לנמל אודיסה הגיעה האוניה “האַליפאַכּס”. היא באה מלונדון לטעוֹן חיטה של רוסיה.
בכ"ז ביאנואר, ביום לווייתו של לנין, עמדו אנשי הצוות הצבעוני של האוניה – שלושה סינים, שני כושים ומאלאי אחד – וקראו לקברניט, שיֵצֵא לסיפון. בעיר רעמו תזמורות ונתערבלה סופה.
– הקברניט אוֹ־נירן – אמרו הכושים, – היום אין טעינה, יפטרנו העירה עד הערב.
– איש אל יזוז ממקומו, – השיב או־נירן, – עוצמת הסופה היא תשעה קשרים, והיא גוברת והולכת; ליד סאַנז’ייקה קפאה בקרח “בּיקוֹנספילד”, הבארוֹמטר מורה הוראה, שלוואי לא היה מוֹרה. באוויר כזה מצוּוים אנשי הצוות להיות באוניה. אל יזוז איש ממקומו.
ובאומרו את הדברים האלה, פרש הקברניט או־נירן אל חוֹבל־המישנֶה. הם צחקו זה לזה, הקברניט וחובל־המישנה; עישנו סיגארים והצביעו כלפי העיר, שבצער שאין לו מעצור נתערבלה בה סופת־שלג והילילו תזמורות.
שני כושים ושלושה סינים נתשוטטו על־פני הסיפון לבטלה. הם נפחו לתוך כפותיהם שקפאו, דשדשו במגפי־הגומי ופעם בפעם הציצו בפתח תאו של הקברניט. משם זרמה והלכה אל הסופה, שעוצמתה תשעה קשרים, קטיפת הספּוֹת, שהוּחמה בקוניאק ובדוֹק של עשן.
– רב־המלחים! – נצטעק או־נירן למראה המלחים. – הסיפון אינו טיילת, גרש בבקשה את הבחורים אל הסַפְנָה.
– ייס, סֶר, – השיב רב־המלחים, עמוּד של בשר אדום, שנתכסה שער אדום, – ייס, סֶר, – ואחז בעורפו של המאלאי המדובלל. הקריבו אל הדופן, הפונה אל לב הים, והשליכו אל סולם־החבלים. המאלאי נתגלגל למטה והחל לרוץ על־פני הקרח. שלושת הסינים ושני הכושים קפצו ורצו אחריו.
– גירשת את האנשים אל הספנה? – שאל הקברניט מתאו, שהוּחם בקוניאק ובדוֹק של עשן.
– גירשתים, סֶר, – השיב רב־המלחים, עמוּד הבשר האדום, וניצב ליד הכֶּבֶשׁ, כזקיף לעת סופה.
הרוח נשבה מן הים – תשעה קשרים, כתשעה כדורי־קלע, שהוטלו מסוללות הים שקפאו. שלג לבן נשתולל מעל לגושי הקרח. ועל גבי הגלים שנתאבנו, בלי דעת נפשם, נישאו אל החוף, אל המעגנים, חמישה פסיקים שנתעוותו, פניהם מפוחמים, ומקטורניהם מתנופפים. בשריטת עור־ידיהם טיפסו בכלונסים, שנתכסו קרח, ועלו אל החוף, עברו במרוצה אל הנמל ופרצו העירה, שרעדה ברוח.
פלוגת סוורים נושאי דגלים שחורים צעדה אל הכיכר, למקום יריית אבן־הפינה לאנדרטה של לנין. שני הכושים והסינים הלכו בצד הסוורים. הם נתנשפו, לחצו ידיים אלמוניות וצהלו בצהלת אסירי־קאַטוֹרגה שנמלטו.
באותה שעה בכיכר האדומה שבמוסקבה היו מורידים אל כוך־הקבר את גופתו של לנין. אצלנו, באודיסה, הילילו צופרות, נתערבלה סופת־שלג, ונהרו המונים, שנערכו שורות־שורות. ורק באוניה “האליפאכס” עמד ליד הכבש רב־המלחים, והוא בִּצוּר־ונבצר כזקיף לעת סערה. בחסותו הדו־משמעית היה הקברניט או־נירן שותה קוניאק בתאו מקוּטַר־העשן.
הוא סמך על רב־המלחים, או־נירן, והוא נתחרבּן – הקברניט.