לוגו
אורח מציץ בחינוך האמריקני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א    🔗

המחנך האמריקני הוויגהרסט במאמרו “המטרות הכלליות של החינוך האמריקני”1 מציג ארבע מטרות לחינוך, כמטבעות המוסכמות על הכל. וכך הוא מונה:

א. לעזור לפרט בהגשמת עצמו;

ב. לעשות את הפרט לאזרח טוב;

ג. לעשות את הפרט לאזרח יצרני בחברה פתוחה וזורמת;

ד. לעשות את הפרט חבר טוב למשפחתו ולקהילתו2.


ובאלה כאילו מיצה את הטוב המבוקש לפרט ולחברה. ולכאורה שוטפים דבריו ומוסכמים כל־כך, עד שאורח נטה ללון יחוש עצמו כטרחן אם לא כקטן־אמונה, אם יבקש לחזור ולעיין בהם מחדש כאילו ספק עוד בלבו. כל דברה מארבע דיברותיו של הוויגהרסט נשמעת גם מאוששה גם אופטימית. ומעל ארבעתן כאחת נשמע בפועל משק כנפי הדמוקרטיה, וסביבן חוגגות הקידמה והחירות – עד שעצם הניסיון להרהר אחריהם, כאילו לא היו אלא מוסכמות שמכבר לא נבחנו – מחייב לכאורה התנצלות.

כך דרכן של אמיתות מוסכמות שאריזתן עשויה בביטחה ובאישור מוסמך כל־כך שנמחקים מלפניהן סימני הפקפוק. כך גם כוחה של דרך המלך על פני הדרכים הלא־נדושות: שהסוטה מדרך המלך הגדולה לא זו בלבד שהוא מסתכן בתעייה ובהפסד זמן וכוח, אלא הריהו כמתפתה להרפתקאות מופקרות, כמעט כאילו נתפס ללחש מסית של הרסנות.

מה לכאורה יכול לעמוד לערעור באימרותיו של הוויגהרסט? ארבעה משפטים אמר, כולם מופעלים ע"י שני פעלים – לעזור ולעשות – שהם תכלית החיוב, ובכולם תוסס יחס הגומלין הפורה שבין מחנך לחניכו; הפרט בא בארבעתם כמפתח למעשה החינוך; הוא גם ראשון וגם תנאי ליחס יחיד – חברה. ולעומתו החברה המוזכרת אינה קפואה וקשוחה אלא פתוחה וזורמת – והכל טוב ויפה; יחיד בריא בחברה בריאה.

או, הנה הצווי המובא במשפט הראשון – הגשמת עצמו – שכולו אמונה באדם, שכבר כל הטוב בו ואינו צריך אלא לעידוד כדי לפתח ולהגשים מה שטמון ומקופל בו; באופן שהחינוך אינו בורא תכונות בחניך, ואינו משקיע בו ערכים מבחוץ, אלא רק מפתח כוחו ומעודד מה שהיה גנוז בו מראשיתו בצורה גולמית. ויש כאן איפוא ביטחון יפה בטוב הצפון באדם וכן גם שכל אדם ואדם הוא עצמו אמת־המידה לטוב שהוא צריך לחגשימו.

גם ציון זה – “הטוב”, בא וחוזר לפנינו פעמיים: פעם במטבע “האזרח הטוב” ופעם ב“חבר הטוב” למשפחתו ולקהילתו. מתוך הרגשה שגם “אזרח טוב” וגם “חבר טוב” הם תארים מובנים מאליהם ומקובלים בהסכמה כללית עד כדי כך, שפטורים משום צורך במלת הסבר, מה הוא בעצם ה“אזרח הטוב” או מי הוא “החבר הטוב” – בבחינת הכל יודעין.

ההיסוס בדברים כה יפים ופעלתניים, אינו זומם מחמת שנמצא כאילו הדברים יפים אבל אינם מתקיימים, והלכה שאין עושים כמותה. נניח, לצורך העניין. שכל דבריו מתקיימים כהווייתם; כי הממוצע הנרחב גם מקיים עצותיו וגם קוטף פרי הילולים ישווה להן. ולפיכך לא נבוא לערער מעֵין – אם הכל יפה למה מתאוננים כל־כך ואפילו ב“מקומות הטובים”? או, למה רבות ומתרבות התלונות על מצבו של “הדור הצעיר”; או, אם בתי־הספר הטובים כה מצליחים, למה העיתונות מספרת על צעירים רבים יום־יום במדור הכשלונות? מהם כשלונות בִּשעת ביה“ס, מהם לאחריו, מהם כשלונות שבאו למרות ביה”ס ומהם שבאו יד אחת אתו, והביטוי הישן נושן “בנים גדלתי ורוממתי והמה – – –” אינו נותר נידח, ככתובת עתיקה ההולכת ודוהה מרוב ימים. נוותר ונאמר כי חזיונות כאלה אינם אלא בשוליים, ורק לתקופת בינתיים, בדרך זו נדע גם כי היודעים אמנם יודעים איך לוקחים אדם צעיר ועושים בו מעשים ומכוונים אותו כך שיהיה “אזרח טוב” ו“חבר טוב”. השאלה כעת אינה על העשייה אלא על מה שנראה כמובן מאליו: מפני־מה מכל המטרות שבעולם נטלו דווקא מטרות אלו, ולא, למשל כך: שיהיה הצעיר קל תנועה בעולמו? או שיהיה אדם בז לרכוש ול“רעות רוח”? או, למה לא, למשל, שיהיה שר עם צפורי העולם עליז בכל המידות שנמנו בשבחי “קלות הדעת”? או שיהיה האל יודע מה עוד –– מפני מה בחרו להם במשבצת האחת דווקא, כדי לשים בה כל צעיר שיפול לידיהם? גם לא נבוא לבדוק מה באמת עושים הללו אחר־כך “האזרחים הטובים” ו“החברים הטובים”, פרי בתי־הספר הטובים והמצליחים, מיד לאחר שבגרו ועזבו את בית־הספר ועמדו ברשות עצמם – ואם הם אמנם בנים־טובים אזרחים־טובים בני־זוג־טובים וחברים־טובים, בקהילה הזאת החופשית והזורמת שלהם, ואם הכל להם וסביבם אמנם כעץ שתול על פלגי־מים?

