א    🔗

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העליה דרשו חברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על ה”קטנות“, ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המיפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או־או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמאלי, – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי־פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המיפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה, והרעיון ייהפך לפראזה ריקה ונבובה, לריוויזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחוליתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור יניקה, והענף פורש לכל עבר ורוח; גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

נזכור איך צמחה תנועתנו. עלו לארץ צעירים וצעירות ללא מקצוע וללא נסיון בעבודה. באו לארץ דלה ושוממה, שמישקה מפגר, תרבותה ירודה וחייה הציבוריים נסוגים. הם מצאו כאן שוק עבודה זולה, פועלים מעוטי־צרכים, נתונים לעושק ולשיעבוד בלי־מצרים. כאן נפגשו עם אחים מקשיחי־לב ומתקלסים, אשר איבדו את אמונתם ומשאת־נפשם שהעלתה אותם בזמנם לארץ. התנועה אשר בה דגלו הצעירים האלה – התכחשה והתנכרה לשליחיה הנאמנים, כי לא הבינה לרוחם. הארץ היתה נתונה תחת משטר פרוע ורקוב, ללא בטחון החיים וללא הגנה על העובד. ובחוסר כול, בלי כל אמצעים חמריים ובלי כל עזרה חברתית באו הצעירים, וגם דרכם לא היתה ברורה לפניהם. רק דבר אחד היה להם: רעיון גדול ורצון גדול אשר ידעו להתמכר לו באמונה ובעקשנות – רעיון העבודה ורצון־העבודה.

ודבר זה עמד להם להתגבר על חולשת עברם, על חוסר נסיונם, על משטמת בעלי־הבית, על התחרות העבודה הזולה, על הירידה המוסרית של הישוב. רעיון־העבודה הכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת והצמיח מחנה עובדים רב־יכולת ואדיר־השפעה. בחורים ובחורות שלא טעמו מימיהם טעם עבודה נעשו לחקלאים מנוסים וכבשו מקצועות־עבודה אחרים והקימו משקים אשר שינו את פני החקלאות בארץ, יצרו נכסים וערכים כלכליים ותרבותיים אשר הרימו את כבוד הישוב וערכו בעם היהודי, צרו צורות־חיים־וחברה חדשות אשר היו למופת, הנחילו את רעיונם לתנועה הציונית כולה, הכריחו את בעל־הבית היהודי המתנכר להיזקק לעבודה עברית ולגול על־ידי כך את חרפת הישוב, חייבו את הממשלה למתן חוקת־עבודה חדשה, התווּ את הדרך לפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, הקימו בארץ את הארגון הכלכלי והפוליטי הגדול ביותר בישוב – את אירגון העובדים, התיצבו בראש המלחמה של הישוב על זכויותיו ותביעותיו הפוליטיות, וזכו להקים בארץ ובגולה דור חדש אשר ימשיך את פעולתו בישוב ובציונות. כיבוש הדור החדש והקמת ממשיך נאמן למפעלו בארץ – זה היה אולי הניצחון הגדול ביותר של הפועל היהודי בארץ. “החלוץ” בגולה והנוער העובד בארץ הם הכיבושים היקרים ביותר של תנועתנו. אין כיבוש אחר שיעיד כמותם על חיוניותה, ערכה וכוחה הפנימי של תנועת־הפועלים בארץ.

אולם תנועה זו לא הגיעה עדיין לגמר בישולה. אנו עומדים בראשית דרכנו, ושר ההיסטוריה עומד עלינו ודופק: צמח ועלה, צמח וגדל! אנו קרואים למאמצים חדשים למען קיים את השליחות שלשמה נוצרנו. יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מיפעלנו, עם חיזוק הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם ההסתערות החדשה מצדנו לחידוש העליה וההתישבות – אנו מצוּוים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ולסרס את תכנה ההיסטורי בפרוצס ההגשמה.

