ספר ראשון
א. הַנָּדִיב־הַסַּבָּל 🔗
בימים ההם, בעת אשר הלורד ג’ורג' גרדון בא בברית היהדות – ויחשבוהו למשגע; בעת אשר, למרות נבואות הסופרים הגדולים, מנעה אנגליה מן היהודים היושבים בקרבה כל זכיות האזרחים, מלבד הזכות היחידה – לשלם את המסים הרבים והשונים בעתם; בעת אשר העתון “Gentleman’s Magazine” חשב לו לחובה קדושה לחרף ולגדף את “הגרים הנבזים” בלי הרף; בעת אשר נשואי היהודים נחשבו לעשויים שלא כדת, ולצואותיהם ועזבוניהם לטובת בתי־ספריהם לא היה כל כח על פי חקי הארץ; בעת אשר לוּ קם חוזה עתידות והתנבא לימי “הפרימרוֹז”1 (Primrose) אסרוהו בלי ספק בזיקים, בבית המשגעים, אף כי לא נמנע פִּיט (Pitt) משמע לעצת בנימין גולדסמיד בשיחותיו הפרטיות עמו וישם לב לחות דעתו על דבר ההלואות החיצוניות, – בימים ההם, ימי היות רבי טֵבֵלי שיף הרב לעדת ישראל, והדוקטור פַלק, האַשָׁף הקדוש לקבלה המעשית, היה מכֻבד מאד ב“וֵילקלוז סקוֵיר”, ומחבר המנגינה “מות נילסון” היה עוד משורר צעיר במקהלת בית־הכנסת הגדול – אז באחד מימי האביב הבהירים יצא מבית הכנסת ההוא ביחד עם המון המתפללים אחד מעמודי התָּוֶך לעדת האשכנזים – יוסף גרובסטוק שמו. גִּחוך קל רחף על שפתי האציל־היהודי וילקוט־בד גדול נשא תחת זרועו.
בבית הכנסת נשאו ביום ההוא רנה ותפלה לאלהי מרום, אשר שלח עזרתו מקדש להוד מלכותו וירפאהו ממחלתו האנושה. המקהלה שרה מזמורים יפים וקול החזן הצטַין ביחוד בצלצולו הנעים בהתפללו בנגינה מעוררת לב לשלום “המלכה האהובה שרלוטה”. אל התפלה ההיא, אשר נערכה לכבוד מושלי הארץ, נאספו ובאו רבים מבני הספירות העליונות, המוקירים רגליהם מבוא לתפלה פשוטה הערוכה רק ליושב בשמים. על כן מלאה הפעם חצר בית הכנסת המון קבצנים לבושי סחבות עד אפס מקום בחצר התֵּיאטרון המלאה לה רכבים לבושי מכלול.
זה היה אספסוף קבצנים היותר שפלים ומזהמים, אשר העירו גֹעל נפש בלב רואיהם בזקניהם הפרועים ובשערותיהם הארכות והסבוכות, שלא נדמו כלל אל התלתלים העשויים בטעם המּוֹדה של הימים ההם. אמנם החבורה הקבצנית הזאת כבר החליפה ברֻבה את הבגדים הארכים, שהביאה עמה מן הגיטו הגֶּרמני, במכנסים קצרים עד הברכים ומעילים עם טורי כפתורים ככל אשר ילבשו יושבי לונדון. כי מה יעשה העני הנודד מארץ אל ארץ, בראותו כי שמלתו האחת לעורו כבר בלתה מעליו? הלא אם יאבה או ימאן יקבל עליו גזרת המוֹדה השוררת בארץ־מגורו החדשה, אם אין ידו משגת לעשות לו בגד חדש. רבים היו מתניהם חגורים במטפחות בעלות צבעים שונים ומקלותיהם בידיהם, כמו היו נכונים בכל רגע לעזב את ארץ גלותם וללכת את ארץ אבותיהם. זוהמת הפנים, אשר לא רֻחצו זה ימים רבים, הוסיפה עוד עצב ויגון קודר על מראיהם המעורר חמלה. אמנם לא בשנאתם הטבעית לנקיון הם נמנעים מרחץ את פניהם, כי אם בחפצם להבליט יותר את כל שפלות מצבם המורה. הפנים המזהמים הלא יעידו כמאה עדים על תלאות הגוף ועצבון הרוח של בעליהם; אף אין איש בעולם, אשר ידע להראות ולהבליט כל כך בחריצות את כל נגעיו ופצעיו כאשר ישכילו לעשות זאת מצֹרעי איטַליה ונֶכַאֵי־קונסטַנטינופול. אך הקבצנים המצוינים בכשרונם נמנעים מהשתמש באמצעים גסים כאלה. בין האספסוף ההוא נראו גם קבצנים עם משקפים כחולים על חוטמיהם, למופת חותך על מחלת עיניהם. רק הקבצן העוֵּר לגמרי, אשר עמד בלי נוע בין יתר אחיו ולא שָׂם לב אל כל אשר יֵעשה מסביב, – רק הוא לא מצא לנחוץ לרַקלֵם את מומו הגדול, אשר נודע היטב לעדה הרחמניה שהריקה לו תמיד גשם נדבות די מחסורו והותר. בכלל יכלה החבורה הזאת להֵחשב ל“ערוגת הפרחים” של כל החברה הקבצנית בישראל, אף כי רק זעיר שם נראה איזה קטוע־יד המניע את שַׁרְוֻלוֹ הריק באויר ואיזה קטוע־רגל הדופק בקב שלו על רצפת החצר.
אך ראו הקבצנים את יוסף גרובסטוק התנפלו עליו מסביב ויברכוהו כלם יחד בקול גדול. אך הוא הלך לו במנוחה שלמה הלוך ועבור תחת זרם הברכות, אשר נתך עליו מסביב. ובת־צחוק מלאה רצון הופיעה על שפתיו.
כאשר הגיע הנדיב אל שערי הברזל אשר בקצה הרחוב, מקום שם חכו מרכבות מפֹארות לבעליהן העשירים היושבים בחלקי העיר הרחוקים, עמד רגע על מקומו; ובהעיפו את עיניו הבוחנות על פני המון הקבצנים המביטים אליו מסביב, שלח את ידו לאט אל ילקוט־הבד אשר נשא אתו. והקבצנים כמו נקפאו כלום בתוחלת ממֻשכה ויביטו בתאוה עזה אל הנדיב אשר אִחר להוציא את ידו הפתוחה, למען התענג דַּיּוֹ על מצבו הרם, מצב נדיב־לב, בין אחיו העניים המיחלים לחסדו.
וזאת לדעת, כי במאה השמונה עשרה, זמן ספורנו זה, לא היתה עוד בין היהודים באנגליה מפלגה בינונית. כל עדת היהודים נחלקה אז רק לשתי מפלגות: לעשירים ולעניים. ויען כי העשירים היו עשירים מאד, והעניים – עניים מאד מאד, על כן כאלה כן גם אלה הכירו את מקומם הראוי להם. גם יוסף גרובסטוק הכיר את מקומו ויהי מרֻצה מאד ממצבו הנעים ברגעים ההם. זה היה איש טוב לב ובריא בשר, בעל פנים מסבירים, סַנטרו הכפול היה מגֻלח למשעי וכל מראהו כלו אומר כבוד ואצילות. הוא היה לבוש בגד ירוק, יקר ערך ויפה מאד, ועל חזהו התנוצצו שני טורי כפתורים כתומים ומבהיקים, ומבעד הצוארון הרם כחקת המוֹדה, אשר לכתנתו המגֻהצה. המוסב בענק רחב ולבן כשלג, נראה צוארו הבריא והאדמדם. מתחת לכובעו היפה נראה הַקַּפְלֵט2 עם מקלעת השער על ערפו; זו האחרונה נחשבה בימים ההם לאפיקורסות, אבל רק להלכה.
וגרובסטוק מִשמש בילקוטו רגעים מספר ויוציא ממנו תכריך־ניר קטן, ובבדיחות דעתו מצא לטוב לפניו להושיטו לא אל הקרובה אליו, כי אם אל היותר רחוקה מן הידים הפשוטות אליו מסביב. הִתוליו בכלל לא הצטינו כל כך בדקותם ופעולתם לא נעמה כלל.
זאת היתה תכונת האיש, אשר אליו היו נטויות הפעם עיני העדה המרודה והרעבה כאל שמש צדקה, אשר מרפא וחֹם וחיים בכנפיה. הקבצן אשר אֻשַׁר לקבל את הנדבה הראשונה קרע בידים רועדות מקצר־רוח את תכריכו וימצא בו זָהוּב; ובטרם הספיק עוד להוציאו כלה מחתולתו וכבר נודע לכל בני החבורה, מלבד הזקן העור, כי הואיל יוסף גרובסטוק לנדב היום זהוב, זהוב לגלגלת. והנדיב הערום לא דבר דבר, אף קפץ את שפתיו הנעות מעט כמתאפק משחוק. במנוחת נפש הביא את ידו שנית אל ילקוטו, ובהוציאו עוד תכריך קטן נתנהו הפעם ביד היותר קרובה אליו. הפנים הזועפים אורו רגע משמחה, אך כעבור רגע קדרו מאד ויפיקו פחד ויאוש יחד.
– אין זאת כי שגית, אדוני, הלא נתת לי רק פֶּנִי אחד! – צעק הקבצן.
– יהי נא לך, ידידי, לתשורה על ישרת לבך – ענהו גרובסטוק במנוחה שלמה, כמו לא שם לב אל הצחוק הגדול אשר פרץ מפיות כל הנצבים שמה. אך הצחוק העלז נעלם פתאם משפתי המקבל השלישי בקרעו את תכריכו הכפול ומכֻפל וימצא בו מטבע קטנה בת ששה פֶנְסִים. אז הבינה כל החבורה כי לא באופן פשוט חפץ הנדיב הגדול לחלק את נדבותיו הפעם, כי אם בגורל – והתעוררות הרוחות גברה עוד יותר בעדת הקבצנים.
וגרובסטוק מוסיף לעבוד עבודת הצדקה במנוחה ובגאון. הנה הוא מוציא תכריך אחר תכריך מבלי שום לב אל העינים הרבות התלויות אליו בתאוה עזה ומביטות בחרדת לב אל כל תנועה מתנועות ידו הנדיבה. מטבעות זהב היו במספר קטן מאד בילקוט־הגורלות, ובנפול אחת מהן בגורל נָכֶה אחד קטוע־רגל גדלה עליצותו כל כך עד אשר התחיל לרקוד ברגלו האחת.
הקבצן העור, אשר קבל רק חצי פֶני, לא ידע כלל מה רע ומר “גורלו” הפעם, אך התפלא מאד למה זה כרכו את פרוטתו בניר.
וגרובסטוק, המוסיף להפיל את גורלותיו אל הידים הפשוטות אליו, לא יכל עוד התאפק וימלא גם הוא צחוק פיו מדי מלאו ידי הקבצנים בנדבותיו הנעלמות, אף התענג מאד וישמח בכל לב על המצאתו המחֻכמה. אל החלוקה החדשה במינה נלווּ המון מחזות יפים ומלבבים מאד, אשר לא התענג עוד עליהם מיום עמדו על נדיבות; לעיניו עברו לרגעים פנים מפנים שונים, פנים מאירים ומגחכים, פנים קודרים וזועפים, ובעלי הפנים האלה מניעים לרגעים את ידיהם בעז בלוית קריאות של עצב או של שמחה וברכה. זה היה באמת מחזה יקר ומלַבב, אשר שִׂמח ויענג מאד את לב האציל אהוב ההצלחה אשר לא ידע עצב ודאגה מעודו וגם אהב תמיד לעשות טוב וחסד.
אף כי רב היה מספר הקבצנים, רבו עוד יותר מספר הגורלות בילקוטו של גרובסטוק; הידים הפשוטות כלו והם לא כלו, ונדיבנו גם הוא לא חפץ לחלק בפעם אחת את כל גורלותיו, אשר עִנגו כל כך את לבבו. אז סגר גרובסטוק את פי ילקוטו, אשר כחש וידל מאד, וילך לו לאט לאֹרך הרחוב. פניו הפיקו מנוחת נפש וגאון פנימי, וצעדיו היו מדודים כיאות לאיש רם המעלה כמהו; ובהתהלכו כה לאטו על פני הרחוב עם אוצר נדבותיו נִדמה לאניה גדולה ומפֹארה המלאה לה משא אבני חפץ ופנינים ומשוטטת על פני גלי מנוחות לאור קוי השמש, אשר יעטפוה מסביב. מן הרחוב ההוא שם פעמיו לרחוב “שדי גודמן”, ששם ביתו היפה. ולבבו היה סמוך ובטוח, כי הודות לרוח־היום הנעים פָּגוֹש יפגשוהו עוד המון קבצנים ברחוב ונדבותיו הנשארות בילקוטו עוד תעברנה כלן אל כיסיהם הנקובים. ואמנם חשבונו לא הטעהו הפעם, כי בטרם עבר עוד צעדים מספר, ראה והנה איש מוזר במראהו לבוש קרעים עומד לנגדו.
בראש המעבר הצר ההולך לרחוב “ביביס מרק” עמד נשען אל אחד העמודים איש גבה־קומה, חבוש כובע סרוח וזקנו השחור והרחב כסה את כל חזהו. ואך הביט גרובסטוק אליו הכיר וידע כרגע, כי אחד מאחיו בני עמו תראינה עיניו. אז שלח ידו כמו בבלי דעת אל ילקוטו ויוצא ממנו תכריך־ניר קטן ויתנהו לאיש הזר.
האיש הזר לקח מידו את נדבתו בתודה; ובמנוחה שלמה החל לפתח את התכריך הנתון לו. נדיבנו נִכסף הפעם לדעת מה עלה בגורל הקבצן הזה. פתאם ראה כי פניו השחרחורים שחרו כעננה הרת רעם ועיניו הפיצו ברקים.
– ארורים יהיו אבותיך מקברותם! תקיאם האדמה מקרבה ושדי שחת יפזרו את עצמותיהם לרוח! – הרעים הקבצן בקולו ויחרק את שניו הלבָנות. – הלהתל בי באת הנה?
– סלח נא, בשם ה', סלח נא! – גמגם האציל הנפחד במבוכה. – אני חשבתיך ל – ל – לאחד העניים.
– ועל כן באת אלי להכלימני?
– לא, לא! האמינה לי, כי חפצתי לעזרך בנדבת כסף, הוסיף גרובסטוק לגמגם; ומבוכתו גדלה עוד יותר ופניו האדמים אדמו כשני. האמנם חטא הפעם בשגגה לתת נדבה לאחד המיליונירים הלבוש כאד מדלת העם? לא! גם בעד ענני מבוכתו וחמת מתנגדו ראה יראה ברור דמות קבצן אמתי לנגד עיניו. כי מי זה, מלבד קבצן, יחבש לראשו כובע־סמרטוט כזה, אשר, כנראה, כבר חלו בו ידי עקרת הבית להטליאו ולפארו במטפחת לבָנה? מי זה מלבד קבצן לא יבוש להתהלך ברחובות עיר בחָזִיָה פרוּפָה רק עד החצי? ואם יאמר ללמד עליו זכות כי אך מחם היום פתח את כפתוריו, הלא יוסיף להתפלא על המעיל העב כשמיכה עם טורי כפתורים הגדולים התלוי לו מעל לקפוטתו הארכה המגיעה עד קרסולי היצור הנִּפְלֶה הזה. ואחרי כל אלה הנה כל אשר עינים לו יכיר כרגע, כי לא לו נתפרו הבגדים הפרועים האלה, כי אם מכתף איש אחר עברו אל בעליהם זה. ואולם מבלי שים לב אל הסחבות הבלות ואל אופן תפירתם המוזר, התאם התאימו הבגדים האלה באופן נפלא אל גו בעליהם הנפלה בתמונתו ובכל תנועותיו, אשר יכלו למשך עליהן גם עיני הנפשות הענוגות והרכות במעיני הישועה, אשר לא ראתן עינו מעודו. זקנו השחור והפרוע התרומם עד שערות ראשו השחורות כעורב, ופניו המפיקים עז היו מוסבים במסגרת שחורה; ממעל להפנים הארכים ומחדדים מעט מלמטה השתרע מצח רחב, אם לא רם, המכסה בקוצות שער, אשר הציצו מתחת לכובעו הגדול; שתי עינים גדולות המתנוצצות בחוריהן העמקים הפיצו מבטי גאון מבעד לגבותיהן השחורות והעבות; מביניהן התרומם אף ארך וחד שראשו היה כפוף מעט מעל לשפתיו האדמות, אשר האדימו עוד יותר מבינות לשער שפמו וזקנו השחורים. בידו הימנית אחז האיש מטה־אֹרֶן פשוט ועב.
וככל אשר הוסיף להתבונן אל האיש המוזר והנפלה הזה, כן הוסיפה תמונתו לעשות עליו רשם עמק, עד אשר לא יכל לשאת עוד את מבטי זעמו החודרים קרב ולב ויסב פניו ממנו.
– האמינה לי, כי חפצתי רק לעזרך – הוסיף גרובסטוק במרך־לב.
– וככה אתה עוזר את בני עמך העניים! – קרא הקבצן בזעם וישלך את התכריך ישר בפניו. התכריך נגע אמנם בחטמו, אך הנגיעה היתה קלה כל כך, עד כי הבין כרגע פשר הדבר: התכריך היה ריק. במספר הגורלות, אשר היו בידיו לחלק לעניי אחיו, היה גם אחד ריק לגמרי, והתכריך הריק הזה עלה בגורל הקבצן הזועם הזה.
עזות הקבצן עוררה את גרובסטוק מעט ממבוכתו; החרפה הזאת הכעיסתהו מאד, אך התאפק הפעם מהשיב לו כגמולו. לבו הטוב גבר על כעסו, ובפנים נכלמים החל למשש בכיסו להוציא ממנו “כתר”; ובמצאו את אשר בקש עמד רגע שקוע במחשבותיו. הוא חשב, כנראה, כי גם נדבה כזאת איננה מספקת עוד לכפר פני איש בעל שאר רוח כזה. לא בכסף נמאס יצדיק את נפשו בעיניו, כי אם בהתגלות לבו יתקן הפעם את המעות; ואת חובתו זאת מהר לעשות, אמנם כאיש היודע את ערכו.
– אתה נבל ועז פנים מאין כמוך, – קרא אליו בגאון, – ובכל זאת אחשב לי לחובה להגיד לך, כי בבלי דעת הכלמתיך. כן, בלי דעת ובלי כל חפץ, יען כי לא עלה גם על לבבי לחשוב שאין בתכריך הזה מאומה.
– אם כן אפוא סוכנך הוא, אשר גנב ממני את כספי, – נהם הקבצן בקצף, – אתה מסרת לו לכרֹך בניר את נדבותיך בעד העניים, והנבל הזה לקח את כספי ושם בכיסו – הגנב, הפושע, ארור יהיה לפני ה' איש החמס המרבה הונו משוד עניים!
– הנני רואה כי לא הבנת את דברי, – ענהו הנדיב רכות, – אך לשוא תאשים את מי שיהיה, כי אני בעצמי כרכתי את נדבותי הפעם.
– אתה בעצמך? אם כן אפוא איככה זה לא ידעת כי לא היה בו מאומה? ואיככה זה מְלָאֲךָ לבך להתל באחיך האביון באופן אכזרי כזה?
– אבל שמעני נא עד אם כליתי לדבר את דברי! – קרא גרובסטוק כנואש. – דע לך, כי בתכריכי ניר אלה היו גם מטבעות כסף, גם מטבעות נחשת, ורק אחד מהם היה ריק, והתכריך הריק הזה בא לידך. עיניך הרואות אפוא, כי רק מזלך הרע אשם בדבר הזה.
– מזלי הרע! – שנה הקבצן את דבריו בכעס גדול, – לא, לא מזלי הרע, כי מזלך אתה הרע אשם בזה. לא אני הוצאתי את הגורל מילקוטך. ואתה הטרם תראה בדבר הזה אצבע אלהים ליסרך שבע על חטאותיך, בעשותך לך מחזה שעשועים להתענג על מחסור אחיך וענים הנורא כאשר התענגו הפלשתים הרשעים לראות בצחוק שמשון. כן, המקרה אנה לידך לעשות טוב וחסד, אך ה' לא מצאך ראוי והגון לפניו וימנעך מעשות חסד לאיש אשר כמוני. סורך לך אפוא מעל פני, רוצח!
– רוצח? – מה זה, מה זה אמרת?! – קרא הנדיב בקול פחדים, בשמעו כי הצחוק התמים הזה יֵחָשב לו לעון גדול מנשוא.
– כן, רוצח! הלא כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: “כל המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים”. ואתה האם לא חפצת להלבין את פני ברבים? הלא כל העוברים עלינו שחקו ולעגו לי לוּ ראו את הנדבה אשר נתת לי.
דבריו אלה הרעישו מאד את לבב הגבאי־הראשי לבית הכנסת; הוא חש, כי גם בטנו רגזה מפחד.
– האמנם? – רָטַן3 גרובסטוק בקול תחנונים – האמנם שפכתי דמי אחי העניים? לא! האם לא פזרתי ונתתי להם מכספי אשר עמלתי בו?
– הלא זה הוא הדבר, כי פזרת את כספך רק להנאתך הפרטית, – ענהו הקבצן קשה. – ומה נאמר במדרש? “גלגל הוא החוזר בעולם; לא מי שהוא עשיר היום יהא עשיר גם למחר, כי אם מי שיעלה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, כמה דאת אמר: כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים; ואומר: אל תרימו למרום קרנכם, תדברו בצואר עתק”.
והקבצן־הלמדן הביט אל העשיר האמלל בגאוה ובוז כאחד מנביאי קדם בהרעימו קולו על מלך עריץ. והנדיב הפושע היה נבוך כל כך מתוכחתו הקשה, עד כי לא העז גם להביט בפני שופטו הרם. כה עמד רגעים מספר ויתופף באצבעו על צוארונו הגבוה מבלי דעת איך ובמה להצטדק.
– אך איש רע לב אתה – קרא לאחרונה בחמו. – שקר הדבר! לא להנאתי ולתענוגי עשיתי זאת. כי אם לכבוד אבינו שבשמים. ידעתי כי הגלגל החוזר בעולם איננו חוזר מעצמו, כי אם בידי יושב מרום, על כן מצאתי לטוב לפני לעזוב את מעשה צדקתי בידי ההשגחה העליונה, והיא תבחר למי הזהב, למי הכסף, למי הנחשת ולמי התכריך הריק, אשר שמתי בילקוטי. ומלבד זאת הן אך אל דעות הוא ידע מי הוא הנצרך באמת לתמיכתי, על כן אך בו בחרתי לחלק את נדבותי ועליו השלכתי יהבי, ככתוב: “השלך על ה' יהבך”.
– הוי, אפיקורוס! הוי, מנאץ ה‘! – הרעים עליו הקבצן בקולו. – התאמר עוד לגלות פנים בתורה שלא כהלכה? הידעת מה שכתוב הלאה במזמור ההוא? “ואנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם”. בוש והכלם – אתה הגבאי בבית הכנסת הגדול! הנך רואה אפוא, כי ידעתיך, יוסף גרובסטוק. האם לא התהלל באזני שמש בית הכנסת, כי נתת לו גיניאה על נקותו את נעליך? העלה על לבבך לתת גם לו אחד מגורלותיך? חלילה! אך את העניים תרמס ברגליך, את אלה הנעלים רב יתר מאיזה שמש נקלה, הראויים באמת לתמיכה. אבל דע לך, כי בוא יבוא היום, אשר יקח ממך ה’ את אוצרו הטוב ונתנו למלוים אחרים הטובים ממך, כי “מלוה ה' חונן דל”. אתה אינך בן נאמן לעם ישראל.
הדרשה הארכה הזאת נתנה די זמן לגרובסטוק להתעורר ממבוכתו ולשוב למנוחתו ולהכרת ערכו.
– לוּ ידעתני באמת, אז ידעת כי לעתים קרובות מאד אני “מלוה ה' מהוני”, – ענהו גרובסטוק במנוחה. – אם יש את נפשך לחקור ולדרוש על אדותי, פנה לך לא אל השמש, כי אם אל “קוראי התהלים” בבית הכנסת. שאל אותם והגידו לך, כי לא אשיב ריקם פני עני ואביון הפונה אלי ולעזרה. וגם עתה, מבלי שים לב אל החרפות והגדופים אשר דברת אלי בעזותך, הנני נכון לפתח לך את ידי ולהעניק לך מטובי, אם יחסר לך דבר־מה.
– “אם יחסר לי דבר מה!” – שנה הקבצן את דבריו בכעס, – היש דבר אשר לא יחסר לי?
– היש לך אשה ובנים?
– אכן, נוקשתי באמרי פי. האשה והבנים הם כל הוני, אשר חנני ה'.
– ההון הזה לא יחסר גם לעני אחד – העיר גרובסטוק בגחוך־ערמה.
