בתוך הטרקלין יושבים הם, כל בני הבית, ומשוחחים.

הבת, היושבת אצל החלון, מקפלת מעט את המסך ומבטת החוצה.

– למה הנך מתבוננת כל כך הרבה החוצה? – שואל האב.

– הס, אבי! – אומרת הבת, הנה איזאק מאירוביץ עומד פה על המפסעה¹ אצל ביתנו. כנראה, נמלך הוא בלבו, הַיכנס לביתנו אם לא.

– אורח הגון! – קראו כל בני הבית, ילך לעזאזל!

– ומה? – שאל האב, העבר את ביתנו?

– האינך שומע – ענתה הבת ביאוש – הלא חולץ הוא בפרוזדור את הערדלים… הוא נכנס.

הוא נכנס! אמרו כֻלם באי־רצון.

– ובודאי גם ארוחת הצהריים יאכל אתנו… – כועסת בעלת הבית.

– ארוחת הצהרים עוד יאכל! – כועס האב.

* * *

– צפרא טבא! – אומר מאירוביץ בעברו את הסף בגִלוי ראש.

– צפרא טבא! צפרא טבא! עונים כֻלם בפנים מסבירות – אורח הגון! אורח הגון!

– בודאי אין לכם פנאי עתה לקבל אורחים – אומר מאירוביץ.

– חלילה! – עונים כֻלם, איך אפשר שאין פנאי לקבל אורחים ועוד אורח הגון כמוך, שבכל עת ובכל שעה חביב אתה עלינו.

– האמֵן לנו, אדוני מאירוביץ, כי כבר התגעגענו עליך – אומרת בעלת הבית.

– מאד נעים! עונה מאירוביץ.

– ומדוע באמת לא בִּקַרת עת רבה כזאת בביתנו? – שואלת הבת.

– פנאי לא היה לי, רזא פבלובנא, מצטדק מאירוביץ. אקוה, כי תסלחו לי!

– אי אפשר למחול על דבר כזה – אומרת רזא.

אבל עתה לא נניחך עוד, עד שתאכל אתנו ארוחת הצהרים, אומרת בעלת הבית.

– בודאי אתנו תאכל ארוחת הצהרים – אומר גם בעל הבית.