א: במה נזכרתי היום?    🔗

במה נזכרתי היום? בכרכרה של הדוד משה.

קודם שהיתה לו מכונית (אותו “אולדסמוביל” כחול עם הנהג גרוס), ולאחר שהאתון הזקנה לא הספיקה עוד כדי רוץ והקף את כל הפרדסים החדשים שניטעו זה מקרוב מעבר לגבעות המערב, התחיל הדוד משה יוצא יום־יום למסעו בכרכרה רתומה לפרד.

וצריך שתדע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים (בעלי־בתים היושבים מעבר לים ומקנת כספם על האדמה הזאת); וכי הדוד משה הוא־הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שנסע אל מעבר לים והשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, אשר ימים רבים חמדה בלבו, אך קצרה ידו, והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי־חנין, אותו עבדול רחמן אל־תאג’י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו־למכובדו לדוד משה. ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר־לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, על כל גבולו המערבי סביב, כולל אותן גבעות־קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי־קדר אחדים, ורק השיך אבו־חטב הזקן, ורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש־עשבים רדופי רוח וזהב.

והוא, הדוד משה, הוא גם שטרח ותיכן ועשה מבעוד מועד משתלות חושחש ולימון־מתוק לכנות, הוא שנתן את רכב השמוטי הטוב להרכבתם, מן המובחר שברובע זארנוגה שבפרדסו הישן (היום הכל שם שיכונים, שיכונים), והוא ששם עינו ולבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים לפקח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצווותיו.

טוב ויפה. אין פלא איפוא שלא הספיקה עוד האתון הזקנה לא למהירות ולא לנוחיות, ושהדוד משה חדל אז ממנה והתחיל, כאמור, יוצא למסעיו באותה כרכרה רתומה לפרד (ואילו האתון ההיא נותרה לה מהורהרה על בדלי עשבי פה־ושם בחצר ואיש לא שעה עוד אליה, אלא אחת או שתיים ביום, כשהיה הנער השליח מדהירה בעל־כרחה, ואפילו בלא שתיחבש באוכף, עד החנות של טוביה הלוך ושוב, ובשבט־עָנַף היה חובטה ברוע, וחוזר ומפקירה, וזו היתה מצטדדת לה אז ונסוגה עד מתחת התות, ושם עומדת לה נאלמה דום).

איני יודע איזו תמונה מצטיירת בלבך כשאני חוזר ואומר לפניך “כרכרה”. חוששני כי אתה טועה ורואה אחת מאותן כרכרות עירוניות, שיש עוד פה ושם, זכר לימים טובים שהיו, מאותן חצאי־קליפות האגוז הממורטות, דקות אופן גנדרני וגבוה. נרגשות על קפיצים ורפודות רוך־כרים, שסוכך להן מתקפל מגבן, דוכן גבוה להן מפניהן למושב העראבנג’י, הוא הרכב, עב־השפם ומנופף השוט, שהיום, עזוב עד הידרשו, תמיד הוא ישן, שמוט לו על דוכנו, מזה, וראש סוסו הזקן שמוט לו מזה, ותרמילו הריקן תלוי על חטמו. ובכן – לא כזו.

או אם אתה רואה אותה כדמות כרכרה שטוחת דפנות, מאותן המיושבות להן בין צמיגי גומי, צבועות חזק באדום, בירוק, או בצהוב, ויש אף שמכלכלות שלשה צבעים לוהטים כאחד, ועוד נשאר שם מקום וגם סבלנות לפסי תכלת, לרצועות לובן ולציורי פרחים פה ושם, עם פרסות־מזל ושאר קישוטי נוי, צדפים, פסיסים וסרטים, עוצבות ומרדעות, רתמות וסמלונים, נוצצים כולם, מרוקעים פח־נוצץ, מעשה ידי אמן – ובכן גם לא כזו, אף לא דבר מאותן דו־אופניות זולות; הללו חסרות התואר, פח צבוע, שלושה נסרי קרש על מסגרת ברזל מולחמה בחפזה, המיטלטלות להן היום המוניות־המוניות בכל מקום שיד הסוכנות הגיעה אליו, נעות־נדות כה וכה, מעלה־מטה, ימינה־שמאלה, בכרכור שוטה ומגושם ועודף על המבוקש, כשהעגלון, והוא אנוש חדש בארץ, מסוער בה מכורכם חוטם, כדי החלב מתרעשים באנסם, ואף הסוס לא ניחא לו בטלטלה זו, המתקצפת אנה ואנה על ראשו ועל צווארו ועל כל סביביו להחריד – גם לא כזו. אל יעלה על דעתך.

אלא מה?

הנה. תיבה פשוטה. שחורה, חזקה ורבועה. עשויה להאריך ימים ולעמוד דורות. מלאכת חרשים איתנה, שהיום לא עושים עוד כמותה. מוגבהת על ארבעה אופנים קשיחים, שחורים וחשוּקים ברזל. מושב אחד לרחבה נוכח הרמך המכשכש זנבו ישר לתוכה, ושני מושבים מאחור לאורך דפנותיה, דיים לשניים־שניים, אלה מול פני אלה, ומעליה גנוגנת פשוטה ושחורה, עם וילאות חפותים וקשורים בשרוך־עור, שלב ברזל למידרך מאחור, ואחד־אחד לצדי מושב הרכב, ושם גם צמיד להשחיל בו את השוט בנוחו. ואסור לשכוח את השופר עם כדור־הגומי לנפוח בו, אותו שאנחנו היינו קוראים לו פשוט, במובן מאליו, ובהא הידיעה: “הפא־פם”, בתוספת כיווץ כף היד, לניפוח של דוגמה.

זה תארו וזה הודו של הרכב ההוא. כלי רציני, פשוט ומותקן לאשורו, לתכליתו ולפרטיו. אף כי אינך צריך לתמוה כלום כשתשמע איך עם כל זאת היינו אנחנו שנינו, ישי ואני, מצליחים באפס־יד וכבמגע־קסם להפוך מכשיר־עבודה נכבד זה, אך רגע אחד לאחר שהדוד משה ירד מעליו ופנה והרחיק לעברו – להפכו כהרף לענן פורח, לקרן־אור מתבהקת ולמרבד צבעונין ברוח.

*

והנה, יום־יום בשעה שתים־עשרה, היה הדוד משה יושב אל לחם־הצהריים במרפסת ביתו הישן. לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא נקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף, היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס, אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו “אח־ויי”, מעומקו אל העולם, והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל אז על הבית, ואיש לא פצה רעש ולא העז, עד שתיים ומחצה, מועד צאתו למסע אחר־הצהריים, למען יספיק לסובב בפרדסים קודם “צלצול ארבע”, של סיום העבודה, ולא יצאו להם העובדים בטרם ראה מעשיהם, ולא יעשו עבודתם בלא לדעת כי יש עין פקוחה צופיה תמיד הליכותיהם, ממש עד עצם השעה ארבע.

אבל אז, וכאותם הדרורים שהיו פורצים ממחבואיהם אל המרפסת שנתפנתה, לעוט בצהלה על שיירי הלחם, הם וסיעות זבובים נרגשים עמם, ולעתים אף שתיים שלוש דבורים חמדניות שתזזו בקהל חוגג זה עוד בטרם תבוא קדיה, שבוסת הצניף על צמותיה, יחפה וס־ס־ס משתיקה, לפנות את שולחן־האוכל ולנפנף במפית להבריח את הפוזזים הללו – כדרורים כבר היינו שנינו פורצים אז, אל זו הנטושה מתחת התות הגדול ומשתלטים עליה, מראשה עד עפר רגליה, מגגה ועד חישוקי ברזלה, כולל יצוליה (ורק, חלילה, לא להרעיש בכלום ובשם אלהים לא בפא־פם!) וקל מהרה, וכבמעוף חלום, כבר היינו שנינו בטאסמאניה, מול אוסטרליה, מציגים כף־רגל שניה בפאטגוניה אצל ארץ־האש, וחולפים ביעף את טאנגאניקה, את איי שלמה ואת סאמואה, בביטול כל המרחקים, ועד לחופי פאו־פאו, אי־שם במרחביה.

רשרושי האקליפטוסים מעלינו, שהיו תחילה משברי האוקינוס וקול דכיו, המיית גלים ברוץ גלגלים, נתהפכו כעבור רגע והיו רוחות הרים נשגבות, ונהפכו עם זה ונעשו למלמול מעיינות נעלמים, לשקיקת זרמים, וגם היו כל הזמן חיפוי רב־תנודה אין־קץ, טלטלת אור וצל, גרוֹש שמש וסנן ירוק, חוסה עלינו ומפריד מכל האחרת שמבחוץ, חופה עלינו מכל המציאות שנותרה לה, אולי, מעבר לתחום, שכוחה ככלב נידח מעבר לגדר, מעבר כל אופק, ואין עוד כלום עמנו ומסביבנו, אלא רק אלה ברואינו שלנו, אשר אנחנו גם ברואיהם.