– אמנם כן – ענה הקבצן קשה. – העני ירא את ה' ושומר כל חקיו ומצותיו; על כן ישתדל לקחת לו אשה בנעוריו ואשתו כגפן פוריה באהלו הדל. לא כן העשיר! הוא איננו חרד לדבר ה', על כן לא ימהר לבוא בברית הנשואים.
– האמנם? – קרא גרובסטוק בצחוק. – הא לך אפוא גיניאה בשם אשתי; ויען כי אתה אינך אוהב, כנראה, לנקות נעלי אחרים, קח מידי עוד גיניאה אחת.
– קבל נא מפי תודה בשם אשתי, – קרא הגבצן בגאון.
– טוב תעשה כי תודני בשמך אתה, לאמר: הגידה לי מה שם האיש אשר אכבד לדבר אתו.
– שמי – מנשה בואֶנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה, ענה מנשה בגאוה.
– אם כן, ספרדי אתה – קרא הנדיב.
– הלא כל תוי פני יעידו בי על מוצאי הרם, כאשר יעידו בך פניך כי אתה – אשכנזי. זאת לי הפעם הראשונה, אשר אקבל נדבה מאיש אשר לא מגזענו הוא.
– האמנם? – קרא הנדיב, אשר חש ברגע ההוא, כי הנצחון אשר האיר פניו אליו רגע שב ויעזבהו ולשון איש ריבו רוממה.
– הטרם תדע, כי עדתנו עשירה ונכבדה רק יתר מעדתך? – הוסיף הקבצן. – ולמה זה אמנע את אחי מעשות עמדי צדקה וחסד? ומה גם כי יש בינינו עשירים במספר רב. ואך לעתים רחוקות יוכלו להתענג על מעשה הצדקה. בעדתנו רבים הם הסרסורים, הסוחרים בתוצאות הודו המזרחית.
– אבל הן גם אני עשיר מפורסם ושמי נמנה בין גדולי הסוחרים בארצנו. שסע גרובסטוק את דבריו.
– אפשר הדבר; אבל עדתך עודנה צעירה מאד, ועוד טרם הספיקה להכונֵן כראוי ולבצר עמדתה והשפעתה. הן מספר עשיריה מצער מאד כמספר הצדיקים בסדום החטאה. הלא נודדים אתם כלכם ותמול בואכם הנה מירכתי הגיטו הפולני והגרמני לא כן אנחנו תושבי הארץ זה שנות מאות; אבותינו היו לתפארת בחצרות המלכים, ועל פיהם יִשַׁקּוּ כל עסקי הנסיכים; בהולנדיה היו אך הם המניעים גלגלי סחר הארץ. מקרבנו יצאו כל משוררי ישראל, חכמיו ומלֻמָדָיו המהללים. אם כן אפוא היכל תוכל עדתך – אספסוף גרים גרורים המחללים את כבודנו בעיני עם אנגליה – להדמות לעדתנו? אנחנו מכבדים שם ישראל בעמים, ואתם מבזים ומחללים אותו. על כן אנחנו מביטים עליכם כעל ה“ערב הרב” אשר עלה עם אבותינו ממצרים.
– הבל הבלים – קרא גרובסטוק בכעס עצור. – כל בני ישראל אחים המה.
– הלא אח היה גם עשו ליעקב – ענה מנשה בגאון. – אך היה שלום; אני ממהר ללכת אל השוק. אתם, העשירים, הבן לא תבינו והרגש לא תרגישו מה טוב ומה נעים לאיש עני ואביון לאחז בידו שקלי זהב, הוסיף מנשה בגחוך מעורר חמלה, אשר החליש כרגע את הרושם הרע, אשר עשו דבריו הראשונים על רוח גרובסטוק הסוער והנכלם. אז זכר, כי לא טוב יעשה את העני הרעֵב העומד לנגדו, אשר במעונו הדל מחכה לו בכליון נפש משפחתו העניה והרעבה כמוהו.
– לך לך אפוא, לך מהר, – ענה ברוח נדיבה.
– שלום. אקוה כי עוד נפגש ונתראה יחדו, – אמר מנשה; ובהניעו מעט בראשו לקראת איש חסדו הלך לו ברגלים מהירות לאֹרך הרחוב, הלוך ודפוק במטהו הגדול על רצפת האבנים.
וגרובסטוק נצרך גם הוא ללכת בדך אשר הלך בה מנשה. אמנם לא היה לו כל חפץ ללכת בעקבות הקבצן ולהתבונן אל המעשה אשר יעשה, אבל לא מצא גם לנחוץ לסור מן הדרך ההיא רק יען כי הקבצן הולך בה, ומה גם בראותו כי איננו חוזר לאחוריו להביט אליו ואל הדרך אשר הוא הולך. עתה בהשאר גרובסטוק לבדו זכר את ילקוטו ואת גורלותיו; אך לא מצא עוד כל חפץ להשתעשע בצחוק התמים הזה. רגשי הרצון והמנוחה הנעימה חלפו עברו מקרב לבבו ורוח כהה מלאה רגשי נחם לקחה עמדתם; ובפגשו הפעם קבצנים בדרכו לא הלך עוד לבו אחרי גורלותיו, כי אם שלוח שלח את ידו הפתוחה ישר אל כיסו המלאה ויעניק להם מטובו.
וככל אשר הוסיף גרובסטוק להתקרב אל השוק כן רבו הקבצנים על כל צעד, וכן הוסיפו הידים הריקות להפשט אליו מסביב; והוא מלא את הנפשות הנענות האלה רצון. בשוק ההוא לא היה קונה דבר מלבד דגים, שהיה “מבין” ובעל טוב טעם בהם, ועוד דברים קלי ערך, אשר רכש לו רק למען עשות צדקה וחסד למוכריהם העניים. גם ביום ההוא קנה לו המון דברים וחפצים שונים אשר לא מצא בהם כל חפץ: סכריות, תופינים, וָוֵי נעלים, משרקים ועוד דברים קלי ערך כאלה, אשר השאיר את כלם בשוק ההוא למזכרת לאחיו הדלים. פתאם ומבעד האספסוף המתנגש ומתנגח לפני תריס חנותו של אחד הדַּיָּגים נראתה לעיניו אֱלָתִית4 לא גדולה, אבל שמנה וטובה מאד. עיניו התנוצצו רגע, על שפתו הופיע גחוך נעים וידיו החלו לפנות לו דרך בין ההמון הסוער אל תריס החנות. בראות הדיג את פני גרובסטוק המאירים האיר גם הוא את פניו בצחוק־חן וישתחוה לעמתו בהדרת הכבוד.
– שלום, יונתן, – קרא גרובסטוק ברצון. – מה מחיר האלתית? אני חפץ לקנותה ממך.
– סלח נא, אדוני, – נשמע פתאם קול מבין ההמון, – אני כמעט שקניתי אותה בעדי.
גרובסטוק נבהל מאד. הוא הכיר כרגע את הקול הקשה – הלא הוא קול מנשה.
– רב לך דבר הבלים, די־קוסטה, – קרא הדיג. – הטרם תבין כי לא תשיג ידך לשלם לי את מחירה? ומלבד זאת הלא רק אחת היא לי האלתית הזאת היום, הוסיף הדיג להגדיל תשוקת הקונה החדש, וממילא מובן כי לא אמכרה בפחות משתי גיניאות.
– קח לך את כספך! – קרא מנשה בבוז וישלך על התריס שתי מטבעות זהב, אשר צלצלו באזני הדיג כמנגינה נעימה מאד.
כל הנאספים שמה היו כמֻכֵּי תמהון, ובלבב הנדיב התחוללה סערת קצף וקנאה על הקבצן החצוף הזה. פניו אדמו כדם. רגעי מספר עמד על מקומו מבלי נוע ומבלי דבר דבר ועיניו היו נטויות על האלתית, המתנוצצת בקשקשותיה לאור השמש כמו לעגה לו ולאולתו.
– שלח את האלתית אלי, יונתן, – קרא בכעס עצור, – ואני אתן לך במחירה שלש גיניאות.
– סלח נא אדוני, – קרא מנשה שנית, – אחרת המועד. פה שוק ולא מכירה בפומבי. ומבלי הכנס בוכוחים אחז בזנב הדג וימשכהו אליו.
– אתה! – נתן עליו האציל בקולו ועיניו הפיצו אש. – אתה – אתה־בליעל! איככה נועזת לקנות אלתית!
– אתה הוא בליעל! – ענה מנשה. – ומדוע לא אקנה את האלתית? ההיה עלי לגנוב אותה?
– אתה גנבת את כספי, נבל, גנב!
– רוצח! שופך דם! האם לא נתת לי את הכסף ברצונך הטוב בשם אשתך? הנני דורש ממך להודות כרגע באזני כל הקהל הזה כי שקר טפלת עלי.
– ואני אומר לך, כי נוכל נבזה ועז פנים אתה! אתה – קבצן נעלה – חוזר על הפתחים בעל אשה ובנים, איך לא ידעת בֹּשת לפזר שתי גיניאות, שתי גיניאות שלמות, כל הונך בתבל, על מותרות כאלתית?
מנשה הרים אליו גבותיו העבֻתות בתמהון־תם.
– ואם לא אקנה לי אלתית בהיות בכיסי שתי גיניאות – ענהו הקבצן בתמימות, – מתי אוכל לטעום טעם אלתית טובה כזאת? אמנם צדקת בדבריך כי אלתית תחשב למותרות לאיש כמוני; היא יקרה מאד. אבל הנני מבטיחך כי לעתים רחוקות מאד תשיג ידי לפנק את בשרי במותרות כאלה.
בדברים האלה, אשר נאמרו אמנם בגאוה ועז, נשמעה גם תוגה חרישית, אשר הניחה מעט את רוח האציל הזועם. עתה הודה גם הוא בסתר לבבו, כי דברי הקבצן אינם בלי כל יסוד, אף כי בשכלו הוא לא היה יכול להבין ולרדת לסוף דעתו של הקבצן הזה. בכל זאת לא נחה דעתו עוד. ידוע ידע כי הוא צריך להָשִׁיב וכי יש מה להשיב על דברי מתנגדו המצֻינים אמנם בהגיונם הנפלא; אך כאשר לא נמצאה לו התשובה הדרושה החשה בפנים נזעמים.
– בשם אשתי, – הוסיף מנשה בהניעו את האלתית בזנבה – הנני מבקשך לכפר פני ולהסיר את החרפה אשר נשאת על שמי הטוב באזני האנשים האלה. הנני דורש ממך שנית להודיע קבל עם, כי בחפץ לבבך נתת לי את שתי הגיניאות האלה בתור נדבת איש עשיר לאחיו העני.
– אמנם כן, אנכי נתתי לך את שתי הגיניאות האלה – גמגם גרובסטוק במבוכה. הוא הרגיש את עצמו נלחץ אל הקיר, וישתומם מאד על הדברים הפשוטים האלה, אשר לא היה להם כל ערך לוּ יצאו מפי איש אחר, ובצאתם מפי הקבצן הנפלה הזה יש להם ערך מיוחד.
– אודך הפעם בשם אשתי, – ענהו מנשה במנוחה. – האלתית תנעם לחכה מאד, אף היא יודעת לצלותה באופן שאין כמוהו. עתה הנני לשרתך, אדוני, ולהקל ממך משא הילקוט הכבד, אשר עתה אין לך חפץ בו עוד, ובו יקל לי לשאת את האלתית לביתי.
בדברים האלה הוציא במנוחה שלמה את הילקוט מידי בעליו וישם בו את האלתית השמנה. ראשה הציץ מפי בית כלאה ויפץ מבט קר ומלא הִתול על כל הנאספים שמה.
– שלום, אדוני הנכבדים! – הוסיף מנשה בקול ידידות וישתחו לכל עבר.
– חכה נא רגע! – צעק הנדיב בהתעוררו ממבוכתו. – הנה לקחת לך את ילקוטי, אבל הילקוט איננו ריק – עוד נשארו בו נדבות קטנות העולות לסך הגון.
– לאשרי ולאשרך יחד, אדוני, ענהו מנשה בקול עלז. – אתה תמָּנע משפך עוד דמי אחיך כמים, ואני אנצל מרגשי הנֹּחם המציקים לי על הוציאי את כל נדבתך לקנות את הדג הנחמד הזה. כן, עתה ידעתי, כי הרעותי לעשות בפזרי את כל כספי לדבר הזה.
– אבל – אבל – גמגם גרובסטוק.
– בלי כל “אבל”, אדוני! – שסעהו מנשה בהניעו את הילקוט באויר. – עתה ידעתי להוקיר ולכבד את ישרת לבבך, אחרי אשר הואלת להודות באזני כל הקהל הזה, כי בלא צדק הכלמתני; ועל כן הנני נכון גם אני להשיב לך כגמולך ולהודות באזני כל הנאספים על עון פזרנותי, אשר הוכחתני עליו בצדק. אמנם הסכלתי עשות בתתי את שתי הגיניאות במחיר הדג הזה, ומה גם כי איננו שוה במחיר רב כזה. ועתה לכה ונלכה יחד – עוד דבר לי אליך, הוסיף מנשה וירמז בידו אל גרובסטוק בהתקרבות גדולה, כאשר ירמז איש לרעהו ומכרו מאז. והאציל הנדיב לא יכל למרות את פיו וילך אחריו מבלי סרב הרבה.
– מה זה חפצת לדבר אתי? – שאל גרובסטוק בפנים נזעמים.
– הרואה אתה, – התחיל מנשה לדבר בידידות, – חפצתי להזהירך לשום עין על כיסך לימים יבואו. זה האיש יונתן הוא, פשוט, שודד בצהרים. זאת האלתית אשר קניתי ממנו איננה שוה שתי גיניאות; חי אני, כי איננה שוה! לולא חפצת גם אתה לקנותה, הנני בטוח, כי מכרה לי בעשרים וחמשה שילינג; אך בראותו אותך הרבה הנבל במחירה. על כן הנני מקוה כי תשיב לי את הנזק, אשר הסבות לי בבואך, ואם ימָּצא בילקוט פחות משבעה עשר שילינג תמלא לי בטובך את חסרוני.
הדרישה החדשה הזאת הפליאה כל כך את לבב הנדיב, עד אשר כל רגשי הכעס והחמה אשר בערו בקרבו עוד לפני רגע נדפו כמץ לפני רוח.
– ידעתי, כי גֶ’נטֶלמַן אתה היודע להתהלך עם אחיו העניים ברוח נדיבה – הוסיף מנשה בחלקות.
המחמאה הנעימה הזאת הכריעה את כף הנצחון לטובת הקבצן, אשר הגדיל את נצחונו עוד יותר בהעירו לסוף:
– על כן אמצא לטוב למנע ממך רגשי נחם לא־נעימים, אשר יפריעו בלי ספק את מנוחת נפשך העדינה, בדעתך כי גרמת נזק לאחיך האביון בשילינגים אחדים.
– לדבר הזה אל תדאג, – ענהו גרובסטוק בפנים מאירים. – היה סמוך ובטוח, כי תמצא בילקוט יותר משבעה עשר שילינג.
– הוי, מדוע זה נולדת אשכנזי ולא ספרדי! – קרא מנשה ברגש. – הידעת את הרעיון הנפלא אשר עלה על לבבי הפעם? להיות אורחך ביום השבת! כן, ביום הששי הבא אבוא אליך וקבלנו יחד את פני הכלה – שבת קדש – וסעדנו יחד ארוחת הערב. מיום עמדי על דעתי לא ישבתי עוד לאכול על שלחן אשכנזי; אך אתה, אתה איש כלבבי. נשמתך היא ספרדיה. אם כן ביום הששי בשש שעות לפנות ערב – אל תשכח!
– אבל – אבל מעודי לא אכלו אורחים על שלחני ביום השבת – גמגם גרובסטוק במבוכה.
– אין אורחים על שלחנך ביום השבת! לא, לא! לבי לא יתנני להאמין בשום אופן, כי אתה תהיה כאחד העשירים בני הבליעל, אשר נחת שלחנם מלא דשן רק בעד העשירים, ולא יחשבו להם לחובה להראות לפחות פעם בשבוע, כי הם חושבים גם את בני עמם העניים לאחים להם ולדומים אליהם. ידעתי, כי רק בענותך הרבה תמנע מהודיע לכל את כל מעשה צדקתך ותבחר לך ל“הצניע לכת עם אלהיך”. האם לא יאכל גם על שלחני אני, מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה, אחד הנודדים הפולנים יענקעל’ה בן יצחק מדי שבת בשבתו? ואם אנכי, הספרדי, לא אמנע ממני את הענג להכניס אל ביתי אורח אשכנזי, איככה אוכל למנע ממך, האשכנזי, את הענג הזה להכניס אל ביתך אורח ספרדי? אם כן, ביום הששי בערב. ידעתי מקום מעונך, ויכל אוכל רק להגיד לך, כי היכלך הנחמד והכלול בהדרו יעיד על טוב טעמך. ואתה אל תדאג, היה סמוך ובטוח, כי לא אחל דברי ולא אאחר מבוא אליך לסעודת הערב.
הפעם הניע מנשה את ידו בידידות אל גרובסטוק וילך לדרכו. רגעים מספר עמד גרובסטוק על מקומו ויבט אחריו במבוכה. ידוע ידע כי אך לשוא יתנגד לדבר, אשר אין להשתמט ממנו בשום אופן. פתאם עלה רעיון מרגיז על לבבו; מבוכתו גדלה על אחת שבע ועיניו תעו מסביב כנואשות.
האמת נתנה להגיד, כי נדיבנו זה כשפל רוח מטבעו היה מקבל בביתו גם אורח כמנשה מבלי בוא במבוכה; אך גם אשה היתה לו וגם, מה שרע ביותר, משרת נוצרי היה לו בביתו, ואותו ירא מאד. מה יחשב אפוא המשרת המתגאה בבגדי השרד אשר עליו למראה אורח כזה הבא לסעודת הערב אל אדוניו? אמנם הוא, גרובסטוק, יוכל לצאת את העיר ביום הששי לפנות ערב; אבל הדבר הזה יביאהו לידי וכוחים לא־נעימים ומנשה הלא בוא יבוא אל ביתו בליל השבת הבא; בזה אין כל ספק. כן, מן הבִּקור הזה אין להנָּצל, כאשר לא ינצל איש מן המות המוצא את קרבנו בכל מקום שהוא. ומה מעציב, כן, מה נורא מצב כזה! אבל נחוץ למצוא עצה להמלט מן הבקור הזה; נחוץ, ןיעבר עליו מה! ובהיותו הפעם במצב מעציב כזה, תקוע בין הפשיט והסדן, בין מנשה והמשרת, הרגיש נדיבנו האמלל, כי טוב טוב לו לשמוע הפעם חרפות וגדופים מפי הקבצן הזועם מהיות למטרה למבטי הבוז אשר יעיף עליו משרתו הגאה.
– די קוסטה! – קרא בקול רם בהתאמו להסתיר את מבוכתו. – די קוסטה!
מנשה חזר לאחוריו. אך ברגע ההוא נוכח הנדיב האמלל כי טעה מאד בחשבו כי יקל לו לעמוד נגד הקבצן פנים אל פנים מהיות לבוז בעיני משרתו.
– האתה קראת לי? – שאל מנשה.
– כ – כ– כן, – ענהו גרובסטוק ויאלם דֹּם כמֻכֵּה־פלצות.
– ובמה אוכל לשרתך, אדוני? ־ שאל מנשה ברגש כבוד.
– אתה – אתה – הן לא תחשב לי לחרפה, אם אבקשך… “לבלי תבוא אלי”, עלה כבר על לשונו, אך חסר לו אמץ הלב להביע בשפתיו את חפצו העז.
– שאל נא, שאל כל אשר בלבבך – קרא מנשה בגחוך נעים.
– לקחת לך איזה בגד מבגדי, – כלה גרובסטוק את מאמרו הנפסק, וישמח מאד על הרעיון הטוב אשר עלה פתאם על לבו. הן מראה מנשה ותאר פניו יפים מאד; ולוּ רק הואיל להחליף את בלואי סחבותיו בבגדים נאים, כי אז הלא חשבוהו כל רואי לאחד הנסיכים, – וזקנו השחור והרחב יענה בו, כי בן ארץ אחרת הוא. בכל אופן יוכל להיות בטוח, כי יעשה רושם טוב על משרתו המתהדר. אז שאף רוח ברוָחה, אף התברך בלבבו כי כבר הצליח לפתר את השאלה הסבוכה והמרגיזה הזאת באופן טוב מאד.
– אתה חפץ לתת לי את בגדיך הבלים? – שאל הקבצן בנגון משֻׁנה מעט, אשר הביאו שנית במבוכה.
– לא, לא בגדים בלים אני חפץ לתת לך, כי אם בגדים שעודם חדשים כמעט, – באר לו גרובסטוק בידידות. – את בגדי הישנים כבר נתתי עוד לפני הפסח לשמעון בעל התפלה.
– סלח נא בטובך, ואנכי לא אוכל לקבל הפעם את נדבת לבך – ענהו הקבצן בגאון.
– אבל מדוע זה? מדוע? – שאל גרובסטוק בלב נפעם. ומנשה הניע בראשו:– לא אוכל!
– אבל השיבה נא אל לבך, כי בגד עשויים באמת כפי מדתך – התחנן אליו הנדיב.
– ועל כן לא טוב תעשה לתתם לשמעון בעל התפלה, – העיר מנשה בקר רוח, – ובכל זאת יען כי כבר יש לו הזכות לקבל תמיד את בגדיך הישנים, לא יעלה גם על לבבי לקפח את זכותו. לא! לא זה דרכי. ומאד אתפלא על שאלתך, אם לא יחשב לי הדבר הזה לחרפה. בלי כל ספק, אדוני, הצעה כזאת תחשב לי לחרפה גדולה.
– אבל מי זה הגיד לך, כי שמעון מקבל את בגדי הישנים! – קרא גרובסטוק בקצר־רוח. – רק פעם אחת קבל ממני איזה בגד, וגם זאת היתה רק יען אשר מת עלי קרובי חיים רוזינשטיין, אשר היה מקבל תמיד את בגדי הישנים.
– אמנם כן, אבל עתה הלא יחשב שמעון בלבבו, כי הוא יורש קרובך המנוח, ועל כן יקוה לקבל תמיד את בגדיך.
– לא! אנכי לא הבטחתיו כדבר הזה מעודי.
– אם כן הדבר…
– אם כן הדבר? – שאל גרובסטוק בדאגה.
– אם כן הדבר אעתר הפעם לבקשתך, אבל בתנאי כי תהיה לי הזכות לקבל תמיד את בגדיך הישנים.
– את הזכות הזאת נתתי לך.
– הנני מציע לפניך את התנאי הזה, יען כי כל איש מעשה צריך לבַסס את משלח ידו על בסיס נאמן,– אמר מנשה בצחוק־ערמה.
– כן, כן, בלי כל ספק; הנני מבין! – קרא גרובסטוק בצחוק עלז. אך כרגע השפיל את קולו ויוסף בחרדת לב: אבל עלי להגיד לך מראש, כי לא תמיד תקבל ממני בגדים טובים כבפעם הראשונה, יען כי…
– רב לך, רב! – שסעהו מנשה בגחוך קל. – הכדאי לדבר בהבלים כאלה? הנני הולך כרגע אליך ונקיתי את ארון בגדיך מכל דבר יָתר, אשר לא תמצא בו חפץ.
– לא, לא! אני אשלחם אליך הביתה, – קרא גרובסטוק בקול פחדים.
– לא, היה לא תהיה! – התעקש מנשה. – האמנם תדמה כי אעזב עליך את כל העמל והטרח הראויים לי? אני הולך אליך כרגע, ואתה אל תדאג מאומה, אני, אני אדע לכלכל את הדבר הזה ולא אאחר לעשותו, ככתוב: “חשתי ולא התמהמתי”. ועתה לכה ונלכה.
ברב עמל עצר גרובסטוק בעד האנחה המרה, אשר פרצה מקרב לבבו. רָאה ראה הפעם, כי כל תחבולותיו המחֻכמות הגדילו עוד את מבוכתו. הנה בעוד רגעי מספר יֵרָאה הקבצן המנול הזה לעיני המשרת בבלואי סחבותיו ופניו הַמְזֹהָמִים! תחת אשר לולא חרד את כל החרדה הזאת היה יכל לקות, לפחות, כי יבא אליו ביום הששי בפנים מרוחצים לכבוד השבת. ועל כן, למרות הוכחתו הנצחת של הקבצן המלֻמד מן הכתוב המחיבהו להחיש את מעשהו, נסה עוד פעם לדחות ככל האפשר את הראיון הנורא.
– אולי תסור בראשונה אל ביתך למסר את האלתית לרעיתך? – העיר גרובסטוק לסוף.
– חובתי היא ראשית כל להיות לך לעזר במעשה הצדקה והחסד, – ענהו מנשה במנוחה, – ולמה זה אמרה ללכת הביתה? אשתי איננה יודעת מאומה על דבר האלתית אשר קניתי.