השאלות לדיון, ובכל הענווה הנאותה, שלא להיתפס להכללות פזיזות או להיקשים קלים – מוקדמות מכל וקודמות הן לבדיקת התוצאות המעשיות ולבחינת מידת התבצען בחיים. הדיון המבוקש אינו – מה קרה באמת לכוונות החינוכיות הטובות, אלא: מה באמת התכוון החינוך שייקרה במציאות? מה רצו המחנכים שייקרה? איזה מין רצון היה להם? לא איך נעשה החניך מסתמי לאזרח טוב – אלא עוד קודם לזה: מה זה בעצם “אזרח טוב” ומדוע הוא רצוי כל כך? אבל, כדי שנדע ונסכים מה זה “האזרח הטוב”, נצטרך, כנראה, לחזור ולשאול מיהו זה “האיש הטוב”? ובמהרה נמצא עצמנו מסובכים בשאלה הנושנה מהו זה בכלל “הטוב”, ונמצא מדשדשים עם אבות אבותינו בחלקת הבוץ, לשם גם נגיע דרך שאלות כגון מה זו “המשפחה הטובה”, על־פי מה היא טובה, עפ“י איזו מידה ומיהו הקובע? או כגון: למה מתכוונים ב”חבר טוב" ומה היא אבן־הבוחן?

ומן השמות והתארים – אל הפעלים הטובים והמיטיבים האלה: “לעזור” ו“לעשות”. מה משמע “לעזור ליחיד להיות – – –”? שיהיה מה שבין כך הוא? או שיהיה מה שאיננו אבל רצוי שיהיה? וכן: מי הוא היודע מה הרצוי הזה, ועל־פי מה הרצוי נמדד? האם גם אי־התערבות היא עזרה? או, האם “עזרה” היא רק בהשפעה עקיפה ובשכנוע, ובשום־פנים לא בכוח ובאיום? ומה יהיה אם אין הצעיר הזה עושה כרצוננו, ואינו אובה בעזרתנו וממאן לעצתנו – מותר לו לא לרצות? מותר לו, דרך משל, לסרב להיות אזרח טוב או חבר טוב, או אזרח יצרני? או, אם עדיין הוא רך מדי, ואיננו יודע עוד אם רוצה או לא רוצה – נניח לו עד שיידע רצונו, או נשאיל לו בינתיים את רצוננו שלנו? וגם זה: האם הכרח הוא תמיד שרצוננו יהיה מודע קודם שיבוא לעשות משהו, או להיעשות למשהו? ו״לעשות" זה, כיצד? האם כדרך שעושה הפסל לפסלו – בשחררו את הדמות הרצויה לו ע"י קילוף המיותר בכוח – כך ניקח ונקלף מעל כל ילד את המיותר ונעשה ממנו דמות רצויה, לאחר שהסכמנו כי זו באמת הדמות הרצויה? האם ניתן לעשות מכל ילד וילד דמות רצויה כדרך שיכול הפסל לעשות? גם צלמים שונים מכל גוש שיש וגם צלם אחד דומה מכל גוש וגוש? השיש כידוע, אינו מסרב יותר משיכול הפטיש להכניע.

או אולי יש בכל ילד רק דבר אחד שהוא הוא – ואי אפשר לעשות ממנו כלום אלא רק את זה, או – לעוותו. האם תנאי מוקדם הוא שהילד יניח שייעשה בו מה שמבקשים לעשות או שעושים בו גם בלי לשאול פיו, ובלי לשאול רשות מאדם, לא הסכמה ולא חיווי רצון, משום שאנו יודעים הכל בלעדיו וכבר נמלכנו והסכמנו מה טוב בשבילו. או, לא כך, והשאלה הראשונה איננה אם אפשר לעשות בילד משהו, אלא אם בכלל מותר לעשות בו כך, אם מעיקרו נכון ומותר “לעשות תכונות” כלשהן לאדם פלוני, אם מיסודו נכון הדבר לקום ולפתח מישהו אם כך או אחרת למטרות שהכל מודים בייקרתן? כי אמונה רווחת זו בכוחו המיטיב של המעשה – מאליה אינה מוליכה תמיד למעשים משמחים דווקא. רבו עד אימה, בדור האחרון שרשרות מעשים מחושבים לפרטיהם, שלא גרמו לשמחה יתירה ולא האדירו כבוד האדם בימינו.

אלה קצת מן הספקות שהתייחסו לשמות, לתארים ולפעלים, שביקש דובר החינוך האמריקני להשתמש בהם. מלבד שהוא גם לא בירר בדבריו אם האזרח המבוקש לו הוא איש צייתן או מרדן, אם שומר חוק הוא או מפגין כנגדו, אם הוא זה הנשמע להחלטות הרוב, או הבועט בהן אפילו הוא במיעוט, אם הן נוגעות בעיקרון קדוש בעיניו – ובקצרה: האם נכבדה בעיני המחנך הכבשה הממושמעת או התיש הסורר?

מקומות רבים מאוד בעולם הם היום ששאלות אלה וכל כיוצא בהן נשמעים מיותרים, נמלצים מדי ותלושים, לעומת המחסור הראשוני, כלכלי כחברתי, המכביד עליהם: על כל מקום שכבר חרג מעבר ל“סף המטריאליסטי” הזה, בו השאלות מה נאכל, היכן נישן ומי יבטיח חיינו עד הבוקר – מתקדרות שם השאלות האחרות, שתמיד [נענות] במין גמגום: ובכן, מה כעת, מה עושה אדם עם עצמו ברגע הזה וביכולת הזו? שתי מילים חוזרות וקורצות בארץ זו בכל מקום, ממודעות הפירסומת ועד אסיפות מדיניות והן מתמלמלות בהנאה: “חדש” ו“חופשי”, ובשתיהן רוצים כנראה לומר משהו יותר ממה שיש בשתי מילים. מעין איחול לעצמנו ש“יהיה טוב”, וש“יקרה טוב”, “שנחיה טוב” וש“טוב” מיוחד זה יתקיים, אם כה ואם כה, ב“חדש” וב“חופשי” – ובמשהו נוסף, אולי, אלא שעדיין עמום הוא ועד כדי כך שמוטב, עד שיתברר כל הדבר ללכת הלאה בינתיים, ולעשות עוד מעשים גם בלי הגדרות יסוד מדויקות ל“טוב” או ל“נכון”. העולם אינו נעצר באין הגדרה מדויקת. ואנשים חיו יפה גם כשסברו שהשמש מקפת את הארץ.

וזה טעם הפעלים האמורים, האומרים לקום ולעשות דברים ולעזור לאנשים ולקדם אדם יצרני בחברה פתוחה וחופשית.

