ראש הממשלה מצא לאחרונה נוסחה יפה להסביר את “המהומות”: זו לא מלחמה על שטחים ועל גבולות – זו מלחמה על הקיום.

כעת הכל ברור. אין כאן מלחמתם של הפלשתינאים על שחרור עמם – אלא רק “אלמנטים מתפרצים” המתנכלים לקיום היהודי. שום התקוממות. שום עם. שום התנערות – טרוריסטים אנטישמיים מתכוונים לבטל את הקיום היהודי.

מוכר היטב הוא תיאור לוחמי־חירות־עמם כטרוריסטים נפשעים – וכל לוחם־חירות־עמו לשעבר צריך לזכור. אלא שהוא, רק את עצמו רואה כלוחם־חירות והאחרים הם פשוט טרוריסטים נפשעים.

ולעקרו של דבר, מי הוא בעצם המאיים כאן על הקיום? מי מדבר היום ובקול רם ובפומבי על טרנספר, על גירוש, ועל דיכוי ההתקוממות? מי כאן הכופר לא רק בתביעת עם את עצמאותו, אלא כופר גם בעצם קיומו כעם, ומודה רק ב“אלמנטים המתפרצים”, המאײמים על הקיום, צועק על איום לקיומו?

מוטב שיירד ראש הממשלה מן הנוסחה היפה שמצא לו. לא הקיום היהודי על הפרק, ומסוכן להפיח אש בפחד היהורי לקיומו.

הסכנה האמתית איננה אלא דווקא בנסיון הזה להעמיד קיום מול קיום – או קיומו או קיומי – במקום החוכמה להעמיד קיום על־יד קיום.

קיום כנגד קיום פירושו עוד מוות. קיום על־יד קיום פירושו עוד חיים.

קשה מדבר    🔗

הערבים עושים את האינתיפאדה שלהם מסיבות שלהם. ויהודים מנסים לדכא להם את האינתיפאדה מסיבות שלהם. ועד כאן הכל מובן.

אבל לא מובן למה כל זה לא מעניין אף אחד בארץ. שומעים על זה כמו על מזג האוויר, קשה אבל אין מה לעשות. עור עבה צמח לנו, לא להרגיש ולא להתרגש. מתרגלים. פשוט מתרגלים.

מתרגלים. לא נורא. מתרגלים לכל. מתרגלים גם למעשים הקשים שעושים הכובשים לנכבשים, לאחר שהנכבשים עשו מעשים קשים לכובשים. אין מה לעשות. מתרגלים.

לולא שההתרגלות הזו איננה רק היפטרות מטירדה לא נוחה. היא תחילתה של אחת המחלות הקשות ביותר. מחלה שאם לא מטפלים בה בתחילתה, קשה להירפא ממנה אחר־כך, בלי לעבור מדורי גיהנום.

ההתרגלות לאדישות המוסרית ולתשישות האומץ היא התרגלות שהזמנים האחרונים זוכרים היטב לאן הובילה, וער לרקבון עמוד השדרה. עמים גדולים וחזקים נפלו במחלה הזאת, באירופה, באמריקה הדרומית ובאפריקה ואיפה לא.

בכל מקום שהתגלתה המחלה הכל התחיל תמיד בהתחמקות הידועה: “זה לא עסקי”. או “מה אני כבר יכול לעשות”. ובמזמור הידוע: יש שומרי סדר – שישמרו הם, ויש שומרי חוק – שישמרו הם. ואותי עזבו. אני הולך לים.

בתחילה זו רק שתיקה. רואים עוול ומחרישים. ואחר כך זו שתיקת “מה־לעשות – כך הוא העולם”. ואחר־כך כבר מאוחר. זה כבר בפנים. המגפה בעיצומה. ולא ייפטרו ממנה בלי רעידת אדמה.

כי שחיתות שמתרגלים אליה איננה רק העמקת העוול, אלא היא מקמוק נפש האדם. עד שנעשית לסמרטוט. כעת ײכנע האזרח לכל משטר זדון ויפחד מצל עצמו. כעת הוא חולה אנושות. הדוגמאות מרובות וידועות. כך התחיל תמיד. ואיננו יוצאים מן הכלל, “זה לא עסקי” היא תסמונת מחלה קשה מדבר.

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.7.88; פורסם ב’דפי ריב', תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח–1988