לוגו
מֶלח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“חברי עורך יקר. רצוני לתאר לפניך מחוסר־ההכרה של נשים, שהיזקן מרובה לנו. חזקה עליך, שבהיותך, מסייר החזיתות האזרחיות, אשר שַׂמְתָּ עין־השגחתך עליהן, לא פסחת על תחנת פאַסטוֹב הנודעת לדוֹפי, השוכנת בקצווי תבל, במדינה פלונית, בארץ אלמונית, אנוכי, כמובן, שמה הייתי, ויי”ש־שכר שתיתי, כדי לכלוּך־השׂפם מצאתי, ולא בא אל פי ושפתי. בעניין התחנה הנסקרת־לעיל ראוי לכתוב בארוּכה, אך כלשון הדיוט אצלנו בדַבֵּר איש אל רעהו, – טינופתו של הקדוש־ברוך־הוא אין לה שיעור, ולא רעִי זה כְּרִעִי זה. אשר על כן לא אבוא לתאר לפניך כמוֹ אלא ממה שראו עיני במו ידיהן.

היה ליל־מחמדים, ליל שוּפי ונחת, לפני שבוע ימים, כשרכבתנו הנודעת־לתהילה אשר לחיל־הפרשים נעצרה שמה, טעוּנה אנשי־מלחמה. כולנו להוּטים היינו לעזור שכם אחד לעניין הכלל, ומגמת־פנינו בֶּרדִיצֵ’ב. אלא עינינו הרואות, שאין רכבתנו נעתקת ממקומה בשום צד ואופן, גַברִילקָא שלנו אינו מסבּב הגלגל, ואנשי־שלומנו גיבורי־החיל הספק נכנס בלבם והיו מסיחים זה עם זה – מה המניעה כאן? ואכן, נמצא שהמניעה לעניין הכלל גדולה ועצוּמה לסיבת העובדא, שהשַׂקַאים,1 אלה השונאים הזידונים, אשר נמצאו בקרבם גם כוֹחַי־כוחות ממין הנקבה, נהגו מנהג של חציפוּת עם השלטונים של מסילות־הברזל. בלא שום מוֹרא על ראשם נתאחזו בּמַעֲקי הקרונות, אלה השונאים הזידונים, במרוּצות גדולות נתרוצצו ועברו על גגות־הברזל והיו משוֹטטים וּמהוֹתתים, ובכל יד ויד נתנוסס לתלפיות המֶלח, הגלוי־ומפורסם, בהגיעו כדי חמישה פודים השׂק. אך לא לעולם חוֹסן לקאפיטאל של השקאים. האיניציאטיבה של אנשי־המלחמה, שהגיחו מן הקרון, נתנה הרווחה לשלטון פועלי־הרכבת הנתון לשמצה לנשוֹם במלוא חללו של בית־החזה. ורק מין הנקבה, אשה אשה ושַׂקָה עמה, הֵנָה לבדן נשתיירו בירכתיים. אנשי־המלחמה, כיוון שנתגלגלו רחמיהם, קצת מן הנשים הושיבו ב“חַמָמיות”,2 וקצתן לא הוֹשיבו. כיוצא בזה בקרוננו, קרון הפלוגה השניה, נמצאו בעליל שתיים בתולות, אך עם שנשתמע הצלצול הראשון, ניגשת אצלנו אשה בעלת־צוּרה עם תינוק וסחה לאמור:

– הכניסוני, קאזאקוֹנים נלבּבים, כל משך המלחמה מתייסרת אני בבתי־הנתיבות, וינוּקא לי על זרועותי, ועכשיו מתאווה אנוכי להתראות פנים את בעלי, אך בסיבת מסילת־הברזל איני ביכולת לנסוע בשום צד ואופן. האומנם, קאזאקונים, לא זכיתי בעיניכם?

– בדרך אגב, אשה, – אוֹמֵרני לה, – כאשר תעלה ההסכמה לפני הפלוגה, כן תקום־ותהיה מנת־חלקך. – ובפנותי אל אנשי־הפלוגה, אני מסבר אוזניהם, שאשה של צורה משטחת בקשתה לנסוע אל בעלה למקום תעודתו, והתינוק, אומנם, מצוי עמה; ומהי הסכמת־דעתכם: להכניסה או לחדול?