כל מה שנשאר בגדר שאלה, אינו אלא – איך עושים זאת, ועל העשייה הזאת, שבמרכז הכל, החינוך עומד: להפשיל שרוולים ולעשות דברים. למצוא ולהציע, איך משכללים ועושים יותר, איך מלמדים יותר ילדים בזמן קצר יותר, למשל, או איך מדביקים את מירוץ המדע שכן הזמן דוחק, והילדים דוחקים וצריך להספיק, קודם שהם פורחים להם מביה"ס איש לעברו. לקום ולעשות בלי להחזיר פנים בשאלה – לעשות מה? לעשות לשם מה? ומי מבטיח שיש טעם בכל העשיות האלו, או שאין אחרות נכונות מהן, או שאולי אי־עשייה טובה כעשייה, או שמא אפילו טובה ממנה? שאלות כאלו עשויות להיראות כמין קנטרנות שכוחה רק להביא במבוכה את העושים החרוצים, במקום לעודדם. יישארו השאלות המביכות על מקומן – חזקה עליהן שלא יברחו משם – ואנחנו נלך מהן והלאה. כדרך הרופאים, המנסים לרפא גם בלי שכל סודות הבריאה נפתרו להם.


ב    🔗

ממש כאן מתחיל האורח בעולם עושה־חיל זה, בתוך שפע היש המעורר לא מעט קנאה בלב בן ארץ דלה, לתהות, כאילו מצא כי החינוך הזה שבכאן, מתחיל ישר מן הדף השני, מן השאלות “איך עושים”, בלי הדף הראשון שם היו שאלות־התם: “מה“, “למה” ו“לשם מה”.

לא באתי, ואין זה לפי כוחי, להיות פוסק, אם טוב כך או לא. אבל המסתכל בחיזיון זה מופתע מחדש תמיד למצוא שאפשר ושנהוג לעשות דברים גם בלי דף א‘. או להסתפק במשיכת כתף בלבד, לאמור: אם מצוי אי שם דף א’ הלז, יוכל לנוח לו על משכבו בשלום. לפני זמן לא רב לא היה עולה כדבר הזה על הדעת – הדת רשמה על משקוף בית־הספר את דיבּרותיה. בארצות מסויימות עדיין רושמת “המפלגה” מצוותיה, את “כבד” ואת “ואהבת” שיש לה; אבל יש אישים, ובעיקר ממזרח לאוקיינוס הזה, שאינם דתיים, ושאינם מן “המפלגה”, ושדף א' החסר הזה מטריד את מנוחתם. קולותיהם של אלה לא הודחקו עוד הצידה במרוץ הגדול הזה להספיק מהר והרבה. כידוע, לא בכל מקום נחשבת “הפילוסופיה של החינוך” לעיר הנידחת, ועניין המוקצה לבטלנים; או שרק נוטלים שם כותרת זו כדי להוסיף עוד ניסיון פרגמטי למצוא עצות, איך־לעשות־מה בחינוך. שכן הללו, אם רק אינם טרודים ומטלטלים בעיות לשוניות מפינה לפינה ובונים ומפרקים תוכניות בווירטואוזיות – הריהם מודיעים כי בדף א' החסר ההוא, לא כתוב אלא בפירוש ובקיצור, כי על החינוך להכין די הצורך כוח עבודה מאומן לשוק הכלכלי, כדי להדביק את החידושים הטכנולוגיים האחרונים. מחוץ לקולות שגורים אלה, יש גם אחרים ואלה מנסים לעצור קצת את הריצה להספיק, בתביעה למחשבה תחילה. “בעיות פילוסופיות אינן נפתרות על־ידי התעלמות מהן, ואך מעט טוב יצמח לאמריקנים אם יחישו צעדיהם בחינוך, כשאינם יודעים אנה פניהם מועדות” אומר לורנס א. קרמין לחבריו באוניברסיטאות אמריקה3, ותמוה לא מעט לשמוע, כי אכן ראה צורך לומר כן, להזכּירם כי דיון מוקדם כּזה הוא החסר עתה ביותר. דיון בכל מה שקודם להתחלות. לא כדי לעצור את העשייה אלא כדי שלא להיגרר אחריה.

מדוע, דרך משל, עדיף “לעזור” ו“לעשות” בחינוך ככל הממולץ לפנינו, יותר מדיעות קיצוניות אחרות המטיפות למשוך ידנו מן החינוך מכל וכל, וכי מושג החינוך מעיקרו שקר מוסכם הוא. אומרים לנו, כי הטוב הגדול ביותר שנוכל לעשות בחינוך הוא – לא לחנך. לא מפני שאיננו יודעים איך אפשר להשפיע על אנשים צעירים, אלא מפני שלא צריך לעשות כן, מפני שלאמיתו של דבר אין לנו כלל מה לומר להם. ואנשים נעשים “בני־אדם” לא בגלל החינוך שקיבלו אלא למרות החינוך שקיבלו. ומה שיודע אדם אחד, טוב בקושי אך לו עצמו, ואין לו לא סמכות ולא סיבה לומר לאדם שני כלום, מה ואיך צריך הלה להיות, גם כשהלז צעיר ממנו בשנים ובניסיון. אפילו כשבא צעיר זה ומבוקש: אנא, אמור לי מה עלי לעשות. יש סבורים כי אך רעה היא שיבוא אדם אחד אל אדם אחר ויאמר לו: בוא ואעשה אותך לבן־אדם, על־פי התוכנית היפה שיש לי, ותהיה טוב יותר ותדע להתמצא יותר טוב בעולם. וכי מעשה כזה אינו אלא פשוט התעמרות. ועוד: כי בעצם זו זכותו וגם חובתו של כל יחיד, שהחיים עצמם מטילים עליו אחריות אישית, ולא קולות קוראים וסיסמאות מחכימות. אחריות אישית שאין להמתיקה או לדחותה – לא בעצות ולא בהדרכות טובות – ושחובה עליו לראות, לשפוט, לבחור ולהפריע בעצמו, גם כשהכל משתמט מתחת רגליו, ולתפוש בעצמו בקצה החבל המושיע – אם יש באמת כזה.

