רקע
אהוד בן עזר
והארץ תרעד: סאגה ארצישראלית בשנים 1834–1878 / תקצ"ד–תרל"ט
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוד השרון : ספרי מקור; 2014

פרקיה הראשונים של הסאגה מיוסדים על מחזור הסיפורים “אפרת” שיצא לאור ב־1978 ב“ספריית תרמיל” של קצין חינוך ראשי בעריכת ישראל הר.


הדמויות ב“הארץ תרעד”, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.


"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק“ד, פסוק ל”ב


"מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר

אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה

גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים

ובייחוד לא על הזדווגותם של יהודה ואפרת בירושלים."

הסופר העל־זמני אלימלך שפירא


( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד


 

פרק ראשון: המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה

אפרת היתה נערה צפתית גמישה וחטובת־גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת־נעוריה נתפרה על פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום־אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.

צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור־יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי־הבשמים של דמשק.

כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת־עשרה ושתים־עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו – צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן – עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.

ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד – יש שנישארו עקרות בשל הריונות־הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.


שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית־הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.


[לֵמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי – קברו בצפת משמש עד היום מוקד השתטחות ותפילה לגנבים וללוקחי שלמונים, בעיקר מקרב הסקטור הציבורי וממיגזר אוכלי קטניות בפסח המבקשים לטהר את שמם מבלי לבוא על עונשם. – ממני, המלביה"ד].


אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל־הנער את הצרה־האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.


ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני־הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער־החתן אל בית־המרחץ לעת־ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי־הטבילה.

כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות־רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות־למחצה אל הסימטה וצעקות־זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:

"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער־רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.


נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

“את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם.”

“אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס־ושלום, ותפיל בנו חללים.”

אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:

“יא בַּנַאת־אִלעֵין – הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!”


כבת ארבע־עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג’ינג’י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.

המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת־הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב – אם אין גורלה בארץ־הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.


ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני־שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ’רְמָק והציתו הילה אדמדמה־עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:

“ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית־המקדש ייבנה!”


אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית־סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. “קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה…” מילמלה לעצמה, “נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה… הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה – באים עליי עכשיו בחלום…”

ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה אם־סבתי ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.


רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.


מיום שעמדה על דעתה היתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני־משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי־שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה – חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן,שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.


יום אחד ביקר בבית־אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור־זקן מיפו, סניור עוזיאל [חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. – ממני, המלביה“ד], שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ־ישראל בשנת תקנ”ט [1799. – ממני, המלביה"ד], ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון־אפריקה ותורכיה, לאסוף תרומות לבני־עדתו בארץ־ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה – והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ־ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי כדי לקרב את הגאולה – ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית־המקדש.

“לאחר שכבש את יפו,” סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, “שאל אותי: ‘מה דעתך על הארץ?’ – ‘נפלאה, הוד מעלתו,’ עניתי לו, ‘אלא שהנהלתה גרועה ביותר.’ – ‘האם באמת אין התורכים עושים דבר למענה?’ – 'שום דבר לא, הוד מעלתו.” ­– ‘אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?’ המשיך לשאול אותי. – ‘הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים. היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!’ – ‘הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,’ כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.

"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, ‘היורשים החוקיים של פלשתינה’, ובו אמר: ‘ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי־מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!’

"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פירסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.

“הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך ­שמו – יקרב את זמן גאולתנו!”

על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש“ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב *צוא”ה* שהוא בגימטריה אותו שבתאי צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. “שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי”ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר – הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות’מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"

“אמת,” נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, “אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר… בעקבות צבי”ק… אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה…"

“…נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד,” המשיך האב, ר' שבתאי לוין, “ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא – אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ־ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על מנת לקבל שכר – אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת”ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. – ממני, המלביה“ד] שקרקע ארץ־ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ־לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא – אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה.”

“…אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים,” אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, “גדול כוחו של היהודי הנע ונד מגולה לגולה – מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ־ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד”ר [שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. – ממני, המלביה“ד] כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים.”

וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ־ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לתורכים על מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש – והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה – ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.

הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ־ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה תורכית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.

הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: “והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?”

על כך לא היתה לו תשובה.


המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן־זית שדלקה בנר־החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית־מרקחת, רק בשביל חולים.

כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם – במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש־כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:

“צְבִי”ק!"

מעשה הנס המְצַמֵח יש־מאין נמשך – לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור – וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.

וכל אותה עת עיניו הכהות של המשולח סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות – נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.

אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה ­ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: “חבל שאימא לא ראתה את הצינור צבי”ק, שאז היתה מאמינה שיש גם בכוחו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב…"


לפנות־בוקר ניסרו נחירותיו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.


למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש – וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא המשולח סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.


בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל־אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג’ה, כד־חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.

יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי־טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת־ענק גלשה מאפה.

בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי־קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת־ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת־נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.

גם במערה יש פתח בצורת חצי־קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר־הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת־דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: “קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח – מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!”

בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת ­– יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג’רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ־לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך – וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום־יום ושעה־שעה כמו לאדם מוחשי ביותר. בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת –

“בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: ‘הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!’ – ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי־רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: ‘לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!’ – והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!”

– עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.


אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר המשולח סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני־רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני־חצץ ובין ניצנים של פרחי־מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי־שנים, בית־תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.

שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני־החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי־כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר־בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר־כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי־תפוחים נותני־ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם – שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת־חיקו…

והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות (אלה ציפורניה של אם־סבתי, שאצבעות רגליה היו יפות במיוחד, כידיים). הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו המשונים של המשולח שחור־הזקן.

אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד־ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.

“את תהיי מלכת היהודים,” מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.

ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי־סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר־קנה להר־תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.

מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד־ימינו של אחמד ג’זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר־החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר־אלעומר למשפחת זידאן, שליט־הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי־תותח מרטשים אבני־חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחור־זקן, פצוע, ניחר בצמא, עומד ומריע:

“תחי אפרת!”

"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה – "

“תחי מלכת היהודים!”

קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ־ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג’זאר, פחת עכו – וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני־עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה – אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד התורכים.

אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור־הזקן – בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז – אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב התורכים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז –

הו, היא היתה נותנת להם יד! – הלוואי שהיתה נערה־בגילה לפני שלושים־וחמש שנה – ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש־הקצוות – לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת־החוף השוממה וגלי־הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות־סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.

ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת־הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית־המשפט לבית־כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית־היין המכונה בפי תושבי הסיטה “שפן לבן”, במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:

“פה מלון אורחים.”

הבית נמוך ורחב־ידיים, קורות־העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי־בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני־יין, ספלי־חרס וראשי בצלים מכורסמים־למחצה. לפניהם כיסאות־עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת־המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי־מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת־המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש־קצוות אדמדם־ירקרק, מעיל עור־שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי־צמר. סנדלי־עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת־קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות־בשר, כפות־ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל־פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי־שדיה ובתנוכי־אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:

“ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך ­– / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה ­– / בית־המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!”

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש־סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית־תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.


אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול־מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:

“אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! – יחזור והכל יְבַקֵע… יתיז אש…”

“מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!”

“וממה תיז אש אפר־א־א־א־ת?”

“תיז אֶמַכּ!”

“משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!”

"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן־השתייה שנמצא רחוק־רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: ‘זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ־מוחמד,’ הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן־העדן התורכי – "

"אָלַה־הוא בֶּלַע־הוא! – תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות – "

וחברותיה־מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי־עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן – הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:

“והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים…”


וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה – ככה זה אצל שָׂרוֹת־הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני־הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.


 

פרק שני: פרעות צפת, 1834

בסוף שנות העשרים למאה התשע־עשרה מָרד מוחמד עלי האלבאני, נציב האימפריה העות’מנית בוויליאת מצרים – באדונו סולטאן מחמוד השני.

תולדות שלטונו של מוחמד עלי כך היו: בשנת 1811 הזמין למסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכים במצרים, פקד לשחוט אותם והמליך עצמו על ארץ־היאור.

לאחר שחיטת הממלוכִּים התחיל לארגן את צבאו כשהוא מסתייע בייעוץ צבאי צרפתי. צבאו היה צבא כפייה, צמיתים שאנסו אותם לשרת. אולם עד מהרה נעשה לחזק ולמאורגן יותר מצבא הסולטאן היושב בקושטא הבירה, היא קונסטנטינופול, היא איסטנבול. עשרים ושתיים חטיבות. בכל חטיבה ארבעת אלפים חייל. יחד שמונים ושמונה אלף חיילים. ובצירוף כוחות העזר והאספקה – כמאה ועשרים אלף חייל.

כל אלה השתתפו בפלישה לארץ־ישראל ולסוריה – לעומת צבאו של נפוליאון, שכלל רק ארבעים אלף חייל כאשר פלש לפני דור אחד בלבד לארץ־ישראל.

שבע שנים ערך מוחמד עלי מסעות צבאיים נגד שבטי הוואהבים בחצי האי ערב והגדיל את כוחו. אחר־כך פלש לסודן. אחר־כך ערך צבאו, בפיקוד בנו־החורג איברהים פחה, מסע ליוון כדי לדכא את מלחמת העצמאות היוונית, וגם כבש את כרתים.

בעקבות ההתרשמות מצבאו המשוכלל של מוחמד עלי חיסל סולטאן מחמוד השני את חיל היאניצ’רים הוותיק שלו, והחל לארגן מחדש את צבאו, בהשתמשו לשם כך בייעוץ גרמני. קפטן צעיר, פון מולטקה, היה אז ראש משלחת יועצי הצבא הגרמניים בקושטא. כך קרה שכאשר פלש מוחמד עלי לארץ־ישראל היה צבאו של הסולטאן בשלב ההתארגנות. חיל היאניצ’ארים חוסל, והצבא החדש טרם הוקם.

האם רצה מוחמד עלי רק להשתלט על ארץ־ישראל, סוריה ודרום אנאטוליה ולספחן למצרים? ­– או שהרגיש כי הוא משמש וַסַל, מושל איפרכיה, של סולטאן שמאבד את יכולת שלטונו באימפריה? – ואם כך, מדוע לא לנסות את כוחו ולהשתלט גם על קושטא, לתפוס את השלטון וגם את הרמון הנשים צחות־העור – בתולות לְפָנים ובתולות אחור, מבושמות הערוות ורחוצות העכוזים –

חיקורים רבים עשיתי לשם הכרוניקה המשפחתית הזו בשאלה אם מגולחות היו השֵׁגָלִים או תלושות שיער ואם במלקחיים עדינות, בשעווה או בדונג הוסרה עטרת תלתליהן – או שאהבו לראותן השׂולטנים כמו שהטבע חנן אותן בצמרירותן התחתונה? – גם לאיסטנבול נסעתי, ובהרמון ביקרתי, ותשובה לשאלה טרם מצאתי…

[בדקתי ומצאתי שהזונות נוהגות לגלח, וכמוהן גם כוכבות הסטריפ־טיז והפורנו, שמותירות לעיתים רק חתימת זקנקן קטן בשולי הבטן, זכר לחורבן בעין המצלמה, ואינן משאירות אפילו שערה אחת בין פות לפי־טבעת, שלעיתים נבעלות גם דרכה ללא שמץ של בושה, אבל תשובה היסטורית מהתקופה העות’מנית לא מצאתי. – ממני, המלביה"ד]

– של הסולטאן היושב בטוֹפּקַאפּי סארַיי, או להכתיר כסולטאן את אחד מצאצאיו הצעירים, וכך להיות בעל השפעה מכרעת באימפריה העות’מנית?


כך באה ארץ־ישראל תחת שלטון מצרים, והמושל עליה היה איברהים פחה, שכבש אותה בחיל גדול, ובלי מלחמות רבות, מיד התורכים.

איברהים פחה, שנחשב אדם נאור וגיבור נערץ, התחיל לעשות סדרים בארץ. אחד החוקים החדשים שהטיל היה חובת שירות־צבאי לערבים, פלחים ועירונים כאחד. תחת שלטון התורכים היו הערבים פטורים ממנה ויכלו לפדות את נפשם בכופר. פקודתו עוררה עליו את חמתם והם החליטו לסרב לה. אך איברהים פחה, שהיה בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים. ביד חזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל מי שנתפס, והיה מסוגל לשרת בצבא, גוייס לחילותיו. הוא נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ופחד־מוות ועוד במשך שנים רבות, כשהיו מזכירים את תקופתו הגדירו אותה באמירה: “בִּסְבַּח בִּלְחָרָא!” ­– שתשחה בצואה!

הערבים העירוניים ניצלו את ההתמרמרות ואת התלונות הכבושות של הפלחים כדי להסית אותם למרוד. שליחים־מסיתים מטעמם הצליחו להפיץ שמועות ולעורר בעזרתן לבבות נירגנים בכפרים, בשווקים ובמסגדים:

“איברהים פחה כופר בדת־מוחמד! הוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי! אלבאני ערל – אוכל חזיר! עורך משתאות של יין! מחלל בתולותינו עַלַא עֵרי [הזין] שלו!”

התעמולה נשאה פרי. דיבת הכפירה שהוציאו עליו היתה כניצוץ לדליקה – ותושבי־הארץ התעוררו לקדש גִ’יהַאד, “מלחמת מצווה”, על המושל הזר – שנאמר עליו שאברו מחוספס כקרוקודיל (תנין), שָׂעיר כחזיר, קצר כחמור, שופע כנילוס (נהר מצרים), אינו מבדיל בין פנים לאחור ומרבה לחלל את תומתן של בנות המאמינים הזכּוֹת ואת מצווֹת הדת.

עוד בטרם פרץ המרד בכל תוקפו, כבר התפשטו מהומות בארץ. הבידואים והפלחים חזרו לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אותה שעה באלכסנדריה. כאשר נודע לו שהמצב התערער וכי מתכוננים למרוד בו, הוא מיהר לשוב עם צבאו לארץ־ישראל.

מיד בבואו לארץ נוכח לדעת שהוא כעומד על הר־געש העומד לפרוץ. בעודו מנסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות, שצצו כמו־מאליהן בכל מקום, נודע לו שמקור הרעה הוא בְּנַבְּלוּס, היא שכם. בה נירקמות מזימות המרד. לכן מיהר ללכת שמה.

בבואו לשכם התקבל בכבוד גדול על־ידי ראשי העיר ונכבדיה. מנהיגי הפלחים מכפרי ההר באו להביע בו את אמונם בו. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב־ולב הם מדברים אליו.

הוא לא בא עם צבא רב לעיר, כדי שלא להחריף את ההתקוממות. בערב נערכה לכבודו סעודה. טבחו כבש. בישלו אורז והכינו מֶגָ’דרָה מבּוּרגוּל ועדשים. הדליקו פתילות־שמן רבות ואף הביאו חרזן בקיא בחנופה לתקיפים ולמושלים. איברהים פחה טבל פיתו בשמן־הזית ובטחינה שבהם נשתבחה העיר. ריח הסבון המתבשל במִסבּנוֹתֶיה חדר מבחוץ, אף הוא עשוי משמן הזית, וספינות המפרש לוקחות מנמל יפו את הסבון הנבולסי לאלכסנדריה ולצידון ומשם בספינות הגדולות לאיסטנבול ולארצות אירופה.

המוזמנים הצהירו בתורם על הנאמנות לשלטונו, לצבאו ולאביו חורגו, היללו את רוח הפיוס והשלום שהביא עימו הפחה איברהים לעירם – והכול בברכת אללה האחד והיחיד ועל פי דין מוחמד נביאו, שכידוע אוהב שלום ורודף שלום היה כל ימיו ולא נזקק לסיף אלא כדי לרוצץ ראשי נחשים המנסים לחדור לאוהלו.

בתום הסעודה ניגש אליו חוסין, אחד מאנשי־סודו המעטים, שליווה אותו וריגל עבורו בכל מקום שאליו פנה, ולוחש על אוזנו השעירה:

“תערוף את ראשי, הפחה, אם שקר בפי. יצאתי כדרכי להסתובב בסימטאות ולשמוע מה אנשים מדברים. שניים נַבְּלוּסִים הלכו זרת בזרת, טִיזֶן פִי לִבֶּס [שני פי־טבעת בבגד אחד. שְׁכמִים היו מפורסמים במשכב־זכר. – ממני, המלביה”ד] ודיברו. הקשבתי."

“ומה נודע לך?”

“שמעתי שראשי העיר הבוגדנית הזו, נבלוס – שׂמוּ עליהם מנהיג חדש, אחד מאנשיהם ושמו קַסַה לַחֲמֶה.”

“נמנה אותו מושל על העיר מטעמנו.”

“לא יעזור. הם זוממים לרצוח אותך, ישמרך אלוהים מפני כזבנים בני שרמוטות כמו אלה!”

“מתי יהיה הדבר?” נזכר איברהים פחה במסיבה שערך אביו־חורגו למנהיגי הממלוכים במצרים.

“מחר בבוקר יזמינו את כבודך לבקר בבית תעשיית הסבון הנבולסי הנודע של קסה לחְמֶה. בשעת ביקורך במסבנה יתקבצו סביבך הנבולסים וילוו אותך בפמליה צפופה. כאשר תעברו על פני היוּרָה הרותחת והמעלה אדים, שבה מתבשל הסבון – יתפסו בך כאיש־אחד כל בני־החבורה וישליכו אותך פנימה כדי להמיתך בתוכה, לא עלינו! בל אפתח פה לשטן! – שמה יעמדו ויסתכלו על גופתך המתפוררת ונהפכת אף היא לסבון נבולסי, שמה יצטערו – בסליחה מכבודך, הוד מעלתך – רק על כך שלא זיינו לך קודם את התחת כדי להשפילך!”

“מה נעשה?”

“תתאונן, הפחה, תתאונן לפתע, בחצות הלילה, על כאב בטן, ותצא לחצר האחורית אל בית־הכבוד. לשאר אדאג אני.”

ובחצות הלילה נמלטו משכם, רכובים על סוסיהם, איברהים פחה ואיש־סודו חוסין.


קסה לחמה הקדים לשלוח עוד באותו לילה שליחים לכל בני־בריתו, להודיע להם על מות איברהים פחה ביורת הסבון הרותחת עם שמן הזית במסבנתו. המקרה בשכם שימש אות להתעוררות הערבים ועד מהרה התלקחו מהומות־דמים בכל הארץ. המרד פרץ לראשונה בצפת, ביום ראשון, ח' בסיוון, אסרו־חג של שבועות תקצ"ד, יום ה־15 ביוני 1834. ערבים ובידואים רבים מסביבות העיר, בסיוע ערבים ממזרח לירדן, התנפלו על הרובע היהודי וזרו חורבן והרס. המושל המקומי ניסה להשקיט את הלבבות, אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב, נמלט על נפשו, ואף נפוצו שמועות כי הוא־עצמו הצטרף אל המורדים.


צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי־אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות־טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי־הסביבה באו וחברו ליושבי־העיר. “דין מוחמד בְּסֵיף!” הם קראו, “אִדְבַּח אִל יַאהוּד!”

בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: “חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!”

ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.

ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש־החרובים שארו מכדי־חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר־כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי־שת ואלה חשופות־שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים־למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:

“אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!”

שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית־הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר־גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני־הרובים.

היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי־כנסת ובבתי־מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי־חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.

בבית־המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר “תקלין חדתין”, ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:

“גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!”

ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.

נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית־המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא־עצמו נמלט מידיהם.

בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם־הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.

רבים נמלטו לכפרים עין־זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי־כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על־ידי פראי־האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.

לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת־בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.

הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש־דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה־עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות־נפשם.

*

בימי הפרעות בצפת שהה באלכסנדריה שבמצרים ר' ישעיה טְרַכטֶנבֶּרג, דודה העשיר, אחי־אימה, של אפרת, הרבנית רחל. הוא הפליג בספינת־מפרש כדי למכור בעיר־הנמל הגדולה מטען תבליני פלפל ואריגים. אשתו, שנותרה בצפת, היתה אשת־חיל ויודעת כיצד לדבר עם הערבים בשפתם וכיצד להתהלך עם החיילים המעטים שנשארו בעיר ועדיין היו נאמנים לאיברהים פחה.

היא מצאה דרך להודיע לקאדי, שנמצא בקשרי ידידות עם בעלה ר' ישעיה, כי ברצונה להפקיד אצלו אחדים מחפציה היקרים, והבטיחה להוסיף עליהם לאחר שיחזור בעלה ממצרים. הקאדי פקד על חסן בנו להתנזר מחברת השודדים ולהביא בסתר אל ביתו את נשות המשפחה היהודית.

כך הצליחה הדודה להציל את נפשה וכבודה ואת כבוד גיסתה הרבנית רחל ובנותיה, אפרת בת השש־עשרה וציפורה בת השש. רחל היתה בת הרב הגאון יהושע טרכטנברג מהעיר פינסק, ואשת הרב שבתאי לוין, שהפליג בים לארץ־ישראל עם משפחתו בעודו נער, בשנת תקס“ט, 1809, בשיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה”פרושים“, היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. הגר”א דרש מתלמידיו לעלות לארץ, ואמר שצריך לא רק לגור בארץ־ישראל כדי לקרב את הגאולה, אלא יש גם לבנותה ולהיבנות בה. קרוב־משפחתו של ר' שבתאי, מנחם מנדל משקלוב, הפליג ארצה שנה לפניהם כדי להכין את כל הדרוש לעולים מבני־עירו. [קברו בצפת לא נמצא עד היום, ואולם עדת אוכלי קטניות בפסח הכשירה קבר של וילי, (כלומר, קדוש מוסלמי), ושמו פרוכת על האבן ועליה חקקו שם רב שבתאי, ומתפללים שם לעילוי נשמתו בדבקות רבה ופורשים סביבו מנגל באסרו חג של פסח. הרב שבתאי לוין, בעלה של רחל ואביהן של אפרת ואחותה ציפורה, בצפת, הפליג בים לארץ־ישראל עם הוריו בעודו נער, בשנת תקס“ט, 1809. הם נימנו על שיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה”פרושים“, היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. – ממני, המלביה”ד].


חסן כיסה פניו בכאפייה וליווה את הנשים, גם הן עטופות היטב, בדרך המוליכה אל בית אביו, אך עד מהרה הוא נעלם. הוא לא רצה שיראו אותו צועד בחברתן בסימטאות. כאשר הגיעו הארבע אל מול חומת החצר של הקאדי, כפי שהורה להן חסן, התברר שהשער סגור וצרותיהן טרם נסתיימו. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי שמרה לפני השער ולא הניחה ליהודיות להיכנס. כאשר הזכירו בפניה את שמו של חסן, עשתה עצמה ברשעות כאינה יודעת. אך בעודן מתווכחות לא היססה שומרת השער להסיר את המטפחת מעל פניה של ציפורה הקטנה וגילתה על צווארה מחרוזת אלמוגים שקישטה את חזה הילדותי. מיד שלחה את אצבעותיה וביקשה לנתקה אך החוט היה חזק וחתך בצווארה של הילדה, שצעקה בקול מר:

"אימא! – "

וכאשר נשמע הקול בחצר הקאדי, פקד שם מישהו לפתוח את השער, והנשים נכנסו פנימה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מהנהמה העמומה והמבשרת הרעות של קולות הנשדדים, של בכי המוכים ושל צריחות הנאנסים בחוצות העיר, שהיתה עולה מדי פעם וחודרת מבחוץ.


[אחד הנכדים של חסן, בנו של הקאדי, נהרג במלחמה עם היהודים בצפת בחודש מאי 1948 ונכד אחר ברח עם כל בני־המשפחה בלילה שבין השבעה לשמונה במאי. יהודי צפת היו אז מעטים ומגיניהם מעטים, “היתה תחושה של תבוסה וקדרות, אם לא תישלח מיד תגבורת עדיף שניכנע לפני שנהיה בידי הערבים כצאן לטבח.” הערבים היו רבים מהיהודים במיספרם ובכוחם, אם כי לא מאורגנים. שלא כרגיל, היה הלילה מעונן מאוד ועמד לרדת גשם. הדווידקה, אותה מרגמה שהיתה בעצם צינור חלול, ירתה שניים־שלושה פגזים לעבר השכונות הערביות, ובפגז האחרון התפוצצה מעצמה. הרעש היה כה גדול, הבהקי הברקים בשמיים כל כך מאיימים, קולות הרעמים שהתגלגלו מהג’רמק ועד הגולן כל כך חזקים ומתכתיים, ואחריהם החל לרדת גשם סוחף – זקני צפת מספרים שלא היה כרעש הזה וכגשם הזה מאז אותו יום ראשון לשבוע, כ“ד טבת תקצ”ד [1834] – עד כי כל אלה הפחידו עד מוות את הערבים, שהזיכרון על הגשם ששטף את הירושימה לאחר שהוטלה פצצת האטום היה טרי בזיכרונם עד כדי כך שהחליטו שזוהי “פצצת האטום היהודית” וברחו דרך ואדי מירון והיה בכך פיצוי־מה על הפרעות והסבל שגרמו לשכניהם היהודים במשך דורות. משפחת הנכד של חסן בן הקאדי התיישבה בסוריה, והנכד היה לאביו של אחד ממנהיגי הטרור הפלסטיני במאה העשרים והעשרים ואחת. – ממני, המלביה"ד].


הבית היה גדול. באמצע החצר המרוצפת נמצא בור־מים. כותרת עץ ערמון זקוף התנשאה מעל לחומה, הזרועה לכל אורכה למעלה מכיתות־חרס חדות שננעצו בטיח המעוגל, למגן מפני גנבים.

בעל־הבית, שהכיר את ר' ישעיה העשיר ואף נעזר בו לא־פעם, לא מיהר להקביל את פני הבאות. עטור זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום־ארוך וחבוש לראשו כיפת־משי רקומה חרוזים כחולים, היה עסוק באמירת הפרק היומי מן הקוראן. כך נוהג הקאדי כל שנותיו, ובשום אופן אסור להפסיקו. ברגליים יחפות ומקופלות נוהג הוא לשבת זקוף בספה נמוכה. על המרבד מתחתיו מונחות אנפילאותיו האדומות. ממקומו רואה בהיפתח השער ובבוא כל אורח, אך אינו מגיב. רק שפתיו מתנועעות ושם אללה ונביאו נזרקים מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה:

“לָא אילָאַה אילא אללה ומוחמד רָסוּל־ללָה, אין אלוה בלעדי אללה ומוחמד שליח־אלוהים.”

אורח, אם נקלע לבית, היה מחכה בחרדת־קודש לסיום התפילה, הנאמרת בכוונה עמוקה. וגם ביום רגיל לא נשמע שום הגה בחצר, רק מדי פעם בקעו מבחוץ קולות זירוז החמרים, המוליכים את נאדות המים על חמוריהם בסימטה.


שנים אחדות לפני כן, בחורף, פרצה בצפת מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים בקרב הערבים אך כמעט שלא פגעה ביהודים. הדבר עורר קינאה וחמת זעם אצל המוסלמים, והם עמדו לעשות שפטים ביהודים כי חשבו שהביאו את המחלה בכוונה על שכניהם.

