שנים עברו מאז נפל חלל בשדות עמק יזרעאל באחד הלילות האפלים השומר מאיר חזנוביץ. זכרו עולה על לב חבריו השומרים לעתים קרובות יותר מזכר שאר החלוצים שמתו. בצער ובלב דואג יזכרהו כל איש. לפני הוא נצב עד היום כביום ראותי אותו בפעם הראשונה בסג’רה: רחב־כתף ועיניו לוהטות ומביעות מרץ בלי־גבול הוא מאיר’קה, אחד השומרים המצויינים, רוכב מהיר ועז־נפש, קולע אל המטרה בלא להחטיא. מלבד המעלות החשובות הללו, היה בו דבר־מה שאינו מצוי מעיקרו בבחורים יהודים הדואגים לתיקון־העולם ואשר צער־העולם מקנן בלבם. מאירק’ה היה כולו חיים ותנועה, בריאות פשוטה ומשובה טבעית, וגם הבחורים השקועים במרה־שחורה דבקו מהן במחיצתו. הוא ידע לרקוד מאין דומה לו ולשיר שירים. בכל הגליל יצאו מוניטין לאופן שוררו את השירים העממיים היהודיים והערביים. את המצב בו ראיתי את מאיר בסג’רה אזכור תמיד.

היה יום־גשם. אי־אפשר היה לצאת אל העבודה בשדות. ישבנו על הקרקע בבנין הגדול של אורוות הסוסים בחווה. שתקנו. כל אחד היה שקוע בהרהורי לבו. על מה הרהרו? – – אולי נזכרו באותה שעה בעולם התרבותי העשיר, אשר רחוקים ונידחים אנו ממנו? – – עוד אנו שקועים איש בפינתו, והנה נכנס מאיר’קה ובהתעטפו באדרתו הערבית השחורה, השתרע על הקרקע כמונו באחת הפינות של אורוות הסוסים, החל לרנן בפני עצמו איזה זמר עממי, אך מעט־מעט הרים את קולו והשתפך בשיר כציפור ביער. השירה קרעה את חוטי ההרהורים של כל אחד מאתנו ומשכה אל עולם החופש והמרחב, הגעגועים וכמהון־הנפש.

מאיר’קה יצא מהשדרות היהודיות העניות בעיר מינסק. אמו מיניה האלמנה, או “מיניה עושת הסיגריות”, היתה יהודיה עניה ועובדת. לדברי חברי־נעוריו, היה מאיר עוד בילדותו, בעת למדו בתלמוד־תורה, חביבם של הילדים חבריו, ובמשחקיו ובמשובתו היה להם לראש. בנערותו עוזב מאיר את העיר מינסק ובא לגור בעיר בּאקוּ, להיות שם לבעל־מלאכה. זמן מה עבד כשוליה בבית־מלאכה של חייט ועבר אחר־כך לסנדלרות. בבּאקוּ החלה מתפשטת התנועה הציונית, והוא בשכלו הישר והפשוט דבק ברעיון הציוני על חיים חפשיים ומסודרים במולדת. הוא התמכר כולו לתנועה ויסד אגודה ציונית של בני־הנעורים בבּאקו. אחד מחבריו מספר על חיי מאיר באותה תקופה כדברים האלה: אלה שהכירו את מאיר חזנוביץ וידעו כי אינו נואם או תעמלן, –לא יכלו להאמין שהוא יסד אגודה. הוא היה מאלה שאינם מטיפים ואינם עושים תעמולה לרעיונם. את חסרון כוח התעמולה מילאה סגולה אחרת: אישיותו חיממה את הלבבות. די היה לשמוע אותו מדבר לתומו על נסיעתו העתידה לארץ, על קנייתו שם סוסה ורובה והתמכרותו למלחמה בשונאי הישוב העברי; ודי היה לראות את פניו המזהירים מאמונה ועוז נפש, – כדי שייהפך לב האיש אל הרעיון הציוני. בדברו, ריחפה בת־צחוקו המיוחדת על פניו ועיניו הביטו בפני איש־שיחו במבט כה לבבי, כאילו אמר למסור לו את נפשו.

מאיר חזנוביץ

מאיר שנא תיאוריות ולעג ל“אינטליגנטים” ולאנשי “פרוגראמות”, כפי שכינה אותם בפניהם. לנגד עיניו היתה רק הפעולה.