כמוהו גם המושג החדש “הנדסת החברה” שכאן הוא נשמע מתוק למדי, אבל נשמע מר ופוגע במקומות אחרים4 עבור הלאה אל עומק אסיה, העתיר באדם מכל מקום אחר, ותשמע דיעות בנות אלפי שנה, מקובלות על המיליונים המרובים ביותר, כי שב ואל תעשה אינו נופל מכל קום ועשה. כי הייה עדיף מפְּּעַל. והייה בלי לקחת ובלי לתת – טוב כמו שנה דבר, או רצה לשנות. ולעומת ה“חדש” וה“חופשי” תמצא שם דרך־ארץ עמוק לישן, עם ספקנות לא מוסתרת אל החופש. חופש ממה? וחופש אל מה? האמת היא כי יש משהו מפחיד באנשים השואלים רק איך עושים, בלי לשאול למה עושים. יותר ויותר אנחנו יודעים איך לעשות שג’וני הקטן יקרא, בלי להיעצר לשאול למה מעיקרו צריך ג’וני לקרוא. זה כביכול מובן מאליו, ואילו כמה ג’וני יש שלמדו דיים ויודעים לקרוא – ואינם קוראים? לא קריאה שימושית לצורך קרוב, או לסיפוק אינפורמציה מיידית, ולא קריאה המסתפּקת בכותרות העיתון, או בכתובות שלרגלי הציורים בחוברות – אלא קריאה של ממש, זו שלשמה ישנה אמנות הקריאה, ושאותם שקוראים יודעים אל נכון אומנות זו מה היא – כמה כאלה יש בתוכנו? מתי לאחרונה קראנו קריאה לשמה? או, מי בכלל קורא דברים שאין לו עליהם גמול, “קרדיט” כלשהו? ומה שלום מדור השירה בספרייתנו? יותר מדי דברים רואים ושומעים כאן בנוגע לאמנות הקריאה – שהשאלה איך ללמד את ג’וני הקטן לקרוא אינה יכולה להיראות ראשונה במעלות ומוקד לכל מאמץ מחשבת החינוך, מן האוניברסיטה ולמטה. מיליוני קוראים בברית־המועצות, מכאן, שאמנות קריאתם למותר לפי שקריאתם מודרכת מטעם; ומיליוני קוראים כנגדם, בארצות שמותר לקרוא בהן הכל – אבל בוחרים שם ב“בערות החוזרת” ומסתפקים ב“סטריפ קומיקס”.

לעומת זה מה עצום הרעב לאמצעי־עזר בהוראה. רצונך לגרוף מיליונים? המצא שיטה מהירה ללימוד הקריאה. לכאן מופנים כוחות אינטלקטואלים גדולים, ואנשי מחקר ומעשה, למצוא עוד מכשיר־עזר להוראה: פעם זה “הוראה בצוות” team teaching פעם זו מכונת הוראה, או אמצעים ראי־קוליים, או ספרי הדרכה מפורטים קוו לקוו, ואנתולוגיות שיש בהן קצת מכל דבר ושום דבר שיותר מקצת – עד שלעיתים אוחזך חשש אם איננו רצים מהר מדיי בכל זה בקוו ההתנגדות הקלה ביותר, באופן שאם היתה אי־כאן טעות ביסוד הריצה הזאת, או בכיוונה, הרי אנו מתרחקים במהירות מסוכּנת, מי יודע לאן. ולא זו בלבד אלא שלעומת כל שפע האמצעים האלה להיניק – מתגלה, לאורח הסובב בבתיה"ס הציבוריים, אי־החשק לינוק.

כאילו משהו בילדים המרובים שם מסרב לקבל. בתי־ספר גדולים וכן רבים, שהילדים, שמטבעם הם פעלתנים, סקרניים ועירניים – מפגינים כאילו שביתת סקרנות, שעמום ואדישות לכל הטוב המוגש להם; כל אמצעי הפיתוי הידועים מושפעים עליהם, ונזיפות בכלל זה – והם אין להם תיאבון.

לא נאמר כל זה אלא רק כנגד הנטייה שלא לחזור ולבדוק מחדש כמה אמיתות, שמרוב שהן אכסיומות מוכחות מאליהן, נדמה שחס לנו על הזמן היקר לבזבזו על שאלות־סרק, שלעולם אין להן מענה טוב אחד ונחרץ. ולפיכך בואו ונעשה מעשים ואל ננסה להרהר במופלא. אמיתות המובנות־מאליהן הן רעה חולה. כל כך הרבה דורות היה מובן מאליו, שהקווים המקבילים לעולם לא ייפגשו. יתר על כן: אחת האמיתות המקובלות ביותר היא, שיש לתרבות רק דפוס אחד – מורשת אירופה – וכל הבא ללמוד ולהתחנך חובה עליו להסתגל לדפוס זה או להיפלט. הנטייה הזו להעמיד הכל על שיטה מיוחסת אחת – שהיא זו שלנו, כמובן – פוגעת לא רק במאמצי השיטות האחרות אלא פוגמת קודם־כל באמת.


ג    🔗

את ההשקפה הרווחת כאן, היטיב לבטא ג’רום ס. ברונר ב“היפותיזה” המפורסמת שלו על החינוך: כי ניתן ללמד כל דבר ודבר ביעילות, בשיטה שכלית ראויה לשמה, לכל ילד וילד, בכל שלב משלבי התפתחותו5. השקפה שגם היא כולה אופטימיות, כולה אמונה באדם העושה, בשכלו הישר, בשיטות הטובות. ומעל הכל, שהשיטה הנכונה היא העושה הכל. הוא, כסופיסטן בימי סוקראטיס, יודע ללמד כל דבר לכל אדם, ואף הוא מתעלם משאלות אחדות ששאל ת. ס. אליוט בעניין זה6, כגון: אם יודע אדם ללמד את חברו להיות משורר, או חוקר. או מנהיג, או שמח בחלקו, או פשוט “להיות אדם”? ואולי לא מתכוונים, ברונר וחבריו, בדבּרם על לימוד הכל לכל, אלא לקריאה־כתיבה־חשבון, ומתפארים שאת הקשה הזה יודעים הם ללמד, ולהצליח בו? ג’יימס קונאנט, כשנשאל פעם ע"י אורחים סקרניים מאירופה שאלות מביכות אחדות בעניין תכלית הדברים האלה, משך כתפיו וביטל אותם בתשובה, שכמדומה אין כמוה אמריקנית. "אבל. זה פועל… 7“…But the system works, – אמר להם.

שתי אלה. הידיעה המתקדמת איך לעשות דברים, והאמונה הדתית־כמעט, ש״אם זה פועל משמע זה טוב", עם כל החיוניות שבהן – משהו מדאיג בשתיהן. ואיני בטוח אם הכל שותפים בדאגה זו. יותר מדי דברים אירעו במאה גדולה זו, שאנחנו על סף שלישה האחרון – שהיו מופת משוכלל ביותר לידיעה איך לעשות דברים בלי לשאול מה, למה, ולשם מה, או אם מותר או אסור. ואלה הם מן הדברים האיומים ביותר שידעה ההיסטוריה כולה, ושמביאים חרדה, ואפילו יותר מזה, שמעוררים רצון ללכת ממקום למקום ולעשות, כל דבר. כדי שזה לא ייתכן עוד: שייקרה שלא יהיו שואלים את שאלות היסוד.

לא את עלבונה של הפילוסופיה באתי לתבוע. גם לא לקבול כי קולה של השירה דחוי לקרן זווית, וגם לא לתלות אשמת הכל במירוץ המדעים בימינו, ולא למצוא “אליבּי” בהישגי החברה ואמצעי התיקשורת ההמוניים (=“מאס מידיא”), אלא רק לשהות רגע, לעצור לשם שאלה הנוגעת לאמיתות הגדולות, הגדולות כל כך עד שיכולות, מסתבּר, להישאר גם מצוצות מכל ושדופות גם מאמת אחת קטנה.

