רקע
אהוד בן עזר
ג'דע: סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: יד יצחק בן-צבי; תשנ"ג 1993

זכר לנשמת הר־מנדל, “האילם שפירא”


 

פרק ראשון: הירידה אל הבאר

הנער שמשתלשל כלפי מטה, בחלל הבאר, מרוכז כולו במאמץ הקשה. גופו הצנום קשור בחבל. החיבורים הדוקים על גופו ומכאיבים לו אך הוא נושך שפתיו בשיניו ושותק. מלמעלה נשקף עיגול שמיים כחול־קייצי. האור מסתנן פנימה וקרניו מבהירות קצת את הדפנות החשוכות. נשמעת חריקת גלגילה המחוברת בקורת־עץ על פי הבאר ומשחררת לאט את החבל היורד. תחתית הבאר מוצפת מים אפלים ובהם משתקף עיגול השמיים כמו בראי, רק שהוא כהה וקטן יותר, כירח מהופך.

“אברמ’ל! תיזהר… זאת אני, אמא!” חודר אליו מלמעלה קול חרד, הנשבר ומתעמעם בגלל העומק.

על שפת העיגול העליון מופיעות פני אימו. הפנים כהות בגלל הקרניים השופעות מאחורי השביס אשר לראשה. הן מסתננות כקורים לבנים, שקופים־למחצה, וצונחות באלכסון אל חלל הבאר.

הנער שותק. פני המים בקרקעית הבאר הולכים וקרבים אליו ככל שהוא יורד בחבל. האוזניים נאטמות. קולות שבאים מלמעלה דועכים. רגליו היחפות משתקפות בעיגול המואר מתחתיו. בהגיעו לקרקעית, מכות כפות רגליו גלים במים הקרירים. עיגול המים הנוצץ נשבר ומתפצל למעגלים רבים, כמו לאחר זריקת אבן לאגם. הנער מושך פעם ופעמיים בחבל, מאותת לאביו, העומד ומחזיק בו למעלה, שיפסיק לשחרר את החבל.

הוא חופן בכפו מים טריים, שותה מעט, שוטף פניו, מנער את הטיפות. עיניו כבר התרגלו לאפלולית. הוא מבחין בדלי־עץ צף ליד דופן הבאר. מיד הוא פוסע לקראתו במים הרדודים, מרים אותו בפיסת חבל קרוע שמחוברת לידית, וכורך אותה למותניו, זאת כדי להעלות את הדלי עימו למעלה.


*

“אברמ’ל ילדי, אתה שומע? זאת אני… אמא! תענה לי…” מתרוצצת ביילה, אימו של הנער, סביב לבאר של הכפר הקטן.

מלמטה לא נשמעת תשובה.

“אוי, למה הרשיתי לך לרדת… אוי, אוי…”

לאב, יצחק־צבי, עוזרים שני נערים. הוא ממתין בדריכות, זנב החבל הדומם בידו – לאות שאפשר להתחיל למשוך חזרה, ולהעלות את בנו. הוא גם מושך פעם ופעמיים בחבל, לאותת למטה, אך שום תגובה לא באה.

בצד ממתינה קבוצה לא גדולה של נשים, ילדים וילדות. הם מחזיקים סירי נחושת, כדי־חרס וכלי־בית אחרים, ואלה משמיעים קולות חלולים כשהם נוגעים זה בזה. הנאספים מצפים בקוצר רוח לחידוש השאיבה מן הבאר. הנשים לבושות שמלות כבדות וארוכות שרוולים. הלבוש הבלתי־מתאים, שהביאו עימן מרוסיה, מגביר את הסבל והצמא שלהן, בהמתנה הממושכת, בחום הקיץ.

“שלום־עליכם! מדוע יהודים מחכים? מה קורה שם?” שואל הגביר דוד־מאיר גוטמן, ויורד ממקום־מושבו ליד העגלון, בעגלת־משא שהגיעה למרכז הכפר.

אחריו יורדים מהעגלה איכרים אחדים ועימם אחיו הגדול של אברמ’ל, מיכאל, המכונה גם מיכל ויחיאל־מיכל. אלה שבים מעבודת השבוע בשדותיהם, המצויים צפונה משם, בפתח־תקוה הנטושה, ומצטרפים עתה לבני־משפחותיהם הנקהלים סביב לבאר.

“בצהריים נקרע החבל והדלי נפל למטה,” מסביר יצחק־צבי.

“כך? ואין בכל יהוד שום דלי אחר? או עוגן שאפשר להוריד לבאר ולהעלות בעזרתו את הדלי?”

“אין. לא הכינו. ביפו אפשר אמנם לקנות דלי או עוגן, אבל יום שישי היום, ואפילו אם ייצא שליח רכוב על סוס, לא יספיק ככל הנראה לחזור לפני כניסת השבת. ומה נעשה? נישאר בלי מים לרחצה לאנשים החוזרים מהשדה? ובלי מי־שתייה לשבת? אז אמר לנו אברמ’ל: ‘אל תדאגו!’ – והוא התנדב לרדת לבאר ולהעלות את הדלי. עכשיו אני חושש, אולי זה היה חוסר־זהירות לסמוך כך על אומץ־ליבו.”

“אוי, למה הרשיתי לך לרדת… אוי… בן־זקונים שלי, אוי ווי…” מתרוצצת האם ללא הפסקה, מהדקת מדי פעם את כפות־ידיה על צידי ראשה הנתון בשביס.

“די, די אמא!” מרגיע אותה בנה מיכאל, לאחר שהציץ רגע פנימה אל חלל הבאר. “אברום בסדר, תסמכי עליו, הוא בטח קושר עכשיו את הדלי.”


*

מדוע השתתק הנער, העומד ברגליים יחפות על קרקעית הבאר?

קרירות המים, טחב הקירות, האפלה והשקט, מחזירים אותו לפתע אל שלוות היער בכפר־הולדתו נובה־מיכאילובקה. הוא רץ אחרי אחיו הגדול מיכאל, חכות בידיהם, לדוג דגים בנחל. המים מדגדגים את כפות־רגליהם. ערב שבת, אביו מספר אגדה על גלגול מחילות המוביל מהגולה לארץ־ישראל. ואולי זו גם הדרך חזרה? הירידה לבאר מנתקת אותו מהחום ומהקיץ ומהאור החזק של הכפר החדש, מהעייפות שנוסכת באברים ארץ המזרח הריקה והחשופה – והיא מחזירה אותו לאוקראינה הגשומה, המוצלת, וליערות שמהם בא, למקום שבו נולד.


*

אברהם ניצב בפתח החנות של אביו במיכאילובקה, חנות כפרית שהיא גם פונדק. בחדר שתקרתו נמוכה, ליד שולחנות־עץ ארוכים, יושבים איכרים מהכפר ומן הסביבה, מדברים בקולות רמים ושותים וודקה. אחד קונה במשקל מלח, טבק וסוכר, נרות וגפרורים. אחר ממשמש בגלילי־הבד שהביא האב מהעיר הגדולה חארקוב. על קירות העץ העתיק מתנוססים ספלים, סירים, מחבתות וכדים. הרצפה חורקת.

חבריו של אברהם, בני־איכרים, מתרוצצים בחצר. סוסים רתומים לעגלות מזוררים שם באפם, ראשיהם נתונים בשקים שהושמה בהם מנת חציר טרי, ולסתותיהם החבויות נוברות בו. פרות ועגלים חוזרים מהמרעה. כלבים נובחים להרבות שמחה. סייחים קופצים חופשיים. לפני הילד אברהם נפרש מרחב שדות ירוקים, מרבדי פרחים וחורשות־יער. הנה מתקרבת מרכבה, פעמוני הסוסים מצלצלים ממרחק, בקצב הדהרה. אולי זה, הפעם, אליהו הנביא בא?


*

נקישות חזקות על התריס, באמצע הלילה. “אדון יצחק־הירש! אדון יצחק־הירש!”

ניקיטה השומר, שמשמש בנאמנות את המשפחה שנים רבות כעגלון וגם כמוזג בפונדק, עומד בחוץ וצועק בבהלה: “את כל החנות לקחו… בשלוש עגלות… אותי הם קשרו, המנוולים, ולפני שהסתלקו – התירו והזהירו, יהרגו אותי אם אקרא לכם לפני שהם, כבר מעבר לנחל… לא חיכיתי… הם שם…”

יצחק־צבי מתלבש מיד ויוצא לחצר. שם מנוצ’קה, בתו הקטנה של השומר, בוכה בגלל סימני הקשירה, כסימני צליפות, על פרקי־ידיו של אביה. אברהם יורד מהמיטה הגדולה שבה הוא ישן עם אחיו. לבוש כתונת־לילה, הוא ניגש אל הילדה ומלטף את שערה הצהבהב להרגיעה.

“די, די מחזר קטן…” אומרת אימו, ומתחננת בפני האב שישאר בבית ולא יסכן את חייו לחינם.

“אבא, קח אותי איתך לתפוס אותם!” נוצצות עיני הילד הכחולות.

יצחק־צבי עולה על הסוס ונעלם בחשיכה. בבוקר הוא חוזר לאיטו, עצוב, זקנו כמו האפיר בשעות האחרונות. עד לכפר הסמוך, צ’רנייבקה, רדף אחרי הגנבים, שם נודע לו כי כבר הספיקו להיעלם למרחקים. הלכה כל הסחורה.

“אין דבר,” הוא אומר, “בעזרת השם נתגבר, נעבוד ונחזיר את האבידה! – ריבונו־של־עולם – הוא יעניש את השודדים!”


*

סדר פסח כבר נערך בבית חדש, בעיירה טוקמאק, שנמצאת אף היא באיזור טאווריה שבאוקראינה. האב התגבר על נזקי הגניבה ושיקם את הפונדק, אבל לאחר זמן קצר עקרה המשפחה ממיכאילובקה. יצחק־צבי פתח בעיירה הסמוכה חנות אריגים, והוא נוסע מדי פעם להביא סחורה מהערים הגדולות, ועד אודיסה מגיע.

“אבא,” שואל אברהם כשמגיעה השעה לפדות את האפיקומן, “מה שאתה מבטיח לנו כל שנה תמורת האפיקומן – אתה מקיים, ורק את ההבטחה ‘לשנה הבאה בירושלים!’ – אתה לא מקיים, ואנחנו נשארים כאן. מדוע?”

“בני, מדי שנה ביום הכיפורים אנחנו מבטיחים שנחזור למוטב ולא נוסיף לחטוא, ואחר כך נשארים דברינו הבטחה ריקה, ואנחנו חוזרים על המעשים הרעים.”

“אבל מדוע עזבנו את הכפר? שם היה יותר טוב, ובכלל – לא חטאנו, רק שלא היינו צריכים לפחד מהגנבים ולעזוב. הלא שם הבית שלנו!”

“אברמ’ל, אתה נולדת במיכאילובקה, ביום כיפור, אבל זה לא הבית שלנו. אנחנו לא משם. המשפחה שלנו, משפחת שפירא, היא שושלת רבנים ליטאית – אבי, אביו של אבי, דור אחרי דור. רק אני לא רציתי להיות רב, להיות תלוי בחסדי אחרים, לחיות בעוני. רציתי להיות אדם פרודוקטיבי, כלומר יצרני, חקלאי. לגור בכפר. להוציא לחם מהארץ כמו אבותינו שחיו בארץ־ישראל. הממשלה הרוסית נתנה ליהודים אדמות באוקראינה, וכך הגענו למיכאילובקה.”

“אבל אתה הרי אינך איכר?”

“לא הצלחתי,” נאנח האב. “בהתחלה ניסיתי. אבל כל שאר היהודים שבאו איתי – השתמטו אחד־אחד מעבודת האדמה הקשה, מהחריש, מהטיפול בבהמות. הם חזרו לעיירות שלהם. נשארתי לבד. הייתי מוכרח להפסיק גם אני, ופתחתי את הפונדק והחנות. אבל אני מבטיח לכם – עוד יבוא יום וכולנו נגיע לארץ־ישראל ונשב בה ונעבוד את האדמה בכפר שכולו יהודים! הנה, רק לפני שבוע סיפרו לי באודיסה על יהודים שעלו מהונגריה ויסדו כפר אחד, פתח־תקוה, לא רחוק מהמקום שהדג הקיא את יונה הנביא, ביפו.”

“ושם, בכפר שלנו, לא יהיו גנבים?” שואל הילד.

“רק גנבים של האפיקומן!” מרגיע אותו האב בחיוך.


*

לפנות ערב בטוקמאק. הגגות של בתי העיירה צפופים, מסתירים את האופק, לא כמו במיכאילובקה, כפר הנמצא בלב שדות רחבי־ידיים. לאחר שסיימו יום לימוד שלם של תורה ב“חדר”, מפי המלמד ־ יוצאים אברהם וחבריו לטייל קצת מחוץ לסימטה. פתאום מופיעה לקראתם חבורה של נערים “שקצים”, בניהם של השכנים הגויים.

אברהם שמח לקראתם. ואסילי! איוואן! – הוא זוכר את ידידיו מבין ילדי הגויים בכפר, כיצד רצו יחדיו אחרי עגלה לעלות עליה, התבוננו בשיכור המוטל לצד הדרך, התקינו מקטרות־עץ לעישון עלים, צדו דגים בנחל.

אך ואסילי ואיוואן ושאר חבריהם בטוקמאק, הם ביריונים. השקצים מתקרבים וכלבם מתרוצץ לפניהם. עיניהם נוצצות בבוז. חוסמים את הדרך.

“בוא נברח, אברמ’ל!” רועדים חבריו של אברהם.

“השתגעתם? מה יעשו לנו?”

"אלה – מסוכנים, והכלב – "

אברהם שורק לכלב, כנהוג בכפר. החיה המפחידה קרבה אליו ומלקלקת את כף־ידו.

“הי, ז’ידלאק!” ניגש ואסילי אל שעיה, הקטן בחבורה, ומוריד במשיכה את כובע־המצחייה של הנער על פניו, עד שאינו רואה דבר. “אימך המסריחה כבר הדביקה את הכינים השמנות שלה לראש שלך!”

אברהם, צנום אך זריז, אינו רגיל להבליג כשהוא רואה עוול. לכן הוא ניגש אל ואסילי ומושך בכובעו כפי שזה עשה לשעיה. “אל תהיה גיבור מול מי שחלש ממך!”

האות ניתן. “יהודונים מסריחים!” – “פלישתים ארורים!” – שתי קבוצות הנערים פותחות בהתכתשות – אך יד הגויים על העליונה. הכלב נובח, מאיים לנשוך את היהודים בקרסוליהם, ואלה נושאים רגליהם ובורחים. אברהם נשאר לבד, אגרופיו החזקים מחליפים מהלומות עם ואסילי. השאר רוחשים כבוד לנער האמיץ, ולכן עומדים סביב ואינם מתערבים.

“ברח! ברח אברמ’ל! בסוף יתנפלו עליך כל השקצים!” קוראים אליו חבריו הנסים.

אברהם מפסיק בחוסר־רצון את התיגרה ונמלט משם גם הוא, מסמיק ומלא בושה.

“פחדנים! ז’ידלאקים!” הוא מטיח בחבריו, בהשיגו אותם, “אם הייתם נשארים איתי ועוזרים להכות, לא היינו צריכים לברוח!”

“יהודים לא מכים.” – “אסור!” – “שבת היום!” – “הכלב מסוכן!” – “המלמד יעניש!” – הם עונים לו.

“עלובים! עבדים בנפש! מדוע רק עלינו רובצת הקללה הזאת תמיד, לברוח?”

“לברוח זה רע? טיפש! אני אספר מחר למלמד שלא ברחת, אברמ’ל – ובגללך כולנו היינו בסכנה גדולה!”

טראחחח… אברהם פורק עתה את כעסו בהתכתשות עם חבריו, מכה באגרופיו מה שלא הספיק לחבוט בשקצים. “נמאסתם עלי כאן כולכם, נמושות, פוחדים מוואסילי ואיוואן! תודה לאל, בקרוב אני עוזב אתכם והולך לכפר!”

“תפסיק להרביץ, משוגענר! גרובאן! מה תלך, לאן תחזור? – לחזירים של מיכאילובקה־שמיאלובקה!?”

“אני אלך לכפר בארץ־ישראל! אבא יקנה שם אדמה לכולנו, כל המשפחה, כך הבטיח, בפסח!”


*

שבת אחר־הצהריים. מחר נוסעים כל בני־המשפחה לארץ־ישראל: יצחק־צבי ואשתו ביילה; בניו של יצחק־צבי מאשתו הראשונה ־ מרדכי ומנחם עם נשיהם וילדיהם; בניו ובנותיו של יצחק־צבי מאשתו השנייה ביילה – מיכאל עם אשתו הצעירה, שרה עם בעלה שמשון, איטה וחנה הקטנות, וצעיר בניו, בן העשר, אברהם.

החפצים כבר ארוזים בארגזי־מסע גדולים, מחוזקים בחישוקים. תרנגול מכה בכנפיו על הגג. תרנגולות מחטטות במקוריהן בקרקע; אחת יוצאת בראש מורם, מקרקרת בגאווה להודיע שהטילה ביצה. צועני פורט על כינור בקצה הסימטה. מחלונות נמוכים בוקעות נחירות של בני־משפחה מבוגרים, שמילאו כרסם בסעודת־השבת האחרונה של העיירה טוקמאק. סביב אברהם מצטופפים חברים, בחצר ביתו.

“אברמ’ל, תזכור אותנו כאשר תראה את אשכול הענבים הגדול שהמרגלים נשאוהו בשניים במוט אחד?”

“וכאשר תגע בנציב המלח אשת לוט, ליד צוער?”

“ותראה את סולם יעקב, שראשו מגיע השמימה?”

“ותמדוד את ערש עוג מלך הבשן ברבת בני־עמון?”

“תזכור אותנו, אברמ’ל… בארץ־ישראל…”


*

שיירה בת עשר עגלות עמוסות בני־משפחה וחפצים עושה דרכה מטוקמאק. ליד העיר חרסון הן חוצות על גבי דוברה את נהר הדניפר הרחב. על גבי הסיפון מחכים בסבלנות הסוסים הרתומים, ראשיהם טמונים בשקים מלאים תבן, והם מזוררים ומעיפים אניצים אל רצפת העץ, ולעיתים פותחים בצהלה פראית ומקישים בפרסותיהם; העגלות, הקשורות לווי־חיזוק, מעצבנות אותם.

אברהם בן העשר יושב במרום אחת העגלות, מים זורמים למטה ונדמה לו שהוא חש אותם מדגדגים את כפות־רגליו היחפות. גזעי־ענק כרותים, קשורים יחד, נסחפים בזרם, הם יגיעו אל סוחרי־עצים ובעלי מינסרות, ששוכנים מרחק ימים רבים במורד הנהר. שדות התבואה הרחבים של אוקראינה מצהיבים, מבשילים סביב. גבעות רכות וחלקות־יער ירוקות. כל רגע הכל משתנה, הכל מתחדש. מה שהיה שוב לא יהיה.


*

השיירה מגיעה לעיר־הנמל הדרומית אודיסה, לחוף הים השחור. יצחק־צבי נפרד מהעגלונים. מיכאל מספר: “אבא שילם להם ביד רחבה.” המשפחה מתגוררת ימים אחדים באכסניה כשרה. אבא ואמא קונים עוד אריגים, בגדים, נעליים, רפואות וצורכי־מזון לדרך.

בעיר רעש והמולה כמוהם לא שמע אברהם מעודו. בתים גבוהים. חנויות ומחסנים ענקיים. ספינות קיטור, בעלות ארובות שחורות, צופרות בנמל. ספינות בעלות תרנים ומפרשים, ספינות חמושות בתותחים. מלחים מטיילים עם נשים צוהלות שפניהן צבועות באדום ובשחור. והים – ים גדול, אמיתי, משתרע עד קצה האופק. לראשונה בחייו טובל בו אברהם את כפות רגליו היחפות.


*

חם. כל בני־המשפחה עומדים על הרציף, בבגדי־מסע, לקראת העלייה לאונייה “רסייה”. מיכאל שולח יד לעבר האופק ומסביר לאחיו הצעיר: “שם, רחוק־רחוק, מעבר לים, נמצאת ארץ־ישראל, והמושבה החדשה פתח־תקוה, שבה יקנה אבא שדות וכרמים ויבנה בית ולו חדרים רבים לכל המשפחה.”

“ולדעתך זה טוב יותר מסעודת שור הבר והלווייתן, שהמלמד הבטיח לנו שנאכל כאשר יבוא המשיח?!” שואל אברהם כאשר הם עולים בכבש האונייה.

“כאשר יבוא המשיח אנחנו כבר נשב בפתח־תקוה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו!” משיב מיכאל.


סבלים בכובעי־מצחייה, בעלי גבות עבותות, זורקים את הצרורות ואת ארגזי־המסע המשפחתיים לבטן האונייה. המהומה הולכת וגוועת. המנוע מפעפע ומשמיע קול נהמה. האונייה מתכוננת להפליג. השוטרים עוזבים. נשמעת צפירה אחרונה, המחרישה את האוזניים. המלחים מסלקים במהירות את הכבשים, והאונייה מתחילה להתרחק לאיטה מן המעגן. הכל ממהרים לסיפון כדי להשקיף בפעם האחרונה לעבר החוף, שם המון צפוף מנופף בכובעים ובממחטות.

האונייה מתקדמת תחילה בריפיון, כאילו אינה רוצה לנטוש את נמל אודיסה, אך הנה היא אוספת כוח, ולפקודה: “במלוא הקיטור!” מגבירה את מהירותה. לעיני הנוסעים מתמזגים באוויר החם אוניות שנשארו במעגן ואנשים ובניינים שעל החוף, ומאבדים את קוויהם.

יורד ערב. החום נמוג זה מכבר. השמש שוקעת, דומה שהיא מתאחדת עם פני הים ברצועת־אור ארוכה. גלים עצומים מצליפים בכוח על דפנות האונייה אך זו מתקדמת בלי לנטות לצדדים, כשהיא פולחת בגאווה את הנחשולים המתגעשים מולה. למרות שנושבת רוח חזקה, מסרבים מיכאל ואברהם לעזוב את הסיפון. במלוא החזה הצעיר הם שואפים אוויר ים רענן, משיב נפש, עד שהם נעתרים לרדת למטה, אל בטן האונייה, לשתות תה.


*

האונייה “רסייה”, המפליגה בים השחור, מגיעה בערב המחרת לפתח מיצרי הבוספורוס, ועוגנת שם. לעיני הנוסעים נשקפות צלליות של מבצרים נישאים, בעלי חומות משוננות. בבוקר נכנסת “רסייה” למיצר־הים. לאחר שעתיים היא עוגנת בנמל קושטא, היא קונסטנטינופול, היא איסטאנבול, היא סטאמבול – בירת הממלכה העות’מאנית, הנמצאת בצד הצפוני, האירופי, של הבוספורוס.

על קו החוף נשקפים עשרות צריחים וכיפות של מסגדים וארמונות. מרחוק מבחינים הנוסעים בצי של סירות, ועוד בטרם נעצרת האונייה הן מקיפות אותה מכל צד. כקופים זריזים מטפסים ספני הסירות ועולים אל האונייה. כהרף־עין הם פושטים על הסיפון ומציעים את שירותיהם בהמולה טרדנית. בני־המשפחה יורדים בסירה. מטבע שמניח יצחק־צבי בכף־ידו של פקיד־מכס קצר־ראייה ובעל שפם, פותחת בפניהם את שערי הנמל, והם יוצאים אל גשר גלאטה המפואר וכביש החוף, שם מרוכז עיקר המסחר של העיר.

הבתים גבוהים ומלוכלכים. על המדרכות הצרות ובכבישים מנמנמים כלבים שמנים, הנהנים משיירי האוכל, המושלכים ברחוב בשפע. עוברים־ושבים, העוקפים אותם כדי שלא להרגיזם, עושים זאת כאילו מתוך אמונה טפלה. לפני כל טראם הרתום לסוס רץ פועל, שתפקידו לגרש את הכלבים, כי מעצמם אין הם מפנים את המסילה.

בני משפחת שפירא נכנסים לרחובות הצרים של העיר ופוקחים עיניהם לכל צד. המוני הולכי־רגל, חמורים, סוסים וכרכרות. סימטאות השוק צפופות ומלאות מכל טוב המזרח, כמו באגדות. המוכרים קוראים ושרים ומסלסלים בקולם בשפה לא־מובנת. האוויר רווי ריחות חדשים ־ בשר צלוי, דגי־ים טריים, עורות כבשים, קפה, תבליני־מזרח חריפים. רועה בעל שפם אפור, המריץ שלוש עיזים שחורות, עוצר בלב הסימטה, משתופף לצידן, וחולב חלב מהביל מאחת העיזים היישר לתוך כד חרס של קונה רעולת פנים, שאך זה ניגשה אליו.

והנה עוברת ברחוב, בתנועה גלית שקטה, שיירה של בהמות גבוהות כגבעות, כמותן טרם ראה הנער אברהם מימיו – שלושה גמלים חומים־צהובים, בעלי דבשת. לצווארם הארוך ענודה מצילה מדנדנת. הצוואר מסתיים בזקנקן, ומשני צדדיו משקיף בנער, המתבונן בסקרנות כלפי מעלה – זוג עיניים גדולות בעלות עפעפיים ארוכים והן פקוחות ועצובות מאוד. הגמלים פוסעים כמהלכים על כרים קטנים והם קשורים זה אחרי זה כמו יצאו ברגע זה מסיפורי המקרא; נושאים זוגות־שקים גדולים מלאים פחמים ונוהג בהם נער שחום ויחף, רוכב על חמור. נשמע קול חרחור עמוק הבוקע מתוך לוע פעור, כמין ברכת־פרידה, ואורחת הגמלים צועדת ברכות ונעלמת לאיטה בסימטה סמוכה.


*

לפתע רעש וקולות של שיירה מתקרבת. בראש רצים שומרי־ראש במצנפות ומדים רקומים, הם נושאים מטות מקושטים שגולות־כסף בקצותיהם, ומקישים בהם על מרצפות הרחוב אגב ריצה, בפנותם דרך לשיירה בקרב ההמון; בעקבותיהם רצים חיילים חמושים ברובים ארוכי־קנה, ובסופו של דבר מגיעה כרכרה מפוארת, סגורה. כמו לפי פקודה כבר עומדים הכל ומניפים ידיהם כלפי מעלה וצועקים בהתלהבות עצומה:

“פדישהמיז צ’וק ישסון!”

“מה זה קורה כאן?” שואל יצחק־צבי בפליאה.

"יום שישי היום – יום סאלם־אל־מאליכ, שבו יוצא השולטן עבד אל־חמיד מארמונו המפואר ביילדיז־קיוסק להתפלל במסגד הגדול, והכל מברכים – ‘מלכנו יאריך ימים!’ – " מסביר לבני־המשפחה מלווה יהודי מקומי, שדבק בהם. “ותרימו ידכם לברכה גם אתם!”

“מדוע אנחנו חייבים?” שואל אברהם. “הלא אנחנו נוסעים לארץ־ישראל!” – תוקפת אותו הרגשה מוזרה של התנודדות על קרקע לא־מוצקה, כאילו הוא חוצה את הים ברגליו היחפות.

“גם ארץ־ישראל נמצאת תחת שלטונו של השולטן ירום־הודו! ואם רק ירצה – שום יהודי לא ייכנס לשם!” מסביר המלווה.

“אנחנו נתינים רוסים,” עונה מיכאל. “אמנם הצאר, השליט שלנו, לא אוהב יהודים, אבל אלפי צליינים רוסים נוסעים כל שנה לארץ־ישראל לבקר במקומות הקדושים לנצרות, לכן לא ירשה לתורכים להפלות בין נתין לנתין!”


*

שומרי־הראש במדיהם הצבעוניים ממשיכים להכות במטות בעלי גולות־הכסף על אבני הסימטה. הרעש הולך ומתגבר ומתערבבים בו קולות הקשה בכדים, בסירים ובמחבתות, ואל קריאות “פאדישאהמיז” ו“סאלאם־אל־מאליכ” פולשות מלמעלה צעקות ונקישות עמומות מסוג אחר:

“טה, טה־טה טה טם! אברמ’ל! אברמ’ל! מה קרה לך? טה טה־טה טה טם! נרדמת? ענה לנו! משוך כבר בחבל!”

אברמ’ל מרים עיניו ורואה גבוה מעליו תזמורת שלמה – פרצופיהן שחורי־הצל של נשות־הכפר, המקישות סביב על פי הבאר בכליהן הריקים כדי לעורר אותו. האם נרדם באפלה הקרירה? האומנם חלף זמן כה רב?

“אני כבר עולה חזרה לארץ! תיכף…” הוא צוחק, מהדק למותניו את דלי־העץ האבוד ומושך בחבל, מאותת שיתחילו להעלותו.


הגלגילה חורקת. החבל נמתח. הנער אמנם רזה מאוד, אבל עתה נוסף הדלי על משקלו – והלא החבל כבר נקרע קודם־לכן מכובד הדלי בלבד! באמצע הדרך פוקע מיתר בחבל. האב נחרד כאשר הוא מבחין בקטע פגום בחבל העולה בגלגלת. רק לאחר שהחבל נלפף פעמים אחדות סביב הגלגלת ומתהדק – הוא נרגע מעט.

הנער, למזלו, לא חש בתקלה. רק כשהוא מגיע למעלה ופוגש בפניהם החיוורים של אימו, אביו, אחיו וכל יתר הניצבים מסביב לבאר – הוא מבין פי כמה היתה עלייתו מסוכנת מירידתו, ועליו להודות לאל ששמר עליו מריסוק אברים.

מיכאל אחיו מקצר את קטע החבל הפגום וקושרו מחדש. נשות הכפר מתחילות לשלשל בזו אחר זו את הדלי לקרקעית הבאר, ושואבות במרץ מים לכליהן. מהר, מהר, עליהן להספיק להכין את כל צורכי הבית והרחצה לפני כניסת השבת, ולדאוג שיהיו די מים בחבית, כדי שבני־משפחתן לא יצמאו.


 

פרק שני: שני מחנות בשדה מריבה

יום שישי לפנות־ערב. תושבי יהוד הקטנה כבר מילאו כליהם מים, התרחצו ונחו מעט. עכשיו הם מכינים עצמם ללכת לבית־הכנסת, שאינו אלא חדר לא־גדול עם מחיצה ל“עזרת־נשים”, בביתו של הרב מרדכי גימפל יפה.

שלוות מנוחה יורדת על הבתים המעטים, הבנויים אבני כורכר ולהם גגות רעפים. רק מפעם לפעם נשמעת נעירת חמור או צהלת פרדה הבוקעת מאחת החצרות. הכפר בנוי על גבעה לא־גבוהה, שממנה נשקפת ארץ רחבת־ידיים וכמעט ריקה, רובה שדות־בור, קוצים ושיחי־בר. רק כפרים ערביים אחדים – חירייה, סלמה וכפר־ענה, הוא כפר־אונו, במערב. מצפון אדמות המושבה הנטושה פתח־תקוה, ליד הירקון. במזרח הכפר הערבי הסמוך יהודיה. והרחק מעליו הרי אפריים התכולים־אפורים, המתחילים עכשיו להאדים בנגוהות השקיעה שממול.


בבית משפחת שפירא מתבוננת בדאגה ביילה, אימו של אברהם, בסירים שעל הכיריים, ואחר־כך מעבירה את מבטה אל המזווה.

“מה בישלת לנו לשבת, אמא?” מהמהם אברהם, הנכנס למטבח.

“הלוואי שהייתי יכולה להכין לכם דגים ממולאים, מרק, צלי וגזר מבושל בצמוקים, כמו שהייתי רגילה לבשל לשבת בטוקמאק.”

האם מביטה בבנה בצער. משהו פגום בדיבורו, הוא לא ממש מגמגם אבל הוא בולע סופי־מילים ודבריו אינם ברורים. אולי נובע הדבר מכך שהוא עקשן ומבקש לכפות דעתו על הסובבים אותו. רצונו התקיף מהיר יותר מיכולתו לבחור מילים מתאימות. האם ילך אי־פעם בדרכי אבות־אבותיו ויהיה תלמיד־חכם? – אלוהים יודע.

“מה רע באוכל שלנו, כאן? אני אוהב זיתים, עגבניות, שמן־זית…”

“אין לך עיניים לראות? בהתחלה אבא פירנס את כולנו מהכסף שהבאנו. אבל האדמה שקנינו, הבית שבנינו, הוצאות המחייה שלנו – אכלו את הכסף. היבול שמכרנו לא כיסה אפילו את ההוצאות. בקושי מחזיקים מעמד. קצת עדשים, בצל וקמח, ירקות, מזה עשיתי את השבת.”


“יהודים! החוצה – לשדה!” פורצת לפתע פנימה קריאת־אזעקה נרגשת.

דוד הנגר, בונה הבתים ביהוד, שמיהר לשוב מיפו לפני כניסת השבת – דוהר עתה על סוסתו לאורך הרחוב היחיד, ומזעיק את המתיישבים:

“יהודים! צאו מיד – העראברס חורשים את האדמה שלנו!”


“אתה נשאר כאן!” מודיעה ביילה לנער. “מספיק סיכנת את חייך היום כשירדת לבאר. אני סומכת על הקדוש־ברוך־הוא – אבל להעמיד אותו במבחן פעמיים ביום זה יותר מדי! אבא ומיכל ילכו.”

“ואני אישאר איתך, מאחור?” בולע הנער מילים בהתרגשות.

“לא. גם אני הולכת. אתה נשאר!”

“עוד נראה.”


למרות שהשבת נכנסה, יוצאים לשדות כל המבוגרים, גברים ונשים, מצויידים במקלות, במעדרים, במגרפות ובקלשונים, כדי למנוע את חריש אדמתם בידי שכניהם מכפר־ענא.

בשדה־המריבה כבר מושכים הפלחים תלמים בשתי מחרשות־עץ רתומות לשור ולפרדה. בשמלות ארוכות, שחורות ורקומות, ובפנים מקושטות בכתובות־קעקע – ניצבות הפלחיות על גבול השדה ומעודדות את הגברים בהשמעת קולות יללה משונים, תוך כדי שהן טופחות בכפות־ידיהן על שפתותיהן.

“אין לכם רשות לחרוש כאן!” אומר הגביר דוד־מאיר גוטמן. “השדה שייך לנו.”

“אחי חוואג’ה גוטמן, בחיי ובחיי אחמד בני – טעות יש לך, זו האדמה שלנו, של אבותינו ואבות־אבותינו. האם מכרנו לכם אותה אי־פעם?” עונה לו אבו־אחמד, שיח' כפר־ענא.

“קנינו את האדמה בכסף מלא, אדון אבו־אחמד.”

“כך גם סיפרתם לאחינו המסכנים במלאבס!”

“קנינו ביושר את אדמות מלאבס מקאסאר אפנדי ומטאיאן אפנדי.”

“ילען־אבוהו קאסאר,” מקלל השיח' את אביו של האפנדי, “וילען אבו־אבוהו טאיאן וילען אבוהם כל האפנדים השמנים שיושבים ביפו ועולים לירושלים ללקק את התחת של המושל רעוף־פחה, והם מרמים אותנו ומלווים לנו כספים בריבית קצוצה ומנסים להשתלט על אדמת אבותינו. ועכשיו באתם אתם לקנות מהעלוקות את האדמה ולא השארתם לנו דבר. חנקתם אותנו.”

“רעוף־פחה ניסה להרוס את הבתים שבנינו ביהוד. והאדמה גדולה. ריקה. הסתכל סביב, אדון אבו־אחמד – יש מספיק מקום לכולנו.”

“ארור מי שמוותר על אדמת אבותיו! יאללה אחים, המשיכו לחרוש!”

“אם תמשיכו – נעצור בעדכם, אם תפריעו ותפגעו בנו – נתבע אתכם למשפט אצל הקונסול האוסטרי והרוסי! אתם עוד תצטערו, אדון אבו־אחמד!”

“חוואג’ה גוטמן, יברך אותך אלוהים בשכל טוב, אבל אתה תראה מהר מאוד את הטעות שלך…”

“צ’ורט ווזנייה!” – שיקח אותם השד! – יורק בכעס דוד הנגר ומניף מקלו מול אחד החורשים.

“הם לא יזוזו!” אומר איכר אחר.

“אז אנחנו נדאג להזיז אותם מפה!”

“פחדנים! ילען דינכום! יהוד! שיכנזי! חנזיר! ולאד אל־מייתה!” צועקים הערבים, כלומר – ארורה דתכם, יהודים, אשכנזי, חזיר, בני־מוות, ואגב כך שולפים נבוטים, אלות קצרות בעלות ראש עבה ומסוקס, ומוטות ברזל, כדי להדוף את היהודים המסתערים עליהם.


*

כאשר הקטטה כבר לקראת סיום, מגיע אברהם ומקל בידו. הנשים עומדות אלה כנגד אלה וצורחות – הפלחיות בערבית והיהודיות באידיש, והגברים הודפים זה את זה ומחליפים ביניהם מהלומות.

צעיר ערבי, שחושש כי מחנהו נסוג, מרים מוט ברזל על דוד הנגר, אך השיח' אבו־אחמד ממהר להתייצב ביניהם. דוד הנגר מנצל את ההזדמנות כדי להוציא את המוט מידי הערבי, ועתה הוא עומד להכותו – אך איכר צעיר, יודה ההונגרי שמו, מרים קולו בשדה־המערכה באידיש, מבלי שהערבים יבינו את דבריו:

“רב דוד! חברייה! – זהירות… לאט־לאט… לא לפצוע וחס־ושלום לא לגרום לאחד הישמעאלים מכת־מוות! אתם רואים שגם הם נזהרים…”


אותה שעה מטיל עצמו אברהם אל פקעת המתגוששים כשהוא מכה במקלו לכל עבר וגם חוטף חבטות, שמרוב התלהבות אינו חש בהן. לא עובר זמן רב עד אשר הערבים, שנוכחו לדעת כי המתיישבים לא יניחו להם להמשיך בחריש־המריבה, מתחילים לסגת, וגוררים אחריהם את השור, הפרדה ושתי מחרשות־העץ.

אבל הנער, שנמוך מכל השאר, אינו חש בשינוי שחל בשדה־המערכה והוא ממשיך לנופף את מקלו מעל לראשו סביב, חותך בו את האוויר, מכה וצועק:

“כאן לא טוקמאק – יא אבו־אחמד! – יא ואסילי! – אדמה של יהודים זה לא ולאד אל מייתה! – כאן לא בורחים!”

לבסוף תופס בו יודה, שנפגע אף הוא מחבטת מקלו, ונוזף בו:

“אברמ’ל! השתגעת? את מי אתה מכה?”

“את הגויים! העראברס…”

“איזה ערבים על ראשך? הלא הם כבר הסתלקו!”

“אוי… רק עכשיו אני רואה!”

“מה אני רואה, אברמ’ל! הלא אמרתי לך להישאר בבית!” מניחה עליו את ידה גם אימו.

“אין דבר,” מנחם אותה יודה, “טוב נער אמיץ שצריך לעצור בעדו – מגבר הססן שחייבים לדרבן אותו.”


בדרך חזרה ליהוד רוב התושבים מרוצים מתוצאות הקטטה.

“מדוע צעקת – לא לפצוע! לא להרוג! – מה יש לרחם?” חוקר אברהם את יודה ראב, ההונגרי. “שודדים. גנבים. גם כאן אנחנו צריכים לפחד מגויים?”

“אסור להסתבך בגאולת־דם ובמשפט ממושך עם השכנים. גם לא בפציעה פשוטה – זה כלל חיים ראשון במזרח – אלא אם כן נמצא אתה בסכנת־נפשות ממש.”

“גם כאן ניתן שיכו אותנו? כמו פחדנים? שיקחו לנו את האדמה?”

“הם לא מתכוונים לקחת אותה.”

“אז על מה כל המהומה, מדוע באנו להרביץ מכות?”

“האדמה הזאת היתה פעם שלהם. אבל הם הפסידו אותה ונעשו אריסים עליה, כי במשך השנים הם מישכנו את היבול ושקעו בחובות לאפנדים מיפו. כאשר גוטמן וסלומון קנו את אדמת יהוד מהאפנדים, לא קיבלו הפלחים בעיסקה זו אפילו בישליק אחד. לכן הם מנסים עכשיו לטעון שיש להם חלק בבעלות, כדי שנשלם גם להם משהו.”

“ומדוע ברחו?”

“פחדו שאם ייפצע או חס־ושלום ייהרג מישהו מאיתנו – נגרור אותם למשפטים בפני הקונסול האוסטרי או הרוסי. הפלחים עניים מכדי לשלם בקשישים לשופטים ביפו. אין לפלחים כוח לעמוד נגד הזאבטים והשאווישים, כלומר הקצינים והנגדים התורכים, רודפי בקשיש גם הם, שהיו באים לערוך חקירות ממושכות בכפר־ענא, אם היה נפגע מישהו מאנשינו.”

“והקונסולים לא יכולים להפחיד אותם שלא יעלו על האדמות שלנו?”

“הקונסולים יכולים להגן על נתינים שלהם רק במקרים של פגיעה בגוף וברכוש, אבל לא במשפטים על קניית אדמות. באלה – החוק התורכי הוא הקובע.”

“ומנין לך כיצד יש להתנהג עם הערבים?”

“היה לי מורה טוב. דאוד אבו־יוסף.”

“ערבי?”

“לא. יהודי מבגדד. פרש אמיץ שבא אלינו על סוסתו ולימד אותי תכסיסים של שמירה ויחסי־שכנים, וגם קצת ערבית. הדבר היה בשנתנו הראשונה במלאבס, היא פתח־תקוה. לפני שהצרות אילצו אותנו לעזוב את המושבה. אתם עוד טרם הגעתם אז לארץ.”

“תספר לי עליו, יודה? תסכים ללמד גם אותי כל מה שלמדת ממנו?”

“פעם אחרת. עכשיו הגענו, ואתה לך הביתה. עוד לא פגשתי נער אמיץ כמוך. בקרוב נחזור לגור על האדמות שלנו בפתח־תקוה, ואולי אתה תהיה השומר שלנו שם כשתגדל – וכולנו נתגאה בך!”


 

פרק שלישי: כיצד זחל ובא אלינו הרעב?

ליל שבת. בקערית המים, על שולחן בבית משפחת שפירא ביהוד, נכבית־מאליה פתילת־שמן לאחר שצללים שהטילה שלהבתה ריצדו שעה ארוכה על הקירות. ההורים, האח מיכאל ואשתו, והאחות איטה – ישנים. רק אברהם ער ואינו מוצא מנוחה לעצמו. מבחוץ נשמע לעיתים משק כנפי עטלף שמרחף בין העצים, מנסר צקצוק צרצר, בוקעת נביחת כלבים מהמזבלה של הכפר הערבי הסמוך יהודיה, ומדי פעם קורעת את הלילה ממרחקים יללת תנים ונותרת בלא הד – אולי בגלל הריקות של הארץ הרחבה סביב.


סעודת השבת הדלה התאחרה בגלל הקטטה בשדה. האם שלחה את איטה לבית השכן, הגביר דוד־מאיר גוטמן, לבקש קערה בהשאלה. השעה מתארכת ואיטה אינה שבה. לפתע מופיעה גברת גוטמן כשהיא מחזיקה בידה את איטה, והילדה חיוורת מאוד.

"ביקשתי מאיטל’ה להיכנס למטבח, ועד שיצאתי מהמזווה עם קערה – אני רואה, הילדה התעלפה – "

“מה קרה? איטל’ה… ילדתי… את חולה?” מחבקת אותה ביילה ומניחה יד על מצחה.

הנערה הרזה ויפת־הפנים מסרבת לדבר.

“אולי השפיע עליה מה שקרה היום?” מציע יצחק־צבי.

אך הנערה חושקת שפתיה ושותקת.


גברת גוטמן יוצאת. המשפחה יושבת סוף־סוף לארוחת־שבת דלה: סלט ירקות, תבשיל עדשים בבצל, ופלחי אבטיח. כאשר איטה מקבלת את מנתה, היא פורצת בבכי:

“זה היה בגלל הריח…”

“על מה את מדברת?”

“הריח של הצלי… במטבח… שם התעלפתי…”

יצחק־צבי וביילה מתבוננים בשתיקה זה בעיני זה. אברהם חש מה אומרות עיני הוריו: הילדה רעבה! – מה יהיה הסוף?

להשקיט את הרעב מקנחים בני־המשפחה בתה רותח מן המיחם, שממתיקים אותו בנגיסות זהירות של שברי־סוכר זעירים לפני כל לגימה. יצחק־צבי מחלק לכל אחד את מנת־השבת שלו, שאותה שבר בצבת קטנה מבעוד יום. הפעם עשה זאת מחרוט־הסוכר האחרון שבמזווה.


קירות הבית אינם דוממים. תולעת מכרסמת במסגרת העץ. שממית מתחככת באבני הכורכר, במרוצתה על הקיר החיצוני. מי שרוצה להיות שומר כדאוד אבו־יוסף ויודה – צריך להרגיל עצמו להקשיב היטב לקולות הלילה ולזהות כל רחש – אך בין הקולות המוזרים שומע הנער גם את בטנו־שלו מקרקרת. “ריבונו־של עולם, כיצד זחל ובא אלינו הרעב… הלא כאשר עלינו היינו עשירים… בעשר עגלות מלאות יצאה המשפחה, וברכוש גדול… כיצד נעלם כמעט הכל?”


*

קיץ. ים. שנת תר"מ, 1880. האונייה “רסייה” מיטלטלת על פני הגלים בדרכה מעגינת־הביניים בקונסטנטינופול, דרך ים השיש, מיצרי הדרדנלים והים התיכון – לארץ־ישראל. אברהם בן העשר רץ אל מעקה הסיפון ומקיא; כך גם בני־משפחתו, ועשרות צליינים רוסים, כפריים וכפריות – הסובלים ממחלת־ים, ופני כולם ירוקים. האוויר מלוח, נתזי גלים, ריחות עיפוש של בגדים שלא כובסו, ומזונות מעושנים ומיובשים.

“אבא, אמרת שהדרך לארץ־ישראל תהיה נקייה. שנתלבש כמו בני־מלכים. שנלך זקופים…”

“אלה רק יסורי הדרך שמזמן לנו הקדוש־ברוך־הוא כדי שנדע להודות לו על כל הטוב שהוא מכין לנו במושבה החדשה. עוד נזכה לצעוד ברחובות פתח־תקוה לבושים בגדי־חג לבנים…”

“ולמה שני המוז’יקים מטפלים כל הזמן בפנסי־הפח?”

“איכרים אלה נדרו להביא בהם בשובם לרוסיה אש שידליקו בכנסיית הקבר בירושלים.”

“ותראה, אבא – מוז’יק הולך על הברכיים, כל הסיפון!”

“הוא מתאמן. ככה הם הולכים בירושלים בעקבות הצלוב… אבל אנחנו נלך שמה, אברמ’ל, זקופים כבני־מלכים…”


בוקר. יפו נשקפת מהאונייה, מתנשאת גבוה מעל לחוף, יפה מאוד במבט מן הים. נראית כפיראמידה קטומה ענקית של מבנים מגובבים זה על גבי זה, מוקפים חומה צהבהבה. סביב לה פרדסים שצבעם ירוק־כהה גם בקיץ, וחולות זהב שמשתפכים בגבעות מעוגלות ורכות.

“שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! אתה רואה, אברמ’ל – שם, הרחק במזרח, מעבר לגבעות, נמצאת פתח־תקוה, שם נקנה לנו אדמה.”

“אמן,” חוזרים אחרי יצחק־צבי בני־המשפחה, שניצבים על הסיפון.


אין ביפו מעגן אוניות ורציף, כמו באודיסה. איך יורדים לחוף? בסירות שספנים ערבים מעמיסים עליהן את הנוסעים ואת מטענם. האוניות עוגנות הרחק בים. לעיתים קרובות מתחוללות סערות חזקות ליד החוף, ואז אין יוצא ואין בא.

סירות־משוטים קרבות לאונייה. הסיפון נכבש על־ידי ספנים גברתנים, שמתמקחים עם הנוסעים בבליל־שפות ומפצירים בהם לבוא עימם. נכבש גם על־ידי מתווכים וסרסורים יהודים, שנטפלים לנוסעים כזבובים טורדנים. צרורות, חבילות, ארגזי־מסע גדולים, ילדים ונשים – נזרקים מיד אל יד ואל הסירות.

ככל שהספנים חותרים, והחוף הולך וקרב – כן הולך ונמוג הקסם, שהילכה יפו על הנער מרחוק. הגומרוק, בית־המכס, הוא מקום עלוב ומלוכלך, רפש לפתחו. צחנה עולה מן הסימטאות. צעקות סביב. פקידים בלויים, סבלים רחבי־גוף שתנועותיהם איטיות, ואיש לא יעשה כאן דבר אם לא ישחדו אותו קודם־לכן במתנת הבקשיש. בקושי משרכים בני־המשפחה דרכם מן המזח, בין הסימטאות האפלות, הקולניות, שמדיפות ריח רע, ואשר עליהן סוגרת חומת האבנים העתיקה של יפו, שמסתירה את הפרדסים הירוקים ואת החולות הזהובים שנשקפו קודם מן הים. יפים רק השמיים הכחולים, הנקיים מכל ענן.

“אבא! זאת העיר של יונה הנביא? השער לארץ־ישראל? מלוכלך? מסריח?”

“הכל עוד יתהפך לטובה, אברמ’ל ילדי. עכשיו צריך למהר בעקבות הדוד שאווליר, ששכר בשבילנו עגלות, והן מחכות להסיע אותנו לירושלים.”


למזלם מקבל את פניהם אחיה של ביילה, יצחק שאווליר, שחי שנים רבות בירושלים ומתפרנס ממסחר בבהמות שהוא קונה בחורן ובעבר־הירדן בשביל קצבי העיר, לשחיטה כשרה.

בני המשפחה אינם נשארים ללון ביפו. עוד באותו יום הם יוצאים בשיירה של עגלות לירושלים. הלילה יורד עליהם בבאב־אל־ואד, שער הגיא. הם מעמידים את העגלות בריבוע, כמבצר־שדה סגור. העגלונים מאכילים את הסוסים והפרדות. לאורו הצהבהב של פנס־נפט יושבים בני־המשפחה על סלעים וסועדים לראשונה בחייהם מזונות של ארץ־ישראל – זיתים, גבינה לבנה קשה, עגבניות, בצלים ומלפפונים; לוגמים מים קרים מן הכד שבעגלה. נערים ערבים יוצאים מהחאן, הפונדק הסמוך, מביאים על טסי נחושת ספלוני קפה חריף, שחור ורותח, ופיתות חמות ופריכות.

“לזאת אני קורא הכנסת אורחים!” מתפעל יצחק־צבי.

אך גיסו שאווליר מצנן את התלהבותו: “החוכר של החאן, יהודי, שלמל’ה באבילוואדר שמו, מכריח כל נוסע לשתות פינג’אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, וגובה תמורתו עשירייה תורכית, כמו מס־דרכים. מי שנשאר לשבת על העגלה ומסרב לשתות את הקפה – המשרתים של הבאבילוואדר, העראבר’ס האלה, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, או לתוך העגלה, ואז מופיע רב שלמל’ה ודורש בתוקף לשלם את מחיר הקפה.”


לאחר הארוחה נערכים הנוסעים ללינת לילה ראשון בארץ־ישראל. העגלונים פורשים לנשים שקים בעגלות פנימה, לשכב עליהם לישון. הגברים ועימם אברהם, צעיר הנוסעים, מסתדרים לשינה בבגדיהם, על קרקע מסולעת, תחת כיפת שמיים צלולה וזרועה כוכבים לרוב.

“איזה לילה נהדר!” אומר הנער לאחיו מיכאל. “בטוקמאק אין כאלה. אני חושב שאף פעם לא אעזוב את ארץ־ישראל.”


הנוסעים טרם נרדמו, והנה נשמעות חריקות של עגלה המתקרבת בחשיכה. עם כל סיבוב אופן על אבני הדרך – אנחת כאב ובכי. מישהו מדליק פנס־נפט. נשמעות קריאות. אל מחנה העגלות קרבה לאיטה עגלת־חולים שיצאה מיפו באיחור. נוהג בה עגלון יהודי ובתוכה שוכב נוסע צעיר שרועד ומתפתל ביסורים. רגע תוקפת אותו צמרמורת והוא מתכסה בכל מה שהוא מוצא על העגלה, ורגע מתלהט חומו והוא זורק מעליו כל אשר נמצא, ומתחנן שיצננו אותו בתחבושות־מים קרות; וכל הזמן הוא ממלמל: “איזה אסון, יהודים, איזה אסון… גם הרכוש הלך, גם הבריאות…”

ביילה ובנותיה ממהרות להניח מטליות רטובות על מצח החולה. פניו חיוורים כקלף ורזים, בשערו זרקה שיבה, רק שפמו המחודד משחיר עדיין. יצחק־צבי שואל מאין ומה קרה לו.

“שמי שמשון גוטהילף ואני בא מפתח־תקוה. האוויר שם רע. מקולקל. כולם חולים שם בקדחת הביצות ועוד מעט לא יישאר בה איש. לא שמענו בקולו של דוקטור מזוריקה מיפו, שהזהיר אותנו מפני הקדחת. עכשיו המקום נחרב. איזה אסון… מירושלים באתי, זאת אומרת – אני, קודם, מהונגריה. קניתי חלקה על גדת הירקון. בחורף היו שטפונות והבתים התכסו במים כמו אגם. אנשים רעבו, הצטננו, קדחו, מתו. אני נשארתי. המשכתי לגדל תבואה וירקות ולרעות את הסוסים בעשב הגבוה, על שפת הנחל. האדמה פורייה מאוד. המים בשפע. המרעה דשן. אבל האוויר המורעל גבר עלי. עכשיו גם הרכוש הלך, גם הבריאות…”

“בירושלים תבריא בעזרת השם, ועוד תחזור אל אדמתך!” מנחם אותו יצחק־צבי, המשתדל להסתיר את הזדעזעותו למשמע הדברים.

“בירושלים אף־אחד אינו מחכה לו וגם לא יטפל בו,” מתערב בשיחה העגלון שהסיע את שמשון גוטהילף. “עוד לפני שירדתי ליפו הדביקו שם מודעות על הקירות: ‘כל החולים של פתח־תקוה על החברה פתח־תקוה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דיראון לכל בשר!’ – ככה ראיתי במו עיניי בירושלים!”

“אבדה פתח־תקוה, אבדה…” ממשיך החולה לקונן. “ואני, מה אני? הלא כמו כלב נגוע אסתובב בחוצות העיר…”

“זאת האמת?” שואל יצחק־צבי בלחש את גיסו.

“המצב גרוע עוד יותר. היישוב בפתח־תקוה הולך ונעזב, ובירושלים איש אינו דואג למסכנים ולגוססים המובאים משם. רק הנזירות בבית־החולים של הנוצרים אולי תטפלנה בהם. לא סיפרתי לך קודם־לכן כי לא רציתי להעציב אתכם ביום הראשון שלכם בארץ. אבל אל תתייאשו. אתם תגורו אצלי, בבית שבניתי בשכונה נחלת־שבעה.”


“אבא, זאת פתח־תקוה שלנו? שהבטחת לנו? שעליה אומרים עכשיו – דיראון לכל בשר?” חוקר אברהם על משכבו הקשה את יצחק־צבי, והוא מגמגם ומשתדל להבליג על דמעות אכזבה ועלבון שעולות בו.

“ששש… אברמ’ל… אסור לאבד את התקווה… הקדוש־ברוך־הוא יעזור. יהיה טוב. אם־ירצה־השם עוד נלך לבושים בגדי־לבן בחוצות פתח־תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני־מלכים…” והוא מניח כפו הגדולה על ידו של בן־זקוניו ומוסיף לעודדו, בעניין אחר: “גם משה רבנו היה כבד־פה, והדבר לא מנע ממנו להיעשות מנהיג לעמו.”


*

שכונת נחלת־שבעה נמצאת מחוץ לחומת ירושלים, בצד הדרך ליפו, מול מגרש הרוסים. מחוץ לשכונה ולמגרש הרוסים – המוקף חומה ומשמש מרכז לצליינים מרוסיה, ריק סביב. רק עצי־זית אחדים, סלעים מלבינים וביניהם מסתובבות עזים שחורות. הן לוחכות ומבקשות למצוא בדל־עשב יבש בשלהי הקיץ.

האב שכר בנחלת־שבעה בית אבן למשפחה הגדולה, ליד ביתו של הדוד יצחק שאווליר. בבוקר יוצא אברהם ל“חדר” הנמצא ברובע היהודי, בתוך החומות. יחידי בדרך. הוא חוצה שדות. נכנס בשער יפו. עובר בסימטאות של ערבים. זה החלק היפה של היום כי הנער לומד כל הזמן – מהשדה, מהדרך, מהסימטה, ממראה האנשים, הצאן, הסוסים והחמורים הנקרים על דרכו. מתבונן בעקבות שכל אחד הותיר, בגללים השונים שהטילה כל בהמה; בלבוש המיוחד לפלח, לבידואי, לפרנג’י כלומר האירופאי, ליהודי – כל אחד על פי עדתו, שבטו, ועמו. קולט את קריאות החמרים והתגרים בסימטה, גם הקללות בערבית, הנשמעת כאן מכל פינה. איזה עולם נפלא ומגוון. אפשר לקרוא את הארץ החדשה, את העולם שבחוץ – כספר פתוח.


“שפירו, חזור אחריי… שייגץ! – שוב נרדמת…” מעירה אותו מהרהוריו צליפת מקלו של המלמד הירושלמי.

“ויאמר, האט געזאגט… ויאמר, האט געזאגט,” הוא מגמגם, “חוואג’ה… שו בידאכ…”

“שו, שו, בוש והיכלם שפירו! – ארבעים ושניים דורות של רבנים היו במשפחה שלך, זכר צדיקים לברכה – ואתה חושב שהם לא עומדים עכשיו כולם בשמיים ומסתכלים אליך מלמעלה ואתה, אתה, מה יצא ממך? – איזה עראבר!? בעלגולה! עגלון! בור ועם־הארץ…”


“מי בא איתי לנחלת? יש לנו שם בית גדול, וגם תה עם סוכר אמיתי. כל מי שנוסע ליפו או בא משם עובר דרך השכונה שלנו. רואים מהחלון קונסולים פרנג’ים, ורואים זאבטים תורכים במדים יפים, רוכבים על סוסים,” מפציר אברהם בחבריו, בגמר יום ארוך, לאחר שהתיש את מוחו בחומש, ברש“י ובגמרא. ה”חדר" נמצא בחצר בית־הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד.

“משוגע! מסוכן לצאת… עוד יתנפל עליך ערבי בדרך…”

“אז מה?”

“הם עושים גסויות… מכים… אסור לנו ללכת ברחובות שלהם, שם מאחורי בית־הכנסת רבי יוחנן בן זכאי.”

“תחיו כל החיים שלכם כאן, בסימטה, בבתים שלא רואים מהם אפילו שמש? לא תצאו מהחומה? מה, אתם מפחדים? אז אני אלווה אתכם בדרך חזרה!”

“גם כן גיבור! אסור בכלל לצאת החוצה מהרובע.”

“אני בא והולך כל יום, מרגיש בטוח כמו ברחוב היהודים. פעם אפילו רכבתי עם אבא ועם מרדכי ומנחם ומיכל, האחים הגדולים שלי, על חמורים, לכפר ערטוף, לקנות אדמה מהערבים. ראינו בדרך נמר!”

“תשמעו את אברמ’ל שפירו! מר גוזמאי הבדאי!”

“ואולי ראית בדרך גם שניים דובים ואת אריה יהודה?”

“ובלחי חמור, חמור־חמורותיים, היכית בערטוף איזה אלף עראברס!”

אברהם מתבונן בפניהם החיוורים, בחלוקי־הפסים שלהם, החאלאטים, כמו שלובשים הזקנים, במבטיהם החוששים־תמיד. “אתם חיים בארץ־ישראל או שמא אתם עדיין בגלות? קאליקערס! בעלי־מום! בכפר שלי במיכאילובקה, עם ילדים גויים, היה יותר נחמד ומעניין מאשר פה, איתכם!”

“אתה בעצמך גוי! מחר נגיד אותך למלמד.”


*

שתי העגלות, החונות לפני הבית בנחלת־שבעה ומגמת פניהן מערבה, ליפו, הן אות מבשר רעה למשפחה כולה.


הוויכוח המכאיב פורץ שבועות אחדים לפני־כן, כאשר בני־המשפחה יושבים סביב שולחן האוכל הגדול. בפינת החדר ניצבת עדיין ערימה של מזוודות וארגזי־מסע ארוזים כביום שבו יצאה המשפחה מרוסיה. השהייה בנחלת־שבעה היא זמנית, עד שתימצא קרקע להתיישבות. אך הסמובר, המיחם המשפחתי הגדול, הוצא מהאריזה והוצג על השולחן, וסביבו כוסות זכוכית וקערה ובה ערימה קטנה של כתיתות סוכר לבן.

“נסענו לערטוף, נסענו לעיון־קרא, ביקרנו במקומות נוספים, ואדמה לקנות לא מצאנו…”

“אסור להתייאש. אם־ירצה־השם, עוד נמצא!” קוטע יצחק־צבי, היושב בראש השולחן, את דברי בנו הבכור מרדכי, ולופת בידיו את כוס התה החם.

“בינתיים מצאנו רק מתווכים נוכלים שהוציאו ממך כסף במירמה. חמישה־עשר אלף רובל הבאת איתך, אבא. הסרסורים בירושלים התנפלו עליך כמו זבובים על דבש. כבר חודשים אנחנו חיים כולנו על הכסף שנשאר. פרנסה אין. עוד מעט לא יישאר במה לקנות מעט קרקע גם אם נמצא מקום מתאים.”

“את פתח־תקוה עוזבים אחרי הקציר. הירקונים שהתיישבו שם על הנחל – איבדו הכל, אפילו את עצמם. ולא רק הם. גם המתיישבים הראשונים שישבו על הגבעה ליד הבאר, גוטמן, שטמפפר, סלומון, ראב – הפסידו את כל הכסף. גם אצלם חלו בקדחת בגלל האוויר המורעל של הירקון והביצה שעל ידו. וחוץ מזה – הסכסוכים עם הירושלמים, שמחזיקים חלקות במושבה מבלי לגור בה!” מוסיף שמשון ביי, חתנו של יצחק־צבי, בעלה של הבת שרה.

"שמעת מה הדוד יצחק שאווליר אומר לך – " מסייע מרדכי.

ושמשון מצטט: “להיות איכר בארץ־ישראל זו עבודה קשה מדי ליהודי. וחוץ מזה סכנה לגור בכפר, בין שודדים ורוצחים, במקום שאין שוטרים תורכים.”

“ועל השנה הבאה בכלל אין מה לדבר. שנת שמיטה. אסור לעבד את האדמה בארץ־הקודש! גוטמן יחכיר את פתח־תקוה לערבים.” מסביר מרדכי.

“ששש… אסור לאבד תקווה… הנה שאווליר עצמו אינו פוחד. רוכב לחורן ולעבר־הירדן, לקנות בהמות לשחיטה… לקצבים…” אומר יצחק־צבי.

“למי יש כסף לקנות בשר? כולם עניים! אבא, זה לא ילך. הסתכל סביב – אין פה פרנסה. עשינו טעות שבאנו לכאן.” קובע בצער מרדכי.

“אבא, שרה ואני החלטנו, שאנחנו חוזרים עם הילדים לרוסיה,” אוזר שמשון אומץ לבסוף ומודיע לחותנו.

“גם אנחנו, אבא, מצטרפים אליהם. נמאסה עלינו הבטלה. ירושלים עיירה קטנה, מנומנמת. חיים כאן מ’חלוקה'. לומדים תורה. אין מה לקנות, אין למי למכור,” מחזק מרדכי את דברי גיסו. “בואו גם אתם איתנו, תצילו את עצמכם לפני שתאכלו את הכסף כולו.”

יצחק־צבי, בעל המבט התקיף, מתבונן בפניה הרחבות והאיתנות של ביילה אשתו, ומהרהר בלוטפו את זקנו השופע. “ילדים, הבאתי את כולכם לארץ־ישראל. אינני יכול לעצור בעדכם, תצליחו בכל דרכיכם – ואנחנו נשארים כאן. הקדוש־ברוך־הוא יעזור. פתח־תקוה התרוקנה? – פתח תקוה אחר ייפתח בקרוב! – יהיה טוב. אם־ירצה־השם – עוד נלך לבושים בגדי־לבן בחוצות פתח־תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני־מלכים…”


אברהם עומד עם בני־משפחתו ועוקב אחר אחיו הבכור מרדכי ואשתו, אחותו הגדולה שרה ובעלה, וילדיהם, הקטנים ממנו אך במעט, שעולים עם צרורותיהם אל שתי העגלות.

הכל בוכים בפרידה. יצחק־צבי משביע את היוצאים בקול רועד מהתרגשות: “אני מזהיר אתכם שכאשר תחזרו לרוסיה – אל תספרו דברים רעים על הארץ. תגידו שהארץ טובה, ורק לכם היה קשה להישאר בה.”

הם מבטיחים לאב שכך ינהגו. העגלות מתנהלות לאיטן מנחלת־שבעה בדרך לא־סלולה שעולה ויורדת בין סלעים, דרך שאין ממנה חזרה, ליפו. אברהם, ששונא את ה“חדר”, את המלמד, ואת בני־גילו השפופים שנראים בעיניו כזקנים – מתגעגע אף הוא לשוב אל מרחבי אוקראינה מולדתו. דמעות עולות בעיניו. אנחנו לא נחזור! – הוא מאמין לדברי אביו, אך האם נחזור ונראה אי־פעם את העוזבים היום?


*

לבסוף קונה יצחק־צבי בשארית כספו מאה ועשרים דונם אדמה חקלאית בפתח־תקוה, וחלקת קרקע לא־גדולה בכפר החדש יהוד, דרומית למושבה. את אדמות יהוד, ליד הכפר הערבי יהודיה, רכשו גוטמן וסלומון לאחר שפתח־תקוה נעזבה, אך עתה הם שוב בצרות, הם טרם שילמו את כל הסכומים למוכר, מכיוון שלא הצליחו למכור למתיישבים חדשים את כל החלקות. כמעט שנאסרו בגלל החובות ששקעו בהם.


“נבנה בית ביהוד,” מבשר יצחק־צבי לבני־משפחתו בירושלים, “כל יום ניסע לעבד את אדמתנו בפתח־תקוה. הכפר יהוד נמצא על גבעה גבוהה ויבשה. אדי־הקדחת שעולים מן הירקון והביצה, שפגעו במתיישבי פתח־תקוה – לא מגיעים ליהוד.”

“ביהוד יהיה כמו במיכאלובקה?” נוצצות עיניו הכחולות של אברהם.

“לאט־לאט, אברמ’ל. נגור קודם חודשים אחדים ביפו, עד שנבנה את הבית ביהוד. אתה כבר מחפש סיבות להפסיק ללכת ל’חדר', הה?”

“אבא, מנוחה ואני נישאר בירושלים,” אומר מנחם, אחיו הצעיר של מרדכי, שניהם מאשתו הראשונה של יצחק־צבי, שנפטרה בגיל צעיר. ביילה גידלה את השניים כילדיה לכל דבר.

“מדוע? בעזרת השם, יהיה מקום לכולם בבית החדש,” מפציר יצחק־צבי.

“ליבה־רוחל קטנה. יהיה לה קשה שם,” אומר מנחם. חיוורון לא־בריא מכסה את פניו. “אני אעזור קצת לשאווליר, ככה נמצא פרנסה.”

אברהם, המשחק עם בת־אחיו, מצטער על הפרידה הקרובה מהילדה הנחמדה.


 

פרק רביעי: בר־מצווה לעגלון צעיר

יפו. בדירה הצרה, בתוך חומות העיר העתיקה, גרים יצחק־צבי, אשתו ביילה, הבנות איטה וחנה, אשתו הצעירה של מיכאל, רבקה, ואברהם. מיכאל עובד כל ימי השבוע ביהוד, ורק לשבתות הוא חוזר עייף אל המשפחה ביפו.


אברהם שמח על שנפטר מהלימודים ב“חדר”. הסימטאות הצרות של יפו אמנם פחות נעימות מחצרותיה של נחלת־שבעה, אך מחוץ לחומות יפו יש עולם נהדר. לא גבעות ירושלים הצחיחות, המלאות סלעים, אלא פרדסים ירוקים, כרמים, חולות זהובים וים כחול.


*

מהרובלים שהביאו מרוסיה, נשאר מעט מאוד. יצחק־צבי מתייעץ עם יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח־תקוה, מה לעשות.

“קנה זוג סוסים ועגלה. מיכאל יוביל אבנים־לבניין למתיישבים, וגם ישגיח על בניית הבית שלכם.”


יצחק־צבי משקיע חלק ניכר משארית כספו בקניית שני סוסים, בשוק השבועי בלוד, ועגלה אצל איכר גרמני מהמושבה שרונה. הערבים משתמשים לתחבורה בעיקר בפרדים, חמורים וגמלים. בייצור העגלות התחילו רק לפני שנים אחדות הטמפלרים, איכרים חרוצים מווירטמברג שבגרמניה, שעלו לארץ ויסדו בה מושבות לדוגמה, ככפרים שהיו להם בארץ־מולדתם. שרונה נמצאת צפונית־מזרחית ליפו, על גדת ואדי מוסררה, בדרך לשכם.

“הצלחתם של הטמפלרים,” מספר שטמפפר ליצחק־צבי, “עודדה אותנו ללכת בעקבותיהם כאשר חלמנו לייסד את פתח־תקוה, מושבה עברית ראשונה בארץ־ישראל, שאנחנו מקווים לחדש אותה בקרוב.”


*

ביום שישי בצהריים נשמעת כבר מרחוק צהלת סוסים ועימה שריקת שוט באוויר. אברהם רץ לקראת אחיו, הנוהג בעגלת־המשא של המשפחה; עולה לשבת לצידו על הקרש הקידמי, שמרופד בשק ומונח לרוחב כמושב. השניים נוסעים לעבר הדירה הקטנה שבה מצטופפים בינתיים בני־המשפחה.

“איך עבר השבוע? שמרת על אבא ועל הנשים?”

“כולם בריאים, מיכל. אבל מחניק לי ביפו. מתי נעבור ליהוד? אני רוצה לצאת, די נמאס. אין לי כאן חברים. אבל מה שטוב ביפו, שמדברים בה רק ערבית, גם היהודים, שכמעט כולם ספרדים.”

“דיו! דיו!” מזרז מיכאל את צמד סוסיו, “בקרוב נגמור לבנות את הבית, נחרוש את השדה…”

נערים ערבים יחפים, לבושי בלואים, רצים אחריהם בסימטה. על הקורה האמצעית של העגלה, מאחור, מיטלטל דלי להשקיית הסוסים. נער ערבי, שתלתליו אפורים מאבק ומדובללים כצמר כבשים, מנסה לתפוס מקום־ישיבה על הקורה, ואולי גם לקנות במשיכה משהו מהעגלה עצמה. בינתיים הוא מחייך אליהם ומגרד בראשו. מיכאל פונה לאחור ומניף את השוט באוויר, לשם איום. הנער קופץ ויורד, כנפגע. מקהלת קללות שלו ושל חבריו מלווה את העגלה:

“אילען דינכום! שיכנזי חנזיר! כלב אבן כלב ואחוהו כמאן אבן כלב! וי יא נאס, יא נאס! דרבני יאהודי כפר!” כלומר, הוי אנשים, היכה אותי יהודי כופר.

“ילען דין־דין דינכום, יא ניג’ס! עלא זובי – כפר, יא חמאר! אנת כזבן אבן כזבן מן מדינת אל כזבנין! יאללה, רוח מן הון! יא אהבל!” – נעמד אברהם על העגלה הנוסעת, נשען בידו האחת על כתף אחיו הגדול שיושב ומחזיק במושכות, ומשיב מנה אחת אפיים לנערים, בשטף חרפות מקומיות שמדהים אותם ומשאירם פעורי־פה מאחור. והערבית, למרבה הפלא, מתנגנת בפיו כמעט ללא שמץ של גמגום.

וכמו כדי לאשר את דבריו מתחיל צמד הסוסים לצהול ולהחריא כשהוא מותיר אחריו מנות של גללים, טריות ולחות, באבק הסימטה.

“הי! אני רואה שאתה כבר מקלל בערבית כמו אחד ה’שקצים'? חכה־חכה ‘תכשיט’ שכמוך, שאבא ישמע אותך! רב אברום שפירא השלושים־וחמישה בשושלת – מנבל את הפה כאחד מפושטי־הנבלות בשוק!” צוחק אליו מיכאל.

“אל תדבר אלי כמו ה’מלמד' מירושלים. אני מדבר בשפה של יפו, השפה שהם מבינים! השפה שצריך לדעת אותה מי שרוצה לחיות כאן!”

“אברום, אתה עוד לא ‘בר־מצווה’ וכבר נעשית ‘מומחה’ לארץ־ישראל!?” מעביר מיכאל את המושכות לידי הנער ומרשה לו לנהוג בעגלה.

“מיכל, קח אותי אליך ליהוד… אני אטפל בסוסים, הכל, אעזור לך…”


*

מיכאל שקוע בדגים ובתבשיל החם של ארוחת יום שישי. במשך השבוע חי על פיתות אחדות, גבינה יבשה, זיתים, אבטיחים וענבים. אשתו הצעירה ואימו עומדות עליו ומגישות לו מכל טוב, ממה שחסכו מפיהן במשך השבוע. לאחר ששבע הוא אוזר אומץ ופונה לאביו. יצחק־צבי יושב בראש השולחן, מלטף זקנו ומזמזם זמירות של שבת.

“אבא, אני חושש שלא נספיק לסיים את בניית הבית לפני הגשמים. צריך לקחת עזרה. אי־אפשר לעבוד גם בעגלה וגם בבניין.”

“תיקח עוד פועל…” ממשיך האב לזמר.

“צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו. כששולחים אותו עם עגלה וסוסים, צריך לדאוג שהם לא יברחו ממנו והוא לא יברח איתם… מישהו נאמן, כמו משפחה…”

העיניים ננעצות באברהם.

“אברמ’ל לא יבוא איתך!” מודיעה ביילה. “הוא ילד! עוד לא בר־מצווה! הוא צריך ללמוד, כמו כל הגברים במשפחת שפירא.”

“כבר למדתי קצת ערבית, ואני גם יודע לנהוג בסוסים. אני רוצה ליהוד! יותר טוב לי שם מאשר ביפו.”

“שם קשה מאוד,” אומר יצחק־צבי. “ואתם שני הבנים שנשארו לי בשביל ארץ־ישראל. אם חס ושלום ניכשל… כל פעם שמפליגה אונייה מיפו, יהודים חוזרים בה לגולה. אני מתפלל יום־יום שנישאר כולנו כאן, שנצליח.”

“אבא, תקשיב, אברום ילמד להיות עגלון. אם יהיה צורך יוביל במקומי את אבני הכורכר מוואדי אל־עסל ליהוד, ואני אוכל להשגיח על הבנייה. בינתיים תהיה פרנסה למשפחה מעגלונות. עד שנחרוש ונזרע ותבשיל החיטה – יעברו חודשים רבים.”

ביילה מתחילה לבכות.

“מה את בוכה, אמא?”

“אוי לי שהגעתי לכך – מיכל ואברמ’ל, בנים שלי, נכדים של ארבעים ושניים דורות של רבנים – יהיו בעלעגולס!?”

“אבל הם יהיו עגלונים בארץ־ישראל, ביילה, וזה העיקר!”

“אברמ’ל ילדי, אם יקחו אותך לעבוד בעגלונות, לעולם כבר לא תלמד.”

“אמא, אני אלמד – סוסים!”


*

בוקר יום ראשון. זוהי השעה המאושרת בחיי אברהם מאז הגיעו ארצה. שיירה של עגלות מתאספת עוד בטרם האיר השחר ויוצאת מזרחה, בדרך ליהוד. העגלות עמוסות צורכי אוכל, קרשים, חביות, כדים, מחרשות, כלי עבודה וחומרים לבניין ולשדה. מיכאל אוחז במושכות ואברהם יושב מאחור במרומי הר של מטען המחוזק בחבלים, ומשגיח שלא ינסו לגנוב מהעגלה.


ביהוד, משני צידיה של הדרך הראשית, מתרוממים קירות בתים אחדים, בנויים אבני־כורכר מחוזקות בטיט בהיר, חום־ורוד. על גג בית אחד מציבים מבנה אלכסוני של קרשים ולוחות, כדי לקרותו ברעפים. כבר כרו גם באר. לולא מצאו בה מים לא היה אפשר להקים את היישוב.


הם פורקים את מטען העגלות על הגבעה. אחדים מהמתיישבים נשארים לעבוד עם הבנאים הערבים, בהדרכת דוד נוביק, הנגר, שקיבל על עצמו את עבודות־העץ בבנייה. אחרים, ובהם מיכאל ואברהם, יוצאים בעגלות ריקות לעבר גבעות ואדי אל־עסל, כלומר “גיא הדבש”, לחצוב שם אבני כורכר נקבובי ופריך, ולהעמיסן על העגלות.


זהו יום העבודה הראשון של אברהם בארץ־ישראל. יום לא קל. שלהי קיץ והשמש מכה באכזריות. הדרך הגרועה, היבשה, או שהיא מעלה אבק, או שהיא חולית וטובענית. הסוסים מתעייפים ולא פעם צריך לעזור בדחיפת העגלה, שגלגליה טחנו את החול עד ששקעו בו. אין צל. לא נראה שום עץ בסביבה לנוח תחת צמרתו. אין כלום. רק שמש, שמיים גדולים, ואדמה רחבה וריקה לכל עבר.

ידיו של אברהם מלאות עבודה. בחנייה עליו להשקות את הסוסים ולהלביש מתחת ללסתותיהם שקי־ראש מלאים חציר ותבן ללעיסה. לעזור בפריקה, בהעמסה ובדחיפת העגלה. להיטלטל בעגלה מאחור כל הדרך, כשהוא שואף אבק ופניו צרובים בשמש.


עד שהם מגיעים לוואדי אל־עסל, בני־ברק של ימינו, וחוצבים ואוספים די אבנים להטעין על העגלות – שוקעת השמש ומחשיך היום. אי אפשר לחזור ליהוד. העגלונים, רובם מן המתיישבים, ועימם פועלים ערבים אחדים, לא נראים מופתעים או מודאגים. הם מסדרים את העגלות בצורת ריבוע סגור, מתירים את הסוסים והפרדות ומכניסים אותם פנימה, ואחר־כך משקים וקושרים אותם היטב שלא יברחו או ייגנבו במשך הלילה. אחר־כך מדליקים אש בשיחים יבשים שקוששו, לחמם מים לתה. מוציאים פיתות וזיתים עם גבינה יבשה, לועסים ומדברים על רעוף־פחה, המושל התורכי של ירושלים, שמעכב עדיין את הרשיונות לבניית הבתים. כל אחד בתורו לוגם מכד החרס שהביאו עימם, שוטחים שקים בעגלות, שוכבים עליהם בבגדיהם, מתבוננים ברקיע הזרוע כוכבים ונרדמים אחד־אחד בהשמיעם עד מהרה קולות נחרה שבוקעים את הליל וגוברים על יללת התנים.

אברהם שוכב ער. ידיו שרוטות ומלאות יבלות. פניו בוערים למרות קרירות הערב. הוא נזכר בלילה הראשון שלו בארץ־ישראל, כשלן תחת כיפת השמיים בבאב־אל־ואד.

“מי שומר עלינו, מיכל?” שואל אברהם.

“הבהמות קשורות יחד ואי־אפשר להוציא אותן. אם יתקרב מישהו, יתחילו הסוסים לצהול, ונתעורר.”

“הלוואי שנתעורר בזמן.”