תבין, איפוא, כי בכל יום, בשתיים ומחצה, לאחר בית־הספר ופת־הצהריים, כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב, ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה) והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה, שנרכנה משהו לקראתו, והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו “אח־ויי” שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מלה נוספת כבר היינו יוצאים, ומרהטים במשיכה אחת ולא פוסקת ורצים קלות עד הפרדס הישן, אל בין בניניו הישנים הטבולים בצמרות האקליפטוסים הגדולים, עד שני אדירי התותים השפוכים זה על זה (ואשר בעפאיהם אפשר להתעלם יום שלם, לעלות ולא לרדת).

תחת עצי הפרדס הישן, כבד הצל, היה מסענו מתנהל בנחת שוקטה, מופעמים שריקות המנוע הלא־חדלות לעולם בלא להשבית אפילו אחת מן הצפרים, אשר החוחיות מכולן היו עולות מתבהקות בבזבוז מרגליות מתנוצצות אין קול, כצדפים מלאים מים, עד שהיינו יוצאים ויורדים בשער הישן, העשוי סורגי ברזל קלועים ענפים קוצניים, ונישא על עמודי אבן מעלי טחב, וכבר אנו בחובי־חוביה של משוכת האקציות שסגרו עלינו מלמעלה, טובעים מלמטה בחול הרך – נושמים לתוכנו אותו כמעט־מחנק איטי, שהיה מפיח אלינו קצתו בושם וקצתו צחנת־רקב, אך עשיר כולו בטפטופי אור וצל, בהבהובי זוהר נושר וצוהלני, ובפטפוטי צפרים לא נראות. שם היה הדוד משה יורד כדי להקל על הפרד, בלא שהלה יבקש, אלא אך באלם מיתוח שריריו, בקימור גבו ובאימוץ כוחו להתגבר ולא להיכנע לטובענות החול, זה אשר מלבד היותו חם, זהוב, מחריש ומנומר מטבעות שמש גם היה רופס מאד ומכשיל; ואף אנחנו כמובן ניתרנו אז מן הכרכרה, משפיכים עצמנו אל מרפד החול הרך וקמים מיד, קצת כדי לסייע בהדיפה מאחור, קצת כדי לסנן משך זהב דגדגני אל בין סוליית הסנדל והכף היחפה, קצת כדי לצהול אל ציוץ קרוב של צפור עלומה, וקצת, עם כל זה, כדי להיתלות בחשאי על מדרך הכרכרה מאחוריה, ולהתכווץ שם מצחוק בלום, צחוק שלא שכך כלל, אלא אדרבא, נצטהל כפליים ובצלצל גדול, כשהיה הפרד נעצר תמיד במקום קבוע אחד, והכרכרה נעצרה עמו, והדוד משה נעצר ואנחנו שנינו נעצרנו מאחור, והלה, הפרד, לא בוש, אלא אסף מתניו, ריוח רגליו, וקילח תחתיו סילון צהוב ושמנוני, אל תוך גומה שהוקוותה בחול, ושלא מיהרה לקלוט ככל שהלה גידשה במעובה, והדוד משה מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש, כל אותה שעה, לעודדו עד אם כילה. לבסוף היה הפרד כונס רגליו מתוך רעדת־מה ונוטל ואוסף את הכרכרה ואותנו, והיינו חוזרים לשעוט בשופי ובנקל, לצלע פרדסי הערבים, שהדרך שם כבר היתה קשויה משהו, די שני האופנים משמאל, והוספנו ורהטנו יותר, ומיד פנינו ימינה, ועברנו בטלטלה ובפסיחה חורקת את מסילת־הברזל, אשר פסיה לכאן ולכאן רצו־רצו אידוו־אידוו, וצימדו מירווחם במרחקים, קודם שאבדו אי־שם בעיקול, ודבר כלשהו, לא ידוע מה, אבל טוב ויפה בלא ספק, ולא גמור לעולם, עוד הוסיף ורץ שם עמהם, רץ למקום שרצו.

על־יד בית באר אחד, מיד אחר כך, באפלולה שמתחת לקזוארינות העבותות, ובצל תיתורת אותו בית, שם לעולם היתה קמה לקראתו להקה שלמה של יושבי הצל ההוא, לעמוד ולומר דברי שלום וברכה לדוד משה, ולזכות במנוד־ראשו.

ואל יהא הדבר קל בעיניך. הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו, אינם מרפים ומלווים אותו במבט ובניע־ראש, לא נקרה אדם על דרכו שלא נחפז להגביה מגבעתו לקראתו, לשאתה ולהמתין בכובד־ראש עד אם עבר. מוכרים בחנותם היו חדלים רגע ונשקפים איש מפתחו עד אם חלף, ערבי בדרך עוד מרחוק היה נעצר ומקדים “מרחבה” ברוב דרך־ארץ, ורוכב החמור היה טורח ויורד ומקדים “נהרך סעיד”. גם שובבי הכפר היו לובשים אז חשיבות ושקט, והיה ילד פלוני מתמהמה מקום ממרבצו שבצל מדי חלוף הכרכרה על פניו, היה זה שאצלו סוטרו על ערפו: עמוד, לץ קוצץ, עמוד על רגליך, פרא־אדם, קום ואמור ברכה: הלא עיניך רואות מי ומי! והלה היה בולם מיץ חטמו, רירו ודמעותיו ומשתחווה וממלמל פסוקי ברכה, מן הראשונים שנקרו אצל שפתיו, בקול זמרני. זקנים שבהם, כשהיה בא, קמו על רגליהם מעל מחצלותיהם ומזרוניהם, ומכל שריעותם ושכיבותיהם התשושות, ופצחו ברכה קול אחד ודברים אחדים, והדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין. מי כאן, בין יפו לעזה, לא ידע את הדוד משה, מי לא ביקש, בין רמלה למגדל אשקלון, לאצול לו ברכה ולהיאצל ממנו?

בקצרה, רוהטים היינו בשביל הנוקשה, ושוב בא עלינו חול רך וחם, ועוד שדה פתוח מיד להלן, ובתי המושבה שנתגלו פתע מאחור, כמין גבב אילנות וגגות, מרחוק, צבעוני ומנומר כבתמונה. מוסיפים וממשיכים בשביל האדמדם, ושוב אל תוך מעמקי חול טובעני, ונושמים תנודות חלל העולם, הרפוד כולו המיית תורים, רפידה מעובה, צמירה וחמה, פרושה למנוחות מתחת כל אותם ריצודי־ציוצי החוחיות הפעוטות, ופיעומי המנועים ושריקותיהם, כמין שמיכה עבה מוצעת, שעליה מתנשבים פרחי צבעונין פזורים.

ומיד השער הגדול, החדש, המבורזל, הצבוע ירוק, המטע החדש המרווח, שגזעיו סוּדים לבן ועליו גדולים ונוצצים, כהים מאד ומתכתיים כלשהו, מתבהקים מן הנופים המטופחים, מעידים על בריאות, על זבל, על השקייה, על טיפול, על אדמת החול־חומר ועל עתיד רויי כולו תקוות.

הדוד משה היה יורד שם, ועד שפנה אל אשר פנה, היה בא סבא זאב, שחיוך רפוי כבוש לו תמיד מתחת לשפמו המלבין, ותוגה גלויה מביטה מקמטי מצחו, לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת־העמל, היכן זה פתוח עתה צינור ההשקייה, כדי שנחטוף ונרוץ שמה, עד שהדוד משה יסיים מעשהו, ונטבול ראשינו בזרם השואג, הלבן, הספוגי וגדוש הקצף, ונלגום לנו לוגמות מים שיש בהן תכלת השמים, בריאות הפרדס, זהב החול החם, קלות הרוח המפפה, המיית התורים, ובעיקר קצב פיעומי המנוע, רווי כולו ציפיות מחלחלות, קרירות תהומות כסויים, ורחש הערב ההולך כל הזמן וקרב ובא.

