א    🔗

אינני איש בשורה. כל מה שאני יודע לדווח – מדווח זה כבר וידוע, לכאורה, לכל. בשליחותי לארה"ב ראיתי דברים ושמעתי דברים כדברים שהכל כבר הופכים בהם ממילא, לאמור, שאלתי ונישאלתי על:

יהודי ארצות־הברית כיהודים (וכציונים)

יהודי רוסיה כיהודים (וכעולים)

היורדים מישראל

החשובה מכל בעיני היא השאלה הראשונה, הסימפטומטית היא השניה והכואבת מכל היא השלישית. ואולי דווקא בשאלה השלישית מקופל הכל: היות רבע מיליון עד שליש מיליון ישראלים יורדים, נוטשים, עריקים, נמושות, תועים, או כרצונכם, וביניהם רבים, רבים מדי, בני הארץ, בגיל הצבא, אוגדות אוגדות של צעירים וטובים, לרבות בני דור שני ושלישי, לרבות כאלה שנתלשו ממיטב קרקע גידולם העשיר, לכאורה.

נראה כי שלוש השאלות כרוכות ומעורות זו בזו עד אין הפרד, ומי שדן באחת מהן כאילו דן בכולן. אי־אפשר לדבר על יהודי ברית המועצות בלי לדבר על הארץ, ובלי לראות את יחסם אל הארץ כאינדיקטור, או כאחד האינדיקטורים החשובים, להווייתם, להבנתם, לתודעתם, להכרתם, לידיעתם ולאי ידיעתם, וכוח עמידתם כיהודים, ולסיכויי הישארותם כיהודים, למשמעות של היות יהודי בעיניהם, לאיכפת שלהם להשאר או לא להשאר יהודי, ולספק המנקר אם ימצאו בעוד דור או שניים רבים מבניהם שם ורבים מבנינו כאן בזיקה משותפת כלשהי.

השאלה המרכזית, לדעתי, העומדת לפני היהדות בכלל ולפני הציונות בפרט, היא: עד כמה ועד היכן יישארו היהודים יהודים, ואיזו מין יהדות תהיה יהדותם של היהודים הנשארים. שאלה זו כבדה במיוחד באמריקה (הן הצפונית והן הדרומית): עד כמה ועד היכן ישארו יהודי אמריקה יהודים? יהודים לפי מה? יהודים בגלל מה? ויהודים בכל מובן מן המובנים במובן הלאומי, הדתי, הקהילתי, המזהה עצמו מרצונו או המזהה עצמו מלחץ חוץ; כשותפות במבט לאחור, או כשותפות למבט קדימה; כשותפים לריטואלים ולמוזיאונים מסורתיים, או כאחים לתקוות ולחזון חיים משותף – ומכל מקום בכל מובן מן המובנים האלה ובכל היוצא באלה – כל מובן וכל המובנים דהים והולכים, מתדלדלים והולכים, מתרוקנים והולכים, ונישרפים מחיות ספונטאנית ראשונית, בתהליך של אנתרופיה. והמאחד מלפני דור או שניים נעשה יותר ויותר זר, עמום ומופרך.

כמה מהם ולכמה זמן יהיו עשויים למצוא קשר משמעותי אל העבר היהודי המשותף, שותפים לזכרוגוח, לתשתית תרבות, לשפה אחת, לידיעות, לפחדים, ולעקשנות להתמיד על־אף־הכל? כמה מהם ולכמה זמן תהיה פתוחה לפניהם דרך אל הצבירה היהודית העשירה לדורותיה, אל המורשה המופלאה והמיוחדת הזו, אם לא רק דרך תרגומים, דרך פרשנות, דרך עידכונים ממותקים ומוקלטים – כמין דעת נוחה ומרופדת וחסרת שום חיוב מחייב, ופטורה ממסקנות. וכמה מהם לא יהיו שותפים אלא למין יהדות סתמית של “בין השמשות”: לא חמה ומאירה אף כי לא חשכה לגמרי ולא קרה עד הסוף.