מצד אחד חינוך כה־יודע־לעשות־דברים וכה מאמין בשליחותו – מצד שני כה רבות ומתרבות הקובלנות על כשלונות בחיים, על אי־הכנה לחיים, או לעבודת החיים, או לחברה שבה אנו חיים. קובלים על בדידות בתוך ההמון, מתאוננים על אנונימיות, על אימפרסונליות, על אבטומטיות; על אי־דעת למצוא מקום, או על חיים ללא־דעת; על חברה אדישה, או סתמית; על יותר מדי אבטוריטה מכבידה, ובו בזמן על פחות מדיי אבטוריטה; מקוננים על הדמוקרטיה ועל תוצאותיה, או על המנהיגים שהטוב המקווה מושמט מידיהם; ותמיד על היחיד הנטחן בין כל אלה, וקולו אינו נשמע – בלתי יודע לומר את עצמו ואת כאבו, את שמחתו או את תקוותו.

מסתבר כי קיים קשר תולדתי בין הליכה בלי “מנין אתה בא” ובין הליכה בלי “ולאן אתה הולך”, כמין התקיימות של בינתיים נצחי; ובלי להיזקק למצפן של רצון, בחירה והכרעה, כל כך הרבה אנשים צעירים נראים סביב, שכאילו גמרו את חייהם חמישים שנה קודם שמתו, ולא עוד אלא שמחפשים להם ביטוח חיים מוגנים בכל מחיר שבעולם, שכלום לא יקרה להם עוד, מאז היו בני עשרים ואילך, לא הרפתקאות ולא מקרים יוצאי־דופן, שכלום לא יפתיע ולא יבהיל בשינוי מן הצפוי, ושבקיץ נצא לנופש על שפת הים, ושכולנו יחד נזכה במידה שווה לחבלנו בחיים, לא אחד פחות ולא אחד יותר. יותר ויותר שנים ארוכות לכל אחד, יותר ויותר זמן פנוי כל יום ויום וכל סוף־שבוע, יותר בתים דומים זה לזה, יותר קונים בסופרמארקט המוכר יותר לכל אחד, הכל יותר ויותר, וכל כך יותר, עד שאסור לעצור ולהתבונן או לשאול שאלות מיותרות מה יותר – כל־כך יותר ויותר, שאין מקום לשום הרגשה כי בעצם אולי לא כל־כך, ומשהו מתפחת ומפחית.

מסתבר, שנוסף על קשיי הקריאה־כתיבה־חשבון, יש עוד דברים שאינם כה חלקים בחינוך הטוב והמיטיב, ההולך לעשות אזרח טוב וחבר טוב לחברה הטובה. בוודאי יודעים רבים, לא פחות ממני, להסביר פה ושם מדוע כך הם הדברים. או, להזכּיר, כי אסור לייחל מביה"ס, שידע לעשות יותר ממה שיש בידו לעשות, וכי אין זו רק חובתו שלו לפתור (כשם שאין זה נכון להציג תמונה זו כאילו אופיינית היא לארצות־הברית דווקא). בכל מקום ומקום שעברו הבריות את סף המחסור החומרי, ואין הם טרודים עוד בשאלות ממין היכן אישן ומה יהיה עלי מחר – התחילו שאלות אחרות מנקרות, עליהן כבר דיבּר לפני זמן וזמנים הנביא עמוס: הנה ימים באים… והשלחתי רעב בארץ; לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה‘. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו (עמוס ח', י"א). מה הוא הדבר החסר המבוקש הזה שצריך לקום ולשוטט כדי למוצאו? כלום יודע בית הספר, מוריו יודעים, או ועד החינוך המקומי?


ד    🔗

אינני שליח, ואינני יודע, אבל דבר אחד ראיתי. ואולי עדות זו תוכל להיות תרומה של כלום שיכול אדם בלתי־עשיר בכלום, להציע לארץ עשירה בכל. לא מפני שמה שראיתי ישנו רק בארץ אחת מסוימת, אלא מה שאני ראיתי בארצי עשוי כל אדם לראות בכל מקום שהוא. ולא עוד אלא שגם במקומי כבר הולכים ומתרחקים ממה שאני בא לספר עליו. אבל אם יש דברים יפים ומרוממים שם – מזה הם מתחילים. ואותות הגילוי ההוא עדיין בכל.

כוונתי לעניין העבודה.

יותר ויותר אנשים בעולם הולכים כל בוקר למקום עבודתם, כשהעבודה שהם הולכים לעשות, אינה בעיניהם אלא אמצעי להשיג בו מנת “כוח־צריכה”, כדי להתחיל לחיות באמת לאחר העבודה. החיים הממשיים, כידוע, מתחילים לאחר שעה חמש אחר־הצהריים. עד חמש אוספים כוח קניה, מתוך השקעת כוחות, כשרונות, עצבים, חיוכים ומה לא – כדי שבחמש ינשמו לרווחה, יישרו את הבגדים וירוצו להתחיל לחיות סוף־סוף, מיטב שעותיו הערות של אדם, הן קרבן למולך קמצן, שיפתח ידו ויתן לך קומץ הנאה לאחר צאתך את עבודתך. והעבודה עצמה? יותר ויותר אנשים עבודתם נעשית, בטכנולוגיה המודרנית, סתמית. אינה נוגעת להם בעצם. אינה אומרת אותם ואינה אומרת להם. ראיתם פעם משרד גדול של נקבניות י. ב. מ.? אמריקה קבעה כאן את הסמלים ואת העוצמה. את שיטת הסרט הנע, את המחסנים העצומים, חנויות הכל־בו, המשרדים הענקמונים, הממדים המפלצתיים של עמל אימפרסונלי שמחליפים אותו בכוח הקנייה והרכישה מזה – ובתרגומו לשפע המיצרכים שאפשר לצרוך, מזה. הרי זו צרכנות חסרת תביעות אישיות. אפילו לרצות אינך צריך, ולא להפעיל דמיון ומאוויים. כבר רצו בשבילך, כבר הכינו בשבילך, כבר תיכננו לך, מדדו, גזרו וחיברו מומחים ממך, וכבר הכל משתמשים ושמחים. רקחו לך, פיתו אותך, לחשו לך, ומושיטים לך ארוז: קח. אתה בוחר בין תוויות ולא בין דברים, מיצירתך היומית שלך נשאר כמעט אפס. ואם אתה לא תעשה זאת, מישהו יחליף אותך ויעשה כמוך בלי שיורגש איזה הבדל. ואילו צריכתך היומית כבר מקיפה כמעט הכל: מזון, לבוש, ריהוט, בידור, מסעות, תרבות, מדע, מעמד, ביטחון, צחוק קנוי, ובכי משולם, רחובות רחובות מלאים בזה, מגורי־חיים אחר מגורי־חיים ועד בתי הקברות המסודרים להפליא, ומת יפה, נארז יפה, מובל יפה ומוטמן יפה, בקבר יפה, ובטקס יפה חוזרים יפים אל החיים היפים, הכל ערוך ומשוכלל ומרוח בשמן. אדם נברא לצרוך וצרוך יצרוך. טרחת עבודה עושה קנייה, ומרבה קנייה מרבּה חיים, טרח איפוא יותר וקנה יותר וייטבו חייך על האדמה הזאת. הנה צופה הטלוויזיה: יצור פאסיבי. שקוע בכורסה, בלתי מחויב לעשות דבר. רק לקלוט. אדם ומכשירו קולטים “תוכניות” ב“צבעים חיים”. וחסכון כל השנים מוצא כדי שסביב אותה כורסה ואותו מקלט יהיה מקיף בית שקט ורהיטים ואווירה שבה אין עושים ורק קולטים עשיית מישהו, מומחה ידוע לבדרנות, הלה עושה בלהטיו ואתה קנית לך חלק בו, ושלו שלך.