 

ב: הנה מתחיל הסיפור    🔗

עוד לא הגענו, אך יוצאים מפרדס זה, ומיד שוקעים בחולסית חול רכה ועמוקה, וחוזרים במאמץ ועולים מעבר גדת הואדי, ומטפסים שם בשקידה על גבי גבעת קורקר חשופה אחת, שהנה זה נשתלה ארנים, שהנה הם מופלאים בדקותם, רטוטיים ברוח, לבדם מאד אל נוכח כל העולם המתגלה מכאן – ולוקחים שם נשימה ונוכחים פתאום באיזו נרחבות אחת גדולה ונרחבה, אף כי גם לא בלי איזו אכזבה שקשה להסבירה, אלא כשתדע כי זה המקום שהתגלה בו לאמיתו, שלא כאן שוקעת השמש, אלא הרבה הרחק מזה לפאתי הים, וכי המקום שכאן, שהיה אמור להיות ערש השמש, כשהיו צופים עליו מן הבית, ואשר אמור היה שתהיה מוצעת בחובו כביכול כמין רפידת קן שכזו, כמין גומה שכזו, ללינת לילה, אולי כמין גיא נעלם, אולי כמין בריכה זכה עשויה לדבר, סרוקת עשבי ירוקת לחים – שכל זה אינו ולא כלום, אלא בסך־הכל אין בכאן הזה שפה אלא יבשות של איזה מדרון גבשושי אחד, חשוף וריק, עקוץ חום, רצוף קוצים וקורניות, נלאה רוחות לא בלומות, ואילו השמש כשתשקע תשקע מערבה מכאן והלאה, נורא עוד מערבה מכאן והלאה, כל כך, שלעולם, כנראה, לא נגיע שמה, וכל התיקווה לא היתה אלא מקווה שוא – לא כאן שוקעת השמש.

תפוש שרעפים מצועפים כאלה הייתי נוסע שם, צופה לפני, מעבר גבו של הדוד משה, נושא עמי אכזבה כה דוקרת מגילוי אחוריהן של הגבעות, אשר מראה פניהן כל כך רבות הבטיח, והרי שקערורית אחת – על זו הייתי נשבע ממדרגות ביתנו, הרחוק שמה, כי היא־היא מושב רידתה, ושהיתה גם תואמת מאין כמוה את מעגליותה, את גדלה, את תוארה, ברואה מלכתחילה לשמה, עשויה במדוקדק להיות קולטת אותה בבואה, וביחוד בערבי הקיץ, מדייקת ולא מחטיאה גומת שינה זו, יורדת שם להיות מתמסרת אל תאומה הקעור עד היותם שלמות אחת, כל־כך עד כי לא יכולתי להמיש עין מדי ערב, צופה מעל מדרגות ביתנו, אל השמש היורדת, הס מהפסיד אף שהות אחת ממהלך ביאת התקרבות זו – הלוך והתקרב, הלוך ובוא כל הזמן, מי יודע אם זמן קצר אם ארוך, לב מי פנוי אז לדעת ידיעות, כששהות ענקית כזאת מתחוללת מעליו, והיא עצמה, כמדרך רחוקה, היתה באה אדומה, נלהבת, סנוורית, אפופת נחשול רעד מתהפך, אחת בשמים עצומים וריקים ופשוטים ופנויים מכל זולתה, באה ואין שום כסות על הבוהק הגלוי, המסנוור, ומשיקה אז מגעה הראשון, נוגע כמעט נוגע, נוגע ועובר את הכמעט נוגע, לוטף בין נוגע לאחר נוגע, ומשתוקק אז פנימה, חודר ובא, מעבר לשום מניעה, חלק ורך ונקלט, פיסה אחר פיסה, בהתמסרות לא תלאה, בשתיקה שהכל בה, ועד כלותה, וזמן רב אחריה עוד היו רשפיה מתמהמהים מדעוך מעל חודי הברושים השחורים, וגונים אחר גונים השתנו בערגה והופסדו, ואני עודני על מדרגות ביתנו נושם את הדבר עד חושך.

כעת היינו באים אל חלקת המטע הרחוקה מכולן, הגדולה מכולן, שכולה חידושים, שכלולים וקדמה, במבנים, בארגון המטעים, בסוגי השתילים, כולל מטע סובטרופי, שהיה בימים ההם חידוש מחודש, וגדר רשת איתנה וגבוהה לצלעו, פונה אל עבר החולות, תריס בינה ובין ההפקרות הפראית המשוטטת שם מחוץ לתחום האדמה הנושבת.

אתה מביט עלי בקפידה: והיכן סוף־סוף מתחיל הסיפור? אבל, הנה ממש כאן, עתה הגענו.

כי פעם אחת, בבואנו עד הפרדס האחרון הזה, מצאנו שם אצל בית הבאר הגדול, המרווח והחשמלי, כמה וכמה אנשים, ומכונית אחת או שתיים, והדוד משה בא עמם מיד פנימה חדר בחדר ואחר ששהו שם כמה ששהו, חזרו ויצאו ופניהם חשובות וסתומות מאד, והתברר כי הדוד משה לא יוכל לחזור הביתה בכרכרה, אלא שומה עליו להצטרף אל אורחיו ולנסוע עמם במכונית אל אשר יסעו, ולפיכך צריך היה מישהו לשבת בדוכן הכרכרה ולהשיבה הביתה, וכבר אמר למסור את המושכות לפלוני סעדיה, כשחשנו שנינו, ישי ואני, כי אם לא הפעם אימתי – זו שעתנו והס לנו מהחמיצה – ובהעזה לא קטנה, ובהתאפק על תחנונים גדולים יותר, ביקשנו: “אנחנו!.. תן לנו!.. אנא!..” והדוד משה עיין בנו, נפתע כלשהו, סקר את שנינו כאילו היום הנה זה ראה אותנו, פקפק כדי רגע, ופתאום חייך אלינו כאשר מכבר לא ידענו כי ככה יחייך, ונעתר: “ותהיו זהירים, כן?” אמר לנו הדוד משה מוסר אב, קודם שנפנה והלך, ורק הוסיף עוד ושב להביט בנו, כאילו אכן ראה בנו דבר שלא ידע קודם, ופניו, כמדומה, קצת אורו אחרת, לרגע – ומיד חזר והפנה ערפו והלך.

תאר לך את שנינו!

לא תוכל. וכל זה ביחד: ההעזה לבקש, ההיעתרות, הביטחה שבטחו בנו, החיוך, צאתנו מחיתולינו, ובעיקר, ובעיקר: הנסיעה בחזרה, שעלינו ועל ראשינו, שבידינו הופקד כל הדבר הגדול הזה! בעפר היינו מתעפרים וקופצים לשמים, לולא אסור היה שנעשה בדיוק כעת כך, לא במקום הזה ולא ברגע הזה.

בריאות מנופחות ובבטן מכווצה, אבל בעיניים בוערות, עשינו קל־מהרה כל דבר שהוא, ובלבד שניפטר ונצא מכאן חיש־קל, להיות כבר הרחק מכאן לבדנו עם אשרנו, ושם לתת מוצא לפרץ הלבה החנוקה הזאת, וכעוטי מסווה עשינו ועלינו ויצאנו לדרך, עד שנתעלמנו מכל עין אפשרית, ושם, הה, שם, סוף־סוף, התפרץ הצחוק, הו, כשהרחקנו קצת, הה, אלי, אלה היו מצהלות, הרחמן יושיענו, זו היתה תרועה! שבט של אינדיאנים לא היה תורע גדולות מאלה בבואו לקרב! כל אנשי זוּלוּ לא היו מקפצים בצריחות כאלה, ותופיהם לא תימתמו מעולם תם־תם פרוע שכזה. הכרכרה הזאת, מכל מקום, הפרד הזה, המטע הצעיר, גדר הרשת שבין המושקה לשומם, גבעות הקורקר האלה, כל העולם הזה, שמעבר לגבעות שקיעת השמש, – (ושהשמש אינה שוקעת בהן) – מעולם לא העלו יכולת כזאת ולא מראה כזה בסברתם השוקטה, הלא משתנית לעולם, ומאז זעקת הפלשתים, אי־כאן, ביום חבוט בהם שמשון בלחי החמור, לא היתה עוד כזעקה הזאת; ורק היות הפרד מחונך שכזה, רגיל לשמש איש חשוב, גם שלא יהפוך הכל ויימלט על נפשו מצרחת קופים זעוונית זו…

אבל כל זה לא היה אלא רק לכדי כלום, בהתחלה, כי מיד כבר היה לבנו פנוי ונקי משום הכרח ביטוי וכבר נתפקחנו, בכוח ובבת־לב, והוקל לנו מיניה־וביה, ומעתה חבל היה להפסיד גם רביעית השניה מן השפע שהיה מזומן פנוי כולו לפנינו, וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי, ורק אל תמהר להסיק מכך אחרית־דבר, ולחשוד כי סוף דבר, כמובן, שאנחנו שיחקנו משחקינו בעננים והפרד הפך על פניה את הכרכרה של הדוד משה, זו הכבודה והחשובה כל־כך, והכל שופך אל תוך אחת הפחתות שבשדה ואבניו, וכדי בזיון וקצף.

