בכתבה מאת רולי רוזן (שבועון,"הארץ׳׳ 30.9.88 ) מסופר על איסמﬠיל: בת 27, מן הכפר אל־חדר, על יד בית לחם, נﬠצרה ב־20 בפברואר קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבﬠרה על ג’יפ של צה"ל.
כבלו ידיה מאחורי גבה, הרביצו בה ובﬠטו, והעבירו לירושלים, לצינוק: מטר וחצי על מטר וﬠשרים, מטונף כולו כבית שימוש, עד הבוקר.
בשﬠת החקירה הלבישו ﬠל ראשה שק מסריח, הושיבו אותה כבולה על מתקן צנורות ברזל שמכאיבים בכל צורה של ישיבה, לשמונה שﬠות.
ואחר־כך נעלו אותה ב“ארון”: תא בטון ודלת ברזל, מטר שבעים על שמונים ﬠל ששים, מלא כולו צואה, קיא ועוּבש. ב“ארון” הזה השאירו אותה שבוע ימים.
משם החזירו אותה לצינוק,“הרגיל׳׳ ובחזרה ל”ארון" חליפות, עשרים יום. פעם גם הושיבו אותה שﬠות אחדות תחת זרם מים קרים, ומשם הכניסו אותה לחדר שמזגן הקפיאו כמﬠט.
במהלך החקירות הסירו את נעליה ואחד החוקרים נﬠול מגפים קפץ ﬠל רגליה החשופות.
שלושים ושלושה ימים לאחר מﬠצרה הוחזרה לתא המאסר והורשתה להתרחץ ולהחליף בגדים.
באמצﬠ יולי, לאחר ערעור שהגישה עורכת־הדין שלה, שוחררה מן המﬠצר.
רפי לוי, דובר המחוז הדרומי של המשטרה, לא הכחיש את הסיפור. אבל מאחר שלא הוגשה תלונה ﬠל היחס אליה אין בכוונת המשטרה להתייחס לטﬠנותיה.
סיפור זה בודאי איננו הסיפור הקשה או המחריד מכל הסיפורים שישנם ולא הוכחשו.
ואף־על־פי־כן:
מה הם עושים, מפלצות הﬠינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם?
מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?
ולמה לא יכניסו אותם ל“ארון” ההוא – וימסרו את בטחון ישראל לבני־אדם?
דבר, כ"ו תשרי תשמ''ט 7.10.88: 13
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.