“יש כאן, תחת השק, נבוט גדול.”

“תרשה לי לגעת בו?”

“תגיד את האמת, אברום, היה לך קשה היום? אתה מתגעגע הביתה?”

“לא נורא. רק חבל שאני לא יכול לספר על כך לחברים בטוקמאק. לא יאמינו שאני עובד בכפר, בארץ־ישראל! את נציב המלח של אשת לוט עוד לא ראיתי, גם לא את סולם יעקב ואת ערשו של עוג מלך הבשן, אבל אבנים כמו אלה שעליהן בטח ישן יעקב אבינו, אני כבר מכיר היטב.”


*

כאשר הם חוזרים ביום שישי ליפו – והנה אסון! לאחר מחלה קצרה מת מנחם, בנו של יצחק־צבי. בני־המשפחה נסעו עוד אתמול לירושלים, לשבת “שבעה” בחברת האלמנה ובתה. ביום ראשון בבוקר עולים מיכאל ואברהם בעגלה לירושלים, וכל העבודות נדחות בשבוע.

בבית האבלים מתרפקת ליבה־רוחל הקטנה על דודה אברהם, שמבוגר ממנה רק בשנים אחדות.

“אל תבכי, רוחל,” מלטף הנער את אחייניתו היושבת על ברכיו. “אנחנו, כל מי שנשאר מהמשפחה, עוד יגיע לפתח־תקוה, וגם אתן תבואו איתנו. לא נעזוב אתכן! נבנה אחוזה גדולה, ויהיו לנו סוסים וכרכרות, כמו בחוץ־לארץ. אני אסיע אותך בעגלה, ברחובות המושבה החדשה…”

יצחק־צבי מתבונן בבן־זקוניו ובנכדתו היתומה. מדוע מתאכזר הגורל לבני־משפחתו דווקא לאחר שעלו לארץ־ישראל? האם לא עשה הטוב בעיני אלוהיו? והוא ממלל את נבואת ירמיהו: “ובאו ורננו במרום ציון, ונהרו אל טוב השם, אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה, ולא יוסיפו לדאבה עוד.”


*

כאמור, ימי השבוע עוברים על אברהם ואחיו ביהוד ורק לשבתות הם חוזרים ליפו. כסף לקניית עגלה וצמד סוסים נוספים כבר לא נותר בידי יצחק־צבי, שמעתה חייב לדאוג גם לכלכלת מנוחה האלמנה וליבה־רחל היתומה בירושלים. מיכאל משגיח על השלמת הבנייה, ואברהם נעשה עגלון. מבוקר עד ערב הוא עובד בהובלות. כבר למד לדבר עם הסוסים בשפת העגלונים – “דיו” לזירוז ו“הויסה” לעצירה, משתמש בשוט בעדינות, רק לרמוז להם על רצונו. ומעבודתו הוא מפרנס את המשפחה. בלילות ישנים השניים בבניין הלא־גמור. מעליהם פרוש רקיע מנוקד כוכבים.


בוקר. אברהם, חבוש כובע רחב־שוליים ולבוש בגדי־עבודה פשוטים, מוציא את הסוסים מהסככה, מניח עליהם רסן וריתמה וקושר אותם ליצול. עולה לעגלה, מושכות ושוט בידו.

“היום תיסע לבדך לוואדי אל־עסל,” אומר מיכאל. “אני נשאר עם רב דוד להשגיח על בניית הגג. אם הפועלים יטעו, בחורף מי־הגשם יחדרו פנימה.”

“מיכל, האם לא מסוכן לשלוח לשם את הילד לבדו?” שואל דוד הנגר.

“ראה, אבא כבר מבוגר מדי לעבודה זו, ואם ניכשל, ניאלץ לחזור לאוקראינה בבושת־פנים ובלי רובל אחד. אברום, אל תפחד. יש נבוט בעגלה תחת השק. אל תעצור, ותשתמש בו רק בלית ברירה. ובמקום שיש אבנים בדרך, תיזהר שלא יישבר לך גלגל!”


הדרך לוואדי אל־עסל עוברת ללא תקלות. העגלה ריקה וקלה, הסוסים עדיין רעננים, טל הבוקר מונח על הדרך, עושה את החול לח ופחות טובעני. ליד משוכת־צבר אברהם עוצר את הסוסים, ובהנפת נבוט מפיל פירות אחדים. הוא מגלגל אותם היטב בחול כדי להסיר את הקוצים, מפשיל את קליפתם באולר קטן, כפי שלמד מהערבים, אך נזהר לא לאכול יותר משניים־שלושה סאברס. אומרים שאכילה רבה מהפרי הזה סותמת את המעיים ועלולה להזיק לבריאות. אילו רוחל היתה כאן, הוא מהרהר, הייתי קולף גם לה.


אחר־הצהריים, בנסיעה חזרה, מתנהלת העגלה לאיטה. מיטלטלת בכבדות בדרך גרועה, מלאה חריצים ואבנים, גלגליה חורקים כעומדים להישבר. ליבו של אברהם מפרפר. כל גלגל שבור, הזקוק לתיקון אצל הנפח הגרמני בשרונה – הוא הפסד כספי נוסף למשפחה.

בהמשך הדרך מתחלפת הקרקע הקשה באדמת חול טובענית, והגלגלים שוקעים בה. קריאות־זירוז של אברהם לסוסיו אינן מועילות. הוא מצליף קלות בשוט: “דיו! דיו! רק עוד קצת, עוד מאמץ… דיו!” – לשווא. לצערו הוא מצליף בהם שוב, ושוב, אך הסוסים תקועים על מכונם באמצע הדרך ואינם זזים. אברהם יורד, מנסה לדחוף עימם את העגלה העמוסה אבני־כורכר חומות־צהבהבות – לשווא. עוד הצלפה, והסוסים כמו כדי להרגיז אותו ולהשפילו – מתחילים להחריא.

מלא זעם הוא מניף את הנבוט שהיה מוסתר עד עתה תחת המושב, ורץ אל הסוסים המפליצים, להכותם – אך ברגע האחרון מתעשת, משליך את הנבוט ארצה ואחריו את עצמו, וכך שוכב מוטל על בטנו, מכה בידיו בחול ובוכה בחוסר־אונים.

אחר־כך אברהם נרגע, קם, פורק אבנים מן העגלה. עתה אפשר להמשיך בנסיעה. אך בתום קטע החול הטובעני הוא אינו מוותר. רץ חזרה ונושא במו ידיו, בעקשנות של נמלה, אבן אחר אבן – עד שמשלים את המטען כולו וחוזר עימו לפנות־ערב ליהוד.

לפחות לא נשבר אף גלגל, הפעם!


*

ערב. לאחר שהתיר את הסוסים מרתמתם, משקה אותם אברהם מים בדלי, מאכיל ומלטף אותם קלות על רעמתם ולאורך גבם, לפייסם. אף שאלה סוסי־עבודה שלא נועדו לרכיבה – קדיש בלשון הערבים – מנסה אברהם כוחו ברכיבה עליהם, כדי להתלמד.

הוא מוציא את אחד הסוסים ודוהר עליו לאורך הרחוב הראשי של יהוד, שלמען האמת אינו אלא דרך־עפר גרועה וחשוכה, מדמה לעצמו שהוא יושב על סוס אציל שנועד לרכיבה בלבד, לבוש עבאייה צבעונית, כאפייה ועקאל לראשו, אקדח למותניו וחרב בנדן הקשור לאוכפו – כמעשה הפרשים הבידואים שביקרו ביפו.

“אברום, חזור הביתה!” קורא אחריו מיכאל. הגג מכסה רק את מחצית הבית, ועל רצפת החול באחד מחדריו לנים אחדים מן המתיישבים.


*

במוצאי ראש השנה, באחת משנות השמונים הראשונות של המאה התשע־עשרה, בחצות לילה, מתאספת ביפו שיירת העגלות היוצאת ליהוד. המתיישבים נמצאים במרוץ עם הזמן – לסיים את בניית הבתים לפני בוא החורף. לאחר שני ימי החג יש לנצל כל יום חול לעבודה. אברהם נוהג בעגלה מלאה קרשים ורעפים, לידו יושב דוד הנגר. ראש הנער צונח מדי פעם מרוב עייפות.

“רב אברום!” מהתל בו דוד, “התעורר! ספינות שלך טבעו בים של יפו?”

“בראש־השנה הייתי בר־מצווה!” אומר אברהם בעצב.

“מזל־טוב. שתזכה לקיים את כל המצוות!”

“הייתי כל־כך עייף, שאבא לא היה יכול ללמד אותי להניח תפילין, כמו שלימד את האחים שלי. בערב ראש השנה הסביר לי קצת, אבל לא הספקתי להתאמן, ובחג הרי אין מניחים תפילין. אבא רצה שהבוקר נניח תפילין יחד, פעם ראשונה בחיים שלי – אבל איך? – אני כאן, והוא נשאר ביפו.”

“אל תדאג, אברום. אתה תניח תפילין.”


השחר מאיר עליהם בין הכפרים סלמה וחירייה. העגלה מיטלטלת בדרך עפר, משני צידיה משוכות צבר. דוד הנגר מבקש מאברהם לעצור. יורד עימו מהעגלה, מוציא את התפילין מנרתיקו, מראה לנער כיצד לכרוך אותם על זרועו ולקשור על ראשו. יחד הם עומדים מול השמש העולה על הרי אפריים האפורים־כחולים, והוא מלמד את הנער לחזור על פסוקי התפילה.

“וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט…”

אורחת גמלים עמוסים פחמים חולפת על פניהם בצלצול פעמונים, ומגמת פניה ליפו. מוביל־השיירה, הרוכב בראש על חמור, והגמלים שאחריו, מסבים מבטיהם בסקרנות לעבר הנער העטור רצועות וקוביות שחורות על ידו האחת ועל ראשו.

כך נעשה אברהם בר־מצווה, ומניח תפילין לראשונה בחייו – בדרך בין סלמה לחירייה.


 

פרק חמישי: דמות נער עברי חדש

הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק־צבי עם בני־משפחתו ואורחים. מיחם־מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי־זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק־צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

“חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו,” מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת־סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. “בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון־לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים.”

יצחק־צבי שובר אף הוא מכיתת־סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: “הערבים מפג’ה, שליד פתח־תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן־מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח־תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה.”

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן־גילו.

“קשרתי את הסוס באורווה,” הוא אומר. “חושך. בקושי רואים.”

“אברמ’ל, אברמ’ל… תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?” טוענת ביילה באוזני בעלה. “בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!”

“מיכאל בני הגדול נשאר בפתח־תקוה, ואברמ’ל שומר קצת כאן,” מתנצל יצחק־צבי בפני האורח. “אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו.”

“מה יצא לו מזה? הלא אברמ’ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי.”

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה ־ שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. “בוודאי!” הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. “הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ־ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה ‘תפארת בחורים כוחם’ – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ־ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד.”

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת־ביטול בידה.

“לא, מרת שפירא, לא בחורי־ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ־ישראל. בוא הנה!” קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי־ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

“נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ’ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו… שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי־לב וחזקי־יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!”

“נו, נו, אל תגזים,” אומר יצחק־צבי. “הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר.”

“למשל?” שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

“למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת־פנים לגולה.”

הגשם מתגבר, מכה מטחים חזקים על הגג. הקירות החדשים, הבנויים אבן חול נקבובית, סופגים לחות. צינה מתפשטת בחדר, חרף התה הלוהט.

“אין לכם תנור?” שואל אחד המתיישבים, בן־ציון.

“יש לנו,” אומרת ביילה, “אבל אנחנו לא מצליחים להשתמש בו. רק העלינו אש – ומיד עלה עשן סמיך וגרם לנו כאב־ראש.”

“אמא, תני לי לטפל בו,” אומר אברהם.

התנור הוא קערת נחושת מוצקה וכבדה, ניצבת על רגל אחת. הנער לוקח גחלת לוחשת מהמיחם, מניחה בקערה בין הגחלים הכבויות ונושף בה. כאשר הגחלים בוערות היטב ומאדימות, הוא מכסה אותן בשכבת חול.

“יצחק־צבי צדק בדבריו,” אומר בן־ציון. “לא תיארנו לעצמנו כמה קשה יהיה לנו כאן.”

“לא ידעתם מה מחכה לכם?” שואל יעבץ.

אברהם מציב בחזרה את קערת־התנור על השולחן, הכלי מפיק חום אך עשן אינו עולה ממנו.

“איך יכולנו לדעת?” ממשיך בן־ציון, אך האווירה סביב השולחן נעשית חמימה, והאורחים מיטיבים ליבם גם בכיבוד הצנוע של פירות הארץ. "בא אלי לביתי בביאליסטוק אברהם קופלמן, שנשלח על־ידי אנשי פתח־תקוה – ושיכנע אותי: ‘שאטיל, תקנה אדמה במושבה.’ איך? שתה תה, קינח בעוגה שאפתה אשתי, החליק על זקנו העבה, פיטם מקטרתו, נעץ אותה בין שיניו וסיפר לי נפלאות:

"‘יושב לו יהודי על אדמת ארץ־ישראל בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ־לימונים. פותח היהודי את חלון־ביתו, שולח יד וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הוא שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה־לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כמו בגן־העדן.’

"שאלתי אותו: ‘רב אברום, צריך להביא לשם את החליפה והצילינדר?’

"‘הצילינדר!?’ צחק עלי, ‘הלא אמרתי לך בפירוש: הארץ ארץ זבת חלב ודבש היא, כל עץ וכל שיח – הענפים מטפטפים עסיס. למה לך הצילינדר? העצים יטפטפו עליו עסיס וילכלכו אותו! תשאיר אותו בביאליסטוק.’

"‘ומה טיב אדמת המושבה שאקנה?’ – שאלתי.

“‘אספר לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדת הירקון גדלים אבטיחים ענקיים כאלה, שאת מחצית האבטיח אוכלת משפחה שלמה לשובע במשך יום תמים. לאחר שגומרים לאכול, מתיישבים בני־המשפחה בקליפה, שגודלה כסירה קטנה, ומפליגים בה על הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים הם שולים אחד מדגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…’”

“ואתה האמנת לו?” מחייך יעבץ.

“מה זאת אומרת האמנתי? וכי יכולתי לדעת שיהודי מארץ־ישראל ישקר? רק כאשר הגענו ליהוד וראינו שפתח־תקוה חרבה עדיין, שהמתיישבים ברחו מפני המאלאריה והצרות האחרות, ושהמציאות שונה לחלוטין מהגוזמאות שלו, באנו אליו בטענות קשות. ואתה יודע מה ענה לנו הלץ הזה?”

"לא – "

“‘אתם הייתם כמו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם מראים לו תחילה צרור של שחת. במקום למשוך אתכם לאורווה – הכנסתי אתכם לארץ־ישראל… אז מה, מגיע לי עונש? תודה אתם צריכים לומר לי, אתם ובניכם ובני בניכם, וכל צאצאיכם עד לדור אחרון!’ – זה מה שאמר לי מר גוזמאי הבדאי הזה!”


*

שלהי־קיץ באמצע שנות השמונים של המאה התשע־עשרה. שיירה של חמורים גדולים, טעונים כל אחד שני סלי־נצרים כרסתניים, מלאים אבני־בניין, נכנסת לפנות ערב לאיטה לחצרו של יצחק־צבי ביהוד. את החמורים מלווים מיכאל ואברהם.

“תפסיק להתאבל על העגלה והסוסים שהיינו מוכרחים למכור!” אומר מיכאל לאחיו. “כל שבוע נשבר גלגל, כמה פעמים יכול אבא המסכן לשלם? לחמורים אין גלגלים!” הוא מנסה להתבדח. “יום אחד תרכב על סוסה אצילה, אמיתית, ולא תיאלץ לעשות פאנטאזיות על סוס־עבודה פשוט, אחרי שיום שלם סחב עגלה.”

“אני בכלל התאוננתי?” רוטן אברהם.

“רואים בעיניים שלך. אתה גאוותן. מתבייש ללוות חמור. כאשר באים מולנו אנשים, אתה פונה הצידה, מעמיד פנים כאילו אינך מכיר אותי!”


יצחק־צבי יוצא לקראתם מפתח הבית ופניו מבשרים על צרה חדשה. “ברוכים הבאים עם החמורים בפעם האחרונה,” הוא אומר.

“מה הפעם, אבא?” נבהל מיכאל. “מישהו נפטר, חס ושלום?”

“לא, ברוך השם כולם בריאים. רק אנחנו נפטרים מהחמורים,” עונה יצחק־צבי. “ישב אצלי יהושע שטמפפר ועשינו חשבון של ההובלות עם החמורים. התברר שאני מפסיד גם בעסק הזה.”

“אבל אם תמכור אותם עכשיו, יכול להיות שתקבל בעדם פחות ממה שעלו לנו,” אומר מיכאל.

“העיקר להיפטר מעסקי ההובלות האלה, שמרוששים אותי. מצאתי לך עבודה, בשני נפוליונים לחודש, בפתח־תקוה. חורשים תלמים כדי לסמן את הגבולות, וגם תעזור בעיבוד החלקה המשותפת לביאליסטוקים ולנו, בהדרכת יודה, מנהל העבודה. אברמ’ל יישאר איתנו בינתיים ביהוד.”

“טוב,” אומר מיכאל. “אולי בשכר של שני נפוליונים לא נצטרך לעבוד יום שלם על לחם ומים בלבד.”


*

מיכאל חולה. אשתו רבקה חולה. חולה התינוק שרגא־פייבל, שנולד פגום־משהו ואינו מתפתח ככל הילדים. הרעב מחליש את כולם. הבית ביהוד אינו גדול ומלא אנחות.

מוצאי־שבת.

“מחר בבוקר אתה יוצא לפתח־תקוה, למלא למשך שבוע את מקום אחיך,” אומר בצער יצחק־צבי לאברהם, שהוא עתה כבן ארבע־עשרה. “אחרת ינכה מנהל העבודה את הימים האלה ממשכורתו של מיכאל, שכולנו חיים עליה כאן.”

“ואני חשבתי שסוף־סוף הוא ילמד קצת תורה אצל יעבץ או אצל הרב מרדכי גימפל. יושבים פה רבנים ומורים ואברמ’ל גדל פרא כמו מוז’יק. סוסים הוא מחפש כל הימים, ועם הפלחים מיהודיה מקשקש בערבית.”


 

פרק שישי: כמעט נהרג בקטטה עם ערב־מלאלחה

בוקר יום ראשון. אברהם רוכב על חמורו במשעול העובר בין חלקות חיטה ירוקה, בדרך מיהוד לפתח־תקוה. סביב, לכל מלוא העין, אין במרחבים דבר מלבד אוהלים משחירים של בידואים, הפזורים פה ושם, וקצת שדות ובוסתנים ליד כפרי הערבים. הוא רעב. בבוקר אכל רק פרוסת לחם יבש ושתה כוס תה קלוש.

האדמה מצמיחה עשבי־בר פורחים. צבעיה אפור, חום וצהוב. לפעמים אדמת חמרה אדמדמה או גבעות חול בהיר ורך, בצבע זהוב, שאברהם נהג להתרוצץ יחף על גביהן ולהשתובב עם חבריו. משעול השדות יורד אל ואדי צר ששטפונות החורף חרצו באדמת השדות. בהמשך מתפתל המשעול בין משוכות צבר, מטפס על גבעות רכות, שבקיץ ניגר עליהן החול ברוח קלה, בפיכפוך חרישי.

מדי פעם שולח הנער את ידו לאחור ודוקר קלות בקצה הנבוט את שיפולי גבו של החמור, לזרז אותו. ואולם החמור עקשן. פוסע לאיטו בצעד קצוב שיוצר תחושה של פעילות עסקנית שמתמזגת בנענוע אוזניו. הוא אינו מתחשב בקריאות הזירוז של הנער, שרוחו כבר קצרה לחזור למושבה החדשה מהביקור שעשה בבית הוריו ביהוד.

אברהם מהרהר בתקופת הזמן שעבר מאז החליטו הביאליסטוקאים לגור בפתח־תקוה, ליד שדותיהם. הם הקימו רחוב ראשון במושבה המתחדשת – רחוב חובבי־ציון קראו אותו, על שם האגודה “חובבי־ציון” באודיסה, ששולחת מדי פעם מעט כסף למושבה.

מיכאל, שהבריא ממחלתו, עבר לפתח־תקוה עם רבקה אשתו וילדיו הקטנים, והקים בית ברחוב חובבי־ציון, על האדמה שקנה האב. אברהם גר שם עם אחיו ומשפחתו במשך ימי השבוע, ורק לשבתות ולימי חג הוא חוזר אל בית ההורים שנשארו ביהוד.

שני האחים עובדים קשה מבוקר עד ערב, אך הכסף כמעט אזל. צורכי מזון הם לוקחים בחנות בהקפה – עד שתבשיל החיטה, תיקצר ותגיע לגורן המושבה. מקום הגורן בתחילת רחוב חובבי־ציון, צעדים אחדים מן הבאר. אם היבול יכזיב, רע ומר יהיה. על בגדים חדשים ושאר מותרות אין כלל מה לחשוב. שני האחים חוסכים מפיהם כדי לשלוח מדי יום שישי מעט מזון להוריהם הזקנים. שלשום כמעט שלא היה לנער מה להביא להוריו. במשך השבת השתדל כל אחד להסתיר מן השאר את צערו על המחסור. אברהם ניסה לא לחשוב איזה תבשילים הוגשו באותן קדרות בטוקמאטק. רק החמור מרוצה. עכשיו עונת ה“רביע”, מרעה האביב, הוא לוחך עשב כאוות נפשו, ושבע.


“אימשי, יאללה! אימשי יא־חמאר של בלעם הרשע!” – מגיע אברהם למושבה הקטנה, שרוב בתיה עומדים בראשית בניינם. הוא מתפלא לראות כי ברחוב אין נפש חיה. רק אישה אחת נקרית על דרכו, והוא שואל אותה:

“מה קרה, איפה כולם?”

“הבידואים ערב־מלאלחה עלו עם העדר על שדה החיטה במערב. כל האיכרים עם הערבים שלהם יצאו להילחם באלו של מלאלחה. אברמ’ל, לאן אתה רץ? אני אספר לאבא ולאמא! – רק למבוגרים מותר ללכת לשם!”

אך אברהם אינו שומע לה. הוא עוזב את החמור באמצע הרחוב ורץ, נבוט בידו, להשתתף בקרב.


וכזהו מצב הקטטה בשעה שאברהם עומד להצטרף למחנה הפתח־תקוואים: תחילה נסוגים הבידואים עם עדרם משדה החיטה לעבר הכפר הערבי חירייה; האיכרים אינם מסתפקים בהרחקת העדר שחיבל בשדותיהם אלא רוצים לתפוס את הבקר של הבידואים, להביאו למושבה, לגבות תמורת שיחרורו תשלום נזק מידי הבעלים וכך ללמדם כי יבול שדותיהם של היהודים אינו הפקר.

שמש האביב חזקה מאוד, אך עדיין לא לוהטת. כחול השמיים שקוף, ללא ענן. צבע החיטה ירוק דשן, לאחר שרוותה גשמי חורף. ליד ואדי אל־עסל, משיגים הפתח־תקוואים את הבידואים, ובלא חישובי כוחות של רבים מול מעטים – תוקפים אותם; אך מספר הבידואים גדול מהם פי חמישה לערך.


עוד מרחוק שומע הנער את צעקות הבידואים: “עליהום! ילען דינכום יא יאהוד! ולאד אל־מייתה!” כלומר, ארורה דתכם, יהודים, בני־מוות, פחדנים.

בידי האיכרים אין נשק חם. רק בידי יודה נמצא אקדח, שאירעה בו תקלה וחדל לירות. וכך, תוך כדי ההתקפה הופכים האיכרים למתגוננים, ושוקלים נסיגה זהירה חזרה לגבולות המושבה. פתאום נופל האקדח מידיו של יודה, שעה שהוא מנסה לתקנו. הוא מתכופף להרימו, ואחריו מתכופף גם שומר ערבי של המושבה, שהצטרף לקטטה לצד האיכרים. אחד מבני ערב־מלאלחה מנצל את שעת־הכושר ובמכת אלה על ראש השומר הערבי מפיל אותו ארצה. הלה נותר שרוע ללא־תנועה, כמת.

הידיעה שבידי היהודים לא נשאר נשק חם והם מתכוננים לסגת, מעודדת את הבידואים להסתער עליהם בקריאות “עליהום! עליהום!” – כשמאחור מסלסלות נשות השבט את קולן בצריחות גרוניות, להלהיב את הלוחמים.

מול הבידואים נשאר אחד האיכרים, איש אמיץ ושמו רב אלתר. בשנותיה הראשונות של פתח־תקוה היה אחד מן “הירקונים” – אותה קבוצה שהתיישבה על גדת הירקון, ושחלקה מת בקדחת ובמחלות אחרות, והיתר התפזרו לכל עבר. הוא היחיד שחזר לגור בפתח־תקוה המתחדשת. עתה הוא מנופף במקלו לכל עבר, לבלום את הבידואים ולאפשר לחבריו נסיגה מסודרת.


ברגע זה מגיע אברהם לזירת הקטטה, שכיום בנויה עליה קרית מטלון. מה, אלה ירמסו את החיטה ובגללם נפסיד הכל? – צריך ללמד אותם לקח! – הוא אינו שם לב לאנשי המושבה הנסוגים, אלא רואה רק את רב אלתר עומד יחידי ומחליף מהלומות במקל על ימין ועל שמאל. מיד הוא ממהר לעזרתו ומכה לצידו בנבוט. מעוצמת המכה על כתף אחד הבידואים נשבר הנבוט – וידיו של אברהם נשארות ריקות. הוא מבחין כי אלתר עייף ופצוע, ונראה שכוחותיו עוזבים אותו. בהחלטה מהירה חוטף אברהם את המקל מידו וממשיך לנופפו ולהכות בו.

מרוב התלהבות אין הנער מבחין בכך ששאר הפתח־תקוואים כבר התרחקו, גם אינו שומע את אלתר, שקורא לו לחזור עימו למושבה. איש מהנסוגים אינו חש בהיעדרו של הנער, ואחר רגעים אחדים הוא מוצא עצמו בשדה מוקף מכל צד בידואים זועמים, שאחד מהם מכוון לעומתו רובה.

נשמעת ירייה. אברהם חש צריבה עזה בזרועו השמאלית וכעבור רגע מתמוטט ונופל על גבו. נפילת הנער מגבירה את התלהבות המתנפלים. הם מתקרבים אליו. מאחור נשמעות צריחות ויללות־נקם של הנשים. הבידואי שירה טוען פעם נוספת את הרובה מצד פי הקנה באבקת־שריפה ובברד. לאיטו הוא מלכסן אותו מול פני הנער המוטל בתוך מרבד צמחי האביב.

“אידבח אל־יאהודי!” קוראות הנשים.

היללות, שחט את היהודי! – מפחידות את הנער יותר מקנה־הרובה המכוון אליו. הכל נשכח עתה. גם הרעב. רק פרצוף בידואי עטור תלתלים שחורים, פרועים, ועיניים בורקות בפראות.

זה הסוף?

נשמעת ירייה…

בבת־אחת יורדת עליו חשיכה. האם עודנו חי? – זוהי עבאייה, אדרת־שיער בידואית שחורה ורחבה, שמוטלת עליו ומכסה אותו. ריח חריף של צמר גמלים ועשן חודר לאפו והוא מתעטש. רגע לפני הירייה יצא בידואי זקן ומכובד ממעגל הגברים שמקיף את הנער, היטה את הרובה כלפי מעלה – והאש נורתה לשמיים. הזקן שהטיל על אברהם את העבאייה שלו כפורש עליו את חסותו, פונה לנוכחים ואומר:

“אחיי, בני שבטי, אל תראו את גבורתכם מול נער יחידי בשדה! הנער האמיץ הזה נלחם בנו במקל בלבד! ומה יצמח לנו אם נהרוג אותו? הלא אין כפרה לדם אלא בדם! – והיהודים – הלא ראיתם, הם היו מעטים מאיתנו, בלי נשק, ובכל זאת לא היססו להתנפל עלינו!”

בקרב הבידואים נשמע ריטון התנגדות לדבריו, לכן ממשיך הזקן ואומר: “איני צריך לספר לכם איזה נזק עלולים לגרום לנו קונסול רוסיה, קונסול אוסטריה וקונסול צרפת, שהיהודים האלה הם נתיניהם – אם יאשימו אותנו ברצח הנער?”

השפעת דבריו האחרונים ניכרת הפעם היטב על השומעים. הוא פונה עתה אל הנער, מסיר מעליו את העבאייה, ופוקד עליו:

“קום!”

אברהם קם, מחזיק את ידו השמאלית בימנית, הבריאה, מתבונן בשיח' בעיניים כחולות בעלות מבט חודר, תקיף ובלא פחד.

“מה שמך?”

“אברהם שפירא.”

“בן מי אתה, איברהים?”

“יצחק־צבי שפירא, מיהוד.”

“לא שמעתי עליו. ומי יש לך במלאבס?”

“אחי הגדול, מיכל, מיכאל.”

“את שם אחיך שמעתי, איברהים! – איברהים אחו־מיכו, איסמללה עליכ! – ברכת האל עליך – אתה ג’דע! גיבור! מהיום והלאה אימצתי אותך לבני, וכל מי שיגע בך לרעה, ויפיל שערה משערות ראשך – כאילו פגע בי, ונקמתי תרדוף אותו! ועתה חזור למלאבס, איברהים־מיכו, ואללה יטאוול עומרכ! – אלוהים יאריך את ימיך!”

הנער, שכבר דובר ערבית, וגם יודע את נימוסי המקומיים, משיב בברכה המקובלת: “אללה יתפט’כ! – אלוהים ישמרך בחיים!” ופונה והולך מזרחה.

עד מהרה הוא פוגש מולו את בני־מושבתו הדואגים לו, ובראשם את השומר הראשי של פתח־תקוה, סנדר חדד, שחזר מיפו ומיד יצא בראש אנשיו לחפש אחריו. את זרועו הפצועה חבש אברהם בידו הבריאה, בכנף חולצתו. סנדר מפציר בו לספר איך נפצע וכיצד ניצל. הנער נענה לו ברצון, ומקשט מעט את מעשה גבורתו כדי להתגאות שנשאר יחידי בשדה־המערכה.


*

בערב, על משכבו, עדיין חש הנער צריבה בזרועו הפגועה, ומהרהר בקורות היום: הפעם ניצחו הבידואים. אין ברירה, יש לחיות איתם גם בעתיד. גורל המושבה תלוי ביחסים עימם. צריך ללמד אותם לקח. לדעת להכות ולדעת לספוג מכות, כמו שאומר סנדר חדד. אבל אולי אפשר גם ללמוד מהם? – חיי ניתנו לי במתנה מידי השיח' הבידואי של ערב־מלאלחה. הם נזהרו לא להסתבך עם המושבה ברצח, בגלל המנהג של נקמת הדם, שהם בטוחים שגם אנחנו ננהג על פיו. עלי לדעת את שפתם ומנהגיהם. איברהים אחו־מיכו, קרא לי השיח‘. שם טוב? מעורר כבוד? האם אהיה יום אחד שיח’ איברהים אחו־מיכו המפורסם ממלאבס? המנהיג של המושבה?

הרעב מציק לו. הוא עדיין בגיל ההתבגרות, וגם הערב לא נמצאו למאכל בבית אחיו אלא דייסת בורגול ועדשים בבצל וחמיצת עלי חמציץ מן השדה.


*

בבוקר יוצא אברהם לעזור לאחיו בעבודה. פציעתו אינה חמורה, תישאר אמנם צלקת, אך בידו הימנית הוא יכול להועיל.

אותה שעה כה מציק הרעב לשני ההורים הזקנים, עד שהם קמים והולכים מביתם שביהוד, מבוססים ברגל שעות בחול העמוק, אולי יימצא משהו לאכול אצל בנם בפתח־תקוה. בבואם לבית שברחוב חובבי־ציון הם מוצאים רק את רבקה עם נכדיהם הקטנים, שרגא־פייבל החולני ואחותו. המזווה כמעט ריק, ולא עוד אלא שרבקה מספרת בבכי שמיכאל ואברהם יצאו אף הם הבוקר רעבים לעבודה. גם על ההתנפלות היא מספרת, ובראותה את חיוורונם של הזקנים, היא מוחלת על כבודה, הולכת לחנווני, ומתחננת לפניו בדמעות שיקיף לה עוד מעט מצרכים כדי להאכיל את הורי בעלה הרעבים.

“אינך צריכה לבקש פעמיים,” הוא אומר לה. “הלא אברמ’ל רק אתמול ניצל בנס!”


 

פרק שביעי: השומר הראשי סנדר חדד

יהוד. לפנות־ערב חורקים גלגלי עגלה רתומה לצמד סוסים, שעולה ברחוב היחיד של הכפר הקטן. סנדר חדד, השומר הראשי של פתח־תקוה, נוהג בה בדרכו חזרה מראשון־לציון. הוא עוצר לפני חצרו של יצחק־צבי ויורד. גבר גבה־קומה, חסון־גו, בעל תנועות זריזות ונמרצות. בבית שפירא הוא פוגש את אברהם, המבקש לחזור איתו למושבה, לאחר ביקור אצל ההורים.

בינתיים משוחחים על המתרחש בפתח־תקוה. לאחר תקופה רעה, תקופת מחסור, קיבל הברון רוטשילד תחת חסותו עשרים ושמונה איכרים, בהם גם את מיכאל. מיכאל ואברהם עובדים קשה בחריש עמוק, בשמונה זוגות פרדות, ומרוויחים שמונה גרוש תורכי ליום. הפרנסה מצומצמת אך בטוחה. אפשר כבר גם להחזיר קצת להורים תמורת השקעתם ברכישת הנחלה. החריש מכין קרקע לנטיעת כרמי־יין. פקיד הברון מר גרוס, שתחת השגחתו נעשית העבודה, מבטיח שבעתיד יוכלו האיכרים להתקיים באופן עצמאי. בציר הענבים יישלח ליקב בראשון־לציון, ויין המושבות יקנה לעצמו שם בעולם, בזכות הברון.


העגלה יוצאת לדרך. סנדר בוחר דרך ארוכה שמתפתלת מיהוד מזרחה בין גדרות הצבר, ועוקף את הדרך הקצרה למושבה.

“מדוע אנחנו לא נוסעים ישר, סנדר?” תוהה אברהם.

“הבידואים של אל־עריש חונים כאן. אולי הם אורבים לי בדרך, לנקום על המכות שהרבצתי להם.”

“מדוע פגעת?”

“הם חוכרים מקשות בסביבה ומובילים אבטיחים למצרים על גבי גמלים. גיליתי שבלילות הם לוקחים אבטיחים ממקשה שלנו. רכבתי על סוסתי לתוך מקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולי ולא הרשו לי לעבור. הסברתי להם את זכותי. הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה שלי. מיד הנפתי עליו את המגלב,” מנופף סנדר בשוט מעל לצמד הסוסים, “והראיתי להם מה כוחי. הצלפתי על ימין ועל שמאל. אחרי שברחו עליתי עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שאספו למשלוח, ורמסנו אותם. כאשר חזרתי למושבה היו רגלי הסוסה ורגליי – אדומות, כאילו רחצנו בדם. חשבו שנפצענו. לא. זה היה רק עסיס האבטיחים של בידואי אל־עריש!”

“איפה למדת להילחם ככה, סנדר?”

"נולדתי בקרינקין, עיירה קטנה ברוסיה. אבי, יוסף, היה נפח. הייתי עוזר לו להכות בפטיש על ברזל מלובן שמאדים על סדן. נופח במפוח ללבות אש. רוקע פרסות, זורק אותן לוהטות אל חבית מים שחורים. מפרזל סוסים. מתקן יצולים. אם השקצים בכפר העיזו להתגרות בנו, הייתי תופס פטיש או כשיל־ברזל ויוצא להפחיד אותם.

"כאשר פרצה המלחמה בין רוסיה לתורכיה, לא יכולתי לשבת בשקט. אמנם הייתי פטור מגיוס, אבל הלכתי לעבוד בתור עגלון אצל קבלן צבאי, כדי שאוכל להריח מקרוב אבק־שריפה. לראות קרבות. פעם נפל קצין רוסי גבוה בשבי התורכים. חבריו הקצינים התאמצו לשחררו בדרכים שונות ולא הצליחו. הצעתי לקחת עלי את הדבר בתנאי שיתנו לי שני חיילים. הם צחקו. מה אני, בחור יהודי, יודע לעשות? – אבל הסכימו לבקשתי. אולי ראו זאת כבדיחה או התערבות ביניהם.

“קיבלתי שני חיילים. התחפשתי לתורכי שלוקח אותם בשבי. חצינו את קו־החזית. הגענו למקום שבו היה כלוא הקצין הרוסי. מיד פקדתי לצרף אותו לחבורת השבויים שלי. בדרך היה עלי להכות את הרוסים, כדי שמצבם ייראה טבעי. כך הצלחתי להבריח את הקצין חזרה לחזית הרוסית. אך אלה, טפו! – כפויי־טובה. התערבו ביניהם על וודקה, והשתכרו כחזירים אותו לילה.”

“אתה מדבר תורכית?”

“קצת. למדתי מהשבויים. ומה חדש אצלך, אברום?”

“אבא כבר זקן, ולא בריא, בעיניך ראית. אני מקווה שעוד יזכה לראות גם אותי מקים בית.” אומר אברהם.

“כלה יש לך?”

“כן, ליבה־רוחל, בת אחי מנחם, שמת בירושלים אחרי שעלינו ארצה.”

“למי הוא דואג? לך או לה?”

“לשנינו.”

פתאום פורצת לקראתם בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים לבושים כותנות המתבדרות ברוח במרוצתם, שערותיהם שחורות כלילה ומתנופפות ברוח גם הן. הבידואים רצים לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

“זה הוא, חווג’ה סקנדר! דמו בראשו!”

סנדר מזהה מיד שאלה הבידואים מאל־עריש. הוא מצליף בסוסים ומטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצים כמשתוללים. יורדים ועולים מהמורות ורק בדרך נס אין שני הנוסעים מושלכים מהעגלה החוצה.

“נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב בן כלב!”

סנדר חמוש באקדח. הוא מבקש מאברהם להוציאו מחגורתו ולירות בו מעל לראשי הרודפים, אם יתקרבו יותר מדי. ענן אבק עולה מאחור ובתוכו דמויות בידואים מרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כמו יוצאות מחוריהן. חורקים שיניים לבנות. מפיהם יוצא קצף. צועקים, מייללים, מקללים, ורגליהם היחפות מיטיבות לרוץ כאיילות. מרוב כעס קורעים אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארים ערומים־למחצה, צנומים ושחורים.

כאשר הבידואים מתקרבים סמוך לעגלה הם משליכים נבוטים שמתעופפים כחיצים מעל ראשי הנוסעים. נבוט נופל אל תוך העגלה אך אינו פוגע. אברהם מרים לעומתם את האקדח ומנסה לירות מעל לראשיהם, אך לרוע המזל הנשק לא פועל. הדבר מגדיל את התלהבות הרודפים. אחדים כבר משיגים את העגלה ומנסים לתפוס בסוסים כדי לעצרם. סנדר מתרומם על מושבו, מסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הודף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא מפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים כדי לפגוע באמצעותם בבידואים. בשקט, בלי פחד ובהלה. “דיו! דיו! צ’ורט ווזנאיה!”

הסוסים רצים בקפיצות זיגזגיות כדי להתיש את המתנפלים ולהטעות אותם. בידואים אחדים נופלים ומתפתלים בזעקות כאב לאחר שהם מתנגשים ביצול ובפרסות או נדרסים בגלגל. חבריהם מתמלאים חמת רצח. הסוסים מתכסים זיעה וקצף לבן, נושמים בכבדות. סוף־סוף נחלצים סנדר ואברהם בטיסה, כעל כנפי רוח, ועוצרים רק בפתח ביתו של סנדר חדד.

אברהם קופלמן, לץ המושבה, האיכר שהבטיח לביאליסטוקים ארץ זבת דבש מהעצים, עובר שם במקרה, ורואה את הסוסים המכוסים קצף לבן.

“ברוך הבא חווג’ה סקנדר! מברוכ סנדרל! א גוטען טאג הער חדד! במקום לטבול עם הבהמות בעסיס אבטיחים אדום, נסעת לטייל בשלג הלבנון?”

סנדר ממהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות, אך בו־ברגע קורס אחד הסוסים, מתקפל על ארבעת רגליו, ונופח נפשו בקול חנוק, קול יפחה של בהמה.


*

בוקר. אברהם משכים קום וממהר לאורוות הפקידות של הברון. תמורת שני גרוש נוספים ליום הוא מכין את הסוסים ליציאה לעבודת החריש. בהפסקה בשדה יושבים החורשים בצל עץ בודד, בוצעים כיכר לחם שאפו הנשים בטבון, ומלפתים בגבינה ובזיתים. אברהם פונה אל יודה, מנהל העבודה: “הבטחת לספר לי על דאוד אבו־יוסף, הפרש היהודי מבגדד, ששמר איתך על המושבה בשנה הראשונה להיותכם כאן.”

“לילה אחד רכבנו בשדה הזה לפקוח־עין על החיטה המבשילה, שהבידואים משבט ג’ראמנה הסמוך חמדו אותה מדי לילה,” מספר יודה אחר הסעודה. הוא מוציא את מקטרתו דמויית ראש אדם, מפטם ומצית אותה. אברהם מתבונן. עישון המקטרת מוצא חן בעיניו.

"אבו־יוסף הדליק בפינה ההיא מדורה. ‘מדורה?’ – לא האמנתי למראה עיניי. ‘הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!’ – ‘אנחנו לא נהיה שם,’ הרגיע אותי אבו־יוסף. השארנו ליד המדורה את השקיים של הסוסים שלנו, התרחקנו עימם לכיוון הזה, ליד העץ, וישבנו על הסוסים שעה ארוכה. היה קר. הרגליים כמעט קפאו.

"פתאום נשמעו יריות ממש לידינו, אך לא לכיוון שלנו אלא אל המדורה. הבידואים שבאו לקצור את החיטה הבשלה חשבו שמצאו להם טרף קל – שומר שנרדם בקור, ליד המדורה. רציתי להסתער עליהם מיד, לפי נצנוץ היריות. אבו־יוסף עצר בעדי. ‘חכה עד שיירה כל אחד מהם לפחות פעמיים!’

"הוא ידע שאחרי מטח היריות הראשון לא יהיו הרובים טעונים, זה הרגע המתאים להפתיע אותם. התנפלנו עליהם מאחור, הרבצנו, אני בנבוט ואבו יוסף בצד הקהה של חרבו. הבידואים המופתעים ברחו בצעקות פחד. אספנו את המגלים ואת הרובים שלהם, את חפצינו, וחזרנו למושבה.

“למחרת בא השיח' שלהם והתחנן בפנינו שנחזיר את הרובים והמגלים, גם שילם לנו את תמורת הנזק. יותר לא העיזו לעלות בלילות על התבואה.”

“אבו־יוסף באמת אמר שחרפה בעיניו להשתמש ברובה, שאפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור הגדול ביותר?” שואל אברהם.

"יום אחד רכבנו יחד לאורך ואדי אבו־ליג’ה. מאחת הגבעות ירדו לקראתנו חמישה רוכבים בידואים, שפתחו עלינו ביריות. ‘שכב מיד ארצה! עשה עצמך כמו מת ואל תעיז לירות אפילו כדור אחד!’ צעק לעברי אבו־יוסף.

"שמעתי בקולו. וכך נפלנו־שכבנו שנינו על האדמה, ללא תנועה. את החרב הסתיר אבו־יוסף מתחתיו. לסוסים נתנו לברוח. המתנפלים התקרבו אלינו, בטוחים שעכשיו יוכלו לשדוד מעלינו את בגדינו ואת רכושנו. אבו־יוסף חיכה שיתקרבו עד למרחק צעדים אחדים ואז קפץ על רגליו, ובטרם הספיקו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות אחדות פצע את כל החמישה, זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מלפצוע אותם פצעי־מוות, והניח למתנפלים לברוח.

"‘חבל,’ אמרתי לו. ‘הם ניסו להרוג אותנו. מותר היה לנו להרוג אותם, או לפחות יכולים היינו לתפוס אחד או שניים, לקשור אותם ולהוליכם ליפו, למאסר אצל מושל העיר.’

"‘כך יותר טוב, יודה,’ השיב לי. ‘למה לנו עסקי גאולת־דם ונקמות? למה לנו משפטים שעולים כסף רב? שיברחו – ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם – מי הוא אבו־יוסף!’

“והוא ניגב בשלווה את חרבו בעשב, והחזיר אותה לנדנה. סוסתו הלבנה חיכתה לו במרחק־מה ולידה הסוס שלי. עלינו ורכבנו חזרה למושבה, כשאבו־יוסף מנחם אותי על שהשאיר אותי ‘מחוסר־עבודה’.”


*

עבודת החריש העמוק הסתיימה. תמורת שני הגרושים הנוספים ליום, מטפל אברהם בסוסים השבים לאורוות הפקידות. הוא משקה ומאכיל אותם. תקופת העגלונות ביהוד הכשירה אותו למלאכה זו. באורוות הפקידות עומדים גם סוסי־רכיבה, ואברהם מרשה לעצמו לעיתים לקחת אחד מהם בערב ולהצטרף ברכיבה שקטה אל סנדר חדד, היוצא לשמירה. הוא מנצל כל רגע פנאי להימצא עם השומר הנערץ של המושבה, המכונה בפי הערבים – חווג’ה סקנדר; לצחצח את חגורת הכדורים שלו, לנקות עבורו את הרובה, לעזור לו בהברשת סוסתו ולברור לה בקפדנות מנת שעורה משובחת.


*

שבת. כל גברי המושבה עומדים עטופים בטליתותיהם בבית־הכנסת ומתפללים. לפתע עוברת ביניהם הידיעה כי ערב־ג’ראמנה עלו עם עדריהם על השדות הירוקים, ואלה אוכלים, רומסים ומשחיתים את התבואה.

כאשר שומע על כך סנדר, הוא ממהר ברגל למקום המעשה, קופץ ועולה מאחור על הסוסה אשר השיח' של ג’ראמנה רוכב עליה, ומכה אותו על ראשו. השיח' מתקפל על ברכי סנדר, על האוכף. בכוונת סנדר להדהיר את הסוסה חזרה למושבה, ולהביא עימו את השיח' כבן־ערובה עד שהבידואים ישלמו את הנזקים שגרמו לשדה.

אך כאשר רואים הבידואים מה עולל סנדר למנהיגם, הם מסתערים עליו בנבוטים. סנדר, שאינו רוצה לשמוט את השיח' מידיו, אינו מצליח להגן על עצמו מפני המכות הקשות שאוייביו חובטים בו בכל גופו. לבסוף הוא אמנם נחלץ מהם יחד עם טרפו, אך זו לו פעם אחרונה שהוא מרתיע את המתנפלים על המושבה. המכות הקשות שספג פוגעות בריאותיו. כל תנועה גורמת לו מעתה כאבים עזים. הוא מתהלך במושבה נשען על מקל, אדם חולה, ששוב אינו מסוגל לשמש כשומר ראשי שלה.


 

פרק שמיני: רוחל במושבה ורצח הקצב

צהריים. רכוב על סוסה אצילה נכנס סלים עבדול־האדי, בן למשפחה נכבדה בשכם, אל הכפר הערבי הקטן כפר־קאסם, מצפון־מזרח למושבה, למרגלות הרי אפריים. משפחתו חוכרת מדי שנה מן השלטון התורכי את הגבייה של מס המעשר, ה“עושר”, שמוטל על הכפרים באיזור. אחריו רוכבים עשרה שוטרים תורכים בעלי שפמים מחודדים, רובים על כתפיהם, וארשת פניהם רצינית ומפחידה. לצידו רוכב מזכירו, בחור צעיר ויפה־תואר.

הרוכבים מגיעים אל מרכז הכפר ועוברים בין החושות – בתי חומר נמוכים שגגותיהם עשויים טיט גבול בתבן. פרסות הסוסים מעלות אבק חום־אפור ברחוב שהאדמה טחונה בו דק. ילדים ותרנגולות נפוצים בבהלה לכל עבר. הנשים מנסות להסתיר מעיני האורחים כל חפץ או בהמה שעלולים להיות מטרה להחרמה לשם קנס או לסעודת אורחים כפויה. הן יודעות היטב שהז’נדרמים, השוטרים, אינם מסתפקים במעשר. לא פעם מחרימים כמעט הכל, ומה שנשאר אחריהם הוא בקושי מעשר.

הרוכבים אינם עוצרים. מגמת פניהם הגורן. עונת הקציר נסתיימה והגיע מועד גביית המס. בגורן ניצבות ערימות חיטה זהובה, לאחר דיש וזרייה, ואין לפלחים רשות ליטול מן התבואה לעצמם או למכור ממנה, בטרם שולם המס.

סלים עבדול־האדי יורד מסוסו, ועימו בני־חבורתו. היום אין הם פנויים לגינוני־נימוס בנוסח המזרח, שתיית קפה ושיחות בטלות המקדימות את העיקר. התנהגות האורחים דומה להתנפלות שודדים יותר מאשר לגביית מס ממשלתי. עם בואם הם פותחים בצעקות ובאיומים, כדי להפחיד את הפלחים.

אדון סלים ניגש אל ערימתו של אחד הפלחים ומסמן את שיעור המס. הלה נרתע כאילו הכישו נחש. “באלוהים! איפה הרחמים שלך, סלים אפנדי? אין זה מעשר! הלא אתה לוקח ממני את שליש התבואה! מה יישאר לי להאכיל את הילדים? להחזיר חובות? לזרוע בשנה הבאה?”

“אתה אומר שאני מרמה אותך? אני, סלים אפנדי, אתעשר ממעט החיטה שלך? אפילו חשבון אינך יודע! הרי זה למטה מכבודי להיכנס עם אחד כמוך לוויכוח על המעשר.”

הפלח יורק הצידה בבוז.

סלים עבדול־האדי סוטר על לחיו.

אשת הפלח, בנזמים מצלצלים ובשמלות רחבות, כהות, באה במרוצה. היא משתטחת בצעקות על ערימת החיטה ודמעותיה פורצות: “יא אללה! איפה הרחמים שלך? מחצית היבול לקח לנו האיש האכזר הזה! וי לי!”

“לקשור אותם לעצים!” פוקד סלים אפנדי, “עכשיו יהיה לכם הרבה זמן לברר חשבון מדויק, מה זה מעשר – חצי או שליש!” הוא צוחק לעברם.

הז’נדרמים עושים כמצוותו. הפלח ואשתו, קשורים זה מול זו, צורחים ומתפתלים מכאבים. מראה העינויים מפריע לסלים אפנדי.

“ניסע למלאבס!” הוא פוקד על מזכירו ועל שניים מן השוטרים, “נחזור לכאן בערב.”

“המס על שדות מלאבס אינו שלנו,” אומר המזכיר. “להם יש ברון צרפתי שחוכר עבורם את המס.”

“אני יודע, אבל יש להם גם חנות יינות מצויינת.”


*

לפנות־ערב מתנהלת עגלה רתומה לשני סוסים בדרך מיהוד לפתח־תקוה, ובה אברהם בן העשרים ואחייניתו הצעירה ליבה־רוחל, בת אחיו מנחם, שמת לפני כתשע שנים. הם שבים מחגיגת נישואיהם בבית יצחק־צבי וביילה שפירא.

“אבא לא נראה טוב,” אומר אברהם לרעייתו הצעירה. “אני חושש שלא יאריך ימים. בתקופה הרעה, לפני שהברון לקח תחת חסותו את עשרים ושמונה האיכרים, עברו על אבא ימים של רעב ומחסור. אלה פגעו לא רק בבריאותו אלא בעיקר בגאוותו.”

“סבא היה נהדר, אברם. הוא אומר תמיד שאסור לאבד תקווה. הקדוש־ברוך־הוא יעזור. יהיה טוב. ושאם־ירצה־השם עוד נלך לבושים בגדי־לבן בחוצות פתח־תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני־מלכים…”

“הוא כבר לא זקוף, לא בריא ולא חזק.”

"הוא בירך אותנו: ‘אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד’ – "

“עומדות ארבע פרות ברפת, על־יד הבית.”

“מאיפה היה לך כסף לקנות?”

“בהתחלה הפקידות נתנה קצת, על חשבון ביסוס הנחלה של אבא ומיכאל. אחר־כך סנדר חדד חלה, ולא היה יכול להמשיך להיות שומר המושבה. אז פנה אלי גרוס, פקיד־הברון, וביקש שאקבל על עצמי להיות ראש השומרים. הסכמתי. הוא קבע לי משכורת של שישים פרנק לחודש, שהם שלושה נפוליונים, ללא ספק יותר ממה שקיבלתי קודם־לכן, כשעבדתי בחריש.”

“זה אמנם הרבה כסף, אבל גם הרבה יותר מסוכן, לא כן?”

“גם בעיטה מפרד מסוכנת. ומה שלא פחות מסוכן בשמירה זה תשלום דמי־גניבה.”

“למי? לגנבים?”

“לא, רוחל,” צוחק אברהם. “חוזה־השמירה אומר שאם נגנב משהו במושבה – עלי למצוא את הגנב ולהחזיר את הגניבה, או להביא הוכחות שיהיה אפשר להעמיד אותו למשפט. אם לא – ינכו את ערך הגניבה משכר השמירה שלי.”

“תמיד אתה אחראי? הרי אין זה צודק!”

"אם גנבו פרה מחצר של איכר, ומגלים שלא נעל בלילה את הרפת, אני באמת לא אחראי לפצות אותו ורק חייב לעזור לו לגלות את עקבות הגנבים, ועליו לשלם לי הוצאות. אם זאת חבורה גדולה של שודדים, או התנפלות על המושבה – חייבים כולם לצאת לעזרתי, ומיד עוברת הידיעה – ‘איברהים־מיכו, קורא לכם!’ – "

“מדוע מכנים אותך כך?”

“התחילו בזה השכנים הבידואים והפלחים, שקוראים לי על שם אחי־מיכאל, איברהים אחו־מיכו, ובקיצור – איברהים־מיכו. כך מכנה אותי הסגן שלי בשמירה, אחמד אבן־חמד, ועכשיו זה כבר הכינוי שלי גם במושבה.”


*

העגלה שאברהם נוהג בה נכנסת לעת ערב בקול חריקת גלגלים לרחוב הראשי של המושבה, רחוב חובבי־ציון. בפתח חנות המשקאות של כץ, מול בית המרקחת, שהתקין ועד־המושבה, קשורים שני סוסי־משטרה ושתי סוסות מיוחסות. מן החנות בוקעים קולות רמים בערבית, ורעש הקשת כוסות ובקבוקים.

בפנים מבחין אברהם בסלים עבדול־האדי ובחבורתו, הנהנים מן המשקאות המשכרים שנאסר על המוסלמים לשתותם, ואין למוצאם לא בשכם ולא בכפר־קאסם. הם אינם רגילים לשתות, וצוחקים כחבורת נערים שהשתכרה לראשונה.

אברהם עוצר בסוסים, מתלבט אם לפקוד את האורחים הלא־קרואים. לאחר מחשבה הוא מושך קלות במושכות וממשיך עם אשתו הצעירה אל הבית החדש, הנמצא לא הרחק משם.


*

השעה עשר בלילה. הקצב שמואל יוצא מביתו של רב המושבה, לאחר שפנה אליו בשאלה על כשרות בהמה שמסר לשחיטה, לדעת אם הוא רשאי להכין בשר לאנשי פתח־תקוה לקראת שבת.

לקראתו באים, מתנודדים כשיכורים, סלים עבדול־האדי וחבורתו. סלים מפנה ראשו לאחור ומעליב בקול רם את מוכר המשקאות. הוא מאשים את כץ שלא הסכים לכבד אותו על חשבונו, כדרך שנוהגים בו בני הכפרים שממזרח למושבה, בואכה שכם, אלא התעקש לדרוש תשלום.

כץ יוצא, ניצב בפתח המואר, וקורא אל סלים: “היכן נימוסיך, בן משפחת עבדול־האדי המפוארת? אילו ידע אביך על התנהגותך, היה מתבייש בך!”

סלים הנזוף עולה סחרחר ויושב, בעזרת מזכירו, על אוכף הסוסה. זו מקרטעת, חסרת סבלנות, מבקשת לצאת לדרך. הירח עלה זה עתה. בחשיכה־למחצה מבחין סלים בשמואל הקצב שפוסע מולו ליד עץ אקליפטוס צעיר. הוא שומע את הקצב קורא: “מה הם עשו, כץ? אתה צריך עזרה?” – ואז שולף אקדחו ויורה, כמו לשם שעשוע, בדמות הבאה לקראתו. יריותיו אינן מדויקות, ואולם אחת מהן פוגעת בשמואל, והוא נופל ארצה.


לקול היריות יוצא אברהם החוצה ורץ לעבר החנות. בחשיכה הוא מבחין בארבעה פרשים הנמלטים כשהם יורים גם לעברו. הוא אינו עוצר ליד הקצב השרוע על האדמה, שבו מטפלים כבר תושבים אחדים, אלא ממהר בהליכה שפופה לעבר אורוות הפקידות, שם קשורה עבאייה, סוסת השמירה האצילה שלו.

הוא מניח עליה אוכף ורסן ויוצא ברכיבה מהירה. רגע הוא עוצר ליד ביתו, שם כבר מחכה לו בפתח רוחל ובידה רובה וחרב, וממשיך בדהרה צפונה, בדרך המובילה לראס־אל־עין, הלא היא ראש־העין, לכפר־קאסם ולשכם.


*

לאור הירח שמעל הרי אפריים מבחין אברהם בארבעה רוכבים. הוא עוקף אותם בדהרה, עוצר מולם, מכוון לעומתם את נשקו, ופוקד:

“עמדו! איש לא יזוז!”

שני השוטרים התורכים, נציגי החוק, מחליטים שתפקידם הסתיים בסיוע לעושק הפלחים. אין הם רוצים להיות מעורבים ביריות ובמתן עדות בבית־המשפט, ועל כן דופקים בסוסיהם ונעלמים במהירות מן המקום. ברור להם שהפרש הזר לא יסתבך בירי עליהם כדי למנוע את הסתלקותם.

אותו רגע נשמעת ירייה אחת, ומיד אחריה – שתיים.

סלים יורה ראשון לעבר אברהם ופוגע בראש הסוסה, ואילו אברהם משיב לעומתו בשתי יריות, שאמנם חולפות קרוב לראשו של סלים אך לא נועדו לפגוע בו אלא להרתיעו.

באקדח שבידי סלים אפשר לירות פעם אחת בלבד, לאחר־מכן צריך לטעון אותו מחדש באבקת־שריפה ובברד. זו הסיבה שסלים, שעצר בסוסתו, שואל מופתע:

“מי אתה? מה התנפלת עלינו? אתה יודע מי אני?”

“תהיה, מי שתהיה – עליך לחזור מיד למלאבס, ולהרים מהאדמה את האדם שירית בו!” מתקרב אליו אברהם. הסוסה משמיעה קול מוזר בגלל פציעתה, אך עומדת על ארבע רגליה ואינה קורסת.

“זוז מהדרך ואל תפריע לנו, לטובתך ־ עלי לשחרר שני פלחים שפקדתי לקשור לעץ בכפר־קאסם, מאז הצהריים!”

“שמעת אותו, יא־יהודי? זוז!” ממשיך המזכיר בקול רך אך מאיים, “אחרת נפגע גם בך!”

אברהם עורך שיקול קצר. האקדח ביד המזכיר אולי טעון, אך מצד שני, כבודו פחות משל אדונו ולכן רצוי לפגוע בו ראשון. הוא תופס בקנה־רובהו, החם עדיין מן היריות, ומנחית את קת־העץ הרחבה על כתף המזכיר. תנופת החבטה כה עזה עד שהלה נופל ארצה בקול צעקה. אחרי כן פונה אברהם אל סלים עצמו וחובט גם בו פעמים אחדות עד שהקת נפרדת מן הברזל.


בעוד אברהם מכה, מתקרב מכיוון המושבה פרש נוסף, ובמרחק־מה אחריו שועטת חבורת רוכבים מבין האיכרים, שמיהרו לבוא לעזרה.

“עצור! עצור שיח' איברהים־מיכו! היודע אתה את מי אתה מכה? – זהו סלים עבדול־האדי משכם!” קורא הרוכב שהגיע זה עתה, אחמד אבן־חמד אל־מצרי, סגנו של שפירא.

דברי אחמד, בנו של חמד אל־מצרי, שהיה בשעתו בעל הקרקעות של מלאבס, שעליהם נוסדה המושבה, מעוררים תקווה בסלים: הנה יגנו עליו ייחוסו וזכות־אבותיו – והוא ישוחרר לדרכו.

“אם לא תסתלק מפה – אכה גם אותך!” מרים אברהם קולו על אחמד, בנוסח שמוסכם עליהם משכבר, כדי להרשים את הנוכחים. “לא איכפת לי מי האיש הזה! הוא ירה בקצב רוזנצווייג, ודאי פצע אותו קשה, לא אוותר לו אפילו היה בנו של השולטן עבדול־חמיד בכבודו ובעצמו!”

סלים נוכח שאברהם לא נרתע על אף שכנראה יודע הוא את ייחוסו ואת מעמדו, אלא ממשיך להכותו ועוד מחרף ומגדף אותו: “שיכור שכמוך! עכשיו אני יודע מי אתה – בושה לאבותיך!”

ואז סלים צועק: “אללה אכבר! שיח' איברהים־מיכו! איפה הרחמים שלך? די! אני הולך איתך…”


אותו רגע מגיעה ברכיבה חבורת האיכרים. אחדים יורדים מעל סוסיהם וניגשים אל המזכיר של סלים, המוטל עדיין על הארץ, ואל סלים הנאנק מכאבים כשהוא שמוט על אוכף סוסתו.

“יאללה, חברה! זאת מצווה לבעוט בהם!”

“נלמד אותם לקח! על הראש! מה כבר תעשה להם הממשלה התורכית? כאלה ישלמו בקשיש לשופט ביפו ויצאו לחופשי!”

“ורוזנצווייג, מי יודע אם יחיה עד הבוקר?!”

“יאללה, נגמור אותם במכות. נגיד שברחו כשרדפנו אחריהם!”

“מי שמתקרב עוד צעד ומנסה לפגוע בהם – יהיה לו עניין איתי!” מרעים עליהם אברהם שפירא בקולו. “הם שבויים שלנו, אסור לגעת בהם!”

“לצד מי אתה? באיזו זכות אתה מגן על רוצח?”

“אני ראש־השומרים של המושבה ואני אחראי עליהם!”


*

שני השבויים מובלים למושבה, יושבים קשורי־ידיים על סוסותיהם. שמים אותם, כבולים זה לזה, בחנות של כץ, ומפקידים עליהם שומרים. הם רואים את הבקבוקים, הכוסות וחבית היין, אך השעות האחרונות פיכחו אותם כליל מן התאווה לטיפה המרה. הם נראים כמתעלמים זה מזה, מתביישים במצבם.

אברהם צועד ברחוב חובבי־ציון, מאורוות הפקידות אל ביתו. בידו החרב, הרובה שבור־הקת, והאוכף שריחו חמוץ מנתזי דם. זה עתה נפחה שם נפשה סוסתו האצילה עבאייה. הוא המשיך לרכב עליה עד שחזר למושבה, ברגע שירד ממנה – קרסה והחלה גוססת. הוא חבש את החור במצחה, חיבק את צווארה, אך נסיונותיו להחיותה נכשלו.

ממול, בבית־המרקחת של ועד־המושבה, מת אותה שעה מפצעיו הקצב שמואל יעקב רוזנצווייג. קול זעקה ובכי של האלמנה בוקע את דממת הלילה במושבה הקטנה: “מה יהיה על היתומים שלך, שמואל־יעקב?”

רעד עובר בשבויים. הם מבינים מיד את הזעקה. השומרים פוקחים היטב עין סביבם, פן יבוא מישהו לנקום בשניים על מות הקצב.

הלילה משחיר. הירח הולך ונעלם.


*

השכם בבוקר יוצא ברכיבה ליפו שליח של ועד־המושבה כדי להזעיק שוטרים שיגבו עדות, יתנו רשות לקבור את הנרצח ויובילו את שני האסירים לקישלה, הכלא של הממשלה התורכית ביפו. אותה שעה מקיש בזהירות אחמד אבן־חמד על דלת ביתו של אברהם. לא נהוג להעיר כה מוקדם חתן מליל חופתו.

“בוקר טוב!” יוצא אליו אברהם, ששקע רק שעתיים־שלוש בשינה כבדה אחר מאורעות הלילה.

“בוקר אור שיח' איברהים־מיכו, מה שלומך?”

“תודה לאל. בר־מצווה עשיתי בעגלה וליל חתונתי על סוסה שנהרגה.”

“אלוהים ירחם עליה.”

“מה הביא אותך אלי מוקדם כל כך בבוקר?”

“ארבע הפרות שלך נעלמו מן הרפת. זה בוודאי מעשה הבידואים מערב־ג’ראמנה.”

“ראית עקבות?” מבחין רק עתה אברהם בגעיית העגלות הרעבות בחצר.

“לא. אבל הטל עוד מכסה את קרום האדמה ואפשר לצאת. העקבות יוליכו אליהם. אלה קרובי משפחתו של עבדול־האדי. הם שבט מיוחס. האפנדים משכם קונים מהם לנשים את הבנות הכי היפות שלהם, אפילו שהשכמים לא מוכרים לערב־ג’ראמנה את הבנות שלהם. ככה זה, העירונים חושבים את עצמם, יעני, יותר מיוחסים. הם בוודאי גנבו ממך את הפרות מפני שהעלבת את סלים והבאת אותו קשור כמו פושע פשוט.”


*

לאחר ארוחת־בוקר חטופה שהכינה הכלה הצעירה, הולך אברהם לבית־הפקידות. הוא מבקש סוס־רכיבה כדי לצאת בעקבות הגנבים.

“אין לי סוס בשבילך!” משיב פקיד־הברון, הממונה על העבודות החקלאיות במושבה. “לפי הסכם השמירה, מה שאתה מבקש זה לצרכים הפרטיים שלך. גנבו אצלך – אתה אחראי!”

“ואם היו גונבים פרות של איכר אחר, מה זה היה?” – ואברהם, שעד לפני זמן לא רב טיפל מדי בוקר וערב בסוסים שבאורוות־הפקידות, מונה את שמות כל אחד־עשר הסוסים העומדים שם.

כאשר הוא מזכיר את הסוס סיט, שעליו רוכב פקיד־הברון, קוטע אותו זה ואומר: “אותו לא אתן אפילו לברון רוטשילד בכבודו ובעצמו!”

רוגזו של אברהם עולה. הוא כמעט מרים יד על הפקיד. אותה שעה מופיע אחמד אבן־חמד ועימו סוס ששאל מאחד השומרים הבידואים במושבה. השניים יוצאים לדרך. פקיד־הברון מתחרט ורץ אחרי אברהם ומבקש ממנו לקחת כל סוס שירצה, אבל אברהם מתעלם ממנו.


*

העקבות מובילים צפונה־מזרחה, לעבר ראס־אל־עין, לא הרחק מן המקום שבליל אמש נלקחו סלים ומזכירו בשבי, ואחר־כך נמשכים לכיוון מאהל ערב־ג’ראמנה.

“חבל על עבאייה המסכנה,” אומר אחמד ומוסיף, “וחבל שלא נשארה אצלנו במקומה הבת האצילה שלה, יחרב־ביתה.”

“אבל הבת היתה פראית. לא יכולת לאלף אותה. לכן הלכת עד מדבר באר־שבע והחזרת אותה לשיח' סאלם אבן־תעבת מערב אל־גלזין, והבאת במקומה את אימה, עבאייה.”

“אבל את עבאייה הסכים למכור לי השיח' רק בתנאי ששתי הסייחות הראשונות שתמליט אצלי שייכות לו, כך תישאר לו ממנה יורשת לגזע. עכשיו מתה הסוסה לפני שהמליטה אפילו סייחה אחת.”

“מה כל זה נוגע לך? הלא אתה מכרת לי את עבאייה?”

“לפי החוק הבידואי מותר לשיח' לתבוע ממני את הסייחות שהיו שייכות לו אילו היתה נשארת בחיים וממליטה אותן.”


הבידואים של ערב־ג’ראמנה מבחינים מרחוק באורחים הבלתי־קרואים, וכדי להימנע מחקירות וקנסות הם משחררים את הפרות. אברהם ואחמד פוגשים ארבע בהמות שבאות לקראתם יחדיו, מהלכות חופשיות בדרך, ללא רועה, גועות בגעגועים וממהרות לחזור לעגלות הרעבות שהשאירו ברפת.


*

בשובם באה מולם ההלווייה של הקצב רוזנצווייג, שיירה שחורה שמתנהלת כזחל ענק בין שדות־השלף הצהובים, צפונה לעבר דהרת אל־עדש, היא גבעת העדשים, בית־הקברות של המושבה, שקומץ קברים ניכרה בו עד כה.

אברהם יורד מעל הסוס, מניח אותו ואת הפרות הגועות להשגחתו של אחמד, ומצטרף להלווייה.


אותה שעה, לא הרחק משם, בכביש התורכי המקביל לירקון, בדרך מערבה, רוכבים השוטרים ליפו, מוליכים עימם את סלים עבדול־האדי ואת מזכירו, שפניהם ירוקים וגופם מלא חבטות. את שעות לפני־הצהריים עשו השוטרים בחנות של כץ, חוקרים את המעורבים בפרשה, לבד מאברהם שפירא ואחמד אבן־חמד עוזרו, שנעדרו. שוטרים יצאו גם לשכם, להביא את שני הז’נדרמים שהשתתפו בהילולת היריות במושבה.


*

חולפים שבועות אחדים. ביפו מתנהל משפטם של רוצחי הקצב. בהוראת הברון רוטשילד מפריס קיבלו על עצמם פקידיו בארץ לייצג את המושבה במשפט, כלומר, מתן שוחד נכבד, ושתדלנות אצל הקונסול הצרפתי ביפו כדי להטות את דעת השופטים לטיעוניהם. משלחות נכבדים משכם ומכפרים ושבטים בסביבה באים ומבקשים להקל בעונשו של סלים בזכות ייחוסו ומעמד משפחתו.


*

במרפסת ביתו של אברהם שפירא יושב בשיכול רגליים, על גבי כריות, שיח' סאלם אבן־תעבת מערב אל־גלזין שבמדבר באר־שבע. הוא גומע מספלון הקפה ושקוע בהתדיינות עם בעל־הבית.

“שיח' סאלם אבן־תעבת, הנכבד מאוד,” אומר שפירא, “שאלתי ובדקתי והנה לפי חוקי המג’לה, שהתקינו חכמי המשפט היושבים באיסטמבול, יש מחלוקת אם מכירה כזו, המשאירה לבעל הסוסה בעלות על צאצאיה, מחייבת גם במקרה שהסוסה מתה לפני שהספיקה להמליט.”

“שיח' איברהים־מיכו הנכבד, גם לפי החוק הבידואי, אילו נהרגה הסוסה עבאייה כשהיא נמצאת עדיין ברשות אחמד אבן־חמד, שקנה אותה ממני, היה יכול לטעון שסוסה שנהרגה אינה יכולה להמליט. אבל אם מכר לך את הסוסה, ולא הודיע לי, כפי שמחייב החוק הבידואי, אז חייב הוא לי שתי סייחות גם אם הסוסה כבר אינה בחיים.”

“אתה לא הודעת לשיח' הנכבד, סאלם אבן־תעבת, שמכרת לי את הסוסה?” שואל אברהם את חמד אל־אחמד.

“רציתי לבוא אליו בעצמי ולספר לו, אבל השטן ימח־שמו עיכב יום אחר יום את הנסיעה והמציא לי סיבות משונות. מי חשב שהסוסה המסכנה תיהרג?”

אברהם בוחן היטב את פני השניים, אם לא עשו קנונייה ביניהם להוציא ממנו כסף בעורמה. לבסוף הוא משתכנע שאין ברירה. חובה עליו לכבד את החוק הבידואי אם מבקש הוא לשמור על יחסים תקינים עם שבטי הדרום. עתה מתחיל הוויכוח על גובה הפיצוי. שיח' סאלם תובע שישים נפוליונים זהב, סכום רב לכל הדיעות. שפירא מציע חמישה. מתלקח ויכוח לוהט על שווי תכונותיהן המופלאות של שתי הסייחות שלא נולדו. בסוף נעתר השיח' לקבל תמורתן עשרים נפוליונים זהב, וחוזר שמח לשבטו לאחר שעורך ביקור קצר ביפו ובשווקיה.


*

בבית הסארייה, מרכז השלטון התורכי ביפו, דורשת התביעה תריסר שנות מאסר ותשלום שישים נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח. השופט חסר פניות, קיבל מתנת “בקשיש” נכבדה משני הצדדים. הוא פוסק לסלים עבדול־האדי שנתיים מאסר ותשלום עשרה נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח, וכן עונשים קלים למזכיר ולשני הז’נדרמים.


*

ובמושבה, הדי צעקות בוקעים בערב מהחלונות המוארים של בית־הפקידות, וממלאים את חלל המושבה. שפירא תובע שיחזירו לו את עשרים הנפוליונים ששילם לשיח' סאלם, ושיקנו סוסת־רכיבה חדשה לשימושו, שמחירה כשבעים נפוליונים. כמו כן הוא מציע שהמושבה תסרב לקבל את עשרה הנפוליונים פיצוי ממשפחת עבדול־האדי. מוטב לא לקחת דבר מאשר ליצור רושם בקרב השכנים הערבים שדם יהודי זול מסוסה.

פקיד־הברון משיב בצעקות. שפירא לא התייעץ איתו כאשר שילם פיצוי מופרז, לדעתו, לשיח' סאלם. סכום הנפוליונים, שעולה מחשבונו של שפירא – גבוה ממשכורתו כשומר בשנת עבודה שלמה!


 

פרק תשיעי: בעקבות שודדים בהרי חברון

בבוקר אביב בעונת ה“רביע”, עונת המרעה, מידפק אחמד אבן־חמד אל־מצרי על דלת ביתו של שפירא, ויחד עימו גם סלימן דלדום, השומר הבידואי משבט א־סוארקי ממדבר סיני. אוהליהם השחורים נטויים על גבול המושבה, מצד מערב־דרום; הבידואים עובדים במושבה, רועים יחד עם צאנם ובקרם גם את אלו של האיכרים, ומשמשים כשומרים, המטילים פחד על סביבתם בזכות המוניטין של שבטם.

“מה קרה?” שואל שפירא.

“הלילה נעלמו תשע פרות ועגל מהעדר שבהשגחת הרועים מערב א־סוארקי. הלכה גם כוכבה של חוואג’ה איסכנדר,” מסביר אחמד.

“העדר לא באחריות שלי כראש השומרים,” אומר שפירא לסלימן, “ואשתי עומדת כל יום ללדת. אבל אתם שכנים שלנו, שומרים אצלנו, וגנבו מאצלכם גם את כוכבה של חוואג’ה אלכסנדר גרשוני. אשאיר את אשתי בהשגחת אימי, ואנחנו נצא בעקבות הגנבים!”


*

חמישה רוכבים דרומה לעבר הכפר הערבי יהודיה: אברהם שפירא חמוש רובה צבאי יווני, אחמד אבן־חמד וסלימן דלדום נושאים רובי־ציד, ושניים מהחמולה של דלדום, אחסן וחמד, חמושים באקדח, חרב ורומח.

על פני הדרך מסתמנים עקבות של פרות רבות ושל שני אנשים. לעוקבים המנוסים מספר הנתיב מה התרחש בלילה. מדי פעם מתמעטים עקבות הפרות. הגנבים נאבקו עימן אך לא הצליחו להחזיק בכולן. לבסוף נותרים רק עקבות תשע פרות, עגל, ושני הגנבים.

העקבות מובילים את הרוכבים דרך יהודיה, משם מזרחה־דרומה ללוד, לעבר רמלה ולאורך מסילת הברזל הראשונה בארץ, שמוליכה מיפו לירושלים. בעודם סורקים את העקבות מגיעה מאחוריהם הרכבת מיפו, ועוברת על פניהם. קטר שחור מעלה עשן מארובתו וצופר במשרוקית־קיטור להזהיר את הרוכבים לאורך המסילה. הקרונות מלאים צליינים ותיירים נוצרים; מציצים מבעד לחלונות ומתבוננים בנוף עצי־זית עתיקי־ימים, מוקפים שפע של צמחיית־בר אביבית ירוקה שעומדת בראשית פריחתה. הארץ מאירה פנים בעונה זו של השנה וכלל אינה נראית שוממת.

הנוסעים מבחינים ברוכבים בעלי השפמים השחורים, הלבושים עבאיות צבעוניות וחובשים כאפיות צחורות עם עקאלים כהים. שלושה חגורים רובים שקניהם מזדקרים אל־על, היתר נושאים חרבות ורמחים. הרכבת חולפת על פני החבורה. מאחד הקרונות מציץ, מבעד לחלון, ראשו של מר וילאנד מהמושבה הגרמנית ביפו. הוא מכיר את שפירא, ומתגרה בו בהיתול:

“אדון שפירא, הראה לנו אם אתה יכול להתחרות ברכיבה עם הרכבת!”

“אם היה לי זמן, הייתי מגיע לפניכם לירושלים!” שפירא מדרבן את סוסתו ומשווה את קצב התקדמותה לזה של הרכבת, שכבר החלה משיגה את הרוכבים, אך אינה מהירה ביותר.

“מה מביא אותך לכבד אותנו בטיול־בוקר?”

“לאורך המסילה יש עקבות בקר, שנגנב הלילה מהמושבה ומשכניה משבט א־סוארקי. הם מלווים אותי.”

מר וילאנד מספר לחבורת התיירים הגרמנים על השומר של המושבה העברית פתח־תקוה. הם מתפעלים מרכיבתו. נהג הקטר מביט לאחור ומבחין בעניין שמעורר הפרש הדוהר לצד הקרונות עד שמותיר את חבורתו אחריו. הנהג מתמלא רוח־תחרות, מוסיף לבני־פחם להגביר את לחץ הקיטור בדוד, ופוקד על עוזרו להביא עוד לבנים להסקה מקרון־הפחמים הצמוד לקטר מאחור.

שפירא מאיץ את סוסתו. עובר על פני הקרונות ודוהר לצד הקטר השחור. הסוסה נפחדת מהמכונה האימתנית שפולטת עשן ואדים בקול שריקה. ארכובת־ברזל ענקית עולה ויורדת בכוח הקיטור, ומניעה גלגלים בצרימה מתכתית עזה. רעש גיהנום. הסוסה אינה רגילה בכל אלה. אך התיירים והצליינים פורצים בתשואות: “בראוו! בראוו! הורה! הורה!”

אותה שעה מתרוממות לפני הקטר הגבעות הראשונות של השפלה, שמסתלסלות לעבר הרי יהודה, והן מאיטות את מהירותו. שפירא עובר על פניו בקלות אך לאחר דקות אחדות מבחין שעקבות הבקר עוזבים את הנתיב המקביל למסילה, ופונים דרומה. מיד הוא עוצר, יושב זקוף על סוסתו ומצדיע ברכת־שלום אל עשרות הנוסעים הניבטים מהחלונות ומוחאים לעברו כפיים. הרכבת נעלמת. אחמד אבן־חמד ושלושת הבידואים בני דלדום מצטרפים ברכיבה אל שפירא.