למזלם של היהודים הובא הדבר לידיעתם בעוד מועד אך הם היו אובדי־עצות. בייאושם שלחו שליחים אל חיים פרחי, ששימש אז כשר האוצר וכיועצו של הפחה עבדאללה בעכו, הוא עבדאללה אשר לימים שלח רוצחים להרוג את פרחי, והחרים את רכושו הרב. חיים פרחי היה עדיין בעל־השפעה בגליל, למרות שקצה חוטמו חתוך ואוזנו כרותה, שזאת עולל לו בשעת רוגזה אדונו הראשון אחמד ג’זאר, הפחה של עכו, שהיה ידוע באכזריותו.

השליחים התכוונו להתחנן בפני חיים שיעזור לצפתים, אך משהגיעו לעכו התברר כי שעריה נסגרו בפניהם לתקופת זמן מפני המגיפה. והנה, עוד טרם שבו אז משליחותם, עלה בדעת ר' ישעיה לפנות אל הקאדי, השקוע כל ימיו בתפילות, ולהציע לו ממון רב ובלבד שיצילם מסכנת הפרעות של ההמון חמום־המוח. הקאדי הורה לשכניו היהודים להמתין, והבטיח לר' ישעיה כי לא יאונה להם כל רע.

למוחרת היום כינס הקאדי במסגד את המאמינים, המוסלמים, ונשא בפניהם דרשה נרגשת: “לָא אילאה אילא אללה ומוחמד רסול־ללה. לא אילאה… דעו לכם, כי לפלא נחשב הדבר גם בעיניי: מדוע זה מקירבנו, המאמינים, נפגעו כה רבים במגיפה, בעוד אשר הכופרים ניצלו ממנה?”

“תבורכנה שפתיך!” נישאו לעומתו קריאות עידוד, “נִדבח אל־יהוד! נשחט ביהודים!”

“לא, לא! חכו קצת,” היסה אותם הקאדי, “אתמול בלילה נפתרה אצלי סוף־סוף התעלומה. הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו הופיע בחלומי וגילה לי…”

“אללה הוא אַכְּבַּר…” ברקו עיני המאמינים לשמע דבריו. “גלה לנו, גלה – יא אבו־חסן שלנו, מה שמע הקאדי מפי הנביא?”

“אמר לי המבורך: ‘התעודדו אתם, המאמינים, ודעו לכם כי לאחר שקירות גן עדן ניזוקו…’”

“וַאלְלָה…” עברה אנחת השתוממות ופחד בקהל, “יִלְעַן דינם, המזיקים!”

“אמר לי: ‘ניזוקו אבו־חסן בני, ניזוקו – והם זקוקים לתיקון, וכדי לבצע את מלאכת התיקון יש צורך שיעלה ויבוא לגן עדן קהל מאמינים משלנו, גדול ורב ככל האפשר, ובגן עדן יזכה כל אחד מאיתנו להושיב על ברכיו שבעים ילדות בתולות שאחוריהן רכים כלחיי התינוקות ויזכה גם להריח אותן ולדגדגן בשפמו – וזאת, זאת הסיבה מדוע אסר אללה שהמגיפה תפגע ביהודים ובנוצרים, עשה כך כדי שלא יתדפקו בהמוניהם על שערי גן עדן שלנו, שנעולים בפניהם, כי אללה הכל־יכול שוקד למנוע מהם את תענוגותינו השמיימיים! ברכות למי שמת מות קדושים מקירבנו משום שהוא זוכה לכבוד ולתהילה בעולם הזה ולגן עדן בעולם הבא!’ – אלה הדברים אמר לי הנביא כאשר נגלה אליי אתמול בלילה, בחלום.”

כאשר שמעו המוסלמים את הדברים הללו יוצאים מפי הקאדי הקדוש, שגם מילא בצעירותו, ובסכנת נפשת גמורה, את מצוות החג', היא העלייה למכה, קפצה עליהם שמחה משונה:

“מעתה כל מאמין, גם אם נפטר בַּיסורים הקשים של החולירע – מובטח לו מקום בגן עדן.”

“אללה אוהב את הסבלנים ותומך בסבלנים. הוא הבטיח לסבלנים גן עדן והוא יכניס אותם לגן עדן ויקרה בעולם אשר יקרה.”

“ניוושע בעבודת תיקון הקירות שניזוקו אחרי שזועזע גן עדן.”

“נזדעזע הגן כמו ברעש הפוקד את צפת וטבריה אחת בכמה שנים.”

“ולא נזדעזעו הבתולות הרכות אלא נותרו כולן שלמות בתומתן כי אחרת לא יהיה שכר למאמינים!”

“אם הייתי יודע שהתפילה תעזור הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!”

“מה רבה חוכמת הקאדי. הלא אם נהרוג ביהודים יופיעו גם הם בשמיים וירצו, לא עלינו, להשתתף בתיקון קירות גן עדן!”


ניסיתי לאמת את הסיפור, מהצד הפולקלורי וההיסטורי, אצל סופר ערבי־ישראלי בן־זמננו, החי בגליל לא רחוק מצפת, ואמר לי שאינו מכיר מסורות כאלה ולא שמע על כך דבר. אבל הוא גם לא חש ולא הבחין שנעלמו מהסלט הארצישראלי עגבניות הבַּלַדִי והמֶרימֶנד הכרסתניות, שקולפים אותן בשלות והן מדיפות ניחוח נפלא, וכי באו במקומן עגבניות קשות שליבן קפוא. ואולם בן־שיחי כן עמד על כך שאכנה אותו בשם סופר פלסטיני.


[בדקתי ביומניו של הכותב, שחלקם ניצל מבין החורבות יחד עם הכרוניקה המשפחתית הכתובה על קלף ועם קופסית־פח חלודה מלאה פַארוֹת, בִּישׁליקים, מֵטַאליקים, מִילים, גרוּשׁים, שילינגים וחפיסת קַנְדוֹנִים מיובשת, ומצאתי שהסיפור על העגבניות, לבד מהסיפא, מיוסד על שיחה שהיתה לו בשעתו עם הסופר הערבי, חתן פרס ישראל, אמיל חביבי. ­– ממני, המלביה"ד].


כך ניצלו יהודי צפת בימי מגיפת החולירע. אבל לא לעולם חוסן, ואוי לה לאפרת מידי חסן, אלמלא היו צפויים לה ריגושים ואסונות גדולים מאלה בעתיד.


 

פרק שלישי: חַסַן בתוּחֶעס שלה

כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון־הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר־הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת־חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.

אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר־רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם “אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ־ישראל.”

כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.


צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.

"אימא – "

"אל תבכי, פייגלה – "

"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "

“ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים.”

"הפראנג’י, על הסוס – "

"אוי וֵי, הילדה הוזה – "


תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.

מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן־הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות־שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית־הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.


קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:

"לוּ לוּ לו לו – – – "

בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי ­– שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.


רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית־הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית־המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית־הקברות, סמוך לכרם הזיתים.

שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר־נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.

יד חבורת־הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית־כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי־התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.


בידואי אחד לקח על גבו תיבת־עץ כבדה. “אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!” – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן־מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.


אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.

“שמע יא־אִיבְּני,” ניצבה בפתח, “שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!”

“זוזי מדרכי!” צעק לעברה. “מה לַאכּ? כּוּל אִ־שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק… מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!”

ואולם היא התנגדה בתוקף: “אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל.”

קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.

“זוזי!”

“לַא! יַא־אִיבְּני, תבטיח…”

“זוזי!” – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי־הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי־פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!

כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.


הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת־שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר־כך נכנסו באין־מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.


האספסוף הפרוע התנפל על בתי־הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי־תורה, קרעו ספרי־קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי־תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי־התורה השרופים נמצא גם ספר־התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית־הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי־התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי־נפחים, מרצועות־התפילין לקחו שרוכי־עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.

בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי־היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי־ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני־מרצפות, אולי ימצאו מקומות־מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.

את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.


חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "

וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש־זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד־מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:

“ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג’רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח.”

את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.

מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה “לוּ, לוּ, לו, לו…” ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.

חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:

“לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?”

“הבטחת לי…”

“מה?”

“שתלך לחפש את אבא?”

“איפה לחפש אותו?”

“לא יודעת…”

“ואז, פעם אחת, בלילה…”

“לא…”

“בחיי שאלך לחפש אותו…” שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת־האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת־הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים־פסים וממולאות צמר־גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?

"…ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית־הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג’אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.

"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא־אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –

"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז־ביז, על הטיזי… יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה… ככה, צווחות – תענוג… אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!

“הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז־ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג’מוס, כמו גמל, כמו סוס־יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו… נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי…” ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף־בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ’אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –

"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן־חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "

חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת־הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.

“למה? למה אתה מספר לי על המעיין?”

“זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: ‘יַא בַּנַאת־אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!’ – וכל אחת, כשהיא מבריאה… אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה… יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי־בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין… אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי… אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו… אל תתפחדי ממני… זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות…”

– כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת־צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות־אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד־אדמה בתוכה… זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –

ואפרת התעלפה.

אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי־עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.


וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:

“אבא בבית־הקברות, בכרם־הזיתים… שמה… אבא… ואני יודעת ­– אותי לא יראה עוד…”

לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק־משי כתום, לראשו כיפת־משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל “לַא אִילַאָה…” – ואחר־כך הרים בלב־ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ’אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן־זית והוא נסוג מהנערה היהודייה ההמומה…


וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור־העיניים מבית־הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, “רק תפתחי קצת הטיזי שלך… אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי… יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות…” – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד־אדמה – עד שתפסה בעלי־העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.


אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.

רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים – אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.


אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני־ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.

בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי־אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני־עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני־בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ־ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.


יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי־הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.

ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי־מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי־פעם.

הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.


היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר־הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי־פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:

“הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?”

“אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!” – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.


צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:

“נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם,” סיפרו בשובם, “אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב־ישראל, ריחם עלינו ואמר: ‘בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!’ – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת.”


אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.

כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.

הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי־הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי־תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר־אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.


כאשר הצליח סוף־סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:

"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל־הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט־לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!

“המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ”ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני־עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.

"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.

“עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי־השודדים שפטים נוראים. שלושה־עשר מהם, ועימם מושל־העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה.”


גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע “אבן ספיר”. [נינו היה יוסף ספיר, ראש העיר פתח־תקווה עוד מלפני קום המדינה, ולימים גם שר בממשלת ישראל. – ממני, המלביה"ד].


 

פרק רביעי: אפרת: “קחני עימך לסימטאות דמשק!”

אפרת השתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה עוד יותר, וחרף השמועות הנוראות החלו לדבר בה נכבדות. שליחים מטעם המשפחות המיוחסות בצפת: פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר – השכימו לפתחו של בית אביה, הרב שבתאי לוין, והפצירו בו להשתדך אליהן באפרת.

אך היא מיאנה לשמוע. כל ליבה היה נתון רק לאביה העיוור. היו ימים בהם לא היה אדם בעולם שאותו אהבה יותר ממנו. ידה לא זזה מידו. הינחתה אותו בכל אשר הלך, ליוותה אותו עד פתח בית־המדרש החדש של החסידים, והיתה מחכה בסבלנות שעה ארוכה לצאתו.

קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאוד מאז התעוור. בשעת הדרשה היה אפשר לשמוע בקושי רב את דבריו. בגמר תפילת שמונה־עשרה היה שמש בית־הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, ניצב ר' שבתאי לפתע דום, ולאחר דקות אחדות התכופף וחזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ולא נכשל אפילו פעם אחת – ואז השמש היה דופק על הבימה, להתחלת החזרה של הש"ץ, שליח הציבור.

אפרת היתה מתבוננת באב ממקומה מעזרת הנשים. היא נעשתה שקטה, מתנהגת באדיקות, מתפללת וקוראת מהספרים הקדושים בפני אביה במשך שעות ארוכות. לובשת שחורים, הגם שאיש מבני־משפחתה לא נהרג בפרעות. ורק שפעת שערה המסולסל, שהוברש היטב במברשת ונאסף במקלעת הדוקה המתנוססת מעליה, היתה מתריסה כבוערת באש אצורה.

לשידוך היתה אפרת רצוייה בגלל ייחוס משפחתה ועם זאת היה עדיין צל מוטל על שמה ומלווה אותה בכל אשר תיפנה. ככל שרבתה אדיקותה כן רבו הרינונים על כך שיש דבר־מה פגום ופסול בהליכותיה וכי חרף בתוליה כבר יְדָעָה גבר.

גם חברותיה מילדות, שאחדות מהן כבר נישאו והחלו יולדות, הכתימו את שמה. הן זכרו שהתנכרה להן, ולא שכחו חלומותיה על שרי־צבא ואבירים, ועל כך שתהיה מלכת היהודים – ואמרו שכבר אז ניראתה בעיניהן זרה ומוזרה.

עדיין התהלכו שמועות רעות על מה שהתחולל בינה לבין חסן בן הקאדי: אמרו שעל הגג הפתוח לג’רמק עינה אותה והיא, כדי להציל חיי אביה הנערץ עליה, הקריבה עצמה והפקירה גופה לַישמעאלי כפי שאסתר המלכה ויתרה על אהבתה לדודה מרדכי אשר על ברכיו גדלה, ותסכן חייה בבואה לא־קרואה אל המלך אחשוורוש כדי להציל את בני־עמה ולהפר עצת המן האגגי, אלא שאחשוורוש לא הסתפק בעכוזה בלבד.

אפרת אינה מאשרת ואינה מכחישה. היא שותקת. אולי מסתירה סוד פרוע? אולי התאסלמה? אולי באמת נישאה לו וגורשה? אולי הכל שקר וכזב? ואולי נשמר שמה הטוב רק בזכות דודתה העשירה ולכן שערה משערות ראשה לא נפלה ארצה גם לאחר שחוללה וטומאה?

שערה לא נפלה אבל הלשונות הרעות בצפת ליגלגו עליה שבכוונה היא מערפלת ומטילה ספק אפילו בבתוליה, כדי שיהיה לה תירוץ לדחות חתנים.

 השדכנים התחרו ביניהם על חיתונה. הכחישו שמועות. אך אם רק נידמה לאחד מהם שמשפחת לוין נוטה חסד למועמד־לחיתון מטעם זולתו, מיד היה מנסה גם הוא להשחיר את שמה, וגם בחריצות רבה.


בלילות עדיין הופיע נפוליאון בונאפרטה בחלומותיה של אפרת, והיא סיפרה עליו רק לאחותה הקטנה:

"ראיתי אותו בסימטה, בעיר פריז, על יד בית־היין ‘השפן הלבן’. גבוה כארז וחסון כאלון. הוא הבטיח לי ארמונות של זהב ואוצרות של משי, ואת כתר ישראל…

"הרכיב אותי על האוכף, בדרך לדמשק, נשק לי חזק, באכזריות, על השפתיים, הצליף את הסוסה, וצליפותיו ירדו על גופי כאילו אני סוסתו…

“הלך בראש, ועימו במסע ארבעה־עשר אלף חיילים. פסענו דרך חולות מידבר סיני הנוראים. המים אזלו והשרב הדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות התלוננו על נפוליאון שלי, אמרו שהוא נתון להזיות בהקיץ. אבל בונאפרטה המפקד עודד את רוחם והבטיח: ‘בעוד ימים אחדים נכבוש את ירושלים הקדושה וניזכה להקים מחדש את מקדש שלמה המלך ואפרת המלכה!’”


אפרת יודעת ששפתיה נגועות במחלה והתוחעס שלה טמא. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה, בצד ימין, גמול־חטאה, והוא ככווייה בבשרה. לא מועילים לה מי־מלח וחומץ, דבש וסוכר, ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח. בעת ההיא פרצה בצפת גם דלקת קרום־המוח, זו המגיפה הקרוייה בשם מנגיטיס. הרופא המקומי הציל נפשות רבות בתרופה זו: היה מצווה לגלח את ראש החולה ולעטוף אותו בתחבושות טבולות בחלב רותח, קומפּרֵסין, עד אשר יירָאו על עור־הראש כתמים שחורים. כך ניצלו חולים רבים.

אפרת ניסתה בחשאי גם את החלב הרותח על ירכה, ולא הועיל. ולגלח את שער ראשה? לא. זה אסור. רק כאשר תהיי לאיש יגולח שערך.


המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, נעלמה מסימטאות הרובע של היהודים. אמרו שנשחטה בפרעות ובותרה והתנים כירסמוה, סיפרו שנלקחה לאוהל של שיח' בידואי בחורן וילדה לו תאומים בהירי־שיער, שנחטפה לזנות בדמשק ובַלתה שם עד שנזרקה לסימטאות שליד כיכר התליות, המארג', ונעשתה מיכבש לחיילים תורכים, סיפרו…

שתי פעמים כבר עבר חסן בן הקאדי על פני אפרת, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה, ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני־הסימטה. היא חשה פיק־ברכיים, כעומדת להתעלף. אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. אלמלא אביה המחזיק בידה ואינו רואה דבר, אולי היתה רצה ומתחננת בפני חסן:

"קחני עימך לסימטאות דמשק! – רעה וחטאה אני! – דם המשוגעת הרזה זורם בעורקיי וחום זרעך מפעפע באחוריי וממיס אותי – "

ופירכוס משונה, כרעד־אדמה מתוק, מפרפר בחלחולת שלה ועולה משיפולי־גבה לכף־ידה ומכפה לכף־ידו של האב, והרב שבתאי העיוור מזדעזע ואומר: “בתי, את תינשאי רק לאחד מבני־משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו…”


נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי־הקרב? חייליו־שלו סובלים רעב. האם להחליפם בשבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? – בידי האוייב אין שבויים מצבאו! – לשלחם לחופשי? – ילכו ויבצרו את חומות עכו הקרובה!

שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים יפו וממיתים אותם. במשך ימים רבים עדיין נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה, ואט־אט מתבשלת ברקבונם נקמה נוראה, מגיפת הדבר.

שמועה אומרת כי משלחת יהודים באה אל נפוליאון ליפו, מיד לאחר כיבושה, והביעה בפניו תקווה שהינה בעקבותיו יבוא מלך משיח ויגאל את עמו ישראל. נפוליאון הבטיח להם לשוב ולכונן את ממלכת ירושלים, ואמר שבדעתו להקים גדוד צבא יהודי. הוא פירסם כרוז ליהודים, ואמרו כי בכך הוא התכוון בראש־ובראשונה למשוך על צידו את חיים פרחי, הממונה על ענייני הכספים ויועצו הקרוב של אחמד ג’זאר מושל עכו. ואולם מועלם חיים פרחי לא סמך על כנותו של המצביא הצרפתי ולא האמין כי תשועת ישראל תבוא על ידיו ובחר להמשיך לפעול בחסותה של עות’מאניה.

יהודי ירושלים, ובראשם הרב אהרון בן לוי, התלהבו תחילה מהכרוז של נפוליאון. סבלם תחת שלטון המוסלמים היה קשה, ועתה נוסף עליו גם חשדם של הללו כי תקוות היהודים היא להיות בני־ברית לנפוליאון. לכן כאשר נודע בירושלים על טבח השבויים התורכיים ביפו ועל מגיפת הדבר שפרצה בעקבותיו, נמס לב יהודיה בהבינם שאין ברירה בידיהם, לא תהא להם תשועה מהצרפתים. היהודים צעקו אל ה' וגם התחילו לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה, יחד עם המוסלמים.

בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול עד רמלה. ופתאום, יש אומרים: בחמלת השם על יהודי ירושלים – באה עליו רוח אחרת והוא החליט לפנות עם צבאו צפונה – ושב מכוונתו לעלות ירושלימה. העיר שמחה. לאחר ימים מעטים נחל שר־צבאו קלבר ניצחון על המוסלמים בהר תבור, ומשם המשיכו הגדודים לעכו. בכוונת נפוליאון היה לכבוש את כל הנקודות החשובות בדרך צפונה כדי לעלות על קושטא.

אפריל 1799. נפוליאון מתעכב וחונה עם צבאו לפני מיבצר עכו מבלי שיהא ביכולתו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לגבור על מיבצר קטן השוכן בקצה הים התיכון? על תותחיו המעטים? על אותו יהודי עקשן, ר' חיים פרחי מדמשק, שמנהיג את הגנת העיר?

נפוליאון מיואש. לשם מה אנו סרוחים כאן, על החול הלוהט, נוכח ערימת אבנים זו! “מיבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם לעולם!”

והוא פוקד: “להסתער!”

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשיתה של מרידה: “ניתן את גנרל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי יותר!” – הם מתלחשים באוהלים.

השמש השוקעת בים התיכון, בין דקלים בודדים, מבליטה את צלליות אוניותיו של הצי האנגלי, המגן על העיר מן הים, בפיקודו של הקברניט סידני סמית.

בונאפרטה יושב באוהלו ומחשב חשבונות. שעה איומה! – עכו זו עוצרת בעד מסעו לקושטא, ולהודו – אם כך, נשובה מצרימה!

שלא כדרכו אין בונאפרטה רוכב עתה בראש המחנה אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. הוא מסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במיבצר שלא ניתן לכובשו.

עליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו ממגיפת הדבר ומן הצמא. נסיגה מבעיתה. ללא דרכים, ללא מים, והדבר הוא המאסף של המחנה. האם אפשר שהגורל יכה את בונאפרטה בדבר כאן, בין חולות־המידבר? בלי פחד הוא מבקר את הנגועים, השוכנים בבית־החולים ביפו. הוא מעודד את החיילים בכל מקום שידו מגעת. אך לגבי אלה שאותם הוא רואה נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, הוא אומר: “יש לסייע להם שימותו מהר.” – ומתוך אחריות, השמורה לדבריו, למלך – הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו הנגועים בדבר ואשר הרופא העיד שאין כל תקווה להציל את חייהם.

אלפיים חולים וששת־אלפים בריאים משרכים את דרכם בין חולות מידבר סיני. מותירים אחריהם בגדים ושכיות־חמדה שנלקחו שלל. רבים מהם הולכים יחפים בחול. רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב־מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני האכזרית קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשת אותם. כאשר שואל הסייס את בונאפרטה, למוחרת היום, על איזה סוס הוא רוצה לרכב – מצליף המצביא על האיש בשוטו.

לבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה, ורחוק יותר – תבנית הפיראמידות של גיזה מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, רק לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות הנילוס, הצביע בונאפרטה על הפיראמידות בעומדו בפני שמונת אלפי אנשיו:

“חיילים! ארבעת אלפים שנה מביטות עליכם!”

עתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב, שנלקחו שלל, בהצהרות ובתהלוכות, הוא אומר להטעות את העם המצרי.

לשווא.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט מהם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.


וכך, ככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, כי היא לבד בחטאה תימק ולשווא תחפש עקבותיו בסימטאותיה. בלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים, פן תיאנס, פן תהיה מירמס לפרסות־סוסיו, חייליו יטילו גורל על בתוליה, יסרקו את בשרה במסרקות־ברזל וידושו גופה במורג־עץ משובץ חרבות־צורים חדות שכולן ננעצות בתוחעס שלה והחלחולת מלאה דם.

היא רוצה לדבר על כך עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך הוא התעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו הצופה אל הג’רמק, ובימי החורף מתכסה ההר שלג. היא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים. חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל־תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, כל עוד הוא חי. אחר־כך תמות גם היא. אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שמגלה את אוזן אימה, הרבנית רחל, על דבר יסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.


ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ’י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:


סינוי וסנסנוי וסמנגלוף ארגיאל כרגיאל סרגיאל ==
ר
פ

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

א

המלאכים הקדושים משבענא אני 

ל

עליכון כל מיני רוחות וכוחות

הטומאה

פ

הבאים בחלום לאפרת בת רחל

ח
0 ומדמין

ד
אל

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

י

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

א
נא

משבענא אני עליכון בשבועתא

ל

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

רפא נא

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

פ
לאפרת בת רחל

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

ד

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה

י
א ס נ ומכל

א

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ל
ר“ש לאב”ר

ברמ“ח אבריה ובשס”ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים

ר
בקמיע

ח

זו 

מ

אמן אמן אמן נצח

י

רשלקזע

א
ל

אחר־כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: “בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק”ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי־ארץ אני גוזר על כל כוחות־הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת־האש הן של כת־המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום־רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי־רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי־השדה או מעשבי־היער או מעצי־היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות־הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ“ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד.”

*

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג’י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה.

בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג’י עורות בני־בקר, גמלים וגָ’מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי־אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר“ר יוסף 'ן גיקטליי”א נ“ע, ספר שבחי־האר”י לר' שלימל דרעזניץ, שער־הגלגולים, עץ־חיים ופרי עץ־חיים להרח“ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר”י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות־הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח־ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה היא כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג’י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית־המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור־גמל גסה עם רצועות־חיבור בלבד, כמין שרוכי־עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. וכן נעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. וגם נעלי־בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות־השדה. ונעליים גבוהות של ממש, הקרויות מדאס, והן מגיעות עד מעל לקרסוליים, עשויות עור־בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך־כלל מעור־גמל קשה.

ר' יוסף רופא קונדרג’י ידוע גם במומחיותו לתפור כיסי־עור, שאותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי־הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי־עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך־עור לעונדם על צוואר.

שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז“ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר־האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג’רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל שאותו היא מפזרת על כרה מדי לילה. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי־ביטנה, משחקת בפי־טבעתה, נושכת עד זוב־דם בשפתיה החטאות, דמעות בעיניה, והיא ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: “ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל ארמניאל ברוכיאל…” – כדי לדחות מעליה את כוחות השדים ואת רוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי־כוח, אדם הראשון בעלה של לילית, נפוליאון, סוּסוֹ בדמות אדם, סולטאן מחמוד השני, סניור עוזיאל בעל שם צבי”ק, חסן בן הקאדי, שמזדווגים אליה ערומים בחלום, פנים ואחור, פורעים בחלחולתה ומטילים זרעם ברחמה כמעשה הנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה – – –


 

פרק חמישי: צפת שוקטת על שמריה

צפת שוקטת על שמריה כסוכת־אבנים דלה המתנוססת בלוע הר־געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות־האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד־לבוא. מתיקות־סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.


הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ’אהירית, מעוז צלבני מימי־הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.


לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון־מזרח: רמת־הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט־לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר־אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.


חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית־הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי־כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.


כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי־קולות:

“וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!”

“יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!” – קוראת האם.

“נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!”

“נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד.”

“וֵין אִ־טַנַגֶ’ר, יא בִּנת־חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת־חיל?”

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין־זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ’רֵע או טַנגֶ’רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג’וחא ועל אִ־נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי־שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות־טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.


[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין־זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני־משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר־המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו־בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: “וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!” – ממני, המלביה"ד].


בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת־שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה“כּוּחֲלָה”, מריחת צבע־שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא־דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.


יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ’ע, המשמש כלי־קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי־הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין־אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה“בייגֵעל”, מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ’ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אפרת הולכת אף היא, מובדלת־מרצונה וחתומת־פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.

לפתע, חלוקי־נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, “קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ’ה! [פּיצָ’ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? ­אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה”ד]. פְּרִיצֵעס פִיל־תִיזהָא בַּאבּוּ־אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות־האבן וגדרות־הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד־הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:

“פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת.”

“אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?”


מגיע בוקר יומו של ה“סדר”.

מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר־כבש בתפוחי־אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני־הצהריים, כי מכאן ועד ל“סדר” אין אוכלים.

פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני־המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי־חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת־החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין־זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי־החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "


פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ־הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה־המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ’הָנֵם, הוא הגיהינום.

לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ’ע, כד־המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית־הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו־הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון־הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:

"‘פָּדִישָׁהָמִיז צ’וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!’

[סיומה קרול, בדרכו לארץ־ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח־תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ’יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים “פדישהמיז צוק ישסון!” – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].

"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף־ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז־בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.

“מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ’ארים, השומרי־הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ’ינִים, השדים יַחְרָבּ־בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ’רים רצו להרוג את היורש־העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ’רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ’ע של הפסח שלכן,” ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, “שממתינה כל השנה בעליית־הגג שייוולדו בה יאניצ’ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין־אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו… וַי לי… וי לי…”


כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל“וַייסֵען כֵּיסָאלָאך” את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה.

רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: “ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא־עלבי, יא־רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך,” אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: “אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א־זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!” ­– ואז הניח רשיד את כף־ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת.

כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין־זיתים העובדת בביתם, ושהיא־עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים ­– וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: “שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!”

וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.

פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ’י של הגברים בתחת. ­– ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.


בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית־הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל“שפוך חמתך על הגויים” רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב“אחד מי יודע” וב“חד גדיא” חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.


בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב־המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.

ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.


בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי־הצמר, שמן־הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות־הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:

“בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?”

“לא. לא.”

"ראה בדרך צבי יפה־תואר וקל־רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע’וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות־הדם ניראים בחול – קרא:

"‘בני נהרג!’

"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות־דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.

"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:

"‘הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ’רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.’

"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת־נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:

"‘גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.’

"שנייה אמרה: ‘בטַנג’רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.’

"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת־נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

"אמר לה בעלה: ‘מדוע לא הבאת עימך קדרה?’

"אמרה: ‘אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.’

“קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '”


נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:


“כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!”

“אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!” “אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!”

בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.


שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: “לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט־טלוויזיה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל־חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ”ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והאיסראילי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות כאן!"


ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני־מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב־כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש־דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי־חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות־עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכל – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני־המשפחה, ומותירים גם למוחרת, ליום ה“חַלִילֶה בּוֹנְדֶר”, הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.


 

פרק שישי: בהגיע החוגגים אל חצר מירון

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות־שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי־רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון־אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ־ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה“זִיאַרָה”, הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ־סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק־רכיבה, ומשעשעים את הקהל.


בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני־הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש־השחורים אשר לה. בן־דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל־כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב־התיתורה. עטוף חלוק־פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר־רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם־צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי־מיטה, סלי אוכל ובהם דברי־מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות־משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל“ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב”י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי־תורה וחרבות, ושרים: “גִ’יבְּנַא אֶ־תורה וַגִ’ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!”

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי־התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות־קטיפה אדומות, רקומות אותיות־זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי־אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, משולח סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר־התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר־כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ’הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ’ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף־סוף חופשייה ממך!


הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת־ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה־מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב“י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב”י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון־קודש. לפעמים גם נחיל־דבורים מקנן שם כי אוצרות־השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית־קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי־האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי־הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי־תפארתן, מטפחות־הראש, מטפחות־הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב“י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב”י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.


בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: “וִסְעוּ אִלְמַרגֶ’ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג’ה לֶנָא! – והכיכר לנו!”

בהילולה על קבר רשב“י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה”הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל־מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל־מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר־יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ’בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר־אל־קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי־חיל ועובדי־אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית־השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

“אל תיגע בי, כי מות תמות!”

“במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!” – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ“ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה”ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ’אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי־חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר־אל־קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.


אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני־משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות־הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל־כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

“גִ’ינַה לִלְמַחַל ג’ינא… – באנו אל המקום, באנו…”

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

“ורבי שמעון חַמינָא… – ורבי שמעון מגיננו…”

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית־המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן־דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין־א־נַאִיבּ, עין־המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין־זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: “בתי, את תינשאי רק לאחד מבני־משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו…”

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה“חַלַקַה” ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי־רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות־שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

“טִילַענָא אִגָ’בַּאל וַגִ’ינָא! – עלינו הרים ובאנו!”

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

“ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!”

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

“מן סַפַד גִ’ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!”

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר־אל־קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות־אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות־הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

“מה את עושה פה, פֵייגלֶה?”

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן־הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

“אני מפחדת, בעדֵך… הלא תמיד היינו יחד, כל שנה…” מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי־התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי־התורה בידיהם:

“גִ’יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ’ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג’יבנא אֶתורה וַג’ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!”

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

“ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר־הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית־המקדש ייבנה!”

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב־עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב־שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.


החזרה הקולנית, החד־גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה“הדלקה” הופך למערבולת של רקיעות־רגליים ומחיאות־כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

“רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!”

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

“אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה ‘הדלקת’ אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!… / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ’ה, ואלמרג’ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!… / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!”

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת “יא – – – הי!” וב“אה – – – הי!” ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

“לוּ־לו־לו…”

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: “יא נָאס צָלוּ עַל־אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ’ל אִלחַגָ’ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!…”

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, “לוּ־לו־לו…” – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.


כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת־ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת־השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת־הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב־אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן…

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת־התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף־סוף –

– היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

– – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

“יַא – הִי!… אָ – הי!…”

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן־דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה… בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה!

פִּיצָ’ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה… מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ’י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: “אוֹיְס־שִׁידֵעך… דֵער עָרָאבֵּער… אַ־קוּרְבֵע… פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא…”

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

“פִירָה, פִירָלֶה… בבקשה, תעזבו אותה!”

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.


למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי־נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי־המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:

"פָּדִישָׁהָמִיז צ’וֹק יָשַׁסוּן… פִּיצָ’ה

בָּזוּבִּי… פְּרִיצֵעס פִיל תִיזְהָא… אוֹיְס־שִׁידֵעך…

הללויה…"


 

פרק שביעי: 1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים

מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי־הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי־תהום, הג’רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני־צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין־סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.


צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.


שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ’י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:

“מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע”ב: ‘ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.’ וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה…"

“מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?” היא שואלת.

“בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים…” הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.

אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג’י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.

“אבל מדוע דווקא לנו?” היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.

"כאשר נחרב בית־המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם־יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: ‘המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו’ – "

והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: “והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת”ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע“ד… ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת”ר שהם ת“ש… הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת”ש כוחי, חושך ואימה… תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל…"

“ומה עלינו לעשות רבי יוסף?” היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש־אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, “מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!”

“אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד…”


[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ־ישראל לקראת שנת ת“ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע”ד – שנת “המביט לארץ ותרעד” – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת“ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת”ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג’י בצפת בשנת תקצ“ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה שלמה. – ממני, המלביה”ד].


ר' יוסף רופא קונדרג’י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. “כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!” – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.


אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:

“לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש־ברוך־הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם־הזיתים? ואולי בבית־הקברות? אם הקדוש־ברוך־הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?”

ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.


ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב“חדרים”, וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי־מעשה נאספו בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות להתפלל תפילת־מנחה, כמנהגם יום־יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.


יום כ“ד בטבת תקצ”ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי־העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.


לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד’הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר־אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי־החורבות. והמתפללים בבתי־המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה־עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג’י את צפת רועדת כולה, תמרות־עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת־האש הוסיפה ללחך את האדמה־החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני־אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי “בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם.” – ממני, המלביה"ד].


הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי־הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר־לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי־אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר־כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי־אש ארצה.


העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי־מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת־האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן־דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי־תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה־עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות־נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג’וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה־לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ’י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.

בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי־ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית־עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת־דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר־הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ־לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­ וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: “הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!”

גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: “ג’וֹוֶת אלמָרגֶ’ה, תִלְעַבּ חְ’לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?” – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני־משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני־משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.

והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו־חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם־הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור־ירוק. ועטרת הרים, כעדת־זקנים מסולעי־פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה“חַלִילֶה בּוֹנְדֶר”, חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.

[מוזר שאותו יום, אך בשם “חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה”, תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי־אֵזוֹטֵרִי “המושבה שלי” שמספר כנראה על פתח־תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. – ממני, המלביה"ד].

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק־דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי־עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי־חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת־מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק־שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי־שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי־ורדים מתוק־חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות־הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות־משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי־מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר־הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער־אל־בַּנַאת, הוא “שיער־הבנות” העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני־הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: “מנחה!” – ואז משתתק ההמון, ומניינים־מניינים מתקבצים ה“צְפוֹסִים” [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש־הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב־משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת־דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית־הקברות, סמוך לכרם־הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות־של־דם ואוצרות־של־רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא־הי ואה־הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה… החלחולת… והצואה… והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי־הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת־דמשק ודם־בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה “ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת… אני… לִסקילה…”


לימים נזכר בספר קורות העיתים “שערי ירושלים” לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני־משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת־האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות־העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי־העפר, שותת־דם ונאנח, והוא משווע לעזרת־השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר “עץ הטוהר” שנדפס לפני הרעש בבית־דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא “הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה־הרגליים”.

הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת־דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק“ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת־השמיים, כי נפל כל בית־הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר־כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי־קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד־עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב”י במירון וצועקת “יא – הי!” – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: “את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד… תיקון מכחול בשפופרת… ותיקון גסיסה…”

כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.


יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית־הכנסת להתפלל תפילת־ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות־עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד־עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני־גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר־כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי־ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי־האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי־מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת־שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי־החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי־עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי־המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר־מוות להמון מאות מתי־הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי־נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני־השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר “קורות העיתים” למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

*

בספרו “החת”ם סופר“, בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ”ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת“ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה”ד] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ־ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה“גרמנים בני דת משה”, לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ־ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי־סבי ר' אליעזר־לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ“ז, 1867, “כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל”. –ממני, המלביה”ד].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.


 

פרק שמיני: החייט בן־ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ־ישראל

בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן־ציון בן יצחק־יחזקאל לוין, לעלות לארץ־ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן־דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.

רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן־ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם־בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן־דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן־ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ־ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. “אשת חיל מי ימצא,” היללוהָ, “רחוק מפנינים מיכרָה,” ו“את עלית על כּוּלָנָה,” וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, “ואולי מוטב דווקא כך,” סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא־עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב־משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק “כי טוב” גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.


הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן־ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת־העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל־נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל…

וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ־ישראל.

אבל בן־ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ־ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי־משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ־ישראל.


בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ־ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!

סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית־הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן־ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת־ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות’מנית, ובה השתקעו שש שנים.

בן־ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ־ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן־ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן־ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.

יום אחד הביא את בן־ציון לביתו והכניס אותו בסודי־סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן־ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן־ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב־הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא־דופן וכמעט בל־ייאמן. אולי דווקא זרותו־רוסיותו ויהדותו של בן־ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.

ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות־הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ’רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג’ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות שכולן עברו בהצלחה את מבחן הפות, אף לא אחת תורכייה.

מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר־ודם, יזיד ביי.

אחת־אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן־ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן־ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר־המציאות.

ראשו של בן־ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות־השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.

והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן־ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח־גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות’מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים מורעבות שאינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו…


בשוב בן־ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית־זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן־ציון בנו־בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.


יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירל’ה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג’ימה. אביה נסע לארץ־ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ־ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירל’ה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו־פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית־זונות.

דבריה היו מהלומה לבן־ציון. מה עוד שמירל’ה־נג’ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.


חודשים חלפו. בנו נולד. נג’ימה־מירל’ה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן־ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי־עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן־ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי־גווה של נג’ימה־מירל’ה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.


יום אחד נקרתה לבן־ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג’ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:

“בן־ציון ידידי, מה היית עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת־רוח לאדוניה.”

גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן־ציון לומר: “הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי.”

“ואם אתן לך אותה, תיקח?” בחן אותו יזיד ביי במבט ערמומי.

בן־ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג’ימה יהודייה בשם מירל’ה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירל’ה, שטרם קמה.

“אתן לך אותה בחינם,” אמר יזיד ביי, “ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד.”

“ומהו?”

“שתישא את נג’ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!”

בן־ציון סירב בתקיפות שגם נבעה מפחד אם כי חשק מאוד בנג’ימה. “אם אתה עומד על כך, אני מוכן,” אמר לבסוף כמי שכפאו שד, למרות שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו, וכי פיקוח הנפש שבהצלתה של נג’ימה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.


וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג’ימה־מירל’ה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית־בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן־ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת־לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?

רק פעם אחת שאלה אותו מירל’ה־נג’ימה:

“הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?”

“לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתה? הלא יהודים אנחנו!”

“והוא יביא אותי לביתו?”

“כן.”

“אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!”

“בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי.”

“ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?”

“אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ־ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה.”

“יש לך עוד אישה?”

“לא. הרביעי בחבורתנו יהיה בני־בכורי יחזקאל.”

בדמיינו את יופייה של נג’ימה־מירל’ה מתחת לרעלה, הרהר בן־ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.


סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן־ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירל’ה.

סלובה הקצתה לנג’ימה־מירל’ה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת־לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה“כלה” בתבשיליה, כי גופה של נג’ימה־מירל’ה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה, אך הכול באיסנטנבול היה עדיין זר לה, בעיקר התורכית. ליד נג’ימה־מירל’ה היתה כבת־כפר פשוטת־הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה“כלה” דלת הגוף וחדת הלשון, בעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ’ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ’רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.


הימים חלפו. ה“כלה” יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן־ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן־ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם־באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.

כל פעם שבא בן־ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג’ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן־ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.

הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן־ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ־ישראל, משולח סניור עוזיאל בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני־דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.

הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מסירות הדייגים. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות’מנית. בן־ציון מצא את משולח סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. משולח סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן־ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.

“והיא אשכנזייה או ספרדית?”

“והרי האידיש?”

“אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית.” התפאר והמשיך, “וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי.”

“אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?” התפלא בן־ציון.

“רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!” התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר־כוח על תנובת זרעו.


החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן־ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי־משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת־לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע משולח סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן־ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן־ציון הוא בן־דודו של ר' שבתאי, ומה רבה היתה פליאתו של בן־ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר משולח סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.

יותר משנרגש בן־ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. משולח סניור עוזיאל בעל שם, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן־ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל־עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו, הוא ואברו גם־יחד.

בן־ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי־משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן־דוד מרחוק ויקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי משולח סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה, וגם נפש גדולה ועמוקה היתה לה.

כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים־שלוש פסיעות ממנו נג’ימה־מירל’ה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא־עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.

בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג’ימה־מירל’ה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן־ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ־ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן־ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד ומחשקנותו של יזיד ביי גם יחד?

לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן־ציון בלית־ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג’ימה־מירל’ה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג’ימה־מירל’ה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי־אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן־ציון בדברה איתו תורכית, שפה שהוא כבר רכש בה שליטה, אבל סלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי־מלאכה בשוק, ולכן יכלו נג’ימה־מירל’ה והוא לדבר בה כשפת־סתרים מפני סלובה גם בגלוי, כזוג נאהבים.


בלילה הראשון שכב בן־ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג’ימה־מירל’ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש“י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש”י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת “בתולה שלמה” – אבל הוא, בן־ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג’ימה־מירל’ה כלפיו, בתולה היא או לא?

לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?

כן. נג’ימה־מירל’ה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.

“הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי,” הדגישה את המילה שלפני האחרונה, “ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה.”

לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור, כשתי כפות הדוקות זו לזו.

“והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל,” רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.

“מה יהיה בעתיד אינני יודעת,” עברה ללחוש לו בתורכית, “ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח־גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה.”

“אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!”

“ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!”

“ועלי איברהים, מה פתאום שחור?”

“שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן־ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד־מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית… ואם מותר לכבודו הסולטאן…”

“מניין את יודעת?”

“סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורוס!” – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –

“והלא ‘בתולה שלמה’ את כבר לא, והדין, אומר רש”י…"

“ישתוק…”

“שאז מותר…”

“אני לא רֶבֶּה שלו…”

– ועד מהרה היה בן־ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.

ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי־כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה ‘נטילת ידיים’ לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיזדה שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.


“אתה מורט תרנגולות בשנתך?” שאלה אותו למחרת סלובה.

“לא. מדוע?”

“מצאתי נוצה במיטה שלך!”


בן־ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג’ימה־מירל’ה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת ההדוקה שלה, שנפערת לעומתו כפות של אישה מנוסה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין “בתולה שלמה” היא כבר לא. אבל נג’ימה־מירל’ה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.


 

פרק תשיעי: לקראת הנסיעה לארץ־ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו

סקרנות רבה אחזה בבן־ציון לשמוע עוד ועוד מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם על הבני־משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל בעל שם היה נע־ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ־ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול־מג’יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול ממשולח סניור עוזיאל בעל שם.

לאחר סידור הקידושין הסכים שבן־ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן־ציון.

כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג’ימה־מירל’ה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו אל מול החור שלה.

בסיימו לקח עימו את בן־ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול־מג’יד. בן־ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.

השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, ומשולח סניור עוזיאל בעל שם לחש כי הגודל של הכנסיה־לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.

“האין בכך עבירה? להיכנס לבית־תפילה שלהם?” לחש בן־ציון.

“כאן לפחות לא הופכים שולחנות,” חייך משולח סניור עוזיאל בעל שם בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטאן אחמד ג’אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.

הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות מכסות על פניהן, עברו כרוחות־רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחורים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ’ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטאן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר־כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית־קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן־ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.

משולח סניור עוזיאל בעל שם לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ־ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.

דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן־ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי משולח סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?

ואולם משולח סניור עוזיאל בעל שם לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות’מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג’אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ’ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר־מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ’ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי“ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם, אלה הווזירים, הם מכת צבי”ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, “אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי”קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"

בן־ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז משולח סניור עוזיאל בעל שם בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול־מג’יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו משולח סניור עוזיאל בעל שם כי ראשיהם הכרותים של המוצאים־להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר־כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.

“ואיך נכיר מיהו דנמה?” חזר בן־ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.

“אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול־מג’יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג’ימה לאישה?”

“גם הוא?”

“ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ’י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ’י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה.”

“מה??”

“אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג’ימה־מירל’ה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה.”

“הרי שאתה מכיר אותה לפניי?”

“אני המלצתי עליך בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם.”

“מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?”

“בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!”

“וַי,” פלט בן־ציון.

"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ’רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "

"אבל – "

“ואתה בן־ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!”

בן־ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש ממשולח סניור עוזיאל בעל שם לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.

“הלוח הסלוניקאי,” משולח החל סניור עוזיאל בעל שם את סיפורו כאילו מכיוון אחר, “נקרא שמו ‘לה חלילה רי סאלוניק’ והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג־האויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ”ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.

“מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ”ו [1826. – ממני, המלביה“ד], תקפ”ג, תק“צ ותקצ”ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה יהודים אולי פחות מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.

“אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט־לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ”ד טבת תקצ“ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי־זעף ניתכו – לרוע־מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער.”

הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן־ציון. “ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?”

“מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה.”

“ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ־ישראל?”

“שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה נאה וענוגה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם כלפיהם היא מרבה להתאכזר.”

ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז־נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם משולח סניור עוזיאל בעל שם, נפרד מבן־ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן־ציון – להציל את המשפחה מפושטי־העור. והוא הניח לבן־ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.


לקראת הנסיעה לארץ־ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר־הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול־מג’יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות’מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן־עור משובץ אבני־חן ופיתוחי־כסף, כלי־נשק יקר־ערך, “לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך…” כך אמר.


 

פרק עשירי: העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג’ימה־מירל’ה

בשנת תר"ח, 1848, הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן־ציון, אשתו סלובה, אשתו־כאחותו נג’ימה־מירל’ה, והבן הקטן יחזקאל. הם לא לקחו עימם הרבה חפצים כי ידעו שהדרכים תהיינה בחזקת סכנה מפני שודדים וכי יהיה עליהם להיטלטל על גבי חמורים ופרדים בשבילים צרים וגבוהים. בן־ציון העדיף להשקיע את מעט הונו בבדים כי אמר לעצמו שאלה לא ימשכו את לב השודדים, שהרי מה יעשו בהם, ומצד שני ניתן לגלגל ולארוז אותם שיתפסו מקום מועט וגם ירפדו בדרך את הסל שבו יישב יחזקאל ובו תשב נג’ימה־מירל’ה הרזה, כנגד סל החפצים הכבד מהעבר השני של גב הבהמה. גם קנה חוטים, כפתורים, סרטי־בד, מחטים וסיכות בצבעים ובגדלים שונים, וכמובן לקח גם את כלי־עבודתו שאותם הביא מאודיסה, ובהם המספריים, הסרגל והמגהץ, ואת הפגיון שקיבל מיזיד ביי.


הספינה היטלטלה בגלים הגבוהים ונוסעיה עמדו על סיפונה והקיאו. מי שלא הקיא ממחלת־הים הקיא מריח ההקאה שהקיאו האחרים. אוויר־הים המלוח והטרי – הוא הסריח קיא שתן וצואה בנושבו על סיפון הספינה. ריח האוכל שלקחו עימם לדרך נעשה אחרי יום לריח פיגולים מעורר בחילה ורבים חלו, ויש שהיו כורעים על הסיפון ושתם חשוף לים כדי להחריא, ונס נעשה להם שלא נפלו. והרוח פיזרה את רסיסי הצואה הנוזלית על פני הסיפון והנוסעים. והמלחים מכרו לנוסעים מים רותחים ומסריחים במחיר מופקע. אפילו השחפים בחלו בספינה ולא ליוו אותה אל מעבר למצרי הדרדנלים.

בן־ציון רחב־הכתפיים דאג כמיטב יכולתו למשפחתו הקטנה ואף חלט להם תה מאבקה שמסר לו משולח סניור עוזיאל לפני צאתם לדרך, סגולה נגד טלטלת המפליגים בגלי ים ורוכבי על בהמות במשעולי ארץ. סלובה והילד סבלו מאוד. רק נג’ימה־מירל’ה הצנומה פסעה כחוגגת במדור התחתי ועל הסיפון, כאילו כוחות נעלמים מדריכים אותה והם אינם חלים על בני תמותה רגילים. בוקר אחד, כאשר מי־הרותחים היו מסריחים וחומים ביותר, הלכה אל הקברניט ואיימה עליו בתורכית עסיסית שאם לא יתנו מלחיו לנוסעים מים טובים יותר, תיעצר הרוח במפרשיו! היה זיק מאיים והחלטי בעיניה הירוקות שהפחיד אותו מאוד, כאילו קשר יש לה לַגִ’ינים, השֵׁדים, ויכולה היא להביא מזל רע לספינה. מיד קיבל דרישתה, ולא למים למשפחת לוין בלבד אלא לכל היהודים המפליגים בספינה.


שבועות היטלטלה הספינה מאיסטנבול על מיצרי הבוספורוס דרך ים השיש ומיצרי הדרדנלים עד לסלוניקי, יומיים עגנה באיזמיר היא סמירנה, ודרומה בים התיכון לעבר ביירות. בדרכם עמדה הספינה בים האגאי ליד חצי האי אתוס המכונה ביוונית אגיון אורוס, ההר הקדוש, לא רחוק מסלוניקי, והעלתה בסירה זוג נזירים יווניים שמנים עם עז ושק עשב טרי אחד ושק חציר אחד. שני הנזירים לא חדלו לריב ולהתווכח ביניהם, וממה שסיפר עליהם גוי רוסי אחד, מהנוסעים, ומדברי הריב שלהם עצמם – התברר לבן־ציון שהם באים ממקום הררי שעומד כולו ברשות הנזירים עצמם. על פסגת ההר היה עומד בימי קדם פסלו של האל היווני זיאוס, שליט האולימפוס. ומראש פסגה זו הודיעו היוונים על כיבושה של טרוֹיה. אל ההר השתברו ספינותיהם של הפרסים שהלכו לכבוש את יוון. כיום הוא מלא מנזרים. מאות נזירים, בעיקר רוסים ויוונים, שוכנים בו ואינם מרשים לנשים להיכנס לתחומם, לא רק נקבות מן המין האנושי אלא אפילו מבעלי החיים, כדי שלא לבוא לידי חטא! מראה הדבר על חסידותם וצדיקותם, שהקימו ממלכת גברים שאי אפשר לחטוא בה, אך מצד שני יש שמספרים שחוששים הם פן הנשים תגרומנה לנזירים הצעירים לרצות לנהוג כדרך גבר באישה ויחדלו לשמש פילגשים־ממין־זכר לנזירים המבוגרים הבאים על חוריהם בלילות. ומדוע גזרו אפילו על עיזים וכבשים ואווזות? שנזירים צעירים, שעדיין חולמים על נקבות ומשוגעים ממצוקת יצרם, תופסים בעז או באווזה ומדמים אותה שהיא אישה… ועל כך כבר נאמר שאישה, עז ונזירון – חשופים באגיון אורוס לסכנה דומה.

והעז שהועלתה לספינה? – זו הובאה בחשאי להר הקדוש והוסתרה באחת ממערותיו ולא היה פרח־כמורה או נזיר צעיר שלא בא עליה עד שנתגלתה השערורייה ועלה חשד שהרתה והיה חשש שתמליט תינוק ולא גדי. לפיכך שולחים אותה לנצרת, עירו של יוֹשׁקוֹ [כינוי יהודי לישו. – ממני, המלביה"ד] ואימו, שאחרי הסתלקותו, כשיצאו תלמידיו לכל הארצות להפיץ את תורתו, בחרה אימו בהר הקדוש ובעזרת לאזארוס שקם מן המתים היתה עוסקת בפרסומה של האמונה בבנה. ומפני שהנשים מכשילות את בני האדם, גזרה עליהן לבל תדרוך כף רגלן על קרקע ההר הקדוש. ולכן אין טוב משלוח את העז לעירה של מרי' או לבית־לחם שבה נולד יושקו באבוס, ושם יידעו מה לעשות בעז ובוולדותיה והיה אם יקרה נס.

