לוגו
לעת עתה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

[א]    🔗

סמוך למלחמת־העולם הראשונה באו ליפו כמה תיירים אשר מפּני שיבּוּש הדרכים לא יכלו אחר כך לשוּב.

מהם יש להזכיר נערה אחת מוילנה, איטה בּלוֹך שמה, רוֹקחת, ועוד נוסע, מנהל־חשבּוֹנוֹת על־פּי מקצועו, והוא איש חולני, במשקפים – מנחם גוּט.

השאר היוּ סטוּדנטים, בחורי מידות כולם ולבושים במדיהם, מדי המתלמדים – הם והנערה הוילנאית, הרוֹקחת, היו במשך כל זמן הנסיעה באניה הרוח החיה בין האנשים.

נוסף על השימוּרים שבהם הצטיידו באוֹדסה, קנו עוד במשותף שתי משקפות ובֶדֶקֵר אחד, ועם ההפלגה בים, כשאך התקרבו לשערי קושטא, התחילו ‘לאכול את המזרח – כמאמרו של מנחם גוּט – בכל פּה’.

אחד מבני החבורה, שהיתה לו מצלמה במזודתו, צילם את הבּוֹספוֹר בשעת השקיעה ואת ים השיש עם הזריחה, וגם בנין מסורג חלונות אחד על החוף, אשר הם, התיירים, שיערוּ בו הרמון מבודד של פחה, ושלא היה באמת אלא בית־מרחץ של קרנטין.

בקושטא עלו בלוית מורה דרך לפֶרה, ראו את הארמון דולמה־בּגצ’ה ואת ההיפּוֹדרוֹם הביזנטיני ופנו מפה למסגד אַיה־סוֹפיה המפורסם.

צפופים, בחבוּרה הלכו, כעדר קטן, באמצע הרחוב, וכרוֹעה היה מנהלם מאסף פעם בפעם את הנחשלים, או את אלה אשר נטוּ מתוך סקרנות לצדדין.

במפנה הדרך, בפּאת שׂדה אחד, ראו לראשונה אורחת גמלים וגם חמור אחד מזוֹרז, לא גדול מסיח בּן יומו, שנשׂא על גבּו בקלות תוּרכּי כּבד־גוף. אחר סרו עוד למסעדה ואָכלו את מאכל הפּילוֹ ויוֹגוּרט מעוּבּה, קר, וראו פּה מקרוב את התרבּוּש והנרגילה.

ביון לא שהתה אניתם אלא שעה קצרה, והם רק מנגד יכלוּ לראות ארץ־פלאים זאת. לקצה הסיפּוּן נתקבּצוּ ובאו כולם. האחד קרא בספר הדרך בקול והאחרים הקשיבו, ופניהם היתה להם ארשת של דבקות כזו, עד כי זקנה אחת מיושבות הסיפּון נמלא לבּה רחשי קוֹדש למראיהם, ודעתה זחה עליה על כי יש עוד אצלנו בחורים סטודנטים שאינם שוכחים להתפּלל מנחה עם ערוֹב היום.

אחרי הבּטה חטוּפה על רוֹדוֹס ואַלכּסנדרטה, ירדו עוד האנשים לכמה שעות לבירוּת, שתו באחד משוּקיה את משקה השֶרבּט וקנו בּטנים קלוּיים, אשר המוכר, בכשרון־ידים מיוּחד, הכניסם מכּף־המאזנים ישר לתוך כּיסיהם. כשהגיעו לבסוף, באחד הימים, ליפו, לא נמצא עוד פּה כמעט בשבילם שום דבר חדש:

סמטאות מעוּקלות שנעירת החמוֹרים מהדדת בהן כקול השופר, מדרכות זרוּעות קליפּות של בּננה, ומבטים לוֹהטים של ילידי המקום, המזדקרים כחוּדי שפּודים מתוך מאפל החנויות.

בחדרי המלון נדף ריח של נפתלין, והמטות מסוּככוֹת הכּילוֹת העירו רגש של כובד בלב בשיעור גדלן.

בלילה השמיעו מכונות ההשקאָה בתוך הפּרדסים את נביחותיהן הקצרות, החדוֹת. הים געש למטה אימתני וקרוב כל כך, עד כי נדמה היה, כי מלחך הוא בגליו, כמו באניה, את שיפולי הקירות, ומבין קפלי המצעות הגיחו יתושים והתנפלו בחמת רצח על הפנים, על כפות הידים.

היה חם, חם.

הנערה הוילנאית התחילה ללבוש בשביל טיוּליה עם בני החבוּרה שמלת מוּסלין, ולראשה, במקום המגבעת, קשרה כֶּפית משי, בגלותה כן כליל את מצחה הזך עם העינים הקוֹרנוֹת, עמוּקות התכלת, וקרובה מנחם גוּט, שנשא לה את ילקוּטה מן הצד, היתה הבעה של חרדת קודש בפניו, וכולו נראה כירא מהביט אליה.

כדי להמלט מן המחנק שברחוב, ירדו על־פי־רוב לשפת הים, התהלכו פּה על פּני החולות השוממים ואָכלו את ענבי המוּסקט שהביאו אתם מבית המלון, או יש אשר – אם היתה מכונת הצילום אתם – התיצבו ליד אחת החומות, וגרין, בעל המכונה, צילם אותם.

איטה בּלוֹך, שנמצאָה כמעט תמיד במרכז, היו עיניה נטוּיות למרחבי הים, אל המרחק, בעוד אשר קרובה, שעמד על ידה, נתעממו אצלו זכוּכיות משקפיו, ופניו היו כפני איש, אשר אין לפניו כל פּרספּקטיבה.

בימים הקרובים עמדו האנשים לצאת אל המושבות שבסביבה ולעבור אותן ברגל, והוא ספק היה בידו אם יעמדו לו כוחותיו לכך. חוץ מזה הנה נטפּל להם בבית־המלון איש מצרי אחד, סוחר כּוּתנה, שדיבר על לבם להפליג למקומות רחוקים יותר בארץ.

הוא עצמו שב זה עתה מן הצפון, הגיע שם עד למרומי החרמון וראה את ‘התנור’ במתולה ואת חורבת המבצר קלעת־אַ־שקיף ולפי הבעת ההתפּעלות בפניהם של אלה, אשר שמעו את שׂפתו הצרפתית, אפשר היה לשער כי כל אותם המקומות, אשר עליהם יספר, יפים הם באמת.

על איטה בּלוֹך השפיע שתקנה לה בשביל הדרך עבּאיה, שהיא נוחה לרכיבה יותר מן האדרת, והוא גם קיבל עליו ללמדה את אוּמנוּת הרכיבה, אשר בלעדיה מן הנמנע הוא לעלות בהרים.

מכּר אחד שלו, פּה בעיר, היו אצלו פּרדוֹת מאוּמנות, והוא כבר עמד יום אחד לרדת ולהביא אחת מן הבהמות האלה הנה, אל החצר, כדי להתחיל בתרגילים, והנה בא פתאום בעל המלון ומסר את הידיעה על המלחמה שפּרצה – ופני הדברים נשתנו.

סוחר הכּוּתנה, בתפשׂוֹ את מזודוֹתיו, רץ תיכף אל הנמל לבקש אניה היורדת מצרימה. הסטודנטים – ירדו כמה מהם לבית הצירות הרוּסית כדי לעמוד שם על המצב האמתי של הדברים, ואשר למנהל החשבונות, הנה נסתלקו ממנו עתה פתאום כל מיחושיו, והוא אפילו את השרב, שכל כך הציק לו בימים האחרונים, שכח. בחדרה הקטן של קרובתו, ליד השולחן העגול, בדק אתה את סכוּמי הכסף שנמצאו אצלה בארנקה, הלך והביא מלמטה, מהחלפן, מטבעות מתכת, אשר בהן – הבין – יהיה לה צורך עכשו, בשעת חירום, והואיל והישיבה בבית המלון היה מחירה רב, ירד לשכונת הים, שׂכר שם בשבילה אצל בעל בית־פּנסיון אחד – מאיר רוֹטשטין – דירה זמנית והעביר שמה בו ביום יחד אתה את חפציה.

עוד טרם הותקן החדר בבוֹאָם, והנערה, אשר ישבה וצחצחה פה איזה כלי כתיבה ליד השולחן, אספה למראיהם את רגליה היחפות אל מתחת לכסא, והדיבּר ניטל ממנה מרוב מבוּכה. אבל הנה נכנסה בעלת הבית בעצמה, נחמה, אשה קטנה ששולי מטפחתה קשורים לה מאחורי ערפּה, והיא הטילה מפּת־משבּצוֹת על השולחן ויריעת בד, עשויה אף היא משבצות, על הספה, והלכה והביאה מי־רחצה ומשקה קר עם כוסות על טס.

– כי על כן בוער היום כאש – אמרה מתוך הסברת פנים, כשהיא בּוֹשה קצת מהאיש במשקפים, שעמד וטיפל במזודות בפנת החדר.

‘ודאי קרוב, או חתן’ – שיערה, בשוּבה אל המטבּח, ואור של חגיגיות נח על פניה כשעמדה אחר כך לשקול בדעתה, אם יש להביא גם ‘את זה’ בחשבון לארוחת־הערב, אולם כשראתה ברגע זה קבוצה של בחורים מתלמדים בּאָה ומקיפה את הדיירה בצהלת משוּבה, והאיש שפל־הקומה מסתלק והולך במין הילוך משונה, כּוֹשל – כּבה האור בפניה, ולבה זעה בו כּבר כעין נימת צער כשהחליטה, כי ‘לא: חתן – זה איננו’.


 

[ב]    🔗

ביום חמישי־בשבת אחד, בתחילת החורף, נגזרה ביפו גזרת הגירוש על נתיני ארצוֹת־האויב.

הדבר בא פּתאום, בעצם הצהרים, כשהאנשים התכוננו לשבת אל השולחן לאכול.

במטבחה של הגברת נחמה רוטשטין נגמר זה עתה מעשה טיגון הקציצות, והאשה הקטנה עמדה והתקינה לפתן ‘חי’ ליד הכּירים, והנה בא מן החוץ בעלה, עם הבּשׂוֹרה בפיו, כשמאחריו נגרר שוטר תוּרכּי עם מגלב בידו.

ברגע הראשון לא תפשׂה האשה את הדבר במלוֹא משמעוֹ. היא ניערה את פלחי הפירות בכלי, פיזרה עליהם מעט סוכר, ובבואה אל החדר, עמדה לפרוֹשׂ את מפּת האוֹכלים על השוּלחן, אולם כשהביטה שנית אל האיש עם המגלב, וראתה את בעלה פּותח את מגרת הקוֹמוֹדה אשר בה חפצי הערך, התנערה פּתאום וזעה, העבירה את שני קצות המטפחת מן העורף אל מתחת לסנטר, ופניה לבשו אותו סבר מיוחד, שהיה להם תמיד בשעת בהלה, או סכנה.

לאחר שכיבתה את האש בכירים, הלכה ופתחה בתנועת יד אחת את שתי דלתות־הארון, הוציאה מלוֹא זרועותיה לבנים, וכמה מן הבגדים הטובים ושמה אותם בסל־הנצרים שנמצא פּה בחדר, לקחה אחת מאַמתחות־הבד ומלאָה אותה צרכי־אוכל מכל אשר מצאה במזנון ובארון־האויר, ולבסוף, אחרי אשר צירפה עוד לאלה את פמוטות השבת, הוציאה מן הקוֹמוֹדה שני סוּדרים, הטילה את האחד התוּרכּי, על כּתפיה ואת השני, של מלמלה, שׂמה בסל, בשביל בתה – והיתה מוכנה לדרך.

– והכּרים והכּסתות? – שאלה מן החדר השני הבּת.

– אי־אפשר, בתי, כי התוּרכּי מאיץ – השיבה האֵם, והיא זירזה אותה להתלבש ולבוֹא אחריה.

אבל הנערה, שנמצאָה שם, בחדר השני, לא נחפּזה, כנראה, כל עיקר. היה רושם כי כל הענין הזה של עקירת בני־משפּחתה מביתם ללא כל סיבה, אינו מתקבל אצלה על הדעת.

בחדר הזה, הוא חדר־המטות, שטפה הבוקר את הרצפּה, עשׂתה שפּוֹנז’ה – בלשונה – והיא ישבה וצחצחה פּה עכשיו את השמשׂוֹת בחלון – והנה בא האיש עם המגלב ואיים עליה להוֹציאָה בחזקה, ואָז קמה והלכה אחריו בשׂמלתה הבּיתית, עם המנעלים הישנים, הלוֹך ורגוֹז.

אבל הנה הגיעו לפרשת הסמטאות אשר עם קצה גבול שכונת הים, ולהם נזדמנו אנשים מיוּדעים, גוֹלים אף הם, הלבושים כּולם בגדי שבת, ועמוּסים ארגזי־דרך וחבילות, ומהם נודע כי מובילים אותם מצרימה, כי כבר עוגנת בנמל האניה, וכי לעת־עתה עליהם להתאַסף בבית־הועד, אשר בתוך השכוּנה החדשה, והנערה רוֹטשטין (בּרכָה – קראה לה אמה, ואביה, המורה העברי לשעבר, קרא: בּרכה, בכף קמוצה – ומלרע) אספה בזריזות את שׂערותיה אל מתחת למסרק־הראש, הוֹציאָה מן הסל את הסוּדר והתעטפה בו כך, שירד ויאפיל על בגדה הישן ונלותה אל אלה מן הנערות, אשר למדוּ אתה יחד בבית־הספר.

עד מהרה הגיעוּ לככּר־החולות, ולפניהם נגלה רחוב־הנביאים אשר בקצה השכונה החדשה. זה – שקט היה למראה, אף כי פה ושם ניכּרו בו סימני עקירה ומעשי־אלמות.

במרפּסת בית משפּחת גולדמן היתה המפּה שמוּטה מעל השולחן, ופלחי דלעת הצהיבו שם בתוך הצלחות. ניכר היה שהאנשים לוּקחוּ בשעת אכילתם. עכשו היו צפרים מתעופפות פה עם פירורי לחם במקוריהן, ועל המדרגות, בין כמה כלי משחק, מוּטלת היתה בּוּבּתה של התינוקת צילי, פשוטת זרועות וגולגלתה רצוצה. בעלית הבית הסמוּך, הוא ביתו של הסוחר אַרקין, היו הכּרים שטוּחים על המעקה, פּשוטי צפּיות, כפי שהונחו בבוקר, ולמטה, בתוך הפרוזדור הסגוּר, התדפק מי בחזקה על הדלת ובכה חרש.

– זהו לבן, הכּלב – הבינה בּרכה – הם שכחוּ אותו.

ליד עמוד הפּנס, בקרן הרחוב, אפשר היה עוד לראות את בני המשפחה הענפה הזאת, כשהם הולכים צפופים, בחבוּרה; הנשים נתוּנוֹת להשגחה על התינוקות, והבנים תומכים את הכּוּרסה שבה נישׂא אביהם.

הבּחורים אמיצי־הרוח האלה צעדו עתה קוממיות, זקופי ראש יותר מאשר בכל הימים, ואילו אביהם הזקן, תשוּש הכוח – כמו נגרעה קומתו, והוא, בראשו השמוּט לפניו, נראה כערוּף.

עם הכניסה אל הרחוב הראשי שוב אי־אפשר היה לאנשים להתקדם במהירות, כי המרצפת – התרוֹצצו בה פּקידי הבּוֹלשת על סוסיהם, ועל המדרכות נדחקו המוני הגולים, אשר נהרו־זרמו מכל הסמטאות שמסביב.

על יד הפּנסיון למתלמדים נחסמה בפני ההולכים פתאום הדרך על ידי התלמידים ילידי החוץ, שהוּצאו בחוזק יד מחדריהם – נערים בני אחת־עשרה – שתים־עשרה, אשר בפניהם המפוּחדים, מצוּפפים זה על יד זה, דמוּ לכבשׂים, אשר זאבים התנפּלוּ עליהם, וכרוֹעים נאמנים נראוּ גם המוֹרים, אשר עמדו ונאבקו עם תוֹקפיהם והתאַמצוּ להצילם מידיהם.

במרחק כמה צעדים מפּה נעכּבו ההולכים שוב בשל שתי הישישוֹת, האחיות רוּבּין, שהוּצאוּ מבית־הדירה שלהן. האחת, שהיא הגדולה בשנים, השתטחה לרוחב המדרכה והודיעה כי לא תזוּז מפּה. בארון־המתים – אָמרה – אם ירצוּ, יוּכלוּ לקחת אותה, אבל היא עצמה, בעודנה חיה, לא תלך. האָחות השניה צייתה דוקא ופנתה תיכף ללכת לעבר בית־הועד, אלא שנתקלה בגדר הקרובה ונפלה.

– עורת היא – הסביר אחד מן השכנים.

בו בזמן משך את עיני הגוֹלים, בצד השני של הרחוב, הרוק הזקן כּהן, שידוע היה כבלתי שפוי בדעתו. הוא, המסורבל וכבד־התנועה, עלה והתישב על המוֹט המזדקר מעלית־הגג, השעין את רגליו באויר, כאילו היה זה גוף מוצק, ולגלג מפה לרודפיו קצרי־היד, בהעלותו כן על לב ההולכים את המחשבה, שאולי הוא הנהו הצלול בדעתו יותר מכולם.

לבסוף נגלתה מנגד רחבת־השׂדרוֹת עם בית־הועד הקטן, שהיה מלא וממוּלא אנשי בולשת. כה צפופים עמדו אלה לאָרכו של סוּלם־המדרגות עד כי מאיר רוֹטשטין, קצר הראוּת, תמה היה אם לא הוּתקן פה מעקה בן לילה. הגוֹלים, למטה, התישבו על המדרכות, איש איש עם משפחתו וחבילותיו על ידו.

וממעלה־הבית ניתנה, בינתים, פּקודה שלא יוסיפו להביא אנשים כי לא תוּכל האניה להכילם, ואָז קמה תנוּעת חרדה בין הנאספים, כי רבים מהם נתפשׂוּ בהיותם ברחוב, והיו מצפים לבוא יתר בני־המשפּחה.

ואשה אחת מכּכּר־החולות עמדה להתחנן שיוּתן לה לרוּץ להביא את בנה, כי תשוּש הוא ורך, ולא יוּכל להשאר לבדו, והנה שלח אחד מהעומדים בסולם־המדרגות את ידו ונגע בה בקצה־רובהו, והיא צעקה צעקה אחת ולא יספה.

והגברת רוֹטשטין הוֹציאָה כמה פּרוּסות עוּגה מאַמתחתה, מרחה עליהן מרקחת של שזיפים ונתנה לברכה ולחברוֹתיה, וכשראתה על המדרכה מנגד את איטה בּלוֹך, הדיירה שלה לשעבר, נתנה גם לה, ורק היא ובעלה לא טעמוּ מאוּמה, ושניהם היוּ שׂפתיהם מהוּדקות מתוך ארשת חמוּרה, כזו אשר תהיה על פּני האנשים ביום דין וצום, והם דמוּ כן לאָח ואָחות.

ושם אתם, על ידם, בחור ליטאי אחד – נתן לב – שישב כל הזמן יחידי לעצמו בקצה המדרכה. את מעט עלי־השלכת, שאָסף מסביבו, קשר במטפּחתו, עשׂאָה כמין כּר, ועל זה נשען, כִּי חש בלבו לחץ – אָמר – כאילו העיק עליו גוּש אבן.

אף הוא מן הנתפשים ברחוב היה, ולא היה אתו לא כר ולא שמיכה, וגם את לחם־הצהרים לא הספיק לאכול, אבל רעב לא היה, והוא קיבל, אפוא, רק את הסיגרה הבוערת שהציע לו האדון רוטשטין, שאף ממנה כמה פעמים את העשן לתוכו, ובצמצמו את עיניו – כדרכו תמיד בשעת התרכזות – ביקש למצוא איזה פסוק, או מימרא, אשר יטיל מעט אור על זה שנעשה פה מסביב.

‘באו גויים בנחלתך’ – העלה בדעתו. אבל – לא, כי זה לא התאים.

‘היו בני שוממים, כי גבר אויב’ – אבל גם זה לא התאים את האנשים האלה פה, הלבושים בגדי שבת ועטופים סוּדרי שבת, אשר שוּם אויב לא גבר עליהם, כי לא כשבויי־מלחמה הלכו – הוברר לו לאחר ששאף עוד מן העשן.

כי מה ענין הנתינות של ארצות־האויב אצל קיבוץ אנשים אלה, קיבוץ גלויות, שבאו ממלטה ומקוּטאיס ומפּס, אשר לא השאירו כלל גשרים אחריהם, כי בתהומות עברו ותהומות השאירו אחריהם – התברר לו יותר ויותר, ככל אשר הוסיף לבלוע מן העשן, והוא הרגיש כי ‘גוש האבן’ בלבו זע ועומד לההפך, לחרדתו, לדמעות – והנה הגישה לו הגברת רוטשטין בכוס מעט מים מהולים במיץ לימון, והוא שתה והתעודד.

וכאשר פנה היום, ניתנה, לבסוף, הפקודה לצאת, ואז הלכו השוטרים ראשונה, והגולים למשפחותיהם אחריהם ומסביבם, כסוגרים עליהם, פקידי הבולשת. חמשה־ששה בשורה הלכו האנשים, במשמעת וסדר, בלי אשר ישמע ביניהם קול בכי, או אנחה, ורק העוית־ההבלגה על פניהם ובידיהם החבילות, או הילדים הקטנים.

