עברית: 1857
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.12.1971
“שפתנו עניה זו אשר ישבה בדד עזובה ונשכחת גם מבניה והיא גם זקנה ונושנה, עלתה היום ותעמוד בעושר עלי קרת עיר פאריז ותתצב הכן על יד אחותה העלמה הצרפתית ותעש בכח זקוניה ובמעט מלותיה, כל אשר עשתה אחותה זו בחזקת כח עלומיה ובהמון מלותיה הרבות והעצומות, ולנו בני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס.” – זה דבר המכתב מאת הרב החכם המליץ הגדול והמשורר המרומם והנעלה שמו נודע לתהילה מוהר“ר אד”ם הכהן לעבענזאן ני“ל בהקדמתו לתרגום העברי של “מסתרי פאריז” שנעשה בידי קלמן שולמאן (1819–1899). ואד”ם הכהן מסיים את שירו: “ואתה שולמאן איש שלומי, החזק במלאכת ה' ואל תתן לך דמי, ושפתנו כבר אמרה לך ארה מורי ובשמי, וכן יעצתיך תמיד גם אני לתומי,” ואחרי דברי האב בא “שיר תהילה” מאת בנו, מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן, הוא המשורר מיכ"ל, שנפטר חמש שנים לפני צאת הספר לאור.
“אירופה כולה ימה ומזרחה / לקראת אֵייגנסיא חרדה אף שמחה / ולצרפת אמרה: זה יולד בה גבר! / כי הוא הוקם על כל חוברי חבר.” ולשפה העברית אומר מיכ"ל: “מה זה חרדת מה אחור תסוגי? / מה מספר זה תנועי תמוגי / מה תבהל נפשך בו, מה ראש תניעי? / ‘ילדי נכרים אלה, לא לי!’, תביעי. / לא, אֵם כל קודש! אֵם כל אמרי שפר! / לבנך ולבן־עמך הוא זה הספר / הטרם תדעי את שולמאן סופרנו / כי מנעוריו כאֵם כיבדך בינינו, / כי הגדיל בך עצה הפליא טוב טעם / וירנין לבתך בנאומי נועם.”
וישכר בערוש גאלדבלאטט כותב שיר על השפה העברית: “ולנחמה רחמיך שולמאן מאוד נכמרו / על כן תראה לה כי ידיך גברו / גלות בלשון קדשה כי מצוף נעמה / מסתרי פאריז כל קוראיהם ישתוממו / ולהביע גם סעיפי אייזען סי כי רמו / כשפת צרפת אשכנז עוד ימינה רוממה.”
ובשיר “דברי אמונים” משבח אלמוני, שעליו נאמר כי הוא בן גאון גדול ונפלא, אשר עשה לו שם עולם בספריו הרבים והנעלים, אשר חיבר על כל הש“ס ועל ס' הרמב”ם ועל כל מקצועות שבתורה, את שולמאן ידידו בזו הלשון: “לולי ראתך עיני שולמאן איש טעם / לולי חרות עלמך נגדי וכמו על לוח; / לשמע צלצלי מליצתך האמנתי הפעם / כי אינך בשר ועצמות אלא רוח.”
אלה ההסכמות שאסף קלמן שולמאן לתרגומו, שעורר הדים וגם דברי פולמוס רבים. “הבולבאר של פאריס נתמשך ובא אל העיירה היהודית, פילס לו נתיב אל תוך בית־המדרש ואל כל מסיבה של אברכים משכילים בזכות עלילותיו המשעשעות והמגרות ולא במעט בזכות קסמי פסוקיהם של ישעיהו, עמוס והושע, שנפלו לתוך פיותיהם של בריוני פאריס.” כתב לאחר שנים א. שטיינמן על השפעת התרגום.