הרבה דיברו על אמצעים לעיכוב תהליך ההתרחקות, ועל אמצעים לשימור החיות הטבעית ביהדותם של היהודים, הרבה דיברו על החינוך היהודי, על קשרים עם ישראל, על גיוס מוגבר של “שומרי הגחלת”, ועל הפצה נכונה יותר של דעת היהדות וחיזוק ההכרה היהודית, ועל מה לא, והכל יודעים, שהתוצאות אינן מזהירות במיוחד. תהליך ההתרחקות, הטמיעה וההתבוללות אין להכחישו, או להמעיטו, גם לא בתחבולות סטאטיסטיות המבקשות לנחם, כי מבחינה הכמות ההפסד אינו גדול ואינו גדל. מן הבחינה היהודית, ומכל נקודת ראות שהיא, יהדות אמריקה היא יהדות מתרחקת מיהדותה יותר משהיא מתקרבת; מתקררת יותר משהיא משמרת חומה, ונמסה והולכת יותר משהיא מתגבשת.

האם זה מדאיג? את מי? האם יהדות אמריקה מודאגת מפני כך? האם הדואגים עצמם מתרבים או פוחתים? או שמא אין סיבה לדאגה, ויש לראות את התהליך בלי רגשנות יתרה? וקודם ששואלים כיצד לעכב את התהליך צריך לשאול לשם מה לעכבו, לבקשת מה או לבקשת מי? ניתנה אמת להיאמר, כי מצד הציונות נשאלת השאלה יותר מאשר מכל צד שהוא. לגבי הציונות דעיכת יהדותו של היהודי היא רעה הקודמת לשאר כל הרעות. וקיומו של היהודי כיהודי – היא ראש דאגותיה. מה עושים כדי לעכב, שלא תדעך יהדותו של היהודי מרוב טובה לאחר שניצלה מדעיכה מרוב רעה. האם הפיתרון המעכב הוא הציונות עצמה? לאמור, שרק העולים לארץ יינצלו במרוצת הזמנים כיהודים וכל השאר יימסו? או, האם חזרה בתשובה לחיק היהדות הדתית היא הפתרון העיקרי? האם לימוד היהדות ושמירת מיצוות יוכלו להציל? לא בודדים אלא את המרובים?

או אולי לא כך, אלא צריך לפתוח בשאלה כך: האם אפשר לעמוד כנגד תהליך היסטורי של אנתרופיה לאומית, של התרחקות וטמיעה, של טשטוש זהות לאומית כלשהי, של חילוניות וארציות, ושל היווצרות מעין מכנה־משותף תרבותי־בינלאומי כלשהו כזה שלקראתו, כביכול, הולך העולם הנאור, שכל שאר מיני ההבדלים הקבוצתיים המייחדים נחשבים כסיסמאות אנאכרוניסטיות ללא־מוצא.

שאלות כאלה הן השאלות הקשות מכל. שאלות קשות מכל שאלות הקיום. להצלה פיסית יש תמיד פתרונות, ויהיו יגעים ומסובכים ככל שיהיו; לקיום פיסי יש פתרונות ידועים, ויהיו מורכבים ויקרים ככל שיהיו; לשיכון, לפיתוח, לכלכלה, לבריאות יש פתרונות, ויהיו קשים ויקרים ככל שיהיו; לשאלות של קיום רוחני, של קיום משמעותי של קיום רצון לאומי, של קיום בחירה נכונה, של קיום העדפות עקרוניות – לאלה אין תשובות מן המוכן, לא לנו ולא לאיש בעולם.

וגם העולם אינו חולה בענינים אלה, ואינו מחפש לו תשובות או פתרונות: היהדות והיהודים הם חולים באלה ואינם מוצאים תשובות. תשובה כגון התשובה הדתית, למשל, שהיתה תקפה וצלחה דורות על דורות – מה קורה לה לתשובה זו בקרב יהדות בלתי דתית, או דתית רק בחלקה, או דתית רק בשמירת כמה טקסים או סמלים או מועדים? איך מקיימים את יהדותו של היהודי המצוי, הבלתי דתי, הבלתי לאומי, הבלתי שורשי? והם הם הרוב הגדול והמתרבה, מה עושים ומה אין עושים? לכך אין לא תשובות מעשיות טובות, ולא הצעות מעשיות – שיתקבלו על דעת הנוגעים בדבר.