– הכניסנה, – מצווחים החבריא, – אחרינו לא תוסיף עוד להתאוות לבעלה!..

– לא, – אומרני לחבריא במידה נכוחה של דרך־ארץ, – במחילת־כבודכם, אנשי־הפלוגה, אלא שנפלאתי לשמוע מפיכם לשון סוּסית אשר כזאת, זכרו, אנשי־הפלוגה, את חייכם, והאיך הייתם גם אתם תינוקות לאמוֹתיכם, ונמצא, לכאורה, שלא מן המידה היא לדבר כן…

והקאזאקים, כיוון שהסיחו בינם לבין עצמם, היאך הוא, זאת אומרת, באַלמאַשוֹב מסבּר בדברים שהדעת סוֹבלתם, מיד עמד והיו מכניסים לה לאותה אשה לקרון, והיא תופסת לשון של הודייה ומטפסת ועולה. וכל אחד ואחד מוּרתח ונרעש בדבר־אמת שלי, מסייעהּ בעלייתה, והכל מסיחים בערבוביא:

– היכּבדי־נא, אשה, ושבי בקרן־זווית, גפפי לו לעוללך, כּמשפט האמהוֹת. איש לא יגע בך בקרן־זוויתך, וסופך שאת מגיעה אל בעלך בקו השלימוּת כחפץ־נפשך, וסומכים אנו על תוּמת־לבבך, שעתידה את לגדל לנו משמרת חדשה, לפי שהזקנים מזדקנים, ומן התשחוֹרת אין העין רואה אלא מועט שבמועט. ייסורים ידענו, אשה, בשירוּת הפעיל ובגיוס־המשנה, סְכַפַנוּ הרעב, אֲכלנו הקוֹר. ואת אשה, שבי בכאן, בלא נדנוּד־ספק קל…

ועם שנשמע הצלצול השלישי, ניזוֹזה הרכבת. וליל־מחמדים פרש סוכתו עלינו. ובאותה סוכה היו כוכבים־נרות דולקים. ואנשי־המלחמה זכרו את הלילה הקוּבּאַני ואת הכוכב הקוּבּאַני הירוק. והגוּת־שבלב פרשׂה כנף, כעוף־השמים. והגלגלים משקשקים, משקשקים…

אך מקץ הזמן הקצוּב, כיוון שחלפה משמרת הלילה, והמתופפים האדומים הלמו הַלמוּת־של־שחרית בתוּפיהם האדומים, מיד קרבו אלי הקאזאקים, בסיבּת ראותם, שאני יושב בלא שינה, ונפשי שוממת עלי עד דכא.

– באלמאשוב, – אומרים לי הקאזאקים, – מה לך שנפשך שוממת מאד, ושנתך נדוּדה?

– במחילת כבודכם, אנשי־המלחמה, ואתכם הסליחה לשעה־של־כלום, אך הניחוני נא לגלגל עם אזרחית זוֹ כמה מילות של־מה־בכך…

ובחלחלת כל גופי אני קם מעל משכּבי, שהשינה נָסָה הימנו, כְּנוּס הזאב מכנופיא של רִשְׁעֵי־כלבים, וניגש אליה ונוטל התינוק מעל ידיה, וקורע החיתולים והסחבות מעליו, ורואה מתחת לחיתולים שק של מלח כשיעור הפּוּד.

– הנה זה תינוק מעניין מאד, חברים, שאינו מבקש דַדִים, אינו מטיל מיים על הרצפה ושנַת הבריות אינו טורד…

– במחילה, קאזאקונים נלבבים, – תוקעת עצמה האשה לתוך שיחתנו בקרירוּת־דעת יתירה, – לא אני רימיתי, צרתי רימתה…

– באלמאשוב ימחל לצרתך, – משיב אני לאשה, – לבאלמאשוב אין היא מעלה ואין היא מורידה, באלמאשוב כמיקָחוֹ כן מִמְכַּרוֹ. אך שאי עיניך אל שתי הבתולות הללו. הבוֹכיות לעת הזאת בחזקת הנפגעוֹת מידינו בלילה הזה. שאי עיניך אל נשותינו בקוּבּאַן ארץ־החיטה, הנמקות מאוֹנים־של־נשים באין בעַלים, והללו, שערירים הם כיוצא בהן, אונסים מחמת המציק בתוּלוֹת, שמזדמנות להם בדרך־חייהם… ובך לא נגעו, אף־על־פי שדווקא בך, קְלוֹנית שכמותך, יאה לנגוע. שׂאי עיניך אל ראַסֵייה, המדוקדקת ביסורים…

