בשדות הגליל התחתון, בדרך מכנרת לביתניה, לא רחוק מהירדן קבור החבר, שהיה חביב וצנוע בחייו, יוסף זאלצמן. הוא נפל מת באותו מקום, בהתנגשות עם ערביים שודדים בסוף חשוון שנת תרע"ד. מכריו אהבו את האיש השתקן והישר שהיה קשור בכל נפשו לעבודה, כאחד הפועלים החקלאיים המצויינים בארץ.
זמן מה עבדתי אתו בחווה מגדל, בימיה הראשונים של החווה. בערבים הנעימים והשקטים היינו יושבים יחד עד לאחר־חצות על המרפסת במטבח הפועלים, שממנה נראה כל ים־כנרת, כשהלבנה נשקפת במימיו, מכסיפה ורועדת בגליו החרישים. פועלי החווה זולתנו, בהיותם עייפים מאוד מהעבודה הקשה, ישנו כבר שינה עזה, ואנו אחרנו לשבת. עונג נפשי גרם זאלצמן לאיש־שיחו בדיבורו החרישי והנובע מקרב לב. את המליצה שנא. הבנתו את החיים היתה עמוקה ורבה, ויותר מכל הבין את בעיות חייו של הפועל האינטליגנטי העברי במושבות.
אני וזאלצמן עבדנו בחבורת פועלים לחוד, לא כפועלים שכירי־יום או חודש כי עבדנו בקיבולת: סיקלנו את הקרקע והכשרנו אותה לחרישה, בשכר על־פי הדונאם. העבודה היתה קשה. שרר חורף גשום ומקומות לגור לחלק גדול מהפועלים לא היו. חלק מהם ישן במרתף אפל וצר, ועוד חלק לן בעליות־מתבן, בלי כרים ושמיכות. המקום היה מקום־קדחת, ובתנאי חיים כאלה רבו הקודחים, הם רצו לעזוב את החווה, אך יוסף זאלצמן עיכב והתחנן פשוטו כמשמעו שלא יעזבו את מגדל.
הוא טען: “איך תעשו כזאת!? הלא דרוש להכשיר את הקרקע ואחרי־כן לחרשה, ואז יהיה בה מקום לעוד פועלים עבריים”. התחנן כאילו בנפשו היה הדבר, ואנו נכנענו ונשארנו במגדל. שתי פעמים ביום לפני האוכל בלענו מנות כינין – ועבדנו. קשה היתה לי בליעת הכינין המר וחפצתי להשתמט ממנו. זרקתי אותו בכל פעם מעבר לגדר… אך תקפה אותי קדחת קשה, שהרעידה אותי ככברה, החום והקור תקפו חליפות בעוז את גופי. יוסף זאלצמן היה לי כאם טובה וכאחות יקרה בימי הקדחת. בחווה לא היה חלב, ובכל זאת המציא לי זאלצמן חלב בכל יום ושם את עינו המשגיחה עלי במחלתי. בראותו שהקדחת אינה מרפה ממני, ולהיפך, היא מתערה בגופי, לא הניח לי להוסיף לשכב בחווה בלי עין רופא צופייה. השיג בשבילי אצל פקיד החווה גליקין כרטיס־כניסה לבית־החולים בטבריה, שכר בכספו חמור, הרכיבני עליו והוביל אותי לטבריה.
בדרך הנהדרת ממגדל לטבריה, לאורך שפת הכנרת, הלך זאלצמן על ידי ואחז בי בדאגה לבל אפול בחום הקדחת מן החמור. ידוע לי שיוסף זאלצמן נתן את כתנתו האחרונה לחברו הקודח למען לא יבוא לידי בושה בפני האחות והרופאים. בשני השבועות ששכבתי בבית־החולים ביקרני זאלצמן פעמיים. בא מן החווה לטבריה רק למען בקר אותי, את החולה, והשעות שבילה על־יד מיטתי היו היקרות בימי מחלתי. סיפר על כל המתרחש בחווה בין חברינו. על שולחני הקטן היו מונחים שני ספרים מספרית בית־החולים המיסיונרי שבו שכבתי, תנ“ך מיסיונרי ואבאנגליון – הספרים היחידים שבית־החולים הזה נתן ליהודים לקרוא, כדי להעלות אותם על הדרך הישרה. זאלצמן לקח בידו את הספרים, דפדף בהם ואמר: “שני הספרים האלה נעשו מובנים לי רק בארץ. הפתגם: הרוצה להבין את המשורר ילך אל ארצו של המושרר, הולם מאוד לגבי שני הספרים האלה. למראה הטבע ביהודה והגליל, הנושא את האדם בדמיון לתקופת התנ”ך והאבאנגליון, נעשו הספרים האלה מובנים ומחוורים לי”.
יוסף זאלצמן
זמן קצר אחרי צאתי מבית־החולים, הלכתי יחד עם זאלצמן מטבריה אל המושבה מצפה. לא רחוק מהמושבה מצפה, על האבן, שעל־פי המסורת האכיל אצלה ישו לשובע בחמש ככרות לחם ארבע מאות תלמיד, ישבנו ואכלנו את ככר הלחם הקטנה שהיתה אתנו, טבלנו אותה במים ובגמרנו את סעודתנו עוד לא היינו שבעים… אחרי המנוחה, כאשר קמנו להמשיך את דרכנו, הרים זאלצמן מהארץ פיסת עתון רוסי, שכנראה, השליך אותה אכר רוסי מהעולים הצליינים, בדרך נסעו מנצרת לטבריה. זאלצמן שם עיניו בפיסת העתון וקרא בקושי את המלים הרוסיות, וכשגמר פנה אלי באנחה עמוקה: “כעל אי נדח אנחנו יושבים. מנותקים מן העולם התרבותי. עברו כבר שני שבועות מים שמת הסופר והאדם הגדול בדור הזה, טולסטוי. ורק במקרה נודע לי הדבר ברגע זה מפיסת עתון זר” – – עצב רב היה בדבריו ופניו ועיניו העידו כי הדבר חרה לו עד מעמקי נפשו.
הוא סבל יותר מכל חבריו מיחס חלק מהעולים לארץ, שהיתה להם רק תחנה לארצות־נוד אחרות. הוא היה גם שבע־רצון תמיד יותר משאר הפועלים באותם הימים. בשבתות ובימים טובים על יד שולחן־האוכל היה שובה את לב המסובים בניגוניו החסידיים, ובעת ששר חדל דיבור, המתהלך עמד מלכת, העושה דבר פסק ממעשהו, כי הוא כבש את הלבבות. חבורתנו, חבורת מסקלי ומכשירי הקרקע, עזבה את הגליל התחתון, והוא נשאר לבדו, כי לא חיבב את יהודה. הגליל יקר לו מאוד.
*
כעבור שנים אחדות הביא לי גיליון העתון “הפועל הצעיר” לחוץ־לארץ את הבשורה המעציבה על רצח יוסף זאלצמן: בלכתו בערב ממקום עבודתו בשדה אל החווה כנרת, התנפלו עליו במרחק דקות אחדות מהחווה ערביים שודדים, ירו בו ופצעוהו פצע־מוות. אחרי גסיסה קשה שנמשכה שלוש שעות יצאה נשמתו הטהורה.