ומגלה את עקבות הגנבה. הוא מאיים על הרמס, שישליכו לתחתית שאול, אך האל הקטן מצליח להתגבר בערמתו על אחיו הגדול ושניהם נגשים לפני כס זוס שיברר את טענותיהם וישפוט ביניהם. זוס נהנה מאד מערמתו הגאונית של בנו הקטן והוא מצווה על שניהם להתפשר ולהשלים ביניהם. אפולון מקבל אז במתנה את הנבל ומבטיח להרמס אושר וגדולה כשיהיה אל המרעה, הרמס מקבל גם אורקולום פרימיטיבי, כפרי, השייך כנראה להוי של הרועים. גם בזה אפוא מתקבל שוויון בין אפולון, אל הנבואה, ובין הרמס אחיו. ההימנון מסתיים במין השואה בין התפקידים של שני האחים. הרמס, הרמאי הקטן, השיג בינתים את כל מאוייו. יש בהימנון זה הרבה קוים משירתו של הסיודוס, המשורר הרועה מבויאוטיה. בחרוז 36 משתמש המחבר בצורה קומית ומלאת הומור בשורה מ“העבודות” של הסיודוס (חר' 365). אך בעיקר נקבע אופיו של ההימנון עפ"י לשונו ואומנותו של הומירוס. מה שנוגע לארץ מוצאו של המשורר קשה להגיע לכלל החלטה.

מתוך עיון בנוסחאות המיתוס, בשמות המקומות של המאורעות, ברקע של עולם הרועים, אפשר לחשוב על הפלופוניסוס או על בויאוטיה כעל ארץ מולדתו של המשורר. המקום האחרון מתקבל על הדעת יותר. עד כמה שהדבר ניתן לקביעה, נתחבר ההימנון בסוף המאה השביעית או בראשית המאה השישית לפני ספה"נ. יש לשער, כי עובד בתקופה מאוחרת יותר, ומכאן הסתירות בגוף הספור.


ההימנון אל אפרודיטי (מס' ג') שונה באופיו משני ההימנונות הקודמים. תכנו הוא אפיזודה אחת: אפרודיטי, אלת האהבה האולימפית, התאהבה באנחיסס, רועה על הר אידה, והיא באה אליו ומתמסרת לו מבלי שידע מי זאת. מהלך הרעיונות והתפתחות הספור מצטיינים בפשטותם. המשורר פותח בשבח האלה השולחת געגועי־אֶרוס ללבב האלים, לבני האדם ולכל בעלי החיים. רק שלוש אלות אינן נכנעות לה והן נשארות בתולות נצחיות: אתיני, ארטמיס והסטיה. אפילו את זוס בעצמו היא מסבכת במעשי אהבים עם נשים בנות־תמותה. זוס הרוצה לרסן את התפארותה של אפרודיטי לפני האלים, שפותו על ידה לאהוב בנות־אדם, מעורר בלבה היא אהבה לאדם בן־תמותה. וכאן מציג המשורר לפנינו את גבור הספור אנחיסס. האלה הולכת אז אל מקדשה אשר בקיפרוס, מתלבשת ומתקשטת בעזרת החריטות (אלות־החן) ושמה את פעמיה אל האידה, הר בטרואס, במקום שהיא מוצאת את אנחיסס מתבודד לנפשו ומנגן על הנבל.

הוא רואה אותה ומקדם את פניה בברכה היאותה לאלה, מבטיח לה להקים לכבודה מזבח והוא פונה אליה בתפלה שתתן לו הצלחה, בנים, חיים ארוכים. אבל האלה מעלימה ממנו את מהותה האמיתית ומציגה את עצמה כבת מלך פריגיה המבינה את הלשון הטרואית, הואיל ואוֹמנתה היתה מטרואס. הרמס חטפה מחוג רעותיה והביאה לכאן, כדי שתהיה לאשה לאנחיסס. זאת היא גזרת האל. היא מבטיחה להיות אשה טובה וראויה. בקוקטיות ובהִתממות היא מבקשת ממנו לדחות את מעשה הנישואים, עד שיודיע להוריו ולהוריה, כדי שיוכלו לחוג חתונה ראויה לשמה. דבריה אלה מגרים ביותר את אנחיסס ומעוררים בלבו תשוקה עזה לאשה היפה הזאת והוא אינו נשמע לה. כשהאלה קמה ממטת אהובה, היא חוזרת ולובשת את דמותה האמיתית, דמות אלה, ואח"כ היא מעירה את אנחיסס משנתו. הוא נבהל מאד למראה האלה ביפיה האולימפי, עד שהוא מכסה את עיניו בשמיכתו. הוא מתחנן אליה שלא תענוש אותו בשלילת כח גברא על אשר שכב עם אלה בשוגג.