לשמע הדברים האלה עלה רעיון חדש על לב גרובסטוק. הלא טוב טוב לו, כי ילוה אליו הקבצן עם הדג אשר בידו מאשר ילך אתו בידים ריקות. כן, האלתית הזאת תעשה עמו הפעם חסד ואמת. בקנותו דגים בשוק היה שוכר לו פעם בפעם אחד הסַּבלים להביאם הביתה; וזה מנשה האיש בסחבותיו המגאלות ידמה באמת לאחד מאלה. בסתר לבבו כבר הודה לה' חסדו, אשר לא נתן כבודו לכלמה. הן בתור סַבָּל לא ימשוך עוד מנשה עין משרתיו; ואך יבוא אל ביתו פנימה, כבר ימצא לו דרך לשלחו החוצה מבלי שיראוהו. וביום הששי הלא יופיע אל ביתו במראה אחר לגמרו: את כתנתו השחורה והעבה יחליף בכתנת נקיה ומגהצה, את סחבותיו הצואות – בבגדי כבוד התפורים לכל חוקי המודה ואת כובעו־הסמרטוט – בכובע שחור ויפה העשוי לפי מדתו.
ובלכתם כה הלאה עברו רחוב “לאדגֵיט” ויבואו אל רחוב “לימן”, מקום מושב עשירי לונדון וסוחריה הגדולים, ומשם סרו אל רחוב “פריסקוט”. אפס כי ככל אשר הלך גרובסטוק הלוך וקרוב אל היכלו, כן הרגיש כי מנוחת נפשו תעזבהו. אז הוציא מכיסו את קוּפְסָתוֹ המפֹארה המלאה לה טַבַּק ויענק ממנה את נחיריו ביד נדיבה. הסגולה הבדוקה הזאת עודדה כרגע את רוחו ויפן בצעדי און אל פתח היכלו הקרוב.
אך מנשה עמד פתאם ויעצרהו מלכת באחזו בכפתור מעילו.
– עמד נא רגע, חכה מעט – קרא בקול מצוה.
– מה זה? מה קרה? – קרא גרובסטוק בפחד.
– הנה שפכת את הַטַּבַּק על פני כל המעיל, – קרא הקבצן ברגז. – תנני נא ואנקהו, ואתה אחז נא רגע את ילקוטי עד אם נקיתי את מעילך.
גרובסטוק לקח בידו את הילקוט עם האלתית, ומנשה החל להסיר את הטבק מעל מעילו בהניעו אותו בידיו ובנפחו בפיו בשקידה עצומה, עד אשר לא יכל גרובסטוק להתאפק עוד.
– חן חן לך על עמלך. די, די! – קרא בקֹצר רוח.
– לדעתך די, אבל לדעתי לא די עוד, ענהו מנשה בהוסיפו להניע ולנענע את קרבנו האמלל: הנני משוה בנפשי מה יהיה מראה בגדי, אם לא אדאג בעוד מועד כי תשמרם מכל חלאה ורבב.
– עתה ידעתי מדוע חרדת את כל החרדה הזאת, ־ העיר גרובסטוק בצחוק מְעֻשֶׂה.
– בודאי, כי אם לא בשביל זה למה זה הבל איגע? הלא אינני שמש בית הכנסת, כי אנקה את בגדיך, – ענה הקבצן בגאון. – הנה עתה, כמדומני, הוא נקי; ולבל יצאו על בגדיך כתמי הטבק איעצך לאחז את הקופסה כן! ובדברו הוציא את הקופסה מיד הנדיב ובלכתו הלאה צעדים מספר החל להורותו איך מריחים מבלי לטנף את הבגדים.
– אך הנה הבית! – קרא בהפסיקו פתאם את שִׁעורו בהלכות דרך ארץ. אז פתח את השער ויחל לעלות מהר על המדרגות. בהגיעו עד לפני הדלת צלצל בפעמון בחזקה ויעמד רגע; אז פתח בעֹנג את קופסת הזהב המשֻׁבצת באבנים טובות ויכבד את נחיריו הרחבים מן הטבק הטוב, אשר היה לו לריח ניחוח.
ויוסף גרובסטוק התנהל לאטו וברב כח על המדרגות בהתנועעו מצד אל צד ובידו הילקוט עם האלתית, אשר למנשה די־קוסטה.
ב. ממשלת הוד מלכותו 🔗
בראות גרובסטוק, כי היה מבלי משים כאחד הסַּבָּלִים לשאת דג לא־לו, החיש את צעדיו לעמד לפחות בשורה אחת עם הקבצן, ולא מאחריו, כאשר תפתח דלת מעונו.
המשרת יצא מהר לקול צלצול הפעמון, ויתאַבֵּן כמעט מרב תמהון למראה המחזה המוזר הזה.
– קח את הדג הזה ושאהו אל המִּטְבָּח! – צעק האציל הנבוך והנכלם מאד.
די־קוסטה הביט אליו בזעם, אך עיני גרובסטוק הנטויות אליו הפיקו ברגע ההוא מבט מלא תחנונים ורחמים רבים; על כן לא ערב מנשה את לבבו להביע את מחאתו על החמס הנעשה לו.
– חכה נא רגע; היה סמוך ובטוח כי תבוא על שכרך, – אמר גרובסטוק, וישמח מאד על המאמר הסתום הזה, אשר יוכל וילקונסון משרתו להבינו על פי דעתו הוא.
וגרובסטוק שאף רוח ברוחה בשוב המשרת אל חדרו ויעזוב את שניהם באולם המרוח המפאר בפסילי אבן־שיש וצמחים שונים.
– אבל זה חמס ושֹׁד! – צעק מנשה בכעס. – מי שמע כזאת? איך מלאך לבך…
– הס, הס! חלילה לי מחמס! הנני לתת לך את מחירה!
– אבל מי הגיד לך, כי חפץ אני למכרה? ידעתי, כי עוד ברגע הראשון חמדת לך את האלתית ותעבר על הדבור העשירי, אשר השמיענו ה' על הר סיני. כאשר עברת על הדבור השני בתתך מקום בביתך לפסילי אבן אלה. עתה אבין לנכלי ממותיך, עתה ידעתי למה משכתני אחריך הנה, עתה הנני רואה למה זה התחננת אלי.
– רב לך, די־קוסטה! בכבודי נשבעתי לך, כי לא עלה גם על לבבי לעשות כדבר הזה. אך אתה עזבת את הדג בידי לעת כזאת, אשר לא יכולתי עשות אחרת ממסר אותו לוילקונסון; יען כי… יען כי… התחיל גרובסטוק וידֹם, מבלי דעת אין לבאר להקבצן המתאנה אליו את הסבה, אשר הביאתהו לענות כדבר הזה.
– למסר את דגי לוילקונסון! – צעק מנשה בקצף. – אני חשבתיך לאיש ישר ונאמן, על כן הפקדתי את דגי בידך; הכה יהיה הגמול, אשר שלמת לי על אמונתי בך?!
גרובסטוק האמלל נדהם ונבוך מאד, מבלי מצא מענה על עצומות איש ריבו; אך בשמעו את המלה שלמת מהר להשתמש בה כטובע האוחז בראש שבלת.
– הלא אמרתי לך, כי אשלם לך מחיר הדג! – קרא ברגש. – השמעת? תכף אשלם לך! הנה לפניך שתי גיניאות; בהן תוכל לקנות לך אלתית אחרת ועוד זולה מזו, כאשר אמרת לי בפיך כי יכלת לקנותה בעשרים וחמשה שילינג.
– שתי גיניאות! – צעק מנשה בבוז – וליונתן הדיג חפצת לתת שלש!
גרובסטוק השתומם למשמע אזניו, אבל הוא חשב כי לא לכבוד הוא לו להרבות בוכוחים וחשבונות עם הקבצן הזה; ועם זה זכר ברגע ההוא, כי סוף סוף הלא יתענג הוא על האלתית הנחמדה הזאת.
לו יהי כדבריך, הא לך שלש גיניאות, – ענהו בקר רוח בתתו לו את הכסף.
– שלש גיניאות! – שנה מנשה בבוז בדחפו את היד הפשוטה אליו. – ואיה הרֶוח?
– הרוח!?
– כן, הרוח! הנה עשית אותי הפעם לסוחר בדגים למרות חפצי וכבודי; האין לי הצדקה לדרש ממך גם איזה רוח?
– הנה לפניך עוד “כתר”.
– ושכרי?
– מה זאת? עוד שכר – בעד מה? – צעק גרובסטוק, אשר בא הקץ לסבלנותו.
– בעד מה? בעד שני דברים עליך לשלם לי, – ענהו מנשה בבטחה. – ראשית (עתה התחיל לדבר בנגון הגמרא) השכר על אשר לא אוכל עתה לאכל מבשר האלתית הטעים מאד לחך מאד. אל תשכח, כי לא במתנה נתתיה לך, כי אם לשמרה; ומה כתוב בתורתנו? “כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר… ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע! על שור, על חמור על שה ועל שלמה.. ישלם שנים לרעהו”. אם כן אפוא עלי לקבל ממך לא שלש כי אם שש גיניאות במחיר האלתית, ושנית…
– ואני אומר לך, כי לא אתן לך יותר אף פרוטה! – קרא גרובסטוק בכעס ופניו האדימו כפני ברבור־הודי.
– טוב אפוא, – אמר הקבצן בקר־רוח, ובפנותו אל הדלת קרא בקול רם: “וילקונסון!”
– הס! – קרא גרובסטוק בחרדה. – מה אתה חפץ לעשות?
– אני חפץ לצות את וילקונסון להשיב לי את הדג, אשר גזלת ממני.
– וילקונסון לא ישמע לך.
– לא ישמע לי?! זה המשרת! הבא נראה נא. הן הוא איננו אפילו מן הכושים! לכל אצילי הספרדים, אשר אני מבקר בביתם, יש נערים כושים לבושי מכלול רב יתר מוילקונסון משרתך, והם עומדים לפני ביראת הכבוד כעבדים לפני אדוניהם. בבית הבַּרון די אגילר, אשר ב“ברוד סטריט בילדינג” ראיתי המון נערים ומשרתים כאלה וכלם יחד…
– ומה היא אפוא טענתך השניה?
– טענתי השניה היא, כי עליך לפַיסֵני על השפילך אותי למדרגת מוכר דגים פשוט, מבלי שים לב כי כבודי לא יֵחד בקהל החנונים ותגרני השוק, כי אחד הלמדנים התלמודים הנני.
– אם תסתפק ב“כתר” לכל תביעה מתביעותיך אלה, הנני נכון…
– אינני עלוקה, אדוני, ואני זוכר היטב דברי הגמרא במסכת פסחים: “חביב האדם המעביר על מדותיו ומוַתֵּר משלו”. על כן אסתפק הפעם במועט, בשלש גיניאות ושלשה כתרים.
– טוב אפוא. הנה הכסף לפניך.
הקראת לי, אדוני? – נשמע פתאם קול וילקונסון, אשר נראה בפתח.
– לא, אני הוא הקורא לך, קרא הקבצן בגאון, – לתתלך כתר למנחה.
ומנשה הושיט לו אחד משלשת הכתרים, אשר קבל מגרובסטוק לפני רגע. וילקונסון לקח את הכסף מיד האורח המוזר בתנועת תמהון, ומבלי דבר דבר שב אל חדרו.
– הרואה אתה מה מאד השכלתי לפטר אותו מזה? – אמר מנשה שבע רצון. – והראית אפוא כאשר עמד לפני בהכנעה כעבד לפני אדוניו?
– כ– כן.
– עתה לא אדרש ממך רק את הכתר, אשר נתתי למשרתך למען הציל את כבודך.
– להציל את כבודי?!
– בודאי. האם לא היתה לך לחרפה לוּ הוכחתיך על עון חמס בפני משרתך? לא, אדוני, בדבר הזה אין נפשי לעשות כמעשיך, לשפך דמי חברי חנם.
– הנה קח לך עוד כתר אחד, – קרא גרובסטוק בכעס, – לא, גם כתר אחד לא נשאר לי בכיסי, רק שלשה שילינגים. הרואה אתה? הוסיף גרובסטוק בהראותו לו את כיסו הריק.
– לא, לא. הנני לקחת ממך רק שנים ואת השלישי אשאיר לך – ענהו מנשה בחסד. – בודאי עוד תצטרך למטבע קטנה. ובקחתו את שלש המטבעות שם אחת מהן ביד האציל.
– אל נא תפזר כסף חנם, – הוסיף מנשה להוכיחו בידידות. – ידעתי גם ידעתי מן הנסיון מה מאד לא ינעם לאיש להשָּׁאר עם כיס ריק; ומאד מאד יצר לי לראותך במצב לא־נעים כזה.
גרובסטוק עמד נבוך ונדהם באחזו בידו את המטבע אשר נתן לו הקבצן הנדיב. ובעמדם ככה באולם נדמו פני האדון ההוא לפני וילקונסון משרתי בקבלו את “הכתר” מיד האורח הנפלה.
די־קוסטה הוציאו הפעם ממבוכתו בתתו לו להריח מעט טבק מקופסתו היקרה. וגרובסטוק התעורר וימהר להוציאה מיד הקבצן, אשר לא סרב לו הפעם להשיב לו את אשר לו. הוִּתּוּר הזה מצד מנשה השביח מעט סערת רוח נדיבנו הנכלם, ובשומו בכיסו נדבת הקבצן הרים פעמיו לבוא אל חדריו גרובסטוק נזהר מהרבות שאון בלכתו, כי ירא מאד פן יעיר את רעיתו הרכה והענוגה משנת הצהרים, אשר אהבה מאד, ויצאה מחדרה והתנפלה עליו, כאשר תתנפל השממית על הזבוב. לא כן מנשה מודענו, הוא לא הרבה מחשבות וילך לו כדרכו אחרי אדון הבית הלוך ודפוק במטהו העב על הרצפה המכֻסה, לאֹשר גרובסטוק, במצעות עבים ורכים.
בבואם אל חדר משכבו הערוך ומקֻשט בכל פאר, נגש גרובסטוק אל ארון בגדיו היפה העשוי עץ אדם וממרט ויפתחהו ויחל להתבונן אל בגדיו הרבים והשונים.
ומנשה נגש לו אל החלון הנשקף אל גן הטיול המשתרע מאחורי הבית, ובהסירו הצדה את הוילון המרֻקם והלבן כשלג, החל להביט בשום לב אל המחזה אשר נגלה לעיניו. נשען על מטהו עמד ויתבונן אל הצעירים המתהלכים להם עם רעיותיהם הצעירות לרוח היום בין ערגות הפרחים והשיחים, אשר ראשיהם יפזו קוי זהב השמש השוקעת. זעיר שם הופיעו לעיניו פנים רעננים ומלאים עם עינים שחורות ומבריקות של אחת היפהפיות אשר נדמתה בעיניו לשושנה חיה, ויסתכל בה ויתענג עליה בהתרגשות רבה, כאשר התענג בכלל על כל המחזה הנפלא. רגשי רצון מלאו אז את לבבו, ויחש בנפשו כי הוא שלום עם אלהים ואדם.
הוא חשב לו לפחיתות הכבוד גם להביט אל הבגדים הנבררים למענו, ויסב את פניו אליהם רק באמר גרובסטוק אליו:
– הנה לפניך, כמדומני, כל אשר עלי לתת לך.
אך גם המבט אשר העיף הפעם על ערמת הבגדים הנתונים לו ביד נדיבה, הפיק גאון ומנוחת נפש כדרכו תמיד.
ובערמת הבגדים, אשר הָשלכה על המטה בלי סדר, נראו ענקים יפים תקועים בכובעים בעלי שלש קצות, חזִיות לבָנות ועליהן נעלים קלים ועוד בגדים מבגדים שונים השַׁיכים לתלבשת גבר. אך מנוחת נפש הקבצן היתה עדי רגע, כי אך נגש אל המטה לשום עין על אוצר כלי החמדה הנתן לו, נוצצו עיניו פתאם, פניו אדמו כתולע וַיֵּעָוּו רגע מפלצות עורקיהם.
– סלח נא, – קרא מנשה וימהר אל הדלת.
– חכה נא, חכה נא! אנה אתה רץ? – קרא אחריו הנדיב נבהל ומשתומם.
– תכף, תכף אשוב, – ענהו מנשה ברדתו מהר מעל המדרגות.
אך גם התשובה הזאת לא הרגיעה עוד את רוחו וימהר אל העזרה, אשר לפני הפתח.
אבל מה תבקש? – צעק אחריו.
– את כספי! – נשמע קול מנשה מן המדרגות התחתונות.
גרובסטוק חשב אז בלבבו כי שכח מנשה באולם את הכסף, ויעף עיניו מבלי משים על הבגדים הנערמים על המטה בלא סדרים. וירא והנה בין הבגדים הצבורים שמה מונח זוג מכנסים חדשים ויקרים מאד, אשר לא לבשם אף פעם אחת, ואך בשגגה הניחם בין הבגדים הישנים אשר הכין בעד הקבצן. ובטרם הספיק לשים את המכנסים בארון, הגיע לאזניו קולות בלולים, – והנה הוא שומע צפצוף קול הטַּבחת, קול דברים לא־ברורים בהברה אירלַנדית.
הדבר הזה הרעישהו כל כך, עד אשר לא יכל להִשָּׁאר בחדרו ויצא אל העזרה; ובהשענו על המעקה עשה אזנו כאפרכסת לשמע ולדעת מה נהיתה. לשמחתו נדמו מהר הקולות וכעבר רגעי מספר נראה לעיניו על המדרגה התחתונה בראשונה הראש ואחרי כן כל תמונת מנשה, הנושא בתרועות נצחון את הילקוט הידוע, הוא ילקוט הגורלות אשר בבקר נדמה נדמָה לנדיבנו למקור ענג הנושא ברכה לעניי אחיו, ועתה היה בעיניו כמקור תלאה ופגע.
– הנה אוצרי! – קרא מנשה בקול עלז בנופפו את הילקוט מעל לראשו; – הנה הצלתיו מידיה, כאמור בכתבי הקדש: “ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק”. לפתע פתאם לקחת לך את האלתית, אשר קניתי לי, ומרב תמהוני על חמס ידך שכחתי כי ביחד עם הדג גזלת ממני גם את ילקוטי עם הכסף אשר בו.
לאשרי לא נגעה בו עוד יד הטבחת, כי לא הוציאה עוד את האלתית מן הילקוט לשומו במים. כמובן חשבתי לי לחובה לגער בה ולחרף אותה כראוי על עצלותה. אך האשה המבישה הזאת שלחה בי את לשונה הרעה ותחרפני ותגדפני הריקים. לולא היתה “גויה” עצלה ופתיה אזי חשדתיה, כי שלוח שלחה ידה בילקוטי ותגנוב מכספי, ולכסות על עונה שמה את הדג בילקוטי; ואני הן לא אוכל לדעת כמה כסף היה בגורלות. אך עתה עלי להודות כדוד המלך לאלהי חסדי, אשר שמר את הוני מידי העצלה הנתעבה הזאת.
פני גרובסטוק קֻמטו מרגז בתארו בדמיונו את המחזה המשֻׁנה בהתפרץ מנשה אל המטבח, אך הפעם מצא לטוב להמָּנע מדבר עוד בדבר הזה.
– ואיככה זה נזכרת פתאם על דבר הכסף? – שאלהו כעבר רגע.
– פשוט מאד. בהביטי אל הבגדים האלה חשבתי ראשית לי: אולי תמָּצאנה גם מטבעות כסף או זהב בכיסי הבגדים הנתונים לי בזה. וכרגע זכרתי את ילקוטי וכספי.
הנדיב התחלחל; הוא ידע את עצמו לבטלן גדול בשמירת כספים, ועל כן נדחף מבלי משים אל המטה; אך מבט זעם אשר הפיצו עיני מנשה עצרהו משלח ידו אל הבגדים.
אקוה, כי לא…כי לא…תכעס עלי, אם אבדק את כיסי בגדי אלה.
– הכלב אנכי, אם גנב, – קרא הקבצן בזעם, – כי תאמר למשש בכיסי? האמנם תחשב בלבבך הוסיף לדבר בהרימו את אצבעו למעלה, כי אם אמצא בכיסַי דבר, אשר אין לי חפץ בו, לא אשיבנו אליך? ולהפך – אם אצליח למצא בהם דבר חפץ, לא אדע להשתמש במציאתי כראוי?
דברי מנשה אלה לא יכלו, כמובן, להרגיע את רוחו, להפך, עוד הגדילו מבוכתו, כי מהם ראה והבין אשר מנשה דן על השאלה הזאת לא בלי נטיה פרטית, כקבצן מומחה.
– אבל… אבל… החל גרובסטוק לגמגם וידם במבוכה.
– אבל מה? – שאל מנשה – הנני מקוה, כי ידוע תדע היטב את חקי התורה בנדון זה, ועל כן אחשב למותר להורותך את אשר עליך לעשות כדת.
– בתורת משה אין גם זכר לדין זה.
– האמנם? ומה כתוב בספר דברים? “כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה… כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך… לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה”. אם כן אפוא הלא נקל להבין, כי משה רבנו היה אוסר בלי ספק גם לבדק כיסי הבגדים הנתונים לעני, לולא נאנסו אבותינו לנוע במדבר ארבעים שנה בשמלתם לעורם, אשר גדלה עמהם יחד בדרך נס. לא, הנני סמוך ובטוח, כי אתה יודע להוקיר לא רק את האותיות המתות, כי אם גם את רוח תורתנו; ומה גם אחרי ראותי בביתך “מזוזה” תלויה גם על מזוזת המטבח. הדבר הזה לי לעד נאמן, כי כבודך יחד בקהל שלומי אמוני ישראל, ולא בין החנפים הגאיונים התולים מזוזה רק בפתחי חדר האורחים.
דברי החנף האלה עשו את פעולתם הרצויה ויעוררו רגשי רצון ואהבת חסד בלב הנדיב. אז ראה ונוכח פתאם, כי לא גאוה לאיש כמוהו למשמש בכיסי בגדיו הישנים, בתקוה למצא שם איזו מטבעות קטנות; ואם ימָּצאו שם כתבים שאינם דרושים למנשה הלא השב ישיבם לו בלי כל ספק.
לוּ יהי כדבריך! קח לך את הבגדים כמו שהם, – ענהו גרובסטוק ברצון. הוא התנחם בתקוה, כי עוד מעט ובא הקץ לעצבו ורגזו, לפחות, ליום הזה.
– נקל לך להגיד: קח את הבגדים, – טען מנשה באי־רצון, – אבל הרשני נא ואשאלך: במה ואיך אשא מזה את הערֵמה הזאת?
– כן, כן – שכחתי, ־ כמדומני שהיה פה איזה שק ישן.
– “שק ישן”?, התחפוץ כי יחשבני משרתך לסוחר בבלואי סחבות המתהלך מחצר לחצר ושקו על שכמו? לא שק דרוש לי, כי אם ארגז יפה כאחד מאלה העומדים על יד ארון בגדיך.
– מה אעשה לך אפוא? קח לך אחד הארגזים האלה, אם תמצא בהם אחד ריק, – נענה לו גרובסטוק בפנים עצובים, כאיש המקריב עצמו לקרבן לטובת רעהו.
מנשה הניח את מטהו העב על שלחן־התלבשת היפה ויחל כרגע לבקר ולבדק את הארגזים, אשר רובם היו פתוחים ומפתחותיהם תקועים בחורי המנעולים. הארגזים האלה כבר עברו ארצות רבות ויראו את התבל ומלואה, ביחד עם בעליהם אשר אהב תמיד לחבר את המועיל עם הנעים, העסקים עם התענוגים.
– ריק לגמרו אין אף אחד, – הודיע מנשה כאשר כלה את בדיקתו. – אבל הנה בארגז הזה מונחים איזה בגדים בלים, מכנסים וחזיות ישנים ועוד כאלה. ואם אך תואיל בטובך לתתם לי, אז יהיה הארגז ריק.
– קח לך, קח לך אפוא! ענהו גרובסטוק בצחוק עלז. הדעת, כי עוד מעט ונפטר מן הפגע הרע הזה, מלאה את לבבו שמחה וגיל.
מנשה הגיש את הארגז אל המטה, ויחל לבדק בשום לב את רכושו, אשר עד כה כבדהו רק במבט קל מן צד.
והנדיב השמח עמד על ידו ולא גרע עין ממנו. פתאם ראה לחרדת לבבו והנה פניו קמטו ויהיו זועפים מאד. הקבצן גמגם בשפתיו איזו קריאה לא־ברורה ויפץ אל פני הנדיב הנבהל מבט מלא שאלה ושממון.
ומה זה היה לך עוד? – רטן גרובסטוק.
– זוג מכנסים אבד ממני!
פני הנדיב הלבינו ויאדימו חליפות.
– הבל הבלים! הבל הבלים! לא אבד ממך דבר.
– זוג מכנסים – אבד – ממני!! קרא הקבצן בכעס ובנגון משֻׁנה.
– אנא, הרף מאף, – התחנן האציל כמעט בדמעות עינים. – הנה נתתי לך פה כל אשר ילכתי לתת לך מבגדי.