אף לא שמץ! לא הפרד הזה ולא הכרכרה הזו לא היו עשויים לזה, מחוץ לכוחם שערוריה כזו. יכול אתה לתלות בשקט את המוסרות על כתפי הפרד, ולהשתרע לך אפרקדן על אחד ממושבי הכרכרה, והוא ילך ויביא את הכל בשלום הביתה, עד אבוס בית אדוניו. יום־יום הוא הולך כאן וחוזר, והדרך הזו, דרך־חול ענוותנית היא מאין כמוה, שקטה ונאלמה כיונה זו, ומסויגת לה משוכות מזה ומזה, לא תוכל ואין בכוחה אלא להוליך מישרין. פרד זה וכרכרה זו אינם צריכים כלל לעגלון כדי להגיע הביתה. ויש גם ראיה לדבר ומיד תראו, ובכן מה?

הנה שמע.

אבל קודם לכן, רק עוד שתי אמיתות נחוצות. האחת, כי אף רגע אחד לא מעלנו בשליחות ולא הסרנו ידינו או לבנו מן התפקיד שהושם עלינו ושרצינו בו כל־כך, להיות נהגי הפרד, אדוני הרכב המופקדים על כל הנכסף, על כל הנכבד שבו והמרהיב, שהוא כשלעצמו הרבה כל־כך, שאי־אפשר לשכוח אף לרבע רגע התקיימות גדולה זו. ואמת שנייה, כי עם זאת, ואף לא לרבע רגע, לא היינו כאן, לא בשום כרכרה שהיא, לא רתומה לשום פרד שהוא, לא בשום שביל־חול אחד שבין שום פרדסים, לא בשום שעה שלוש זהובה אחת שאחר־הצהריים, אלא האל יודע עד כמה רחוק הרחק מזה, וכלל לא בשום היכן שהוא, אלא בעולם, בגדלו במלוא גודל העולם היינו, ומנושבי כל הרוחות בבת־אחת, מסוערי כל הארבע, כל השמונה, כל השמונים ושמונה, וישר והפוך בו ברגע, כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.

עברנו כבר את הגבעה שהשמש אינה שוקעת אליה או לתוכה, גבעת אין־השמש־בה, והיינו גבוהים שם, מורמים מכול, רואים עד למרחוק, בוקעי אלפי קורי עכביש שלרוחב, מאווששים בתוך המוני עשבים רחוצי רטטי זהב, ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי־קשורה, בלתי איכפתית לדברים שישנם אולי כאן, לא לכרכרה, לא לפרד ולא למושכות, אף־כי, כל הזמן, שים־לב, כל הזמן בתוך זה, יושבים בתוך המציאות ואוחזים במושכות ונוהגים בפרד, ויורדים במדרון ונכנסים לואדי וקוראים קריאות עידוד כדי שיתלהב הפרד למשוך יפה, ויוצאים בגדה התלולה שמאידך, בואכה שביל החול הרך.

ובדיוק שם, בהיותנו במיצר ההוא, פרצה תיגרת פרננדס מאגלאן באנשיו הממרים, בכופרים הצווחים כי אין כלל שום אוקינוס־הגדול מעבר מזה, בצרי־האמונה האלה, אשר בעוד יום־יומיים יראו בעיניהם וייווכחו במשוגתם, בצאתם לפתע אל מרחבי ים אין־קץ, שאינו אחר אלא השקט, האוקינום השקט. הוא: “קדימה, עוז, אנשי, עוז!” הם: “הביתה, קפיטן, מיד, רק הביתה, סוב הביתה, לא יקום ולא יהיה!” והשנה אלף חמש־מאות ועשרים, או, אולי לא זה, אלא באמת אלף ארבע־מאות ותשעים ושתיים, עשרים ושמונה שנה קודם, באוקטובר, יום־יומיים לפני השנים־עשר בו, מעל תרנה של “סנטה־מאריה”: מבטיחים מאה אדומים וכתונת־משי למי שיכריז “ארץ־ארץ” ודבריו יתקיימו, ועל מכריזי־שוא מאיימים בקנס, וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות “פינטה” ו“נינה”, אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, – וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה, עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת. אוצר נרחב של שמות לך, ואין עוד לך מי לכנותו בהם, או ראש מי להעטירו בשם מצלצל ונרהב. שמות אשר הם לא הם, אשר תכנה לדברים אשר הם־הם. יש לך היספניולה ויש ולה דל פאראיסו ויש קניבה, שתכונה כך לכבוד החאן הגדול שעתידים לפגשו מין הסתם עוד מעט קט, ואשר המתורגמן שנלקח לצורך זה ידבר עמו ערבית או עברית כבקשתו, ונבקש עקבות מרקו פילו במקום שמעולם לא היה בו, ועמוס ראייתך הישנה, תתקשה קצת לראות נכוחה את העולם הזה, החדש, הפתוח מאד, העולה ובא כעת לקראתך מן המים – רגע נבדל, רגע גועש סיכויים, מיפנה רב פשר… הולכים והולכים, באים ובאים, אל מורך, בני־אדם! יוצאים אליכם! באים ובאים! הנה אנחנו, הננו, הולכים ובאים – – –

הולכים ובאים, הפרד מושך, הכרכרה נמשכת, המושכות בידינו, ואנו נוהגים ומושכים למישרין, אף כי לא כאן, כלל איננו כאן, מה לנו ולכאן! מקיפים את קובה ומחפשים את החאן הגדול של אסיה, הלבוש פאר לא ייאמן, טווסים לרגליו, תוכיים לראשו, וטבעת כישופים מתיזה כידודים לאצבעו, וגם לא זה. אלא מה? אנו עולים בהימליה אנו. למה דווקא? דווקא ככה. וגם יש ספר כזה שזה שמו, אמת, לא לימים רבים, כי תיכף נהיה בהונג־קונג, כבר ספינה ממתנת שם, כבר מדורות רועים דועכות וקרנות ציידים מושכים, מהר להר מבשרים בואנו בשפת־סתר, וערוכת כל מפרשיה בתוך צי תרנים, אך נגיע אליה תפליג הספינה, מון־קר שמה, מנופחת מונסון הקיץ (האל יודע מהו בדיוק “מונסון הקייץ”) ונוסיף ונפליג בין משברים וקצף, ונוסיף ונפליג מזה והלאה, מזה והלאה, הלאה, הלאה ––

עד היכן?

הו, קודם כל עד הפרדס שסבא זאב מפקח עליו, גם כדי לטבול ראשינו בזרם ולשתות, גם כדי פוגה קלה לפרד, ואולי אף כדי לערום לפניו ערימת עשבים, קצת רגלה־רגילה, קצת גומא־הפקעים, וקצת דורת־ארם צובא – למען תנעם לו לכתו עמנו, למען יזכור את הפעם הזו שלנו לטובה, למען תדבק נפשו הפרדית בנו לאהבה, ונימת־לב כמוסה תתעורר בו מדי יהגה בנו, כאשר אנו בו. מה? אמור ועשה.

“בוא, אדום הלב, נוצת הנשר הלבן, בוא ונבואה אל המעין”

“הנני אחי, רעמת הארי, ברדלס העמק הנעלם – עוטה ונעוט!”

(הה, חביבי, לא ידענו אז כמה אנו מאושרים, כשיודעים, כבר פחות מאושרים וכבר כמעט מאוחר).

טוב, תלינו את המושכות בצמיד, כרוכים בשוט והלכנו. שתינו וטבלנו, נשפנו ונשמנו, התזנו קצת מים, אמרנו קצת אמירות, עוד רגע שלם, כמדומה, היינו צוחקים על שום־מה. כמה בסך־הכל? כלום, רגעיים־שלושה, ומילאנו חצננו עשבים ממויחים, מרובקי מים, זבל ודשן ושמש, וחזרנו בצוותא, לא בלתי גאוותנים, ואסקו די גאמא, עם פרננדס קורטס… לא, אבל הלה, האחרון, קורטס, היה רשע, ודם מונטאסומה הכתימו לעד, תועבה, הוא לא, ואנחנו לא הוא: ובאנו אז אנחנו לשים ברכתנו לפני אותו פרד ו…

המתן. האומנם כבר מראש חשדת כי בשובנו אל אותה פאת־שביל תמימה, שהשארנו בה את הפרד ורכבו עומדים לנפשם, באותה מסילת ישרים, באמצעה, בין שורה לשורה במרחבי המטע, – והנה לא הר ולא זיתים, לא פרסה ולא גלגל ולא כלום, כי אם פשוט מקום ריק אחד וריקן, רק שביל בין שורות המטע ריק בלי כלום בו! – האומנם, כבר הרחת־חשדת שכך יהיה? או נפתעת גם אתה?