והבחור הליטאי, אשר לא היה כל מאומה בידיו, קטף לו מאחד העצים שבשדרה כמה זלזלים, כי אמר: יהיו נא אלה לי לסמל, אשר מה הם נתלשים והעץ נשאר פה מעורה במקומו, כך גם אנו פה כיום נתלשים והולכים, אבל העם יהיה קיים ומשריש בארץ.

והוא הלך הלוך ומשמש בהם עד אשר יצא את שער־השכונה ובא אל בין חומות הזרים.


 

[ג]    🔗

נחמה רוטשטין שכרה לה בית־דירה באלכסנדריה עוד בימים הראשונים לבואה, ועד אשר בעלה תהה לתוך חללו החדש של הנכר וחיטט ביחד עם הבחור הליטאי בפרטי־המוֹראוֹת של כל הגלויות האחרות, עשתה היא במיטב יכלתה כדי להפוך את בית הפרבר הקודר לדירה מתוקנה ונוחה.

היא קנתה בשוק הערבי מעט רהיטים משומשים, התקינה מצמר־גפן מצעוֹת ארעיים, ואל המטבח, נוסף על הכירים, הכניסה שתי מכונות פתילים, והבית – כאילו הונחו בו צנורות־הסקה בלתי נראים – התחיל מפעפע בו חום מלטף, טוב.

הפיתקה עם הכתובת ‘ארוחות־צהרים פרטיות’, שתלתה בחוץ, משכה אליה כבר בשבוע הראשון חמשה ‘אוכלים’ מן הגולים, חוץ ממנהל־החשבונות, גוּט, והבחור הליטאי, שישבו בביתה בקביעות, והיא הכינה בשביל כל אלה ארוחות דשנות, שעלו בטיבן על אלה שבבית־הפנסיון שלה בשכונת־הים.

– מאחר שהכל פה בשפע כזה ובזול – היא כאילו הצטדקה – כשהעוף השלם ניתן לה בפרוטות מספר ומלוא כנף־הבגד ירקות – כמעט בחנם.

תמוהים היו בעיניה מיני הקטניות פה, אשר תמיד תצר להם הקדרה מרוב תפיחה, ודגי האילתית והשבּוּטה, שיש צורך להסיר מעל רטבּם בשעת הבישול את השומן כמוֹ מעל המרק של העוף המפוטם.

כמו בעיר־מולדתה הליטאית, לפנים, התחילה להתקין בשביל סעודות־השבת עוגות על מלוֹאי מרקחת ולפתני תפוחים, טמנה בתנור־החמין פשטידות ‘מקופּלות’ ותפוחי־אדמה גדלי מדה, שוֹתתי שוּמן, וכמאכל־לוי, לשם טעימה סתם, בישלה את הפול הלבן, הקמחי, שהעלה על לב האנשים הליטאים את זכר ערבי ה’בן־זכר' בעירותיהם.

בצהרי־השבת, עם גמר הארוחה, פרשׂה על השולחן את המפה הצבעונית שהביאה מן הבית, הציגה פה על טס סלסלה של פירות ובקבוק מי סודה, ובעת אשר בעלה נהם בינו לבין עצמו איזה ניגון של תפילה והבחור הליטאי, בחדר השני, הרצה לפני ברכה פרק בהיסטוריה, התעטפה היא בסוּדר התורכי ויצאה להסתכל בחצר ‘הגויית’ אשר למטה.

זו – משופעת וזרועה חצץ, כסמטתה שלה בשכונת־הים, מלאה היתה עכשו תכונה בשל ערב יום־השבתון ‘שלהם’. אף פה, כמו בששי־בשבת שם, היו פתוחות מסביב כל הדלתות, ונשים מכורסמות עמל חבטו ליד ספּיהן מזרנים מרופּטים, או שמתחו על החבלים את כבסיהן הבּלים, אלה אשר תוקנו ‘בדוחק’, מתוך התחכמות – ואותה טרדת הבהלה היתה פה בכל, ואותו קול ענות של מרירות, כי בעוני ובמצוקה – הסיקה מכאן האשה הקטנה – דומים הם בני־האדם בכל מקום.

בינה ובין האשה האיטלקית יושבת המרתף נקבעו אפילו כעין יחסי קרבה, ועם פנות היום, כשזו יצאה אל המדרגות ‘להתאורר’, שוחחו שתיהן כמכירות ישנות.

היא, האיטלקית הזקנה, הספיקה כבר לספּר לה בלשון המיוחדת שלהן – לשון הצרות, כפי שקראה לה הגברת רוטשטין – על עברה הרחוק, על מילנוֹ, עיר מולדתה היפה בערים, ועל שלוש אחיותיה, אשר האחת מהן – הצטחקה בפיה מחוסר־השינים – הלכה ונישאה ליהודי.

– דהיינו – משומד? – זע הסוּדר על כתפי האשה הקטנה, אשר מרוב מבוכה התחילה לדבר עברית.

– לא, סיניורה, כי בלי כהן ובית־כניסה – הרגיעה אותה זו מתוך חיוך של הבנה – רק נישואין סתם, ‘על גבי הנייר’ בקונטרקטו – הסבירה. בן־טובים היה זה, יפה ונבון, אבל לא האריך ימים, מוֹרטוֹ – אמרה, בסגרה את עיניה ובהעלותה הבעה של שלות־נצחים על פניה – כולם, כל בני־המשפחה מתו, גם בעלה שלה וגם בניה – ארבעה במספר.

– אויה, הן היא מלאה באה הנה – נאנקה – ועכשו הנה ריקה היא, ריקה. השנים מתו באמריקה, ערירים, עוד טרם נשאו להם נשים, והאחת – פה, בלדתה. שנים ילדה, תאומים, הנה הם פה במרתף עם דז’יציה בת־הזקונים שלה, התופרת. ולבסוף – אדמונדו בנה, הרך והטוב. עלה לו על דעתו פתאום ללכת לארץ־מולדתם, ואמרו השכנות: ‘ילך לו הנער ויתענג’, אבל היא הגה לבה שחורות, ניבא לה, והנה קם הדבר ונהיה.

– האם במלחמה מת? – נפעמה האשה הקטנה, והיא עפעפה מתוך תנועת התאפקות בעיניה, כדי שלא לחלל בדמעות את יום־השבת.

בוקר אחד, עם סוף הקיץ, הובאו אל החצר כלי־בית של דייר חדש, כמה רהיטי־עץ, אשר לא יכלו להעיר בלב המתהלכים פה כבוד מראש לבעליהם.

ברכה, שהציצה כעבור זמן מה לפתח־השער, נפתעה לראות את העסקן רבּין, שכנם לשעבר, בא שם עם אשתו חנה ונעמי ילדתם.

– בואי וראי מי הם הבאים לשבת פה – קראה לאמה – והיא קפצה מעל המדרגות ומהרה לרוץ לקראתם במעלה־החצר.

– האם גם אלה מ’פלשתין' הם? – שאלה האיטלקית הזקנה את הגברת רוטשטין.

– מארץ־ישראל, בודאי – השיבה זו – מגורשים כמונו, כי־על־כן הלא גם הם מוצאם מ’מוֹסקוֹבּ'.

– גם מפלשתין וגם ממוֹסקוֹבּ? – לא הבינה הזקנה.

– הוא הדבר – הסבירה האשה הקטנה בקיצור – אנחנו הלא מ’פלשתין' הננו מלכתחילה, עוד מקודם, ולמוסקוב באנו רק אחרי אשר השונא גירש אותנו.

– כּוּל אִל יהוד? – תמהה האשה המילנית בערבית.

עד מהרה התחילו להראוֹת בחצר מבקרים גוֹלים מיפו ומסביבותיה, אנשים אשר בניגוד למעמד הדל של בית רבין, היו לבושים הדר וכה אומרים חשיבות במראיהם עד כי היוני, בעל־הבית, הרביץ לכבודם בחול צח את המורד וסילק הצדה כמה מן החבלים המיועדים ליבוש כבסים.

למאיר רוטשטין היה זה עכשו כאילו החוט, שניתק בינו ובין הארץ עם הגלותו, שב ונקשר, והיה מתוקן מעתה ויציב.

בבוקר קם וירד בשיפוע אל שכנו העסקן, וזה, כעתון חי, מסר לו ידיעות מפורטות (מי יודע באיזו דרך הגיעו אליו) על כל מה שמתרחש שם.

הדברים היו אמנם יגעים: הרעב היה בערים, וגזרות קשות נתחדשו שם בכל יום, אבל הוא, העסקן למוד־הנסיון, לא רפו ידיו. כרופא מומחה, כביכול, בחן והכיר את קשי־המחלה, אבל ידע גם אשר אם רק יאחזו באמצעים הדרושים, יעברו את המשבר בשלום, והוא וחבריו לעסקנות כבר היו טורחים ומבקשים להשיג את האמצעים האלה.

פעם, באחד מערבי־החורף, נתכנסו כמה מחבריו אלה אצלו, בביתו, לישיבה.

מאיר רוטשטין הוא שקיבל עליו להשגיח פה על הסדר, מאחר שבעלת־הבית, הגברת רבּין, היתה חולה.

הוא הרכיב לשם כך על חטמו את משקפיו עבי־הזגוגיות, אלה העשויים להרחיב את חוג ראיתו, והיה הולך ומיטיב בפמוטוֹת את הנרות ומגיש סיגרות וגפרורים אל השולחן, כשהוא חש מתוך כך בגבו אותו רעד, שהיה תוקפו תמיד במסבות כאלה.

עמדו לדון הפעם בשאלה כספית אחת, אלא ששמואל רבּין ביקש למסור לפני כן את הידיעות שנתקבלו מן הגולה, דברים שהיו מפוזרים עוד בפסות־נייר בודדות, ואשר הוא, תוך כדי קריאה, צירפם ליריעה אחת שלמה.

דוּבּר על גזרוֹת הגירוש שנגזרו שם על כמה קהילות, והוא את הפרטים על כך מסר בקצרה, אבל האריך תחת זאת כשבא לספר על קבלת הפנים שערך הציבור בכל מקום לגולים היאך האכילום והשקום וסיפקו להם כל צרכיהם.

– כי זאת היא סגולתו של העם הזה – הוסיף עם גמר הקריאה – אשר עם כל היותו מפוזר ומפורד, הרי גוף אחד ומאוחד הוא, וכל אימת שאחד מאבריו לוֹקה, מרגישים כל האחרים.

בימי מוחמד – אמר – כאשר יהודי קריטה נשחטו על פי הבור, באו אחיהם מחיבּר ומתימא ופדו את נשיהם וילדיהם. בשעת העלילה הידועה בדמשק, כאשר עונו וסוגפו שם טובי־העדה, קמו יהודים מאנגליה ומצרפת להגן עליהם, ועכשיו, כשהאנשים בארץ נתונים לרעב, שולחים להם דרך מרחבי־ים, את האורז ואת הסוכר, יהודים מאמריקה.

– ועכשו – התנער ולבש פתאום צורה של מעשיות – עלינו לגשת לעניננו.

היה צורך לערוך רשימת אנשים, שאפשר לפנות אליהם בבקשת עזרה בשביל הגולים הנמצאים מחוץ למחנות־ההסגר.

הבנקאי זרחי, המכיר, כיליד המקום, את מעמדו של כל אחד, הוא שהוטל עליו לקרוא בשמות. ושמואל רבּין הקריב, איפוא, אליו את כסאו, לקח גליון נייר ועפרון וישב לפניו מקשיב וער, כתלמיד לפני רבו.


 

[ד]    🔗

נעמי רבּין, בת התשע, היתה דקת גוף וקטנה בקומתה. היא עצמה ידעה, כי קטנה היא עד להצחיק, אבל ידיה אמיצות היו וכוחה יפה לעבודה.

כל זמן ששם, ‘בבית’, האכילו אותה דיסות סולת והשקוה שמן־דגים עם יין־ברזל, נדמה היה לה כי חלשה היא באמת, אבל כשאמה, לאחר שגלוּ הנה, תש כוחה, והיא – שׂוּמה היה עליה לתמוך בה, התברר לה, כי היא עצמה, נעמי, בריאה ואמיצת כוח. היא ניסתה יום אחד לטאטא את חדרי־הבית, והדבר עלה בידה.

במקום שעל אמה היה לעשות תנועה אחת, עשתה היא שלוש, אבל החדרים טואטאו, ואז למדה לעשות כל עבודה בבית, ובעת אשר האם הנחלשת שכבה במטתה, התהלכה היא יחידה בחדר־האוכל ובמטבח ועשתה את כל הדרוש פה.

היא שטפה את הכלים ליד ברז־המים, והעלתה מן המרתף פחמים להסקת הכירה.

מתוך כך הציצה פעם בפעם אל השעון ‘המעורר’, זה אשר הובא בזמנו מן הבית, ואשר ניכר היה בו, כי אף הוא, כמוה, מפוחד הנהו משהו מפני האפלולית השורה פה ומדממת־הנכר התמוהה. אביה חזר ובא עם שעת־הצהרים מן העיר, אבל הוא, לאחר שאכל את קציצת־הירק שהובאה בשבילו, והריק בגמיעות גדולות אחדות את צלחת המרק, הניח לפניו אחדים מפנקסי הכיס, הקיף את עצמו בעשן של סיגרה ונעשה מגודר ורחוק. ככל אשר רבּו וכבדו מסביבו עיגולי העשן, כן הלך והתרחק יותר.

מן הפתח האחורני בא האופה עם סלו והניח ככר לחם על הדרגש, אחר קשקש בכפות־מאזניו הירקן, בשקלו את הירקות לפני הסף, אבל הוא פה, על יד השולחן, לא הרגיש.

תוך כדי הפיכת הדפים השמיע לפעמים לעצמו איזה מלמול, שממנו יכלה נעמי לדעת כמה זוגות נעלים יש לספּק לנצרכים, או מה הוא מספּר האנשים הזקוקים לתבשיל חם. או יש אשר הוא קפא על מקומו ונשך במבוכה את קצה־העפרון, שמכאן אפשר היה להבין, כי דבר מה אינו מתישב אצלו כראוי, עד אשר קם, לבסוף, ואסף את כל הפנקסים, לקח את קופסת הסיגרוֹת ויצא במרוצת חפזון מן הבית.

– אבא, אתה שכחת את הגפרורים שלך – רדפה אחריו נעמי במבוא החצר. אבל הוא – לא נראה עוד אלא קצה כנף מעיל הצמר שלו מתוך אחד מקרונות הטרם.

ואולם קרה גם אשר באה לו שעת־נופש, ביחוד לאחר שהוא ‘העביר’ איזה ענין. ואל אחר, חדש, טרם ניגש, שעת־בינים – קרא הוא עצמו לזה – ואז חזר ובא הביתה באמת.

עוד מרחוק הכירה זאת נעמי על־פי החרדה שבה הביט עם הכניסה למבוא־השער אל ביתם, ומתוך תנועת ההפתעה, שבה הרים את ידו, כאשר ראה אותה באה לקראתו במעלה־החצר.

בדרך הילוכו אסף את הבגדים שניתלו לאורוּר בחוץ, ומתח את החבל המרוֹפף, ועם הכניסה אל הבית, העביר מסביבו מבט תוהה, כשב מדרך רחוקה, התבונן וראה פתאום כי הסממנים של האם העשויים להשקיט את השיעול, אזלו וכי החלון בחדרה, אין אשנבו נסגר, והוא עמד תיכף לתקן אותו, בעוד שנעמי, בסינר החצאי שלה, סינר הבוגרים, מחזיקה לפניו את כלי־העבודה.

כשהיום החשיך, הודלקה הפעם המנורה גם פה, בחדר הזה. הזר הרחב במפת השולחן נתבלבלו בו ציצי התכלת, וצנצנות הסממנים ניצתו בהן זיהורי אור, והאם, אגב מצמוץ עינים, כמו בשעה שיצאה לשמש, שמחה לשמוע על הנעשה בימים אלה בעולם, ועד אשר השנים ישבו ודיברו, יצאה נעמי לעשות את מלאכת ערבּה, והפעם – בלי אותה צמרמורת הפחד בגב שבכל ערב אחר, בעת אשר בתוך דממת האפלולית, במטבח, מנטף הברז את טפותיו הכבדות, הרכות, וכאשר לה נדמה כי ליד הכירה שם עומד מישהו פלאי ובוחש את המרק המתבשל בסיר.

היא הכינה כלי נקי בשביל חלב הבוקר, הכניסה פחמים בסל ושטפה ליד הברז את אחרוני הכלים, ואחר הלכה וישבה על הכסא המתנדנד והתנענעה אט.

עיפה היתה מעבודת היום, ועיניה כבדו ונעצמו, אבל היא, כמו בערב חג עם חשכה, התחזקה וישבה ערה, בדעתה, כי ערב זה עוד צפון בו בשבילה משהו טוב.

באורך רוח חיכתה עד אשר אביה קרא על יד השולחן את העתון ואכל את ארוחתו, עד אשר קם, לבסוף, העביר רכּוֹת את ידו החמה, האבהית, על ראשה וקלט אותה אל בין זרועותיו.

– קלה את, נעמי – אמר, בצעדו הנה והנה על פני החדר.

– כל כך קלה את, ילדתי – חזר ואמר, כשקולו שנצטרד נשמע בו צליל הדומה לאנקת בכי, ואף היא עמד להתפרץ מלבה מין קול כזה, אבל היא כבשה אותו והתאפקה, בדעתה שבא הרגע שהוא יפתח בו בניגון שלו, זה החרישי והעצוב, אשר ערב הוא ומשרה מרגוע כאושת עצי הברוש שליד ‘ביתם’, ברוח הערב, כנדנוד עריסת ילדותה הרכה, הרחוקה – והיא התרוממה וביקשה להתישב ישיבה נוחה יותר, והנה דפקו פתאום על הדלת:

שמש בית־הועד לגוֹלים בא להודיע כי באו אנשים מקהיר, ויש צורך להתכנס לישיבה, ואביה, מתוך תנועות חפזון, השמיט, כמעט הפיל אותה, מבין זרועותיו, לקח את כובעו ורץ מהר אחרי השליח, אפילו את המפתח של הדלת החיצונית שכח לקחת.


 

[ה]    🔗

אחרי היסוס רב שכרה איטה בּלוך את החדר הקדמי, המרוּוח, שבבית הגברת רוטשטין, וזה, לאחר שהנערה פּרשה מרבד על רצפתו ותלתה וילון על חלונו וכמה תמונות על הקירות, ‘נהיה – כמאמרה של ברכה – כמו שסלוֹן קטן’.

איזה ריח מיוחד התחיל נודף בו עכשו, כזה שבא לא מתמרוקים, כי אם מעץ העומד בלבלובו, והיא, ברכה, כדי לנקותו, נהגה להכנס לתוכו לאחר שהדיירה יצאה לטיוליה, שאז יכלה להסתכל באין מפריע בכל אותם החפצים המופלאים הנמצאים בו: מכשירי המניקור הזעירים, ענוּגי הניצב, כסיות הזמשה הריחניות, ומטפּחות־האף דקות־האריג עם קוי האז’וּר שבקציהן.

אמת, כי את כל אלה ראתה כבר לא פעם בחדרה גם קודם לכן, בזמן שישבה אצלם בשכונת־הים, אלא שאז הביטה עליהם בעינים אחרות, כי היא, ברכה, במשך ימי שבתה פה, בכּרך, נתפּקחה והביטה על כל כמו אלה אחרת.

כמו קודם לכן, שם בביתם שבשכונת־הים, שטפה אמנם את הרצפות וכלי־האוכל, קלפה חצילים וקישואים לטיגון והקשיבה בשבתות לשיעורי ההיסטוריה שהרצה לפניה אביה, או הבחור הליטאי, אלא שכל זה – ידעה עכשו – הוא ‘לא מענין’. ואילו לעמוד ולהסתכל בחלון הראוה של בית־המסחר הגדול ‘מוֹדרן’, להביט אל הנערים המתרוצצים בנעלי הסקט על המדרכות, או לקבוצות האנגליות יפות־הגזרה, המגלגלות בחצריהן המדושאות את כדורי הטניס – זה היה ‘מענין’.

בבוקר, בדרכה אל שוק־הירקות, התעכבה לפעמים לפני המכון ליופי ‘פריז’, והיתה תמהה בזמן הראשון לראות כי כל הנערות היוצאות משם מראה אחד להן: אותו סלסול רופף, מרושל כמעט, בשׂער, אותו הלובן־הסידי בפנים, ואותו האודם בקצה הלחי האחת, זה שהוא מוסיף ברק מוזר, ערמומי, לעין. אולם לאחר זמן הבינה מעצמה כי את כל זה עושים בכונה, כי זהו מה שהתופרת מהמרתף קוראה לו מודה.

הנערה הטובה הזאת, כדי לגרום לה נחת־רוח, הראתה לה פעם בפועל כיצד הדבר נעשה.

היא הוציאה מילקוטה מעט פוך ופיזרה אותו על פניה, שפשפה במכחוֹל את קצה הלחי, ואחרי אשר הורידה בכשרון־יד כמה תלתלים על מצחה, הביטה אליה בעין אחת, שהיה אף בה אותו הנצנוץ הערמומי, ושהלכה ונמלאה מעט מעט צחוק למראה תמהונה הנאמן של שכנתה.

אז ביקשה ברכה לדעת מדוע זה רוב הנערות גופן הוא דק כל כך וגמיש, אף כי, לאמתו של דבר, אין הן רזוֹת כלל.

– זהו מגזרת הבגד – פסקה הנערה בבטחון של בת־סמכא.

והיא, מחתיכת הבד שהגברת רוטשטין נתנה לה, התקינה שמלת קלוֹש, אשר בּרכה, כשעמדה בה בפעם הראשונה לפני המראה, ניטל הדיבּר מפיה מרוב התפעלות.