ומדוע רבים הנזירים השמנים השניים? האחד טוען שקיץ עכשיו, וכל עז וכבשה שנתעברו בסתיו כבר המליטו באביב ואין סיכוי שהעז מעוברת, שאחרת לא היו עטיניה מלאים חלב, ואילו השני מייצג עמדת אבות המנזרים הסבורים שזרע אנושי אינו תלוי בחילופי עונות ויכול לעבר נקבה במשך השנה כולה והחלב אינו חלב ואסור הוא בשתייה כי הוא זרעם של החוטאים בעז! [מוזר בעיניי שגם בספריו האחרים של המחבר הופיעו עיזים בתנוחות אירוטיות משונות. אולי קשור הדבר להיותו הוא־עצמו בילדותו במושבה בעל עז שאותה כניראה אהב מאוד והיה מחבק ומנשק אותה ומתרפק עליה ביגונותיו. ואילו היה לו יק טיבטי בחצר, הוא היה נעשה גם הוא סופר חשוב מיסטי־סימבולי. – ממני, המלביה"ד]


בין הנוסעים היו בחור יהודי צעיר ואימו, מוֹיְשֶה ובֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין, ובייחוד מצאה חן בעיני מוישה אחותו של בן־ציון, נג’ימה־מירל’ה, שהיה מבוגר ממנה אולי בשנה־שנתיים ואפילו דומה לה במקצת, וכאשר ראו אותם יחדיו היו שטעו לחשוב שהוא האח ולא בן־ציון.

כאשר שאל בן־ציון את ביילה לסיבת נסיעתם פרצה בבכי ואמרה שבעלה גירש אותה לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הילד הקטן, והרי היא חשה עצמה יותר כעגונה מאשר כגרושה שגם אינה יודעת אם הגירושין תפסו, ורק לפני כשנה באו אליה שמועות שראו את לוזוביק בביירות והריהי נוסעת לשם כדי שמוישה יכיר את אביו, והאב, אם יימצא, לא עוד יתנכר לו. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו גרושה ואביו ברח לקצווי ארץ?

“אני הייתי לוקחת אותו לחתן!” אמרה נג’ימה־מירל’ה על הסיפון המסריח כאילו נגעה בה רוח נבואה, והכול פרצו בצחוק, גם יחזקאל הקטן הצטרף, וזאת חרף מצבם הנדכא להחריד, כי ראו בכך מעין בדיחה לעודד את עצמם.

במשך כל ההפלגה לא קרב אליה בן־ציון אפילו פעם אחת. ואילו נג’ימה־מירל’ה לא גילתה לאיש שגם אימה־שלה לקחה אותה לארץ־ישראל למצוא את אביה, שהרי בחזקת “אחותו” של בן־ציון היא, ולא ייתכן שיצאו האם והאחות לבדן לדרך, והיכן האם!


ים התיכון השתרע בזכוכית־מימיו לרגלי העומדים על הסיפון. בן־ציון נרגע במקצת כאשר הים שקט, שטף במנוחה בספינה החוצה אותו, ורק לפרקים היה קופץ גל קטנטן מתוכו, ותיכף לקפיצתו טובל ונעלם בתוך התהום כמפנה דרך לחבריו. ולעיתים היה שר הים הזקן ולבן הגלים מתקצף וזועף ומכה משברים על משברים, גלים עולים וגלים יורדים, ובתוכם מרקדת לה הספינה ריקוד מתוך שמחה משונה של פירוק אברים, שמחת התהום! וצר היה לי רק על הנוסעים החלשים ובהם הבני־משפחה שלו, שהתחיל ראשם מסתובב עליהם מחמת תנודת־מחול זו ונחלשו עוד יותר מחמת רפיונם, ואילו בן־ציון, לאחר שדאג להם, היה מחפש פינה בספינה שממנה יוכל להסתכל במראה האין־סוף המשתרע לפניו.


ועוד היה עימם בספינה אלמן בשם ר' קלמן גוטמן, שזכה ללמוד אצל החת“ם סופר בישיבה הגדולה בפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה”ד]. ר' קלמן הושפע מרבו ז"ל, שנפטר בשנת 1839, והחליט לעלות לירושלים. הוא הסתובב ובידו קומקום גדול של מים רותחים וקמצוץ תה והיה מוזג לכל נצרך וצמא מבלי לבקש תמורה. בן־ציון ישב עימו על הסיפון בשמש החמה. ספינות מפרש הפליגו רק בקיץ לביירות, ולכן גם הסריחו כל־כך, ואילו ההפלגה בספינות החדישות, ספינות הקיטור, המתגברות על הגלים הגבוהים ושטות גם בחורף, היתה נדירה עדיין אם כי עד מהרה היתה עתידה לתפוס כמעט כליל את תנועת הנוסעים על הים.

בין קומקום לקומקום סיפר ר' קלמן לבן־ציון על הרב משה סופר הוא החת“ם סופר, שבשנת 1806 עבר לפרשבורג ויסד בה את הישיבה הגדולה, שנעשתה לחשובה ולמפורסמת ביותר באירופה. חייו עמדו בסימן המלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, שטען שהן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת. כאשר עוקרים מהיהדות את הגעגועים לארץ־ישראל ולשיבת ציון, והיהודים מתראים כ”גרמנים בני דת משה", מתרוקנת היהדות מעיקריה, ואפילו כך אינה מביאה ליהודים שיוויון זכויות מלא. ולכן הצעד הבא של כניסה לעולם הגויים הוא המרה.

החת“ם סופר אומר שכל מה שהקמנו בגולה – “אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים בגולה נגד רצוננו, אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ־ישראל קדושה יותר מהשמיים של חוץ־לארץ. מצוות חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת”ם סופר שכן היא שקולה כנגד כל המצוות, והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קאלישער מטהורן בדבר חידוש היישוב היהודי בארץ־ישראל על ידי התיישבות רחבה. [הוא הרב קאלישער ששלח בשנת 1867, תרכ”ז, כתב גבאות של “חברת ישוב ארץ־ישראל” לר' אליעזר ראב שהיה חוכר אחוזה בכפר סנט אישטוואן שבהונגריה, ולימים ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח־תקווה. – ממני, המלביה"ד]

“ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת”ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, “והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת”ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת“ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב”י במירון והאר“י בצפת, וכל העולים לארץ־ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים.”

נאנח האלמן, וחתם דבריו: “חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים…”

בן־ציון היה כנדהם. האסון הנורא שבא על אפרת ארוסתו והבני־משפחה האחרים יסודו בחטא גאוותה של צפת על ירושלים? הייתכן? ובל יחטא במחשבותיו – אולי נענש החת"ם סופר על דבריו ולכן נפטר שנתיים אחרי הרעש?

אבל האלמן ר' קלמן לא הניח לו לחשוב הרבה. משום־מה דבקה נפשו בבן־ציון וכבר הזמין שיתפור עבורו בגד חדש לאחר שיגיעו בעזרת השם לירושלים. “והאם ידעת,” אמר, “שהיו לו לחת”ם סופר שתי תבניות גופיות [אנטומיות. – ממני, המלביה“ד] מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותן לנו, תלמידיו, דיני טהרה לנשים והלכות טומאה. החת”ם סופר האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, והניסיון המעשי עדיף על דרכי הפלפול והסברה."

“ומדוע אתה מספר לי?”

“כי מיד תראה. תאומי דמויות הזכר והנקבה, השעֲוְ והשעווה, הציתו את דימיון הבחורי ישיבה והיו שהתפארו כי ביכולת הרב, אם ירצה, להפיח בהם חיים כמעשה המהר”ל מפראג בגולם, ויוכל הזוג השעווה לרקוד בלילות ערומים על מעמדי הלומדים בישיבה הגדולה, טרא־טא־טא… טרא־טא־טא… והבחורי ישיבה רכי האופי, אחדים חולמים השעו והשעווה מבקרים אצלם בשנתם ומצפצפים בהם, ודי לחכימא ברמיזא…"

“נו?”

“כשראיתי לראשונה על הסיפון את אחותך מירל’ה הנאה בחברת הבחור מוישה לוזוביק ספקתי כפות אצבעותיי למצח ואמרתי לעצמי: 'שכה תחיה, קלמן, הלא בדמות שעו ושעווה תאומי הדמויות של רבנו זצוק”ל ר' משה נוצרו השניים, זוג מִשָׁעֲוַיִם…"

“נו, די להתלוצץ…”

“לאו מילתא דבדיחותא היא… [לא דברי התבדחות הם אלה. – ממני, המלביה”ד] הלא ייתכן שר' משה, באהבתו הגדולה לארץ־ישראל, וכשראה ששעתו קרובה והוא לארץ כבר לא יגיע, נפח נפש רוח ונשמה בשעוַיִם השניים על מנת שבבוא היום יעלו הם לארץ־ישראל ויקימו בה בית, והמצווה הגדולה הזו מתקיימת בספינתנו הקדושה…"

“איך אפשר לומר דברים חסרי שחר כאלה? והלא מירל’ה אחותי היא!”

“במחילה ממנו בן־ציון, כל מי שעיניים בראשו רואה שאינה אחותו וכי ליבה נתון כולו לבחור מוישה לוזוביק!”

“ואם אינה אחותי, מי היא?”

“הלא אמרתי לך, רַב משה יצר אותה ואת בן־זוגה התאום משעווה…”

“אצלו, רֵבּ קלמן, הראש בשמש נמס, הים המליח את דעתו והוא כהולך ומקשקש בקומקום. את השטויות שלו לא ארצה יותר לשמוע,” קם בן־ציון והלך לצד אחר של הסיפון. אבל שמר את הדברים היטב בליבו.


מה עוד שנג’ימה־מירל’ה התנהגה יותר כאחות צעירה וקלת דעת מאשר כאישה נשואה בחשאי. היא רפרפה ממקום למקום על הסיפון, הרבתה לצחוק ולדבר, ולא פעם היתה לוקחת בידה קומקום או סיר ומתופפת עליו באצבעותיה ושרה שירי עגבים תורכיים שלמדה בהרמון של יזיד ביי. מפתלת גופה בריקוד לשמחת כל הנוסעים. מביאה קצת אור ושמחה לסיפון מטלטוליהם על פני הגלים. גם המלחים התורכיים התלהבו מהופעתה והיו מסתכלים בהערצה על כפות רגליה העדינות והמטופחות בטופפן על פני הסיפון המזוהם, כאילו מעולם אחר של עושר ועידון היא ירדה אליהם, ומשליכים לעברן פרוטות של כסף הקרויות פארה, ורק בעיני מלח אחד שהיה מתפלל חמש פעמים ביום על הסיפון לא מצאה נג’ימה־מירל’ה חן וכשהייתה עוברת במקרה לידו היה יורק הצידה ולוחש: “אמר מוחמד שכל אישה ששׂמה בושם ועברה ליד אנשים כדי שיריחו אותה היא זונה…”

ומה שלא ידע בן־ציון, שהבחור מוישה לוזוביק הולך כצל אחרי נג’ימה־מירל’ה, ואם הם מזדמנים למקום שאין עין רואה הוא מנסה לתפוס את ידה ולשלב בשלו והיא מצחקקת וממאנת.

ופעם אחת, במקום לשמוט כף־ידו תפסה בה וטמנה אותה בכתונתה. האצבעות שלו נגעו לראשונה בחייו בשדי נערה זקופים, זקורי פטמות. היא הדריכה אותו ללוש בהם, וידה האחרת טמנה בסתר חיקה והחלה להיאנח מעצמה. ומוישה התם לש, לש, עד שפלש [צ“ל שפלט. – ממני, המלביה”ד] מלוא הבגד זרע נעורים שופע וברח מסמיק ורוטט ככלי מלא בושה. גם הכול הסריח סביב על הסיפון.


בטרם הגיעו לביירות חלה הילד יחזקאל ומצחו להט מאוד. הגרושה־העגונה מרת ביילה לוזוביק, אימו של מוישה, אמרה שאין כחלב עיזים טרי לרפא קדחת ילדים. אולם שני הנזירים השמנים מההר הקדוש אגיון אורוס סירבו בכל תוקף למכור למי מהנוסעים מחלבה של העז באומרם שבהמה־דקה קדושה היא שחֲטאה ועושה עתה מסע צליינות וכפרה למקום הולדתו של המושיע.

נג’ימה־מירל’ה לא השלימה עם רוע הגזירה. הלא יחזקאל הקטן יכול לגדול להיות מושיע ישראל. וכשירד לילה זחלה בחשאי קרוב למקום משכב הנזירים, זה על שק העשב שהיה ריק־למחצה וזה על שק החציר. היא חיכתה עד שקולות המריבה שככו, זה שעל החציר התגלגל לזה שעל העשב ודבק בו מאחור, השמיעו ציוצי תפילה חנוקים, התהפכו השניים על צידם וחזרו על עבודת השכיבה והציוצים וכה התעייפו שעד מהרה פלחו נחרותיהם את המפרשים ממעל ואת הגלים למטה.

מיד זחלה קרוב לעטיניה של העז וחלבה את הפטמות הגדושות היישר אל פיה, ולאחר שרוותה צמאה והשביעה רעבונה המשיכה ומשכה בהן וגנבה מלוא הקדרה ליחזקאל הקטן, לסלובה אשת־בעלה ולבן־ציון בעלה. ולאחר שהביאה את החלב החם והמקציף למקום מיבטחים, וראתה את הקטן שותה ממנו, שבה בחשאי לזוג הנזירים וקשרה אותם ברגליהם זה לזה וכרעה בחצי־עמידה והטילה מימיה על כפות רגליהם ומשלא התעוררו משכה קרוב להם את העז וחלבה עליהם את שארית תנובת עטיניה.

נקל לשער איזו מהומה הקימו השניים בהתעוררם בבוקר והנה העז ריקה, רגליהם ספוגות [המחבר כתב תחילה טבולות, ומחק. – ממני המלביה"ד] בחלב ובשתן, והם נופלים בקומם בגלל קשירותם. פה אחד החליטו שהשטן נכנס בעז, לכן עשתה להם כל זאת, התירו עצמם ותפסו – זה ברגליה הקדמיות וזה באחוריות, ודִשדשו על הסיפון בכוונה להניף אותה מהמעקה לים. אלא שהעז ניחנה ברוח נבואה (אמנם קצרת ימים), או התגעגעה לנזירים צעירים, יותר מאשר לגלים גבוהים שטובעים בהם, והיא התקפלה והתמתחה בבת־אחת, זורקת את שני האוחזים בה – אפרקדן לצדדיה, ונעלמה אי־שם בבטן הספינה. שני הנזירים השמנים קמו, בכו, החלו לריב ועברו עד מהרה לשריטות ולמכות ממש.


 

פרק אחד־עשר: בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת

על הסיפון עמד בן־ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ’בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – ‘מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,’ עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור־ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת־משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ־ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר־ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו־של־עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ־ישראל?


מהספינה לחוף בביירות ירדו בן־ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג’ימה־מירל’ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב־בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות ­– בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.

לאחר ימים אחדים ראה אותם בן־ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.

ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן־ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק־כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום־כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.

במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות־דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול־עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.

לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג’ימה־מירל’ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.

בן־ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.

כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן־ציון את צפת, לעלות על קברות בני־משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת־עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:

"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים ‘אבא, אימא…’ והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה־עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.

"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.

"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על־פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.

“חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה.”

בן־ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני־משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.


המיסיונר האמריקאי טוב הלב הפציר בבן־ציון להישאר בביירות לא רק למשך ימי מחלתו של יחזקאל הקטן, שוודאי יחלים בקרוב, אלא לפתוח חנות של חייט בסימטת השוק ואף הבטיח לו עבודה, שיתפור בגדים לאנשי המיסיון ולבית הנזירות, אלה המטפלות בחולים ושאר הזמן הולכות שקועות בשרעפים וידיהן משוכלות על החזה לבל ייגע בהן זר.

ליבו של בן־ציון הלם בו, לא די בילד החולה, בטילטולי הדרך ובשתי הנשים, עתה נוסף עליהם גם הפיתוי להישאר בביירות. והלא קול דמם של הבני־משפחה בצפת זועק מבין הסלעים, ועצמותיהם אולי טמונות עדיין במפולת ההרס, ומי יודע אם הביאו אותם לקבר ישראל והניחו מצבות לזכרם.

אלא שמחלתו של יחזקאל הקטן התמשכה, ובן־ציון קיבל את הצעת המיסיונר האמריקאי תומסון והחל לתפור גלימות ושמלות לנזירות. הוא שכר לו ולמשפחתו דירה קטנה הצופה אל הים, לא רחוק מבית־החולים. השמועה על הופעת החייט היהודי מאיסטנבול הבירה הביאה אליו לקוחות רבים, יותר מכפי שהיה באפשרותו לתפור. צפת וירושלים התרחקו, והבדים התרבו. דמותו של החייט בן־ציון עוררה כבוד ואמון בלב רואיו. איש לא תיאר לעצמו שכאשר גובר עליו יצרו הוא זוחל בחשכה אל אשתו הנסתרת, המתראה כאחותו, ונדחק בה מאחור, וכי אלמלא שמרה נג’ימה־מירל’ה הנחשקת בקנאות על בתוליה היה בועל אותה מבלי חשוב הרבה על התוצאות החמורות אם תהרה לו “אחותו” והיא ללא “בעל”.

לא היה אפשר להשוות את צורת הבגדים ומדידתם אצל הנזירות במיסיון – לפילגשיו המפונקות של יזיד ביי בהרמון, שעסקו ללא בושה וללא הרף בטיפוח גופן ובסיפוק תאוותיהן. ואולם גם מבעד לחומת הצניעות של השמלות השחורות והשביסים בשחור־לבן, והתפילות, פעמו בנזירות לבבות של נשים, לעיתים צעירות, שהתקשו להסתיר את התרגשותן למראה החייט היהודי הנאה.

והיה מקרה שנזירה אחת כה התרגשה בקרבתו של בן־ציון, שנפלה לְכיסא ואחזה במסעדיו כהולכת להתעלף, אך לא עילפון תקף אותה אלא היא קיפצה בישיבה, רעד בלתי־פוסק אחז בה שלא־לרצונה, וכל אותה עת עיניה היו נטועות בבן־ציון כשואבת אותו אל תוכה, עד שנרגעה המהפכה בקרביה.

יום אחד לחשה לו שהיא יהודייה!

הפעם בן־ציון חש עצמו כהולך להתעלף. האם מפני שבחר במקצוע החייטות עליו להידמות ליוסף בשעתו ולהיתקל בכל עיר ועיר בנקבה אחרת שתופסת בו כאשת פוטיפר וקוראת לו לשכב עימה? ועוד מתברר, יהודייה!


לא חלפו ימים רבים והנזירה בעלת הפנים היפות, רָשֵׁל שמה, החלה מפצירה בבן־ציון להבריחה מהמנזר, לשאת אותה לאישה ולברוח יחדיו לירושלים. שודדי־ים תפסו את ספינתה עם משפחתה ליד סלוניקי, הפרידו אותה מהוריה, אנסו אותה ימים ולילות שניים־שניים על הים ולבסוף מכרו אותה לשפחה בביירות, וכך היה נישאר לנצח גורלה אלמלא גאלו אותה הנזירות והכניסוה תחת כנפי אמונתן, אלא שעד היום מופיעים הפיראטים בחלומותיה…

וכדי לתת תוקף לדבריה חשפה בפניו את חזה הבהיר כשלג בפסגת הר הלבנון, בעודה לבושה בשמלת הנזירות השחורה ובשביס שחור־לבן, ככה פיתתה אותו נג’ימה בשעתה, ככה נסחף גם עתה כי מעודו לא ראה חזה מושלם וצח ופטמותיו אדומות וזקורות כשל רשל! –

מה עוד שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, ולאו מילתא זוטרתא היא [ולא עניין פחוּת־ערך הוא. – ממני, המלביה"ד] להציל יהודייה, שהרי יהודייה היא רשל אפילו אם חטאה עם כנופייה של פיראטים – ולהוציא אותה מבית נזירותיו של יושקו! –

כך אמר לעצמו בן־ציון ושעה ארוכה עיסה את תאומי אוצרה המהמם, ומאחור ניראה הדבר כאילו ממשיך הוא במדידתה, עד שמשכה אותו לקיטון סמוך שמשקיף אל הים ומשמש חדר התבודדות לנזירות ובו נרות חדשים משומשים, וריח שעווה, דרגש ולידו ספר הברית החדשה, ועל הקירות רקומים פסוקים מדברי יושקו ותלמידיו.

כדי לשכנע אותו ביהדותה, ולבל יחשוש להיכנס, פלטה יריקה קולנית, אך יבשה, לעבר הַבִּיכְל [ספר, לא קדוש, באידיש. ­­– ממני, המלביה"ד] של יושקו ותלמידיו, סגרה אחרי שניהם את הדלת, שכבה בבגדיה הפתוחים פרקדן כשהיא זורקת מעליה רק את מחרוזת הצלב – והניחה לו בבגדיו לבעול אותה פעמיים ושלוש כאילו לא ידע אישה מימיו, וכל אותה שעה היתה נצמדת אל צווארו ולוחשת: “בן־ציון חייט אתה תהיה בעלי! בן־ציון חייט אתה תהיה בעלי!”

וכשנמלט ממנה כל עוד נפשו בו – כי רָשֵל תפסה בכנף בגדו ולא מיד הסכימה לשחררו מהקיטון אלא תבעה שיזריע בה עוד, ועוד, ואפילו שמה את הביכל תחת גבה וקרביה הנרגשים נתפערו כלפיו ככפפה שהופשלה – שהרי ספינה של פיראטים עברה עליה וחרשה בתורפתה – היה בעיניו כנחלץ מצרה גדולה. אבל הסכנה טרם חלפה, שהרי אסון עלול לקרות לו ולמשפחתו אם ייוודע דבר משכבו עם הנזירה רשל, שתאוותנית זו כבר מאיימת עליו שתגלה קלונה עימו ברבים אם לא ישא אותה לאישה ויחדיו יברחו לארץ־ישראל!

ובינתיים, תודה לאל, הבריא הילד יחזקאל ולא היתה סיבה להשתהות עוד בביירות. שתי נשותיו של בן־ציון היו אמנם מותשות מן הדאגה לילד החולה, ושמחות להישאר עוד קצת בביירות שהיא עיר לחוף ים ולא נחבאת אי־שם בהרי הטרשים של ארץ־ישראל, אבל הן קיבלו ללא עוררין את החלטתו לצאת בהקדם לצפת ולירושלים.


אלא שבטרם עוזבו את ביירות היה עליו לעמוד בניסיון נוסף. נאלץ היה להבטיח לרשל שיישא אותה לאישה וייקחנה עימו ובלבד שתשמור הדבר בסוד, וגם התאריך נקבע, והיכן תחכה לו כדי שיימלטו יחדיו. ואולם, בבואו עם הבגדים המוכנים, שגם ציפה לתשלום עבור תפירתם אלא שלא גילה שלא יראו אותו יותר ­– תפסה בו ריימונדה, הנזירה הממונה על התשלום, פנים מכוערות היו לה וגוף מוצק; סחבה אותו עם צרור הכסף לאותו קיטון המשקיף אל הים, עם הַבִּיכְל, הנרות, ריח השעווה והכתובות על הקירות, גילתה שידוע לה סודה של רשל היהודייה וכי תסגיר את שניהם אם לא…

וכאן השליכה את הצלב מעל חזה, השכיבה עצמה על בטנה על דרגש ההתבוננות והתפילה, הרימה שמלתה מאחור ודרשה מבן־ציון לעשות בה, דבר דָבוּר על אופניו, ככל אשר סיפק לנזירה רשל…

לא עזרו לבן־ציון תחנוניו והשבעותיו. ריימונדה הקשיחה לב ופערה אחוריים, וכשהרגיש שכלו כל הקיצין, והרי גם זה עניין של פיקוח נפש, שאם לא ייצא מכאן וכספו בידו, ובעיקר כשסודו עודנו שמור, לא יוכל למלט את משפחתו מביירות ­– קרב אל הנקבה, והכעס עליה אפילו גרם לאברו להזדקף, כמבקש לאונסה, אך מה רבה היתה זוועתו כאשר חיפש מתחת לפי־טבעתה הפעור את פי הנקבה ­– והנה זוג ביצים כהות ושעירות! ­– ויותר לא רצה לראות אלא פרץ בזעקה חנוקה והיכה על שק הביצים בחבטה שגרמה לריימונדה ההמום להתקפל בכאבים ולקרוא לעזרה את יושקו ואימו הבתולה כשהוא מחבק אל חיקו את הבִּיכְל! – ובן־ציון תפס את צרור הכסף ואת מפְתֵח הקיטון ופתח את הדלת הנעולה וברח כל עוד נפשו בו, ולמזלו לא עמדה הפעם “כלתו” רשל על דרכו.


שעות רבות חלפו למחרת עד שהשיירה יצאה לדרך, כי מפני הדרכים הקשות ואימת השודדים לא יצאו הנוסעים לבד אלא בחבורה גדולה שאסף ראש השיירה, שגם השכיר את הבהמות לרכיבה. את נג’ימה־מירל’ה הושיבו בצד אחד של הפרדה בתוך ארגז, ובצד השני טמנו את יחזקאל הקטן בארגז מלא בדים וכלי־תפירה. בן־ציון וסלובה רכבו כל אחד על פרדה לעצמו, כשסלובה יושבת באוכף־צד הדומה לכיסא, שתי רגליה לצד אחד, ומדי פעם משמיעה קריאת בהלה כי נידמה לה שהיא עומדת ליפול לפי תהום. במחצית המאה התשע־עשרה, התחבורה בארץ־ישראל ובלבנון היתה עדיין כמו בתקופת האבות. [ארץ־ישראל של המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים דמתה לארץ־ישראל של תקופת המקרא יותר מאשר לישראל מימי היווסדה ועד תקופתנו. – ממני, המלביה"ד]. אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות עברו בשבילים הצרים שהיו פזורים בהרים ובעמקים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שבילים אלה, שנוצרו מאליהם במרוצת הזמן, היו צרים והספיקו למעבר רגלי הבהמות בלבד. כאשר נאלצו משפחות מטופלות בילדים לעבור מעיר לעיר, קשרו המחמרים ארגזים משני צידי החמור או הפרדה, לתוך כל ארגז הושיבו ילד אחד, ולשם שיווי משקל היו מכניסים אבנים לארגזו של הילד הקל יותר, ודבר זה הסב לו ייסורים קשים. בהגיע השיירה לאכסניית־דרכים, היא החאן, היו שולפים את הילדים מן הארגזים, משכיבים אותם על מחצלות ומחלצים את עצמותיהם הכואבות ואת אבריהם הנרדמים.

וכך ניטלטלו בשבילים מפותלים וקשים במשך ימים אחדים, עלו הרים וירדו בקעות, חנו באכסניות־דרכים גרועות ופעם אחת גם לנו תחת כיפת השמיים. עברו על פני אגם החולה שבו רבצו תואים במי־ביצה, וערבים רזים ומוכי־רעב מכפר הסוכות חלסה עשו דרכם ברפסודות קטנות בין קנה וסוף. כאשר קרבו לצפת כשלו רגלי הפרדות בעלייה התלולה והיה על המבוגרים לרדת ולעשות את שארית הדרך ברגל, לצד הבהמות. סלובה הצולעת התנהלה בקושי ודמעות עלו בעיניה. נג’ימה־מירל’ה, מוכשרת כשד־משחת אשר דבר אינו נבצר מיכולתו, ירדה מארגזה ומילאה אותו באבנים כדי שיחזקאל הקטן לא יפול מצידו, והניחה על כתפה את זרועה של סלובה מצד אחד, ובן־ציון תמך בה מצד שני, וכך עלו ברגל לצפת.

מרחוק הלבינה העיר כאילו על תילה היא עומדת, אך ככל שקרבו התבררה מלוא הזוועה שאירעה בה לפני כתריסר שנים. בעלותם אל ההר שצפת עומדת עליו עדיין ראו באדמתה ובסלעיה בקיעים ונקעים נוראים ורבים. העיר היתה הפוכה, כְּמָה שאיננו עוד במציאות.

