כמו עץ גדול שמילא את הנוף ופתאום נכרת ומקומו נשאר ריק, או כמו גימנסיה הרצליה שהרסו אותה ונשאר סיפור ללא מחילה על חוסר רגישות, כך נסגר כעת “דבר” בלי שיימצאו לו די אנשים לעצור, לפני שתיפול שתיקה במקום שהיה אמצע הדיבורים והדברים.

הצרה היא שלא איכפת. שרק לאחר מעשה תופסים איך שתקו והשלימו וכמה חבל שראו ונתנו לו לקרוס. פעם היה “דבר” באמצע הכל והיה מדבר אל האמצע הגדול של הציבור.

מאז השתנו הזמנים ואמצע הציבור הלך והחליף מקום ו“דבר” איננו עוד באמצע. פעם לא יכולת לדעת דבר על הנעשה ועל ההולך להיעשות בלי לקרוא את “דבר”. נשתנו הזמנים ונשתנה הציבור ו“דבר” נשאר מן הצד והלך ונעשה בעיקרו עיתונם של אלה ש“היו פעם”, גם כשניסה להעמיד פנים צעירות יותר.

דברים הולכים ומשתנים בתוכנו וכדרך הטבע דברים של פעם הולכים כל הזמן ופוחתים, הולכים כל הזמן ונעלמים, לא תמיד מרוב שיקולי חוכמה אלא יותר מכוח הזמנים החדשים והאופנות החדשות, אבל גם מכוח השכל הקטן שמפעיל באצבע קלה את הדחפורים הענקיים, אבל, עוד יותר מכוח המחרישים, מכוח האדישים הללו, היושבים שמנים מלזוז, גם מתשישות כוחם ואוזלת ידם של אלה ש“היו פעם”, וגם מכוח ההשלמה הכללית הכנועה, שעיתון איננו עיתון אם איננו יותר רעשני, יותר זול ויותר מוכן לעשות כל נמוך שהוא כדי לגדול ולהיות יותר נפוץ.

נשתנו הזמנים, לא כדאי לגנוח. מטבע הדברים הכל הולך ומשתנה. ורק צר מאוד שכמה דברים שאך זה אתמול ידעו לאמור היטב כל כך וכל כך יפה לרבים כל כך – הולכים כעת ונעשים עצובים. עצוב שהנה נסגר “דבר”, עצוב להיווכח שאין לו מקום ואין חפץ לאופן דיבורו, ועצוב שלא נמצאו די בעלי איכפת, שיתערבו למנוע את קריסת הקול שדיבר אחרת. ואין מנוס כנראה אלא לראות שפני הדור כפני דברו.

לאחדים מאיתנו ייחסר “דבר” כאילו משהו חשוב ויקר הלך וכבה, לאט לאט הלך וכבה עלינו.

יזהר סמילנסקי, דבר ראשון, 21.5.1996