הגשמת הציונות פירושה ביצוע שתי תמורות יסודיות בחיי העם העברי: א) מעבר האומה מפיזור לקיבוץ־גלויות בארץ המולדת; ב) מעבר האומה התלושה מקרקע ומעבודה – לחיי עבודה על אדמת המולדת. שתי התמורות הללו כרוכות זו בזו, ואין האחת אפשרית בלי רעותה. לא ייהפך העם היהודי לעם־האדמה־והעבודה בארץ לא־לו, ולא ישוב העם לארצו אלא אם ישוב לאדמה ולעבודה. בגולה אין תיקון יסודי לאומה תלושה ודוויה, ובארץ אין מקום לאומה בלי תיקונה בעבודה. מתוך חוסר חיים בריאים ומתוך אי־אפשרות אובייקטיבית לקיום נורמאלי בגולה, נולדה התנועה הציונית, ורק מתוך מעבר המונים לחיי עבודה ועמידה על קרקע, עתידה הציונות להתגשם. התמורה הגיאוגרפית הפוליטית מותנה בתמורה הכלכלית־החברתית. המוני החנוונים, הסוחרים ואנשי הרוח היהודים לא ייקלטו ולא יהוו כאן אומה טריטוריאלית עומדת ברשותה אלא אם ייהפכו להמוני־עובדים. זוהי התמורה הכפולה, המוכרחת, הטבועה במהותה הפנימית של הציונות המתגשמת.

תמורה זו, במידה שהציונות מתגשמת, גוררת אחריה חילוף־משמרות סוציאלי בציבוריות העברית. המעמד הבעל־ביתי, שעמד במשך דורות בראש האומה, יצר וקבע את ערכי־העם וראה את עצמו כעם היהודי כולו, נדון לכליה בתור מנהיג האומה והגמונה, המבטא את צרכיה ומכוון את פעולתה. בתוקף ההגיון הפנימי של התמורה המוכרחת הקשורה בהגשמת הציונות עולה וצומח מעמד חדש, מעמד העובדים, הממלא בארץ את השליחות הראשית של האומה בפרוצס תחייתה.

המעמד הבעל־ביתי, שלא רק בהכרת עצמו אלא גם בהכרת ההמונים היה זהה עם העם היהודי, כי ידע במשך דורות לטפח את עניני העם, לדאוג לצרכיו, להגן על כבודו ולהיות לו לפה בספרות, במדע ובאמנות; המעמד הזה אשר שימש מופת ומטרה לשאר המעמדות ושאב לתוכו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים והמוסריים של האומה – יכול היה לשמור על ההגמוניה החברתית שלו בגולה, בתוקף העמידה הדלה ותלושה של ההמונים. במידה שהציונות מתגשמת, וכוח העבודה – הציר העיקרי בהגשמת הציונות – עולה וצומח, הולכת ומתבלטת יותר ויותר מעמדיותו הצרה של בעל־הבית, שעניניו המעמדיים מתנגדים לעתים קרובות לעניני העם. הציונות המתגשמת מסירה את המטרה הלאומית מעל ראש בעל הבית ומגלה את מערומיו המעמדיים.

הציונות אינה מתגשמת בחברה לא־מעמדית ואינה יוצרת מלכתחילה מישטר סוציאליסטי, שאין בתוכו ניגודים מעמדיים. בחברה החדשה הצומחת בארץ קם גם מעמד של רכוש, ומעמד זה מסוגל – בתנאים מסוימים למלא גם תפקיד חיובי ומועיל בהגשמת הציונות. אולם אינו מסוגל יותר להזדהות עם האומה, לעמוד בראשה, להיות לפה למשאלותיה וצרכיה ההיסטוריים ולעצב את עתידה בדמותו ובצלמו. תפקיד זה הוטל על מעמד הפועלים, המתהווה בארץ.