יהודי זקן, ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ’י, שהיה בשעתו סנדלר וכותב קמיעות וכיום מחזיק מלון־אורחים קטן בבית הרוס־למחצה, הנראה שחוח ונדכא כבעליו, קיבל את פניהם, נתן להם אצלו קורת־גג והתנדב לקחתם למפולת ביתה של משפחת הרב ר' שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל ובתם אפרת. הוא סיפר כי היחידים שניצלו מן הרעש אזרו את שארית כוחותיהם והחלו לפנות את הערמות, להציל את החיים ולקבור את המתים. אך בראותם כי ידיהם לבד לא תתגברנה על המפולות, מיהרו לשלוח שליחים להודיע על אסונם לכל הערים הסמוכות, חיפה, עכו, צידון וביירות, אך רק כעבור עשרה ימים מיום האסון נודע הדבר בירושלים, ובשעה שבצפת היו מוטלים אלפי מתים ללא קבורה ופצועים ללא מזור, חנכו בירושלים, בראש חודש שבט, את בית המדרש שבנו, שמכונה בשם “בית המדרש הישן”, בשמחה ובתרועה גדולה.

עם היוודע האסון נשלחו אנשי צפת ששהו בירושלים, כעשרים בני אדם, לקבור את המתים ולהציל את החיים ולהביאם ירושלימה, ואולם לא את כל הנספים ברעש הצליחו לחשוף מבין החורבות ויש צפתים שבתיהם היו לקברותיהם עד עצם היום הזה. ואף שאחדים מפליטי צפת, שנמלטו ירושלימה, חזרו בשנים האחרונות, העיר לא חזרה להיות מה שהיתה וכניראה גם לא תחזור עוד לעולם, ובוודאי שלא תהיה גדולה מירושלים.

בן־ציון רצה לומר קדיש על חורבות הבית של הבני־משפחה אבל ר' יוסף רופא אמר שלא כאן המקום אלא הוא יוביל את החבורה לבית הקברות. ושם אמנם היתה אפרת קבורה בין הוריה, והשם שלה על המצבה היה כאילו טרי יותר, ואמר ר' יוסף רופא שכל שנה ביום הרעש מגיע מירושלים רכוב על פרדה הגיס אליקום שפירא ואומר קדיש על קברות הוריו ועל קברות המשפחה לוין, ובוכה ודואג לחדש את האותיות.

עמד גם בן־ציון ואמר קדיש, משפחתו הקטנה מצטופפת מאחוריו, וסביב־סביב הרי הגליל וחורשותיהם הירוקות. הילד יחזקאל ישב על המצבה והתחיל לבכות כי עקצה אותו דבורה, לכן קיצרו את הביקור ועלו חזרה לאכסניה של ר' יוסף רופא, מרחו את העקיצה בדבש של פרחי הגליל, ומחר הם אמורים להמשיך בדרכם לטבריה וממנה לירושלים.


בערב, לאחר שהנשים והילד הלכו לישון, ישב ר' יוסף רופא על המַסְטָבָּה, האצטבה, שהיא ספסל אבן מרופד בפתח הבית, ובן־ציון לידו, ושאל אותו לפרטי־פרטים על קשריו עם הבני־משפחה לוין בצפת ועם אפרת במיוחד. וכאשר הבין שבן־ציון היה חתן־מיועד לאפרת, סיפר לו קצת על חייה הקצרים, חלומותיה, סיוטיה, יפי תוארה וטוּב שכלה, אחר־כך הוציא את הקמיע, שכתב לה להגן עליה, ואמר שכאשר הגיעו לחדר שבו נכלאה בַּרעש ומתה, היה הקמיע על צווארה שלם ללא פגע אלא שאת חייה הקמיע לא שמר. אימה הרבנית רחל, שעוד היתה בחיים, ביקשה ממנו לקחת את הקמיע ולשמור אצלו, כי לא רצתה לענוד אותו לצוואר בתה הצעירה ציפורה מחשש למזל רע. אחרי ימים אחדים מתה גם הרבנית רחל מרוב צער על קבורת בעלה ובתה. את היתומה ציפורה לקחו עם הפליטים לירושלים ושמה נישאה לאוהבה של אחותה אפרת, לאליקום שפירא.

“סבור אני שאתה צריך לקחת איתך את הקמיע ולשמור אותו במשפחה, ותהי זו להם גם מזכרת ממני בדורות הבאים. אפרת המסכנה היתה לי כבת. אילו שמעו בקולי ועזבו את העיר כשעוד היה אפשר, היו מצילים לפחות את נפשותיהם.”

בן־ציון היסס אם לקחת את הקמיע ביש־המזל, אבל המחשבה שהתנוסס על חלקת צווארה הצח של כלתו הראשונה אפרת, שאותה לא ראה מעולם, וגם ליווה אותה ברגעיה האחרונים ­– הכריעה אצלו את הכף.


בלילה האחרון בצפת, בעודם שוכבים על מזרנים וכרים שפרושים על הרצפה, סלובה נוחרת עמוקות כדרכה ויחזקאל הקטן ממלמל בשנתו ומבקש דבש ­– זחלה נג’ימה־מירל’ה אל פינתו של בן־ציון והיא ערומה כי חם היה הקיץ אפילו בלילה בצפת, ולחשה לו:

“מדוע לא סיפרת לי שאפרת היתה כלה ראשונה שלך?”

“מאיפה את יודעת?”

“שמעתי מה שדיברתם בחוץ כאשר ישבתם במסטבה. סלובה לא יודעת שאפרת היתה כלה שלך לפניה, נכון?”

“אכן כן.”

“אז אני אישה שלישית?”

“כביכול.”

“תן לי את הקמיע.”

“לא.”

“יותר טוב שיהיה עליי. אחרת מה סלובה תחשוב עליך?”

“זה לזכר המשפחה.”

שלחה את ידה החשופה ותפשה באבר שלו, שהיה עדיין רפוי. “גם זה משפחה! כל מה ששלך, שלי. תן לי את הקמיע של המשפחה…”

“לא אתן.”

“אתה חושב שאני לא יודעת איך מדדת גלימה לרשל הנזירה היפה בביירות? לא חשבת על סלובה. לא חשבת עליי. הזרעת נוכרייה! שכבת על אישה עם צֶלֶם בין השדיים שלה!”

“היא יהודייה, כמוך! את הצלב זרקה.”

“אשרי המאמין! עוד תוליד לי ממנה בן־חורג, שיגָדלו אותו נוצרים! תן לי את הקמיע של אפרת.”

“אסור לך אפילו להזכיר את השם שלה.”

“מדוע אסור? גם היא שייכת לנו, לַמשפחה לוין,” הרפתה מאברו והידקה את ידה על הביצים שלו עד שאלמלא פחד להעיר את שאר המשפחה היה פורץ בזעקת כאב. ובעוד מבושיו שבויים בידה ולחוצים למטה, עלתה והחליקה בשדיה הזקופים על זקנו הקצר, על פניו הגדולים, על פיו ועיניו, וידה האחרת מפשפשת בצווארו ומתירה את השרוך של הקמיע עד שהשתחרר ונמשך אליה.

“את שֵׂדָה, שדה משחת,” מלמל, “את מהרסת את חיי!”

“אני הגורל הטוב שלך, בן־ציון, אתה אינך יודע איזה מזל היה לך שגאלת אותי מההרמון של יזיד ביי ונשאת אותי לאישה שלך. והיום ליל הכלולות שלנו, ואני אפרת!”

“מה?!” הזדעזע כולו, “דברי הבל וחוצפה את מדברת!”

“בוא, בן־ציון, בוא, הלילה של צפת אני גלגול נשמה של אפרת מחכה לך!”

בן־ציון היה נרגז ואולם אברו, המגורה מאוד באצבעות של נג’ימה־מירל’ה, משך אותו בכיוון האחר, וכדרכו תפס בה מאחור, הקיף בכפות־ידיו הגדולות את שדיה הזעירים, המחודדים, מכניס את מכחולו בשפופרת שלה, במקום המותר לו.

“לא!” הפעם נג’ימה־מירל’ה היא שהזדעזעה מנגיעתו וכיווצה את פי־טבעתה עד שפלט אנחה כבושה כי צבטה בשרירי העכוז את קצה העטרה של בן־ציון. “היום אני אפרת כלתך בצפת והקמיע שלה מונח בינינו על החזה שלי, בוא בן־ציון, זו לא אני אלא אפרת קוראת לך להקים בה להקים ממך זרע! ליל כלולות לאפרת אני לך!”

בן־ציון לא האמין למתרחש, יותר נכון, לרגע החל גם הוא להאמין שאפרת היא השוכבת תחתיו ומניחה לו לחדור אליה בראשונה מלפנים ולקרוע את בתוליה. הקמיע שרט את שערות חזהו הרחב ופניה נשרטו בזקנו הקצר והוא חדר בה ובהתחלה היה איזה עיכוב קטן שסגר בפניו את הכניסה, או שרק נדמה לו הדבר והיא כיווצה שריריה בפני הזין שלו מלפנים, ועד מהרה היה תקוע כולו בתוך הפתח שנִפלח כפלא בגופה הקטן, הרזה, ולוחש לה: “אפרת, אפרת היפה, כלה ראשונה, הצפתית, האחת היחידה שלי…” והיא לוחשת: “תזריע אותי בן־ציון, תזריע אותי כי החיים חזקים מן המתים והאבר שלך גדול וממלא את כולי…” ובעודם מלחשים התפרץ פרא הצינור של בן־ציון, הלוך־ושוב, ממלא את קרביה של אפרת המדומה במתת זרע שדומה כי אין די מקום בגופה להכיל את השפע, והנערה לא הפסיקה להיאנח בלחישה ולקרוא לעצמה: “אפרת… אפרת..” ועוד פעם: “אפרת…” – כמעלה באוב ליל כלולות שלא היה ולא נברא אלא חלום של שֵׁדים.

“האם שטופה את בדם?” שאל בדאגה בן־ציון לאחר שנרגעה, “כאשר באתי בראשונה על סלובה היה הדבר כמו להבקיע מבצר. ולאחר שנפרצה בה סוף־סוף החומה הבצורה, סלובה המסכנה לא חדלה להיאנח ברוב כאב, והכול היה מלא דם, ואצלך…”

“כל אישה ובתוליה,” מיהרה נג’ימה־מירל’ה ללחוש לו, “ואולי בזכות הקמיע וצפת נעשה לנו נס – והבקעת אותי כקרום של משי, וגם בחושך איני מבדילה בין דמי לתנובת זרעך העולה בי על גדותיה…”

“לא שמעתי מעודי שום אישה יהודייה מדברת כמוך…”

“ומה עולה בדעתך, בן־ציון? – שאולי אני מצד הנעמה והלילית, מלכּוֹת השֵׁדים…”

הוא הזדעזע והדף אותה מעליו, והיא קמה ומילאה מהחבית קערה של מים ויצאה לרחוץ עצמה בכריעה כשהיא ערומה לאור הירח בחצר, ואיש לא ראה אותה לבד מר' יוסף רופא קונדרג’י, שהבחין בקמיע המלבין בין שדיה שהזדקרו באור החלבי, וראה אותה שוטפת בידה את מבושיה, וחש באוויר ריח זרע שעולה מגופה, ושמע אותה לוחשת כמו שאומרים כישוף: “אפרת… אפרת…” ועוד פעם “אפרת…” – והבין שהיא אינה אחותו של החייט בן־ציון לוין אלא כניראה אשתו היא גם היא, והוא אמר לעצמו שטוב עשה שהעניק לחייט את הקמיע, “כי אולי השֵׁדה התורכייה הערומה הקטנה היא גלגול נשמתה של אפרת ותהי' לה לתיקון וזה דבר גדול מאוד.”


 

פרק שנים־עשר: מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים

תשעה חודשים לאחר העלייה על קברות הבני־משפחה לוין בצפת ילדה נג’ימה־מירל’ה בירושלים בת ונקרא שמה בישראל אפרת.

בגלל רזונה ובגדיה הרחבים, שניראתה היא־עצמה כנערה־ילדה, לא ניכרו בה סימני הריונה ואיש גם לא ידע על כך כי כל מנהגה היה כרגיל. סלובה הצולעת, גדולה ורחבה, לקחה על עצמה את ההריון וסיפרה לכל שומע שהיא מצפה לפרי־בטן בזכות העלייה על קברות הבני־משפחה הקדושים בצפת. מאז שילדה את יחזקאל באיסטנבול, והגם שבן־ציון פקד אותה לפחות פעמיים־שלוש בחודש ממה שנותר באונו אחרי שהזריע אחור ופנים את נג’ימה־מירל’ה – והגם שהקפידה סלובה על כל דיני הטהרה והלכה למקווה כנדרש, לא הצליחה להתעבר, ולכן שמחה על הריונה של נג’ימה־מירל’ה כאילו היתה זו היא־עצמה, וכך גם התנהגה לעיני כל רואיה. סלובה גם עזרה לצרתה־החביבה־עליה ללדת ועזרה לה לצעוק בלדתה, ואיש לא הורשה להיכנס לחדר הלידה לבד ממיילדת ספרדייה זקנה אחת, אסתריקה עוזיאל, שהושבעה לשמור לעולם ועד את סוד חילופי היולדות.

בן־ציון היה מבכר על פניה מיילדת אילמת ואולם כזו לא נמצאה בכל ירושלים גם לא בקרב המוסלמים. יכול היה לקחת את המיילדת המוסמכת והידועה לשם ולתהילה בעיר, פֵייגֶע די בּאבֶּע, אלמנת ר' ישעיהו פְּרֵס, ואולם חשש כי ברוב הגינותה לא תיאות לשמור סוד חטא שכזה.

התינוקת הרזה והכהה מצצה ברעבתנות את שדי אימה, שאמנם תפחו במקצת אחרי הלידה והתמלאו חלב, אבל הכמות היתה מעטה מדי. מה עוד שההנקה נעשתה בסתר, וכלפי חוץ היתה סלובה מנענעת את אפרת הפעוטה כדי להרגיעה, ותוחבת לפיה הקטן פטמת שד גדולה אך ריקה. תחילה היתה היונקת מרוצה מעצם המציצה ואולם כאשר התחדש עליה הרעב, ושדי אימה הזעירים כשל נערה מתבגרת לא הספיקו – הביאו מינקת ערבייה אוּם־חַאלֶד, שהיתה באה עם חאלד העולל ומיניקה חליפות את אפרת ואותו עד שאמרו שהשניים הם כאח ואחות כי מאותם שדיים ינקו בראשיתם ואותו חלב זרם בהם.


קשים היו חיי משפחת בן־ציון בירושלים ולא בגלל ריבוי נשותיו. חומותיה של העיר, על מגדליהן הגבוהים, היו סגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד לזריחתה והעיקו על רוח יושביה הדלים, שהצטופפו בחצרות סגורות בצידי סימטאות שהיו קמורות ואפלוליות ברובן. גם בצהרי יום שישי, כאשר המוסלמים היו מתכנסים במסגד אל־אקצה לתפילה, נסגרו שערי העיר כי לפי אגדה עתיקה, ששורשה כניראה בכיבוש העיר על ידי קיסר ביזנטיון הרקליוס, עתיד האוייב לחדור לתוך העיר בשעה שמגיניה מתכנסים לתפילה בציבור.

השממה אפפה את ירושלים מכל צד. כבישים וכלי־רכב ממונעים טרם נודעו בארץ, אפילו עגלות טרם היו. הדרכים העולות לירושלים היו משובשות בשודדים, והעולים לעיר באו בשיירות מלוות מישמר. כאשר הגיעה משפחת בן־ציון לשער יפו, והוא ירד מבהמתו, ניגש אליו שמש הקהילה היהודית, שעמד הכן בשער לקראת הבאים, וקרע לו קרע בדש בגדו לאות אבל על חורבן בית המקדש.

אמנם הסולטאן עבד אל־מג’יד, שעלה לשלטון בשנת 1839, ציווה על סדרים מתוקנים יותר בכל רחבי ממלכתו, אבל בארץ־ישראל שלטו אלה בצד אלה ראשי שבטים בידואים וברשותם פרשים מזויינים, שלטו שודדים ורוצחים מפורסמים, אפנדים עריצים ומושלים תורכיים. פקידי השלטון, החל בפחה ובשופט וגמור בפקיד בדרגה הנמוכה ובשוטר, ידם היתה פתוחה לכל המרבה לתת בקשיש. הפחה היה כל־יכול, יותר ממלך, והוא שלט כפרא אדם, כעריץ, ובו בזמן הוא עצמו היה עבד לסולטאן, שעלול לדרוש בכל עת ובכל שעה את ראשו, שיישלח אליו כרות ומשומר בתוך שק מלח. הואיל ו“השער העליון” באיסטנבול מוסר את השלטון בפחווה לשנה אחת בלבד, מחשש פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו במיסים כבדים במשך חודשים אחדים בלבד, וכל מינוי של פחה חדש מבשר צרות נוספות.

גדולה היתה העזובה בעיר ורבה ההזנחה בחיי תושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים. מרצפות הסימטאות היו רעועות. קירות הבתים העתיקים העלו טחב. מי השופכין זרמו מחצרות הבתים. ערמות אשפה ונבלות חיות ובהמות הושלכו בצידי הרחובות ובמשעולים שמחוץ לחומה, העלו סירחון, וקיננו בהם מחלות שעשו שמות בקרב התושבים. בכל חלקי העיר היו עיי מפולת רבים שבהם שכנו ינשופים ועטלפים, זחלו נחשים ארסיים ושרצו עקרבים ושרצים אחרים.

שנת 1853 היתה שנת בצורת קשה. גם כאשר אדר ב' הגיע לא היו עדיין גשמים ככול הצורך, והזרעים שנטמנו בקרקע נעשו שדופים, מבקשים לשתות מי גשם, ואין. המחסור החמור במים, בעיר שנערמו בה ערימות אשפה שמעולם לא פונו על ידי השלטונות, וכן מציאותו של בית־המטבחיים העירוני בתוך העיר, בקרבת מקום לרובע היהודי, גרמו לכך שבסוף אותה שנה שחונה פרצה מגיפת אבעבועות, שעשתה שמות בתושבים הרעבים והחלשים.

השנה שלאחריה היתה קשה שבעתיים מפני ריבוי הגשמים, השלגים והקור, שירושלים לא ידעה כמותם, ובגלל העוני והמצוקה שהיו נתונים בהם יהודי העיר, שכן ערב מלחמת קרים בין הרוסים לתורכים, במארס 1854, אסר הצאר ניקולאי הראשון את משלוח הכספים ליהודי ארץ־ישראל, וכך ננעלו דלתות העזרה ונפסקו צינורות השפע ומצב היהודים היה קשה ביותר. מלחמת קרים המיטה אסון על תושבי הארץ בכלל ועל יהודיה בפרט.

הקור והשלג באותו חורף של שנת 1854 גרמו למחסור חמור במזון ובחומרי הסקה. הדרכים המובילות לירושלים התכסו שלג וכפור והיו מסוכנות למעבר חמורים וגמלים. הפלחים מכפרי הסביבה לא יכלו להביא את תוצרתם ואת העצים והפחמים להסקה. אנשים החלו גוועים מרעב ומתים מקור. קופת הקהילה היתה ריקה, ומעט הכספים שהגיעו מאירופה לא הספיקו אפילו לתשלומים שחבו שוכרי החצרות היהודים למוסלמים בעלי החצרות.


כה חזק היה הקור שחמשת בני המשפחה לוין צופפו בפינה אחת של החדר על גבי כרים, בדים ועורות כבשים ששימשו כיצוע משותף וגם ככיסוי, ליד התנור. סלובה שכבה לימינו של בן־ציון והתינוקת אפרת על חזה, ולשמאלו נג’ימה־מירל’ה והילד יחזקאל בחיקה. שעה ארוכה רעדו כי חום התנור לא הספיק והמיחם כבר התקרר. אף שכבר הניקה אום־חאלד את התינוקת די שובעה, תקעה סלובה בחושך את פטמתה הגדולה לפיה של אפרת כדי להרגיעה, והמציצה הסבה כניראה לשתיהן הנאה. כשהחלה התינוקת נרדמת העבירה אותה מעל בן־ציון לנג’ימה־מירל’ה, וקיבלה חזרה את יחזקאל. נג’ימה־מירל’ה חיבקה את בתה ושיחקה בה כצעצוע וניסתה אף היא לעניין אותה בפטמתה הרזה, אך זו שמטה אותה ונרדמה.

לעיתים היה בן־ציון עולה על סלובה ומספק לה עונתה והיא קולטת אותו בדממה ומתפללת שתזכה בפרי־בטן ונודרת נדרים לשם כך, ונרדמת. בן־ציון העייף מבקש לישון אף הוא, מכוסה בנשותיו ובילדיו, אבל נג’ימה־מירל’ה לשמאלו אינה מניחה לו. רועדת בקור יותר מכולם בגלל רזונה, היא מבקשת מבן־ציון לאסוף אותה אליו, פורשת עצמה עם התינוקת שלה על פלג־גופו השמאלי, ששייך עתה בעיניה רק לה, ושעה ארוכה לאחר שנרדם ממשיכה לשחק באצבעותיו בין ירכיה, והאנחות שלה מצטרפות לנחירותיהם של סלובה ובן־ציון.


מתחילת ישיבתו בעיר תפר בן־ציון, תיקן וחידש את בגדיהם של אנשי ירושלים. יוצא־דופן היה בין האשכנזים, כי לא שקע בלימוד תורה ולא קיים את משפחתו מקצבת ה“חלוקה” –הכספים שתורמים יהודי הגולה למחייתם של הירושלמים, ואשר לא היה אפשר להתקיים עליהם בכבוד ולא היה אפשר בלעדיהם, ובייחוד למשפחות האשכנזיות, כי הספרדים סמכו פחות על החלוקה והשתדלו לעבוד לפרנסתם. ובן־ציון, גם הוא הרוויח את מחיית משפחתו בעמל כפיו, תופר מבוקר עד לילה לאור מנורת השמן שבקושי האירה, ומפליא לחדש בגדים ובדים ישנים. כסף לקנות בד חדש בדוכני הסוחרים הערבים לא היה לו, ובד הכותנה המקומי היה פשוט וגס לטעמו.

נשים וגברים כאחד נהגו פשטות וצניעות בבגדיהם. בתולה אשכנזית, כשבאה בברית הנישואים, היו מגלחים את שערות ראשה ומכסים את הראש בשביס, לבל ייראו חס ושלום השערות החוזרות וצומחות. בצאת האישה האשכנזייה לרחוב התעטפה בסוּדָר גדול המקופל במשולש, באופן שהוא מכסה גם את אחורי גופה ואת הזרועות והחזה. נשים ספרדיות לא נהגו לגלח את שערות ראשן ואף לא הקפידו בכיסוי הראש כולו. אישה מבוגרת, בצאתה לרחוב, היתה מתעטפת כדרך הנשים המוסלמיות העירוניות במאלאיה לבנה, מעין סדין המכסה את כל הגוף מהכתפיים ועד הקרסוליים, וקשור אליו בחבל דק באמצעו. כשהלכה נגד הרוח היתה המאלאיה מתנפחת בחלקה העליון, הקשור לגוף, כסירת מפרש על סמטאות אבן. נשים מוסלמיות זקנות היו מתעטפות במאלאיה שחורה. הגברים לבשו קפטאן ארוך חגור בחגורה, גרביים לבנים ונעליים שחורות. בשבת לבשו מעל לקפטאן גלימה של צמר או של משי. האשכנזים חבשו לראשם בימות החול כובע של משי שחור ובשבת שטריימל, ואילו הספרדים –תרבוש אדום כמנהג הערבים שקיבלו מהתורכים. החכמים הספרדיים לבשו בימות החול ובשבת מעיל שחור היורד עד לקרסוליים, ועטפו את התרבוש אשר לראשם בעטיפה שחורה מסביב. אליעזר בן יהודה, בעלותו לירושלים, לבש כדרך הספרדים קפטאן חגור חגורה רחבה ועליו גלימה ותרבוש חבוש לראשו.


ימים לא רבים לאחר שנולדה התינוקת אפרת, הופיע בסימטה ברובע היהודים פרש מוסלמי עטוף עבאיה וחמוש חרב גדולה, ובמשאו שתי חבילות משני צידי סוסתו, אשר בקושי עברה מכאן ומכאן בין הקירות. הפרש שאל על החייט היהודי אבו־איזקיאל. וכאשר התוודע אליו, וראה את הכותרות של תעודת ההמלצה התורכית שהפקיד יזיד ביי בידי בן־ציון – כי לקרוא לא ידע, פרק את המטען בהסבירו לכול שהבד הגיע באונייה לביירות מטעם השר הנעלה יזיד ביי באיסטנבול הבירה – והוא מיועד אל הפחה בביירות, על מנת שיישלח אותו לידידו ובן חסותו החייט היהודי אבו־איזקיאל הגר ברובע היהודים ירושלים.

הופעתו של הפרש המוסלמי, ומתנת הבדים המופלאה ­– אלה היו מגוללים בשקיים, מצידי האוכף, משי דמשק ויריעות צמר אנגלי ובד תורכי, כולם ממיטב חנויות הבדים בבאזאר המקורֶה, קפאליצ’ארסי, ברובע אמינונו באיסטנבול, שסוחריו הזריזים קשרו עסקים עם ארצות רבות – כל אלה הותירו רושם רב בירושלמים, ולא רק באשכנזים מבני עדתו של בן־ציון אלא גם אצל הספרדים ואצל המוסלמים והנוצרים תושבי העיר והסביבה.

ובן־ציון עצמו?

ליבו היה חצוי בקירבו.

הוא שמח על המעמד המכובד שזכה לו בירושלים, והרי הוא אינו רב וגם לא גביר, אלא חייט פשוט, בעל מלאכה.

אך הפליאה אותו מסירותו של ייזיד ביי לנג’ימה־מירל’ה, שהרי רק כך אפשר לפרש את המתנה היקרה. מה סוד יחסו המיוחד אליה? האם בתו היא? והרי לא ייתכן שרק חיכה שאברי גופה יתמלאו כדי לשכב עם בתו? ויזיד ביי עצמו, אם מכת הדנמה הוא, יהודי־למחצה, ממאמיניו הנסתרים של אותו שחיק עצמות שבתאי־צביק, כי אז…

לפחות בדבר אחד בן־ציון בטוח, שאת נג’ימה־מירל’ה מצא בתולה (אמנם בתולים של משי, ללא דם, מהר וקל מדי בתק אברו את בתוליה אותו לילה בצפת), ולכן התינוקת השובבה אפרת, אף שניראית מלוכסנת עיניים קמעה והשער שחור, כתורכייה, תינוקת שלו היא ­­– ואינה בתו־נכדתו של יזיד ביי. פשוט לא ייתכן הדבר, מבחינת תשעה ירחי לידה.

ואולי מזלו – שהביאה לו נג’ימה־מירל’ה, שבין ירכיה הוא טועם לפעמים את פרפורי הנפש הכלואה באבן של הקרובת־משפחתו, כלתו הראשונה אפרת לוין – מזלו הוא מצד הסטרא־אחרא, ומצד לִילית ומחלת, ונעמה אם השדים, שבאות לתעתע בו ולהחטיא אותו? יום אחד יתגלה סוד נשותיו השתיים, ויהודי ירושלים, שבגדיהם מחוּייטים ומתוּפּרים ומתוּקנים על ידיו בחוט ובמחט ­– יחרימו אותו ויסקלוהו באבנים בגיא בן־הינום!