אפרודיטי מרגיעה אותו ומבטיחתו ללדת לו בן בשם איניאס שימלוך על הטרויים. היא מזכירה לו מקרים, שבהם הפכו אנשים בני תמותה ליצורי אלמות, את גנימדס ואת תיטונוס. זה האחרון אמנם הפך לבן־אלמות, אך לא נשמר בצעירותו והלך והזדקן עד אשר אאוס, שאהבה אותו, לא רצתה עוד לראות את פניו. ברור הוא שכוונתה בספורים אלה לדחות מראש את בקשתו של אנחיסס לחיי נצח. היא בעצמה – אמרה – תעמוד בפני האלים ככלי מלא בושה בגלל הכשלון שנכשלה באהבתה לבן־תמותה. אפרודיטי מבטיחה, כי הנמפות תגדלנה ותחנכנה את איניאס. כאן נכנס בלי נימוק מספיק ספור על חיי הנימפות. כאשר איניאס יגדל תביאינה אותו הנימפות אליו, וגם היא בעצמה תביא אליו את הילד כאשר תמלאנה לו חמש שנים. היא גוזרת על אנחיסס שלא יספר לשום אדם מי היא אמו האמיתית של בנו, אלא יאמר שאחת הנימפות ילדתו. אם יגלה את הסוד, סודה של אפרודיטי, יקבל את ענשו החמור מידי זוס בעצמו שיהרגו בברקו. האלה חוזרת אחרי זה לאולימפוס.

גיבורת ההימנון היא אמנם אפרודיטי, אלת האהבה מהאולימפוס, השולטת על אלים ואנשים בכח התשוקה והגעגועים שהיא נוטעת בלבם, אך בפרטים מרובים מתגלה בהימנון מוצאה המזרחי. מקובלת היום הדעה שאפרודיטי היא אלה מזרחית, ורק אחרי שעברה מאסיה דרך קיפרוס ותירה ליוון המקורית היא מתמזגת, כפי הנראה, עם אלה צפונית שהיוונים הביאו אתם לארצם. בשיר שלנו היא בעלת תכונות מזרחיות. היא מתלבשת בפּפוס שבקיפרוס לפני לכתה אל אהובה, שגם הוא הנהו בן מלך מזרחי, אסיאטי. בהימנון יש תיאור על החיות הנמשכות אחרי אפרודיטי ומלוות אותה בדרכה לאידה. היא שמחה ללווי, שולחת תשוקה ללבות בעלי החיים והם מזדווגים זה לזו בתוך מערות המזדמנות להם בדרך. בצדק הכירו בזה קו מזרחי המתאים לאלה “בעלת החיות” של המזרח. אפרודיטי עצמה מציגה את עצמה כבת מלך פריגיה, ארץ באסיה הקטנה. אנחיסס כשהוא מתעורר ומכיר מי היתה בת זוגו מבקש ממנה רחמים מפחד:

"כִּי הֵן כֹּחַ וָאוֹן לֹא יַעֲצֹר עוֹד גֶבֶר אֲשֶׁר הִתְעלֵס

עִם אֵלוֹת יְלִידוֹת הָאַלְמָוֶת".

גם קו זה רחוק ממושגיהם של ההילינים. לעומת זה הטון הכללי של הספור הבדוי בפי אפרודיטי ע"ד מוצאה הפריגי וכל הקלות של הספור הם איוניים. החברה המתוארת נראית גם היא איונית. יש להניח שהמחבר בא מסביבה זו. לשונו היא הומרית קלה, לפעמים היא אף עושה רושם של מוזאיקה הומירית. היו מלומדים ששערו כי ההימנון נכתב כמגילת יוחסין לדינסטיה הטרויאנית. אך מדוע פוקדת האלה על אנחיסס להסתיר את מוצאו של איניאס ולא לגלות בשום פנים את שם אמו האמיתית? מלבד הסטיה על הנימפות, הרחבה יתר על המדה ואין בה קשר מהודק לתוכן ההימנון, הרי הספור בכללו הוא בעל שלמות וחן רב.

לפנינו נובלה אירוטית מלאת צבעים חיים, אחידה בציוריותה. סתירות קטנות בכל זאת אינן חסרות גם כאן. מתי נכתב השיר, אין לקבוע אלא בקירוב. עפ“י סימנים מסוימים יש ליחסו בערך לסוף המאה השביעית או לראשית המאה השישית לפני ספה”נ.