ב.    🔗

העליה של מעמד הפועלים לגדולה לאומית, התנשאותו לדרגה של בא־כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העובדה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו. לא בכל ארץ הגיע מעמד הפועלים לשלטון. יש ארצות שהשלטון נשמט מידי הפועלים לאחר שנכבש על־ידיהם לזמן־מה. אולם גם בארצות שהבורגנות שלטת בהן עדיין – אין שלטונה נשען עוד כבדורות הקודמים על ההכרה המוטעית ביסודה, שהיתה מושרשת זמן רב בלב העם, כי הבורגנים והעם הם היינו הך. הבורגנות נדחקת יותר ויותר על־ידי מעמד הפועלים למצב של מיעוט מדכא, שעניניו עומדים בסתירה גלויה לצרכי הרוב המדוכא. לעומת זאת נהפכת תנועת־הפועלים יותר ויותר לתנועת־עם. במקום הבורגנות שריכזה סביבה במשך דורות את רוב שדרות העם, הולך מעמד הפועלים ומאחד תחת דגלו את ההמונים הרחבים, גם אלה שאינם בני מעמדו. ממעמד מתבדל ומבודד, כאשר הופיע בראשית תנועת־הפועלים, הוא נהפך לגרעין מרכזי של העם. נקודת־הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לעניני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העליה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית – תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי־הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה פוליטית.

עליית מעמד־הפועלים היהודי בגולה נתקלה בשני מעצורים שחסמו לפניה את הדרך: חוסר חיים ממלכתיים עצמיים וחוסר בסיס כלכלי. למרות הפאתוס הריבולוציוני הרב של תנועת־הפועלים היהודית, ולמרות כשרון־אירגונה הגדול – נבצר ממנה לכבוש לעצמה עמדה מרכזית בחיי העם ולהטביע את חותמה על המחשבה הציבורית וההכרה הלאומית.

בגולה תפסה ותופסת העבודה מקום עלוב ודל בחיי העם. מקורות־העבודה העיקריים כמעט נסתמו לגמרי בפני הפועל היהודי. העבודה העברית מצומצמת במלאכה ובפינות נידחות. המצב הירוד של העבודה דילדל בהכרח את עמדת הפועלים וצימצם את אפקו. רק באמריקה, מתוך פרוליטריזציה המונית שבאה בעקבות ההגירה ההמונית, הצליח הפועל היהודי לבצר לעצמו עמדה חשובה, כמעט מרכזית, בציבוריות ובעתונות היהודית. וגם שם הולכת עמדה זו ומתרופפת, בעקבות הדיפרוליטריזציה המתגברת עם הפסקת זרם ההגירה.

בארצות מזרח־אירופה לא הצליח מעולם הפועל היהודי להיות לכוח לאומי. לפעמים, בתקופת מהפכה, מילא הפועל היהודי תפקיד חלוצי חשוב בתוך תנועת־הפועלים הכללית, אבל השפעתו הפנימית על חיי העם היהודי היתה דלה ורופפת. השפעת הפועל היהודי כמעט שלא יצאה מתחום מפלגתו ואגודתו המקצועית.