ואשר ליהודים יוצאי רוסיה. בווינה מתגלמת היום השאלה בכל עוצמתה ואכזריותה. הנה, ניתנה הברירה ליהודי – ולאן הוא פונה? השאלה אינה רק אם לישראל או לאמריקה, אלא קודם כל, אם לקיום יהדותו אך להסתלקות ממנה: הסתלקות שקטה סוף־סוף, לאחר שזמן רב לא הורשה מטעם החוק למחוק את זהותו היהודית. הסתלקות חלקה, חסרת קונפליקטים, משייכות פורמאלית חסרת ממשות, משייכות ערטילאית קיימת־ולא־קיימת, אל מצב “נקי” של אי־יהדות, בלי יסורי מצפון, בלי לחצים חיצוניים ובלי לדעת גם אם מפסידים משהו אם לא. במקום לשאת ביהדות סתמית בלתי מובנה, קצת מיסטית וקצת אטאביסטית, נוטשים באמריקה קשרים תמוהים ובלתי מחייבים אלה – נפטרים ונעלמים ונספגים אל המהות הכללית, בלי לתת דין־וחשבון ובלי להצטדק,לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים.

איך עושים שיהיה אחרת? אבל, לפני זה: האם צריך? בשם מה צריך או לשם מה? האם אנחנו יודעים בשבילם מה צריך להם? איננו סומכים על ידיעתם שלהם מה צריך להם? האם בחירתם באמריקה, בצאתם לחופשי מרוסיה, היא טעות? האם בחירתם אינה השתלבות טבעית בתהליך היסטורי כבד וקיים מימים רבים – הנדידה מערבה ולא מזרחה – או, בחירתם היא שגיאה, אי־ידיעה, קלקול שצריך להעמיד אותם עליו כדי לתקן? אילו פנו כולם פה אחד למזרח ועלו לישראל, האם היה איזה צדק היסטורי מוכח יותר? האם היה מושג איזה איזון בתולדות היהודים, במקום הפרת האיזון לצד התדרדרות לצד השלילי?

ושמא אסור לדבר על תהליכים בחיי עמים וקבוצות חברתיות גדולות במושגים של “חיוב” ו“שלילה”, או במושגים של תיקון או קלקול? וטבע הדברים בעולם, שהם מוצאים את תקנתם לפי טבעם בדרך מן הדרכים, כדרך שהגוף מוצא לו את תקנתו לפי טבעו, ורק צריך לסייע עמו מפעם לפעם בחיזוקים מן החוץ? מי מוסמך להשיב כאן? שהרי אין זה תהליך מכאניסטי, ואין זה אירוע שבתחום של בעל־ידע כלשהו, של מומחה בבני־אדם, או מומחה בחברה, בהיסטוריה, בתרבות וכו', שנוכל לשאול אותו והוא יידע להשיב מכוח סמבות מומחיותו – הרי זה תהליך אוקיינוסי, משתמט מהגדרות רציונליות, או כלשהן, תהליך שניראה כאילו הוא מעל כוחה של הדעת הנתונה בידינו, ומעבר לכוחנו לעשותו מבוקר יותר, מפוקח יותר, נשלט יותר?

האם ניתן, האם צריך כל עיקר, האם נכון לנסות לעצור, או לשנות את תהליך ההסתלקות של היהודים מיהדותם ותהא היהדות מוגדרת כפי שתהיה, ויהיו היהודים מזוהים ומצויים כפי שהם מזדהים ומצויים – האם יש תשובה, תשובות, שההיסטוריה תאשר לבסוף את תקפותן, את כוחן, את חיובן?