מיליון אנשים מסיבים בלי לנקוף אצבע וחיים את ריצת עשרים ושניים אנשים, בחירי האלים, ואת ההתכתשות הגופנית על מגרש הכּדורגל. ההם ירוצו ויתכתשו ואתה תשתה גבורתם, בהסיבת שכיבה. שותף בלתי־עושה דבר לחוויה הנעשית בשבילך. עולם מבוזבּז כדי לרכוש עולם מוגש. אלף מוחאים כף למנגן אחד.

זה מכאן. ומכאן, כי אדם אם ילך בלעדי הרגשה שעשה דבר בעולם אשר בלעדיו לא היה בא, ואשר רק אחד ומעבודתו הוא נעשה ומתקיים – וביתר דיוק: בלי ההרגשה שאתה יוצר ושאתה אחראי לעולם – בלי הרגשה מה עוד נשאר לך? תיפלות. פחתה העבודה הזו, שעשתה את חייך לאמצע החיים, ואת העבודה שאתה עושה – לאמצע זמנך. הרבה יותר קל כעת, הרבה יותר ויותר – ועם זה משהו הולך ונעשה פחוֹת ופחות, הולך ונעשה מעט ומעט: המקום האנושי שהאדם תופס.

אין זה מעניין לחפש אשמים. כשם שחבל הוא להמליץ על איזו חזרה שהיא למצב שהיה פעם. נהר לא יחזור למוצאו ולא אפרוח לביצתו. אבל, אולי נכון לספר כעת מה ראיתי לפני שנים לא רחוקות בארץ מדולדלת אחת ובאזורים הדרומיים והמסכנים שבה. אינני יודע כמה אתם יודעים על הפלח הערבי. אני רואה לפניי כפר עלוב אחד לא הרחק ממושבתי, מקום שאיש מאתנו לא יבחר לגור בו, ושיפה אולי בעיני ההיסטוריה שכבר יצא מן העולם ושכפר חדש בא על מקומו, מוכן יותר לתביעות החדשות. ועם זה את הבקתה הדלה שבכפר ההוא לא בנה איש אחר כי אם אדם בנה את ביתו. לא שיחק ב“ריקריאיישן” ולא ב“קריאטיביטי” של סרק, אלא בנה לו בית־מגורים. בכפות ידיו עשה מלבּן וברגליו לש בוץ ותבן, ומהם ליבן לבנים. הוא, נשיו וילדיו קוששו קוצים להסיק את התנור שבנו להם להקשות החומר, כל אבן ואבן עברה קודם תחת ידיו והטיח שעל הקיר הוטפל שם במו ידיו. ובכּירת המשפחה העלו את הסכך על הקירות שקמו, דבר לא יאכלו שלא נזרע קודם בידיהם בשדה, ולא ישתו לגימת מים שלא נשאבו בידי עקרת הבית ולא הוסעו בכד על ראשה, ואין בחצרו של אדם כלום שלא הוא או בהמתו הביאו, אם לא יעבוד האיש לא יאכלו. הבית יפול. אם תקצר ידו מלשלם חובות שנות הבצורת יילקח לכלא, משפחתו תתפורר ביתו יפול, פרתו תגעה מאין חולב. אם הוא לא יהיה בבית אין בית. אם לא הוא יהיה חי שם אין שם חיים. אם לא הוא אחראי – העולם כולו נעלם. עולמו הקטן הזה, אופקיו המוגבּלים האלה. שטיח התפילה שעליו הוא משתחווה צר – אבל מלא ומכיל את כולו. מליו מעטות אבל כבדות. ידיו כבדות. אבל את הגשם הוא מנבא בלי מכשיר בכפותיו ובחוטמו. ויודע את שמות כל הצמחים והכוכבים. הוא חי. הוא נושם. צעדו איטי. הוא מאמין בהבלים. אבל הוא מדבּר באמונתו. לבושו גס אבל רקמתו נעשתה בבית מתוך מה שיש בינו ובין הבית. אין זו אידיליה. אלה חיים נמוכים, קשים. הולכים לישון עם חושך, קמים עם אור. לא יודעים לקרוא, וחותמים בטביעת אגודל. אבל העבודה היא האמצע. המרכז. האדם בה. העולם בה. והחיים. והוא אדון החיים. הוא היוצר אותם, והוא האחראי להם. ולפיכך הוא אדם.