אפקה הלאומי של תנועת־הפועלים־היהודית, כפי שנתבטאה ב“בונד” – אירגון־הפועלים ההמוני היחיד בקרב יהודי מזרח אירופה – היה ונשאר צר ומוגבל; ולאחר שלושים שנות־קיום לא עלה בידה לצאת מתוך ד' אמות של ענייניה המצומצמים, בשעה שפועלי העמים מסביבה הפכו להיות כוח לאומי מכריע, או גם שליט, ושינו ביסודו את גורלו ההיסטורי של עמם. תנועת התחיה הלאומית, אשר היכתה גלים רחבים בחיי העם היהודי, כמעט שפסחה על הפועל היהודי. לא רק שהפועל לא ידע להתיצב בראשה, אלא גם לא הבין להיאחז בה, לרומם אותה ולהתרומם אתה. הפעולה הפוליטית הרחבה רבת־ההמונים שנעשתה מדי פעם בהזדמנויות היסטוריות מתאימות – לא הונהגה ולא כוּונה על־ידי הפועל היהודי, כי אם על־ידי בעל־הבית. בתוך עם מחוסר קרקע, משולל חיים ממלכתיים עצמיים ונטול בסיס כלכלי איתן בעבודה – לא יכול היה הפועל היהודי להתרומם לדרגת מעמד מדריך ומנהיג. הוא לא הגיע אפילו לדרגת מעמד מאוחד בתוכו ושליט על עניניו. בלי אופק לאומי, בלי אחריות היסטורית לגורל עמו, בלי דאגה רצינית לעתיד, לא היה לפועל היהודי בגולה הדבר המוסרי הנחוץ למען לכד אותו לחטיבה חברתית אחת. ההגמוניה הרעיונית, הפוליטית והחברתית בחיי העם בגולה – נשתמרה בידי הבעל־ביתיות היהודית. הפועל נשאר מבודד בקרן־זוויתו המעמדית, המצומצמת והצרה בתוקף בסיסה הרעוע והצר של העבודה בחיי העם בגולה.

ג.    🔗

הציונות פתחה לעבודה העברית אפקים חדשים ושינתה את עמדתו ההיסטורית של הפועל היהודי במערכת החיים הלאומיים. על הפועל העברי בארץ הוטל לצאת מקרן זוויתו המעמדית הצרה ולהתיצב בראש המהפכה העמוקה, שהציונות מיועדת לחולל בחיי העם וביסודות קיומו. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית הוצג הפועל העברי בארץ בפני אחריות היסטורית לאומית, בפני תפקידי־בנין ארציים, בפני תעודות ממלכתיות עצמיות.

שאלת העבודה העברית בארץ־ישראל אינה שאלה מעמדית, כי אם שאלה ציונית, השאלה הציונית. תכנה הכלכלי של הגשמת הציונות אינו אלא הבטחת אפשרות העבודה לעם היהודי בהיקף ארצי. הערך הכלכלי של העבודה בקיום העם קובע את הערך החברתי של הפועל בחיי העם. הגשמת הציונות מתנה ומחייבת את עלייתו של מעמד־הפועלים בארץ לגדולה לאומית. מעמד הפועלים בארץ ממלא את שליחות האומה בדרכה לגאולה; הוא משמש גרעין – ולא צר – של האומה החדשה; עתידו ועניניו של מעמד־הפועלים זהים עם עתידם ועניניהם של המוני־העם הרחבים אשר יעלו ויקלטו בארץ רק מתוך התאחזותם בעבודה.

אפקו הפוליטי והסוציאלי של הפועל בארץ, מאווייו התרבותיים, פרצופו המוסרי, שונים תכלית שינוי מאלה של הפועל היהודי בגולה. עמדתו האחראית והמכרעת בהגשמת הציונות קובעת את אפיו, מחשבתו ולוח ערכיו של הפועל. הפאתוס הסוציאלי של הפועל היהודי בגולה, שאוב ממקור המרירות והזעם של ציבור עלוב־גורל וחדל־אונים. עמדתו הפוליטית היא של אופוזיציה מושבעת ל“כלל ישראל”. הפאתוס הסוציאלי של הפועל בארץ נובע מתוך שאר־הרוח של כובשי הארץ. הכרתו המעמדית מוארה באור חזון־הגאולה. הוא אינו מתנכר לערכים ולקנינים ההיסטוריים של העם העברי אלא שואף לכבשם ולרשתם. דרכו הפוליטית היא¹ לא התבדלות מכלל האומה אלא עמידה בראשה. בהתאבקויותיו ובמלחמתו, בכיבושיו וביצירתו הוא רואה לפניו את עתידו ההיסטורי: להיות ממעמד עובד לעם עובד. זהו יעודו הלאומי של מעמד הפועלים.

ברלין, ה' בתשרי תרצ"א