וכאן אנו מגיעים אל היורדים. את מי נאשים? אותם, את חולשת אופיים, את רדידותם, את להיטותם לחמרנות וכו'? או את עצמנו, את חולשתנו ברגע הזה, את מצבנו הלאומי כפי שנתגלה כבלתי מונע ירידה? או אפילו כמעודד ירידה? מספרם של היורדים אינו ידוע לאשורו, סיבות הירידה אינן מוכחות לאשורן, נחישות החלטתם שלא לחזור אינה ידועה לאשורה, לא לעצמם ולא לנו. אבל מעבר לכל ספק, שהם שם ולא כאן, ושהם המון גדול וכבד.

והרי אנחנו כאן עשינו, או דמינו שעשינו, כל מה שניתן כדי שלא יגיעו לכלל זה. היותם שם ולא כאן, היא עדות מוחצת לכשלון השכנוע שלנו, כשלון הבית, כשלון החינוך, כשלון ההוויה, כשלון המציאות הישראלית, כשלון הסביבה שידענו להקים. היותם שם זו תגובה על אופן היותנו כאן. ואולי היא גם כמין מחאה, או כמין חיפוש של אחרת, או כמין העדפה שונה מן ההעדפות שהיינו סבורים כי הן נחלת כלל הישראלים ושהן לכאורה כמין מובן־מאליו.

ב    🔗

האם מותר לנו לקבל טענות כאלה? או שהן חד צדדיות מדי, או אף רחמניות מדי? דבר אחר ברור: יותר מדי אנשים שם מכדי זלזל בתופעה, ויותר מדי מכדי הסתפק בהסבר אחד או בהאשמה אחת. ומלבד זה, השאלה איננה כלל מה לא קיבלו האנשים האלה, ומדוע מותר היה להם, לפיכך, ללכת מכאן, כדרך ההסבר שמסביר ילד מפני מה עזב את ביתו המקפח. ייתכן, כי החינוך שקיבלו באמת לא היה החינוך הטוב ביותר, אבל הוא כל החינוך שהיה בכוחנו לתת; ייתכן שבאמת עשינו כמה וכמה דברים שלא כראוי, אבל זו המציאות שהיה בכוחנו ובידיעתנו לעשות; וכשם שאין בכך הצטדקות כך אין בכך האשמה. כשכל כך הרבה בנים שלנו עזבו את הארץ – אין זה כשלון של בית אחד, או של בית־ספר אחד, או של התנהגות ציבורית אחת, או של נורמה אחת. אלא מה שעומד כאן במיבחן הוא כלל כל ההוויה שלנו, המציאות שיצרנו, הקיום שידענו להקים כאן, ושאי־אפשר למנוע מן הבנים ההם ללכת – נשנה את המציאות הזו שאחרת ממנה איננו יודעים להקים, אחת היא, אם עדיין איננו יודעים, או שלעולם לא נדע. הדבר כבד מדי וגדול מכדי היתלות בתירוצים כלשהם.

בלי להתפאר במציאות הזו, את זו ידענו להקים, וכך אנו יודעים לעשות דברים, וכאלה הם פני הדברים שמסביבנו: אין בידינו לעשות (או לא היה בידינו לעשות עד עתה) שלא יהיו מלחמות בארץ כדי שלא יברחו הבנים המפוחדים, ואין אנו יודעים לעשות מניה־וביה דברים כדי שהתנאים יהיו נחמדים יותר, ושלא יהיה מחסור בתנאי קיום הכרחיים, בשיכון, בעבודה מרתקת, בבטחון תקין, בנימוסי אדיבות וכו' וכו' – כדי שלא יעקמו אלה חוטמם ויצאו לבקש לעצמם אמא טובה יותר והתחלה מבטיחה יותר. היינו סבורים כי היותם כאן ושייכותם לכאן אינה תוצאה של התקיימות במצב טוב בלבד, ורק בתנאי מציאות שקטה ומפנקת דווקא, ורק בהוויה מאוזנת בפלס, ולא פחות היינו סבורים, כי היותם כאן היא בחירה עמוקת נשימה, של מבט רחוק־טווח ושל דעת לעשות דברים במיטב יכולתם גם בתנאים לא מעודדים וגם תוך כדי תקלות וצרות, ואפילו תוך כדי הסתכנות – האמנו, ואולי האמנו יותר מדי – באיזה נס של “אף־על־פי־כן” שהיה כמאפיין של ההכרעה הציונית: מי שמפסיד אמונה זו ניזרק מכאן. זו ארץ קשה, בתנאים קשים, וקשה להיות ציוני.