*

העקבות מוליכים את החבורה בפיתולים אחדים עד דרך־המלך יפו־ירושלים, ושם אובדים על תשתית אבנים וקרקע קשה, שקולטת את אופני העגלות ופרסות הסוסים. שפירא שולח את אחמד אבן־חמד עם אחסן וחמד להמשיך לחפש היכן העקבות עוזבים את הדרך ופונים לעבר אחד הכפרים. ואילו הוא עם סלימן דלדום דוהרים לראשון־לציון, לנס־ציונה, לרחובות, לעקרון ולגדרה, להזהיר את הקצבים במושבות לבל יתפתו לקנות לשחיטה את הפרות הגנובות.

בינתיים יורד הלילה ואין טעם להמשיך בחיפוש. הרבה אחר חצות עדיין רוכבים שפירא וסלימן בדרך מגדרה לעקרון. הם עוצרים ליד ביקתה מוארת של ערבי מוגרבי, מתוניס, שהיה שומר בכפר יהוד. בשעה זו מכינים כאן את סעודת הבוקר, שאותה יאכלו בני־הבית לפני עלות השחר כדי לקיים את הגוף בצום הרמדן, שנמשך כל היום. האורחים מתקבלים בסבר פנים יפות, מוזמנים לאכול, ואחר־כך מנמנמים מעט לריח הקלייה ולקול כתישת העלי את גרגרי הקפה לבוקר, במכתש העץ.


*

בטרם מאיר הבוקר מופיעים אחמד אבן־חמד עם אחסן דלדום וחמד דלדום, ומודיעים בשמחה:

“מצאנו את עקבות הפרות והעגל בדרך לכפר עגר.”

לאחר פרידה מהשומר המוגרבי, ודברי תודה לו על ששיתף את כולם בסעודת הבוקר המוקדמת, עולים החמישה על סוסיהם ורוכבים באור בוקר ראשון לעבר הכפר עגר, הנמצא ליד רחובות. שם הם רואים תשע פרות וכבשה אחת יוצאות מהכפר, אבל! – אלה אינן הפרות של ערב א־סוארקי, ולא כוכבה של חוואג’ה איסכנדר גרשוני, והכבשה אינה עגל.

מה לעשות?

“נרכב עכשיו חזרה לדרך ירושלים,” אומר שפירא, “נמשיך לחפש עקבות. אם לא נמצא, תפנו אתם, השלושה, צפונה עד זכרון־יעקב ותחקרו בכפרים שלאורך הדרך. אני וסלימן נמשיך לירושלים, להזהיר שם את הקצבים.”


*

אחר רכיבה של שעות אחדות הם מגיעים לכפר בריה. על המזבלה, בכניסה לכפר, מתחממים בשמש פלחים אחדים. שפירא שואל את המבוגר:

“אולי ראית כאן בטובך, יא־סידי, סוחרים מוליכים תשע פרות, האחת עם כוכב שחור על מצחה, ועגל לבן?”

“הדרך שייכת לכל, יא־שיח', ואלוהים גדול, ואנחנו לא שואלים כל עובר־אורח לאן ילך ולמי ימכור את סחורתו.”

“אלוהים גדול ורחום ומבורך, וכבודו במקומו מונח, אבל אם יבוא מיפו חאפז־ביי בעקבותינו כדי לשאול אותך אותה שאלה, הוא יישב אצלכם עם החיילים שלו יום אחרי יום, ולא תישאר לך תרנגולת חיה אחת בכפר בריה – רק אם תחליט קודם אחת מהן להטיל את ביצת התשובה שאנחנו מבקשים!”

“שמעו בני־אדם! שיח' איברהים־מיכו ממלאבס, בכבודו ובעצמו, הוא שמדבר אליכם,” מוסיף אחריו אחמד אבן־חמד, להאדיר את שם שפירא.

“בחיי אלוהים, הלא אתמול, בשעה זו ממש, עברה כאן שיירה, ממש כמו שסיפר השיח' איברהים־מיכו, יאריך אלוהים את ימיו, והעגל לבן.”

“לאן הלכו?”

“אני יודע? אולי בדרך לאבו־שושה, אולי לבאב־אללה,” מרים הכפרי ידיו לשמיים, ומתכוון לומר שייתכן ורגליהם נשאו אותם לכל רוח.


*

בדרך מבריה לאבו־שושה הם מגלים את העקבות שאבדו להם אתמול. תשע פרות, עגל, ושני אנשים. הם עוברים את תחנת הרכבת של ואדי סראר ונכנסים למורדותיהם של הרי יהודה, בדרך הראשית מרמלה לחברון. השמש כבר נוטה לשקוע מאחריהם, במערב, והנה לעומתם פוסע לבדו, בכיוון רמלה, פלח זקן חובש תרבוש עטור צניפה כמנהג אנשי חברון, ובידו מקל.

“מאיפה אתה בא, זקן נכבד, ולאן אתה הולך?” שואל שפירא.

“פלח עני ומסכן אני מהכפר חארס, ליד חברון. שני בניי נלקחו לצבא. אני הולך ליפו להיפרד מהם לפני שיפליגו לשרת את אדוננו השולטן עבדול־חמיד, יאריך אלוהים את ימיו.”

“ואת לילותיו… זקן נכבד, אולי ראית בדרך סוחרים עם פרות?”

“מה תיתן לי, חוואג’ה, אם אגיד לך?” הוא מבין היטב כי האנשים שפגש לפני שעה קלה עם הבהמות אינם סוחרים אלא גנבים. למה לו לעזור למחפשים אחריהם, ללא קבלת תמורה? הרי המידע שיתן עלול לסכן אותו.

לשפירא אין כסף לתת לזקן. גם אין לו צורך באישורו, העקבות מספרים לו סיפור ברור. כל שהוא רוצה לדעת – מתי זה ראה אותם, כדי לדעת אם יוכל להשיגם קודם שתרד החשיכה.

“שמע נא, זקן,” הוא משדל אותו. “אנחנו ממלאבס, על־יד יפו. רק רוצים לדעת מתי ראית את הפרות עם האנשים. לאחת מהן כוכב שחור על המצח, העגל – לבן. כשנחזור ליפו, אולי בעוד יומיים, נשלם לך פי שלושה ממה שאתה מקווה לקבל היום.”

“היום אתה אומר לי בעוד יומיים, ומחר תדחה אותי ותאמר: ‘בוקרה פיל מישמיש’! עד שאני לא רואה מטבע ביד – לא אגיד כלום!” משיב הזקן.

“האדא אל־אוונתאכ אנא עארף אכתר מינכ!” כלומר, התחמקויות אלה אני יודע טוב ממך, מטיח בו שפירא. “שמע זקן חצוף, וחברם של גנבים! אתה לא תצא מכאן חי עד שלא תענה על השאלה. הסוסים עייפים. לאנשים אין סבלנות. כבר יומיים אנחנו בדרכים, רודפים אחרי החברים שלך הגנבים. אם אין בליבך רחמים עלינו ועל הבהמות שלנו, מדוע, בשם אללה, נרחם עליך?”

הזקן נבהל. יחידי, במקלו, לא יוכל לעמוד נגד חמישה רוכבים נרגזים, חמושים ברובים ובחרבות. “אל תכעס, חוואג’ה, עכשיו אני נזכר, לפני שעה, כאשר השמש היתה ככה, בשמיים,” הוא מראה במקלו כלפי מערב, לוחש בקול צרוד מפחד, “באו מולי תשע פרות, האחת עם כוכב שחור על המצח, ועגל לבן, ואיתם שני סוחרים, הולכים לחברון.”


*

“מרגע שראה אותם עברה שעה. בינתיים התקדמו שעה מזרחה. זה מרחק שעתיים הליכה. ברכיבה נוכל להשיג אותם בשעה, הכי הרבה – בשעה וחצי!” מעודד שפירא את אנשיו.

הסוסים עייפים. מעלים קצף. דרך־המלך העולה בהרים אינה סלולה. היא רצופה אבנים בולטות ובורות. רוכבים שעה. רוכבים שעתיים. האנשים רעבים. לא אכלו דבר במשך היום כולו. גם הבהמות.

עוד מעט לילה. העקבות עדיין נראים, אך לא הגנבים והבהמות. אולי רימה הזקן באומדן הזמן? ואולי אינו יודע מהי שעה?

עם חשיכה, במעלה ההר, צונח סוסו של אחמד אל־חמד, מחרחר רגעים אחדים, מגלגל עיניו ומתפגר מבלי להתחשב בצעקות עידוד, בהלה וצער של רוכבו.

“אתה תישאר כאן,” פוקד שפירא על עוזרו, וממשיך את המרדף עם ארבעת הבידואים. באפלולית של שעת בין־ערביים הם עוברים בין צוקי סלעים קודרים, בנוף הררי שאינו מוכר להם, רחוק משפלת־החוף, מאיים וזר.


פתאום נשמעים קולות עולים מצד הדרך, צעדים לא רבים לפניהם.

“אולי אלה הגנבים?” נדרך שפירא.

“לא!” אומר סלימן, “אני שומע חרחור גמלים, וצלצול פעמוניות כשהם מסובבים את הצוואר.”

ואכן למטה, בצד הדרך, ליד השקע העמוק של הוואדי, סביב בריכה טבעית של מים צלולים שנשארו מתקופת הגשמים, חונה חבורה של סוחרי־אריגים מדמשק. גמליהם העמוסים סחורה מוברכים סביבם. הנוסעים מכינים סעודת ערב, לקראת שבירת הצום. עשן עולה ממדורה קטנה. גמלים ברגליים מקופלות ובצוואר נטוי מתבוננים בפרשים היורדים אליהם עם אדמומית שמי הערב.

“מסיכום בלח’יר!” מברך אותם שפירא בערב טוב.

“מאית מסא!” כלומר, מאה פעמים ערב טוב, משיבים לו הסוחרים.

“אולי ראיתם שני אנשים עוברים כאן עם פרות ועגל לבן?”

סוחר דמשקאי שמנמן ובהיר פנים אינו מהסס לשלוף בפני הזרים את שעונו ולהיוועץ בו. הוא משיב בנימוס עירוני מבלי לבקש בקשיש: “לפני רבע שעה עברו כאן. ואתם, התכבדו והיו אורחינו וסעדו עימנו.”

“אלפי תודות לך, אבל אנחנו ממהרים.”

“החיפזון מהשטן והדרך הארוכה מעייפת.”

הארבעה יורדים מסוסיהם, כורעים על שפת הבריכה, שואבים מלוא חופניהם מים ושוטפים את פניהם. טיפת נוזלים לא באה לפיהם במשך כל היום. הם אינם נשארים שם אפילו לשעה קלה, כדי להתכבד במטעמי דמשק המפתים, הערוכים על מחצלת בין הסוחרים היושבים משוכלי־רגליים ומחכים לשעת השבירה של הצום. הארבעה עולים על הסוסים ומחדשים את המירדף.


*

עד מהרה הולכת הדרך ונעשית צרה. משני הצדדים מדרונות־הר תלולים. על מדרגותיהם מאדימות־משחירות צלליות נמוכות של גפנים בשלכת, שבאור השקיעה נראות כעכבישים גדולים. המעבר בין גדרות הכרמים כה דחוק, שגמל טעון יכול לעבור בו בקושי. על צלע ההר הקרוב, משמאל, נראים בתי הכפר חארס. לפני המעבר הצר חונים על גמליהם פלחים מהכפר חלחול. אף הם עסוקים בהכנת ארוחה, ומחכים לרדת החשיכה כדי שיוכלו לסעוד.

“אולי ראיתם כאן אנשים עוברים עם פרות?” שואל שפירא.

“ראינו.”

“לאן פנו?”

“הם שם, אחרי הסיבוב, מצד שמאל.”

“יאללה יא־שבאב, אידבחום!” – בחורים, שחטו אותם! – מדרבן שפירא את אנשיו העייפים והרעבים, ומבקש להפחיד בקולו הרם את הגנבים, שייכנעו.

הקריאה מרגיזה את אנשי חלחול. המבוגר בחבורה ניגש אליו ואומר:

“חדל לדבר כך, צעיר חסר־נימוס! דע היכן אתה! אלה הרי חברון! זו ארצנו! היזהר מאללה אם תעליב אנשים כמונו!”

שפירא לא עונה אלא מפנה קדימה את סוסתו, בראש אנשיו. לאחר עיקול הדרך הם מגלים במדרון שלרגלי הכפר חארס את שני הגנבים. אחד יושב לצד מדורה קטנה ובוחש בה בענף שבידו. שני כורע מאחורי סלע, עושה צרכיו. הפרות, ובהן כוכבה, רועות בנחת בדשא הדשן. הגנבים, כאילו חוש שישי להם, קמים, נוטשים מיד את הבקר ובורחים תוך שהם קוראים לעזרה:

“הצילו אותנו! הוי אנשים, הצילו! שודדים התנפלו עלינו!”

קולותיהם מהדהדים בין צלעות־ההרים המחשיכות.

שפירא מעריך בקצרה את המצב. מסביב מתנשאים סלעים גבוהים ללא־דרך. לפניהם משמאל הכפר חארס, וייתכן שהגנבים הם תושביו. מאחור חוסמים אנשי חלחול את הדרך הצרה היורדת לשפלה. לכן הוא שב ומדרבן את אנשיו בצעקות, שנועדות להפחיד את הגנבים:

“אידבחום! ולאד אל כלב!” – כלומר, שחטו את בני־הכלבים הללו!

מבהלה או בעורמה בורחים הגנבים כל אחד לכיוון אחר. הגבוה במעלה־ההר, ואחריו דולקים שפירא וסלימן חמושים ברובים. אחסן וחמד רודפים אחר הגוץ, שנמלט בכיוון נגדי.

שפירא יורה באוויר מעל ראש הגבוה, להפחידו. הלה ממשיך לרוץ. סלימן יורה וקולע בגנב. האיש נופל ארצה ופורץ בזעקות־כאב מרות ובבכי נורא.

“מה עשית? רד ותראה אם הוא חי או מת!” פוקד שפירא על סלימן.

סלימן יורד מעל סוסו וניגש אל הפצוע. אותה שעה מבחין שפירא בחבורת כפריים נרגזים שמתרוצצים על קו־הרכס של הכפר חארס, משחירים בדמדומי שקיעה. הצעקות והיריות החרידו אותם באמצע סעודתם, והם יורדים־מדלגים אל עבר הפצוע.

“עזוב אותו!” קורא שפירא לסלימן, “ניקח את הפרות ונסתלק מכאן!”

סלימן מניח את הפצוע מבלי לדעת אם הפגיעה בו קלה או קטלנית. הוא ושפירא מזרזים את הפרות עד שהם מגיעים למעבר־הדרך הצר. אך שם, על הגבעה מולם, ניצבים עתה בני חלחול:

“עמדו! מי אתם? מה היריות ששמענו?”

הם אינם זוכים לתשובה, ומתחילים לרגום את השניים באבנים.

“אל תשים לב!” אומר שפירא לסלימן.

הפרות נבהלות ושבות במרוצה אל מקום רעייתן הקודם.

סלימן מנסה לעצור בעדן, להשתלט ולהוציאן מהבקעה, אך שפירא פוקד עליו: “עזוב אותן! קודם כל עלינו להיחלץ מכאן!”

סלימן פורץ לו דרך בין החלחולים ועובר אותם. אך מול שפירא מרים אחד מהם את אקדחו ופוקד עליו:

“סתנא! עצור! עמוד!”

שפירא מכוון מולו את רובהו וגוער בו: “דיר באלאכ! היזהר!”

החלחולי נבהל, נרתע הצידה, ושפירא נחלץ ומצטרף לסלימן. הם מתרחקים מעט אך עוצרים לחכות לאחסן ולחמד.

“לא היית צריך לפגוע בשודד,” אומר שפירא לסלימן. “שכחת את הכלל הראשון של השמירה – לא להרוג ולא ליהרג?!”

“כשראיתי את שני המנוולים, ערוות־אימם, יושבים להם בשלווה עם הפרות שלנו, כל־כך התרגזתי, שלא יכולתי להתאפק!”

אותה שעה מנסים אחסן וחמד להעביר את הפרות דרך החלחולים, ונכשלים. הם נאלצים לאיים באקדחים שבידיהם, ורק כך פורצים לעצמם דרך לצאת.

עתה פונים כל הארבעה על סוסיהם בדרך היורדת לשפלה, אך מימינם, מן הרכס המערבי, מדלגים לצידם אנשי כפר חארס, חלקם חמושים ברובים ישנים. שפירא ואנשיו מאיצים את רכיבתם, אך הסוסים, שחברם נפח נפשו לפני שעה קצרה, כבר מחרחרים באפיסת־כוחות. אי־אפשר להתקדם יותר. שפירא נאלץ לעצור למנוחה קצרה. אותו רגע יורד ומשיג אותם בחשיכה אחד הצעירים שרץ בראש הרודפים מכפר חארס, וקורא אליהם:

“עמדו!”

“מה אתה רוצה?”

“מי אתם ומאיפה אתם באים?”

“שאל את אלה שהחזיקו בפרות. ומי אתה?”

“אני בן המוכתר של כפר חארס. ומי אתם?”

“כבר אמרתי לך שתשאל את אלה שמחזיקים בפרות. אם אתם והחלחולים לא הייתם מפריעים לנו, כבר היינו מושכים אחרינו את שני הגנבים האלה קשורים לזנבות הסוסים שלנו – ככה, עד למודיר ביפו. עכשיו אני מבקש ממך לומר לאביך הנכבד ולכל בני כפר חארס – יש לנו אצלכם תשע פרות, אחת עם כוכב שחור במצח, ועגל לבן. מהיום והלאה תדעו, שאם תעיזו לבוא ללוד, לרמלה או ליפו – גמל לא נשאיר לכם. תשע כפול תשע תשלמו לנו בעד תשע פרות גנובות שרועות על אדמתכם.”

“אבל מי אתם ומאיפה באתם?”

“תשאל את הגנבים, ואם אתה רוצה לחיות איתנו בשלום, תחזיר את הפרות למקום אשר משם נלקחו.”

“אם כך מדוע אתם בורחים מאיתנו? אם אנשים ישרים אתם, בבקשה, הישארו איתנו ומחר בבוקר נברר את העניין ונחזיר לכם את הרכוש.”


“יכול מאוד להיות שאנשי חארס אין להם שייכות לגנבים,” לוחש סלימן לשפירא, “אבל אנחנו איננו יכולים להסתכן בכך ולסמוך עליהם שיעזרו לנו להחזיר את הפרות. אם הגנב שיריתי בו נהרג…”

“אל תדאג, סלימן. נמצא דרך להסתדר עם השופטים…”

“לא זה. אם נהרג, ויש לו קרובי־משפחה בכפר חארס – לא יישאר איש מאיתנו חי עד הבוקר! כך מנהג גואלי־הדם בהרי חברון. ישחטו אותנו! אסור ליפול בידיהם הלילה!”


בשארית כוחותיהם עולים הארבעה על הסוסים העייפים, שאף הם נאלצים לצום ברמדן, אפילו בשעת לילה. זמן־מה הם שומעים עדיין מתוך החשיכה את קולות בני חארס, הרודפים אחריהם. הם ממשיכים לרכוב בכיוון השפלה, בדרך מוצאים את אחמד אל־חמד יושב ליד סוסו המת.

“אני בא איתכם,” פוסע אחמד והאוכף בידיו, לאחר ששומע את קורותיהם. “הסוסים שלכם הולכים כל־כך לאט, שאני יכול ללוות אתכם ברגל.”

“יותר טוב שתפנה לבדך לכיוון אחר,” מייעץ לו שפירא. “אנחנו אולי הסתבכנו בנקמת דם, ויותר טוב שלא ידעו שיש לך שייכות אלינו.”


לאחר שעות רכיבה אחדות הם עוברים ואדי עמוק שמעליו נטוי גשר של מסילת־הברזל יפו־ירושלים.

“מצויין,” אומר שפירא. “לא רחוק מכאן נמצאת המושבה העברית הרטוב. אפשר לשמוע את נעירת החמורים. ניכנס לשם, נשתה ונאכל וגם ננוח עד הבוקר, אנחנו והסוסים.”

“לא! ישמור אלוהים! לא!” נרתעים אחסן וחמד. שפירא חש פחד בדבריהם. “אתה אינך מכיר את אנשי ההר האכזריים. הם עדיין בעקבותינו. אסור לעצור. מוכרחים לצאת מכאן בלי לחכות רגע!”

“מה דעתך, סלימן?” שואל שפירא.

“אני איתך, אבל אסור להישאר כאן.”

“נפנה ימינה, לדרך יפו־ירושלים.”

“לא. גם שם מסוכן,” אומרים השניים. בחושך, אולי מפני הקור, נדמה שקולם רועד.

“טוב, לכו אתם לדרככם ואנחנו לדרכנו,” מתכעס שפירא. “ואלוהים יעזור למי שיודע לעזור לעצמו!”


אחסן וחמד פונים דרומה. שפירא וסלימן ־ צפונה. כשעתיים אחר חצות הם מבחינים בחומה ובגוש אפל – שער המנזר של לטרון, על דרך יפו־ירושלים.

“כאן נעצור,” אומר שפירא. “שני ימים ושני לילות לרכוב בדרכים, לא לאכול דבר וכמעט לא לשתות?! לא! אי־אפשר להמשיך כך בלי לנוח קצת.”

סלימן דלדום עדיין חושש.

“אנחנו עכשיו רק שניים,” מרגיע אותו שפירא. “גם אם ישיגו אותנו הרודפים, אין מה לפחד כי הם מחפשים ארבעה, ולא יכירו אותנו. ובכלל, דרך ירושלים היא מקום בטוח.”

קר. הם משתרעים על האדמה הסלעית, לפני שער המנזר, מתעטפים בעבאיות, הרובים למראשותיהם, ושוקעים מיד בשינה. הסוסים קשורים לסלע שעליו נחים ראשי בעליהם. לוחכים בחשיכה מעט עשב אביבי שהנץ אחר הגשם. רק לאנשים לא נמצא דבר לאכול. עוד שעה קלה תסתמן במזרח תחילתה של בהרת השחר.


*

השכם בבוקר, קפואים, קמים השניים ורוכבים על סוסיהם לכיוון רמלה. בדרך פוגשים את אחסן וחמד, שמצאו גם הם מקום מנוחה לשארית הלילה, אך לא מזון לשבור את הרעב בן־היומיים. הארבעה ממהרים להגיע למקום־יישוב טרם עלות השחר, כדי שיספיקו לאכול לפני תחילת הצום, אך בעוברם את רמלה השמש כבר גבוה מאחריהם.

בבואם ללוד מחליט שפירא שאם פיקוח נפש דוחה את צום יום־הכיפורים, על אחת כמה וכמה שהוא דוחה את צום הרמדן, שאין הוא חייב בו. בלוד גר מכר שלו, סעיד אל־ראנם, שקנה מיצחק־צבי את החמורים, לאחר שהתבטל עסק ההובלות מיהוד. שפירא נכנס לבית סעיד, ולאחר הברכות הרגילות הוא מפר את כללי הנימוס ומבקש:

“שמע סעיד, אולי תוכלו להוציא מעט אוכל ומשקה לאנשיי ולי?”

“לאכול ביום הצום? מילא אתה איברהים־מיכו, יהודי. אבל האנשים שלך, האין הם יראים מאללה?”

“חבריי ואני לא אכלנו דבר מאז אתמול בבוקר. מדרך רחוקה אנחנו באים. ואלוהים יסלח להם כי אין הוא חפץ שיחלו מרוב רעב.”

בעל־הבית פוקד על נשותיו המשתאות להביא פיתות, גבינה, בצלים, זיתים ושמן־זית. שפירא, אחסן וחמד אוכלים. סלימן מסרב וממשיך לצום.

“אלמלא הצום,” מתנצל סעיד בהכינו את הקפה, “הייתי שוחט לכבודך גדי ומבשל אותו באורז, שיח' איברהים־מיכו.”

“אלוהים יחזיר לך כפליים מברכתו, כמו בשמן המשובח,” טובל שפירא פיתה בזעתר ובשמן, שהופק מכרמי הזיתים של לוד. “ומה שקשור אלי, אל תצטער. הרי יודע אתה שאיני אוכל בשר אם לא נשחט לפי חוקי הדת שלנו.”


*

אחר־הצהריים מגיעים הארבעה רכובים על סוסיהם לגבול המושבה, מדרום. לפני היפרדם עוצר אותם שפירא ואומר:

“אל תספרו לאף אחד אפילו דבר אחד מכל מה שקרה לנו בדרך. אם מת הגנב שפגענו בו, גואלי־הדם מחפשים עכשיו את היורה. ואם יתגלגל לאוזניהם סיפור הרכיבה שלנו בעקבות הגנבים – הם ישתדלו להגיע לכאן כדי לנקום במישהו ממשפחת דלדום או מערב א־סוארקי!”

“או ממלאבס!” מוסיף סלימן, המחזיק מעמד בגבורה זה היום השני לצום.

“יברך אתכם אלוהים ותודה.”

“גם אותך. לעולם לא נשכח כיצד סיכנת את נפשך רק כדי להחזיר את הבקר שלנו.”

“אפילו היתה זו עז אחת, לא הייתי מוותר. צריך שבכל מקום בארץ ידעו שלא משתלם לגנוב מפתח־תקוה. אתם תראו שעוד נחזיר את הגניבה.”


בהיכנס שפירא לחצרו מקדמת את פניו ביילה אימו בחיבוקים ובנשיקות. “אברמ’ל, אברמ’ל, אתמול נולד לך בן זכר, בן בכור, ליבה־רוחל מחכה לך בבית, תיכנס לראות אותם!”


*

למחרת חוזר ברגל אחמד אבן־חמד, והאוכף בידו. הוא נכנס לחצר שפירא בשעה שעושה לשם דרכו, רכוב על חמורו הקפריסאי הגדול, האיכר אלכסנדר גרשוני, לשאול מה עלה בגורל פרתו כוכבה.

“אל תספר שום דבר ממה שקרה בדרך,” מספיק שפירא, הלבוש עתה בגדים רגילים, לא בנוסח המזרח, לומר לאחמד, “כי אם מת הגנב שפגענו בו…”

“מזל־טוב! ברוך־הבא מדרך רחוקה, רב אברום!” יורד גרשוני מעל חמורו. הוא צולע במקצת. לפני שנים אחדות פגע בירכו פר מיוחם ששעט לרפת. כובע שעם טרופי לראשו של גרשוני, וז’אקט אירופי. “מה שלום התינוק?”

“תינוק? הוא כבר גדול כעוג מלך הבשן!” משיב האב הגאה.

“ומה שלום כוכבה שלי?”

“היא תחזור אליך בלי שתיפול שערה משערות זנבה.”

“תחזור? ואיפה היא עכשיו?”

אברהם שותק.

“מה הסודיות הזו? שלושה ימים אתה נעלם עם העראברס שלך. חוזרים בלי כלום, ושותקים. כבר שאלתי את סלימן ואת אחסן ואת חמד, כלום! כולם שותקים! מה שותקים? מגלגלים בעיניים כמו אילמים!”

“מה אתה בא אלי בטענות? נתת את הפרה שלך לבידואים לרעות, לא בעדר של המושבה, ואתה יודע שאני לא אחראי עליה!”

“לא? אזוי? ומה עושה הגנב הזה שלך כאן, עם האוכף? ואיפה הסוס?” שואל גרשוני בשעה שהוא מבחין באחמד. “אתה נותן אמון בבן של חמד אל־מצרי?”

שפירא שותק.

“אתה גיבור כזה, איברהים־מיכו, שהגנבים מבריחים אותך והורגים את הסוס?”

“אם אתה יודע כבר הכל, למה אתה שואל אותי?”

“אני עוד אראה לך, שפירו! אתה תשלם לי כפל־כפליים על הפרה שנעלמה! אני לא בטוח אם אתה והעראברס שלך לא עשיתם איזה שירקעס, קנוניה, עם הגנבים עצמם להעלים מאיתנו את העדר!”


 

פרק עשירי: הסטירה. חלוצים באים למושבה

בבית שפירא רבה השמחה. הבן הבכור ייקרא יצחק־צבי, על שם יצחק־צבי אביו של אברהם וסבה של ליבה־רוחל, שנפטר בשנת 1890. איכרי המושבה ונשותיהם באים לטקס ברית־המילה. עדיין מעטים הילדים במושבה הקטנה, שרק לפני שנים אחדות התחדש יישובה והחלה מתפתחת לאיטה ובקשיים רבים.

“יצחק־צבי ילמד לרכוב על סוס לפני שידע ללכת!” נוצצות עיני שפירא, ושפמו מרטט בדברו, “יצחק־צבי ידע לירות למטרה ברובה עוד לפני שידע להשתין בעמידה!”

“אברמ’ל, אברמ’ל,” טוענת סבתא ביילה באוזני בנה הצעיר, מתוך חרדה לגורל נכדה, שהוא גם נינה, “יצחק־צבי שלך צריך ללמוד תורה כשיגדל, ולא להתרוצץ כמוך על סוסים!”

“אמא, סבתא, יצחק־צבי שלי יהיה בקיא בערבית יותר מאשר בחומש,” מתלוצץ שפירא המאושר, “הוא יגדל כמו ערבי!”

על פני ביילה עולה חיוך ספקני והיא עושה תנועת־ביטול בידה. “ליבה־רוחל,” היא פונה לנכדתה, “אולי את תשפיעי עליו, שיהיה לפחות רב אחד במשפחה?”

“עוד יהיו לנו הרבה ילדים, סבתא,” מפייסת אותה ליבה־רוחל.

“ואת כולם אלמד קודם כל לרכוב על סוס ולירות ברובה!” מבטיח שפירא. “גם את הבנות! ואם לא היה שמי כבר בפי כל שיח' איברהים־מיכו, היו הערבים מכנים אותי מעתה שיח' איברהים אבו־איסחאק!”


*

רכוב על חמורו נכנס למושבה פלח זקן שלבושו מעיד עליו שהוא בא מאחד הכפרים באיזור חברון. הוא מגיע לכיכר המרכזית, בפינת הרחובות פינסקר וחובבי־ציון. שם הבאר הראשונה הנקראת ביר־שוע על שם יהושע שטמפפר; שם צריף הפוסטה, הדואר, בתי המתיישבים הראשונים, ותחנת הדיליג’אנסים בקו פתח־תקוה־יפו.

“איפה הבית של שיח' איברהים־מיכו?” הוא שואל.

מראים לו. הוא מגיע לבית שפירא ומוזמן לשבת במרפסת. השניים מחליפים דברי ברכה. שותים קפה שהכינה רוחל. הולדת בנה בכורה לא פגמה כהוא־זה בעבודתה היומיומית בבית וברפת. כל אותה שעה אין מזכירים את המירדף בהרי חברון, שממנו חזר שפירא לפני כעשרה ימים. לבסוף מוציא הזקן מאבנטו מעטפה שנתקמטה בדרך, ומוסר אותה לשפירא.

“אבל כתוב כאן: ‘אל כבוד מעלת השיח’, מוחמד אבו־קישק'!” בוחן אותו שפירא. “מדוע הבאת את המכתב אלי?”

“חשבנו, לפי מה שסיפרו הגנבים, שהפרות…”

“על איזה גנבים אתה מדבר? ואיזה פרות?”

“חשבנו שהפרות שייכות לשיח' אבו־קישק. אבל כאשר עברתי בלוד ושאלתי על הדרך לאבו־קישק וסיפרתי את המעשה, אמר לי סוחר אחד, סעיד אל־ראנם, לבוא למלאבס, אל השיח' איברהים־מיכו, שהוא אולי ידע במה מדובר ויגיד לי מה לעשות. וכך באתי, ואני בידיך.”

“וממי המכתב?”

“מהמוכתר שלנו, בכפר חארס.”


"לכבוד מעלת השיח' המרומם והצדיק מוחמד אבו־קישק!

"אללה ישמרו וינצרו וירעיף שנות בריאות וברכה עליו ועל כל אשר לו!

"אחרי קידה והשתחוויות אל מול הדרת כבודו הנעלה מכל השיח’ים, אנחנו מעיזים לשבח לפניו את ההתנהגות האמיצה של בנו בכורו, שנלחם בגבורה בגנבים השפלים, ששדדו פרות מעדרו של השיח' הנכבד ועברו במקרה במנוסתם ליד כפרנו.

"עתה נספר לו מה קרה. אחרי שיצאו בנו האמיץ ואנשיו מכפרנו, שלחנו את אנשינו והם הביאו אל הכפר את הפרות ואת השודדים, אחד פצוע ואחד שלם. אלה שני אחים מהכפר דורה אל־חליל, מדרום לחברון. שניהם ישבו בכלא בירושלים באשמת רצח, ולאחר שהשתחררו לא רצו לחזור בידיים ריקות, לכן הלכו לשפלה לגנוב רכוש ולהביא אותו הביתה, מתנה לחג אל־פיטר.

"הפצוע הזה, הגנב, הוא שונא של כבודו ושונא שלנו ושונא לכל אדם שהשמש זורחת עליו. ולפי שהכדור הקטן אינו הורג חזיר, והאיש הזה אינו אלא חזיר, לכן לא נהרג. ואילו ידענו מי כבוד הבאים ומאין באו, היינו עוזרים להם לשחוט ולשרוף את שני הגנבים, אבל כבוד בנו לא הגיד לנו.

"הפרות כולן שלמות, אף שערה לא נפלה מהן. גם העגל הלבן. כל יום הן רועות בשדה. ואנו מבקשים מכבודו שישלח אלינו איש נאמן ובידו יפוי־כוח והוצאות המרעה והשמירה בשכר בישליק אחד ליום, ונחזיר לו את הגניבה.

"האחד משני השודדים, זה שנשאר שלם, התחנן לפנינו שניתן לו את הפרות ונשלח אותו לדרכו, ותהיינה לו לתשלום נזק עבור אחיו הפצוע, אם ימות. אנחנו סירבנו לו מאחר שכבודו הוא ידידנו ואין אנו רוצים לבוא בריב איתו בגלל רוצחים ושודדים מנוולים כאלה. אמרנו לגנב: ‘תגיד תודה שלא מחזירים אתכם לכלא, שמשם יצאתם לא מזמן!’

"ימים אחדים ישבו אצלנו שני המנוולים עד שבאו בני־משפחתם מדורה אל־חליל והחזירו אותם לכפרם. והפרות והעגל שמורים אצלנו בשביל כבודו, ולכן אמרנו לשלוח לו את המכתב הזה, למען יחשוב רק טובות על אודותינו. והנה, צעירי כפרנו פוחדים למסור את המכתב לשיח' אבו־קישק האדיר, לאחר שאנחנו בטיפשותנו לא כיבדנו כערכו את בנו האמיץ.

"אך אמרנו, הן לא ייתכן שבינינו לבין כבוד השיח' ושבטו יישאר הרוגז לעולם! ולכן הסכים הזקן הזה, אדם ישר והגון שאיננו מתביישים בו, וכבר האריך ימיו בעולם הזה ואינו חושש לעתיד, לשים נפשו בכפו וללכת לבקש בשמנו את חסדו של השיח', והוא מוכן לקבל גמול על טרחתו או לשאת חלילה בעונש על חטאינו.

"ואנו מבקשים סליחה ומחילה מהדרת כבודו ומאת בנו ואנשיו על אשר שילחנו אותם מעלינו בלילה בלי אוכל ולינה, כי לא ידענו ולא אמרו לנו מי הם, ואללה הרחום והרחמן יסלח לכולנו, ורוב שלום על כבוד השיח' הצדיק ועל בניו האמיצים ועל צאנו ובקרו וגמליו ועל כל בני שבטו ועל שדותיו ותרנגולותיו ונשותיו.

“עבדו הנאמן איברהים אבו־חסין, מוכתר כפר חארס”


שפירא מרים עיניו מהמכתב ומחייך לתוך שפמו, אך אינו ממהר לתת תשובה לשליח. הוא מבקש מעוזרו אחמד אל־חמד להתקין לאורח נרגילה ולהניח בה גחלת לוחשת, ואחר לצאת לערב א־סוארקי ולהביא את סלימן דלדום.


*

“אתה רואה סלימן, הצלחנו!” ניגש שפירא לסלימן, היורד לקראתו מעל סוסו. “עכשיו תשלחו אחד מכם להביא את הפרות.”

“דיר באלאכ!” משיב סלימן. "היזהר! החיפזון הוא מהשטן! זאת מלכודת! אולי מת הגנב שפצענו? אולי הקרובים שלו תובעים דמי כופר מכפר חארס, והמוכתר רוצה לתפוס את הרוצחים ולהסגיר אותם לגואלי־הדם כדי להסיר מעל אנשיו אשמה ואחריות? אתה לא מכיר את ההררים האלה, החברונים – "

“מה אתה מציע?”

“תן לי את השליח. הוא ישב אצלנו, נאכיל אותו וננהג בו כבוד כראוי לאורח בגילו. בינתיים תשלח לכפר חארס אדם הגון שאנחנו מכירים, ושלא קשור אליך או אלינו, וינסה לשמוע שם מה באמת קרה, ויחזור לספר לנו.”


*

שפירא רוכב לכפר־ענא אל ידידו שיח' חמודה, ומספר לו את העניין.

“יש לי בהרי חברון,” אומר שיח' חמודה, “ידיד חשוב ומכובד על כל הסביבה, שיח' אחמד אחמעיס. בעוד ימים אחדים אצא לדרך ואבקר אותו. יחד נבוא לכפר חארס ונראה – אם אמת במכתב, והפצוע נשאר בחיים, יערוב לי ידידי השיח' אחמד ואני אביא את הפרות. ואם יתברר שזאת מלכודת – אגיד להם שבאתי לחפש גמל או סוס, ואשוב לספר לך.”


*

ממאהל שבט ערב א־סוארקי, על גבול המושבה, רוכב לאיטו על חמור שמוט אוזניים השליח הזקן מהכפר חארס, ובא לחצר שפירא. לא הרחק מאחוריו, על חמור קפריסאי גדול, האיכר גרשוני, גם הוא אל שפירא.

“עד מתי אשב אצלכם ימים על גבי ימים? מדוע עוד לא יצא איתי השליח עם התשובה שלכם, כמו שביקש המוכתר שלנו?” שואל הפלח בקול בכייני.

“אם המכתב שהבאת מספר את האמת, נפצה אותך על הטירחה שלך ועל הזמן שאתה שוהה אצלנו. אבל אם יתברר ששיקרת – כאן, במחנה ערב א־סוארקי, יהיה סופך, וכל מה שיישאר ממך יהיה רק החמור!” – מצמית אותו שפירא במבט פלדה שיורות עיניו הכחולות, השקועות, מעל שפמו המזדקר.

“טוב, אני בידיכם, אבל כאשר תיווכחו שלא רימיתי אתכם, אתם תשלמו לי כפל־כפליים על החשד והעלבון!”

“רב אברום,” מתקרב גרשוני על רגלו הצולעת, כשהוא מאזין לסוף השיחה. “מה קורה כאן? איזה עסקים אתה עושה עם השומרים הבידואים שלך, הגנבים האלה?”

“אני אחראי על השמירה והביטחון במושבה, ואתה צריך לסמוך עלי, שאני יודע מה אני עושה.” משיב לו שפירא.

“אזוי? ככה? מצאו את כוכבה שלי ואתה לא מספר לאף אחד ולא שולח להחזיר אותה? איזה מין שומר אתה? תגיד, לצד מי אתה בכלל, לצד הגנבים? שמע, נמאסו עלי כבר כל הערבישע־שטיק שלך!”

הפלח הזקן יודע ערבית בלבד, אך מתבונן בפליאה בשני היהודים הרבים לנגד עיניו, וקולט את רוח הדברים.

“גרשוני!” גוער בו שפירא, ומבט זועם מבריק בעיניו הקטנות, אשר מישירות מבט בפני בן־שיחו. “תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע, אלא בכבודה של המושבה כולה!”

“אז הגיע הזמן להגיד לך, שפירו, שאתה בכלל לא שומר. אתה עקרוט, ערמומי, אתה גנב, אתה יותר גרוע מגנב, אתה מסתובב כל הימים ולא עושה כלום, אתה פאראזיט…”

על כך סוטר לו שפירא על לחיו.

“אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שפירו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!” צולע גרשוני הנדהם, לחיו לוהטת, חזרה אל חמורו, ועוזב את החצר.


*

שיח' חמודה מתנהל לאיטו ימים אחדים בדרך העולה לסביבות חברון, ובא אל ידידו שיח' אחמד אחמעיס. יחדיו נוסעים השניים על חמורים לכפר חארס, בשביל בין כרמי גפנים הרריות שמתחילות להנץ באביב.

“אחי,” משתעל שיח' אחמד, קולו צרוד מזקנה: “אוזניי כבר לא מה שהיו. אתה תדבר עם אנשי חארס. כאשר יגיע הרגע הנכון – תלחץ באצבע על ברכי ואז אגיד להם מה שצריך.”


*

בבואם לכפר מתאספים הכל סביבם ומלווים אותם למדאפה, כלומר לבית־האירוח.

“מעולם לא זכינו בכבוד כה גדול, ששיח' אחמד אחמעיס יבקר אצלנו,” מקדם את פניו איברהים אבו־חסין, מוכתר הכפר חארס.

“השבח לאללה,” מנענע שיח' אחמד החירש בראשו בנימוס.

עד מהרה מעבירים לפניו כבש, לפי המנהג, ולאחר שנמצא בריא ושלם מוציאים אותו החוצה לשחיטה כדי להכין מבשרו זבח כראוי. נכבדי הכפר יושבים סביב האורחים ומבלים בשיחה על ספלוני קפה ובעישון נרגילות את השעות החולפות עד שהסעודה תהיה מוכנה.

בראש המסובים, רגליו משוכלות בנוסח המזרח, יושב שיח' אחמד, הזקן והנכבד מכולם. מדי פעם מנענע ראשו בנימוס: “השבח לאללה.” – “לו הברכה ולו התודה.” – “השבח לאדוננו השולטן ירום הודו.” – כל זאת מבלי לשמוע ולהבין את הדוברים אליו. אך הכל מייחסים למוצא־פיו חשיבות רבה.


השעות חולפות. הכבש מתבשל בחוץ בגיגית מהבילה. ריחו מעורר התיאבון חודר למדאפה הדחוסה עשן טומבאק של נרגילות. עדיין אין יודעים לשם מה בא שיח' אחמד אחמעיס לכפר, ולא מן הנימוס לשאול אותו. בינתיים מעיזים לפנות רק אל שיח' חמודה, שכאן אין מכירים את ייחוסו מכפר־ענא, אלא רואים בו מעין מלווה של שיח' אחמד, צעיר־יחסית ונכבד פחות.

“במה זכינו לביקור כבוד השיח'?” שואלו בזהירות איברהים אבו־חסין.

“גמל של בני נגנב מביתנו בכפר־ענא, ליד יפו. שמעתי שהביאו אותו אליכם. באתי אל ידידי שיח' אחמד וביקשתי שישאל אצלכם.”

“גמל לא הובא אלינו,” משיב המוכתר. “אבל לפני כשבועיים הגיעו לכאן תשע פרות גנובות ועגל לבן אחד עם שני שודדים, אחד פצוע ואחד שלם, שני אחים מהכפר דורה אל־חליל. הבקר שלם, שערה לא נפלה ממנו. רועה בשדה. ימים אחדים ישבו אצלנו שני המנוולים עד שבאו בני־משפחתם והחזירו אותם לכפרם, והפרות והעגל שמורים אצלנו לשיח' הנכבד מוחמד אבו־קישק.”


שיח' חמודה כבר למד כי הפצוע חי ואין חשש לגאולת־דם, אבל הוא מחכה בסבלנות לגיגית הבשר והאורז המהביל, שתובא פנימה ותגרור אחריה ריגוש והתעוררות בין המסובים על הרצפה.

על־פי המנהג מקרבים את הגיגית אל שיח' אחמד אחמעיס, שיתכבד להיות ראשון הטועמים. ביד רועדת מבקש השיח' לגלגל כדור מן האורז, ואחריו פוכרים אצבעות נכבדים אחרים ומתכוננים לגלגל מהאורז ולתלוש נתחים מהבשר מעלה הניחוח ולתיתם בפה. שיח' חמודה אף הוא רעב מאוד מן הדרך, אך נאמן לתוכניתו הוא לוחץ אותו רגע על ברכו של שיח' אחמד. הלה מניח מיד בגיגית את כדור האורז שלש באצבעות צנומות, ופותח בכל מאמצי קולו הצרוד מרוב זיקנה:

“שמעו אנשי כפר חארס וישמע אללה אתכם!”

מיד מושכים הכל את ידיהם מגיגית האורז והבשר, ומקשיבים לו. בולעים רוקם, שהתעורר בהשפעת התבשיל. בן־המוכתר, היושב קרוב לפתח, גם הוא בשיכול־רגליים, פולט לפתע שלא־בכוונה קול גיהוק, מעשה חסר־נימוס, לפני הארוחה. היושבים סביב משתדלים לבלום ־ מי את צחוקו, מי את כעסו, אך שיח' אחמד החירש אינו שומע דבר אלא ממשיך:

“באתי אליכם לא בעסקי סוס או גמל אלא בגלל הפרות שגנבו בני־בליעל מעדר השייך לאנשי חסותו של ידידנו שיח' איברהים־מיכו ממלאבס. וידידי זה, שיח' חמודה מכפר־ענא, הוא שכן וידיד, כמו אח, לשיח' איברהים־מיכו התקיף והגיבור, והוא בא לקבל עבורו את הפרות. ועתה, מיסרו לו אותן, ואם תחסר אחת מהן – אתם אחראים בפניי. ואם שיח' חמודה יחסיר אחת מהן בהחזירו אותן, או שאתם לא תקבלו שכר מרעה ושמירה – אני אחראי בפניכם ובפני שיח' איברהים־מיכו.”

שתיקה. איש מהנוכחים אינו מעיז להיענות לבקשתו אך גם לא לסרב לה.

“דעו לכם, לא אוכל ולא אשתה עימכם עד אשר תשיבו לי תשובה!”

העיניים מתבוננות באוכל בשקיקה. בדממה שנפלה שומעים זבובים במעופם. לבסוף נוטל המוכתר איברהים אבו־חסין את רשות התשובה: “שיח' אחמד אדוננו, הלא אנחנו כולנו תחת מרותך. כל אשר דיברת אלינו, אמת ונכון הוא, וכך אמנם נעשה. כל בקשה שלך – פקודה היא לנו. מחר נשלח את הפרות עם בחורים שלנו, להחזיר אותן לבעליהן.”

שיח' אחמד מודה לו. ביד רועדת הוא מוצא את כדור האורז שצר בגיגית, ונותן אותו אל פיו. מיד אחריו מגלגלות עשרות אצבעות את האורז, תולשות נתחים מן הבשר ונותנות בפה. באותה שעה ממתינים צעירי הכפר, ילדיו ונשותיו בחוץ, שמא יישאר גם להם משהו לאחר שהנכבדים יסיימו את סעודתם.


*

לאחר יומיים מגיעים לחצרו של שפירא שיח' חמודה ועימו שני מלווים צעירים מכפר חארס ועימם תשע פרות רזות, אחת בעלת כוכב שחור על מצחה, ועגל לבן אחד. שפירא שולח למאהל ערב א־סוארקי לקרוא לסלימן, לאחסן ולחמד דלדום, ועימם לפלח הזקן. הכל מתיישבים בינתיים על שרפרפי קש קלוע במרפסת רחבת־הידיים. ליבה־רוחל מוציאה טס ועליו ספלוני קפה, ואחמד אל־חמד מתקין נרגילות.

“עיניכם הרואות מה עשינו כדי להחזיר פרה אחת למלאבס ושמונה פרות ועגל לשכנים שלנו, ערב א־סוארקי,” נושא שפירא דברו לאחר שבאו כולם. “ואני אומר לכם – כל עוד שמי איברהים־מיכו – שאפילו היתה זו רק עז, עז אחת, ולא שלנו אלא של סלימן או אחסן או חמד – אני לא הייתי מוותר, והייתי הולך בהרים, ולא אוכל, ולא שותה, ולא שלושה ימים, אלא שלושים יום הולך כדי למצוא, את השודדים! – ואתם יודעים מדוע? כדי שבכל מקום בארץ יזכרו, ויספר זאת אב לבנו בהרי חברון או בנגב באר־שבע – כי לא כדאי לאיש לגנוב ממלאבס או מהשכנים שלה!”

והוא מעניק לשני המלווים מכפר חארס עשר מג’ידיות כסף שכר מרעה ושמירה ונוסף על כך גם שכר טירחתם, ולשליח הזקן עבאייה חדשה כפיצוי על החשד והעלבון, ושתי מג’ידיות כסף שכר טירחתו ושכירות החמור שלו, ונפרד מהם לשלום. שיח' חמודה מסרב בכל תוקף לקבל פיצוי על שליחותו. שפירא מפציר בו שלפחות רופא־המושבה יטפל חינם באחת מנשותיו הסובלת מדלקת עיניים קשה.


*

ערב. פנסי־נפט מעשנים, נתונים בבתי־פח הנראים כפיראמידות הפוכות, מאירים מעל עמודים ברחוב. אור עולה מחלון בית־הפקידות שבו מתאסף ועד־המושבה, וסערת צעקות פורצת החוצה. אלכסנדר גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דורשים לפטר את שפירא ולהטיל עליו קנס כבד.

“כתוב: כל המלבין פני חברו ברבים…” נחנק גרשוני בכעסו.

“הוא עוד בא אלי בטענות?!” מתרתח שפירא. “לא די שקיבל חזרה את הפרה שלו בריאה ושלמה, אחרי שמסר אותה לידי ערב א־סוארקי ולא היתה כלל באחריות שלי? – וחוץ מזה, תדעו לכם שהוא חייב לי הוצאות ששילמתי שכר מרעה ושכר שמירה בשביל הפרה שלו, ושכר טירחה לשליח מהכפר חארס…”

“שאני עוד אשלם לו? חה! כפל־כפליים ישלם לי על הסטירה!”

מישהו עובר בחוץ, שומע את קולות הוויכוח וצועק: “חברי הוועד תיישים זקנים! כלבים זקנים! הגיעה שעתם להתפטר!”

“אברום,” מתעלם מהקולות ראש־הוועד, יהושע שטמפפר. “הכל טוב ויפה, אבל כיצד אינך מתבייש להרים יד ולהכות יהודי מבוגר ממך?”

“תראה רב שוע, אני מאוד מצטער שיצא כך שסטרתי לו, אבל דע לך – אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!”

“זה אוואנטאג’י, זוהי ערמומיות… זה ערבישע־שטיק, אך ורק התחמקויות… חי־חי־חי… הוא למד לדבר ככה מהעראברס שלו…” מאדים גרשוני בכעס חנוק עד שיש חשש לבריאותו.

“ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה?” חוקר שטמפפר.

“מה אני נתתי, בסך־הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?” שפירא מגמגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי־מילים שסופן נבלע כאילו פיו מלא תפוחי־אדמה לוהטים. הדבר אינו מפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי“ת והעי”ן הגרוניות, כדרך הערבים, מודגשות אצלו, ובצרידות, גם כשהוא מדבר אידיש או עברית. “ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב־מלאלאחה ושיח' ערב־ג’ראמנה, וכל השיח’ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? הה? במקל! בשוט! – ואני? לא השיח' שלכם? כבודי, לא כבודכם? כוחי, לא כוחכם? איך אתם רוצים שהם יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות־ערך שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם עשיתי זאת, רק למען ביטחונכם!”


ובפנקס הפרוטוקולים של ועד־המושבה, שבו נרשמים כל ענייניה, ממיסים וסכסוכי־שכנים ועד לתברואה, חינוך ותחבורה, נכתב:

“הא' א. שפירא, בדבר שביזה בהרמת־יד את האיכר א. ג. בסיבה שענה בו דבר עלבון למשרתו כהיותו ראש־השומרים, והלה חייב תשיעית מהוצאות הא' א. שפירא על העניין הנזכר מהגניבה בעדר משל ערב א־סוארקי ודבר החזרתו – על כן הוחלט שאין לאיש מהם טענות זה על זה ולא ישלם שום צד שהוא פיצוי לצד שני, והא' א. שפירא מצטער ומבטיח שישתדל בדבר שלא יישנה לעתיד אבל אין רשות לאיש להעליבו בפומבי אלא יביא כל טענה נגדו להוועד ורק על פיו יקום דבר.”


*

מיכאל שפירא, אחיו הגדול של אברהם, הוא אחד מעשרים ושמונה איכרים בפתח־תקוה, בעלי חלקות אדמה גדולות שרובן משמש לפלחה, לזריעת תבואה בלבד, שרק אותם לוקח הברון תחת חסותו בשנת 1892. עם זאת דואג הברון לתשתית לכל המושבה – בית־הפקידות, ההופך להיות בית ועד־המושבה, בית־ספר, בית־מרקחת; מאמצים מושקעים בפיתוח חקלאי שיבסס את המושבה מבחינה כלכלית, וקרוי – התאכרות. לא עוד משק פלחה בלבד, כמו בפסוק “עובד אדמתו ישבע לחם” החקוק על סמלה של המושבה, אלא אלפי דונמים של גפנים, זיתים, שקדים, וגם פרדסים ראשונים. נחפרות בארות חדשות. לאורך חופי הביצה והירקון ניטעות חורשות אקליפטוסים, שג’ר אל־יהוד, עץ היהודים, כפי שמכנים אותו הערבים.

פקידי הברון, אותם מנהלים הקרויים דירקטורים, רובם יהודים מתבוללים שנשכרו בצרפת, ובהם טיפוסים מתנשאים – מתייחסים אל האיכרים כדרך ששליט אירופי מתייחס לילידים באחת המושבות הנידחות. המנהל פארב, יהודי־צרפתי מאלזאס, מנהיג מפקד־בוקר שבו הוא מונה את כל העשרים־ושמונה לפני היציאה לעבודה. מי שמאחר רגע, נשלח הביתה ומפסיד שכר יום־עבודה על אדמתו שלו, שנמסרה לפקידות הברון. יום אחד גוזר פארב עונש מלקות על איכר הנתון למרותו, ומטיל את ההוצאה לפועל על אחד השומרים הערבים של המושבה, שמשכורתו משולמת על־ידי הברון.

למען האמת, גם האיכרים אינם טלית שכולה תכלת. התלות בהנהלה שמינה הברון יוצרת תופעות של עצלות, התרפסות ושחיתות. אחד האיכרים מוכר לשכן ערבי את הפרדה שקיבל מהפקידות, אך מתייצב מדי יום לקבל בשבילה את קצבת המספוא, ולבסוף מודיע שהפרדה מתה, ובא לקבל אחרת במקומה.

שלא כבמושבות הברון זכרון־יעקב וראשון־לציון, האחרונה כונתה “פריס הקטנה” – הפתח־תקוואים נלחמים ברוח הצרפתית, הזרה בעיניהם, שמכניסה הפקידות. חלקם אף מסרבים לשלוח את בניהם ללמוד בבית־הספר שהקימה.

אחד מבניה המתבגרים של משפחה פתח־תקוואית, שאנשיה היו אנשי־כפר עוד בחוץ־לארץ והביאו עימם ארצה אפילו את כלי־העבודה החקלאיים – נתפש יום אחד ליצר הגנדרנות וקונה לו ביפו עניבה וצווארון מגוהץ ונוצץ. בשבת עונד אותו לצווארו ומתהלך כטווס על גזוזטרת בית־הכנסת הגדול. מה עושה אביו? תופש למחרת את כלבו, עונד לו את הצווארון והעניבה – ומשלח אותו החוצה, אל הרחוב הראשי של המושבה.


*

אברהם שפירא אינו נמנה על העשרים ושמונה ואינו זוכה לנחלה ולתמיכה מהברון. בשכר עבודתו כראש־השומרים משלמת לו פקידות הברון משכורת חודשית שלושה נפוליונים, שהם שישים פרנק. ליבה־רוחל מקיימת משק הבית בשני נפוליונים לחודש, ואת השלישי חוסכים.

שפירא אומר: “אתם חושבים שאני הגיבור? באמת לא. הכל בא לי מאשתי, ולה אני חייב הכל. כאשר באים אלי ומזעיקים אותי לעזרה, היא עומדת לידי ואומרת לי: ‘צא! אסור להישאר, צא, אני נשארת פה בין יהודים! תצליח ותחזור.’ ובלי עין הרע, היא מביאה לי ילדים, כל שנתיים ילד, ואין מי שיעזור על ידה.”

בכספים שנחסכים קונה שפירא עגלות בנות־בקר וכבשים. הוא מוכר רק את העגלים הזכרים והפרות המזקינות, וכך גדל עדרו במשך כעשר שנים למאה ושישים פרות וכשלוש מאות כבשים. את העדר הוא מפקיד בידי בידואים שנודדים עימו למקומות מרעה. כל אחד מהרועים מקבל משכורת חמישה עד עשרה נפוליונים בשנה, עבאייה, שתי כותנות ארוכות, כאפייה ושני זוגות נעליים. לאחר כעשר שנים הוא מתחיל למכור מהבהמות ולקנות חלקות קרקע עד שאוסף כשמונים דונם, לנטיעת פרדס, כאשר יתאפשר הדבר.

בראשית שנת 1900 מסתלק הברון מניהול המושבות בידי פקידיו ומוסר את המשך מפעלו בארץ לחברת ההתיישבות היהודית יק“א, שמתמחה בהקמת מושבות יהודיות בארגנטינה. המעבר כרוך בקשיים רבים. יק”א מנסה לדלל את מספר האיכרים במושבות הברון ומעודדת אותם להגר מן הארץ, כדי לבסס את הנשארים. הפתח־תקוואים דוחים הצעה זו.

למרות הקשיים מצליח מיכאל שפירא לבסס את משקו ונעשה לאחד האיכרים האמידים במושבה. עבודת השמירה יוצאת אף היא מרשות הפקידות ועוברת לוועד־המושבה. הברון משלם פיצויים לעובדיו. אברהם שפירא מקבל חמישים נפוליונים במזומן, וקרקע בערך של מאתיים נפוליונים. הקרקע חלקה במטעי זיתים וחלק באדמת ה“חמרה” של המושבה, ליד בית הקברות. אברהם שפירא מוכר את אדמתו הפרטית, ובכסף שמקבל כורה באר ונוטע פרדס על אדמת הפיצויים. בתום שנה זו, 1900, הוא עובר עם משפחתו ממקום־מגוריו ליד אחיו מיכאל, מול כיכר המייסדים, לבית חדש ומרווח שבנה על המגרש שקנה בסביבה חדשה, על גבעה ליד הגורן, כיום פינת הרחובות הרצל ושפירא.

בשנים אלה, העשור האחרון למאה התשע־עשרה והראשון למאה העשרים, נולדים תשעת ילדיהם של אברהם וליבה־רוחל. אחרי יצחק־צבי באים רבקה, שרה, אהרון־מנחם, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה. בהיותו תינוק נופל אהרון־מנחם מהשולחן ארצה, ואומרים שכתוצאה מכך הוא נעשה חירש־אילם.


*

רחוב יפו הוא דרך־החורף של המושבה ליפו. זהו רחוב קצר, חולי, שבתיו חבויים עמוק בתוך גנים ופרדסים, והוא כסגור מסביבו. הדרך ליפו, הנמשכת ממנו מערבה, נעלמת מיד מעבר לגבעה הקרובה.

דרך הרחוב הזה נכנסת למושבה חבורת חלוצים, שזה להם יומם הראשון בארץ. בשמחה ובשירה הם באים ברגל מיפו, מבוססים בחול ונעליהם על כתפיהם. ליד הבית הראשון, בית האחים גיסין, יוצאים לקבל את פניהם פועלים שנמצאים כבר במושבה. בין הפועלים גם אבשלום גיסין, בנו של אחד האחים, נער רך ולבן־פנים, בן־הארץ ששפתו עברית ואשר חזר זה עתה על חמורו מבית־הספר.

אבשלום רוכב בראש ומביא את הפועלים בגאווה דרך השדרה בחצר אל בית אביו. שם ערוך השולחן ביין, לחם, וקערה מלאה זיתים ירוקים מבוקעים, עשויים במלח, לימון ופלפל חריף. זו להם הארוחה הארצישראלית הראשונה, והנער אבשלום עומד ומביט בהם בלי לגרוע עין. בצאתם את הבית הם עורכים תהלוכה ברחוב חובבי־ציון, צועדים ושרים: “שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה!” – אבשלום רוכב בראש על חמורו, ואיכרי פתח־תקוה, שנמצאים ברחוב הנטוע שדרת עצי איזדרכת, עומדים ומתבוננים בשמחה מעורבת חשדנות. מן החלונות נשקפות סקרניות נשות איכרים עם בנותיהן. עיני האיכרים, המתבוננים ברוסים היחפנים, המכונים “מוסקובים”, אינן מפיקות קורת־רוח. רק המנהיג הקטן, הנער אבשלום, אין קץ לשמחתו.

התהלוכה ממשיכה על פני בית־הכנסת הגדול וכיכר המייסדים. הכיכר משמשת מדי בוקר כ“בורסה”. כאן מתאספים פועלים ערבים ועברים ומחכים לאיכר או למשגיח שיבוא וישכור אותם לעבודה. לבסוף נכנסת התהלוכה לרחוב פינסקר, שבפתחו נמצא הוטל רבינוביץ המשמש מלון זול לפועלים.


מתחילה המאה העשרים ועימה תקופת העלייה השנייה. המושבה שוב איננה מה שהיתה עד כה.


 

פרק אחד־עשר: דו־קרב האצבעות, מחסה לאוהבים

שמו של שפירא הולך ומתפרסם לא רק ברחבי הארץ, גם בגולה הוא נודע, בזכות הכתבות והסיפורים הנדפסים עליו – כאיש אמיץ השומר על כבוד פתח־תקוה ומרתיע את אויביה. הוא נחשב לשיח' של מלאבס, וכוחו גדל יחד עם התבססותה של המושבה.


שיח' מוחמד אבו־קישק ושיח’ים בידואים אחרים מסביבות המושבה מתכנסים יום אחד ומחליטים לבחור בשפירא לשיח’־אל־משייח‘, שיח’ השיח’ים, ראש וראשון להם, ואף שולחים שליח לבשרו על כך.

שפירא מתנגד. “הכבוד הזה אינו מגיע לי,” הוא אומר. “בתואר כה נכבד צריך לזכות שיח' בידואי אמיתי ולא שומר עברי.”

אבל הבידואים אינם נסוגים מבחירתם. “אחינו אתה, יא שיח' איברהים־מיכו. איש אמיץ אתה, ויודע להתהלך עם השלטונות ולדבר בשם כולנו. מי כמוך מתאים לשאת בתואר הנכבד הזה?!”

הולך שפירא להתייעץ עם אנשים שהוא מעריך את דעתם, ואלה אומרים לו: “אם הם מתעקשים, מה איכפת לך? כבודה של מלאבס רק יצא נשכר מכך.”

כך זוכה שפירא בתואר שיח’־אל־משייח‘. אך לא עוברים ימים רבים ומן הנגב וסביבותיו מתחילים להגיע קולות מאיימים. בהרי אדום שבעבר־הירדן, יושב שיח’ חסן אל־עזזמי משבט אל־עזזמה התקיף, שיח' זקן ומכובד כבן שבעים, השולט ביד רמה בכל האיזור; בזכות חוכמתו, גילו, והעובדה שהוא מחזיק עשרות שנים ברסן השלטון על הבידואים, הוא מכונה בשם – שיח’־אל־משייח', ולדעתו התואר הזה שייך לו בלבד.

כאשר נודע לשיח' אל־עזזמי הגאה כי בצפון, סמוך ליפו, קם יהודי חצוף אחד, איברהים־מיכו שמו, ומכנה עצמו – שיח’־אל־משייח'! – בוערת בו חמתו כאש והוא נשבע: “אני אהרוג את היהודי הזה במו־ידיי!”


*

יש מי שדואג להעביר את הידיעה לשפירא, אך שפירא לא נבהל. “במזרח,” הוא אומר, “מכל עשר שמועות – תשע בדויות ואחת מוגזמת!”

לאחר שבועות אחדים מגיעה ידיעה שנייה, מבוססת יותר, המספרת ששיח' חסן ממשיך להתפאר: “איברהים־מיכו שיח’־אל־משייח' גדול ממני? יהודי? צעיר? מתחזה? לא יקום ולא יהיה. אם אתפוס אותו, זה יהיה סופו!”

שפירא אינו מן העולבים שלא לצורך, וגם לא מהנעלבים בנקל, אך כאשר שוב ושוב מגיעים אליו דברי שיח' חסן אל־עזזמי, הוא אומר לצעירי המושבה, הג’חוש – כך מכנים הערבים את הצעירים הנלהבים לפעול:

“חבר’ה, אנחנו נוסעים לדבר עם שיח' חסן מילים אחדות, שילמד להיות מנומס יותר.”

הם רוכבים ימים אחדים ומגיעים לשבט העזזמה שבהרי אדום. השיח' ובני שבטו אינם מכירים את הבאים, וכמנהג הבידואים מארחים אותם שלושה ימים, מאכילים ומשקים, ואינם שואלים דבר וחצי דבר מי הם ומה הם מחפשים. רק במוצאי היום השלישי פונה שיח' חסן הזקן אל אורחו ושואל למטרת בואו.

“שמי איברהים־מיכו ממלאבס ושמעתי שיש לך דבר נגדי. באתי כדי להסדיר את העניין.”

“אתה הצעיר שרוצה להימשח כשיח’־אל־משייח'?” עוצר השיח' הבידואי רק בקושי את כעסו המתפרץ, ומבהיר לאורחו שעתה, לאחר שנסתיימו שלושת ימי האירוח, עליו לעזוב עם מלוויו את המאהל, אלא אם הוא מוכן לשלם את מחיר חוצפתו בדרך זו: “לא לפי כבודי להרוג אותך ככלב, כפי המגיע לך. במקום זאת אני מציע לך להשתתף בדו־קרב, וכיוון שאין לי ספק מי יהיה המנצח, אני משאיר לך את הזכות לבחור את כלי־הנשק: אקדח, חרב, נבוט, ואפילו אבן.”

פונה שפירא לשיח' הזקן ואומר: “שיח' נכבד, אנחנו חיים כבר במאה העשרים, זו המאה שהקידמה מאפיינת אותה, ואשר האלימות, כך מבטיחים – תיעלם במהלכה מן העולם. מדוע שיח' נודע כמוך, שחוכמתו ידועה מבאר־שבע עד עזה, ומחברון עד גבול מצרים – יקח חלק בטקס משפיל ומכוער, שבו יישפך קרוב לוודאי דם? הרי בעולם הגדול כבר אסרו על עריכת דו־קרב ומחפשים דרכים תרבותיות יותר לפתור סכסוכים בין בני־האדם.”

“אתה פוחד, איש צעיר,” משיב השיח', “במקום להתייצב כגבר לקרב – אתה מספר לי מעשיות. מה התשובה שלך?”

“יהיה דו־קרב,” אומר שפירא, “ולא נותר אלא לבחור את כלי־הנשק.”

“אמור את דברך.”

“אני מציע להילחם באצבעות.”

לשיח' הזקן נדמה שלא הבין היטב את דברי יריבו. “במה להילחם?”

“באצבעות. כל אחד מאיתנו יתרום למאבק הזה, אצבע אחת.”

“איך? תסביר!” למראה פני השיח' קשה לדעת אם הוא נדהם או משועשע.

“כל אחד מבינינו ישלח קדימה את אצבע ידו הימנית, זו הסמוכה לבוהן, ולפי אות מוסכם יכניס אותה לפה של יריבו. לפי פקודה שנייה נתחיל שנינו ללחוץ, לסגור פה ולהדק שיניים על האצבע הנמצאת בפנים. והמוציא ראשון קריאת־כאב, או אפילו אנחה – איי! – לא יהיה שיח’־אל־משייח‘. מסכים, יא שיח’?”

השיח' סוקר את שפירא הצעיר במבט חודר, שותק מעט, ואחר־כך אומר: “שנים רבות אני שיח' אל־עזזמה ורעיון כזה לא שמעתי מעודי. לא הרוג, לא לווייה, לא קבר, רק מנצח אחד, מפסיד אחד, וקצת כאבים באצבע. רעיון מוצלח, אני מוכן לנסות!”

השיח' הזקן, ושפירא הצעיר ממנו בכשלושים שנה, מכניסים אצבעותיהם איש לתוך פי יריבו, ולפי האות המוסכם מתחילה הלחיצה הגדולה. כל השבט, ומלוויו המעטים של שפירא, מתגודדים סביבם לאור המדורה. השניים לוחצים בכל הכוח. פניהם מוארים כמו באמצע היום. הקרב מוזר ומותח. רואים איך פרצופיהם מתעוותים ומחליפים צבעים: אדום, כחול, צהוב, לבן ואפילו ירוק. כל רגע נדמה שאחד מהם, המגביר את לחצו, יקטוף את אצבעו של השני, הנתונה בפיו.

איש מהמתמודדים אינו מוציא הגה. כך דקה, ושתיים, חמש ועשר דקות. כבר חולפת רבע שעה מלאה, והשניים, כזוג תרנגולים, סובבים במעגל, מעלים אבק, והקהל עוקב אחריהם בדריכות. הבידואים ניצבים פעורי־פה. שורר שקט מוחלט. אפילו כלבי־השבט, הנובחים תמיד, השתתקו. בני־לווייתו של שפירא דרוכים לא פחות מהבידואים. הם חוששים ממפלתו ולא פחות מכך – מניצחונו, שכן אינם יודעים איך ינהגו בהם, במקרה כזה, המארחים.

שפירא עושה מאמץ אחרון, לוחץ עוד יותר את שיניו אלה לאלה, וכל הנוכחים שומעים “אייי!” חלוש, אשר בעקבותיו מוציא השיח' את אצבעו המחוצה מפי שפירא, ואומר רק זאת:

"ניצחת אותי, יא שיח'! – "

רגע מתנחשל גל קריאות של השתאות, התפעלות וגם אכזבה, וכאשר משתתק, אומר שפירא ליריבו: “ואללהי שיח’־אל־משייח‘, שיח’ חסן אל־עזזמי האחד ואין שני לו, רק לשונות רעות סיכסכו בינך לביני. שיח’־אל־משייח' רק אתה הוא, ולי די שאני שיח' איברהים־מיכו ממלאבס, כי הידידות שלך יקרה לי יותר מכל תואר ואפילו יותר מזהב!”


*

למחרת עושה החבורה דרכה חזרה. המלווים מהמושבה שואלים את שפירא: “איך הצלחת לסדר ככה את השיח'?”

"לא כל־כך סידרתי אותו. בהתחלה חשבתי שהרעיון שלי גאוני. אני בן שלושים־וחמש, הוא מבוגר פי שניים ממני, והשיניים, כידוע לכם, לא מתחזקות עם הגיל. איזה כוח יכול להיות לשיניים של בידואי זקן? אבל זו היתה טעות גדולה. התברר לי כי יש לו שיניים חזקות כשיני גמל. הכאב היה איום. כל הזמן החזקתי את עצמי שלא להיאנח, תאמינו לי – זה היה קשה, אבל אני החלטתי ונשבעתי שעלי להחזיק מעמד, לא הרבה, אולי שניות אחדות יותר, אבל אני איאנח שנייה אחת אחריו. ובאמת, אחרי שהוא נאנח השמעתי זעקה נוראה – די! – אבל הרעש בלע את קולי ואיש לא הרגיש שגם אני סבלתי מכאב נורא.

“ודעו לכם, הרבה מאבקים צפויים לנו בארץ, והם יהיו קשים מזה שראיתם אתמול – ועלינו להחזיק מעמד ולסבול, תמיד־תמיד אנחנו צריכים להחזיק מעמד קצת יותר מהצד השני – וככה ננצח!”


*

בוקר אחד פוסעת ונכנסת לחצר שפירא סוסה אצילה, כמוה יכולים להרשות לעצמם רק שיח’ים נכבדים משבטי הבידואים במדבריות הנגב ועבר־הירדן. הסוסה מותשת, על אוכפה היא נושאת צעיר וצעירה יפי־תואר ועייפים מאוד, כמעט ישנים ברכיבה, בגדיהם מאובקים, והם נראים כבאים מדרך ארוכה.

שפירא רגיל לביקורי אורחים, פלחים ובידואים, הבאים מקרוב ומרחוק, מתוך ידידות, בענייני שמירה, או ששוטחים בפניו את סכסוכיהם, כדי שישפוט ויפשר בין הצדדים. שפירא יוצא למרפסת בבגדים אירופיים. הצעיר יורד לקראתו מהסוסה, משאיר עליה את הצעירה הנאה, ומברך:

“סבאח בלחיר,” כלומר, בוקר טוב.

“מיאת סבאח,” משיב להם שפירא, מאה פעמים בוקר טוב.

“אתה הוא שיח' איברהים־מיכו?”

“אני הוא.”

“אבל אינך נראה לבוש כשיח'?”

“מא בתערפ קדרי, חתא תג’רב גירי!” – לא תכיר בערכי עד שתנסה את זולתי.

“אתה שיח’־אל־משייח' המפורסם, שהתחרה בשיח' חסן אל־עזזמי בנשיכת אצבע?”

“אני.” וכאשר הוא רואה שההיסוס אינו סר מעל פני הבחור, שולף שפירא את אצבע יד־ימינו ומראה את הצלקת.

“חי ראשי! הלא אלה סימני השיניים של אבי!”

“אתה בנו של שיח' חסן אל־עזזמי?!”

“בנו הצעיר מאשתו הצעירה, וזוהי כלתי זריפה בנת סלאמה משבט בלאונה המכונה אל־בילי, ואנחנו מבקשים משיח' מפורסם ומכובד כמוך, שתואיל לפרוש עלינו את כנפי חסותך ולשכך את זעם אבותינו.”

סביב מתאספים בסקרנות בני־משפחתו של שפירא. בחצר קשורה סוסתו. “תפאדלו, האדי פרסי, הדול איוולאדי, הדול בנאתי, והאדי מרתי! – בבקשה היכנסו, זו הסוסה שלי, אלה בניי, אלו בנותיי, וזאת אשתי,” מזמין שפירא את השניים, “ומעתה ביתי – ביתכם, מזוני – מזונכם, וכל הפוגע בכם, כאילו פגע בי ובכבוד כל אחד משבט מלאבס. ספר, איך קרה הדבר?”

“פגשתי את זריפה רועה את הצאן בשדה, מיד ידענו שנינו שנועדנו זה לזה, והיינו נפגשים הרבה פעמים בסתר, אבל בכבודה לא פגעתי. כאשר באו שליחי אבי, שיח' חסן, אל אביה, שיח' סלאמה אל־בילי, לבקש שיתן לי אותה לאישה, העליב אותם ואמר שלא חסרים בחורים משבט בלאונה. ואבי זרה מלח על פצעיי ואמר שלא חסרות בחורות בשבט העזזמה. לכן לקחתי לילה אחד את זריפה על אוכף סוסתי, וברחנו צפונה, לבקש את חסותך.”

“אילו הייתי מוסלמי היינו ממהרים לשחוט עז ולהשיא אתכם, ואחר־כך הייתי מסתיר אתכם אצלי עד שתהיו זוג נשוי לכל דבר, שרק לאללה מותר להשגיח אז על מעשיכם,” אומר שפירא, “אבל אין במלאבס איש מוסמך לסדר לכם חתונה על־פי דתכם, לכן אתה אחמד תגור עם בניי, וזריפה עם בנותיי, תשבו בביתי כמה זמן שתרצו, ונראה איך יתגלגלו הדברים.”


*

לאחר ימים אחדים מגיעה לחצר שפירא חבורת בידואים ובראשה שיח' סלאמה אל־בילי אבי זריפה, ואחיה. רק אחד מהם יורד מעל סוסו, ועולה למרפסת.

“נכון מה ששמענו, שאחותנו הסוררת מסתתרת בצל קורתך ואיתה גם החוטף, דמו־בראשו!?”

שפירא עונה קצרות: “אשתדל לחקור אם כך הדבר, ובעוד ימים אחדים בואו ותקבלו ממני תשובה.”

מאחר שאינם יורדים מעל סוסיהם, הוא פטור מהזמנתם לאכול ולשתות. הם רוכבים למחנה של שבט אבו־קישק השכן, שם נודע להם בוודאות כי זריפה וחוטפה אכן נמצאים במלאבס, וכי משיח' תקיף כאיברהים־מיכו קשה להוציא אותה בכוח, גם לא בעורמה, יש למצוא דרך של פשרה.


*

חולפים שלושה ימים והם חוזרים אל ביתו של שפירא. הפעם נענים להזמנתו להיכנס, שותים קפה שחור במרפסת המקורה עץ, שפונה לחצר, מול האורווה והרפת. שפירא אינו מזמין בידואים אל ביתו פנימה כי הוא יודע שאינם רגילים במחנק בתי־האבן אלא זקוקים למקום פתוח לאוויר ולרוח.

“נכון, בתכם באה אלי, והבטחתי בדיברת כבודי שאגן עליה ועל הבחור שהביא אותה. מיד לאחר בואם הפרדתי ביניהם כדת וכנימוס. אני יכול להישבע לכם בראשי, שלא חטאו בביתי. אני בטוח שתבינו את חובתי כלפי כבודי כשיח' של מלאבס, ולא תדרשו ממני להסגיר את אלה שבטחו בי, ואשר הבטחתי להגן עליהם. אפשר לפתור את הבעיה בדרכי שלום לשביעות רצונכם. אם אחמד אבן־חסן מבקש את בתכם, נרבה עליו מוהר ככל שתרצו, ובלבד שלא תלכו אחר הפתגם: מי שאינו רוצה לתת את בתו לפלוני – יעלה את המוהר!”

“ומה על החרפה? איש זר בא וחטף את אחותנו, והיא תישאר בביתו?!” מתפרצים האחים.

מבטו הזועם של האב מקפיא את המילים בפיהם. שפירא מתעלם מההתפרצות, שאינה לפי כללי הנימוס. לא נהוג להתפרץ בדיון משפחתי לפני שדיבר האב. “הלא אתה יודע, שיח' סלאמה החכם, שהאדם לוקח את המוהר, אבל הזיווג המוצלח הוא מידי אללה. ורק כאשר האיבליס, השטן הארור, מתערב בין איש לאשתו, והבעל מגרש אותה מאוהלו, או שהיא בורחת מפניו חזרה אל בית אביה – פורצים הסכסוכים המפריעים את שלום שוכני האוהלים, פוגמים בכבוד המשפחה, וגורמים לבעל לתבוע חזרה את המוהר. אם אללה רצה שבתך תדבק בבן עזזמה, אתה מאמין שהיא תוכל לחיות עתה בשלום בביתו של איש אחר? טובתך היא שתיתן אותה לגבר שהיא אוהבת, ואז תוכל לישון בשקט, ותראה ממנה נכדים שישמחו אותך.”

האחים, שקיוו לתפוס את אחמד ולשחוט אותו בו־במקום, נאלצים עתה להיות עדים אילמים למשא־ומתן שקט. רק למראה אביהם, המקשיב בכובד־ראש, הם מבליגים על זעמם.

“טוב. אני מסכים לתת לו אותה, אם שליחי שיח' חסן אל־עזזמי יבואו אלי שוב לבקש אותה, ויתנו את המוהר שאדרוש. אבל קודם אני מבקש שתחזיר לי את בתי. אני לא רוצה שהיא תינשא לאיש בחטיפה, הכבוד שלנו לא מרשה לנו, ואני מבטיח לך שלא יקרה שום דבר רע לאחמד אבן־חסן.”

“אף רגע לא פיקפקתי בהבטחה של איש נכבד כמוך, והייתי מסכים להצעתך, אבל אני יודע כי ההתרגשות בעניין שכזה גורמת לא פעם לשפיכות־דמים, גם אם אבי הבת אינו רוצה בכך. הלא כך עשו בני אבונא יעקוב, בנאבלוס, אחרי שחטף בנו של המוכתר את דינה אחותם. ואתה בוודאי מבין שכבודי לא מרשה לי לבגוד במי שבטח בחסותי.”

“ומה על כבודנו?”