באוקטובר שנת 1905, שנת הפרעות ביהודים ברחבי רוסיה, כשגם יהודי בּאקוּ ציפו בפחד לפרעות בעירם והחלו לארגן הגנה עצמית, – היה מאיר מראשי מארגני ההגנה. במגפיים גבוהים, במקטורן שחור, בכובע־שער גבוה, לבוש בגדי צ’רקס שהלמו אותו מאוד, ובאקדח ביד, ליווה את היהודים הנפחדים לבתיהם, מוכן להגן על אחיו בגופו. היהודים העשירים בבּאקו התאספו אז לדון על האמצעים שיאחזו בהם לשמור על נפשם והחליטו על שתדלנות אצל שר־הפלך לטובתם, בלי שים־לב לגורל המוני היהודים. מאיר פרץ אל הבית בו נאספו ובמחאה קרא אליהם: “אתם נאספתם פה לקנות את המושל בכסף שישמור עליכם, ולאחיכם העניים לא תדאגו! תנו נא לנו כסף לקנות כלי־נשק, אז נגן בעצמנו על אחינו העניים, ואתם תוכלו להסתתר תחת כנף אדרתו של שר־הפלך…”

נפסקו הפוגרומים ברוסיה, – ומאיר נסע אל ארץ חלומותיו – לארץ. מענינת העובדה, שדווקא ממקצוע פועלי־המחט, אשר לא נחשב למשובח בין מקצועות הפועל היהודי, – קמו לנו כמה מראשי השומרים והלוחמים הצעירים המפורסמים בארץ ובכללם – מאיר. בשנת 1906 בא לארץ והיה מיד לפועל־שדה מובהק. מאיר הלך אחרי הפרדות או השוורים בחרישה כאכר מלידה. אולם העבודה השקטה לא נתנה לו סיפוק, וכשנוסד “השומר” היה לאחד המשתתפים הראשונים בו. כאן מצא את אשר חסר וההסתדרות הזאת יקרה לו מכל ענין בחייו. סוסו ורובהו היו לו כחברים. בחיי הריעות שבין חברי “השומר” גילה את חדוות חייו. הוא לא שת לבו לא לתהילות ולשבחים לכבוד “השומר” או לחירופים וגידופים. הוא לא רצה בקטטות או בדברי־רכילות בין חברי “השומר”. שנא את ההפרעות בחיי הריעות ובמהלך העבודה של “השומר”. תמיד התחנן בפני חבריו שיימנעו ממריבות, כי הפירוד יזיק לעניני “השומר”, ובכלל הפירוד לשם מה?…

כל חבר־שומר היה יקר ואהוב עליו. מימרתו לשומרים החדשים היתה: “בגלל אשכול ענבים או עומר חיטה אל תהרגו ערבי ואל תפקירו את נפשכם, אבל אם יחרפו אתכם באמונתכם, אל תחמלו על נפש המחרף ואל תחרדו לנפשכם”. כבוד עמו היה יקר לו מכל ולשומר חדש היה חובט בכתפו ואומר: “לשומר דרושים שכל וכתפיים”.

מאיר היה לאומי נלהב ובלבו היו תוססים תמיד מרץ ואמונה בעתיד העם. כל כמה שהוציא את מרצו בעבודתו הרבה, עוד ביקש מוצא לעודף שבקרבו ואותו מצא בשיר ובנגינה בהארמוניקה ובחליל־הרועים בשעת־הפנאי ביום ובלילה. בשוררו היה עוצם את עיניו היפות ופניו נעשו חביבים עוד יותר. הוא שר רק באזני חבריו או בפני עצמו, אך בפני אנשים המושבה לא אבה לשיר, למרות הפצרותיהם. פעם בנשף פועלים ושומרים ברחובות, בכרם, באו להשתתף גם מקרב האכרים והרבה אורחים מיפו. הכל ביקשו את מאיר כי ישיר, אך הוא סרב אבל בין הנאספים היתה ארוסתו וכאשר הצטרפה גם היא אל המפצירים הסכים לשיר למענה. הוא השתפך כציפור־יער ואחרי־כן החל גם לרקוד, והפליא את הנאספים בזמרתו ובריקודו, עד שנפל והשתרע עייף לרגלי הארוסה כאשר יסופר על הליכות האוהבים בימי־הביניים.

