קשים ייסורי הבאת השלום. מראש היה ידוע שיהיה קשה, אבל איש לא יכול היה לשער עד כמה. לוחמת ההתאבדות, שהשתוללה להחריד בזמן האחרון, העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את עניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד ועושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכל אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדײן מענה.
חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה עצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.
ודאי, גם חיילים במלחמה הולכים לקראת סיכונים, אבל אלה סיכונים מחושבים ומבוקרים ככל האפשר. ההיתר שלוקחים לעצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולעשות אדם לפגז חי – מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו – מעלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדײן חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?
עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה – קדוש – מעוררת את התהײה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכל מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וײבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה, המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ, שוללת את עצמה ופוסלת עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.
יש איפוא עולם שדברים כאלה ייתכנו בו. עולם שממנו יצאו המתאבד ושולחו והחברה שסביבם, שאינה רואה בכך אלא הצלחה הירואית גדולה וגבורה פטריוטית להלל. עולם של מושגים שקשה להאמין בתוקפם בין אנשים, עולם של מותר ואסור לא מובנים, שהכל מסכימים להם בפה מלא ובשתיקה, וחושבים שככה נכון ואפשר, ולמה לא בעצם לקחת ילד ולשולחו אל מותו כפגז חי. חברה שאינה נחרדת מן האפשרות הזאת ואינה עושה ככל יכולתה למנוע את מותו של עוד ילד אחד שיהפוך את חייו ונעוריו ועתידו לעוד פצצת תופת, שלא ײשארו ממנו אלא אפר ועפר בגרוטאה שהתפוצצה, חברה שמסכימה לכל זה – יש בה משהו בלתי נסבל, בלתי נסלח ומשפיל את כל מי שבשמו ובשליחותו ובשם דתו ואלוהיו נשלח הילר אל מותו.
אסור שהקניבליות תתקבל כפטריוטיות. אסור שישלחו ילד להתפוצץ, נשמעים לאיזה מולך שטני שמותר לו לטרוף אותם וכבוד להם להישרף. יהיו אשר יהיו הסיבות לכעסם של הערבים, למצוקותיהם, לאיבתם ולצורך שלהם ברצח־תופת – מרגע שהם לוקחים נער ועושים ממנו רובוט מתאבד, הם רוצחים את האנושי שבהם. מבהיל לראות איך בני אדם, שכנינו, מוכנים לשלוח את ילדיהם אל מותם בהכריזם שטוב המוות מן החיים, שקודם המוות לחײם.
קשה להאמין שזהו האיסלאם, שכאלה הם הערבים, שכזאת היא תרבותם. אם אין זה כך, ואם אין כאן אלא רק קומץ מוגבל של קנאים מטומטמים, על כל האחרים לקום ולגנות אותם בקול רם, להסתײג מהם חד משמעית, ולהילחם בהם בכל מסגד, מעל דפי כל עיתון ומודעת רחוב, בכיכרות וברחובות. שליחתו של אדם להתאבד אינה רק שימוש בעוד כלי נשק אכזרי במלחמה, והיא אינה רק עוד זבח אחד לרעבונו של האל הגדול – זו זוועה שמכחישה את האנושי, מבטלת את הזכות הטבעית של כל אדם לחיים, ושוללת את זכותם של העושים זאת לצפות למשא ומתן מקובל בין בני אדם.
אף אדם אינו רשאי לשלוח אדם אחר להתאבד. חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות – אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מוות וסבל קשה – מוציאה עצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עמם, שאפשר לחיות אתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המוות הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למוות שלהם לבוא בנו.
יזהר סמילנסקי, הארץ, 18.4.1995 [לאחר עריכה בעיתון הארץ]