– זהו אלגנט – מצאה התופרת את המלה המתאימה, – כחדשה אַת בה, כאילו ניטל איזה משא מעליך.

ואכן, אחרי הבגד הקודם, רב הקפלים, הרגישה הנערה קלות וגם כעין התחדשות בכל גופה.

קצת היסוּס חשה רק כשבאה להראוֹת בה לפני אמה. אבל זו, לאחר שסקרה אותה, לא השמיעה שום דבר, ופניה נראו בהם רק סימנים של דאגה.

– את רזית – אמרה.

ותוך כדי בישול, בשעת ההפסקות שבין ארוחה לארוחה, התחילה להגיש לה כפעם בפעם פרוסת פשטידה, או חביצה, אשר היא קיבלה ואכלה בתיאבון רב ומתוך צחוק פנימי.

בלי קושי ‘העבירה’ הנערה גם קישור משי בשביל הצואר – מצבע הפטל, כפי שזה היה מקובל בעת ההיא.

לאיטה בלוך היתה עניבה כזאת בגודל של מטפחת, והיא, בצאתה בבוקר לחדר־האוכל, היו פניה קורנים מבּבוּאתה של זו בזוהר ורדי וענוג כל כך, עד כי מנהל־החשבונות נתקע לו למראיה האוכל בגרונו, ואפילו נחמה רוטשטין, הבהולה תמיד, לא יכלה שלא להתעכב לפניה רגע מתוך השתוממות אמת.

ברכה, אגב שיחה עם התופרת האיטלקית על זיו פניה של זו, שאלה אם אין כאן משהו מן הלהטים של אותו הבית רב התמרוקים, ‘פריז’. אבל הנערה – בתוקף ומתוך כובד־ראש – השיבה כי אצלה זהו ‘מן הטבע’, צבע זך וענוג – אמרה בקול, שנשמעה בו נעימת הערצה – בּהט. אף כי לא מן הנמנע הוא ‘לסדר’ את כל זה גם באופן מלאכותי.

– במכון ליופי – סברה ברכה.

– לא, כי על־ידי סממנים הנקנים בבית־מרקחת – אמרה זו.

– ודרושה לשם כך פתקה מרופא?

– שום פתקאות. קונים באחד מבתי־המרקחת צנצנת של משחה: ‘בּלדרמה’, ‘מטמוֹרפוֹזה’, או ‘קרם סימון’, משפשפים, לפי ההוראות הכתובות על הכלי, את הפנים, ואם יש בהם אבעבועות, נקודות, או בהרות – ונעלמו, והעור יהיה חלק כשל ילד קטן.

ברכה, כשחזרה הביתה, לקחה את מראת השולחן וסקרה את פניה היטב ליד החלון.

היו בהם כל שלשת המינים: גם אבעבועות, וגם נמשים ובהרות. ביחוד התבלטו האחרונות. משנגעו בהן, הלבינו כאבקת־הסיד.

ואז, כשהימים, עם בוא הסתו, נתקצרו ואמה, מחוסר פנאי, מסרה את הקניות בשוק לידה, התחילה להשאיר בכל פעם פרוטות בכיסה. לא שעשתה במעל, אלא שקנתה את צרכי־האוכל לא בפרבר, כי אם בשוק העירוני, אשר בו הם ניתנים בזול, ואת דמי ההפרש שבין המחירים לקחה לעצמה.

בארנקה, במקום סמוי מן העין, אספה את כל פרוטות החסכון האלה, וכשזה נמלא – עם ערוב יום גשם היה הדבר – ירדה אל בית־המרקחת וביקשה לתת לה אחת משלוש המשחות, אשר שמותיהן היו זכורים לה היטב.

כה נבוכה היתה ונסערת מן הרוח ומההתרגשות הפנימית עד כי הרוקח הביט עליה מלפני שולחנו בחשד, אבל כשראה שהיא ממשמשת במטבעות, עמד והגיש לה את הצרי המבוקש, צנצנת לא גדולה, אשר שלחה כבר תיכף לנערה את ריח עדניה, זה שהוא מבטיח מקסם־יופי והתחדשות מרנינת לב.

בבית עשתה עוד עם אמה בעבודת המטבח, הגישה את מאכלי הערב אל השולחן ושטפה באורך־רוח את הכלים, עד שהיא באה, לבסוף, והיתה יחידה בחדרה.

פה הוציאה לאורו של פנס הרחוב מעט מן המשחה ומרחה אותה בדיקנות, לפי ההוראות שניתנו לה, על פניה, וישבה לחכות עד אשר זו תספג לתוך העור.

התמיסה הצוננת ביחד עם הריח החריף העירו בה צמרמורת ורגש של בחילה, אבל היא נשאה בסבלנות את כל זה.

כלום לא שמעה על העינויים שיתענו לפעמים אלה, אשר מטרות נעלות לנגד עיניהם? הן אפילו בשביל ספק מרפּא יש אשר ישתה האדם את המר שבסממנים.

היא רק משכה מן המטה את השמיכה והתכסתה בה, וביקשה להשען על מסעד הכסא, והנה חרק פתאום בדלת המנעול. חלקת הראי, שהיה מוטל על השולחן, זעה ונתנצנצה, והתקרה המשתקפת בה התנודדה כנוטה לנפול, ואמה, בלבוש לילה, נכנסה ובאה עם עששית המטבח בידה.

למראה פניה המלבּינוֹת של הנערה נבהלה בתחילה, אבל התאוששה מיד והבינה, כנראה, הכל, כי היא, בקול שהכה כרעם על אָזנה של זו, שאלה:

– ההשתגעת?

– האם מדעתך יצאת? – חזרה ושאלה, ואחרי אשר הציגה את העששית על השולחן, ספקה כפיה וקראה:

– אויה לי. בת ישראל, הלא בת ישראל היא זאת.

– שתקי, אמא, הלא תעירי את הדיירים – התחננה ברכה, אבל זו כבר תפשה ומשכה אותה לחדר־הרחצה, אל הכיור ופתחה עליה במלוא הזרם את הברז.

מבעד לקילוחי המים ראתה הנערה בפתח המבוא את אביה, את עיניו הליליות, מחוסרות המשקפים, של מנהל החשבונות – ואת פניה הצחים, פני ‘הבהט’, של איטה בלוך.

כדי שלא להזדמן עם אלה, באה לחדרה דרך הפתח האחורני ושכבה תיכף, בבגדיה, מבלי להתנגב אפילו, במטתה.

נייר־האריזה, שהשליכה קודם לכן החוצה, התלבט ברוח ורשרש מאחורי החלון, ומבעד לאשנב הפתוח נשבה עליה צינה לחה, עוקצת, אבל היא – לא היה איכפת לה. להפך, היא עוד סילקה הצדה את שמיכת־הצמר והרגישה, מתוך סיפוק־הנפש של המתנקם, היאך חושיה מתקהים וגופה הולך מעט מעט ונקפא.


 

[ו]    🔗

מאין לה פה לנעמי ספרי לימוּדה, ניסתה אמה להרצות לפניה חלק מן הכתוב בהם על פה.

בספר המקרא הגיעה ‘בבית’ עד מיתתו של משה, והנה ניגשו עכשו לפרשה של כיבוש הארץ.

נעמי הקריבה את הכורסה המתנדנדת אל המטה והתישבה עליה בנוחות, והאויר המדומדם פה – בשעת בין־הערבים היה זה על־פי־רוב – נתמלא עד מהרה רחש של תנועה ומראות מימים רחוקים.

נצנצו ועברו: העיר יריחו הסגורה, המרגלים המוּרדים בחבל על חלקת־הקיר, חוט השני המאדים בחלון ותימרות האבק בתוך געש השופרות, בנפול, לבסוף, חומת העיר, כשהאנשים המהוממים מזה ומזה נמצאו עומדים פתאום איש מול רעהו, פנים אל פנים.

אחרי מפלתה של העי בא הקרב עם מלכי האמורי באותו היום הגדול, כאשר השמש השתהתה בשמים ולא אצה לבוא, והירח עמד וחיכה אי־שם בעמק.

אחר נכנעו גם כל יתר המלכים; הארץ נכבשה והעם בא, לבסוף, אל המנוחה ואל הנחלה.

לא עוד נחשים ושׂרפים ולהט של מדבר עם אוכל ממותק, המתמסמס בשמש, כי אם קורת גג, וירק של גינה ולחם דגן ריחני וטוב.

אחרי האפרוּרית המלאה בּישימוֹן הצחיח מה מתוֹק היה האור בארץ דשוּאה זאת, אשר הזית והרמוֹן יגדלוּ בה ושהיא שותה מים למטר השמים.

בחורף, כשהחציר גדל, באו הילדים והתגלגלו בו מתוך צהלת גיל, והעז והכּבשׂ, כשזרקו להם קומץ ממנו, והשמיעו געית רצון עמוקה.

בתוך כך גמלה הפּשתה, שממנה אפשר היה להתקין את צרכי־ההלבשה השונים: את החלוּק, והשביס והמטפּחת, ואת חליפות הבגדים.

לא שׂמלת המדבר היחידה, המתקיימת בנס, כי אם ערכי־בגדים, שניתנו לחילוּף ולכיבוּס, ואשר בימי שבת ומוֹעד, בבוא בהם האיש בקהל, והבהיקוּ בנקיוֹנם עד למרחוק.

גם המשכן, המטולטל והנישׂא בידים, בא עכשו לעמוד עמידת קבע. הכהנים והלויים פּשטו במושבות העם, והאנשים שם, כילדים אלה שהגיעו לחינוּך, התחילו להתאמן במצוות.

השאירו בשעת הקציר ‘פּאה’ בשדה, ואת הכּרם, עם גמר־הבציר, לא עוללו, כי אם הניחו את קטני הענבים בשביל היתום והאלמנה, והאביון אם בא ופשט את ידו, והעניקו לו מן הטוב אשר באסם ובבית בעין יפה, כי הלא בשנה האחרת נתון תתן שוב האדמה את יבוּלה, וכן גם בשנה השלישית והרביעית – תמיד, תמיד.

מפעם לפעם התעוררו אמנם השכנים שמסביב ובאו להתגרות בהם מלחמה, אבל אז קם אחד, בן חיל, והכּה אותם מכּה נמרצת – והארץ שקטה.

ככל אשר חזקה המכּה, כן אָרך אחר כך יותר זמן השקט בארץ.

מאנשי־חיל אלה נראו לה, לנעמי, אהוּד האטר, יפתח טוב־המזג ושמשוֹן הגברתן, ועם גמר ה’שיעוּר' אחר כך, כשאמה בעיפוּתה נרדמה, שבה היא להרהר בהם – חזרה, כביכול, על כל אלה, כדרך שעשתה לשעבר ‘בבית’ בספר הלימוּד, ובדממת השקט פּה, בתוך האפלוּלית, נראה לה הכל בבהירות ובפרטוּת יותר:

עגלוֹן בריא־הגוּף, בקוּמו בעליתו לפני השליח נושׂא המנחה, ונצנוץ התמהוֹן בעיניו למראה החרב המוּרמה בידו השׂמאלית של זה. גדעוֹן עם שלוש מאות אנשיו המצוֹרפים, אלה אשר לקקו בעין־חרוֹד את המים בלשוֹנם, כאשר ילוֹק הכלב, ושמשון בשעה שהוא נושא את הדלתות של שער עזה על כתפיו, והולך, הלוך ועלה אל ראש ההר אשר על פני חברוֹן.

נהיר היה לה גם שמוּאל הרואה בגילו הרך, בעת אשר אמו הביאה לו את המעיל הקטן שעשתה בשבילו והוא – נער חגוּר אֵפוֹד בד – שרוי אז בודד ויחידי בהיכל.

איזה פחד נפל עליו בודאי בלילה ההוא, כאשר, בתוך הדממה, לאוֹרוֹ של הנר הדוֹעך, נשמע פּתאום הקול הקורא בשמו. אולם עוד יותר נורא הוא להעלות על הדעת איך שדוד, יחידי אף הוא, קם להאבק עם הארי ועם הדוֹב, והוא אין בידו אלא מקלו ומעט אבני קלע בילקוט.

בהמשך הסיפּוּר רוֹאה היא את נער־הרוֹעים הזה, כשהוא כבר יוצא ובא בחצר המלך, וכששאול מת, בא הוא לשבת על כסאו, ואחריו – בניו ובני בניו, שלשלת של דורות ארוכה, שמסביבה מתרכזים סכסוכי משפחה, מלחמות, מעשי גבורה ונצחונות.

הנביאים היו מתהלכים בעת ההיא בארץ, הם האנשים אשר פעם יתרגזו כאבות קפּדניים ופעם יבכּוּ כילדים קטנים.

והארץ גדולה היתה כבר אז ורחבה, והיה כל בה: שדות וכרמים ערים בּצוּרוֹת וחיל לרוב.

העיר ירושלים גדלה תפארתה כל כך, עד כי האם, בבואה לתנות אותה, קצרה נשימתה.

אבל כל זה לא נמשך עוד זמן רב. האנשים, שהתחילו ללכת בדרך רעה, הסיר מעליהם האלהים את חסדוֹ, ואז היה זה כמו בפנות היום, כשהשמש שוקעת: החשכה התרגשה ובאה.

הארץ, שעלה עליה גוֹי חזק, נכבּשה, בית המקדש נשׂרף והעם גלה לאדמת זרים.

הפעם לא היה עוד האסון גדול כל כך, כי הלא כעבור רק שבעים שנה שבוּ הגוֹלים לארצם.

רבים מהם – מזקני הדור – יכלו למצוא בבואם את השׂרידים מבתי מגוּריהם, ובתלי העפר אם חיטטוּ, ומצאו גם חלק מכלי עצם וסירי נחוּשתם.

לא כן היה כאשר נתרגש ובא אחר כך החוּרבן בפעם השניה, זה אשר לא היו שוב אחריו לא בנין ולא תקוּמה. אז בא זה שקוראים לו גלות חשכה, או גלות מרה, כי חושך היה להם לאנשים ומר.

הן מכירה היא נעמי את הצועני האביון הבא לחצרם. הטובים שבדיירים זורקים לו לפעמים פּרוּסת לחם, אבל כל האחרים רק סוגרים בפניו את הדלת. כלי אם נגנב פּה, וחשדוּ בו, ותרנגולת אם פּרחה, והאשימו אותו. וככה היה זה גם לגוֹלים. מי שנתן להם מחסה היום, גירשם למחרת, ומי שפתח את ידו פעם, קפצה בפעם האחרת.

מוּרעבים ורדוּפים היו ובזויים בכל מקום. בעיר הגדולה היתה אסוּרה להם הישיבה, אבל גם לכפר לא נתנו להם לבוא. וככה קרה זה, אשר אחרי טלטוּלים ארוּכּים נתגלגלו למקומות־ישוב נדחים, ששם עשו להם את הקהילות – הלא הן העיירות כמו כמילוֹבקה וטוֹחנוֹבקה, אשר שם יש לה, לנעמי, דודים ובני דוֹד עד היום.


איך היתה העירה?

שׂדוֹת ויערים וגוֹיים, הרבה גוֹיים, ובתוך זה רצוּעת אדמה, שהיא לבנה בחורף משלג וזהוּבה בקיץ משמש, ובה נודף ריח תורה.

איך יצוּיר מין ריח כזה – קשה להגיד, אבל הוא הן באמת היה, שהרי רבה של העירה למד, והבחורים בישיבות למדו, והזקנים בבתי־הכנסת והילדים ב’חדרים' למדו אף הם.

לא היו להם לאנשים לא גנים ולא שׂדוֹת, ולא זרע ולא קציר, אבל ספרי־הקוֹדש היו אתם, ובהם הגוּ. מהם ידעו מה היה יחשׂם וקורות ימיהם בעבר, ובהם מצאו גם את ההבטחות הטובות לימים הבאים.

מפוֹרש היתה כּתוּבה כל הרעה אשר תבוא עליהם, אם יסוּרוּ מן הדרך הישרה. אבל נאמר גם אשר אם יבואו וידרשו את האלהים בכל לב, ישיב אותם לארצם. ומכיון שהדבר הראשון נתקיים, הרי אין ספק שיקוּים גם השני.

אָמנם האָרץ היתה רחוֹקה, אבל השמים הן קרוֹבים היו, ושמה נשׂאו יום יום את תפילתם.

חיזוּק מה מצאו גם בזה, שהאָרץ, שם במרחקים, עודנה עומדת – כפי שהוּגד להם – בשממוּתה. אינה מצמיחה ירק ואינה מוֹציאָה פירות ומתאבלת עליהם כאֵם זו שנטרדו ממנה בניה.

אַף הם שמרוּ כל הימים את אמוּנם רק לה. התפּללוּ על הטל ועל הגשם רק בשעה שאלה היוּ דרושים לה. בזמן גשמי הסתו, בשלכת, ישבו בסוּכּוֹת, בירק עצים, מפני שכך נהגו לעשות בימי האסיף בה, ואת היום החמשה־עשר בשבט – עת סוּפוֹת שלג וקור – חגגו באכילת פּירות, משום שזה היה יום חג האילנות שלה.

הישיבה שם היתה, איפוא, רק אַרעית, ישיבת לעת עתה, בדוֹמה לזו שהיא, נעמי, ובני משפחתה וכל יתר הגולים, יושבים עכשו פּה.

ודאי אשר בתוך כך המשיכו לחיות את חיי יומם. בנו בתי דירה, עסקוּ במקח וממכּר והשׂיאוּ בנים ובנות, אלא שבכל אלה לא הסיחוּ מעולם את דעתם מן האָרץ.

בית אם סוּיד, והשאירו בו ריבּוּע שחור כזכר לחוּרבן ביתה שלה. איזה מאורע, כשנרשם בספרי הזכּרון, וקבעו תמיד את זמנו לפי מנין השנים שלאחר חורבנה שלה, וכשהזכירו את השם ירושלים, הוסיפו בכונת־הלב את המלים: תּבּנה ותכּוֹנן.


עם כל זה לא פסק פה מעולם הפּחד מפּני הגוֹיים אשר מסביב.

פחדו תמיד. כאשר הם חגגו שם, בכפרים, את חגיהם, פחדו פה. כאשר התהוללו, שתוּיים לשכרה ליד בתי מרזחם, פּחדו גם כן פּה, וכשאחד מהם פּגע שם בחברו, או בקרובו, נפל שוב פחד על האנשים פה.

מה נוֹרא היה זה באישוֹן לילה, באפלה, כאשר מסביב נבחוּ נביחת זוממים כלביהם או בחג פסחם, כשיצאו משוסים על ידי כמריהם מבתי־תפילתם.

והן לא היה זה פחד שוא, כי פעם בפעם, כשמצאו להם איזו תואנה, באו לחבּל בבני העירה.

בהמונים באו. טעוּנים סכּינים וקרדוּמות, והאנשים פּה, המעַטים וחסרי הנשק – מה יכלוּ, אם לא לבוא למקום־סתר ולהתחבֵּא?

את הבית עזבו ואת כל הרכוש הפקירו, ורק את ספרי־הקודש השתדלו להציל. עליהם מוכנים היו לתת את חייהם. כי הלא אם אין אלה להם – מה, איפוא, יש להם? הן דומים היו אז לנוסע בארצות נכר שאָבדה לו תעודת זהוּתוֹ, או לאיש שחלה באותה המחלה הנוראָה, שבה הוא שוכח את שמו ויחוּסוֹ.

בעירה טוֹחנוֹבקה, מקום כהוּנת אבי־זקנה שלה, של נעמי, הרב ר' נחמן, קרה זה אשר בני הסביבה עלו עליהם פתאום.

ביום ששי בשבת היה הדבר, והרבּנית הזקנה עמדה וטיפּלה ליד התנוּר במיני המאפה, והנה דפקה אחת השכנות על החלון ואָמרה כי עולים עליהם.

היתה להם עלית־גג שפּתחה אינו נראה לעין, ושמה באו בני־הבית וביקשו לסלק את הסוּלם, והנה אמר הזקן כי עליו לרדת לבית־הכּנסת, לספרי־התוֹרה.

והוא עמד ולבש את בגדו הטוב וישב על ראשו את הכּוֹבע, כּדרך שנהג לעשות עם התקדש השבת, ויצא ללכת, בעוד האחרים, מבעד לאשנב, מבּיטים אחריו.

כבר היה ההמון מציף אָז את הסמטה וגוֹעש בה כזרם עז, אבל הוא, שם למטה, נראה מאושש ושלו, ופסע והלך כאחד הפוסע ועובר בין גלי נהר, עד אשר הגיע אל ה’פּלוּש', במקום שהשמש חיכה לו, והם באו שניהם אל הקודש.

כדי שיקל להם לשׂאת את ספרי־התורה, כּרכו אותם בטליתות, והם כבר עומדים היו לעלות לעלית־הגג, והנה נשמע מבחוץ קול הפורעים שניגשו לשבור את הדלת.

– והם שברו אותה? – שאלה נעמי בלי קול.

אבל האם כבר תקף אותה השעוּל והיא לא יכלה להגיד עוד מאוּמה, רק את ידיה נוֹפפה, כמבקשת לה אחיזה, או מעט אויר לנשימה.


 

[ז]    🔗

המכתבים עם שטרי ההמחאות, שנשלחו לאיטה בּלוֹך מעיר מולדתה בדרכי עקיפין שונים, חדלו לבסוף לבוא, ובזה הוקם בינה ובין בני משפחתה כעין קיר, אשר עליו נשען, כביכול, קרובה, מנחם גוּט, ומעמדו נעשה מעתה מתוּקן ויציב יותר.

