בערבות דאקוטה שבאמריקה הצפונית, המקום שגליתי אליו מארץ־ישראל בימי מלחמת־העולם (1914–1918) ועבדתי כפועל חקלאי באחת החוות, הייתי רושם מפעם בפעם זכרונות ורשמים מחיי עברי, מדי עלות לפני זכר ארץ־ישראל ושנות עבודתי בה. כן רשמתי רשימות על הרבה חברים שעבדתי עמהם במושבות יהודה והגליל וציונים על טיפוסים שונים מגיבורי הישוב החדש שלנו ומבוניו. את רוב הרשמים והזכרונות הללו כינסתי בספרי הנוכחי. גם אחר־כך הוספתי כמה מאמרים ורשימות לתולדות אישים ומאורעות בישוב וכן שלמה עבודת הספר.
לא כסופר, שמלאכתו בכך, נגשתי אל עבודה זו, אלא כפועל עברי, שנעקר בחוזק־יד מן הארץ, בה בילה את מיטב שנות עלומיו וספג אל תוכו את אורה ואווירה. זכרתי באהבה את הסבל שהתענה בו פועל עברי בימים ההם בארץ, ומדאגה פן חיי החולין, השעמום והקור של ימי החורף הזעומים שבערבות גלותי יחללו ויקפיאו גם אותם רגעי האור שבעברי, אחזתי באמצעי היחידי שהיה ברשותי, – בעט. אכן, רק התהום העמוקה שהפרידה בין עברי ובין החיים הקפואים הללו, בהיותי רחוק ומרוחק מכל סביבה עברית וגם לא־עברית ומכל מרכז תרבותי, – היא ששמתני סופר לשעה.
המתכּרתי לזכרונות, שיוויתי לפני את קלסתר־פניו של כל אחד – הן מאלה שעבדתי והייתי יחד אתם והן מאלה שקדמו בשנים או בעשרות שנים ושהייתי מתעניין בתולדות לחייהם ופעולתם בארץ, הן מאלה שהיו עוד בחיים והן מאלה ששבקו חיים. היד שלא נוסתה בכתיבה, ניהלה בקולמוס על הנייר, לתאר עליו דמויות ותמונות שבהן השתקפה לעיני כל הארץ, על אורותיה וצלליה גם יחד. המילאה היד את תפקידה? איני יודע. ויש שלבי נוקפני: גדולים וטובים ממני – היד והקולמוס אינם נשמעים תמיד לתנועת הנפש שלהם, ומה גם אני, שלא נוסיתי בעבודה זו!
הדבר האחד העשוי ללמד עלי זכות הוא – כוונתי הטובה. ואם אוסיף עוד ואומר, דבר המובן מאליו, כי לא ספר תולדות יוצרי הישוב החדש בארץ־ישראל במובנו המקיף והכולל נתכוונתי לתת במסגרת זו, אלא קובץ מונוגראפיות, ציורים ורישומים, – הרי גם המבקר לא יקום לדקדק עמי כחוט־השערה.
מאי־ידיעתי, לצערי הרב, את השפה העברית עד כדי להשתמש בה למלאכת יצירה, כתבתי את רוב דברי אידיש. רוב המאמרים שבספר, מהם שראו אור בירחונים ובעתונים שונים ומהם שהיו שמורים עמי בכתב־יד, תורגמו על־ידי המנוח יוסף לואידור.
אזכור באהבה את י. ח. ברנר, שיעץ לי בסידור חלק מהחומר שכונס אל ספר זה. כן אביע את תודתי העמוקה למשורר היהודי ועורך ה“צוקונפט” אברהם לייסין, שניהל אותי בעצתו עם פרסום מאמרי הראשונים בדפוס.
יעקב יערי־פולסקין