ומנשה מהפך ומהפך בערמת הבגדים הנה והנה בידים רועדות כמו מחם הקדחת. פניו אדמו כדם ועיניו הפיצו אש.
– זוג – מכנסים – אבד – ממני!!! – צעק בשצף קצף וכל מלה ומלה נלותה במכת אגרוף גדולה על השלחן.
הנדיב הַוַּתְּרָן ואֲנִין־הדעת הרגיש ברגע ההוא רגשות לא־נעימים כלל.
– אולי כ– כונתך אל המכנסים החדשים, אשר הנחתי פה בשגגה, גמגם גרובסטוק לאחרונה ופניו האדימו מבּשׁת כפני הגנב בהתָּפשו ביד.
– בודאי כונתי אל המכנסים החדשים. ואתה לקחתם ממני! שלא בפני! – בוש והכָּלם!! בצאתי מן החדר עזבתי את בגדי אתך, יען כי חשבתיך לאיש ישר, אשר לא ישלח ידו ברכוש רעהו כאחד הגנבים. והנה לוּ לקחת לך איזו מכנסים בלים – החרשתי; אבל לגנב מאיש עני ואביון כמוני מכנסים חדשים שאין לי אחרים כמוהם – זה שוד וחמס! זה עון רצח!
– המכנסים האלה דרושים לי, – קרא גרובסטוק בכעס. – אני קרוא מחר לארוחת הצהרים בבית אחד האצילים ממכרי, ומלבד המכנסים האלה אין לי פשוט מה ללבש. עיניך הרואות, כי…
טוב, טוב אפוא, –שסעהו הקבצן בכעס עצור.
ודומית מות שררה אז בחדר. בפנים זועפים החל מנשה להניח את הבגדים בארגזו. בראשונה ברר לו את בגדי המשי ויסדרם ויכפלם וישימם בשולי הארגז; אחרי כן סדר את יתר הבגדים ובמנוחת נפש הניחם במקומם הראוי. ולבב יוסף גרובסטוק היה מלא עצב; רגשי נחם הציקו לו מאד. כעבר זמן מה כלה די־קוסטה את עבודתו, אך לא יכל להוריד את המכסה עלפני הארגז המלא בגדים על כל גדותיו. גרובסטוק חשב לו לחובה להיות לו לעזר בדבר הזה, וישב על המכסה להעיק עליו בגופו הכבד. אך הקבצן קבל את שֵׁרוּתו זאת לא בסבר פנים יפות, ובסגרו את הארגז על מסגר הוציא את המפתח וינע את הארגז בכח, עד אשר עוד מעט ונפל אצילנו הנכבד לארץ. אז הרים את הארגז על שכמו ואת מטהו לקח בידו וישם פעמיו אל הדלת.
גרובסטוק חפץ ללותו עד האולם, אך הוא הניע ידו בקצר־רוח כמוחל על הכבוד שהוא אומר לעשות לו.
– בוא אפוא ביום הששי, – קרא אחריו האציל הנכלם.
במקום תשובה סגר הקבצן לפניו דלת חדרו בכח גדול, עד אשר נעו אמות הספים, וילך לו.
עיף, נרעש ונכלם התנפל גרובסטוק על המטה וישתטח עליה בכל גופו הבריא והשמן, אשר נדמה אז לערמת הבגדים שהיו צבורים שם לפני רגעי מספר. כעבר רגע או שני רגעים קם ויגש אל החלון, ויבט אל השמש השוקעת מאחרי העצים הגבוהים והרעננים הנטועים בככר ההיא. “לכל הפחות נפטרתי ממנו הפעם”, דבר לנפשו ויחל לשיר בלחש איזה זמר. אך שירו נאלם כרגע על שפתיו לקול הדלת אשר נפתחה פתאם. בחרדת לב הפך את פניו אל עבר פני הדלת, ותהי זאת נחמתו לראות, כי אך אשתו היא הבאה אליו הפעם להפריע את מנוחתו.
– אנה זה שלחת את וילקונסון? – קראה בזעם. היא היתה מטרונה בריאה בעלת פנים מלאים וחִורים המפיקים גאון אשר העידו בה, כי לא שכחה אף רגע את הסכום הגדול אשר הביא לו לנדה.
– את וילקונסון, יקירתי? אני לא שלחתיו.
– אבל איננו בבית. הנה שלחתי לקרא לו ותאמר הטבחת כי שלחתו החוצה.
– אני? לא! – ענה גרובסטוק במבוכה ויסב את עיניו ממבט רעיתו המפיק רגז מהול בחשד. פתאם לטש את שתי עיניו: מחזה מוזר ונפלא הופיע נגדו מבעד לחלון. עין בעין ראה את וילקונסון – וילקונסן הגאה, וילקונסון קשה הערף – הולך שחוח תחת משא הארגז לארך השביל הצר אשר בין שדרות העצים. והקבצן פוסע בגאון לפניו.
מאז בא וילקונסון לשבת בבית גרובסטוק לא נשא עוד על שכמו מאומה מלבד הבגדים היפים, בגדי משרת בבית עשירים, אשר התקשט בהם תמיד. גרובסטוק יכול להאמין כדבר הזה על אדות משרתו הגאה, כאשר האמין לראות את אשתו המפֻנקה לובשת שמלת בד פשוטה. אז העביר ידו על עיניו ויבט שנית, אך המחזה עומד כמו חי לנגד עיניו.
אז הרגיש כי ראשו סובב עליו כגלגל ויאחז בוילון לבל יפול ארצה.
– למה זה תמעך בידיך את וילוני היקרים! – צעקה רעיתו. – מה זה היה לך?
– אין זאת, כי הוא ה“בעל שם” בעצמו! – דובבו שפתיו מבלי משים.
– מה זאת? אל מה תביט שמה?
– אין דבר.
הגברת גרובסטוק נגשה אל החלון ותבט בעין חשד החוצה. רָאֹה ראתה גם היא את וילקונסון ההולך שם כפוף תחת משאו, אך לא הכירה אותו מרחוק במצבו המוזר. ברגע ההוא נמשכו עיניה אל אחת היפהפיות היושבת לכסא בין שדרות האלונים ומתענגת על רוח היום הנעים, ותדע כי היא היא אשר הרעישה את לב אישה הפעם; אך משלה ברוחה הסוער.
– הנה הטבחת מתאוננת, כי קבצן מזהם, אשר הביא את האלתית מן השוק, פרץ אל המטבח ויחרפנה, – הוסיפה לקרא בלעג.
– האמנם? – קרא גרובסטוק הנבוך. האין כל עצה להפָּטר מן האיש הזה? חשב בלבבו.
– אבל למה זה שלחת אותו אליה? – שאלה ברגז.
כעסו ורגזו על מנשה התעוררו שנית בקרבו בכל עז לשמע דבריה אלה.
– האמיני לי, יקירתי, – קרא אליה בקול תחנונים, – כי לא עלה גם על לבבי לשלחו שמה. אמנם חפצתי לשלחו – לעזאזל.
– יוסף! מבטאים גסים כאלה תדבר באזני העלמות השובבות שם בשדרות האלונים.
והגברת יצאה מן החדש לקול משק שאון שמלתה הרוגזת גם היא כמוה.
עיף ויגע שב וילקונסון הביתה. הפנים המפיקים תמיד גאוה ומנוחת נפש הפיקו הפעם לֵאות ושפלות רוח, כמו נמסה גאותו ותהי לנטפי זעה, אשר שטפו ועברו על כל גויתו. בבואו אל חדר אדוניו מהר להודיעהו כדברים האלה:
– האדון די־קוסטה שולח לך את ברכתו שלום ומתכבד להודיעך, כי סוף סוף גמר אמר לשמר את הבטחתו לבוא אליך בערב ליל השבת.
– כן, רטן גרובסטוק ברגז. – עתה הגידה לי: למה זה הלכת לשאת ארגזו?
– הלא אתה אדוני צויתני לעשות כדבר הזה!
– אני צויתיך?!
– הוא אמר כן בשמך, – ענהו וילקונסון בתמהון. – האמנם לא צויתני כזאת?
גרובסטוק לא מהר לענותו, אחרי אשר גמר מנשה אֹמר להיות אורחו. הטוב לפניו לעשותו בדאי בעיני משרתו? ומלבד זאת שמח הפעם בלבו לראות את משרתו הגאה בשפלותו. לולא הקבצן הזה לא ראה ולא ידע, כי תחת הבגדים הנאים והמגהצים האלה תסָּתר נפש קטנה ושפלה. גרובסטוק שכח ברגע ההוא את הפתגם הידוע: “כעבד כאדוניו”.
– אנכי חשבתי, כי תשא את הארגז רק עד העגלה, אשר אמר לשכר, – גמגם האדון.
– הוא אמר, כי אין שׁוֶה לשכר עגלה – ביתו לא רחוק מזה.
– אם כן אפוא ראית גם את ביתו? – שאל גרובסטוק באות נפש.
– כן, אדוני, בית יפה להלל ברחוב לאדגיט עם מסדרון נהדר ומפאר בשני אריות־אבן בביאה.
גרובסטוק התאפק בכל כח מהביע את תמהונו.
– את הארגז מסרתי לידי המשרת אשר יצא לקראתנו.
וגרובסטוק משתומם ומתאפק בכל מאמצי כחו.
וּוילקונסון הוסיף בגיחוך קל: התאמין אדוני, כי אנכי חשבתיהו בראשונה לאחד הסבלים העניים, אשר נשא אחריך את האלתית הביתה! בגדיו פשוטים כל כך! עתה אבינה, כי הוא אחד האצילים המוזרים בהליכותיהם.
– כן, כן; איש מוזר מאד כהברון די־אגולאר רעהו, – ענה גרובסטוק במבוכה. – “ומי יודע אם לא באמת כן הוא? הגה ברוחו הסוער. – אולי אך הָתֵל הֵתֶל בו איזה עשיר מתחפש? האם לא יֵרָאו בכל תנועות האורח הנפלא הזה אותות אצילות מלדה? האם לא יעידו בו כל הגה, כל מלה היוצאים מפיו, כי למשֹׁל ולצַות נוצר?”
– ועם זה, הוסיף גרובסטוק בקול, עליך לדעת כי ספרדי הוא.
– כן, אדוני, ־ ענה וילקונסון בכבוד – מראהו מעיד בו כי ספרדי הוא.
– אין ספק בעיני, כי בבואו לאכל לחם בבית מכריו ילבש מלבושי כבוד כאחד האצילים – העיר גרובסטוק, – והפעם אך במקרה בא הנה. כן, עתה נזכרתי, חושה אל הגברת, היא קראה לך.
– הנני הולך כרגע, אדוני. כן, שכחתי להגיד לך, כי האדון די־קוסטה מבקש להשאיר בעדו חתיכה מן האלתית, אשר נתן לך היום.
– חושה אל הגברת!
– ומדוע לא הגדת לי, כי אחד האצילים הספרדים יאכל אתנו לחם בליל השבת הבא? – שאלתהו רעיתו בערב היום ההוא.
– כן, שכחתי.
– הבאמת הוא אציל ספרדי?
– לא. בכל אופן איננו אציל.
– ומה הוא אפוא? האם לא הצחוק הוא, כי עלי לשמע על דבר אורחי מפי המשרתים!
– הנה שמעת הפעם.
– והדבר הזה טוב בעיניך?
– מה, לפטפט עם המשרתי? בודאי לא.
– אבל מה אעשה אם אישי איננו מספר לי מאומה, – אם עיניו ולבו רק אל העלמות השובבות המשוטטות שם בין האלונים?
גרובסטוק מצא לטוב לו הפעם לחבק את רעיתו ולנשק לה.
– ומה הוא אפוא? – הוסיפה לשאל ברצון, – אחד מחבריך, ראש בית מסחר?
– אחד מבני עמנו, יהודי. הבטח הבטיחני לבוא אלינו ביום הששי בשעה הששית בערב. –
ומנשה שמר את מוצא שפתיו ויבוא לזמן הנועד, וּוילקונסון הביאהו אל חדר האורחים. הגברת לבשה את בגדיה החמודות לכבוד האורח, אשר בעלה חכה לו בלב חרד כל כך. היא היתה נהדרה מאד בשמלת המשי הכחולה אשר עליה, בשרשרת הזהב הגדולה אשר על צוארה ובמקלעות שערותיה העשויות תלתלים מעל למצחה. על השלחן הערוך בהדר התנוססה מנורת כסף גדולה ומברקת, בקבוקי יין, כוס־הַקִּדוּש העשויה כסף טהור מעשי צעצועים, קערות יפות מלאות פֵּרות שונים, ועל קצות השלחן סירי פרחים נותני ריח נעים. חדר האֹכל גם הוא היה נחמד למראה; מִזְנוֹנָיו5 הזהירו במראותיהם המלֻטשות ובאגרטלי הגביש6 אשר עליהם; פה ושם התרוממו גְלוֹבּוּסִים גדולים על בסיסים נהדרים בפטורי ציצים ובתבניות דגים מָזהבים ומָכְסָפִים.
דמי גרובסטוק קפאו בעורקיו למראה האורח הבא החדרה. מנשה לא שנה במאומה מאשר היה ביום החול; לא החליף אף אחת מסחבותיו. אך דמו הקפוא רֻתַּח רגע כסיר מכעס וקצף, בראותו כי מאחרי מנשה עומד עוד קבצן אחד שפל קומה, לבוש סחבות ומזֹהם עוד יותר מדי־קוסטה, מבלי היות בו אף צל האצילות והגאון אשר תפיק תמונת די־קוסטה – קבצן פשוט, כפוף־גב ושפל רוח, שערות ראשו וזקנו סבוכות ופרועות, פניו מגאלים ומלאים אבעבועות ועל שפתיו מרחף גִּחוּך קל. בבואם הביתה לא הסירו את כובעיהם מעל ראשם.
וגברת גרובסטוק כמעט שהתאַבנה על כסאה מתמהון למראה הפנים החדשות האלה.
– שלום עליכם! – קרא מלך הקבצנים. – הנה הבאתי עמדי את יענקעל’ה בן יצחק אשר אמרתי לך.
יענקעל’ה הניע בראשו ויגחך יותר מהרגיל.
– אתה לא הגדת לי מאומה על דבר בואו אלינו, – קרא גרובסטוק בכעס עצור.
– הלא אמרתי לך, כי הוא אוכל תמיד על שלחני בלילי השבת, – הזכירהו מנשה, – ומאד היטיב עשו, כי הואיל ללכת לאכל עמי יחד על שלחנך – הוא יהיה השלישי ל“מזֻמן”.
בעל הבית העיף את עיניו בחרדת לב על פני רעיתו, אשר העידו בה כי ראשה סחרחר מהמון מחשבות וספקות גדולים על דבר אצילותם הספרדית של האורחים הנכבדים, וכנראה חרד לבה גם על אישה, אם לא נטרפה דעתו עליו.
גרובסטוק התאושש וימהר לפתר לה את ספקותיה.
– יקירתי, קרא באמץ לב, הנה האדון די־קוסטה.
– מנשה בואנה ברזלי איבידו די־קוסטה, ־ קרא הקבצן.
השם הארוך הזה העיר אותה מעט ממבוכתה ותנע לו בראשה, אך לשונה דבקה עוד לחכה ולא יכלה להוציא גם הגה מפיה.
– וזה ידידי ורעי יענקעל’ה בן יצחק, – הוסיף מנשה. – לא אפונה, גברת נכבדה, כי אתְּ כאשה יראת אלהים, בתו של משה בירנברג זכרונו לברכה, תחפצי בודאי לברך ברכת המזון ב“זמון”.
– ביתי יהיה פתוח תמיד לפניך ולפני רעיך, – מללו שפתיה לסוף אחת הפרַזוֹת הרגילות בפיה תמיד.
– ואנכי לא הטלתי ספק בדבר הזה אף רגע, – קרא מנשה ברגש. – האם לא היתה בתו היפה של משה בירנברג למופת בהכנסת אורחיה?
והבת היפה של משה בירנברג לא יכלה להכחיש את דבריו אלה, יען כי סַלוֹנה היה באמת בית־ועד לסוחרים עשירים או מתעשרים, לבנקירים ולסרסורים שונים, בהם נערים וזקנים יחדו; ולבל יחסר המזג בחבורה הכבודה ההיא, לא נפקד שם גם מקום עלמות יפות או מתיפות. אמנם רב הבאים אל ביתה לא היו מבני אמונת ישראל, כאשר לא היו גם בני אמונה אחרת; ומעודה לא אִנה עוד המקרה לידה להכניס אורחים כהקבצן הספרדי המתגאה בסחבותיו, או כהקבצן הפולַני הענָו והמזוהם. יוסף ירא להפָּגֵש עם מבטה.
– שב פה, יענקעל’ה, – קרא אדון הבית במהירות וַיַּרְאֵהו על הכסא העומד בקצה השלחן, במקום היותר רחוק ממושב הגברת; את מנשה הושיב על יד הקבצן הפולני, והוא תקע את מושבו בין אורחיו הנדיבים ובין רעיתו, כמו אמר להגן בנפשו מפני הקבצנים עזי הנפש, אשר היו לאורחיו בעל כרחו. חמתו בערה בו כאש ויקט בנפשו על הבגדים הטובים אשר נתן להקבצן חנם, אך לא העז גם לפתח שפתיו עמו באזני רעיתו.
– מה טוב ומה יפה המנהג להכניס אורחים ביום השבת! הלא, גברתי? – העיר מנשה בשבתו על כסאו. – אנכי נזהר מאד לקים את המצוה הזאת גם בהיותי בעצמי אורח בערב זה.
ובלבב העלמה בירנברג לפנים התעוררו הפעם זכרונות מן הימים הראשונים הטובים: הנה היא רואָה כמו חי את אביה, אשר חלק את כל עתותיו לתורה ולסחורה, כיהודי נאמן לדתו וכסוחר נאמן לעסקיו, ויהי מסור בכל לבו למסרת אבותיו ולמנהגיהם העתיקים. “אבל מי יודע – חשבה אז בלבבה – אולי המנהגים ההם, אשר כבר עברו ובטלו אצלנו בחליפות הזמנים, עודם נשמרים ונעשים בין אצילי הספרדים”. וכאשר פנה “האציל הספרדי” אל וילקונסון לקחת מידו את ספר הַקַּהֲוָה אשר הושיט לו, מצאה לה שעת הכֹּשר לשאל בלחש את אישה בדבר הזה, והוא מהר, כמובן, להחליט את השערותיה. ידוע ידע היטב את מנשה ואת הליכותיו בעסק הקבצנות, כי לא יעבר על דל שפתיו אף רמז של תודה והכרת טובה כראוי לאציל מלדה. ולחזק עוד את השערותיה הוסיף להעיר באזנה, כי אין לשים לב את תלבשתו הפשוטה, כי אך שלא לביש את רעהו העני לבש בגדים כאלה. הגברת גרובסטוק ידעה אמנם להוקיר ולהתפלא על הליכותיו הטובות והזרות של דון קישוט זה בתמונת אציל ספרדי, גם האמינה בהן בכל לב; בכל זאת חשבה בלבה, כי ענוה יתרה כזאת נאה ויאה רק בביתו הוא.
– הנני רואה כי לא שכחת להשאיר בעדי חתיכה מן האלתית, – אמר מנשה בהתבוננו אל הדג אשר לפניו.
– מאיזו אלתית. – שאלה הגברת ותעש אזניה כאפרכסת.
– היא האלתית, אשר קבלתי מהאדון די־קוסטה לתשורה ביום הרביעי, – באר לה יוסף.
– כן, כן. אך זאת היתה אלתית נפלאה! ומה טוב אתה, אדוני, בתתך לנו מתנה יפה כזאת, – קראה הגברת במאור פנים. – אמש באו אלינו רבים ממכרינו וכלם מלאו פיהם תהלת הדג ההוא אשר נעם לחכם מאד, ולא נשאר ממנו מאומה. זה דג אחר; אך אקוה כי גם זה ינעם לחכך.
– אמנם כן, הוא טוב מאד, הוא טוב מאד באמת. זה ימים רבים אשר לא אכלתי דגים טובים מאלה, מלבד בבית ראש הנבחרים. אבל הנה יענקעל’ה זה הוא מבין גדול בדגים ומבקר חרוץ. מה משפטך אתה, יענקעל’ה, על הדג הזה?
יענקעל’ה גמגם גם הוא תהלת הדג בפה מלא וגדוש.
– קח לך מן הלחם והחמאה, יענקעל’ה! – קרא מנשה. – היה כמו בבית; אל תשכח כי אורחי אתה ואכל לשבע.
גרובסטוק הביע את אי־רצונו בבקרת קשה על הַחַסָּה7 כי היא מחֻסרת חמץ.
– חדל לך מדבר הבלים, – קראה הגברת. – החסה טובה מאד. הטבחת היא מומחה בדבר הזה.
מנשה טעם מעט מן החסה ויבט אליה כמבקר חרוץ.
– בואו נא אל ביתי וידעתם לעשות חסה. החסה איננה מחסרת חמץ, חרץ את משפטו, אך לוּ הוסיפה בה עוד מעט שמן הוטב טעמה הרבה. אין איש אשר ידע להיכן חסה כהֵימָן.
תהלת הימן בתור “ראש הטבחים” הגיעה זה כבר עד אזני הגברת גרובסטוק; הוא כהן פאר באחד מבתי המרזח היותר גדולים בלונדון. ובשמעה הפעם את שמו מפרש יוצא מפי אורחה הנכבד התפלאה מאד על רחב ידיעתו גם בענינים כאלה.
– אומרים עליו, כי הוא מומחה גדול במעשה תופינים,– אמרה גם היא חלקה, להראותו כי גם היא יודעת פרק בהלכות המטבח.
– כן, במעשי תופינים אחד הוא הימן ואין שני לו.
– במעשי אופה אחשב, כי גם טבחתנו איננה נופלת ממנו, – קרא גרובסטוק בפנים נזעמים.
– הבה נטעמה ונראה, – ענה מנשה במנוחה. – אך זאת אוכל להגיד לכם, כי עֻגות השקדים אשר אכלתי בבית בן־אחי, ברזלי היושב בפיצ’ורצ' סטריט, עולות גם על מעשי ידי הימן.
– בן־אחיך! – קרא גרובסטוק בתמהון, – הסוחר בתוצאות הודו המערבית?
– הוא ולא אחר. אך זאת אוכל להעיד כי הטבחת יודעת לבשל קהוה כראוי, אף כי כנראה אינכם מקבלים את הקהוה מעצם מקום מטעה, כאשר יעשו ראשי עדתנו.
בלבב גרובסטוק התעורר עוד פעם ספק על מהות הקבצן המשֻׁנה הזה.
– הנה הוכחתני על אשר שמתי פסלי־אבן בבית, – קרא בעֹז, – ומה המה האריות אשר במסדרון ביתך?
– אין אריות בביתי, – ענהו מנשה.
– וילקנסון ספר לי זאת. הלא, וילקונסון?
– וילקונסון הוא כסיל ומוציא דבה. הלא זה היה בית נתנאל פורטדו.
חמת גרובסטוק בערה בו עד להשחית. עתה הבין כרגע, כי הקבצן הזה מכר את כל בגדיו לאיש העשיר ההוא הסוחר בבגדים ישנים.
– הוי, הוי, – צעק הקבצן בהתרגשות, – הנה שפכת מרק על פני כל החזיה מבלי שים לב אלי.
יוסף גרובסטוק התאפק הפעם בכל כחו. ידוע ידע כי אם יענהו הפעם כעזותו, אז יוָּדע הדבר לאשתו; והוא נאחז כל כך ברשת הכזבים הרבים אשר דבר באזניה, עד בלי המָּלט עוד ממנה. אך הוא מצא לו שעת הכֹּשר ללחש באזניו בכעס:
– ומדוע כזבת לוילקוסון באמרך לו, כי אני צויתיו לשאת אחריך את הארגז?
– להציל את כבודך בעיניו. לולא זאת הלא הבין כרגע כי היתה מריבה ביננו, ומה היה חושב אז בלבבו על הליכותיך עם אורחך?
– כל זה טוב ויפה; אבל למה מכרת את בגדי?
– ואתה חשבת כי אני אלבשם? לא, למדרגה כזאת לא הגעתי עוד. אני יודע ומכיר את ערכי, הודות לאל.
– על מה זה דברת, אדוני די־קוסטה? – שאלה הגברת.
– אנחנו מדברים על אודות דון־מנדוזה, – מהר גרובסטוק לענות. – אנכי אמרתי כי הוא יכה שוק על ירך את דיק הומפרי בדונקסטר.
– רב לך, יוסף; האם לא דברת עוד דַּיֶּךָּ על אדותיו אתמול בערב? – גערה בו רעיתו.
– אין נפשי לדבר על האיש הזה, – קרא הקבצן ועיניו הפיקו מבט תוכחה על אדון הבית.
בלב מלא יאוש ומבוכה נגע גרובסטוק ברגלו מתחת השלחן. ידוע ידע היטב כי בדבר הזה הוא מוכר את גופו ונשמתו למלך הקבצנים, אך במֹרך לבו לא יכל עשות אחרת.
