(תרמ“ז־1886–תש”ג־1943)

ד“ר אהרון בנימיני נולד בט' חשוון תרמ”ז, בעיר גרוזנה אשר בקווקז, למשפחה יהודית מפורסמת. אבי הסבא שלו היה רב העדה הגדולה במחוז טרסק אשר בקאווקאז. אביו היה סוחר מאנופאקטורה ואחרי רדיפות על יהודי קאווקאז נדד לעיר גרוזנה. במשפחת בנימיני היו הרבה גברים שהצטיינו בגבורתם בשעת התנפלויות המוסלמים הקאווקאזיים על מושבי היהודים.

בהיותו ילד, למד הילד אהרון בחדר המסורתי את לימודי הדת היהודית ומפי מורה פרטי רכש את ידיעת השפה הרוסית. בגיל בר־מצווה נספח לאגודה הציונית המקומית עד העשותו לציוני נלהב.

כשבגר, חשב על התישבות־קבע בארץ־ישראל, ולמטרה זו נכנס לאוניברסיטה בקושטא ללמוד את תורת הרפואה ואת השפה התורכית, כדי שיוכל להביא תועלת לארץ־ישראל שהחלה נבנית.

בשנת 1910 באמצע לימודיו ביקר בארץ־ישראל, שהה בה זמן קצר וחזר לקושטא לגמור את חוק לימודיו. בקושטא התידד עם מי שנעשה אחר־כך שופט עברי ראשון בעיר העברית הראשונה, המנוח נופך, ונשארו ידידים קרובים עד יומו האחרון של נופך, שמת בגיל צעיר.

בקושטא נתידד גם עם ז’אבוטינסקי, ששהה שם כבא־כוח ההסתדרות הציונית העולמית, ונשאר קרוב לז’אבוטינסקי ולרעיונותיו עד יומו האחרון. שם נתידד עם יצחק בן־צבי שלמד באותה תקופה את תורת המשפטים בקושטא. כשפרצה המלחמה העולמית הקודמת בשנים 1914–1918, התנדב ד"ר בנימיני כרופא לצבא התורכי וביקש שישלחו אותו לחזית ארץ־ישראל, אף נשלח לחזית זו, לעיר עזה.

באוקטובר 1917, פרץ הגנראל אלנבי וצבאותיו את חזית באר־שבע ועזה, והצבא התורכי נסוג לאחור וד“ר בנימיני ביניהם. בדרך סר למושבה באר־טוביה, כיוון ששמע כי החיילים הרעבים של הדיביזיה התורכית השלישית נכנסו למושבה, וברעבונם הכו ושדדו את אכרי המושבה. במאמצים מרובים הצליח ד”ר בנימיני לרסן את החיילים המשתוללים וארגן את בני המושבה שיעמדו על נפשם.

ב־22 באוקטובר נשבה ד“ר בנימיני בידי הבריטים בבאר־יעקב. ד”ר בנימיני מסר לבריטים את רשימת הבארות שהתורכים חפרו באותו אזור וזו היתה עזרה חשובה לצבא הצמא למים. הבריטים שלחוהו כשבוי מצרימה אל מחנה הקצינים התורכים השבויים. במחנה השבויים ביקרו אצלו חברי ניל“י שהיו אז בקאהיר וקיבלו מד”ר בנימיני דין־וחשבון טראגי על זכרון־יעקב, העינויים האכזריים ועל מותה המקודש של שרה אהרונסון. ליובה שניאורסון, איש ניל“י, שלח אז ראפורט מדברי ד”ר בנימיני לאהרון אהרונסון בלונדון.

ד"ר אהרון בנימיני

לאחר ששוחרר מן השבי וניתנה לו הרשות לשוב לארץ־ישראל התיישב ד“ר בנימיני בתל־אביב, שהיתה עוד שכונה קטנה. כידידו ראש העיר מאיר דיזנגוף, האמין גם הוא כי זו השכונה הקטנה עיר גדולה תהיה. ד”ר בנימיני התחיל לדבר על פיתוח העיר כמקום מרפא ומרגוע. את חוף ימה של תל־אביב ראה כריביירה וכניצה. הוא התמסר במיוחד לחקירה יסודית של השאלות האקלימיות בארץ והחליף דעות בשאלה זו עם גדולי המדע. הוא פירסם בעתונות הארץ מאמרים רבים של שאלות התפתחותה של העיר תל־אביב וגם חוברות מיוחדות, כגון: “תל־אביב ריביירה” ועוד. כעבור זמן נבחר גם לחבר המועצה העירונית של תל־אביב.

