בתוך הטרקלין יושבים הם, כל בני הבית, ומשוחחים.
הבת, היושבת אצל החלון, מקפלת מעט את המסך ומבטת החוצה.
– למה הנך מתבוננת כל כך הרבה החוצה? – שואל האב.
– הס, אבי! – אומרת הבת, הנה איזאק מאירוביץ עומד פה על המפסעה1 אצל ביתנו. כנראה, נמלך הוא בלבו, הַיכנס לביתנו אם לא.
– אורח הגון! – קראו כל בני הבית, ילך לעזאזל!
– ומה? – שאל האב, העבר את ביתנו?
– האינך שומע – ענתה הבת ביאוש – הלא חולץ הוא בפרוזדור את הערדלים… הוא נכנס.
הוא נכנס! אמרו כֻלם באי־רצון.
– ובודאי גם ארוחת הצהריים יאכל אתנו… – כועסת בעלת הבית.
– ארוחת הצהרים עוד יאכל! – כועס האב.
* * *
– צפרא טבא! – אומר מאירוביץ בעברו את הסף בגִלוי ראש.
– צפרא טבא! צפרא טבא! עונים כֻלם בפנים מסבירות – אורח הגון! אורח הגון!
– בודאי אין לכם פנאי עתה לקבל אורחים – אומר מאירוביץ.
– חלילה! – עונים כֻלם, איך אפשר שאין פנאי לקבל אורחים ועוד אורח הגון כמוך, שבכל עת ובכל שעה חביב אתה עלינו.
– האמֵן לנו, אדוני מאירוביץ, כי כבר התגעגענו עליך – אומרת בעלת הבית.
– מאד נעים! עונה מאירוביץ.
– ומדוע באמת לא בִּקַרת עת רבה כזאת בביתנו? – שואלת הבת.
– פנאי לא היה לי, רזא פבלובנא, מצטדק מאירוביץ. אקוה, כי תסלחו לי!
– אי אפשר למחול על דבר כזה – אומרת רזא.
אבל עתה לא נניחך עוד, עד שתאכל אתנו ארוחת הצהרים, אומרת בעלת הבית.
– בודאי אתנו תאכל ארוחת הצהרים – אומר גם בעל הבית.
-
מפסעה – מדרכה. ↩