לוגו
"מראות הארץ" לר' זאב יעבץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1943

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.1.1972


באסרו חג של פסח תרמ“ז, 1887, יוצא מווארשה לארץ־ישראל הסופר העברי זאב יעבץ, והוא אז בן ארבעים שנה. ביום י”ז באייר הוא יורד עם בני־משפחתו מן האונייה בנמל יפו. לחג השבועות הם עולים לרגל לירושלים. בירושלים הוא מתקבל בכבוד גדול, והרבנים מבקשים ממנו שיקבע בה את מושבו. אבל הוא רצה לשבת בכפר, באחת המושבות החדשות, לעסוק בהוראת ילדי האיכרים ובהדרכה רוחנית להוריהם ברוח התורה.

עוד לפני שהחליט היכן יתיישב, באו אליו מייסדי פתח־תקווה וביקשו ממנו להקים את ביתו בכפר יהוד. יחיאל מיכל פינס (גיסו של יעבץ) ויואל משה סלומון, מייסדי יהוד, הפכו את הכפר למין “קריית ספר”, מרכז רוחני בזעיר־אנפין ליישוב העברי החדש. תקופה מסויימת התגוררו ביהוד [כיום באזור סביון] סלומון, פינס, יעבץ, אליהו ספיר, והרב מרדכי גימפל יפה, אשר יסד במקום ישיבה שתלמידיה באו מירושלים.

כשנה ורבע יושב יעבץ ביהוד. בחודש חשוון תרמ"ט, (1888) הוא מתמנה, בפקודת השר מיכאל ארלאנגר, יד־ימינו של הברון רוטשילד בפעולותיו היישוביות, כרב ומורה בזיכרון־יעקב. פקידות הברון מצרה את צעדיו, וכדי להיפטר ממנו ומתוכחותיו, מגרשים אותו מן המושבה.

בתמוז תר“ן, 1890, הוא עולה לירושלים, בה הוא יושב שבע שנים רצופות ומקדיש את כל עיתותיו לעבודה ספרותית. הוא עורך ומוציא לאור כמה מאספים ספרותיים, ועל דפיהם הוא מפרסם את מחזור סיפוריו מחיי המתיישבים החדשים בארץ־ישראל – “ממראות הארץ”, ובהם הסיפורים: “שוט בארץ”, “חרבות לאתים”, “ראש השנה לאילנות” ו”פסח של ארץ־ישראל".


ב“ראש השנה לאילנות” (1892) מסופר על בית משפחתו של האיכר יזרעאלי בכפר יהוד. זמן התרחשות הסיפור מקביל, כנראה, לתקופת השנה הראשונה לשבתו של יעבץ ביהוד. שנים אחדות קודם־לכן ישבה ביהוד, ואחר־כך עברה לפתח־תקווה, משפחת יצחק צבי שפירא. בני המשפחה עלו לארץ ב־1890, יחד עם בנם בן העשר, אברהם. בתקופת התרחש הסיפור אברהם שפירא הוא כבר נער כבן שבע־עשרה, וכבר הספיק לעשות לעצמו שם של בן־חיל, והוא עתיד להופיע כדמות רומאנטית נערצת בכמה וכמה סיפורים ורשימות מחיי ארץ־ישראל.

דומה שהופעתו הראשונה של אברהם שפירא כגיבור בספרות הארץ־ישראלית היא בסיפור של יעבץ. את אברהם הוא מכנה בסיפור בשם נחמן. וכך מתוארת הופעתו בבית משפחת יזרעאלי:

“קול הלמות עקבי סוס נשמע מן החוץ, ואחריו קול מצהלותיו וצליל רסנו בהיאסרו אל שריגי הברזל אשר לחלון. הדלת נפתחה ונער גבר קומה, עוטה אדרת ערבית חדשה וסל חורי [כנראה קלוע. – אב”ע] בידו, בא הביתה וקורא: ‘שמחו בחגכם, רבותיי, לשנה טובה תיכתבו!’"

בעלת־הבית מתפלאת על האדרת הערבית הלבנה שהוא עוטה, כמו לכבוד יום־הדין, והוא עונה: “אמנם ביום דין ובדין באה אליי, כי בליל אמש, ברכבי לשמור את שדות פתח־תקווה, תפשתי בדווי אחד מבעלי האגרופים אשר העלה את מקנהו על שדותינו, ותחזק ידי עליו ואקח את נשקו מעליו ואת סוסו הערבי, ואחרי גברי עליו התהלכתי עימו במישור, כי הגשתי את ריבי לפני בעלי בריתו, ויוציאו משפט לשלם לי את אדרתו אשר עליו לזכר פרי נצחוני.” (עמ' 44–45).