“לא יכול להיות אדם צודק ממך. בתך לא תינשא בחטיפה, כיתומה, שאין לה מגן בעולם. לרגע גם לא חשבתי שהחוטף לא ייענש. אם אתה נותן בי אמון, אני אהיה השופט, ואקבע לו עונש שיחזיר לבני בלאונה את כבודם.”

רואה האב שאין לפניו דרך אחרת ומסכים. אז קובע שפירא את פסק־הדין: “ידוע לכל שוכני האוהלים במדבר, כי בת לשבט הנכבד של בני בלאונה לא תינתן לאיש בפחות מחמישים מג’ידיות כסף, אף פרוטת נחושת לא תיגרע. כל זה, כאשר האב מסכים. אבל אחמד אבן־חסן פגע בכבוד האב ובכבוד בני ביתו ושבטו, לכן ישלם פי ארבעה – מאתיים מג’ידיות כסף! חמישים למוהר, ומאה וחמישים קנס, לכפר על פשע החטיפה.”

האב מסכים, ובניו מקבלים זאת על כורחם אך מבקשים לראות מיד את אחותם החטופה.

“לא. אחמד וארוסתו לא יבואו לפניכם בטרם יכפר את פניכם במנחת המוהר והקנס, ויחד תאכלו לחם בזבח השלום.”


כל אותה שעה עומדים אחמד בחדר אחד, זריפה בחדר השני, מציצים מבעד לחרכי־העץ הירוקים של התריסים, ושומעים. אף שהם כלואים בבית־אבן, וחסרים להם מרחבים, הם לומדים ליהנות קצת מן החיים האחרים. אמנם משק־הבית מתנהל בחיסכון וללא מותרות, אך בעיניהם גם מיטות עם סדינים לבנים, מעומלנים, וכרים תפוחים – הם פלא.


*

בני בלאונה שבים למחנה של שיח' מוחמד אבו־קישק, לבלות את הזמן עד ליום זבח השלום. בינתיים מגיעה השמועה לאוזני בני שבט עזזמה, ואחדים מנכבדיהם ממהרים לפתח־תקוה, לחלץ את אחמד אבן־חסן מצרה; ברגע שיצא מגבולות המושבה – הוא חשוב כמת, ותתחיל פרשה של גאולת־הדם בין השבטים אשר סופה מי ישורנו. בבואם הם מקבלים עליהם את פסק־דינו של שפירא ללא התנגדות, והוא שולח מיד לקרוא לבני שבט בלאונה לבוא עם מארחם, שיח' מוחמד אבו־קישק, לזבח השלום.

הכבש נשחט כדת בידי שוחט המושבה. לפני שיושבים לסעודה, נותנים בני עזזמה לבני בלאונה שני גמלים טובים ובריאים, שערכם מאה מג’ידיות, ובאה שעת מתן הכסף.

“על כמה אתם מוותרים למעני?” שואל שפירא את בני בלאונה.

“למענך, ולמען הסעודה הטובה שהכנת לנו, אנחנו מוותרים על חמישים מג’ידיות.”

נותנים בני עזזמה את חמישים המג’ידיות במזומן. עתה, משנתקבל המוהר, חייבים בני בלאונה לקבל עליהם את הדין, אך ליתר ביטחון מזהיר אותם שפירא: “דעו לכם כי מיניתי את שיח' מוחמד אבו־קישק אצלנו, ואת שיח' אל־הוזייל אצלכם, בתור הערבים שלכם, ואם תיפול שערה משערות ראשם של אחמד או של זריפה – כאילו פגעתם בכבוד שני שיח’ים נכבדים אלה, והם כבר ידעו כיצד להעניש אתכם!”

רק אז קורא שפירא לאחמד לצאת ממחבואו בבית. המחותנים מתנשקים. גם זריפה מתבקשת לצאת מחדר הבנות. היא נושקת את יד אביה ומבקשת את סליחתו. המחותנים והאורחים יושבים בחצר לסעודת השלום, ואולם אחמד אינו יודע מה עדיף בינתיים – לשמוח על כלתו או להיזהר מגיסיו־לעתיד, הנראים כאילו דמו עדיף להם על שני הגמלים וחמישים המג’ידיות שקיבל אביהם תמורת אחותם.


לאחר הסעודה מטילים על אחד מאחי זריפה, הרוכב בראש השיירה, לקשור מטפחת לבנה לרומח שלו ולהניפו. על־פי המנהג זה יהיה “דגל השלום של שיח' איברהים־מיכו”. האורחים מודים לבעל־הבית על השלום שהשכין ביניהם. אחמד וזריפה נפרדים בדמעות מבני־המשפחה, שאצלם בילו שבועיים נעימים. הכל שבים יחדיו דרומה, אל המדבר, ושמו של שיח’־אל־משייח' איברהים אבו־מיכו מתפרסם עוד יותר כשופט חכם, משכין שלום ונותן מחסה לאוהבים.


 

פרק שנים־עשר: שמירה עברית ודגל קרוע

באוויר החם והרדום־למחצה של רחוב חובבי־ציון נישא קולו של מוכר־ירקות ערבי מלוד: “אבאלאך! מראלאך!” – הוא מכריז ביידיש בלולה בערבית על סחורתו, תפוחי־עץ וגזר. אחד במאי היום. את שיגרת הצהריים מפירה קבוצה של פועלים עברים, בראשם צועד אחד החברים, נושא דגל לבן־כחול, ולידו איש קטן הנושא דגל אדום. שני הדגלים מתנופפים בהליכה. הצועדים מתעכבים מדי פעם, שרים שיר מהפכני באידיש וקוראים:

“יחי הסוציאליזם!” – “יחי העם!” – “תחי העבודה העברית האנושית!”

באותה פתאומיות שהללו הגיחו לרחוב מופיעה מנגד, מקצהו השני, חבורת אנשים מהירי תנועה שרצים לעבר התהלוכה, בראש המתפרצים: אברהם שפירא. הוא רץ היישר אל הדגל האדום. מוציא אותו מידי רוצ’קין, הסנדלר מכפר־גנים, שובר את המקל ומשסע בתנופה אחת את האריג האדום. באוזני הפועלים נשמע קול הבד הנקרע לשניים כאילו נקרע לב אדם חי.


*

חודשים אחדים לאחר־מכן פוסעים שני בחורים ברחוב החול, הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שמבריקה לעיניהם שדרת ברושים גבוהה, בכניסה למלון “הירקון”. הם עוברים בשדרה, בין שיחי תויות עדינים, אקליפטוסים מצילים, עצי זית שעליהם מבהיקים מניצנוצי גשם קל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ופיקוס ענקי. ברחבה מול המדרגות – בריכה עגולה ובה דגי־זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, הצפים על פניה.

המלון הוא בית־מגורים רחב־ידיים, בן קומה אחת, ולו גג רעפי־חרס קלויים תוצרת מרסיי, בצבע חום־כתום. המקום נחשב למרכז האינטליגנציה הפתח־תקוואית. גר בו הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לימים יתארו ברומאן “נדודי עמשי השומר”. מתארחים בו אורחים חשובים שמגיעים לפתח־תקוה, סופרים, עסקנים ציונים, וכן מבקרים עשירים, שאינם נזקקים למלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הנקרא הוטל רבינוביץ, על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה הנושבת במרכז המושבה, בסביבות בית־הכנסת הגדול שברחוב חובבי־ציון, יש במלון גיסין קצת חיים חופשיים. צעירים וצעירות מטיילים בלילות בשדרה יד ביד ומתנשקים, כאן אפילו מעשנים בשבת! – ולכן מכונה הרחוב בפי התושבים “טריפע געסל”, סימטת הטריפה או התועבה, והשדרה – שדרת האוהבים.

השניים מקיפים את הבריכה ועולים במדרגות למרפסת סגורה, שם סועדים עתה את ארוחת־הצהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות מכסים אדי המרק. חורף. הגבוה מבין השניים תולה את אדרתו על מיתלה עץ עגול, בעל זיזים מסולסלים, שניצב בפינה, ושואל: “אפשר לאכול איתכם?”

זהו בחור שזוף וצנום, חיוור־פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי“ת ופ”א רפות, כפי שמדברים עתה בגליל. חברו נמוך, רחב־כתפיים, גופו שרירי ומוצק, כבא מעבודה בשדות אוקראינה הרחבים.

“שלום עליכם, עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת לכאן להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? דווקא לא היה מזיק. כבר הגיע הזמן,” מקדם את פניו האיכר משה גיסין, בעל־המלון.

העיניים נטויות אליו בסקרנות, ורק בארשת פניו של אחד האיכרים מבחין עמשי ביחס עוין, שאולי יגרור אחריו ויכוחים ומריבות, כרגיל. הוא מסיר את כובעו ומניח אותו על השולחן לפניו. “לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא אם כן נוזמן על־ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איברהים־מיכו שלכם. סוף־סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג’דע! – ממש בן־חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!”

“אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן־אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!” אומר גרשוני הצולע, “למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת־דם?”

“אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של השומרים הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר־טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות־דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי ‘השומר’, אני בן־הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים.” ולאחר שתיקה קצרה מוסיף עמשי: “ואם אדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?”

אשת גרשוני, אישה יפה ודקת־גו, בת משפחה מיוחסת מירושלים, נכנסת ומתערבת בשיחה: “לנו אין צורך בשמירה חדשה. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!” – ואגב כך תוקעת מבט עז בעמשי המפורסם ויפה־התואר.

“נו, אל תגזימי…” אומר הבעל. הערצת אשתו לשפירא מרגיזה אותו.

“עליכם שומר אלוהי ישמעאל!” נוהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשת האיכר.

הסופר יעקב רבינוביץ, הגר במלון, מוסיף בצחוק: “ואבו־קישק!”

“ומה התועלת בכם?” מתגרה האישה בעמשי, “האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או אשכול ענבים, ותגבר השנאה בינינו לבין שכנינו?”

“טוב גברת, תאריכו אתם ימים בשמירתכם. אנחנו איננו לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. וסנדר חדד שלכם גם כן מת מפצעיו!” עונה עמשי ותולה עיניו בגיסין, כמו מבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשגיסין פונה אליו, לוחש עמשי: “אני מאוד אוהב כאשר תרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!”

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו ומושך אותה משם: “בואי נלך, הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!”

“לא יזכו לכך!” היא מסננת, ואחר־כך יוצאת אחריו, אף כי דומה שהיתה שמחה להישאר.

“נזכה, עוד נזכה! הם באו לרחובות, וגם אלינו עוד יבואו, למרות שאין הם אוהבים כל כך אותנו ואת המושבה שלנו!” אומר גיסין, “תאכלו!” הוא משנה את נושא השיחה. “מצטער שלא מצאתי היום ירקות טובים בשוק. הערבים הביאו רק מעט, והאיכרים שלנו, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות לא אוהבים, וקונים כמעט הכל אצל הערבים!”

“איפה אבשלום?” שואל עמשי.

“הוא לומד עכשיו בגימנסיה העברית ביפו. מאז שאימו המסכנה מתה, ואני נסעתי לרוסיה והבאתי משם את אשתי החדשה שושה, הוא נמצא הרבה מחוץ לבית. הוריי הביאו אותנו לארץ־ישראל. אני נהייתי איכר. נטעתי שדרה שאין כמוה בארץ. היינו ראשונים להעסיק פה פועלים עברים. הבנים שלי כבר מדברים עברית, אולי ירצו גם הם להיות פועלים. אני ואתם נשארנו בנפשנו תלמידי־חכמים, נעשינו בעלי־מלונות, פרדסנים, מורים, סופרים, משגיחים, קבלנים, שומרים; בקיצור, אוהבים עבודות קלות – ואת הטורייה, המעדר, יחזיק נא בידו עבורנו ישמעאל. יעבוד הערבי – כי למה יזיע היהודי ביום קיץ ויבקיע אדמה קשה כאבן? אבל בנינו, הם אולי כבר יהיו אחרים, יעבדו כחמורים, בלי חוכמות, עבודת־כפיים ממש. נו טוב, שיעשו גם הם דבר־מה מועיל. שיראו את כוחם וגבורתם!”

“ומדוע נעשית בעל מלון?” שואל אחד האורחים.

“אחי זלמן עזב את בית משפחתנו כאן ועבר לגור עם משפחתו בבית בקצה המושבה. הוא רצה להיות פועל במושב עין־גנים הסמוך אך הפועלים סירבו לקבל אותו. לא די להם שאין אצלו עבודה ערבית, הם דורשים – עבודה עצמית! אפילו מי שמעביד פועל עברי – אינו די כשר בעיניהם! אחי כבר לא צעיר ואינו יכול לעשות את כל העבודה לבד. נשארתי כאן אני וילדיי, ולכאן באה גם שושה, שהביאה איתה קצת כסף. כידוע, כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם־כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח, ואיך לא נזמין אותו לאכול? וכשראינו כך, החלטנו לעשות את הבית למלון! ומי החבר שלך ששותק כל הזמן? קונספיראטור? אכספרופריאטור?”

הבחור שנלווה אל עמשי, אומר: “שמי יוסל. אני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל או אפילו חמור, לא איכפת לי! כי כאן כולם יהודים! אך יותר מכל אני חולם להיות שומר!”

“הגיע באמת הזמן שיהיו אצלנו יותר שומרים יהודים,” חוזרת אחת הנשים לוויכוח שהחל קודם לכן. “גבורות פתח־תקוה של השנים הקודמות כבר לא משפיעות, ובזמן האחרון התחילו השכנים הערבים לגנוב ולשדוד מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך אורווה, ואומרים שהשומרים בעצמם עוזרים להם!”

“אומרים?” מצטרף לשיחה איכר צעיר ששתק עד כה. “כאשר באים להתלונן לפני ועד־המושבה – קוראים אלה לשפירא ושוכרים עוד שומרים ערבים על חשבון המיסים שלנו. כמה פעמים ביקשנו שיקחו יהודים, אך האדון שפירא אומר כי זה עולה יותר כסף וגם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירתם. ואיזו אחריות היא זאת עכשיו? כלום. גונבים.”

“בשנה שעברה אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. בלילה השלישי בא שפירא ואמר שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון,” אומר מישהו.

“אתם מחפשים ישועה מוועד־המושבה?” אומר גיסין, “תעזבו אותם, כולם תיישים זקנים! הפרדסנים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום, ובאסיפה של אגודת ‘פרדס’ החליטו לעשות נסיון וקבעו כי מחצית השומרים בפרדסים תהיה משלנו. יתנו להם חמישים פרנק לחודש במקום השלושים שנותנים לערבים. עתה תלוי הדבר בהם, להראות את כשרונותיהם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי יהיו בקרוב כל שבעים השומרים של המושבה – יהודים!”

עמשי מחייך. “מה התנפלתם עלי קודם? הלא אני רואה שדעתי על ראש השומרים שלכם טובה משלכם!”


*

שפירא אינו ממהר להחליף את שומריו הערבים בשומרים עברים. כאשר הלחץ גובר, הוא טוען: “אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודתם של בחורים חדשים בארץ, כאלה שרק אתמול ירדו מהאונייה ועדיין לא מכירים את מנהגיה ולא מדברים ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים ולחיי השומרים עצמם. אחריות שלא לקלקל את היחסים שהצלחתי ליצור במשך שנים עם הערבים. זאת פוליטיקה עדינה: היחסים עם השכנים, עם השלטון התורכי, וכל זה יתקלקל מהר מאוד אם נפטר בבת־אחת את השומרים הבידואים ונמנה משלנו במקומם! אפילו מ’השומר' מבקשים להצטרף אלי כאשר אני מבקר אצל ידידיי השיח’ים. רוצים ללמוד ממני איך להתהלך איתם, מתי לאיים, מתי לדבר כמו בין אחים. חוץ מזה השומר הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב הוא ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב. ובכלל, מאיפה תהיינה לי ידיעות על הגנבים, אם לא מהשומר הערבי?”


יום אחד פונה ד“ר מזי”א אל שפירא ומבקש שומר עברי לפרדסו, הנמצא בצפון המושבה. שפירא שולח אליו את יוסל, הבחור שנשאר במושבה מאז התלווה לביקורו של עמשי השומר. כצפוי, השומרים הבידואים באים בטענה אל שפירא:

“מדוע התחלת לקחת שומרים לא־משלנו? מהשבט שלנו, הגנבים כבר לא פוחדים?”

“אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?”


חדירת שומרים עברים לשמירה בפתח־תקוה אינה לרצונם של ערביי הסביבה, ביחוד מביעים את מורת רוחם אותם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרות של שומרים במושבה במשכורת קבועה, ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים, כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר.

לא מרוצים גם אותם שכנים, שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם השומר הערבי ולגנוב בלי הפרעה. לעומתם השומר העברי, החדש, ה“מוסקוב”, אינו מבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם יש האומרים כי ל“מוסקוב” אמונה מופקרת, מהשטן, שצריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי, אבל בפועל אין הוא מראה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו המוסלמים. לכן צריך להפחיד אותו ולהרתיעו, שיפנה את מקומו לערבי.


*

בליל שבת של חורף, בין השעות עשר לאחת־עשרה בלילה, באים להודיע לשפירא כי יוסל, השומר בפרדס של ד“ר מזי”א, נפצע ברגלו מיריית רובה־ציד. שפירא מזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, שמצטייד בפנס, ועימם בחורים אחדים מבני המושבה, שלוקחים חומרי חבישה ואלונקה, והם ממהרים לפרדס.

יוסל שוכב באחת מ“צלחות” העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדסי המושבה. הוא אומר: “ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא.”

כחמישים צעדים ממקום פציעת השומר, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מוצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן מובילות עד לסוכת השומר בפרדס הסמוך, השייך לערבים, על גבול אדמת הביצה. משם הלאה נראים עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום־מערב, וסוכת השומר ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה מתגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל־עריש, עבד אבו־נימר שמו, עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, וברור כי הוא זה שניסה לפגוע ביוסל.

שפירא פוקד על הבחורים: “קחו את יוסל למושבה. מצבו לא מסוכן.”

אילו קרה הדבר בליל חול, היה מבקש את אחד הבחורים לחזור ולהביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, באלה הוא מצטייד בכל מרדף. אבל עתה ליל שבת. שפירא שולח עם הבחורים את אחסן דלדום, ומבקש אותו:

“גש עם אחד הבחורים אל בית הרב, תעירו אותו בזהירות משנתו, ספרו לו מה קרה ותשאלו אם מותר לי לרכוב בשבת ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור ותביא לי את הסוסה והנשק.”

כאשר הוא רואה שיוסל הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הוא מסביר: “בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק לי הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת.”

“איכזבת אותי,” אומר יוסל, “אני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!”

“אתם,” אומר שפירא, “הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!”

יוסל לא נשאר חייב. “שפירו, ונשים יפות התיר לנו הקדוש־ברוך־הוא?”


לפנות־בוקר שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה ליבה־רוחל, כי הבינה ששפירא נשאר בפרדס כל הלילה, כדרכו, לשמור על העקבות שלא ייטשטשו.

“הרב אמר – יא שיח' איברהים, אתה לא רק מותר לך, אתה גם חייב לקחת את הסוסה והנשק ולצאת מחוץ לגבול מלאבס ולעשות כל מה שאתה יכול לתפוס את היורה.”


*

כאשר מאיר הבוקר יוצא שפירא עם אחסן דלדום אחר עקבות המבוגר והילד, שמוליכים דרומה. הם עוברים בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסים לחולות שממערב לראשון־לציון וממשיכים ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי־שבת, סמוך לחשיכה, אובדים עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.

“את שמו של עבד אבו־נימר אנחנו יודעים,” פוסק שפירא. “לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה התורכית עליו ועל תוצאות החקירה שלנו.”


לא עוברים ימים מרובים ועבד אבו־נימר נשפט שלא־בפניו, ונידון לעשר שנות מאסר. אלא שבינתיים מתברר כי הוא נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל, שהרי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.


*

גל נטיעות הפרדסים, שהתחזק משנת 1900 ואילך, מעמיד תוך שנים אחדות את המושבה על בסיס כלכלי איתן, פיצוי על השנים הקשות ועל הכשלונות שהסבו להם שדות הפלחה, כרמי הגפנים והשקדים, עצי התות לתעשיית המשי ועצי השיטה לתעשיית הבושם. מעתה נעשית פתח־תקוה הן במספר תושביה והן בשטח פרדסיה לגדולה ולמבוססת במושבות הארץ, אשר קולטת את המספר הרב ביותר של צעירים יהודים שעולים ארצה, אנשי העלייה השנייה.

אך במושבה ניטש סכסוך מר בין “הצעירים” לבין “הזקנים”. בראש “הצעירים” עומד הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, שבשנת 1908 נקרא לעבוד במושבה. הוא מבקש לתקן את תנאי־החיים ולהעמידם על יסוד בריא יותר. ועד־המושבה, שמורכב כולו מ”זקנים", מצר את צעדיו. הרופא מתחיל בפעולה לשיפור המצב בבתי־הספר, שתנאי ההיגיינה בהם ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכומה. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני המורים וקהל רב של נוער המושבה. הדבר מבעיר את חמתו של ועד־המושבה ובייחוד הקנאים והאדוקים בו. הם טוענים שהרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה תמונות פורנוגראפיות, ואלה שרים בהדרכתו שירים לא־הגונים.

הרופא מארגן חוג של בנות־המושבה לעזרה רפואית, ומסביר להן מה מתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות. הוא מספר להן על הווסת ועל דברים נוספים שהאימהות מהססות לדבר איתן עליהם. בא ועד־המושבה וטוען שמעשי הרופא יביאו את הגברים לידי פריצות על־ידי כך שהצעירות תתחלנה להביט לתוך עיניהם, ויש בזה גירוי היצר. ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, ולהסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

המלחמה נגד הרופא מחריפה בשנת 1909. הוועד מסדר תהלוכה של נשות המושבה, שבאות להפגין לפני בית הרופא בטענה שהוא גוזל מהן את הבנות ומשחית את נשמת הנוער בהצגות שמתרחשות בחדרים חשוכים. צעירי המושבה נזעקים לשמע התהלוכה שמאיימת על הרופא החביב והאהוד. מתחילה התכתשות, יד בנים בהוריהם. המושבה מתפלגת לשני ועדים, אחד של “הצעירים” ואחד של “הזקנים”, הצעירים מקימים אגודה בשם ‘התחייה’, ו“הזקנים” – משמרת “מגיני המושבה”.

הוועד הקודם, של “הזקנים”, סוגר בפני ד"ר ברנשטיין־כהן את בית המרקחת של המושבה, הנמצא בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי־ציון, ומפקיד עליו משמרת של “המגינים”. “הצעירים”, חלקם מהדור הצעיר שנולד במושבה, מבקשים לפרוץ אל בית־המרקחת בכוח. חילופי הדברים נעשים קשים ונראה שעומדת לפרוץ תיגרה. למקום מזדמנים שיח' מוחמד אבו־קישק, העומד בראש השבט ששוכן על הירקון, ושיח' איברהים אבו־ימן מפג’ה. הם סבורים שפרצה במושבה מלחמה על השלטון בין שתי חמולות או שושלות של יהודים, ומציעים מיד את תיווכם, כנהוג אצלם במקרים כאלה.

בעיצומן של הצעקות והרמות הידיים, באים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים אותם וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את “שדה־הקרב” של בית־המרקחת ובית ועד־המושבה, ולחזור איש־איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.


*

ההד האחרון למאבק “הצעירים” מתרחש בקיץ 1910, בשעת ביקורו במושבה של החכם־באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות’מניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך מייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי. מקווים להיעזר בהשפעתו באותם ענייני היישוב אשר נחתכים בעיר הבירה קושטא.

במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור נסיון קודם, רע ומר, שהתרחש לפני יותר משנה, ביפו, בעת הנפת הדגל הכחול־לבן לצד הדגל העות’מני, בחגיגת מתן הקונסטיטוציה; זו, ה“חוריה” בפי הערבים, מבשרת כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות’מנית תחת שלטון השולטן עבדול־חמיד, לאחר שנאלץ להתחלק בסמכויותיו עם קבוצת גנרלים בשם “התורכים הצעירים”, שתפסה את השלטון. בתהלוכה ביפו אילץ שפירא את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם מתכוונים גם הפועלים וגם צעירי פתח־תקוה לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.

ועד־המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם־באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה התורכית. הדרישה מעוררת את כל הפועלים ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם־באשי עצמו יצווה להורידו.


חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם־באשי. מכינים לו קבלת־פנים פומבית עם תזמורת בגן־המושבה, היא כיכר המייסדים, המקושטת לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות’מניה הירוקים.

למן הרגע הראשון לתהלוכה, המתלווה לחכם־באשי בהיכנסו למושבה, נמצאים נרגנים אחדים מקרב האיכרים, שמתפרצים בחוזקה לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל, אך הדבר אינו עולה בידם. מצב זה של מהומה נמשך עד אשר התהלוכה מגיעה לכיכר המייסדים. חלק מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם בראותם את עבדות אחיהם האיכרים, שפלותם וגסותם, בהעיזם לרמוס ברגליהם את הסמל הלאומי. אחדים גם מתעלפים מרוב כאב.

על־יד הפוסטה, בכיכר המייסדים, עומדת התהלוכה מלכת. התזמורת מנגנת. מנהיגי הציבור עולים עם האורח לבימת־הכבוד. כאשר רואה החכם־באשי את הבחורים מריעים לדגל, ניכר על פניו שהדבר אינו מוצא חן בעיניו.

“באתי כפקיד ממשלתי,” הוא לוחש לראש־הוועד של “הזקנים”, “אם יוודע לאדונים רמי־המעלה בסטאמבול, שהשתתפתי בחגיגה תחת דגל לא־עות’מני, דגל המסמל לדעת רבים את השאיפה לנתק את ארץ־ישראל מעות’מניה – ייגרם נזק רב גם לי וגם לכם. אבל בתור אורח שלכם, לא נעים לי לקום ולמחות בפני הצעירים הנלהבים.”

ראש־הוועד מושך הצידה את שפירא להתייעץ עימו. שפירא מרים קולו וגוער בצעירים: “להוריד מיד את הדגל. אתם פוגעים באורח, מעמידים אותו במצב מסוכן!”

הפועלים צועקים: “שפירא מתנגד לתחייה הלאומית!”

“יחי העם!”

“לא תחזור כאן חרפת ה’חוריה' ביפו!”

“לא ניכנע! כאן אדמת ישראל תחת רגלינו!”

“כל מי שליבו לצד מחנה הדגל, ילך אחרינו!”

ובטרם נודע אם הם מתכוונים לעזוב את המקום או להישאר, מתנפלת עליהם חבורת איכרים בעלי־גוף שמתחילים להכות ללא רחמים. הם מכים גם בחורות, מושכים לשתיים מהן בשערותיהן, אחת הבחורות נפצעת. הם מנסים לתפוס את הדגל ולהורידו בכוח. הדגל נקרע לגזרים. מאחר שמושכים בו בחוזקה אלה גם אלה, נשארים קרעיו בידי הפועלים, ובקריאות: “בוז למתרפסים!” ו“יחי הדגל העברי!” ־ הם עוזבים את התהלוכה.

אחדים מצעירי המושבה, בני־האיכרים, שחברים באגודת “התחייה” שנוסדה בעקבות מרד “הצעירים” ב“זקנים” – משתתפים בתזמורת יחד עם הפועלים. בראותם את הנעשה הם קורעים לאות מחאה את תווי־הנגינה שלהם ולא מוכנים עוד להשתתף בנגינה עד אשר אחד מהם מביא דגל כחול־לבן אחר, במקום הדגל הקרוע. הם מניפים את דגלם ומגינים עליו כמו על הדגל שביד הפועלים.

“אנחנו לא רואים בו דגל מפלגתי אלא לאומי!” הם קוראים כנגד הצרחות של אבותיהם, המנסים למנוע מהם לשאת את הדגל ברמה.


*

עוד בטרם חוזר החכם־באשי לסטאמבול היא קושטא, עושה לה כנפיים שמועת הדגל הכחול־לבן מפתח־תקוה. פקיד חרוץ ב“מחלקה הציונית” של מיניסטריון הפנים העות’מני בבירה מוסיף עוד פרט מרשיע לתיק העדויות המתארות את הציונות וההתיישבות העברית כתנועה בדלנית החותרת תחת שלמות הממלכה העות’מנית ושואפת להיפרד ממנה ולתבוע עצמאות לאומית. ד"ר ברנשטיין־כהן מתפטר זמן לא רב לאחר קריעת הדגל, ולמרות הפצרות “הצעירים” הוא עוזב את המושבה.


*

אחמד אבן־חמד אל־מצרי מתגורר באוהל ליד המושבה ועובד בה כשומר בשכר של שני נפוליונים לחודש. זה שכר גדול מהרגיל, אבל שפירא מתחשב בייחוס שלו. הוא בנו של חמד אל־מצרי, שהיה אחד מבעלי הקרקעות של מלאבס בטרם מכר אותן לסוחר היפואי קאסאר, שמכר אותן ב־1878 למתיישבים הראשונים. אביו של חמד בא בשנות ה־30 למאה ה־19 ממצרים בתור חייל צעיר בצבאו של איברהים־פחה, כובש הארץ מידי התורכים, וקיבל נחלה גדולה בכפר מלאבס.

אחמד עובד שנים רבות בשמירה על האדמות שהיו פעם של אביו וסבו, הוא מלווה את שפירא במסעותיו, ובכספים שחסך קונה צאן ובקר, סוסות וגמלים. יום אחד הוא נחלה וחש שקרובה שעתו למות. הוא מזעיק אליו את אברהם שפירא ואומר לו:

“ואללהי יא איברהים־מיכו, עכשיו, שאני הולך בדרך אשר ממנה לא אשוב, אומר לך שאתה היית לי יותר מאבי. שאבי, עליו השלום, עשה הרבה טעויות בחייו: מכר את אדמתו לקאסאר, התפתה לעצת קאסאר העקרוט לתבוע אתכם למשפט כאילו לא הושלמה הקנייה, ואחר שנכשל גם בזה, כי קאסאר רימה גם אתכם וגם אותו, התחבר אבי המסכן לאנשים רעים, התחיל לשלוח יד ברכוש של אחרים, וגם הסתבך פעם בקטטה קשה עם יודה ראב, אבל לפני מותו קרא לי והשביע אותי שאחזור לגור על האדמה הזאת ואעבוד אצלכם כל ימיי ביושר, וכך עשיתי, בזכותך…”

“אין לך מה לחשוש,” אומר שפירא. “במקום שאתה הולך אליו, שופטים כל אחד על־פי מעשיו, והאלוהים הרחום ורב־החסד אינו פוקד עוון אבות על בנים. כאשר ביקרתי אצל אביך המנוח בג’לג’וליה, ביקש ממני שאשגיח עליך שלא תיסטה מדרך הישר.”

“אבי, יא איברהים־מיכו, בקשה גדולה לי אליך.”

“כל מה שתאמר, אני לפקודתך.”

“אתה תהיה האפוטרופוס על הצאן ועל הבנים, ותשגיח על כל מעשיהם עד שיגדלו, שלא יבזבזו את הרכוש, ולא יסורו מהדרך הישרה.”

שפירא מבטיח.


*

יום אחד נתפס חמד אבן־אחמד אבן־חמד אל־מצרי בגניבת כבשים ועגלים מהמושבה. כל זמן שגנב אצל אחרים, לא התערער מעמדו במושבה, אך עתה מוכרח שפירא למסור אותו למשפט. חמד “היתום” נדון לשמונה חודשי מאסר. מבית־הכלא הוא משגר מכתבי־תחנונים לשפירא, ומבטיח לחזור למוטב. שפירא מרחם עליו ושולח לו מדי חודש מעט כסף. לאחר שחמד יוצא לחופשי הוא בא אל שפירא, מבקש סליחה ומבטיח שלא יוסיף לגנוב.


לאחר זמן לא רב נעלמות פרות מעדר המושבה. שפירא חוקר ומגלה שחמד אבן־אחמד נוהג לגנוב פרה, להרחיקה מהמושבה, ואחר למכור אותה חזרה לקצבים במחיר מוזל, כנהוג במכירת גניבה. חמד נידון לשנתיים מאסר, והקצבים משלמים קנס אלף פרנק לוועד־המושבה.

ושוב משגר חמד לשפירא מהכלא מכתבים מלאים חרטה, ושפירא זוכר לו חסד אביו ושולח לו מעט כסף, וזוכה לתודות ולהבטחות שייטיב את דרכו.


*

אברהם טרוד בהשגחה על השמירה, הפרדס, האורווה והרפת, אבל את הבית שברחוב הרצל מחזיקה ליבה־רוחל. היא מגדלת תשעה ילדים, היא עושה ימים כלילות בעבודות־הבית השונות כדי שאוכל ולבוש יהיו לכולם וכדי שהחדרים יבהיקו וכדי שהטרקלין הגדול, המלא חרבות ורובים וצילומים ומזכרות ומתנות, יהיה מצוחצח וערוך לקבלת פני אורח – אך יותר מכל היא מטפחת את אברהם בעלה, שהוא גם דודה, אחי־אביה. הוא מרכז הבית ועל פיו ישק כל דבר. שעות היא עומדת ומגהצת במגהץ־הפחמים הגדול את כותנותיו וחליפותיו ודואגת שבגדיו יהיו נקיים ומסודרים. ביוצאו רכוב על סוסתו בלבוש בידואי, או בצעדו רגלי וזקוף־קומה בחליפתו הלבנה ברחוב – תמיד הוא כנסיך היוצא מארמונו, תמיד הוא מעורר כלפיו יראת־כבוד.

אבל יש דבר המציק לליבה־רוחל ואינו נותן לה מנוח, והוא עתידו של אהרון־מנחם בנה. הנער נפל בילדותו מהשולחן ארצה, ויש אומרים שמפני כך נעשה חירש־אילם. עתה הוא גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. האב מענישו ומכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

היא מרבה לדבר על כך עם אברהם ולבסוף, בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים תקינים, הוא נוסע עימו לגרמניה ומשאיר אותו שם במוסד לחירשים־אילמים. אהרון־מנחם שוהה במקום הזה שנים אחדות ולומד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, כל זאת בגרמנית בלבד, כי אין עדיין מוסד דומה בארץ, ובעברית.


*

ליל שבת אחד מזעיקים את שפירא. “מישהו התפרץ לחדרה של אלמנה צעירה, הגרה בבית פינשטיין, גנב כסף, וכאשר התעוררה והחלה צועקת – ברח ונעלם בחשיכה.”

שפירא מתלבש, לוקח עימו שני שומרים־גששים שאחד מהם נושא פנס נפט דולק, שלאורו ניכרים על הקרקע עקבות אדם ההולך וסובב בשוק ובשאר רחובות המושבה, שאינם מרוצפים. לפי העקבות ברור לעוקבים כי הגנב רואה את הפנס שבידי רודפיו, והוא מעקם את מסלולו כדי להתחמק מהם, אך טביעת רגליו מסגירה אותו.

תוך כדי הליכה מגיע אחד הגששים למסקנה שהעקבות הן של חמד אל־מצרי, כפי שזכורות לו מגניבות קודמות. בהמשך הוא מוצא נעל אחת ואומר: “לא צריך להמשיך. ברור מי הגנב. הוא לא סוחב איתו משהו כבד. והנעל היא של חמד אל־מצרי, ומתאימה לאחת העקבות. כל ההוכחות בידינו.”

“לא, אני מוכרח לתפוס אותו!” אומר שפירא. “לא אתן לנוכל הזה להתפאר שהוא סידר אותי!”


בהמשך המרדף מצטרפים לשפירא אחדים מצעירי המושבה, ובהם אבשלום גיסין. העקבות של רגל נעולה ורגל יחפה עושות שישה סיבובים במושבה, ואחר יוצאות בין הפרדסים לכיוון מערב, ושוב חוצות אותה מזרחה, וכאשר מאיר הבוקר מוצאים אותן מובילות לאוהל של בידואי על גבול המושב עין־גנים והכפר הערבי פג’ה.

כאשר מתקרבים הרודפים אל האוהל, קופץ מתוכו חמד ובורח אל בית המוכתר של פג’ה, איברהים אבו־ימן. בבית המוכתר נמצאים אורחים נכבדים, גובי־מס מיפו. כאשר שפירא בא עם פמלייתו, מתייצב המוכתר וגוער בו:

“שיח' איברהים־מיכו, אין מצווה קדושה ממתן חסות לאורח הבא בצל קורתך, ואבוי למי שמפר אותה, כי דמו בראשו!”

“אל לועוב מעי מא ינפע! – הצחוק אתי אינו כדאי!” מתרה בו שפירא. “אל אימליכ אנא אחסן מינו, אל עאטף אנא אעטל מינו, ואל ניג’ס אנא אנג’ס מינו, לא תבדע מעי! – כלומר, הטוב – אני טוב ממנו, הרע – אני רע הימנו, הטמא – אני גרוע ממנו, אל תתחיל איתי בדרך זו, יא איברהים אבו־ימן! הפושע הזה התפרץ הלילה לבית של אישה צעירה. לא ידעתי, שהמוכתר של פג’ה נותן מקלט לפושעים ולאנסים!”

“לא, בבית שלי מתאכסנים רק אנשים הגונים, ואם עשה הבחור נבלה כזאת, הנה הוא בידיך, ועשה בו כטוב בעיניך!” נאלץ המוכתר להתנער מאורחו הבלתי־קרוא, לבל ייחשד כשותף לו בעיני גובי־המס הנכבדים.

“קח!” משיב אבשלום לחמד את נעלו האבודה, ולאחר שזה נועל אותה, הוא נלקח למושבה.

“יא איברהים־מיכו אבי, רחם עלי, לא נכנסתי לבית כדי לאנוס את האישה. רק לגנוב. הייתי רעב,” פורץ חמד בבכי תוך שהוא מקרטע לצידם על רגלו הפצועה.

“אינך מתבייש, יא חמד אבן־אחמד, לשקר לי כך? מדוע לא באת אלי? האם קרה פעם, שבא איש רעב אל ביתי, ויצא רעב?”

“בחייאת אללה שאני לא משקר, הנה, ארבעים ושניים גרושים תורכיים, זה כל מה שלקחתי,” הוא מנסה לעורר עליו את רחמי אפוטרופסו.

“לקחת מה שלקחת, אבל זה לא המקרה הראשון. הבטחת לי הרבה פעמים לחזור למוטב, ולא עמדת בדיבור שלך. לולא ההבטחה שנתתי לאביך המנוח, שהיה אדם ישר והגון, כי אז כבר מזמן הייתי זונח אותך. אבל עכשיו, די, אל תשלח לי שום מכתב מבית־הסוהר, ואחרי שתצא, אל תעיז שוב לבוא אלי. אני מזהיר אותך, אם כך תמשיך – תמצא את עצמך בסוף על עמוד־התלייה!”


חמד נשפט למאסר שנים אחדות באשמת נסיון לאונס, אך בכך טרם הסתיימו תלאותיו.


 

פרק שלושה־עשר: חסן־ביי פוגע בכבוד נשות

פתח־תקוה

חגיגה בחצר היקב של ראשון־לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק “כרמל מזרחי” מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג’מאל־פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ־ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן־קומה ורחב־גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני־נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות־כבוד אחדים יקרי־ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב־רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי־עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי־עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

“אזרחים נאמנים של עות’מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש,” קם ג’מאל־פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, “אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!”

הקצינים התורכים ועימם חסן־ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח־תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת־הפנים הגדולה שעורכת ראשון־לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

“צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות־פח ורפסודות מארגזי־נפט ריקים, מבאר־שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!”

“איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה,” לוחש שפירא. “גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג.”

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

“הפרצר הזה? מאיפה נולד?” לוחש פנחסוביץ.

“רישון זה לא מלאבס,” עונה לו שפירא. “כאן זה נימוס צרפתי.”

ג’מאל־פחה מואיל להתעלם מאי־הנעימות שנוצרה, הכל נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: “אני מזהיר אתכם, ממשלת עות’מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם ‘ציונות’. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות’מניה הגדולה ונהנים בה משוויון־זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית ‘ציונות’, ראיתם תמיד בעות’מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון־לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!”

מחיאות־כפיים.

אברהם שפירא קם מכסאו. גבה־קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות’מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

“יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח־תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד־המושבה.”


*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג’מאל־פחה, נעה בבוקר לעבר פתח־תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר־גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית־באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת־המוטור המודרנית ביותר בארץ. “פק, פק, פק, פק!”

הרוכבים עוברים בדרכם על־פני בתי־באר ובתי־אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם־המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן־ביי:

“אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?”

“בפתח־תקוה אין פרארים, אין עריקים,” טוען בתוקף שפירא. “ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה’בדל'.”

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח־תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו “בקשיש”, אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם ־ תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן־ביי משיב לגנרל: “נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה.”


*

נכנסים למושבה. תלמידי בית־הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי־ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות’מניה קטנים, דגלוני חצי־הסהר.

ג’מאל־פחה נמוך־הקומה צועד נמרצות, כפות־ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב־הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית־הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג’מאל־פחה מנופף להם לאות־תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית־מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד־המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.


הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת־לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

“מי בעל הזקן הזה?” הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

“דוקטור הרצל, הידוע,” משיב שפירא בנימוס ובשקט. “ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים.”

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. “יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!”

“שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!” גוער בו ג’מאל־פחה.


בקבוקי היין והקוניאק ריקים־למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי־מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד־השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד־המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

“נרים עוד כוס,” פוקד הגנרל, במצב־רוח מרומם, “לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!”

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

“כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית־הספר, שנערכה לכבודי,” ממשיך ג’מאל־פחה, “נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: ‘הנה הולך הרוצח של הארמנים’!” הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

“בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג־הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר־כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: ‘מחצתי את החזירים הללו!’ כך הוא אמר, ‘חזירים…’!”

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

“זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים־עשרה, ארבע־עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן… הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש־עשרה, קנה אותה תמורת שש מג’ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג’ידיות…”

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני־קול שונים, בייחוד מגזים חסן־ביי.

“רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות’מני,” ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי־אפשרי. אמרתי לו: ‘חוסיין־ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!’ – מאז קראו לי שם, התליין! – "

“יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית־הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,” שמח חסן־ביי לתרום לשיחה מנסיונו. “היה שמן, ככה… והתליין חסר־נסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד… הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית־הגומרוק, בית־המכס שבנמל ־ אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש…” הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג’מאל־פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן־ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: “מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח־תקוה, יש בנות יפות?”

עיני חסן־ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

“בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,” מחמיאה לג’מאל־פחה אשת ראש־הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם־לכן רשמים עם בעלת־הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

“פריס…” עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. “אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!”

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

“אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון־לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח־תקוה.”

כל השומעים דרוכים מאוד.

“ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ־ישראל! לכך לא אסכים לעולם!”

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח־תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט־לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין־ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי־כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי־אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים־גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

“ארבה! הארבה! הארבה בא!” רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. “איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!”

“לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות’מניה!” כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח־תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

“הוד מעלתו,” רוכב חסן־ביי ליד הגנרל, “ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?”

“אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!” משלח ג’מאל־פחה את חסן־ביי לדרכו. חסן־ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני־משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף־רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

“זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו,” אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. “נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה.”


*

מכת הארבה חולפת ומותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם. ביפו, בלשכתו שבבניין הסארייה פוסע הלוך ושוב, מול המראה התלויה על הקיר, המושל הצבאי חסן־ביי. עטור במדים, חרב חגורה למותניו, וכל הליכותיו כמי שמשתדל לחקות את הגנרל ג’מאל־פחה, ולכוון על פיו את הבעת־פניו. מולו עומדים משה פנחסוביץ, מוכתר פתח־תקוה, ואברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה.

“קראתי לכם כדי למסור שהמצביא הגדול ג’מאל־פחה הודיע לי שהנהלת הצבא זקוקה למוטורים ולצינורות באורך שלושת אלפים מטר כדי לסדר אספקת מים לחזית הנגב. אתם מפורסמים בכל הארץ במערכת ההשקאה המשוכללת בפרדסים שלכם, כך התפארתם כאשר ביקרנו אצלכם. לכן מעניק לכם הגנרל ברוב חסדו הזדמנות להוכיח את הפאטריוטיות שלכם ואת השתתפותכם במאמץ המלחמתי, ועליכם להוציא מיד את המוטורים והצינורות מהפרדסים ולהעבירם לרשות הצבא!”

“הוד מעלתו דורש זאת רק מפתח־תקוה, או מכל איזור הפרדסים של יפו?” שואל שפירא.

“מהאיזור כולו. כל מקום שיש בו צינורות חייב למסור אותם.”

“ומדוע מבקשים הכל רק מפתח־תקוה?”

“כי אין צינורות במקומות אחרים. רק אתם מושבת הפרדסים הכי מודרנית והכי משוכללת בכל הארץ.”

“ולי ידוע שבכל פרדס שניטע בשנים האחרונות יש צינורות כאלה.”

“איפה?”

“בשיח’־מוניס, בסומייל, בשרונה, בבית־דג’ן, ביעזור, בווילהלמה, בראשון־לציון, בנס־ציונה, ברחובות, ביבנה, ובכל אותם מקומות הידועים לכם. באביב אכל אותנו הארבה. את הפרי לחוץ־לארץ אי־אפשר למכור – בגלל המלחמה. עכשיו קיץ. הפרדסים חיים בקושי. אם לא נשקה – ייחרבו. נכון, המולדת קודמת לכל, ומאחר שבעות’מניה הגדולה אין תעשייה של צינורות, חייב הצבא להחרים אותם בכל מקום שימצא. שום פרדסן אינו רשאי להתנגד שיקחו ממנו צינורות, ואנחנו מוכנים לתת את החלק שלנו באופן יחסי, זאת אומרת, שהחלוקה תהיה צודקת ושאר הכפרים במחוז יתנו גם הם את חלקם.”

“אני יודע שרק אצלכם יש צינורות, ואני מחייב אתכם לתת את הכל!”


*

עם האגרונום חיים כהן, ראש ועד־המושבה, מתקבל שפירא למחרת לראיון אצל ג’מאל־פחה בירושלים.

“לא אני ציוויתי אבסורד כזה!” מיתמם הגנרל. “להטיל את כל העול על מקום אחד בלבד? ברור שכולם חייבים לתת לפי חלוקה צודקת. אולי חסן־ביי לא הבין היטב את הפקודה. עוד היום אשלח טלגרם ואסביר לו את הכוונה האמיתית של הפקודה.”


*

פנחסוביץ ושפירא, כעבור יומיים, בלשכת חסן־ביי ביפו. המושל הצבאי מסתובב כטווס בפני המראה שעל הקיר, נדן חרבו משקשק על מכנסיו התפוחים שנתונים במגפי־עור גבוהים. בשיחה עם השניים הוא מתנפח מכעס עצור:

“מדוע הזמנתי אתכם? מדוע? מדוע? מדוע? אתם הלכתם להתלונן עלי בפני הגנרל ג’מאל־פחה?!”

“חס ושלום,” עונה שפירא. “פנחסוביץ כלל לא היה שם. רק אני, עם ראש ועד־המושבה, באנו בעניינים אחרים. במקרה הוזכר עניין הצינורות. ראש הוועד שאל את הגנרל מה הפירוש המדויק של הפקודה. אבל שום תלונה לא השמענו. וכי אפשר להתלונן, על מושל חרוץ והגון כמוך?”

“טוב. אני אזמין אלי את כל בעלי הפרדסים במחוז, שאותם הזכרת, כולם – אבל אני בטוח שצינורות אמצא רק אצלכם!”


*

בכיכר שבין בניין הקישלה, הלא הוא הכלא, לבין הסארייה, מתנודדת לרוח הים גופת ערבי יחף, לבוש גלבייה לבנה, על עמוד־תלייה שבנוי מקרשים בצורת רי"ש עם קורת־תמך אלכסונית. על חזהו, קשורה לצווארו, מודעה המפרטת בתורכית ובערבית את פסק־דינו. זבובים מטיילים עליו. ילדים יחפים סובבים בסקרנות מתחת לרגליו.

אותה שעה נאספים אל לשכתו הגדולה של חסן־ביי רבים מנכבדי יפו, עומר אל־ביטאר, מוחמד עלי דג’אני ואיוב אפנדי, ועימם מוכתרי כפרים ערביים מהאיזור – שיח’־מוניס, סומייל, חירייה, כפר־ענה. כאשר נכנסים לחדר שפירא ופנחסוביץ, כבר יושבים בו כל המוזמנים, אך חסן־ביי, היושב מאחורי שולחנו, אינו מזמין את השניים לשבת אלא משאיר אותם בכוונה לעמוד. הוא מביט אל המראה התלויה מולו, כמו מכוון לפיה את הבעת הרוגז על פניו, ופותח:

“הזמנתי אתכם היום לבשר לכם שהגנרל ג’מאל־פחה הואיל ברוב חסדו להרשות לכם למלא את חובתכם הפאטריוטית ולמסור לצבא את המוטורים והצינורות מן הפרדסים שלכם, כי הם נחוצים להגנת המולדת. יא איברהים, מה אתה עומד? שב! אתה הוא זה שאמר לי שבכל הכפרים והמקומות האלה יש צינורות בפרדסים, אבל עד כמה שידוע לי, צינורות יש רק במלאבס! מה אתם אומרים על כך, אורחים נכבדים?”

מוכתר סומייל תופס את כוונת חסן־ביי. “אני נשבע בראש השולטן ירום־הודו ובראש הגנרל ג’מאל־פחה, ובראש מושלנו הנכבד חסן־ביי וגם בראשי שלי, החסר כל חשיבות – שאין אצלנו בכפר שום צינור ברזל!”

“אנחנו עניים מסכנים. הארבה אכל אותנו. הפרדסים שלנו קטנים וישנים. אנחנו משקים בתעלות פתוחות, לא בצינורות,” מבאר מוכתר שיח’־מוניס.

“גם אותנו אכל הארבה, המוטור שלנו הוא גמל וחמור, שסובבים ומעלים מים מהבאר באנטיליה,” מוסיף אחריהם מוכתר בית־דג’ן.

“מה אתה אומר עכשיו, יא איברהים־מיכו?” שואל המושל את שפירא.

“אני חוזר ואומר,” משיב שפירא ממקום ישיבתו המאולץ, על מחצית כסא, “שבכל המקומות האלה, ישנם צינורות!”

הרוגז של חסן־ביי פורץ, מבלי שיכוון את הבעתו במראה. “אתה יודע שיש מצב מלחמה בארץ?” הוא מתקרב לחלון, מבעדו נשקף התלוי שמתנדנד על עמוד בכיכר למטה. “אני יכול להביא אותך תיכף ומיד למשפט צבאי!”

“ידוע לי אדוני המושל,” משתדל שפירא לשמור על ארשת פנים שלווה. “שאנחנו נמצאים במצב מלחמה. אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל מה באמת רוצה אתה להשיג? את הראש שלי? לא! – צינורות! ואנחנו הלא מוכנים למסור לממשלה את כל הצינורות והמוטורים שלנו, אם רק תוכיח לנו שהפקודה של ג’מאל־פחה חלה על פתח־תקוה בלבד. אנחנו, ילדינו, ונשינו – מוכנים למסור גם את עצמנו, למען המולדת!”

“הנשים, יא איברהים־מיכו? גם הן מוכנות למסור את עצמן למען המולדת? יאללה שתבאנה, ערוות־אימן, שרמוטות צהובות! אנחנו מכירים איזה נשים יש לכם – זונות! צעירות מופקרות! חצופות! מתלבשות כמו גברים! מוכנות למכור את עצמן לקצינים שלנו!” וכדי לתת תוקף לדבריו הוא קם מכסאו בעיניים נוצצות. “כשנבוא לקחת אצלכם את הצינורות, נכניס במקומם לבנות שלכם את הצינורות שלנו! ככה… ככה… נקרע אותן מלפנים, ומאחור, מלפנים, ומאחור…”

הוא חוזר לכסאו מתנשם, כמוצא בגסות פורקן ליצריו. הנוכחים נדהמים למראה ההתפרצות אך שותקים ועוצרים את נשימתם. חלקם מחוויר מפחד גם למראה הסומק הכבד שהרוגז מצית על פני שפירא, שקם ופונה אל חסן־ביי:

“כבוד הקומנדאנט חסן־ביי! אתה המפקד ואני בידיך, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אולי גם יהיו רבים שיהללו אותך על העינויים שתגרום ליהודי. אבל אני לא אזוז מכאן לפני שתחזור בך מהדברים שלך, ותתנצל על מה שאמרת על נשות פתח־תקוה!”

“איך אתה מעיז לדבר אלי כך? מי אתה שתגיד לי מה לעשות? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד שם בחוץ על החבל…”

“אתה מכיר אותי היטב, חסן־ביי. אני בן ארבעים־וחמש היום, ותודה לאל חייתי כל ימי בכבוד, כפי שאתה יודע ויודעים כולם פה. ‘מכרתי בזול את היקר לי, כדי לקנות את כבודי!’ – כמו שאומר הפתגם. ואני רוצה שתדע שלא אתה ולא שום אדם אחר יפגעו בכבוד עמי, בנוכחותי. ואפילו זה יהיה היום האחרון בחיי – לא ארשה שמישהו יעליב כך את בנות העם שלי!”

שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. חיתוך הגמגום שבדבריו, כבולע סופם של משפטים קצרים, מוסיף לו תקיפות. “בבקשה – אתה יכול לתלות אותי אם אתה רוצה, אבל קודם – תתנצל!”

דממה מתוחה עומדת באולם. למראה הגוונים המתחלפים בפני השליט בטוחים הכל שעתה יצא מגדרו, יסתער על שפירא ויכה אותו בחרבו.

שפירא עומד ביד שלוחה ועיניו הקטנות, כחולות־הפלדה, נעוצות בחסן־ביי היושב מולו. לפתע קם חסן־ביי בחיוך, ניגש אל שפירא, ואומר בקול מרוכך:

“אני מכיר אותך יפה, ואתה יודע שלא לקחתי ממך את הסוסה, את האקדח, את החרב או את הרובה הממשלתי שאתה משתמש בו. יש לך רשות להיכנס עם נשק אפילו לכאן, לבית־הממשלה. ואתה היית צריך להבין שאני לא התכוונתי דווקא לבנות פתח־תקוה או לנשים יהודיות. אני רק אמרתי שיש, בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, בנות שטן, מביאות מחלת עגבת, מנשים כאלה צריך להיזהר…”

אנחת־רווחה עוברת בחדר הגדול. חיוכים אחדים. הכל מבינים שבדבריו הקודמים התכוון חסן־ביי במפורש לבנות פתח־תקוה, וכי עתה הוא חוזר בו, בדוחק, מההתפרצות של ניבול־הפה. בלגלוג כלפיו חש כנראה חסן־ביי, כי לפתע גואה בו שוב כעס, ודאי על שהביא עצמו להתנצל בפני יהודי, דבר שג’מאל־פחה לא היה עושה לעולם. הוא חוזר אל כסאו ופוקד בכעס:

“לאסור את שני אלה במרתף של הסארייה!”

שפירא ופנחסוביץ מוצאים מן הלשכה. חסן־ביי ממשיך לצרוח על הנשארים. הוא נראה כעומד להצליף במגלב על מוכתרי הכפרים. אלה נשבעים בראשו של השולטן ובראש ג’מאל־פחה שאין להם אפילו בדל צינור. חסן־ביי דורש לגלות את האמת. שב ומאיים במלקות. לבסוף מתגלה שיש צינורות גם בפרדסי הערבים, ואפשר להטיל את חובת ההחרמה על כולם. מה עוד שעיניו החודרות של שפירא כבר לא משוטטות בחדר בלגלוג האומר שכך טען מלכתחילה.


לאחר שעתיים באה פקודה לשחרר את שפירא ופנחסוביץ, והם ממהרים לשוב לפתח־תקוה.


 

פרק ארבעה־עשר: בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר

ונאסר

קיץ. מוצאי שבת במושבה. ישיבת־חירום של הוועד נערכת בקומה העליונה של בית־הפקידות לשעבר, בפינת הרחובות חובבי־ציון ומונטיפיורי. בגלל המחסור מאירה רק מנורת נפט אחת בצמצום את החדר הגדול, סביבה חגים מדי פעם פרפרי־לילה ויתושים. באולמות גבוהי התקרה שבקומה התחתונה מצטופפות ביאוש משפחות של פליטים מתל־אביב, שגורשו לפני שבועות אחדים, בפסח תרע"ז, 1917, בפקודת ג’מאל־פחה, בגלל התקרבות החזית האנגלית מדרום הארץ. נציגים שלהם יושבים למעלה, עם ועד פתח־תקוה.

אומר ראש־הוועד, כשצלליתו מתנועעת על הקיר מאחור: “המצב מחמיר. הצלחנו לשחרר את פנחסוביץ ממאסר ומשפט צבאי. עצרו אותו מפני שבפרדסי המושבה שלנו מסתתרים בחורים עריקים, פרארים, והוא לא הסגיר אותם. שלנו לא מוכנים ללכת לשם ולהיות טרף להתעללות מצד התורכים. הם גם יודעים שסופם מוות בטוח, אם לא במלחמה אז במחלות נוראות וברעב בצבא התורכי במדבר באר־שבע. השלטונות לא מוכנים שפנחסוביץ ימשיך להיות מוכתר. מוכרחים להשפיע על שפירו.”

שפירא, פניו מוארים־למחצה, קוטע את קולות ההסכמה הכללית. “לעשות אותי אחראי בפני התורכים על כל מה שקורה במושבה? וכי בתור ראש השומרים אני לא מצליח לסדר כמו שצריך את ההגנה עליכם?”

“אתה מוכרח לעזוב את השמירה כדי לעסוק רק בהשתדלות בעד כולנו אצל התורכים. זאת עבודת ההגנה עכשיו.”

“אתם יודעים שעשיתי כל מה שיכולתי כל הימים הקשים, גם כשלא הייתי מוכתר, וכך אעשה גם הלאה. אבל אל תמנו אותי למשרה האחראית הזו. טובת המושבה דורשת שאוכל לפעול כאדם חופשי, בתור ראש השומרים.”

“שפירו, אתה מוכרח לקבל!” צועק מרה ראש הוועד. “כבר נוכחנו בעבר שאתה יודע איך לדבר עם השלטונות. ואני אומר לך, אם לא תסכים לקבל את התפקיד, אני אכבה את המנורה, ואנחנו נתפזר כולנו בחושך, בלי תוצאות, וכאשר אבדנו – אבדנו.”

“בסדר. אני מקבל עלי. אבל תדעו לכם שבכך אתם שולחים אותי לעזאזל! אם הייתי נשאר ראש השומרים, הייתי יכול להועיל הרבה יותר.”


*

חסן־ביי מחייך. “מה שלום האישה והילדים, שיח' איברהים־מיכו?”

“תודה לאל. כולם בריאים,” ניצב שפירא בלשכת המושל, ביפו.

“אתה זוכר, יא שיח', איך הבטחת לי כאן לפני שנתיים: ‘אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, את נשינו וגם את ילדינו, למען המולדת!’?”

שפירא מתבונן בו בחשד.

“עכשיו יש לך הזדמנות לפרוע את השטר. גנרל ג’מאל־פחה החליט לאפשר גם לבחורים צעירים, בני שש־עשרה ושבע־עשרה, לשרת בצבא. גיבורים אלה יעזרו לנו להדוף את ההתקפה הבוגדנית של הכופרים הבריטים והאוסטראלים, שבקרוב ימצאו את מותם בחולות המדבר שבין עזה לבאר־שבע!”

“מה עלי לעשות?”

“עליך להביא אלי מחר עשרים־וחמישה בחורים בני המושבה בגיל הגיוס, הנה רשימה של השמות. ועליך להביא כמספר הזה גם מבני הגולים היהודים מתל־אביב ומיפו, שגרים אצלכם.”

“אבל…”

“אין אבל. שלום!”


*

למחרת עומד שפירא ועימו שלושה־עשר נערים מפתח־תקוה, בגיל בר־מצווה, בפרוזדור הסראייה ביפו, ליד לשכת חסן־ביי. עובר שם פנחסוביץ, המוכתר־לשעבר של המושבה.

“איך אתה מעיז לעשות דבר כזה?” לוחש פנחסוביץ. “אמנם לא שולחים אותם להילחם, רק לעבודות חפירה וסבלות – אבל אתה יודע שאין בחזית לא אוכל ולא בגדים, וגם לא טיפול רפואי! חיילים מתים שם ברעב ובמחלות יותר מאשר בקרב עם האנגלים. התורכים המורעבים יתעללו בנערים הרכים האלה! בכל הכפרים סביב מסתתרים חיילים ערבים שברחו, מחכים שהמלחמה תיגמר.”

“אני מוכרח להעיז. אתה רוצה שאוביל עשרים־וחמישה בחורים שלנו, מהרשימה שנתן לי, למוות בטוח? הוועד קיבל את העצה שלי. גם ההורים הסכימו. אימהות אמיצות. אין ברירה.”


הדלת נפתחת. חסן־ביי יושב ליד שולחנו, לצידו רופא צבאי, ערבי־נוצרי מיפו.

“הבאת את הבחורים שדרשתי?”

“רק חלק מהם.”

“איפה השאר?”

“הרבה בחורים עזבו עם הוריהם למקומות אחרים בארץ. שלושה־עשר הבאתי. שלושה מתו, ותשעה – אני לא יודע איפה הם.”

“ואיפה בני הגולים מתל־אביב?”

“פליטים פטורים מהשירות בצבא, לפי החוק העות’מני.”

“כאן אני החוק. איפה הם?”

“אני לא יודע. אני לא המוכתר שלהם. אי־אפשר לדרוש אותם ממני.”

“טוב, הכנס את הבחורים שהבאת.”

שלושה־עשר נערים נכנסים. כאשר רואה אותם חסן־ביי, הוא מתרתח: “אם אלה הם הבחורים שנקראו לצבא, אתן את ראשי!”

“השתגעתי להביא אחרים במקום אלה שפקדת עלי להביא?” עונה שפירא, “אתה יודע שאני תמיד ממלא את חובתי!”

“ילדים אלה הם בחורים בני שבע־עשרה שפקדתי עליך להביא?”

“בוודאי. מה אתה מתפלא שגופם חלש? שלוש שנים של מלחמה עברו עליהם. לחם לאכול לשובע לא היה להם. העניים, אפו לחם תורמוס; המאושרים, אכלו בביתם לחם אפוי משעורה, מאכל סוסים. שמן אין. חלב אין. סוכר אין. תרופות אין. ומתי כל זה קורה להם, למסכנים האלה? בגיל ההתבגרות, שבו הגוף דורש מזון רב, וממה יגדלו?”

“מי מביניכם הוא אבשלום גיסין?” פונה חסן־ביי לנערים.

שתיקה.

“כבוד הביי ודאי מתלוצץ,” עונה שפירא. “אבשלום גיסין כבר סיים את בית־הספר הצבאי בקושטא ונעשה קצין בצבא השולטן ירום־הודו, וכפי ששמענו הוא נלחם בחזית.”

“ומי כאן הבחור אלעזר ראב?” מסתכל חסן־ביי ברשימה.

“אני!” יוצא אחד הנערים, ממשפחת איכילוב, ושמו עזרא.

“אתה בן שבע־עשרה?”

“כן, המפקד,” עונה הנער הרזה, וממצמץ בעיניו במבוכה.

“טוב,” מבזיק חיוך ערמומי בעיני חסן־ביי. “אם באמת כולכם מי שאתם, כפי שאתם טוענים, אז אכבול את ידיכם באזיקים ואשלח אתכם לירושלים לבדיקה. מסכימים?”

“כן, עליך לציית לפקודת ג’מאל־פחה,” משיב שפירא בקור־רוח, מביט בנערים כדי לעודדם. “וגם אני אסע איתם ואשים את ידיי באזיקים, יחד איתם.”

“אין צורך. אותך נוביל באזיקים למפקדה הראשית בירושלים כאשר יגיע התור שלך,” צוחק חסן־ביי. “עכשיו תן לי את שמות הבחורים שמתו.”

שפירא מוסר לו שלושה שמות, חסן־ביי כותב, ושפירא מאשר בחתימת ידו שהללו כבר אינם בין החיים. השלווה שבה נוהג שפירא מערערת בחסן־ביי את הוודאות שהנערים הצעירים אינם הבחורים שפקד להביא. ליתר ביטחון הוא שואל לדעת הרופא הערבי־נוצרי שיושב כל אותה עת לצידו בחדר.

הרופא ממשש אחדים מהנערים. “לפי דעתי צריך לתת להם שחרור לשנה אחת, שיגדלו עוד קצת. בעוד שנה יתחזקו ויוכלו לשרת כחיילים טובים.”

“אם זאת דעתך, יהיה כך,” חותם חסן־ביי על רשימת השמות המעניקה לכולם דחיית שירות לשנה. “אתם משוחררים!”

הנערים והרופא יוצאים החוצה, אבל שפירא נשאר.

“מדוע לא יצאת?”

“עלי לקבל את האישור בכתב.”

“בוא הנה.”

שפירא ניגש אל שולחנו של חסן־ביי, מוציא מכיסו שלושים־וחמש לירות תורכיות ומניח אותן מתחת לניירות.

“מה אתה עושה?” מתפלא חסן־ביי בהתרגזות מעושה.

“אני יודע את המצב הקשה של הממשלה ושל עובדיה הנאמנים, וכמה יקרים כל המצרכים, באשמת האוייב הבוגדני.”

חסן־ביי דוחה את הלירות ומחזירן לשפירא. “בימים של מלחמה, איזה ערך יש לכסף של נייר? הלא אפילו תפוחי־אדמה לא תמצא היום ביפו בגלל הכופרים האנגלים, יחריב אלוהים את ביתם.”

“אם תרשה לי אקח רשימה של מצרכים שחסרים לממשלה, ואשלח מהמושבה, לפי יכולתנו.”

שעה ארוכה מעלה חסן־ביי על הכתב רשימה נכבדה של מצרכים ונפרד לשלום משפירא. “יותר מדי פעמים אתה מצליח לשנות את דעתי, יא איברהים־מיכו, היזהר. הארץ מלאה מרגלים. יש שמועות שהם מנסים להעביר סודות שלנו לאנגלים. אם יתברר שבוגדים מסתתרים במושבה שלך – שוב לא תערים עלי!”

“הראשון שיבגוד במולדתנו, אני אתלה אותו במו־ידיי!” מבטיח שפירא.

“די, די. אל תבטיח מה שלא תעשה. יש פתגם תורכי: ‘אין היום שום חג ושום חגיגה במשפחה שלי, אז למה הדוד שלי מנשק אותי?’ – אני מכיר אותך שיח' איברהים־מיכו! אתה לא כל כך אוהב אותנו. אתה בטח תתלה במקומו איזה גנב מסכן…” צוחק חסן־ביי בקול מבשר־רעות.


שפירא יוצא ופוגש בחוץ את הרופא הצבאי. הוא מבקש לתת לו את הלירות התורכיות שבידו, אך הלה מסרב.

“מילאתי רק את חובתי האנושית כרופא. אבל אם יש אצלכם קצת תפוחי־אדמה לילדים שלי…”


*

לאחר ימים אחדים מגיעה מפתח־תקוה עגלה עמוסה מצרכי־אוכל רבים, גם תפוחי־אדמה, רובם לחסן־ביי ומיעוטם לרופא. לעגלון נאמר שימסור אותם לכתובות אלה בתור “תרומת המושבה למאמץ המלחמתי”.


*

אוקטובר 1917. תשרי תרע“ח. הממשלה כאילו עוזבת את כל ענייניה היגעים בחזית הדרום ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון־יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל”י – כבר אינם בארץ, והתורכים לא יודעים היכן הם.

החיילים התורכים מגיעים לזכרון־יעקב ב־1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים. ב־9 באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גססה ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה רצתה לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני־משפחתה מידי החוקרים התורכיים.


*

ב־9 באוקטובר, ליד מפל “התנור” במטולה, נכשלים שני חברי “השומר”, שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.

ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון “השומר”, אשר לידיו נפל לישאנסקי לאחר שברח מהתורכים בזכרון־יעקב. לדעת חברי “השומר”, ולדעת רוב ההנהגה של היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר העינויים הקשים שיענו אותו, להלשין על אחרים כדי להציל את נפשו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ לרוע הגזירה של התעללות התורכים ביישוב העברי בחיפושיהם אחריו.


*

גם על מפקד המשטרה ביפו, המודיר ג’לאל־ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס ערבים ויהודים, גברים, נשים ונערים, שמחזרים על הפתחים כמבקשי־נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם הם מלשינים שתפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון, ובייחוד לישאנסקי, שיחד עם שרה אהרונסון עמד בראש רשת הריגול שנתגלתה.

בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג’לאל־ביי לפתח־תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים, וקובע את מקום מושבו במלון גיסין, הנקרא גם מלון “הירקון”, בכניסה למושבה מצד מערב. לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום עזב בראשית המלחמה את לימודיו בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, התגייס לצבא התורכי, למד בבית־הספר הצבאי הגבוה בקושטא, היה קצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו הוא משמש עתה מורה בבית־הספר הצבאי הגבוה בקושטא, ותמונתו במדים מתנוססת על הקיר. ג’לאל־ביי מתייחס לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.

במושבה קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצים ובורחים מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשות ריקות מפחד התורכים. מי שמעיז לצאת החוצה בלילה, יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המקום, ועימם המהגרים מתל־אביב ויפו, מכינים להם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין־גנים, ולמושבה הצעירה כפר־סבא. החיילים סורקים את המושבה ופרדסיה. לוכדים פרארים, מזייפי־דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא “גיבור היום”. בכל פינה מדברים ומתווכחים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל־עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.


בבית־הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא עולה לבמה, שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:

“על דעת ועד־המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון־יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר ‘התכשיט’ הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!”


בשעה עשר בלילה עומדת אסתר, בתו של האיכר יהודה, ולשה בצק בגיגית קטנה. הבית נמצא על גבול המושבה לצד מערב, מול כרמי זיתים ושקדים. לפתע היא שומעת שעטת סוס אדירה, המתרחקת מיד. זמן לא רב לאחר־מכן דופקים בדלת. אסתר חולצת יד מעיסת הבצק ופותחת. בפתח עומד בחור צעיר, גבוה, שמו מערבי, תלמיד ציור מ“בצלאל” בירושלים, המשמש שומר־לילה במושבה, תמורת ארוחה אחת ליום. הוא מחזיק סוס ברסנו.

“מצאתי זה עתה את הסוס הזה מסתובב כאן בין עצי הזית. הוא שלכם?”

“לא. הסוס לא שלנו. אקרא לאבי.”

האיש והסוס המתנשם עומדים בחצי־חשיכה. יהודה מעלה מעיל על בגדי־הלילה שלו ויוצא.

“הביאי מנורה,” הוא מבקש מבתו.

היא מוציאה מנורת־נפט מהמטבח ומאירה את הסוס. הוא אדום־כהה, נוצץ מזיעה, וכתמי קצף לבן ליד חגורות־העור של רתמתו. ראשו קטן ואצילי, עיניו גדולות, לחות, מחזירות את אור המנורה. הוא נראה נבון ומניח ליהודה לבדוק אותו בשקט מכל עבריו.

“הסוס הזה בא עכשיו ממרחקים. צריך להוביל אותו לאברהם שפירא.”


אותה שעה מתדפק לישאנסקי על חלון הבית של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד בפתח־תקוה, לא רחוק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.

אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. זמן־מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ואף הצליחו להשיג גזר־דין מוות עליו. לכן נמלט לקהיר. בדצמבר 1916, כשהגיע אהרון אהרונסון למצרים, ליצור קשרים עם המפקדה הבריטית, פגש בפסקל ידידו ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ התנהל באמצעות ספינה בריטית שהיתה עוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך הגיע סיוע ליישוב העברי בלירות־זהב אנגליות, וכך היה פסקל שולח כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על־ידי תורכים, ערבים ויהודים – הגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית המשפחה הזו.

שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. “אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי…” הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.

“כיצד נפצעת?”

“חברי ‘השומר’ הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה…”

אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד “בצלאל” שירד עם בני־כיתתו לפתח־תקוה, להסתתר בה מפני השירות בצבא התורכי; עתה הוא משמש שומר ובן־לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.

“למה באת לפתח־תקוה?” שואלת מרים. “המושבה מלאה ז’נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!”

“לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר,” דבריו נאמרים מתוך טשטוש, נראה שלא ישן זמן רב.

“מיד להעלים אותו,” פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור־השופכין.

השלושה חוזרים לטרקלין. “אנחנו מוכרחות לשלח את לישאנסקי מהבית,” אומרת האם. “הוא מסכן את כולנו.”

“אם תגרשי אותו,” קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, “אלך גם אני איתו!”

“טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי.”

“נושיב אותו בעץ החרוב,” מציעה בטי. “הענפים למעלה סבוכים כל־כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו.”

“זה בלתי־אפשרי,” אומרת האם. “נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות.”

“רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים,” מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, “כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב’השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי.” והוא שב וצונח לתוך תרדמה.

“הוא צודק,” אומרת האם. “אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית־האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס.”


*

יום רביעי, 17 באוקטובר 1917. באחד מחדרי מלון גיסין כבר עצורים שלושים בחורים יהודים, “פרארים”, שאותם תפסו חייליו ומלשיניו של ג’לאל־ביי באשמת השתמטות מחובת ההתייצבות לעבודת־כפייה בצבא התורכי. בעצורים גם יוסף־יואל ריבלין, בן־אחותו של שפירא מירושלים, שהסתתר כרבים אחרים באחד מבתי־האריזה בפרדסים.

צהריים. על מרפסת המלון, הצופה לשדרה, ערוך שולחן במאכלים וביינות. קצינים תורכים מסבים אליו ומיטיבים ליבם בשמחה קולנית. זה כמה ימים שהם אוכלים בלי לשלם ואינם מתכוונים לשלם. שפירא קרב אליהם מן השדרה כשהוא רוכב על סוסתו, יורד מהאוכף ועולה למרפסת. לאחר ברכות פתיחה מקובלות הוא פונה למודיר התורכי:

“אני מציע שתשאיר את העצורים במושבה, על אחריותי, כמוכתר. ואנחנו מצידנו ניתן, כמו בפעמים הקודמות, וגם יותר, תרומה למאמץ המלחמה.”

ג’לאל־ביי אינו מציע לשפירא לשבת. הוא מצביע לעבר מודעה כתובה עברית וערבית, שבמרכזה דיוקן אדם, המודבקת בכניסה למלון. נאמר בה כי לכל מי שיביא את “ראש המרגלים” – חי או מת, מובטח פרס גדול מהממשלה. ג’לאל־ביי מוחה שפמו ואומר בארסיות:

"בוא, בוא התקרב איברהים־מיכו, ובחר לך אחת מארבע אפשרויות –

"תביא לי את ראש המרגלים לישאנסקי, יחרב בית־אמו, שמסתתר אצלכם, ותקבל ממני את ה’פרארים' שלך, שמצאנו אצלך כאשר חיפשנו אותו, וגם את הפרס הגדול, שמבטיח במודעה גנרל אחמד ג’מאל־פחה –

"ואם לא תביא לי את הבוגד לישאנסקי ילען־אבוהו – אני שולח את כל ה’פרארים' ברכבת מרמלה לבאר־שבע, לחפור בנגב בית־קברות לאנגלים –

"ואם אגלה בגבולות מלאבס שלך את עקבות הכלב הבורח לישאנסקי – אני מבטיח לך שאהרוס את המושבה! אבן על אבן לא אשאיר בה! –

“ואם אצליח לשים יד על הפושע עצמו, אשלח גם אותך יחד איתו לתלייה –”מה דעתך, יא איברהים־מיכו?"

“הגנרל צודק,” עונה שפירא. “מי שעוסק בריגול, ראוי שיתלו אותו, אבל אני מבטיח לך, על דיברתי, לישאנסקי לא מתחבא בפתח־תקוה!”

“לא? אני חולם? ולאן מוליכים עקבות הסוס שלו, לבאב־אללה? או אולי לפרדסים כאן? אולי עף לישאנסקי עם היונים,” מנענע המודיר השיכור למחצה את כפות־ידיו, לקול צחוקם של חבריו לשולחן. “שהעבירו בשבילו לאנגלים את הידיעות שאסף על הצבא שלנו, בעזרת המרגלת היפה, אדומת־השיער, מזמרין?”

“על זכרון־יעקב אני לא יודע. אצלנו בפתח־תקוה, לישאנסקי, יוק!”

“אם כך תחתום! תחתום לי שהוא לא מסתתר אצלכם ואין אצלכם שום עריקים ומשתמטים!” צורח ג’לאל־ביי.

“מה, אני יכול לגלות את כולם? זה תפקיד הממשלה…”

“תחתום. אתה המוכתר. אתה אחראי על המושבה. לא תחתום – נתחיל לגרש את כל התושבים צפונה.”

לשפירא אין ברירה, והוא חותם.

“הלא אתם שונאים אותנו,” ממשיך ג’לאל־ביי להטיח, “רק מחכים שיבואו האנגלים! כל היהודים – מרגלים ובוגדים!”

“אם כך, מדוע אתה לוקח אותנו לחזית?”

המודיר לא עונה, ופוקד על שאוויש, סמל, וקבוצת חיילים להוציא את האסירים לדרך.


*

כבולים זה לזה בשני טורים פוסעים הצעירים מן המלון לרחוב רוטשילד, משם יצעדו דרומה, לכיוון רמלה. החיילים נושאי־הנשק, המלווים אותם, נראים עלובים יותר מאסיריהם, ומאיצים בהם באיבה נואשת. השאוויש רוכב לאיטו בצד על סוס, שמוכר לאיכרי המושבה, כי הוחרם מהם.

שפירא מלווה אותם כברת־דרך על סוסתו. לפתע נראים שני ג’נדרמים תורכים באים ממערב, מדרך יפו; עוצרים ליד המלון ועולים אל ג’לאל־ביי. לאחר שהות קצרה הם חוזרים לרכוב, משיגים את שפירא ומוסרים לידו פקודה מחסן־ביי: “לכבוד אדון אברהם שפירא, המוכתר, פתח־תקוה. עליך לבוא מיד לרמלה, לפגישה עם הפחה הירושלמי. קומנדאנט חסן־ביי. יפו.” אותה שעה מתרחקת קבוצת האסירים במעלה הרחוב ונבלעת בין כרמי השקדים בצעידת רגליים רבות בחול, כמין זחל גדול.

“זו טעות,” אומר שפירא. “הפגישה ברמלה מיועדת רק למחרתיים. הוזמנו לשם כל המוכתרים כדי לשמוע את הפחה.”

“כנראה הקדימו את התאריך.”

“חכו, אגש לקחת סוס לדרך,” בסוסתו האצילה מעדיף שפירא לא להתהדר בפומבי, כדי שלא יחרימוה התורכים.

“לא צריך. עליך לשכור עגלה ולבוא איתנו. נלווה אותך.”

“היכנסו למלון. שתו משהו ונוחו, עד שאשכור עגלה, וניסע.”

“תודה, אנחנו לא רעבים ולא צמאים. אנחנו ממהרים.” השניים אינם מרפים משפירא. הוא הולך לשכור עגלה, והם עימו. לקבל כסף להוצאות הדרך מוועד המושבה, והם אחריו. לביתו כדי לאכול לפני היציאה לדרך, והם יושבים על סוסיהם בחצר, מחכים, ומסרבים אפילו להתכבד בקפה.