באיזה בית־מסחר לכלי־ברזל בעיר מצא לו עבודת פנקסאות זמנית, ובו בזמן גם עלה בידו להשפיע על קרובתו שתאכל על שולחנה של הגברת רוטשטין בקביעות, כי האוכל במסעדה – ידע – הוא חסר טעם, והיא ממעטת על־כן באכילה.

הוא עצמו אָכל בכל בוקר בתאבון את ארוחתו, שתה חלב חם, ממוּתק, ואחר ירד העירה, ועבד שם, לקורת רוח אדוניו, בחריצות ובשקידה עד לשעת־הצהרים.

כדי לקמץ בהוצאות עבר בחזירתו את הדרך גר־די־רמלה ברגל, קנה פה את עתון הבוקר וכמה בננות בתיק של נייר, ובא לקרון־הטרם, ואחרי כן ירד בתחנתו עם כל האחרים, באותו סיפוק־הנפש של האיש שהוא הולך ושב אחר עמל ישרים לביתו ולחוג משפחתו.

עוד מרחוק ראתה אותו ברכה, בצעדו במעלה־הרחוב, כשחצי גופו העליון נטוי לו קצת לפניו, כמי שהרצון להתקדם בהילוכו הוא גדול אצלו מכוח רגליו.

בהגיעו אל הבית, זרק מבט חרד אל המרפּסת, עבר בדילוג, מתוך אותה הבעת החרדה, את כל שבע המדרגות, עד אשר ראָה מפתח המבוא כי מעיל הפלוּסין תלוי על הקולב במקומו, ושקסקט־הנשים, זה אשר ישוה לאיטה בלוך את דמות הנער, נתוּן אף הוא על היתד, ואָז נחה דעתו.

עם גמר הארוחה בא אחרי קרובתו אל החדר הקדמי, והיא, מסבה בכורסה, קראה ותרגמה לו, תוך כדי קילוף פרי המוּז, את הטלגרמות מן העתון הצרפתי.

איזה נוֹעם שרה אָז פה, איזה אוירת עדנים.

זלזלי הבוֹגוֹנביליה מבחוץ התפּרקו רכות על משקוף החלון, והוילון, המנוּפנף אט, הרעיף אור אדמוּמי, מבוּשׂם, אל החדר, ומנחם גוּט, מיוּשב על השרפרף מרוּפּד־הקטיפה, חש בקרבו אותה הלאות המתוקה שיחוש רק האיש, אשר אחרי הרבה לבטים וטלטולי דרך הגיע לבסוף למקום המנוחה הנכסף – והוא נח עכשו, נח.

אולם בסוף החורף הופיעו פה פתאום שני האחים־הסטודנטים גרין, החברים למסע־התיור לשעבר, והשלוה, כל כך זכה עד כה – נעכרה.

במשך כמה חדשים התעסקו שני אלה באיזו עירה מצרית בהוראָה, ונתעבשו, לדבריהם, ועכשו ביקשו ללכת לאיזו ימים לקהיר ולהתאורר, ואחרי אשר איטה בּלוֹך היה עתה איזה סכום כסף בידה, אָמרה, כי טוב אשר תלך אתם אף היא ו’תציץ פעם על עיר־הבירה'.

מנהל החשבונות ניסה בתחילה להתנגד, והוא גם ‘הותקף’ באחד ממיחושי הראש שלו שבהם הוא זקוק לטיפול, אבל כשראה שהנערה מורידה מן העליה את המזודות, בלע כמה טבליות של אספּירין ועמד לעזור לה באריזת החפצים, וביום המיועד בא אתה לתחנת־הרכבת, ששם חיכו להם בני־הלויה.

איטה בּלוֹך, כמו בימי מסעה הקודם, היתה לבושה בחליפת דרך אפוֹרה עם סוּדר דק, הקשור בחן, בקפלים משיים, ממעל לכובעה, והיא היתה שוב זו, אשר היא הנה באמת: נערה עליזת רוח, האוהבת את החיים ורוצה ליהנות מהם.

הן היא לא עזבה שם, במרחקים, את בני משפחתה רק כדי שתוכל לשבת פה בבית הפרברים הקודר ולתפור בשביל ילדי גולים חלוקים מפלנל, שאותו מספקות לה איזו נשים עסקניות.

מפי יודעי דבר שמעה אשר הפירמידות הגדולות טוב שיראו אותן לאור הירח, והוחלט איפוא, כי עוד הלילה ירדו לגיזה.

האחים גרין נשתמרה אצלם כתבתו של התיָר – סוחר הכּוּתנה, שאתו נזדמנו פעם בבית־המלון ביפו – ואליו סרו כשהגיעו לקהיר, וביקשוהו שיהיה להם למורה דרך, והוא – איש כבד עסקים – נענה להם וגם בא אליהם בערב למקום אכסונם.

אָדיב היה, כמו בבית המלון אָז, וסבר פניו טוב. בתוך העיר השתדל להראותם רק את זה, שהוא יפה לדעתו ועשוי להרחיב את הדעת.

הוא העבירם דרך חוצות אישמעאליה עתירת־הירק, הביאָם לגן הפּלאים אשר באיזבּקיה ושתה אתם קהוה בביתן עתיק אחד, אשר צלמי איזיריס עם בני־הפּמליה שלו הציצוּ מתוך קירותיו וקבוצה של חנוטים עמדה עמידת דוֹם על פּתחו. ואחרי כן – בחשכת הלילה, בין שורות של גנים רווּיי מסתורין, הפליגו יחד ברכיבה לאדמת החולות של גיזה.

ברגע שקרבו אל הקברות המלכותיים, עלתה מנגד הלבנה, ואָז סבבו חגיגית את כל שלוש הפּירמידות, התעכבו זמן מה לפני הספינכס, אשר נראה באור הירקרק כמתחייך בפני האדם שלו. אחר כך צנחו מעל הגמלים. מורה הדרך הדליק את אור המגנזיוּם, והאנשים, מתוך אותה הסקרנות המהולה בחרדה, שבה ירדו בילדותם, בשעת בדיקת החמץ, אל המרתף, באו אל היכל הגרַניט אשר מתחת לאדמה.

מנחם גוּט, עד שהאחרים התעסקו בכל אלה, הלך ומצא לו אבן ליד אחד התלים והתישב עליה. מכוּוץ היה ומבוּטל בעיני עצמו לבין ענקי עולם אלה שמסביב. מהתנודה על גב הבהמה האיוּמה חש רגש של בחילה, רגל אחת שלו נקפּאָה, וראשו הסתחרר, כמו בשעת הנסיעה באניה בתוך סערת ים.

כשעמדו לחזור, ביקש את הערבי בעל הגמלים שיתן לו לשבת על חמורו, ובו במקום גם הודיע לבני־לויתו שלא יוסיף להשתתף עוד בטיולים, דבר אשר הם לא הצטערו עליו ביותר.

לשם לויה ביום המחרת שלח להם סוחר־הכּוּתנה קרובה אחת שלו, נערה רוקמת שדרכי העיר וסביבתה נהירים לה, והיא – בהשכמת־הבוקר באה – הביאה אותם להליוֹפּוֹליס עתיקת־הימים ולהלוּאַן יפת־הנוף, הסתובבה אתם במשך שעה ארוכה בתוך המבוך של שוקי המוּשקי, הישן והחדש, ואחר עלו עוד לרמת הציטדל, ראו פה את שעונו של לואי פיליפ, ואת מקדשו של מוחמד עלי, והציצו מגבהי מרומיו של זה אל העיר עם כל יער המגדלות, ועמק היאור והמדבר המצהיב הרחק שם, מאחריה – ומסונורים מן הזוהר הרב, מתוך סחרחורת קלה, ירדו לתוך המחשכים, לעמקי עמקיו של ביר־יוּסיף.

השמש שקעה עליהם כאשר הגיעו לאחד מכּכּרי הדשא שבאישמעאליה, אשר שם חיכה להם סוחר הכּוּתנה, ובלי לנוח, תוך כדי לעיסת איזו רקיקי ביצים, שקנו להם בדרך, עמדו לתכן תכנית איך והיכן לבלות את שעות הערב.


מנחם גוּט, במשך כל אותו הזמן, ישב יחידי בחדר האַכסניה והיה מביט לרגעים אל השעון, תקוּף אותו העצב שידע רק פעם, בצום יום־הכיפורים, כאשר הוא, נער חולני, לא בא עם האחרים אל התפילה, כי אם נשאר לבדו בבית.

אותה הנהיה היתה עתה בלבו ואותה הרגשת הערירות.

על רפיון גופו, שהיה לו תמיד בחייו למפגע, התחמץ לבו עד לכאב.

עוד לפנים, בילדותו, כאשר עמדו להתכונן בבית לאיזו חגיגת משפחה, אָחזה אותו, חלוּש־החזה, הצינה.

מבעד לקירות אנוס היה לשמוע אז את קול המון החוגגים, שהיה רק מרגיז את עצביו הגרוּיים. והפירות בגנם, כאשר בשלו בקיץ, חבריו הם אשר טיפסו ועלו על העצים לקטפם, בעוד אשר הוא, בחוסר אוניו, יכול היה רק לעמוד ולהביט אליהם מרחוק מתוך סיבוב ראש.

עם כל קוצר ראיתו לא נעלם ממנו הבוקר חיוך הלעג בפני האחים הסטודנטים, לעג הקרוב לבחילה, כשראוהו מוטל רצוץ במטתו לאחר הטיול של אמש. ומבעד לגלי השחור שאפפוהו מדמה היה לראותם עכשו אי־שם, בראש הפסגה של בית מגדלות, קורנים שניהם מתוך שפע כוח ותענוג, כשהנערה, קרובתו, מפליגה בקלות דעתה עד לקצה־היציע מחוסר־המעקה, בלי אשר ישתדל מי להזהירה מפני התהום שלפניה.

בין השעה החמישית והששית, כשהחשיך, קם והלך אל מנהל המלון לשאול, איך יוכל להגיע אל כּכּר־הדשא אשר בחלק האירופי של העיר, כי שמע אמש ששם עומדים השלושה להזדמן עם סוחר־הכּוּתנה.

אבל זה נשא אליו את עיניו בתמיהה והסביר כי החלק האירופי יש בו כמה שכונות, וכל שכונה כמה כרי דשא בה – ואז הסתלק והלך במבוּכת נפשו, וכדי שלא להשאר עוד בבדידותו בחדר, התעטף במעילו ויצא להתהלך בתוך הפרוזדור.

הוא הציץ לחדרי אכסנאים זרים, הסתנור מברקן של מנורות־גז, הקשיב למלל בלתי מובן שבתא־הטלפון וקלט צלילי־נגינה, שהתפרצו עם פתיחת הדלת מאחד האולמים, ואשר, כמו בילדותו, בשעת חגי־המשפחה, גרו רק את עצביו החולים.

תוך כדי תעיה עלה פעם בסולם־מדרגות המוביל לאיזו פינת־גג, הגיע פה למרפסת מחוסרת מעקה והתקרב אל שפתה, אלא שנבהל תיכף מהתהום שנפתחה לפניו וגישש למצוא את הדרך בחזרה אל המדרגות.

כשבני החבוּרה חזרו, לבסוף, עם שעת־חצות, והוא ראה את הנערה בחורון יפיה – כושלת כמעט מעיפות בלכתה – לא קם בו רוח להגיד לה כל דבר, והוא רק מסר לה את שקיק הנייר עם הפירות שהכין בשבילה מבעוד יום, והסתלק לחדרו ולמטתו.

ולמחרת בבוקר, מבלי שׂים לב עוד למזג האויר שהורע קם ויצא עם כל האחרים, והלך אל כל אשר הלכו.

הוא עבר דרך מבואות מפולשים ומושבים ברוח־פרצים, שתה מי סוֹדה צוננים, והתחרש בשוקי המוּשקי מקול שאונם של המון אנשים מנוּמרי תלבושת ומשוני־צורה, ובקרון הרכבת אחר כך, בדרכם חזרה לאַלכּסנדריה, מצץ את המתיקות המבחילה של קנה־סוכר וצחק בפה מעוּקם להלצותיהם של שני האחים הסטודנטים.

הגברת רוטשטין, כשהוא נכנס עם שעת־ערב אל הבית, לא הכירה אותו, כל כך שונו פניו במשך שלושה ימים.

הוא הלך והציע לו תיכף את מטתו ושכב בה כל אותו ערב, וגם ביום־המחרת, מין שכיבה למעצבה, לא דיבר דבר ולא נגע בכל אוכל, ורק הביט נכחו מבעד לזגוּגיוֹת משקפיו בעינים קפואות, עיני־זכוּכית.

רק כשהוגד לו, כי קרובתו אחזה אותה הצינה, והוא שמע מרחוק שהיא משתעלת, התנער וקם, עמד והתקין לה אספּלנית של חרדל ולימונדה חמה, וביקש להכין בשבילה מרק של חלב קל, אשר חלק ממנו, לשמחתה הנאמנה של הגברת רוטשטין, אכל הוא עצמו, ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, יצא והלך לבית משׂרדו.


 

[ח]    🔗

את מעט הספרים, שרכש לו נתן לב ביפו, לא יכול לקחת אתו, כי על כן נתפס בזמנו, בשעת הגירוש, ברחוב, והוא חי, איפוא, פה לעת־עתה את חייו ‘על פה’:

הרצה לברכה את פרקי ההיסטוריה על־פי הזכרון, ולמנחם גוּט, שביקש לדעת את תולדות הישוב בארץ, מסר גם כן את הדברים בלי עזרת ספר, וכל השאר, כמו פסוקים ואמרות, שהיו דרושים לו לשם סיוע בשיחה, נמצא אצלו תמיד בזכרונו מן המוכן. באלה לא ידע מחסור מעולם.

כבר עם היקיצה בבוקר, כשאך נפתח מוחו למחשבה, נתקבצו ובאו כולם, כיונים מארוּבּוֹתיהן, וצבאו עליו בהמון, עד כדי להאפיל את אפקיו.

אילו ניתן לו כוח ביטוי, היה בודאי בורר לו מביניהם את כל הטוב והמתאים, כדרך שהבנאי עושה בערמות החמרים שלפניו, ובונה לו, כביכול, מין בנין, שהוא עשוי להנאות גם את עצמו וגם את האחרים – והאוירה מסביבו היתה מתפנה מתוך כך ומתרוחת.

אבל הוא בכוח כזה לא נחן.

כל רעיון, או רגש שנולד בקרבו, נשאר מעורטל, בדומה לנשמה בלי גוף, אף כי הוא הגה וחש הכל עמוקות, ואת כאב עמו כאב לא פחות מכל אלה, שהם רבי יכולת וברוכי ניב.

עוד בילדותו, בלילות, כששמע את בכי אָביו ב’תיקון חצות', נמסך בו הכאב הזה כשיקוי ודבק בו כמחלה.

כשסופרו ב’חדר' אגדות החורבן, נאנק עם כל אחד מנפוחי־הרעב ומדוּקרי־החרב, וכשהציץ אחר כך, בגדלו, לתוך דפי ההיסטוריה וראה את מוקדות האש ובמות המטבח שנערכו בכל מקום לאחיו, נראו לו מאז השמים כנעתמים מעשן והארץ כולה כעקובה מדם.

בתוך תוכו היה רב עם גדולי האומות ותמה היאך יוכלו לראות בעול הנעשה לעם אשר חטאו היחידי הוא רק זה, שהוא גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו, גלה, אגב, ברשעת אבות אבותיהם שלהם, של אותם הגדולים עצמם, ואשר על כן משנה חובה הוא להם לתקן את המעוּות ולהחזיר את הארץ לבעליה.

אבל אחרי אשר הטענות האלה לא היתה בהן תועלת, אמר – כרבים אחרים – כי אך בנו בעצמנו עלינו לבקש לנו עזר.

הוא עצמו דל גוף היה ותשוש כוח, אבל היו אתו בגרבובה עיירתו, בחורים, שהם חזקי שרירים ואמיצי כוח – ואליהם פנה.

אמו הדיינית התקינה בשבילו מעשׂבים משקאות לחיזוק הגוף, והוא שתה והסביר לשומעיו, כפי יכלתו, את הענין, והם, הנערים הטובים האלה, הבינו לו.

בגנות הירק של אמותיהם התאמנו במשך הקיץ בזריעה ובעידור, ועם בוא הסָתו, לאחר שהיבוּל נאסף, התכוננו לצאת לדרך. בשביל נתן, החלש, אָפתה הדיינית מיני מאפה, שהם נוחים לעיכוּל, ובמשך כל זמן הנסיעה אחר כך, ברכבת, שמרו אותו הנערים מרוח פרצים.

אגב תמה אָז לראות מבעד לחלון מה גדולה ורחבה היא אדמת הזרים, בעת אשר אנחנו כה יצֵרו בה צעדינו.

בן עיר אחד שלהם, נגר על־פי מקצועו, התישב לפני כמה שנים בארץ, ולו הודיעו מעיר־הנמל קצרות, על־ידי הטלגרף, כי הנה – גרבובה מפליגה והולכת, וביום המיועד בא האיש ממקומו אל האניה לפגשם, לקח את כולם אליו, למושבתו ולצריפו, והם התארחו אצלו עד אשר מצאו להם עבודה וחדרי־דירה, ורק בשבתות היו מתקבצים ובאים הנה, ונתן לב, שבא ליום זה מן העיר, הצטרף אף הוא אליהם.

אשת הנגר הציגה בחוץ, ליד הפתח, שולחן ושמה עליו סלסלה של בטנים ועסיס־רמונים בכד.

צפרים הסתובבו פה מתוך ציוץ וחיטטו בין גבעולי העשב, ומנגד, ליד הדרך, התאַושה חורשת זיתים.

נתן לב פרש וישב על האבן שעם מבוא־החצר, כדי להביט מן הצד, מתוך מרחק מה, אל המראה, זה אשר לפני זמן קצר עוד היה בעיניו בבחינת חזון, ואשר דוגמתו אפשר היה לראות רק לפנים, במרחקי הדורות:

בחורי ישראל על אדמת ישראל.

אלפים שנות הגלות כאילו נתקפלו ונקעו מן האמצע, וההווה עם העבר היו לאחד.

כעתה כן גם אז התאַושו בודאי במקום זה עצמו עצי זית. אנשים, מתוך מנוחת שבתון, שתו להנאתם עסיס־רמונים, וצפרים, בין גבעולי העשב, חיטטו מתוך ציוץ עליז בקליפות של בטנים.

אמנם עוד מעטות הן פה כיום מסיבות בחורים כאלה, אבל הן שם, בתוך העיירות, הולכים ומתבגרים בינתים אחיהם של אלה.

עם אותם שבגרבובה בא כבר הוא, בלי שים לב לריחוק המקום, במגע, ואגב כך לא הסיח דעתו גם מאבותיהם, אלה אשר על נהיתם אל הארץ בתפילתם נתוספו עתה הגעגועים החיים לבניהם, שהם כבר בה.

אשר לו עצמו, הנה הרגיש כי הוא הולך ומבריא בתוך כל אלה, וכבר הגיע בבטחון בכוחות עצמו לידי כך שאמר לצאת ולהצטרף אל העובדים בשדות, והנה התרגשה פתאום ובאה מלחמה, והוא, כעלה מתוך ספר ישן, נתלש והוסער לאדמת מצרים.

הנערות האלכסנדרוניות טובות־המזג היו מביטות בתמהון אל הבחור יפה־העינים הזה, אשר, מדי הזדמנו אתן על המדרכה, הוא פוסע ועובר על פניהן, כאילו לא היו אלא איזו עמודי טלגרף פה, בצדי הרחוב.

שמואל רבּין מסר לידיו איזו ספירה שצריך היה לערוך אצל בני העדות המזרחיות, והוא, תוך כדי הליכה וחזירה בשכונות־העוני, גילה שם בחוּש המיוחד שלו נערים, אשר עצב ישראלי דק נשקף מעיניהם, ושהם, אחרי טיפוח מעולה – ידע – עתידים ללכת בדרך תלמידיו יוצאי גרבובה. ומפני שהם לא יכלו לבוא אליו, אל הפּרבר, הלך הוא יום יום אליהם, לשכונתם.


 

[ט]    🔗

שני הבנקאים, האחים גרוס מקהיר, אשר שמואל רבּין ביקש זה כבר דרך ללבם, נזדמנו לו לבסוף יום אחד באלכסנדריה וקבעו לו ראיון בביתו, והוא, כדי להתכונן, שב הפעם בשעה מוקדמת מן העיר.

הוא אָסף בבית את כל הכסאות והעמידם בחדר הגדול, ועל השולחן, מאין מי שיגיש תה, הציג ‘כיבוד קר’ – מעט שקדים בכלי וכמה עוגות דבש, ובשעה הקבועה הופיעו האנשים – בעלי קומה שניהם ואומרים כבוד, ואתם אחותם הקטנה שלא רצתה להשאר, לדבריהם, בבית־המלון לבדה.

בעל־הבית פתח והניח קופסת סיגריות על השולחן, והשיחה –בגרמנית מיוהדת, היא השפה המובנה לכולם – החלה.

לבו של העשיר, ידע שמואל רבּין שמדמים אותו לטירת אבן, אשר כל המתדפק על דלתה לא יֵענה על־פי־רוב ואין לו אלא כאב הדפיקה בלבד. אבל הוא, העסקן הותיק, למוּד סבלנות היה וידיו מחוּשלות יפה – ובפרטות רבה הרצה לפני השנים את ענינו: התמחוי שיש לפתוח בשביל ילדי בית־הספר לגולים, ולפי הבעת ההתרכזות בפניהם ניכר היה כי הם מקשיבים היטב.