– אמנם די־קוסטה לא חפץ לדבר בו, – הוסיף במבוכה, – אך בהיות דון מנדוזה איש פורטוגיזי שאלתיו, אם יראהו לפעמים בבית הכנסת.
לוּ שמעו בקולי, – קרא מנשה בזעם, – אזי כבר הבדילו מקהל ה' את ההולל הזה, אשר מחה כבר צלם אלהים מעל פניו.
– אלי, מה זה דברת! – קרא גרובסטוק ברגש. – לוּ אך ראית כאשר הכריע את התחש8 במשך שלשים וחמשה דק על הבמה הגבוהה עשרים וחמשה רגל…
– יוסף, יוסף! – צעקה הגברת. – זכר נא כי שבת היום!
– בכל חפץ לבבי הייתי מחליף את דון מנדוזה שלנו בדוד לוי שלכם, – אמר די־קוסטה בפנים נזעמים.
דוד לוי נחשב אז בגיטו לתפארת הספרות העברית. הוא היה סנדלר וגם מתקן כובעים, אשר הגה הרבה בתורת שפת עבר ובשירה, אף יצא כגבור להגן על אמונתו במלחמתו עם הדוקטור פריסטלי, מגלה החמצן ועם הדוקטור תום פין, מגלה התבונה.
– פפוי! דוד לוי! הסנדלר המשגע! – צעק גרובסטוק בבוז. – הן מלבד ספריו איננו יודע וגם איננו חפץ לדעת מאומה.
– טוב עשית לוּ קנית לך אֶכְּסמפלַרים אחדים מספריו. – העיר מנשה.
לוּ חברתם אתה אין ספק בעיני, כי כבר נמצאו בביתי במספר הגון, – ענהו גרובסטוק בהתול.
– אני קניתי לי ששה אכסמפלירים מספרו “Lingua Sасга” (הלשון הקדושה) ותריסר מתרגום התורה אשר חבר, – אמר מנשה בגאון.
– הנקל לך לקנות גם ספרים כאלה, – רטן גרובסטוק בלעג שנון; – אבל אנכי לא בלי עמל ימָּצא לי הכסף.
– אך טוב יעש האדון די־קוסטה לתמך בידי מחברים חכמי לב, – ענתה הגברת חלקה. – רבים הם, לדאבון לב, העשירים בקרבנו אשר לא ישימו לב למדע ולספרות.
– צדקת מאד, גברתי, – קרא מנשה ברצון. – הידעת מדוע? יען כי רובם הם עמי הארץ פשוטים וגסים.
ככלות הסעודה ברך מנשה ברכת המזון בקול רם ובנגון עלז בלוית יענקל’ה, אשר החרה החזיק אחריו בקולו הצרוד. בקומו ללכת הביתה פנה אל הגברת ויאמר: "יברכך ה' בבנים גברתי הכבודה!
חן, חן לך, אדוני, – ענתה ברגש.
– לוּ היתה לכם בת חפצתי מאד לראות אותה מאֻשרת על ידי.
– מה טוב אתה, אדוני, – קראה הגברת ברצון, אך קול דבריה נחבא לקול קריאת אישה:
– לראות את בתי מאשרת על ידך!
– ומי עוד כמוני, אשר יש לו מהלכים בכל בתי האצילים ואשר יוכל למצא לה חתן כראוי לכבודם?
– אך זאת היתה כונת דבריך, – אמר גרובסטוק.
– ואיזו כונה אחרת יכלת למצא בדברי? הן לא יעלה על לבבך לחשב, כי אני, הספרדי, אקח לי את בתכם לאשה.
– בכל אופן אקוה כי הבת אשר תִּוָּלֵד לנו לא תצטרך לעזרתך, – העיר גרובסטוק.
– לעת עתה בודאי לא, – ענהו מנשה בפנותו אל הדלת; – אבל כאשר תבוא העת, איה תמצא לך שדכן טוב ממני? לא מעט הוא מספר החתנים אשר מצאתי לבנות העשירים היותר גדולים. בשעה שאני מציע איזה שדוך, אני יודע ומכיר היטב את העלם המדֻבר, או את העלמה המדֻברת. ראשונה אשים לבי לדעת ולחקר את תכונת נפשם והליכותיהם בבית הוריהם, ואז אוכל להעיר על טוב לבבם ואהבתם לעשות צדקה וחסד. ועתה שבת שלום!
– שלום! – ענו האדון והגברת יחד.
הגברת גרובסטוק כבדה אותו בלבבה בגלל מכריו הרבים בין אצילי לנדון. ובכל זאת נמנעה מהושיט לו את ידה.
– הנה הדרך, יענקעל’ה, – קרא הקבצן אל בן לויתו בהראותו לו את הדלת. – שמחתי מאד על בואך אתי הנה, ואקוה כי עוד תוסיף לאכל אתי פה לחם.
ג. הוד כבוד מלכותו בְתֵיאַטְרוֹן 🔗
ומנשה הגדול, הקבצן הראשון באירופה, הלך לו בלוית רעהו הפולני לאֹרך הרחוב “שדי גודמן”. לב שניהם היה טוב עליהם וכרשם – מלאה מן המעדנים אשר נִתנו להם ביד רחבה על שלחן הגזבר לבית הכנסת הגדול, יוסף גרובסטוק. אויר הערב היה קריר ונעים מאד ודומיה שררה בכל הרחוב ההוא. פתאם הגיע לאזניהם קול מנגנים, אשר הפריע את הדומיה ויפעל פעולה נעימה על עצבי הקבצנים. מקצה הרחוב השני הופיע גדוד אנשי צבא לבושים מבגדים לבָנים כשלג ובראשם הפקידים הרוכבים על סוסיהם, אשר יפו מאד במעיליהם הכחולים ובמכנסיהם האדמים.
הוי! – קרא מנשה בגדל לבבו, – הנה אנשי צבאי הולכים לקראתנו!
– אנשי צבאך! – קרא יענקעל’ה משתומם.
– כן. האם לא ראית כי פניהם מועדות אל הקַּסַרְקֵט ההודי אשר ברחוב “לינדהל?”
– והיוצא מזה? – קרא יענקעל’ה בהניעו בכתפיו ובפרשו את ידיו.
– היוצא מזה? – הטרם תדע, כי זה הכסיל אשר הביאותיך הערב אל ביתו לאכל אתי לחם. הוא ראש החברה ההודו־מזרחית? ולמי אפוא אנשי הצבא האלה אם לא לי?
– הוי, הוי! – קרא יענקעל’ה בשחוק; אך השחוק נעלם כרגע מעל שפתיו. למראה מבטי הזעם אשר הפיצו עליו עיני הספרדי, ויבט אל פטרונות הגאה בענוה וכבוד. יענקל’ה היה בטבעו איש עלז מאד; ועל כן כבד ממנו לשמע כפעם בפעם את דברי התפארותו בכבד ראש. לא כן היה מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה. ההתול בכלל היה זר לרוחו, לולא זאת לא התפאר כל כך ולא האמין בעצמו יותר מדי. אף אין להתפלא על זאת; כל האנשים הגדולים רבי העלילה הם קצרי ראות. קיסר הרומאי לא יכל “לבוא, לראות ולנצח” לוּ ראה כראוי.
נכלם מן הצחוק אשר עבר על שפתי הקבצן הפולני, הלך לו מנשה סרוזעף בעקבות אנשי הצבא.
– מה טוב ונעים הערב הזה! – העיר יענקל’ה בחפצו להסיח את פטרונו לדבר אחר, ואך יצאו הדברים האלה מפיו נשא עיניו מבלי משים השמימה וירא לתמהונו כי דבר אמת דבבו שפתיו הפעם. הלבנה נשקפה מבעד לעננה לבָנה ככסף, האויר היה נעים ורך, צללי שדרות העצים השתרעו לרחב הרחוב, ובינותם צף לרגעים הירח באורו הצח. המנגנים השמיעו מנגינה נעימה מלאה אהבה ועז, ועל לבב יענקעל’ה עלה זכר בתו היפה והנעימה של מנשה די־קוסטה. באור פני הירח ראה את פניה הנעימים.
וחמת מנשה טרם שככה. הוא הניע בכתפיו ויחשה רגעים מספר; אחרי כן ענהו ברֹגז:
– אחרי ארוחה שמנה הָיה יהיה כל ערב טוב ונעים.
ברגע ההוא נדמה ליענקעל’ה, כי עננה שחורה כסתה את פני הירח, וצעיף אפל העלים מעיניו את פני יפתו הנעימה. אכן כעבר רגע התאושש מהר.
– אמנם כן, – קרא בשפת חנף, – אך מידך לי הערב הנעים הזה.
מלך הקבצנים הניע בחמת רוחו את מטהו ולא ענה דבר.
– אף כל ערב וערב ינעם לי ככה בשבתי עמך, – הוסיף יענקעל’ה בשפת חלקות.
– מה זה הדבר, – דבר מנשה כמו לנפשו, – כי בחרתי לי להתרועע אל איש אשר לא מבני ישראל, כי אם מן “הערב רב” מוצאו; ותמעט עוד זאת בעיני כי הביאותיו גם עד שלחן גרובסטוק.
– אבל הן גם גרובסטוק אשכנזי הוא, – העיר יענקעל’ה.
– אמנם כן, – ענה מנשה, – אף על זאת אתפלא, איככה זה נואלתי להתודע אליו.
– הרואה אתה אפוא, – קרא הקבצן הפולני בלב חרד– ולו יש בת לגרובסטוק מי יודע אם לא לקחת אותה לך לאשה.
– אך הכל יפצה פיך! הספרדי לא יוכל לקחת לו אשה אשכנזיה, כי חרפה היא לו.
– אמנם כן; אבל נדון נא על השאלה הזאת מצד אחר, _ קרא הפולני בערמה הן אשכנזי יוכל לקחת לו אשה ספרדיה; נשואים כאלה עוד ירוממוהו ויכבדוהוּ. אם כן אפוא, מדוע זה לא יכלת לקחת לך בת גרובסטוק לאשה ולהאציל מכבודך גם עליה?
– כנים דבריך, – הסכים מנשה המתפיס ברצון. – אבל לגרובסטוק אין עוד בת, ואשתו עודנה…!
– כן; אבל לוּ היית במקומי – קרא יענקעל’ה – מה בחרת לך, אשכנזיה או ספרדיה?
– מובן הדבר, כי ספרדיה. אבל…
– וכן אעשה גם אני, – שסעהו הפולני הערום. – אכן אתה החכם מכל האדם אשר ראיתי מעודי ודבריך קדש לי תמיד.
– אבל… שנה מנשה.
– אל נא תכחישני; אתה איש נעלה מאין כמוך! אחת דברתי ולא אשנה, אבקש לי נערה מבנות הספרדים ולקחתיה לי לאשה. ואולי תנחני אתה בעצתך המחֻכמה, אף תבחר לי נערה כחפצי.
דבריו אלה נגעו עד לב מנשה.
– הן לא אוכל לדעת איזו נערה תישר בעיניך, – ענהו מנשה אחרי דומיה קצרה.
– הוי, כל נערה ספרדיה תחשב לי לאשר מאין כמוהו, – קרא יענקעל’ה ברגש, – ולוּ גם יהי מראה פניה כמראה מצת הפסח. מובן הדבר כי תנעם לי יותר אם תיף כפרח האביב.
– איזה סוג של יופי אתה אוהב ביותר?
– סוג יפיה של בתך, – ענה הפולני באֹמץ הלב.
– אבל אין למצא יפהפיות רבות כמוה, – העיר הספרדי בתמימות.
– אין כל ספק, היא יפה ונחמדה כחבצלת השרון; אבל גם אבות נעלים ונכבדים כאביה מעטים מאד.
– הנה ידעתי את בת גבריאל שומר בית הקברות, – אמר מנשה אחרי מחשבת רגע, – העלמה הזאת מוצאת חן בעיני כל רואיה.
– פפוי! המכֹערת! הן תארה כתאר פני אביה המנֻול! ומלבד זאת הלא תשית לב לעבדותו הבזויה! אקוה, כי לא תיעצני להתחתן במשפחה בזויה ושפלה כזאת, אדוני מטיבי ואיש חסדי!
– אמנם כן, אבל אינני יודע כל נערה יפה אשר תכשר לך.
יענקעל’ה הביט אליו בגחוך מלא ערמה ומזמה.
– אל נא תדבר כדברים האלה! האם לא אמרת בפיך לגרובסטוק, כי שדכן נפלא אתה מאין כמוך?
מנשה הניע בראשו ולא ענה דבר.
– אכן צדקת ממני, – הוסיף יענקל’ה בעצב, – אין למצא בעדי עלמה יפה וחכמה באמת, בלתי אם אקח לי את דבורה בתך לאשה.
– אל נא תשלה נפשך בתקות שוא, – ענהו מנשה ברצון.
– פני יאנקל’ה קדרו מאד.
– הה, מדוע זה לא תהי לי תקוה לקרא לך חותני?
פני מנשה נעוו מכעס ותמהון יחד, ולא ענהו דבר.
– ראה נא ראה! – קרא יענקעל’ה בשמחה בהראותו על תמונת אש בדמות מפלצת המרחפת על פני תהום אפל. – אך זה מחזה יפה.
הם באו עד רחוב לימן ויעמדו לפני התיאטרון של גודמֵן פילד. למראה הבית הזה אורו פני מנשה הזועפים.
– הלא זאת היא “בירת החזיון”, – קרא מנשה ברצון, – היש את נפשך לבוא פנימה?
– אבל הנה כבר עבר חצי…
– לא, לא, – קרא מנשה, בהעיפו את עיניו על פני המודעה הדבוקה על הקיר. – בראשונה הציגו פה חזיון התולים של או’קיף. עוד הלילה גדול. אנחנו נבוא עוד לראשית המחזה.
– אבל הלא שבת היום, ואיככה זה נשלם בעד הכרטיסים?
פני מנשה רעמו שנית מקצף.
– האמנם תחשב כי יש עם לבבי לחלל את השבת? קרא מנשה בבוז.
– ל – ל– לא, – גמגם הפולני נכלם, – אבל הן לא קנית לך כרטיסים.
– כרטיסים? בעדי? האין נפשך לסור אל לשכתי המיוחדת פה?
– אל לשכתך?
– כן, לשכה יפה ומרֻוחה. עתה לכה ונלכה, – קרא מנשה בגאון. – הנה זה כשנה, אשר לא סרתי הנה לראות במחזה מרוב טרדותי. הבה, נבואה נא פנימה ונתענג מעט.
יענקעל’ה הביט אליו משתומם.
– בוא נא, בוא – גער בו מנשה, – הנה הפתח; קום אפוא ולך לפני.
– אבל הן לא יתנוני לבוא פנימה?
– לא יתנוך! בתתי לך מקום בלשכתי! השוטה אתה אם משגע? עתה הנני מצוך להכנס לבדך, אני מצוה. הפעם הנני להראותך כי מנשה מואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה הוא איש אשר דבריו – תורת משה. לך ישר דרך האולם, ואם ישאלך שומר הפתח לכרטיס הכניסה, וענית ואמרת לו כי האדון די־קוסטה נתן לך מקום בלשכתו.
– מבלי העז להטיל ספק אף רגע, או יותר נכון בהאמינו כמעט באמונה בדברי פטרונו הנפלא, הרים יענקעל’ה פעמיו על סף התיאטרון.
– אבל הן גם אתה תבוא, – קרא יענקעל’ה בהסבו את פניו אל מנשה.
– אבוא, אבוא, מושבי לא יפָּקֵד הלילה; אל תירא.
ויענקעל’ה הלך לו הלאה באֹמץ לב ויעבר לפני שומר הפתח, מבלי אשר משך את עיניו עליו. ואמנם למראה האורח ההולך לו במנוחה שלמה לא יכל המשרת לחשב אחרת בלתי אם כי הוא אחד הנאספים אשר יצא החוצה בעת ההפסקה. אבל האורח הזה היה מזהם יותר מדי משבת באיזה מקום נכבד בבית־המשחק; הוא נדמה בעיניו לאחד היצורים המרובים המתגנבים לפעמים אל אחת הפנות אשר בירכתי היציע. ובראותו אותו הולך הלוך וקרוב אל הלשכות מהר אחריו משרת התיאטרון (ליצן שפל קומה) ויקרא: הו, הו!
– מה חפצך? – קרא יענקעל’ה בפנותו אליו.
– איה כרטיס הכניסה?
– אינני צריך לכרטיס כניסה.
– אינך צריך? אבל אני, אדוני הנכבד, אני צריך וצריך – קרא הליצן הקטן.
– האדון די־קוסטה נתן לי מקום בלשכתו.
– האמנם? ואתה נכון להשבע לי, כי אמת בפיך?
– חי ראשי! הוא שלחני הנה.
– לשבת בלשכתו?
– כן, אדוני.
– האדון די־קוסטה אמרת, הלא?
– כן, כן אדוני.
– הו! אם כן הלא זה הוא הדרך לפניך!
והליצן הראהו את הדלת בצחוק בוז.
אבל יענקעל’ה לא ינוע ולא יזוע ממקומו.
– הנה הדרך לפניך, ידידי! – נתן עליו הליצן הקטן בקולו.
– הלא אמרתי לך, כי אני הולך לשבת בלשכת האדון די־קוסטה!
– ואני אמרתי לך, כי אתה הולך אל האשפה!
והמשרת אחז בצוארון קפוטתו וידחפהו הלוך ודחוף אל עבר הפתח בבעטו בו לרגעים בברכיו.
– הו, הו, מה זה?! – הרעים כקול רעם מחריד באזני הליצן, אשר נבהל מאד וירף רגע מן הקבצן. אז נשא עיניו למעלה, וירא והנה תמונה מוזרה, מגאלה ועטופה סחבות, אבל מפיקה גאון ואֹמץ לב עומדת ומבטת עליו מגבה.
– מדוע אתה דוחף את המסכן הזה החוצה? – שאל מנשה.
– הוא חפץ להתפרץ פנימה, – הצטדק הליצן הנבהל, – ובשאלי אותו לכרטיסו בדה לו ספור הבלים, כי יש לו מקום באחת הלשכות.
– בודאי בלשכת די־קוסטה, – אמר מנשה במנוחה מדומה ועיניו נוצצו כאש.
– כ–כן, – ענהו הליצן נבהל ונרעש. אז התחוללה הסערה.
– הוי, ראש כלב! הוי, בליעל נבזה! הוי, קבצן נתעב ונאלח! האתה תמנע את אורחי מבוא אל לשכתי!
– האתה זה האדון די־קוסטה? – גמגם הליצן.
– כן, אני הוא האדון די־קוסטה; אבל אתה לא תהיה עוד פה שומר הפתח, אם זה דרכך להתהלך ככה עם האנשים הבאים הנה לראות במחזה. האם יען כי מראהו כאחד העניים, תחשב כי לך הצדקה להכלימהו ולדחפו באין אומר השב? – סלח נא לי הפעם, יענקעל’ה; מה מאד יצר לי, כי לא יכלתי לבוא עמך יחד ולמנע ממך את כל החרפה הזאת! – ואתה, בריה יפה, הרשני להגיד לך, כי תשגה מאד בשפטך את כל האנשים על פי מראיהם. הנה יש לי מכרים אחדים, אשר תשיג ידם לקנות את כל התיאטרון הזה עמך ועם נשמתך האמללה והפעוטה יחד; ואם תביט אליהם ואמרת, אך עניים מרודים המה. נסה נא אפוא עוד פעם – השמעת?! – לדחף מזה איש נכבד, ונדחפת אתה ממוקמך!
– צר, צר לי, אדוני!
– אל תדבר כזאת אלי. הלא תבקש סליחה מאורחי זה. אמנם איננו מנטילי הכסף, כי אם את אשר הוא למראה עיניו. ובכל זאת – חי אני, כי החרפה הזאת לא תכֻפר לך חנם! האמנם לא אוכל לתת מושב בלשכתי להמסכן הזה, אשר אולי לא דרכו רגליו על סף התיאטרון מעודו, כי אם לשכר לו פנה נדחה בירכתי היציע? לא! יכול אוכל לעשות בלשכתי כחפצי ולהושיב בה את כל אשר יישר בעיני. אין חק כזה המפריעני מעשות בדבר הזה; האין זאת?
– לא, אדוני הנכבד, אין כל חק האוסר כדבר הזה, – ענה הליצן בהכנעה. – אבל הרשני נא להעיר, כי זה מקרה זר.
– מקרה זר! בודאי הוא מקרה זר, חמלה ושום לב לעני הוא תמיד מקרה זר. העני יֵרָמֵס ברגלים, יען כי יחשב ככלב ולא כאיש. לוּ הבאתי עמי אחד השכורים הלבוש בגדי כבוד, אז פגשת אותו בראש גלוי ובכל הדרת הכבוד (לא, לא, אך לשוא תסיר עתה את הכובע לפני; אחרת המועד)! אבל את איש עני, נזיר מיין – חי אני! כי אודיע הדבר הזה לאדוניך, ומאֻשר תהיה אם לא אדוש כרגע את בשרך הנאלח במטה הזה על עזותך הנוראה.
– אבל איככה זה יכלתי לדעת את כל זאת. אדוני?
– הלא אמרתי לך, אל תוסף דבר אלי עוד! אם יש לך במה להצטדק ולבקש סליחה על הליכותיך הרעות, פני לך אל אורחי.
– הלא תסלח לי הפעם, אדוני, – קרא הליצן הקטן בפנותו אל יענקעל’ה.
– בפעם אחרת אולי תאמין לי באמרי אליך, כי יש לי מקום בלשכת האדון די־קוסטה, – ענה יענקעל’ה מתפיס ומתרצה.
– טוב אפוא; אם אתה מרֻצה, יענקעל’ה, קרא מנשה בקול תוכחה, – אין לי מה לדבר עוד. ואתה, משרת, לך לפנינו והביאנו אל לשכתנו.
המשרת השתחוה בהדרת הכבוד וילך לפניהם ויביאם אל המסדרון. אז עמד רגע ויפן אליהם:
– איזו היא הלשכה אשר לאדוני? – שאל בקול רועד.
– ראש חמור! – נתן עליו מנשה בקולו. – איזו לשכה תוכל להיות שלי? כמובן הריקה.
– אבל, אדוני, אנה יש פה שתי לשכות ריקות, – ענה הליצן בהכנעה רבה. – לשכת הבמה ולשכת היציע.
– כסיל! התחשבני לאיש אשר ימצא חפץ בלשכה הסמוכה אל התקרה? לך לך אפוא אל מקומך. ידוע אדע למצא את לשכתי גם בלעדיך. יחוס נא אלהים עליך ונתן לך מעט חכמה בלבבך. שוב אפוא מהר, פן יתגנב שמה אחד מן השוק והשיב לך כגמולך.
נרעש ונפעם מן הסערה, אשר התחוללה פתאם על ראשו, מהר האיש הקטן להמָּלט על נפשו; אף שמח מאד כי הצליח להתמלט הפעם בעור שניו מן האדון הנורא הזה. כעבר רגע בא מנשה בלוית יענקעל’ה אל הלשכה הריקה. על שפתי הפולני רחף גחוך ערמה ועיניו הקטנות התרוצצו בחוריהן.
בשבת מנשה על מקומו נשמע זעיר שם בין הנאספים קול מחיאת כפים ורקיעת רגלים מקצר רוח לחכות לסוף ההפסקה הארֻכה. מנשה הוציא את ראשו מן הלשכה להתבונן אל הבית ואל המון הנאספים, אשר מצאו להם עתה ענין לענות בו, ויביטו גם הם מסביב אל תמונתו המוזרה. היו שם אנשים אשר חשבו לתמם, כי מחיאת הכפים היא לכבוד האורח החדש, אשר מראה פניו כמראה אחד האצילים מארץ נכריה – וימחאו כף גם המה. כרגע היו כל העינים נטויות אל מנשה וידים למאות מחאו לכבודו ויריעו לו בתשואות חן מכל עברים, כאשר יעשו לאחד הגדולים אשר בארץ. מנשה השתחוה פעמים ושלש לעמת הנאספים בגאון והדר.
בין הנאספים היו גם אנשים אשר ידעוהו ויכירוהו היטב, וגם המה לקחו חלק בתרועת ההמון, כי מצאו ענין נעים לענות בו. רב הנאספים היו יהודים, כי “גודמן פילד’ס” היה התיאטרון של הגיטו, וקדושת השבת לא עצרה עוד כח למנע את הדור הצעיר מלבקר בו את התיאטרון. הנאספים, רבם יהודים אשכנזים או פולנים, היו באים אל התיאטרון הקטן והפשוט הזה כבני משפחה אחת. הבדל מצב האנשים על פי מקומות מושבותם לא נכר שם במאומה. יושבי היציע שוחחו פעם בפעם עם יושבי המרכז על כסאותם, והמה באו בדברים עם בעלי הלשכות. רבים ערכו להם על ספסליהם ארוחת הערב ויאכלו וישיחו יחד.