ההימנון אל דמטר הוא מיוחד במינו הן במה שנוגע למקורו – הוא נמצא רק בכתב־יד אחד שנתגלה במאה הי“ח ע”י מלומד הולנדי – והן במה שנוגע לתכנו: הוא היחיד שנכתב לא רק לשבחו של אל או אלה, אלא גם לשבחו של פולחן, הפולחן המיסטי של דימיטר באלוסיס ושל האמונה המיוחדת הקשורה בצפית הרזים של פולחן זה (חרוז 478 ואילך). גם היקף הימנון זה הוא כהיקף ספר הומירי. הוא מהוה ספור שוטף ואחיד, ואין בו סתירות בדרך כלל. הליקויים בטכסט אינם רבים וגדולים. פה ושם אבד חרוז, אך אין בזה משום הפרעה להבנת הסיפור. החרוז הראשון הוא נוסח הפתיחה הרגיל בפי הרפסודים, וחרוזי הסיום הם פניה לדימיטר ולבתה פרספוני יחד, שֶׁתִּתֵּנָּה למשורר עושר ומחיה.

הספור עצמו פשוט במבנהו האפי. בתה של דימיטר, פרספוני, נחטפה בידי הדיס, אל השאול, אחי זוס, בשעה שלקטה פרחים יחד עם חברותיה. הדיס מביא אותה לממלכת השאול להיות לו לאשה. האם שמעה את צעקת בתה שנחטפה והיא מחפשת אותה עשרה ימים רצופים. כשהיא מחזיקה לפידים בוערים בידיה. בימים אלה לא בא שום אוכל ושום משקה אל פיה. יחד עם היקטי, אלה כְתוֹנִית (שמושבה באדמה), היא הולכת אל הליוס, אל השמש הרואה את הכל, וזה האחרון מגלה להן, כי הדיס הוא שחטף את פרספוני ברשותו של זוס עצמו. האם המתאבלת על אבדן בתה אינה שבה לאולימפוס, אלא מתחפשת ונודדת בין בני־האדם, עד שהיא מגיעה לאלוסיס. שם מוצאות אותה בנות המלך קיליאוס, כשהיא יושבת על הבאר של העיר והן מכניסות אותה לבית הוריהן בהסכמת האם, המלכה מֶטָֽנֵירָה היא מתקבלת שם כאוֹמנת לבן־הזקונים דימוֹפון.

המלכה מתחקה על מעשיה ובלילה היא רואה כיצד האומנת מצפינה את הילד בתוך להבת־אש, – כוונת האלה לעשותו בן־אלמות – וצעקת בהלה פורצת מפיה. דימיטר כועסת על גלוי מעשיה וחילולם ע“י עין־אדם והיא מגלה את אלהותה ומודיעה כי באשמת האם ישאר הילד בן־תמותה תחת אשר היא רצתה לעשותו לבן־אלמות ע”י שמירתו בתוך האש. האלה מצוה אז (חרוז 270 ואילך) לבנות לה היכל ומזבח באלוסיס והיא מבטיחה ללמד את האנשים את פעולות הפולחן. המלך מוציא לפועל את מצות האלה והיא שוכנת בבנין החדש כשהיא אכולת געגועים על בתה. דימיטר שולחת אז שנת בצורת קשה על הארץ. רעב בעולם, ואין קרבנות ומנחות לאלים. האלה גם אינה נענית לבקשתו של זוס ע“י איריס וע”י אלים אחרים, והיא מודיעה שלא תשוב ממעשיה עד שתראה בעיניה את בתה. אז שולח זוס את הרמס אל הדיס בבקשה לשחרר את פרספוני. הדיס מציית לפקודה, אבל לפני לכתה הוא מאכיל אותה בסתר גרעין של רמון.

האם המאושרת מהפגישה עם בתה מרגישה באכילה זו, בשעה שהיא מחזיקה את בתה בזרועותיה, וקובעת כי משום זה – משום שבא אל פיה דבר מאכל בממלכת הדיס – תצטרך לבלות שליש אחד מתקופות השנה עם בעלה, ורק בנבוט הפרחים מן האדמה תעלה גם היא לעולם האור. פרספוני מספרת לאמה ע“ד גרעין הרמון ואת כל מעשה החטיפה. אל האם והבת המאוחדות באשרן ובשמחתן מצטרפת הקטי, המשרתת מאז את פרספוני ומלוה אותה כחברה. זוס שולח אח”כ את ריה, אם דימיטר, ומודיע על ידיה, כי הוא מסכים לכך, שפרספוני תחיה שליש השנה בשאול ושני שלישים עם האלים האולימפיים. דימיטר מתפיסת עם חברת האלים, מצמיחה שוב יבול עשיר ומלמדת את מלכי אלוסיס את פעולות המיסטריות, שאין לגלותן אלא ליודעי הרזים.

