בכתבה מאת רולי רוזן (שבועון,"הארץ׳׳ 30.9.88 ) מסופר על איסמעיל: בת 27, מן הכפר אל־חדר, על יד בית לחם, נעצרה ב־20 בפברואר קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבערה על ג’יפ של צה"ל.

כבלו ידיה מאחורי גבה, הרביצו בה ובעטו, והעבירו לירושלים, לצינוק: מטר וחצי על מטר ועשרים, מטונף כולו כבית שימוש, עד הבוקר.

בשעת החקירה הלבישו על ראשה שק מסריח, הושיבו אותה כבולה על מתקן צנורות ברזל שמכאיבים בכל צורה של ישיבה, לשמונה שעות.

ואחר־כך נעלו אותה ב“ארון”: תא בטון ודלת ברזל, מטר שבעים על שמונים על ששים, מלא כולו צואה, קיא ועוּבש. ב“ארון” הזה השאירו אותה שבוע ימים.

משם החזירו אותה לצינוק,“הרגיל׳׳ ובחזרה ל”ארון" חליפות, עשרים יום. פעם גם הושיבו אותה שעות אחדות תחת זרם מים קרים, ומשם הכניסו אותה לחדר שמזגן הקפיאו כמעט.

במהלך החקירות הסירו את נעליה ואחד החוקרים נעול מגפים קפץ על רגליה החשופות.

שלושים ושלושה ימים לאחר מעצרה הוחזרה לתא המאסר והורשתה להתרחץ ולהחליף בגדים.

באמצע יולי, לאחר ערעור שהגישה עורכת־הדין שלה, שוחררה מן המעצר.

רפי לוי, דובר המחוז הדרומי של המשטרה, לא הכחיש את הסיפור. אבל מאחר שלא הוגשה תלונה על היחס אליה אין בכוונת המשטרה להתייחס לטענותיה.

סיפור זה בודאי איננו הסיפור הקשה או המחריד מכל הסיפורים שישנם ולא הוכחשו.

ואף־על־פי־כן:

מה הם עושים, מפלצות העינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם?

מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?

ולמה לא יכניסו אותם ל“ארון” ההוא – וימסרו את בטחון ישראל לבני־אדם?

דבר, כ"ו תשרי תשמ''ט 7.10.88: 13