כשהגיע בהמשך דבריו אל המספרים – סכומי הכסף שיש להוציא על הכלים וצרכי־האוכל, לקחו שניהם את פנקסי־הכיס שלהם וישבו לרשום, בעוד שאחותם, שלא מצאָה, כנראה, ענין בכל אלה, קמה והתהלכה בתוך החדר.

היא הסתכלה בכתלים עם ציורי הטחב שבשפוליהם, תהתה על ארון הכלים הצולע ועל הספה מרופטת המרפד; אחר הציצה עוד אל החדר השני וקלטה שם מבט שטוף־דמע של האשה החולה, שתקף אותה ברגע זה השעוּל. לבסוף הרגישה בנעמי, שישבה והביטה אל הצפרים המסתובבות מאחורי החלון, והיא ניגשה אליה, מיששה אותה כאילו כדי לבחון את מידת חומה, ואָמרה, דרך פקודה, צרפתית:

– דברי מעט.

– אחותי מבקשת לשמוע דיבור עברי – הסביר הגדול שבשני האחים – ושמואל רבּין, תוך כדי צירוף איזו מספרים על הנייר, אמר מתוך פיזור נפש:

– נעמי, דברי קצת עם האורחת.

– אי – השיבה נעמי מתוך תנועת מאון עקשנית, ואָספה את רגליה אל הכורסה שמתחתיה.

– נעמי – התנער אביה לרגע והביט אליה במבוכה – הן תוכלי להגיד מה, או, לפחות, לקרוא על פה איזה שיר.

אבל נעמי, באותה התנועה העקשנית, חזרה ואָמרה:

– אַי.

והיא הניעה את הכסא המתנדנד בכוח כזה, שהנערה – זעוּ סרטי־המשי על בגדה, ואָז קרץ לה אָחיה בעיניו כאומר:

‘הן תראי עם מי יש לך פה עסק’.

והוא הושיב אותה על יד השולחן והניח מלוא הכף שקדים לפניה.

עכשיו שבו השנים אל פנקסיהם, ואחרי עיון מה ושיקול דעת, תרמו את תרומתם וקמו והלכו, ושמואל רבּין, לאחר שהכניס את שטרי ההמחאָה המרשרשים לכיסו, התהלך כה וכה בחדר מתוך פנים חמורים.

בהיסח־הדעת באה לו ‘שעת בינים’, והוא יכול היה, בעצם, לבלותה פה בטוב, אבל לבו מלא היה תרעומת על נעמי:

כמה מאות ילדים מוּרעבים צריך היה להשיג בשבילם לחם ומעט תבשיל חם, והלא מן הראוי היה, לכאורה, שהיא תעזור לו בכך, והנה באָה פתאום עם ה’אַי' שלה. היכן תפסה את המלה האוילית הזאת?

– אַת הנך פרא־אדם – אמר, ובא וישב בסמוך לה, על הספּה, והיא בצנחה מעל הכסא, עלתה וישבה מתוך היסוס על ברכיו.

– פרא אדם אַת – חזר ואמר מתוך אותם הפנים החמורים, אלא שקולו נשמעה בו כבר נעימה של רוך, ואז העבירה קלות, דרך ליטוף, את כף ידה על פניו ונשאה אליו את עיניה הגדולות, המהוּרהרות.

– אבא – אמרה מתוך התחטאות – מדוע זה הצפור, כשהיא מתרוממת לעוף, היא כאילו נעשית גדולה יותר? קודם, כשרואים אותה על הארץ, היא קטנה – קטנטנה, ואך התרוממה – וגדלה.

– הצפור? – השיב אביה מתוך כובד ראש – הצפור, נעמי, גדֵלה מפני שהיא מתרוממת. כל אחד, כשהוא מסתלק מן הארצי, השפל, ומתרומם – וגדל על־ידי כך.

– אצל היוני, בעל־הבית, הביאו היום יונים בכלוב – המשיכה היא בשלה – כל היום התלבטו, התלבטו שם, רצו המסכנות לצאת.

היו לה עוד כמה דברים לשאול ולספר, אבל הוא, תוך כדי משיכת ניגונו, כבר קם והתהלך אתה הנה והנה על פני החדר.

נשבה אי מזה נשיבת רחמים. עצי הברוש שלפני חלון בית מולדתה נראו כשהם גוחנים משפיעי חסות בתוך דמדומי הערב, ומנוחת בטחון ירדה עליה ולפפה אותה מעט מעט בקורי תרדמה.


 

[י]    🔗

סוחר הכוּתנה הקהירי, מוריס לוי, בא לבלות את עונת הקיץ החמה באלכסנדריה, והוא היה מבקר תכופות בחדרה של איטה בלוך.

נחמה רוטשטין, למראה פניו השחמחמים־קפואים, פנים של איש מצרי, נבהלה בתחילה – אבל כששמעה שהוא מדבר יהוּדית, ועם נתן לב אפילו עברית, נחה דעתה ולא שמה לו עוד לב בבואו. לא כן ברכה. היא בקול טרטוּר האוֹפנוֹע שלו הרגישה עוד מרחוק, עמדה במצב של רואה ואינה נראית ליד החלון עד אשר הוא עלה במדרגות המרפּסת הקדמית ונבלע שם בין הצמחים המטפסים, ומכאן ואילך היא כמו נחצתה והיתה לשתים:

האחת בחשה את המרק, שטפה כלי קוניה ליד הברז והגישה אוכל אל השולחן, והשניה קלטה מתוך הלמוּת לב את צלילי הצחוק המגיעים מן החדר הקדמי, נתבשׂמה, ביחד עם השנים שם, בריח הדק של עשן־הסיגריות והוכתה בסנורים בכל פעם שבאה להכניס שמה איזו עוגות, או ספל תה.

ודאי אשר יחסי קרבה בין עלם ונערה ראתה לא אחת גם קודם לכן, אלא שפה היה זה אחרת, פה היה זה ‘כמו בספר’ ועוד יתר מזה: ‘כמו בסינמה על הבד – כמו פילם’ – מצאה, לבסוף, את ההגדרה הנכונה.

אותה ישיבת חן שישב הוא לפניה בשעת שיחתם, מהוּדק בלבוש החקי וזקוף – ישיבת־קצינים, וההליכה־הטפיפה שלו, בבואם לעלות על המדרגות, גוחן אליה כמגן, כשהוא מרוחק וקרוב גם יחד.

ושוב הנה – מנהל־החשבונות, זה אשר נתדלדל ונבל פתאום, ככל אשר היא, קרובתו, הוסיפה לבלב, כן הלך הוא ונכמש.

עם ערוב היום עלו לפעמים השנים אל הגג, התישבו שם על הספסל שליד המעקה והביטו אל הפרבר טבול־הירק ואל הים.

ברכה, כל זמן שישבו, נמנעה מלעלות שמה, ואם זקוקה היתה לאיזו מפיות, או מגבת מן הכבסים, לקחה רק את אלה שהן תלויות ליד המבוא, אולם אך ירדו הם, עלתה היא וישבה על הספסל, במקומם, והביטה באותו הכיוון, וכל הדברים הנמצאים שם – כאילו יאצל עליהם מאלה שקדמו לה איזה אור – קרנו ביופי חדש:

פרעות הבּוֹגוֹנביליה המזדהרות על חמוּקי החומות באודם הסלקי שלהן, הצפרים המרפרפות כיצוקות זהב בתוך זהרי השקיעה וסירות המפרשים הרוגעות כמתוך נמנוּם שם, הלאה, על הים על פני המים הארגוָניים.

איזו נהיה העיר כל זה בלב, איזו רחשי חנינה.

היא הניחה את כפות ידיה על מסעד הספסל וספגה כּן את ניחוחם של השנים, שעדיין היה שמור פה, ומתנודדת, כנסוכת שכרון, ירדה למטה, אל המטבח ועמדה לחתוך ירקות בשביל סלט הערב.

– אַת חולמת, הלא האנשים מחכים שם, ליד השולחן – גערה בה אמה.

– תיכף – השיבה אותה מן השתים בה, שהיא ערה ופעילה.

עם גמר הארוחה הוציאה את כלי־האוכל החוצה ושטפה אותם הפעם ליד ברז המים שלפני המרפסת הקדמית.

מבעד לשריגי־הירק, פה למעלה, נסתננו וטפטפו טפות של אור מעורבות ברסיסי־צחוק.

ברכה צחצחה את הכפות והמזלגות וסירי־האלומיניום עד כי העלו כולם ברק. אחר הלכה והביאה עוד את מחבוֹת־הברזל וטבלת־הקיצוץ ועמדה לשפשף גם אותן בחול.

– עכשו, בשעת לילה – בחוץ? – תמהה עליה הנערה התופרת מן המרתף?

– חם לי שם, בפנים – אמרה.

לאחר שהאורח הלך, נכנסה היא ובאה אל החדר ועמדה לפנות את השולחן ולמלא את הכדים שעל שולחן הרחצה מים.

עוד נשמע פה קול טרטורו של האופנוע ההולך ומתרחק. בתוך המאפרה, על השולחן, דעכו שרידי־הסיגריות מתוך העלאת חוטי עשן, ואיטה בלוך, לאור המנורה שגוּלתה הוּסרה, עמדה והתירה ממקלעותיהן את שפעת שערותיה, אלה אשר התאבכו כתימרות קיטור מופז מסביבה.

ברכה אספה את הכוסות עם הספלים אל הטס, ישרה על הרצפה את השטיח, ובצאתה, נשתהתה עוד זמן מה על המרפסת וקטפה לה מעט ציצים מן הצמחים הטפסניים – חשה מתוך כך מין עונג משונה מן הכאב הנגרם לה על ידי עקציהם – ולבסוף, כשהדלת נסגרה, באה מתוך גישוש לחדרה, כיסתה בידיה את פניה, שמוּששוּ מחוספסים ואכולי כעשׂ, ובכתה חרש, בקרבה.


 

[יא]    🔗

הגברת רוטשטין, לאחר שקיבלה עליה לספּק ארוחות למשפחת רבּין, התחילה להכין בשביל האשה החולה במיוחד מאכלים מזינים. כי ‘רק בצלחת – אמרה – יש לבקש תרופה לקדחת’.

היא התקי נה בשבילה מרקי סַגוֹ גדושי ירק ולפתני־פירות מרוקחי יין, תיבלה את הדיסות בחמאה ובחלמונים, ובו בזמן גם לא שכחה להביא לה בשעות ההפסקות, בין ארוחה לארוחה, חלב חם.

והאשה התחזקה אמנם עד מהרה וקמה ועמדה על רגליה.

שב זיו הנעורים לפניה. קומתה, שנכפפה מישיבת ההסבּה על הכרים, נזדקפה, ומעיניה זרח אותו האור, אשר יהיה רק לאסירי עולם, חשׂוּכי תקוה, כאשר ישובו לראות פתאום באור החיים.

ביחד עם נשי־החצר האחרות יצאה עכשו בכל בוקר לעגלתו של הירקן, בחרה בסלו של האופה את הלחם שהוא, נראה לה, ואת פחי הפחם נשאה מן המרתף בקלות כזו, שהגברת רוטשטין היתה גם משתאה לה וגם חוששת בו בזמן מפני עין רעה.

– זה בא לה מן הרופא האיטלקי – סברה האשה המילנית מן המרתף.

– לא, כי מן הדיסות – אמרה זו – מן האורז, ומן הסולת ומגריסי הפנינים.

עכשו שוּנתה צורתו של הבית שם למטה, בשפל החצר. דלדולי החבלבּל היבשים על גזוזטרתו קוּצצוּ, הקיר, למלוא כל החזית, סוּיד, ובחלון, כשתריסו נפתח, נראה וילון צח עם צמח ענוג־עלים בעציץ.

אצל איזה רוכל קנתה האשה כמה אמות של בד צבעוני ועשתה ממנו מפה לשולחן, ציפוי לספּה וגם וילאות קטנים לאשנבּיו של ארון הכלים – והרהיטים הקנויים ב’הזדמנויות', בני המין והסגנון השונים, נוצרה על ידי־כך ביניהם כעין קרבה.

‘נהיוּ כבני משפחה’ – כמאמרה של נעמי.

אף היא הוּסר עכשו סינר העבודה מעליה, ויחד אתו נסתלקה ממנה גם הבעת הבגרות שלפני זמנה.

כמו ‘בבית’ שם, לפנים, אכלה את ארוחות יומה בזמנן, כתבה כתיבה תמה ופתרה שאלות חשבון, ועם פנות היום יצאה החוצה, אל החצר, ושיחקה במשחק ה’מחבואים' ו’האסכולה', והיתה שוב ילדה עם ילדים מבני גילה.

אולם עם בוא החורף, אך ירד הגשם הראשון והקירות בבית נרטבו, ‘נפלה’ האשה שוב והפעם – ברור היה לה – לבלי קום עוד.

השעול שב להציק לה, תאבונה – לחרדת לבה של הגברת רוטשטין – ניטל ממנה, ועיניה, בתוך הפנים המלוהטים, נצנצה בהן כמין אש ירקרקה בשעות שלאחר־הצהרים.

– היא נשרפת! – אמרה האשה הקטנה.

והיא התחילה להתקין בשבילה מפירות משקאות צוננים, אשר היא, החולה, שתתה אותם ברצון, הוסיפה לזה מעט מן הסממנים העשויים לחזק, וחתרה להגיע ל’שעת בינים' אצל שמואל רבּין, שאז ישוב הנה שיבה של ממש, ונעמי לא יהיה עליה להשאר פה לבדה בבית.

עם זה לא פסקה מלתמוך בילדה בהוראות ובעצה בהנהלת הבית, כמו תמיד בזמן מחלתה, והיתה מאירה לה את פניה עוד יותר מתמיד.

בדפנות הברזל של המטה ציננה את ידיה הלוהטות וקלעה לה את שערותיה, נדנדה אותה בתוך הכורסה כמו לפנים, בבית, בעריסתה, באותו הקצב ובאותה תנועת הרוך, וכאשר רפו כוחותיה מלעשות זאת, הניחה את ידה על ידה, ורחמיה שפעו כן ובאו לתוכה כיין זה השופע ועובר מכלי לכלי.

אבל בוקר אחד הרגישה כי לא תוכל להוסיף ולחתור עוד, כי קצרו אָרבוֹת ידיה. וכשראתה את שמואל רבין שהוא עומד לצאת לעבודתו, ביקשה אותו – כמו שעשתה בימים גדולים אחרים – שלא ילך הפעם. והוא נענה לה. סילק את עצמו בבת אחת מעולמו האחר והיה פה. ואז רפתה ממנה מתיחותה, והיא שכבה שכיבה שיש בה מהרגשת המנוחה.

הגברת רוטשטין נכנסה הנה, כדרכה בכל בוקר, תפסה תיכף את זה שמתרחש פה, והיא, מבלי להמלך באיש, ירדה העירה והביאה משם את הרופא הצרפתי המפורסם, ‘בלתי המוּשׂג’, ואחר עמדה פה, בחדר הגדול, וחטבה קרח לחתיכות קטנות, בעוד אשר בעלה, מתוך מילוי איזו שליחויות, יצא וחזר בצעדים שאינם נשמעים כמעט.

ככל אשר הלך והחמיר המצב, כן נעשו צעדיו כבושים וחרישיים. קרוב לשעת־הצהרים פרצה פתאום נעמי בבכי וביקשה שיתנו לה לראות את אמה, ונשמע היה איך שאביה, על המרפסת, משדל אותה.

– הן תביני – אמר – כי, לפחות, עכשו עליך להיות אדם.

אבל היא בכתה מר.

– אמא, – נאנקה.

– יקחו אותה לבית רוטשטין – לחשה החולה ברגע שדעתה נצטללה, והאור המדומדם מסביבה נתבהר.

מעט מעט הלכו הדמדומים מסביב וכבדו, כצללים אלה בשעת שקיעה עם ערוב היום.

פעם, בשעת התבהרות, ראתה את אביה בא דרך הפתח עם בגדי־הדרך שלה בידיו, והוא הלך וישב במצב של צפיה בצדי החדר. אז רמזה לו, כי עדיין אין היא מוכנה בכל, ואחרי אשר ידעה כי שמואל רבין עומד פה עליה, הביעה את הדבר, אשר כל כך הטריד אותה במשך כל ימי מחלתה. היא שאלה אותו אם אין הוא אומר להשאיר אותה פה, באדמת הזרים.

– לא – השיב בקול שנשמע כאנקת בכי.

– כי אם אתכם אעלה בבוא העת?

– אתנו – אמר בתוקף, לשון שבועה.

ואז התמתחה בכל מלוא גופה לאורך המטה, ומנוחת שלום ירדה עליה, כזו אשר ידעה רק בערבי־שבתות עם חשכה, כשההכנות ליום המחרת נעשו במלואן.

נחמה רוטשטין באה וקרבה אליה, וראתה כי אגלי זעה מבצבצים על מצחה. אז גחנה ונגעה בו בפיה כמו מתוך נשיקה, הזדקפה שוב וירקה קלות הצדה.

– זאת היא זעה טובה – אמרה מתוך הרחבת עיניה רטובות הדמע. ואחרי אשר נקשה בלשונה, כטועמת מה, ירקה שוב וחזרה ואמרה:

– זאת היא זעת חיים.

והיא כיסתה אותה בשמיכת הצמר, וטפטפה לפיה מעט יין, ועמדה וחיכתה עד אשר התנערה ופקחה את עיניה, אשר אור ישועות זרח מתוכן.

– אני עיפה – אמרה ונתחייכה, ושקעה עד מהרה בשנת הבראה.

והאשה הקטנה יצאה וצעדה חגיגית, כמתרוננת, במעלה־החצר. – עכשו יש להכין בשבילה מרק חריף – אמרה – מרק תמציתי עם הרבה ירקות – שיננה לעצמה: הרבה גזר ופטרוסיליה.


 

[יב]    🔗

בבית־הספר לילדי הגולים עמדו לערוך חגיגת שחרית בחמשה־עשר בשבט, והגברת רוטשטין היא שהתקינה עכשו לשם כך בביתה עוגות־סוכר.

מפני הצפיפות במטבח, עשתה את מלאכתה על השולחן הגדול, בחדר־האוכל, בעוד אשר בעלה ונתן לב אכלו את ארוחת הבוקר שלהם – באיחור זמן, כרגיל – על השולחן הצדדי, הקטן.

מטעם ועד הגולים הוטל עליהם לערך איזו ספירה במחנות־הריכוז של הגולים, והם, תוך כדי אכילה, סקרו עכשו סקירה אחרונה את עלוני השאלות, והנה הביאה להם ברכה מן המטבח עדשים מבושלים בעגבניות, מרק ריחני ומרהיב בצבעו האדמומי, החם, כל כך, עד כי אפילו מאיר רוטשטין, החמוּר והנזעם, נצנצה כעין שׂחקת התפעלות על פניו בבואו לתקוע בו את הכף.

– הלעיטני נא מן האדוֹם, האדום הזה – אמר – ברכה, היכן זה כתוב?

– ה, הלעיטני נא? – קראה ברכה – בסיפורי המקרא.

והשנים ליד השולחן החליפו מבט רב משמעות ביניהם.

על הקיצוצים שנעשו בספר התנ"ך דיברו כבר לא אחת.

שוב אין מעתה בשביל הילד הישראלי לא חומש ולא פרשה, כי אם רק סיפורי מקרא סתם. הגויים, למשל, יש סיפּק בידם לקרוא, ואפילו לדעת על פה, את כל הספר כולו, ואילו אנחנו שעתנו דחוקה, ויש לנו הכרח לדלג ולקצר.

וכן הדבר גם ביחס אגדה: חתכו ממנה חוליות, חוליות וחיברו אותן, כאברים מקוטעים אלה, באופן מלאכותי, ואת הפתגמים אספו וציפּפו במדור מיוחד. והרי זה דומה – התמרמר מאיר רוטשטין – לעוגה, שליקטו והוציאו מתוכה את הצימוקים, אלה העשויים להמתיק כל אחד את מקומו, על מנת לאכלם לחוד.

– צימוקים? – נפנתה אליהם הגברת רוטשטין – איזו צימוקים? היא את העוגות שלה עשתה בלי חמרי מילוּאים, רק ביצים בסוכר וקמח בלבד, שכך הן נוחות יותר לאפיה, ובשעה הקבועה נמצאו אצלה ארוזות וקשורות, והיא יכלה למסרן לשנים, שיצאו ללכת אל העיר.

ברגל הלכו מגר־די רמלה. מאיר רוטשטין – מסוּגר, בפנים אטומים, כדרך האנשים קצרי־הראות, ונתן לב נתון לאותו הלך־הנפש שהיה מלפּפו תמיד בהתהלכו בחוצות אלכסנדריה – בעת אשר מראה המגדלור במבואי הים מן הנמנע היה שלא יזכיר לו את שבעים הזקנים מעתיקי התורה כשחרבותיה של ‘עיר היהודים’, מדמה היה לשמוע מתוכן את קול המונו של הדיוּפּלוֹסטין הידוע, וכשכל ‘חכם’ ספרדי צנוף צניף נשקפה לו ממנו דמותו של המורה, זה אשר בזמנו תוך כדי הליכה פה, נתון היה אולי אף הוא לאותם רחשי־הלב עצמם.

עד מהרה הגיעו לבנין בית־הספר שבצלאח־אַלדין, ואחרי אשר מאיר רוטשטין מסר שם את החבילות, ירדו במרכבת הטרם למחנה־הריכוז אשר בקרבת הנילוס.

