מרצצים היינו את השליאֲכטה בעיבּוּרה של שׂדה־לבן. מרצצים כדבעי, עד כפיפת האילנות. מבעוֹד בוקר ניתן בי האוֹת, אף־על־פי־כן פַצפֵץ היטב פצפצתי, כראוי־וכיאות. היום, זָכוּרִני, נטה לערוב. מן המי“ם־חי”ת שלנו נתנתקתי, מן הפרוֹליטאריאט לא נכרכו אחרי אלא כחמישה קאזאקונים בסך־הכל. מסביב מתקטלים הבריות בגיפוּפין, משל לכומר וכוֹמרַנית, האדום־האדום מטפטף הימיני להוֹנוֹ־להוֹנוֹ, סוּסי מטיל מימיו מִפָנים… קיצורו של דבר – ארוּכּים הדברים.

חָלצנו, אני וּסְפִּירקאַ זאַבּוּטי, הרחק מחוֹרש־היער, רואים – מעשה־מרכּבה כראוי־וכיאות… בריחוּק שלוש מאות אַמוֹת־שַלִיש, נוּ לא למעלה מכן, ספק המַטָה מעפּר והולך, ספק כלי־הרכב. המטה – אדרבּא, הרכב – על אחת כמּה. הבחוּרים – בלוֹייהם נתקרעו, הכוּתנות, לסיבּת קיצוּרן, עד סימני הבגרות לא יגיעו.

– זאַבוּטי, – אומר אני לספירקא, – ערוות־אִמֵךָ בכך וכך ובכיוצא־בכך, רשוּת־הדיבור לך, כנוֹאם שנִכתַּב על הסדר, הרי המטה שלהם הוא שמסתלק…

– ברור כבוקר, שהמטה, – אומר ספירקא, – אלא שאנו שניים, והמה שמונה…

– גַמא אָרץ, ספירקא, – אומרני, – שממילא אטנף מחלצותיהם…נמסור נפשנו על קליפת־השוּם והמהפכה העולמית…

ופרצנו. היו שם שמונה אחוּזי־חרב. לשניים מהם הוֹשטנו בקנה,¹ ונתעקרו מן השורש, את השלישי, רואה אני, מוליך ספירקא למטהו של דוּחוֹנין לבֶדֶק התעודות. ואני אל העַתּוּד שבהם מכוון. חמוּץ־בּגדים, חבריא, העתוד דנן, בעל שרשרת ואורלוגין של זהב. לחצתיו אל החוּטוֹרוֹן. חוֹטורון היה שם כולו תפוּחים ודובדבנים. הסוס מפרכס תחתיו, כבתו של סוחר־גביר, אלא שתּשש כוחו. מיד שומט פאן גיניראל מושכותיו, מכוון כנגדי במאוּזר שלו ונוקב נקב ברגלי.

“מילא, – חוֹשבני בלבי, – שלי תהיי, תפשׂקי רגליך…”

לחצתי הגלגלים ותוקע בסוּסון כדורים שניים. צר היה על הסוס. בולשביק היה הסוס, בוֹלשביקון לכל דבר. אדמוני כולו, כמטבע, זנב כחץ רגל כמיתר. חשבתי – חַי אביאנו ללנין, ולא נסתייע הדבר. חיסלתי לה לאותה סוסית. צנחה לה כּכַלַת־חֲתָנִים, ועתּוּדי שלי נעקר מן האוּכּף. זנק הצִדה, וחזר והפך פניו, ותוספת מִפִלָש פילש לי בשיעור קומתי. נמצא, ששלושה אותות־הצטיינות יש עמי בעלילות נגד הצר הצורר.

“ישוּ המושיע, – חוֹשֵׁבני בלבי, – חס־ושלום שהוא מכּני נפש בשגגה”…

קרבתי אצלו בדהירה, וחרבּו כבר היא שלוּפה בידו, ודמעות משתגרות לו על לחייו, דמעות לבנות, חֲלֵב אנוֹש.

– אוֹרדן הדגל האדום הַב־נא! – מצווח אני. – היכנע, כבוד מעלתך הָאֶפרָתִית, כּל עוד בחיים חייתי!…

– אי אפשר לי, פאַן, – משיב הזקן, – שאתה שוחטני…

וכאן ספּירידוֹן לפָני, כעלה־טרף לפני עשׂב. קלסתר פניו שטוף בזיעה, עיניו מדולדלות מזרבּובו ותלויות בחוּטים.