באחת הלשכות התיכונות ישבה לה בהרחבת הדעת אשה יהודיה צעירה לימים, אשר התגאתה, כנראה, מאד בשמלתה היקרה התפורה מאטון הודו דק ומבריק, בחרוזי הפנינים המבריקים על צוארה ובתלתלי שערותיה המתנוססים מעל לראשה ומפארים בפרחים יפים.
– ביטסי! – נשמע בצלצול נעים קול אשה מאחד הכסאות כשֹׁך מחיאות הכפים מסביב. ו“ביטסי” לא נעה ממקומה, אך לחייה אדמו מכעס. היא היתה כבר ל“גברת כבודה”, על כן לא תאבה עוד לדעת את מכרותיה מימים עברו.
– ביטסי! – נשמע קול האשה הטובה, – חי נפשך, יקירתי, כי טעום הטעמי מן הדג הצלוי הזה. – ובדברה הושיטה לה חתיכת דג־צלויה.
ביטסי נסוגה אל ירכתי הלשכה, בהעמידה פניה כמו לא שמעה ולא ידעה מאומה; אך לשוא, כי לחייה, אשר האדימו עוד יותר, העידו בה את מבוכתה. לרוחתה הורם המסך ברגע ההוא, והמחזה החל שנית. יענקעל’ה, אשר לא ראה מימיו כל מחזה, מלבד המשחקים הלאומיים המציגים, למשל, לעין הרואים מפלת המן צורר היהודים ונצחון אסתר המלכה (פעם אחת היה הוא אסתר המלכה בשמלת־אמו הבלה) – יענקעל’ה זה היה הפעם כאיש עברו יין מרב עליצותו למראה עיניו ולמשמע אזניו. בסוף המערכה השניה התרגש כל כך משיחת “הגבורה” היפה והאמללה על במת החזיון, עד אשר זכר פתאם את חפצו ותשוקתו הוא. אז החל לבוא בדברים עם פטרונו הגדול ולהסב את השיחה לענינו.
– אך זה לילה נפלא! – קרא ברגש.
– מאד ינעם לי לדעת, כי תתענג נפשך בגללי. זה מחזה נעים ומשמח לב באמת, – ענהו מנשה ברצון.
– ודבורה בתך – העז יענקעל’ה לשאל – תבוא לפעמים לראות במחזה?
– לא, את אשתי ואת בתי לא ארשה להתענג על דברים כאלה. חובתן היא לשבת בית, הלא כה דברי חכמינו זכרונם לברכה: אני קורא לאשתי “ביתי”.
– אבל שוה נא בנפשך מה מאד התענגו על המחזות לוּ באו הנה!
– לא להתענג ולשמח נוצרנו בתבל.
– אמנם כן, צדקת מאד – קרא יענקעל’ה בפנים של יראת שמים – אך לשמר ולעשות ככל הכתוב בתורתנו הקדושה שֻׁלחנו הנה. אך אל נא תזכירני את עוני אני, כי אמנם חוטא ופושע אני.
– מה פשעך ומה חטאתך, ידידי?
– הנה כבר מלאו לי עשרים וחמש ואני שרוי בלא אשה.
– ואני חושב כי יש לך נשים רבות בפולין.
– חי נפשי, אף לא אחת! אמנם לקחתי לי אשה, אך היא היתה עקרה ואגרשנה כדת משה וישראל. אם לא תאמין לי תוכל לכתוב על עדותי אל הרב אשר בעירי.
- למה זה אכתב אני? הדבר הזה איננו נוגע לי במאומה.
- אבל הלא זה חפצי, כי יגע הדבר אליך.
מנשה הביט אליו בזעם.
- הנה החלת שנית לדבר על אדות זאת! - קרא בזעם.
- אינני חפץ כל כך כי תהיה בתך לי לאשה, כאשר אחפץ כי אתה תהיה לי לחותן.
- אבל הדבר הזה לא יוכל היות! – ענהו מנשה רכות.
- הה, מדוע זה לא נולדתי ספרדי! – קרא יענקעל’ה באנחת יאוש.
- אך הנעשה הלא אין להשיב עוד, – אמר מנשה ברצון.
- אומרים אמור, כי אין דבר רע אשר אין להשיב ממנו, – נאנח הפולני. – האמנם אין עוד כל עצה לפני לבוא בברית היהדות הספרדית? הן לא יבצר ממני לבטא עברית גם במבטאכם הנעים.
– היהדות הספרדית איננה נבדלת ברב מן היהדות האשכנזית. ההבדל הגדול הוא בדם הנוזל בעורקינו, ואת דמך הן לא תוכל להחליף ולשנות, ככתוב: כי הדם הוא הנפש.
- ידעתי גם ידעתי כי אני שואף לגדולות. הה, למה, זה היית לי לרע טוב? למה זה הפלאת את חסדיך עמדי, קנית את לבבי, עד אשר יומם ולילה אך בך כל מעיני, ועתה בהפילי את תחנתי לפניך להיות לי לחותן תאמר, כי הדבר הזה לא יוכל היות. דבריך אלה – מדקרות חרב בלבי! שוה נא בנפשך מה מאֻשר הייתי ומה מאד התגאיתי לקרא לך בשם חותני! את כל חיי הייתי מקדיש לך – כל משאת נפשי היה להָּכבד להיות לך לחתן, לך, איש מאד נעלה!
- לא אתה הוא הראשון, אשר הייתי אנוס להשיב את פניו ריקם בדבר הזה, – ענהו מנשה ברגש.
- ומה יועיל לי אם יש עוד “שלומיאלים” בתבל? – נאנח יענקעל’ה מרה. – איך אוכל לחיות מבלי היות לי חותן כמוך?
- צר לי, צר לי מאד עליך. האמינה לי, כי זה כבר לא נעצבתי ככה אל לבבי.
- אם כן אפוא, עוד לבך טוב אלי! טוב, אנכי לא אמר עוד נואש לתקותי, אף כי השיבות פני ריקם. מה הוא הדם, כי יבדיל בין יהודי ליהודי, כי ימנעני מהיות לחתן לאיש האחר, אשר אהבתי מעודי? אל נא תדבר כדברים האלה. אנא, הרשני נא לשאל עוד את פיך כעבר חדש או שנים – גם שנה תמימה אוכל לחכות, אם אך תבטיחני כי בין כה וכה לא תבקש חתן אחר לבתך.
- אבל אם גם אהיה לך לחותן – זכר, כי אמרתי רק אם – הן לא תאכל עוד על שלחני ועליך יהיה לפרנס גם את דבורה בתי.
- ומה בכך?
- ואתה הן לא תוכל לפרנס את אשתך!
- לא אוכל? מי אמר לך כדבר הזה? – קרא יענקעל’ה בכעס.
- מי? אתה בפיך אמרת לי זאת! כאשר הבאתיך אל ביתי אמרת לי, כי אין לך אף פרוטה.
- כדברים האלה אמרתי לך בתור “קבצן”. אבל עתה אני מדבר אליך בתור חתן.
- אמנם כן, טוב מאד, – הסכים מנשה ברצון. התשובה הזאת מצאה חן בעיניו.
- וכחתן אני אומר לך, כי יכול אוכל “לקבץ” די כסף לפרנס גם שתי נשים.
- אבל את דבריך אלה תדבר אל די־קוסטה האב או אל די־קוסטה השדכן?
הס–ס–ס! נשמע פתאם מכל קצות התיאטרון. ברגע ההוא הורם המסך ועיני כל הנאספים נִטוּ אל הבמה. אך לב יענקעל’ה לא הלך עוד אחרי המחזה; חזיונות־השוא חדלו לעורר את עצביו וה“גבורה” היפה – לקחת את לבבו. כל מחשבותיו היו נתונות הפעם לחשבון הכנסותיו לחבר ולצרף כל פרוטה ופרוטה הבאה אל כיסו מעסק “השנורֶרות”. שקוע במחשבותיו אלה הוציא מכיסו פסת ניר ועט עֹפרת, אך ברגע ההוא נפגשו עיניו עם עיני מנשה, וימהר להשיבו אל כיסו.
- שכחתי, – הצטדק יענקעל’ה. – שבתי בזה השכיחתני לגמרה כי שבת היום.
אז הוסיף לחשב את חשבונותיו במחשבה. זאת הן לא תחשב כל כך למלאכה.
כאשר נגמר המחזה יצאו להם שני הקבצנים מן הלשכה וישימו פעמיהם אל פתח האולם.
- הנה חשבתי ומצאתי – התחיל יענקעל’ה לדבר ברגש בטרם יצאו עוד את האולם, – כי אני “מקבץ” לכל הפחות מאה וחמשים… – אז הפסיק פתאם את שיחתו בעברם על פני הליצן הקטן אשר השתחוה לפניהם בהדרת הכבוד – מאה וחמשים לטרה לשנה.
- האמנם?! – קרא מנשה בתמהון ויבט אליו ברגשי כבוד.
- כן! כן! עתה עשיתי חשבון מכל הכנסותי. מעשרה מקרים שונים לצדקה אני…
- ככתוב – שסעהו מנשה בפנים מסבירות: – בעשרה מאמרות נברא העולם; עשרה דורות מנח ועד אברהם; בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו; עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים; ועשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות! ועתה צריך להוסיף: בעשרה מיני צדקה מזכה העני את העשיר. דבר, דבר יענקעל’ה!
- ראשית אני מקבל את קצבתי מבית הכנסת – שמונה לטרות. פעם בשבוע אני בא ונוטל חצי “כתר”.
- ולא יותר? אנחנו מקבלים מבית כנסתנו שלשה כתרים וששה פֶּנסים לשבוע.
- אה! – נאנח הפולני באות־נפש, – הלא אמרתי לך זה כבר כי נעלים אתם עלינו.
- אבל אם כן, – הוסיף מנשה – הלא תקבל מבית הכנסת רק שש לטרות ועשרה שילינגים.
- ידעתי, את השלשים שילינג הנותרים אני מקבל למצות הפסח ויתר צרכי החג. מלבד זאת בעד הקריאה לבית הכנסת אני מקבל עוד עשר גיניאות.
- די! די! – הואיל מנשה להתחסד פתאם, – הלא עון פלילי הוא לי לשמע חשבונות כאלה בשבת.
- אמנם כן, אבל מחשבונותי אלה תוצאות לחתונתי, אשר תחשב למצוה גדולה, אם כן אפוא אין כל ספק בעיני, כי דברינו אלה נחשבים לפני הקדוש ברוך הוא כאלו עסקנו בדברי תורה.
- צדקת הפעם. דבר אפוא, דבר. אבל דע לך, כי אם גם תוכל להוכיח כי “תקבץ” די כסף לפרנס את אשתך, אינני מבטיחך עוד את הסכמתי.
אבל הן היית לי עד כה כאב רחמן, מדוע זה תמאן להיות לי לחותן? איך שיהיה – מהר יענקעל’ה להוסיף בראותו כי רעמו פני די־קוסטה – ידעתי כי תמצא לי חותן.
- נחדל נא מזה הפעם, – קרא מנשה כמשתמט; – ועתה הוסיפה לחשב את הכנסותיך.
- עשר גיניאות בשכר הקריאה לבית הכנסת. יש לי עשרים בעלי בתים אשר…
- חכה נא רגע! אני לא אוכל לחשב את ההכנסה הזאת בחשבון.
- מדוע לא? ההכנסה זאת נכונה כנכון היום.
- אפשר! אבל הקריאה לבית הכנסת היא עבודה.
- עבודה?
- אמנם כן. אם ההליכה לדפק על פתחי עשרים איש איננה עבודה, הלא יחשב גם שמש בית התפלה לנוצרים, המצלצל בפעמון מדי יום ביומו, לקבצן. לא, לא, ההכנסה ממקור זה מתנגדת לרוח ה“שנוררות” האמתית.
- אבל הן רב הקבצנים עוסקים בדבר הזה.
- רב הקבצנים הם “בטלני העדה” או קוראי תהלים" – קרא הספרדי בזעם. ואני קורא לעבודה כזאת – שפלות. מה זאת! לבוא אל בית הכנסת כשכיר יום! להתפלל אל ה' במחיר! אם כן הלא תהיה התפלה לה' לעבודה גסה.
ובדברו את הדברים האלה הרים את ראשו ויבט אליו מגבוה וכעס יחד.
- ואני לא אוכל לחשב זאת לעבודה, – התנגד הקבצן הפולני. – כי לדבריך יהיו גם החזן, גם המגיד לעובדי עבודה. הנה גם אני נחשב לאחד מ“כלי הקדש” ומן המקור הזה תבואני הכנסה טובה מאד – ארבע עשרה לטרה לשנה.
- ארבע עשרה לטרה! האמנם? – השתומם משה.
- כן, כן! כי מלבד הכנסת בית הכנסת יש לי עוד מקורים פרטיים. בהיות אחד מ“בעלי בתַּי” לאבל, וקשה לו לאסף אל ביתו עשרה אנשים ל“מנין”, אז אבוא להשלים את המנין. התוכל לחשב זאת לעבודה? גמילות חסד היא ולא יותר. נקל להבין, כי ככל אשר יוסיפו לתת לי בשכרי, כן אוסיף גם אני לגמל חסד ל“בעלי בתי”, – הוסיף יענקעל’ה בצחוק ערמה. – מלבד זאת הנני מקבל פרס מיוחד מבית הכנסת על קריאתי ל“מת מצוה”.
בימים הטובים ההם, בעת אשר גם לא חלמו עוד על דבר עתון יהודי, אז נתפרסמו ההודעות על דבר איזה מת ביחוד על ידי קבצן, אשר סבב הלך מקצה הגיטו ועד קצהו ויצלצל בֻקפת־נחשת סגורה על מסגר לאסף נדבות. והיה בשמע איש את צלצול המות, ופנה אל הקבצן ושאלהו:
- הוי, מי מת היום?
- פלוני בן פלוני, יענה הקבצן, והקבורה תהיה ביום פלוני ובשעה פלונית.
אז יתן האיש השואל נדבת כסף אל הקפה והלך לו. הכסף הנאסף נמסר ל“חברה קדישא”.
- אולי תקרא גם לזאת עבודה? – קרא יענקעל’ה בתרועת נצחון.
- בודאי. ומה הוא השם אשר תקרא לה אתה?
- טִיוּל לשם תענוג הטוב מאד לבריאות. הנה אחד מבעלי־בתי, אשר אני מקבל ממנו חצי “הכתר” לשבוע, אמר לי, כי כבר קצה נפשו לתת קצבתי בכל יום ששי, ועל כן הוא חפץ לתת לי בפעם אחת שש לטרות לכל השנה; אך אני לא חפצתי שמע לו.
- אבל הצעתו היתה טובה מאד; הוא פחת מסכום נדבתו רק עשרה שילינגים רבית כספו לשנה.
- אל הרבית לא שמתי לב כלל; אבל אנכי דרשתי ממנו לטרה אחת יתרה על מנעו ממנו תענוג הטיול; וכאשר מאן להוסיף, הוא אנוס לתת לי חצי הכתר בשבוע כבראשונה. בכלל ראיתי כי רב הנדיבים הם מדקדקים גדולים בדקדוקי עניות. מה חפצתי להגיד לך? כן! בלכתי אם קֻפָּתי אני בוחר ללכת ברחוב מושב “בעלי־בתי”, והדבר הזה יחזק את מעמדי בתור קבצן.
- לא, לא, זאת היא טעות גדולה! האמנם טח לבך מהבין כי דרכיך אלה לא יתכנו? אמנם הנדיבים יטיפו, כמובן, לעבודה, אבל עליך לדעת כי אין לערבב את הקבצנות בעבודה. אין איש אשר יעסק בשני עסקים שונים כראוי. כל איש צריך לבחר לו עסק אחד ולהקדיש לו את כל כחותיו וכשרונותיו. אחד מרעי נואל פעם אחת לשמע לעצת הנדיבים מבלי שאל את פי. לאיש הזה היה הגליל היותר טוב בכל ערי השדה; אך בכל עיר ועיר הטה אזנו לדברי ראש העדה, אשר עוררהו לעבודה. לאחרונה נתן את כל הכסף, אשר אסף וקבץ במשך שנים רבות, באבנים טובות ויהי לרוכל הסובב בעירות. כל ראשי העֵדוּת קנו אמנם ממנו איזה דבר לחזק את ידיו (אף כי המעיטו כל כך במחירו עד בלי השאיר לו איזה רוח), וכלם יחד הביעו שמחתם על דרכו החדשה וחפצו הטוב לחיות מעמל כפיו. “אבל אני “מקבץ” גם נדבות”, הזכירם הקבצן־הרוכל בשמעו את תהלתו, ויפשט להם את ידו. אבל לשוא! לא היה אף איש אחד אשר יתן לו פרוטה. כן עשה מעֻות אשר לא יכל לתקן. בחדא מחתא אבד בידים את מקור פרנסתו, אשר הביא לו ברכה רבה, יותר מאשר יכל קבצן אחר לראות גם בחלום, מבלי לקבל מאומה בעד חפצו הטוב. ועל כן אם תאבה לשמע בקולי, יענקעל’ה, איעצך לבלתי עשות כל עבודה למען מצא חן בעיני הנדיבים, כי בדבר הזה אך הסר תסיר את לבם מעליך. הקבצן צריך לשים לב רק לעסקו הוא, ואם אך תִּוָאֵל לשלח ידך לעבודה תאבד דרך ואחריתך עדי אובד.
- אבל הן גם אתה עוסק בשדכנות, לא נזהר ביענקעל’ה מהעיר.
- זאת! – הרעים עליו מנשה בקולו – זאת איננה עבודה כי אם עֹנג!
- ראה נא, ראה, הנה הֶנְרִי סימנס – קרא יענקעל’ה בחפצו להסיחו לדבר אחר. אבל תחת להיטיב הרע לו.
הנרי סימנס היה ידוע לכל בשם: היהודי המשחק, הררי הרקדן. באחרית הימים קנה לו פרסום גדול, בהיותו “הגבור” במשפט על עון הוצאת דבה, אשר המטיר על אנגליה מטר פַּסקבִילים מצדדים שונים; אבל לעת עתה יכול רק לעורר רגשי קצף בלבב אחיו הקבצנים בנטיתו המוזרה, ביחוד בעת ההיא, אל הדת הקתולית. ברגע ההוא עמד הנרי בין האספסוף הרב אשר נאסף סביבו ויעש לעיניהם מעשי תעתועים ואחיזת עינים. תמונתו היתה מוזרה מאוד: מתחת לכפה (ירמולקה) החבושה לראשו פרצו קוצות שערותיו הפרועות, פניו הארֻכים והחורים המוסבים בזקן קצר ומסֻבך נשאו עליהם חותם עצבת עמֻקה ומטפחת גדולה אדֻמה היתה חגורה על מתניו.
- הנה לפניך תוצאות העבודה, – צעק מנשה. – היא מביאה את האדם גם לחלל את השבת בפרהסיה. הנה האפקורוס הלז מחלל שבת קדש לעין כל ולא ידע בֹּשת! נסורה נא מזה! הקבצן האמתי בטוח הרבה יתר בחלקו לעולם הבא. לא, אחת דברתי ולא אשנה, לא אתן את בתי לעובד עבודה או לקבצן המוצא לו הכנסות ממקורים המתנגדים לקבצנות.
- איך שיהיה, אבל הכנסותי רבות הנה, – קרא יענקעל’ה ברגש.
- הכנסותיך רבות היום, אבל מה יהיה מחר? אין לבטח בכמו אלה. כל עבודה, איזו שתהיה, היא בטבעה מקור אכזב. יש אשר העובד מבקש לו עבודה – וָאָיִן. יש אשר יחדלו האנשים מהתחסד, ואז אין חפץ להם עוד בקריאה לבית הכנסת; או אם יוסיפו להתחסד – ואין צֹרך להם עוד בבטלני העדה.
- אבל לעמת זאת הלא יִבָּנוּ עוד בתי־כנסיות חדשים לבקרים, – ענה יענקעל’ה.
- מיסדי בתי כנסיות חדשים מצוינים בהתלהבותם ואין כל צֹרך להם לשכר בטלנים.
צחוק ערמה הופיע על שפתי יענקעל’ה לשמע דברי מתנגדו אלה.
- הקבצן האמתי יודע עת לכל חפץ.
מנשה הניע בראשו.
- הקבצנות הוא העסק היחידי אשר הכנסותיו ידועות וקצובות לכל השנה, – קרא מנשה אחרי דומית רגע. – כל יתר העסקים אינם בטוחים כלל. גם בתי המסחר היותר גדולים נופלים למשואות ואובדים בין לילה כקקיון דיונה, ככתוב: משפיל גאים. אך הקבצן לבדו יחיה לבטח. האחד יִוָּרֵש ויפֹל – ונשארו לו עוד רבים וכן שלמים למשלח ידו. לוּ היית, יענקעל’ה, אב כמוני, אז ידעת את לבבי. ומי הוא האיש אשר יִוָּאֵל לכונן את אֹשׁר בתו על יסוד רעוע מאד כהעבודה? לא, לא. – ומה היא הכנסת החזרה על הפתחים? הלא היא היא ההכנסה העקרית.
- עשרים וחמשה שילינג לשבוע!
- האמנם?
- תורת משה! הנדבות הן של ששה פנסים, שילינגים וגם חצאי הכתר. הלא בהונדסדיץ לבדה יש לי שני רחובות שלמים מלבד בתים מספר.
- האם ההכנסה הזאת בטוחה? העשירים הנדיבים מתמעטים, הרחובות הטובים הולכים וכלים.
- איך שיהיה, עשרים וחמשה שילינג אלה בטוחים לי כהכנסת עסקי מוקטה. כל הכנסותי כתובות אצלי בספר: אם יש את נפשך אראהו לך בבית.
- לא, לא, – קרא מנשה בהניעו את מטהו אנה ואנה. – לולא האמנתי לך, לא שמתי לב להצעתך אף רגע. מאד מאד ישמח לבי לשמע, כי תשים לב למשלח ידך כראוי. הלא כה דברי תמיד, כי העניים צריכים לבוא בעצמם אל בתי העשירים, ומאד יצר לי לראות, כי הקשר והיחס הקרוב בין העניים ובין נדיבי העם הולכים הלוך ורפה, הודות להמנהגים החדשים של גבאי הצדקה בימינו אלה. החובה על כל אחד מאתנו לעורר את לבב עשירינו לעשות את מעשה הצדקה והחסד כחמלה ברחמים רבים, לבל יכחד כלה הרגש האנושי מלבבם והיו למכונות חיות היודעות רק לחתם על המחאותיהם. רק בבואנו אליהם נוכל לעורר את לבבם לחמלה עלינו ועליהם, כאמור: וצדקה תציל ממות. אולם הנדבה הנתנת על יד הגזבר והמתפרסמת אחרי כן בספרי החשבון מדי שנה בשנה – הנוכל לחשב אותה לצדקה? הלא כמוה כאין לעמת הנדבה האמתית הנתנת בחשאי מיד העשיר ליד העני, אשר יחשב לו לחובה, כמובן, להסתיר נדבת הנדיב האחד מן השני.
- מאד ינעם לי לשמע, כי לא תחשב גם את החזרה על הפתחים לעבודה, – העיר יענקעל’ה בהִתול.
- לא, לא! ענה די־קוסטה בתמימות. – את זאת לא אחשב לעבודה, אם אך אין ביד הנותן שובר המעיד על קבלת נדבתו. בבקורים כאלה, יענקעל’ה, יש הרבה יתר ידידות וגמילות חסד מן הבקורים בבית האבל להתפלל שם בעד בצע כסף.
- הוי, הוי! – קרא יענקעל’ה בקול רועד, – אם כן אפוא אולי לא תקבל בחשבון גם את הכנסותי מן ה“יָרְצַיטִיס”!
- ירציטיס! מה זה?
- האינך יודע מה זה “ירציט”? – קרא הפולני בתמהון – הלא זה היום, אשר בו יזכר כל איש את אחיו האביון.
- יום הזכרון למות אחד הקרובים? אנחנו הספרדים קוראים לו: יום פטירה. הרבים המה הימים האלה בבית כנסתך?
- מי יתן ורבו יותר. לעת עתה יביאו לי הימים האלה הכנסה בסך לא יותר מחמש עשרה לטרה לשנה. עדתנו, כאשר אמרת בצדק, עודנה צעירה מאד. “בית הקברות” שלנו ברחוב גלוב־רוד הוא כמעט ריק, ממש כבית הכנסת בימי החול. אבל בעוד שנים מספר הלא ימותו אבות ואמות במספר הגון, וכל אב ואם הלא ישאיר אחריו שנים או שלשה בנים, וכל ילד הלא ישאיר שנים או שלשה אחים והורים. ומלבד זאת הן האחים האשכנזים מרבים לבוא הנה מיום ליום, וברבות מספרם הלא ירב גם מספר המתים. הדבר הזה נותן תקוה בלבי, כי הכנסותי אלה תרבינה בקרב הימים פי שנים ויותר.