המשורר מפסיק את הספור במילים:

"טוֹב לוֹ לָאִיש

וְאַשְׁרֵיהוּ, עֵינוֹ בְכָל אֵלֶּה רָאָתָה",

ודימיטר עם בתה עולות לאולימפוס. נראה הדבר, ששני נושאים שונים נצטרפו בסיפור ההימנון: חטיפת פרספוני ויסוד המיסטריות באלוסיס. מתוך ההימנון לא מורגש שום קשר סיבתי בין שני המאורעות. האלה בצערה על שגזלו ממנה את בתה מכריחה את זוס להחזירה לה בכח שליטתה בעולם הצומח, ואין כל שייכות לאלוסיס בענין זה. והאיש המשורר קשר את הנושא הזה למקום הקרוב ללבו, והוא מתאר את דימיטר כשהיא מגיעה בנדודיה בעולם לאלוסיס היקרה לו. כשדימיטר עוזבת את בית קיליאוס היא דורשת בנית היכל לעצמה במקום זה וכאן היא יושבת ומכאן היא שולחת את הבצורת על האדמה. כך צרף המשורר את שני הסיפורים. ברור, כי המשורר עצמו הוא אחד מאלה המוקדשים בפולחן המיסטריות (ראה חרוז 480), ואפשר שהוא מאנשי המקום. רמזים לענינים סודיים, שאינם מפורשים די צרכם, ישנם, מלבד החרוזים המדברים על המיסטריות עצמן, בסמלים בלתי ברורים אלה: החזקת הלפידים בידי האלה (חר' 48); אכילת גרעין הרמון הקושרת את פרספוני אל בעלה ואל עולם השאול (חר' 372 ואילך); סירובה של דימיטר לשתות יין, תחת זה היא שותה משקה המוכן עפ"י “רצפט” מיוחד בשבילה (חרוז 206 ואילך).

מעצם יסודות הפולחן אין המשורר מגלה כלום. הוא מסתפק בזה שהוא מספר סיפור ככל הרפסודים. הסיפור הוא עפ"י טבעו אפי יותר מאשר הימני, הואיל ואין בו לא תולדותיה של האלה ולא שבח מעשיה וברכותיה לעולם. מתקבל על הדעת שלפנינו סיפור שהיה שייך לאוצר סיפורים־אפוסים כללי של הרפסודים ההומריים והוא הוכנס לאוסף של ההימנונים רק אחרי שאחד המשוררים התקין לו פתיחה וסיום בנוסח ההימנונות. יתכן שהימנון זה הושר בחג דימיטר באלוסיס.


מה שנוגע ללשון ולטכניקה של היצירה, הרי ההימנון מושפע כלו מהמסורת ההומירית, ונשמע בו הטון של האודיסיה, ביחוד בסיפור שדימיטר בודה על עצמה כשהיא רוצה להתקבל בבית קיליאוס. אמנות דקה מורגשת בכמה מקומות, כמו למשל בסצינה שבה האלה־המשרתת אינה רוצה לשבת על כורסה מהודרת עד שמביאים לה כסא פשוט. זמן חיבורו של ההימנון ניתן לקביעה בודאות מסוימת. יש להקדימו לתחילת המאה השישית לפני ספה“נ. עפ”י ההימנון שייכות המיסטריות לאלוסיס בלבד, ואתונה, שקבלה אותן אח"כ לתוך פולחן המדינה, עדיין אינה נזכרת כלל.


מן ההימנונות, שהקפם מצומצם, הגדול ביותר הוא אל דיוניסוס (מס' ה‘, עמ’ 103). האל, עלם צעיר ויפה, נתפס בידי שודדי ים הרוצים לסחוט מקרוביו סכומי כסף כופר נפשו. דיוניסוס מגלה את אלהותו ע“י מעשי נסים שונים: הוא מזרים על האניה זרם של יין, הוא מצמיח גפן המתפתלת ונכרכת סביב התורן, הוא בעצמו נהפך לאריה ואת המלחים המבוהלים הוא הופך לדולפינים9. ספור קצר ומרוכז זה כתוב בסגנון הומרי הטיפוסי והוא מצטיין בציוריות חיה. בין נוסח הפתיחה ונוסח הסיום מסופרת אפיזודה אחת קטנה מחיי האל. יש סימנים שעל פיהם אפשר לחשוב, כי ההימנון נתחבר באטיקה עצמה. בענין זמן חיבורו קשה להכריע. הוא אמנם צעיר מההימנונות הגדולים, אך אינו שייך עדיין לתקופה ההיליניסטית, היינו למאות השלישית והשניה לפני ספה”נ, שבהן קמה לתחיה שירת ההימנונות, בצורה רחוקה מהטיפוס המקורי, הארכאי.