בסיימו את הארוחה החפוזה, מוציא שפירא מכיסו ניירות שונים הנוגעים לתפקידו כמוכתר המושבה, ומוסר אותם לידי ליבה־רוחל.

“מה קרה?” היא מתפלאה. “אף פעם אינך נוהג כך לפני שאתה יוצא לדרך.”

“בימים אלה, כאשר אתה מוזמן לפגישה עם נציגי השלטון, ועוד שולחים לך ליווי לשם כך, אינך יכול לדעת לאן מובילים אותך ומתי תשוב. אם אתעכב יותר מכמה ימים, תמסרי לכל איש ואיש את הניירות שלו.”

עוד הוא מדבר והנה מתפרץ פנימה בבהלה אלכסנדר גרשוני הצולע, אשר מאז מקרה הסטירה השתדל שלא להחליף מלה עם שפירא.

“שמעתי שתפגוש היום ברמלה את הפחה הירושלמי. אתה מוכרח להשתדל אצלו שישחרר את האח הצעיר שלי, שסוחבים אותו עכשיו ברגל לרמלה עם ה’פרארים'. אני אחזיר לך כל הוצאה שתהיה על כך. ומי שאומר שאני קמצן – שיישרף ביתו!”

שפירא מבטיח להשתדל. בחוץ כבר מאיץ העגלון: “רב איברהים־מיכו, הגיע זמן לזוז!”

שפירא יוצא. בטרם יעלה על העגלה הוא ניגש לקיטון נסתר באורווה ונפרד בחיבוק נרגש מסוסתו האצילה קביסה. ועודו נודף ריח הסוסה, הוא מחבק את אשתו ושמונה ילדיו הסובבים אותו וכנראה חשים שהפרידה עלולה להימשך זמן רב. הבכור יצחק־צבי, אחריו רבקה, שרה ומרדכי. חיה, שעודנה ילדה קטנה, והקטנים – שושנה, יהושע ופולה. חסר רק בן אחד, אהרון־מנחם המכונה מנדל, שפירא נסע עימו לגרמניה והשאיר אותו ללמוד שם במוסד מיוחד לחירשים־אילמים. אך זה חודשים רבים שנותק הקשר עימו, בגלל המלחמה, ואין יודעים היכן הוא ומה עלה בגורלו.

“תשמרו על עצמכם, גם על קביסה, תסתירו אותה. נחזור ונתראה בריאים ושלמים, בעזרת השם!”

הסוסה צוהלת מהאורווה כמבקשת להשתחרר ולרוץ אל בעליה. העגלה יוצאת לדרכה. שני הז’נדרמים הרוכבים מלווים את שפירא בדרכו דרומה, עד אשר כרמי השקדים של המושבה נעלמים מאחורי גבו.


*

ברמלה מתקבל שפירא על־ידי מפקד המשטרה עסאם־ביי, המכיר אותו שנים רבות.

“איפה מתקיימת הפגישה, עם הפחה?” שואל שפירא.

“מחר,” מגלה עסאם־ביי, ומבקש מאורחו להיכנס לחדר אפל במשטרה.

“מה זה?” מתפלא שפירא.

“קיבלתי פקודה,” מתנצל עסאם־ביי.

“אני רואה שזה מאסר ממש. הז’נדרמים התביישו לספר. לאן תקחו אותי?”

“אל תדאג. זה עניין של שניים־שלושה ימים. אולי ישלחו אותך לדמשק,” אומר עסאם־ביי ופונה לנעול עליו את הדלת במפתח מבחוץ.

“באתי לפגישה, לא לכלא. לא לקחתי איתי בגדים וכסף. אולי אפשר לשלוח עם העגלון פתקה למשפחה שלי, שישלחו קצת בגדים להחלפה, וכסף?”

“אני מצטער. אין לי רשות. אבל מתוך ידידות אלווה לך שמונה לירות זהב אנגליות להוצאות הדרך.”

העגלון שומע מהחדר השני רק את ראשית השיחה, ומיד יוצא ומריץ את העגלה חזרה לפתח־תקוה.

“הן חדשות, לירות הזהב…” מחייך שפירא.

“אלוהים גדול, והיהודים עשירים, אני לא חוקר ממי בא הכסף.”


*

אחר חצות נפתחת הדלת של חדר־הכלא ועסאם־ביי מזמין את שפירא להצטרף אליו, בלוויית שוטרים אחדים, לצעדה אל תחנת־הרכבת. לקראת אחת בלילה נשמעת שריקת קטר מצד דרום־מזרח. אחר זמן קצר מגיעה הרכבת מתחנת ואדי־סראר, ששם מסתעפת המסילה התורכית, מזרחה לירושלים ודרומה עד באר־שבע. שפירא לבוש קל, לילות־הסתיו כבר קרים. בעת שהרכבת עוצרת, מתקרבת לתחנה במהירות העגלה מפתח־תקוה, והעגלון מצליח למסור לשפירא תיק־מסע גדול עשוי עור, שבו ארזה אשתו חפצים לדרך, וכן שבעים לירות תורכיות.

הרכבת מזוהמת וכמעט־ריקה. היא שבה מהסעת חיילים לחזית הדרום. שפירא נפרד מעסאם־ביי ומן העגלון, ועולה. בקרון נמצא ניסן קנטרוביץ, מוכתר רחובות. שני שוטרים שמלווים אותו נעשים גם לשומריו של שפירא.

הרכבת יוצאת מהתחנה לעבר לוד. שם יש הסתעפות ליפו אך הרכבת ממשיכה צפונה לראש־העין. באור שחר ראשון מתבונן שפירא מחלון הקרון מערבה, לעבר פתח־תקוה, אך אינו רואה מישהו שיוכל להעביר ממנו ידיעה למשפחתו.


*

בבוקר יום שישי, ה־19 באוקטובר, עושה עדיין הרכבת ובה אברהם שפירא את דרכה לדמשק. הנסיעה נמשכת כבר יותר משתי יממות כי הקטרים, שהיו רגילים להיות מוסקים בפחמי־אבן תוצרת אנגליה, מוכרחים להסתפק בזמן המלחמה בגזרי עצים הנכרתים בפקודת השלטון, שמכלה את שרידי יערותיה העתיקים של הארץ וגם את עצי האקליפטוס החדשים־יחסית. יש גם עיכובים רבים בתחנות טול־כרם, עפולה, בית־שאן וצמח, בגלל רכבות בכיוון הנגדי שמובילות חיילים תורכים צעירים, כמעט ילדים, דרומה אל החזית.


אותה שעה מתקיים במסגד ברמלה, בפקודת הפחה של ירושלים, כנס הנכבדים שבו היה אמור שפירא להשתתף. באולם גדול וריק עומדים על רגליהם, זקופים, מוכתרים של כפרים ערביים, שיח’ים של שבטי בידואים, מוכתרים מהמושבות העבריות ראשון־לציון, נס־ציונה ועקרון, אך לא מפתח־תקוה ומרחובות, ופקידי ממשלה ומשטרה. הפחה נושא נאום מלא שנאה ליהודים. הוא מאשים אותם שגזלו את קרקעות הארץ ולבסוף בגדו במולדת:

“אני תובע מכם את המרגל! הוא נמצא ביניכם! אם לא תסגירו אותו אאסור את כולכם וסופכם יהיה על עמוד־התלייה בכיכר המארג' יחד עם המוכתרים של פתח־תקוה ורחובות שכבר שלחתי למשפט צבאי בדמשק! אם לא תסגירו אותו לא יישאר מכם שריד ופליט. יש בידי כוח להשמיד אתכם מעל פני האדמה! דעו לכם אפוא מה עומד לפניכם: הוא – או כולכם!.. עכשיו לכו ומסרו את דבריי לכל היהודים, והביאו אותו אלי, חי או מת!”


*

ובליל שישי זה נכנס אוראל למחסן בית־האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי־אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.

“אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת,” טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.

“יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים…”

“לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות.”


חצות. “יוסף, קום, הגיעה השעה…”

“אוראל, תן לישון עוד עשר דקות.”

“קום, אתה צריך ללכת.”

“יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן.”

“אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי.”

לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.

“גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה־עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח.”

“לא. אני נשאר כאן,” אומר לישאנסקי. “אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים.”

שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי־ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח־תקוה מאחוריו.


*

הרכבת, ובה שפירא וקנטרוביץ, מגיעה סוף־סוף בשבת לפנות־בוקר לתחנת הרכבת החג’אזית בדמשק. בשעה מוקדמת זו אין עדיין שום קצין המוכן לקבל את האסירים מידי השוטרים המלווים, והללו מרשים לשניים להתאכסן שעות אחדות במלון שבו יבחרו, בתנאי שגם השוטרים יתלוו אליהם. השניים שוכרים חמור, מטעינים עליו את חפציהם, ונכנסים ברגל העירה.

הם מגיעים תחילה למלון הגברת גורדון, אישה מארץ־ישראל. אצלה, כך שמע שפירא, מתאכסן מאיר דיזנגוף, ראש־הוועד של תל־אביב, שהוגלה לכאן ומטפל באסירים הארצישראלים. שעה ארוכה הם דופקים על דלת הבית עד שמתעורר מישהו ומודיע להם שאין מקום.

הם ממשיכים לשוטט עם החמור הטעון ברחובות דמשק, עיר זרה, שתושביה שקועים עדיין בשינה. רק תהלוכה של חיילים וקצינים עוברת, מוליכה בראש שני בידואים צעירים לתלייה בכיכר המארג', לאחר שבית־דין צבאי תורכי הרשיע אותם ב“מכירת המולדת לאויב עבור בצע כסף”. דבר זה נודע לשניים מאוחר יותר.

לבסוף נמאסים הנדודים על שני השוטרים. הם מביאים את האורחים לחאן מזוהם, שעל רצפתו שרועים בבגדיהם אורחים מלוכלכים. השוטרים מציעים להם להפקיד במקום את חפציהם ולבוא עימם לבית־המרחץ, לבלות את שארית הבוקר עד שתתעורר העיר לחיים חדשים.

“לא בא בחשבון,” מסרב קנטרוביץ, בגלל קדושת השבת.

אומר שפירא: “גם אני שומר את השבת, ולא נעשה שום מלאכה במרחץ. רב ניסן, אנחנו נכנסים למקום שאיננו יודעים מתי נצא ממנו. מוטב לפחות שנבוא שמה נקיים.”

והארבעה נכנסים ל“עונג שבת” מהביל בחמאם, בית המרחץ התורכי בדמשק.


*

לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר, בבוקר אותה שבת, ה־20 באוקטובר, לחולות נבי־רובין, לא רחוק מראשון־לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק: “יא אבא! יא אבא!”

עד מהרה נאספת חבורה של בידואים מאוהליהם השחורים ויוצאת לרדוף אחר לישאנסקי. הוא עוזב את הגמל ומנסה להימלט בחולות הזהובים, הטובעניים – הלאה, דרומה, אל מעבר למסגד הקבר, בעל הצריח, הנטוע על גבעה.

הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, הם מכירים מיד שאינו משלהם ומשערים מהי זהותו האמיתית; מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם־ביי.


 

פרק חמישה־עשר: מכלא דמשק…

ועדיין שבת.

שעה שהבידואים מוליכים לרמלה את לישאנסקי המוכה והעירום־למחצה כדי להסגירו ולקבל את הפרס שהובטח למי שיביא ללכידתו, מובלים שפירא וקנטרוביץ אל בניין המפקדה התורכית בדמשק.


קודם לכן הם סועדים את ליבם בארוחת־בוקר מאוחרת, יושבים על שרפרפים עם מלוויהם בחזית בית־קפה תורכי הצופה אל כיכר המארג' ואל מצבה גדולה לכבוד השולטן עבד אל־חמיד, בלב העיר הסואנת. החבורה הקטנה שבאה מארץ־ישראל מוקפת חבורות דמשקאים המעשנים נרגילות ושותים קפה מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות שלא נועדו לאוזן זרה.

“יא־אללה, אנחנו חוזרים ליפו, שבה שומעים כבר את התותחים,” לוחש לשפירא אחד המלווים, “ואתם נשארים כאן, בעיר השקטה, רחוק מהמלחמה.”

“זה הכל גורל,” מנחם שפירא את השוטר ומעניק לו מתנת־כסף שעה שהוא מוציא את ארנקו לשלם עבור הארוחה. “אלוהים ישמור אתכם!”


השניים מובאים לפני שופט־חוקר תורכי המוכר לשפירא; הקצין פחרי־ביי, ששימש כשלישו של גנרל ג’מאל־פחה בביקורו בפתח־תקוה, והשתדל לגלות על הקירות תמונות מנהיגים ציונים ולהסב לכך את תשומת־הלב של מפקדו. פחרי־ביי חותם קבלה לשוטרים על מסירת האסירים, משחרר אותם לשוב ליפו, ופונה לשפירא:

“שמך?”

“אברהם שפירא.”

“מאיפה אתה?”

שפירא מישיר מבטו אליו כאומר, אינך מכיר אותי? אך הלה מתנכר אליו.

“מפתח־תקוה.”

אתה המוכתר?"

“כן.”

“אתה מכיר את יוסף לישאנסקי?”

“כן. מכיר אותו.”

“מאיפה?”

“הייתי קודם ראש־השומרים במושבה, והוא היה שומר בבן־שמן. אנשים שעוסקים בעבודה דומה, במקומות קרובים, אי־אפשר שלא ייפגשו לפעמים.”

“ואם תראה את לישאנסקי, תכיר אותו?”

“כן.”

השאלה מפתיעה את שפירא והוא משתדל שהדבר לא יורגש. כאשר יצא מפתח־תקוה עדיין חיפשו התורכים אחר לישאנסקי. של מי היה הסוס האדום, שהביא אליו יהודה בלילה האחרון, לפני שעזב את המושבה? האם הסתתר לישאנסקי במושבה? האם נתפס בה ועכשיו מענים התורכים את התושבים, ביניהם גם את בני־משפחתו של שפירא, כמו שעשו בזכרון־יעקב?

“ואת התמונה שלו תכיר?” ממשיך פחרי־ביי.

“כן,” אם כך, “התכשיט” עצמו עדיין אינו בידיהם!

פחרי־ביי מוציא ומראה לשפירא תמונה מודפסת על גבי מודעה, כזו שהיתה תלויה גם במלון גיסין ובמקומות אחרים במושבה וביפו.

“כן. זה הוא. אבל כאשר ראיתי אותו, עוד היה לו שפם.”

“מתי ראית אותו בפעם האחרונה?”

“לפני כשנה.”

“איפה הוא נמצא עכשיו?”

“אין לי שום ידיעה.”

“אמור את האמת!” צועק פחרי־ביי, נרגז.

“כבר אמרתי לך את האמת,” משיב שפירא בקור־רוח. “הלא אם הייתי רוצה לשקר לך, יכולתי להגיד שאני בכלל לא מכיר אותו!”

“אתה יודע שיש בידינו אמצעים לגרום לך שתתחיל לא רק לדבר אמת אלא גם לשיר אותה!”

“זה מה שאני יודע, באמצעים ובלי אמצעים.”

“דע לך שפירא שבסוף נתפוס את הבוגד לישאנסקי, שהעביר לאנגלים את תוכנית החזית שלנו, ושרק באשמתו הצליחו אלה להתקדם, באופן זמני, עד באר־שבע. ודע לך שאם הוא יודה, באמצעים, ובלי אמצעים – שאתה עזרת להסתיר אותו – נתלה אותך יחד איתו כאן בכיכר המארג'!”


*

שפירא וקנטרוביץ, שעבר חקירה דומה, מוצאים אחר־הצהריים מבניין המפקדה כשהם קשורים יד ביד ומלווים בשני חיילים תורכים החמושים ברובים מכודנים. הם פוסעים תחילה לעבר החאן. בדרך עוברים על פניהם יהודים אחדים. הם מזהים את שפירא, השומר המפורסם מפתח־תקוה, ומבקשים לגשת אליו, אך הוא רומז להם להתרחק, שלא לסבך אותם במגע עימו. החיילים, שרק אחד מהם דובר קצת ערבית, עוזרים לשניים לקחת את חפציהם. מן החאן מובילים אותם לבית־הסוהר חאן אל־באשה או חאן עלי־באשה, ומוסרים אותם לידי הזאבט, הקצין התורכי הממונה על שמירת האסירים.


חאן אל־באשה לא נועד מלכתחילה לשמש בית־כלא, אלא נבנה כאכסניה לעוברי־אורח על־ידי ערבי עשיר, עלי־פחה. סביב חצר רחבת־ידיים הוקם מבנה בן קומתיים, עשוי חדרים־חדרים. הקומה התחתונה יוחדה לבהמות־משא, והעליונה לבעליהן. החדרים צרים ומעופשים, שורצי רמשים, האוויר דחוס וריחו רע, דלתות־הסורג והחלונות פונים אל החצר. הרטיבות בחדרים רבה. ליד החאן שוקקים מעיינות, וקול פכפוכם נשמע בתוך הבניין. חייל תורכי מוליך את השניים לקומה העליונה. הבניין ישן והרצפות מלוכלכות.

הצבא התורכי החרים את החאן והפך אותו בית־סוהר לאסירים פוליטיים, צבאיים, משתמטים מהשירות בצבא, עריקים מהחזית, חשודים בקשרים עם האוייב או בקשר להקים מדינה ערבית עצמאית בסוריה. כלואים בו ערבים עירוניים, פלחים, בידואים, תורכים, ארמנים, יוונים, כורדים, דרוזים, מארוניטים, אירופים, וגם ארצישראלים – חבריו של לישאנסקי, חברי “השומר”, עסקנים, “פרארים” וסתם חשודים.

החייל סוגר את השניים בחדר מזוהם וחשוך. האור חודר אליו רק מבעד לאשנב גבוה, שאין אפשרות לטפס ולהגיע אליו. במסדרון מסתובב חייל עם רובה מכודן.


“אוי וי, אברהם, אנחנו אבודים!” מתיישב קנטרוביץ על דרגש־עץ מטונף וסופק כפיו.

“סבלנות, רב ניסן,” עונה שפירא. “אם מתייאשים אי־אפשר להחזיק מעמד. כתוב, ‘אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש,’ וכתוב, ‘בתחבולות תעשה לך מלחמה,’ ויכולת לדעת מקודם שזה סופו של מוכתר.”

“וי, וי, לאיזה חור חשוך נפלנו,” קופץ קנטרוביץ ומתגרד כאשר פישפש אדום ורעב עוקץ אותו עקיצה כואבת בישבנו.

“אוי! כואבת לי הבטן! אוי, בטני! בטני!” צועק לפתע שפירא בערבית ומזעיק את החייל התורכי השומר בחוץ.

“איברהים־מיכו, מה קרה לך?” נבהל קנטרוביץ.

“ששש…” מהסה אותו שפירא בלחש.

“צריך לדוקטור?” מופיע החייל ומושיט ידו מתוך הרגל לבקשיש.

“לא! צריך עראק, או קוניאק!”

“אסור!”

“מותר, מוכרח, בשביל רפואה!”

החייל מבין בקושי ערבית, לכן הוא יורד להזעיק את הזאבט.

“בטני! אוי בטני!.. מוכרח בשבילה עראק…” תופס שפירא את בטנו בידיו וחוזר בפני הזאבט על הצגתו הקטנה.

“שמע יא מוכתר, יש לך כסף? ניקח אותך לבדיקה אצל הדוקטור.” מציע הזאבט בזלזול.

“לא. לי יש הוראות מהרופא שטיפל בי. הרפואה שלי – עראק או קוניאק. רק זה מגרש ממני את הכאב הנורא!”

“בסדר,” אומר הזאבט. “בתנאי שהבקבוקים יהיו אצלי בחדר. יש לך כסף?” הוא מושיט את ידו במעין פקודה.

בתשובה מבקש שפירא עט ונייר לכתוב למאיר דיזנגוף, מראשי “ועד ההגירה”, היושב במלון של הגברת גורדון ומסייע לאסירים עברים מארץ־ישראל במזון וגם משתדל לשחררם, תמורת בקשיש לשופטים. הממלכה העות’מנית אינה מסוגלת להאכיל את אסיריה, ומי שאין לו עזרה מבחוץ, רע ומר מצבו.

“לא! לא!” אומר הזאבט. “בטח תכתוב לו בשפה שלכם דברים אסורים. אני אכתוב במקומך, בתורכית, ואתה תחתום.”


בערב חוזר החייל מן המלון, נושא ארגז מלא בקבוקי משקה חריף ומזון טרי. שפירא מוזמן לחדרו של הקצין התורכי.

“שתה, שתה לרפואה,” מציע לו הקצין באדיבות.

“די לי הפעם בספל קוניאק קטן,” אומר שפירא. “אבל התכבד גם אתה.” ובראותו שהקצין מהסס, “המשקה הוא רפואה. התורה שלנו, גם האמונה שלך, מרשות לשתות לשם רפואה…”

הקצין שותה. שפירא מוזג לשניהם פעם ועוד פעם, ומצרף פרוסות משטרודל עשוי קמח כהה וגס וממולא תמרים, שהוציא מהארגז.

“שמע מוכתר אפנדי, כל פעם שתרגיש כאבים, שלח להודיע לי ותבוא כאן,” מתרכך הזאבט כלפי שפירא, והדבר עושה רושם על החיילים השומרים סביב. “אני רואה שאתה אדם ישר, ויש לך ידידים טובים בחוץ.”

“האם אוכל לחלק את המזון, ששלחו ידידיי הטובים, גם לשאר האסירים היהודים, שנמצאים פה?”

“מוכתר אפנדי, מצאת חן בעיניי. מהיום והלאה אתה אחראי עליהם!”


*

אסירים ארצישראלים רבים כבר נמצאים בכלא, בעקבות גילוי רשת־הריגול, וחדשים מובאים אליו מדי יום. למחרת בואו רואה שפירא, מבעד לדלת התא המסורגת, אסיר צעיר, מגודל זקן ושרשרת־ברזל כבדה נתונה על צווארו, על ידיו ועל רגליו, יוצא לצרכיו בליוויית און־באשי, שומר בדרגת רב־טוראי. האסיר אוסף בדרכו זנבות סיגריות מרצפת המסדרון המזוהם. שפמו מרוט, שערו מדובלל, זקנו גדל פרא והלבין, פניו חיוורים, ומעיניו נשקף מבט של רעב ויאוש. זהו נעמן בלקינד מראשון־לציון, שנתפס בחזית באר־שבע כשניסה לעבור למצרים; הוא עונה, נשבר, וגילה פרטים שחשפו את חבורת ניל"י.

בעוברו על פני התא מכיר נעמן את שפירא. לאחר זמן קצר בא האון־באשי השומר על נעמן אל שפירא:

“מוכתר אפנדי, בלקינד מבקש ממך כסף קטן לסיגריות.”

“אני לא מכיר את האיש הזה,” עונה שפירא. “אבל אם אוספים בשביל אסיר עני, אתן גם אני את חלקי.”


בפעם הבאה, כאשר עובר נעמן על פני תאו של שפירא, בדרכו למחראה שבקומה התחתונה, מבקש שפירא ללכת גם הוא לצרכיו. סירחון כבד עולה מן החורים הפתוחים, עליהם יושבים האסירים בכריעה, ואולם כאן המקום היחיד שבו אפשר לנהל לעיתים שיחה חטופה ולהעביר מידע. שפירא נכנס לתא ליד נעמן, ומבעד לחור במחיצת הקרשים מעביר לו לירה אחת, ולוחש:

“אל תפרוט אותה מיד! ואל תוסיף לשלוח אלי שום שליח. לי תזיק, ולך לא תועיל!”


*

שפירא קרוי כבר בפי השומרים והאסירים “מוכתר אפנדי”, וממונה מטעם “ועד ההגירה” על חלוקת המזון הנשלח לאסירים הארצישראלים. ב־2 בנובמבר 1917 מובא לישאנסקי, תחת משמר צבאי כבד, לכלא חאן אל־באשה.


יום אחד מזדמנים שפירא ולישאנסקי תא אל תא במחראה שבקומה התחתונה, הנמצאת ליד שוקת־אבן שטבעות־ברזל קבועות לידה בקיר, לקשירת הבהמות.

“אני רעב, שפירא,” אומר לישאנסקי. “כבר ימים שאני רעב. רק אתה יכול לעזור לי!”

שפירא מעביר לו מטבע של מג’ידיה אחת מבעד לחור במחיצה, ולוחש: “אני מזהיר אותך שלא תפנה בבקשות כאלה אל האסירים, מפני שאתה תזיק לנו, ולך לא תועיל כבר כלום.”

“כמה זהב קיבל כל היישוב ממני, גם דיזנגוף, בשביל הגולים, ועכשיו לירות בודדות בשביל להציל את חיי אתם לא רוצים לתת, ודיזנגוף מתעלם ממני.”

“דיזנגוף לא יכול לסכן את עצמו. ג’מאל־פחה מחפש שעיר לעזאזל, על המפלה התורכית בחזית הדרום. ואתם הקדחתם תבשיל. אני אשתדל שגם אתה ונעמן תקבלו חלק מהאוכל ש’וועד ההגירה' שולח מבחוץ.”

“שפירא, אם היית יודע, בפתח־תקוה, שאני מסתתר, גם אתה היית מסגיר אותי לתורכים, נכון?”

“יוסף, אם אתה היית יותר זהיר, אף אחד מאיתנו לא היה יושב כאן.”

“מספיק הדיבורים שם!” נכנס האון־באשי בצעקה. “לצאת!”

נשמע צלצול שרשראות הברזל בהן כבול לישאנסקי, שנשלף החוצה בידי התורכי, מן הישיבה על חור המחראה.


*

סוף־סוף מובאים שפירא וקנטרוביץ, יחד עם אסירים אחרים, למשפט בפני בית־הדין הצבאי בדמשק. ראש השופטים הוא פחרי־ביי, שכבר שלח לעמוד התלייה פעילים ערבים רבים אשר נחשדו בקשר עם האנגלים לכונן מדינה ערבית עצמאית בסוריה הגדולה, ולקרוע אותה מהממלכה העות’מנית. שליחי “ועד ההגירה” הצליחו ליצור קשר עימו, והוא ניאות להמתיק, תמורת עשר לירות זהב לנפש, את פסקי־הדין של מרבית האסירים הארצישראלים – אנשי “השומר”, ניל"י, מוכתרי המושבות ועסקני היישוב, שרובם נתפסו ונאסרו בעקבות פרשת הריגול. רק על לישאנסקי ובלקינד לא העיזו לבקש ממנו. כל מי שהשתדל עבורם היה עלול להיחשד מיד בבגידה.


“אתם המוכתרים,” אומר השופט פחרי־ביי לשפירא ולקנטרוביץ, “עומדים כאן למשפט מפני שמילאתם את המושבות שלכם במשתמטים מהצבא ולא עשיתם כלום כדי להסגיר אותם לשלטון.”

“אני לא יודע על שום ‘פראר’ במושבה שלי,” אומר שפירא.

“חתמת על אחריותך שאין ‘פרארים’ במקום שלך, והנה נמצאו אצלכם משתמטים ובורחים בני כל העדות והדתות.”

“אני חתמתי לפי מיטב ידיעתי. אולי התחבאו בפרדסים. אלי לא באו להודיע שהם מתחבאים שם.”

“אל תתחכם. מיד נביא את העדים ונשמע מה בפיהם.”

חיילים מכניסים לאולם יהודי סלוניקאי צנום, שהליכתו מעידה על בלבול ופחד. אב בית־הדין מצביע לעבר השניים ושואל אותו אם הוא מכיר אותם.

“אני מכיר את המוכתר של מלאבס. שלום לאדוני איברהים־מיכה!”

שפירא מתעלם ממנו בבוז.

“ספר מאיפה אתה מכיר את המוכתר,” תובע פחרי־ביי מהסלוניקאי.

“כאשר ברחתי מחזית באר־שבע, הלכתי והלכתי והלכתי עד שהגעתי למלאבס. נכנסתי לבית־מלון. ראיתי שם הרבה צעירים. נבהלתי ורציתי לברוח. שאלו אותי ‘למה אתה בורח? אולי אתה “פראר”? אל תפחד. כולנו “פראר”. בוא שב איתנו.’ – שאלתי אותם: ‘איך ייתכן שאתם יושבים כאן בלי פחד ולא תופסים אתכם?’ – ענו לי שיש כאן מוכתר, איש טוב ורחום, והוא לא מוסר אף אחד מה’פרארים' שמסתתרים במושבה. כך נשארתי שם הרבה זמן.”

“אתה מכיר את האיש הזה?” שואל אב בית־הדין.

“לא. לא היה לי שום קשר איתו. אבל, על כבוד השופט אני מתפלא.”

“מה?!”

“אני מתפלא שכבוד השופט פחרי־ביי מוכן להרשיע אותי על סמך עדות של אדם שקרן. איך אדם מכובד וחכם, כמעלת הביי, יכול להאמין לאדם שמודה בפניו ששילם רעה תחת טובה, והלשין על מוכתר שדאג לו והאכיל אותו?”


בסופה של אותה ישיבה קורא פחרי־ביי את רשימת הנאשמים, ומודיע לכל אחד את פסק־דינו – מי למאסר לתקופות שונות, ומי לחופשי.

“שפירא, אתה יצאת זכאי! אך דע לך שפסק־הדין יקבל את תוקפו רק אחרי שיאשר אותו המצביא העליון ג’מאל־פחה. בינתיים תחזור לכלא, אבל לא תהיה כבול, והשמירה עליך תהיה קלה יותר.”


*

ירושלים נכבשת בידי הגנרל הבריטי אלנבי ב־9 בדצמבר 1917, בערב בו מודלק נר ראשון של חנוכה. לאחר ימים אחדים עושה הידיעה דרכה גם לחאן אל־באשה. בינתיים מורדים הכבלים מידי כל האסירים, פרט ללישאנסקי ולבלקינד. הדבר מעורר חשש חמור לגורלם. כלפי שאר האסירים נעשה משטר הכלא קל יותר, ובזכות השוחד שניתן לסוהרים, מניחים להם להתאסף יחד בתא גדול ולחגוג את חג החנוכה. שומרי הכלא התורכים והערבים מתבוננים ביהודים המדליקים חנוכיית שמן ושרים “מעוז צור ישועתי”. רק על בלקינד ולישאנסקי נאסר לצאת מתאיהם החשוכים. שם הם יושבים איש־איש בגפו, כבולים בשרשראות, ושירת “על הניסים ועל הנפלאות” חודרת אליהם ממרחקים, כמו מעולם אחר.


*

בשעה שלוש לפנות־בוקר ביום ראשון, ה־16 בדצמבר, השמיים מעוננים ויורד גשם. בקומה העליונה של כלא חאן אל־באשה נשמע קול חריקה וגרירה של שרשראות־ברזל על המרצפות באכסדרה. האסירים מנחשים מיד במה מדובר, רובם נצמדים לפתחי־הסורג של התאים ומנענעים אותם בחוזקה, ביוצרם רעש עז.

לישאנסקי ובלקינד מובלים החוצה. לישאנסקי לבוש חליפה אזרחית נקייה, עונב עניבה, שרוכי נעליו קשורים כיאות, והוא כמתכונן לצאת לדרך ארוכה. אחריו כושל בלקינד, לבוש ברישול, אינו משלים עדיין עם השינוי שחל במצבו.

בעוברו על פניהם באכסדרה, הצופה אל חצר החאן למטה, פורצת לפתע זעקתו של יוסף: “שלום לכם יהודים! אני הולך למות!”

הקצין התורכי, שמלווה אותו, גוער בו כמרגיע: “מה אתה צועק? רק מעבירים אותך לחאלב!”

“אתה צוחק ממני? אתה חושב שאני אישה?” נשמע קולו של לישאנסקי, מלווה בצליל גרירת השרשראות, כשהוא מתרחק ויורד במדרגות. “אתה חושב שאני פוחד מכם? בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים, החיילים שלכם בחזית בורחים כמוגי־לב בלי קרב, וצבאות בריטניה הגדולה נכנסים לעיר הקדושה שלנו, ירושלים! תורכיה הבזויה, מעולם לא היית לנו מולדת, וגם ביום שבו אני עולה לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב־לב, אני שמח למפלתך הגדולה, מקוללה תהיי לעד…”


מחאן אל־באשה מוליך המשמר התורכי את שני הנידונים מרחק לא רב, אל המארג' – הכיכר המרכזית של דמשק. זוהי כיכר רחבה וריקה בלב העיר, ובה מרוכזים בנייני ציבור כגון הבלדייה, השערייה, החכימה ובית־הקפה התורכי הגדול שבו ישב שפירא בבוקר השבת של בואו לעיר. כאן גם מתרוממת המצבה הגבוהה לכבוד השולטן עבד אל־חמיד, ומולה עומדים עתה נגרים ומתקינים את עמודי־התלייה, חצובות בנות שלוש קורות כל אחת, מוצלבות בראשיהן. גשם דק יורד. השמיים אפורים.

“אפילו עץ־תלייה כבר אינכם יכולים להכין בזמן,” מתיז לישאנסקי בבוז. “בא סופכם. עוד מעט יגיעו גם לכאן האנגלים, וישחררו את ארצנו!”


עדיין לפנות בוקר, טרם הפציעה השמש מבין העננים. מלבישים את השניים כותנות־בד לבנות, רחבות, תולים על חזותיהם שלטי־קרטון הקרויים “נייר הפירמן”, תעודה רשמית שעליה רשומים פרטי פשעם: “ככה ייעשה לאנשים שבגדו במולדת!” – ותולים אותם לעיני הקהל המקומי, שנתבשר מבעוד יום, מפי כרוז שעבר ברחובות דמשק, על מועד ההוצאה־לפועל של גזר־הדין.

חרף השעה המוקדמת, מאות ואלפי אנשים נקהלים כאן, מדברים, משתעשעים, שותים לימונדה, מפצחים פיסטוקים. בתי־מלאכה וחנויות חלקם סגורים עדיין אך הרחובות מלאים כמו ביום חג, קרונות הטראם אינם יכולים לעבור בגלל הדוחק בסימטאות ובשווקים, אלה הולכים לראות את התלויים, ואלה חוזרים מהשמחה. בנהר בארדה, העובר סמוך לכיכר, נעצרות דוברות וסירות, אנשים מטפסים על תרנים בנסיון לחזות ב“שמחה”, ויש הקושרים את סירתם וממהרים להשתתף בהילולה.

בין הנקהלים מסתובב בהליכה מוזרה נער חירש־אילם, לבוש קרעים כקבצן, גופו מזוהם, מלא פצעים, ועיניו כחולות. הוא פושט ידו לנדבה, אך אחדים בקהל מוצאים סיפוק להתעלל בו, בנוסף על ההנאה שהם מפיקים מהתלייה.

הנער הוא אהרון־מנחם, בנו של אברהם שפירא, שנשלח מהמוסד שבו למד בגרמניה חזרה ארצה, ברכבת, בעיצומה של המלחמה, כספו המועט נשדד ממנו ועתה הוא מתגולל ברחובות דמשק חסר־פרוטה, חירש, אילם ונואש.


מסביב לתלויים צועדים חיילים. גם במותם שומרים על השניים, פן יברחו. לישאנסקי ובלקינד מתנודדים, ראשיהם מורדים על חזיהם, ונדמה כאילו הם שקועים בקריאת הגליון הגדול, הדבוק להם על ליבם והמודיע מה גרם לתלייתם.


*

האסירים שיצאו זכאים, ובהם שפירא, מובלים ביום רביעי אחר־הצהריים אל בית־הדין הצבאי, מלווים במשמר חיילים נושאי רובים מכודנים. פחרי־ביי קורא בשמותיהם ומודיע:

“פסקי־הדין שלכם כבר אושרו בידי המצביא העליון, הגנרל ג’מאל־פחה. איש בל יחייך ואל ישמח! – הגנרל מושך עתה בעורמה את צבא הכופרים פנימה לתוך הארץ, ובקרוב יכבוש בחזרה, בחסדי אללה, את כל מחוזות הממלכה עד מצרים. הלילה עליכם למצוא לעצמכם מקום אחר ללון בו, אך עליכם להישאר בדמשק עד לניצחון הסופי על אוייבי הממלכה, ולהתייצב כל יום בתחנת המשטרה.”


*

שפירא וחבריו חוזרים בפעם האחרונה לחאן אל־באשה, לוקחים את חפציהם, וממהרים למלון של הגברת גורדון. סוף־סוף הם יושבים לארוחת־ערב כבני־אדם חופשיים. מפה צחורה וכלים נאים, הגם שהמזון עדיין בצמצום. על שמחת השחרור מעיב המאורע שהתרחש בראשית השבוע. ליד השולחן יושב דניאל אוסטר, קצין יהודי בצבא האוסטרי, בן־בריתם של התורכים. הוא מספר:

“ביום ראשון בבוקר עברתי על המארג' עם כמה קצינים יהודים מחבריי. מעציב היה לראות איך שמחים המבוגרים, אולם יותר מעציב היה להתבונן אל העצים המלאים ילדים קטנים, ולראות כיצד אימהות מסבירות לפעוטיהם התמימים איך מתים בשעת תלייה. צילמנו את השניים מתנודדים על עמודי־התלייה. בשעה תשע חתכו התורכים את חבלי התלויים וגופותיהם נשמטו ארצה. בשעה עשר הגיעה מכונית ובה תאים־תאים. התורכים קשרו את רגלי התלויים בחבלים, גררו והכניסו אותם פנימה. גם אחרי שהמכונית התרחקה, לא רצה הקהל להתפזר. הורגשה איזו מורת־רוח על המעשה. ואז פקד אחד הקצינים התורכים לפזר את המתקהלים באלות.”

“בכל זאת, לחיים, רבותיי! אם הגענו עד כאן, נחזור עוד ימים אחדים, הביתה,” מביע שפירא את ביטחונו. “ואני לא מבין מדוע עדיין לא מרשים לנו.”

“לא מתוך רשעות מונע מכם השלטון הצבאי לנסוע לבתיכם,” מסביר אוסטר. “הסיבה היא שאתם, האסירים מתל־אביב, ירושלים ומושבות הדרום, נעשיתם חסרי מולדת! הבריטים כבשו את הארץ עד לקו שהולך מצפון לרמאללה ומשם מערבה לאורך הירקון. גם באיזור שנשאר בידי התורכים, המצב קשה.”

אומר דיזנגוף: “בינתיים יעבוד לנו שפירא בעזרה למהגרים ולאסירים שנשארו בכלא, בין כך אין לו עבודה אחרת מחוץ לביקור היומי במשטרה.”


*

“עליך לבוא מהר למשטרה!” פוגש שליח את שפירא ביום החמישי לשחרורו, בעודו נמצא בשליחות של עזרה במחנה־אסירים בקצה העיר. “רוצים לתת לכל המשוחררים את תעודותיהם!”

שפירא כבר מכיר את תכסיסי המשטרה התורכית־ערבית, ועונה: “אין צורך למהר. עוד יספיקו לשלח אותנו לעזאזל!”

הוא נפרד מהאסירים ונוסע עם השליח העירה. בעוברם ליד המשטרה, מבקש ממנו השליח לסור לשם.

“לא. קודם אלך אל המלון. אוכל צהריים ואשתה בקבוק יין, כי לעת עתה זוהי הסעודה החופשית האחרונה.”

גם במלון מזרזים את שפירא למהר למשטרה. אולי יחזירוהו לביתו?

“את הטוב הזה עוד נספיק לקבל אחר־כך. הוא לא יברח,” משיב שפירא בספקנות.


בחצר המשטרה מעמידים את המוזמנים בשורה וקוראים בשמותיהם מתוך רשימה. את הנתינים הזרים מעמידים לחוד, מצווים עליהם להמשיך ולהתייצב במשטרה מדי יום. עשרים ושמונה נתינים עות’מנים, ביניהם מאסירי ניל"י, “השומר”, וסתם יהודים וגם ערבים אחדים, מתבשרים מפי הזאבט:

“המולדת שמה מבטחה בכם וקוראת לכם למלא חובתכם בתור אזרחים נאמנים ולשרת בצבא. תינתן לכם הזכות הגדולה לתת את נפשכם עבור השולטן בחזית אנאטוליה. עכשיו עליכם לאסוף כסף ביניכם כדי לקנות חבל ארוך.”

“לשם מה נחוץ לחיילים חבל?” שואל מישהו.

“צריך להוביל אתכם דרך רחובות העיר!” צוחק הזאבט, “לא נאה לטירונים ללכת מפוזרים כעדר אווזים. לכן נאסור אתכם זוגות־זוגות, יד אל יד, ונוליך אתכם בסדר נאה, כראוי לחיילי עות’מניה.”

“קודם ראו בנו מרגלים,” רוטן בלחש שפירא, “ועתה הם שולחים אותנו לשירות המולדת!”


*

גשמים ניתכים משמיים על ארבעה־עשר זוגות גברים הקשורים יד אל יד ומובלים בחבל ארוך ברחובות דמשק, אף נותנים קולם בשיר, כמנהג חיילים בצעדם בעיר. עם היחלש הגשם הם מגיעים למבצר הצבאי חמידייה, המוחזק בידי חיילים וקצינים כהי־עור.

במבצר סוגרים אותם שמונה ימים ולילות. לאחר השהות הקצרה בנוחות היחסית של מלון הגברת גורדון, הם מתקשים להסתגל מחדש לקסרקטין חשוך ומזוהם ולאובדן החופש. בערב האחרון קושרים שוב בחבל את העשרים־ושמונה ומוליכים אותם לתחנת־הרכבת בראמקי, הנמצאת במערב דמשק. הם מוכנסים לקרון־משא, שננעל במנעול מבחוץ, ומעמידים עליהם משמר חמוש רובים מכודנים, עד לצאת הרכבת.

ברגע האחרון בא חבר “השומר” מרדכי יגאל ומוסר לאברהם שפירא חבילה של לירות־זהב צרפתיות, נפוליונים, מאת ועדת העזרה למהגרים, שיחלק במידה שווה בין כל האסירים הארצישראלים שבקבוצה.


הרכבת התורכית יוצאת לדרך מדמשק אך לא בכיוון המוליך הביתה, לארץ־ישראל, אלא צפונה, לעבר עתיד לא־ברור, ובנתיבי ממלכה מתפוררת. הלילה אפל וגשום. בחצות מתחלפת שנה. ה־1 בינואר 1918.


 

פרק שישה־עשר: …לבית־החולים הצבאי בסטאמבול

הלילה אפל וגשום. בתחנת ראיאק מעבירים את העשרים־ושמונה לרכבת אחרת. הם מיטלטלים בקרון־משא סגור ובלתי־מוסק לאורך בקעת האורונטס עד אשר בשבת לפנות־ערב הם מגיעים לעיר חאלב, היא ארם־צובא.

זוגות־זוגות, קשורים בחבל ארוך ותשושים מהדרך, מכניסים אותם העירה. שני יהודים מארץ־ישראל, שהתגלגלו בגלל המלחמה עד לכאן, פוגשים את בני־החבורה ברחוב ומבטיחים לעזור להם ולבקש עבורם סיוע מהקהילה המקומית, אך בחצות לילה מעירים אותם החיילים, קושרים אותם שוב וממהרים אותם מהחאן לתחנת־הרכבת.


הם ממשיכים בנסיעה בקרון־משא ובאים לעיר הארמנית־לשעבר, אדאנה. ככל שמצפינים נעשה קר וגשום יותר. משכנים אותם באורווה גדולה שבה מצויים יותר ממאתיים עריקים ופושעים מבני העממים השוכנים בממלכה העות’מנית; יושבים, פולים כינים מבגדיהם המזוהמים, ומתגרדים ללא־קץ. שבועיים הם שוהים באורווה ואינם מקבלים אוכל, קונים את צורכיהם בכסף שלמזלם הביאו מדמשק, ושפירא חילקו בתחילת המסע, ארבעה נפוליונים לאיש.


יום אחד הם מוצאים החוצה. על פניהם עובר המפקד המקומי, הקומנדאנט עבדול כרים־פחה. הוא שואל כל אחד למקצועו. זה מציג עצמו כמהנדס בניין או רכבות, זה כמומחה לביצורים, למשאבות, לטלגרף ואפילו כרופא. כך הם מקווים להישאר בחיל־המצב של העיר ולא להישלח צפונה, לחזית אנאטוליה.

“אתם רמאים!” מתרתח כרים־פחה. “אין לי שום רצון להתעסק עם חשודים, שנשלחו לצבא כעונש על פשעים מדיניים. אם שר המלחמה אנוואר־פחה רוצה חיילים כמוכם, בבקשה שיקח אתכם אליו, ויגייס ויאמן אתכם בעצמו בתור חיילים!”


*

קשורים בחבלים זה לזה נושאים הארצישראלים את כל חפציהם על גבם ומובלים למחרת בלילה לתחנת־הרכבת. כבר שעתיים הם פוסעים בגשם, באפלה ובבוץ. שפירא, המבוגר בחבורה, כבן ארבעים־ושמונה, צועד בראש הפלוגה, ובחורי “השומר” חולקים ביניהם את נשיאת מטענו כדי להקל עליו. עוזרים גם שני בידואים מחג’אז, שאף הם נתכבדו בכלא בתואר “אסירים פוליטיים” וצורפו לקבוצה. הארצישראלים נותנים להם ממזונם ומצילים אותם מרעב.

בזו אחר זו ניגפות הרגליים באבנים ושוקעות בשלוליות רפש, ובבוץ בלול בזבל בהמות. בהגיעם לתחנה נצרך אחד החברים ללכת למחראה. שפירא מבקש בערבית מהזאבט לשחרר לרגעים אחדים את האיש, בליוויית שומר, כדי שיוכל להיפנות לצרכיו. הזאבט מסרב, וכך צועדת כל החבורה למחראה בעקבות האחד, שלפחות מוגן עתה, בזכות החבל, מנפילה בחושך לבור מסריח וקר.


כאשר עולה הבוקר מתגלים הרי הטאורוס האדירים מצפון, מכוסים שלג, מראה שלא היה אפשר לראותו מהאורווה. הרכבת טרם יצאה לדרך. הזאבט הרגזן מודיע:

“יא איברהים־באבא! אם לא תצטיידו על חשבונכם בפחמי־עץ כדי להסיק את תנור־הברזל שבקרון – תקפאו כולכם מקור.”

“נקפא – נקפא,” עונה לו שפירא. “אם נגזר עלינו לשרת את הוד מעלתו אנוואר־פחה, בכך שכולנו נקפא למוות בקור – אז נקפא, ובסטאמבול תואיל למסור לו את גוויותינו!”

הרמז משפיע על קצין המשמר והוא מרשה לשלוח אחד מבני החבורה לקנות פחמים וגם להצטייד לדרך בבקבוקי עראק אחדים, סגולה נגד הקור.


המסילה מתפתלת לרגלי הרי הטאורוס התיכוניים. הרכבת נכנסת למנהרות ספוגות עשן ופיח ויוצאת אל מרחב לבן, מסנוור, בו נטועים עצים בשלכת. הקטר צופר וצופר. החורף בעיצומו. תנור־הברזל בוער בקרון־המשא הסגור. הרכבת חוצה את אנאטוליה מדרום לצפון: קרמן, קוניה, אסכישהיר, אדפזרי, ועיירות אחרות, ששמותיהן נשכחים מיד; עד שמגיעה לבסוף לתחנה הגדולה ליד הנמל בחיידאר־פחה, על שפתו המזרחית של מיצר הבוספורוס, ממנה נשקף קו־האופק של סטאמבול בשלל כיפות וצריחי מסגדים.

בספינה קטנה חוצים בני־החבורה את מימיו הקרים של המיצר ומציבים רגליהם על אדמת אירופה. מן הנמל, שבחוף גלאטה, נראית העיר מעבר למפרץ קרן־הזהב כשהיא מכוסה שלג. הגגות לבנים והעצים ערומים. מושלגים גם כיפתה וצריחיה הגבוהים של איה סופיה, הכנסייה הביזאנטית המפוארת שהפכה למסגד לאחר הכיבוש התורכי, ואשר כל מסגדי סטאמבול וארמונותיה בנויים בדוגמתה ומעניקים לעיר את יופיה המיוחד. אך בינתיים הקור מקפיא, הרוח עזה, והלחות חודרת מבעד לבגדים שלא כובסו זמן רב.

שפירא נזכר ביום קיץ מאושר של שנת 1880, יום שישי בשבוע: כיצד ירד בנמל עם הוריו מהאונייה “רסייה”; כיצד עברו בהשתאות את גשר גלאטה הגדול, הנטוי על פני מפרץ קרן־הזהב, והמשיכו לטייל בסימטאות השוק; כיצד ראה את הכלבים, העזים, הגמלים, ותהלוכת התפילה של יום סאלם־אל־מאליכ, שבו יצא השולטן עבד אל־חמיד מארמונו המפואר ביילדיז־קיוסק להתפלל במסגד איה סופיה הגדול, והכל בירכו אותו: “פדישהמיז צ’וק ישסון!” – כלומר, מלכנו יאריך ימים.

אך עתה אין זמן רב למחשבות. מיד הם נלקחים למבצר גדול המשמש בית־סוהר צבאי. אלפי אסירים מרחבי הממלכה כלואים בו, עריקים, פושעים מדיניים ופושעים פליליים. כולם נתונים במרתפים טחובים אשר השמש אינה זורחת עליהם מעולם, רק אור קלוש מסתנן אליהם מן האשנבים הגבוהים. האסירים יושבים, מפהקים ומתגרדים ביום, שוכבים, מפהקים ומתגרדים בלילה. רובם רעבים. כולם מלוכלכים. האוכל הניתן הוא דל. לארצישראלים מרשים לקנות מזון בחוץ, והם משתפים בו גם את שני הבידואים שהובאו עימם.

למחרת בואם נסתם ביב הניקוז של מי השופכין, היורד לים. שלושה ימים מצטברת זוהמה על רצפת החצר, והסרחון מתפשט. גם לאחר שפותחים את הביב, והרפש הנוזלי יורד לים, נקרשת בה שכבה סמיכה עשויה שיירי אוכל, בוץ, עכברים מתים וצואה. כוח ההתנגדות של האסירים הרעבים אינו רב. במהרה מתחזקות המחלות המידבקות ופורצת מגיפת טיפוס. מדי יום מוצאים אסירים מתים מן המבצר. הממונים מתעלמים ואינם טורחים כלל לשלוח את החולים לבתי־החולים. אלה מתגוללים בחום גבוה, משלשלים ומתייבשים בצמא עד מותם. שפירא משתדל ליצור קשר עם מכרים יהודים וערבים המתגוררים בעיר, שיעזרו לו להיחלץ, אך לשווא.


*

בוקר אחד מודיע השאוויש הגידם, הממונה על המרתף שבו שוכנים האסירים הארצישראלים:

“יא איברהים־באבא, פלוגה של חיילי עות’מניה האמיצים נשלחה כתגבורת ממבצר דהוד־פחה לחזית, למלא את מקום הנופלים הקדושים, ובעזרת האל נתפנה מקום לאמן אתכם. בעוד שעה תצאו לדרך ותתחילו להיות חיילים ממש, כדי שתוכלו למות על הגנת המולדת!”


אסירי־דמשק הארצישראלים, ובראשם שפירא, פוסעים שוב באוויר החופשי, בעיסת בוץ וברפש דרכים, לאחר הפשרת השלגים, אל הבסיס הצבאי התורכי במבצר דהוד־פחה, מרחק שעתיים הליכה מסטאמבול לכיוון דרום־מזרח.

בבואם למבצר הם מקבלים מדי־צבא קרועים ומזוהמים, שהוסרו כנראה מגופות חיילים חולים ומתים ולא כובסו. מעמידים את הארצישראלים במסדר ונותנים להם שם: “ברינג’י טאבור”, פלוגה ראשונה.

החיילים הם מבני כל העמים החוסים תחת צל השולטן, גם אלה שחזרו משבי ברוסיה והובאו למבצר כדי לסגלם מחדש למשמעת צבאית בטרם יוחזרו לחזית. סדר היום של הטירונים כולל אימונים בתרגילי־סדר ובנשק, והמשטר כמו בכלא. אסור לעזוב את תחום המבצר. הזוהמה גדולה והמים בצמצום. כאשר רוצים לקנות אוכל בחוץ, להשלים את המזון הקלוקל שמספק הצבא, משלשלים חבל מחלון הקסרקטין שבקומה השנייה, אל הרוכלים העומדים למטה.


לפני חג הפסח עולה מאוד חומו של שפירא. גם הוא נגוע בטיפוס ועל כן נשלח לבית־חולים צבאי תורכי. המקום אינו שונה בהרבה מהקסרקטין והכלא. חוסר תרופות. לכלוך. חיילים נגועי מגיפות קודחים בחום גבוה, שוכבים בצפיפות בחדרים קטנים על מיטות מסודרות בשלוש קומות, מדביקים זה את זה ומגבירים את התמותה.

ספר תורכי מגלח את ראשו של שפירא, כנגד הכינים. מלבישים אותו כתונת ארוכה, שהיתה פעם לבנה. הוא מסתובב בבית־החולים כרוח רפאים, גופו רזה, החום הגבוה והשלשולים החלישו אותו, עיניו הקטנות שקועות עמוק בחוריהן, וקולו כמעט שאינו נשמע.

שום אירופי ושום קצין אינם מאושפזים בבית־החולים הצבאי. למיוחסים יש בסטאמבול בית־חולים גרמני, שבו עובד גם רופא יהודי, ד"ר תיאודור זלוצ’יסטי, אלא ששפירא אינו מצליח להתקבל לשם, למרות השתדלות הרופא היהודי, המתאמץ לעזור לארצישראלים.

גופו החזק של שפירא מתגבר על המחלה. הוא מחלים וחוזר למבצר. ושוב מתאמן מדי יום תחת הדרכתו של חייל תורכי ותיק, שדרגתו און־באשי. הוא מגלה שבהיעדרו פחת מספר חבריו: חלקם הצליח להסתדר בשירותים, אחרים חלו או התחלו ונשלחו לבית־חולים, אחדים נלקחו לחזית. השמועות המגיעות מדכאות: חייל יהודי אחד, בריליאנט, צייר, תלמיד “בצלאל” בירושלים, נשלח לחזית ושם אבד בהרים, זאבים טרפו אותו.


יום אחד נדבק בטיפוס מפקד המבצר, הנס יורגן־פחה, קצין גרמני שקיבל את תוארו מהתורכים. כמובן שהוא מגיע לבית־החולים הצבאי הגרמני, וזוכה לטיפול מעולה מידי ד"ר זלוצ’יסטי.

“במה אוכל לגמול לך על כך שהיצלת את חיי?” שואל הפחה הגרמני.

“נשארה אצלך קבוצה של יהודים מארץ־ישראל, אנשים הגונים, שרק בטעות נענשו להיות חיילים ולהתאמן בדהוד־פחה לקראת היציאה לחזית. האם תוכל, הוד־מעלתך, להשתדל לשחרר אותם?” אומר ד"ר זלוצ’יסטי.

“אעשה כל מה שביכולתי.”


לאחר ימים אחדים הוא שולח הודעה לד"ר זלוצ’יסטי: “בדקתי. שמונה אנשים אלה הם בעלי תיקים מיוחדים. אין בסמכותי לשחררם. מצטער. אבל אדאג שלא יישלחו לחזית בטרם ישלימו היטב את אימוניהם.”

הרופא מבין את הרמז לעיכוב המשלוח, ומצליח להודיע על כך לשפירא.


*

פלוגות טירונים ממבצר דהוד־פחה נשלחות למלא את השורות שהתרוקנו בחזית התורכית המתמוטטת בארמניה ובקאווקאז. ערב אחד מגיע תורם של הארצישראלים האחרונים. בלילה מחלקים ליוצאים מדים ללא קרעים, נותנים להם ציוד־לחימה אישי, קסדות ורובים, והאון־באשי, הרב־טוראי השמן, מזהיר אותם בהנאה:

“יא איברהים־באבא, אמור לאנשיך ב’ברינג’י טאבור' שלא יקחו מטען מיותר כי יהיה עליכם ללכת ברגל יותר מחמישים יום מזרחה, בין הרי הפונטוס לחוף הים, דרך טרביזונד, עד שתגיעו לחזית!”

האנשים מיואשים. חשים עצמם נידונים למוות. שפירא נזכר שבחוף האחר, בקצה הצפוני של הים השחור, נמצאת אודיסה, שממנה הפליג כילד לארץ־ישראל. בינתיים הוא מעודד את חבריו: “בבוקר, במסדר, אולי יעבור על פנינו הפחה הגרמני. עוד לא מאוחר להזכיר לו את הבטחתו לדוקטור זלוצ’יסטי.”


*

הגדוד העומד בבוקר למפקד בחצר המבצר מונה כשלושת אלפים איש. רבים חזרו מהשבי הרוסי ועתה מכריחים אותם לשוב למלחמה. לקול תיפוף חדגוני עובר הנס יורגן־פחה על פני שורות החיילים, הניצבים בעמידת דום. אחריו צועד מפקד הגדוד התורכי. היגיעו ל“ברינג’י טאבור”, הפלוגה הראשונה, שבה עומדים גם הארצישראלים? רגעים ממושכים של חרדה עוברים על אלה. יש שורות שעליהן הפחה מדלג בשרירות. לבסוף קורה הבלתי־ייאמן, הוא מתקרב. שפירא יוצא מהשורה בלי היסוס, וללא רשותו של מפקד הפלוגה, נוקש בעקביו, מצדיע בנימוס, ומכריז בגרמנית בפני יורגן־פחה:

“מודיע בהכנעה, הוד־מעלתך, אנחנו כאן שמונה היהודים שהזכיר הדוקטור זלוצ’יסטי…”

דומה שכל המסדר עוצר נשימתו. הקצין התורכי לוטש עיניים זועמות כלפי שפירא. ידו המחזיקה בשרביט החזרן הדק רוטטת, היא מוכנה להצליף על פני החייל החצוף ולהרתיעו חזרה למקומו בשורה. אך כאשר הוא רואה כי מפקד המבצר אינו מגיב, כצפוי, בהתפרצות זעם, הוא מתאפק ושותק.


בסיום המפקד נקראים שמונה הארצישראלים אל מפקד הגדוד: “בוא הנה יא איברהים־באבא! טפו! מצידי אתם יכולים ללכת לכל הרוחות! אבל לפי הרושם שעשיתם על המפקד, אתם לא מוכשרים עדיין להישלח לחזית כדי להילחם בשורות צבאנו המפואר ולהביא כבוד ל’שער העליון'! לכן תורידו מיד את המדים הטובים שקיבלתם ושאתם לא ראויים להם, תחזירו את הציוד, ותשובו להתאמן עם פלוגת הטירונים… בושה!”


שפירא וחבריו עומדים, ערומים־למחצה, ומעלים על עצמם את קרעי מדיהם הקודמים, המלאים כינים וכתמי־דם שהותירו פשפשים מחוצים. מרחוק נשמע שוב קול תופים חדגוני. עתה עוברים על פניהם בסך מאות חיילי הגדוד, צועדים שחוחים בבגדיהם החדשים לעבר שער המבצר, החוצה, רובים על כתפם ותרמילים על גבם והם שרים על־פי פקודה שיר לכת תורכי במנגינת נכאים, ומגניבים מבטי קנאה בנשארים.


*

האימונים המפרכים וחסרי התכלית נמשכים שבועות רבים. כבר קיץ, יולי 1918. מהבוקר צועד שפירא הלוך־ושוב בחצר המבצר, בפלוגת טירונים, חלקם אסירים או שבויים־לשעבר, תורכים, כורדים וערבים. כבר צהריים. חם. רוח מלוחה באה מים מרמרה, ים השיש. החיילים צמאים ורעבים. רובם מתרשל בתרגילי־הסדר: אלה חולים, אלה מתחלים, אלה נעליהם בלויות או אינם מבינים תורכית או נבערים מדעת ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.

האון־באשי התורכי השמן, בעל האחוריים הבולטים, המאמן אותם, נהנה מיתרונו על חייליו, אף כי לעיתים הוא מתבלבל בקצב ובפקודות. בהתרגזו הוא מכה ומקלל אותם ובועט בהם. ביחוד הוא נהנה לענות את הצעירים, מהם נערים, שגוייסו להציל את הממלכה השוקעת, ובלילות הוא מתאנה להם.

רק המבוגר בחבורה, שפירא, ממלא אחר כל הפקודות בדייקנות, בזריזות ובגו זקוף, כמנסה לשמור על גאווה צבאית בתוך הערב־רב שמסביבו.

האון־באשי מעמיד את הפלוגה בדום, מתנשם, מוחה זיעה מעל מצחו, ניגש אל שפירא ושואל בלעג: “יא איברהים־באבא, תסביר לי, איך זה שרק אתה יודע לעשות את כל התרגילים האלה מבלי לטעות בהם אף פעם?”

שפירא משיב בנימוס למפקד, הצעיר ממנו ונמוך בקומתו: “אני מבין את המלים הערביות שבפקודה, אני רואה בעיניי את הדוגמה המצויינת שלך, ומשתדל לעשות כראוי, אחריך…”

הדיבור הקטוע, הפסקני, של שפירא, מעין גמגום טבעי, מעביר רחש צחוק כבוש בין השורות. זיק ניצת במבטו של האון־באשי. מותניו רוטטים. הוא מתקרב לשפירא, סוטר על לחייו פעם ועוד פעם, מוסיף מנת קללות מסולסלות בתורכית עסיסית – על אביו, אימו, אשתו, אחותו, אחוריו ודתו.

בעיניו הכחולות, הקטנות, של שפירא, ניצת שוב לרגע ברק הפלדה מטיל המרות והרגיל לצוות, שעומעם בשבועות מתישים של מאסר, מחלות ורעב. אך הוא בולם עצמו מלסטור חזרה על לחיו של האון־באשי, שפגע בכבודו כפי שלא עשה איש מימיו. החלטה אחרת, נחרצת, עולה במחשבתו של שפירא:

“צבא הנרקב בסדרים מנוולים שכאלה – אינו ראוי לשירותי!”


בערב הוא ניגש עם שארית כספו לחדר הזאבט הממונה על מסדר החולים:

“אני לא מרגיש טוב. מחר בבוקר לא אוכל ללכת לאימונים, אני צריך לרופא.”

“יביא אלוהים מרפא למחלתך ויוסיף לך בריאות ושנים ארוכות, יא איברהים־באבא. שלושים לירות.”

“עשר,” מדובר בלירות תורכיות של נייר, שערכן אינו רב.

“יהיה עשרים, אבל רק לשלושה ימים,” לוקח הזאבט את הבקשיש, משחררו זמנית מהשירות, ורושם אותו כחולה.


מרפאת הבסיס שורצת כינים, פשפשים, וכל זוהמה שמתגלגלת במחנה, ואין בה אפילו תרופה אחת לרפואה. למחרת בבוקר מגיע הרופא היווני, הממונה עליה.

“מה יש לך?” הוא שואל את שפירא.

“אני חולה. אני מבקש שתשלח אותי לבית החולים הגרמני.”

“ירחם עליך אדוננו המושיע ויביא מרפא למחלתך. מאה וחמישים לירות תורכיות, וההפניה בידך.”

“מאה.”

“מאה ארבעים, מפני ששנינו לא תורכים.”

“מאה שלושים.”

“בסדר. שנזכה לראות בקרוב את מפלת ‘השער העליון’, ולהניף את דגלינו על המסגדים שלו!”

“אמן.”


*

בכוחות אחרונים מגיע שפירא לבית־החולים של הצלב האדום הגרמני. בבית־החולים שלוש מחלקות: גרמנית, אוסטרית ותורכית. בתורכית השירות, הניקיון והמזון הם הגרועים ביותר, ואולם זו עדיין נחשבת כגן־עדן לעומת בית־החולים הצבאי התורכי.

ימי האימונים המפרכים במבצר דהוד־פחה עירערו את בריאותו של שפירא. חומו עולה שוב ומתחדשים השלשולים והצמרמורות, באמצע הקיץ. הוא מבקש מהשאוויש התורכי, הממונה על קבלת החולים, להחיש את קבלתו, כי נחלש מאוד, ואולם לשאוויש יש זמן, ואולי הוא מחכה לבקשיש. שפירא כמעט מתעלף עד שהלה מואיל לקבל את ניירותיו.

“אתה חייל גרמני?”

“לא. אני יהודי.”

“יהודי ארור! מפלשתינה? מהמרגלים?!”

“מפלשתינה, אבל לא מהמרגלים.”

“גם המחלקה התורכית טובה מדי בשביל בוגדים מסריחים כמוך!”


*

שפירא מבלה את שארית קיץ 1918 בשלוות בית־החולים הגרמני, בבית אבן מוקף חומה ולו חצר רחבה. למקום מגיעים עוד שני ארצישראלים מהפלוגה של אסירי דמשק. גלוחי־ראש, לרגליהם היחפות נעלי־בית תורכיות, הקרויות פאפאושים, לגופם כותנות־פסים ארוכות – הם מדשדשים כצללים שעות רבות במסדרונות בית־החולים. הסתיו קרב, והם משתמשים בשמיכות הצמר הצבאיות כבגלימות, מתכסים בהן ואף יושבים עליהן באמצע היום, בחצר המרוצפת, ומצטלמים למזכרת.

הפעם החלמתו של שפירא אינה מהירה. ד"ר זלוצ’יסטי בודק כל פעם את הארצישראלים באופן אישי ואינו ממהר לשחררם. החולים התורכים בטוחים ששפירא וחבריו משחדים את הרופא כדי להישאר, ואינם מבינים מדוע אין הדוקטור מוכן לקחת בקשיש גם מהם.


בבית־החולים חוגג שפירא עם חבריו את ראש השנה תרע"ט. הם מתפללים בלא מניין ובלי תקיעת שופר, אך בליבם פנימה כבר מתרוננת בשורת שחרור וגאולה. מהחזיתות מגיעות שמועות על מפלת התורכים במקדוניה ובסוריה. ביום־כיפורים צם שפירא, כדרכו כל ימיו, למרות שמעודו לא חש עצמו כה חלש בצום. זו פעם ראשונה שהוא נמצא מחוץ לביתו ביום הזה.

בבית־החולים מבקרים אותו מכרים מארץ־ישראל, בהם גם מאיר דיזנגוף ואלברט ענתבי, שהשתדל הרבה למען שיחרורו. הם דואגים לשלומו של שפירא ומצליחים להעביר לו שלוש מאות לירות תורכיות, לאחר שכספו כמעט אזל במתת הבקשיש האחרונה שהיה עליו לתת כדי להגיע לבית־החולים הגרמני. לסוכות שולחים לו לולב, אך אין אתרוגים בסטאמבול, בגלל המצור שהטילו עליה בנות־הברית, בים וביבשה.


*

המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ־ישראל וסוריה מתחילה ב־19 בספטמבר 1918 ומתקדמת באופן מהיר, בפיקודו של גנרל אלנבי. בתוך חמישה שבועות נופלים בידי הבריטים נצרת, חיפה, צפת, דמשק וחומס, ב־26 באוקטובר נכבשת חאלב.


שפירא עומד ומשקיף מבעד חלון הקומה העליונה של בית־החולים לעבר הנוף הנהדר של מפרץ קרן־הזהב ומיצר הבוספורוס. הנה עברה בדיוק שנה מאותו יום של חול המועד סוכות תרע"ח, שבו הגיע ג’לאל־ביי לפתח־תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים וקבע את מקום מושבו במלון גיסין, בחפשו אחר לישאנסקי. חלפה שנה מאז גורש שפירא עצמו מן הארץ, והוא לא פגש כל אותו זמן איש מבני־משפחתו ואף לא היה באפשרותו לשלוח או לקבל מכתב מהם.

בעודו מהרהר באשתו ובילדיו הוא רואה שייטת גדולה של אוניות־מלחמה, שמניפות את דגלי בריטניה וצרפת, שטה ומתקרבת על פני ים השיש הכחול, נכנסת בקול תרועת־צפירות מחרישת־אוזניים, ועוגנת בנמל סטאמבול, בירתו של השולטן, מול ארמונותיו ומבצריו, ושום תותח לא יורה לעברן.

האם הגיע סוף המלחמה? – “אבדה עות’מניה! אבדה!” הוא אומר לעצמו בהשתאות, נזכר בדבריו האחרונים של לישאנסקי המסכן, האסור בשלשלאות, במדרגות כלא חאן אל־באשה, בדרכו לעמוד־התלייה שבכיכר המארג':

“בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים, החיילים שלכם בחזית בורחים כמוגי־לב בלי קרב… תורכיה הבזויה, מעולם לא היית לנו מולדת, וגם ביום שבו אני עולה לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב־לב, אני שמח למפלתך הגדולה, מקוללה תהיי לעד…”


*

ב־31 בחודש אוקטובר 1918 נכנעת תורכיה. למחרת הכניעה באה ההתפכחות. בית־החולים הגרמני נסגר. אין מי שידאג להפעילו. הברית הצבאית עם גרמניה מתפרקת. הרופאים נאלצים לעזוב. בו ביום נשלחים שפירא ושני חבריו חזרה למבצר דהוד־פחה. להפתעתם עדיין ניצב בשער־הכניסה חייל חמוש ברובה, שאינו מניח לאיש להיכנס ולצאת ללא פקודה או רשיון. בחצר הגדולה מצעיד בסך האון־באשי השמן נערים אחדים משרידי פלוגתם, כאילו דבר לא השתנה.


למחרת בבוקר מתעלמים השלושה מקריאות האון־באשי לצאת לתרגילי־סדר בחצר. הם ניגשים אל הזאבט. שפירא אומר:

“המלחמה נגמרה. מתי נשתחרר ונוכל לחזור לבתינו?”

הקצין נמצא במבוכה. “מניין לי לדעת? אנחנו לא חייבים לדאוג לאנשים, שלפי תנאי שביתת־הנשק גרים כיום במחוזות שאינם שייכים עוד לארצנו. יש לנו די צרות גם כך.”

“לא מרצוננו באנו. אתם הבאתם אותנו לכאן.”

“מאיפה?”

“מתחנת חיידאר־פחה, ברכבת.”

“אז תחזרו לשם ותירשמו במשרד המשלוחים.”


השלושה אינם מחכים רגע. הם יוצאים עם מטלטליהם המעטים, עדיין במדי הצבא התורכי, חוצים את העיר ועוברים בספינה קטנה את הבוספורוס לנמל חיידאר־פחה. איזו מהומה! – מאות חיילים ואלפי פליטים מכל עמי הממלכה שהתפרקה, רבים מהם תורכים, מנסים לחזור איש־איש למקומו. השלושה נרשמים במשרד המשלוחים שליד תחנת־הרכבת. שם נאמר להם לחזור לקסרקטין בדהוד־פחה ולחכות עד שיתקבלו תעודות השיחרור.


בדרכם חזרה הם עוברים שוב בספינה את הבוספורוס וחוצים את השוק הגדול שבלב העיר. שפירא אומר:

“אני מציע שנמחל לשלטונות על תעודות השחרור שלנו, ונשחרר את עצמנו ברגע זה.”

באחת הסימטאות הם קונים בגדים אזרחיים. עולים לבית־מלון זול, שם פושטים את בגדי הצבא וחוזרים לרחוב כמו שלושה ארצישראלים המבקרים בעיר הבירה של ממלכתם לשעבר.


*

סוף הסתיו. עצים בתחילת שלכת. בפתח עומד חורף שני לשהותם בעיר. שנת 1918 עוד מעט מסתיימת. כשלושה שבועות מתהלכים הארצישראלים ברחובות סטאמבול, קצרי־רוח לחזור הביתה. השלטון בעיר נתון בידי משלחות צבאיות של בנות־הברית, בריטניה וצרפת. לגולים נודע לראשונה על הצהרת שר־החוץ הבריטי הלורד בלפור, המבטיחה ליהודים בית לאומי בארץ־ישראל. ואולם ראש המשלחת הבריטית אינו נלהב כלל לעזור להם לחזור למולדתם, הנתונה עתה כולה תחת שלטון צבאי של ארצו.

בהשתדלות ענתבי אצל המשלחת הצרפתית מועלים על סיפונה של ספינת־משא צרפתית בשם “לה ג’אולה” מאות הארצישראלים שנתקעו בעיר בתקופת המלחמה. הקברניט מרשה להניף על האונייה דגל כחול־לבן לצד הטריקולור, הדגל האדום־לבן־כחול של ארצו. הארצישראלים קוראים לאונייה: “הגאולה”. שיער רבים מהם עוד לא צימח, קודקודיהם כקיפודים. הם מפליגים בים השיש. עוברים על פני חצי־האי גאליפולי. כאן התנהלו קרבות עקובים מדם בראשית המלחמה, והשתתף בהם גם גדוד נהגי פרדות יהודים עם יוסף טרומפלדור. חולפים במיצרי הדרדנלים, המסוכנים עדיין בגלל המוקשים הימיים הרבים שפזורים בהם. כל יום נוסף בים התיכון מקרב אותם אל נמל יפו, שערה של ארץ־ישראל. בשיחות המתרקמות על הסיפון מרקיעות התקוות שחקים, העיניים בורקות, והשמועות פורחות:

“שמעתם על הצהרת בלפור? האנגלים התחייבו לתת לנו Home Rule בארץ־ישראל!”

“מה זה הום רול? מימשל עצמי, אוטונומיה?”

“לא, זה האפשרות לבנות לנו בית לאומי!”

“בית? מדינה עברית תקום בארץ־ישראל!”

“הברון רוטשילד יהיה שר־האוצר הראשון בממשלה העברית!”

“ודוקטור וייצמן ראש הממשלה!”

“למטבע רוטשילד יהיה ערך ממשי, לא כמו הלירה התורכית, שהפכה בשנות המלחמה לסתם נייר חסר־ערך.”

“ומנחם אוסישקין יהיה שר החקלאות!”

“לא. זה אסון!”

“אסון? – הלא אם לדגים הקופצים סביבנו בים היתה יכולת להשמיע קול, היו פוצחים גם הם בשירת הגאולה!”


שפירא למוד נסיון של שלושים ושבע שנות ישיבתו בארץ־ישראל, וגם נסיון שנת הגלות בממלכה העות’מנית. הוא מצנן את התלהבות הגולים, שרובם צעירים ממנו ושהו בארץ רק שנים מעטות:

“אם התורכים יצאו ובמקומם באו האנגלים, דיינו. ואם ינהיגו שלטון מסודר, דיינו. ואם ירשו עלייה חופשית, דיינו. וקניית קרקעות, דיינו. ולבנות בתים, דיינו. ולהשתתף בשלטון, דיינו. ואם בעוד שלושים שנה נהיה רוב בארץ, גם אז דיינו, ואל נלך בגדולות…”

“מה דיינו, דיינו… אתה חושב שזה עניין של תפילה? אין לך צורך במדינה עברית?”

“אני לא מאמין שהכל מתהפך לטוב ביום אחד. אין דבר כזה. הלוואי נשיג במשך הזמן כל מה שצריך ואפשר להשיג…”


 

פרק שבעה־עשר: חזרה למושבה וגעגועים לסוסה

שנגנבה

דצמבר 1918. בהגיעם לחוף יפו מתברר לנוסעים ששפירא צדק. עדיין אין מדינה עברית. וייצמן איננו ראש ממשלה והברון רוטשילד איננו שר־אוצר ואפילו את הדגל הכחול־לבן הם נדרשים לקפל בפקודת השלטון הצבאי האנגלי. נמל יפו, השער לארץ־ישראל, עודנו בידי הספנים הערבים, המורידים את הגולים מסיפון “לה ג’אולה” בסירות אל החוף. אבל השלטון השתנה. במקום התורכים באו האנגלים. המטבע הנהוגה עתה היא לירה מצרית וגרוש מצרי, שהביאו האנגלים ממצרים הנתונה לחסותם עוד קודם המלחמה. רואים חיילים אנגלים ואוסטראלים, מהם רוכבים על סוסים רחבי־כתפיים שטרם נראו כמותם בארץ. פוגשים פלוגה של הגדוד העברי, בראש רוכב המפקד, קולונל פטרסון. יש סחורות ומצרכי־מזון חדשים כשוקולד, שכמותם לא נראו בארץ שנים רבות.


כשנה וחודש לאחר שנלקח בפקודת שני הז’נדרמים התורכים למעצר ברמלה, שב אברהם שפירא לארץ־ישראל. רזה, קצוץ־שיער, עיניו הקטנות שקועות פנימה כאיש זקן, רק מבט הפלדה הכחול, הניתז מתוכן, וקומתו התמירה, נותרו כשהיו. ההפלגה בים היטיבה עימו והחזירה לו תחושה של אדם חופשי לאחר חודשי המאסר, ההשפלה ומגיפת הטיפוס.

במקום לצאת לפתח־תקוה בעגלה, עם נוסעים אחרים, נשאר שפירא ביפו וניגש להתרענן מהדרך הארוכה בבית־האבן הנאה של מלון “בלה ויסטה” השייך לאמדורסקי, סמוך לתחנת־הרכבת. שפירא יושב על הגזוזטרה הצופה לים ומעשן מקטרת ראשונה בארץ לאחר גלותו. מעבר למעקה, בשכונת מנשייה, תור חיילים בריטים עומדים בחיוך אווילי ועצוב לפני בית ורוד, מגהקים בירה ושרים בקולות צרודים: “איטס א לונג ווי טו טיפרארי… ארוכה הדרך לטיפרארי…”

חלונות הבית נתונים במסגרת לבנה, רחבה, עשויה אבן. מרפסת קטנה נמצאת בכניסה, ואליה מובילות מדרגות דו־צדדיות. בחלון עומדות שלוש נשים בריאות־בשר בכותנות קצרות, ורודות, משעינות את שדיהן השופעים על האדן, ומתגרות בחיילים: “ג’וני יא חביבי! ג’וני יא ק’לבי! ג’וני חביבי, היקר לי כליבי, קאם־און, קאם־און, תפד’ל קיז מי, יא רוחי! בוא נשק אותי בבקשה, אהובי!”

שני חיילים מהגדוד העברי יושבים במשמרת על מדרגות בית־הבושת מבחוץ. אחד קורא בספרון, שני מצייר את הנשים. רוביהם שעונים אל הקיר. ספינות עוגנות מול נמל יפו. מדי פעם שטה אליהן או חוזרת סירה מקומית, שספניה הערבים מתאמצים בחתירתם להתגבר על הגלים הגבוהים. נשמעת שריקת קטר של רכבת המגיעה ליפו מירושלים. בזכות החיילים האנגלים והאוסטראלים שוררת אווירה חדשה של חופש אך גם הפקרות. הארץ השתנתה במשך השנה ששפירא נעדר ממנה.


שפירא קורא לפקיד המלון, מכתיב לו פתקה ושולח אותה אל ביתו במושבה באמצעות רץ, בחור לבוש מדים קרועים של הצבא התורכי. בפתקה נאמר:

“בע”ה, ליבה־רוחל יקירתי וב“ב, הגעתי היום ליפו וקצרה נפשי לראותכם. לשלוח לי מיד לכאן, בלה ויסטה, הסוסה קביסה, אם עוד ישנה, אם לא סוס אחר, שאוכל לרכוב אותה הביתה. אברהם.”


*

יושב זקוף על סוסתו האהובה, שפגשה אותו בצהלת שמחה, מתקרב שפירא למושבה. לצידו רוכב בנו בכורו רחב־הגוף יצחק־צבי, בחור בשנות העשרים המאוחרות שלו, שמיהר להביא לאביו את הסוסה ליפו. את פני שפירא מקבלת חגורת פרדסים ירוקה שמקיפה את פתח־תקוה מכל עבריה. העצים עמוסים תפוזי שאמוטי עסיסיים שאין דומה להם בעולם כולו. בהתבוננו מזרחה, מראש הגבעה שבדרך למושבה, יכול שפירא לראות את פרדסו עם בית־הבאר וה“סביל”, הרהט, על אם הדרך, צפונית לגבעת בית־הקברות.

“גם העונה יישאר הפרי על העצים, כמו במלחמה?”

