רעבים־למחצה, מובטלים וחסרי־אמצעים הגיעו הצעירים אל ועד־ההגירה היהודי בווינה, בירת אוסטריה, אחרי שהשתתפו בהגנה־העצמית היהודית בימי הפרעות בקישינוב. מנוי וגמור היה עמם לצאת את ארץ־הבכא בה נטבחו יהודים “בעוון” היותם יהודים, ותו לאו.

“נוכל להסדיר לכם נסיעה לאמריקה”, אמרו ראשי הועד לחבורת הצעירים.

“לאמריקה?!” נדהם ישראל גלעדי, דובר הקבוצה בן התשע־עשרה. “מדוע? אנו רוצים לנסוע לארץ־ישראל”.

“לארץ־ישראל אי־אפשר לנסוע,” פסק איש הועד.

“נוכיח לכם את ההיפך מזה”, השיב גלעדי בתוקף, חיזק את לב חבריו שכבר עמדו להיכנע ולנסוע לאמריקה, ותך זמן קצר גייס בעצמו את האמצעים הדרושים ובא עמם לנמל יפו.

כזה היה ישראל גלעדי (בוטלברוד), יליד קאלאראש, ביסראביה: נחוש־החלטה ואיש־המעשה. אחרי שהצטיין בגבורתו בהגנה־העצמית בקישינוב הצטרף לחבורת צעירים יהודיים שהחליטו כי רק בארץ האבות ידע העם היהודי מנוח מרודפיו. דא עקא, הדרך לעליה ארצה היתה זרועה מכשולים רבים. מכיון שלא היו לעולים תעודות־מסע (דרכונים), נאלצו “לגנוב” את הגבול הרוסי ובאו אל העיר קראקוב שבגאליציה. לשם נהרו מהגרים יהודים רבים מרוסיה, והקהילה היהודית כרעה תחת נטל הסעד. לא היתה עבודה לבאים, וגלעדי וחבריו שוטטו זמן־מה מבלי דעת מה יעשו. לסוף עברו אל וינה, ומכיון שלא נעזרו על־ידי ועד־ההגירה, דאג גלעדי הצעיר בעצמו לנסיעה ארצה.

*

בנמל יפו לא נתנו לגלעדי ולבאים עמו להיכנס לארץ, והם נסעו באותה אניה לחיפה. שם הכניסום צעירים אחדים בהשתדלות רבה העירה. מחיפה הלך גלעדי ברגל לזכרון־יעקב ועבד בה ובמושבה הקטנה הקרובה אליה מאיר־שפיה למעלה משנה. כאן התקשר עם ישראל שוחט ושאר מיסדי “השמר” ויחד אתם עבר לסג’רה.

גלעדי היה מיד לאחד החברים הפעילים ב“השומר” – למנהל העבודה המעשית בהסתדרות, לעמוד־התווך שלה. באותו זמן ובאותה מושבה יסד ישראל גלעדי עם עוד חברים אחדים גם את ההסתדרות החקלאית הראשונה “החורש”, והיה בה אחד החברים הפעילים. “השומר” קיבל תגבורת של חברים חדשים ועמד על בסיס איתן, וישראל ביקש רשות לנסוע לרוסיה ולהתיצב לפני רשות הצבא, כי לא רצה שיטילו בגללו על הוריו העניים את הקנס של שלוש־מאות רובל על העדרו. הבחור רחב־הכתפיים והבריא נמצא כשר לעבודת הצבא, אבל מי שהיה שומר בגליל, לא יכול עוד לעבוד כאיש־צבא רוסי, והוא ברח ארצה־ישראל.

ישראל גלעדי

בארץ נשא אשה, את ארוסתו מכבר, החלוצה המסורה קיילה, ונשלח על־ידי “השומר” להיות שומר ראשי בזכרון־יעקב. שם חלה במחלת־לב, מרוב נדודיו ברגל וברכיבה בהרי שומרון ומהשינה תחת כיפת השמים בטל הלילה. אך את ידו לא משך מן העבודה.

הוא חזר לגליל והשתתף בהוצאת אדמת־המריבה מידי בדווי א־זבּח, האדמה שנקנתה על־ידי יק"א עבור אכרי כפר־תבור והערביים לא רצו לעזבה. גלעדי וחבריו השומרים עלו במחרשות וכבשו את האדמה לעיני הערביים. רבים סברו, כי ההתנגשות בשעת חרישת האדמה תהיה בלתי־נמנעת, אבל הדבר עבר בשלום בשל הזהירות והתכסיס שנקט “השומר”