גם ההימנון אל פן (מס' ו‘, עמ’ 106) היה שיר שהושר לכבוד אל זה באחד מחגיו. נוסח הסיום מוכיח, שהשיר שמש רק פתיחה לספור אפי אחר בפי הרפסודוס. לאל פן היה פולחן באתונה, כלאל מציל העיר בימי סכנת הפרסים. ההימנון הוא מלא חן ויופי, אבל יפיו אינו ארכאי. האל מתואר בעולמו, בטבע, כיצד הוא חי ומהלך בארקדיה בבקעות, על סלעים, על ראש הרי־שלג, במקומות שמשם אפשר להשקיף על כל העדר. בתיאור – אמנות ספרותית בשלה. הנימפות משבחות אותו בשיר, כשהוא עצמו רוקד בתוך מקהלתן. תוכן השיר, שהנימפות שרות לכבודו, הוא סיפור לידתו. נימפה אחת, שהרמס בא אליה יולדת את פן. האם עצמה נבהלת מפני המראה המשונה של הילד, אבל האב מאושר והוא מראה את בנו לאלי האולימפוס הנהנים ממנו מאד. שיר זה, לפי לשונו וסימני האמנות שלו אינו אלא מן המאוחרים ביותר. אמנם, אין לקבעו כהימנון היליניסטי, אך יש רשות לשער, כי נתחבר בשעת שקיעתה של התקופה הקלסית, כשהתקופה ההיליניסטית ממשמשת ובאה, אולי במאה הרביעית לפני ספה"נ.


בעלי היקף קטן עוד יותר, אך עם זאת בעלי שלמות אמנותית, הם שמונת ההימנונות ממס' ז' עד מס' י"ד (עמ' 118–111). האלים מיוצגים בהם כל אחד רק בפרט אחד, מבלי מלוי הדרישות ביחס לתולדות או לפעולות.

המספר המצומצם של החרוזים אינו נותן מקום לתיאור רחב יותר. בכל ההימנונות האלה, פרט להימנון “אל ארס” (עמ' 115), ישנה פתיחה המביעה את נכונותו של המשורר לשיר על האל, או פניה אל המוזות בבקשת שיר על האל, וכן מסתיימים השירים, פרט ל“ארס” כנ"ל, בחתימה הרגילה, סיום הפרידה מהאל והברכה לו.


בהימנון אל ארטמיס (מס ז' עמ' 111) מוצגת האלה כעוסקת בציד בהרים. הדי מעשיה נשמעים בעולם בצעקות בעלי־החיים. בגמר מלאכת הציד היא הולכת אל היכל אחיה אפולון, שם היא תולה את קשתה ויוצאת במחולות עם המוזות ועם החריטות ושרה לכבוד אמה ליטו.


בהימנון אל אתיני (מס' ח‘, עמ’ 112) מוסר המחבר רק את הפרט האחד ע“ד לידתה של האלה מראשו של זוס. האלה עם כלי זינה עליה קופצת מראש אבי האלים וכל הבריאה מתחלחלת. הים עוצר בגליו והליוס מעמיד את סוסיו. הופעת האלה מתוארת ברוב הדר ובטון נשגב. מניחים שהשיר הושר בחג בגדול של האלה באתונה, בחג הפנאתינאיא. שני ההימנונות האלה נראים כיצירות של תקופה קדומה. אפשר ליחסם למאה השישית לפני ספה”נ.


ההימנון אל אפרודיטי (מס' ט‘, עמ’ 113) מתאר את עליתה של האלה מקצף הים בקרבת קיפרוס. ההורות מלבישות ומקשטות אותה ומביאות אותה אל בית בני־האלמות המקבלים את פניה בברכה ומתפלאים מיפיה. המשורר מסיים בתפלה: “בהתחרות לנצח לי תני”. יש להניח שהיה פולחן לאפרודיטי, ושם, ב“אגון” (התחרות) של הרפסודים, שמש השיר הזה פתיחה בפי אחד המתחרים בדקלום אפוס.