במיוחד התעניין ד"ר בנימיני בנוער העברי הגדל בארץ וכתב את החוברת המפורסמת “ילדינו”. חוברת זו עוררה ענין רב ובאותה תקופה נתמנה לרופא הגימנסיה “הרצליה”. הוא יסד את האגודה הרפואית על שם מאכס נורדוי ופרסם חוברת “שאלת שיפור הגזע היהודי”. את מיטב זמנו מסר לחקירה על שיפור הגזע היהודי. נציין עוד לבסוף שהוא שקד בלי־הרף על עבודתו הרפואית וחיבר דברי מחקר, שברובם עוד לא ראו אור.

במשך תקופה ארוכה הכרתי הכרה אינטימית את האיש, עקבתי אחרי פעליו הרבים שנעשו בצניעות ובענווה בין העניים והחלכאים, שאהבם אהבה רבה. ד"ר בנימיני היה אחד הרופאים העממיים האהובים על הכול, מטיפוס אותם הרופאים העממיים היהודיים בגולה, אשר לא רק רשמו רפואות לחוליהם אלא גם מסרו להם מלבבם ונפשם.

לד"ר אהרון בנימיני היו חולים קבועים בעירו תל־אביב, מהמנוח מאיר דיזנגוף, ראש העיר וראשוני בוני תל־אביב, שאהבו וכיבדו את הרופא טוב־הלב ובעל ההומור הבריא, ועד לאנשי השכבות העניות שבה.

ואמנם ד"ר בנימיני היה בעיקר רופא העניים אשר בשכונות העוני. חלק גדול מהחולים שלו היה מסוג של “לא־משלמי־שכר”, וביחוד מעניי עדת הקאווקאזים, שהיה להם כאב ופטרון. וידועים לי מקרים שבביקוריו אצל חולים עניים או שירדו מנכסיהם, היה משאיר אחר הביקור חצי־לירה לקניית רפואות, חלב, או אוקיה בשר־עוף עבור החולה.

אכן, הוא היה אחד הרופאים ההומאניים, שהקפידו לקיים את השבועה, שכל רופא נשבע בגמרו בגמרו את חוק לימודיו: להגיש רפואה לכל אדם חולה, שיקרא אותו – בכל מקום ובכל זמן. וזוכר אני עובדה אופיינית אחת בנידון זה. סרתי אליו פעם לביקור ידידותי, שלא בשעת ביקורי החולים, ומצאתיו נרגז מאוד.

“מה קרה לך, הד”ר בנימיני, מדוע תרגז כל־כך?" שאלתיו.

“איך לא ארגז”, השיב. “חזרתי עתה מחולה מסוכן, פאציינט חדש שביקרתיו בפעם ראשונה. בחצות־הלילה הרגיש קצת ברע. רופאו הקבוע לא היה בתל־אביב. בני המשפחה הלכו לקרוא לרופא שגר בשכנות, והלה סרב ללכת לבקר חולה מסוכן בטענו שהשעה היא חצות… ולא הלך, והשאיר את החולה המסוכן בלי טיפול רפואי עד אור הבוקר. הייתכן כדבר היה בין הרופאים?!” צעק ד"ר בנימיני בהתרגזות רבה. “הלא החולה יכול למות עד אור הבוקר, והיכן האתיקה הרפואית שלנו?! היתכן כדבר הזה בתוככי העיר העברית הראשונה?!” –

אכן! יקצר המצע אם נרצה להוסיף ולפרט עובדות מחייו הישרים של האיש הלבבי ובעל המזג הקאווקאזי, שבלבו היה זיק אנושי לכל אומלל וסובל.

נפטר בתל־אביב ביום י“ג תמוז תש”ג (16.7.43).