(נפלה תר"פ־1920)
גם היא מקרבנות תל־חי.
היא, בת העשרים במותה, לא היתה יפת־תואר, – ועל ליקוי זה מהטבע היתה מרבה לקונן; אבל היתה בעלת נשמה יפה, שצר על אבדנה לפני זמנה. אמנם קצרים היו ימי חייה, אבל הקדש הקדישה אותם לעבודה פרודוקטיבית והם יכולים להיות מופת לבנותינו בארץ ובארצות הגולה.
שרה נולדה בעיירה הקטנה טומאשפול ברוסיה, להורים שחיו על עבודתם. לאביה היתה משרה אצל פריץ באחוזה, והיא נמצאה בשנותיה הראשונות בקרב אנשי כפר וטבע, שחיבבה אותם מאוד גם כשגדלה. אחרי פרעות 1905, כשאבותיה עם עשרת ילדיהם באו לארץ־ישראל, היתה שרה ילדה צעירה; אף־על־פי־כן השתדלה להועיל ככל שיכלה לאביה שהיה לפועל בחוות סג’רה. עבדה בחווה בכל העבודות שהיו לפי כוחותיה והיתה רועה את האווזים של החווה. משפחתה עברה אחרי שנה לכנרת, ששם קיבל אביה מאת יק"א משק חקלאי. היא התמסרה עוד יותר לעבודה ועבדה בסיקול הקרקע מהאבנים ובהכשרתה לנטיעה וזריעה. חמש שנים עבדה בכנרת, עד שעברה משפחתה למנחמיה, כי המשק בכנרת לא הספיק לאב ולבן.
במנחמיה התמסרה ללימודים, חצי־היום עבדה ובחצי השנה למדה והחלה להצטיין בידיעת התנ"ך שנתחבב עליה. בשעות המנוחה מעבודתה ומלימודיה, ביחוד בשעות לפנות־בוקר, היתה מטיילת בעמק־הירדן לאסוף פרחים עבור המוזיאום הבוטאני בירושלים שעמד אז להיווסד. היו לה כשרונות רבים וכל דבר שעסקה בו הצטיינה בו. “ידי זהב היו לה” – כמימרה העממית. המושבה מנחמיה ואכריה השמרנים המעבדים את משקיהם על ידי ערביים, ובני־הנעורים במושבה, דחו את הנערה בעלת־הנפש. אחותה הבכירה עבדה בקבוצה בפתח־תקווה, וגם שרה שאפה לעבוד באותה קבוצה ולחיות את חייה. אביה ואחיה לא נתנו לה לעזוב את ביתם, כי עזרתה בעבודת המשק היתה נחוצה. אז כתבה במכתבה לאחותה: “ב־ך מתנגד לגמרי לנסיעתי לפתח־תקווה. אבל אני לא אשאר בשום אופן במנחמיה. אם אבא לא ירצה לעזור לי, אסבול ואעבוד בעצמי. אם אין אני לי מי לי”.
היא עזבה לבסוף את מנחמיה והלכה ברגל לפתח־תקווה. החלה לעבוד בקבוצה יחד עם אחותה, עד שבאו האנגלים בכבשם את יהודה. בחפצם לדעת את הנעשה בבית אבותיה בגליל, שעוד שלטו בו התורכים, עשתה מעשה נועז ועברה את החזית התורכית. בטבריה התעכבה ועבדה במרץ ובהתמכרות גדולה לטובת המהגרים מיהודה שהתרכזו בעיר הזאת. הגולים החלו לחזור למקומות מגוריהם ושרה באה אל בית אביה במנחמיה. חודשים אחדים עשתה בבית הוריה, אך חיי הפועלים החפשיים בקבוצות משכו אותה. בקבוצה ראתה את האידיאל של עבודתנו הלאומית־הסוציאליסטית. היא לא יכלה עוד לשקוט במנחמיה והצטרפה לקבוצה במחניים שבגליל העליון. במחניים עבדה בעבודת־המטבח, – כי עבודות השדה, שלהן שאפה תמיד, לא נמסרו לה. עבודת־מטבח זו, שלא חלוצה אחת התאוננה עליה במר־נפשה, וגם חיי חברי הקבוצה הקטנה במחניים שהכזיבו אותה, גרמו שעברה לזמן־מה אל אחותה ביפו. התקופה הקצרה והמעציבה במחניים, דיכדכה את רוחה והיא קינאה באחותה רבקה, שמתה בעודה צעירה. ביומנה רשמה אז את הדברים האלה:
שרה צ’יזיק
“הה, מה אחפוץ לראות חיים, אך חיים בהירים! אבל אם שמש האביב תקדר בעדי וחיי הם חשכים ואפלים, לא ארצה בם… שם סביב כסא אלוהים בין הנפשות הטהורות, אמצא את נפש אחותי! אשה את רעותה נחבק וננשק! מי ישווה לנו אז, יומם ולילה נשב ונשפוך שיחותינו, מאושרת אז אהיה”.