ואילו שולמאן עצמו מספר ב“פתח דבר”: “מי לא יפאר את הסופר המפואר אייזען סי בכבוד? ממזרח אירופה עד מערבה מהולל שמו בפי כל מושכים בעט סופר.” גדולתו של סי שהוא יודע “לנתח את נפש האדם ולהתבונן על כל סתרי הליכותיה,” גם להציג בפנינו את הרשעה “כיום גיחה מרחם שאוֹל, להבות רצח באישון בת עינה מתלקחת,” לעטות עליה מעיל צדקה, להלביש אותה אדרת שיער ושים מסוות קודש על פניה, “ובהתחפשה חפש מחופש, רבים מבני ההמון זונים אחריה, יעריצוה גם יקדשוה, ישימו קטורת באפה, ויעלו כליל על מזבחה; אך פתע לפתאום יפשיט את מעילה, יעביר אדרתה מעליה, ובילע פני הלוט על פניה, וראו כל מקדשיה כי קדשה ולא קדושה היא בת שאוֹל מתחת ויד אל כס יה בעברת זדונה היא שולחת.”
“המחברת הזאת,” אומר שולמאן, “נעתקה לשפת עבר צחה וברורה ועמד טעמה בה וריחה לא נמר! אות הוא כי עוד שפתנו אתנו, עוד היא בחיים חיתה למחזיקים בה, ויש עוד לאל ידה להתחרות גם את הלשונות החיות המתנוססות כאבני נזר בארץ החיים, ועוד לה יתר שאת עליהן בקוצר מליה, בנועם צלצול ניבה ומתק מוצא אמריה.”
“עתה אטיף לך, קורא יקר,” אומר שולמאן, “דברים מעטים על תולדות המחבר הנעלה אייזען סי, ועל מחברתו הנפלאה מסתרי פאריז אשר אנכי נותן אותה לפניך בהעתקה עבריה. אייזען סי נולד בשנת 1804 לספירת הנוצרים בעשירי בחודש דעצעמבער בקרית מלך רב פאריז. אבותיו ואבות אבותיו היו אנשי־שם רופאים גדולים חקרי לב אשר הרחיבו את גבולות חכמת הרפואה בספריהם המהוללים.” סי למד גם הוא את חכמת הרפואה והיה “רופא פצעים” [כירורג] לאנשי צבא צרפת בחצותם את ספרד ב־1825. הוא ראה קרבות בספרד, ואחר־כך “החליף את מצבו” והסתפח על חיל צרפת “העוברים ארחות ימים” ושוטט ברחבי העולם. בשובו לפאריז החל ללמוד ציור. היתה לו ירושה של שמונים אלף פראנק לשנה מסבו, והוא חי בנעימים. ארוחת־בוקר היו מגישים לו על צלחת כסף.
"בעת ההיא חשף הסופר האמעריקאני קאפר [פנימור קופר] את זרוע עוזו בחכמת סופרים, ויכתוב ספרים רבים נפלאים ונשגבים, ויברא ברוח דמיונו הכביר והנערץ חדשות ונצורות אשר לא שיערום עוד כל חוברי חבר תחת השמש. ויהיה היום וידבר אחד מרעי סו באזניו לאמר:
“הלא ידעת איך הפליא קאפער לעשות בספרו לנו סיפורי ים המושכים לבות כל השומעים אחריהם, נס נא כוחך גם אתה, אולי תוכל להעניקנו שפע סיפורי ימים כהסופר הדגול מרבבה ההוא –. הדברים האלה היכו בלב סי שורש, וינח את עט הציירים ואת הששר אשר שגה באהבתם תמיד, ויחליפו בעט סופר ובדיו וגליון.”
ספריו הם “קערנוק שודד הים”, “פליק ופלוק”, “אטא־גולל”, “סלמנדרה” ו“מגדל הצופה אשר בקואטווען”. ואומר שולמאן בהקדמתו כי “בלהות שאול ואבדון אשר יציג המשורר המרומם דאנטי האיטאלקי נגד פנינו במחברת התופת, לא יתנו כה חיתיתם ולא יפיצו כה פלצות כהחזות הקשה אשר נחזה במחברת סלמנדרה בשבור האניה בלב ימים.”
ואכן, בשנת 1830 לערך חל המפנה בחייו של אז’ן סי. ידידיו דיברו על ליבו שיכתוב משהו מחיי העם הפשוט. מתוך שעמום שמע בקולם, לבוש חולצה פרומה, כובע חבוט ושמוט, ונעליים מרופטות, ולאחר שליכלך תחילה את ידיו, היה יוצא לחקור ולסקור את שכונות העוני והפשע של פאריס. אל סביבות שאנז אליזה ואיל־דה־סיטאֵ, ליד כנסיית נוטר־דאם.