“הצלחתי לקבל רשות מהשלטון הצבאי לשלוח קרון אחד של תפוחי־זהב למצרים ביום שישי, מתחנת ראס־אל־עין. זה לא פשוט, אבא,” אומר הבן. “הרכבת המצרית שייכת לצבא. בקושי אפשר לקבל קרונות להוביל מטען אזרחי.”

“רכבת מצרית מגיעה אלינו?”

“לא היית כאן הרבה זמן, אבא. הבריטים גילגלו איתם מסילה ממצרים לאורך המדבר, לאל־עריש, לרפיח. כך התקדמו בחזית, עם אספקה ברכבת מקנטרה, עד שהתחברו למסילה התורכית. היום אפשר לנסוע ברכבת מקהיר לדמשק ולהמשיך עד סטמאבול, שמשם באת.”

“אבו־צמנטא,” שואל שפירא בעוברם על פני פרדסו של דניאל ליכטנשטיין, האיש שהכניס ארצה את השימוש בביטון לבניית בריכות מים ותעלות השקאה בפרדסים. “השארתי אותו אסור בחאן אל־באשה, האם חזר כבר?”

“לא, אבא. מסרו שמת בדמשק לפני חודשיים, בטיפוס הבהרות.”

“אללה ירחמו אבו־צמנטא. ברוך דיין אמת.” עוצר שפירא את הסוסה ומפנה רגע את מבטו אל הפרדס, לוחש תפילה.

השניים ממשיכים לרכוב.

“יום אחד באה גברת מצובעת מיפו והקימה לה אוהל כאן, על יד פרדס ליכטנשטיין. היה חם. היא הביאה בקבוקים של גזוז ושמה בחוץ, וחיילים אנגלים עמדו בתור להיכנס אליה.”

“בשביל מה?”

“אבא…”

“ככה? ולא הפכו עליה את האוהל, וגירשו? חרפה למושבה! פריצות! ואתה עוד מספר לי? תתבייש לך! גם ביפו ראיתי הפקרות. מה קרה לארץ־ישראל?”


בבית ברחוב הרצל מחכים לשפירא ליבה־רוחל אשתו, וילדיו רבקה, שרה, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה. הקטנים גדלו, והגדולים החלו יוצאים לרשות עצמם. בתו רבקה נישאה בהיעדרו למשה פנחסוביץ, שהיה מוכתר המושבה לפניו. בנו אהרון־מנחם, המכונה הר־מנדל, שאותו לא ראה מאז השאירו ללמוד במוסד לחירשים־אילמים בגרמניה, לפני המלחמה, מטפס עתה ללא סולם על דקל ואשינגטוניה גבוה בשדירה, כמנהגו לשם ניסור הסכך היבש. כאשר הוא מבחין, ראשון, באביו הרוכב על הסוסה בקצה הרחוב, הוא יורד במהירות כקוף, כשהוא נאחז בכפות־רגליו בגדמי סנסיניו של הדקל, וממלמל בקול חירשים עמום: “פאטר, פאטר…”


“מה החפירות בחצר?” שואל שפירא לאחר שהוא יורד מהסוסה, מחבק את בני־משפחתו, וכדי להסתיר את התרגשותו סוקר את חזית הבית, הברושים, הדקלים, האורווה והרפת.

“המושבה עברה מיד ליד,” מסבירה ליבה־רוחל. “פעם תורכים, פעם אנגלים, ועוד פעם תורכים. ואז, כשהחיילים האנגלים חזרו, היתה פקודה שיגורו אצלנו, והם חפרו בחצר להסתתר מהתותחים של התורכים שירו מעבר הירקון. היה קשה. פעמיים ברחנו ברגל לתל־אביב בגלל ההפגזות. פעם שלישית, הקיץ, פקדו האנגלים לעזוב את המושבה לתל־אביב, אפילו נתנו עגלה. הלכתי לאהרונסון, יש לו השפעה גדולה על המפקדה האנגלית, הקצין האנגלי שגר אצלנו בבית גם השתדל, וקיבלתי רשות לחזור למושבה עם יצחק־צבי, שנוכל להשקות את הפרדס בקיץ. תודה לאל. אני לא מתאוננת. היכנסו לאכול. סוף־סוף כולנו יחד. היה קשה. החבאנו את הסוסה, שהתורכים לא יחרימו. הקצין האנגלי שגר כאן רצה לקנות את קביסה בשלוש מאות לירות זהב, אני לא הסכמתי. אמרתי לו: ‘אפילו באלף לא. עוד יבוא בעלי הביתה ואני אזכה לראות אותו רוכב עליה.’ והנה זכיתי… אני לא מתאוננת…” החלה בוכה כשהיא מחלקת את האוכל.

“די, די, רוחל…” נוטל שפירא את ידיו, מברך המוציא בכוונה רבה, ואחר חוזר לנושא הקודם: “אבל ועד־המושבה היה צריך לדאוג לכם. כאשר עזבתי היה חייב לי משכורת חודשיים וחצי, אלף פרנק.”

“בחודש הראשון אחרי שנאסרת שילמו חמישים פרנק כל שבוע. אחר כך הפסיקו. כל פעם שבאתי, אמרו – אין לנו. כך נשארתי לבד עם הילדים. אבל אני לא מתאוננת. תודה לאל כולם בריאים ושלמים, ומנדלה חזר מדמשק בלי שקרה לו שום דבר רע.”

“מנדלה היה בדמשק?” נדהם שפירא עד ששוכח לרגוז על כפיות־הטובה של ועד־המושבה כלפי משפחתו.

“לא ידעת? ברוך ראב מצא אותו ביום שתלו את לישאנסקי ובלקינד…”

“ביום שתלו? הלא אני הייתי אז שם, בבית־הסוהר, בחאן אל־באשה…”

“מצא אותו ברחוב מתגלגל, לבוש־קרעים, וחיילים תורכים וילדים ערבים מתעללים בו. המסכן… שלחו אותו מגרמניה חזרה אלינו, ברכבת, ואלוהים יודע איך הצליח להגיע בכוחות־עצמו עד דמשק. שם נגמר לו הכסף או ששדדו אותו. אם ברוך לא היה מוצא אותו, קונה לו בגדים חדשים, ונותן לו כסף, לא היה מצליח, חס־ושלום, לחזור אלינו, לעולם.”

“פאטר… ראאאב… פאטר… ראאאב…” ממלמל הבן החירש־אילם ומחייך בעיניו הכחולות, שאותן ירש מאביו, והוא מאשר בניע־ראש את דברי אימו. בגרמניה לימדו אותו לקרוא תנועות שפתיים, ולדבר קצת – רק בגרמנית. הוריו מדברים יידיש, ואותה הוא מבין בגלל דמיונה לגרמנית.

“מה עשה ראב בדמשק?”

“הוא היה מהעוזרים של אהרונסון, כשעבד אצלו בעתלית, אבל יודה אביו אסר עליו להשתתף בריגול, מפני שהם נתינים אוסטרים, מהונגריה. אחרי שהתגלה הריגול ברח ברוך ללבנון והיה צייד אצל אהרוני בשביל להכין חיות מפוחלצות למוזיאון שרצה לבנות ג’מאל־פחה לשולטן, כאילו כבר לא היו אז לתורכים דאגות אחרות. יום אחד קיבל ראב טלגרמה מהמשפחה לחזור למושבה, עבר דרך דמשק ובעזרת השם בדיוק באותו יום פגש את מנדלה…” היא בוכה. “ועכשיו מוועד־המושבה…”

“אל תדאגי ליבה־רוחל. יהיה מה שיהיה. נעבד את הפרדס ונחיה.”


*

למחרת בואו הולך שפירא לישיבה של ועד־המושבה, לתבוע שיסדרו את החשבון שהם חייבים לו. “בשבילי אני לא רוצה שום דבר. מה שסבלתי היה בשביל הכבוד של המושבה ושל עם ישראל. אסרו אותי לא בגלל עניין פרטי אלא מפני שהייתי מוכתר המושבה. רציתי מזה משהו לעצמי? לטובתי הפרטית? אני ביקשתי את המשרה הזאת? – רק בלחץ שלכם הסכמתי, והזהרתי שאתם שולחים אותי לעזאזל! – כך מתנהגים? להשאיר אישה עם תשעה ילדים בלי הכסף שמגיע לי, משכורת על כל התקופה שלא הייתי כאן, שנה וחודשיים? שלא לדבר על ההוצאות שהיו לי בשבי! שווה־ערך מאתיים לירות תורכיות שנתן לי מרדכי יגאל בדמשק, וחילקתי בין האסירים, וככה עשיתי גם במאה לירות תורכיות ששלח לי שמעון רוקח, ובארבע מאות שקיבלתי בסטאמבול מדוקטור רופין!”

“אנחנו מודים לך שהסכמת להיות מוכתר,” אומר ראש־הוועד, “אבל יש בעיה קשה בתשלום. אתה זוכר שבאותו לילה ישבו כאן גם עסקני תל־אביב בגולה, ודיזנגוף בראשם, שלחצו עליך לקבל את המשרה?”

“היו. אז מה זה אומר?”

“שגם עליהם חלק מהאחריות לתשלומים האלה, ובייחוד שנתת מהכסף גם לארצישראלים אחרים.”

“אז תשלמו בינתיים את החלק שלכם, ועל השאר נלך לבוררות!”

“אנחנו לא יכולים לשלם לך אפילו אוואנס, כלומר – מקדמה, בלי פסק־דין.”

“זאת בושה!” הולם שפירא באגרופו פעם ועוד פעם על השולחן עד שהמקטרת שהניח מקפצת. “אתם יודעים שמתל־אביב אני לא יכול לתבוע כלום. אני לא הייתי מוכתר שלהם. אם אתם רואים את תל־אביב שותפים באחריות, בבקשה תתבעו מהם אתם את החלק שלהם! אני, כל מה שעשיתי, התנדבתי לעשות בשביל כבוד המושבה והביטחון שלה! ואם צריך פסק־דין, אני מסכים, אבל בתנאי שהבוררות תהיה בפני הרב קוק!”

“אדון שפירו,” נכנס לתוך דבריו אלכסנדר גרשוני, שהוא עכשיו חבר ועד־המושבה. “אנחנו מאוד מצטערים על כל מה שעבר עליך אבל כבר מזמן רציתי להגיד לך שאנחנו בכלל לא מתגעגעים לכל הערבישע־שטיק והאוואנטאג' שלך! נמאס לנו מהערמומיות והעמדת הפנים שלך! מה אתה אומר לנו כל הימים: כבוד! – כבוד! – אתה צריך להחליט אחת ולתמיד מה אתה רוצה מפתח־תקוה: אודר געלט, אודר כובד! או כסף או כבוד, אם כבוד אתה רוצה אדון שפירו, ושיכתבו עליך סיפורים בעיתונים: ג’דע ורג’ל, בן־חיל וגבר, שיח' איברהים־מיכו! – ושכל האורחים הנכבדים מחוץ־לארץ יבקרו אצלך בבית – אז אל תבוא בטענות על פיצויים ועינויים והוצאות, ואל תסחוב אותנו למשפט. כי את הכסף שאתה דורש בשביל מה שעשית לכבוד עם ישראל – אנחנו צריכים לשלם מהכיס שלנו, ממיסי הוועד. ממה שהפסדנו ארבע עונות בפרדס מהארבה ומהמלחמה. זה לא על חשבון הברון, ואתה כבר גם לא ראש־השומרים, ואם אתה מתעקש לדרוש כסף על כל ציפורן שנפלה לך כאשר כאן אצלנו נפלו פגזים ונהרגו אנשים ברחובות – אז אם הרב קוק יקבע נשלם לך הכל, אבל אז אל תדבר איתנו יותר על הכבוד ועל הגבורה ועל ההתנדבות! ־ כי אי־אפשר לרקוד בשתי החתונות ביחד, אדון שפירו הנכבד! וחוץ מזה, אתה לא היחיד ששקוע בחובות. מכולנו דורש עכשיו בנק אנגלו־פלשתינה להחזיר בלירות אנגליות ובריבית־דריבית את הלירות נייר התורכיות חסרות הערך, שקיבלנו סיוע בזמן המלחמה. איכרים שלנו כבר מעמידים למכירה פרדסים שלהם!”

“די! די! די! – לך אני לא אענה, ואנחנו נלך לבוררות אצל הרב קוק!” יוצא שפירא בטריקת דלת.


*

ליל שבת ראשון לשובו של שפירא. הוא צועד אל ביתו מבית־הכנסת הגדול שבמרכז המושבה, זקוף, לבוש חליפה לבנה, שבגלל רזונו נראית רחבה עליו מאוד. שפמו, ושערו המסופר קצר, החלו מאפירים. בשנה הבאה יהיה בן חמישים אך גופו עודנו איתן, קומתו זקופה, והליכתו נמרצת וצבאית. בבית־הכנסת התפלל שפירא במקומו הקבוע בכותל המזרח, בחברת נכבדי המושבה. הוא זכה לקבלת פנים חמה חרף ההתדיינות עם ועד־המושבה, והצטער להיווכח שאחדים מהמתפללים מתו בתקופה הקשה שעברה על פתח־תקוה, מאז עזב אותה.

בני־המשפחה מחכים לו בחדר הגדול. על הקירות תמונות שפירא עם הברון רוטשילד, עסקנים ציונים, שיח’ים ערבים, בני־משפחה, וכן חרבות, רובים ושטיחי־קיר בידואים צבעוניים ארוגים צמר־גמלים. השמחה מושבתת בגלל היעדרו של הבן הבכור, יצחק־צבי. בבוקר יצא רכוב על קביסה לתחנת־הרכבת בראס־אל־עין, לסדר משלוח תיבות תפוחי־זהב, שנקטפו בפרדס המשפחה, בקרון־רכבת ששלטונות הצבא הקצו ליצוא מטען אזרחי למצרים.

באיחור מתיישבים בני־המשפחה לסעודה. שפירא בראש השולחן, על כסאו שנותר ריק כל זמן היעדרו, הוא עורך קידוש ראשון בביתו לאחר שנת גלות ושבי. בוצע את החלה, טובל במלח, מברך ומחלק למסובים. ליבה־רוחל מביאה דגים ממולאים, מקושטים בפרוסות גזר, עם ציר, עיגולי סלק אדום בחומץ, חזרת, ופרוסות חלה טרייה. הסעודה מתנהלת בשקט. מהרהרים ביצחק־צבי. שפירא נועץ באשתו אם להפסיק ולצאת מיד לחפשו, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת. היא מבקשת לחכות עוד מעט. לפחות לא לצאת על בטן ריקה.

מנה שנייה מוגש מרק עוף עם אטריות־בצק שאותן לשה ורידדה ליבה־רוחל מבעוד יום, והניחה להתייבש בשמש, בחצר. באטריות נספג ניחוח עשן שעלה מתחת לדוד כביסה השחור. ריח עשן טרי יש גם למצעי המיטה המגוהצים, שבכמותם לא התכסה שפירא חודשים ארוכים. אלה ביטוייה של תחושת בית ומולדת, עליהם מעיב כרגע רק היעדרם של הבן והסוסה האצילה, שבדרך־נס הצליחו להסתירה כל תקופת המלחמה.


לפתע נשמעים צעדים קרבים, נכנס יצחק־צבי, גבוה ורחב־גרם, ובידו רק האוכף עם גדילים צבעוניים. הוא משליך אותו ארצה ואומר בכעס ובעלבון:

“שלחתי את הסוסה עם תפוחי־הזהב למצרים!”

“גנבו אותה ממך?” שואל האב.

“כן. קשרתי אותה בראס־אל־עין עם סוסי הצבא, והשגיח שם שומר ערבי. כאשר חזרתי לקחת אותה, אחרי העמסת הפרי, אמר לי שמסר אותה לערבי אחד שבא לבקש אותה בשמי, להוליך אותה למעיינות הירקון להשקותה. חיפשתי וחיפשתי אותה עד שהחשיך, ולא מצאתי דבר! רק זה, האוכף.”

“טוב שב, תאכל,” מסתיר שפירא את זעמו, אך גם רגש הקלה שחש בראותו שבנו לא נפגע. “בגלל סוסה, אפילו היא קביסה, אסור לחלל את השבת. זה לא פיקוח נפש. אחרי הארוחה נלך להודיע לשומרים סלימן דלדום וחמד דלדום, ונבקש שיצאו השכם בבוקר אחרי העקבות.”

“חמד כבר זקן וחולה, אבא. ואם אתה לא הולך איתם, אי־אפשר לסמוך עליהם.”

“יש לי אמון בחמד. הוא שירת אותי בנאמנות כל השנים.”

“הזמנים השתנו, אבא. יש שומרים חדשים במושבה.”


*

למחרת בצהריים חוזרים שני הגששים.

“עקבות הסוסה אבדו ליד רמלה,” הם אומרים.


*

ביום ראשון בבוקר יוצא איתם שפירא עד למקום שבו אבדו העקבות. הם ממשיכים ברכיבה לנגב, עד סביבות באר־שבע, מקום מושב שבטו של השיח' איברהים אבו־רגאייג. השיח' מכר בשעתו לשפירא את הסוסה, ונשאר שותף בה בתנאי הנהוג – שיקבל את שתי סייחותיה הראשונות, אלא שעד כה ילדה רק זכרים. אין זה מן הנימוס לגלות מיד את מטרת הביקור, לכן יושבים באוהל המרווח של השיח' ומשוחחים.

“אתחיל בדברים השמחים שקרו מאז התראינו לאחרונה,” מצית שפירא מקטרת ואומר. “חזרתי בריא ושלם מן השבי והמחלות. בשובי מצאתי שסוסתי האצילה קביסה, שרכשתי ממך, לא הוחרמה על־ידי התורכים, ובתי הגדולה רבקה נישאה לאיש, שהיה מוכתר המושבה לפניי.”

השיח' ושאר המסובים מברכים את שפירא. והשיח' מוסיף: "אכן ארורה המלחמה אבל בזכותה ביקר אצלי, ורק אצלי מכל השיח’ים של הנגב – כאן, במקום הזה שאתה יושב – ביקר וישב גנרל אלנבי, ונתן לי מתנה חרב – " והוא מצווה להביא את החרב הדמשקאית המקושטת.

שפירא מספר לשיח' על האסון שבגללו לא בא רכוב על קביסה. אבו־רגאייג מביע השתתפות בצער שותפו־בסוסה. הוא מבטיח לחקור בכל הנגב, עד סיני ומצרים, לא לשקוט ולא לנוח עד שסוסה אצילה ומיוחסת זו תוחזר לבעליה.

“איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!”

“ואללה יא שיח' איברהים־מיכו, הוצאת מלים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בעוד בת, כלילת מעלות אף היא, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לבני חסן…”

שפירא מסתכל עליו ואומר במחשבתו: “אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בתי שרה לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל פתח־תקוה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?” אבל הוא יודע שלא מן הנימוס לומר זאת, ומשיב:

“ואללה שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ואתה מציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – ואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש.”

“מה קרה בחודש האחרון?” נדאג אבו־רגאייג.

“בחודש האחרון בא בן־דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן־דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות…”

“חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?”

“רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור,” משחק שפירא במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שמעלה עשן כחלחל.

“לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע…”

“שמע, שיח' אבו־רגאייג, ואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן־בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?”

“שמע אחי איברהים־מיכו, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. ואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג־יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל.”

“טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה המקורות שיש לך. אני אראה באיזו מידה בן־דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים־שלושה. הלא הילדה רק בת שש־עשרה, חיכית שש־עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים.”

והם נפרדים לשלום. איברהים אבו־רגאייג מחבק ומנשק את איברהים־מיכו, השניים עטופים בעבאיות צמר עבות, וכאפיות עם עקאלים לראשיהם. אבו־רגאייג חוזר ומבטיח לעשות הכל כדי לגלות את הסוסה הגנובה.


*

כאשר שפירא חוזר למושבה הוא נקרא לבית־הוועד. בקושי הוא מסתיר את זעמו. צעיריהן של כמה משפחות פרדסנים ותיקות ובעלות השפעה במושבה התארגנו בהיעדרו, קיבלו עליהם את הנהלת השמירה, ואינם מוכנים להחזירה לו.

“הרב קוק נתן פסק־דין: חייבים לשלם לך משכורת עד ליום שחזרת, את כל ההוצאות בשבי, ופיצויים על הסבל והעינויים שלך, כפי שנסכם בינינו,” אומר לו ראש הוועד.

“שלמו רק את המשכורת וההוצאות. על פיצויים אני מוותר. מה שחשוב עכשיו לביטחון שלכם ושל הרכוש והפרדסים – הוא שאחזור להיות ראש השומרים.”

“שכחתי להוסיף, עכשיו נוכל לתת רק חלק קטן במזומן. הקופה ריקה.”

“אצטרך לקחת הלוואה, עד שתהיה הכנסה מהפרדס.”

“אל תדאג. אנחנו נערוב להלוואה, וכשיגיע הזמן לשלם – הוועד יפרע את החוב שלך. ולהיות ראש השומרים זה כבר לא בשבילך, רב אברום, הלא כולנו כבר חטיארים, זקנים, עשית את שלך. עברה עליך שנה קשה. עכשיו תנוח. תן לצעירים לעסוק בזה. מי לא למד מהנסיון שלך? וביתך ימשיך להיות פתוח לכל אורח נכבד שבא למושבה, כי פתח־תקוה בלעדיך לא פתח־תקוה!”


*

חרף מצבו הכלכלי הקשה שוכר שפירא משבט ערב־שווייכה את סלימן דלדום ואת חמד דלדום, שיעברו בכפרים ויחקרו. סלימן ילך לצפון עד דמשק, חמד ישוטט בהרי אפריים ויהודה ובעבר־הירדן. שכרם יהיה שלוש לירות מצריות לחודש לאחד, ומי שיביא לגילוי הסוסה, יקבל פרס מיוחד.


*

בקיץ, לאחר כשלושה חודשים וחצי, שב מנדודיו חמד דלדום הזקן ומודיע: “שיח' איברהים־מיכו, הסוסה שלך נמצאת במידבא. הכיר אותה הקצין אחמד אפנדי סאלם, בן־דודו של שיח' שאקר אבו־קישק. האיש המחזיק בסוסה טוען שקנה אותה, אך אחמד לא האמין לו וציווה לעכב אותה באורווה של סוסי המשטרה עד שתבוא לזהות אותה ולקחת אותה בחזרה.”


*

שפירא מגיע לעיירה מידבא שבעבר־הירדן המזרחי עם שני מלוויו. אחמד אפנדי מקבל את פני שפירא בכבוד הראוי לו ומזמין אותו להתארח אצלו. הם יושבים בחדר־האורחים של תחנת־המשטרה, המרופד כרים ושטיחים, ומשוחחים על שבט אבו־קישק ועל שיח' שאקר, כיצד גדל על ברכי שיח' איברהים־מיכו, וכיצד בחתונת אביו של שאקר, שיח' מוחמד, השתתפה משלחת מפתח־תקוה ובראשה השומר הבידואי־היהודי האגדי דאוד אבו־יוסף. לפני הגשת הקפה הראשון שואל הקצין אחמד אפנדי את שפירא:

“אתה רוצה לראות את הסוסה?”

“בוודאי.”

הקצין שולח שוטר להביא את הסוסה. כולם יוצאים החוצה מלאי סקרנות. בעיני הבידואים, מציאת סוסה אצילה שאבדה, כמוה כשמחת הפגישה עם בן־משפחה לאחר פרידה ממושכת. כאשר מתקרב השוטר עם הסוסה, בוחן אחמד אפנדי בעיון את פני שפירא המעשן. בראותו שאינו שמח כלל, הוא שואל:

“הסוסה אינה שלך?”

“ברוכה תהיה לבעליה,” משיב שפירא בשולפו את המקטרת מפיו. לא מן הנימוס הוא לפגוע בכבודה של סוסה אצילה בפומבי. “אולי טעית בסימנים שלה. עברו שנים אחדות, מאז ראית אותה לאחרונה.”

“תבדוק היטב. אם היא שלך, תוכל לקחת אותה.”

“אני אקח רכוש זר? חס ושלום. אם יהיה לי מזל, אמצא את הסוסה שלי. ואם לא, הכל מאלוהים…”

“טוב, הכל מן אללה,” אומר הקצין. “אבל אתה אורח שלי הערב. ומחר תשאיר אצלי אחד מאנשיך, אתן לו מדי שוטר, הוא יחפש בכל הארץ, ודע לך כי איש מאיתנו לא ידע מנוחה עד שנמצא את הסוסה האצילה שלך.”


ארוחת־הערב נערכת בחגיגיות. מוזמנים אליה כל נכבדי מידבא וסביבתה, השיח’ים של עבר־הירדן המזרחי. למחרת, לפני הפרידה, מבקש שפירא להיות נוכח בטקס החזרת הסוסה, שנחשבה שלו, לבעליה האמיתי.

הבעלים, תושב המקום, פונה אל שפירא ואומר לו: “שיח' איברהים־מיכו הנכבד, דע לך שכבר התייאשתי מלקבל חזרה את סוסתי הגנובה, כי אחמד אפנדי הנכבד חשב שנגנבה ממך. אני מודה לך על כך שסירבת לקבל רכוש זר, ומאחר שהיית אדם כה ישר, אני רוצה לעזור לך למצוא את הסוסה שלך. מה הסימנים שלה?”

“דומה מאוד לסוסה האצילה שלך. עורה כמשי שחור. הראש מורם בגאווה. צועדת תמיד בראש, ואינה מניחה שסוס אחר ישיג אותה.”

“כן, זוהי! אני משביע אותך באללה שלא תגלה לאיש ממי שמעת מה שאומר לך עכשיו, כי אינני רוצה לריב עם שיח’ים תקיפים, דע לך שסוסה גנובה שאלה סימניה נמצאת אצל השיח' של שבט בני־חסן, ליד כרך.”


*

בשיירה גדולה יוצאים אחמד אפנדי סאלם ושישה משוטריו, עם שפירא ושני אנשיו, לכרך, היא קיר־מואב שבהרי מואב הגבוהים. הקצין מבקש משפירא להניח לו את מלאכת המשא־מתן, כי בני־חסן ידועים כאנשים קשים ובעלי עורמה, ולא יתחשבו בזר. הם מגיעים למאהל של שבט בני־חסן. השיח' מקבל בכבוד גדול את האורחים, מוכן לשוחח על כל נושא, ומצווה להכין זבח לכבודם. כאשר מתגלגלת השיחה לסוסה הגנובה, והקצין מתאר בדיוק את סימניה, נופלת שתיקה. השיח' ובני־שבטו עושים עצמם שאינם יודעים דבר.

“האם לא הביאו אליכם סוסה למכירה?” שואל הקצין.

“כן, קנינו סוסה אדומה,” מדגיש השיח', “בארבע מאות מג’ידיות משני אנשים שבאו עימה ממערב־הירדן לקנות כבשים.”

“אדומה או שחורה?”

“אדומה.”

“לא שחורה?”

“בחייאת אללה, אדומה.”

“הבעלים של הסוסה השחורה, השיח' הגיבור הזה,” מצביע אחמד אפנדי על שפירא, “חזר מסטאמבול, שם היה מפקד בצבא השולטן והצטיין במלחמה. הוא לא הספיק להתרפק על סוסתו האצילה שחיכתה לו במלאבס, כי שלושה ימים אחרי בואו נגנבה. אלוהים הוא עם הסבלנים, ואני מכיר את שיח' איברהים־מיכו, הוא יישאר איתנו שנה, אפילו שנתיים, כי נשבע לפני צאתו לדרך שלא יחזור לביתו בלי הסוסה. וכפי שאתם מכירים אותי – אני לא אעזוב את שיח' איברהים, ואשב איתו יום, יומיים, חודש, חודשיים – עד שימצא את סוסתו.”

“אלוהים גדול,” מכה לפתע על מצחו השיח' המארח, “הלא בעוד אתם מדברים איתי נזכרתי שאולי באמת שחורה הסוסה שקנינו. אבל לא עשינו שום דבר שמנוגד לחוק וליושר. אנחנו יודעים שאסור לקנות סוסה אצילה מאדם שאין מכירים אותו. יש כאן אצלנו פלח מכפר ליד יפו, שברח אלינו מפני השירות בצבא התורכי ונעשה כאחד מאיתנו, והוא שהעיד באחריות שהוא מכיר את שני המוכרים של הסוסה, שהם אנשים ישרים והגונים.”

“הביאו אותו!” פוקד הקצין.

מזעיקים את הפלח והוא מאשר: “ערבתי בעדם. אני מכיר את שני המוכרים. האחד מרמלה והשני מכפר יאזור.”

“עליכם להביא מיד את הסוסה!” פוקד הקצין.

“אדוני הקצין,” משיב השיח‘. "הלא אתה יודע מה החוק הנהוג במקרה כזה – אי־אפשר לצוות עלינו להחזיר מיד את הסוסה, כי קנינו אותה בתום־לב. אם שיח’ איברהים רוצה לקבל חזרה את סוסתו, עליו לשלם לנו ארבע מאות מג’ידיות ונביא לכאן את הסוסה. אם יכיר שיח' איברהים שהיא שלו, נחזיר לו אותה, ואחד משלנו, יחד עם הערב, ילכו עם שיח' איברהים אל המוכרים, ומהם יוכל לתבוע מה ששילם לנו. ואם הסוסה אינה שלו – מיד נחזיר לו את כספו."

כאן מתערב שפירא ואומר: “אני מכבד את המנהג, אבל יצאתי למצוא אצילה שנגנבה, ולא לקנות סוסה חדשה. אין עלי יותר ממאה ועשרים מג’ידיות.”

“אני ערב לו על השאר,” אומר הקצין. “הביאו את הסוסה.”

“אלף אלפי סליחות מכם, אורחיי הנכבדים,” אומר השיח' המארח. “אבל גם בכך לא די. על האיש הזה,” הוא מצביע לעבר הערב, “להישבע בפנינו שילך איתכם אל המוכרים.”

“חי אלוהים!” נבהל הערב. “מוטב שתהרגו אותי כאן מאשר תשלחו אותי להיפגש איתם!”

“בוא הנה! להרוג לא נהרוג אותך, אבל לא יישארו לך לא שור ולא גמל, לא אישה ולא בת – אם לא תעזור לנו להיחלץ מעסק הביש שסיבכת אותנו בו בעדותך! וכמו שבאת – כך תגורש מכאן, ערום ויחף, וסימן הנעל שלי על אחוריך, שנעשו עבים מדי!” מסיים השיח' את דבריו בסטירה עזה על לחיו של הפלח־הערב. הלה פורץ בבכי ונשבע בכל היקר לו שיצטרף למשלחת.


עתה מביאים את הסוסה. הקצין מבחין מיד בהבעת השמחה על פני שפירא. הסוסה רזה מאוד. עצמותיה בולטות. כאשר שפירא ניגש אליה היא מחככת פניה תחת זרועו, קל להיווכח שהיא מזהה אותו ומתגעגעת אליו.

“אתה רואה, שמרנו היטב על סוסתך!” מתפאר השיח' של בני־חסן.

“אנשים אצילים יודעים להעריך סוסה מיוחסת,” משיב שפירא בנימוס, ואינו אומר שלדעתו הבידואים פשוט הרעיבו אותה.


*

ברמלה מוליכם הפלח־הערב אל ביתו של הסוחר שהביא את הסוסה למכירה בעבר־הירדן. בראותו את שיח' איברהים־מיכו, את הסוסה, ואת הערב, מודה הלה מיד ואומר:

“את הסוסה קנינו מעבד שחור. אני יודע שאסור היה לי להשתתף בקניית סוסה יקרה בלי לחקור למוצאה, לכן אני מבטיח לשלם את חלקי באשמה בסך מאתיים מג’ידיות. עכשיו אין לי כסף מזומן אבל בעוד ימים אחדים אמכור גמל בשוק הבהמות בלוד, ומיד אביא לביתך את הכסף.”


את המוכר השני לא מוצאים בביתו. שפירא משאיר לו הודעה לבוא לפתח תקוה. למחרת הוא בא ומשלם את חלקו, אך לשפירא מתברר שכאשר יצא לחפש אחר סוסתו, זו היתה כלואה בחאן של רמלה, באחריות סוחר הכבשים. שותפו־למכירה של הסוחר עבד כבויארג’י, אחראי על פרדס, סמוך לפרדס של שפירא, הכיר את הסוסה וידע שהיא גנובה. בדרכו למידבא פגש שפירא בשני אלה חוזרים כשהם נוהגים את עדר הכבשים שקנו, ולמרות שסיפר להם על מטרת מסעו, הסתירו ממנו היכן מצויה הסוסה.


*

שפירא תובע את השניים למשפט בפני השופט עזיז אפנדי אל־דהודי ברמלה, וזה דן אותם למאסר חצי שנה כל אחד ולתשלום מאה ועשר לירות מצריות נוסף על הסכום שכבר שילמו. השניים מערערים, והמשפט עולה לערכאה גבוהה יותר, בפני שופט בריטי ושופט ערבי בירושלים.

“אתה מבקש פיצוי, אבל מדוע הוצאת כספים בלי חשבון על חיפוש הסוסה?” שואל השופט הבריטי את שפירא. “האם חשבת שבית־המשפט יאשר שתוציא כל כך הרבה?”

השופט הערבי עלי בק ג’ראללה עונה לבריטי: “אני מכיר את האיש הזה לא מהיום. לא רק שישה חודשים וחצי, אפילו שלוש שנים וחצי היה מחפש את הסוסה שלו עד שהיה מוצא אותה, או שהיה נודע לו בבירור שכבר מתה. אדם שמכבד עצמו לא ישאיר את סוסתו בידי גנבים!”

לאחר התייעצות קובעים שני השופטים כי שפירא יקבל פיצוי של שבעים וחמש לירות מצריות, ועונש המאסר יישאר בתוקף.


*

שבועיים לאחר ששב שפירא עם הסוסה מופיע לביקור שיח' איברהים אבו־רגאייג. לכאורה בא לבדוק אם אין קביסה מעוברת, פן יפלו בחלקו כמחותן שני סייחים־בנים ממזרים, שאין יודע מה ייחוסם מצד האב.

“מה שלום בנך האמיץ חסן?” שואל שפירא. “חשבת בעניין ההוא?”

“ואללה, אני מצטער, ומקווה שלא פגעתי בך. היה לי חלום מתוק.”

והם לוחצים ידיים ומתחבקים, כשני אחים.


*

בוקר אחד מופיע בחצר ביתו של שפירא בידואי זקן, עורו השחור לבן מאבק, פניו מצולקים וחרושי־קמטים, בידו מקל כהה, מסוקס כאצבעותיו, והוא מבקש לראות את שיח' איברהים־מיכו.

שפירא יוצא אליו.

“סבאח בלח’יר!” מברך הבידואי, “יא שיח' איברהים־מיכו!”

“מיאת סבאח!” עונה שפירא.

“כבודו זוכר אותי?”

“זוכר אני את הטוב ושוכח את הרע,” משיב שפירא בנימוס, מבלי לזהות את האיש.

“אני עבד אל־נימר!”

“עבד אל־נימר מאיפה?”

הבידואי נופל לרגלי שפירא: “סלח, שיח' איברהים־מיכו, ותן לי מחילה! שנים רבות עברו מאז אנשים רעים הסיתו אותי לירות בשומר שלכם, בפרדס חוואג’ה מזי”א, כאשר הכנסת יהודי לשמירה. ברחתי מהמשפט ומבית־הסוהר, אבל מאללה לא ברחתי והוא העניש אותי קשה מאוד. זמן קצר אחרי שברחתי, לקח ממני את בני נימר, היחיד שנשאר לי אחר מות אשתי. עכשיו אין לי נפש חיה בעולם כולו. הרשה לי להישאר לעבוד אצלכם, שאוכל לשלם את כופר־נפש בעד השומר שהרגתי…"

“בעזרת השם השומר לא נהרג, רק נפצע, וכבר זרמו מים רבים בירקון מאז הגלידו פצעיו, ואנחנו לא זקוקים כיום לעבודה או לכסף שלך. אבל אני מכבד את ההחלטה האמיצה שלך לבוא אלי, ואדבר עם ידידי עומר אל־ביטאר, שימצא לך עבודה אצלו.”


עבד אבו־נימר מקבל עבודה כשומר בכרם השקדים של עומר אל־ביטאר, לצד הדרך מפתח־תקוה לתל־אביב. כל פעם ששפירא עובר בה, מברך אותו עבד לשלום ומבקש להזמינו לשתות קפה בסוכתו.


*

המועצה העליונה של מדינות ההסכמה, המנצחות במלחמת העולם, מתכנסת לוועידה בסאן־רמו, וב־25 באפריל 1920 מוסרת לבריטניה מנדט על ארץ־ישראל, ברוח הצהרת בלפור שהבטיחה להקים בארץ בית לאומי יהודי. אחר ימים אחדים נודע שהשלטון הצבאי הבריטי יחוסל, הגנרל בולס, המושל הצבאי הראשי, יסולק מהארץ, ובראש השלטון האזרחי יעמוד מדינאי יהודי־בריטי, סיר הרברט סמואל, שיתמנה נציב עליון בשם מלך אנגליה. ימים אחדים לפני בואו מקבל שפירא הודעה מד"ר אידר, חבר ההנהלה הציונית, להיות בנמל יפו בעת קבלת פני הנציב, וללוות אותו בדרכו לירושלים.


*

בשעה עשר פחות רבע, ביום ה־30 ביוני 1920, נראית אוניית־מלחמה אנגלית “קנטאור” משייטת במהירות רבה לעבר נמל יפו, וצופרת צפירות חגיגיות.

במת הירידה, על החוף, מקושטת יפה, אך באוויר שוררת מתיחות, ומסביב צבא רב. שפירא, לבוש חגיגית, לוחש לאחד מידידיו היהודים: “אילו גייס גנרל בולס בימי הפסח השנה בירושלים, מחצית הכוח הצבאי שנמצא כאן – לא היו פורצות פרעות ביהודים. הוא רוצה להראות לנציב, ולקוראי העיתונים מעבר לים, שתושבי הארץ הערבים כה נרגזים בגלל מינוי נציב עליון יהודי, שבלי שמירה מעולה של כוחות צבא, מי יודע מה עלול לקרות לו!”

פתאום באה פקודה ממפקד הצבא ביפו, שאין להרשות לשום אזרח להיות על החוף בעת בוא הנציב. המייג’ור הממונה על משמר־החוף מצווה להלביש את שפירא מדי שוטר מיוחד, ולענוד סרט ארגמן על שרוולו. הוא גם נותן לו אקדח. שאר האזרחים נשארים מאחור.


בשעה עשר ורבע עוגנת האונייה, המניפה שלושה דגלים בריטיים, במרחק־מה בים. כך נוהגות ביפו האוניות מימים־ימימה, בגלל התנאים המיוחדים של החוף הסלעי. סירה יפואית מקושטת שטה אל הספינה ובה הפמלייה של מקבלי־הפנים. שפירא עולה על אוניית־המלחמה בחברת המושל הצבאי הבריטי הראשי לארץ־ישראל, גנרל לואי ז’אן בולס, וקולונל רונלד סטורס, המושל הצבאי של ירושלים.

סיר הרברט סמואל מקבל את פניהם כשהוא לבוש מדים לבנים, עונד לחזהו כוכב וסרט ארגמן של הקיסרות, ואות כבוד בלגי מטעם המלך ליאופולד. הוא פוגש בחביבות רבה את הבאים ומודה להם על קבלת־הפנים.

על הסיפון נערך מיפקד חגיגי של המלחים, והצדעת משמר הכבוד המקומי, שהאזרח היחיד בו הוא שפירא. כל השאר הם ראשי השלטון הצבאי הבריטי. כולם במדים, אך חלקם עונד סרטים אדומים על זרוע־שמאל, אות שנושאיהם כבר לא נחשבים לפקידי המימשל הצבאי, וימשיכו למלא את תפקידיהם כאזרחים.

חצוצרן מנגן את נעימת ההימנון הבריטי. הדגל מונף. גנרל בולס מקיש עקב אל עקב, צועד לעבר סיר הרברט סמואל, ואומר:

“סיר, בתור המנהל הראשי של השטח הנכבש בארץ־ישראל אני מעביר לידיך בזה באופן רשמי את רסן השלטון! סיר!”

והוא מוסר לו על גבי טס־כסף, שהביא עימו אחד מסגניו, קבלה שהוכנה במכונת־כתיבה, ובה נכתב:

“קיבלתי ארץ־ישראל אחת במצב טוב.”

הנציב חותם על הקבלה, שמונחת על הטס שמחזיקים עבורו, ומוסיף תחת חתימתו את ראשי־התיבות שנוהגים לרשום באנגלית על גבי קבלות רשמיות “.E. & O.E” – פרט לטעויות והשמטות, כלומר טל"ח, טעות לעולם חוזרת. משעה זו מסתיימת תקופת השלטון הצבאי הבריטי, ומתחילה תקופת המנדט, שמסר חבר־הלאומים לבריטניה, כצורת השלטון האזרחי בארץ־ישראל.


“כדאי שתרד בסירת־החוף, ששלטונות הצבא הכינו לכבודך, ולא בסירה של האונייה,” מציע סטורס לנציב העליון.

“גם אני ממליץ על כך,” אומר רב־החובל. “לסירה של האונייה נכנסו מים בגלל הגלים הגבוהים, ולא הייתי מייעץ להגיע בה לחוף.”


לסירה הערבית המקומית יורדים הנציב העליון, שלישו הלורד היי, גנרל בולס, קולונל סטורס ושפירא. הפמלייה יוצאת לדרכה בין הגלים, בסירה המקושטת, לקול שבע־עשרה יריות תותחים שנורות לכבוד הנציב מתותחי האונייה, וארבע יריות תשובה מהחוף. שפירא ממלמל “שהחיינו”.

קולונל סטורס שואל את הנציב, בהצביעו לעבר שפירא: “אתה מכיר את השוטר הזה?”

“כן. כאשר ביקרתי כאן בראשית השנה, כדי ללמוד את המצב בארץ, פגש אותנו האדון הזה כאשר עברנו במכונית ליד המושבה שלו, ולא נרגע עד שלא נכנסנו אליה, ונערכה לנו קבלת־פנים בבית־הוועד, ארוחת־צהריים במלון, וסיור בשדות המושבה, בפרדסים שלה, ובמפעל ההשקאה החדש.”


בקבלת הפנים על החוף נואם הנציב העליון, המכונה “הראשון ליהודה”: “יש להקים מיד בארץ־ישראל ממשל אזרחי, חופש דתי וניהול פנימי של ענייני הדת לכל עדה. להשליט מיד סדר וחוק ולעודד את הפיתוח הכלכלי. כבישים, מסילות־ברזל, נמלים, כוח חשמלי, אדמה מעובדת טוב יותר, נטיעת יערות, חיסול המלריה ועידוד התעשייה. כך תוכל הארץ לכלכל אוכלוסייה גדולה יותר. ההגירה תגיע לארץ בהתאם לרמת פיתוחה הכלכלי ולאפשרויות העבודה בה. ומעל לכל יזכו לעידוד החינוך וההשפעה הרוחנית, כך שארץ־הקודש תהיה שוב מופת לעולם כולו!”


במכונית וקסהול מחופה־בד של גנרל בולס, בליווי צבאי כבד, נוסע הנציב מיפו לתחנת־הרכבת המרכזית בלוד. סטורס יושב לצידו כשבידו השמאלית חבוי אקדח בראונינג טעון. חייל חמוש נמצא במושב ליד הנהג. באמצע הדרך ללוד מזדווגים שני נחשים בחום היום. הנהג עוצר. יש סכנה שבהתרגזם על ההפרעה ינסו להטיל עצמם לתוך המכונית הפתוחה. שפירא לוחש לעצמו: “שרק לא יהיה זה סימן מבשר רעות לעתיד!”

המכונית עוקפת בזהירות את הנחשים. בתחנת לוד עולים הנציב ומלוויו על רכבת מיוחדת שהוכנה להביאו לירושלים. שפירא מתלווה לנציב עד שמגיעה השיירה ל“אוגוסטה ויקטוריה”, ארמון הממשלה שעל רכס הר־הצופים בירושלים. לאחר־מכן הוא חוזר ברכבת לראס־אל־עין, ומשם למושבה.


*

ביום שישי, שלאחר בוא הנציב, מזעיק ד"ר אידר את שפירא לירושלים. בבוא שפירא הוא מבשר לו שהנציב רוצה לראותו עוד היום בארמונו.

“מה אני, קישוט? מדוע קוראים לי בכל פעם מחדש? הלא כבר אין לי כל תפקיד. אני לא ראש השומרים במושבה. הצעירים חושבים שהם יודעים לארגן את השמירה טוב ממני. אני שקוע בחובות על הפרדס והבית, ומה שחייבים לי מוועד־המושבה, בקושי מחזירים. מה אני? אני אדם פרטי.”

“אברהם שפירא לא יכול להיות אדם פרטי. אתה ‘פירמה’. אתה מייצג את המושבות הראשונות, אתה הסמל של היהודי החדש בארץ־ישראל!”

“אז מדוע לא הודעת לי, הייתי מתלבש כראוי, בחליפה לבנה ומגבעת?”

“אין דבר. הנציב יקבל אותך ברצון, כמו שבאת.”


הנציב מקבל את שפירא בחביבות, משוחח עימו בגרמנית, במידת היכולת של שניהם לדבר בשפה זו. לדברי התודה לשפירא, על שבא לקבל את פניו בנמל, מוסיף הנציב: “אני לא יכול להישאר לאורך־זמן כמו בקופסת זכוכית.”

שפירא מבין מכך שהנציב אכן תפש את כוונתו של גנרל בולס, שהעמיד את המשמר הצבאי החזק, בעת בואו לארץ, כמי שמבקש לרמוז שכל רגע עומדים להתנקש בחייו, ואומר:

“חבל שגנרל בולס לא הכין כוח צבא כזה במאורעות־הדמים שעברו עלינו רק לפני חודשים אחדים. אני בטוח שלא יעבור זמן רב ותוכל להסתובב חופשי בארץ. אני מכיר את הערבים. הם אנשים שאפשר לעבוד ולחיות איתם, רק צריך שהאדם העומד מולם יחוש עצמו תקיף מהם. הקדוש־ברוך־הוא אמר על אבי העם הזה, ישמעאל: ‘והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל, ויד כל בו.’ אסור לתת לערבים שתהיה ידם בכל, אבל לשם כך לא צריך להכות אותם יומם וליל. די שהם מרגישים כוח כנגדם – ואז הם נרתעים ומתנהגים כמו שצריך.” ושפירא מסיים: “אחרי אלפיים שנה אני רואה מושל יהודי עומד על אדמת ארץ־ישראל, וחושב בליבי שבאופן לא רשמי כבר חזרה אלינו המלוכה. אני בטוח שתדע איך לנהל בחוכמה את שני העמים ושלוש העדות בארץ, לטובת כל התושבים, אבל אל תפקיר את עצמך ללא שמירה.”

הנציב העליון מודה לשפירא: “דע לך שדלת ביתי תמיד פתוחה בפניך. אתה לא צריך להודיע קודם על בואך, אם יש לך משהו דחוף שלדעתך עלי לדעת.”


 

פרק שמונה־עשר: מאורעות מאי 1921, המושבה בסכנה

שביעי של פסח תרפ"א, שהיא שנה מעוברת, חל ביום שישי, 29 באפריל 1921. למחרת השבת נוסע אברהם שפירא לסדר עניינים פרטיים אחדים בתל־אביב. העיר הקטנה, שמספר תושביה לא רב ממספר תושבי פתח־תקוה – חוזרת לשגרה לאחר ימי חול־המועד והחג; רק קבוצה של פועלים יהודים, שצועדת בתהלוכה לעבר שכונת נוה־שלום בשירת האינטרנאציונאל ובדגל אדום, לכבוד ה־1 במאי החל היום – נתקלת במבטי־זעם של ערבים עוינים.

בצהריים הולך שפירא לשכונת נוה־שלום לבקר את בתו רבקה, השוהה בבית־מלון בקרבת הים עם בנה הקטן, לשם החלפת אוויר בפקודת הרופא. זמן־מה לאחר שהוא סוגר אחריו בכניסה את שער הבניין, מתמלאת הסימטה, שהיתה שרויה עד עתה בשקט ובסדר – קולות צעקה ויריות. שפירא עולה למלון, הנמצא בקומה השנייה, ורואה מהחלון ערבים מתרוצצים אחוזי טירוף, בוזזים חנויות יהודים ופוגעים ביהודים שבסימטה. אחד כבר שוכב פצוע ושותת דם למטה, ליד השער. שוטרים ערבים הולכים ובאים, אך השוד והביזה נעשים לעיניהם בעוד הם מטיילים בשלוות־נפש כאילו דבר אינו קורה. המראות מזכירים לשפירא תיאורי פרעות שהיו נערכות ביהודי רוסיה, בהסכמת אנשי השלטון.

בחור אחד, עולה חדש שמתאכסן במלון, פונה אליו: “אתה אברהם שפירא?”

“כן.”

“ואתה יושב כאן? למה אתה לא לוקח את העניינים בידיים? שמעתי שדי בשם שלך כדי להרתיע כל תוקף ופורע מלפגוע ביהודי בארץ־ישראל…”

“מה אני יכול לעשות? אני כבר לא צעיר, וגם אין לי נשק, רק מקל.” מצביע שפירא בעצב על מקל ההליכה.

“אתה אברהם שפירא, הלוחם ללא פחד? טוב, אולי הגזימו…”

“זה קורה כאשר הממשלה אחראית על הביטחון בארץ. אפילו אקדח אסור לשאת בלי רישיון.”

קולות המהומה בסימטה משתתקים לאחר־זמן, ואולם שפירא חושש שבכך לא הסתיימה הפרשה. בארבע אחר־הצהריים הוא הולך לתל־אביב בלי נשק ושמירה. במלון עדיין לא יודעים על המתרחש בשעות אלה במקומות אחרים, רק מה שראו בצהריים בעד החלון, אבל בתל־אביב מוסרים לו ידיעות מפורטות: “יש עשרות הרוגים ופצועים, שוד וביזת רכוש בבתים ובחנויות של יהודים. הפרעות נערכות מן הבוקר ביפו. לאספסוף כמעט שאין נשק חם. הם תוקפים באלות, בפגיונות ובאבנים. אבל לנו אין נשק להתגונן בפניהם. בכל מקום שוטרים ערבים מצטרפים לפורעים ומגינים עליהם ביריות רוביהם. בבית העולים בשכונת עג’מי נערכה שחיטה נוראה. ערבים תקפו גם בנוה־צדק, ופגעו ביהודים בשכונה המעורבת מנשייה. בכל מקום רצחו, פצעו ושדדו.”


*

בין הנוסעים שבאים לפנות־ערב בדיליג’אנס מתל־אביב לפתח־תקוה נמצא גם שפירא. כאשר השמועות שבאות עימם מיפו מתפשטות – מתחילות הרוחות במושבה לסעור. המורה אליהו ירקוני, שהיה חייל ב“גדוד העברי” ורכש נסיון צבאי באימונים במצרים, פונה מיד לראש ועד־המושבה: “צריך לכנס ישיבה דחופה עוד הערב ולבחור ועד־הגנה.”

בערב מתכנסים בקומה השנייה של בית הוועד. נבחר ועד־הגנה בן שמונה חברים בעלי נסיון; פה אחד מבקשים משפירא לעמוד בראשו, בזכות נסיונו וגם כדי להרגיע את התושבים ולהעלות את המוראל.

“יש לערוך תוכנית הגנה,” קובע שפירא, מעתה ראש ועד־ההגנה.

“יש כבר,” שולף ירקוני מפה שהביא עימו מהבית. "לפני שנה, בזמן המאורעות בירושלים וההתקפה על תל־חי, התחלנו כאן, מרדכי חפץ, יצחק מגלי ואני, לרכוש נשק ולעבד תוכנית הגנה על המושבה, למקרה התנפלות, לפי שלושה אזורים, שהם שלושה קווי־הגנה. באיזור החיצוני יפעל חיל חלוץ של השומרים־הרוכבים, שברשותם עשרה רובים ברישיון. עליהם להיות ניידים, לסייר, לצפות על הגבולות, לאותת על התקרבות ערבים ולפגוש אותם בשדות המושבה. הקו לא מסומן על המפה, שכוללת רק את השטח הבנוי.

“קו שני, פנימי, מסומן בכחול, מקיף את כל בתי המושבה וממנו אסור לסגת. בקו הזה אין עמדות בנויות. החלטנו להשתמש בבתים ובפרדסים בתור עמדות. יש בתים שצריך עוד לבצר, יש עמדות שבהן צריך לחפור חפירות הגנה. בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר, בצפון המושבה, נקים עמדה ראשית מבוצרת בחביות ממולאות עפר. עוברת שם הסוללה שמכינים כדי להניח את מסילת־הברזל. אפשר להשתמש בסוללה בתור מחפורת ומחסה ליורים שלנו, שיסתתרו מאחוריה ויקלעו באוייב. האיזור שבקו הכחול כולל את כל בתי המושבה מחוץ לבתי זלמן גיסין ופלטניק, המרוחקים צפונה מן הסוללה.”

“מה פתאום להוציא את הבתים האלה מחוץ לתחום ההגנה של המושבה?” מתנגד אחד החברים. “שהערבים יחשבו שאנחנו מפנים שטחים? אני מתפלא עליך שאתה, בתור מורה, מחנך ככה את המגינים!”

שפירא מתרגז. “ירקוני צודק. על הבתים האלה אי־אפשר להגן בקו הזה! אין ברירה. כל פיזור של כוחות יביא אסון על המושבה. לי לא איכפת מה יחשבו עלינו הערבים. איכפת איך נתגונן אנחנו, הפתח־תקוואים, בצורה הטובה ביותר, עם מעט מגינים, וכמעט בלי נשק. השתנו דברים בעולם, זאת כבר מלחמה מודרנית כמו של צבא, לא רק מ’הגדוד העברי', גם מהתורכים, ילען דינהום, למדנו משהו!” מרוב התרגשות מקטרתו רועדת בידו.

“הקו השלישי מסומן באדום,” ממשיך ירקוני, “הוא כולל את מרכז המושבה מרחוב רוטשילד עד רחוב פינסקר. עם הישמע צלצול פעמון האזעקה צריכים להתרכז בו הנשים, הילדים והזקנים. האיזור הזה מכונה בפינו – ‘קודש הקדשים’, אליו יש לסגת רק באין ברירה, ועליו צריכים להילחם עד הסוף, בציפורניים, ויהי מה. באיזור הזה נקבע גם בית־החולים, כאן בקומה התחתונה, בספריית ספיר; ובו גם בית־המרקחת, הבאר, בית־הכנסת הגדול, בתי־הספר ובתי האבן בני שתי הקומות, שישמשו מקלטים לנשים, לזקנים ולילדים. עליו אחראים הגברים היותר מבוגרים.”

עוד מחליט ועד־ההגנה לא לסמוך על השלטון הבריטי אלא לגייס עוד באותו הלילה את כל בני המושבה מגיל שמונה־עשרה עד ארבעים־וחמש. צעירי פתח־תקוה, עין־גנים ומחנה־יהודה נענים לקריאה ומחולקים לקבוצות. מיד מתחילים באיסוף הנשק ובהכנתו. במושבה רק עשרה רובים תורכיים ברישיון שניתנו לשומרי המושבה. היתר, כשלושים רובים, ואקדחים אחדים, הם ללא רישיון.


*

למחרת, יום שני, ה־2 במאי, יוצא שפירא לתל־אביב על פי החלטת ועד־ההגנה שקבע כי הוא יסע לשם מדי יום, לדווח על המצב לוועד־ההגנה המרכזי, ולקבל ידיעות על תגובות השלטון הבריטי ופעולותיו. בתל־אביב הוא פוגש בד"ר אידר, מוועד־הצירים, הגוף המנהיג את היישוב היהודי בארץ ומייצג אותו בפני השלטון הבריטי.

“אני נוסע ליפו, לראיון אצל המושל, קולונל סטירלינג. תבוא איתי.” אומר לו ד"ר אידר.

כאשר הם מגיעים לפתח הסארייה, שממול מגדל השעון ביפו, הם פוגשים על המדרגות את הגנרל סיר וינדהם דידס, המזכיר האזרחי של הממשלה הבריטית בארץ־ישראל, המלווה בראש עיריית יפו עאסם בק סעיד, ונכבדים יפואים אחרים: עומר אל־ביטאר, ועימו עבדאללה סאווי ושיח' ראג’ב אבו־סעוד, ממשפחת דג’אני הידועה, שמוצאה מבית־דגון. ד"ר אידר וגנרל דידס נכנסים לבית־הממשלה, ואילו שפירא נשאר בחוץ עם הנכבדים הערבים. הם שואלים לשלומו ומושיטים לו ידיהם, אך הוא מסרב להושיט להם את ידו.

“איש הדא, יא איברהים? מה אתה חושב עלינו?” שואלים עאסם בק ועומר אל־ביטאר את שפירא בתימהון מעושה.

“מה יש לי לחשוב?” משיב שפירא במרירות. “כאשר התחילו המהומות, רצתי אל קברו של ידידנו המכובד, שיח' איברהים אבו־רבח החסיד, עליו השלום, וצעקתי אליו: ‘קום! קום! מה אתה שוכב? דם נקי נשפך, ואתה שותק!’ – ולא ענה לי, כלום. רצתי אל קבר אביך, יא עומר, וגם הוא לא ענה. רציתי לפנות אל דודך חאפז, עליו השלום, אבל הוא קבור רחוק, בלבנון, לשם הגלה אותו ג’מאל־פחה במלחמה. פניתי אל שיח' עלי סאווי עליו השלום, והוא ענה לי במילים האלה: ‘למה אתה פונה אל שוכני העפר? לך למנהיגים החיים!’ – ובכן אני אומר לכם: 'אם אתה, ראש עיריית יפו, עומד על הגזוזטרה ושותק, וגם שאר הנכבדים עומדים ושותקים, השתיקה שלכם מעודדת את הרוצחים. אילו אמרתם מלה להשקיט אותם, היו נפסקים מעשי הפשע שלהם. אבל אתם שותקים, ולכן גם אתם אשמים ברציחות!”

הנכבדים היפואים משפילים מבטיהם במדרגות ושותקים במבוכה. ד“ר אידר יורד, ועוזב את המקום יחד עם שפירא, ללא ברכת שלום. בהיותם ברחוב בוסטרוס ובדרך־יפו, בדרכם חזרה לרחוב הרצל בתל־אביב, אומר ד”ר אידר לשפירא: “המושל ניסה להרגיע אותי. הוא אומר שהממשלה שולטת במצב, ואם יחמיר – ישלחו צבא להגן גם על פתח־תקוה.”

“שולט במצב?” מגחך שפירא, “האם אתה לא שומע את היריות מדרום? אני אומר לך שגם עכשיו, ממש ברגעים האלה, ממשיכים לרצוח יהודים – והאנגלים לא עושים כלום! אנחנו בפתח־תקוה סומכים על עצמנו. אבל אתם צריכים לעשות הכל כדי שתגיע אלינו גם עזרה של הצבא הבריטי.”


*

ברחוב לילינבלום, ליד ראינוע “עדן”, מסתדרות שורות של חברי “ההגנה” ומקלות בידיהם. אבשלום גיסין, קצין־לשעבר בצבא התורכי, שלמד עוד לפני המלחמה הנדסה בקושטא, ומעבודת מדידה, שעשה עם המהנדס ילין בעזה, הגיע העירה כדי להשתתף בהגנת יהודי יפו – יושב עתה על מדרגות בית־המרקחת קרינקין שברחוב הרצל. ניגש אליו חברו מימי הלימודים בגימנסיה הרצליה, אורי קיסרי, ושואל אותו:

“אבשלום, אתה לא מצטרף למגינים?”

אבשלום מחייך בקור־רוח מוזר, שמרגיז את אלה שאינם מכירים אותו: “זו אינה הגנה, ואלה אינם חיילים!”

לפתע מבחין קיסרי כי דמעות בעיניו. אבשלום צוחק מרות, וקולו דומה כבא מעולם אחר:

“במקלות! חה, חה! במקלות־עץ הם חושבים להילחם!”

הוא קם, ובטרם ילך לדרכו, מוסיף ביאוש:

“אנחנו תקועים עמוק־עמוק באדמה…”


*

רוב הפועלים הערבים של המושבה, מעל חמש מאות איש, אינו בא לעבודה ביום שני. גם הבידואים משבט אבו־קישק, שמקיימים בדרך־כלל יחסי־ידידות עם איכרי פתח־תקוה, אינם באים. הם מסבירים: “השיח' שאקר פקד עלינו להישאר בבית.”

אותו יום מותקף על־ידי ערבים דיליג’אנס העושה דרכו מתל־אביב לפתח־תקוה. שניים מנוסעיו נהרגים, פצועים אחדים נמלטים למושבה. מיד מופעלת תחנת העזרה הראשונה. בערב מתכנס ועד־ההגנה בראשות שפירא, שחזר מתל־אביב. הכל מאוחדים בדיעה שעל אף המחסור בכוח אדם, אין להשלים עם ניתוק הקשר לתל־אביב, מה עוד שבמושבה טרם הותקן מכשיר טלפון, וכל הקשר עם החוץ, בשעת מצוקה, נעשה על־ידי רצים ורוכבים. מחליטים שהדרך לתל־אביב תהיה מעתה בתחום השמירה של המושבה. לאורך הדרך אין אף יישוב עברי. מקצה פרדסי פתח־תקוה, דרך פרדס אבו־לבן הערבי, צומת גהה של היום, ועד למוסררה, הלא הוא נחל איילון – רק שרשרת גבעות כורכר, ומחנות אוהלים של בידואים. לכן יסעו רק בשיירות, בליווי רוכבים חמושים.

מעתה אין איש מצעירי פתח־תקוה ישן במיטתו, גם אם מחליפים את תורו בשמירה ללילה אחד. כמעט כל התושבים תורמים למס־ההגנה. נערים ונערות עובדים עד השעות הקטנות של הלילה בפינוי אצטבאות הספרים באולם־הקריאה בספריית ספיר, ובהכנסת מיטות, שולחנות ומכשירי ריפוי הדרושים להקמת בית־חולים ארעי. לפי הנחיית ועד־ההגנה מסדרים בספריה מיטות לפצועים קשה, וסמוך לה, בבית־המרקחת של המושבה, בפינת חובבי־ציון ומונטיפיורי – התחנה לעזרה ראשונה לפצועים קל. מיום שני בלילה פועלת משמרת נשים צעירות שתפקידן להיות בשעת הצורך אחיות רחמניות. נשים עוברות בין בתי המושבה ואוספות כלי־מיטה לבית־החולים, הבנות הצעירות סוחבות מזרנים מבתי ההורים ומתגייסות אף הן לעזרה הראשונה. בני הנוער מקבלים על עצמם את תפקיד העברת הידיעות ממקום למקום על־ידי איתות בדגלים ומסירה בעל־פה. הגברים המבוגרים אמורים לשמור על הסדר והשקט בתוך המושבה.

בית ועד־המושבה והחצר הרחבה סביבו משמשים מרכז חייה של המושבה – מכאן ניתנות הוראות בענייני ביטחון ובכל תחומי החיים האזרחיים, הכפופים מעתה לוועד־ההגנה בראשות שפירא, ולכאן באים הכל להתעדכן בחדשות ובשמועות האחרונות, על הנעשה סביב המושבה. התכונה סואנת יום ולילה. בשעות היום יש ומתקהלים כאן כמאתיים אנשים. המושבה כולה מונה קצת יותר משלושת אלפים וחמש מאות נפש, כמספר תושבי תל־אביב.


*

בבוקר יום שלישי, ה־3 במאי, לא מופיעים לעבודה גם אחרוני הפועלים הערבים. רק בודדים נשארים לעבוד בחצרות וברפתות. בכיכר המייסדים מרכזים בבוקר שיירה של עגלות ודיליג’אנס. משמרת רוכבים מבני המושבה, ושפירא בראשה, מלווה את השיירה וגם מקדימה ועוברת לפניה, לבדוק אם אין מארב בצידי הדרך. הפרשים מתלווים עד להר הכורכר, גבעה גבוהה שהיתה ממערב לבניין קולנוע “רמה” כיום. משם הם משקיפים ועוקבים אחריה עד שהשיירה מגיעה לתחומי המושבה הגרמנית שרונה, הקריה של היום. המלווים עוצרים בדרך ערבים ובידואים מהסביבה וחוקרים אותם על הנעשה בכפרים. כך מבטיחים את הקשר הסדיר עם תל־אביב. שפירא ממשיך עם השיירה לוועד־ההגנה המרכזי בתל־אביב, כמנהגו היומי עתה. כאן נודע לו שהסופר יוסף חיים ברנר וחבריו נרצחו אתמול באכזריות בבית יצקר שבפרדס באבו־כביר. על הפנייה מפתח־תקוה לשלוח צבא להגנתה, ניתנות לוועד רק הבטחות. מחר, ב־4 במאי, תבאנה מכוניות משורינות לשמור על המושבה.


בעיר פוגש שפירא את אבשלום גיסין, ומשכנעו ללא קושי שאין טעם להישארותו בתל־אביב וכי עליו לחזור לפתח־תקוה ולעזור באירגון הגנתה.

קיסרי פוגש את אבשלום יושב במכונית רעועה שגגה פתוח, ומחכה לנהג.

“לאן אתה נוסע?”

“לפתח־תקוה.”

“הדרך מסוכנת מאוד.”

אבשלום מחייך בקור־רוח.

“תעלה לפחות את גג המכונית. אם יירו – יהיה מחסה כלשהו.”

אבשלום מתחכם: “ובלי מחסה אי־אפשר?”

“ובכל זאת?”

“אולי שם, בפתח־תקוה. כאן זה לא יקרה…”


*

בערב מתקיימת ישיבה של ועד־ההגנה. אבשלום מוזמן ומתמנה מיד לסגנו של שפירא. אבשלום עדיין מדוכא מחוסר האירגון ומן העליבות של ההגנה היהודית ביפו ובתל־אביב. הוא מלא מרירות על הכשלון, מרבה לדבר על כך בוועד וגם עם ידידיו וחניכיו במושבה, ומבטיח: “אצלנו זה לא יקרה.”

מדווחים לאבשלום על מצב הנשק: “במושבה יש ארבעים רובים. מהם רק עשרה חוקיים, והם הפחות משוכללים, משלל הצבא התורכי, שניתנו על־ידי השלטונות לשומרים, לפני שנה, במאורעות. שאר הרובים במחתרת. קרוב למחציתם ישנים. הנשק החם האחר כולל אקדחים אחדים. מספר הגברים הפעילים בשמירה ובהגנה הוא כמאה וחמישים.”

כיצד הגיעו למושבה רובים אנגליים משוכללים, לא־חוקיים, שהם עיקר כוחה? בסוף המלחמה התארגנו צעירים אחדים, בראשות יוסף סווטיצקי, להשיג נשק מהאנגלים. רכבות צבאיות עברו בקו ראס־אל־עין־לוד. הפתח תקוואים הצליחו לשחד חיילים אנגלים, שומרי רכבת, ששמחו על כל לירה מצרית שבה יוכלו לקנות בירה ולהשתכר. כאשר נסעה רכבת במשמרת שלהם, ליוו אותה הפתח־תקוואים על סוסיהם לאורך המסילה, והחיילים זרקו מתוכה החוצה רובים, ישר לידיהם.

רובים אחדים הביא ירקוני. בשנה בה התנדב לשרת כחייל בגדוד העברי, שחנה בסרפנד, צריפין של היום, הותר לו להמשיך בעבודתו כמורה, במדי חייל. בבואו למושבה ממשמרתו במחנה היה לוקח עימו רובה ולא מחזירו. רובים נוספים ניקנו מערבים. איכרים בעלי יכולת חויבו לקנות רובים אנגליים ואקדחי מאוזר בכספם, ולהתאמן בשימוש ובטיפול בהם. לא־מעט נשק נצבר, אך לפני שנה, במאורעות 1920, שלחו מהמושבה רובים להגנת תל־חי, והללו לא הוחזרו.

עוד מדווחים בוועד־ההגנה כי גוייסו נפחים ומסגרים להכין נשק קר כדי לצייד בו את התושבים. הכלי הנפוץ ביותר הוא רומח – מוט ברזל, כמטר ועשרים אורכו, שקצהו מושחז ומחודד. בנפחיה של סטאריק, ליד כיכר המייסדים, עומד תור גדול של אנשים, לרכוש את הרומח שהוא מייצר. גברים לא מעטים נותרים גם ללא רומח, והם יוצאים לשמור עם אלה. מודיעים לתושבים לרכז גלי אבנים במבואות המושבה ובקומות העליונות ולמלא בקבוקים, ואפילו קליפות ביצים שרוקנו מתוכנן – בחומצה גפריתית.


שעה שוועד־ההגנה יושב ודן במצב, מופיעה בפניו משלחת משתי מושבות קטנות, בנותיה של פתח־תקוה – כפר־סבא, ויישוב הפועלים עין־חי, כפר מל"ל לימים. ראש משלחת כפר־סבא, השומר נתן רפופורט, מדווח:

"בלילה ניסו הערבים להתנפל על כפר־סבא. הם נתקלו באש חזקה וברחו. בבוקר הופיעו הפועלים הערבים לעבודה כרגיל. בתשע בא מישהו ופקד עליהם לעזוב מיד את המושבה ולחזור לבתיהם. אחדים סיפרו כי באסיפות שהתקיימו אמש בקלקיליה, טירה, מיסקי, ובשאר הכפרים ־ החליטו לצאת לעזרת אחיהם ביפו ובדרך להשמיד את המושבות העבריות, וכך לשים סוף להתיישבות שלנו בכל האיזור. אחרים אומרים, ללא פחד ובושה, כי עוד מעט ישובו, ישחטו את כל היהודים, יקחו את רכושם, ואת הבתים יעלו באש.

“עזבנו את המושבה עם עדר הבקר, ועברנו לעין־חי. נשארו רק רוכבים אחדים לשמור על הבתים. אחרי שמחנה גדול של ערבים נראה מתקרב מכיוון קלקיליה וכפר־סבא הערבית – נסוגו גם הם לעין־חי. בעין־חי מרוכזים ארבעים נשים וילדים, וכחמישים גברים שברשותם כעשרה רובים. כפר־סבא ועין־חי הן בנותיה של פתח־תקוה. אנחנו מבקשים מכם שתעזרו לנו בהגנה.”

והשליח מעין־חי מוסיף: “בשום פנים לא נעזוב את המקום שלנו.”

כפר־סבאי אחר דורש בתקיפות: “דעו לכם שלא נעזוב. רק עכשיו גמרנו לבנות, בעבודה קשה, את בתינו שנחרבו במלחמה, כאשר החזית בין התורכים לאנגלים היתה על ידנו. עליכם לעזור לנו לחזור למושבה ולהחזיק בה לפני שיכבשו אותה הערבים, כדי שלא תיחרב בפעם השנייה.”

“אנחנו דורשים שלושים איש,” אומר רפופורט. “לחזור לכפר־סבא הנטושה ולהוכיח שרכוש יהודי איננו הפקר!”

“יש בחוץ מתנדבים, מהרוכבים הצעירים שלכם, שמוכנים לצאת מיד!” אומר הכפר־סבאי. “מה ההיסוס? מישהו כאן חושש? מפחד…”

שפירא מניח את המקטרת ומכה בכל כוחו בשולחן עד שכוסות התה מקפצות, והכפיות מצלצלות בתחתיות הזכוכית. פניו סומקים מרוגז. “די! איש לא יאשים כאן פתח־תקוואי בפחדנות! אבל אסור לפצל את הכוח הקטן, אין די נשק להרפתקאות כאלה. אני דורש להוציא משני המקומות את כל התושבים והרכוש המיטלטל. את הקרקע לא יוכלו הערבים לקחת איתם, ואם יחריבו את כפר־סבא ועין־חי, מעלייש! בתים וגורן אפשר לבנות אחר־כך מחדש! אבל אם ייהרגו אנשים, את זה – אי־אפשר לתקן!” הוא מושיט לעברם את אגרופו עד שחלקם נרתע לאחור בבהלה. “כך, אנחנו חזקים!” ומיד פורש כף־ידו לרווחה נגד עיניהם. “וכך – מפוזרים, והתוקפים יכולים להיכנס דרך החורים…” הוא מצביע בכף־ידו השנייה על הרווחים שבין האצבעות.

הוויכוח נמשך כל הלילה. לפנות בוקר מחליט ועד־ההגנה סופית שאין לשלוח עזרה לשני היישובים העבריים האלה, היחידים הקיימים בשרון, אלא לפנותם. הדרך אליהם מסוכנת, לכן מוצעת להם עזרה בהובלת האנשים והרכוש לפתח־תקוה.

“יש לנו פלוגת שומרים־רוכבים נושאים נשק ברישיון. מלווים את השיירות לתל־אביב. אלה יצאו מחר בבוקר ללוות אתכם.” חותם שפירא את הוויכוח. “מלאבסים אמיצים אחד־אחד, מאומנים היטב. איתם גם אצא לעצור את שיח' שאקר אבו־קישק, אם יעז להתנפל על המושבה!”


*

בבוקר יום רביעי, ה־4 במאי, מופתעים הערבים שכני כפר־סבא להיווכח שהמושבה נעזבה. הם לא מאמינים למראה עיניהם. באים בהמוניהם, שודדים ולוקחים כל מה שאפשר לטלטל, ואחר כך מעלים את בנייני המושבה הקטנה באש. שיירת עגלות ריקות מפתח־תקוה, מלווה במשמר רוכבים מהמושבה, יוצאת בבוקר לעין־חי. כל היום עובר עליהם עד שמצליחים לאסוף את הפרות והסוסים ולהעמיס את הרכוש הניתן להעברה.


גם הבוקר יוצא שפירא לתל־אביב. משתתף בישיבה של ועד־הצירים הדנה בענייני ההגנה. ממשיך ללחוץ על הגשת עזרה צבאית לפתח־תקוה. בישיבה משתתף נחום סוקולוב. “נו, שפירא, מה אתה אומר למצב?” שואל המנהיג הציוני הידוע.

עיני שפירא מצטמצמות במבט פלדה שניצת באש כחול־עז, עם העשן המסתלסל ממקטרתו. “אם יש להם מזל, ואם הם רוצים לנסות אותו, שרק יעיזו לבוא לפתח־תקוה! בה תהיה קבורתם! אנחנו לא ניתן את עצמנו לשחיטה!”

סוקולוב מביט בו בתימהון ושותק.


*

אחר־הצהריים מודיע שמעון בנדל, מנהל תחנת־הרכבת ראס־אל־עין: “מטול כרם ומהכפרים שבהרי אפריים יוצאים אלפי ערבים כשמגמת פניהם פתח־תקוה – להחריבה מחר.”

לפנות־ערב מודיעים הצופים מגג בית רוזוב בן שתי הקומות, הנמצא ברחוב פינסקר, כי שתי המושבות הזעירות, כפר־סבא ועין־חי, עולות באש. הידיעה מעוררת התרגשות רבה. בזו אחר זו זורמות ידיעות על ריכוזים של ערבים בכפרים, ועל הכנות אחרונות לקראת המסע שנועד להשמיד את פתח־תקוה ולפתוח פתח להתקפה כללית של ערביי מרכז הארץ על היהודים ביפו ובתל־אביב.

קהל נסער זורם בהתרגשות רבה מקצות המושבה אל חצר בית־הוועד. יש צעקות ובכי. אישה צורחת: “העראברס ישחטו את כולנו!.. את כולנו!.. כמו שעשו בעג’מי…” והיא מסמנת על גרונה תנועת שחיטה.

“איפה שפירו?!” צועקים אחרים.

“מה יהיה על הילדים? על מי עזבו אותנו?”

“יהודים… לכו להתפלל…”

“שפירו צריך ללכת אל שיח' שאקר הידיד שלו ולהשפיע עליו…”

“רק שפירו יכול להגן על המושבה. הוא מכיר את הערבים ויודע להתהלך איתם…”

“בתקופה ששפירו היה ראש השומרים – לא היו קורים דברים כאלה!”


כאשר שפירא נמצא מחוץ למושבה, הפיקוד עובר לידי אבשלום גיסין, הצעיר שבין חברי ועד־ההגנה. אבשלום יוצא למרפסת הגבוהה והרחבה, בקומה השנייה של בית־הוועד, ומתייצב בראש גרם־המדרגות החיצוני, הפונה דרומה, במקום המשמש במה לכל אורח חשוב שמברך את אנשי המושבה. הוא עומד זקוף, שפתיו צרות, פניו מלוכסנים מעט והעור המתוח עליהם דק; מבנה גופו עדין וצנום, חרף היותו ספורטאי מצטיין. אבשלום פונה בדברי הרגעה לקהל הנסער, המצטופף למטה, בין עצי התות רחבי הצמרת.

“אצלנו זה לא יקרה! כל אחד מהמגינים שלנו יודע את מקומו. הערבים לא יצליחו להיכנס למושבה. ההגנה מאורגנת. יש נשק. והצבא הבטיח מכונית משוריינת,” משתדל אבשלום לעודד, כשהוא לופת את המעקה, העשוי פסי־ברזל דקים.

“שפירו! איפה שפירו!”

“אנחנו נשלח להודיע על המצב לשפירא ולוועד־ההגנה בתל־אביב.” מכיוון שאין קשר טלפוני בין המושבה לתל־אביב, ממשיך אבשלום ושואל ממרומי המרפסת: “מי מתנדב לנסוע לתל־אביב להזעיק את שפירא?”

זאב אורלוב ועימו נער בן חמש־עשרה, מרדכי, בנו של שפירא, יוצאים מתוך הקהל אל עבר גרם־המדרגות. בחצר בית־הוועד, בצל עצי התות הענפים, המשחירים באור השקיעה, עומדות גם ליבה־רוחל ובנותיה, המצפות לשובו של שפירא.

“איך את מרשה לילד בן החמש־עשרה לנסוע בסכנה כזאת?” שואלת שרה את אימה.

“מישהו מוכרח לצאת. ואם יתנדב אחר, וגם אימו תתנגד – מי יעשה מה שנחוץ? הוא התנדב, שיסע בשלום, ובעזרת השם גם יחזור בשלום!”

מרדכי שפירא וזאב אורלוב עולים על סוסים שהועמדו לרשותם ודוהרים באור הדמדומים מערבה, לתל־אביב.


באותה שעה חוזר שפירא בראש משמר שיירת העגלות והדיליג’אנס של הבאים מתל־אביב. בבואו לחצר של בית־הוועד הוא מוצא מאות גברים, נשים וילדים אחוזי בהלה. אבשלום הצעיר עודנו עומד על המרפסת למעלה, בראש גרם־המדרגות, ומשתדל להרגיע ולעודד. בהבחינם בשפירא פורצים הנאספים במחיאות־כפיים נרגשות, ואחדים ניגשים אליו לשמוע מה בפיו. אבל אבשלום קוטע אותם ושואל: “לא פגשת בדרך את זאב אורלוב עם מוטקה בנך?”


מתוך זהירות בחרו שני השליחים לא בדרך הראשית, המסוכנת בייחוד בשעות הלילה, אלא בנתיב אחר, בשביל שדות, לכן לא פגשו בשפירא. בתל־אביב מתראים השניים עם משה פנחסוביץ, חתנו של שפירא וגיסו של מרדכי, אשר נשאר בעיר כדי לעמוד בקשר עם ועד־ההגנה המרכזי. הם מוסרים לו את הידיעות ושבים מיד למושבה.


פנחסוביץ פונה לוועד־ההגנה התל־אביבי, שיושב בבית־המועצה בשדרות רוטשילד, נכנס לחדר פנימי שבו יושב נחום סוקולוב ליד מכשיר טלפון, ואומר לו: “הערבים מרכזים התקפה על פתח־תקוה שתהיה מחר בבוקר. עליכם לדרוש מיד מהשלטון הצבאי לשלוח מחר, השכם בבוקר, מכונית משוריינת אל אדמת הביצה, לגבול שבט אבו־קישק, כדי שתעצור את הבידואים המתנפלים.”