הערצת המספר נתונה לעלם האמיץ, המהלך עם קנה־הרובים בידו. בצאת העלם אומר עליו יזרעאלי, בן־דמותו של יעבץ בסיפור:

“כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ־ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח־תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה ‘תפארת בחורים כוחם’ וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים? יחזקו נערי אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם שנאמר בם: מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו… שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד לראש תנאי יישוב קיים וקבוע.” (עמ' 46).

בארץ־ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, אקטיבי, הדומה באורחות־חייו לערבים, הדומים באורחות־חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. ייחוסו של הנער העברי החדש לא יהא עוד בריפיון העצבים ובחיוורון הפנים של האברך היהודי הגלותי, אלא בכוח השרירים. תפארת בחורים אינה בשכל וברוחניות אלא בכוח. ומעניין שיעבץ, שסופר דתי היה, נתפס גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט של השרירים על פני הרוח בדור העברי הצעיר הגדל בארץ־ישראל. ובמקרה או שלא במקרה, בא הכוח העברי החדש לביטוי מגובש ובולט דווקא באמצעות המאבק בערבי.

חיי האנשים בכפר יהוד מתוארים בסיפור כחיי אידיליה. תיאורי הטבע והנוף הרומאנטיים של יעבץ מושפעים ודאי מ“אהבת ציון” (1853) למאפו, אלא שמאפו כתב בסגנון רומאנטי רומאן היסטורי על תקופת התנ“ך, ומבלי שהיה מעודו בארץ, ואילו יעבץ החי בארץ וכותב על תקופתו, מוסיף לראות את כל נופיה מבעד לצעיף הרומאנטי־תנ”כי, ולא כפשוטם.

באותו סגנון ובאותה רוח כתוב הסיפור “פסח של ארץ־ישראל”, אף הוא מאותה תקופה, וגם בימת התרחשותו היא יהוד. ביום השני, לאחר החג, יוצאים כל בני החבורה, שעשו את הפסח ביהוד, לטייל בעגלה אל המושבה פתח־תקווה הסמוכה.

בבואם אל המושבה הם נתקלים ב“מחול רוכבים כמשפט הערבים,” שבו מראים בחורי המושבה נפלאות בדהרותיהם. אך פתאום בא איש בקוצר־רוח ואומר: “הנה עלו הבדווים בגמליהם על חלקת השעורים אשר ליעקב היחלאלי ומבערים את השדה.” (עמ' 63). “הבחורים הרעישו סוסיהם, וכל אנשי המקום מנער ועד זקן נזדעקו וירוצו זה במקלו וזה ברצועתו, זה במערוך וזה במירדה,” ו“מקץ רביע שעה” הם חוזרים עטורי ניצחון גדול, שלל סוסים וגמלים ו“שני בדווים מתגרדים בראשיהם ומחננים קולם הולכים אחריהם.” (שם).

גם כאן עומדים תיאורי הנוף בסימן רומאנטי ואידילי, וגבורת היהודים נעלה על כל ספק, ממש ניסים ונפלאות. ההתנגשויות עם הערבים נגמרות כולן בניצחון, אולי בנוסח סיפורי פנימור קופר, והן באות כאילו להוסיף נופך של הרפתקה לחיים האידיאליים הנמשכים והולכים בחיק הטבע הארץ־ישראלי, הפורה והמעשיר את עובדיו.

אין כל קשר בין התיאורים הללו לבין המציאות הקשה בארץ באותה תקופה. אין כמעט זכר למחלות, לכישלונות, לשממה, לתנאי האקלים הקשים, לאכזבות המרות בחקלאות, לסכסוכי שכנים שהסתיימו לא פעם במפלה ליהודים, למשפטים ארוכים וממושכים שבאו בעקבות סכסוכי־קרקע, להתנפלויות ולהתנכלויות של השלטון התורכי. אין זכר לשררה שנוהגים פקידי הבארון. והלוא יעבץ חש היטב על גופו את טעמה המר של המציאות. אבל הוא לא היה מוכן להוציא את דיבת הארץ רעה. ועל־כן התעקש לראות בה את הרצוי ולא את המצוי.

מתוך כך גם מובן שיחסו לשאלה הערבית ולנוכחות הערבים בארץ לא היה יכול להיות יחס ריאלי, ובכל מקום שבו פגש בהווייה הערבית בסיפוריו, בחר לשגות בדימיונות של גבורה ולהתנשא על כנפי החלום.

“כל המספרים שעמדו לארץ־ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם,” אמר עגנון (בהספדו על י.ח. ברנר).

והיטיבה להגדיר את התופעה הזאת גליה ירדני במבוא לספרה “סל ענבים” (ספריית דורות, מוסד ביאליק. 1967. אגב, בקובץ זה גם מצוי סיפורו של יעבץ “חרבות לאתים”, שהתפרסם בשנים 1891–1895) –

“בין ארץ־ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ־ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול־מולדת על עברו המפואר, וגיא־חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ־ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות.” (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).