ואולם בן־ציון היה איש לבבי וקל־לשון, כדרכם של חייטים, ספרים, בלנים ובעלי מקצוע אחרים, שמלאכתם יש בה קירבה גופנית ללקוח. כך גם התחבב על יזיד ביי, שלא להזכיר את מה שאירע לו בבית החולים ובמנזר של הנוצרים בביירות. מאחר שמזגו היה נוח לבריות, ויצרו חזק, השתדל שלא לחשוב על מה שעלול להיות אם יתגלו סודותיו, שאותם נצר היטב בליבו, מכוסים בחיוכו ובהכנסת האורחים הנדיבה שנהג בלקוחותיו ובתבשילים הנהדרים שידעה להכין סלובה אשתו הצולעת גם בימים של עוני וחסרון כיס. כי כל הסוחרים הערביים למדו לכבד את האישה הכבדה, שכבר ידעה לדבר בשפתם טוב יותר מאשר בעברית, שכמעט איש לא השתמש בה בחיי היום־יום. דיברו בעיקר אידיש או ספניולית.


והנה מגיע הקיץ. ובוקר אחד היא קמה ובחיקה אפרת התינוקת הרזה, ורואה את האשנב שהשמש זורחת בו. ומטפסת עם התינוקת על השולחן כקופה עם גורהּ ולראשונה היא מעיזה לתקוע את ראשה באשנב, החוצה, ורואה קיר עבה מאוד, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והוא מלא אשנבים, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי־ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי־קולות שמגיעים עמומים לאוזניה, ערביות נושאות לולי־תרנגולות על ראשן, וגיגיות מלאות עגבניות, משמשים ופרחים. והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – והיא נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים־צלילים, צלילי־פעמונים, והם יפים להפליא, הם יפים מכול, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיה – בשמחה, בחגיגיות. והיא מתחילה לשיר, בליווי הפעמונים, מילים ומנגינות משירי הפילגשים בהרמונו של יזיד־ביי, ומנענעת את התינוקת בקצב הפעמונים והשירים.

ואז נכנסת סלובה הצולעת ותופסת את נג’ימה־מירל’ה בעודה שרה על השולחן בתורכית והתינוקת בחיקה וגופה עודו נודף ריח המיצים שערוותה הגירה אל אצבעותיו של בן־ציון בלילה – וסלובה גוערת בה: “פוי, טומאה! מה את עומדת שם לשמוע הגלוקען של יושקו! התינוקת שלנו תתקרר!” והיא תופסת בנג’ימה־מירל’ה בעדינות אך בחוזקה ומורידה אותה יחד עם התינוקת בחבטה על הרצפה.


מרכזה של עדת האשכנזים הפרושׁים היתה חצר חורבת ר' יהודה חסיד, בקיצור “החורבה”, באמצע רחוב היהודים. בחצר גדולה זו, שהיתה הקדש ליהודים האשכנזים מימי הרמב“ן, והיתה ידועה בפי הערבים בשם “דיר א־שיכנאז”, השתקעו ר' יהודה חסיד משדליץ ושלוש מאות מלוויו שהגיעו לירושלים בערב ראש השנה תס”א, 1700. ר' יהודה חסיד לא האריך ימים בירושלים, ועדת חסידיו שקעה בחובות, שחבה למלווים בריבית ערביים, והם שהביאו שואה על כל העדה. שמונה עשרה שנה לאחר בואם לירושלים התנפלו עליהם הנושים בשעת התפילה בשבת בבית־הכנסת, ומאימת הרדיפות והעינויים התפזרו בני העדה ולא נישאר מהם שריד בירושלים. מאז עשו הנושים הערביים כל יהודי שבשם אשכנזי יכונה – אחראי לחובות עדת החסידים. לכן כשנקלע יהודי אשכנזי לירושלים התחפש כספרדי וחי בין הספרדים.

בימי שלטון מצרים ביטל הח’דיב מחמד עלי, בהשתדלותו של העסקן הנמרץ זלמן צורף, על פי צו משנת 1833, את תביעת הנושים הערביים, והאשכנזים פליטי הרעש והמגפות והביזה בגליל, שמצאו מקלט ומפלט בירושלים, התיישבו בחצר החורבה וקרוב אליה ובנו בה את בית המדרש “מנחם ציון” הוא בית המדרש הישן.

בשנת 1860 החלו להקים את בית הכנסת הגדול חורבת ר' יהודה חסיד ברשיון מאת השער העליון בקושטא. כיפתו העגולה בלטה מתוך קו הרקיע של ירושלים העתיקה והתרוממה מעל לחלל ביתה כנסת הגדול בלי לסמוך על עמודים. מתכנן הבניין הנפלא הזה היה מהנדס תורכי, שנשלח בימים ההם על ידי הממשלה בקושטא לנהל את בדק הבית בחארם א־שריף ובכנסיית המולד של יושקו.

חצר החורבה היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהילה. בחדר שבצד המבוא לבית הכנסת הגדול ישבו בדין בימים שני וחמישי בשבוע הבד"צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו ממתפללים. מחדרי התלמוד תורה והישיבה “עץ חיים” בקעו ועלו קולות הלומדים הקטנים והגדולים.

בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול ומגיש לכל דורש כוס תה חינם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבתי המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם עירנים.

שלום “המגיד תהילים”, הסוחר בבגדים בלים ברחוב חב"ד, היה מכנס בין מנחה למעריב תינוקות דבית רבן בבית הכנסת הגדול וקורא איתם פסוק בפסוק בקול רם את פרק היום בתהילים.

עדה של יהודים אשכנזים לא התקיימה בירושלים מתחילת המאה השמונה־עשרה, כאשר התפזרה עדתו של ר' יהודה חסיד מפחד הנושים הערביים, שכאמור עשו כל יהודי אשכנזי אחראי לחובותיה של עדת החסידים, שלוותה אצלם כסף בריבית גבוהה מאוד. בעלות יהודִי מארצות אירופה לירושלים באותן שנים, הוא הצטרף על־פי־רוב לעדת הספרדים ונהג בכל כספרדי לבל יכירוהו הערבים כאשכנזי.

האשכנזים היו קומץ קטן עד כדי כך שבתפילה בציבור, שהיו עורכים באחד מבתי התפילה של בית הכנסת ר' יוחנן בן־זכאי לפי נוסח אשכנז, היו מצרפים למניין יהודי ספרדי בשכר או ילד מתחת לגיל בר־מצווה וספר תורה בידו. עדת האשכנזים נבנתה בשנות השלושים מחורבנן של קהילות ערי הגליל ובמיוחד צפת שנהרסה ברעש. פליטי הגליל יסדו בירושלים את עדת הפרושים ואת ישיבת “אור החיים”. עליהם נוספו במשך הזמן עולים מרוסיה, מפולין ומגליציה. יהודים אשר הכמיהה לארץ הקודש והרצון העז לבלות בה את שנות חייהם האחרונות בקדושה ובטהרה ולמצוא את מנוחתם האחרונה בהר הזיתים מול הר הבית – הניע אותם לעזוב את ארצות מגוריהם ולנוד בערבות ובמדבריות על ימים ונהרות עד הגיעם למחוז חפצם.

מיספר היהודים האשכנזים בירושלים גדל על ידי העלייה המוגברת והגיע בשנת 1862, לפי עדותו של הקונסול הבריטי ג’יימס פין, עד כדי שלושת אלפים נפש. רוב היהודים האשכנזים נתקבלו בחסות בריטניה ואוסטריה, והיהודים שעלו מרוסיה ומפרוסיה שמרו על נתינות ארצות מוצאם.

הרכוש היהודי בנכסי דלא ניידי היה דל, והמעט שהיה ליהודים היה ברובו הקדש ששייך לכוללי החלוקה ולישיבות. רוב חצרות המגורים של היהודים, גם אלה שברובע היהודי עצמו, היו שייכות לערבים ומוחזקות בידי יהודים שחכרו חצרות אלה מבעליהן הערבים והשכירו את דירותיהן.

בעל החזקה על החצר והבתים, בספרדית־ירושלמית החזקיר, היה מאשר את חוזה החכירה עם בעלי החצר בבית הדין של הרבנות, ואיש לא השיג את גבולו, וכך נישארה החזקה ברשות המחזיק בה לכל ימי חייו והוא אף היה מוריש אותה לבניו אחריו או מוסר אותה בתורת נדוניה לבתו.


חצר המגורים שבה התגוררו החייט בן־ציון לוין עם שתי נשותיו ושני ילדיו, היתה סגורה כלפי חוץ ליתר ביטחון מפני גנבים ושודדי לילה. במבוא הקמור והאפלולי נמצאו חדרי השימוש המשותפים לכל דיירי החצר, ובו הצטברה האשפה עד שבא פעם בשבוע הזבּל להוציאה בשקים על גבו של חמור דרך שער האשפות אל גיא הטירופיון, מחוץ לחומות, שנמלא עד לגובה רב מאשפה של דורות רבים. בצידי החצר המרובעת היו בנויות דירות בנות חדר אחד כל אחת. רק מעט שמש, אור ואוויר צח חדרו בשעות הצהריים לתוך הדירות דרך הפתח הפתוח והחלון.

באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוו מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שאבו מהבור, בדלי של פח, מים לשתייה, לבישול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה התמלא בור המים ועלה על פי מידותיו. ואילו בשנה שחונה שתו התושבים מים במשורה. ומשגדלה מצוקת המים, היו הערבים יושבי כפר השילוח מביאים מים בנאדות־עור מהשילוח ומוכרים נאד המכיל כשלושים ליטר במחיר חמישה גרוש, מחיר מופרז, כשתקציב ההוצאות של משפחה בינונית לא על על מאה גרוש בשבוע.

מעטים היו מעיינות המים בירושלים. בנחל קדרון, לרגלי המילוא (עיר דוד), נובעים במעמקי האדמה מי הגיחון, היוצאים בתעלה תת־קרקעית, היא הניקבה שחוצבה בימי חזקיהו, אל בריכת השילוח וסמוך לה, במקום התלכדות נחל קדרון וגיא בן הינום, נמצאת עין רוגל, היא באר עמוקה, שאליה מתכנסים עורקי מים תת־קרקעיים. בשנה מבורכת בגשמים מתמלאת הבאר ועוברת על פיה ומימיה זורמים בנחל קדרון אל ים המלח. משקרה הנס הזה, בשבט או באדר, היו תושבי העיר יורדים בהמוניהם לעין רוגל לחוג את חג המים וליהנות מהמראה הנדיר של זרימת המים בנחל. תזמורת הצבא היתה מנעימה לקהל החוגגים במנגינותיה, והילדים השיטו, על פני המים הזורמים בנחל, סירות נייר וקליפות של תפוח זהב.

תושבי ירושלים לא זו בלבד ששתו מים־לחץ אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם היתה צריכה סלובה להכין מראשיתם ועד סופם. בעונת הקציר קנה בן־ציון את החיטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב“חלוקה” או לווים כסף בריבית גבוהה.

אחת לשלושה חודשים היו בוררים את החיטה לתצרוכת הבית. רוחצים ומייבשים אותה בשמש ומביאים אותה לטחנת הקמח. פעמיים בשבוע לשה סלובה את הבצק – בתחילת השבוע, לאפות ככרות לחם לכל ימות השבוע, וביום שישי לאפות חלות ועוגות לכבוד שבת. באשמורת הבוקר הראשונה של יום שישי הביאה את מעשה ידיה לבית המאפייה וחיכתה שם עד שהחזירה את החלות ואת העוגות הביתה.

מצרכי מזון ראשונים במעלה היו גם שמן שומשומין, ושמן זית שאותו היו קונים במחיר מוזל בעונת המסיקה, לתצרוכת בכל השנה. במאכלים נהגו צנע. בשר ודגים אכלו על־פי־רוב רק בשבת בשלוש הסעודות. בחמין בישלה סלובה פשטידה שמנה ולפעמים הוסיפה עליה גם מעיים של בקר או צאן ממולאים בקמח ובשומן.

לסעודות השבת, גם אם היו דלות, היה בן־ציון, כבעלי־משפחה אחרים, מזמין יהודי עני ובודד.

החלב היה יקר־המציאות. הספרדים הסתפקו בשתיית קפה שחור. סלובה, כדרך האשכנזיות, קנתה מהחלבן, הקלצקר, רבע עד חצי ליטר חלב ליום. חלבן זה היה יורד בכל יום ויום על גבי חמורו לכפר השילוח ומעלה משם כארבעים ליטר חלב, שהספיקו לתצרוכת של כל בני העדה.

בגלל צפיפות הדיור, והמחסור בשמש ובאור צח, התרכזו חיי המשפחה, בייחוד בימי הקיץ החמים, בחצר, בה בישלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כיבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל לחצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאיוורור ולחימום בשמש, ולפנות ערב התיישבו כל בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, שהוא טס, סינייה – גדול של מתכת, המונח על כיסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המיטה וישנו שנת ישרים.

טובה יותר היא הקומה העליונה של הבית, המבורכת בשפע של שמש, אור ואוויר. גגות הקומה התחתונה משמשים לה חצר, וחלונות הבתים נשקפים מעל לכיפות הבתים הקרובים על פני מרחק רב.

על יד החצר העליונה נמצאה חכורה, שטח בלתי מרוצף על פני עיי המפולת של חורבה עתיקה. באמצע החכורה עמד עץ עתיק יומין, זית, ובחכורות אחרות היו עצי תאנה, תות, תמר או שקמה, שבצילם בילו השכנים בשיחת חולין את שעות המנוחה שלהם בשבתות ובמועדים.

החיים בכפיפה אחת יצאו על־פי־רוב יחסים כמעט משפחתיים בין השכנים. אחרי שבוע של עמל ועבודה קשה בהחזקת הבית, היו השכנות מתיישבות בשבת בחצר על שרפרפים נמוכים ומבלות שעות בשיחת חולין אגב פיצוח גרעיני אבטיח או דלעת או בוטנים קלויים, כשילדיהן הפעוטים משחקים לרגליהן.

בו־בזמן הלכו הגברים ובניהם המבוגרים לבית המדרש, להאזין לדברי המגיד מישרים, לקרוא את פרק היום בתהילים או ללמוד פרק משניות ולהתפלל את תפילת המנחה. שמחה כי היתה בבית אחד השכנים, השתתפו בה כל דיירי החצר, וכן לקחו כולם חלק בצער המשפחה במקרה של אסון ואבל.


יום שישי אחד, כאשר סלובה אימו היתה עסוקה בבישול לשבת, עלה בדעתו של יחזקאל לצאת קצת אל המרחב, והוא אז בן ארבע. הוא ירד מהדירה, שהיתה בקומה העליונה בחצרו של ר' נחום משקלוב, אל החצר התחתונה, ומשם יצא אל רחוב המדרגות הקמור אשר לאורכו נמצאות חנויות עתיקות שאינן בשימוש, ובצד ימין נמצא בית המרחץ חמאם א־שיפאע, מרחץ הבריאות. הוא עבר לאורך הרחוב הזה ונכנס לחצר אל־חרם אל־שריף, שבה מצא עניין לשחק סמוך למסגד. לאחר שיצאו הערבים מתפילת הצהריים במסגד אל־אקצא, שזוהי התפילה בציבור היחידה בשבוע של המוסלמים והיא נערכת ברוב עם במסגד הגדול, ראה את עצמו מוקף המון אנשים, שהתבוננו בילד בעל התלתלים הזהבהבים, ופרץ בבכי. אז לקח אותו אחד הערבים בזרועותיו והביא אותו לבית הוריו, אל אביו החייט בן־ציון, שהיה מוכר גם בקרב הערבים ותופר מלבושים גם לנשותיהם, ברוח האופנה של הרמון הפילגשים של יזיד־ביי והרמונות רעיו בבירה איסטמבול, והיה לשמלות הצבעוניות מראה של בגדי מלכות מחצרו של השולטן.


כשש שנים לאחר מות הנביא מוחמד נכבשה ירושלים, כניראה בשנת 638, בידי הערבים, בימי הח’ליף השני, עוּמַר אִבְּן אל־חַ’טַאבּ. בתקופת הכיבוש היה הר הבית מכוסה אשפה. הח’ליף עוּמר ציווה להסיר את האשפה והקים בו, או מחוץ להר הבית, מיבנה ראשוני לתפילה, ומאז מכנים את בניין כיפת הסלע “מסגד עוּמַר”.

מספרים כי יהודי שהמיר את דתו לאיסלאם ושמו היה כַּעְבּ אַל־אַחְבַּאר, כלומר כעב החכם, יעץ לח’ליף עומר להקים את בית־התפילה צפונה מן הסלע, הוא אבן־השתייה, אך הח’ליף עומר סירב, כי ראה בכך כוונה יהודית כמוסה להביא כל מתפלל מוסלמי המכוון עצמו כלפי מֶכָּה להשתחוות גם לפני אבן־השתייה! – והוא אף אמר לכעב במפורש:

“בִּאַלְלַה יַא כַּעְבּ, עדיין יהודי אתה, שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך (להר־הבית). אולם אנו המוסלמים לא צוּוינו על קדושת הסלע (בהר־הבית) כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה!”

לפיכך ציווה עומר שמקום התפילה ייקבע דרומית לסלע, כך שהמתפללים יפנו אליו את גבם בפנותם למכה. תופעה מוזרה זו לא נשתנתה גם לאחר שהסלע נתקדש באיסלאם, ועד היום מפנים המתפללים במסגד אל־אקצא את אחוריהם וגבם לכיפת־הסלע.


סלובה, כשאר היהודיות בירושלים, נהגה להקפיד על הניקיון. בערב פסח סיידה את דירתה מבפנים ומבחוץ, וכשהיתה רוח החריצות נחה עליה היתה מסיידת כמעט כל ערב שבת את הקירות מסביב לחצר עד לגובה של מטר אחד לערך ומגייסת לכך גם את נג’ימה־מירל’ה, וחזקלי הקטן עוזר על ידן אלא שהיתה מגרשת אותו מפחד שהעבודה תמצא חן בעיניו ויהיה בעל מלאכה ולא יקדיש חייו ללימוד תורה.

חדרי רחצה עם אמבטיות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. סלובה רחצה את ילדיהם הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. בן־ציון היה הולך בערבי שבתות למקווה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד, או שבקרבת בתי־הכנסת האחרים, וכך נהגו גם שאר הגברים, שהיו באים עם בניהם הגדולים.

לעיתים מזומנות היו יהודים יורדים לנחל קדרון וטובלים במים הקרים של הגיחון, שקראוהו “המקווה” של ר' ישמעאל הכהן הגדול. וגם נשים הרות מצאו סגולה בטבילה במי המעיין המרעננים.

בערבי החגים היו הגברים הולכים להתרחץ בבתי־המרחץ החמים, שהיו שלושה בעיר העתיקה: חמאם על־עין, מרחץ המעיין, בגיא, ליד הכניסה אל רחוב “החנויות”. חמאם א־שיפאע, מרחץ השפע, הבריאות, בתוך “החנויות”, וחמאם אל־בטרך (מרחץ האפטריארך) ברחוב המוביל למושב האפטריארך היווני־אורתודוכסי שברובע הנוצרים.


בבוא בן־ציון לבית המרחץ המחומם היה נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כיפה עגולה בגובה רב. באמצעו בריכת מים, וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה, מעל לרצפה, תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים, ובכיפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאיוורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות־יתר של גרושים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לאורכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג.

אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחזר ההזעה, יושב רגעים מיספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלווהו לאולם המרווח. שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו מזמין כוסית קפה ונרגילה, וכשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש את עצמו מעודן ורענן.


ובלילה שלאחר שובו נקי ורענן היתה מתנהלת מעין תחרות סמוייה בין שתי הנשים מי תזכה בו ראשונה בעוד עורו צח מהרחצה ובשרו אדמוני משפשופי הבלן. ולא היה זה דבר קל כי חזקל’י ואפרת הקטנה היו מתגלגלים שובבים על הרצפה, ורק מאוחר בלילה, אחרי ארוחת השבת או החג, היתה המשפחה שוכבת לישון. וכרגיל היתה סלובה זוכה בו ראשונה ומשרגת רגלה הצולעת על רגלה הבריאה והוא כפות כאסיר בין שתיהן, אלא שבדרך־כלל, עוד בטרם בא עליה או מיד לאחר־מכן, היתה העייפות מכריעה אותה וקול נחרתה נשמע ברמה. או אז היתה נג’ימה־מירל’ה זוחלת אל מיטתם ושמה את אברו הנקי בפיה ובולעת ומוצצת אותו, מה ששום אישה יהודייה כשרה לא העזה לעשות – והוא היה נזכר בהרמון של יזיד־ביי ותוקע אגודליו בחוריה ומגרה אותה עד שהיתה זוחלת ועולה עליו ובועלת אותו ברכיבה כפי שלמדה בהרמונו של יזיד־ביי מהפילגשים שבעלו אותה מבחוץ, ועכשיו הוא בתוכה והקמיע של אפרת שעל צווארה מפרפר על חזהו. ולעיתים סוחטת אותו פעמיים ושלוש באותו לילה כי גברא־רבא היה החייט בן־ציון ושום הרהור של חטא לא היה עולה בו שהרי גם נג’ימה־מירל’ה אשתו היא והכול שרוי לו עימה, ויתירה מזו שמאותו לילה שבא עליה כדרכה בצפת והרביע אותה היה נדמה לו שנשמת אפרת המתה שהיתה אמורה להיות אשתו נכנסה בה והיא – גם היא.


המצב התברואי בעיר היה גרוע ביותר ואליו נוספו המחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, וכל אלה גרמו למחלות שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגיפות שהפילו חללים רבים. רבה במיוחד היתה תמותת הילדים בגיל הרך.

המוני העם פנו ברובם לרופאי־אליל, שהיו אמורים לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם “רופאים” אחרים שהשתמשו בתרופות. יונה “הרופא”, יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון, היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות. לעומתו ידידיה הרופא, שהיה לפי דבריו חובש מוסמך בעודו ברוסיה, ובירושלים מומחה לכל מיני תחלואים – עשה רושם טוב בחיצוניותו ובהליכותיו. קראו לו “ידידקה השיכור” כי היה נוטה לטיפה המרה. כשבא לבקר אצל החולה, היה מדבר עם בני הבית בתקיפות ומצווה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ. בבית מרקחת ברחוב היהודים סידר לו גם מרפאת שיניים בזמן שטרם היה רופא שיניים בעיר.


שנה אחת פגעה מחלת האסכרה, דיפטריה, במחצית ילדי העיר. יחזקאל שב מ“החדר” כשהוא חולה. בצר לה רצה סלובה לרופא היווני ד"ר מזראקי לקוראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו אחרי שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד היה הולך ונחנק באותו לילה, ואביו בן־ציון זועק לשמיים:

“בני, בני, קראתי בספר ‘נצור לשונך’ שמי שמדבר לשון הרע נענש במיתת אסכרה. מה אתה דיברת בחייך חזקלי שלי לשון הרע? מה אתה חטאת?”

ואז נכנסה נג’ימה־מירל’ה אל מיטתו של הילד, שהיה במידה מסויימת בנה החורג, וחיבקה אותו מכל צד והתפללה ללילית השדה שתרפה ממנו ותמצא לה קורבנות רכים אחרים, כדרכה לחנוק ילדים באסכרה, והיא ליטפה באצבעותיה הדקות את גרונו הנפוח, החנוק, של חזקלי, והשקתה אותו חלב חם משדיה הקטנים שתפחו אחר לידתה את אפרת, והיא לא פחדה שתידבק ממנו ותדביק גם את אחותה־ילדתה התינוקת, אלא השפיכה כל אותו לילה מילים תורכיות ומוזרות שאיש לא הבין, וחזרה ומלמלה, מבלי שתבין היטב, חוץ מהחלפת שם אפרת ביחזקאל – על כל מה שהיה כתוב בקמיע של אפרת, שהיה תלוי על צווארה לאחר שחטפה אותו מבן־ציון בועלה:

“בשמא רבא ותקיפא בשם אלו המלאכים הקדושים משבענא אני עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה הבאים באסכרה ליחזקאל בן בן־ציון ומחלים את גופו, משבענא אני עליכון בשבועתא דיהושע בר נון שתשמרו ותצילו את הילד יחזקאל בן בן־ציון מכל פחד ואימה ומכל כאב ומכאוב ומחנק וכאב ראש וכאב גוף ברמ”ח אבריו ובשס“ה גידיו בכוח אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע…”

וכך הערתה עליו את תחנוניה, ובבוקר הוקל לילד וחייו ניצלו, אבל אחדים מחבריו החולים נפטרו.

אך מאותו ליל שימורים, ואולי עוד קודם לכן נראו אותות לכך, התערערו היחסים בין סלובה לנג’ימה־מירל’ה. סלובה החלה חשה שצרתה הצעירה והיפה ממנה מנשלת אותה מבעלה ושואפת לרשת אותה בעודה בחיים וגם קנתה לה חזקה על חזקלי הקטן, שבזכות כשפיה נותר בחיים.


בשנות השישים של המאה ה־19 בא מיפנה בחיי הכלכלה של ירושלים. העברת הקונסוליות של המדינות הזרות מערי־החוף עכו וצידון לירושלים, התחדשות האפטריארכיה הלטינית בירושלים, הרחבת הבנייה בין החומות ומחוצה להן במימדים גדולים, העלייה היהודית המוגברת, התיישבותם של הטמפלרים מווירטנברג בעמק רפאים, וגידול תנועת התיירות והצליינות – כל אלה פתחו אופקים נרחבים למלאכה, לתעשייה זעירה ולמסחר.

הערבים המוסלמיים המשיכו לעסוק בענפי המלאכה והמסחר, שהיו רגילים בהם בימים עברו. הם עסקו בתעשיית שמן זית, שמן שומשומין וסבון, סחרו בתנובת הארץ ובדגי הים, וסיפקו לשוק המקומי את כל צרכי המזון. הם הביאו שטיחים מדמשק, כותנה ממצרים, בשמים ותבלין מהודו, בדי כותנה פשוטים מהמטוויות שבמג’דל (מגדל אשקלון), כלי חרס מבתי היוצר שברמלה ובעזה, וכלי זכוכית מחברון.

כל מלאכות הבנייה, החל בחיצוב האבנים בהרי ירושלים ובסיתותן, ובמיוחד האבן האדמדמת הקשה מיזי אל־יהוד מהמחצבות שבסביבת בית־לחם ובית־סחור, וכלה בריצוף הבתים במרצפות אבן – נעשו בידי הערבים מהכפרים הקרובים לעיר.

פקידי הממשלה היו רובם ככולם ערבים מוסלמיים, בעוד שהערבים הנוצריים והארמניים מצאו את פרנסתם בשירות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם, ובפקידות הקונסוליות הזרות. גם ענף התיירות והצליינות וכל הקשור בו היה בידי נוצרים, שידעו לדבר בשפות הזרות.

היהודים עסקו בכל ענפי המלאכה, שלתוצרתם נזקקו כל תושבי העיר. הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי ספרים. הם קשרו מסחר עם ארצות אירופה והביאו משם סחורות טקסטיל, עור לנעליים, עץ וברזל, כלי שולחן ומיטבח, מיני סידקית, רפואות וצרכי כתיבה ומשרד.

הסוחר צבי־זאב מארק הביא אריגים מליפסיא, תה ושעונים מהמבורג. הסוחר מפלוצק, ואחריו גם בן־ציון זילברשטיין, הביאו בעיקר כלי זכוכית וחרסינה משובחים. הנחתומים האחים יהושע ואליהו ברמן, שעלו מאודסה, התחילו בקטנות בפתחם באחת החנויות ברחוב יפו, סמוך לשער יפו, בית מאפה. הם הביאו קמח מרוסיה בכמויות גדלות והולכות, והוציאו לחם למכירה בשוק. הם עשו חיל, ולימים מאפיית ברמן היתה לגדולה במאפיות ירושלים ומפרנסת את צאצאי הראשונים בכבוד.