ההימנון אל האדמה אם־כל (מס' י‘, עמ’ 114) – יש בו טון של המשורר הכפרי הסיודוס, ממנו הושפע כנראה ונכתב זמן לא רב אחריו. התיאור של ברכת האדמה הוא כפרי ואידילי כמעט. בסוף ההימנון מבקש המשורר תשלום, מחיה, תמורת השירה, כאילו משלמים בתוצרת כפרית. ודאי חג כפרי ויריד כפרי כנסו את הקהל שלפניו שר המשורר את הימנונו.


ההימנון אל ארס (מס' י"א, עמ' 115) הוא בבחינת יוצא דופן באוסף. “הימנון” זה אינו אלא תפלה, ואין בו לא הפתיחה ולא החתימה הרגילות. כמו כן הוא חסר כל סימן אחר שהשתמשו בו כבפרואוימיון, כבאקדמה לאפוס איזה שהוא. ברוחו ובסגנונו אין ולא כלום מהאמנות האפית הרפסודית. בראשית שיר זה מופיעה שורה ארוכה של תארי שבח התופסת חמשה חרוזים, ומחרוז 6 ואילך פונה המשורר אל האל כאל כוכב־לכת. אופי התפלה מתבלט ביחוד בחרוז 9: “נָא הַאֲזֵן, חוֹנֵן מֶרֶץ הַנֹּעַר”. שיר זה – יש בו הרבה מרוח השירים האורפיים, שהם תפלות של דת מיסטית מתקופה מאוחרת הרבה יותר. על כל פנים התפלה “אל ארס” קרובה יותר לסוג זה של ספרות מאשר לסוג אשר באוסף שלנו.


שני ההימנונות אל הליוס (מס' י"ב, עמ' 116) ואל סלני (מס' י"ג, עמ' 117) שייכים זה לזה והם יצירותיו של מחבר אחד. אופים המיתולוגי דומה מאד, ובסיום שניהם רוצה המשורר לעבור לשבחם – לא של האלים, אלא של האלים למחצה. הדמיון ביניהם רב גם בפרטים אחרים. הם שייכים כנראה לתקופה ההיליניסטית, בערך למאה השניה לפני ספה"נ.


ההימנון אל הדיוסקורים (מס' י"ד, עמ' 118) מכיל בתוכו את כל האלמנטים של ההימנון הקצר. מובן, שאין בו היסוד האפי־ספורי האפייני רק להימנון הארוך יותר. בני זוס ולידה מתוארים אגב ציון מוצאם, פעולותיהם ומעלותיהם כאלים המצילים את המפליגים בים. לפי טיבו האמנותי נראה שיר זה כשייך למאה השישית לפני ספה"נ.


ההימנונות הקטנים מהוים את הקבוצה האחרונה בספר (מס' ט“ו-ל”ב, עמ' 129–121), שהיא רבגונית ביותר. יש בה אקדמות קצרות מאד (3 חרוזים), אך הרחבות יותר (הגדולה היא בת 14 חרוזים) בנויות לפי חוקי המין הזה, היינו יש בהן שבח לאל, רמז לתולדותיו, לפעולותיו ולמעלותיו. אופיים המעשי של שירים אלה בולט מאד: הם משמשים את הרפסודוס הנודד, הצריך לכבד את האל המקומי ע"י אקדמה קטנה המתאימה להזדמנות, לפני שהוא פותח בדקלום האפוס. ברבים משירים אלה יש נוסחת מעבר לשיר אחר, שהמשורר מתכוון להשמיע. פעם (במס' כ"ד [עמ' 124 ואילך], חר' 11), מברך המשורר את הרמס בהימנון־אקדמה כזה ועובר להימנון אחר10.

אפשר שהכוונה היא לאחד ההימנונות הגדולים הנמצאים באוסף, שהם בבחינת אפוס, או לאיזה הימנון אחר שאינו בידינו ושהיה דומה לאלה. לפני דיקלום הימנון כזה הוא מתחיל אפוא בהימנון קצר, לכבוד הרמס. אחדות מאקדמות אלה מקוטעות הן, ואין להן סיום, כגון אל הרה (מס' י"ח, עמ' 122), לפעמים מגיעה אקדמה כזאת עד למינימום (אל דמטר, מס' י"ט, עמ' 122). אקדמות אחרות אינן אלא פסקות מתוך הימנונות גדולים, כגון אל הרמס (מס' כ"ד, עמ' 124). כשהרפסודוס מוזמן לבית פרטי והוא רוצה לקיים את מנהג האקדמה ההימנונית לאל המקום, הוא פונה אל הסטיה, אלת הכירים (עי' מס' ל"ב, עמ' 129). בכל אלה ניכר, כי הפניה אל האל ובסוף נוסח המעבר ליצירה אחרת הם העיקר. מה שנוגע לזמן חיבורם, נראה, כי השירים האלה הם בני תקופה אחת עם השירים הרחבים יותר, היינו בני המאות IV-VII לפני ספה"נ. אין יסוד לאחר את זמן חיבורם ליותר מזה.


