רקע
ס. יזהר
על המתאבדים (2)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ; תשנ"ה 1995

קשים ייסורי הבאת השלום. מראש היה ידוע שיהיה קשה, אבל איש לא יכול היה לשﬠר עד כמה. לוחמת ההתאבדות, שהשתוללה להחריד בזמן האחרון, העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את ﬠניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד וﬠושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכל אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדײן מענה.

חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה ﬠצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.

ודאי, גם חיילים במלחמה הולכים לקראת סיכונים, אבל אלה סיכונים מחושבים ומבוקרים ככל האפשר. ההיתר שלוקחים לﬠצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולﬠשות אדם לפגז חי – מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו – מﬠלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדײן חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?

עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה – קדוש – מעוררת את התהײה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכל מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וײבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה, המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ, שוללת את עצמה ופוסלת עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.

יש איפוא עולם שדברים כאלה ייתכנו בו. עולם שממנו יצאו המתאבד ושולחו והחברה שסביבם, שאינה רואה בכך אלא הצלחה הירואית גדולה וגבורה פטריוטית להלל. עולם של מושגים שקשה להאמין בתוקפם בין אנשים, עולם של מותר ואסור לא מובנים, שהכל מסכימים להם בפה מלא ובשתיקה, וחושבים שככה נכון ואפשר, ולמה לא בעצם לקחת ילד ולשולחו אל מותו כפגז חי. חברה שאינה נחרדת מן האפשרות הזאת ואינה ﬠושה ככל יכולתה למנוﬠ את מותו של ﬠוד ילד אחד שיהפוך את חייו ונﬠוריו וﬠתידו לעוד פצצת תופת, שלא ײשארו ממנו אלא אפר וﬠפר בגרוטאה שהתפוצצה, חברה שמסכימה לכל זה – יש בה משהו בלתי נסבל, בלתי נסלח ומשפיל את כל מי שבשמו ובשליחותו ובשם דתו ואלוהיו נשלח הילר אל מותו.

אסור שהקניבליות תתקבל כפטריוטיות. אסור שישלחו ילד להתפוצץ, נשמﬠים לאיזה מולך שטני שמותר לו לטרוף אותם וכבוד להם להישרף. יהיו אשר יהיו הסיבות לכעסם של הﬠרבים, למצוקותיהם, לאיבתם ולצורך שלהם ברצח־תופת – מרגע שהם לוקחים נער וﬠושים ממנו רובוט מתאבד, הם רוצחים את האנושי שבהם. מבהיל לראות איך בני אדם, שכנינו, מוכנים לשלוח את ילדיהם אל מותם בהכריזם שטוב המוות מן החיים, שקודם המוות לחײם.

קשה להאמין שזהו האיסלאם, שכאלה הם הﬠרבים, שכזאת היא תרבותם. אם אין זה כך, ואם אין כאן אלא רק קומץ מוגבל של קנאים מטומטמים, על כל האחרים לקום ולגנות אותם בקול רם, להסתײג מהם חד משמﬠית, ולהילחם בהם בכל מסגד, מﬠל דפי כל ﬠיתון ומודעת רחוב, בכיכרות וברחובות. שליחתו של אדם להתאבד אינה רק שימוש בעוד כלי נשק אכזרי במלחמה, והיא אינה רק ﬠוד זבח אחד לרﬠבונו של האל הגדול – זו זווﬠה שמכחישה את האנושי, מבטלת את הזכות הטבעית של כל אדם לחיים, ושוללת את זכותם של הﬠושים זאת לצפות למשא ומתן מקובל בין בני אדם.

אף אדם אינו רשאי לשלוח אדם אחר להתאבד. חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות – אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מװת וסבל קשה – מוציאה ﬠצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עמם, שאפשר לחיות אתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המװת הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למװת שלהם לבוא בנו.


יזהר סמילנסקי, הארץ, 18.4.1995 [לאחר עריכה בעיתון הארץ]

המלצות קוראים
תגיות