כי אנחנו היינו נדהמים. אין מלה אחרת. וגם זו לא אומרת הכל. לא מאמינים למראה עינינו. איך זה? כלומר, האומנם כך הוא? האומנם עובדה היא מארץ העובדות? לא רק תעתוע חושים, רק מחזה־שוא, ובשום פנים לא ממש של ממש? שמע! מה היה פה? מה קרה? היכן הם הכרכרה והפרד? הלכו? ברחו? מה פתאום? מפנינו? רצו הביתה? מאליהם? או אולי נשדדו מאתנו לאור־היום? ערימת העשבים חבוקה בזרוענו עמדנו נטועים על מקומנו כגלמים, פעורי פה, בוהי עיניים והדיבר אין בפינו: האומנם?

 

ג: מול בית הבאר    🔗

לא עליך רגעים כרגעים ההמה.

לבסוף זרק ישי את חבילת העשבים החבוקה בידיו: “צריך לעשות משהו”, הכריז בכעס גדול.

“כן”! אמרתי גם אני ונפטרתי מן הערימה החבוקה שלי, ועוד הוספתי והטחתי מעלי ארצה כל פיסת גבעול שהתמהמהה עלי כאילו היתה חברה שלי.

“מה יכול היה לעשות?”, הקשה ישי על נפשו של הפרד.

“שום דבר, הוא מוכרח להיות כאן באיזה מקום”.

באיזה? אדרבא, באיזה? לשאול את מישהו? ללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול, כי־אם לרוץ ולחפש, מוטב, אבל אנה? ועוד, תאר בנפשך מה יאמר כל מי שיראה את כרכרת הדוד משה רצה לבדה, ריקה – איזו שמועה תתעופף אז בעולם, כרוח רעה?

רע, יותר מרע, רע מאד.

“מה אתה מציע?”, אמר אלי ישי ורוחו בל עמו.

“לחפש”, אמרתי אני בעוז ורוחי בל עמי, “ומיד”, הוספתי עד שלא יימס העוז.

איך נוכל לשאת עוד את עינינו אל הדוד משה, איך ניראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?

ומה אומרים העקבות שבחול? הה, הנה זו התחלה טובה ורבת מעוף, החינם קראנו ספרים, חצאי ימים וחצאי לילות, בין כל השיעורים, החובות, התפקידים והמשחקים ומעבר להם? אבל העקבות שבחול אינם אומרים לנו הרבה, אמנם כתובים בהם עקבות עגלה הנה, כאן, לפניך, בחול, אבל מה זה אומר? לכאן או לכאן? אבל לשם, כמובן, שהרי אין כל סימן כי סב הפרד על עקביו וחזר. הביתה רץ הנבל, אל אבוסו – לרוץ בחורים לרוץ, נרימה פעמינו, חושו אחים, חושו!

רצים ושביב תקווה מהבהב.

רק להשתדל לצאת בלא שאיש ישגיח בנו, שלא יבוא מישהו עלינו ויתחיל לשאול שאלות ולעורר אנשים נוספים להתעסק בנו. להימלט מהר מכאן, מפגישה אפשרית עם סבא זאב, שעיניו עמוקות בצללים ושפמו מכסה חיוך עצוב לא־ניכר – ולהשיג את כל הבורחים עד צאתם את שער הפרדס, זה הברזלי, הצבוע ירוק, החדש, ואולי… הה, אולי השער סגור ושם נלכדו לנו?

לא, פתוח לרווחה ולשמצה, ככה שומרים פרדס? הפקרות, הפקרות, לכל הרוחות, שלוש ורבע, עוד מעט מועד צאת הפועלים. מכל הפרדסים שבכל העולם יצאו, ראשונים שבהם עתידים לראות שני פוחזים טפושי צורה רצים בחול בידיים ריקות לתפוש.

רצת מעודך בחול? בעמוק, בטובעני, נוסף על כל אותם קוצי־קיץ וסילונים ממאירים שהרוח השיבה לתוכו? חצצי כל העולם התגנבו לחול התמים, עם זרעוני אספסת חדודיים, מאותן כריכות דוקרניות, עם ההן פרודות הגזר, שמכל שמשיית זהבו לא נותרו בזה אלא קיפודים רשעים, הנתחבים בכל כוחם אל סנדליך, בעזות ובגסות, עד כי אין מנוס אלא לעצור, לחלוץ את הסנדלים בחטף, לשאתם בידינו ולרוץ הלאה כאייל משולח שסנדליו בידיו.

קל לומר לרוץ, נשימתנו נתמלאה קיטור, וכמה קל־רגליים דהר לו הפרד עם הכרכרה הקלה, סוף־סוף נתדהר לו כאוות רוחו, ולא בשום מתינות חגיגית כראוי למסע־מכובדים, ההוא לו בטיסתו ואנחנו מתחנקים מרצרצים אחריו.

קל להקיף את העולם בין מצרי מאגלאן, בחמש ספינות קטנות ונועזות, או לחפש את סטנלי ולווינגסטון בעבי יערות אפריקה, או לצלוח מעל האוקינוס האטלנטי על כנפי “רוחה של סנט־לואיס”, וכמה קשה לרדוף ולהשיג בחול החם פרד אחד נמלט, הוי הנבל, הפרד הזה! חמור בן סוסה! סוס בן חמורה! ולא אחרת חמד לו אלא דווקא עם כרכרת הדוד משה! ודווקא כשהופקדה זו בידינו, בהמה טפושה ומטופשת! הה, מגלב כפול שמונה לגו כסילים! הו, מגלב לו היה תחת ידינו! הה, אין עוד רוח באפינו, והחול בוער כאש תחת כפות רגלינו.

אבל כלום יש בידינו לומר נואש? זכור את כל המצב, מראשית ועד אחרית, ותראה שאפילו אמירת נואש היתה מחוץ לכוחנו, וכפויים אנו לרוץ בחול החם, גם מחוץ לכוחנו, ברגליים יחפות והסנדלים בידינו.

כלום להט החול הוא או מדקרות הקוצים? מרוב שהחול לוהט לא חשים במדקרות הקוצים, וגם להיפך – מרוב עקיצות כבר מוטב החול הלוהט. כלום קוצר־נשימה הוא או החריב הצמא לשוננו? הה, מרוב שהצמא החריב לשוננו, אין עוד נשימה באפינו, וגם מרוב שאין בנו נשימה, חרבה לשוננו מצמא. מי פילל המשך כזה להתחלה ההיא, הרי לך מסע בכרכרה. רוץ רוץ. תם אויר העולם. יובש ארור. כוח אין. אין אין. רוץ, רוץ.

פתאום ובבת אחת, מחצה ידיעה אחת לב שנינו: הרכבת! אלי, אלי! הקיץ הקץ! כעת עתה הנה יחצה שם הבהם הגלמי ההוא בריצה פראית, פורץ ומתפרץ מבין המשוכות, ואל פסי הרכבת, ובדיוק כעת תחלוף – בריצה עיוורת ובצריחת שגעון הרכבת, ושואה ומשואה ומשוברה! לא רק הכרכרה לשביבים והפרד לאומצות בשר – אלא הרכבת תתמעד מן הפסים, ועשרה קרונות, בתדחפת שטנים, זה על ראש זה, בנפץ, בהרג, בקטל, בדם ובזוועה גדולה לא תתואר! ומי יהיה האשם? הו, רוץ רוץ, אלי הטוב, רוץ רוץ!

למה אתה מחייך אלי? על התרגשותי כעת פתאום? או שמא אתת מדמה כי הסוף כבר ידוע לך, ושבכלל לא היה רע? שסתם רצנו לנו אז עד הבית, עוברים בפעם ההיא ברגלינו את אשר תמיד היינו עוברים בשבתנו בכרכרה? או כי תפס אי־מי בדרך ועצר את הפרד עם הכרכרה, תמיה מהו זה שאירע לדוד משה ולשני הזאטוטים הנלוים אליו – והנהו מחזיק באפסר וממתין לדעת מה ומי, ואולי אף החליט וטיפס ועלה להשיב את המציאה ולזכות בפרס משיבי־האבידה? ומכל מקום, אתה בטוח שהרכבת לא עברה ולא נתקלה בו, ודבר מן הנורא ההוא לא אירע, לפי שכאלה מתארעים רק בסיפורי מעשיות, ואילו במציאות הכל פשוט יותר ושלומי יותר? אין לך טעות גדולה מזו, אני יודע מעשה ברכבת אחת ובמי שבקש להספיק לעבור לפניה: נספיק נספיק, אמר, ואולי אפילו לא זה, כי איש לא היה שם, לא היה איש שם לחזור ולספר לנו איך היה, ואולי אפילו זה לא הספיק לומר, מי יודע מה הספיק ומה לא הספיק, איש לא היה שם אז, אפילו אמא לא ידעה עד שבאו וסיפרו לה.

אתה, חביבי שתעצור תמיד לפני פסי רכבת. שומע? תשקיף ימינה ושמאלה ואחר תעבור, זהיר ובוטח – כי קורים דברים, מי יתן ולא תדע לעולם.

