בית־העלמין בעיירה יהודית. מלכות אַשוּר והבהובן המסתורי של ארצות־הקדם בשדמות ווהלין, שעשבים שוטים פשטו בהן.
אבנים מהוקצעות, אפורות ועליהן כתב חָרוּת של ג' מאות שנה. טביעה גסה של תבליטים גבוהים, החטובים באבן־שחם. דמות דג וכבשה מראשותיו של ברמינן. דמיות רביים במצנפות־שער. הרביים חגורת־רצועה להם על חלציהם הצרות. ובשיפוּלי הפנים נטולות־העיניים קו סלעי, גַלייני של פאות־זקן מסולסלות. מן הצד, בצל אלון, שבקעוֹ הברק, עומד אוהלו של רבּי עזריאל, מהרוגי הקאזאקים של בּוֹגדאן חמלניצקי. ארבעה דורות נחים באחוזת־הקבר הזאת, הדלה כמשכנו של שואב־מיים, ולוּחוֹת, לוחות־אבן שהוריקו, מזמרים אותם בצקון־תפילתו של בידוּאי:
עזריאל בן חנניה, פה קדוש, המתגבר במלחמות השם.
אליהו, בן עזריאל, גדול־העצה, רב־התוּשייה, הנפתל בתבונה עם ארץ־נשייה.
וולף, בן אליהו, האלוף שנחטף מעם התורה בעודו באיבּוֹ והוא בן י"ט.
יהודה, בן וולף, רב דק“ק קראקוב וק”ק פראג.
הה מוות, הה רודף־בצע, הה גנב שוקק, למה לא חַסתָּ עלינו ולוּ אחת בלבד?