- לא, לא; אין לו לאדם אלא מה שעיניחו רואות. אף גם לא טוב לקות לטוב אשר יבוא מאסון אחרים.
- אם טוב ואם רע, אבל אחי בני עמי הלא צריכים למות, למען אשר אוכל אני לחיות – ענה יענקעל’ה בצחוק ערמה. – וגם אתה הלא הזכרת את הפסוק: וצדקה תציל ממות. שוה נא בנפשך, לוּ חיו האנשים לעולם, הלא תמו כל הקבצנים לגוע.
- הבל הבלים! העולם לא היה יכול להתקים בלי קבצנים, כאמור: “ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רֹע הגזרה”. שלש אלה אמורים פה בהדרגה. אמור מעתה, כי הצדקה האמורה לאחרונה הוא הדבר היותר גדול ונכבד בעולם. על כן גם הקבצן הוא האדם היותר גדול בעולם, כאשר אמרו חכמינו: גדול המעשה יותר מן העושה. הנה כי כן הקבצן מעורר לעשות צדקה גדול הוא מן הנותנה
- הוי, הוי! אל נא תרקיע לשחקים, – קרא יענקעל’ה אשר לא יכל עוד להתאפק ולשמע בכבד ראש דברי גאון־אולת אלה. – אך הנה גרינבום הולך שמה, אשר אתמול מת עליו אביו. נעבר נא אל עבר פניו וברכנוהו בחיים ארֻכים.
- גרינבום מת! האם לא זה הוא גרינבום האיש, אחד מאדירי הבירזה, זה הנבל ורועה זונות?
- הוא ולא אחר, – ענה יענקעל’ה, אשר מהר לקדם את פני בנו.
- שבת שלום, אדוני גרינבום; יתן לך ה' חיים ארכים. הה, מה גדולה האבדה לעדתנו!
- חן חן לך על דברי נחומיך, – ענה הבן באנחה.
- כן, – הוסיף יענקעל’ה בשפתי חן, – אביך היה אדם גדול וטוב – שפל קומה כמוני.
- כבר נתתי את בגדיו לברוך הזגג, – ענה האבל.
- אבל לברוך יש עבודה להתפרנס ממנה ולי אין כל, בלתי אם שמלתי הקרועה לעורי, ומה מאד לבשוני בגדי אביך המנוח.
- ברוך הוא איש אמלל, – הצטדק גרינבום הצעיר. – צרות רבות ורעות באו עליו בחרף הזה. אחד מבניו מת עליו בימי השלג והקֹּר היותר גדול, ושבעת ימי האבל היה כלוא בביתו ולא יכל להרויח מאומה.
גרינבום הלך לו.
- הרואה אתה אפוא, כי העבודה היא מקור אכזב? – קרא מנשה כמנצח.
- לא תמיד – התעקש הקבצן הפולני. – הנה שש הגיניאות אשר אני מכניס מדי שנה בשנה בחג הסכות על הביאי את הלולב אל בתי מכרי בעד הנשים, אשר לא תוכלנה ללכת אל בית הכנסת להתפלל, כן גם מתקיעת שופר באזני הנשים ההן בראש השנה למען תוכלנה לאכל בעתן – הגם ההכנסה הזאת איננה בטוחה?
- סך קטן כזה איננו שוה גם לדבר עליו ומה גם להתוכח. חשב נא יתר הכנסותיך.
- יש לי עוד הכנסות קטנות מזאת: שלש גיניאות ממתנות לאביונים בפורים ומחתן־תורה וחתן־בראשית בשמחת תורה; ארבע לטרות ועשרה שילינגים – מן הבגדים הישנים הנתונים לי במשך השנה. מלבד כל אלה יתנו לי גם ארוחות חנם – והנה חשבתי ומצאתי כי שוות הנה שבע לטרות. גם ההכנסות שאינם ידועות מראש תעלינה בלי ספק לעשר גיניאות. הלא ידעת כי צַוָּאוֹת, מתנות ונדבות שונות היורדות לאחינו כמו מן השמים.
- כן, הנדבות שאינן נראות מראש תעלינה בלי ספק לסך כזה, – הסכים מנשה. – הנה גם אני נקריתי בימים האלה בבית־הקהוה אשר לשמעון, ושם ישבו אחדים מסרסרי הבירזה על כוס יין; ראיתי כי לבם טוב עליהם מעסקי היום ההוא, ואך נגשתי אליחם נתנו לי נדבה הגונה, אשר השביעתני רצון.
- ואני – התהלל יענקעל’ה בקנאה – קבלתי מגדעון העשיר שתי לטרות ברגע אחד. הוא אוהב לתת לקבצנים לטרות כמו בטעות תחת שילינגים לראות את הרושם אשר תעשה הנדבה עליהם. השוטים ממהרים להִפָּרד ממנו, או הולכים להם לאטם ומסתירים את המטבע בכיסם. לא כן החכמים, הם ממהרים להעירו על טעותו ואז יתן להם עוד לטרה אחת. את גדעון טוב מאד להתהלך בישר לבב. כן גם הדוקטור פַלק “בעל השם” המקֻבל הגדול בשעה…
- אבל אחרי כל אלה – שסעהו מנשה קצר־הרוח, – לא תעלינה עוד הכנסותיך למאה וחמשים לטרה לשנה.
פני יענקעל’ה נפלו.
- לא תעלינה, יען כי לא קבלת בחשבון אחדות מהכנסותי.
- לא, לא! גם אם תחשב כל הכנסותיך יחד לא תעלינה ליותר ממאה וארבעים ושלשה לטרה ותשעה עשר שילינג.
- הבל הבלים! – קרא יענקעל’ה בתמהרון. – איככה תוכל לדעת את החשבון בדיוק?
- התחשב כי אינני יודע את ה“חבור” הפשוט? – ענהו מנשה בפנים זועפים. – אלה הן עשר הכנסותיך:
שילינג לטרה
א) קצבת בית הכנסת עם התמיכה לחג הפסח. 0 – 8
ב) קריאה לבית הכנסת. 0 – 10
ג) מחזרה על הפתחים. 0 – 65
ד) מבית הכנסת בתור בטלן ומן הקפה 0 – 14
ה) מימי הזכרון למתים 0 – 15
ו) הכנסות הלולב והשופר 6 – 6
ז) נדבות לפורים ועוד 3 – 3
ח) ממכירת בגדים ישנים 0 – 4
ט) מחיר ארוחות חנם 0 – 7
י) נדבות שאינן ידועות מראש 10– 10
* * *
ובס"ה 19 ש. 143 ל.
- גם ילד קטן ידע לחַשֵׁב חשבון פשוט כזה, – קרא מנשה בגאון.
יענקעל’ה השתומם מאד על זכרונו הנפלא וכשרונו הגדול של די־קוסטה ולבו מלא רגשי כבוד ויקר לפטרונו הגדול. אך הוא התעורר כרגע וימצא מענה.
- אני חשבתי כי גם כלתי תביא נדה לפחות בסך מאה ליטרה.
- לוּ יהיה כדבריך; אבל אם גם תניח את הכסף בהבנק של הממשלה לא יביאו לך יותר מארבע ליטרות רבית לשנה, – ענהו מנשה מבלי חשב הרבה.
- את היותר, – השיב יענקעל’ה כרגע, – אקמץ מארוחות חנם. לא אפונה כי בהביאי את בתך אל ביתי תקראני לעתים יותר קרובות מאשר עד כה לאכל אתך לחם; כי על כן חתנך אני.
- אף לא פעם אחת – קרא מנשה, – כי על כן ידעתי עתה את הכנסותיך הרבות ולא תֵחָשב לי לצדקה להאכילך מלחמי.
- אל נא; ידעתי, ידעתי כי תקראני – ענה יענקל’ה בשפת חנף. – הנני סמוך ובטוח, כי אתה כאיש ישר ובעל רוח נדיבה לא תשים לב לדברים שאמרתי לך בתור שדכן, חותן וחבר בקבצנות. ומלבד זאת הלא בהיותך לי לחותן אתכבד לאכל על שלחנך לא בתור קבצן, כי אם בתור חתן.
- אבל אז הלא תהיה גם לי הצדקה לאכל על שלחנך אתה!
- האמת אגיד לך, כי מעולם לא ערבתי את לבי לקות לכבוד גדול כזה. ולוּ גם יהי כדבריך, אבל אני לא אוכל לתת לך ארוחות טובות ושמנות כארוחותיך. אם כן הלא גם ארויח מזה.
- אמנם כן, – ענה די־קוסטה שקוע במחשבות, – אבל אחרי כל אלה תחסר עוד גיניאה אחת לחשבון.
יענקעל’ה נלחץ הפעם אל הקיר, אך כרגע מצא לו צנעה לצאת מן המצר.
- אל תשכח שאני מתנהג בחסידות שמתן שכרה בצדה. הנה אני מתענה עשרים יום בשנה, והם ימלאו לי את החסרון הקטן הזה.
- אבל גם בנים יהיו לך בקרב הימים.
יענקעל’ה הניע בכתפו.
- זה הוא עסקו של הקדוש ברוך הוא. הבורא נפשות ידאג למחיתן. אף גם זאת אל תשכח, כי בתך תביא לי נדה. הרבה יתר ממאה לטרה.
- אין כל ספק כי אתן לבתי נדה הראוי למצבה – קרא מנשה בגאון. – אבל אני חשבתי תמיד להשיאה לאיש אשר יהיה “מלך הקבצנים”.
- טוב אפוא; וגם אניח אם אֲאֻשַּׁר לקחתה לי לאשה הָיֹה אהיה באמת מלך הקבצנים.
- ואיככה זה?
- אם יצליח בידי לקבל בנדבה את בתך – זו אבן החן היותר יקרה בתבל! ואת הנדבה הזאת אקבל ממלך הקבצנים!! ומלך הקבצנים בעצמו יהיה לי לשדכן בנדבה!!! האם לא אהיה אז מלך הקבצנים באמת?!
ד. הַתְּנָאִים 🔗
מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה נרעש ונרתע כל כך מפני התשובה החרוצה, אשר שמע הפעם מפי העתיד להיות חתנו, עד כי לא מצא מלים לענותו ויעמד רגע שקוע במחשבותיו. המענה החרוץ והמחֻכם הזה העיר בקרב לבבו רגשי כבוד לרעהו, הקבצן הפולני, רב יתר מהכנסתו הגדולה; ואת רחשי לבבו אלה הביע קולו הרך בכל הדברים אשר דבר אליו אחרי כן. הוא לא היה מאלה אשר המטבע היא שרש נשמתם ואלילם האחד. הכסף היה בעיניו רק כאמצעי ומעורר לעבודת השנוררות אשר עסק בה לשמה. השכל והחריצות – אלה הם אשר הפליאו כל כך את לבבו הפעם.
- אכן צדקת, – ענהו לסוף, – כי אם תדע ותשכיל להפציר בי עד אשר אעתר לך ונתתי לך את בתי לאשה, אז תצטיֵן באמת והיית ראוי לשם “מלך הקבצנים” ושׁוֶה בכבוד להיות לי לחתן ולבתי לאיש; אבל בקֹרת תהיה לכשרונך הפעם אשר תראני לדעת, כי אמנם קבצן משכיל וחרוץ אתה.
יענקעל’ה הניע את כתפיו.
- אבל מה הוא האות והמופת אשר אוכל לתת לך עוד? – צעק יענקעל’ה בפרשו את כפיו.
- אות אמת ומופת חותך! – ענהו מנשה. – אני חפץ לראות לדֻגמה במה כחך גדול. בפעם האחת אשר ראיתיך “מקבץ” לעיני, נכשלת.
- אותי! מתי? – קרא יענקעל’ה בכעס.
- עוד בלילה הזה, כאשר פנית אל גרינבום הצעיר בבקשה לתת לך את בגדי אביו המת.
- הלא כבר נתן אותם לאחר, – קרא הפולני נכלם.
- ומה בכך? לוּ נתן איש את בגדי לאחרים הייתי דורש ממנו כסף מחירם. לא, יענקעל’ה, אם חפץ אתה להיות חתני אינך צריך לשים לב לתרוצים ודחיות כאלה. לא, לא, אני זוכר היטב את דברי חכמינו זכרונם לברכה: כל המשיא בתו לעם־הארץ כאלו כופתה ומניחה לפני ארי.
- אבל הלא ראיתני כבר לא אחת מצליח במשלח ידי!
- כזאת לא ראיתי מעודי! – הכחישו מנשה ברגז.
- ואני אומר לעתים קרובות מאד!
- אצל מי?
- אצלך! – קרא יענקעל’ה כמנצח.
- אצלי! – קרא מנשה בבוז, –וכי מה ראיה היא זו? אני איש נדיב לב! הבה אראה נא אם תוכל להוציא כסף מכִּילי.
- הנני נכון להוציא נדבה מכל כִּילי אשר תבחר! – התנדב יענקעל’ה בחם.
- אתה נכון?
- כן, בחר לך את הקבצן.
- לא, את הבחירה אני מוסר לך – ענהו מנשה במאור פנים.
- טוב אפוא, אנסה נא דבר אל שמואל לצרוס הקצב!
- לא, לא זה הוא האיש, הוא נתן לאחד הקבצנים ממכרי אחד עשר פֶּנס.
- אחד עשר פנס! – צעק יענקעל’ה משתומם.
- כן; זה היה האופן האחד, אשר יכל להוציא בו את השילינג. הוא לא היה פסול לגמרו אך שָׁחוק מעט; ובאשר לא נמצא איש אשר יקחהו מידו, נתנהו להקבצן בנדבה וידרש ממנו לתת לו פֶּני אחד עודף. מובן הדבר כי ידע הקבצן להוציאו אחרי כן בחנות לצרוס. בכל זאת לוּ היה קמצן אמתי, כי אז בחר לשים את השילינג השחוק בכיסו מהחליפו גם בפֶנִי היותר טוב וטבוע.
- אבל מה בצע במטבע שאי־אפשר להוציאה? ומדוע לא יתננה לעני?
- אמנם כן, – ענה די־קוסטה, – אבל מכילי כזה לא יקשה עוד להוציא נדבה.
- הגידה נא לי איך תוכל להחליט כדבר הזה?
- פשוט מאד. הנה ראינו את לצרוס נותן לעני אחד עשר פֶּנס. הכילי אשר תרע אינו להוציא פרוטה על עצמו ועל בשרו, יוכל באופן יוצא מן הכלל לתת גם נדבה הגונה לעני. אך האיש המפנק את נפשו הוא בכל התענוגים והמותרות ועינו רעה רק באחיו האביון לבלי תת לו מאומה, הוא הכילי, אשר יקשה להוציא ממנו נדבה. הוא מוציא תועלת מכספו – לעצמו! ואם מאיש כזה תבקש נדבה, תגע אל עצמו ואל בשרו, את נפשו אתה קובע! לקבל נדבה מכילי־פזרן כזה יחשב בעיני לחריצות יותר גדולה מאשר להוציא דבר מה מקמצן פשוט.
- טוב אפוא, קרא בשם איש כזה!
- לא, הלא אמרתי לך כי לא אוכל לקחת ממך זכות הבחירה, – ענהו מנשה בגדל לבבו. – בחר באשר תבחר, אני סומך עליך. הן לולא האמנתי בך ובישרת לבבך, העלה גם רגע הרעיון על לבבי, כי תהיה לי לחתן?
- אם כן אלך אל מנדיל יעקב’ס ברחוב מרי־אֵקס.
- מנדיל יעקב’ס? לא, לא! הלא הוא נשוא! בעל משפחה לא יוכל לדאג רק לנפשו.
- ומדוע לא? הן גם האשה לתענוג תחשב! אף תעלה לו בזול יותר מסוכנת.
- אינני רוצה להתוכח אתך בזה. אחת אמרתי: אין נפשי אל מנדיל יעקב’ס.
- ושמעון קֵילוצקי מוכר היין?
- הוא! הן הוא כמעט נדבן בקופסתו המלאה לה טבק והפתוחה לכל באי חנותו. גם לי הושיט פעם אחת את קופסתו; כמובן לא קבלתי את נדבתו זאת. – יענקעל’ה קרא בשם עוד אנשים רבים, אך מנשה מאס בכלם.
- כמדומני שיש רב אחד בעדתך – אמר לו מנשה אחרי חשבו רגעים מספר, – אשר קמצנותו כבר היתה למשל בפי כל; הגידה נא לי מה שמו כי אדע?
- רב, רב? – גמגם יענקעל’ה בתמימות מעֻשָׂה, בעת אשר לבו פעם בקרבו מאד.
- כן, רב, בעל־כרש.
יענקעל’ה הניע בראשו. עיניו חשכו בחוריהן ולבבו נבא לו חרבן כל תקותיו הנעימות.
- כמדומה לי שמכנים אותו בשם איזה דג – רבי דג –הפעמון 9 … לא, לא כן, רבי דג…
יענקעל’ה ראה והבין, כי כבר נחתם גזר דינו.
- אולי רבי “חרטה דג מלוח”? – שאל בגרון נחר; קולו עזבהו מרב פחד והתרגשות.
- כן, כן, רבי “חרטה דג מלוח”! – קרא מנשה בשמחה. – מפי רבים שמעתי – אנכי לא ראיתיו מעודי – כי הוא זולל וסובא וקמצן נבזה מאין כמוהו. עתה, אם תאכל אתו ארוחת הצהרים אז תקרא בצדק " מלך הקבצנים".
פני יענקעל’ה הלבינו כסיד וכל עצמותיו רעדו.
- הלא גם הוא בעל אשה! – קרא לסוף בקול עלז, והתקוה החלה להאיר פניה אליו.
- אכל אתו לחם מחר בצהרים, – חרץ מנשה את משפטו; \– מעדני מלכים עולים על שלחנו ביום השבת. מצא את הדרך אל שלחנו, ומצאת את האשה אשר חפצת בה.
- אבל אינך יודע את האיש הזה – אי־אפשר הדבר! – צעק יענקעל’ה כנואש.
- תרוצים כאלה ראויים לאיזה קבצן־שלומיאל. הלא שמעת את ההתראה האחרונה: אם אין ארוחה – אין אשה; אין אשה – אין נדה.
- ומה הוא הנדה אשר תתן לדבורה? – שאל יענקעל’ה הנפעם אגב אורחא.
- נדה נכבד ונפלא במינו. ראשית, תקבל את הכסף העולה לחלקה מקפת העדה. עדתנו נותנת לנערות עניות סכום הגון לנדה. עזבונות גדולים מיוחדים לצדקה זו.
עיני יענקעל’ה נוצצו מאד.
- הוי, מה נדיבים הם הספרדים!
- מלבד זאת הנני חושב לתת לחתני את כל אחוזתי אשר בירושלם.
- היש לך אחוזה בארצנו הקדושה? – שאל יענקעל’ה משתומם.
- ראשונה במעלה, מעידית שבעידית. וכמובן הייתי נותן לך גם גליל שלם בארץ הזאת.
- מה? – קרא יענקעל’ה וישאף רוח בחזקה.
- האוכל עשות אחרת? – הוסיף מנשה ברגש. – זכר כי עצמי ובשרי היא! אך הנה ביתי. עתה כבר מְאֻחָר מקרא אותך אל ביתי. שבת שלום! אל תשכח את התנאי – לאכל מחר בצהרים על שלחן רבי “חרטה דג־מלוח”.
- שבת שלום! – רטן יענקעל’ה, אשר נדחף סר וזעף אל מעונו ב“טְרַיְפְּיַרְדְ” בחלק העיר “אואיטצ' פיל”, אשר שמה נשאר שמו לזכרון עד היום הזה.
רבי “חרטה דג־מלוח” לא היה מגיד מאֻשר מטעם העדה, כי כהן בתור ספדן בבתי אנשים פרטים; אף היה בעל לשון מדברת גדולות, ביחוד ידע לפזר תהלות ותשבחות למתיו. הוא היה רם הקומה, עב בשר ובעל כרש מלאה וזקן אדם ומגֻדל, אשר ידע לקחת לבבות במשליו ולהוציא דמעות מעיני שומעיו בתנחומותיו אשר הטיף בבית אבל. כל אנשי העדה ידעו אמנם את פזרנותו הגדולה לקבתו הכבודה – וקמצנותו הנוראה לדברים שבצדקה; אבל הם ידעו גם להבדיל בין חייו הפרטים בביתו פנימה ובין הליכותיו בקהל ועדה. כספדן ידע למלא את כל דורשיו רצון. ידוע ידע את עתו, ולא נתן את הנאספים לחכות לו הרבה, אף השכיל תמיד להטיף נחומים על לבות נשברים.
את תנחומותיו הביא בחמשה אופנים – הכל לפי האדם, לאמר: המת והמצב. אם לא נודע לו המת מתמול שלשום – וזה היה לעתים לא רחוקות – היה פונה בשאלה אל אחד האבלים: מי הוא? איש או אשה? נער או נערה, נשוי או פנוי? ההיו לו בנים? זקן או צעיר?
ואך קבל תשובה על שאלותיו אלה היה כבר הכל מוכן ומזֻמן. הוא ידע כבר באיזה מחמשת הספדיו הוא צריך להשתמש הפעם. בכלל הצטַינו הספדיו בתכן מבֻלבל ובהמון דברים כוללים המתאימים למצבים שונים; ואם קרה לפעמים על פי טעות, כי עורר קינים והגה על האלמן החי וקים תחת אשתו המתה, לא הביא הדבר הזה לשום תוצאה רעה, חלילה. הנאספים ידעו תמיד להטיל את האשמה עליהם, כי אך נִדְמה נדמה להם לשמע מפיו דברים מוזרים כאלה, יען כי לא שמעו בשים לב. היה גם – אמנם לעתים רחוקות מאד – אשר ערב את לבו להוסיף על הספדו השגור בפיו מאמר או שנים הנוגעים בפרטות בעצם המקרה אשר לפניו, אבל בזהירות יתרה; כי מה יעשה ספדן מהֻלל ברב התשבחות כמוהו, אם לא יַראה לפעמים את כשרונו הגדול להטיף דבר בעתו גם מבלי להכין את עצמו!
לעמת זאת בתור דרשן על הבמה לא נחל כבוד כלל. בפעם האחת, אשר נסה לדרש מעל הבמה בבית הכנסת הגדול בלונדון, רכש לו שם לְוָי. תבן הדרשה היה – החרטה, אשר ירגיש החוטא בלבבו; ואותה התאמץ לבאר ולהסביר לפני קהל שומעיו.
"למשל, קרא הדרשן, אתמול הלכתי לטַיל על “גשר לונדון”, והנה אשה עניה לנגדי ובידה סל מלא דגים מלוחים למכירה. “מה מחירם” – שאלתיה. “שנים בשני פנסים וחצי”, ענתני. “הוי, קראתי, הלא זה יוקֶר נורא! אני אמצא לי בלי כל עמל שלשה בשני פנסים?”. אבל היא לא חפצה, כנראה, להִפָּרֵד מדגיה המלוחים במחיר כזה, ואני הלכתי לי הלאה, בחשבי כי עוד אפגש אשה אחרת המוכרת דגים מלוחים בקצה הגשר השני. ועליכם לדעת, רבותי, כי הדגים המלוחים היו שמנים ונחמדים מאד, ובראותי אותם ירד רירי על זקני מרב תאוה. באתי עד קצה הגשר השני ולא מצאתי שם כל אשה המוכרת דגים מלוחים. אז גמרתי בלבי לשוב אל האשה אשר פגשתי, יען כי ידעתי היטב שהדגים הם בזול גדול, ואני התאוננתי על מחירם הרב רק משום דרכי המסחר. אך בשובי אל האשה ראיתי – והנה כל הדגים המלוחים נמכרו, לא נשאר מהם עד אחד. מה אֹמר לכם, מורי ורבותי? את כל שערות ראשי חפצתי למרט אז מרב יגון וחרטה! הרואים אתם אפוא, מורי ורבותי, מה זאת חרטה?,
הודות לדרשתו זאת כנוהו בשם: “רבי חרטה דג־מלוח”.
אבל גם אחרי כל אלה לא חדל הרב הדרשן להסביר את הדעות הנאצלות בדרך מוחשי, ובדברו בכל אחד מחמשת הספדיו על הצדקה וגדל ערכה היה מסַיֵם תמיד בקול קורע לבבות:
- ובכן, מורי ורבותי, מי מכם אשר יש לו מכנסים ישנים ימהר ויביאם אל “הרבי”.
רבי חרטה דג־מלוח, ככל אחיו המגידים, לא היה בעצמו סמל המעשים הטובים אשר צעק והריע עליהם בדרשותיו המחֻכמות. הוא חי ברוחה מנדבות אחרים, אבל לא היה גם אחד אשר יכל להתפאר, כי קבל מידי הרב הספדן אף פרוטה אחת יתרה לא רק בתור נדבה, כי גם בקנותו איזה דבר נזהר בכל מיני זהירות מהוסיף גם מעט על מחירו. הקבצנים הרגילים לחשב כי הם באים רק לגבות את חובם מאחיהם העשירים, הביטו עליו כעל אוכל כספם ושודד נחלתם. גם הוא מצדו לא היה שמח בחלקו, כי התאונן תמיד על אנשי עדתו, אשר לא יכבדוהו כערכו ולא יוקירו את פעלו כראוי. “שכר עמלי – התאונן תמיד מרה – מעט מאד, עד אשר לא היה מספיק גם ללחם ביתי, לולא ימי הצומות הרבים בשנה”. ואמנם ימי הצומות יקרו לו הרבה יתר מאשר ליענקעל’ה מודענו; ארוחתו הצטַינה תמיד במאכלים ממאכלים שונים וחסכון הצומות השאיר בכיסו סכום הגון מאד.
