שכוב על הארץ וידו על ניצרת הרובה כמתכונן לירות, מצאוהו חבריו בשדה מרחביה בליל ההתנפלות בעשרה בתמוז תרע"ה, חדשים אחדים לפני הכבש הגליל על ידי האנגלים. לא עת כתוב ניקרולוגים ונשוא הספדים היתה העת. המוות שרר בכל פינה. המצב היה מעציב מאוד. תיאמרנה איפוא בזה מילים אחדות על הצעיר, אשר הקריב את עצמו על הגנת הישוב העברי, – ונפל חלל.

לערך בשנת תרע“ב, בא מהעיר לודז' ארצה ומראשית בואו עבד בכל העבודות הקשות שנזדמנו לו והיה עד מהרה לפועל חקלאי טוב. הוא היה מהמעטים שהכירו בנחיצות ישוב יהודי בקצה הגליל העליון, על גבול הארץ, ועלה שמה לעבוד באחת הקבוצות. הוא היה גם ממיסדי “אגודת הרועים” ובעצמו רעה את העדרים של בית־גן, כנרת ומצפה, עוד לפני היווסד האגודה הנ”ל.

בימי חסאן־בּק המעציבים אסרוהו עם עוד שומרים ושלחוהו לעבוד בצבא בתול־כרם. הוא ידע מה מעטים הצעירים שנשארו במושבות הגליל, ושם את נפשו בכפו וברח מהצבא התורכי, בא למרחביה ונעשה לשומר רוכב בשדות. הוא הגן באומץ על הישוב העברי נגד השונאים שארבו להחריב אותו, בזמן חילופי השלטונות התורכי והאנגלי. הערבים החלו לארוב לסגלוביץ בכל לילה. בליל עשרה בתמוז, רכב עם חברו, שומר שני, סביב גבולות אדמת מרחביה. שמעו שאון של ערבים במספר רב וסגלוביץ קרא: “מן הדא?” (מי זה?) – במקום מענה בא מטר יריות וסוסתו נפצעה קשה. סוסת השומר השני נהרגה כרגע. שני השומרים קפצו על רגליהם והחלו לרדוף אחרי המתנפלים. סגלוביץ נפצע מיד בכדור ופצוע רץ כמאתיים צעד אחרי הערבים, עד שנפל מת מכדור שני שפגע בפניו. חבריו מצאוהו לאור הלבנה והביאוהו אל קברו למרחביה.