במה היינו עומדים? אבל זה נכון: הרכבת ההיא לא דרסה את הפרד, ולא נתמוטטה מן הפסים למדחפות, וזה לא רק מפני שהיא לא עברה (את צפירתה שמענו לרחוק, והיא שהבהילה!), אלא מפני שהוא לא עבר, והוא – זה הפרד. מה פירוש לא עבר? פירוש: לא הגיע כלל עד מקום הצטלבות המסילה עם שביל העפר. ומניין שלא הגיע ולא עבר? הנה, שמע.

כבר הזכרתי, כמדומה, כי עשרות צעדים מן הפסים היה יושב אז בית־באר ערבי אחד אצל הדרך, כתלו מיושר עם משוכת חושחשים צפופה, ומנועו משריק קצובות עם כל תורי העולם המקננות בקזוארינות העבותות שמעליו ופוסק קצב מרגעות לחום היום וליגעיו – ואותו קומץ ערבים שלעולם – כל עוד היו שם ערבים – היה מרחיש לעולם בצל הבית ההוא, – בצל הקזוארינות ובצל החושחשים, ככל שתיסוב לה השמש, דבוק בגבו אל הכותל, כנוס בשתיקה, שלעיתים אפילו אינה אלא פשוט שינה. קומץ נטוש, כאילו נשכח, אם לא כאילו ממתין עד שיבוא מישהו לאספו מארץ, אם לא כאילו מייחל שיצא מישהו אליו לקראתו, שיבוא ויגיד לו דבר, ויתחיל פתאום הכל אחרת; וגם אולי כלל לא כל זה, אלא רק פשוט ישבו והמתינו לנו – אנחנו שבאנו אליהם עתה זה, באותה נשיפת קיטור, באותן כפות צרובות ובפה הפעור, הציחה והעשוי לצעוק, אותה צעקה חנוקה אחרונה, זו שלפני הקץ:

“הה, הפרד, ראיתם”?

כל סימן שינה לא נותר על פניהם. כולם נתישרו מיושבים כקפיץ שניתר, זקופים ולומדים בעיניהם אותנו. אחד מהם אף היכה כפו באדמה, והוסיף והדף בשתי ידיו, ובלא חנינה, את חבריו מזה ומזה לצדדין, שיפנו מקום ויזוזו, טפח באדמה ואמר לאמור:

“הנה, בבקשה, כאן, בואו, שבו, התכבדו, בני חואג’ה מוסה, שבו”, כך אמר מפורשות, אלא שאנחנו לא יכולנו ולא כלום, אפילו לא זה.

“הפרד” חרחר גועשות אחד משנינו, אם לא שנינו כאחד. “הראיתם?”. ובהנעי ידיים גדולים, נרעשים מאוד.

“הפרד?”

“הפרד. העגלה. ראיתם. עברו?”

“לא פרד. לא עגלה. לא עברו ולא אבטיח!” הבטיח האחד הזה שביניהם – “בשבועה: לא!”

“לא?”

“אה”.

“לגמרי לא?”

“נטץ”. שפירושו “לאו” גמור ומוחלט.

שמעת מימיך! עמדנו מתנשמים בתוך הלאו. אזרנו כוח והנענו בידינו יותר. ליתר תוקף. לסלק כל ספק בתרגום הדברים:

“לא? לא?”

“לא. לא”

הלה היה גבוה, עין אחת מלפלפת לו. וחוץ מזה כולו דובר מישרים ואמת וכבוד ולגמרי ובהחלט.

“בואו. תשבו”. אמר לנו תחת זאת, והזמין לבוא אל הרווח החשוב שנתפנה לכבודנו בעובי הצל, בין חבריו.

“ומזמן אתם כאן?” – שאלתי כשנוססה בי פתאום החכמה לשאול כך.

“מזמן.” – ענה האיש והגביה יד, לתאר מרחקי זמן. “ראינו כשנסעתם שמה”, הוסיף ואמר אחד היושבים, אשר ניכר בו איך הנה חיתה רוחו ונתבהקו עיניו לעלילות ולא הרפו מעמנו.

“ולא חזר על פניכם?”

“לא.”

אמר איש־שיחנו וקם והצביע אל חול הדרך שלפנינו, להראותנו כי בפירוש כתוב שם הדבר הזה, ובנקל אפשר לקרוא: לא עברו פרדים מעולם.

קראנו והחרשנו. עוד ראינו בחול ההוא חיפושית אחת רצה לה בשקידת חרוצים, ושורת נמלים רחושה אצה ברפידת מחטי הקזוארינות. והמית התור היתה רופדת ומרפדת את החום התלוי דומם, מלמעלה ומלמטה.

משונה. והלא אין דרך אחרת? אין ימינה ושמאלה. משער הפרדס ועד לכאן אין אלא רק דרך אחת. הנה זו: שעליה לא כתוב.

“ברח?” – שאל עתה אחד היושבים בסקרנות של יוצר המלקט ובונה לו סיפור־מעשה.

“ברח” – נענה ישי וקולו היה כזה, שעיני שלי כמעט דמעו.

“אהה־ה־ה!”

משך היושב בהרבה הבנה. בהרבה מאד. ואנחנו לעומתו אההנו מתוך העמידה הריקנה.

“ואולי?…” – התחיל עתה ישי ואני תפשתי כוונתו במעופה: אולי תחת לצאת מן השער ולפנות לכאן יצא הבהם ההוא מן השער ופנה אל הצד האחר? והנה הוא רץ עתה ומסתער ומרחיק אל מי יודע לאן… אגב, מידי מי קנו את הפרד הזה, וכי לא אל אורוות אדוניו הישן הוא רץ עתה, באין מושכות ושוט, פרוק כבוד ודרך־ארץ?

“הנה, שבו, תנוחו…” חזר ודיבר אלינו הגבוה הזה, בהרבה נימוס ודרך־ארץ.

איזה “שבו”, מה “שבו” – אנה אנו באים? מה יהיה? איך הכל נהפך! האם מצחי מזיע כמצחו של ישי, הגם חטמי משוך יורד כך?

“איך זה היה?”, הטריח עלינו מלמטה אותו תלמיד חכם להחכים שכבר היה בתוך איסוף תולדות הסיפור, “ספרו, ספרו”!

איזה “ספרו” על ראשך, מה “ספרו!” בוק התבוקק עלינו העולם. כממרחקים פיכו שיירי המיית תורים ושריקת מנוע, והחום הדומם, והקזוארינות המאובקות, וצרור היושבים בצל הקיר, לא שייכים לכלום, לא עשויים לכלום, ונטולי כוח או חשק לכלום, שוממים ונובלים.

הה, מאגלאן מאגלאן, הה, ואסקו די גאמא, רוחות פרא בוערות – איך באמת מתקבל הכל אחרת!

נצטרך לחזור, לרוץ בחזרה… לא נוכל שלא… בידינו הופקד, אנחנו האחראים: לרוץ כל הדרך הטובענית בחזרה, כן, כל הלהט, הקוצים, ההתיגעות, הזו, הכל מחדש, וכאילו לא כלום… הה, איך נוכל, מי יוכל, מי יעצור כוח, איזה חוסר ישע!

ריח יום חם אחר־הצהריים נתן קולו, ונידף דומם, ואולי מוטב שכך בא והיה? תמיד חושש אדם מה יהיה מה יהיה, והנה כבר אתא הדבר והיה וכבר הוא – וסולקה המניעה שיתחיל מעתה לבוא הכל לטוב ולמוטב – תמה הירידה ומתחילה העליה, ואם כן איפה? אי־אפשר עוד לעמוד כך, לא לכאן ולא לכאן, קרואים היינו עתה להיות משהו, כך הביטו עלינו מלמטה וגם הרגשנו כך בתוכנו, מזומנים היינו לאזור כוח ולדעת. להיות ברגע זה יותר, להתגבר ולהיות ולהיות יותר, האין זאת?

 

ד: כלום היינו חייבים הסבר?    🔗

אכן, חמשת היושבים בצל ושליחם העומד עלינו שלחו חפשי עתה ידיים סוערות ונתלהטו לדיון מפורט בהערכת המצב ובאומדן הדברים; ואין רגע נכון מזה לנטשם ללהגם ולרוץ למקום שנכון לרוץ אליו, ולעשות שם את המעשה הנכון ולא להפסיד רגע.

אלא, מהו זה הנכון? והיכן הוא?