ליצחק חגיז, חתנו של הסוחר מפלוצק, היה בית מסחר לנייר ולצרכי כתיבה. הוא סיפק את סחורתו לכל המשרדים, לבתי־הספר, לקונסוליות, למנזרים ולבתי הדפוס. סוחרים אחרים הביאו מהולנד דגים מלוחים, ומרוסיה קמח, גריסים, תה וסוכר גביש. יהודים ספרדים, יוצאי ארצות הבלקן, הביאו דגי לאקרדה ופאלמידה מקושטא, חלבה ומיני ממתקים אחרים, תאנים, בוטנים, שקדים ויין מאיזמיר, וזיתים כבושים מיוון.

ענף התעשייה היחידה, שהיה בידי היהודים, הוא תעשיית היין והאלכוהול מענבי הארץ משני עברי הירדן. בעונת בציר הענבים בסוף הקיץ היו באות מקרוב ומרחוק, מהעמק מהשפלה ומההר, שיירות של פרדות וחמורים טעונים ענבים. הענבים הבשלים במאוחר והמכילים משום כך כמות גדולה של סוכר באו מהרי חברון ומא־סלט שבהרי הגלעד.

יהודים וערבים נוצריים עסקו בתעשיית חפצי מזכרת, שדרישה היתה להם מצד התיירים והצליינים. חרשי עץ זית וצורפי כסף יהודיים עשו תיקים למזוזות, פמוטים לנרות שבת, קערות לסדר פסח, סיכות מגן דוד, טבלאות וקופסאות עם תחריטים של הכותל המערבי ושל שני בתי הכנסת המפוארים. צורפי כסף וזהב יהודים מצפון אפריקה ומתימן עשו תכשיטים ותקשיטים למיניהם. נשים חרוצות עשו מעשי רקמה נאים, שעליהם קפצו הקונים. ערביי בית־לחם עשו צלבים וחפצי זיכרון אחרים מצדף, מקונכיות המצויות בשפת ים אילת, תחריטים של קדושי הכנסייה וצורות של כנסיות באבן הביטומינית השחורה שבקרבת ים המלח. התיירות והצליינות הביאו בעקבותיהן התפתחות ענף חדש של פרנסה, והיא החלפנות. חלפנים יהודיים ישבו לאורך רחוב דוד, משער יפו ועד שוק התבואה, ליד שולחנות קטנים והחליפו מטבעות של ארצות שונות במטבעות מקומיים.

וכאשר נכנסה לירושלים בחודש אלול תרנ"ב, קיץ 1892 – הרכבת הראשונה, חיכה לה קהל גדול של סקרנים בתחנת הרכבת ומסביב לה, לראות בפלא הגדול של תנועת שורה ארוכה של מרכבות שאין סוסים רתומים להן. ערבים צעירים שכבו על הקרקע לראות במו עיניהם איך שמתגלגלים הגלגלים על פסי הברזל, ובהיכנס הרכבת לתוך התחנה התפרצו בקריאה: “באללה אל־שיטאן!” באלוהים, זה השטן!

והרכבת עשתה את הדרך בין ירושלים ליפו בארבע שעות! תשעים ושישה קילומטר!


 

פרק שלושה־עשר: ר' שעיה תהילים־זאגר נושא הנשים ומלחמתו בנג’ימה־מירל’ה

ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים־זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.

“מן העולם הגדול,” נהג להשיב לשואליו.

“ובמה עוסק ר' יהודי?”

“נושא נשים…”

גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר“ה האוסטרי פראנץ־יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן “ירושלים” – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב”ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.

את עולמו קנה לראשונה בל“ג בעומר בשנת תרכ”ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד־תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת “ברוך מציב גבול אלמנה”, פתחו כולם בשירה: “כי רצו עבדיך את אבניה” – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:

“הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!”

כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.

מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת־קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: “גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון…”

את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום־אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב [וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים, כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב. – ממני, המלביה"ד].

הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב“חדרים” ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.

והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – “רדפו ותפסוהו כי אין מציל!” – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה.


[ובדומה לכך אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש“ח: “איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!” – ממני, המלביה”ד].


משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם “עג’יבּה! עג’יבּה!” כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש והעניקו לו את כל הכבוד הראוי לעושה ניסים במעמדו.

הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני־משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי “אלטע זאכן” שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.


מול הכניסה לבית־הכנסת הגדול בחצר “החורבה”, ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר “החורבה”, יורד במדרגות בית־המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים “תה” לשומרים. התה נחשב התה לדבר־מותרות והיה נמכר בבתי־מרחקת בגרמים בשביל חולים. על־כן הכינו “תה” מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי־כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב־היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.

ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות:

“שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא.”

ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.

על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות־לילה ­– רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.

ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: “פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!” – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.

והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה “וועקער” מעיר – מי לא יקום?

בלילות־שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה־קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.

ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת “החורבה”, הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של “כתובות”, על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן־בית בפלוש, במסדרון, של בית־הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.

אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי “בעל הנשים”. אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.


לילה אחד יצאה נג’ימה־מירל’ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.

הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.

אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – “מיאאאו!” – ללא פחד, כמתגרה.

“מה את עושה כאן, שדה משחת?” עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, “את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ’אר!”

נג’ימה צחקה ולא בחשאי.

"ייתן לי לעבור ולא – "

“ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה…”

אז הרימה נג’ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד־ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.

“יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?”

“בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!”


ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה “אחותו” של בן־ציון, הלא היא נג’ימה־מירל’ה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה־שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן־ציון, המבוגר הרבה ממנה.

בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?

לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן־ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה־האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג’ימה־מירל’ה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן־ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן־ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג’ימה־מירל’ה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!

ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף־ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר־כך על פיה ונשקה־נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף־ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.

ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.

עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים־זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא־הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!”

בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.

ואפילו הערבים היו אומרים עליה: “אִל־מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!” – המסכנה, מעורערת בנפשה. “מַגְ’נוּנָה!”


אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בְּגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל־כן דחה את הקידושין עד לבירור.

בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על־כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.

ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי־לצון, אם מצא סוף־סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: “פון היינט און – נאר פרענקינעס!” – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.

כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: “כל מקדש שביעי”, כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל־כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.

המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש“לי זה לא יקרה”, וזה קרה.

המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.

ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו “חבל על דאבדין…” כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.

*

על החיים בירושלים באותה תקופה ועל שמן הזית שהתייבש ב’טַוְסין', מספר אלי מייזליש מפי סבתו שרל’ה. טַוְסין היה כלי נחושת דקיק בקוטר של כ־50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך (שעועית יבשה) – להוצאת אבנים קטנות.

לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה־19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.

השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; “קרפוז” למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג’אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג’ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.

סבתא שרהל’ה היתה יהודייה חכמה, תמיד עם חיוך. ישבה תמיד על המרפסת המערבית של הבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות.

והנה, ערב אחד, והוא במטבח הגדול, מכין סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שאותם סבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. גם טיגן ביצה עין וקינח בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם נהדר בריבה. לקח למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה (שרפרף), התיישב ליד סבתא, והיא שואלת אותו באידיש:

“האסט זאך שיין גימאכט הוועצ’ערע?” – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?

והוא מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתך דק־דק את העגבנייה והבצל הירוק, והביצייה והקפה והלחם בריבת ענבים.

היא מחייכת והוא שואל אותה: “באבע? וואס לאכסטע?”

“אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טַוְסין יבש. ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק (כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך) כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ־ טיפה בַּשמן או במלח או בפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או במלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, ‘שרהל’ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?’ (מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?) עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ.” (אימא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכֵּף שלי' (“דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?”)

*

ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן־ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם הממושל התורכי שלחה רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן־ציון ואחותו נג’ימה־מירל’ה, שכמובן הכירוה רק בשם מירל’ה, ועל שני היתומים יחזקלי ואפרת.

אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין “יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות”. אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי “בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה.”

סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.

חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפרו וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר־מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.

אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?

למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן־ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.

שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.

התרגז החייט בן־ציון ואמר לה: “משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!”

וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה סלובה הצולעת ולא הובאה לקבר ישראל.


אפרת לוין בת בן־ציון ואשתו השנייה נג’ימה־מירל’ה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן־ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, נשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור־הבעל אליקום היה בן־דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.


ויש אומרים כי השְׁתֵי אפרת היו דומות זו לזו מילדותן כתאומות. ואולי היתה זו הסיבה שהמשפחות החליפו אותן ביניהן, מחשש לעין־הרע. סוד הוא ויהי לסוד כמוס.

ואולי גם חששו המשפחות מנקמתו של מוישה לוזוביק הרווק המוזר, בנה של ביילה המשוגעת, שהיה מהלך ברחובות הרובע וגם בשדות וגועה את אהבתו לנג’ימה־מירל’ה ומאיים לפגוע בממזרתה שלה, אפרת לוין. שהוא כבר יודע שהיא מגילוי עריות – מזרע אחיה הגדול של נג’ימה־מירל’ה, הוא החייט בן־ציון לוין, שכך היו הלשונות הרעות בירושלים סוברות בחדרי־חדרים, וכך ידע גם מוישה הרווק המוזר ולא שיער אחרת.


ויש אומרים כי היה מזדווג בשדות עם סלובה הצולעת וכי רק הוא ידע היכן היא מסתתרת ובבואו עליה היה חולם שהיא נג’ימה־מירל’ה אהובתו אשר מעולם לא הניחה לו לחדור לתוכה גם כאשר הוכיח לה את חטאיה בגידול הממזרתה שלה אפרת, ואיים עליה לגלות זאת ברבים. אך היא רק צחקה בפניו ולא פעם אף ירקה עליו וקיללה אותו שיאכלו הנשרים את הביצים בנבלה שלו אבל היא לא תניח לו להתקרב אליה אלא אם ייפגשו בגיהינום.

ולא פעם, כשהתעורר, היתה זו עז, כדרך נערי הרועים הערבים.


 

פרק ארבעה־עשר: מהונגריה לארץ־ישראל

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל“ג בעומר של שנת תרל”ה, 1875, מן העיירה נוֹגִי־מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת־איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי־העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע־עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות־אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש־קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.

מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת־הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת־חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא־גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי־עבודה חקלאיים, וממכירת כלי־הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.


אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי־מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית כולה. אבי־המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה־שטות – לוקח את ילדיו לקצה־העולם, לארץ־ישראל!

האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא־יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?

לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי־כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה“חלוקה”, אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ־ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי־יין.


אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי־המשפחה:

“הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!”

לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל“סבא וו­לף”, כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:

“כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?”

הנשים בקהל, בהן קרובות־משפחה, פרצו בבכייה מרה: “יודה!” – “חנה!” – “טוֹיְבֶּה!” – “מוֹיְשֶׁה־שמואל!” – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו־עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של “סבא וולף”, העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר־פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה

וציון תימלא

הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"


את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

*

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן־דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.

למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה־מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.

במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני־עץ קטנים. מפלי־המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח־העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.

יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה־שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ־יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית־הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן־החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ־ישראל.

בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו־אוניות ישיר מאירופה לארץ־ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו־הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי־קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות־ים ומרחקים, וציפה בקוצר־רוח להפלגה.


באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.

יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:

“בוא פנימה, עלם־חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך…!”

“לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה,” קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת־אורחים הנהוג בעיר טרייסט, “ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?”

“חה, חה, חה!” התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה־למחצה, בתנועה מגונה. “שמעתם? גברת הוא קורא לי !”

נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד־מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.

“וכסף יש לך?” שאל השוטר.

“בשביל מה צריך לשלם?” התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.

“מה?!” – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. “אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!” – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, “לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך… חה, חה, חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ’יצ’ולה גם את המכנסיים היית מאבד!”

אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי־ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן־כפר, בריא וחם־מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג־הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.

*

מנערי־הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי־עם ושירי־רועים שידע בעל־פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות־שדה גדולות, כרם, חלקת־יער וזכות־מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת־הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית־יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי־הרועים המקומיים, ובהם חברו־מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.

בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר־על־המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ־ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אימו יבכה לו

גשם דמעותיי ארעיפה.

לארץ נוכרייה אדוֹד לי

הרחק מיני גבולות מולדת,

קומץ עפרך אטול לי

שִׂים למראשותיי בקבר

תחת גל־עפר גם שמה

מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"


בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי־האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות־כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!

כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ’רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:

“לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!”

יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.


תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי־מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי־שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.


זמן־מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי־מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ־ישראל.


 

פרק חמישה־עשר: לילה ראשון ביפו

סוף־סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת־כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מיד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי־השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות־ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה־במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו־הונגרית, וגם בעברית:

“למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני־ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!”

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל“אגודה להתיישבות בארץ־ישראל”, ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע־שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ־ישראל, פרט לבן־דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת־זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ־ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: “למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ־ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!”

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות־זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני־המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי־קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל־שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני־המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני־המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.


מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי־הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת־פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו־לעתיד – מצא־מָשָׁה מן הים!


אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות־הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני־המשפחה אל האכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ־ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ־ישראל כולה טרם נבנתה מסילת־ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה“טמפלרים”, אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

*

יהושע שטמפפר לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ־ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף־סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו־הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.


בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע־בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים־אל־פנים. לבסוף הגיע לעיר־הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם־בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ־ישראל.

נתן לו החכם־באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

בליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: “עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!”

והוא נרדם.

*

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת־מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני־משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה־שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל־תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ־נַבּוּט, הרבט של אבו־נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר־האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו־האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד־מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה־ישראל בחשיכה־למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ־הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך־המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ’יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ־אִל־וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע־קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית־הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי־זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים־כחולים ושפע הנחלים שבארץ־הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד־דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

“מניין ולאן, ר' יהודי?”

ה“בידואי” גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר־זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז־נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: “לירושלים!”

“יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ־ישראל?”

“אני אַקֶער־בּוֹיֶער! – איכר!” ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח־תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

“אכן, אקער־בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ־ישראל?!”

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין־הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות־מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי־רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי־לחם המוסקים בעוגות־זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני־הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר־ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת־ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי־פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי־תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות־פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי־יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני־עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה־עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה“דַיְיטְשׁ”, כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני־המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו־אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ־ישראל.


 

פרק שישה־עשר: יהודה בירושלים

למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן־דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.

יהודה נדהם למראהו.

הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית־ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר־החינוך ההונגרי?

הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ־ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?

הזהו יהושע, מורו־לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ־ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?

עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת־משי רחבה, ומעל לקפטן – ז’וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור־גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי־בית. כל־כולו דמות בחור־ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי־פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –

יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ־ישראל.

חיבק יהודה את בן־דודתו ושאל: “מה קרה לך, יהושע!”

אמר לו יהושע בגרון חנוק: “בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך.”


יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי־מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי־המכנסיים נתונים בהן. חליפת־מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת־לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות־המערב, “פְרַאנְגִ’י” בפי הערבים ויהודי־המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי־כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש־אדם ולה מיכסה־פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.

ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי־קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי־נצרים ובהם תרנגולות וטסי־קש מלאים ירקות וביצים –

והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים־לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים־צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת־חיים פרועה, כמנגינת שיר־לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל־הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.

עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי־אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי־הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש־עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה־עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית־עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.

“אני מתפלא עליך!” הכריז יהודה בחום־ליבו.

“אל יתהלל חוגר כמפתח!” השיב לו יהושע.

“אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!”

“תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או־טו־טו ישדכו גם לך איזו נערה!”

וצחק.

“מה אתה צוחק?”

“תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן.”

“איזה דבר טוב מצאת?”

“הלביבות של דייכע! טיפש!”

ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:

"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?

"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה’כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן־אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.

"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב’חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם ‘חסות’ תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים ‘מגיניהם’, ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם ‘וְלַאד אִל מִיְתֶה’, בני מוות! – כלומר, פחדנים.

"ראית – בכל ‘חצר’ יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך־כלל בור־המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם ‘חצרות החזקה’. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה ‘שטר־חזקה’, ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר־מישנה של בעל־החזקה, שנקרא בשם ‘חַזַקִיר’. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר־דירה לא־גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.

“כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה ‘בתי־מחסה’, וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר־הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: ‘משכנות שאננים’, ‘נחלת שבעה’, ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, ‘מאה שערים’ יהיה שמה.”

הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות־עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות־המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.

החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני־הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: “אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!”

“מה הוא צועק?” הוציא יהודה את המקטרת המעשנת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "

“אומר לחמור שלו – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!” תירגם לו יהושע. “הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם.”

“אז מה אתה שותק!” החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.

“לא! לא!” תפס אותו יהושע בזרועו. “אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!”

“שק לי בתחת!” הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת־יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי־הגב, והשיב לו: “יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!”

החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות־המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.

“הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי.” אמר יהודה, “מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני־אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות.”

יהושע חייך. “טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך.”

*

השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש־האדם, ויהושע עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר ידעו. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:

"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למחנה בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!

"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות־נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ־ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזב את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת־אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.

"ר' דוד שלנו, ‘הגביר ההונגרי’, הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי־החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי־הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי־עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת הארץ! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה ‘משכנות שאננים’.

"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ־ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.

"בגיל צעיר, אף־על־פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ־לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית־דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על־ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.

"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת ‘נחלת שבעה’, אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש־הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש־הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי־רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.

"תודה לאל, להקמת שכונות־המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט־אט להסכים גם בעלי־החלוקה, הממונים על ה’כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע? – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שינוי והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!

"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי ‘כולל אונגארן’ על יישוב ארץ־ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת־כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת־נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, “בעלי־החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ־ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזור וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!”


 

פרק שבעה־עשר: “גלות” וחרם על העי"ש

הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי“ש, רבי עקיבא־יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי”ש דרש מבני־ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום־יום התנהלו בעיקר ביידיש.

העי"ש פירסם בירושלים, ב־1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו “שומריאל”, וגדודי הגנה על הגבולות, בשם “נוטריאל”. הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ־לארץ על־ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.

בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ־ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן־ארצו ובן־גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.


לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על “לחם החסד” – קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם “כולל אונגארן”, המוסד שנחשב ל“בור שומן”, מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.

ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.

כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.

בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ־ישראל.

עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית־נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית־מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.

בלילות שבהם לנו השניים בבית־נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ’סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.

ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת “מסמר” עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות־ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת־חריש. בורות־המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות־הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.

ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על־ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.


השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם “עבודת האדמה וגאולת הארץ”. בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:

“אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור־ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!”

כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם “ספר החשבונות והזכרון”. בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ־ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867. – ממני, המלביה"ד], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.

עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט־ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות־המוצא, ונתברר שרובם עלו מ“מדינת רוּסְלַאנְד”, היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.

כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין־הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם “פתח־תקווה”. השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, “מעמק עכור לפתח תקווה,” ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.


בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את “רפאים”, המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי־אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום־אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות־אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.

בני־החבורה דיברו ביניהם ואמרו: “אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית־בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית־כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה.”

שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב־ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.

החברים חזרו לעיר במצב־רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן־הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי “כולל אונגארן”. הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני־החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!

יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:

“מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!”

הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ־ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: “למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!”

*

יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.

“מה קרה? דייכע חולה?”

“לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי ‘כולל אונגארן’, לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד, ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ־לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!”

“אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!” התרגז יהודה.

“אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור.”

“מה למשל?”

“שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!”

“אני לא מבין,” התרעם גם לאזאר. “אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה ‘עבודת האדמה וגאולת הארץ’, איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש־ברוך־הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ־ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?”

*

לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד מאיר גוטמן להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.

“במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?”

"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "

"ומה הן – "

“פֶה… פה… כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי־דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?”

“הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי־דעת אלא אנשים חרוצים וישרי־דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות.”

“האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם־כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?”

“ומה אם אסרב?”

"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "


“אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?” שאל יהודה את יהושע.

“אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית־סוהר משלנו, לכן ה’חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!”

“והם העזו לאיים ב’חרם' על ר' דוד?”

“כן,” השיב יהושע בכאב וכעס. “דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק.”

*

בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם “חבצלת”. העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו, נעמי פרומקין־מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].

לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב“חבצלת”, שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:

“ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם…”

*

“שמע,” אמר יהושע ליהודה, “אני חושש לגורלו של העי”ש [הרב עקיבא יוסף שלזינגר. ממני, המלביה“ד]. נגדו לא יסתפקו ראשי ‘כולל אונגארן’ שלנו, הקוראים לעצמם ‘שומרי החומות’ – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות.”

“השכל הפשוט שלי אומר שאם העי”ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"


ממוני “כולל שומרי החומות”, שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם־כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.

ואכן, הדבר כה הרגיז את העי“ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ־ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ־הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי”ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ־ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!

פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו “חרם”, ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו “בית יוסף החדש”, המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!

*

הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל“כולל אונגארן”, באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!

יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד־אחד, ובנמיכות־רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:

"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש – ארץ מקלט לכל בעל קל־דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "

“ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!”

“ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?”

“מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!”


אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב־אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:

“יהודים – צֶלֶם [כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה. – ממני, המלביה”ד] העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"


דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני־משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני־ביתו רעבים ללחם.

בביתו של העי“ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים לידי כך שקרובי העי”ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:

“אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים).”


ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני־ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי “כולל אונגארן” התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על־ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.


ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.


 

פרק שמונה־עשר: חורבן המחלבה בבית־נוּבָּה

בכפר בית־נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר־האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ’ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע־עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, ומתווה שדיה הזקופים בלט מבעד לחלוקה, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן, ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית, לרחוץ אותה היטב, לגזוז את ציפורניה השחורות ולשכב עימה עד אור הבוקר כשאברו הנוקשה בועל בה שוב ושוב.


ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן־דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני־גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

“יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!” – הם ניסו למשוך בזקנו, “חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!” חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן־עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

“אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!” – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות־פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל “חצר” מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע, שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי שלהם בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

“מדוע אל הקונסול?” שאל יהודה.

“אתם יודעים שארץ־ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים.” הסביר יהושע. "האימפריה העות’מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט־צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

“ואולם ארץ־ישראל היא אבן־שואבת לעולי־רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם – בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית־לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ’מגרש הרוסים'. על־ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ־ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות’מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו־הונגרית. – אב”ע], ואם חס־ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."


הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, שניהם אזרחי הקיסרות האוסטרו־הונגרית שאותה ייצג, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

“מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?”


יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה“שבאב” כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן־ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל־מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר־ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי־המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה“מאסר” את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ’סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש “השכלה” עלה ממנו.


התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג’דע, בן־חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת־כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן־כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי “כולל אונגארן” התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית־נובה. הם שפכו כהרגלם את מי־הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור־וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן־אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות־בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

“שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל־קודס!”

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

“אבא, טובה, חנה, משה־שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי”ש… כולם… ואני לא הייתי שם…" מילמל יהודה על גבי סוסו. “אבל, אפילו אם אשאר לבדי…”

“די, די! יודה…” הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. “אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי…”


יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית־נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו־ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. “מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!”

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני “כולל אונגארן” ולבקש את קצבת “חלוקה”, שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבנק הועברו סכומי־כסף רבים מחוץ־לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו“מודרנית”, הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי־חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן־כפר חם־מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מהתורה והיהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על־ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה“חלוקה” לבני־חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשחור־לבן, והז’ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזירה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.


 

פרק תשעה־עשר: הנישואים עם הדסה

הדסה היתה אלמנה יפת־תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות־ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה“כוללים”. היא עמדה ברשות־עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור־סחור ומסובבים את אבן־הריחיים.

היתה לה בת קטנה, מנישואיה לבעלה הראשון, שאותו הרגו לילה אחד שודדים ערבים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה־הנה רתמו בעול את הבחור־הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד־חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור־ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי “כולל אונגארן” – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית־מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי “חבצלת”, שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ־לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ“ך בצוותא. הם למדו תנ”ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה־נחדשה.


ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה“שבאב” המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף־שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל־כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.


הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון־נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת־איש, הדריכה אותו בסתריה והיתה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד־חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי־קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת־אופי, גייסה לעזרתה את קרובי־משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על־ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח־החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי־זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת־הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת־חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב־סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם־שמיים.

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה“כולל”, מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני־חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, “הבונים החופשים”, שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני־ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

“יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל’עוכרי ישראל' שכמונו!”

“אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!” חירף אותו הלה. “צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית־הכנסת ‘החורבה’ ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!”


מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני־משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. דעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי־הבית.

“אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות־הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה, אני חבר בכת הסודית של ‘הבונים החופשים’ – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו…!!!”

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר־כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי־אדמה צעירים!

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר שכאשר עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. וכשנולד בנו־בכורו, הוא דודי – מנחם־שלמה, כבר היה יהודה רחוק וזר לה. – ממני, המלביה"ד]. יהודה היה עתה כבן תשע־עשרה, ועבר לגור תקופת־זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן־דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.


 

פרק עשרים: עם אפרת לוין בת נג’ימה־מירל’ה

סימטאות הרובע היהודי היו צרות ומחניקות ליהודה הצעיר, שנפשו שאפה לשוטט במרחבים, כמו שהיה רגיל בכפר ילדותו ונעוריו בהונגריה. השכונה החדשה מאה שערים, מחוץ לחומות, היתה יותר לרוחו, והוא התרפק על הלילות שבהם היה דוהר על סוסיה של הדסה ושוכב עימה להנאתו לאחר שהילדה נרדמה, ולאחר הגירושין היה יוצא בגפו לשוטט בסביבות הרובע והשכונה החדשה, להכיר במדרך רגליו את סלעי הארץ החדשה שאליה בא בכל און נעוריו.

יום אחד נשאוהו רגליו לשדה מוקף חומת סלעים, לא רחוק מן הרובע, מתחת לחומת העיר. בעודו מטייל, מקלו בידו, והוא מתענג על מראות הטבע הירושלמי, קלטו אוזניו אנחות של קול נשי. לא מיד הבחין אם קול ענות הוא או הנאה. הוא הרחיב צעדיו בחלקת השדה, שעדיין היה עתיר סלעים, והגיע אל פינה של זווית בין קירות סלעים מגובבים. מה מאוד התפלא לראות בחורה יהודייה יפה בעלת שיער אדמוני שוכבת על גבה, שמלתה מופשלת וכל ערוותה, אדמונית השיער גם היא – פעורה ונוטפת ריר של ייחום, ומעליה רובץ נער ערבי כהה עור, גם הוא כותנתו מופשלת, והזין השחור הענק שלו, כמוהו לא ראה יהודה מימיו, גם לא אצל נערי הגויים בסנט אישטוואן, זין שנראה גדול יותר מהנער הערום עצמו, כזין של חמור בהשתינו – והוא נכנס ויוצא בערוותה האדמונית של הבחורה היהודייה, המשמיעה קולות מוזרים – ואין לדעת אם נהנית היא ממעשה הנער בה, או זועקת לעזרה.