נתן לב התכוץ בו לבו כשעמד לדפּוק על שער בית־המחסה, אשר בדמיונו ראהו כאחד מבתי־ההקדש שבעירות, אולם למראה החצר, שנגלתה לפניו עם הכניסה – דשואה כולה עם שבילי מרצפות עליזוֹת־צבע בתוכה – נחה דעתו.

בחור תימני מן המשמשים עמד והשקה פּה איזו שׂיחים ליד הגדר. לבוש בגדי חקי, עם גרבי ספורט ברגליו – פניו השחרחרים לא הביעו שום דבר חוץ מן העונג מיום החורף הבהיר.

הוא כבר ידע על מטרת בואם. וכבקי ורגיל בקבלת־אורחים ממין זה, העלה אותם קודם כל אל הגג, כדי שיוכלו לראות את החלק הפנימי של החצר.

שורות של כבסים לחים נראו שם, למטה, על חבלים ומאחריהם, מתחת לסככה, עלה קול שכשוך של מים מעורב בצלילי שיר.

– זאת היא המכבסה – הסביר מנהלם עוד לפני ששאלוהו – ופה הנה, ליד הגדר – הוֹרה בידו על בנין, אשר צפרים היו יוצאות ונכנסות בחלונו הפתוח – בית־הספר. ריק עכשו, כי הילדים ירדו אל הנילוס, לטיול. הנה שם – פשט את ידו לצד הגבעה שכעין סרט צבעוני נע והתמשך בשיפועה – מכל הכתות.

– ועכשו הנה מתחילה ‘שעת הבקשות’ – ידע הבחור ומשך אותם לפנת־הגג שממנה יכלו לראות את המבוא הראשי של הבית.

ליד המדרגות שם, בצלו של עץ, עמדה זקנה קטנת־קומה, אשר פניה התינוקיים נראו כמפיקים זוהר שמשי, ומן השבילים מסביב נהרו אליה –שורות של אנשים – קודרים כולם בבואם, ובשובם וקרנו גם פניהם באותו האור השמשי, החם.

– זאת היא הגברת רוֹזט, אמא של המחנה – נתחייך הבחור השחרחר, ואף בפניו הבהבה כעין בּבוּאה מאיזה גוף קוֹרן. עתה ירד עם השנים בסולם־מדרגות פנימי לפרוזדור אשר נערות חגורות סינרים התרוצצו בו, טרודות למראה, ולהן אותו הסבר של כובד ראש, אשר יהיה לגברת רוטשטין עם גמר ההכנות לארוחת־הצהרים.

בפתחו של אחד החדרים, מבעד לחשרת אֵדים, נראו ירקות מגוּבּבים על ספסל גדוּל מהבּיל, חוֹמר, על ידם, שהעלה ממעמקיו, עם כל גל וגל, שכבות של שעועית, פלחי דלעת וגרעיני אורז. נערה, שעמדה פה מן הצד, הערתה לתוכו מתוך דלי עלי פטרוסיליה מעורבים באפוּנים ירוקים.

– פה הוא המטבח, והכניסה לכאן אסורה – הודיע מנהלם, והוא הוריד אותם שוב כמה מדרגות וקרא לתוך תא אפלולי:

– רֶנה, הנה יש פה אדונים.

רנה, תימנית זקנה עם מלאכת־תפירה בידה, יצאה ופתחה לפניהם את דלתו של החדר הראשון בשורה.

– בבקשה – אמרה, וניכר היה כי גם היא יודעת להתהלך עם מבקרים כאלה.

– זהו האולם ‘הגדול’ – הוסיפה, כשראתה כי מאיר רוטשטין מוציא מכיסו את עלוני השאלות – שתים־עשרה משפחות, אַהוֹ – הראתה בידה על שורת הנשים שישבו על מזרניהן והתעסקו במלאכת־יד – עשרה גברים – והם עכשו בעבודה – שמונה־עשרה נשים, ועשרים ותשעה ילדים – ביחד חמשים ושבעה.

– ומה הוא אורך החדר? ביקש מאיר רוטשטין לדעת.

– עשרים ושנים מטר, אדון – ידעה רנה – מאה ועשר בלטות, אַהוֹ – אמרה תוך כדי צעידה לאורך החדר.

– ולא יצר להם המקום? – שאל נתן לב.

– ולמה זה יצר? – השיבה זו בלשון שאלה – ויש להם פה בישול או כביסה? – והלא נותנים הכל מן המוכן.

– ואין סכסוכים ביניהם, או מריבות?

– כדרך־העולם – אמרה – רבים ומתפייסים.

– ומחלות? – קרא מאיר רוטשטין מתוך העלון.

– בר־מינן, אדון – נבהלה הזקנה – ולמה זה תפתח פה לשטן?

– ולידות?

– ברוך השם – ענתה קצרות.

– כמה בכל הבית הזה במשך חודש? – שאל.

– כמה שהשם יתן – אמרה.

– שמעי, אַת – בא כבר השואל לידי כעס – בא אני מטעם ‘הועד’, ועלי לדעת מספרים.

– ולמה זה תרגז, אדון – לא הבינה זו – וכי אני יודעת? וזה מן השם. פעם יש שלושה ילדים, פעם ארבעה, וגם חמשה. וחודש זה – הצטחקה מתוך הארת פנים – ‘הביאו’ רק שתי נשים, והילדים היו ארבעה, כי שנים שנים באו.

– וזה שאַת רוקמת מה הוא? – פנה נתן לב לאחת מן הנשים.

– מפּית, אדון, בשביל לחם־השבת – הרימה אליו זו עינים ביישניות.

– הבשביל בית־המחסה? – שאל.

– לא, כי בשביל עצמי – אמרה.

– והאחרות?

– כל אחת בשביל עצמה – ענתה רנה בשביל כולן – עושים ומחביאים עד שהשם ירחם.

ואחרי שהבינה משתיקת־השנים שאין להם עוד מה לשאול, הביאה אותם לפרוזדור צדדי ופתחה לפניהם את דלתו של אחד החדרים.

– פה הם ‘הקטנים’, אַהוֹ – הראתה בידה על מטות הילדים שעמדו בשורה – לקחו אותם עתה לאמותיהם, ורק אלה של החודש הם פה, החדשים.

– ומה שמותיהם? – שאל מאיר רוטשטיין בהתקרבו לארבעת הסלים שעמדו ליד החלון.

– השנים שמצד זה קוראים להם אמנון ותמר – אמרה – ואלה שבצד השני: רבקה הוא שם הילדה, והילד – יצחק, כי מן הגרים הם, ואבא שלהם – אברהם.

– וזה – מה שמו? – התעכב נתן לב לפני עריסתו של תינוק שמן־גוף, שהיה מתאמץ ברגע זה לתפוס בידו קרן־שמש שנתעתה אליו.

– זה אלכסנדר שמו – השיבה – כי בעיר נולד, ברחוב.

– יתום המסכן – הוסיפה – אביו מת בסטמבול, במלחמה, ואמו – פה, מן ה’יסורים'.

– ומי הניקו? – שאל מאיר רוטשטין.

– הנשים שלנו – אמרה – כל אחת בשעה שלה, ועכשו הוא כבר בין זוללי־הדיסות.

– אַה – נגעה קלות בסנטרו של זה ונקשה לו בלשונה – והוא, בהעמידו בה את עיניו גדלוֹת־הלוֹבן, פרץ בצחוק רם וצוֹהל כל כך, עד כי מאיר רוטשטין נשמטו מעל חטמו המשקפים מתוך תנועת ההפתעה, ונתן לב נתפשטו אצלו קמטי־הצער, ופניו נעשו חלקים ויפים פתאום.

כבר ערב היום, כשהשנים יצאו מבית־המחסה ובאו לקרון־הטרם ההולך העירה.

מאיר רוטשטין, אך מצא לו מקום פנוי, ישב והניח לפניו את עלוני הספירה, אבל נתן לב, מחומם עוד מן הביקור, עמד במבוא המפולש למשב הרוח, ולמראה הנילוס הזורם פה מנגד, ירד עליו הלך־הרוח המיוחד:

בנות ישראל מאדמת גושן נראו לו כשהן יורדות לעת ערב אל היאור, אלה אשר עליהן יסופר, כי תוך כדי שאיבת המים היו הדגים באים ונכנסים לכדיהן מאליהם.

האנשים במקום סבלותם שקעו בתוך הטיט, מוּכּים ורמוסים כל היום, אולם בשובם הביתה, מצאו מים לרחיצה, בגד נקי ללבוש וסיר שפוּת על גבי האח שבו התבשלו הקשוא, והבצל והפול, ובצדי החדר, על כלי המשכב המקופלים, ישבו הבנות ועשו בתחרים וברקמה על מנת לגנזם לימי הגאולה שלה היו מצפות. ‘עושים ומחביאים עד שהם ירחם’ – כאז כן עתה.

הנשים בתוך משקע־הבּוֹץ שם, מתחת לסככה, מתבלות את עבודתן המפרכת בקטעי שיר, והילד אלכסנדר, היתום האומלל, תופס בידו התפוחה קרן־שמש וצוחק צחוק של אור.

נשיבה של רוח־ים מלוחה העירה אותו מהרהוריו. הקרון, ריק עכשו מאנשים, הלך והתקרב לגר־די־רמלה, ובו דלקו כבר הפנסים – מוּאפלים מבחוץ ומאירים בפנים.


 

[יג]    🔗

שמואל רבּין היה לבו טוב עליו בימים האחרונים, ובזה ראו מקורביו אות מבשר טובות. כי הוא, במבטו המיוחד, ידע לראות באפקים גם בשעה שהעננים החשיכו אותם, וּכבּרוֹמטר מדויק זה ניחש את מזג האויר הטוב בזמן שמסביב היה עוד קודר הכל. למאיר רוטשטין ודיירוֹ מסר את העריכה של איזה דין וחשבון בשביל ועד־הגולים, ובבוקר, לפני רדתו העירה, היה בא להציץ לעבודתם, וסח להם מתוך כך בלשונו הקצרה, התמציתית, כמה דברים, אשר הם היו מפענחים אותם אחר כך במשך שעות.

ביום סתו אחד – היום השמונה־עשר בחודש חשון היה זה, והוא היה זכוּר אחר כך היטב לשניהם – ישבו בחדר־האוכל, ליד השולחן הקטן וסרגלו נייר בשביל סידור הטבלאות, והנה נכנס הסטודנט גרין, הצעיר, וסיפר שבעיר נתקבלה ידיעה כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל.

הוא עצמו לא עשה עליו, כנראה, הדבר שום רושם, כי לאחר שהניח את הכובע, בחר לו בתוך הסלסלה תפוח זהב גדול ועמד לקלפו, ואולם האנשים ליד השולחן, נפלו מכשירי־הכתיבה מידיהם, ובעוד אשר מאיר רוטשטין, איש השׂיבה המיושב, נשא – לתמהונו של הבחור המתלמד – את מטפחתו לעיניו, כמבקש לבכות, צחק, להפך, נתן לב, זה המודאג תמיד וכבד־הרוח, צחוק גדול, רם, מעומק הלב.

– הנה כי כן, נמלכו ונתנו, סוף סוף, – אמר.

והרי שכל אותן הטענות שטען פעם שם, בגרבּוּבה, כנגד רבּי־המדינות הגיעו אליהם – באיחור זמן, אמנם, כי על־כן צריכות היו, כנראה, לעבור דרך מקומות הרג וחורבן ולהתרחץ במרחצאות דם כדי שתהיינה ברורות ומובנות יותר, אבל הגע הגיעו.

כמו תמיד בשעת סערת־נפש הצית לו סיגרה, שאף עמוקות את העשן, וקם ולקח כובעו: מוכרח הוא ‘לראות אנשים’ – אמר.

בסמטת הרכבת, ליד הרחוב הראשי, ישב כורך־ספרים אחד, איש ירושלים, אשר בשעות־הפנאי מטפל היה אתו יחד בילדי העדות המזרחיות, ואליו סר, ראהו מבעד לחלון הפתוח שהוא יושב כפוף אל השולחן, ודפק קלות על אחת השמשות.

– הידעת, כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל? – שאל.

– ידעתי – השיב זה בלי להפנות אליו את פניו, ומכאן הבין, כי רוצה הוא להיות עכשו יחידי עם נפשו, והוא פנה אל העבר השני של הסמטה, חצה את רחבת הכרכרות ועלה לדירתו של בן עירו לוין, חבר אגודתו לשעבר – חש בקרבו כבר למפרע כעין הד מהלמות לבו של זה לשמע הדבר, והנה היה החדר ריק, כי טרם שב הבחור מעבודתו. והוא תלש, איפוא, מפנקס הכיס שלו דף, כתב עליו את דבר הבשורה, והניחו על כסא, ליד המבוא, כדי שאפשר יהיה לראותו תיכף עם הכניסה.

עתה ירד העירה, לרחוב דניאל, ובא לביתו של חבר ועד־הגולים כהן, זה איש המעשה בהיר־השכל אשר ממנו יכול היה לשמוע את המלה ההולמת את השעה הזאת, ולפי עשן הסיגריות שעמד שם, בפנים, ידע כי נמצא הוא עכשו בחדרו, אבל נער הבית זכריה, שבא לקראתו, רמז לו כי יושבים שם עכשו בישיבה. והוא מבעד לפתח ראה את האנשים והנה הם כבדים כולם מרגש האחריות והכרת ערך השעה, ואז הציץ רק רגע לספר התנ"ך, שבו עיין פה בנו הבכור של בעל־הבית, וראה לקורת־רוחו כי פתוח הוא בפרק אשר בו מדובר על כורש מלך פרס, ואחר יצא על בהוֹנוֹת רגליו מן הבית ופנה לצד הרחובות הראשיים כדי להתהלך קצת סתם, דרך טיול.

הפעם הראשונה היתה לו זאת מאז נטרד לכרך גדול זה שהוא בא להתהלך כן בין האחרים – בזקיפת הקומה ובלי אותו העומס בן האלפּים של בושה, ונחיתות ומורך־לב.

גיבן, אילו הסירו את החטוטרת מעל גבו, היתה לו בודאי מין הרגשה כזאת:

לא ‘מגורש’ חסר־קרקע, שמשליכים אותו ככלי אין חפץ בו מרשות לרשות, כי אם אזרח בן ארצו אשר רק במקרה מפני איזו טעמים אסטרטגיים, בא לשבת עם בני־המקום הזה ולאכול מלחמם ומירקם, אבל תחת זאת, כאשר יקרה אותם כדבר הזה, והם יבואו אליו, ינהג הוא בהם אותו מנהג של הכנסת־אורחים ויאכילם מפרי אדמתו שלו.

הוא עבר את רחוב שריף־פשה ואת ככר מוחמד־עלי והסתכל פה בבתי המידות המפוארים ובפסלו יצוק־הברונזה של המושל הכובש, אחר הפליג עוד לשכונות הערבים וסקר שם, באותה ההתפעלות של כל תייר־נוסע, את עמוד פּוֹמפּיוּס אדום־השחם ואת הקטקוֹמבּוֹת, ולבסוף, כשהיום כבר ערב, ירד עוד לשעה קלה אל השכונה מוּחרם־בּי.

בחנות־סנדלרים קטנה, בקרן רחוב, ישב פה ספרדי זקן, אוהב ציון, אשר לפני שנים, בהיותו כבר על סף הארץ, הוחזר הנה מחוסר תעודות מתאימות, והוא, בהזדמנו עם נתן לב, היה שוֹאלוֹ תמיד אם כבר קרובה ‘הישועה’ – עכשו בא וגחן אליו לשולחן־העבודה וקרא לאזניו כבדות־השמיעה כי הנה ניתנה לנו הארץ.

האיש, כדרך החרשים, שהה רגע, כמתוך הרהור, תפס את הענין ושאל – לאחר שהניח את כלי מלאכתו – בקול רם אף הוא:

– בשם המלכות?

– בשם המלכות – נענע לו נתן לב בראשו.

– ואפשר יהיה לבוא שמה בלי ‘מניעות’, בלי כל עיכוב?

– בלי שום עיכובים – השיב זה.

– אַה – נאנח הזקן אנחת הרוחה, שפשף את ידיו זו בזו ואמר:

– יתברך השם.

ואחר כך, בקומו ממקומו, כשהאורח עמד כבר לצאת, אחזו בשרווּלוֹ ואמר מתוך התאמצות, כדוֹלה ממעמקים:

– ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו – וצחק צחוק של ילד תמים. ואף נתן לב, בדרך חזירתו הביתה, הלך הלוך וצחוק לעצמו:

הפעם הלא מצא הוא, הסנדלר הזקן, את המאמר המתאים: לא דרך הפתח האחורני, מתוך כפיפת הגב, בגנבה, כי אם קוממיות, כאדם הנכנס ובא לתוך ביתו.


 

[יד]    🔗

מנחם גוּט, לאחר שהיה מוּטל במשך חודש ימים במטתו, לא נגע בשום אוכל והתאנח כל הזמן, קם יום אחד, התגלח וירד העירה, ובחזרו הודיע שהוא נספח אל ‘הגדוד העברי’, דבר אשר לשמעו נדהמו כל בני־הבית, חוץ מברכה, כי היא, אשר אחרי נפתולי היחסים שבינו ובין קרובתו עקבה בעין פקוחה, ידעה כי משהו צריך היה להתרחש עכשו:

לאחר שהיא, בנהיתה אחרי סוחר הכותנה, יצאה לקהיר, מן ההכרח היה אשר הוא פה יעשה גם כן איזה מעשה.

מתוך הלמות לב הביטה אחריו, כשיצא באותו בוקר מלא החלטה העירה, חיכתה לו מלאה חרדה במשך כל היום, וכששב לבסוף עם הידיעה, חיתה רוחה, והיא גם אמרה לעצמה כי בחכמה עשה.

היא עצמה אילו היתה נתונה במצב כזה, לא היתה רואה לפניה מוצא הגון יותר:

לא לבלוע טבליות של אספּירין, להשׂתרך בנעלי־בית בתוך החדרים ולהתמסמס כגלידה מחוממת, כי אם לצאת למערכות המלחמה ולעמוד שם הכן, בלי חת, פנים אל פנים עם המות.

ברחשי כבוד סקרה אותו כשהתלבש בפעם הראשונה במדי־הצבא, כיבסה בשבילו במיוחד, לפני צאתו למחנה־האימונים, את הלבנים, ובערב יום־הנסיעה – אור ליום ששי היה זה – גיהצה גיהוץ אחרון את בגדיו וארזה אותם באמתחתו.

אותו ערב האריכו האנשים לשבת ליד שולחן האוכלים ודיברו, כמו בכל הימים האלה, במתנדב.

האחים גרין סברו כי יפה עשה. מאיר רוטשטין, המתנגד לעצם יצירת הגדוד, אמר שאין זה אלא איבוד לדעת, ונתן לב הסכימה דעתו אתו, ואילו האשה הקטנה, שעמדה וניפתה קמח ללחם־השבת, היא לא שיבחה ולא גינתה, כי אם רק ריחמה את האיש נכה־הרוח הזה, אשר אילו היתה לו פה אֵם – ידעה – לא היתה נותנת לו לצאת לדרך מסוכנת כזאת. ובפעם הראשונה היה זה אשר זע בלבה מעין רגש של תרעומת נגד הדיירה, קרובתו, אשר ‘קמה והלכה לה פתאום בלי חשוב ובלי דאוג לשום דבר’.

כמו תמיד בליל ששי, שהוא ליל האפיה, ישנה רק שינה קצרה, וקמה אחרי חצות מזורזת וערה, מתוך אותה ההשראה המיוחדת אשר תהיה בלילה זה לכל אחיותיה שומרות שבּתּן באשר הן שם.

כדי שלא להפריע את שנתם של בני־הבית, הוציאה את המשארת עם כל יתר הכלים אל המרפסת, ותלתה פה על הקיר, ממעל לשולחן, את עששית־הלילה.

כשהשעון צלצל ארבע, באה ברכה וישבה לשמן את תבניות־הלחם – מרעידה בתוך הצינה, אשר ריח של עיסה תפוחה עמד בה עם רחש של חסילי־בית.


עם נשיבת הרוח רטטו לבין העמודים צמחי החבלבל עם קטעי העלטה שביניהם. הרחק, אי שם על פני הים, השמיעה אניה שריקה ארוכה, נוקבת, כקול קריאת אזעקה, והנה אמרה האשה הקטנה, כממשיכה איזו שיחה שנפסקה:

– והיא – אין ממנה כל ידיעה.

– לא – ענתה ברכה בהדגשה ובקול קשה.

– והלא, לכאורה, בני דוֹד הם – תמהה האם – שארי־בשר קרובים.

– אַת לא תביני זאת – פסקה הנערה קצרות.

– דהיינו– נעלבה זו – וכי למה זה לא אבין?

– יען כי זהו ענין מסובך – אמרה ברכה מתוך היסוס, ואחרי אשר הביטה רגע סביבה, כמי שמבקש לקפוץ קפיצה נועזת, הפליטה בחפזון, כאילו נכותה במלים:

– ענין אהבים

– היאַך? – נבהלה האשה, שחתכה ברגע זה חתיכה מן העיסה הכללית.

והיא גלגלה את הבצק שתים שלוש פעמים במערוֹך ואמרה:

– שטויות.

הפכה את העלה על צדו השני, וגלגלה עוד וחזרה ואמרה:

– הבלים.

ואחרי אשר פיזרה עליו מעט גרגרי־פרג, סילקה אותו הצדה וקראה בקול איום, שנצטרד פתאום:

– לכי ושפתי מהר את הקומקום.