*

אותו ערב מקיים הוועד, בראשות דיזנגוף ומנהיגי היישוב העברי, ישיבה מורחבת עם גנרל דידס, המזכיר הראשי של השלטון האזרחי הבריטי בארץ. הגנרל נמנה על אותם אנגלים שמתייחסים ביושר ליישוב העברי, ואינו מן הרוקמים מזימות נגדו. הוא אומר:

“לא כדאי לשלוח מכונית משוריינת אחת. יותר טוב פרשים, שמסוגלים לנוע ללא קושי בדרכים משובשות וגם בשטחים שאין בהם כל דרך. שלחתי כבר פקודה טלגראפית לטול־כרם. בבוקר תצאינה שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי, ברכבת לתחנת ראס־אל־עין, ומשם ירכבו לפתח־תקוה.”


אם למישהו היה ספק לגבי מה שצופן בחובו העתיד – מוארות עתה סביבות המושבה במדורות־אש שמועלות ליד הכפרים הערביים, איתות לכוחותיהם שמחר יעלו יחד על פתח־תקוה. בקומה העליונה של בית ועד־המושבה, לאור מנורת הנפט, יושבים שפירא וחבריו לוועד.

“כאשר יחזרו הרוכבים מליווי השיירה לעין־חי,” אומר ירקוני, “יצטרפו גם הם למגינים הרגלים, בקו העמדות הראשי, בצפון המושבה.”

“לא נפרק את פלוגת הרוכבים שגייסנו לליווי השיירות ולתצפית,” אומר שפירא. “סידרנו שיהיו חמושים בנשק הטוב. הם כשלושים מצעירי המושבה, שהתנדבו בהתלהבות להיות חיל החלוץ, ועליהם אני סומך. איתם אצא בבוקר מול הערבים, אם מישהו מהם יעיז להתקרב למושבה!”

“אתמול, שפירא, אמרת לאנשי כפר־סבא ועין־חי שאסור לפצל כוחות!” פורש ירקוני את כף ידו מול עיני שפירא, וסוגר אותה באגרוף. “עכשיו אתה אומר ההיפך?”

“כאן זה דבר אחר. זאת הדרך שלי. זאת השפה ששיח' שאקר מבין! צריך לעצור את אבו־קישק ואנשיו לפני שהם יתלהבו לחשוב שהדרך למושבה פתוחה לפניהם. אני מכיר אותם, זאת מלחמה, אבל צריך לדעת להפחיד, להרתיע, ומי שמפחד לצאת – שישאר מאחור! די! די!” הוא מקיש במקטרת על השולחן כדי להדגיש את דבריו.

יוצאי הגדוד העברי וירקוני בראשם, מתנגדים בכל תוקף: “לא די! בגדוד למדנו קצת להילחם, יש טאקטיקה של חיל־רגלים. עברו ימי הפאנטאזיות. על המושבה צריך להגן, לארגן עמדות, להכניס חבר’ה, לחלק בעמדות את מעט הרובים שיש לנו, ושם לחכות לערבים שיתקפו אותנו, ואנחנו נהדוף אותם – כי לא נוכל להתחכם יותר מדי בהצגות. כך לוחמים היום, לא בשיטות שלחמו שומרי השדות נגד הרועים.”

אבל האיכרים, ובעיקר צעירי המושבה, בהנהגת שפירא, מתעקשים: “לא! צריך אולי גם להיות בעמדות, אבל מול הערבים שיבואו לתקוף נארגן כמה שאפשר יותר רוכבים עם רובים ואקדחים ונצא לקראתם ונוכל אולי להכריע, להבריח אותם, בקרב בשדה הפתוח.” והם מתעקשים שפלוגת הרוכבים תגויס בתור יחידה עצמאית שתצא לקראת הערבים. ואילו הרגלים עם הנשק הפחות טוב, יישארו בקו העמדות.

ירקוני לא מוותר, וחוזר בקפדנות: “עברו ימי הפאנאטזיה! גם לערבים יש כבר מושג על דרכי המלחמה. הפרשים שלנו יהיו מטרה לכדורים שלהם. הערבים יתחפרו בשטח ויפגעו בנו,” והוא פונה לאבשלום גיסין: “בתור קצין צבא, אתה צריך להבין את הסכנה שבתוכנית של שפירא. לצאת על סוסים מול האש – זאת מלחמה של אופריטה. זה פיאסקו. זה מזמין אסון.”

ירקוני צנום וממושקף, נראה מורה יותר מאשר חייל. דבריו שקטים אך תקיפים. הוא מלמד בבית־הספר פיק"א, וכוורן מומחה. בדבורים העוקצניות הוא נוהג לטפל בעדינות כה רבה, שאינו נזקק לכפפות בעת פתיחת הכוורת, אך בתלמידיו הוא נוהג בתקיפות. אין הוא איש פשרות, יחסיו עם בני־אדם נקבעים על־פי התרשמותו מהם, לשלילה או לחיוב, ומדעתו אינו זז.

אבשלום מחייך, עונה לירקוני בקור־רוח מוזר, אפילו מרגיז: “בחרתם בשפירא לראש ועד־ההגנה, הוא המפקד ועלינו להישמע לו.”

והצעירים מטיחים: “מה ירקוני חושב לו? שנחכה להם במושבה? צריך לצאת ולעצור אותם לפני שהם מגיעים לפרדסים! רק כך נרתיע אותם!”

קשה לערער על סמכותו של שפירא. ביטחון המושבה תלוי בו עתה. רק עליו סומכים התושבים, בעיניים עצומות, שיוכל להצילם. מתנגדיו יוצאי הגדוד, ואבשלום, לא מעיזים למרוד בפקודתו, אולי הם חוששים להיראות בעיני חברם הקשיש כנזהרים־מדי וכפחדנים? תוכנית שפירא מתקבלת, ואולם הוועד מחליט כי ירקוני, שמתעקש כל־כך, יתמנה למפקד של קו העמדות. ירקוני עוד מנסה לשכנע את חבריו לקבל את דעתו, אך אין שומעים לעצתו.


בחשכת הלילה יוצאת לדרך שיירה גדולה מעין־חי לפתח־תקוה. בקרבת המחנה של שבט אבו־קישק באים לקראתם עשרות רוכבים בידואים. נשמעות יריות. הבידואים מצליחים לשדוד חלק מהבקר. המשמר, המצוייד ברובים אנגליים, פותח באש חזקה שמרתיעה את התוקפים מלהתקרב לשיירה עצמה. כאשר אנשי אבו־קישק חוזרים למחנה, הם מספרים גוזמאות רבות על הנשק הרב שבו מצויידים אנשי פתח־תקוה.


קרוב לחצות מתקבלת ידיעה שבמחנה אבו־קישק כבר מרוכזים לוחמים ערבים מכפרים קרובים ורחוקים. המתיחות עולה לשיאה. יש חרדה גדולה לגורל המושבה. הידיעות מספרות שאלפים נערכים להתקפה, ובין העומדים בראש – ערבים ששירתו בצבא התורכי. מטרתם ברורה – הריסת פתח־תקוה עד היסוד.


אבשלום גיסין, מלווה על־ידי ירקוני, מוטל מאירי, משה נוביק ואחרים, נע כל הלילה על סוסו, בודק את המשמרות ומעודד את העומדים בהן. הפעילים בשמירה ובהתגוננות אינם ישנים כמעט זה היום הרביעי. הם מנמנמים בעמדות לפי התור. רק הפרשים סרים לעיתים לבתיהם, עם עלות השחר, לחטוף שינה קצרה, וחוזרים לחצר הוועד, ומשם לעמדות ולדרכים.


*

תוכנית ההתקפה על פתח־תקוה מעובדת על־ידי ערבים מטייבה ומטול־כרם, ששירתו כקצינים בצבא התורכי. בראש אירגון ההתקפה עומד שיח' נג’יב מהכפר טירה, שבקרבת וילהלמה ויהודיה. הוא איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב.

שיח' שאקר אבו־קישק הצעיר, ראש שבט הבידואים, שכניה של פתח־תקוה, מהסס תחילה. אמנם כל פעם שהוא רוכב ליפו, ורואה את בתיה החדשים של תל־אביב, נחמץ ליבו. עוד מעט יהיה אפשר לראות את בתי היהודים מהגבעה שלו. אולי צודקים חבריו ביפו שאומרים שהציונים רוצים להשתלט על כל הארץ, בעזרת בלפור, ולבסוף יקחו ממנו גם את אדמותיו שלו, אפילו אם ישלמו כסף טוב עבורן. ומי יודע מה אלה יבנו כאן, יחרב־ביתהום!?

מצד שני, הוא אינו מאמין בניצחון על המושבה החזקה, שמוכרת לו היטב. אביו וסבו מנוחתם־עדן היו ביחסים טובים עימה במשך שנים, אנשיו עובדים בה, ושיח' איברהים־מיכו, העומד בראשה, הוא כמעט אפוטרופוס שלו, שאותו הוא זוכר, לטובה, מהיותו ילד.

אך שאקר אינו שליט יחיד בשבט, המחולק לחמולות עצמאיות. שיח' נג’יב מתרה בו: “השבט שלך ילך להתקפה. כך הוחלט. ואם אתה תישאר באוהל – תאבד את שלטונך ומעמדך! אבל אם תבוא איתנו – סוסת שיח' איברהים־מיכו תהיה לך, והיפה בבנות המושבה – שפחתך, והבית העשיר ביותר, בית רוזוב – שלך יהיה!”


קודמת להתקפה עבודת אירגון ותעמולה ממושכת. הוועד המוסלמי־נוצרי מסית נגד היהודים והציונות ברחבי הארץ. במשך שבועות וחודשים מסיתים שיח’ים, דרווישים ונכבדים אחרים את הכפריים להתנפל על המושבות. אך אלה פוחדים להתקיף את פתח־תקוה, ומסכימים לכך רק לאחר שמתחברים יחד שלושים־ושניים כפרים מן העמק ומן ההר, מקלקיליה ומטול־כרם, וגם ערבים רבים משכם ומערים רחוקות, אפילו מעזה. התוקפים אינם רוצים לוותר על אנשי אבו־קישק מפני שאלה עובדים אצל איכרי פתח־תקוה בשדות ובחצרות, ויודעים את כל מבואותיה של המושבה. מלבד זאת נוח להתרכז להתקפה במחנה אבו־קישק, מרחק ארבעה־חמישה קילומטר בלבד מהמושבה.


לאחר שהצטרף לתוכנית ההתקפה, עושה זאת שיח' שאקר בכל ליבו. הלילה הוא עורך סעודה נדיבה: נשחטים ארבעים כבשים להאכיל את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל עם עלות השחר על פתח־תקוה. נשים אופות פיתות דקות, זקנים מופקדים על הקפה. באוהל הגדול מצטופפים בישיבה מזרחית עשרות מבני־השבט ואורחים. אלה מהם שמכירים את המושבה כבר מחלקים ביניהם את הנשים הצעירות ומונים את יופיין, אחת לאחת, בפני הבאים־לקרב ממרחק, משבטים במרכז הארץ, עד הים ועד סידנא־עלי. בשיחות מבטיחים להרוג במושבה עד האחרון, להוציא משם כל מה שאפשר, ולהעלות באש את הבתים. מאוהל סמוך עולה שירה חדגונית של נשים. גמלים רובצים בחשיכה, טעונים פחי־נפט על דבשותיהם.

בראש מחנה הבידואים מתייצב שיח' שאקר אבו־קישק. בראש הפלאחים, הבאים מעשרות כפרים, עומד השיח' נג’יב.


נשים וילדים צוברים במושבה גלי אבנים בפינות רחוב, מכינים אבנים כבדות וסירי חול על אדני חלונות בבתים, ביחוד מבצרים חלונות בבתים בני קומה שנייה. נשים מכינות בקבוקים מלאים חומצה גפריתית מאכלת, הקרויה “מי־אש”. הלילה איש לא פושט את בגדיו במושבה. נשים רבות הולכות לישון כאשר מוט ברזל או אלה לידן במיטה. יש השואלים בלילה זה: הניפגש מחר? התמשיך פתח־תקוה להתקיים?


 

פרק תשעה־עשר: הקרב הגדול על פתח־תקוה, באים הפרשים

ההודים

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר־סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח־תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה־5 במאי, כ“ז בניסן תרפ”א.


שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות־מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית־הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

“עין־חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות.”

מגיע רוכב שני: “הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית־צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי־האריזה בבחריה עולות באש!”

ועוד אחד: “הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו־רבח!”


אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג’ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין־גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו־ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה־רוחל: “לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם.” ולשליח עונה: “לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין־גנים.”

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו־ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

“השומרים של מלאבס עושים רעש גדול… טוך, טוך, טוך… כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה…” ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד־ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: “עין־חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!”


שפירא מגיע מיד לבית ועד־המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד־ההגנה: “אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!”

“לא!” משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. “עלינו לפעול בקור־רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!”

ירקוני מחזק את דבריו: “מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו־ההגנה הראשי של סוללת־המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!”

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: “מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!”

“הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!”

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.


המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב־רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי־אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו־קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג’יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת־מלקחיים גם מדרום על־ידי ערביי יהודיה, כפר־ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.


ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית־הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד־ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי־דאגה ללוות את בני־משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.


שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו־קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת־כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו־קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות־הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח’־אל־משייח‘, ואתה, שיח’ שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי־צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד־ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה־עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית־ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון־מזרח, פרדס קרול בצפון־מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.


*

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד־ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד־המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם־המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

“אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח־תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד־המושבה, לבית־ספר פיק”א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית־הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית…" נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: “שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!”

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד־ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

“לעלות על הסוסים! אחריי!”

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו־לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת “המשי השחור”, רוכב ברחוב חובבי־ציון לעבר בית־הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים־צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים־וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר־שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי־ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים־וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק־שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי־לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו־ההגנה הראשי, “הקו השני”, בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין־חי. שניהם חיילים־לשעבר ב“גדוד העברי”. איתן עתיד לימים להתיישב בתל־עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

“אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה.”

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו־הגנה מפותל, מול סוללת־המסילה, הפרדסים, ובית־אריזה של חברת “פרדס”. מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו־ההגנה השני והלפני־אחרון של המושבה.


בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת־הברזל מתחנת ראס־אל־עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח־תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת־הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה־זלמן גיסין, העומד בראש ועד־המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.


בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

“אנגלישע ביקסען – פאראויס!” כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים־וחמישה פרשים, צפונה־מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה־מערבה לביצה ולמחנה אבו־קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.


חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה־מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.


פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

“קח כמה חבר’ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע.”

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק־הירש, הוא יצחק־צבי בנו־בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו־קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

“אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני,” אומר משה נוביק.


אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. “מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?” הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. “מדוע לא שמעתם בקולי?”

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

“נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!”

“לא!” אומר שפירא. “אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם.”

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.


אבשלום פוקד: “לפתוח עוד פירצה!”

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על־פני שטח של כמה עשרות מטרים.

“לירות כל פעם מפירצה אחרת!”

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: “משה, אני פצוע. חם לי בראש!”

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. “אני הפצוע,” הוא אומר למאירי, “זה הדם שלי שניתז עליך.”

“תן לי את הכדורים שלך,” עונה לו מאירי, “ורוץ למושבה!”


בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני־מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון־מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת־הרכבת.


כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: “משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!” אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: “תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!”

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.


הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח־תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

“ענדכום איברהים־מיכו! עליהום! ראס איברהים־מיכו! עליהום!” גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים־מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים־מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר־כדורים מהפרדסים.


*

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק־הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון־מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית־האריזה של חברת “פרדס”, ניטשה כבר על־ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.


קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

“אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!” אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: “כל עוד יש כדורים – לא ניסוג.”


כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן־מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך־הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.


אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו־לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר־בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא – הג’דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.


*

עם נטישת הגבעה על־ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים־וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

“אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!” – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: “עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים־מיכו?!” – איפה אתה איברהים־מיכו? – “ענדכום איברהים־מיכו!”

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.


הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו־ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים־צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק־הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

“אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!”


הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.


על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה “פרדס” העשוי פחי־אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

“אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!” צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח־תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: “ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך.”

אלעזר גולומב אומר לירקוני: “אבשלום איננו!” – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.


במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג’יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק־הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

“זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!” אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק־הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: “אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!” והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.


תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב־השהייה על סוללת־הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית־האריזה “פרדס”, מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן־מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.


כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו־קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח־תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח’ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי־נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

“עליהום! עליהום!”

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת־הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני־המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת־הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד־המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית־האריזה “פרדס” הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית־האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.


שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה־שמואל ראב, מנחם־יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: “הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות.”

שפירא מזהיר: “אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות־שווא!”

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית־האריזה “פרדס”, יורה משם ומטריד את המגינים.

“יצחק־הירש!” קורא שפירא אל בכורו, “השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!”

יצחק־הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.


פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על־ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת־המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה־הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.


*

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול־כרם לראס־אל־עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח־תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס־אל־עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח־תקוה, ומדרום לטול־כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי־עקיפין, ומודיעים לוועד־ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד־ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

“צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס־אל־עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה.”

“מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך,” אומר אחר. “לא בראס־אל־עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו.”

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?


*

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן־יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.


מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי־ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית־הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

“מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?” שואל נוביק.

“הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול,” עונה שפירא.

“קח לך סוס אחר, או לך ברגל!”

“אני מוכרח קודם לשתות קפה.”

“רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס־אל־עין…”

“אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית־הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק.”


כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

“הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס־אל־עין ולהזמין את הצבא?”

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.


בנימין שטמפפר, נער בן חמש־עשרה, תופס סוס ללא־בעלים, דוהר לבית ועד־המושבה ומשם לעמדות. הלוך־וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: “מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?” – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.


*

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות “עליהום! עליהום!” ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית־האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי־ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר־סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון־יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית־האריזה “פרדס”, הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית־האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: “ופקה! – חזור לעמדה!” אך הוא כבר נפגע ורק שואל: “האם אחיה?” חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.


לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב“גדוד העברי” – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין־גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. “להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!” הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח…

“אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!”

טראחחח…

“פאייר!”

טראחחח…

“פאייר!”

טראחחח…

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.


היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד־המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: “שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!”

בעוד הוויכוח בוועד־ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר־כך אומר לאחד העומדים לידו:

“תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות.”

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

“אני לא ארכב בדרך הישירה לתל־אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!” אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי־פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל־אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח־תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס־אל־עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.


כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג’נין לראס־אל־עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת־הרכבת בראס־אל־עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח־תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח־תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת־הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח־תקוה.

“אנגליש אופיצר?” פונה נוביק לקפיטן.

“יס?”

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

“עראב בומבארד פתח־תקוה קולוני, קום הלפ… אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ… טויט אלע מענטשן… פיפל… קום הלפ!” כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.


*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי־ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח־תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד־המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית־הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי־התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו־של־עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח־תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית־הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, “קודש הקדשים” – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.


במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית־המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת־גבר: “הרגו את אבשלום, יש פצועים!” – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת־אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים־צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית־החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם־מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד“ר א. כהן וד”ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה־עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית־המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.


הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי־לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות־שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל־כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על־ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים־אל־פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא־יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג’לג’וליה, כפר־סבא הערבית וטול־כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי־נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר־כך את המושבה, על־כל־פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות־שמחה את בתי־המנוע.


כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול־ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני־המושבה, ששיקול־דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי־טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

“הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!”

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: “עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!”

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון־כוחם את מגיני המושבה המעטים.


המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי־דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

“מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?” מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו־קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית־האריזה “פרדס”. כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת־ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.


ברגעי־המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

“!One for eight”

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל־רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית־האריזה “פרדס”, והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת־הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

“ביקאפי! אירג’עו!” מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית־האריזה, מתברר להם שאנשי פתח־תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות־ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית־האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים־גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.


באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית־הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

“איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס־אל־עין!”

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה־דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת־יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן־אחמד אבן־חמד אל־מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

“דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים־מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?” איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

“עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!” הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת־נקם: “עראב מוסלם, הינד מוסלם!” ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.


אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו־קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול־כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.


אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי־הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי־ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני־המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף־סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח־תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.


ואולם המערכה עדיין לא תמה.


 

פרק עשרים: האווירון זורק פצצות… ושפירא נאסר

עם תחילת נסיגתם של הערבים בחזית הצפונית יוצא מוטל מאירי עם שניים מחבריו לחפש את עקבות אבשלום, שלא חזר מן הקרב. לאחר שהם מגלים את הגופה, ובה אותות התעללות נוראים, מסיר מאירי את מעילו ומכסה בו את חברו־לקרב. על שני רובים נושאים שלושתם את אבשלום, בן העשרים־וחמש במותו, ומניחים אותו בינתיים בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר.

בחוזרו משם לתוך המושבה פוגש מאירי את משה גיסין.

“איפה אבשלום?” שואל האב על גורל בנו.

המאירי עושה בידו תנועה שפירושה כי נרצח.

בתגובה להודעה האיומה ניצב האב השכול דומם ושקט.

אומר לו מאירי: “משה, אני יכול להראות לך את דם בנך…” – וחושף בפניו את הכתמים על מעילו.

האב מנשק את הדם הקרוש, ואינו פורץ בבכי, רק שואל אם נמצא הגוף.


*

רק בשוב שפירא עם הפלוגה ההודית לחצר בית־הוועד, נודע לו בפירוט מה אירע בשעות האחרונות בכל אגפי החזית. גיסין, גרינשטיין ואורלוב נהרגו. רפופורט פצוע קשה ואין תקווה לחייו. בבית־החולים הזמני שבספרייה שוכבים תריסר פצועים, אבל ההתקפה נהדפה. לא מספיקים אנשי פתח־תקוה העייפים והנרגשים להירגע מעט אחר כל מה שעבר עליהם, והנה מתחילות לבוא שמועות על חזית חדשה.


*

עדיין אלה צהרי יום שרבי, יום חמישי, ה־5 במאי; מדרום, בכרמים בין יהודיה לפתח־תקוה, מחכה כבר שעות אחדות מחנה כבד, אשר איש במושבה לא שם לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו עד כה בעצירת ההתנפלות מצפון.

נאספים תושבי יהודיה, רנטיה, כפר־ענא, טירה, קולה, אומזרע וכפרים רחוקים יותר, עם סוסים, חמורים, שקים – הכל מוכן לשוד. רבים מערביי יהודיה עובדים שנים רבות בפתח־תקוה, חלקם נשאר בה עד אתמול. יש בהם בחורים בהירי שיער ותכולי עיניים, שאימותיהם עבדו במושבה בצעירותן והרו לאיכריה. את הזמן מעבירים הפלאחים בחיפוש אחר פינת צל תחת העצים המעטים, בכריעה מזרחית שפופה, ובשיחות שוקקות, כיצד יחלקו ביניהם את הבתים והנשים, ומי הן היפות בבנות המושבה. כפריים אלה נחשבים מתונים יותר, לא אנשי מלחמה. הם מחכים שהבידואים יכבשו, ואז יבואו הם לקחת שלל מבתיה של המושבה העשירה.

לכאורה החזית השנייה בדרום אינה צריכה להפתיע. היה ידוע שההתארגנות הערבית, בהנהגת השיח' נג’יב מהכפר טירה שליד יהודיה, קבעה מראש להתקיף גם מכיוון זה. שיח' נג’יב, איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב, הוא המוח המארגן של ההתקפה מדרום. הוא גייס מחנה ערבי המונה מאות אנשים. אך בניגוד למצב בחזית הצפונית, כאן יש רק מעט נשק חם.


הצופים שהעמידו הערבים בקצה יהודיה שומעים שהיריות הבאות מצפון, מכיוון המושבה, הולכות ונחלשות עד שנפסקות לחלוטין. הם מודיעים לשיח' נג’יב, המסיק מכך שנשברה ההתנגדות העברית, ואפשר להתנפל על השלל.

שליח נלהב, שעזב לפני כשעה את החזית הצפונית, מודיע: “חאלס! נגמר! ההגנה שלהם התמוטטה, ואנשינו כבר נכנסים למושבה.”

לקול יריות מאקדחו של שיח' נג’יב, מתחילים הדרומיים לנוע בקולות צהלה, כשהוא רוכב בראש על סוסו. בעקבותיהם גמלים עמוסים פחי־נפט להצית את הבתים, וכלים ועגלות לאסוף את השלל. המחנה מתנהל בדומה למחנה הצפוני, בבוקר ־ גברים לקרב, נשים להלהבה בצריחות גרון, וכאלה שערוכות לנשיאת השלל.


*

מול מחנה ערבי גדול זה מציבה פתח־תקוה חמישה בחורים: יוסף שפושניק, אברהם איכילוב, נחמיה ישראלית, וודבוז ויוסף לוין, ונוסף להם נער אמיץ אחד מתתיהו ליפשיץ. בידיהם יחד רק שלושה רובים, ועליהם מוטל לחסום את הגבול הדרומי של המושבה. הם מתבצרים על גג הבריכה של שטרייט, שהיא כמעט מחוץ למושבה, “גן הנשיא” של היום.

שעה שהתנהלו קרבות בצפון, שרר כאן שקט מוזר. עתה הוא מופרע בקול רעש והמולת צעקות, צריחות, יללות ויריות.

“קפוץ על הסוס ורד למטה, למושבה, לבקש עזרה! אחרת אנחנו אבודים,” אומר שפושניק לליפשיץ.


לקראת שלוש אחר־הצהריים מתאשרת שמועת ההתקפה על־ידי אווירון־סיור צבאי, שנשלח משדה־התעופה ברמלה, בפקודת הקולונל בירון. בדרכו למושבה רואה הטייס, קצין התעופה הבריטי פלין, מאות ערבים באים מצד דרום, מהם כעשרים חמושים ברובים. הוא זורק ארבע פצצות אזהרה. כאשר המריא מרמלה קיבל פקודה מפורשת לפזר את הערבים על־ידי הפגנת כוח והפחדה אך לא בפגיעות ישירות.

 תחילה גורמת ההפצצה למהומה ולמבוכה גדולה בקרב המתנפלים, אך בראותם שהפצצות נופלות במרחק־מה מדרכם, ואיש מהם לא נפגע, הם מכוונים את רוביהם כלפי האווירון ויורים לעברו. האווירון מתרחק. הם מתעודדים וממשיכים בדרכם קדימה, כחשים שהטייס נצטווה רק להפחיד ולא לפגוע.

האווירון ממשיך בטיסתו לפתח־תקוה, חג בשמי המושבה ומטיל ארצה פתקה לקציני הצבא: “מחנה מתנפלים, בהם גם חמושים ברובים, עולה אל המושבה מצד הכפר יהודיה.”

מרגע בואו קיבל הצבא על עצמו את הגנת המושבה, וכאשר מגיעה הידיעה לקפיטן הודסון הוא שולח לעצירת ההתקפה את סגנו, לויטננט ויקרס, מפקד פלוגת הפרשים ההודים השנייה, שנכנסה זה לא כבר למושבה. ויקרס פוקד על חייליו ההודים לעלות מיד על הסוסים, ולוקח איתו שני פתח־תקוואים, את אברהם שפירא ועוד צעיר יודע אנגלית, יהודה בלום, בתור מורי־דרך.

בכידונים נטויים קדימה וברובים דרוכים, דוהרים עשרות פרשים הודים לחזית הדרומית. פלין חג עדיין במרומים באווירונו ומכוון את הצבא אל החזית הערבית. הוא משליך, הפעם ממש קרוב למתנפלים, שתי פצצות שזורעות בהם בהלה רבה ועוצרות אותם, וחוזר לשדה־התעופה הצבאי ברמלה.

במרחק כשני קילומטרים מדרום למושבה, בין כרמי השקדים של אדמת “גאולה”, לימים היישובים “היובל” ו“בהדרגה”, פוגשים ההודים בערבים. אלה מופתעים למראה צבא היוצא לקראתם, ונסוגים לשדות יהודיה, אולם אחדים מביניהם מעיזים לירות. ההודים משיבים באש חזקה ומפילים מביניהם שבעה חללים וחמישה־עשר פצועים, וגם מזנבים במפגרים־לסגת ובפצועים. רבים נהרגים, מלבד הפצועים שהספיקו הערבים להסיע על עגלות וגמלים שעליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.


*

רק אחד מנכבדי יהודיה, שיח' עלי מחמוד, ראש חמולת מנסרה, ניסה לעצור בבני־כפרו מלהשתתף בהתנפלות, אך לשווא. אחיו עבדול עזיז חזר הבוקר ברכבת מטבריה לראס־אל־עין, בא ברגל לפתח־תקוה, לקח בהשאלה חמור מפרץ פסקל ורכב עליו ליהודיה, כאן ירד מעל החמור, שלח את שני בניו למלחמה, ושניהם שרועים עתה בשדה, הרוגים.


*

בינתיים מגיעה מיפו לסביבת פתח־תקוה מכונית משוריינת, שהשלטונות הבטיחו שתבוא יום קודם, ב־4 במאי. יושבים בה חיילים בריטים עם מפקדם לויטננט ברדשווי, ופסקל שצורף אליהם כמורה־דרך. המכונית, המצויידת במכונת־ירייה, מצטרפת לפלוגת ההודים השנייה, אך שוקעת בחולות ואינה מצליחה להגיע למקום הקרב. לויטננט ברדשווי מבחין בשתי קבוצות ערבים, שבראש אחת מהן צועד שוטר ערבי, ופוקד לפזר אותן באש מכונת־הירייה.


*

לויטננט ויקרס שולח את שפירא להביא מהמושבה עגלות להובלת ההרוגים והפצועים. שפירא מופיע בדהרה ויורד ברחוב רוטשילד מהגבעה עד פינת חובבי־ציון. כאן מחכים רבים לידיעות מהחזית הדרומית. ברדתו מהסוס נוקע שפירא את רגלו. נושאים אותו לבית סמוך, ביתו של שלמה יטקובסקי, ומושיבים אותו על המרפסת. הוא מוסר מיד את פקודת הקצין הבריטי, ומבקש לשתות מים. בעלת־הבית מגישה לו חלב, ותוך מכאוביו הוא אומר בבת־צחוק: “מים שאל – חלב נתנה!” – ומבקש שיביאו לו מביתו מקטרת.


*

שלוש עגלות שנשלחו מהמושבה חוזרות טעונות חמישה־עשר הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. גופות החיים והמתים נערמות לגובה בין סולמות־הצד כמו בעגלות עמוסות קציר. העגלות נכנסות למושבה מצד דרום, ברחוב רוטשילד. בהגיען לפינת חובבי־ציון, פורץ כעסם של הפתח־תקוואים, שאך שעות אחדות קודם־לכן עמדו בסכנת הכחדה. הם זועמים על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים רבים שעבדו במשך שנים במושבה, היו מוכרים היטב ליושביה ויחסי ידידות שררו ביניהם. התושבים מתגודדים סביב לעגלות ומנסים לדקור את המתים וגם את הפצועים, מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים מבקש לשפוך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים להגנת המושבה.

שפירא נקוע־הרגל שומע את המהומה ממקום מושבו במרפסת בית יטקובסקי, ומבקש שיעזרו לו לרדת לרחוב. צולע, הוא גוער בדוקרים ומרחיק אותם מהעגלות, אך אלה צועקים כלפיו:

“מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!”

“לא! לעולם לא!” וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש שפירא אל עגלה עמוסה, שולף את חרבו מנדנה, טובל את להבה בשלולית הדם שנאספה מתחת לעגלה ומניף את הלהב, שדבקו בו פירורי חול ספוגים בדם – גבוה מול פני הקהל וצועק:

“אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, אברהם שפירא, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף־רגלו של ערבי בפתח־תקוה!”

הכאבים מתגברים עליו, והוא נלקח לטיפול בבית־החולים הזמני.


*

אותה שעה יוצאים ממחבואם באחת הרפתות שני ערבים, איש ואשתו, מרועי המושבה, שהסתתרו בתוכה מיום אתמול ועתה, לשמע הקולות, הם סבורים כי המושבה נכבשה כבר בידי אבו־קישק. התושבים הנזעמים רוצים לירות בהם. ירקוני אינו מניח לגעת בהם, אולם הוא נקרא בדחיפות אל קפיטן הודסון, בדרישה לספק שעורה לסוסי הצבא. ירקוני נאלץ עתה למלא אחדים מתפקידיו של שפירא, השוכב בבית־החולים.

כאשר ירקוני חוזר למקום – הערבי והערבייה כבר הרוגים, וגוויותיהם מושלכות על אחת העגלות המלאות.


*

הקצינים הבריטים, שראו את המחנה הגדול של אלפי ערבים שעלה על פתח־תקוה, נדהמים להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם. הם מרבים לחקור ולשאול כיצד קרה הדבר. לפנות ערב, כאשר נודע כי הערבים גורשו בחרפה מכל גבולות המושבה, יוצאים כל תושבי המושבה מהבתים ומתכנסים בכיכר המייסדים שבמרכז. השמחה יוצאת מכל לב, מתנשקים ורוקדים זקנים וצעירים. חרף הקורבנות והפצועים, פורצים מעגלי שירה ומחולות על שפתח־תקוה לא נפלה.


*

החיילים ההודים נשארים ללון במושבה. למחרת, יום שישי, חוזר חלק מהם למחנה בטול־כרם, אך הנותרים אמורים לחנות כאן ימים אחדים. האווירון מגיח מדי פעם ומסייר בשמי המושבה ועל סביבותיה. ביום שישי מוחזרות גוויות הערבים, שהיו מונחות כל הלילה בעגלות, עד לגבול של אדמות הכפר יהודיה, שם מקבלים אותם אנשי הכפר וקוברים את חלליהם. בדרך נאספים עוד חללים. אנשי פתח־תקוה שולחים להודיע גם ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם עונים שאין במושבה מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים מכירים כמה מהם, שנהגו לבוא למושבה, מוכרי פחמים וסיד. הם כורים להם קבר אחים, ובבור אחד נטמנים ארבעים איש. לימים משתרע שם שדה עגבניות.


*

ההלווייה של שלושת הנופלים מתקיימת ביום שישי לפנות־ערב. משתתפת בה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יוצאים לחלוק את הכבוד האחרון. הצבא הבריטי מיוצג על־ידי קבוצת קצינים, שמצדיעים לגיבורי המושבה. כאשר מובאות הגוויות העטופות בטליתות לרחבה ברחוב רוטשילד פינת חובבי־ציון, מעמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, בנו של יהודה, ואומר:

“אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת־דומייה על הארץ במשך חצי שעה.”

כל הקהל יושב ובהמוניו גועה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכת כחצי שעה. המראה מזעזע. מאות אנשים יושבים על האדמה ובוכים מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, המכבדים בנוכחותם את מסע האבל, עומדים סביב ועיניהם דומעות.

אז מסיים ראב את הדומייה, רומז לקהל לקום על רגליו, ואומר: “בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח־תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת־היישוב!”

בגלל רגלו הנקועה מובא אברהם שפירא אל ההלווייה כשהוא נתמך בידי שני מלוווים. הוא חוזר על דבריו מאתמול ועל דברי ראב: “לא תוסיף עוד לדרוך כף־רגלו של פועל ערבי בפרדסי המושבה. הפועלים הערבים ידעו מראש על ההתקפה, נשמעו לפקודות המסיתים נגדנו, עזבו את מקומות העבודה, והיו מהם גם במחנה המתנפלים עלינו, נותני לחמם.”

שפירא מרים ידו ומשביע את הקהל, בהציבו את רב המושבה לעד, שהמושבה תפצה ותדאג למשפחות האומללות שנשארו ללא תומך ועזר. ובהשפילו עיניו אל הגוויות המונחות על האדמה, מתפרצת זעקה מנהמת ליבו:

“אבשלום! אבשלום! מדוע ירדת מהסוסה? מדוע קשרת אותה למטה?! מדוע לא שמעת בקולי?..”


ההלווייה יוצאת לדרכה. רחוב חובבי־ציון הולך ומשחיר לאורכו במלווים המתקדמים לעבר בית־הכנסת הגדול. מניחים את הגוויות על הרחבה המוגבהת מהרחוב. משה גיסין מספיד את בנו מעל הרחבה, ואומר דברים אמיצים ולא שיגרתיים:

“אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח־תקוה. אני מתגאה בבני אבשלום, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אבשלום בני, מסרת את דמך לעם שלך… נפלת בהגנה על פתח תקוה, ואתה בן עשרים־וחמש שנה בלבד…”

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות, ורב המושבה ממשיך: “ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו.”


לפנות־ערב צועדת ההלווייה בהמשך חובבי־ציון, עוברת בכיכר המייסדים וברחוב פינסקר, חוצה את הפרדסים בנתיבו האחרון של אבשלום, שהוא גם הדרך הישנה לגבעת בית־הקברות. במרום הגבעה נחצב קבר למגיני המושבה. זאב אורלוב מת מפצעיו הקשים ביום ראשון, ה־8 במאי. הלווייתו מתקיימת למחרת בבוקר, וקברו ניכרה בצד קברם של חבריו.


*

פלוגת צבא בריטי יוצאת בשבת, ה־7 במאי, בליוויית מורי־דרך מפתח־תקוה, כמשלחת־עונשין אל “הבית הלבן”, מרכזו של השיח' שאקר אבו־קישק, המתנשא על גבעה צפונית לירקון, כיום בתחום מפעלי תע"ש. הבידואים של שיח' שאקר אבו־קישק פותחים ביריות, אך לצבא כוח־אש רב יותר. הבריטים כובשים את מעבר הירקון ועולים לגבעה. המפקד קורא לשיח' שאקר להיכנע, כי נותר לבד ואין לו סיכוי לעמוד נגד הצבא.

שיח' שאקר משנה טעמו. הוא מבקש להזמין את המשלחת לאוהל האירוח, ושואל מה בכלל רוצים ממנו.

“למסור את כל הנשק של השבט, ולהחזיר את הבקר שנשדד מפתח־תקוה.”

“אין לי נשק ואין בקר,” הוא משיב, למרות שעדיין עומד באוויר ריח אבקת־השריפה מן היריות שירו בני־שבטו.

לאחר משא־ומתן ניתנת לו ארכה של שעות אחדות למלא אחר תנאי הכניעה – למסור את הנשק ולהחזיר את העדר השדוד, אחרת – יישרף ביתו. הוא ממהר ליפו, להתייעץ עם מנהיגי הוועד המוסלמי־נוצרי, שעודדו אותו לצאת להתקפה. לאחר זמן הוא חוזר ובפיו דבריו הקודמים:

“מה רוצים ממני? אין כאן נשק, אין פרות. יכולים לחפש בכל השבט.”

“ניתנת לך עוד שעה אחת לחשוב בדבר ולציית לפקודה,” אומר המפקד הבריטי, “או שתוציא את כל חפציך מביתך בן שלושת החדרים, כי אם לא תציית לתנאים שלנו – נשרוף אותו עד שלא יישאר ממנו כלום!”

לפנות־ערב, לאחר שעוברת שעה, יוצקים חיילים בנזין על פינות הבית ומציתים אותו. שיח' שאקר פורץ בצעקות נוראות ורץ סביב ביתו כמי שחרב עליו עולמו.

“מה עשיתם לי? לא די שהמלאבסים הרגו אנשים שלי, עכשיו רק את הבית שלי, מכל הבתים בארץ, אתם שורפים?”

“הזהרתי אותך קודם, ולא שמעת. עכשיו עבר הזמן,” עונה המפקד הבריטי. ולאור הלהבות, על רקע שקיעה בים, ממערב, הוא מגיש לשיח' צו־מאסר חתום באשמה של הנהגת ההתנפלות, ולוקח אותו ליפו, להעמידו למשפט צבאי.


*

למחרת נמצא שפירא במכונית היוצאת מתל־אביב לירושלים, חבר במשלחת של נציגי המושבות אל הנציב העליון. הם מתכוונים לבקש ממנו פעולות נמרצות לשמירה על הביטחון בארץ. שפירא נושא עימו את דרישות אנשי פתח־תקוה: “הצבא יישאר במושבה. אווירון ימשיך לסייר לעיתים תכופות בשמיה. יסודר בה טלפון. יוחזר העדר הגזול. ויגורשו המנהיגים, המנהלים פעולות הסתה נגד המושבה בכפרים הערביים הסמוכים לה.”

ליד רהט המים הידוע בשמו סביל אבו־נבוט שביציאה מיפו, עוצר משמר שוטרים את המכונית ואוסר את שפירא בתואנה שהוא נושא עימו אקדח ללא רישיון. שפירא מבלה לילה במעצר המשטרה ביפו. למחרת, יום שני, ה־16 במאי, הוא מובא לשופט ומשתחרר ממאסר לאחר שמשלם קנס 110 גרוש מצרי, המטבע הנהוג עדיין בארץ.


השלטון האנגלי מנסה לאזן את יחסו ליישוב העברי ולערבים, לאזן בין מעצר אבו־קישק ואחדים מראשי הערבים ביפו, שנאשמים באירגון הפרעות, לבין תלונות ערביי יהודיה כי הלכו לתומם ולא היתה להם שום כוונה לתקוף, וכי לפתע ירו לעברם הפתח־תקוואים והרגו חמישה־עשר מאנשיהם. הוכחה לכך – כל ההרוגים נמצאו על אדמת יהודיה.


*

ימים אחדים לאחר שחרורו מוזמן שוב שפירא ליפו.

“אם לא אשוב היום, חפשו אותי בבית־הסוהר,” הוא אומר בבוקר לליבה רוחל, ממש כבאותו יום לפני כארבע שנים, כאשר יצא בבוקר לרמלה, וחזר אחרי יותר משנה.

בדרך, ליד מצבת הזיכרון הבריטית לצליחת הירקון במלחמת העולם, באה לקראתו מכונית משטרה אנגלית, וקצין מודיע לו כי הם בדרכם אליו, לקחתו לבית־הממשלה ביפו. בהגיעו לבניין הסארייה מוזמן שפירא לעלות ללשכה שבה הגן שנים אחדות קודם־לכן על כבוד נשות המושבה בפני חסן ביי. קצין אנגלי חוקר אותו בערבית לשמו, לגילו, למקום מגוריו, כאילו הוא פושע עלום־שם בשכונה נידחת בעיר. לאחר שהקצין מקבל את כל התשובות, הוא מודיע לשפירא:

“בפקודת הגנרל, מפקד הצבא במחוז הדרום, אתה אסור על רצח!”

שפירא בן החמישים־ואחת מסתובב על עקביו בהקשה צבאית. “רצח? איפה כאן הדרך לבית־הסוהר?”

“עמוד!” צועק הקצין בעצבנות, ופוקד על אחד השוטרים לערוך חיפוש מדוקדק בבגדיו.

“אין אצלי שום דבר אסור,” מרים שפירא את ידיו, להקל על החיפוש.


אחר־הצהריים באים לקחתו שישה שוטרים אנגלים חמושים, ובאין מתרגם לעברית, קורא אחד מהם בפני שפירא בערבית, מתוך הודעה כתובה אנגלית:

“עליך לנסוע איתנו, וקיבלנו פקודה לירות בך אם תנסה לברוח!”

“לא עשיתי שום דבר שבגללו אצטרך לברוח. אם כך קובע החוק, אסע לאן שתקחו אותי.”

ברחבת הסארייה כבר מחכה מכונית משטרה פתוחה, ולפניה ומאחוריה ליווי של מכוניות משוריינות. נסיעת שיח' איברהים־מיכו המפורסם בתור אסיר הנאשם בהריגת ערבים – מעוררת שמחה רבה בקרב ערביי יפו, שרק לפני ימים אחדים השתתפו בפרעות. צופרי המכוניות מחרישים אוזניים, לפלס להם דרך בתוך ההמון הנלהב.


כאשר מגיעים לפונדק בפתחו של באב־אל־וואד, מאפשרים השוטרים לשפירא לרדת ולעשן את מקטרתו, ואף נענים להזמנתו להתכבד בבירה. בעודם יושבים על שרפרפים נמוכים, בצל סככה הצופה על הדרך מיפו לירושלים, עוברים על פניהם נוסעים מפתח־תקוה, שנדהמים למראה האסיר. שפירא קורא אליהם:

“לא איכפת לי לאן מובילים אותי, אפילו לתלייה! העיקר שהאוייב לא הצליח לחדור למושבה. דרישת שלום לכולם!”


שפירא מובל לקישלה, תחנת־המשטרה בעיר העתיקה, ומשם לבית־הסוהר המרכזי במגרש הרוסים. המפקח הכללי על בתי־הסוהר בארץ, בריטי כמובן, בא במיוחד לבקרו ודואג שיקבל תא פרטי עם שמיכות נקיות, וגם מזון כשר ממלון אמדורסקי הנמצא לא רחוק משם, ליד שער יפו.

למחרת נודע לשפירא שיחד עימו אסורים כמה וכמה מנכבדי הערבים ביפו, ביניהם שיח' סלים אבן שיח' עלי ויוניס אבו־רוש. קצין המשטרה החוקר מודיע לו שהוא נאשם ברצח חמישה ערבים מיהודיה. לאחר ארבעה ימים בכלא משוחרר שפירא אך נאסר עליו לחזור למושבה.

“עליך להתייצב מדי יום במשטרה.”

שפירא מחייך.

“מה מצחיק אותך?”

“אני כבר רגיל לזה. כך בדיוק נאמר לי לאחר שהתורכים שיחררו אותי ממאסר בכלא חאן אל־באשה בדמשק. הייתי אשם אז כמו שאני אשם היום.”


*

המלחמה שניהלו הפתח־תקוואים מעוררת הדים. לאחר נפילת תל־חי לפני שנה, והפוגרום ביפו, סוף־סוף ישנו יישוב עברי שנלחם ומנצח במערכה. בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, “העולם”, היוצא לאור בברלין, כותב הסופר אליעזר שטיינמן:

“מתוך ים העלבונות הבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח־תקוה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח־תקוה נתנה שמחה בלבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!”


*

שלושה שבועות יושב שפירא במלון אמדורסקי. השתדלויות אנשי פתח־תקוה לשחררו מהריתוק אינן נושאות פרי, מכיוון שבאותו הזמן מגישים ערביי הכפר יהודיה תביעה משפטית נגד אנשי פתח־תקוה ושפירא בראשם, באשמת רצח קרוביהם. הם טוענים: “קצרנו את השעורים על אדמתנו אשר על גבול אדמת היהודים. והנה יצאו יהודים ממושבתם, ובראשם שיח' איברהים־מיכו, ולפתע החלו יורים בנו והרגו רבים מאנשינו על לא דבר!”

השמירה על שפירא מתהדקת.


התביעה הוגשה במחוז יפו ולכן נערך המשפט הצבאי בעיר זו. השופטים, שני אנשי־צבא, בראשם המייג’ור האנגלי סיטה. התובעים הם השיח’ים של הכפר יהודיה. במשפט עומדים לדין עוד שלושה פתח־תקוואים. באולם מוקראות ההאשמות:

“שפירא. מפקד פתח־תקוה. קום. רכבת על סוס ובידך שני אקדחים בהם ירית על ימין ועל שמאל והרגת חמישה ערבים.”

“בלום. מורה־דרך מפתח־תקוה. קום. ירית והרגת בכוונה תחילה שני ערבים.”

“כרות. עגלון מפתח־תקוה. קום. הובלת את הפצועים הערבים לפתח־תקוה ובדרך התעללת בהם וזרקת חומצה גפריתית על פצעיהם.”

“פישצנר. איכר מפתח־תקוה. קום. השתתפת במעשה הזה.”


את הערבים מייצגים עורכי־דין אנגלים, ריצ’רדסון ומוקלר, המאשימים את הפתח־תקוואים בכך שכאשר הפכו ממגינים לתוקפים, הם המשיכו להרוג בערבים למרות שהללו נכנעו וויתרו על המשך המערכה. התביעה מתרכזת בחזית הדרומית שבה לא נפלו קורבנות מצד הפתח־תקוואים, אך לא מעיזה לתבוע קצינים אנגלים, חיילים הודים ואת הטייס הבריטי, שהשתתפו במערכה וגרמו לעיקר ההרוגים מקרב הערבים; אף שאחדים מהם מוזמנים להעיד במשפט, הנמשך כעשרים יום.


בחקירתו מעיד שפירא: “כל השנים שררו יחסי ידידות ושלום בינינו לבין שבט אבו־קישק, בינינו לבין יהודיה. לילה אחד בתחילת המלחמה הקיף הצבא התורכי את הכפר יהודיה וגייס בכוח השוט את כל הגברים והנערים לעבודות־כפייה בכריתת עצים בהרי שכם. הם נשלחו גם לעבודות ביצורים בעזה ובאל־עריש. במשך הזמן מתו רבים מהם מרעב, מטיפוס ומדיזנטריה. הכפר התרוקן. נשארו רק נשים, ילדים וזקנים רעבים וחסרי כל. הם באו בבכי לפתח־תקוה, לבקש עזרה. ומי סייע להם ופעל למענם אצל המושל התורכי ביפו? וכי מקרה הוא שבכל הארץ שמי בפי הערבים שיח' איברהים מיכו, ורק ביהודיה – אבו אל־יותומה, אבי היתומים? הלא אם לא היו מתנפלים עלינו, היינו חיים כמו אחים גם היום. לא יריתי בשום ערבי חף מפשע. הצבא היה מונע יריות אסורות, מול עיניו, אילו ניסה מישהו מאיתנו לעשות כך. בשעה שלפי כתב־האישום יריתי בערבים – כבר שכבתי בבית, בפתח־תקוה, לאחר שנקעתי את רגלי. על כך יוכלו להעיד כל אנשי המושבה, שביקרו אותי.”


המשפט מעורר התעניינות רבה. בזה אחר זה עולים לדוכן־העדים פלאחים מיהודיה המעידים בשבועה כי הארבעה השתתפו ברצח בני־כפרם. מטרת מנהיגי הערבים מיפו, שהשפיעו על העדים להופיע, הוא שעדותם תיצור איזון בין הצדדים במשפט הבא, של מנהיגי ההתנפלות מצד הערבים ובראשם שיח' שאקר אבו־קישק – ואלה יצאו ללא עונש. ואולם הפלחים מיהודיה מרגישים בחוש כי אם כך יהיה – הם עצמם לא יזכו לראות שום פיצוי כספי על תביעתם. לכן הם שולחים להודיע לעורך־הדין הוראס סמואל, המגן על אנשי פתח־תקוה, כי תמורת תשלום נאות יסכימו לבטל את עדויותיהם. אם לא הצליחו לשאת שלל בזמן ההתנפלות, לפחות יפיקו ממנה תועלת עתה, בעזרת המשפט.

בחושפו זאת עוד בשלב החקירה מצליח סמואל להוכיח את השקר שבאישומים, והנאשמים משוחררים מבלי שיצטרכו לשלם שוחד למאשימיהם. רק משפטו של העגלון, שכאמור נאשם שיצק חומצה צורבת על פני אחד הפצועים, כאשר הוביל אותו בעגלה לפתח־תקוה, נמשך עוד זמן־מה. לבסוף מצליח עורך־הדין סמואל להוציא זכאי גם אותו.


*

כאשר מגיע תור משפטם של מנהיגי הערבים, מתברר שרק שיח' שאקר אבו־קישק נותר על ספסל הנאשמים, והשאר הצליחו להשתחרר בתירוצים שונים. התובע מהצד היהודי הוא עורך־הדין דוד בק מויאל, ומגינים על אבו־קישק עורכי־דין ערבים חשובים. הערבים הנוכחים באולם משתדלים לעודד אותו. ביושבו על ספסל הנאשמים, עומד אחד מחבריו השיח’ים מאחורי גבו ואומר לו:

“אל תפחד, שיח' אבו־קישק. יש אנשים העומדים מאחוריך…”


בין העדים מטעם התביעה מוזמן גם שפירא. לאחר שהוא נשבע כחוק לספר את כל האמת, הוא מתאר את פרשת ההתנפלות וההגנה על המושבה.

“אתה מכיר את הנאשם?” שואל אב בית־הדין.

“אותו ואת כל בית אביו. כאשר הביא אביו המנוח את אימו, בחתונתם, מערב איניפעת, הייתי גם אני בין הרוכבים המוזמנים. וכאשר חיתן אבי־סבו, השיח' מוחמד אבו־קישק המנוח, את סבו המנוח של שיח' שאקר, היתה בחתונתם משלחת אנשי פתח־תקוה, ובראשה השומר היהודי דאוד אבו־יוסף, שהפליא לרכב, ולשעשע את האורחים כאשר שר בפניהם.”

“אתה יכול להצביע על הנאשם?”

“כן. הנה, זה הוא.”


השיח' שאקר נידון לחמש־עשרה שנות מאסר. הוא נשלח לבית־הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים. לאחר עירעור מופחת עונשו לעשר שנים, אולם גם זה עונש לא קל לשיח' בידואי צעיר ומכובד.


*

אחר גורלו של שיח' נג’יב מהכפר טירה. הוא מובא למשפט צבאי בתור עד על חלקו במאורעות. גם מאחורי גבו עומד אחד השיח’ים ואומר: “אל תפחד, שיח' נג’יב, יש אנשים העומדים מאחוריך…” – אך כאשר נלחץ שיח' נג’יב בחקירה על־ידי עורך־הדין סמואל, הוא נאלץ לגלות פרטים, שמסבכים בהשתתפות בהכנה למאורעות גם ערבים נכבדים אחרים, שכבר מצאו עצמם משוחררים ממאסר. אלה גומלים לו מיד ובמקום. כאשר הוא יוצא מבית־המשפט וגומע כוס קפה במסעדה סמוכה, הוא מתמוטט ומת, כי הרעילו אותו.


*

שבועות אחדים לאחר ההתנפלות באים למושבה קולונל וקצין בריטים מסרפנד, לחקור את מהלכי ההגנה לכל פרטיהם. שפירא וירקוני יוצאים עימם למקומות הקרב, מראים להם את העמדות ומסבירים את המהלכים וצורת ההגנה כפי שהתפתחו במשך אותו יום.

שואל הקולונל את שפירא: “מדוע שינית את התוכנית, ואחרי שהחלטתם לעמוד בקו־ההגנה בקצה המושבה, יצאתם קדימה?”

“כאשר ראיתי כי הכדורים כבר עפים מעל ראשינו והאש מתקרבת ללב המושבה – הצעתי לחבריי בפלוגת הרוכבים, והם קיבלו, לצאת לעצור את האוייב מחוץ למושבה כדי להרחיק את הסכנה מהנשים, הילדים והזקנים. יותר טוב לסכן מעטים, מאשר רבים.”

הקולונל ושפירא, שניהם מתעסקים במקטרותיהם בעת שיחתם. “סיימת בית־ספר לקצינים?” שואל הקולונל.

“לא.”“שימשת פעם בצבא בתור קצין?”

“לא.”

“השתתפת במלחמה?”

“הייתי בבית־סוהר תורכי, וכמעט שלא ראיתי את המלחמה.”

“וחייל לא היית אף פעם?”

“לא. שילמתי ‘בדל’, כלומר כופר, ואחר־כך נאסרתי. ומה שהתאמנתי בסטאמבול, היה דומה יותר לבית־סוהר מאשר לתרגילי צבא. אבל חברי ירקוני היה חייל ב’גדוד העברי'.”

“אילו היית מסיים בית־ספר צבאי או משתתף במלחמה, לא היית יכול לסדר תוכנית טובה יותר מזו שסידרת! ולולא עצרתם ודחיתם את ההתנפלות במשך יותר משעה – אולי הצבא כבר לא היה מצליח לעזור לכם.”


ירקוני מתבונן בשפירא ובקולונל. יכול היה לספר לקצינים האנגלים כיצד חמישה־עשר יוצאי הגדוד העברי הם שהיו גרעין ההגנה באותו יום, הם שפקדו על המגינים האחרים, לא נתנו להם להתפרץ בלי חשבון, השפיעו לא לבזבז כדורים, הורו להם להתחפר ועצרו את ההתנפלות ברגע הקשה ביותר, לאחר נסיגה מבוהלת.

אך המורה ירקוני בוחר לשתוק.


 

פרק עשרים ואחד: סעודת השלום עם הכפר יהודיה

בדרום…

חולפים שבועות, הקשרים בין המושבה ליהודיה ולאבו־קישק אינם מתחדשים ולערבי אסור להציג את כף־רגלו במושבה. שני הצדדים סובלים מכך. הערבים איבדו את מקומות עבודתם, ואילו פתח־תקוה, מושבת הפרדסים הגדולה ביותר בארץ, זקוקה לידיים עובדות רבות כי מתקרבת עונת הקטיף, ואיכריה אינם רגילים, ולטענתם גם אינם יכולים ־ להסתפק בעבודה עברית בלבד.


הגנרל וינדהם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל, שהוא שני במעלתו לנציב העליון, מבקר במושבה. הגנרל הצעיר, בן הארבעים, היה קצין מודיעין ראשי של חיל המשלוח הבריטי למצרים בשנות מלחמת העולם, השתתף בכיבושה של ארץ־ישראל, ובמאורעות 1921 עזר ליישוב העברי להגן על תל־אביב ויפו. את דבריו בקבלת הפנים, המתקיימת באולם הגדול של בית־הוועד, הוא מסיים במשפטים הבאים:

“אתם יודעים שאני, כאנגלי המאמין בתנ”ך, רואה בציונות את ראשית הגשמתם של דברי הנביאים ואת אותות הגאולה. אני מביא את תנחומיי על האבידות בנפש, ודווקא משום כך מאחל לכולנו שישרור בהקדם שלום יציב ובר־קיימא בין המושבה לשכניה. אי־אפשר לחיות כך, כמו במצור, תמיד בחזית המלחמה, ולהסתגר מפני העם השני!"

קם שפירא להשיב: "הוד מעלתך, אני חי בארץ הזאת עשרות שנים, ומכיר ויודע את כל מנהגיה. גם אני מבין שלא ייתכן לחיות תמיד במצב מלחמה. מראשית פתח־תקוה ועד היום חיינו עם השכנים בידידות. אמנם קרו לפעמים סכסוכים קלי־ערך, אך גם כאשר היו מהומות בירושלים וביפו, ישבנו לבטח כי ידענו שלא חטאנו לשום אדם, ואין לאף אחד סיבה להרע לנו. פתאום, בוקר אחד, התנפלו עלינו שלושים כפרים מסביב, ורק בסיכון־נפש גדול עמדנו, מעטים נגד רבים, עד שבא הצבא וסיים את הדיפת המתנפלים.

“אם הממשלה חקרה ומצאה שאנחנו האשמים, ושהלכנו להתנפל על אחרים – אני אומר להוד מעלתך, בשם המושבה, שאנחנו מוכנים להושיט ראשונים ידינו לשלום מתוך בקשת סליחה ומחילה משכנינו. אבל אם הם היו המתנפלים – חייבים הם לפתוח בבקשת השלום והסליחה, ולכך קיימים מנהגים קבועים בארץ הזאת. הצד האשם הוא שפונה, על־ידי שליחים נכבדים, אל הצד הנפגע. ממנים בוררים משני הצדדים, ועוד בורר מכריע, שיהיה ערב לקיום ההסכם. קובעים שביתת מעשי־האיבה עד לגמר הדיונים. ובקביעת תנאי השלום מכריע לא מספר ההרוגים מכל צד – אצלנו היו ארבעה, ומשלהם ארבעים ושישה, ויכול להיות שלקחו עימם עוד הרוגים – אלא הצדק הוא שקובע. האבידות בנפש של הצד האשם בתקיפה – לא באות בחשבון. אם הוד מעלתך מכיר בכך שהם התנפלו עלינו, ופתחו בריב – עליהם לפתוח בבקשת השלום לפי מנהגי הארץ. אם יפנו אלינו אני מבטיח, בשם המושבה ובשמי, שלא נדחה אותם בלי סיבה, וכי אחרי השלום יורשו להיכנס למושבה, כמו לפני המלחמה. אבל אם נפתח להם את השערים בלי לכרות ברית שלום כנהוג, עלול הדבר לגרום לאסונות חדשים, וגדולים מהקודמים.”


*

אנשי יהודיה רואים שאי־אפשר לכפות על פתח־תקוה לקבל אותם בחזרה כפועלים, וגם לא לזכות בדמי־פיצויים במשפט, ולכן שולחים שליחים נכבדים לשפירא, ומזמינים אותו לבית־קפה ביפו, לשוחח בעניין השלום. ראש המדברים בשיחות השלום הוא שיח' עלי מחמוד, ראש חמולת מנסרה, שביום ההתנפלות ניסה לשווא לעצור את בני כפרו מלהשתתף בה. הוא מציג בשם השיח’ים דרישה, הנראית בעיניו פשוטה:

“עליכם היהודים לשלם לנו כופר נפש ההרוגים, ואז נואיל לסלוח לכם למען ישוב השלום לשרור בינינו, שהרי לא רק שכנים אלא גם אחים אנו מאז ומעולם.”

“לא! דבר כזה לא יהיה!” שולף שפירא מפיו את קנה המקטרת, שנתכרסם עתה מרוב כעס. “אתם באתם להתנפל עלינו, ואם התחרטתם, אנחנו יכולים לתת לכם, תמורת השלום – רק סליחה, אבל לא כופר.”

והם נפרדים ללא הסכם.


*

בפגישה שנייה, בתום ויכוח ממושך ונפתל, אומר שיח' עלי מחמוד: “טוב. אני מסכים לדברי אבו אל־יותומה, שיח' איברהים־מיכו, בתנאי שאנשי פתח־תקוה יבואו לערוך אצלנו את זבח השלום.”

“לא כך המנהג,” אומר שפירא, “אתם באתם אלינו בכוונה רעה, והדין הוא שאתם תבואו לפייס אותנו, כי לא אנחנו האשמים.”

לאחר ששיח' עלי מחמוד נעתר לכך, דורש שפירא: “ואתם תביאו איתכם את הכבשים לזבח. זו חובתו של הצד המפייס.”

לכך אין השיח' עלי מחמוד מסכים בשום אופן. “אם כך יהיה, לא אוכל להביט בפני איש מבני כפרי.”

“לשם כבודך, ומתוך הידידות שלנו, רבת השנים,” מציע שפירא, “אני אתן את הכבשים משל עצמי, והסעודה תהיה בחצר ועד־המושבה.”

לתנאי האחרון מתנגדים שיח' עלי מחמוד וחבריו, ולבסוף מתפשרים על הצעה נוספת של שפירא, שהסעודה תהיה בחצרו.


*

בוועד־המושבה מתנהל ויכוח סוער. “מדוע התחייבת לתת את הכבשים על חשבונך, ועכשיו אתה בא לבקש אותם מאיתנו?” שואל אותו ראש הוועד זלמן גיסין, דודו של אבשלום.

“כלפי חוץ אי־אפשר להודות שזה על חשבון הוועד, כי נהוג שהצד האשם נותן את ההוצאות לסעודת השלום.” מעשן שפירא מקטרת בשלווה מופגנת.

“אז מדוע בכלל הסכמת? אולי אנחנו התנפלנו על יהודיה?”

“בליבי הרגשתי שגם הם צודקים. אצלם נפלו חמישה־עשר בנים, בהם שני האחיינים של שיח' עלי מחמוד, והם לא הספיקו לפגוע באיש מאיתנו. בשביל שלום אמיתי, צריך לדעת גם להתפשר.”

“בשביל שלום? אולי בשביל להחזיר את הפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות – והדבר לא הפריע להם להשתתף בהתנפלות?”

“יותר טוב שערימות הפרי תירקבנה בפרדסים, וערימות השקדים בחצרות?” מטיח האיכר גרשוני כנגד גיסין.

“מה רע בעבודה עברית? כואב לך הכיס שזה קצת יותר יקר? הפועל העברי לא פושט את העור, והאיכר לא מתרושש בשל עבודתו. כבר יותר מחמש מאות פועלים עברים יש במושבה, ומיום ליום מספרם גדל,” מתלהט גיסין.

“הפועל העברי רוצה לא רק לעבוד בפרדס, הוא רוצה גם להשתלט עליו! להגיד לי מה לעשות, בכסף שלי! הם כועסים שהורדנו את שכר העבודה שלהם מעשרים־וחמישה גרוש לעשרים גרוש ליום, אבל שוכחים שלנו זה עדיין עולה יותר ממה שעלתה העבודה כאשר עבדו אצלנו הערבים!” צועק חזרה גרשוני. “אנחנו פלאנטאטורים ולא פילאנטרופים! אנחנו בעלי־מטעים ולא נדבנים. אם ועד־המושבה לא ירשה לחדש את העבודה הערבית, נתבע אתכם למשפט בפני ההנהלה הציונית והוועד הלאומי!”

“אם יש לפועל העברי מזל לשניים־שלושה ימי עבודה בשבוע, גם אז הוא משתכר בקושי שתיים־שלוש לירות בחודש. כל־כך מהר שכחתם את השבועה שנשבעו שפירא וראב בשם כולנו, כאשר ישבנו על הארץ ובכינו, ולפנינו מוטלים ההרוגים שנפלו בהגנה על המושבה?” מוכיח אותם גיסין. “אנחנו נשמור את אופייה העברי של המושבה. נשמור אמונים לזכר החללים!”

“כף רגלו של ערבי לא תדרוך במושבה, כל עוד הם חולבים את הפרות ששדדו מאיתנו,” מוסיף אחד הצעירים.

“אתם מדברים – והערבים כבר עובדים, ויש שגם מתגנבים למכור ירקות במושבה,” משיב גרשוני.

“אם מישהו יכניס אותם בחשאי לעבוד אצלו – אנחנו נבוא ונגרש אותם!”

“רבותיי, הבאתי לכם שלום עם כבוד, שמבוסס על פשרה,” מסכם שפירא. “אם תחכו, ייפתחו לאט־לאט השערים בפני העבודה הערבית, בלי שלום, ובלי כבוד! האם בעיניכם זה יותר טוב? אני נשבעתי בחרב למלחמה, אבל לא נשבעתי שלא יהיה שלום!” הוא מקיש במקטרתו על השולחן.


*

פורים תרפ"ב, 1922.

מלווים בקולות הרעשנים הנשמעים כיריות, במצהלות ילדי המושבה המחופשים לדמויות מהמגילה ונראים כערבים קטנים, ובמבטיה העוינים של גברת הופמן הצולעת – נכנסים שיח' עלי מחמוד, והשיח’ים הזקנים והנכבדים של יהודיה, וקרובי ההרוגים, לחצרו של שפירא לסעודת השלום ולכריתת ברית השלום, במעמד באי־כוח המושבה ופקידי הממשלה הבריטים.

רק גרשוני אינו משתתף. הוא עובר על חמורו הגבוה, בחוץ, ומכריז באוזני כל מי שמוכן לשמוע אותו: “קודם בגלל הטיפשות שלו נהרג אבשלום, ועכשיו הוא עושה הצגה של שלום!”


*

חולפים שבועות אחדים, ובמוצאי היום האחרון של חג הרמדן מחזירה על פי המנהג משלחת של המושבה ביקור של שלום לכפר יהודיה. במשלחת כעשרים צעירים על סוסים ושפירא רוכב בראשם, ומבוגרים בעגלות. אליהם מצטרף גם שוחט שישחט את הכבשים לפי דיני ישראל.

ימים אחדים לפני כן מקבלים שליחי יהודיה רשות להיכנס למושבה כדי לקנות כלים חדשים לסעודת השלום החגיגית, שתהיה כשרה בתכלית הכשרות. בראש ובראשונה הם קונים צלחות, כוסות, מזלגות וכפות, אך מכיוון שמזג האוויר עדיין קר, מחליטים אנשי יהודיה שהבשר יוגש לאורחים מבושל ברוטב מרק, ומבקשים מהמוכר קערות גדולות. אין לו. אבל בתחילת החורף הכין מלאי גדול של סירי־לילה לקראת הלילות הקרים, ולא את הכל הצליח למכור, ועל־כן הוא ממליץ, במחירי מציאה, על סירי אמאיל כרסתניים וזולים.


המשלחת ליהודיה יוצאת בצהריים. שעות אחדות לפני כן יצא ליהודיה מטעם המושבה שליח מיוחד ועימו הדורון, עגל בן שנה, סוכר, קפה וטומבאק לנרגילה. בהגיע האורחים נוהרים לקראתם תושבי הכפר מתוך הסימטאות המוצלות גם בצהרי־יום, כשהם מתהדרים בתלבושתם החגיגית, הצבעונית, ומתבוננים בסקרנות אל הבאים. בקרב הילדים המתרוצצים ישנם אחדים בהירי שיער וכחולי עיניים.

האורחים מוזמנים לבוא לביתו הגדול של שיח' עלי מחמוד. האולם מקושט. על הרצפות שטוחות מחצלאות. על האצטבה העליונה, המסויידת בצבע כחול בהיר וטרי, מוכנים כלי־בית שונים, כוסות, צלחות, קערות. כבר בכניסה מתחילות לחיצות יד וברכות מכל צד, זקני הכפר, ואחריהם הצעירים. שפירא, שחביב ביותר על ערביי הסביבה, זוכה לנשיקות תכופות.

מתיישבים על המחצלאות, הרגליים חלוצות־נעל ומקופלות תחת היושב, וממול עומדים המקומיים. מוגש הכיבוד, קפה שחור, לימונדה, סוכריות, סיגריות ונרגילות. אפילו תה. בהגשה מתעסקים הכל, גם השיח’ים וזקני הכפר.

“מדוע אתם מטריחים את עצמכם?” שואל שפירא. “הלא יש לכם כאן צעירים שיכולים לשמש את האורחים!”

“אורחים נעלים כמוכם ראויים שנטרח לכבודם במו ידינו!”

בינתיים מברכים הכל על הזבח, המוכנס לבישול בדוודי־נחושת מפוייחים. בחוץ ששון ושמחה. גברים רוקדים לקול החליל. הנשים מסתלקות הצידה ונחבאות בפינות. הריקודים הם חד־גוניים וממושכים מאוד, עד שהרוקדים נופלים לבסוף מעייפות. הזמן עובר בברכות ובנשיקות, שחוזרות ונשנות כאשר האורחים קמים כל פעם לכבוד כניסת כל שיח' ושיח' מן המארחים; האחים־לגזע מפזרים בנימוס זה לזה תהילות ותשבחות, שותים לימונדה ומעשנים נרגילה, גם שפירא.

לבסוף מכניסים את הבשר המבושל. בתוך סירי־לילה כרסתניים, מלאים מרק שמנוני, צפות חתיכות חומות ולבנבנות של בשר, ולצידם בקערות גדולות הררי אורז לבן ופיתות חמות שנאפו בחצר. הפתח־תקוואים רואים זאת ואינם מסוגלים לטעום דבר.

שואל שיח' עלי מחמוד את שפירא: “מדוע היהודים לא אוכלים? הלא השוחט יהודי. הכלים חדשים. יודעים אנו שבכל הימים אין אבי היתומים שיח' איברהים־מיכו אוכל בשר מחוץ לביתו, כי חזקה עליו מצוות דת, אבל היום הזה כולו כשר.”

מה לעשות? הרי אי־אפשר להעליב את המארחים בסירוב לאכול! שפירא שולף את פומית הנרגילה מפיו, מכה יד אל מצחו ואומר: “אוי ואבוי, שיח' עלי מחמוד אחי, כאשר קבענו את הביקור אצלכם, איך יכולנו לשכוח שיש לנו היום חג שלא אוכלים בו בשר!”

“איזה חג?” שואל שיח' עלי מחמוד בחשד. “חג הצום הגדול שלכם כבר היה, והחג שאסור עליכם הלחם, עוד לא הגיע.”

“חג של צום קטן,” מסביר שפירא.

“מה שמו ונדע?” שואל השיח'.

“עיד אל־נאכטופ,” משיב שפירא ודבריו, המשלבים ערבית ואידיש יחד, יוצרים חג חדש, חג סיר־הלילה. “לכם הרמדן, ולנו חג לזכר נבי נאכטופ, והלא בזכות הנביאים ומצוות הדת, חיים כולנו כבני־אדם.”

הפתח־תקוואים משתדלים שלא להישיר מבט איש לעיני חברו, כדי שלא לפרוץ בצחוק. מהלך הטקס אינו נפגם. ממילא הכינו המארחים למחמירים שבאורחים ביצים שלוקות. הידיים עסוקות בפיתות ובאורז. מגישים לכל אחד קערית מים לשטיפת האצבעות. האורחים פותחים בסעודה, והמארחים אינם משתתפים בה תחילה, תפקידם לשמש את האורחים, ורק לאחר שיסיימו, יאכלו גם הם, מזקן ועד צעיר.

בסיום הסעודה פונים האורחים לחזור לבתיהם, אך השיח’ים מבקשים מהם ללכת יחדיו לקבר הנביא יהודה, לשאת מדברותיהם על ענייני היום. האורחים הולכים, ועימם כל בני הכפר מקטן ועד גדול.

הכל נכנסים לחצר הקבר הקדוש, בקצה הכפר, סמוך לבית־הספר. הם עומדים בעיגול צפוף דוממים ומחרישים. המורה, שיח' עלי דיריני, אחד מכוהני־הדת של הכפר, אומר: “נתכבדנו כבוד גדול. זקני כפר מלאבס מבקרים אותנו בחג האביב. לחג הזה, החשוב כשהוא לעצמו, נוסף עוד חג, חג של יחס ידידותי חם ולבבי. אנחנו מקווים שהיחס הזה יתמיד ויעבור לבנינו אחרינו, ושום עניין לא יקדיר את שמינו הבהירים, ושום כוח בעולם, לא חיצוני ולא פנימי, לא יעכיר את רוחנו. יחי אבו אל־יותומה שיח' איברהים־מיכו, תחי פתח־תקוה ותחי יהודיה!”

והכל מריעים: “יעיש מלאבס! יעיש יהודיה! יעיש אבו אל־יותומה!”

אחריו קורא דבריו מהכתב, בערבית נמלצת, תלמיד בית־הספר, מוסה אבן אבו־קרוקוש: “אתם, בני פתח־תקוה הנאספים כאן, מזהירים ככוכבים ברקיע השמיים וכולכם מאירים על הארץ וכולנו צריכים לשאוף למטרה אחת – לשלום ולאחדות. אם מטרה זו תהיה לנגד עינינו תמיד, אז שום כוח בעולם לא יוכל להזיק לנו. אנחנו בארצנו זאת בני אלוה אחד אנו, ולמרות שהדת מפרידה בינינו, הלבבות צריכים להיות מאוחדים. אל נא תראו את עצמכם כבני המערב ואותנו כבני המזרח – גם אתם בני מזרח אתם כמונו, ואם אנחנו, בני המזרח, נתאחד – ננצח את המערב! אם המנהיגים שלכם ושלנו יהיו מאוחדים תמיד כמו היום, שמש ההצלחה תאיר לנו לעד, ושום רוח בעולם לא תזיז אותנו ממקומנו. יחי אבו אל־יותומה! תחי פתח־תקוה! תחי יהודיה!”

ושוב מריעים הכל.

שפירא מסיים את המעמד באומרו: “אנחנו שכנים זה ארבעים־וחמש שנה, וכל הזמן עבדנו יחד כדי להיטיב ולהפרות את אדמתנו, וביום הגדול והחגיגי הזה, שדתכם גזרה עליכם לסיים את צום הרמדן, ודתנו גזרה עלינו את עיד אל־נבי נאכטופ – כאן, ליד הקבר הקדוש של נבי יהודה בן יעקוב אבינו בן איסחק אבינו בן איברהים אל־חליל אבי־האבות הקדושים לכם ולנו – כאן עומד בית־הספר שלכם, שאנו מקווים שהתורה שתלמדו בו את בניכם, היקרים לנו כבנינו, תהיה האהבה והאחווה והכבוד לשכנים, ממש כשם שאנחנו מלמדים את ילדינו, היקרים לנו כילדיכם, בבתי־הספר שלנו, שישתדלו בהפרחת ארצנו המשותפת, וזאת לטובת כולנו יחד. תחי יהודיה! תחי פתח־תקוה!”

דבריו, הנאמרים בערבית, מעוררים מצד הערבים קריאות “יעיש” ומחיאות כפיים סוערות ונשיקות ידיים לנואם, והפתח־תקוואים נפרדים לשלום מאת שכניהם מדרום, וחוזרים למושבתם.


 

פרק עשרים ושניים: …וזבח השלום עם שבט אבו־קישק

מצפון

עוד מעט תימלאנה שנתיים לשבתו של שיח' שאקר אבו־קישק בבית־הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, בחברת רוצחים ופושעים. הבטחות ידידיו, מנהיגי הוועד המוסלמי־נוצרי, כי “הממשלה איתנו”, בלשונם – “אל־דאוולה מענא!” – אינן מתממשות. הם פונים בשמו לנציב העליון בבקשת חנינה, ומקבלים תשובה:

“תעשו שלום עם פתח־תקוה, ואז תתקבל החנינה. אינני יכול להעליב את הנפגעים ולסלוח לאויביהם, כל עוד לא סלחו להם הם עצמם.”

עם זאת מבקש הנציב מאנשי־ביניים לרמוז לפתח־תקוואים: “הלחץ למען החנינה גדול מאוד. אם תסרבו להשלים עם שבט אבו־קישק, קשה לדעת כמה זמן אוכל לעמוד נגדו.”


*

ביום רביעי, ה־20 במרס 1923, מבקר הנציב העליון בבאר־שבע. הוא חונך מצבת זיכרון לגנרל אלנבי, כובש הארץ מידי התורכים, ואמור לתת ברכתו להקמת מועצת השיח’ים של בידואי הנגב. לאחר חנוכת המצבה מזמין הנציב לסעודה את כל השיח’ים של האיזור. קודם שהם נכנסים, נדברים ביניהם השיח’ים, וכאשר מגישים לפניהם את המטעמים, מסרבים כולם לאכול, והשיח' פריח אבו־מדין הזקן, ראש השיח’ים של מחוז באר־שבע, קם ופונה לנציב:

“חדרת אל־מנדוב! כלומר כבוד הנציב, בשמי ובשם כל השיח’ים הבידואים אני מודיע לך, שלא נטעם מהמאכלים האלה, עד אשר תמלא בקשה שלנו.”

“ומה היא?”

“לתת חנינה לאחינו, שיח' שאקר אבו־קישק!”

“כבוד השיח' אבו־מדין, שיח' אבו־קישק אינו בן מחוז באר־שבע, ואתה ואנשיך אינכם יכולים להתערב בעניין שאינו נוגע לכם.”

“השיח' אבו־קישק הוא בן ארצנו ודתנו, וגבולות המחוזות אינם יכולים להפריד בין אחים. לא ניגע באוכל כל עוד לא תתמלא בקשתנו.”

במצב שנוצר נאלץ הנציב לגלות את כוונותיו: “אני לא מתנגד לחנינה, אך רק לאחר שמשפחת אבו־קישק תשלים עם פתח־תקוה, אוכל למלא את בקשתכם.”

