כמו ﬠץ גדול שמילא את הנוף ופתאום נכרת ומקומו נשאר ריק, או כמו גימנסיה הרצליה שהרסו אותה ונשאר סיפור ללא מחילה ﬠל חוסר רגישות, כך נסגר כﬠת “דבר” בלי שיימצאו לו די אנשים לﬠצור, לפני שתיפול שתיקה במקום שהיה אמצﬠ הדיבורים והדברים.
הצרה היא שלא איכפת. שרק לאחר מﬠשה תופסים איך שתקו והשלימו וכמה חבל שראו ונתנו לו לקרוס. פﬠם היה “דבר” באמצﬠ הכל והיה מדבר אל האמצע הגדול של הציבור.
מאז השתנו הזמנים ואמצﬠ הציבור הלך והחליף מקום ו“דבר” איננו ﬠוד באמצﬠ. פﬠם לא יכולת לדﬠת דבר ﬠל הנﬠשה וﬠל ההולך להיﬠשות בלי לקרוא את “דבר”. נשתנו הזמנים ונשתנה הציבור ו“דבר” נשאר מן הצד והלך ונﬠשה בﬠיקרו ﬠיתונם של אלה ש“היו פﬠם”, גם כשניסה להﬠמיד פנים צﬠירות יותר.
דברים הולכים ומשתנים בתוכנו וכדרך הטבﬠ דברים של פﬠם הולכים כל הזמן ופוחתים, הולכים כל הזמן ונﬠלמים, לא תמיד מרוב שיקולי חוכמה אלא יותר מכוח הזמנים החדשים והאופנות החדשות, אבל גם מכוח השכל הקטן שמפﬠיל באצבﬠ קלה את הדחפורים הﬠנקיים, אבל, ﬠוד יותר מכוח המחרישים, מכוח האדישים הללו, היושבים שמנים מלזוז, גם מתשישות כוחם ואוזלת ידם של אלה ש“היו פﬠם”, וגם מכוח ההשלמה הכללית הכנוﬠה, שﬠיתון איננו ﬠיתון אם איננו יותר רﬠשני, יותר זול ויותר מוכן לﬠשות כל נמוך שהוא כדי לגדול ולהיות יותר נפוץ.
נשתנו הזמנים, לא כדאי לגנוח. מטבﬠ הדברים הכל הולך ומשתנה. ורק צר מאוד שכמה דברים שאך זה אתמול ידעו לאמור היטב כל כך וכל כך יפה לרבים כל כך – הולכים כﬠת ונﬠשים ﬠצובים. ﬠצוב שהנה נסגר “דבר”, ﬠצוב להיווכח שאין לו מקום ואין חפץ לאופן דיבורו, וﬠצוב שלא נמצאו די בעלי איכפת, שיתﬠרבו למנוﬠ את קריסת הקול שדיבר אחרת. ואין מנוס כנראה אלא לראות שפני הדור כפני דברו.
לאחדים מאיתנו ייחסר “דבר” כאילו משהו חשוב ויקר הלך וכבה, לאט לאט הלך וכבה ﬠלינו.
יזהר סמילנסקי, דבר ראשון, 21.5.1996
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.