מיפו הלכה שרה לעקרון, לאחותה הבכירה שניהלה קבוצת צעירות מגדלות ירקות, והיא עזרה בקבוצה בידיעותיה הרבות. היא עבדה ביום ולפעמים שמרה את הירקות בלילה. עמדה בלילה על משמרתה והגתה בעברה עד בואה לעקרון ואחרי־כן אל חייה באותה מושבה. הלגיונרים האמריקאיים סרו שמה ובילו את הזמן עם הנערות, אך אל הבלתי־יפות כמותה, לא שעו…
מעקרון חזרה למנחמיה, לבית הוריה. קיוותה כי חייה ישונו שם לטובה, אבל שמחת־חיים לא מצאה גם במנחמיה. היא כתבה לאחת מחברותיה: “הנני בריאה אבל לא שמחה. אני תמיד שרה – “אלך למדבר”, “ימים רועשים”, – השירים העצובים האלה כל כך מתאימים למצב רוחי, עד כי איני חדלה לשיר” – – במנחמיה באו אליה חברים מקבוצות חדשות להזמינה לעבוד באחת מהן. היא חפצה ללכת לקבוצה, אך רצתה גם להשאר בבית אבותיה. במכתב לחברתה היא כותבת: “אני מתבוננת סביבי, עושה חשבון־הנפש. יש לי מוסר־כליות נורא, אבל לדאבוני הגדול איני יכולה לתקן זאת במאום. אני במנחמיה ומחשבותי תמיד הלאה־הלאה, הרחק”…
*
שמי הישוב העברי בגליל התחתון התקדרו. הגיעה הידיעה על נפילת הקרבן הראשון בתל־חי, אהרון שר, ושרה לא יכלה עוד לשבת במנוחה. בהתלהבות מיהרה לצפון לעבוד במטבח של העובדים והמגינים, המסכנים את נפשם. בשמחה עשתה את דרכה ובכל מושבה וקבוצה, שעברה עליהן, קישטה את שולחן הפועלים בפרחים. כל אחת מקבוצות הגליל העליון ביקשה כי תבוא לעבוד אצלה. אך היא עמדה לפקודת ועד ההגנה. מטעם ועד־ההגנה נשלחה לכפר גלעדי וחברים אחדים של הקבוצה יצאו לקראתה בשמחה. כה חביבה היתה עליהם שרה הצנועה והשתקנית, שלא אהבה להרבות דברים, אלא לעשות. את הליכתה מאיילת־השחר למקומות המלחמה בגליל העליון היא מתארת במכתביה:
כפר־גלעדי, י“א אדר תר”פ
"לאחותי ולאחי היקרים, שלום!
הנני נמצאת כבר בכפר־גלעדי. רק אתמול באנו. ביום השישי יצאנו מ“איילת” 35 איש עם צרכי־אוכל וחפצים. יצאנו בשעה אחת וחצי בלילה, אחדים עם נשק והנותרים בלעדיו. הלכנו כל הלילה. הדרך היתה מענינת מאוד, אבל קשה. על הרים וסלעים טיפסנו בלי־הרף. אני וסוניה הלכנו יחד עם כולם ברגל, וגם בראשונים, ובסוף באנו עייפים מאוד לכפר־גלעדי באחת בצהריים. הסביבה פה נפלאה, גם המצב שקט, אבל בכל זאת מתהלכים כל היום בנשק וגם שומרים. החברים שמחים ושרים. מובן, שהחיים אינם קלים, מפני שאנשים רבים עוברים ושבים. עכשיו איני יודעת עדיין איפה אשאר. בתל־חי ישנה אך דבורה. החבריה רוצה שאשאר פה עד סוף השנה. הרופא אמר לי כי אלך למתולה. היום בוודאי יוחלט. מצב־הרוח פה טוב מאוד תמיד. צוחקים ומשתובבים".
עלייתה לגליל העליון הפעם היתה האחרונה לעליותיה לעבוד במושבות ובקבוצות. בהתנפלות הגדולה של הערביים על תל־חי נהרגה שרה צ’יז’יק. דבריה במכתב האחרון לאחותה: “אל תדאגי לי, ליהודה לא אשוב עוד” – – נתקיימו. היא לא שבה עוד ליהודה, כי נשארה בגליל לעולם. הקבר המשותף לשרה צ’יז’יק ודבורה דראכלר יהיה קודש לבני־הנעורים העבריים.