“בשנות התשעים כבר נוצר ז’אנר ארץ־ישראלי מיוחד, אידילי ורב־תום, מייצגו העיקרי היה זאב יעבץ, שהיתה לו השפעה ניכרת על כל סוגי הכתיבה בארץ־ישראל.” (שם. עמ' 12).


בשנת תרנ"ז, 1897, הוכרח יעבץ מטעמים אישיים ומשפחתיים לעזוב את ארץ־ישראל, לאחר שישב בה עשר שנים, ולא זכה עוד לראותה בחייו. הוא נדד על פני וילנה, ברלין, אנטוורפן ולונדון, ובלונדון נפטר בשנת 1924.

על מראהו בשנותיו האחרונות בלונדון, שם חי בבדידות, מסופר: “בזקנו הלבן, אפו הגדול ומצחו הרחב, שאת מחציתו כיסתה הירמולקה, היו סימנים של פאטריארכליות, איזו ירושה מן האריסטוקרטיה הרוחנית שלנו עם גדולתה ופקחותה. אבל פניו, ובייחוד עיניו הכחולות, עשו רושם של ילדותיות זיקנתית חריפה ונעימה.”

עד לשנותיו האחרונות עסק יעבץ בהשלמת חיבורו ההיסטורי הגדול “תולדת ישראל”.


* זאב יעבץ: “לקט כתבים”. ערוך בידי בנימין קלאר. הוצאת מוסד הרב קוק. ירושלים. תש"ג, 1943. 143 עמ'.


*

ברשימתי “מראות הארץ” לר' זאב יעבץ (“תרבות וספרות”, 14.1.1972) הסתמכתי על הקדמתו של בנימין קלאר ללקט כתביו של יעבץ, המספרת כי “באחרית ימיו חי בלונדון בבדידות גמורה, ואף־על־פי שבניו ובנותיו נהגו בו כבוד גמור ופירנסו אותו ברווח ויכול היה לשבת על התורה ועל העבודה הספרותית, סבל ייסורי נפש קשים.” (לקט כתבים. מוסד הרב קוק. תש"ג. 1943. עמ' 15).

והנה כותבת אליי נכדתו, אסתר יעבץ, היושבת באפקה, ואומרת: “הוא גר אצל אימי, בתו (בלונדון), בשנים האחרונות לחייו. והיה מסובב בנים, בנות, נכדים, ידידים ומעריצים לאין ספור. מרבית הזמן בילה בחדר־עבודתו מלא הספרים וכתב. אנשי־רוח, וביניהם צעירים רבים, היו מבלים במחיצתו ומאזינים לדבריו. הוא חי חיים מלאים עד יומו האחרון, בו מת בשנתו מות נשיקה.”

(“הארץ”, 18.2.1972).


*


אהוד בן עזר: דמות נער עברי חדש

קטע מתוך הספר “ג’דע – סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”, 1993.


הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק־צבי עם בני־משפחתו ואורחים. מיחם־מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי־זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק־צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

“חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו,” מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת־סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. “בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון־לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים.”

יצחק־צבי שובר אף הוא מכיתת־סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: “הערבים מפג’ה, שליד פתח־תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן־מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח־תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה.”

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן־גילו.

“קשרתי את הסוס באורווה,” הוא אומר. “חושך. בקושי רואים.”

“אברמ’ל, אברמ’ל… תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?” טוענת ביילה באוזני בעלה. “בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!”

“מיכאל בני הגדול נשאר בפתח־תקוה, ואברמ’ל שומר קצת כאן,” מתנצל יצחק־צבי בפני האורח. “אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו.”

“מה יצא לו מזה? הלא אברמ’ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי.”

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה – שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. “בוודאי!” הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. “הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ־ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה ‘תפארת בחורים כוחם’ – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ־ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד.”

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת־ביטול בידה.

“לא, מרת שפירא, לא בחורי־ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ־ישראל. בוא הנה!” קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי־ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

“נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ’ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו… שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי־לב וחזקי־יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!”

“נו, נו, אל תגזים,” אומר יצחק־צבי. “הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר.”

“למשל?” שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

“למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת־פנים לגולה.”


אהוד: כאשר כתבתי את ספרי “ג’דע” (1993) על אברהם שפירא, החזרתי את הדמות של נחמן יזרעאלי מן הספרות אל הביוגראפיה – וזאת בשיחזור המשוער של הרושם שהותיר אברהם שפירא בבחרותו ביהוד על זאב יעבץ, כפי שתיאר אותו בסיפורו “ראש השנה לאילנות” (1892). ספרי נכתב רק 100 שנים אחריו.