ב־1841 התחיל “ז’ורנאל די דיבא”, הראשון בעיתוני המטרופולין, לפרסם רומאן בהמשכים, את “מסתרי פאריז”. לפני בית המערכת היו מחכים אנשים בתור לצאת העיתון. אלפי קוראים מכל החוגים והסוגים, גם מפינותיה הרחוקות של צרפת, הציפו את סי במכתבים: “אה! אדוני, אל נא תתן, שאותה ‘פרח מריה’ [מרים] המסכנה תיפול שוב בידי המסואבים, שאם־כן יהיה הרומאן שלך בלתי־מוסרי.”
היו שוכרים את גיליונות העיתון לשעה, ושכרו של סי גדל עם פרסומו. המרשאל של צרפת פטר אותו מלהשתתף בשורות המשמר הלאומי, כדי שיוכל לכתוב את הפרקים החדשים של סיפורו במועדם. הביקורת הסוציאלית הברורה של סי עוררה את צרפת. גדולי הספרות שיבחוהו. ויקטור הוגו, ששאב ממנו ב“עלובי החיים” שלו, הכריז: “סי! סניגורם המופלא של המעמדות המנוצלים.” סן־באֵוו פסק: “סי הוריד את באלזאק מכיסא־המלוכה.” ז’ורז' סאנד בכתה בקראה את “מסתרי פאריז”. קארל מארכס אהב את הספר, ודאי בגלל תוכנו הפרוליטארי. סי קידם בהתלהבות את מהפכת 1848. ב־1850 נבחר לאסיפה הלאומית. אחרי ההפיכה של נפוליאון השלישי נאסר ונגזרה עליו גלות. סי מת בגלות בשנת 1857, השנה בה יצא לאור החלק הראשון של “מסתרי פאריז” בעברית.
ומה על הסיפור עצמו?
רודולף, גיבור הסיפור, דומה בכמה פרטים למחברו. הוא עשיר. הוא מציג עצמו כצייר. הוא מתלבש בבגדים פשוטים ויוצא לשוטט בסימטאות הפשע של פאריז. “הסופר הנפלא קאפער הפליא מאוד לספר הליכות בני הודו [האינדיאנים] הפראים ועלילותיהם הנתעבות,” אומר סי, “ואנחנו ננסה הפעם לספר תהלוכת פראי אדם אחרים, אשר גם הם זרים לנו. ואם נחרף את נפשנו לבקר את בתי־היין אשר יערימו שם סוד ויתייעצו על דבר שוד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין.” (“מסתרי פאריז”, עמ' 1–2).
בשלושה־עשר יום לחודש התשיעי, בערב, בשנת 1838, פוגש רודולף ברחוב נערה אסופית, המתכנית בשם “הזמירה”, “פרח מריה” ומרים. נערה זו, שיפה היא, כבר נקטפה תומתה והיא החלה נובלת, כאותה שושנה נבולה שבחיקה. היא “עובדת” אצל בעלת בית־מרזח: “שם בעלת הבית עלוקה, ושלושה המה מעשה ידיה: להשכיר מלון אורחים, למכור מאכל ומשתה, ולהלוות בגדים בעד בצע כסף לעניי עם המתגוררים בהסיטע. והיא כבת ארבעים שנה. מבנה גוויתה איתן, פניה מאדמים, זקן צומח יסוב את לחייה האדומות, גבה כארז, וחסנה כאלון. קולה העב, זרועותיה בריאות הבשר, וכפות ידיה הגדולות והרחבות יתנו עדיהן כי מבנות דלת העם היא. מרוב שתה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת קלל.” (שם, עמ' 9–10).
רודולף פוגש גם ברוצח טוב לב ושמו חרבונה. אך מלך השודדים והרוצחים של ה“סיטע” המתכנה “המורה” [דער שולמייסטער, מסביר שולמאן, ומתברר שלא מצרפתית תרגם־עיבד את הספר] – מבקש להפיל בפח את רודולף הטוב. על־יד המורה עוזרת לילית, זקנה רשעית, חוטמה מעוקל ו“עינה האחת מלאה רצח ומפיקה אש ירקרק” (שם. עמ' 47).