והיא ליף

– אני את מִלְחִי שלי קיפחתי, ואיני חוששת מפני האמת. אתם לא ברוּסיה מעייניכם, אתם את הז’ידים לנין וטרוֹצקי שוקדים להציל.

– לא על הז’ידים ידוּבּר לעת הזאת, אזרחית חוֹבלנית, הז’ידים אינם עניין לכאן. בדרך־אגב, על אודות לנין אין לי פתחון־פה לומר, וַאִלוּ טרוצקי הוא יוצא־חלציו העזוז־והנורא של הגוּבּרנאַטוֹר הטאַמבּוֹבי, שאף־על־פי שתור־מעלתו אחר הוא, מכל מקום נתייצב לימין המעמד העמלני. כאסירי־פרך קנוּסי־מלכות הם מחלצים אותנו – לנין וטרוצקי – אל דרך־החיים החופשי, ואַת אזרחית בזוּיה, הנך קונטר־ריבולוציונרית יתר על אותו גיניראל לָבן, שבחרב־פיפיות הוא מגַזם עלינו על גבּי סוּסוֹ שהיה לרבבה… אותו, את הגיניראל הלז, אתה רואה בעליל בכל נתיבוֹת־הדרכים, והאיש העמלני מזימת־מחשבה לו בלבבו להובילוֹ לטבח, וַאִלו אתכן, אזרחית עלובה, עם תינוקותיכן המעניינים, שאינם מבקשים לחם לאכול ואינם נצרכים לנקביהם, – אתכן אין העין רואה, משל לפרעוש זה, ואתן מכרסמות, מכרסמות, מכרסמות…

ואומנם, הנני מודה ומתוודה, כי השלכתי לה, לאזרחית הנ"ל, בשעת הילוּך הרכבת, אל מדרון־המסילה, אך היא, בסיבת היותה גסה ועבה בתכלית העַבִיוּת, ישבה תחתיה, נפנפה בשמלותיה והלכה לה בדרכה הנלוֹזה. ולמראה האשה הזאת, שאין הפַּגע שולט בה, וראַסייה, שאין ניב־שפתיים לתארה, על סביבותיה, ושדותיהם של איכרים באין שיבּוֹלת, והבתולות שנתחללה תוּמתן, והחברים, שמרבים לנסוע לחזית וממעטים לחזור, ביקשתי לקפוץ מן הקרון ולחסל אותי, או לחסל אותה. אלא שגלגלו הקאזאקים רחמיהם ואמרו:

– הוֹשט לה בקָנה.

ובהסירי מעל הקיר את קנה־הרובה הנאמן, מחיתי את הקלון הזה מעל פני הארץ העמלנית והריפובליקה.

ואנו, לוחמי הפלוגה השנייה, נשבעים לפניך, חבר יקר, אישי העורך, ולפניכם, חברים יקרים מבית־המערכת, שנהא נוהגים בלא רחמים עם כל בוגדי־הבֶּגֶד, המושכים אותנו לבור־תחתיות ומבקשים להסב את הנהר לאחור ולרפד את ראַסייה בחללים ועשבים שיעלו בלחייהם.

בשם כל לוחמי הפלוגה השנייה – ניקיטא בּאַלמאַשוֹב, חייל הריבולוציה".



  1. כינוי שנתכנוּ בימי מלחמת האזרחים והמצוקה הגדולה אנשי השוּק השחור, שהיו נוסעים למקומות השפע, קונים שם צורכי־אוכל וכדו' ומביאים בסתר, בתוך שקים, לשם ספסרות במקומות המחסור.  ↩

  2. כאן “טייפּלוּשקה” – שם עממי לקרון־משא, שהיו מסיקים אותו בימי החורף כדי שישמש להסעת אנשים בעת ההיא, עת הדחק הגדול במסילות־הברזל.  ↩