מאיר נשלח תמיד ע“י “השומר” למקומות המשמר המסוכנים ביותר, אל המושבות הנידחות והרחוקות, ותמיד ידע לשמר על כבוד “השומר” והישוב העברי שבאותו מקום. בשמרו במושבה מתולה למד לדעת מקרוב את שבט הדרוזים ודרכי חייו, והם היו בעיניו לסמל הגבורה ועוז־הנפש. בלילות, בעבור ארחות הגמלים מעבר הירדן מזרחה דרך המושבה, והבדווים פשטו לפעמים דרך אגב על השדות, הראה מאיר את גבורתו בהתיצבו יחידי בפני מתנפלים רבים במספר. את סוסתו אהב כרעיה יקרה. היה מדבר בשבחה וביחוסה שעות תמימות ובצעוד ה”אצילה" תחתיו בצעדים גנדרניים, הבריקו עיניו מהנאה מיפיה ובינתה.

למאיר מסרו גם את הדרכת השומרים החדשים, והוא ידע כי בשעת התנפלות של ערבים על חבורת שומרים, נשקפת סכנה מכדורי החברים לא פחות מאשר מכדורי האויבים, ביחוד אם נמצאים בין החברים שומרים חדשים. הוא פחד מכדור ידיד, כאילו ניבא לו לבו שיפול מכדור חבר ולא שונא. ואיך קרה לו המקרה, מקרה־המוות במקום משמרתו מידי חבר? – –

חאפיז־פחה רב־ההשפעה אשר בסביבת ג’נין ליד מרחביה, שבה שמר מאיר, ביקר במושבה העברית הזאת אשר בעמק יזרעאל, כי רצה לראות בעיניו את ה“יהאוּד” הגיבורים מ“ארץ המוּסקובּ”, ששמע עליהם. הוא אמר לבקר אותם וגם להזמינם אל ביתו כאורחים. והנה קרה המקרה שבשעת בואו עם מלוויו למרחביה, לא נמצא בה אחד השומרים המנוסים, היודעים את אשר לפניהם במקרה כזה. היו במושבה רק צעירים שבאו לא־כבר מרוסיה וגם הפקיד היה חדש ולא ידעו אף מלה ערבית אחת. כאשר ראו את חאפיז־פחה ואת מלוויו, ביטלו אותם בלבם ולא נתנו את דעתם עליהם. חאפיז־פחה הנערץ בסביבתו, שמפניו פחדו כפרים ושבטים שלמים, הסתובב בחצר החווה ואיש לא דיבר אליו ולא כיבדו אפילו במים. חרה לו היטב על השפלת כבודו בעיני המלווים אותו, שהתפאר לפניהם שאפילו ה“מוסקוב” יקבלוהו בכבוד. בקצף גדול עזב את המושב וחזר למקום מגוריו. מיד אחרי עזוב חאפיז־פחה את מרחביה, בא מאיר חזנוביץ רכוב ממושבה אחרת, ובהיוודע לו כי חאפיז־פחה היה אך זה במרחביה ולא קיבלו את פניו, הזהיר מיד, שאנשי מרחביה יסבלו הרבה מחאפיז־פחה ומעושי־דברו הרבים. עבר זמן מועט, והערבים של חאפיז־פחה החלו לפשוט בסוסיהם וגמליהם ורמסו את הקמה של שדות מרחביה. גם באלה לא אמרו די חאפיז־פחה ואנשיו כי ביקשו ללמד לקח את היהודים במרחביה.

מאיר חיזק את השמירה בשדות ככל אשר יכול ובאחד הלילות האפלים, נתקף פתאום על ידי חבורת ערבים שודדים מאנשי חאפיז־פחה. הערבים היו מרובים במספר ועם מאיר שומרים אחדים ומהם חדשים ובלתי מנוסים. מאיר דאג לגורל חבריו והרגיש כי עליו לפעול בשתי חזיתות: מזה להגן בפני הערבים ומזה להשגיח על חבריו שלא יעשו משגה ביריותיהם. כאשר הקיפוהו הערבים בשלשלת צרה יותר, באופן שאי־אפשר היה עוד להמלט מתוכה, גילה אומץ־לב לא מצוי ופרץ דרך לו ולחבריו בין הערבים וכדוריהם. באותו רגע שגה אחד השומרים ובירותו על הערבים פגע במאיר ופצעו פצעי־מוות. כעבור שעות מת הגיבור הצעיר, מאיר.