היא עצמה הלכה להעיר את מנהל־החשבונות, כפי שהבטיחה לו. זה בעיניו השקועות, ללא משקפים, שכב על המטה בלתי המוצעת שכיבה שטוחה, כמת.

כבר לבוש היה במדיו, ובבואו לצאת אל המרפסת, התעטף עוד במעילו החרפי, אלא שלא יכול עם זה להתגבר על צמרמורת הקור שתקפה אותו, ובשעת שתית התה רעדה הכפית והתקשקשה בכוסו.

הרי לך איש צבא – ביטל אותו בלבו גרין הצעיר, אשר השכים לקום היום ביחד עם האחרים.

עד שמאיר רוטשטין הלך להביא כרכרה, הדקו הבחורים על המזודה את הרצועות, ועד מהרה יצאו אחרי המתנדב, חורים כולם בערפלי הבוקר, עם אותה הארשת בעינים שבה יביטו אחרי ההולך ללא שוב.

גרין הצעיר הוא שחזר הראשון אל המרפסת.

הוא זרק מבט סולד לחלוֹת־הלחם, שטרם נמשחוּ בחלמון, הציץ לבית קיבולו של המעיל, שהיה מוטל פה עם רישומי גופו של הנוסע, ולבסוף הבחין בין המשארות בקערת־צימוקים קטנה, והוא לקח אותה ועמד לבלוע את הגרגרים הצוננים והייניים האלה על העקצים והחרצנים שבהם.


 

[טו]    🔗

מתו חבלי הצפיה – כאילו היה בזה כדי לקרב את הקץ – הקימו העסקנים באלכסנדריה ועד מיחד, שעליו היה לטפל בהעברת הגוֹלים אל הארץ.

כבר היה משוחרר אז כמעט כל חבל ארץ יהודה, ובתוך המדבר סוֹללה מסילת ברזל, ‘דרך לעבור גאולים’ – כפי שקרא לה מאיר רוטשטין – ועם זה עוד ישבו פה האנשים ככבולים מחוסר רשיון לעלות, וגעגועיהם, מתוך כך, גאוּ וחמרו כמי נהר בפני חומת סכר.

עם ערב היו אלה מתקבצים ובאים לבית־הועד, ‘לשמוע חדשות’. מבני מעמדות שונים היו ובני גילים שונים:

נערות בתלבושות כּרכּים גנדרניות עם טוֹהר ישראלי בעיניהן, בחורים מחוּשלי עמל וחזקי שרירים עם בטחון של בגרות בהליכותיהם, ונשים נאצלות, ידועות סבל, שקומטו פניהן ולא עת. נתן לב, ערבה עליו הישיבה פה בשעות כאלה, והוא את אוירת הכיסופים שמסביבו שאַף אל קרבו בצמאון, בא מתוך כך לידי השראה ו’הלך־רוח', והפליג מתוך הבטה לאחור למרחקי הדורות.

לפני שלושת אלפים ומאתים שנה – על אדמה זו עצמה ובמזג־אויר כזה – היו בודאי נערים ונערות בגיל זה מתלבשים בבגדיהם המצריים אֵי־שם בגושן, ובאים למין בית כזה ‘לשמוע חדשות’, וקצת יותר קרוב בזמן, לפני אלפּים וחמש־מאות שנה נהרו עם ערוֹב היום לבית כזה, ומתוך אותם רחשי הכמיהה, נערים ונערות בתל־אביב שעל נהר כבר, ורק שאלה היו מסורקים ולבושים כבר לא בנוסח מצרים, אלא לפי הטעם הבבלי.

אופן התסרוקת וגזרת הבגד הם רק שמשתנים – הסיק מכאן – אבל נהיתוֹ של הגוֹלה אחרי ארץ מולדתו אחת היא בכל זמן ובכל מקום.

ערב אחד, כשישב שקוע כן בהרהוריו, בא מאיר רוטשטין ומשך אותו אל הפרוזדור ששם נמצא נער ארצישראלי אחד.

בגנבה עבר זה את כל הדרך ברכבת, ועכשו שאל לקרוביו הנמצאים באחד ממחנות הריכוז, ומאחר שהשעה היתה מאוחרת, החליטו השנים לקחת אותו לעת עתה לביתם.

לבוש היה מכנסים ערביים, מעיל קצר, ממורטט וכובע צבאי, ומשך בכך את עיני האנשים בחוץ, אבל הוא לא שם לזה לב וצעד בחפזון לפני מלויו.

בבית התעכב רק רגע לפני התמונה עם שורת הפירמידות שעל גבי הקיר, ישב תיכף אל השולחן ומשך אליו את הסלסלה עם הלחם.

עד שהאחרים אכלו את מנתם הראשונה, גמר הוא את הסלט שלו עם החביתה וחביצת הקקאו, הפך לצלחתו את קערית־הזיתים והקריב אליו את צנצנת הדבש.

נחמה רוטשטין, שהלכה וחזרה פה ליד השולחן עם כלי־האוכל, הציגה לפניו צלחת כרוב שנשאר מארוחת־הצהרים וחתיכה הגונה של פשטידה, ועל ברכה ציותה למלא שוב את הקערית זיתים ולהביא עוד דבש.

– אמא – באה זו נפתעת אל המטבח – הוא אוכל פשטידה בלחם.

– לכי והציגי שם את הגבינה השויצית – אמרה האשה בבטחון של הרופא, שעמד על טיב המחלה ויודע במה לרפאותה – ושימי גם את האגוזים על השולחן, זה עשוי להשביע.

למחרת, כשקמה בהשכמת הבוקר, מצאה את הבחור שהוא יושב כבר על המרפסת, ליד השולחן, עֵר ובמצב של צפיה, ואז הלכה והביאה הנה את כל מאכלי־החלב שנמצאו אצלה בארון־האויר, הניחה פה ככר לחם וירקות, והיא עצמה לקחה את הסל וירדה אל השוק.

כששבה, היה השולחן פנוי, הכלים מכונסים זה בזה, והבחור, כשכובע החיילים שמוט על עיניו, ישן על הספסל שנת־עיפים.

נתן לב בא והסתובב על ידו סחוֹר סחוֹר. אחר יצא מחדרו מאיר רוטשטין והביט אל האורח כמתרעם:

סבור היה, שכבר אפשר יהיה לשמוע מפיו דבר מה.

– הניחו לו, הניחו – גערה בהם האשה הקטנה מפח המטבח – הלא תראו שהוא מסוגף, תנו לו להשיב את נפשו.

והיא, עד שהוא נרדם, הכינה בשבילו כמה קלחים של תירס ומעט תפוחי־אדמה, ועל המנות הקבועות לארוחת־הצהרים הוסיפה הפעם דיסה של שעועית ופשטידה מאטריות רחבות.

בערב היום השלישי לשבתוו של האורח פה, ראתה, לשביעת רצונה, כי ממנת התרד שלו השאיר חצי ומפרפרת התפוחים אכל גם כן רק חלק. ואז, כשהוצע לו משכבו, הניחה על ידו את חליפת־הצמר שקיבלה מנתן לב, הוסיפה לזה חתיכת סבון ומגבת שׂעירה – ובבוקר, עם הנץ החמה, הקיצה לקול שכשוּך של מי־רחצה, ראתה בעוד זמן מה את הבחור שהוא יורד עם חבילה קטנה בידו לפחי האשפה, וכשיצאה אל המרפסת, כבר ישב זה פה, ליד השולחן, מסורק וצח, הסתכל במראת־היד הקטנה של ברכה והצטחק בשתי גומות של חן.

מכל מה שהגישה לפניו לקח רק פרוסת לחם קטנה וכוס תה. קם, כשראה אותה מעלה פחמים מן המרתף, ועזר לה להכניסם אל המטבח, ואחר כך ישב והסתכל בעינים מורחבוֹת בלחמניות־הסולת שהאופה הניחן על השולחן.

– אצלנו אין רואים את זה – אמר.

– לחם דוּרה אכלתם – אמרה הגברת רוטשטין, כשהיא מתישבת פה עם קלח של כרוב וסכין חדה.

– דוּרה, אם רק השיגו – אמר בחיוך עגום.

ברכה, שיצאה מחדרה עם המגבת, על מנת ללכת לחדר־הרחצה, סילקה את זו וניגשה מהר לפתחו של חדר־האוכל.

– בואו, בואו – לחשה לאנשים היושבים שם בפנים – הוא כבר מדבר.

מאיר רוטשטין והאחים גרין, עם כוסות התה בידיהם, יצאו והתישבו פה על יד השולחן, ונתן לב, בצעדו על בהונות רגליו, בא וישב ליד צמחי־החבלבּל, מן הצד.

נשען אל המעקה שבין העמודים – הוא האהיל בכפות ידיו על פניו, כמו בשעה שעמד לגשת לקריאה של עיוּן, ופרשת יסוריהם של אחיו, שם בארץ, נפתחה לפניו כמגילת ספר מימי החורבן הידועים.

אותם המוֹראים ואותה ההתעללות של עריצים.

ודאי שלא היו פה סלסולי סגנון וצחוּת לשון, כי הלא רק על ידי נער לא לוּמד סוּפּרוּ הדברים, ואולם נגעי האומלל הן יש אשר ניטיב לראותם מבין קרעי הבגד יותר מאשר בעד לבוש הדור.

מתוך גמגומו המקוטע של זה עלה ונגלה מעט מעט הסבל של ציבור האנשים שם, אשר, עם ביטול חסותם של צירי הארצות, לא נשאר להם אלא המגלב של אדוני־המקום מצד אחד ומן הצד השני – ישימון ים.

אותן המיתות החשאיות של אלה אשר מקרוב באו, במחשכים, באין רואים. הלויות הבהוּלוֹת, לויוֹת ללא מלוים, בלהט השרב, או בסערות גשם בחורף, ושתיקת ההתאפקות של כל המיותמים והשכולים בלילות, אשר הבכיה בקול היתה אסורה בהם.

בבני משפחתו שלו, של הנער, הלא נגעה הרעה ביחוד, כי בית מסחרם בעיר הופקעה סחורתו, אחיו הבכור לוּקח לצבא ואביו – מרוב צער, סברו – מת.

בהיותם שניהם ברחוב בא לו ‘זה’, עוד לפני אשר הוא, הנער, הספיק לקרוא לעזרה, ובעוד הוא ובני ביתו יושבים באֵבל, באה עליהם גזרת־הגירוש.

האֵם ההמוּמה לא תפסה עוד מתחילה את הדבר, היא רק שאלה מה יהיה עכשו על ה’קדיש‘, אולם כאשר הוּגפו בפעם האחרונה בביתם התריסים, והקרון עם המטלטלים זז, פשטה את ידיה אל מוּל ‘בית החיים’ ופרצה בבכי, וכל האחרים, ליד הקרונות שמסביב, לא יכלו להתאפק עוד אף הם, כל השורה כולה, עד כי היה זה ‘כמו שלויה גדולה’, וזקנוֹ הוא שנזף בהם על כי משׂמחים הם את ה’שכנים’, כי הללו, שלא היו באותה הגזרה, נתקבצו ובאו לראות בזה שנעשה פה.

והנה התחילו הנדודים עם הטלטולים על פני הדרכים, להט השמש ורוחות הקדים ביום וה’פחדים' בלילות, בשעת החניה בשדות, בעת אשר הצבועים השמיעו מרחוק את קול ‘צחוקם’, ומסביב התהלכו השועלים ‘גדולים כמו שכלבים’.

באחד מן הימים ההם, והם יושבים כבר אז במחנה ליד אחת המושבות, מתה עליהם חוה ילדתם.

‘הקדחת’ היא אשר בה נשרפה. והיא יחידה, ועליה ‘רעדה’ אמם ביחוד, והנה נהיה זה לה עתה שהיא ‘כמו שנתאבנה’.

קודם, בשעת ‘הצרה ההיא’, היה זה אצלה ‘כמו שברז’, אך קמה בבוקר, וכבר נוזל אצלה, ועכשו היא רק שתקה. והיה שם אחד שבא מן ‘הועד’, וכשראה אותה, אמר כי לא טוב הדבר, וצריך לשאול ברופא. אבל הזקן סבר, כי לא תהיה תועלת בזה.

אם האחד נשברה אצלו רגל – אמר – יוכל הרופא לרפּאוֹ, אבל הלב אם נשבר, מה יוכל זה לעשות?

והוא היה רק קוֹרא מעתה את התפילות בקול, כי ראה שזה מיטיב לה. כל פעם שעמד להתפלל, באה היא וישבה מנגד ונאנחה, עד ש’נפתח לה הלב' והיא שבה לבכות.

כבר גבר בעת ההיא הרעב במחנה. כי מן ‘הועד’ לא נשלח הקמח, והשדות במושבה נאסר בהם הלקט, ובחוץ, בכל הדרכים, ארבוּ השוישים ולקחו את כל הבא לידם ל’שׂוּכרה' וגם למאסר, כי אמרו ש’רוצים אנו באנגלי' ועל זה הכו ‘נורא’. אחד מן המוּכּים האלה ראה הוא, הנער, פעם במושבה, והיו אצלו הרגלים ‘מצוּבּעות כמו שסרטים’, אדום וכחול.

מחדר הכלא שליד הדרך היה מגיע אליהם לפעמים בלילה קול צעקת הנתפסים, והיתה אמו אומרת כי ‘סוֹמרוֹת אצלה השערות’, והזקן, כדי להחריש את זה, היה לוקח את ספרו ומתחיל לקרוא בקול.

בשעת קריאה כזו, אחרי חצות, נרדם פעם לבלי הקיץ, כשהספר הפתוח בידו. לא חש לפני כן כל כאב, או חולשה, והיה, להפך, חזק וכמעט שמח, כי בטוח היה, שהימים הרעים לא יארכו עוד.

‘אם כך הגיע לנו – אמר – אם כבר ככה הוא, הרי אות הוא, כי קרוב הקץ’.

הפעם לא הרבתה האם לבכות והיא רק נכפּפה וכמו קטנה, וחרדתה לילדים גדלה.

שנים היו לה עתה, הוא ואחיו. וזה רך היה ומעודן, ולא יכול לאכול את לחם־הדוּרה, ומזה באה עליו מין ‘חלשוּת’.

פתאום, באמצע הדיבור, היה מלבין ונופל ‘כמו שמת’, וצריך היה לקרוא אז לאנשים שיחיוּ אותו.

פעם – ביום סתו היה זה – נזדמן פה קרוב אחד שלהם שבא באיזו שליחות מסביבות יפו, והיו אתו גם פרדות ועגלה. והנה, כשראה את מראה פניהם, ומעמד סוּכתם, ואת גרעיני הדורה שהם מבשלים על אבנים בחוץ, אמר כי אין זה ‘תכלית’, ושעליהם לעבור אתו למקומו.

והוא שם בקרון את מעט הכלים שלהם, עשה ממחצלאות כמין אוהל, כדי להגן עליהם מפני הרוח, ויצא לדרך, והיה נוסע אט, בשבילים עקלקלים, כי ירא היה מפני הגיסות, שהיו כבר נסוגים בעת ההיא.

בשעת החניה פעם, כשישבו בסתר גבעה, נשמע פתאום מאחריהם קול הצלפת שוט, והם נבהלו וביקשו לברוח, אבל עד מהרה ראו כי מנגד, על הכביש, מתנהל כמין עדר, וכאשר נתקרב מעט, נוכחו כי אין זה אלא מחנה של אסירים, והזקן, קרובם, אמר, כי משלנו הם, והוא גם הכיר ביניהם את זלמן סגל ואת נחום ליפשיץ מיפו, מן השכונה החדשה. את אלה הכו ביחוד, כי מן הנחשלים היו, ואחריהם, קשור בשלשלת, נגרר שלמה גפן משכונת־הים.

– בעל חנות המכולת? – נרעדה האשה הקטנה, אשר הכרוב עם הסכין נשמטו זה כבר מידיה – והלא איש ‘מסוכן’ הוא, חלוש־חזה.

– והוא באמת ‘נפל’ אחר כך – אמר הנער – וגם שוֹר, אליעזר שוֹר מחות התבואות ‘נפל’, לא יכול לשאת את המכות. ועליו בכו אחר כך שם, במושבה כולם, כי הוא הלא ‘רץ היה תמיד בשביל כל אחד’.

פה, במקום החדש, כבר שומעים היו את קול התותחים של האנגלים, ואמרו האנשים כי קול שופרו של המשיח הוא, ושעוד מעט יבוא הקץ לצרות.

פעם, בהשכמת הבוקר, בא הזקן ואמר שראה במגרש שליד החורשה ערימה של אורז, כי התורכים הם כנראה, ששכחוהו מתוך מנוסת בהלה, והוא שלח את שניהם, אותו ואת אחיו לאספו.

עוד לא נמצא איש בחוץ כשיצאו עם סלם, והנה ראו למטה, ליד הדרך, כמין חלוק לבן, הבינו כי זהו האורז, ופנו ללכת שמה, וברגע זה עלתה מנגד השמש.

השמים שם, מאחורי החורשה, נהיו ‘כמו ששער של זהב’ וממנו יצאו פתאום שלושה ‘גדולים כאלה והכל נוֹצץ עליהם’ ובידיהם ‘כמו שסכינים של זהב’, ואחריהם באו עוד שלושה, ועוד שלושה, וכשהתקרבו, ראה כי אלה הם ‘הם’, והוא קרא לאחיו שירוץ ויגיד בבית, אבל זה כבר היה לבן כולו, והסל נפל מידיו, והוא ‘כבר לא נהיה’. ואז, לאחר שהוא, הנער, פנה כה וכה וראה כי אין למי לקרוא, עשה דבר, אשר אחר כך, בבית, אמרו כי ‘זה היה שכל’. הוא לקח את אחיו והניחו ליד הדרך, והוא עצמו עמד מרחוק לראות מה יעשה בו.

עתה היו הם כבר ‘כמו שנהר’ והיה הלב ‘רועד’ אצלו, כי ראה שהם ממהרים, ואלה שבשורה הראשונה עברו באמת ולא הביטו, ומן השורה השניה גם כן לא הביטו, אבל פתאום נפנה אחד וראה והתעכב. גחן אל הילד וטפטף לו לפיו מתוך איזה בקבוק כמה טיפות, ואחרי שראהו שהוא מתעורר, זרק לו טבלה של שוקולדה ורץ מהר להדביק את האחרים, כשהוא צוחק מתוך הלב הטוב שלו, כי מאלה היה, מבעלי המגבעות הכפופות.

– האוסטרלים – ידעה ברכה.

– הם הם. ועליהם שמע עוד במחנה, כי לב של זהב להם.

הקטן, כשהוא ניגש אליו, קם כבר על רגליו, והיה הולך ונושך מטבלת השוקולדה כמו שנושכים מן הפּתה, והצטחק אף הוא.

כשהתחיל לאכול אחר כך, בבוא הרוחה, דיסות של חלב וביצה בכל יום, הבריא ושכח את כל המחלות.

– ואמך? – שאלה הגברת רוטשטין בחרדה.

– אמי? – שאל אף הוא, ופניו הקדירו, וריסי עיניו נתרפרפו – אמא שלי, לחם־הדוּרה הוא שהרג אותה. לוּ ניתנה לה פרוסת לחם לבן, רק פרוסה אחת ביום – אמר ונענע את ידו כמגרש מלפניו משהו מטריד, ונשתתק.

גרין הגדול ניגש אליו ונגע רכות בשערו הבלונדי, שנתעדן אחרי הרחיצה, וברכה, בפרסה פרוסה מעוגת־התפוחים, שהובאה זה עתה מהתנור, באה והניחה אותה לפניו, על השולחן, אבל הוא דחה והוֹדה בנימוס. מבקש היה לראות את קרוביו, הנמצאים במחנה־הריכוז, ומאיר רוטשטין הוא שקיבל עליו להביאו לשם, והלך לחדרו להתלבש.

נתן לב, אשר נשאר עוד במקומו, הצית לו סיגרה ועמד לעשנה, והנער, שישב ממולו, נתבהרו מעט מעט פניו ולבשו סבר של תמיהה למראה הפּלא הזה, אשר הוא, הבחור, שואף את העשן ובולע אותו מבלי שיהיה ניכר כי בא זה לקרבו.


 

[טז]    🔗

גרין הצעיר, שיצא לכמה ימים לקהיר, סיפר בשובו, כי את איטה בלוך לא ראה שם, כי היא חולה ושוכבת, כפי שמשערים, באיזה בית־חולים, וכעבור כמה ימים ידע כבר להגיד בבירור כי היא מתה ואיננה עוד.

עם גמר הארוחה מסר את הידיעה, בשבתו ליד שולחן־האוכלים, והמסובים פה ירדה עליהם דממת אֵבל, אבל כשהוסיף ואמר – ברגע שברכה יצאה מן החדר – כי בלדתה מתה, וכי סוֹחר הכּוּתנה הוא שאשם בכך, נהפכה הדממה הזאת לשתיקת זעף.

האשה הקטנה, בדחפה את הטס עם כלי האוכל שעמד לפניה, רק אמרה:

– אוי לה לאותה בושה – ולא יספה.

לאחר שהאנשים הסתלקו לחדריהם, עמדה והסירה מעל הקוֹמוֹדה את המפּה הסרוגה, מעשה ידיה של ‘זו’, וזרקה אותה לתוך החדר הקדמי, קרעה מעל הקיר את תמונת הנוף, אף היא מתנה שלה, והכניסה גם אותה לתוך אותו החדר, ואחר ישבה על יד החלון, על מלאכת־תפירה, ומשכה פעם בפעם את החוט בתנועה נמרצת כזו, עד כי ברכה באה מורא בלבה, והיא השתדלה להמצא במרחק מתאים ממנה.