– וואסיה, – מצווח הוא אלי, – פחד־אלוהים, שיעור הבריות שרצחתים נפש! והרי כאן גיניראל בידיך. שלל־רקמתיים עליו. מתאווה אני לחסלו.

– כלך אצל התוגר, – אומרני לזוּבּאַטוֹב ומתכעס, – שלל־רקמותיו בדמים הוא עלה לי.

ובסוסתי שלי מִגַפֵּל אני את הגיניראל ודוחקו אל בית־הדַיִש, שחת היתה שם, או כיוצא בזה. דממה היתה שם, אפילה, צינה.

– פאן, – אומר אני, – כּוֹף את זיקנוּתך, היכּנע לי, למען האלוהים, ושנינו ננוּח, פאן…

והוא נושם בחזהו ליד הקיר ומשפשף מצחו באצבע אדומה.

– ניֶיה מוֹגֶה,² – אומר הוא, – שאתה שוחטני, לבּוּדיוֹני לבדו אתן את חרבי…

את בּוּדיוֹני הבה לו. אָח, צרת נפשי שלי! ורואה אני בעליל – הולך לאיבוד הזקן.

– פאַן, – מצעק אני ובוכה ומחרק בשיני, – הן־צדק של פרוֹליטאַרי, בעצמי מפקד עליון אני. שלל־רקמתיים אל־נא תחפשׂ אצלי, וַאֵלוּ תוֹאר יש. התואר, הנהו –אֶכְּסצַנטריק מוּזיקאלי ובעל־אוֹב טרקליני שמדבר מטבּורו, מאנשי נִיז’ני… העיר ניז’ני שעל נהר־ווֹלגה…

והסיתני יצרי. עיני הגיניראל נצנצו לפני, כפנסים. ים אדום נגול לפני. העלבון כמֶלח בא לי לְפִצְעִי, לפי שרואה אני, אין הזקן מאמין לי. מיד חשקתי שפתי זו בזו. צמצמתי בטני, שאפתי רוח והטחתי לו בנוסח הקדמוֹנים, לפי דרכנו, דרך הסרדיוטים, אנשי ניזֶ’גוֹרוֹד, והוכחתי לה לשליאכטה, את רוח בּטני כאחד האוֹבוֹת המצפצפים.

מיד הלבינו פני הזקן, נתן ידו על לבו וישב על הארץ.

– ועכשיו מאמין אתה לוואַסקאַ־אֶכּסצנטריק, לקומיסאר חטיבת־הפרשים השלישית העשוּיה־לבלי־חת…

– קומיסאר? – מצווח הוא.

– קומיסאר, – אומר אני.

– קומוניסט? – מצווח הוא.

– קומוניסט, – אומר אני.

– קודם פטירתי, – מצווח הוא, – בשעת מיצוּי־נפשי, הגידה לי, ידידי הקאזאק, – קוֹמוּניסט אתה, או שקר בפיך?

– קומוניסט, – אומר אני.

מיד יושב לו הזקן דנן על הארץ, מנשק מין קמיע, משבּר את חרבו לחצאין ומדליק שתי עשׁשׁיות בעיניו, שני פנסים על־פני הערבה האפילה.

– סלח לי, – אומר הוא, – אי אפשר לי להיכנע לקומוניסט, – ולוחץ ידי בבירכת־שלום. – סלח לי אומר הוא, והכּני לפי חרב כדרך החיילים…

סיפור־מעשה זה, כדרכו בליצנוּת, סיפר לנו בשעת אחד מסילוּקי־המסעוֹת קוֹנקין, הקומיסאר הפוליטי של חטיבת־פרשים פלונית והחתן המשוּלש של אוֹרדן הדגל האדום.

– והאיך, וואסקא, נתפשרת עם הפאַן?

– וכי אפשר להתפשר עמו?.. נמצא שמזחוחי־הדעת הוא. שבתי וקדתי לפניו, והוא מתעקש. מיד נטלנו התעוּדוֹת שהיו עמו, נטלנו המאוּזר; אוּכּפוֹ שלו, תמהוני שכמותו, גם עכשיו הוא חבוש תחתי. מכאן ואילך רואה אני, שמנטף ממני ביתר עוז, תרדימה גדולה נופלת עלי, מגפי מלאים דם, אין לבי פנוי להתעסק עמו.

– הִמְצַאתֶם, משמע, מנוחה שלימה לאותו זקן?

– בעווֹנותינו.