אינני מטיף לשוב אל הפרימיטיבי. אבל אני רואה איך הולך האיש בימינו בלי שעבודתו יצירה ובלי שיומו אחריות. ובמקומם תחליפים ומשחקי־כאילו, למלוא כל שעותיו הפנויות. מה אתה מחפש? תשאלו חבר. והוא ישיב מה שאתם יודעים מקודם: קצת שעשוע, fun. מלה נוראה. תבלין למאכל התפל. העבודה שעמום, הבית שעמום, הכל לוחץ. קצת בידור קנוי. יהיה איפוא קצת “פון” “פון” במנה שלפי כיסך. קצת גרוי לעורר. או קצת שלווה קנויה לישון. מליוני אנשים מבוגרים רצים למצוא שעשועים קונים להם מתח־סרק כדי שירווח להם, שיתפרקו, קונים במכות רצח ובבריאות ובשוטרים ובגנבים – כדי להמלט […] [לפ]טור ההתנגשות של קש את המכווץ ומיילל ב[…] הו, שיהיה משהו בחיים. הו, שייקרה איזה […] של טעם בתוך ים אפור של שגרה. תל קטן ב[…] לכל צד. להימלט מעבודתם, מעולמם, מיצירתם שאינה יצירה, ומן הריק שבאין אחריות לכלום בעולם. אנשים מבוגרים עוסקים בתחביב (“הובי”) – אינכם מרגישים איזה עלבון הוא לאדם? לאנושי שבו? ממתינים תמיד למשהו. ליום ראשון. לחג הבא. למישהו שיבוא או יסע. כי היום זה לא יהיה, גם היום יעבור, כמו תמול, בלא כלום, מתי יבוא משהו? ממתינים ויראים מפני הדבר שממתינים לו. ההמתנה לגודו. ל“איש הקרח”. ל“אייס־מן־קומת”. כל שיעורי ביה“ס מלאים תחליפים לאמת. שמות יפים לחצאי דברים. קצת שעשוע שנקרא “קריאטיביטי” ועוד רגשנות דילטנטית שנחשבת ל”ארט אפרישיאיישון". אבל בסוף השבוע ייצאו אל מחוץ לעיר. עם כל ההנאות הקנויות וכל הצרכנות הפאסיבית שתובל במכונית. מסע של בריחה משעמום אחד קרוב, אל שעמום שמעבר מאה מילין, על שפת הים או בראש הר, אלמלא שהשעמום תופס ומשיג בחצי הדרך, באמצע פתיחת הקופסאות, כשהרדיו שר בכל כוחו, באמצע כל משחקי התינוקות שגדולים משחקים, בציד, בדיג, בכדורים גדולים וקטנים, בציון, בצילום, בקלפים וברכילות.


ה    🔗

מקומו של אדם בעבודתו. ואם עבודתו אינה סופגת אותו – כל השאר, ככל שיהיה משעשע, יישאר ריק. עבודתו של אדם, כשהיא במרכז חייו העירניים, כזו שתהיה אומרת אותו, אומרת לו, והוא לה. שיהיה אכפת לו להישאר בתחומה ולהתמהמה עוד קצת ולחזור מחר ראשון ומוקדם, כי טוב לו שם. אם הוא מדען, אם הוא סנדלר, ואם הוא מגדל ילדים. עבודה שרוצים בה. שלא להפסיק. שהיום קצר לה והחיים קצרים לה. שקוראים סביבה ובגללה. שמדברים עם חברים. עבודה גדולה לך, יוצרת, אחראית, שסגנונך ניכר בה ואישיותך – לא עבודה כעונש, ושעשוע כיצירה.

אם יש משהו מדאיג בנוף האנושי באמריקה, הרי זו רתיעתם של הבריות מפני הכאב ומפני הבדידות. האמונה הזו בחינוך, בפסיכולוגיה, ברפואה, בנופש, וכו' וכו' – שבאה לעיתים קרובות מתוך הדאגה שמא יתפוס אותך הכאב, שמא תישאר לבדך. בוודאי, אין איש שש לכאב, ועושים הכל כדי למנוע אותו. אבל לא באותה טוטאליות המכתיבה הכל. שכן, באמריקה מאמינים כברונר, שאפשר ללמוד הכל ותמיד, שאפשר לפיכך לתקן ולהיטיב, הכל ותמיד, שאפשר ליישר מעוותים, שאפשר להקל ולהשתדל ולעשות שיהיה טוב יותר. הפסיכולוג שלך יעזור. אולי התעמלות תעזור. או שירה בציבור. או נסיעה לאן שהוא, או לימוד משהו. מישהו יעזור. מישהו חייב לעזור למישהו. אם אתה דואג מאוד – בלע משהו, קח משהו, אמור משהו, ואל תהיה דואג. פחד זה ובריחה זו מפני הכאב – אולי זה שעושה הרבה תופעות אמנות כאן לדו־ממדיות, ומחסיר מהן את ממד העומק הזה: ממד חשוב, עימות עם הכאב. עין בעין. בבגרות, בדעת. עמידה בו. ענווה לפני הנעלם והליכה במעט אשליות.

אבל מבחינת החברה המדאיג מכל היא הרגשת ההצטמקות באדם היוצר. אפשר להשתיק דאגה זו אבל אין לתקנה בלי שינוי מהותי. מרכז החיים אינו פועל. ומרכז החיים פירושו: מה עושה אדם במרכז יום חייו העירניים.

המהפכה הישראליות העיקרית שאני יודע, היתה שינוי מרכז זה בעולמו של היהודי. לא עבודה כתיקון פגם היהודי הגלותי, שהיה מזוהה עם רובד חברתי דק ובלתי־יצרני. לא כדי “להפוך את הפירמידה הכלכלית” ולעשות את היהודי לפועל היוצר מן היסודות הראשונים, כדי שלא יהיה בבחינת טפיל. לא עבודה ומאמץ־עבודה כמקור הכנסה – אף כמובן גם כל אלה – אלא עבודה כגילוי אדם, כיצירה אנושית מרוממת, עבודה שהיא רעיון ורעיון שהוא עבודה. היו שקראו לזה “דת העבודה”, כדי לומר את המיוחד שבגישה חדשה זו לעבודה, לא רק כאל ערך כלכלי, אלא כאל ביטוי האדם המחפש שבך. ובראש ובראשונה מצאו זאת בהתגלות שבעבודת האדמה. זו נעשתה כמקור לאכסטאזה, כביטוי של שירה, כזיקת־יסוד חדשה בין אדם ליסודות, בין שותל לשתילו, בין הנבנה והטבעי, בין התחלה והתפתחות, בין חיים אחרים ומוות אחר. לא גינה קטנה באחורי הבית לגרד בערב שבת סביב כמה פרחים – אלא עבודה גדולה, במרחב, בכל מה שאתה בן־אדם; לא עבודה הנעשית בקצת ממך, המתעסק קצת במשהו לשם צחוק ובידור. עבודה בקושי, בחמסין, בכאב פיסי, במחסור, ואחריות הנודעת או לא רק לשדה שלך אלא לעולם כולו, ליהודים שבעולם ולסדרי המדינות. אלמלא לא התחילו כלפני חמישים שנה כמה אלפי יהודים לעבוד עבודת חיים שלימה ומהפכנית, בהשאירם מאחור תארים, קריירות כלכליות ולא מעט בתים מפנקים ואימהות בוכיות, אלמלא אותם אלפים שנטלו עליהם אחריות ליצירה הזו בעבודה – היה העולם נמצא חסר משהו, ומי יודע אם היהדות לא היתה היום אלא חקר היסטורי בלבד.