לישראל גלעדי היה חלק הארי בהצלחתו הגדולה ובפרסומו המהיר של “השומר”. המושבות שהתיחסו בראשונה בלעג לבחורים היהודים, המרהיבים לחשוב על השמירה המסוכנת בלילות מפני גנבים ושודדים, נאלצו במהרה לשנות את דעתם. כאשר קיבל “השומר” את השמירה במושבות חדרה, רחובות, ראשון־לציון ופשט גם בגליל, היו דרושים כוחות נוספים ומסורים שאפשר לסמוך עליהם. גלעדי נשלח לעבוד במושבות ולבחור כל בחור וטוב, כל פועל חזק, הנכון לעבודת השמירה. הוא היה עובר גם במושבות לבקר את השומרים החדשים ובעינו החודרת תפס מי מהם טוב לשמירה. על פי תקנות “השומר” יכול להתקבל להסתדרות זו רק איש ששמר שנה תמימה; ודעתו של גלעדי עשוייה היתה להכריע לזכות בנוגע לשומר, שהוצע אחרי עבור השנה לשמירתו לחבר ב“השומר”. שאיפת גלעדי היתה לחיים עבריים עצמיים, ולכן התנגד לאותם השומרים שהשתדלו לחקות את הערביים במנהגים, במלבושים ובדיבור והפיצו בזה עוד יותר את החיקוי הערבי בין בני המושבות. הוא ידע עברית והשתדל תמיד לדבר בה ולהפיצה בין השומרים, שדיברו עוד לשונות שונות.

כאשר נסע ראש “השומר”, ישראל שוחט, לבירת תורכיה ללמוד את תורת המשפטים, נבחר גלעדי להיות ממלא מקומו. בשכלו הישר ובמסירותו לעניני הישוב, נתחבב לא רק על השומרים, כי אם גם על אכרי המושבות, וביחוד במושבות הגליל. לא אחת הוזמן לתווך במשפט בין אכרים לבין עצמם או בין ועדים של שתי מושבות. משא הנהלת “השומר” נפל כולו, אחרי עזוב שוחט, על ישראל גלעדי. בכל מקום היה עליו לבקר בעצמו ובמקום בלותו ביום לא בילה את הלילה. ביום אחד נאלץ לבקר מושבות אחדות. במקום האחד לישב סכסוך בין המושבה ו“השומר” ובמוקם השני לקבל או לחדש שמירה או לשאת־ולתת בדבר התנאים. אחרי מסע־נדידה כזה במשך ימים מספר היה נופל למשכב והמיחוש בלבו החריף. כשלבו שקט מעט אחרי משכב ימים אחדים, עלה שוב על סוסתו והוסיף לסובב את המושבות. הרופאים הודיעוהו, כי אם לא ירכב הרבה, לא ילך הרבה ברגל ויחיה חיי מנוחה במקום אחד, יוכל להאריך ימים למרות מחלת לבו. אך הוא לא נתן את דעתו על דבריהם: כיצד ינוח? לא ירכב ולא יתהלך. יזהר בלבו? – עניני “השומר” קודמים לכל! – – הוא חשב תמיד, כי עדיין אינו עובד די למען התפקיד שהוטל עליו.

עם פרוץ מלחמת 1914–1918 גברו רדיפות הממשלה על “השומר” וגלעדי החל לדאוג למקום־מקלט קבוע ואחיזה חקלאית ל“השומר”. חיי הנדודים הכבידו על המשפחות שגדלו, ונשקפה תקווה, כי בגליל העליון יתכן למצוא את המקום המתאים למקלט זה. גלעדי וחבריו עברו למתולה וקיבלו את השמירה במושבה. בהיותו מנהל השמירה במתולה יסד את קבוצת הפועלים הראשונה בגליל העליון על אדמת “חמרה” וכעבור זמן נוסדו עוד קבוצות־עובדים באותה סביבה. על המעשה הזה ועל חיזוק העמדה העברית בכלל בגליל העליון, יש להודות, מלבד לחיים קאלואריסקי, שמשך את יק"א לעבודה זו למרות רצונה, גם לישראל גלעדי, שהכיר מראש בחשיבות האיזור הזה.

כעבור שנה לשמירה במתולה החליט לגשת להגשמת רעיונו מכבר על מושבת־שומרים. מושבה זו היתה צריכה לשמש דוגמה למושבות־שומרים, שבהן יוכלו החברים לחזור לחיי־קבע בעבודה חקלאית אחר שנות שמירה ונדודים. בבואו לידי החלטה זו, הסמיך מעשה למחשבה ובבוקר לא־עבות אחד יצא, בלי הודיע דבר לחבריו, ברכיבה על סוסתו לבחון שטח־אדמה, אשר עליו אפשר ליסד את מושבת־השומרים. בו ביום בערב, כאשר חבריו ישבו אל השולחן לארוחה, נכנס ישראל גלעדי וישב עייף אל השולחן גם הוא. הוא היה שליו, אך חוורון פניו הקמט סביב פיו העידו, כי מוחו עבד עבודה מאומצת כל אותו יום.