האם הם באמת “נמושות”? הם רבים מדי מכדי התייחס על סוג אחד ועל מיון אחיד, לפסילה אחת או לדרוג אחיד. האם עזיבתם היא עריקה בוגדנית או היא מחאה על אבדן אוריינטאציה ואבדן אוטוריטה, כגון איבוד העשתונות הכללי אצלנו לאחר יום־כיפור? האם הם חתך מצוי של כל תת־תרבות דלת־שורשים הנתקפת תמיד בולמוס רדיפת נוחות אגוצנטרית ובכל מחיר? האם אין הם אלא המון צרכנים שצרכנותם מוצאת סיפוקיה שם יותר מאשר כאן, ו“יותר”, בכמות, בזמינות ובנוחות? או, שמא אין הם אלא הרפתקנים שזקוקים תמיד לתנועה מתמדת ולשינוי סביבה כדי להפעיל את אישיותם עד שיגלו את זהותם הפנימית? או, לא כל אלה, אלא באמת הם פסולת ונמושות, ואנשים שערכם קש וגבבא?

ואולי גם כאן החזיון הוא אירוע שונה מן הדימוי המקובל? משהו שבתהליך היסטורי גדול, ולא משהו הנתפש כמקרה פרטי שנשמט מן הקו הכללי?

לאמור, אותו תהליך היסטורי גדול שראה מיליוני יהודים עוקרים ועוזבים את רוסיה, לפני כמאה שנה, ונודדים בהמוניהם מערבה, לאמריקה, כמין נהר איתנים; ובמקביל לו כמה אלפי יהודים שנדדו מזרחה כמין נחל דק ולא יציב – אולי התהליך שהוליך אז את זרם היהודים מערבה, העביר חלק מן הנודדים דרך המזרח, לא ישירות לאמריקה אלא בעקיפין, ולאחר שהות קלה בארץ־ישראל חזר ושטף לכיוון הגדול, העיקרי, והם נכנעים עתה לאותו חוק גדול שפעל על אבותיהם ועל אבות אבותיהם, כשהתחילה נדידת היהודים הגדולה – חוק ההזדמנות האנושית הסבירה – וגם היורדים מן הארץ וגם יהודי רוסיה “הנושרים” מופעלים, במאוחר, על־ידי אותו “חוק היסטורי”, כמין הכרח תקין שאין להמלט מפניו, במין דרך־המלך שאין לעקפה, נדידה מן המזרח – מערבה, ושהציונות היא ממש האיפכא־מסתברא שלה, והיא ממש ההתנגדות לו, היא אי־התקינות שלו, היא האף־על־פי־כן הבסיסי שלו, היא העשיה של דווקא, העשיה מתוך נטילת אחריות לסטיה, לחריגה מן הכלל, עשיה שהיא הפיכה, שהיא יצירת מציאות הפיכה לזרם הגדול רב האינרציה ורב הסחף, הפיכה מתוך הבעת רצון מפורש, מתוך ביטוי של רצון מתגרה בכוחות עולם, מתוך רצון לשנות את אופי ההיסטוריה, להתערב לה בפתרונותיה האוטומאטיים, ולהציג כנגדה פתרון אוטונומי עומד כולו על רצון מפורש, מתוך ביטוי של רצון מתגרה בכוחות עולם, מתוך רצון לשנות את אופי ההיסטוריה, להתערב לה בפתרונותיה האוטומטיים, ולהציב כנגדה פתרון אוטונומי עומד כולו על רצון רוצה, וכאן, ממש כאן, כאן השאלה – כאן הטרגדיה, וכאן גם כל התקווה והאופטימיות?