מבלי לשאול כל שאלות הטילה על הקוֹמוֹדה המעוּרטלת מפּה אחרת, החליקה על הקיר את הפגימות שנשארו במקום־התמונה וישבה אף היא בפקודת אמה לתפור, ועשתה היא הכל כפי שהורתה, מתוך צייתנות ואורך־רוח. אבל כשהגיעה מתוך כך השעה לרדת אל השוק, קמה ואמרה בתוקף, כי הפעם רוצה היא ללכת.

והיא החליפה את בגדיה וירדה עם סלה לא לשוק־הפרבר, כי אם העירה.

באחת הסמטאות שם, ליד רחוב אנסטסיה, ישבה נערה רוקמת מבני־משפחתו של סוחר־הכותנה, שהיתה דבקה ביותר באיטה בלוך, ואשר מפני פרכּוּסה ותלבשתה הצעקנית נמנעה תמיד היא, ברכה, מלהפגש אתה. עכשו הרגישה שמוכרחת היא לראותה, כי רק אצלה – ברור היה לה – תוכל לדעת את הדברים לאמתם.

על־פי השלט עם חוטי־הרקמה שבצדו מצאה את הבית המבוקש, הביטה בזהירות מסביבה לראות אם אין איש מכּר פה, בחצר ‘המסוּכנת’, ופנתה לעלות אל הקומה העליונה.

המדרגות רעדו תחתיה עם כל פסיעה, ומן הצד הסתחררו ריבּוּעי גגות, כבסים מתלבטים ברוח, והמון כפות ומגדלים תלויים על בלימה, עד שלבסוף הבהירה כנגדה שוב פקעת של חוטים. והנערה המיודעת נראתה בפתחו של אחד החדרים עם מלאכת־רקמה בידה.

– אה, אַת – נתחייכה כנגדה, כאומרת: ‘ידעתי כי תבואי’. והיא הכניסה אותה אל החדר וניגשה ישר אל הענין.

וידעה היא באמת הכל.

– היא, הדיירה שלהם, איטה בלוך, מתה עוד לפני חודש – סיפרה לאחר שהתישבה עם האורחת על הספּה – מתה מכלימה, משבר לב, לאחר שהוא עזב אותה. כי הוא הלא כך דרכו, מוֹצץ הוא את הדם ומשליך, כחיה. וגם אותה, את היפה, הטובה, איבד.

– כי היא טובה היתה, טובה – אמרה, כשהיא ממשמשת בצמיד שעל ידה הכחושה – ראתה ללבו של כל אחד – וריחמה.

אתה, עם הרוקמת העניה, הן התהלכה כאחות. על כל המדרגות טיפסה, בגשם וברוח, והביאה לה בדים לרקמה. לא מפני שזה היה נחוץ לה, כי אם רק כדי לספּק לה עבודה. ואיך התיחסה ל’הללו' פה, בסמטה. לא בזה להן מעולם. וכשהעליב פעם איזה אדון ‘אחת שכזאת’, עמדה היא להגן עליה, כי לב טוב היה לה, לב של זהב.

– ואיזה יופי – המשיכה בעצב, מתוך הרהור – האנשים הלא חשבו כי רק משי וקטיפה היא לובשת, ובאמת הן לא היה זה אלא כּוּתן פשוט, כּוּתן ופלנל, ובלי כל קישוטים. לא היה לה צורך בכך.

– מאלהים היה זה לה – הוסיפה באנחה, ופקחה לרוחה את עיניה, ושוב לא נראה מעתה לא השרק בפניה ולא שכבת הפּוּך, כי אם רק העינים הקטיפתיות האלה, העצבות והטובות.

מן הפנה הקרובה לקחה את כד המים, גמעה כמה גמיעות ואמרה:

– פרמצבטית היתה?

– רוקחת, אבל לא השיגה פה עבודה – ידעה ברכה – לא נתנו לה.

– והיכן הוא ‘הלזה’ – הקרוב שלה?

– הלך אל ‘השדה’ – אמרה ברכה – למלחמה.

– אַה – הבינה.

והיא אמרה:

– כי הוא, האדון הקטן הזה, אהב אותה, הוא הוא שאהב אותה באמת. היאַך דאג לה אז, בשעת הטיול, בקהיר. בהשכמת הבוקר קם ורץ לבקש בשבילה איזו עוגות־פרג, כי אלה ערבו לה. בעצם ידו צחצח לה את נעלי הזמשה שלה, השיב מעליהן בפיו את האבק וצחצח, וכשראה שהיא אוכלת את הבננות שהכין בשבילה – מטיול ארוך שבה – שמח כילד. לא שאל כל שאלות ולא ביקש מאומה, ורק שמח על כי אוכלת היא את הבננות.

כבר החשיך היום כשברכה יצאה מחדר־העליה, ירדה, מבלי לחוש עוד שום סחרחורת, מכל ארבע הקומות, ופנתה בלב קל אל עבר השוק.

כל אותה האוירה שם בבית, השתיקה הכבושה, הכעכוע רב המשמעות של האב, ופניה הנזעמים של האם, דיכאו אותה והביאוה לידי תהית מבוכה, והנה באה הנערה השחוּפה הזאת ופיזרה את כל זה. כפרשן טוב הסבירה את כל המעומעם והסתום – והדברים נעשו נהירים ומובנים לה.

מבלי לברר הרבה קנתה את צרכי־האוכל הדרושים, הספּיקה עוד להתקין בבית את הסלט ותבשילי הערב, ואחרי כן, כשמסביב השׂתררה דממה, באה אל החדר הקדמי, פתחה את ארון־הבגדים וסקרה לאור הנר את שורת השמלות התלויות פה.

אמנם כן: כּוּתן פשוט היו אלה עשויות, כּוּתן ופלנל, ובלי כל קישוטים.

ואז, לאחר שישרה בזהירות את שרווּליהן הפשוטים כזרועות, והעבירה בתנועת־רחמים את ידה על חלקת אריגן, מצאה ליד השולחן את השרפרף מרוּפד הפּלוּסין – מקום־מושבוֹ החביב של מנהל־החשבונות – וישבה עליו במשך כמה רגעים ישיבת אבלים, ואחר כך כיבתה את הנר, באה בצעדים חרישיים לחדרה ועלתה תיכף למטתה.

הפעם הראשונה היתה זאת לה פה אשר היא לא קיפּלה לפני השינה לשם סלסול את שערותיה, לא ראתה צורך בכך. היא רק, לבל יפריעו, קלעה אותן לצמה, כמו לפנים, בביתם שבשכונת־הים, והרגש הרגישה מתוך כך שאף היא עצמה שבה להיות זו של אותם הימים:

נערה תמימת דרך, העושה עם אמה העניה בכל מלאכה, כדי להמציא לבני־הבית לחם וכסוּת.


 

[יז]    🔗

בין הסחורות ש’לאחר העונה', אשר נחמה רוטשטין חזרה אחריהן בתוך החנויות בשקידה (עכשו, כשהרשיון לעליה עמד להתקבל, והיה צורך ‘להלביש’ את בני־הבית), נזדמנה לה חליפה אחת גם בשביל נתן לב, בגד עשוי אריג מובחר אשר הוסיף לוית אצילות לבחור כחול־העינים, זה אשר פניו, בזמן האחרון, נתרעננו ונעשו אפילו מלבּבים.

כי הוא, מאז יום הבשורה, נשתנה. כמי שמחלים ממחלה קשה הלך והתאושש, ונעשה ער ואמיץ יותר, והעיקר: לא עוד מרחף באויר – כמאמרה של ברכה – ישב ביחד עם האחרים לשולחן־האוכלים בשעה הקבועה, קם ופתח את הדלת, כשראה אותה נושאת טס עם כלים, ויש אשר עזר לה גם להעלות גיגית כבסים אל הגג, או להוריד אל המרתף שק של פחמים.

אפילו פרקי ההיסטוריה, שהרצה לפניה בצהרי השבתות, ניטלה מהם קדרוּתם, והם – כאילו הוכנסו בין השיטין שלהם רוחים – נעשו קלים ונהירים יותר. ויש אשר הוא, תוך כדי הרצאה, סח גם, שלא כמנהגו לפני כן, שיחה קלה, או סיפר משהו מבדח. ואם לקח מתוך כך תפוח, או אגס, מסל הפירות, חילק אותו, ונתן את מחציתו לה, ועשה הוא זאת בתנועה שיש בה מחיבת אח, זו אשר היא, היחידה להוריה, כל כך השתוקקה לה.


באותם הימים התחילו להראוֹת פה בבית אורחים ארצישראליים, שבאו לקנות צרכי־אוכל – ‘לשבּוֹר בר’ – כמאמרו של מאיר רוטשטין.

לבושים קרעים, עם נעלים בלוֹת ברגליהם – את הדרך מתחנת־הרכבת עד הבית עברו מתוך ההרגשה של הערום המתהלך בין הלבושים, אכלו יום־יומים על שולחנה של האשה הקטנה ונחו קצת, אחר ירדו לחנותו של החייט הספרדי והתלבשו בו במקום, ויצאו לשוטט בשוּקים. ולא עבר זמן רב והמרפסת הגדולה פה נמלאה ארגזי־סוכר וקהוה ושקים גדולים, רחבי בית־קיבול, של אורז – רבים כל כך, עד כי הגברת רוטשטין יכלה רק בקושי לפלס לה ביניהם דרך המטבח.

והיא כבדה היתה עכשו בעבודה, כי בבית עסקה התופרת האיטלקית בתפירה ודרשה פעם בפעם כפתורים, או שרוכים. האחים גרין, שהתכוננו לצאת לטיול, צריך היה להכין בשבילם צידה לדרך. הגברת רבין הוּרע מצב בריאותה וזקוקה היתה לטיפול מיוחד. והאורחים הארצישראליים, משטעמו את המרקחת שלה, ביקשו לטגן מעט גם בשביל בני־משפחתם, אשר לא ידעו זה שנים טעם של פרי מבושל בסוכר. והנה באו ומסרו לה דרישת שלום מקרוביה ביפו, רוֹטשטינים אף הם, והיא החליטה לשלוח להם איזו מאפה־תנור, ועמדה והתקינה עוגת דבש גדושת צימוקים וגדולה במדתה כל כך, עד כי השתאו לה כל רואיה, חוץ מן האורחים עצמם, כי על־כן ידעו את רעבונם של בני המשפחה שם במשך כל השנים.

בתוך כל אלה הופיע פעם, בשעת בוקר מוקדמת, מנהל החשבונות, מנחם גוּט, כשהוא לבוש שוב בבגדי האזרחים שלו.

נמצא שהוא משירוּתוֹ בצבא השתחרר זה כבר, ישב כל הזמן בהלוּאן שליד קהיר עם התינוקת, בת קרובתו, ועתה ביקש שיוּתן לוֹ המפתח של החדר הקדמי, כי עליו להכניס שמה את החפצים עם הילדה.

הגברת רוטשטין, כששמעה זאת, תפסה את ראשה בשתי ידיה, ופניה, לנוגה האש בּכּירה, קיבלו ארשת איומה כל כך, עד כי ברכה עברה צמרמורת־קור בגבה, וכפות רגליה, בתוך הסנדלים המחוררים, נתכוצו.

הרע מכל היה שהתינוקת, מהרגע שהובאה אל החדר, לא חדלה לבכות. לא הועילו לא שידוליו של האיש ולא הנענועים שנענע אותה בעגלת־הילדים שלה.

ברכה, בחולשת דעתה, עמדה וסגרה במטבח את הדלת – והיא גם, כדי ‘להחריש את האזנים’, הסיעה ליד השולחן בחדר הגדול כסאות וקשקשה בכלי־האוכל, אבל הנה נשתתק פה, לבסוף, השאון של אוכלי פת־השחרית, וקול הבכי, חד ונוקב, הזדקר יחידי בתוך הדממה, עד כי האשה הקטנה לא יכלה עוד להתאפק ובאה והוציאה מבעד לפתח־המטבח את רשה.

– הן לא יתכן ש’זה' צורח סתם ככה – קראה – ודאי שמשהו לא כשורה שם.

ואחר, בקול שהיה כבר מתון יותר, הוסיפה:

– ילד איננו בוכה בלי כל סיבה.

ואז מצא גרין הגדול את השעה הכשרה לבוא אל המטבח.

שמח היה להגיד לה כי אותם הדברים שסוּפּרוּ אז על הדיירה אך דברי לעז היו: היחסים בינה ובין האיש הקהירי היו – כפי שנתברר – כשרים.

– דהיינו? – שאלה זו מבלי להפנות את ראשה.

– דהיינו – שהיא שם, בשעתה, נישׂאה לו.

– בחופה וקידושין? – פּקפּקה.

– על־פי כל החוקים, כדת וכדין.

– ולמה לא לקח הוא את התינוקת? – בחנה אותו.

– מפני שההורים שלו התנגדו – הסביר – לא הסכימו בכלל לשידוך.

– אַה – האמינה לו.

והיא הסתובבה רגע כמחפשׂת מה מסביב לשולחן, הוסיפה ללא צורך פחמים בכירה והציצה לתוך סיר המרק, ולבסוף צנחה וישבה על הספסל, משכה מאחורי ערפּה את שני קצוֹת המטפחת ונשאה אותם לעיניה.

– הנערה הטובה הזאת – נתערערה בלבה מחיצת הקנאות ומקור־הרחמים נתגלה – היפה והטובה, למה זה הגיע לה כך?

המרק בכּירים, שהאש גדלה בהם עתה אחרי הוספת הפחם, גלש, והחצילים, שהיו ניצלים פה, עלה מהם ריח של חריכה, אבל היא רק נענעה בידה על כל אלה וקמה והלכה לה, וברכה היא שבאה למלא את מקומה.


וכעבור שעה שעשע כבר מנהל־החשבונות על המרפסת את קרובתו הקטנה – תינוקת זהובת־שער, שחשׂפה פעם בפעם את ארבע שיניה מתוך צחוק לוֹקח לב.

מאיר רוטשטין, שישב פה ליד השולחן על עלוני ספירה, צירף גם אותה לרשימה של ‘הרבּית החיה’ – הילדים אשר נולדו במשך כל הזמן לגולים, והוא גם הציע ביחד עם זה ששמה יקרא לא איטה, כשם אמה, כי אם יהודית. ואילו אשתו, הגברת רוטשטין, נתנה קודם כל את דעתה למבנה גופה של זו, מצאה שהיא ‘צמאה’ לחלב ולמי־רחצה, ויעצה להאכיל אותה פירות חיים, דבר אשר מנהל־החשבונות קיבל עליו לעשותו, קנה תיכף בשבילה מכל פרי אשר יאכל, והרבה ביחוד לתת לה את הבננות, אשר שמע כי מזינות הן ונוחות לעיכול.

בתוך כל הערבוביה שבחבילות־האורחים פה התישב אתה על אחד הארגזים, והאכיל אותה את הפרי הרך והעדין הזה, והיא, מתוך העויות חן, התחמקה לרגעים, כממאנת, מצמצה כנגדו בעיניה הקורנות, עיני אמה, וטפחה לו פעם בפעם בידה התפוּחה על פניו.

– היא אוהבת אותו – הסבירה זאת האיטלקית מן המרתף בפשטות.


אסרו חג של פסח נקבע ליום הנסיעה – כשלושת אלפים ומאתים שנה אחרי יציאת מצרים ההיא – רשם לו נתן לב בפנקסו, והוא, אם כי במחשבתו הפליג תכופות לאותם הימים, היה עם זה עֵר ומפוכח, וטרח ביחד עם האחרים בכל ההכנות. ועוזר היה ביחוד על יד ברכה, אשר בינה ובינו נקבעו בזמן האחרון יחסי הבנה. והעבודה בבית רבה היתה עתה וכפולה, כי בעת ובעונה אחת צריך היה להתקין בגדים, להכין מזודות ולארוז חפצים לנסיעה, וגם להגעיל כלים, לכבס לבנים ולהכשיר את החדרים לחג. ואולם האשה הקטנה, בת־המשק המובהקה, לא רפו ידיה. כספּן זה, החותר להגיע בעתו אל החוף, הגדילה רק את מהירות התנועה וגם אֵחרה ביחד עם זה לשבת בלילות, ובבוֹא השעה, עם התקדש החג, היה אצלה הכל ערוך ומתוקן. לא חסרו אפילו מי־דבש, ציר של סלק וצנון מטוגן בדבש ושקדים, זו הרפרפת הריחנית, אשר העלתה על לב אוכלי־שולחנה את זכר בתי־אבותיהם הרחוקים.


ביום האחרון של פסח אמרה האשה לבעלה, כי רוצה היתה שיצא להתהלך אתה קצת בחוצות העיר, והוא, האיש כבד הראש הזה, המסוּלק מכל, נענה לה.

הפעם הראשונה היתה זאת, מאז באו לשבת יחד, אשר היא פנתה אליו בבקשה כזאת.

במשך עשרים וחמש שנים בישלה, צלתה וטיגנה, סיידה את קירות הבתים שבהם ישבו, צחצחה חלונות וכיבסה לבנים, שלהם ושל דייריהם.

היא אשר משכה בעצם את הקרון, והוא מצדו נתן רק לפעמים את קצה אצבעו בו. והיא לא תהתה לדרכיו ולא שאלה מאומה, והיתה מתלוה לו רק בשעה שבא להשתתף בחגי האירוסין והנישואין במשפחה, או בהלויות המתים. והנה באה אליו עכשו בבקשה הזאת – והוא קיפל, איפוא, את הדף, שבו עמד בספר־הקריאה, הסיר את המשקפים ויצא ללכת אתה, בעוד אשר ברכה ונתן לב, שדרכי העיר נהירים להם יותר, נלוים אליו.

הם לא הוליכו אותה דרך רחובות המסחר מצוּפפי האוכלוסים ומקוּעקעי המדרכות – שכונות־החול, כי אם לאלה של שבתוֹן, למקום ורדים ודשאוֹת והיכלי חמד. והיא, לבושה שמלת קפלים חדשה, עם מטפחת קטנה מקופלת בידה, הלכה לאטה והסתכלה בכל אלה.

היא ראתה בתים ורוּדי שיש אשר פסלי ילדים לבני גוף שומרים על פתחיהם, ספסלי גן משוּבצי קוּנכיוֹת, שהם עשויים כמקלעות ומלבלבים כפרחים, ומזרקות, אשר מימיהן מתאבכים בצורת קיטור ומבריקים כאבק של כסף באור השמש.

ליד ברכה אחת, מבין סבכי ירק בגן, הבהירה כנגדה שורת אוזים, אשר תמהה לשמוע כי חצובים הם מאבן, כל כך מזורזים נראו, ואל המים פשטו את צואריהם בתנועת־ערגה כזו, עד כי תקף אותה צמאון למראיהם. ובמקום אחר, בקצה ככר דשא, הביאה לידי השתוממות התאוֹ, זו בהמת הבצוֹת הענקית, אשר ברביצת האֵלם שלה, על מפּלי־הגוף הדוממים, העלתה דוקא ספק על לבה אם אמנם יצור חי הנה. ואולם נפעמה היא ביחוד כאשר הגיעו לשערי נוּזה, ולפניה נפתח גן־הצמחים הגדול.

כדי שלא לדרוך על הדשא בנעלים המאובקות, צנחה וישבה על הספסל הראשון שנזדמן לפניה, ורגש של חרדת־קודש מילא אותה, כזה שהיה לה בבואה להכנס אל העזרה של בית־כנסת.

זה האור המדומדם השורה פה בכל, אושת האילנות הנעים כמתוך רחש של תפילה, רסיסי מי־הזלפים על פני העשב, אשר נוגה של כוכב־הבוקר להם, והציוץ המופלא של הצפרים מנומרות־הנוצה, המרחפות על פני שיחי הורדים וההדסים.

גן־העדן הוא שנצטייר בדמיונה בצורה כזאת, מקום זה, אשר ידוּעי העמל, לאחר שמוֹרקוּ וזוּקקוּ במצוקות־החיים, יבואו למצוֹא בו את מנוחתם, מנוחת עולמים.

היא פשטה את ידה אל השיח שנמצא בקרבתה ונגעה בו ברוך, דרך ליטוף, ואחר כך, כשקמה ממקומה, גחנה אליו והריחה את ריח פרחיו כמו שהם, במחובר, ואז יצאה דרך המבוא הקרוב וצעדה אחרי בני לויתה לאט, מתוך הרהור, כמו לאחר שעת תפילה והגיון־לב.

וביום המחרת ניצחה כבר על האנשים היוצאים לדרך, והיתה זריזה ופכחית, כדרכה.

בתוך הרכבת ערכה להם שולחן, הגישה, כמו בבית, קציצות ירק ומרק. ובשעת החניה, בין רכבת לרכבת, כאשר צמאו, הדסה עם קומקום האלומיניום שלה אל הברזים של מחנות־הצבא, והשקתה אחר כך את כולם מים – פה, בתוך המדבר, בקרבת רפידים ומסה־ומריבה – תמה בלבו נתן לב.

היא גם אשר בשרה עם אור הבוקר את השבים כי הם ‘כבר הגיעו’, שהם ‘כבר פה’.

מרחוק הריחה את הריח המיודע של הפרדסים וקראה את האנשים שבתא הכללי לגשת אל החלון, כי ‘רואים כבר – אמרה – רואים’. ואכן נראתה פה מנגד הארץ, על מעטה ירקה, כשהיא קופצת לקראתם קפיצות דהרניות, עליזות, רטובה מטל וקורנת כולה מאור הזריחה.