יהודה לא חשב פעמיים. תפס במקלו והוריד אותו פעם ופעמיים על גבו של הנער, אשר הקים קול זעקה נוראה ושלף עצמו מהפתח הרטוב האדמוני של הבחורה בעודו מתיז על ירכיה סילון לבן אדיר של זרע ומיהר לברוח אל מאחורי גדר הסלעים המגובבים בעודו מיילל. “כּוּס־אֶמָכּ, דַרַבַּנִי… כוס אמכ אֶבְּרָת דרבני… חוואג’ה יאהודי אל חנזיר דרבני!” – וקולו הולך ומתרחק בין גבעות ירושלים המשתפלות.

עתה כרע יהודה התמים אצל הבחורה, שנראה כי בתולה היא לא היתה, כי לא נראו כתמי דם סביב ערוותה האדמונית, שהיתה פעורה ונוטפת, ממש מתיזה מדי פעם סילון מרוב התרגשות. אלא שהיא פרצה בבכי תמרורים וטענה כי נאנסה בידי הנער הערבי וביקשה מיהודה שיקים אותה ויעזור לה לחזור אל בית אימה ברובע.

יהודה לא היה אדיש למראה המגרה שנתגלה לו, ואולם הוא כבש את יצרו, ועזר בצניעות לבחורה להתרומם, לכסות את מערומיה, ויחד צעדו לאיטם בדרך העולה אל הרובע.

“מי היא?” שאל, בהשתמשו כלפיה, כמקובל, בגוף שלישי.

“אפרת לוין אני, בת נג’ימה־מירל’ה,” השיבה זו בבכי, “ואבי היה בן־ציון לוין אללה ירחמו, חייט ידוע ברובע, ועתה נותרנו רק אימי ואני, ואחי חזקלי ממשיך בחייטות של אבא ותומך בנו אבל אימי היא לא אימו אלא אימו היא סלובה, אשתו הראשונה של בן־ציון אבי…”

ודומה שהיתה יכולה להמשיך לספר את כל קורות משפחתה בדרך לרובע אלא שהוא הפסיק אותה.

“ואני יהודה, יודה.”

“יש לו אישה?”

“היתה. עכשיו אני גרוש.”

דומה היה שדבריו האחרונים עודדוה, ועד מהרה הם נכנסו לאחת החצרות העלובות ברובע, ולחדר חשוך שפנה לחצר, ובו ישבה אישה זקנהה דלת בשר, כפופה על שרפרפה.

“יכיר, זו אימי, נג’ימה־מירל’ה,” אמרה הבחורה, וחמקה עם כלי מלא מים לקיטון סמוך לרחוץ מעצמה את שארית זרמת זרעו של הנער הערבי ששכב איתה ואשר לטענתה אנס אותה, אבל היא ביקשה מיהודה שלא יספר על כך דבר לאיש.

האם הזקנה קיבלה את פניו במנוד ראש ולא היה אפשר לדעת אם ממש הבחינה בו או שדעתה כבר קצת מטושטשת עליה.


יהודה הנרעש מכל אשר אירע לא חיכה הרבה בחדר החשוך־למחצה, ומיד כאשר הבחורה היפה אפרת יצאה מניקיונה, ועתה, לאחר שרחצה, נראו גם פניה היפות בעלות העיניים המלוכסנות־קמעה, כגזע נשים תורכיות, ושערה האדמוני – אמר שלום חטוף, תפס במגבעתו ונמלט אל חבריו השומרים על מאה שערים.

*

שנתו של יהודה נדדה עליו כל אותו לילה גם מעבר לשעות שבהן שמר על השכונה החדשה ומקלו בידו. הוא התקשה להירדם. גרוש צעיר היה, בן־כפר בריא וחם־מזג שכבר ידע אישה, שנכנס בה בתול אבל היא היתה אישה מנוסה שכוחה במותניה, אלמנה ולה בת מבעלה, שערבים הרגוהו. הבחורה אפרת בעלת האיברים השופעים, שראה אותה ספק נאנסת בשדה, ובית התורפה שלה פעור לקראתו – העירה בו יצרים וערגה, גירתה את דימיונו. והוא שוב נזכר בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג־הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו, ושדיה הזקופים קיפצו לפניו והסעירו את רוחו. וגם צחוקה של האישה המופקרת מטרייסט, שגנבה את כובעו – וטילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה־למחצה, בתנועה מגונה, כדי לפתותו לעלות ולשכב עימה… ולא בגלל מראהו הנאה רצתה אותו אלא תמורת אתנן…

ובהאיר היום לא ידעה נפשו מנוחה. הוא שם מטבעות אחדים בכיסו, שאותם קיבל בשכר שמירתו, ושם פעמיו אל החצר העלובה ברובע, אל חדרן של האם ובתה. בדרך קנה צרכי מזון אחדים, ענבים אצל פלחית מחברון שישבה עם סלה בסימטה, גבינה ופיתה, כי שם לב שאצלן המזווה כמעט ריק והיה נדמה לו שהן קרובות לחרפת רעב.


הזקנה עדיין ישבה שפופה על השרפרף בחדר החשוך גם ביום, ואילו הבחורה אפרת בעלת העיניים המלוכסנות־מעט כשל תורכייה והשיער האדמוני – הסבה על הַמַּסְטָבָּה, אצטבת האבן הגדולה, המכוסה יריעות בגדים ושמיכות, ששישמה כנראה משכב לשתי הנשים הבודדות. יושבת כאילו רק לבואו של יהודה חיכתה. כאילו כישפה אותו, שיהיה שלה. היא סימנה לו בידה הענוגה שישב על קצה הַמַּסְטָבָּה, קרוב אליה, לקחה את ידו והניחה על שדה הערום, מתחת לחלוק, שד שהיה חם זקוף רוטט־קמעה. הוא תפס בפיטמה הזקורה כפיטם של אתרוג ומולל אותה באצבעותיו – ואז סובבה עצמה כלפיו ובלי לומר מילה הפשילה שמלתה מולו ופערה את הפתח הגדול שלה, את בית תורפתה שהיה עטור שיער אדמוני מסולסל וכאילו רטוב עדיין מאתמול וכולו שפתיים וקפלים חיים שנעים כעלי שושנים וכאילו מחכים לקלוט את אבר זכרותו של יהודה שיתחכך ביניהם באון בחרותו.

“מה הוא מחכה?” לחשה לו. “הזקנה אימי עיוורת וגם שמיעתה לא מה שהיתה.”

יהודה הוריד עתה בהיסוס את כף ידו לעבר ערוותה הרוטטת, כאילו עדיין מאתמול, משעת האונס, לא הפסיקה להיות מגורה ולהזדווג עם עצמה.

ואולם אפרת לא הניחה לו להשתהות הרבה אלא שלחה יד ושלפה את אברו ממכנסיו ועד מהרה היה שרוע עליה ותקוע עמוק בבית תורפתה העטור זר שערות אדמוניות מסולסלות ואינו חדל להתייפח לעומת האבר־זכרות שלו בטפיחות לחות מהחור העסיסי שלה עם כל פעימה.

“מה את נאנחת?” קראה הזקנה. “שוב את מזדווגת?”

“מה עלה על דעתך? אימא! אנחנו מתפללים!” ענתה אפרת תוך כדי שהיא סוחטת את אברו בעמקי מקום התורף המשתולל שלה.

“מה מתפללים? את… את… פרוצה את…”

“עכשיו יגיד…” הפצירה ביהודה בעודו בועל אותה.

“מה להגיד?”

“יגיד תפילה…”

“איזו תפילה? יש על התשמיש?”

“יגיד אשר יצר. יגיד מה שיגיד אפילו שמע ישראל… ורק שלא יברח ממני כי אני כבר לא היה לי בתוכי בחור כמוהו…” לחשה, “יתקע לי בבקשה על כל פעם שאימי ענב בשל בולעת…”

“היא פרוצה… דם תורכי זורם בעורקיה…” פלטה הזקנה.

“אל ישים לב לדבריה… רק יתפלל וימשיך,” צחקה פתאום בתוך עונתה, “כמו שהערבי אומר, אם היית יודע שהתפילה תעזור – הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא…”

ואכן, יהודה נענה לבקשתה של אפרת והחל אומר בקול רם, תוך ההזדווגות, כשאברו חופר בפלחים העבים של שפתי ערוותה שמגירים מולו נוזלים:

“בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם… אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ… נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים… גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם…”

“אמן!” נחרה הזקנה.

“אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם…”

“אמן. דם תורכי זורם בעורקיה… לכן לא מצאה לה בעל… זה גורל המשרכת דרכיה…”

“אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת… בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת…”

סיים יהודה. והשניים נרגעו לשעה קלה. הזקנה נראתה כנרדמת על שרפרפה לאחר שאכלה בתיאבון רב אשכול שלם מענבי חברון הגדולים, ענבי דַבּוּקִי צהובים־ירקרקים ארוכי צורה, וגם ציקצקה בלשונה –

ובינתיים היטיב יהודה את מעמד מכנסיו, אבל אפרת מיאנה להירגע. נוזליה המו בתוכה כאילו היא עומדת ללדת את תאוותה לאבר הזכרות שלו, שיחזור ויהלום בה וימלא אותה בשפיכת זרעו פעם נוספת. ואכן יהודה הצעיר לא התמהמה וחזר שוב על התפילה ועל טקס הטבילה של זכרותו בערוותה – מכניס ומוציא, מכניס ומוציא בתאוות אדירים כאילו פפריקה זורמת באשכיו, ואף היא התיזה כלפיו מפל־תאווה לוהט שמגיח מסתר מבושיה האדמוניים כמו מפתחו של גיהינום ומרטיב את הַמַּסְטָבָּה…

מואזין החל לקרוא למאמיניו ממינארט של מסגד סמוך.

ואז, כשנרגעו השניים בפעם השנייה, ומפל התאווה המגיר נוזלים של אפרת שכך, התעוררה הזקנה העיוורת נג’ימה־מירל’ה והחלה אומרת לחלל החדר החשוך־למחצה ובקול רם סיפור שאותו שמעה אולי בימי נעוריה בהרמונו של יזיד־ביי באיסטנבול בהיותה עדיין בעולת־תחת בלבד, או שכך חשבה לעצמה כי מרוב משמושי פילגשים ותשמישי סריסים היה קשה להבחין באוויר הבשום של ההרמון בין פנים ואחור, והלא יש שבתוליהן נבתקו באגודלי הסריסים עבי הבשר –


 

פרק עשרים ואחד: סיפור שמלת העץ והרעש

נג’ימה־מירל’ה השפופה, שענבי חברון הבשרניים עינגו את גרונה היבש, התעוררה מרבצה והחלה לספר, כאילו בה היה מדובר, ופניה העיוורות שלוחות כלפי מעלה בחלל החדר החשוך־למחצה וקולה רם כמו היא איזו נביאה זקנה שנותרה בעיר מימיה הקדמוניים:

"היה היתה בחצר הסולטאן בקושטא הבירה רועת אווזים קטנה. יום־יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם. מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים של הסולטאן מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

"לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. ‘אין אדם בעולם שיעזור לי!’ – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

"יום אחד עבר באחו חייט זקן, אשר בימי תפארתו היה שמו סניור עוזיאל בעל שם, והוא נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"‘מדוע את בוכה? ילדה יפה?’ שאל אותה סניור עוזיאל בעל שם.

"סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

"‘אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!’

"‘אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!’

"‘לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!’

"‘אבל אדוני עוזיאל רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!’

"‘לפנות־ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם.’

"הוציא החייט הזקן סניור עוזיאל בעל שם מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם הסניור באוויר ואיננו.

"חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

"המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון. וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים. המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – נג’ימה, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

"ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

"ולסולטאן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו. בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה. ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת־סולטאן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת־אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני־האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

"יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות־ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה נג’ימה עם להקת אווזיה. לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם. התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם. אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה – מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

"‘מי את?’ שאל.

"‘אני – אני, וזאת רק אני יודעת.’

"‘אל תדברי אליי בחידות. מי את?’

"‘אני נג’ימה, רועת האווזים של הארמון.’

"‘אני רוצה לשאת אותך לאישה, נג’ימה. את תהיי מלכה.’ אמר עמדי.

"‘חייט זקן סניור עוזיאל כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!’

"‘לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך.’

"חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב – ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה נג’ימה בשמלת העץ – וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטאן.

"‘אבּוּיִי, אני רוצה לשאת את נג’ימה לאישה!’ הכריז עמדי.

"כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, ‘בן־הסולטאן השתגע!’ – והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

"‘אני אוסר עליך לעשות שטויות!’ אמר הסולטאן. ועל הרועה נג’ימה פקד: ‘שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!’

"‘אבל נג’ימה היא נערה יפהפיה!’ התעקש עמדי.

"שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטאן אמר: ‘מה קרה לך, בני חבּיבּי? אתה רוצה להתחתן עם בול־עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפיה, ארשה לך להתחתן!’

"למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים נג’ימה עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות־ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה. אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"‘אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות.’

"‘איך?’

"האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

"‘אבל אני אטבע!’ נחרד עמדי.

"הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה־קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה. חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: ‘אני אעשה כדברייך!’

"למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו. לפנות־ערב ירדה נג’ימה לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים. כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את נג’ימה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת־העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את נג’ימה בזרועותיו החזקות – והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

"עלו עמדי ורועת־האווזים נג’ימה היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון הסולטאן ביילדיז קיוסק. לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה. ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה־הנסיכה נג’ימה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם –

" – וככה הוא יישא לאישה את אפרת בתי!" סיימה הזקנה המצומקת נג’ימה־מירל’ה את סיפורה, שלפה מעל צווארה קמיע ישן והושיטה אותו בידה, יד של עיוורת – לעבר משכבם של בתה אפרת ויהודה.

“ייקח, ייקח זה הקמיע של אפרת לוין מצפת – וישים אותו על צווארה של הבחורה לוין שלי, ותהיה זו לה מנחת אירוסין ממנו, שהרי הוא ממילא כבר פסול בתור גרוש מהדסה ההיא, ושום משפחה אונגרית חשובה בירושלים השחורה לא תרצה בו בתור חתן לבתה… ולכן תהיה לו בתי אפרת…”

וכשניסה לסרב לדבריה לא היססה לומר לו:

“אל ייתמם! הלא הוא, יוּדָה, הוא גמור, חַלַס, כבר אין לו ייחוס…”

ואז הסתלסלה שוב בחלל הרובע הירושלמי קריאת המואזין המוסלמי, ואפרת היפה ענדה על צווארה את הקמיע, שנגע עכשיו בפטמת שד חשוף צחור שלה שאותה מצץ קודם יהודה כמחפש בחלום שהיא תניק אותו במקום אימו המתה –

ושוב תפסה באברו שנתקשה מול החור הגדול שלה, כפה פעור של חיה רעבה –

וכשנגעה עטרתו בשפתיה דלתתא

החלה רועדת כולה וצורחת,

ועימה נתרעד החדר,

ונזדעזע פתאום גם הבית,

ומבחוץ נשמעו צעקות:

“יהודים… רעש… רעש… אָרֶץ תרעד… נוסו על נפשותיכם, יהודים, גוואלד! רעש! יהודים, שלא יהיו בתיכם קבריכם… שאָרֶץ לא תרעד עליכם… הכו על החטאים שלכם… חבר גנבים… הכול בגלל פריצוּת… בגלל עושקי דין יתום ואלמנה…”

יהודה משך עצמו מבית התורפה הפעור של אפרת השוכבת תחתיו אפרקדן על הַמַּסְטָבָּה המרופדה, לחה ורוטטת בקצב הרעד־בית שלה, גופה היפה מבקש להזדווג עימו עדיין באמצע ייחמתה, מפצירה באבר זכרות שלו, ממלמלת בתענוגה שהתגבר בזכות הבהלה – דברים מבולבלים על ירושלים שחורה ומשפחות חרדים וגם שֵׁדִים וכאילו דעתה מסתתרת עליה בגלל אביונה פחד קמע ורעש –

וכבר נופלות בחוץ אבנים מקירות מתמוטטים –

ונשמעות צעקות: “רעש יהודים רעש… פריצוּת…”

ויהודה נמלט.


ויותר לא חזר לאותה חצר, הגם שתאוותו הציקה לו מאוד בלילות ומעולם לא ידע אישה להוטה כמוה שכל הווייתה החור הלח עטור זר השיער האדמוני ולוהט כפתחו של גיהינום.


למזלה של העיר ירושלים – הרעש־אדמה הזה לא היה נורא כל כך ואף לא נרשם בתולדותיה כרעשים האחרים שפקדו אותה.


 

פרק עשרים ושניים: הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן [אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. – ממני, המלביה"ד]. אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני־החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי־נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.


לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד־ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא…"


המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

“מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!”


הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על־פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.


את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש־עשרה, בתו הבכורה של בעל־הבית, ר' מנחם־מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.


חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב, וחיי היו מקבלים תפנית חדשה, חיובית וטהורה.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ־ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.


לא עברו ימים רבים וקרובת־משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה…

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן־איכרים חסון־גוף ועז־נפש שקולות כנגד “מגרעותיו” – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן־ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

למזלו של יהודה איש גם לא ידע על המקרה שהיה לו עם אפרת לוין, שהיתה מופיעה אצלו בחלומות עם הקמיע שלה ומבקשת למשוך אותו אליה, אל בית התורפה שלה ומקור חרפתה. מאז רעידת האדמה שהזדווגה ממש לבריחתו ממנה, לא היה לו שום קשר עימה, וגם נזהר בזה כי כאמור גם כך היה לו שם מפוקפק למדי. והיה עליו גם להתגבר על רגש הרחמים, כי חשש שאולי נידונו השתיים לחרפת רעב, ואין הסיוע של האח־הדוד, החייט ר' יחזקאל לוין, מספיק להן.

*

את החופה של לאה בת השש־עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לאחר ימים, כאשר יהודה ולאה כבר לא בחיים, הגיעה לצאצאי משפחתם בפתח־תקווה כתובתה של לאה, שנשמרה אצל משפחתה ב“מאה שערים”, ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש־עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה“מופקר”? איש במשפחה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה גם לא ידעו. – ממני, המלביה"ד].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.


יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים־לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר־רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

“אביך ואבי, והעי”ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל־ניסיון, וקצת רואה־שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. “החיים בכפר, בארץ־ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד.”

“מדוע אתה מספר לי זאת?” שאלה לאה.

“אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף־על־פי שהיא אשת־חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!”

“מה, רק רב לא תהיה?” ענתה לאה, “יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי…”

“אם אני כזה,” הפסיקהּ יהודה, “אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?”

“אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!”

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.


[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, “שר החוץ” של “נטורי קרתא”, בדירתו הקטנה בקומה שנייה בבתי אונגרן בירושלים – הוא היה אחיינה של סבתי לאה ראב, אמר לי ר' ישעי' בעברית בהומור הונגרי: “כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!” – ממני, המלביה"ד].

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת־זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך, ולא להתנפל עליה בסערה כאילו כבר אישה מנוסה היא בחיי אישות.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ“ט, עדיין 1878. – ממני, המלביה”ד], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.


 

פרק עשרים ושלושה: חפירת הבאר הראשונה

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי־נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי־מכר מאושרים על־ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין־וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן־הארץ היחיד בחבורת “העולים החדשים” הללו וידע לדבר ערבית – היה יד־ימינו של ר' דוד במשא־ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי־נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת “נוּמֶר” (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים־לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

“אל תדאג, לאזאר,” אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. “הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו־ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר־רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה. יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו.”


גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

“קראת לי ובאתי.” פתח יהודה.

“בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח־תקווה שלנו.”

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף־סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי־הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

“רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?”

“לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש…”

“ומהי?”

“אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?”

“בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס.”

“סרסורי־הקרקעות ביפו גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש־למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע.”

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

“כאשר נעלה על אדמתנו,” אמר לר' דוד, “תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח־תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטמפלרים ‘רפאים’, ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה.”

“הלוואי בני,” אמר ר' דוד לצעיר. “אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה.”

“תזכה ותראה, אני בטוח.”

*

את ראש השנה [תרמ“ט, שלהי 1878. – ממני, המלביה”ד] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ־ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי־עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי־מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: “איש תחת גפנו ותחת תאנתו.”

אבל בבית־הכנסת נדו לו רבים מבני־ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו־בכורתו לבחור־גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת־נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני־החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני־העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות־קרקע שאינן בנמצא.

“הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!” – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. “עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבִֶּרְס, הערבים?”

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה אשתו הצעירה, מלאזאר אביו ומשאר בני־משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח־תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון־אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון־מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות־צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע־איכרים רחב־שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי־אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום־אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש־אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר. יהודה חזר להיות לבוש כבן־אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית־אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי־ירייה, כמו במבצר.

“מי גר כאן?” התעניין יהודה.

“אף אחד לא גר כאן,” ענה חג' סלאמה. “ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!”

“מה קרה להם?”

“לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ’ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג’ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ־בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!”

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל־אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח־תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים־חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ־ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי־ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

“זאת הדרך היחידה?” שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל־עַסַל [גיא הדבש, לימים בני־ברק. – ממני, המלביה"ד], עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה־יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

“אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים,” אמר יהודה, “הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!”

“הכול מאלוהים!” אמר חג' סלאמה. “כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן־חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל.”

“ואם לא?”

“מעליש, מה לעשות? חבל על הסוס!”

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ־אִל־הַוַּה [שפירושו – שער הרוח, ובעתיד רמת־גן.­ ממני, המלביה"ד]. חג' סלאמה היה מעיף מבטי־חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות־הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

“מה קרה?” שאל יהודה.

“לא עלינו, לא עלינו,” מילמל חג' סלאמה, “בגבעות של באב־אל־האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים־בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני־כלבים ארורים!”

“הה!” קרא לפתע יהודה.

“מה קרה?” נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

“שם דבר. חזור!” קרא לעברו יהודה. “סתם התלוצצתי.”

“אתה אל תפתח פה לע’וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג’ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן.”


עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ’מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל־שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי־שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק־מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה־צהובה שהשתרעה לכל מלוא־העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס [הוא מבצר אפק, החָרב כיום. – ממני, המלביה"ד], הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס־אִל־עֵין [ראש העין], והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני־כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח־תקווה: אוהל־מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. [הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית־מערבית של כיכר המייסדים. – ממני, המלביה"ד]. מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי־יום.

“ברוך הבא לפתח־תקווה!” קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. “הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות.”

“מה קרה?” חשש יהודה.

“הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה.”

“טוב,” אמר יהודה. “נמשיך לחפור בעצמנו.”

“איך נדע לחפור באר?” שאל ר' דוד.

“יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר.” אמר יהודה. “והוא ילמד אותנו לעשות במו־ידינו כל עבודה נחוצה.”

“כן? ומיהו? מה שמו?”

“הניסיון.” השיב יהודה.


וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן־דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת־כסף נוספת על המוסכם עימם, “בקשיש”, גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב־לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב־לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת־ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח־תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה“מסמר” הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

“מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים,” ליגלג רגנר וקבע: “אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות.”

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני־טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי־אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי־אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ־ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי־העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר־חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.


 

פרק עשרים וארבעה: התלם העברי הראשון

סוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878. על המושבה החל לרדת גשם. החברים הצטופפו בבניין לבני־הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח־תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על־ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

וכך היה. באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה־צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש [שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל“ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל”ט, 26 בדצמבר 1878. – ממני, המלביה"ד].

רגנר, ענק שמן וטוב־לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות־אונים, לעיתים חתוכות־למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן־דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

“כאשר צעדתי ברגל מהונגריה… לארץ־ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי… במושבה… ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה… תחית שמיים אלה… חברים… עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון… שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים… וזאת לאחר שנעדרנו מארץ־אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה… ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”

“אמן!” ענו בני־החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר־התורה בהקפות של שמחת־תורה בבית־הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח־תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי־בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות־מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על־פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי.

בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.


סוף


תל־אביב, 1974–1978

תל־אביב, 1989, 1991–1995

פריס, אפריל–מאי, 2000

ירנטון, אוקספורד, מרס–יולי, 2003

תל־אביב, 2004–2013


* * *

 

ד“ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב”והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, “והארץ תרעד”, הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של “הרומן ההיסטורי”, כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה־19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג “בשיחזור” ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה בחייט בן־ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד־ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד“ר משה גרנות [”חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה־19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו…הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין אחוז בכל חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב“גסויות” הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק…) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל“פורנוגרפיה”). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, “כדרכה” או “שלא כדרכה”, כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?

מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל…עז) בעולמו של הרומן “והארץ תרעד”?

לדעתי, הריהו בראש וראשונה אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של “שבירת הכלים” הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן – שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו“השבור” (נג’ימה־מירל’ה ובתה אפרת) כבר “שבורות” בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, “מסעותיי עם נשים”, שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה “מתוקן”, היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, “חוטף” הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות־הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו“צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן” (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה“דוחה” הזה מסמן, להבנתי, את המצב “הקרוע” והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות “בארץ הקודש הפרועה והמבודדת” שהוא “אינוס ואבדן הבתולים” ותיאור “גס” ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה “מבלי שתדע זין של גבר.” זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או… נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23–24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על “פרעות צפת, 1834”, פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, “שלא כדרכה”, המתואר במלים בוטות (עמ' 63–65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72–74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי “מקולקל” המימד המיני, מגיעה שנת 1837 “והעיר היתה לחרדת אלוהים.” צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב“חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל” (פרקים 8–13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת “שתי נשותיו” כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד־ביי רווי החטא, וגואל את נג’ימה־מיר’לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ… גבר (עמ' 142–143). כלומר, כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של יודה (יהודה) ראב בן ה־17 לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין “שבקדושה” אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת.

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו“נועזים”. ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע שטמפפר למנהיגי “כולל אונגארן” גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג’ימה־מירל’ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק־אונס ספק־מין־פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע “מציל” אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב“חיי אישות”.

עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב“חפירת הבאר הראשונה” ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה כבר ניתן גם לחרוש את “התלם העברי הראשון” וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.


“אז מה תגידי, למשל, על הספר ‘המושבה שלי’, המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין ‘גסים’ ו’זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?”

כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:

אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.


* * * *

אהוד: בשום מקום ב“המושבה שלי” לא נזכר שם פתח־תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של “המושבה שלי” אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס־זינגר שהם אנשים בשר־ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף “והארץ תרעד” – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את “והארץ תרעד” מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל־יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.


[מתוך “חדשות בן עזר” גיליון 913, 30.1.14]


* * * *

יהודה ראב: “בירושלים שהיתי שנתיים ימים. ימים אפורים של שיממון ואפס־מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עליי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאילו קיעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימיי בחוץ־לארץ. אל חיי ‘גלות’ לאמיתה. [– – –] הוטל עליי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להיכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שכוב במיטתי כאשר גנבו ממני את בגדיי האירופיים למען איאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף נכנעתי ולבשתים.” (“התלם הראשון”, עמ' 46).

המלצות קוראים
תגיות