איני בא לעשות אידיאליזציה מן העבודה ההיא. לעמוד יום שלם ולעקור יבלית במעדר אינו שום תרגיל ב“ריקריאיישן”. רבים נשברו בכך וברחו. אבל כפיפת הגב מעל המעדר לימדה ענווה. לימוד העולם שלומד אדם כשגבו כפוף אל היצירה שלפניו – יש בו מדרגה של קדושה. אתה חלק מן העולם. אתה פרט רגיש אחד בין שאר יוצרי העולם.

עבודה כזו, שלא כערך כלכלי, משקי או חברתי, אלא אותה עבודה שאפשר היה לראות גם כאן, לא מכבר, זו שהנרי דויד תורו תיאר בספרו “וולדן”. הוא, כביכול, בא לכאן דווקא כדי שלא לעשות. שלא להיות חייב לעשות. אבל בנה את ביתו בידיו. וגידל לו שעועית למאכל. לא כתרגיל. לא כ“הובי”. לא כגינה. אלא כמזון. בלי שיפסיד חירותו, אלא יחוש בה עוד יותר, כשהוא כופף גבו ועודר את צמחיו. לבדו. בהקשבה חדשה. בעולם מלא. בבגרות. בכל מה שהוא. בשתיקה. בגובה אחד עם הצמיחה החשאית. בשמיעת החשאי שבו. באושר שכלולות בו עבודת יצירה, אחריות ואמת.

כל עבודה שאדם עובד לשמה וחש בה ביטוי עצמו, אם בשדה או בסדנא, אם במעבדת המחקר, אם בספרייה, אם בכיתת ביה"ס – כעת, כשהולך האדם ומשתחרר מנטל עבודות־טרחה משעממות ושגרתיות, ומכונות עושות במקומו – הוא מתפנה יותר ויותר לעבודות חדשות, אנושיות יותר, שיש בהן יותר מחשבה, דמיון, שיפוט, בהירה והכרעה – וניתן אולי יותר ויותר לראות אנשים העוסקים ביום העבודה שלהם במשהו שיש בו זיקת יצירה כזו שמזדהים עמה.

אין עניין העבודה אלא פרט בלבד, רק דוגמא, רק משל. מה בית־הספר יכול לעשות בזה? אולי יכולים שם לספר על אנשים כאלה, שעבדו; ושעבודתם היתה יצירה. ועל אנשים שלא פחדו מפני הכאב, ולא מפני הבדידות. ושידעו להקשיב. ובעיקר שיום העבודה היה להם מרכז החיים ולא “בזיעת אפיך” – של מגורשי גן־עדן, העונש שבתמורתו קונים את החיים שיבואו לאחר העבודה. ושלכל אדם ואדם יש עבודה – כזו שהוא יכול לומר בה ודרכה את עצמו. עבודה כברכה. כיצירה של בן־חורין. ולא כעדים אנוסים. וכאחראים הנושאים בכאב האחריות, ובזיקה לשלום האדם והעולם. כל אחריות ואחריות יש בה כאב, כי יש בה בחירה שהיא ויתור מכאן ההכרעה מכאן. היא פסק־דין. וחלילה לברוח מפני הכאב. בוודאי, בית־הספר לבדו מה הוא יכול לשנות כאן, אם החברה לא תשנה? מלבד שביה“ס עשוי לזרוע זרעי שינוי. וזה הטוב הגדול שיכול ביה”ס לעשות: לזרוע זרעי שינוי, את דעת האחריות, את גאולת היצירה. את הרצינות לעבודה. את מידת הבחירה שניתנה לאדם כדי שיבחר לו.

זה אולי הדבר הרופף ביותר שמתגלה בו באדם בן־זמננו: הרצון הבוחר. יותר מדי נפוץ היום האדם העושה כמין עסקת חליפין – קח את רצוני לבחור, ותן לי שלווה משעשעת. הצרכן הפאסיבי המשלם בחירותו מחיר סמרטוטים צבעוניים וארגעה ריקה. מה שעשה עם קטן לעם עקשן בקיומו ובעל דבר להגיד לעולם – הוא הבחירה שבחר ביצירה ובאחריות. מה שמסכן היום את ישראל אינם האויבים מבחוץ אלא חלילה התרופפות־רוח זו, התרחקות מהירה מדי לצד הדוגמה המפתה של צרכנות פאסיבית, שכל אמצעי התיקשורת המודרניים פועלים בשליחותה, וממלאים את מרחבי השמים: אנחנו נעביר לך את זמן־חייך באופן הבלתי־כואב ביותר. וסיזיפוס שומע, יודע שכל זה עמל ריק וחוזר חלילה, יושב ויוצא לגלגל את חייו כך, שלא יהיה כלוּם, אבל שיהיה נדמה שיש משהו.

קאפקא ביומנו, ברשימה חטופה שאין לה התחלה ולא סוף, מספר על איש אחד גבוה, במעיל שחור וארוך, שרץ בסוף הלילה, לאור ירח פגום, ביער גדול, אל קרחה אחת שצריף קטן עומד בה, רץ ומכה באגרופיו על הדלת הנעולה ושואג: הו הו, היש שם מישהו? ענו לי, ענו: יש מישהו? ומן הצריף אין איש עונה, מסיים קאפקא. האם יש לנו תשובה אחרת? מתחילה ולא מסיימת? לא נוכל לענות לילד הקטן מה שלא נדע לומר לאיש הזה, הגדול, הרץ אלינו, באור האחרון.


יזהר סמילנסקי, הדואר מ“ז 31, כ”ה סיוון תשכ"ח 21.6.1968: 568–571

ע"פ דברים באוניברסיטת ברנדייס


  1. Robert J. Havigurst, The Broad Purposes Of American Education; in American Education, Teachers Collage, Columbia University, New York, 196  ↩

  2. a. Helping the individual toward self realization;

    b. Making the individual the good citizen

    c. Making the individual a productive in open fluid society

    d. Making the individual a good member of family and comunity  ↩

  3. Lawrence A. Cremin, The Genius of American Education, Vintage books (New York, 1966) p. 31.  ↩

  4. להשקפה כללית ולסקירה על הספרות הנוגעת בדבר עיין:

    George Kneller, Existentialism and Education, John Willy and sons, (New York, 1964).

    וכן גם

    Van Cleve Morris, Existentialism and Education, Educational Theory, IV, 4. October 1954.  ↩

  5. Jerome S. Bruner, The Process of education, Vintage Books, (New York, 1960) P. 33 … that any subject can be thought effectively in some intellectually honest form to any child at any stage of development."  ↩

  6. T.S. Eliot, To critisize the critic, Farrer, Straus 4 Giroux (New York, 1956)  ↩

  7. James B. Conant, The comprehensive High School, in American Education, op. cit., P. 37  ↩