שלוש פעמים היתה לי הזדמנות להפגש עם השומר הצעיר ואמיץ־הרוח, יצחק טורנר, אשר חייו כבו לפני זמנם בעת המלחמה. ברשימה ביוגראפית בספר “יזכור”, שיצא לאור בארצות הברית לזכר השומרים והפועלים שנפלו חלל ביהודה ובגליל, כתוב אודותיו:
“בשנת תרס”ב, בהיותו בן שלוש־עשרה, בא לארץ־ישראל ונתקבל למחלקה הראשונה בגימנסיה ביפו. הוריו עזבו בעיר לודז' בית־חרושת למנופאקטורה ובאו ארצה־ישראל לשם חינוך בניהם ברוח עברי. משבר כספי במשפחה הכריח את הוריו לחזור ללודז'. אחרי שתי שנות לימודים בגימנסיה נאלץ גם יצחק לעזוב אותה, כדי ללמוד הנדסה על פי דרישת הוריו ולקבל תחת הנהלתו את בית־החרושת. אבל טורנר הצעיר נמשך בכל לבו חזרה אל הגימנסיה היפואית. ההורים לא הרשו לו לנסוע והוא בא לבסוף בריב אתם וחזר לארץ למרות רצונם. בזמן קצר מילא בלימודים את אשר החסיר בשנות העדרו".
בשובו ארצה בשניה החל להתקרב אל הפועלים והשומרים והאידיאלים של הפועל־השומר בארץ משכו אותו. הסתדרה חבורת תלמידים מבני המחלקה השביעית כרוחו, והם עזבו את ספסל־הלימודים ויצאו לעבוד את האדמה. אכן, קשה עבודת־האדמה בקיץ בלהט השמש, או בחורף בגשמים העזים, וביחוד קשה היא לתלמידים שלא נוסו בעבודה קשה. ואמנם רוב חברי טורנר לא יכלו לעמוד בנסיון וחזרו אל הגימנסיה, אבל הוא נשאר נאמן למאווייו והיה לאחד הפועלים החקלאיים המצויינים. אחרי שהתמחה בעבודות שדה ונטיעות שונות, היה לרועה־צאן בחוות הקרן־הקיימת בן־שמן – אחד הרועים הראשונים בישוב החדש. בזמן היותו רועה הביע במכתביו, ששלח לחבריו תלמידי הגימנסיה, את אשרו ושמחתו ממהלך־חייו. טורנר החל לשאוף לתפקיד רציני וקשה יותר מעבודתו אשר עשה והחליט להיות שומר. להיות שומר טוב – היתה לשאיפת חייו.
בין כה חזרו גם הוריו ארצה ובראותם עין בעין את “אסונם” – את בנם יצחק כרועה־צאן, – הפצירו בו לעזוב את “הבליו”. האב הציע לפניו כסף, לקנות לו נחלה ולהיות לפחות לאכר, אבל העלם לא עשה את רצון אביו. הוא נסע גלילה והיה לשומר. בגלל מסירותו והצטיינותו בשמירה, נתקבל לחבר “השומר”, לפני הזמן הקבוע. הוא שמר במושבה חדרה, חלה בה בקדחת קשה וממושכת וחייו היו בסכנה, אולם הוא לא שת לבו והמשיך לשמור. באותם הימים קנה המשרד הארץ־ישראלי שטח אדמה לא רחוק מחדרה, את כּרכּור. על השטח החדש דרושה היתה שמירה מעולה. נשלח לשמור שם השומר מרדכי יגאל והוא לקח לו לעזר את יצחק טורנר.
יצחק טורנר
בבקרי בראשית המלחמה את יגאל בכּרכּור, פגשתי בביתו את טורנר. מה נשתנה העלם מאז ראיתיו כרועה בחווה בן־שמן! פניו היו ירוקים מהקדחת התכופה, אבל עיניו היו יותר עזות ומביעות איזו החלטה. זיק אש־התמסרות הבהב בהן. מדבריו נבעו אומץ ואמונה גדולה בעבודתנו הלאומית. לא הכרתיו כמעט, את הגימנזיסט השתקן, והוא גדל בעיני גדלות נפשית. ואמנם בזמן ההתנפלות על המושבה מנחמיה בימי המלחמה, הופיע בכל גדולתו, גדולת העלם אמיץ־הרוח.
בראשית המלחמה החל לעבוד לשם הגשמת רעיונו מאז, רעיון יסוד אגודת רועים, עם משמעת נמרצת, כ“השומר”. עם צבי בקר ועוד צעירים מספר הלך ללמוד את רעיית הצאן בין הבדווים. ועוד רעיון היה ליצחק טורנר וחבריו ביסוד חבורת הרועים.
בזמן המלחמה החלו עננים לכסות את שמי הישוב העברי וביחוד את הישוב החקלאי. הערבים בני הכפרים, שכני המושבות, וערבים מסיתים ציפו ושאפו להזדמנות להחריב את הישוב החקלאי העברי; חבורות הרועים, חבורות מפוזרות בכל הארץ, נועדו, איפוא, ליצור קשר תמידי בין המושבות ולהיות למקור ידיעות נאמן על המתרחש בין הערביים הכפריים והבדווים. יצחק טורנר אמר לא אחת לקרובים אליו, אף האמין בכל נפשו, כי מחבורות רועים נודדים כאלה, אם יהיו במספר לא קטן, – רועים שידבקו בטבע וילכו עם עדריהם הגדולים לרעות בעמק ובהר, – תצמח טובה גדולה לישראל ומהם ייווצר עם עברי חדש בריא ובן־הטבע בארצו.
טורנר לא יכול ימים רבים להיות רועה, וביחוד רועה לילה, בגלל הקדחת קשת־העורף שקיננה בגופו. אחרי זמן מה להיותו רועה, חלה מאוד והובא לחוות הקרן־הקיימת כנרת. קרוב לפסח בשנה השניה למלחמה מת ממחלת דלקת־הריאות. עוד קבר נוסף על קברות הצעירים הלוחמים, שגופותיהם מפוזרים על פני אדמת הארץ.