קצרה רוחך, חביבי? בסיפורים נוהגים לפטור כל זה באמירה קצרה, לאמר: למה להאריך, הנה, זה היה הסוף – או, קמנו ויצאנו מיד לדלוק אחר הבורח. או מספרים קיצור לשון מעין זה, כך: ונעצרנו אצל חבורת ערבים, וכשהללו הבטיחו כי הפרד לא עבר אצלם, אמרנו זה לזה, אהה, או הו־הו, או מהםם, רב פשר, ומיד סבבנו ורצנו לתפוס אותו בדרך השנייה, לולא שלמעשה שלנו אין כך. אין כזאת. תקועים היינו בשהות הלא מתפשרת שבין לבין, וזו שהות שאי אפשר לשכוח, או למרוח בגבורה, תקועים בלא לדעת מה ממה ולאן מלאן, עזובים בחול החם, סנדלינו בידינו, נכונים לרוץ בכל מאודנו לכאן או לשם, אילו רק היינו יודעים אנה. אבל לא היינו יודעים, אין לך שעה יפה מזו לומר, ומקרב הלב: אח־ווי.

כלום אפשר לחזור הביתה בלי הפרד? לא, לעולם לא, לא אנחנו! הרי שלהפשיל רגליים ולדהור אל המשך הדרך שמן השער והלאה, כן, – אבל לאן? אפשר גם לחזור אל הפרדס של סבא זאב – לשם מה? הה, דוד משה, דוד משה אייכה? בוא ראה אנה באנו. בוא ראה איך נשתבשנו לנו. אמור לנו מה, בוא תקן את הדבר שהתחיל יפה ונשתמט אי־כה מבין ידינו והתקלקל ככה – דוד משה שלנו, אייכה?

“נחזור” – רטן ואמר אחד משנינו כאילו היה רעהו אמור לחלוק עליו, אבל גם השני החזיר ורטן: “נחזור” – בלי לחלוק, ונוסף גם קול שלישי, אותו ערבי שהיה עומד עלינו כל הזמן, גם הוא אמר: “נחזור” – ואולי הוא אמר ראשון ואנחנו חזרנו אחריו, כשם שאפשר שכולנו יחד אמרנו ברגע אחד – “נחזור” – אם כה ואם כה כבר כולנו בדרך בחזרה, שלושתנו חוזרים, ורק עוד גוחנים בגניחה לנעול סנדלינו, לפי שהריצה תמה ואין עוד מה לרוץ. כשאינך יודע אנה, מה תרוץ? ומבוססים בחול כבר היינו בריצה חזרה.

כל אותה דרך, כל אותן מחשבות מעופפות ודמיונות נפוצים פרע, באדום ובשחור ובשוד ושבר, והבושה שעשינו לדוד משה, ומה שעוד מזומן לנו הנה אך מעבר לעיקול־דרך זה, עוד קודם שתשקע השמש, (הה, הלוואי וכבר היה מחר, והיינו כבר חכמים ויודעים איך ניגמר יום אתמול). לא אטריח עליך כל אותה אימה מורגזת בסיוטים לוהטים, שהפליגו עד קצוי הררי חושך ועד מעבר להם, עד מצולות ים והעמק מהן, ועד קץ כל הקצים והלאה משם, וכל אלה נראים פתאום מלים ריקות ורחוקות ורק נשארים תקועים, עם כל המכעיס הזה, עם כל אין־הישע הזה, כשקולו של הדוד משה מנסר פנימה אין־חשך, חזור ונסר: “ותהיו זהירים, כן?…” “ותהיו זהירים, כן?…” אף הכרכרה פשטה צורתה ולבשה צורות שונות ומוזרות, איומות ומחרידות, מרכבות השטן וכת דיליה, אף הפרד נשתנה והיה לתפלצת עשרה ראשים, צוחקים כולם באלפי שיניים בוהקות, מצליפים באלפי זנבות, הכל נסתחרר ונתבחש עם מועקת הצער ומוסר הכליות, עם זו הבושה הגדולה, השחורה, שאי־אפשר לנו עוד שנראה פנינו ביו הבריות אחר כל הדברים האלה, הה, אמא שלי – לא ישוב עוד בנך, לא יוכל לשוב – נשתבש ולא יוכל לשוב, חתפתהו הרוח ואיננו…

ורצנו והגענו עד השער, זה המבורזל, החדש, הצבוע ירוק, ואותו שלישי שרץ עמנו, שהיה טפול בנו, סובב ומקיף אותנו בגודל צעדיו הארוכים, הבאים בזה אחר זה, בשיטתיות ובשטף כזה, שבנקל היו יכולים לעבור ולהקדים ולהרחיק ממנו והלאה עד קצוי ארץ, בטרם נדע מה – אלא שהלה, איני יודע איך, גם השיט רגליו הארוכות וגם נשאר כל הזמן עמנו, והנה עתה הוא שולח אצבעו הארוכה מתוך ידו הארוכה, מורה על החול שלפנינו ומראה לנו מפורשות מה כתוב בו, גם מבית לשער גם מחוץ לשער, ושאינו אלא דבר אחד, מובן ופשוט ללא כל מקום לטעות, לאמור: לא עברו כל כרכרות מעולם!

לא?

לא.

איך זה לא?

הנה, הביטו וראו – לא!

נושמי לא, עמדנו שם והבטנו אלמים. אם כן, לא יצאו מן השער? לא. כתובה בחול רק נסיעה אחת פנימה מלפני שעתיים, ושני צמדי סנדלים רצים החוצה מלפני רבע שעה, בבקשה, הנה, וזה הכל.

ובכן, לא יצאו מן השער הזה, משמע, הפך הפרד פניו וחזר אל השער האחורי? ודרך הואדי, אל החול הרך, אצל הגבעה ההיא שהשמש אינה שוקעת אליה, שעל פני צחיחותה רק עשבים יבשים רחוצי־זהב רדופי־רוח, המונים המונים, ועל פניה רץ חזר לו ועד אותו המטע החדש אשר ממנו יצאנו, ואשר בו מסר והפקיד הדוד משה בידינו, בשלמות, כרכרה אחת ופרד אחד רתומים ויפים וטובים, ואמר לנו בחיבה – ותהיו זהירים, כן? ונסע לדרכו.

שמעת כזאת מימיך? ובכן, בלא הדוד משה אין לו לפרד הזה חיים? דבקה נפשו בנפשו כביכול ואם הוא אינו לו – מי לו, פרצוף בהמי! וסבב לו וחזר ורץ אל מקום הפרידה – לך דע נפש בהמה! אה, שדים ורוחות, ומי יודע אם לא הפך את הכרכרה אל הואדי, אם לא כלבי הבדואים נתקהלו עליו, התנפלו לטרפו והבהילוהו עד פלצות, ואין מי שינופף עליהם בשוט, רוץ, ישי, רוצה רוץ, בוא רוץ כל עוד לא חרוץ!

ואספנו לבנו ורגלינו ורצנו שנינו, והשלישי, איני זוכר אם נעלם משום שכבר עבר אותנו קל־מהרה, או משום שלהיפך, נתמהמה לו אי־בזה מאחור, או משום שחמק בשביל אחד משבילי הפרדס, לעשות קפנדריה, לקצר לו קיצור, ומכל מקום רק שנינו היינו בריצה ההיא בשביל ההוא, בפרדס הצעיר, המרווח, המושקה, יפה העלים, סוד הגזעים, הממושטר כולו בסדר מדוקדק, ושותק בשתיקה, שורות שורות לכל צד, הישר ובאלכסונים, וככל שתפנה, שורות ארוכות, רצות הישר לפנים, בלי שום גמר.

לבסוף תמה הריצה והיינו מעומדים מנשפי קיטור, מעל שתי חבילות ירק מושלכות ארצה, קצת גומא־הפקעים, קצת רגלה־רגילה, וקצת דורת ארם־צובא, ממורבקים שכמשו קצת, עקורי ממים, וחזרנו לנקודה שממנה התחיל הכל ועמדנו כאילו דבר לא היה, לאחר כל מה שהיה, הנה אנחנו, הנה הנקודה, הכל והכל ולא כלום.

מה אמרת? אבל המתן עתה ואל תפסיק אותי בנקודה זו – ממש עתה הולך וקורה דבר, מיוחד מאד.

*

כי בעמדנו משתהים כך, במצולב שבין כל השורות הישרות היוצאות לכל הכיוונים שבעולם, שורות שורות, אילנות בריאי ירק וסודי רגל, בלב אותה שתיקה יסודית שיש בכל פרדס גדול, כאילו אין גם אפשרות שיהיה קול נשמע בתוך הצמיחה הירוקה, ורק פיפוי דממה נשמע, שקוית צל ושמש, עמוסת רפרוף, אבק זהב דק בתוך מרחבים ענקיים כל־כך, שאינם דומים אלא לים אין־חוף, עד שאתה מתמלא כנגדם עצבת קטנות שותקה – שמענו אז פתאום בסמוך לנו, במעבר כתפנו הימנית, ממש במעבר שתיים־שלוש שורות, אולי ארבע־חמש לכל היותר, נאמר, שש, שמענו שם קול דברים, פתאום, זה שואל וזה משיב, זה אומר וזה אומר, קול דברים שאינו מפצח את השתיקה, שאינו ריב דברים, שאין בו מאום מן התקיפות, או מן הפתאום, קול־דברים אחר, שעלה צף בעליל על פני פכפוך השתיקה, אף כי לא כנגדה, כצוף אולי דוגית אחת על פני שלוות נחל הומה ריצודים.