איזה חלק מהעולם היווני מבחינה גיאוגרפית מקיף אוסף ההימנונות האלה? לשנים־עשר האלים האולימפיים היה פולחן בכל חלקי העולם היווני, ושנים־עשר אלים אלה הם המרכז של השירה הזאת. אליהם נוספים הרקליס, שכבר בשירה של הומירוס הוא שייך לחבורה האולימפית, ודימיטר ודיוניסוס הנספחים אליה אחרי הומירוס. כל שאר האלים, שאליהם מופנים ההימנונות שבאוסף, הם נושאים לפולחן באסיה הקטנה האיונית11. כמובן, כל שנים־עשר האלים האולימפיים יש להם תפקידים באיוניה. אפשר אפוא לומר בודאות מה, כי אוסף ההימנונות שלנו – מקורו באיוניה, במקום שבו התפתחה השירה האפית כלה, אם כי ברור כי המשוררים השתמשו בשירים אלה בנדודיהם בכל העולם היווני הרחב.


את זמן כנוסם של השירים האלה לתוך האוסף, כמו שהוא מופיע בכתבי־היד, אין לקבוע בבטחה. אפשר שמלאכה זו נעשתה לצרכיהם של הרפסודים הנודדים עוד בתקופה האלכסנדרונית עצמה, היינו במאות האחרונות לפני ספה"נ.


נסכם אפוא. המין הספרותי הזה הנקרא בשם הימנון הומירי, לפי דוגמאותיו הגדולות והקטנות, הוא פרי סיטואציה ידועה, והיא הקובעת את אופיו. המשורר הוא אפּי המספר סיפור אפי. יראת הכבוד דורשת שלפני שהוא פותח בסיפורו, ישתחוה לאל המקומי. הוא עושה את הדבר ע“י פרואוימיון = אקדמה בצורת הסיפור האפי עצמו, אך בקיצור וברמז. אקדמה זו ניתנת להרחבה והיא הופכת מדברי שבח לאל ומתפילה אליו לסיפור, שגבורו הוא האל, אל המקום. יתכן, כי אקדמה זו היתה בימים קדומים לירית, עשויה בחרוזים אחרים ובדיאלקט אחר. אך אח”כ נשאר המשורר האפּי נאמן למקצועו, היינו לאפוס, והאקדמה קבלה צורה אפּית. אפשרי גם שמנהג זה נוצר בזמן שהאפוס היה עיקרה של הספרות היוונית, היינו במאות IX-VI לפני ספה"נ. הצורה הזאת ממשיכה להתקיים, משתנה ומקבלת צליל הסיודי, במקצת סוביקטיבי, ולבסוף היא קופאת והופכת לנוסח סתם, כפי שנראה בהרבה מהדוגמאות הקטנות. בתקופה היליניסטית היא קמה לתחיה בצורת הימנונות אמנותיים גדולים, כמו אלה של קלימכוס ואחרים. כן גם נתברר לנו האופי הבלתי פולחני, הבלתי דתי של ההימנונות האלה. אין בהם משום יראה שבקדושה, אין בהם רמז לסדרי פולחן חיצוניים, כי האל נעשה לאוביקט של משחק הדמיון הפיוטי, החפשי בכל יפיו. האלים, שהמשורר פונה אליהם בתפלה בפתח השיר ובסיומו, אינם אלא אנשים יפים וגדולים ואף לא תמיד מוסריים בהתנהגותם. על השירה הזאת כלה חופף הזוהר של האפוס הקדום. הישגיו נתנו לה מה שיש בה מן האמנות והחן, קלות ההבעה והתאור הציורי והפיוטי בכלל.


 

מבחר ספרים הנוגעים להימנונות ההומריים.    🔗


טכסטים:

Homeri opera recognovit Thomas W. Allen, Tomus V. Oxonii.

Homère, Hymnes, texte ètabli et traduit par Jean Humbert' Paris 1936 (Collection Budè).