צריף העץ הראשון בכפר־גלעדי

“מחר נעלה על ראש הגבעה שבאדמת יק”א, נתקע שם את אהלנו ונחל בעבודה לשם מושבת־השומרים", אמר אחרי־כן לחבריו.

למחר, כאשר קמו אנשי מתולה משנתם, כבר עבר גלעדי במחרשה על האדמה שנבחרה למושבת־שומרים. החברים כינו אחר־כך את המושבה החדשה בשם “כפר־גלעדי”, לכבוד מיסדה.

גם ביצירת כפר־גלעדי עוד לא מצא מיסדו סיפוק ומנוחה לנפשו, והוא ביקש פעולות חדשות. לא רחוק מראש־פינה היתה מושבה עברית קטנה בשם מחניים. מסיבות שונות עזבו היהודים את מחניים ואריסים ערביים השתקעו בה. ישראל גלעדי לא יכול להשלים עם עובדה זו, והחל לעמול ולהשתדל להפוך מחדש את המקום הזה לנקודה עברית. ואמנם לא עבר זמן רב והוא סידר קבוצה שהתישבה במחניים ועבדה בה.

כן הקים נקודות חדשות בצפון הארץ. אבל עם כל נקודה חדשה והתאמצות נוספת מצדו, נחלש לבו יותר. הוא לא שעה לכך ובלי ליאות הוסיף לעבוד לטובת “השומר” וחבריו. כמו הרגיש ששעותיו ספורות והשתדל לפעול ולהספיק לברוא דבר בעת הקצרה שנשארה לו עוד…

שמו ושם חבורתו, חבורת השומרים־הפועלים, נודעו למרחוק, גם בין הדרוזים שאצל הלבנון, והם כיבדו את השם הזה, כאשר יעיד המקרה הזה: אחיו של מנדל פורטוגאלי נסע באחד הימים באותה סביבה בעגלה טעונה חיטה. פגשה בו חבורת ערביים שודדים שרצתה לגזול ממנו את החיטה והפרדות. העלם הצעיר שגדל בין השומרים, ידע מה לעשות במקרים כאלה. הוא עצר בפרדות, הוציא את ה“בראונינג” וכונן אותו על פני השודדים, והזהירם, כי זה אשר יעז לגשת אל העגלה יפול חלל מכדורו. השודדים המנוסים התפלאו לעוז־רוחו והבינו שהנהו מחבורתו של ישראל גלעדי. הם שאלו אותו על כך ובקבלם מענה גאה, כי אמנם מאותה חבורה הוא, נפרדו ממנו בידידות ועזבוהו.

עם כיבוש יהודה על ידי האנגלים וגילוי רשת הריגול בארץ החלה הממשלה התורכית לחפש את חברי “השמר” ואת ראשם גלעדי. הוא אמנם יכול להחבא, אבל לא רצה להשפיל את כבוד “השומר” וכי בגללו יסבלו בני ביתו וחבריו. בעת שנודע לו, כי פקידי הממשלה מחפשים אותו, נמצא בראש־פינה. הוא רצה שיאסרו אותו בביתו, וחזר אל חבריו ובני־ביתו. שעה קלה אחרי חזרו לביתו, באו הז’אנדרמים התורכיים, אסרוהו והוא נשלח עם חבריו האסורים לנצרת אל בית־הסוהר. נירות־האשמה שלו אבדו במקרה והוא יצא לחפשי. לא נשלח לדמשק עם הפועלים והשומרים האחרים. זה היה מקרה־אושר בשבילו, כי קרוב לודאי שלא היה עומד בעינויים שעינתה הפקידות התורכית את האסירים, ולא היה מגיע חי עד דמשק.

אחרי המאסר ואחרי חזותו בעיניו את עינויי חבריו, נחלש עד מאוד וקרו לו גם מקרי שטף־דם מהגרון. הוא התחזק וסירב לשכב בבית־חולים. לא רצה למשוך את ידו מעבודתו בעד “השומר”, הישוב וחבריו בשעת־חירום זו. בזה פרק מיומנו המלמד על מצב־רוחו באותם ימי המבוכה והמהומה בארץ הטרופה על־ידי המלחמה:

“אין באוני יותר לברוא חיים חדשים, ואין בכוחותי עוד למשוך את עול החיים; אין אני יכול ליהנות מהחיים איך שהם, ואין אני יכול לשפוך את מרירות נפשי עליהם; יש שמזכה אני את החיים וגומר על הכל “טוב”, ויש ומחייב אני את החיים ודורש את הכל לחוב; יצירת החיים, כשהיא לעצמה, אינה מתכונת לטובה או לרעה; דרישה אחת יש לה אל בני־האדם, להתאזר בכוחות ולעבור על כל מעצור, ולא – אין להם זכות־קיום ומקומם בין הצללים שעל פני היקום; כוחותי אפסו, חביבים ויקירים, מתחבר אני לחברת הצללים…”

את כפר־גלעדי שהערביים הספיקו להחריב ולשדוד־למחצה בעת המבוכה, חזר והקים עם החברים שנשתחררו מהמאסר.