לאמור, יהודי שנודד מערבה פותר כך את שאלותיו כיחיד, כפרט, לכל היותר כקבוצה מוגדרת כלשהי – ויהודי הנודד מזרחה מכתף עליו, תוך כדי כך, ולא תמיד מדעתו את משא ההיסטוריה היהודית ואת טעם המשכה, נוסף על צרות שאלותיו כיחיד, כפרט, או כקבוצה מוגדרת. יהודי בווינה הפונה לאמריקה פותר אפוא את שאלותיו האישיות; ואילו כיוון שפנה מזרחה מיד כיתף עליו נוסף לצרורותיו האישיים גם את משא ההיסטוריה היהודית ואת האחריות להמשכה.

עם הנודדים מערבה נודד גם פתרון טוב לאדם הנודד, וסיכוי טוב להצלחה אישית, והטמיעה של יהדותו תהא מחיר הפתרון לאדם הנודד, והטמיעה של יהדותו תהא מחיר הפתרון האישי הזה, והצלחתו כאדם תלווה בוויתור על אחריותו למהלך הההיסטוריה היהודית, וויתור על ההיסטוריה של העם היהודי כעם ריבוני ושואף חיים; ואילו עם הנודדים מזרחה והמתיישבים שם, מתגלה הפתרון הנוטל אחריות להיסטוריה של העם היהודי, גם במחיר סכנות, קשיים, ומכאובים אישיים וקבוצתיים.

מכל מקום, מה שצריך לנו כעת כדי להתמודד עם השאלות הקשות שבכל השאלות [שה]היסטוריה יודעת – שאלות של הכרעה ושל בחירה – שום דברי תעמולה, או הסברה, או בתי־ספר כלשהם, או לימוד עברית ומקורות המורשת, ושום טיולים בארץ וסיורים באתריה או פגישות ושיחות ושירים וריקודים – אינם מספיקים ואינם להועיל אלא צריך שנפקח את עינינו להבין את התהליך הקשה והמכאיב שלפנינו.

אין עם בעולם ששאלות כאלה על סדר חייו, אין עם ששואל אותן ואין ממי ללמוד. השאלות מיוחדות, התנאים מיוחדים, המציאות שלנו מיוחדת, והפתרונות האפשריים כנראה מיוחדים לנו, ליהודים. העם היהודי, בין אם נתגאה על כך ובין אם נצטער הוא נושא שאין דומה לו.

איך להבין את התהליכים ההיסטוריים, איך להתערב בהם, אם אפשר להתערב – ואם אין תהליך היסטורי, כמו האוקיינוס, התרחשות שאינה אלא לועגת לכל מי שמנסה להשתלט עליה?

ההבנה המבוקשת כאן אינה צורך של צד אחד, אינה צורך של מגזר אחד, כלשהו, ביהדות, ואינה עניינו של חלק אחד של היהודים. היא עניינם של כולם. קרובים ורחוקים, מודים ושאינם מודים. היא עניינם של החיים במוקד השאלות ושל החיים כביכול בשוליים. כבר הוכח חזור והוכח, כי גם לברוח מפני היהדות של היהודי לא ניתן כמעט. יהדותו של אדם רודפת אחריו. גם כשאין לו מושג על כך. ואם הוא לא זוכר – מזכירים לו.

מוחות חושבים ולבבות רגישים, אינם רק מצד אחד של האוקיינוס, והאחריות אין לה רק כתובת אחת. בואו איפוא ונשב יחד. ננסה להבין, לפני שנציע דברים. אף כי כאילו כבר הפכו בשאלות אלה מכל כיוון אפשרי ובידי כל בודק אפשרי, והשאלה היהודית היא כביכול כבר הפחות שאלה שבעולם. אף־על־פי־כן בואו נשב לחשוב לפני שנחרוץ או נשפוט. לפני שנבקר או נעדיף או נפסול, או נציע הצעות. קיומו של היהודי כיהודי הוא סדר היום. קיומו כפרי בחירה ולא קיומו כאי־הצלחה של להתקיים. בואו נשב יחד כדי להבין יותר.

יזהר סמילנסקי, מגוון 39–40 (אלול תשל"ט ספטמבר 1979): 4–9