רודולף מציל את מרים מקלונה ומביאה לבית חדש (מארשת פני העגלון אנו מבינים שהיא עתידה להיחטף משם). הוא עצמו מנסה להפיל בפח את “המורה” ולילית, בהסיתו אותם לצאת עימו לשדוד את ביתו שלו. בדרך הם מפילים את רודולף למרתף שמתמלא במי הסינה הגואים, ליד “שדרות אלישע”. אך חרבונה מציל אותו, ורודולף שופט באכזריות את “המורה” – מצווה לעוור את עיניו. “המורה” העיוור נשען על זרוע חרבונה הטוב ושניהם יוצאים מבית רודולף אשר באלוני בכות. תם החלק הראשון.
ומה על החלקים האחרים?
חלק ב' הופיע גם הוא בווילנה בשנת תרי“ז (1857). חלק ג' הופיע שם בשנת תרי”ח וחלק ד' בשנת תר“ך. הם שבו ונדפסו במהדרות נוספות בשנת תר”ל (1870), תרל“ד ותרל”ח. ומהדורות או הדפסות חדשות של אותו תרגום עדיין הופיעו בראשית המאה [ה־20].
אצל בעלת פנסיון יהודייה נחמדה בלונדון [גב' הופמן] מצאתי [וקיבלתי ממנה במתנה, מספריית בעלת המנוח, באוגוסט 1971] את החלק הראשון, והאחרים טרם קראתי. [לימים השתמשתי בחלק מתיאוריו של אייז’ן סי בתרגום שולמאן לצורך תיאור החיים בפריס בפרק הראשון של “אפרת”, כשאני משמר בכוונה את הסגנון הארכאי, והם גם הפכו לפרקיו הראשונים של הרומאן שלי “והארץ תרעד”].
היש צורך לתרגם פעם נוספת את הספר לעברית? הלא חלפו רק מאה ושלושים שנה מאז החל מופיע בהמשכים (סי נשב לאבי הרומאן־בהמשכים ותכונה זו מורגשת היתה במעברים שבין פרקי הספר), ורק מאה וארבע־עשרה שנה מאז תורגם לראשונה לעברית. בכל־זאת, הייתי ממליץ, למשל, בפני הוצאת מזרחי, לתרגמו מחדש במסגרת מועדון “הספר הטוב”, בצד ספריו של מישל ז’באקו, כי דומה שכיום חשיבותו תרגומו של שולמאן להבנת התפתחות השפה העברית רבה יותר מאשר חשיבות הרומאן עצמו [במתכונתו זו].
* “מסתרי פאריז”. היא המחברת המהללת אשר חברה בלשון צרפת ביד אביר הספר אייזען סי, ונעתקה לכל הלשונות המתהלכות בארץ, ועתה גם לשפת עבר צחה וברורה ביד קלמן שולמאן. חלק ראשון. וילנא. בדפוס ר' יוסף ראובן בר' מנחם בן ראם. שנת תרי“ז לפ”ק. 1857. 24 + 166 עמ'.
ראו ויקיפדיה – “מסתרי פריז” אז’ן סי
אהוד בן עזר: קטע חלוֹמי מתוך הסאגה “והארץ תרעד” [2014] –שהושפע מהתרגום של קלמן שולמאן 🔗
…וכך הם פוסעים והולכים על שפת־הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית־המשפט לבית־כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית־היין המכונה בפי תושבי הסיטה “שפן לבן”, במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:
“פה מלון אורחים.”
הבית נמוך ורחב־ידיים, קורות־העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי־בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני־יין, ספלי־חרס וראשי בצלים מכורסמים־למחצה. לפניהם כיסאות־עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת־המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי־מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת־המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש־קצוות אדמדם־ירקרק, מעיל עור־שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי־צמר. סנדלי־עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת־קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות־בשר, כפות־ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל־פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי־שדיה ובתנוכי־אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:
“ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך – / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה – / בית־המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!”
ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש־סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית־תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.