לכפר־גלעדי הגיעה הידיעה על כיבוש האנגלים את טבריה, אשר בה נמצא עוד מספר גדול של השומרים, והוא מיהר לנסוע אל העיר גם במצב־בריאותו הרופף ולמען חדש את כבוד “השומר” תחת השלטון החדש. בטבריה כונסה אספה של “השומר” ובאסיפה הזאת הניף “השומר”, בפעם הראשונה לקיומו, את דגלו בגלוי – הדגל מהצבעים הציוניים והכתוב מילים אדומות: “בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום”.

אחרי האסיפה נסעו כל השומרים, וגלעדי עם דגל “השומר” בראש, לכנרת לאסיפה כללית של הפועלים. גלעדי היה שרוי בשעת הרכיבה בהתרוממות־רוח בלתי־רגילה, והוא אמר לחבריו שזה היום המאושר בחייו. התרוממות־רוחו נתנה לו כוח לשאת את קשי הנסיעה והאסיפות. הוא דיבר בהתלהבות באסיפות אלו על העתידות והעבודות הצפויים לנו בשלטון החדש. מהאסיפה בטבריה כתב אל אשתו: “…בטבריה אצלנו שמח. מתכוננים להספח אל הגדודים העבריים. מי יתן והיה לי לב בריא! בשימי אל לב לשורת הפעולות שעשיתי במשך השנים, אני שבע רצון מעברי בארץ־ישראל, אף שיצאתי חולה־לב. אולם אני מאמין שבין הפרשים אוכל לתפוס מקום. בקרוב יסתדר גדוד־רוכבים עברי, ואליו אספח”…

אחרי האסיפה בכנרת, שכב לישון יחד עם חבריו הבריאים, על הגורן, תחת כיפת השמים, בטל הכבד. עוד באות לילה חלה בשפעת, וחבריו הובילוהו מיד לבית־החולים בטבריה. רופא בית־החולים סיפר על ימי גלעדי האחרונים כדברים האלה: בגשתו פעם אל מיטתו, אחזו בידו ודיבר אליו דברים מעודדים אחדים. חייך גלעדי והזמין את הרופא לשבת. אחרי־כן החל לדבר בקושי וביקש מהרופא אמצעים להחליש את דפיקות לבו העזות: – “חש אני כי לבי יפקע אם לא תחלשנה הדפיקות”, אמר כמו לעצמו. הרופא הבטיח שהוא וחבריו יעשו את כל אשר לאל ידם, ובלחצו את כף ידו ניסה להרגיעו בדברים השגורים, כי אין לאדם לאבד את תקוותו וכו'. ישראל גלעדי פקח עיניים גדולות וחייך ואמר: “לא אבדה לי התקווה בכל ימי חיי. אבל עתה… עתה אני מרגיש אחרת”… והוא נדם – –

בשעה השמינית בערב באותו יום מת ישראל גלעד. אשתו שבאה ממתולה אחרי צאת נפשו, ויומיים אחרי הובילה לקבר תינוק, ישבה יגעה על מדרגות בית־החולים ודמעות לא היו בעיניה החרבות. חברי גלעדי השומרים שנמצאו אז בטבריה החליטו להעביר את גוויית המנוח אל החווה כנרת. בחצות הלילה הלכו שנים־עשר איש אחרי העגלה – עגלת־תבואה פשוטה – שבה הוטל המת. חרש ודום הלכו ולמחרת ליוו פועלים ושומרים את גלעדי למקום־מנוחתו, לבית־הקברות של הפועלים בכנרת, שם גבעה קטנה מתנוססת וממנה רואים את מי הכנרת בזרמם אל הירדן והלאה אל ים־המלח. אשת המת, שאבדו לה שתי נפשות יקרות בשני ימים, עמדה שלווה. היא ביקשה רק שיתנו לה לראות את פני בעלה בפעם האחרונה. בהביטה במבט חודר בפניו אמרה: “גופך, ישראל, גווע ומת, אבל רוחך תחיה בינינו”.

לא נשאו הספדים ולא אמרו קדיש. הורידו את הגוף אל הקבר הרענן, זרקו מעדרי עפר ונסתם הגולל. היה זה יום־השנה להצהרת באלפור. מושבות הגליל העליון, שעיקר פעולותיו של ישראל גלעדי בחייו היו בהן, דחו את החגיגה ליום אחר בגלל מות ישראל גלעדי.