“אנחנו ערבים בעד שיח' שאקר, שהוא עצמו יבוא לבקש שלום מפתח־תקוה, מיד לאחר צאתו לחופשי. ואם יסרב, חדרת אל־מנדוב, אני נשבע לך שאנחנו במו־ידינו נחזיר אותו חזרה לבית־הסוהר ולא נבוא יותר בשום בקשה כזו אליך!” אומר שיח' אבו־מדין.

הנציב אינו זז מעמדתו: “קודם שיבקש שלום, ואחר־כך יבוא השחרור.”

מתעקשים גם שיח' אבו־מדין ועמיתיו: “אנחנו מוכנים לערוב בשמונה אלפים לירות מצריות, ומבטיחים שלאחר שיצא אבו־קישק ממאסרו, ניקח אותו לבקש שלום מאויביו, כמנהג הערבים.”

לבסוף נאלץ הנציב להסכים לתנאיהם, והם יושבים לסעוד עימו.


*

למחרת, ביום חמישי, מודיעים טלפונית למושבה שעל שפירא ופסקל לבוא עוד היום לתל־אביב, לפגישה עם קולונל קיש. לויטננט־קולונל פרדריק קיש היה קצין קרבי במלחמת העולם, חבר המשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריס ב־1919. הוא מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, וחבר ההנהלה הציונית. בתוקף תפקידו הוא מקורב לשלטון הבריטי.

“עלי להודיע לכם בשורה לא משמחת,” אומר קיש ומספר להם על ההבטחה שנתן הנציב העליון לשיח’ים של באר־שבע, לשחרר את אבו־קישק לפני השלום.

השניים מתרגזים מאוד. שפירא מרים קולו ומכה בכעס על השולחן. “דבר כזה אסור היה שיקרה!”

“מה אתם מאשימים אותי? אני רק מספר לכם מה שקרה. הנציב העליון עשה מה שעשה על דעת עצמו, לא התייעץ עם גנרל דידס, לא איתנו, חברי ההנהלה הציונית, ולא שאל מישהו מכם אם אתם מסכימים לכך.”

“פתח־תקוה בוודאי לא תסכים. שחרור אבו־קישק לפני שביקש סליחה ושלום – יהיה אסון למושבה ועלבון ליישוב העברי כולו,” אומר פסקל.

“הוא כבר יצא לחופשי, או שעדיין יושב בכלא?” שואל שפירא.

“מה השאלה? אם הנציב הבטיח – נגמר העניין.”

“לא. אם טרם יצא – אני אעצור בעדו מלצאת!”

“על מה אתה מדבר?”

“שמעו, לא יצאתי מדעתי. אבל אני מרגיש שאני אוכל לשכנע את הנציב, שבקשת השלום מוכרחה לבוא לפני החנינה,” אומר שפירא.


*

רק בשבת אחר־הצהריים מגיעים חברי ועד־המושבה אל ביתו של שפירא, על פי בקשתו, לשמוע מפיו את דברי הקולונל קיש.

“מה יש לעשות? הפסדנו,” הם אומרים ביאוש.

“אני מבקש מכם הסכמה שאצא לירושלים אל הנציב העליון, ואם שיח' שאקר עוד לא יצא לחופשי, אני אסדר שיעכבו אותו בכלא לעוד זמן מה.”

“בעצמך סיפרת שקולונל קיש אמר לך שאין מה לעשות.”

“רבותיי, גם אם לא תסכימו אני נוסע, ואני לא צריך יפוי־כוח מכם כדי להופיע בפני הנציב. אבל יותר טוב שאבוא בשם המושבה, ובהסכמה שלכם.”

“ואיך יסדרו לך ראיון? מחר יום ראשון. שבתון של האנגלים. רק ביום שני נוכל לבקש שתתקבל לראיון, ועד שיגיע האישור, שאקר כבר ישוחרר.”

“כל מה שאמרתם נכון כאשר מדובר באדם אחר, לא באברהם שפירא. לי יש רשות להיכנס אל הנציב מתי שארצה, בלי הודעה מוקדמת.”


*

ביום ראשון לפני־הצהריים עולים במכונית לירושלים שפירא עם עקיבא ליברכט, נציג ועד־המושבה, ומגיעים אל השער של משכן הנציב, ברכס הר הצופים. שפירא בחליפה הלבנה, מחזיק בידו כובע טרופי לבן. שפמו, שכבר החל מאפיר, צהוב מעשן המקטרות הרבות שעישן. המבט התקיף בעיניו הכחולות, השקועות עמוק בארובותיהן, עדיין יוקד. תווי פניו החדים, השזופים, צרובי השמש והרוח, נראים כחרוצים באחד מסלעי הארץ.

המשמר מעכב את המכונית אך בראותו בה את שפירא, מניח לו להיכנס.

“מדוע לא ביקשתם קודם־לכן רשות?” שואל הגנרל וינדהם דידס.

“באנו בעניין דחוף מאוד,” אומר שפירא.

“הנציב יצא עם חבורתו לטיול רכיבה בהרים. חכו בעיר ושובו לכאן אחר־הצהריים.”


בשעה היעודה הם שבים. כאשר הם יושבים באולם ההמתנה, מזמינה אותם ליידי סמואל, אשת הנציב, לטרקלין הגדול, למסיבת תה הנערכת לגברת דידס הזקנה, אימו של הגנרל, העומדת לחזור בקרוב לאנגליה יחד עם בנה. הנשים מדברות ביניהם. שפירא חותם בעברית באלבום המזכרת שאשת הנציב וחברותיה מכינות לגברת דידס, וליידי סמואל מתרגמת את דבריו. בראותה שקצרה רוחו לחכות, היא מפצירה בו בכל זאת להישאר.


לפנות־ערב הם רואים בעד החלון את הנציב נכנס לחצר ברכיבה על סוסה אצילה, שסייח משתרך בעקבותיה. שפירא נפרד מבעלת־הבית ויוצא לקבל את פני הנציב.

“אני מתנצל בפניך שלא מצאת אותי בבית. לא ידעתי על בואך,” אומר הנציב. “ראה איזו סוסה וסייח יפה קיבלתי במתנה.”

“העניין שבגללו באתי דחוף.”

“רק איכנס הביתה ואשתה כוס תה, ומיד אחר־כך אקבל את פניכם.”


בבואם אל המשרד כבר מחכה להם הנציב. “זה ודאי בעניין אבו־קישק?”

“מובן מאליו,” משיב שפירא.

“הדבר כבר עשוי, ואיני יכול להתחרט. יש לחץ גדול, מצדדים שונים, שאשחרר אותו.”

“הוד מעלתך, אם שיח' שאקר אבו־קישק יצא לחופשי לפני בקשת הסליחה וטקס השלום ־ לא תצא לפועל כריתת ברית השלום לפי המנהגים המקובלים, וזה יגרום ללא־ספק לאסונות גדולים עוד יותר מהמהומות הקודמות.”

“אל תדאג. קיבלתי ערובות מהשיח’ים של באר־שבע, שאבו־קישק יבוא בעצמו לבקש מכם שלום, לפי מנהגי הארץ, ואם לא – יחזירו אותו לכלא או ישלמו קנס פיצויים בסך שמונת אלפים לירות מצריות.”

“לזה אומרים הערבים – כלאם פאדי, דברים בטלים. השיח’ים לא התחייבו בפניך מתי יבוא אבו־קישק לבקש שלום. הם ידחו זאת לזמן בלתי־מוגבל. לעולם לא יבוא אבו־קישק לבקש סליחה, אם ישוחרר תחילה. וגם אם ירצה – מנהיגי הוועד המוסלמי־נוצרי לא יתנו לו. הם יבריחו אותו לחוץ־לארץ, והשיח’ים של באר־שבע יתנצלו ויאמרו שלא באשמתם קרה הדבר. הוד מעלתך, היוקרה שלך היא גם היוקרה של פתח־תקוה והביטחון של כל היישוב העברי בארץ. תאר לעצמך איזה רושם מדכא יעשה השחרור ביישוב העברי, ולעומתו – איזה ניצחון ינחלו הערבים בכך. כל העניין ייראה אחרת אם מתוך בית־הסוהר ישלח אבו־קישק את קרוביו, ואת מנהיגי הערבים, לבקש מאיתנו שלום. אז נהיה מוכנים אנחנו, אנשי פתח־תקוה, לבוא אליך ולבקש את שחרורו, וכך ידעו כל הערבים כי לא להם אלא לנו נענה הנציב בדבר השחרור, ורק לאחר שסלחנו לשיח' את פשעו. לכן אבו־קישק מוכרח להישאר בכלא עד אחרי חגיגת השלום, ואני בטוח בחוכמת הוד מעלתך, שתדע למצוא אפשרות להשאיר אותו עוד זמן־מה.”

“אבל איך אפר את הבטחתי?”

“בקש מהשיח’ים של באר־שבע לחתום על הערובות תחילה, ותראה…”

“הם נתנו לי דיברת כבוד שלהם…”

השיחה נמשכת עוד זמן־מה, הנציב נפרד משפירא בידידות ומלווה אותו ואת חברו עד הפתח. כאשר הם מתרחקים קצת מהבית, אומר שפירא לליברכט:

“אבו־קישק נשאר במאסר.”

“שמעת מה שאמר הנציב!”

“הרגשתי בלחיצת־ידו שהדברים נכנסו לליבו.”


*

מושל באר־שבע, מר אברמסון, מזמין את ראש השיח’ים פריח אבו־מדין, ועימו חג' אחסיין אבו־סתא ועוד אחד מנכבדי הבידואים, ומבקש לערוך עימם חוזה כתוב על הערבות שהבטיחו בעל־פה בדבר שחרור אבו־קישק. שמונה אלפים לירות הן סכום גדול בשביל הבידואים, ובחוזה המוקרא להם נאמר בפירוש שאפשר לקחת מהם צאן, גמלים וסוסות אצילות לגביית דמי־הערבות – אם אבו־קישק יסרב לבקש סליחה מהיהודים. מצד שני, הרושם שקיבלו מדברי מנהיגי הוועד המוסלמי־נוצרי ביפו הוא שאין בדעתם להרשות כלל לאבו קישק ללכת לבקש סליחה. מי יפסיד אפוא סכום עתק? הם עצמם!

“האם אין הנציב מאמין להבטחתנו בעל־פה?” מתרעם זקן השיח’ים, לאחר שמחליף מבטים עם שני רעיו.

“בהחלט מאמין. אם לא היה מאמין, לא היה מבקש ממני להחתים אתכם על כתב־הערבות, שהרי ידוע בכל העולם, שערבות ניתנת בכתב, וכך גם אומר החוק הבריטי, שהנציב חייב לנהוג על פיו.”

“אם הנציב אינו מאמין להבטחות שלנו בעל־פה, לא נחתום!” מעמיד שיח' אבו־מדין פני נעלב, המתרעם על כך שמטילים ספק בדיבורו של אדם חשוב כמותו.

“אם אתם מסרבים לקיים את הבטחתכם לתת ערבות, חופשי הנציב העליון מהבטחתו לכם. הראיון נגמר. אתם יכולים לחזור לאוהליכם.”


*

אבו־קישק נשאר לשבת במאסר, ולאחר שהוא וקרוביו נוכחים כי בקשת החנינה של השיח’ים מבאר־שבע לא הועילה, הוא מתחיל לשלוח דרישות־שלום לשפירא, ובקשה שיבוא לבקר אותו בכלא.

שפירא אומר לשליחים להשיב לשיח' שאקר: “כל זמן שמשפחתך לא תפנה אלינו ישירות ובגלוי, לא אבוא אליך, ולא תצליח להשתחרר מבית־הסוהר!”


*

קרובי השיח' פונים לראש עיריית יפו, עסאם בק סעיד, שידבר עם יוסף רוקח, כדי שהלה יתווך בינו לבין אנשי פתח־תקוה. ביום חמישי, ה־31 במאי 1923, כשלושה חודשים לאחר ביטול הבטחת החנינה, מוזמנים שפירא ונציגי ועד־המושבה אל משרדו של יוסף רוקח ביפו ברחוב בוסטרוס, הוא רחוב תרשיש, לפגישה עם משלחת מנכבדי הערבים: עאסם בק סעיד, עומר אל־ביטר, עלי מוסתקים, שיח' מחמד בידאס העומד בראש הכפר מוניס, והסוחר היפואי העשיר יעקב סליבה דלל, בא־כוח העדה הערבית־נוצרית.

“אני בטוח, שהיום לא נצא מכאן, בלי הסכם,” אומר שפירא.

“מאין לך הביטחון הזה?” שואל עאסם בק.

“אם אנשים נכבדים, כמוכם, נמצאים כאן כדי לסדר עניין, בוודאי הבאתם אתכם הצעה רצינית, שתהיה מקובלת על כולנו.”

“גם אנחנו מקווים שנצליח,” אומר שיח' מחמד בידאס. “הרע בעולם דומה לנהר סוחף, שמחריב וגורף כל מה שהוא מוצא בדרכו. אז באים האנשים החכמים, ומנסים למצוא דרך לצלוח את הנהר כדי להתגבר על הרע, ולהגיע לעבר השני.”

“דברי אמת יפים כשלך, מזמן לא שמעתי.” עונה שפירא.

“יש נהרות רדודים,” ממשיך שיח' מחמד בידאס. “אתה מרים את שולי העבאייה שלך, וחוצה אותם ברגל. אבל יש נהרות עמוקים, שאותם אתה לא יכול לחצות ברגל. אתה צריך לפשוט את בגדיך, לצרור אותם בצרור ולקשור אותם לצווארך. אתה צריך להיכנס למים, ולחתור בידיך וברגליך, כאשר צווארך מתאמץ להחזיק את הראש מעל למים כדי שתוכל לנשום. אתה מתאמץ, וחותר, וחותר, עד שאתה מגיע לחוף השני. ונדמה לי, יא איברהים ידידי, שהיום יהיה עלינו לשחות במים עמוקים…”

מבין שפירא שהשיח' רומז לכך שעל המושבה יהא לוותר הרבה ולקבל פיצוי מועט, והוא מוציא מקטרתו מפיו, ועונה: “ואללהי יא שיח' מחמד, דבריך כנים ונכונים, דברי חוכמה שהרבה־הרבה ידע, והרבה נסיון־חיים, טמונים בהם. וכמי שמכיר אותך, אני יודע, שאתה חצית הרבה־הרבה נהרות, והצלחת להביא שלום בקרב הרבה אנשים מקרב עבדי־האלוהים. אני מסכים איתך, שיש נהרות רדודים, שבהם אתה מרים את שולי העבאייה, נכנס ברגל יחפה, חוצה את הנהר, ומגיע לעבר השני. ונכון גם שיש נהרות עמוקים, שאתה צריך לפשוט את בגדיך, לצרור אותם בצרור, לקשור אותם לצווארך, ולחתור בידיך וברגליך עד שאתה מגיע לגדה השנייה. אבל ביני לבינך, שיח' מחמד – הלא יש דרך פשוטה יותר! מי שלא יודע לשחות, אל ייכנס למים! כמו שאומר הפתגם: אמשי שהר, ולא תעבר נהר! לך חודש, ואל תעבור נהר!”

מבין השיח' ששפירא אינו מוכן לוותר בנקל, ועונה: “ואללהי, את הנהר הזה נצטרך לחצות, יא שיח' איברהים־מיכו, ולא נוכל לסטות ממנו ימינה וגם לא שמאלה.”

“בוודאי שנחצה אותו,” אומר שפירא, “אבל אולי המים אינם עמוקים כל־כך? לעיתים קורה שאתה מגיע לנהר שמימיו עכורים, ואינך יודע את עומקו, אתה סבור שצריך לחצות אותו בשחייה, ואתה חובט בידיך, ומגיע לפתע לקרקעית, וחובט ברגליך, ומגיע אל הבוץ, ומרים את ראשך, ונתקע בתוך קנה וסוף. וכל זאת מדוע? מפני שבמקום לחצות אותו ברגל יחפה, התעקשת לשחות! והלא זה היה קושי שאינו ממשי, ורק מפני שהמים היו עכורים, לא הבחנת בעומקם. יצטללו מעט המים, עד שאנחנו יושבים ומשוחחים בינינו, ותראה שאפשר לעבור אותם, ולצלוח את הנהר ברגל יחפה. ואם יהיו קטעים שנצטרך לשחות, ואללהי, יא שיח' מחמד, הרי שנינו יודעים לשחות! זו בעיה בשבילך, לצלוח נהר? מעט נהרות צלחת?”

וכך הם יושבים שעות, לוגמים ספלוני קפה, מעלים טבעות עשן, ועוד פעם לוגמים קפה. מן החלון עולים רעשי הרחוב היפואי ההומה, והם מתקדמים אך מעט. “הלא שאקר הוא בנו של ידידך המנוח, שיח' מחמד אבו־קישק, ולכן הוא נחשב כמעט לבנך, ואתה כאפוטרופוס עליו. אנחנו מקווים שאתה תשתדל שהחנינה תינתן לו במהרה, כי מחרתיים, יום ההולדת של מלכנו ג’ורג' החמישי, הוא היום השנתי המיועד לחנינות.”

“אין דבר שאשמח לעשותו, יותר מכך. אבל הבקשה לחנינה תבוא לאחר טקס השלום והזבח, שייערכו בפתח־תקוה. ואל החגיגה יש להזמין את כל הכפרים והשבטים שהשתתפו בהתנפלות. שבט אבו־קישק יביא את הכבשים ואת שאר צורכי סעודת השלום, גם את העצים, המלח, והמים, כנהוג. מה שתביאו – תאכלו, כי כך הדין,” אומר שפירא. “ואם אתם רוצים שהחנינה תינתן ביום הולדת המלך, צריך להכין הכל כבר מחר.”

“הלא מחר יום שישי, איך נוכל להזמין בזמן כה קצר את ראשי כל הכפרים והשבטים שהשתתפו בהתנפלות, ואיך תספיקו לנסוע אל הנציב לפני השבת?”

“כמו שצלצלו הפעמונים ביום ההתנפלות,” משיב שפירא, “כך עליהם לצלצל ביום השלום. עכשיו יש טלפון, ויש מכוניות. נספיק לנסוע אל הנציב, ולא נוותר על שום פרט ממנהגי השלום המקובלים מימי הנביא מוחמד, עליו השלום והתפילה, שום דבר לא יחסר! ומאחר שאין פיצוי הולם לצער ולאבל, שיח' אבו־קישק יכריז שהוא משלם סכום סמלי של ששת אלפים לירות למשפחות החללים של המושבה.”

“ואללהי, שיח' איברהים־מיכו, אין בלבך רחמים עלינו? הלא על כל הרוג שלכם, ירחם עליו אלוהים, נפלו משלנו עשרה, וגם ביתו של שיח' שאקר נשרף כמעט כליל!”

“והעדר שלנו איפה הוא, ידידי? הלא רק הפרות של פתח־תקוה, שגועות כל ערב בגעגועים הביתה, כאשר זרים נוגעים בעטיניהן, הן לבדן שוות לא ששת אלפים כי אם שישים אלף לירות!”

“ואיך נוכל לאסוף ביום אחד ששת אלפים לירות?”

“למענך, שיח' מחמד בידאס, אנחנו מוכנים שהתשלום יהיה בחלקים שווים. חמש מאות במזומן, ועל השאר אתם תהיו ערבים, שזה בעיניי יותר בטוח מכסף ומזהב גם יחד.”

“אני מתחייב להביא את חמש מאות הלירות במזומן,” אומר סליבה דלל. “ועל השאר יחתמו שטרות.”

יוסף רוקח מוציא שטרות, כותב אותם בהפרשי זמן של שלושה חודשים כל אחד, ועליהם חותמים שיח' מחמד בידאס, עלי מוסתקים ועאסם בק עצמו, ואולם השטרות נותרים בינתיים בידי שיח' מחמד בידאס.


*

בבוא שפירא בערב לוועד־המושבה, ועימו תנאי הסכם השלום, והסכום הממשי שלדעתו ישולם לאחר הוויתורים הנהוגים בשעת הטקס עצמו, נערכת ישיבה סוערת. גרשוני הצולע מתפרץ עליו כהרגלו בצעקות:

“במקום ששת אלפים לירות מצריות הפסד, שנגרם לנו על־ידי ‘שכנינו הטובים’ מכך שלא ראינו חזרה אפילו זנב של פרה אחת מעדר של שבע מאות ראש – אנחנו מסכימים לקבל מידיהם פיצוי בסך אלפיים לירות בלבד, וגם מהן רק חמש מאות במזומנים והשאר בשטרות, שהם כמו הכוונות הטובות, שהדרך לגיהנום רצופה בהן. אבל אתה, כמו תמיד – רק הכבוד חשוב לך! וכאשר כתבו ב’מארגן דז’ורנאל' על מישהו אחר ולא עליך, לעגת לו מרוב קנאה עד שהרביץ לך פה על הבלקון, המרפסת, של הוועד והיה צריך להפריד ביניכם!”

“מה הוא שוב רוצה ממני?” משיב שפירא בצעקה.

“שכאשר יגיע טקס השלום, רב אברום, נצטרך לוותר גם מתוך האלפיים לכבוד חוואג’ה יוסוף ולכבוד קינג ג’ורג' ולכבוד שיח' בידאס ולכבוד טיזי!”

“הודעתי בפירוש שלא נוותר על כלום, מעבר למה שהוסכם!” אומר שפירא.

ראש הוועד זלמן גיסין משתדל להרגיע: “אתם יודעים שאני מתנגד כל השנים לעבודה ערבית, שהיא אבי־אבות האסונות שנפלו על המושבה, ושאני התנגדתי באופן חריף לעשות ברית־שלום עם אבו־קישק. אבל יש עניין לא פחות חשוב – מסילת־הברזל מראס־אל־עין למושבה, שאת הסוללה שלה מדד וקבע בשבילנו אבשלום, ואני רואה בהשלמתה מילוי צוואה שלו. אתם יודעים שנפגשתי כבר כמה פעמים עם הנציב העליון בקשר לכך. הוא הבטיח לי שיעשה הכל כדי שהמסילה תושלם, בתנאי שהמושבה תסכים לכרות ברית־שלום עם אבו־קישק. ואני שתקתי, כי ידעתי שלא מאיתנו צריכה לבוא היוזמה לכך. אם נקבל את התנאים שהביא שפירא, אני מקווה שכבר החורף נשמע את צפירת הקטר מושך קרונות עמוסים ארגזים של תפוחי־זהב מפתח־תקוה שלנו לכל הארצות!”


*

מכל המאהלים והכפרים בסביבה נאספים בבוקר יום שישי, י“ז בסיון תרפ”ג, ה־1 ביוני 1923, ערבים רוכבים על סוסים, מובילי גמלים, הולכי־רגל ומחמרים בחמורים. הם הולכים וקרבים אל גבולות פתח־תקוה, אך אינם מעיזים לבוא אליה פנימה. הם שולחים רוכב ממחנה אבו־קישק, המודיע שבני השבט וכל האורחים מהכפרים כבר נאספו, והם מחכים על גבול המושבה עד שיבואו ממנה לקראתם, כמנהג, רוכבים מבניה, ויזמינו אותם להיכנס.

שפירא שולח שני פרשים אל גבול אדמת הביצה, מקום הפגישה הראשונה עם האוייב ביום ההתנפלות. הרשות ניתנת, ואז מתחיל לזרום הקהל הרב אל המושבה. יותר ממאה רוכבים על סוסיהם, ובראשם תופיק אבו־קישק, אחיו של שאקר, עם שיח' מחמד בידאס, חותנו־לעתיד של שיח' שאקר. מאות גברים, נשים וטף, כולם לבושים בגדי חג.

בדרכם הם עוברים על פני הג’דר, תל מלאבס, שלרגליו נורה אבשלום, ורק אבן גדולה קעורה, כמין שוקת עתיקה, מציינת את מקומו. צועדים במשעולים בין הפרדסים, בהם נמלטו ונהרגו רבים מהם באש מכונת־הירייה של החיילים ההודים; מקום קבורתם אינו ידוע, אולי הם טמונים כאן בבורות, לצד הדרך, מאחורי משוכות־האקציה. עוברים על פני בית האריזה “פרדס” שנכבש בידיהם לשעה, על פני בתי גיסין ופלטניק שאת רכושם הדל שדדו. חוצים את הסוללה שעליה אמורה לעבור הרכבת, ואשר מולה נעצרה התקדמותם.

לפניהם הולכים שבעה כבשים שמנים לשחיטה, גמל נושא שני שקי קמח, גמל נושא שלושה שקי אורז ובורגול, גמל נושא ארבעה כדי מים מן הירקון, גמל נושא חמש חבילות עצים, גמל נושא דוודים, קערות ואגנים לאפיית הפיתות הבידואיות הדקות, גמל נושא שק סוכר וסלים ובהם קפה, מלח, פלפל, בצל וכל הנחוץ כדי להכין את התבשילים לסעודה הגדולה, שתיערך לאחר טקס השלום הרשמי.

 אמני הבישול של שבט אבו־קישק מבשלים קפה שחור ומכבדים את האורחים הרבים ואת בני־המושבה. הקהל הרב זורם למושבה, ממלא את החצר הגדולה של בית־הוועד, מתיישב או כורע תחת עצי האיזדרכת שבצידי רחוב חובבי־ציון. המון חוגג, הם עם נשיהם וטפם, וסביבם מתהלכים בני־המושבה. השוחט של פתח־תקוה בודק ושוחט את שבעה הכבשים לפי דיני ישראל. הבשר מוכשר כדת. נשות השבט ממהרות להפשיל שרווליהן כדי לבשל את הבשר והאורז על מדורות עצים, שהובאו על הגמל. חלק מתבשל בכלים כשרים, בשביל יהודים המשתתפים בזבח השלום, שמתכונן ברוב פאר, על־פי המסורת הערבית העתיקה.

שעת הצהריים מתקרבת, תנועת האורחים אינה פוסקת. אולמי הוועד הומים. האולם הגדול בקומה השנייה מקושט ומסודר בטוב טעם. השיח’ים החשובים מתיישבים בראש קבוצותיהם, גומעים מהקפה ומצטלמים עם בני המושבה. הם באים מעשרים ויותר כפרים קרובים ורחוקים, יש שיח’ים מסביבות באר־שבע, חדרה, בית־שאן, ואחד שיח' אבו־צמה, שבא מסביבות בגדד.

בשתיים וחצי בצהריים יוצאת תהלוכה גדולה של פרשים עברים וערבים. הם מסתדרים ברחבה שלפני אולם הוועד, ומשם יוצאים בדהרה יפה ומלאת חן, דרך רחוב חובבי־ציון, מזרחה לראס־אל־עין, לקדם את פני מושל מחוז יפו, מייג’ור קמפבל, ופמלייתו, הבאים לשם ברכבת כדי להשתתף בחגיגה.

המושל וסגנו נכנסים למושבה ברכיבה, בראש התהלוכה, לקול תרועות העומדים בצידי רחוב חובבי־ציון. הם באים אל בית־הוועד, עולים לאולם המקושט ירק ודגלים. בשעה שלוש בדיוק מתחיל הטקס הרשמי. באמצע הבמה יושבים המושל וסגנו, לצידם חברי ועד־המושבה, הרבנים, נציגי כפר־סבא ועין־חי, אורחים מירושלים, תל־אביב והמושבות העבריות; מהערבים יושבים שיח' מחמד בידאס, עלי מוסטקים, תופיק מוסתפא, אחמד אפנדי ובני משפחת אבו־קישק. נכבדי היהודים לובשים חליפות אירופיות בהירות, וכך גם המגבעות. הפרשים בני־המקום, ב“בריצ’ס”, כלומר מכנסי רכיבה, ולראשיהם מגבעות רחבות תיתורה של חיילים אוסטראלים. פועלים וסתם תושבים, בקאסקטים ובחולצות בלבד. הערבים בגלימות, תרבושים, כאפיות עם עקאל, ואנשי־הדת בצניפים. לכבוד הטקס לובש שפירא עבאייה ולראשו כאפייה כהה ועקאל, כבידואי.

שפירא קם ופונה בקול רם לקהל: “סלחו לי אם אדבר אליכם, ברגעים יפים אלה, שעה שנוכחים באולם אנשים גדולים ממני. בזאת אני מודיע שאסיפת השלום נפתחה. אלוהים ציווה אותנו על השלום, והסולח, השלום, הוא אבי החוכמה. מיד לאחר נאום המושל, נשלח טלגרמה משותפת לנציב העליון, ולאחריה תיסע מכאן לירושלים משלחת מיוחדת, כדי לבקש את שחרור שיח' שאקר אבו־קישק. אני מכריז בזאת על סליחה כללית והדדית…”

לקול מחיאות כפיים סוערות, וקריאות “יחי!” ו“יעיש!” – הוא מסיים:

“תנעם סעודתנו, סעודת השלום, בה נגרש את השטן שהתערב בינינו להפריע את שלומנו. יחי אחינו הערבים! יחי מנהיגינו, יחי השלום ששרר בינינו ארבעים־וחמש שנים!”

והערבים עונים בקול תרועה: “יחי אחינו היהודים!”

לאחר ששוקעים הרעש וההתלהבות שמתחוללים באולם, קם שיח' מחמד בידאס, הנכבד מכל שהשיח’ים היושבים על הבמה, ואומר: “אנחנו מודים לכם, בני פתח־תקוה, ומכבדים את העובדה שאתם הייתם מוכנים לסולחה, למלא את רצון אלוהים, ולשמור על השלום. ותגידו לנו בבקשה, בידיעה ששום סכום שבעולם לא יפצה אתכם על האבידות הגדולות, מה הדבר הסמלי שהייתם רוצים בתמורה – שלעולם לא תהיה תמורה הולמת דיה, לאבלכם הכבד?”

אומר שפירא בלי הניד עפעף: “ששת אלפים לירות מצריות.”

רחש של השתאות עובר בקהל, הפתח־תקוואים והערבים כאחד.

“טוב,” אומר שיח' מחמד, שלא נראה כלל נבהל מן הסכום. “הלא זה רק מעיד על גדלות נפשכם, שאתם מוכנים בסכום כל כך פעוט לוותר על הנקמה, ובכך למלא אחר רצונו של אללה, ואימרו לי, כמה אתם מוכנים למחול מן הסכום הזה לכבודו של אללה?”

“אלף,” אומר שפירא.

“וכמה אתם מורידים למען נביאנו מוחמד שליח אללה?”

“שש מאות.”

“וכמה למען הנביא עיסה?” כלומר, ישו.

“שש מאות.”

“ולמען נביאנו המשותף מוסה?”

“שש מאות.”

“ולמען כבוד המלך ג’ורג' החמישי שליטנו, שיום הולדתו חל מחר?”

“שש מאות.”

“ולמען הוד מעלתו הנציב העליון, האהוב על כולנו?”

“שש מאות.”

זה הרגע שנותר בו לתשלום סכום אלפיים הלירות, שעליו הסכימו שפירא, הבורר יוסף רוקח, ושיח' מחמד בידאס, שישאר לאחר הוויתורים. ואולם שיח' מחמד ממשיך: “וכמה לכבוד אורחנו הנכבד מייג’ור קמפבל, שבחסותו אנחנו יושבים, וברצונו הטוב פרש עלינו את יריעת השלום?”

שפירא רואה שאין ברירה. המנהג, שמחייב את הפתח־תקוואים לוותר על משהו ועוד משהו לכבוד האורחים – נוגע עתה לא רק בסעיפים שסוכמו מראש אלא גם בבשר החי. אם יסרב, לא רק יעליב את המושל, אלא יתחיל שוב משא־ומתן מייגע, סעודת־השלום תתקרר, והאנשים הרעבים יקללו אותו – “יא חמאר, איך שכחת את מייג’ור קמפבל?” – והוא עונה בלי הנד עפעף:

“חמש מאות.”

סליבה דלל מוסר לראש הוועד זלמן גיסין את הכסף והשטרות, כפי שסוכם אתמול, למעט השטרות שאין בהם צורך עוד. המושל מייג’ור קמפבל קם ונושא נאום, המתורגם לעברית ולערבית על־ידי דוד ילין, שבא מירושלים.

“ערביי אבו־קישק ותושבי הכפרים הערביים, בני פתח־תקוה ובנותיה, הנה התאספתם כולכם למסיבת השלום ביום הזה, שישאר לזיכרון לדורות בארץ־ישראל, ואני, בתור מושל המחוז, מתגאה במעשה הרב הזה. רק השטן דרכו להרוס, אבל צריך להיות אדם בכדי לבנות, וכשאני רואה אתכם במצבכם עתה ובהתלהבותכם לקראת השלום, אין אצלי אף צל של פקפוק בכל מה שנוגע לעתידכם המשותף. אני מקווה ובטוח, שנצליח בבקשתנו, שבה אנו מאוחדים בפני הנציב העליון. בכל פינה שאני מעיף את עיניי אני רואה את פני ידידיי, ואמונתי היא שתהיו כולכם ידידים לעבוד לטובת ארצכם המשותפת ולהפרחתה. סלחו לי אם אעזוב אתכם בשמחתכם משום שהנני נאלץ לנסוע עם חברי המשלחת המשותפת לירושלים, להגיש את בקשתנו לנציב העליון, שישחרר את שיח' שאקר אבו־קישק. יום זה, יום נפלא ומבורך, יישאר חי בזכרוננו לעד, יחי פתח־תקוה! יחי ערביי אבו־קישק!”

הנאספים מקבלים את דברי המושל בתרועה ובמחיאות כפיים סואנות.

דוד ילין קורא את המברק לנציב: “בשביעות רצון גמורה הננו מודיעים להוד מעלתו כי טקס השלום בין פתח־תקוה ובין ערביי אבו־קישק והשכנים נחתם בנוכחות מושל המחוז מר קמפבל. כולנו מאוחדים בבקשתנו המשותפת, שתשחרר ותיתן חופש לשיח' שאקר אבו־קישק, לרגל יום הולדתו של המלך.”

המברק מוקרא כאשר כולם עומדים על רגליהם ומקשיבים ומקבלים גם אותו במחיאות כפיים. תם הטקס הרשמי. האורחים מוזמנים לסעודת זבח השלום. המשלחת המורכבת מהמושל, ראש הוועד זלמן גיסין, שפירא, מחמד בידאס, עלי אפנדי, עלי מוסתקים וסליבה דלל – ממהרת לנסוע לירושלים, והקהל מלווה אותה בברכות. קולונל קיש אומר לשפירא:

“אם קשה לכם, בגלל השבת המתקרבת, אמסור אני לנציב העליון את בקשת החנינה.”

“כמו שעמדנו נגדו במלחמה, וכשם שדרשנו את הישארותו במאסר עד היום, כך עלינו לעשות בעצמנו גם את הפעולה האחרונה, לשחרורו.”


פורשים באולם ובחצר מחצלאות, ומכינים הכל לקראת הסעודה, שמטרתה לשמח את לב החוגגים. מעלים גיגיות מלאות אורז ובשר הזבח. קבוצות־קבוצות יושבים המעגלים, בראשון הזקנים ומאחריהם הצעירים, וסועדים בנעימות מהמטעמים המסורתיים. הסעודה נמשכת כשעה תמימה.

לאחר דברי ידידות הדדיים עולים הפרשים הערבים על סוסיהם, ובדהרה קלה עוברים ברחובות המושבה בליוויית רוכבים מבניה. אחריהם צועד בחבורות המון האורחים, ובהגיעם לגבול המושבה הם נפרדים אלה מאלה מתוך רחשי ידידות ואיחולים להמשכת חיי השלום.


*

כחצי שעה לפני כניסת השבת מגיעה המשלחת לארמון הנציב. הוא כבר יודע על בואם ומחכה להם במשרדו. לאחר שמיעת דברי המייג’ור קמפבל, בשם המשלחת, אומר הנציב:

“אני שמח מאוד לשלום שהוקם. ביקרתי אצל שיח' שאקר בכלא. הוא אדם צעיר, ואני מקווה שלא יוסיף לעשות שטויות כאלה.”

אומר שפירא: “תודה להוד מעלתו, שעזר לנו להשיג את השלום – בכבוד. אני מקווה שהשלום יתקיים בעתיד, כמו שהתמיד בעבר.”


הערבים והיהודים, חברי המשלחת, יורדים העירה למלון אמדורסקי, ואחרי ארוחת־הערב הם נדברים ללכת בבוקר אל שאקר אבו־קישק ולבשר לו על השלום ועל שיחרורו הקרוב. השכם בשבת בבוקר, בעוד השיח’ים והאפנדים ישנים, קם שפירא והולך לבד לכלא המרכזי שבמגרש הרוסים, בו היה הוא עצמו כלוא לפני שנתיים. השוטר הערבי בשער מכיר אותו ומרשה לו להיכנס. בחצר הוא מוצא את שיח' שאקר יושב במעגל בחברת כמה עשרות אסירים, גנבים ופושעים מהמדרגה התחתונה, והוא מחכה לתורו לקבל קפה מהקומקום, לארוחת־הבוקר.

שאקר קם לקראת שפירא, מושיט את ידו, מתנשק איתו ומזמינו לשתות עימם.

“תודה רבה. עוד מעט נשתה בחוץ.”

עיני שאקר מתמלאות דמעות של שמחה. שפירא מוסיף: “באתי לבשר לך כי עוד מעט תצא לחופשי, בפקודת הנציב העליון. זכור שאקר, זכור וספר זאת גם לבניך ולבני־בניך – לא מנהיגי הערבים, בני עמך, שהסיתו אותך נגדנו – שיחררו אותך מבית־הסוהר, אלא אנחנו, שכניך הטובים אנשי פתח־תקוה!”


*

ביום ראשון, ה־3 ביוני 1923, בשעה אחת בצהריים, נוסע במכונית מבית מושל המחוז בדרך יפו־תל־אביב, לכיוון המושבה הגרמנית שרונה – שיח' שאקר אבו־קישק. הוא מוקף עשרות פרשים וקהל ערבים, רובם סבלים, מצחצחי נעליים ומוכרי גזוז, שמוחאים כף לשחרורו, מתופפים בפחים ריקים ובתופים ברכת “ברוך הבא!” לאורח.


*

ביום שלישי, כ“ח בסיון תרפ”ג, ה -12 ביוני 1923, ימים אחדים לאחר טקס השלום, מחזירה פתח־תקוה ביקור שלום רשמי וידידותי לשבט אבו־קישק, על־פי הזמנת שיח' שאקר, לפי המנהג המקובל אצל הערבים, ובהתאם למסורת ולתנאי־השלום. למחנה אבו־קישק יוצאים לפני־הצהריים חברי ועד־המושבה בליוויית עשרות רוכבים, עיתונאים, שליחי כפר־סבא ועין־חי. לפניהם נשלחים, בתור מתנה, שני פרים לזבח, ומלווה אותם שוחט המושבה. בדרכם הם פוגשים שיירות חוגגים מקרב השכנים הערבים, שמברכים בברכת שלום מיוחדת: “ברוך השם – יש לנו שלום עם היהודים!”

באחת בצהריים מתקרבת המשלחת למקום החגיגה, מלווה בערב־רב של ילדי השבט והשכנים, שנטפלים בעסק לשמחה הזו. לקראת האורחים יוצאים רוכבים מבני השבט, דוהרים ועורכים פנטאזיות בידואיות.

מקבלים את פניהם שיח' בידאס משיח’־מוניס, השיח' הנכבד והמפורסם ביותר ביפו והסביבה, שעתיד להיות חותנו של אבו־קישק; הוא אחד הערבים לתשלום הפיצויים למושבה; ועימו אחיו של אבו־קישק. ולבסוף יוצא לקראתם שיח' שאקר אבו־קישק בכבודו ובעצמו, ויחד הם מקבלים את פני האורחים בחיוכים, מכניסים אותם לאוהל רחב־ידיים, מקושט ומסודר יפה, ואחרי ברכות השלום הרגילות, משקים את הקהל הצמא לימונד קר וקפה רותח.

טבחי אבו־קישק חופרים במעדרים תעלה גדולה, ממלאים אותה בבולי־עץ ובגזם של ענפים יבשים מהפרדסים, מבעירים אש, מחכים שהגזעים ייהפכו לגחלים לוחשות ואז צולים מעליהם את הבשר, המעלה ריח ניחוח.

באוהל מתנהלת שיחה ידידותית עם השכנים המקומיים ועם האורחים שבאו מיפו ומהסביבה הקרובה והרחוקה. צלם מעמיד את מצלמתו ומצלם פעמים רבות את הפתח־תקוואים המושיטים יד לשכניהם הערבים. בחוץ – שמחה וששון. אחדים מבני־השבט משמחים ומבדחים את הקהל בריקודים, בשירים ובפזמונים, לקול חליל רועים. כל אחד מן הרוכבים המקומיים מזמין רוכב־אורח, גם מבני פתח־תקוה, להתחרות איתו במירוץ, ובאופן כזה מעבירים את כל הקהל, אחד־אחד, לאוהל הכבוד. ערביי טול־כרם וסביבות חדרה באים גם הם לברך את שיח' שאקר, ומביאים מתנות צאן, בקר וצורכי אוכל; בקיאים במנהג הם עומדים במרחק־מה לפני קרבם אל האוהל, ומחכים להזמנה מיוחדת.

לבסוף מתחילה סעודת השלום ובה זבח בשר, צלוי ומבושל, וקערות אורז שמן. לבררנים ולמדקדקים במצוות הכשרות, נותנים ביצים שלוקות, זיתים, דגים כבושים ולבנה; פיתות דקות כמצות נאפות בחוץ בשעת הסעודה עצמה, ואחריה באים קפה שחור לא־מתוק, ונאומים.

ראשון לנואמים, ובערבית, הוא שפירא:

“ידידים ושכנים, שיח' שאקר בני, היום הזה יום גדול הוא לנו. יום שנגמרו בו כל הסכסוכים הממושכים בינינו. להסכם השלום הרשמי יש ערבים משני הצדדים. אבל לאמיתו של דבר, שהדנו במרומים, כשם שחיינו תמיד בשלום עם שכנינו, כך ישרור השלום בינינו מעתה ולתמיד, ולא ניתן בשום אופן להפריעו. עלינו להרים את דגל השלום לאות תודה לנציב העליון, שהואיל לקיים את הבטחתו לשחרר את שיח' שאקר, למרות השתדלויותיהם הבלתי־מוצלחות של אחרים. כן עלינו להודות גם למושל יפו מייג’ור קמפבל, לראש עיריית יפו, למנהיגי היישוב העברי, ולתושבי פתח־תקוה! רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו־קישק! יחי העם העברי! תחי פתח־תקוה!”

הקהל מגיב בתשואות סוערות.

אחריו מדבר ברוך ראב, גם הוא בערבית שוטפת ונמלצת: “אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת…”

שוב נשמעות מחיאות־כפיים סוערות, ולבסוף מברך אחד מנכבדי טול־כרם, חאדר אבו־רוס:

“היום נגמרו בינינו החשבונות. מה שהיה, עבר. הסתיימו הסכסוכים והאיבה, ומעכשיו יתמיד השלום לשכון בתוכנו לעולמי עד!”

לאחר חילופי ברכות ותודות משני הצדדים, שנמשכים עד חמש לפנות־ערב, נפרדים בני פתח־תקוה משכניהם הערבים בידידות רבה ובתקוה שהשלום אכן הושב על כנו.


 

אחרית דבר

שיח' שאקר אבו־קישק שמר על הבטחתו שלא לפגוע במושבה. מאורעות תרפ“ט, 1929, פסחו על פתח־תקוה. כאשר בשוק הגדול של המושבה התנפלו חמומי־מוח על מוכרי־ירקות משבט אבו־קישק, בתגובה על פגיעה ביהודים במקומות אחרים, מיהר שפירא אל שיח' שאקר והתנצל על המקרה. ההתנצלות הועילה והשקט בגבולות פתח־תקוה והשלום עם אבו־קישק נשמרו. כאשר נודע לשפירא כי בידואים מרחיקים את אוהליהם ממזרח למושבה, מיהר אליהם והבטיח להם חגיגית כי לא יאונה להם כל רע. ערביי הסביבה עמדו במבחן הקשה של הסתה נגד המושבה ולא פגעו בה. בזכות הנהגתו המוצלחת נקרא להעיד בפני ועדת־החקירה הבריטית שנתמנתה לחקור את הגורמים והסיבות למאורעות תרפ”ט. שפירא הציג לדוגמה את פתח־תקוה, המושבה הראשונה בארץ־ישראל, אשר השתדלה כל שנותיה לקיים יחסים הוגנים עם הערבים, ובכל זאת נפגעה מהם לא פעם.


*

בחצרו הגדולה של שפירא, המוקפת ברושים ודקלים, היה אפשר לראות קבוצות ערבים מדליקים אש ומרתיחים קפה. מכל הסביבה באו אליו וחנו אצלו. הוא רכש לעצמו שם טוב בקירבם. הם סמכו על השכל הישר שלו ובאו להתדיין בפניו או לבקש את שתדלנותו בסכסוכי קרקעות, גניבות, ואפילו בסכסוכי משפחה. הוא קנה לו מעמד של שיח' בורר, מתווך במריבות, והיה מוזמן לעזור בהשכנת שלום במאהלים ובכפרים רחוקים. כבודו בעיני הערבים הוסיף כוח וביטחון למושבה. הוא טען שבחוכמתו ובערבית המצויינת שבפיו הפך להיות כבן־ערב, וכי על־ידי כיבוד מנהגיהם והנכונות להשתלב בתוכם ולחיות ביניהם, והם בינתיים הרוב – נוכל להשיג יותר מאשר נשיג בכוח.

שפירא עמד בראש מפקדת ההגנה של פתח־תקוה, שנקראה לימים המפגו“ש, מפקדת הגוש – במאורעות 1929, במאורעות 1936–1939, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובמאבק בבריטים – עד להקמת המדינה וצה”ל. מפקד־הגוש בפועל היה מתמנה על־ידי המפקדה הארצית של ההגנה, אבל בתואר ראש־ההגנה החזיק שפירא, השתתף בישיבות המפגו"ש והשתדל להיות יושב־ראש ומעורה בכל. הוא לא חדל מפעילות בנושאי שמירה, ביטחון ויחסים עם הערבים, כגון פיענוח תעלומת רצח יוחנן שטאהל וסליה זוהר ב־1931, וגילוי גופותיהם, בעזרת השומר אברהם דרויאן מכפר־סבא, פרשה מחרידה שהסעירה את היישוב העברי.

שיח’ים נכבדים מעבר־הירדן ביקרו אצלו ב־1931, ובעקבות הזמנתם אף ביקר אצלם וקשר עימם קשרים הדוקים. שיתוף־פעולה זה נקטע בגלל התנגדות ההנהגה הלאומית הערבית בארץ.

כל אורח נכבד שביקר בפתח־תקוה נפגש עם שפירא, הצטלם עימו ולעיתים הוזמן לקבלת־פנים ולסעודה בביתו; הנהגת היישוב העברי, צמרת השלטון הבריטי, כולם הכירו את שפירא. בשנות ה־30, כשנוצרה בתל־אביב מסורת של קרנבל פורים, העדלאידע, היו רוכבים בראש התהלוכה העליזה שניים: ראש־העיר מאיר דיזנגוף וזקן־השומרים אברהם שפירא, זקופים על אוכפיהם וקוצרים מחיאות כפיים. שפירא פיאר ברכיבתו מירוצי־סוסים, תחרויות, חגיגות ותהלוכות רבות, ורכב גם בראש העדליאדע שחודשה ב־1955, והוא בן שמונים־וחמש.

מפקד הפלמ"ח יגאל אלון חש חיבה רבה לשפירא. בשלהי מלחמת השחרור, כשהיה מפקד חזית הדרום, הזמינו אליו, העלה אותו על מטוס פייפר והראה לו את איזורי הקרבות של הדרום. המקומות, הדרכים והשבילים, ששפירא הכיר אותם ממסעיו על גבי סוסתו – נגלו לו עתה לראשונה ממעוף הציפור. שפירא התפעל, היה מאושר ונרגש, ושוב ושוב סיפר על אותו סיור.


*

מדי שנה, בכ“ז בניסן, נהגו לאסוף את תלמידי בתי־הספר ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה, שנערכה בכ”ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי־הרכבת וצופה לעבר בית־הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנוער על פרשת הקרב:

“בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר]… וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום־בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה… והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת־ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו… ועשו להם כסאח… וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה… באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס… אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים…” ובספרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: “…ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו…”

התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח־תקוה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת־מעט של שפירא. יום־הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני־הנוער עמדו והפריעו. על־כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: “אתם נוער אתם? אתם בררה…” – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – “חרה”, ולא סתם, אלא חי“ת בשווא ורי”ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב“ילקוט הכזבים” של דן בן־אמוץ וחיים חפר: “פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח־תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: ‘אתם נוער אתם? אתם חרא.’ וירד מהבמה.”


כאשר הפיקו דן בן־אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית “היו זמנים”, הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן־אמוץ את ההזדמנות, ובחצי־קריצה שאל:

“אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – ‘אתם נוער אתם? אתם חרא!’?”

שפירא נעלב: “מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה־פרימו… אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב…”


*

בהיותו כבן שמונים־וחמש כתבו לו עורכי עתון האידיש “מארגן דז’ורנאל”, שיצא לאור בארצות־הברית, שהם רוצים לבוא לארץ ולהיפגש איתו על מנת לכתוב עליו. ענה להם שפירא שבמקום שיבואו אליו הוא מוכן לבקר אצלם. וכך נסע לבדו באונייה לארצות־הברית ושהה בה כחודשיים. אירחו אותו יפה. ביקר בבתי־כנסת, נסע מקהילה לקהילה, סיפר באידיש על הארץ, התפלל ונהנה מאוד. הוא פגש שם גם קרובים מצד משפחת אחותו שרה, שנישאה לשמשון ביי. כזכור הם עלו ארצה ב־1880, עזבו לרוסיה ומשם היגרו לקנדה ולארצות־הברית.

ביום הולדתו ה־85 נערך לכבוד שפירא מסדר חגיגי בבית “יד לבנים”, שם הוא בירך “שהחיינו” על שזכה להגיע למעמד הזה, וסיים כמנהגו ב“תחי מדינת ישראל!” באו לברכו במסיבה משלחת של בידואים, וכן נציגים מאנשי אבו־קישק שנשארו בארץ, בשכונת אבו־קישק בלוד. ערב מלחמת השחרור הצטרף חלק מהגברים של שבט אבו־קישק לכוחות הלוחמים של הערבים. בהתגבר מעשי האיבה, ובהשפעת מנהיגיהם, נטשו אנשי השבט הנשארים את אדמותיהם הרבות צפונה־לירקון, היכן שנמצאים היום מפעלי התעשיה הצבאית; הם ארזו לילה אחד את כל מטלטליהם ויצאו מזרחה בשיירה ארוכה: נשים, ילדים, גברים, עגלות רתומות לסוסים, גמלים, חמורים וכלבים. בראש הלך תופיק אבו קישק, אחיו הבכור של שיח' שאקר, גבר גבוה ורחב־כתפיים, שעשרים־וחמש שנה קודם לכן דהר בראש תהלוכת הרוכבים לסעודת השלום עם פתח־תקוה. משנודעה הנטישה לאברהם שפירא, ביקש להביא לביתו את תופיק עוד באותו לילה, הפציר בו שלא לעזוב והבטיח כי ידאג לשבט. “איחווני דשרוני מע אל ניסוואן, אחיי השאירוני עם הנשים…” התאונן תופיק, וחזר אל בני השבט שחיכו לו מעבר לגשר הירקון, מצפון לפתח־תקוה. חלקם קיבל כנראה את עצת שפירא, הרחיק מזרחה רק עד לאדמת השבט בכפר חרש, ולא פעל נגד היישוב העברי. על כך הלוחמים הערבים הרגו בהם, ואז ביקשו פליטי השבט לעבור למקום מרכזי יותר; הם מסרו למדינה את אדמתם בחרש, על גבול הקו הירוק, היכן שנוסד ב־1955 קיבוץ חורשים, וקיבלו תמורתה את הקרקע שעליה ניצבת כיום שכונת אבו־קישק, בין כפר חב"ד לשכונת הרכבת בלוד.

לאחר הטבח שעשה משמר־הגבול בתושבי כפר־קאסם, בשנת 1956, נתבקש שפירא על־ידי ממשלת ישראל להתערב כדי להרגיע את הרוחות. הוא התמנה לעמוד בראש ועדת הסולחה מאחר שסברו, ובצדק, שהוא האדם המתאים ביותר לכך והוא יעשה זאת בתבונה ובכבוד. שפירא היה אז כבן 87. הוא הגיע לכפר־קאסם, דאג ליתומים, לאלמנות ולנכים, דאג בפועל ממש, עד שלעיתים היה ללעג אצל אנשים מבני עמנו, שהיו רוצים לסדר זאת מהר־מהר ובפחות התחשבות. המשא־ומתן נמשך כשנה, אך בסופו של דבר הוא הצליח במה שאף אחד אחר לא הצליח – להביא לסולחה עם תושבי הכפר הזועמים.

בהיותו בן 90 שנה ערכו לו אחיו “הבונים החופשים” בלשכת “דוד ילין” בפתח־תקוה אסיפה חגיגית ליום הולדתו, למלאת 80 שנה לעלותו ארצה ו־40 שנה להיותו “בונה חופשי”.


*

על סדר יומו מספרים נכדו ואשת־נכדו, אמנון ועליזה פנחסוביץ, שתמכו את שפירא כל שנותיו האחרונות וטיפלו בו במסירות רבה. “זיידע, כלומר סבא, נהג להשכים קום, הכין לעצמו קפה, הניח תפילין, אכל לבן או ביצה רכה, ירקות, והקפיד לשתות כוס קוניאק גדולה כל בוקר, רק בבוקר, וראה בכך סגולה לאריכות ימים. בזכות זה הוציאו לכבודו יקבי פרידמן בפתח־תקוה סדרת ‘ברנדי הפטרון’, שתוויתה נשאה את דיוקנו,” ואמנון מציב על השולחן בקבוק קוניאק חתום, השמור עימו עד היום.

"אחרי ארוחת הבוקר היה זיידע הולך לספר כדי שיגלחו. בשמונה לבש חליפת ליינן לבנה, חבש כובע שעם או מגבעת ‘פנמה’ מקש, תמיד זקוף, גבה־קומה, נקי ומסודר, והיה ‘יורד למושבה’, לבית־הקפה המזרחי. היה בית־קפה אחד מול השוק הגדול, ושני קיים עד היום מאחורי בית־הכנסת הגדול. שם נהג לשבת על שרפרף־עץ קלוע־קש בחברת פתח־תקוואים ותיקים וידידים ערבים שבאו לשוק, משוחח עימם על הוויות עולם כשמרפקו שעון על ירכו והוא יונק מפומית הנרגילה.

“בצהריים היה חוזר הביתה. אכל רק פעמיים ביום, בוקר וצהריים. ארוחת־ערב לא אכל. נהג לומר שלא טוב ולא בריא ללכת לישון על קיבה מלאה. רק תה אחר־הצהריים. לא היה אכלן. אהב לשבת בכסא־נוח במרפסת שבחזית הבית, קורא ‘הבוקר’ או ‘מעריב’, לדעת מי חי, מי מת, למי צריך להכתיב מכתב ברכה או השתתפות באבל. האצילות מחייבת.”

ליצני המושבה התבדחו ואמרו שאת הכתוב בעיתון נהג לספר לו הקיוסקאי, שפירא רק החזיק את העיתון.

אחר־הצהריים היה שפירא שוכב לנוח. בקומו התפלל מנחה ומעריב, מקום כבוד היה לו בבית־הכנסת הגדול, בכותל המזרח, שומר מצוות היה אף כי נהג להופיע הרבה גם בגילוי־ראש.

לעיתים קרובות היו באים לקחתו לאירועים ציבוריים וגם משפחתיים, והוא אהב לכבד אנשים בנוכחותו והתנהג תמיד גם כמי שתובע שיכבדו אותו. מסודר וזקוף כמו לורד אנגלי. מקפיד על הנקיון. פעם בשבוע היה מנדלה, בנו האילם, ממלא את האמבטיה מים חמים ויוצא מהחדר. שפירא היה מתפשט, נכנס לאמבטיה הגדולה שניצבה במרכז החדר, וקורא למנדלה לחזור. הבן המבוגר היה רוכן ומשפשף לאביו הזקן את כל גופו עד שהיה יוצא אדום כמו סלק.

הגיעו אליו פניות מבתי־ספר במושבה ומחוצה לה, לבקר אצלו. בימים אלה היה נשאר בבית לפני־הצהריים, מספר מעשיות ומראה את חפציו ותמונותיו, והתלמידים כתבו לו מכתבי תודה, שאותם שמר במגרותיו. כבר ב“ילקוט הכזבים” מסופר כי לחבר’ה בפלמ"ח תמיד היה כבוד עצום כלפי שפירא, זקן השומרים. כשהיו פוגשים אותו לפעמים ברחוב היו אומרים לו שלום בנימוס רב ולפעמים אפילו מצדיעים לו. הוא היה מעביר את מקלו מיד ליד, מצדיע ואומר: “פרו ורבו בחורים!”

עליזה מספרת שיום אחד, בפגישה עם כיתה מחדרה, שאל אותו ילד:

“אדון שפירא, אתה נלחמת כל כך הרבה פעמים. תגיד, כמה ערבים הרגת בחיים שלך?”

ענה שפירא: “תדע לך ילד שאני אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי!”


*

שפירא לא צבר רכוש רב. תשעה בנים ובנות גדלו בבית, עבדו והחזיקו את הפרדס, הרפת, האורווה. הוא עצמו לא עבד במשקו החקלאי אלא היה עסוק בשמירה, בענייני הגנה, בעסקי ציבור, נסיעות לירושלים, לעבר־הירדן, שתדלנויות בפני השלטון הבריטי, ובוררויות בין ערבים. בשנת תש"ו, 1946, מתה עליו ליבה־רוחל אשתו והיא בת שבעים־וחמש. במשך השנים שקע בחובות, הפרדס ומרבית החצר נמכרו, והוא נשאר ללא מקור הכנסה. נותר לו רק הבית, וגם זה מושכן פרק־זמן למלווה־בריבית וכמעט שנמכר לנושים. הבנים והבנות עזבו ופנו איש לעברו. בשלהי שנת 1954 נהרג בשירות צבאי נכדו האהוב, הטייס אמיר שפירא בן העשרים, שמטוסו נפל בתאונה. רק הר־מנדל, הבן האילם והערירי, נישאר לגור איתו. נשמה טובה היתה לאילם אך התנהגותו מוזרה ומפחידה במקצת, בייחוד את בנות המושבה. לא פעם באו להתלונן עליו אצל שפירא. האב היה צועק על בנו המבוגר צעקות מרות, לעיתים אף מכה אותו, אך ללא הועיל.

כשהגיעה לידיעת בן־גוריון, ראש־הממשלה ושר־הביטחון, מצוקתו הכלכלית של שפירא, נתן מיד הוראה לשלוח לו פנסיה קבועה כל ימיו. הסכום הספיק לשפירא לקיום צנוע, החזקת הבית, צורכי אוכל פשוטים וטבק. הוא נהג לקנות טבק ריחני משובח, תוצרת חוץ, ולערבבו בטבק מקומי, זול יותר.


*

ב־1963 ביקרו בביתו שברחוב הרצל המשורר נתן יונתן, שילדותו ונעוריו עברו עליו בפתח־תקוה, בחברת אביו ובנו הקטן. שפירא ישב בכורסה כבדה, עטוף ענן של עשן מקטרת, והם לרגליו על שרפרפים קטנים, מקשיבים.

“בן כמה אני, אתם יודעים? תשעים־ושלוש. החזה בסדר גמור, הלב חזק, גם הראש. רק הרגליים חלשות. לא יכולות יותר להרים את הגוף, ובלי מקל אי־אפשר ללכת.” כאן לקח שפירא אוויר מלוא ריאותיו, נשף את שארית העשן וטפח על רגליו הבוגדות. "אני שותה כוסית קוניאק כל בוקר ומעשן כל היום. אוכל מעט. בבוקר לבן. חצי כוס, המחצית נשארת לערב. כל יום ראשון באה לכאן אישה ומבשלת לי עוף בשביל כל השבוע. בצהריים: פרוסת עוף, מרק, לחם, כוס קפה, זה בשביל הגוף, ובשביל הנפש – המקטרת. אף פעם אני לא לבדי. באים ילדי בתי־ספר עם המורים שלהם, בא אלי משה שרת, לפעמים בן־צבי, באים שיח’ים ידידים.

"את הבית נתתי לעירייה. אין אדם שיחיה לעולם. כשאמות יישארו הבית וכל המתנות והמזכרות בשביל הדורות הבאים: החרבות, המקטרות, הצילומים של לורד בלפור, חיים וייצמן, של הרברט סמואל, של כל ההיסטוריה.

“כאן אני גר עם בני, מכירים את האילם? – הוא גר איתי, כתבתי בהסכם עם העירייה שהם חייבים לתת לו דירה וקיום לכל ימי חייו, אחרי שיקחו את הבית בשביל ההיסטוריה.” שפירא מסלסל עשן ממקטרתו בחדר הגבוה.

“מה קרה למשפחת אבו־קישק?” שאל יונתן, “הלא הם היו ידידיך?”

“אמרתי לאבו־קישק [כנראה לשיח' שאקר], זה היה כשהתחילה המלחמה שלנו ב־47': ‘תישאר פה, יא אחי, אני אשמור על חייך ועל רכושך.’ – הוא לא שמע וברח לירדן. בן אחד נשאר. סידרתי שיתנו לו אדמה ופרדס [בשכונת אבו־קישק בלוד], אבל הזקן – בירדן. אספר לכם מה קרה לפני שלוש שנים עם הזקן הזה. יום אחד בא אלי שליח ואומר לי, ‘אבו־קישק רוצה לדבר איתך.’ לא שמחתי לפגוש אותו אבל הלכתי. קבענו את הפגישה על־יד הגבול, אצל טול־כרם. שוטר ממשמר הגבול לקח אותי מחדרה ובחושך באנו לגבול והוא עמד בחושך וחיכה לי. בכה כמו ילד, זה אבו־קישק הגדול, אמר שרוצה לחזור. הזכרתי לו את בקשתי, ‘עכשיו,’ אמרתי לו, ‘באה המלחמה ומחקה. אי־אפשר להחזיר את הזמן. שנינו זקנים, אבו־קישק, אלוהים ירחם עלינו.’ ונפרדתי ממנו בחושך. על הגבול.”


*

בהיותו כבן תשעים־ושלוש הוזמן למסיבת יום העצמאות, לספר מעלילותיו בפני אנשי פתח־תקוה. שלא כהרגלו – לא רק שאכל אותו ערב, אלא אכל בשר צלוי. למחרת בבוקר מצאה אותו עליזה שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הבהילו אותו במצב אנוש לבית־החולים “השרון” ואיבחנו אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית־החולים, ד"ר פלר, ביקש מעליזה לחתום על הסכמתה לניתוח. היא נבהלה מהאחריות. אזי שפירא ביקש עט וחתם. כשהתעורר אחר הניתוח מצא לידו שניים מזקני המושבה שוכבים גוססים. הוא לא רצה להישאר במחלקה, פן יגיע גם תורו למות, והתחנן: “תוציאו אותי מפה. דוויד מניסטרסקי הולך למות. שלימה שטמפפר הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה…”

השמועה על מצבו הקשה עברה בפתח־תקוה והתחילו להכין לו לווייה. ביום השלישי אחר הניתוח התאושש, וכשבאה עליזה הזכיר לה לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר. כאשר נראה יוצא בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – ניתנה הוראה לעובדי העירייה להפסיק את ההכנות להלווייה שלו.


*

בפסח תשכ“ה, 1965, ערך שפירא בביתו את ליל ה”סדר" האחרון בחייו. ישב בכורסתו וקיבל את בני־משפחתו ואת האורחים הרבים שבאו לברכו בברכת חג שמח ואריכות ימים. החדר הגדול והמרווח דמה למוזיאון בזעיר־אנפין של בעל־הבית. הקירות מקושטים בתמונות מתקופות שונות, ובפינות מסודרים כלי־נשק: רובים, חרבות, אקדחים ואבזרים אחרים. הנברשת הגדולה השתלשלה מהתקרה והפיצה שפע אור על פני החדר. שפירא ישב בראש השולחן ולימינו נכדו אמנון. על השולחן הערוך ניצב זוג פמוטים ישנים שסימני ירוקת מציצים מחגוויהם. שפירא היה במצב־רוח טוב, ופניו הביעו חג; הוא סיפר למסובים כיצד בחגים ובשמחות יצאו ראשוני פתח־תקוה לחזית בית־הכנסת הגדול ורקדו שם, כיצד בנה אביו את ביתו ביהוד, כיצד נלחם הוא עם שודדים בהרי חברון, וכיצד נערך טקס השלום עם שיח' אבו־קישק.

בני המשפחה ביקשו להקליט את מהלך ה“סדר” ועמדו להפעיל רשמקול. שפירא הרגיש בדבר והתרעם: “מימיי לא חיללתי את השבת, ואני מבקש לא להפעיל את המכשיר.”

בקשתו נתמלאה ללא ערעור.

את ארבע הכוסות שתה כדת וכדין. את ההגדה קראו בצוותא. כאשר הגיע ל“לשנה הבאה בירושלים הבנויה” גבר קולו והוא המשיך בזמירות ובקריאת “לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה” והתלהבותו הלכה וגברה, קירות הבית כמעט רעדו. אנשים עצרו בחוץ, ומבעד לחלון ולשדרת הברושים נראו שכנים ועוברי אורח עומדים תמהים לקולו האדיר. גם לאחר קריאת ההגדה המשיך שפירא ושר להנאתו שירים שאהב, כמו “צימוקים ושקדים”.


*

“חודשים אחדים לאחר יום הולדתו התשעים וחמש,” מספרת עליזה, "איבד זיידע את מצב־רוחו הטוב, נחלש מאוד וחש ברע. ביקשו לקחת אותו לבית־רבקה, שישהה שם, בבית־החולים הסיעודי, תחת השגחה רפואית, אך בשום אופן לא הסכים. ‘אני רוצה למות בביתי!’ אמר.

"בשבת האחרונה לחייו פסק לפתע שעונו מלכת. ביום שלישי, ה־28 בדצמבר 1965, השכים כדרכו, הכין את מקטרתו, פנה למטבח והכין לו קפה שחור כהרגלו, ולפתע צנח ומת. כאשר באתי מצאתי אותו מונח בפיג’מה ובחלוק על מיטתו היפה, שהיתה עשויה ממוטות ברזל מעוטרים בפיתוחי נחושת. היה נראה לי שעודנו חי. הקפה עוד היה חם, את רצועות התפילין טרם קיפל. קראתי אליו: ‘זיידע! זיידע!’ – אבל הרופא אמר לי: ‘עליזה, הוא כבר לא יענה לך, הוא מת!’ – " ובתארה זאת חונקות הדמעות את גרונה.


מאות תושבי המושבה ואנשים מכל רחבי הארץ עברו למחרת בדומייה, במשך שעתיים, על פני מיטתו, שניצבה בסלון הגדול של ביתו שברחוב הרצל 22. הם חלקו לו כבוד אחרון. שומרים כסופי־שיער וסמורי־שפם ניצבו דום לצדדיו במשמר כבוד. גופתו נראתה שרועה במלוא זקיפות הקומה, ולמרות שהיה עטוף טלית, כמנהג, נתבלטה הצדודית החדה והתקיפה שאיפיינה אותו בחייו. דיוקנאותיו הביטו אליו מהקירות סביב: צילומים, ציורים, פסלים, ותחריטים מתקופות שונות, שפיארו את הכתלים ואת המזנון העתיק. חרבות בידואיות עתיקות בנדניהן. מקטרותיו הרבות וכלי העישון הנלווים להן. תמונותיו בחברת אישים שביקרו במושבה: רוטשילד, בלפור, וייצמן, מלצ’ט, סוקולוב, סמואל ואחרים, שרובם נהנו מהכנסת אורחים בביתו פעמים רבות.

לפתע באה מכונית גדולה שחורה, וממנה ירד דוד בן־גוריון, שבא לחלוק לו כבוד אחרון. הוא נכנס לבית, לחץ את ידי בני־המשפחה, עמד ליד שפירא ודיבר עליו בהתרגשות ובהערכה רבה. באו גם נשיא המדינה, יושב־ראש הכנסת, שרים, אלופי צבא ואנשי ציבור רבים.

תהלוכת ההלווייה יצאה מחזית ביתו. נשאו את המיטה וליוו אותה ותיקי השומרים וההגנה, שהתקשטו לכבודו במדיהם מאז: אלה במגבעות אוסטראליות רחבות תיתורה ואלה ב“קולפאקים”, כובעי הפרווה של “הגפירים”, הנוטרים; אלה ב“בריצ’ס”, מכנסי רכיבה ואלה אקדחים גדולים למותניהם; וכולם עונדים סרט־אבל שחור לזרועם. המסע זרם מערבה לאורך רחוב הרצל, פנה ימינה לרחוב רוטשילד וימינה לרחוב חובבי־ציון, חובק את לב המושבה כנחש עקלתון – כי כאשר נושאי המיטה הגיעו כבר לרחבת בית־הכנסת הגדול, עדיין הצטרפו אנשים לזנבו ברחוב הרצל. פתח־תקוה לא ראתה מעודה וכנראה לא תראה עוד לווייה ענקית כזו ברחובותיה.

שלושה מטחי ירי של כיתת צוערים מבית־הספר לקצינים נורו על קברו, שנכרה בראש גבעת העדשים, היא דהרת אל־עדש, בית־הקברות של המושבה מראשיתה. הוא נטמן על גבול הפרדסים שהיו שלו ושל אחיו מיכאל, סמוך למצבות ליבה־רוחל אשתו, שנפטרה עשרים שנה לפניו, ובני משפחתו לדורותיהם. לא רחוק ממנו קבורים סנדר חדד, אבשלום גיסין, יהודה ראב, ורבים מבני דורו. השר יגאל אלון ספד לו: “אנו נפרדים מגיבור, אשר שמו וחייו יהיו צרורים לנצח בדפי ההיסטוריה. העם אומר לך תודה, אברהם שפירא, על פועל חייך שהיה מוקדש ללא שיור לתהילתו.”


*

תמו אך לא סופרו במלואן עלילות שיח' איברהים־מיכו, הוא אברהם שפירא, שנולד ביום ג' בתשרי תרל“א, 28.9.1870, בכפר נובה מיכאילובקה שבחצי־האי קרים אשר ברוסיה, והיה גיבור פתח־תקוה, ראש־שומריה והסמל שלה במשך יותר משמונים שנה, מבואו אליה בעודו נער, ועד פטירתו בה בבוקר יום שלישי, ה' בטבת תשכ”ו, 28.12.1965, והוא בן תשעים־וחמש שנים, שלושה חודשים ויומיים. על מצבתו הפשוטה נכתב רק: “פ”נ אברהם הלל ב“ר יצחק צבי שפירא ז”ל. מראשוני היישוב ההגנה והשמירה, בחייו סמל גבורה ומופת לעם ישראל כולו ולפתח־תקוה עירו."

את ביתו ציווה לעיריית פתח־תקוה, אך לאחר מותו לא ידעה העיר לכבד את זכרו. יום אחד באו פועלים וזרקו את רוב תכולת הבית לחצר. זה היה בחורף. ניירות עפו. מגרות עם מכתבים ותעודות שאסף כל השנים, וביקש שישארו אחריו עדות לדורות הבאים שיבואו לבקר בביתו – התגוללו בבוץ. מזכרות, אותות כבוד, תעודות וצילומים – התפזרו ונעלמו. את המזנון שברו כדי להוציא ממנו מראות. את הנברשת עקרו מתקרת הסלון וטמנו בשק. רק מקצת הדברים, אוסף מקטרותיו, צילומים ישנים, שולחן המשפחה, המזנון, השידה, והנברשת הגדולה – הצילו מאובדן אמנון ועליזה, אבל ביתו של שפירא התרוקן, ומאומה לא נותר בו מרוחו ומחייו של שיח' איברהים־מיכו, שהיה הפתח־תקוואי המפורסם ביותר בדורו.

לאחר מותו של אברהם שפירא נותר לגור בבית ברחוב הרצל בנו החירש־אילם אהרון־מנחם המכונה הר־מנדל. מחצית הבית כבר עברה לרשות העירייה, ובאגף האחורי חי הר־מנדל בעליבות רבה. כאשר ביקרתי אצלו פעם ראיתי את תמונת דודי ברוך על השידה. הר־מנדל לא שכח לברוך שהציל את חייו בדמשק ושלחו ארצה. ביום האזכרה השנתי של משפחתנו, ל"ג בעומר, יום פטירת סבי יהודה ראב, נהג הר־מנדל לחכות לנו בראש הגבעה, מעל קברו של ברוך, וזר פרחים בידיו. לאחר מותו נקבר ליד אביו, לא רחוק מקברו של ברוך. מדי שנה אנו פוקדים גם את קברו של הר־מנדל. ובשנה האחרונה, אהרון בן־דודי, בנו של ברוך, לאחר שאמר קדיש, מול מצבתו של הר־מנדל, המשיך ודיבר: “הר־מנדל, הר־מנדל… הר־מנדל! – אם היית יודע איזה גוזמאות כותב עכשיו אודי [זה אני] בספר על אבא שלך – היית מתהפך בקברך!”


תל־אביב, אוגוסט 1990 – מאי 1991


 

תיקונים ותוספות לאחר צאת הספר לאור

"הר מנדל, הר מנדל הר מנדל הר מנדל, שכחנו לך אבל אודי כותב עכשיו על אברום. נישט אזי אי־אי־אי. אבל אם אתה תשמע אם אתה תשמע מה שאודי כותב עליו, נישט אזי גפירלאך, היה מרביץ לו מכות. שובר לו את העצמות

בנאום של שפירא, תוספת של ברטוב. 7.1.92.


ליבע רוחל מתה בחודש אב תש"ו, 1946.


אמיר שפירא נכדו נהרג בגיל 20, בתשרי תשט"ז, שלהי 1954.


מנדל נפטר באלול תשל“ז, 1977, והוא בן ע”ט, 79, כלומר שנולד בשנת 1898. ב־1917 היה בן 19, כאשר ברוך מצא אותו בדמשק.


 

תודות

המחבר מודה לאפריים אבא, ברוך אורן, מישה אשרוב, חיים באר, אהרון ותמר בן עזר, עמנואל בן עזר, חנוך ברטוב, נורית גוברין, דוד גולדברג, אבשלום גיסין, אברהם ומרים גיסין, נתן יונתן, עודד ירקוני, אליהו נאווי, מרדכי נאור, יעל עצמון, עליזה ואמנון פנחסוביץ, קלמן סווטיצקי, מאיר פעיל, שלמה שבא, צבי שוחט, ועובדי הארכיון לתולדות ההגנה והארכיון הציוני – על עזרתם לו בכתיבת הספר. כמו־כן חב המחבר תודה לזאב יעבץ, כרמן (אליעזר קורנמן), יעקב רבינוביץ, י. יערי פולסקין, יהודה ראב, צ.י. גורדון, אסתר ראב, יהודה אדלשטיין, רונלד סטורס, אליהו ירקוני, יעקב חורגין, ג. קרסל, ז. יואלי, אברהם דרויאן, דן בן־אמוץ, משה גרינברג־דגן, דבורה שפירא – זכרם לברכה, אשר מסיפוריהם, עדויותיהם, כתבותיהם, ספריהם ומחקריהם – שאב חומר לצורך הכתיבה.


מרבית הדמויות והמעשים המתוארים בספר לקוחים ממקורות היסטוריים. במקרים ספורים שינה המחבר פרטים ותאריכים לצורך העלילה, והוסיף דמויות ספרותיות. פרקים י“ג־ט”ז נכתבו בלילות הסקאדים בתל־אביב, בחודשי ינואר–פברואר 1991, והדיסקטים של הגיבוי הופקדו מדי בוקר בכספת בבנק. פרקי ההתנפלות על פתח־תקוה בחודש מאי 1921 מבוססים על השוואת מקורות ועדויות רבים, והינם תיאור מקיף, המשתדל להיות מהימן, של המאורעות שהתרחשו באותם ימים. כתיבת הספר נתאפשרה בסיוע קרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל לפרסי יצירה.


 

מקורות

אדלשטיין, יהודה, אברהם שפירא, (שיך איברהים מיכה), בשני כרכים,הוצאת ידידים, תל־אביב, תרצ"ט.

בן עזר, אהוד, פרשים על הירקון, עלילות יהודה ראב וחבריו, סדרת“נועזים”, הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל־אביב, 1989.

גוברין, נורית, “כנגד ההצטלמות הספרותית – מחאתו של א”ד גורדון",מתוך: דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ־ישראל, משרד הביטחון –ההוצאה לאור, תל־אביב, 1989.

חורגין, יעקב, יד לגיבורים, קובץ לזכר מאורעות תרפ"א בפתח־תקוה (כ“זניסן תרפ”א – כ“ז ניסן תש”ו), יוצא לאור על־ידי ועדת היובלשעל־יד עיריית פתח־תקוה.

יואלי, ז., פתח־תקוה – שעתה הגדולה, הוצאת עיריית פתח־תקוה, 1971.

יונתן, נתן, “ורק הדקלים רועשים”, שיחה אחרונה עם אברהם שפירא, קטיףו’־ז', פתח־תקוה, תשכ"ז.

יעבץ, זאב, “ראש השנה לאילנות”, 1892, מתוך: לקט כתבים, ערוך בידיבנימין קלאר, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ג, 1943.

יערי–פולסקין, חולמים ולוחמים, מהדורה ראשונה, פתח־תקוה, תרפ"ב,1922, בסיוע האיכר זלמן גיסין. מהדורה שלישית מחודשת, הוצאת מ.מזרחי, תל־אביב, 1964,

יערי (פולסקין), י., חריזמן, מ., ספר היובל, למלאת חמישים שנה ליסודפתח־תקוה, תרל“ח־תרפ”ח, יצא לאור על־ידי ועדת ספר היובל שעל־ידהמועצה המקומית, תל־אביב, התרפ"ט.

ירקוני, אליהו, “ההתקפה על פתח־תקוה מאי 1921”, עדויות לארכיוןתולדות ההגנה, כת"י 1790, 1791.

כרמלי, פתחיהו, “‘הסדר’ האחרון עם אברהם שפירא”, קטיף ו’־ז',פתח־תקוה, תשכ"ז.

כרמן [קורנמן], “ג’ידה”, השילוח, אודיסא, כרך י“ז, תרס”ח [1908].

כרמן [קורנמן], “לבני־ברק”, השילוח, אודיסא, כרך י“ח, תרס”ח [1908].

נאור, מרדכי, “דו־קרב מסוג חדש”, במחנה, 8.2.1984.

סבר, יצחק, “שיח' איברהים מיכו – האגדה והאיש”, קטיף ד’־ה',פתח־תקוה, תשכ"ז.

קרסל, ג., אברהם שפירא, ותיק ההגנה והשמירה, הוצאת עיריית פתח־תקוה,תשט"ו / 1955.

קרסל, ג., “שבעים־וחמש שנות חיים”, בתוך: אם המושבות פתח־תקוה – תרל“ח–תשי”ג,1953–1878, פתח־תקוה, תשי"ג.

ראב, אסתר, “שני דגלים”, “סוסו של לישנסקי”, “אביב 1921 בפתח־תקוה”,מתוך: גן שחרב, מבחר סיפורים ושבעה שירים, ספריית תרמיל, משרדהביטחון – ההוצאה לאור, תל־אביב, 1983.

ראב, אסתר, “ההתנפלות על פתח־תקוה”, הארץ, 17.5.91.

ראב, יהודה, התלם הראשון, 1956, מהדורה חדשה, הספריה הציונית,ירושלים, תשמ"ח, 1988.

רבינוביץ, יעקב, נדודי עמשי השומר, [שני כרכים] הוצאת ספרים “מצפה” בע"מ, ירושלים, תל־אביב, 1929.

המלצות קוראים
תגיות