ניחא, אך מה פתאום כה חשוב לנו וכה יקר לנו קול־דברים מועט זה, לא ממרה ולא מערער זה? מדוע אנחנו שנינו מציצים עינינו זה בזה כעת, ובלא אמור דבר נעתקים דום מן הנקודה ההיא, זו שעד אליה חזרנו בלא כלום, והולכים אחר אותו קול־דברים קרוב שמכאן, זה שכלל לא רחוק מכאן, ושאיננו, בסך־הכל, אלא מגיע מן השביל המקביל לזה שאנחנו עומדים מתוקעים בו לחינם, חמש או שש שורות מאתנו ופנימה, אחד המקבילים החותכים זה בצד זה את המטע המיושר, המפולס, המהונדם בהנדסה ישרה, ריבועית, ממושבצת לתכליתה ולהגינותה בדקדוק שליט ומשתלט ודן דין יחיד ואין מנוס מפניו, כשלא השביל האחד רחוק מבית הבאר, ולא השביל האחר רחוק מבית הבאר, וזה כזה מתוחים ועוברים שקטים בקוים המקבילים המהונדסים ההמה…

אתה, כבר מחייך לך? אני אתך, אף כי קצת משום־מה מתכווץ לי גרוני, ממש כך היה. אל תצחק למשבתנו: שם, במקביל הזה, חמש או שש שורות פנימה, שאלה כאלה נטועות בשורה, שאלה כאלה עשירות ירק וסודות גזע, עמד לו הפרד ההוא, המבוקש ההוא, הנעלם ההוא, עמדה הכרכרה שלנו, הזו – פשוטה ושקטה ושלוה ושחורה, כל־כך פשוטה, כל־כך שלוה, כל־כך כמו שישנה מעולם, כאילו מעולם לא היה אחרת, ממתינה באורך רוח, אולי גם בקצת תמיהה לאן זה נעלמנו עת כה רבה, ואולי בלי שום תמיהה, משום שהכל באמת פשוט כל־כך וחסר תמיהה, ומעבר מזה לפרד עמד סבא זאב, ומעבר מזה עמד אותו ארוכי שנלווה אלינו ונתעלם ממנו לפתע והם משיחים ביניהם, זה אומר וזה אומר, קולות שקטים בתוך שתיקת עולם שקט.

ושנינו באנו אז, כפות ידינו ריקות מאד. נאלמים אין מלה, בין מחייכים בין נזופים, והצטרפנו אף אנו לעמידה ולעומדים ולשתיקה, שם אצל הכרכרה של הדוד משה, שהיתה בלעדיו, ורק אנחנו היינו סובבים סביבה, אבל כשראה אותנו הערבי בבואנו, הניף שתי ידיו וכבר היה חובק בכפותיו הגדולות אותו הפא־פם של הרכב ונפח בו ותקע שתיים תרועות, כתרועות חצוצרה, ופרץ בצחוק גדול כאילו אמנם אפשר לעגל את המצולע, להחליק את החידודי, ואף אנחנו התחלנו מחייכים, ואף סבא זאב חייך מתחת לשפמו, אף כי צללים הלכו בין קימטי מצחו ובארבות עיניו, הרואות בהפסד דברים שלא יוכלו עוד לתקון.

כלום היינו חייבים עתה הסבר למישהו? אבל לא הסברנו דבר. וכי מה היינו מסבירים? או כלום יקום כעת סבא זאב וינזוף בנו? ראויים היינו אולי לנזיפה, אבל סבא זאב לא ינזוף. ובכן מה?

“נעלמתם”, – זה כל מה שהגיד לנו סבא זאב, ספק בשאלה ספק באמירה, וגם אנחנו לא הגדנו ולא כלום, ולא שאלנו לא כך ולא אחרת, וגם לא אם אמנם כאן וככה עמדה הכרכרה כל הזמן, גם כשהיינו אנחנו רצים שם בחול כנשוכי־ערוד? האמנם רק בשביל אחד מן השבילים המקבילים טעינו, בסך־הכל שלוש־ארבע או חמש־שש שורות, במטע בן אלף השורה ושורה, וזה פשר כל הדבר? או שמא…

טוב, נניח לזה. וכעת מה? שעה ארבע קרובה. צלצול פעמון הפסקת העבודה כבר היה תלוי ועומד ליפול בכל רגע. השתיקה תטולטל אז רגעים אחדים על מנת שתשוב ותרגע שבעתיים אחר־כך. הפועלים יתקבצו ובתהלוכת אחרי העבודה, קבוצות, קבוצות, סלים ריקים יהיו תלויים על זרועם, יעברו בקטעי דיבור וצחוק, ומיד לאחר תשואות הווייתם תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור, עד צאת התנים.

ובכן? לא־כלום. הימסור לנו את המושכות, שנחזיר את הכרכרה, או בעצמו יחזירנה, סבא זאב, או בידי הארוך הזה יפקידנה, ואנחנו לא נהיה אלא מטענה שמאחור, מבויש ונכלם? סבא זאב הביט בנו ואנו היינו מובטים, ואחר־כך גם חייכנו אליו. ועלינו אז בהיסוס־מה אל הכרכרה. אל מושבה הקדמי, מזה ומזה, והוא השקיט את צללי מצחו ונתן את המושכות בידינו. מה שהיה היה. ולעולם תנסה מחדש. אין כל ברירה אחרת. גם הלה, השלישי, עלה וישב מאחור, ביראת כבוד. ואומרים כולנו שלום לסבא זאב והוא אלינו מניד ראשו לשלום, ונשאר בצללים היורדים. שותק כאשר שתק כל חייו. והפרד הוא שמע, משך בגבורה, ובלי שום מוסר כליות, והעתיקנו והוליכנו בין השורות ההולכות וסוגרות מאחורינו על דבר, שלעולם לא נדע מהו, סוד מושאר להם. ואצל השער החדש, המבורזל, נפח פתאום ישי בפא־פם ועשה שתי תקיעות, ברורות והחלטיות, כאילו באמת מוחלט וברור, וירדנו לדרך החול, אל תוך רפידת המיית התורים המנמיכה וכוסה הלוך וכסות, ומאחורינו מתחת שמי השמש היורדת היתה שם גבעה אחת, מוארה מאד, ומשהו קעור בה, בפנותה למעלה, כאילו פתוחה לקלוט, כאילו פרושת־כפיים לכנוס דבר נכסף אל תוכה, בוא, רד, רד, בוא! –

פרקנו את השלישי הלז ליד חבורתו שבצל הכותל. שהינו שם רגע, סחים עמהם והם סחים עמנו, קצת אומרים דברים קצת משיבים דברים, וכאילו לא אנחנו, וכבר ממשיכים. וכבר מסילת הברזל, ונעצרנו להשקיף ימינה ושמאלה ואצל הפסים רצועת אור מפרכסת, ונקי וריק שם לכאן ולכאן.

מאליו יודע הפרד הכל. וכולנו בשתיקה לא מופרת. לשונות צינה נתארכו מן הצל המעמיק והיתה מתממשת שתיקת אחר שעה ארבע, אשר צלצלה אך זה עתה מכל פרדס ופרדס, בכל מקום ארבע אחר, ופעמונים אחר פעמונים דיברו והחרישו, ואין עוד אלא שתיקה, אשר הזרים אך יצאו ממנה והיא תישאר לבדה כל הלילה. מנוע באר אחד כבר התעטף והיה עומד בתפילת ערבית.

אבל קודם שנכנסנו להיבלע במנהרת האקציות האפלולית, הכרכרה של הדוד משה, הפרד ושנינו אנחנו, השארתי את הדרך קדימה לישי, והפכתי ראשי לאחור לראות רגע מה עוד נותר שם, ומה מתברר אז? כי רוב העולם אינו ארץ, כי אם שמים, כי אין הארץ בלתי אם רק פיתה שטוחה ולא תופשת הרבה, גם פרדסיה, גם גבעותיה, אפילו חודי חניתות ברושיה וכל הרפתקאותיה ככל שהן, כל זה תם הנמך, ומזה ומעלה, ועד רום אין חקר, שם מרומי גבהים והכל שמי־שמש, מפה לפה.

וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר – באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפי כוכבי ואקציית ורפודת החול החם, ונכנסנו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.

–תם–

דבר לילדים, כרך ל', 29.9.1959; 6.10.1959; 13.10.1959; 20.10.1059

אבן־חושן רעננה, 2006