The Homeric Hymns, edited by T. W. Allen, W. R. Halliday and E. E. Sikes, Oxford 1936/


על ההימנונות:

Hesiod, the Homeric Hymns and Homerica, with an English translation by Hugh. G. Evelyn-White. Harvard Univ. Press 1943 (Loeb Classical Library).

Sophie Abramowicz, Ȇtudes sur les hymnes Homèriques. Wilno 1937.

Franz Dornseiff, Die archaische Mythenerzählung. Berlin u. Leipzig 1933.

U.v.Wilamowitz-Moellendorff, Die Ilias und Homer. Berlin 1916. Beilage 3 (p. 440–462): Der Delische Hymnus. Idem, Der Glaube der Hellenen I. II. Berlin 1931/2 passim.



  1. הוראת המלה פרואוימיון ראה להלן.  ↩

  2. השווה חתימות דומות בשנויים מסוימים בהימנונות: “אל ארטמיס”, עמ‘ 121; “אל הרמס”, עמ’ 124 ואילך, חר' 11.  ↩

  3. נסיון אחר לפרש את המלה פרואוימיון נעשה ע“י Gilbert Murray, The Classical tradition in Poetry, London 1927, עמ' 34. הוא מניח שפירוש המלה הוא: ”מה שבא לפני הרקוד" והוא סומך על מה שבא באודיסיה ספר ח‘, חר’ 261 ואילך בסיפור על שירתו של דימודוקוס בחצרו של אלקינואוס מלך הפיאקים. המלה oimos, לדעתו, פירושה הליכה, רקוד.  ↩

  4. Όαψώδός – rhapsodos בא כצרוף מהמילים όάβδοϛ – rhabdos, מקל, מטה ו־ώδός – odos, זמר; כך נקראו המשוררים המומחים לדקלום האפוס הכתוב בחרוזי ההכסמטר. בשעת הדקלום החזיקו מקל בידם.  ↩

  5. ההימנון “אל דיוניסוס” (ע' 129) אינו אלא שני קטעים מתוך הימנון גדול שלא נשתמר. הקטע הראשון נמצא אצל דיודורוס, היסטוריון שחי בימי אוגוסט קיסר, והשני – בתוך כתב־יד של האוסף שלנו.  ↩

  6. סבת השנוי היא כנראה ברצון למזג את ההימנון הזה ואת ההימנון השני אל אפולון לחטיבה אחת.  ↩

  7. ראה הערות לשורות 30–45 בעמ' 133.  ↩

  8. ראה “אל אפרודיטי”, חר‘ 198 (עמ' 69) ו“אל פן” חר’ 47 (עמ' 108) וההערות למקומות האלה, וכן גם ההערה למקום שלנו, עמ' 135 לשורות 373–371.  ↩

  9. נשתמר ספל־שתיה יווני־אַטי בעל רקע אדום ופיגורות שחורות, המזכיר בכמה פרטים את תוכנו של הימנון זה (ראה את צילום הספל בעמ' IV). הספל הזה היה עד המלחמה במינכן, במוזיאום לאמנות קטנה עתיקה, מס‘ 339 ) 2044. בפנים הספל כתוב: ΕΞΕΚΙΑC ΕΠΘΕCΕ “אקסקיאס עשה”, היינו הוא היה הקדר שיצר את הכלי הזה. אפשר שאקסקיאס זה לא רק יצר את הכלי, אלא גם צייר אותו, כי ישנם כלים הדומים בסגנונם בדיוק לכלי הזה, ובתוכם כתוב: “ אקסקיאס צייר וקידר”. אומן זה עבד ברבע השלישי של המאה השישית לפני ספה“נ. בתמונה רואים את האל דיוניסוס מפליג בים באניה, שתרנה גפן פורחת, וסביבה שטים ומשחקים דולפינים. מה שנוגע לגפן, השוה ההימנון ”אל דיוניסוס" (עמ’ 104, חר' 38 ואילך. יתר הפרטים שבהימנון, כגון הקיסוס (חרוז 40), אינם מתוארים בתמונה זו. אם הדולפינים מציגים את שודדי הים שנהפכו לדולפינים, אין להגיד בבטחה. יש אפשרות לשער שהתמונה משמשת אילוסטרציה למסורת דומה לזו שבהימנון שלנו. על כל פנים דיוניסוס מתואר גם בתמונה כאל היין ובקשר אמיץ עם הים.  ↩

  10. יש להימנון זה שני חרוזי סיום. כשכתוב בתרגום: “ועתה שיר אחר גם אשירה” הכוונה להימנון בפירוש, כי כן כתוב באכסט.  ↩

  11. רק לפאן ולסלני אין פולחן באיוניה.  ↩