כבר שמענו מפי יענקעל’ה, כי הוא היה בעל אשה. אשתו ילדה לו בן, אשר הלך לעולמו במלאת לו שבע שנים. זאת היתה הדאגה האחת אשר ידע האיש הזה בכל ימי חייו. במות הילד רעה עינו בחבריו הספדנים המתחרים בו לקרא להם להספיד את בנו יחידו, ובחמשת הספדיו לא היה גם אחד אשר יתאים אל האסון אשר קרהו. בימים הרעים ההם לא אכל גם את ארוחותיו השמנות בסדר הרגיל במשך חדשים מספר.
לא היה עוד איש אשר אכל על שלחנו מלבד האשה והבן שהיה מחויב להאכיל על פי דין. ואף כי במשפחתו היו רק שתי נפשות, בכל זאת הסכינה אשתו להכין תמיד ארוחה לשלש נפשות, בחשבה את אישה הנכבד ליותר מ“יחידה” פשוטה; ואת עצמה חשבה תמיד רק לחצי נפש, לפלג גופא.
אחרי כל אלה נקל להבין מבוכת יענקעל’ה וחרדת לבבו בגשתו ביום המחרת, והוא לבוש בגדי שבת, אל בית הרב “חרטה דג־מלוח”, כרבע שעה לפני זמן ארוחת הצהרים, למען יוכל לקחת בה חלק גם הוא.
“אם אין ארוחה – אין חתונה”! צלצל באזניו גזר הדין שיצא מפי די־קוסטה. לא יפָּלא אפוא אם הארוחה הזאת, אשר אליה נשא את נפשו ואשר רחקה ממנו כרחוק מזרח ממערב, יקרה בעיניו כסעודת החֻפה! פני דבורה הנעימים רחפו לנגד עיניו וירעימוהו ויעוררו את רגשותיו מאד.
יום השבת היה יום מעֻנן מאד, אך עננה יותר שחורה העיבה הפעם את רוחו. מעון הרב היה ברחוב סטוּארט בדיוטה התחתונה של בית יפה ונהדר מאד, כי לא אָצל הרב הנכבד מעצמו ובשרו כל ענג ורוחה מלבד הצדקה. לפני הפתח היה מסדרון יפה מתחת לתקרה העשויה בתבנית קשת מחֻדדת ונשענת על שני עמודים מפארים. בעלות יענקעל’ה על שלש מעלות־העץ, הכהו לבבו כהלם פעם וישאף רוח בחזקה, כמו עלה לא על שלש כי אם על שלש מאות מעלה, וכמעט שלא האמין כי יעצר כח לעבר את סף הדלת. אז עבר כברק רעיון נפלא במוחו: לשוב על מעונו ולאכל שם את ארוחתו במנוחה, והגד יגיד לדי־קוסטה, כי אכל לחם על שלחן הרב. – “הן לא יעלה גם על לבבו כי רמיתיו – חשב יענקעל’ה בלבבו. ואיככה זה יוכל לדעת את הדבר הזה? הלא האמין בי בתֻמתו. קלות דעת כזאת ראויה לענש כזה”. אך בזכרו את אמונת מנשה בישרת לבבו ובטחונו בו נִחם על מחשבתו הרעה. גדָל נפש פטרונו ושאָר רוחו אמצו את לבבו ויעודדו את רוחו לעשות את חובתו כאיש ישר.
אז החליט לנסות את כחו הפעם, ואם לא יצליח הלא יוכל גם אז להוליך את מנשה שולל, באמרו לו כי עשה את חפצו והצליח לאשר שלחהו.
בידים רועדות מפחד ומהתרגשות משך בכף הפעמון ויצלצל. הוא לא הכין עוד את תכנית המלחמה אשר עליו לאסור בעוד רגע, בהשליכו יהבו על המקרה ועל חריצותו.
הגברת “חרטה דג־מלוח” פתחה את הדלת למחצה ותוציא את ראשה החוצה.
- אני חפץ לראות את פני הרב, – אמר יענקעל’ה ויצג רגל ימינו על סף הדלת.
- הוא טרוד עתה, – ענתה הרבנית, אשה קטנה וצנומה, אשר בשכבר הימים היתה, כנראה, עלמה יפה ובריאה. – הוא מדבר עתה את איש נכבד מאד.
- אין דבר, אני יכול לחכות.
- אבל עוד מעט וישב לאכל ארוחת הצהרים.
- אז אוכל לחכות עד אם כלה לאכל – אמר יענקעל’ה בתנועת־חן.
- אבל הרב מאריך בשלחנו.
– אין דבר, אין דבר, – קרא יענקעל’ה בנעימות. – יאריך בשלחנו כחפצו ואני אחכה לו.
האשה נבוכה ותבט עליו רגע כאובדת־עצות.
- אם כן אלך ואגיד לאישי, – קראה לסוף.
רגעים נוראים עברו אז על יענקעל’ה; רוחו הסוער רחף בין תקוה ויאוש.
- הרב מבקש לדעת מה חפצך, – אמרה הרבנית בשובה אליו.
- אני חפץ לקחת לי אשה, – ענה יענקעל’ה בהתגלות לבו.
- אישי איננו עוסק בנשואים.
- ומדוע לא?
- הוא מטיף נחומים לאבלים, – בארה לו הרבנית, – ולענינים אחרים לא ישים לב.
- אבל אנכי לא אוכל לקחת לי אשה בלי עזרת הרב, – רטן יענקעל’ה בקול עצב.
האשה הקטנה שבה משתוממת אל אלוף נעוריה. כעבר רגע הופיע הספדן בכבודו ובעצמו באולם. כַּפָֹּה שחורה כסמל הקדושה היתה חבושה לראשו, אך פניו היו בפני זולל וסובא ועיניו הפיקו ערמה ועז נפש.
- שבתא טבא, אדוני! מה זה חפצת לבקש ממני על דבר חותנתך?
- זה ספור ארוך, רבי, – ענהו יענקעל’ה, – וכאשר שמעתי מפי אשתך הטובה כי נכון אתה לאכל ארוחת הצהרים, לא אוכל לעצרך עתה.
- לא, עוד יעברו רגעים מספר עד אשר אשב אל השלחן. הגד מה חפצך?
יענקעל’ה הניע בראשו.
- לא, לא אוכל לעצרך פה ברוח הנושב מסביב.
- אין דבר, אינני מרגיש פה כל רוח.
- הלא זאת היא הסכנה הכרוכה ברוח. עתה אינך מרגיש מאומה, וכעבר ימים תחלה מחלת הריבמַטיזם; אז תבוא החרטה לאחר זמנה, – קרא יענקעל’ה בקריצת עינים קלה. – חייך, רבי, יקרים מאד. אם אתה תמות, חלילה, מי ינחם אבלים? מי יחבש לנשברי לב?
הדברים האלה יצאו מפי יענקעל’ה בגחוך קל, אך הרב הבינם במובן היותר נעים לו ועיניו הקטנות נוצצו מגיל.
- חפצתי מאד להביאך אל ביתי פנימה, – אמר לו הרב בידידות, – אבל אורח יושב שם.
- אין דבר, – ענהו יענקעל’ה, – לא דבר סתר בפי; גם האורח יוכל לשמע את דברי.
הרב עמד רגע שקוע במחשבות מבלי דעת מה לעשות, אחרי כן שאלהו:
- הלא חפצת לשאל בעצתי על דבר חתונתך?
- חפצתי, כי תואיל בטובך לסדר את הקדושין.
- אבל מעודי לא קראו לי לסדור קדושין.
- הן יכול תוכל לעשות כדבר הזה.
- זר – זר הדבר, – רטן הרב כשקוע במחשבותיו.
- מה זר?
- כי באת אלי היום. אבל מדוע לא הלכת אל הרב סנדמן?
- הרב סנדמן! – קרא יענקעל’ה בבוז, – מי זה יִוָאֵל ללכת אליו?
- ומדוע לא?
- כל הקבצנים הולכים אליו, – ענהו יענקעל’ה בגאון.
- הום! – חשב הרב בלבבו, – מי יודע אולי תפָּתח לפני הכנסה חדשה בהיותי למסדר קדושין לעשירי עם.
- בוא אפוא פנימה, – קרא לסוף, – ואני אאציל לך רגעים מספר לשמע בקשתך, אם תוכל לדבר דבריך גם באזני האיש הזר.
הרב פתח את הדלת וילך לפניו אל חדר האורחים.
ויענקעל’ה הלך אחריו בעליצות נפש; רָאּה ראה כי כבר פרץ לו דרך בחומה הבצורה. התקוה הנעימה האירה לו שנית את פניה ולבבו פָּעם בחזקה; אך בבואו עד סף הדלת התחלחל מאד ועוד מעט ונפל לארץ.
נשען אל התנור בגאון עמד – מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה!
- שבת שלום, יענקעל’ה! – קרא אליו די־קוסטה בידידות.
- שב–בת שלום, – גמגם יענקעל’ה.
- אתם מכירים איש את רעהו? – קרא הרב בתמהון.
- כן, – ענה מנשה, – וכנראה הוא גם ממכריך.
- לא, הוא בא אלי זאת הפעם הראשונה לשאל בעצתי, – ענה הרב.
- ואני חשבתי, לא התאפק יענקעל’ה מהעיר, כי אינך יודע את רבנו הנכבד.
- לא, אך זה כחצי שעה אשר נכבדתי להכירו. פגשתי את הרב ברחוב בלכתו מבית הכנסת הביתה, וכבודו הואיל בטובו להזמינני לאכל אתו לחם.
יענקעל’ה היה כמֻכה בשממון; למרות לעגו לפעמים בסתר לבבו לחלומות מנשה המתברך בלבבו כי הוא מלך הקבצנים, היו רגעים אשר התפלא הפלא ופלא לכשרונו הגדול ולבבו רחש לו כבוד ויקר. איככה זה יכל הספרדי הנפלא הזה להשיג את חפצו זה על נקלה!
בהעיפו את עיניו אל השלחן ראה יענקעל’ה, כי השלחן כבר ערוך והכל מוכן לסעודה – בעד שלשה אנשים. “הוי, מי יתן והייתי אני השלישי!” התפלל אז יענקעל’ה בלבבו. השוב עשה מנשה הפעם להיות לו לצור מכשול על דרכו? מובן הדבר כי הנקל היה לו לקות להיות השלישי בסעודה מהיות הרביעי הפעם – ואולי גם אין הסעודה מספקת לכלם.
- אבל הנני חושב, כי לא יעלה על לבבך לאכל פה לחם, – פנה יענקעל’ה אל די־קוסטה במבוכה.
- את מוצא שפתי לא אחלל, – ענהו מנשה; – ואיככה אוכל להשיב ריקם פני רבנו למרות עיני כבודו?
- אני אינני חרד כל כך לכבודי, – קרא רב “חרטה דג־מלוח” בידידות; – אם יש את נפשך אוכל לסור אל ביתך אחרי הצהרים ודברנו את דברינו.
- תלמיד חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחול – ענה מנשה. – ואף גם זאת כי אחרי הצהרים אינני מקבל כל איש בביתי; אז אישן ואנוח מעט.
הרב לא העז עוד להתנגד לחפץ די־קוסטה, ויפן אל יענקעל’ה.
- עתה הגידה לי מה חפצך בדבר חתונתך?
- לא אוכל לדבר את דברי בפני האדון די־קוסטה.
- ומדוע לא? הלא אמרת לי, כי תוכל לדבר את דבריך גם באזני איש זר.
- כן, באזני איש זר; אבל האדון די־קוסטה איננו זר לי. הוא יודע את הדבר יותר מדי.
- ומה נעשה אפוא? – רטן הרב.
- אני אוכל לחכות עד אחרי הסעודה, ענהו יענקעל’ה במאור פנים, – אני לא אישן…
ובטרם הספיק הרב לענותו, הביאה אשתו תופינים ותשם על השלחן. אישה הביט אליה בקצף, אך היא כמטוטלת המתנועעת בלי דעת וחשב מאומה, נגשה אל הארון ותוציא ממנו בקבוק שחור מלא יין שרף ותשם גם אותו על השלחן. היא יודעת כי עליה להגיש את המאכלים בעתם, ולאורח הלא־קרוא כבר ידאג אישה להפָּטר ממנו. לוּ אחרה מעט כי עתה נתן עליה בקולו כדרכו תמיד; היא לא היתה רק אשה כי גם שפחה ומשרתת יחד.
מנשה ראה כי ההכנה לסעודה הולכת וקרובה אל קצה, וישב אל השלחן. הגברת “דג־מלוח” הבינה הפעם את מבט אישה ותשב לה בקצה השלחן. הרב בכבודו ובעצמו ישב ראש לפני הקערה המלאה. הוא אהב תמיד לחלק את הארוחה למסֻביו; הוא מכיר ערכו וכשרונו הגדול ויודע כי אין מומחה כמוהו בענינים כאלה. ויענקעל’ה נשאר עומד על מקומו במבוכה. ריח הבשר הצלוי ותפוחי האדמה המטֻגנים היטב בשומן מלא את אויר החדר שירת־תאוָה עזה.
פתאם נשא הרב את עיניו אל יענקעל’ה.
- אולי תחפץ גם אתה לעשות כמעשינו? – קרא אליו בקול נעים מאד.
- מאד מאד חפצתי לעשות כמעשיך, רבי! – קרא יענקעל’ה במאור פנים.
- אם כן לך הביתה ואכל את ארוחתך, – ענהו הרב.
לבב יענקעל’ה אשר דפק רגע בעז נדם פתאם ויהי לאבן; רעד קר עבר בכל עצמותיו, עיניו הפיקו מבט מלא יסורי הנפש, חמלה ותחנונים אל מנשה היושב לו במנוחה ושוחק על מפלתו.
- חלילה לי מלכת הביתה ולעזב אתכם בלי שלילי ל“זמן” – קרא יענקעל’ה בקול מוכיח. – אם כבר אני פה, הלא יחָשב לי לעון עם אעזבכם עתה.
הרב, אשר על פי מצבו ידע להזהר בעניני הדת, נלחץ הפעם אל הקיר; למרות חפצו לא יכל לעזב הפעם את המקרה לברך בשלשה כאשר יעשו החרדים לדבר ה'.
- מאד חפצתי להזמין גם אותך לסעודה, – אמר הרב, – אבל לדאבוני, רק שלש פְּנָכוֹת10 של בשר יש לנו בבית.
- אין דבר, אני אוכל לאכל מן הקערה.
- שב אפוא לַשלחן.
ולבב יענקעל’ה דפק שנית מגיל ועליצות, ובשבתו לכסא הפיץ מבט נצחון אל עבר פני מנשה, אשר לא חדל עוד מצחוק.
בעלת הבית, אשר לא הבינה למבטי בעלה ולרמיזותיו, קמה מכסאה ותוצא מן הארון כף, סכין ומזלג ותגש ליענקעל’ה, המאֻשר האחד בתבל. בעל הבית מלא בראשונה את פנכתו על כל גדותיה בתפוחי אדמה מטגנים ומכרכמים עד היות להם ברק, אחרי כן לקח לו מן הצלי חתיכה הראויה להתכבד לבוא אל קבתו הכבודה, ואת הנותר חלק לשני חלקים לא־שוים בין מנשה ואשתו, בערך שוה לקומתם, ולסוף הגיש ליענקעל’ה את הקערה הריקה.
עיניך הרואות, כי לא נשאר בעדך מאומה, – קרא הרב בתמימות; – אנחנו לא חכינו גם לאורח אחד.
- כל הקודם זכה, – העיר מנשה במנוחה אכזריה.
יענקעל’ה ישב על כסאו כנציב קרח בעינים לטושות אל הקערה הריקה; גם מוחו היה ריק כהקערה אשר לפניו. כל תקותו אבדה.
“ארוחה כזאת – האין זה צחוק אכזרי?”, הגה יענקעל’ה ברוחו הקשה, “ומנשה הגאה האוהב תמיד להתלוצץ ולהתל בו היואיל לחשב לו זאת לארוחה? לא, לא!” רגעים אחדים ישב משמים כמשגע ממראה עיניו, מנגינת הסכינים והמזלגים צלצלה באזניו כלעג מר ורירו ירד על זקנו לריח המאכלים הטובים הממלא את כל החדר. אחרי כן התאושש וכאיש נואש גמר בלבבו להוסיף להלָּחם בכל כשרונותיו וחריצותו עד אשר יבקיע אליו את הארוחה, ויעבר עליו מה! מנשה שוחח אז עם בעל הבית על דבר הספרות העברית.
- גם אני חשבתי להוציא עתון עברי בהורודנה, – אמר הרב, – אך הכסף…
- היליד הורודנה אתה? – שסעהו יענקעל’ה.
- כן, בה נולדתי וגדלתי, – רטן הרב, – אך זה לי עשרים שנה אשר עזבתיה. פיו היה מלא על כל גדותיו והוא העביד את שניו עבודה רבה מבלי תת להן מנוחת רגע.
- הוי! – קרא יענקעל’ה ברגש, – אם כן אתה הוא הדרשן המהֻלל עד היום בפי כל בני עירי? אני אינני זוכר אותך, יען כי הייתי עוד נער בשבתך אתנו, אך שמוע שמעתי תמיד מפי כל אחינו שמה, כי אין עוד דרשן נפלא כמוך.
- בהורודנה היה לנו בית־משקה. אישי לא היה שם “מגיד” – אמרה הרבנות בתמימות.
דומיה לא־נעימה שררה רגע בחדר. לשמחת יענקעל’ה התאושש מהר הספדן הנבוך ויאמר:
- כן, אבל האדון הזה (הלא תסלח לי בקראי לך כך, כי איננו יודע את שמך) כִּיוֵּן בודאי אל השם הטוב, אשר יצא לי בעירי בתור נער־מגיד. בהיותי עוד כבן חמש שנים כבר דרשתי לפני מאות אנשים מעל הבמה בבית הכנסת הגדול; וידיעתי בכתבי הקדש ובמדרשים והחדושים הנפלאים והרעיונות העמקים אשר גליתי בהם לא כפשוטם, הפליאו כל כך את לבות השומעים, עד אשר גם אנשים באים בימים, אשר הגו בתורה מילדותם, בכו מרב התפעלות הנפש. על כן הייתי למלה בפי כל באי שער עירי, כי לא היה עוד ילד נפלא כזה מימות בן סירא.
- ומדוע עזבת אחרי כן את הדרשנות? – שאל מנשה.
- לא אני עזבתי את הדרשנות, כי אם היא עזבתני, – ענה הספדן באנחה, וינח את הסכין והמזלג לשפך את שיחו הפעם. – נער־מגיד יוכל להיות רק שנים מספר. במלאת לי תשע שנים הפלאתי עוד לבבות בדרשותי. אך משנה לשנה הלך הפלא הלוך ומעוט, ובהיותי ל“בר־מצוה” לא עשתה עוד הדרשה שדרשתי לכבוד היום ההוא רושם יותר גדול מדרשות יתר הנערים בני גילי, אשר אני חברתין בעדם. אני התאמצתי עוד בכל כחותי הדלים לבלתי עזב את מקומי, אבל לשוא. מיום ליום גדלתי, משנה לשנה זקנתי, כדברי דוד המלך עליו השלום: “נער הייתי גם זקנתי”, וזאת היתה בעוכרי. לשוא הוספתי לחבר דרשות נמרצות לקחת בהן לב אנשי עירי, לשוא עמלתי לחדש באורים חדשים במקראות ובמדרשים ולהסבירן במשלים נעימים הלקוחים מן החיים – שומע לא היה לי עוד מן ההמון קל הדעת, אשר אהב רק את פלאי הילדות. וכן עזבתי הדרשנות ואהי למוכר־משקה.
- חבל! חבל! צעק יענקעל’ה בעצב. – דרשן נפלא ולמדן מהלל יעסק בעסק כזה!
- ומה יכלתי עשות? הן לא יכלתי להִשָׁאֵר תמיד נער, ובכן פתחתי בית משקה. ככה נפלתי משמים ארץ. לאשרי נמצאה עוד תרופה למכאובי: כל כספי אבד בעסק ההוא ואני הכרחתי לנדוד לאנגליה, ופה, מאין כל עבודה אחרת, הייתי שנית לדרשן.
אז מלא את כוסו ביין־שרף מבלי למזגו במים.
- אנכי לא שמעתי דבר על אדות בית המשקה, – אמר יענקעל’ה, – כל פה מלא רק תהלתך.
הרב הריק את הכוס בגמיעה אחת, ובלקקו את שפמו פקד לטובה את סכינו ומזלגו. גם מנשה, מבלי לחכות הרבה עד אשר יגישו לו את הבקבוק, שלח ידו אליו וימלא גם את כוסו. הרב הַזָהִיר השכיל להקריב את הבקבוק אליו לבל תשיגהו עוד יד מנשה.
- הזה כבר באת לאנגליה? – שאל הרב את הפולַני.
- לא כבר, – ענה יענקעל’ה.
- ומה שלום גבריאל החזן? העודנו חולה מחלת העצבים?
- לא, – קרא יענקעל’ה בקול עצב, – הוא – מת.
- האמנם?! אכן גם בהיותי בעירי כבר היה חלש. קולו החזק הלך הלוך ורפה משנה לשנה. ומה שלום אחיו הצעיר שמואל?
- כבר מת, – ענה יענקעל’ה.
- מה! גם הוא מת! הוי, הוי! הוא היה איש גבור. ולמנדלסון נולדו עוד בנות יפות?
- הוא מת, – ענה יענקעל’ה.
– הבל ורעות רוח! – צעק הרב בהניחו את סכינו ומזלגו, – הן לפני חדשים אחדים שמעתי כי שלום לו.
- הוא מת, – שנה יענקעל’ה את דברו.
- אל מלא רחמים! מנדלסון מת! – אחרי התרגשות רגע שב לפקד את פנכתו.
- אבל בניו ובנותיו שלמים ובריאים, כאשר אקוה. שלמה בנו הבכור היה איש צעיר ירא שמים, ונחמה בתו השלישית נתנה תקוה להיות בקרב הימים עלמה יפהפיה מאד.
- כלם מתו, – קרא יענקעל’ה.
הפעם חורו פני הספדן כפני מת וסכינו ומזלגו נפלו מידו.
- מ – מתו! – נאנח הרב בשאפו רוח בחזקה. – כלם?
- עד אחד. החלירע שת קציר לכל המשפחה.
הרב כסה את פניו בידיו.
- ואשת שלמה נשארה אלמנה אמללה? אני חושב כי השאיר לה די כסף למחיתה.
- לא, אך אחת היא לה, – ענה יענקעל’ה
- איך זה אחת היא לה? – השתומם הרב
- גם היא מתה, – ענה יענקעל’ה.
רבקה שְׁבַרְץ מתה! – צעק הרב נבהל. בשכבר הימים אהב הוא את העלמה הנעימה הזאת, וגם כאשר נשאה לאיש רחש עוד לבבו אהבה אליה.
- הגם היא מתה במגפה?
- לא, מפלצות הלב.
רבי “חרטה דג־מלוח” הרחיק מעל פניו את הפנכה ויורד ראשו על כפות ידיו ואת סנטרו על הבקבוק העומד לפניו וישקע במחשבות נוגות.
- מדוע אינך אוכל, רבי? – השתתף יענקעל’ה בצערו.
- התאבון עזבני כלה, – ענה הרב.
- חבל על מאכלים טובים כאלה כי יצטַננו ונשחתו! התאושש, רבי, ואכל!
הרב הניע ראשו במאון.
- אם כן אֹכל אני תחתיך – קרא יענקעל’ה באמץ לב,
- צלי חם וטוב כזה!
- עשה כחפצך, – ענה הרב באנחה.
וכמהר חץ מקשת התנפל יענקעל’ה על הפנכה ויחל לאכל את הבשר בכל פה, בקרצו באחת מעיניו רגע אל מנשה ורגע אל הבקבוק, אשר סנטרו של הרב נשען עליו. פתאם הרים הרב את ראשו:
- האמת הדבר כי כל האנשים האלה מתו? – שאל את הפולני בעינים מפיקות חשד.
- ישָּׁפֵך נא דמי כיין־שרף זה, – קרא יענקעל’ה ברגש באחזו בבקבוק וימלא את כוסו, – אם חי עוד אף אחד מאלה!
הרב הוריד שנית את ראשו ויכס את פניו בכפות ידיו. במצב כזה ישב עד אשר הגישה אשתו לַשלחן קערה מלאה תפוחים ושזיפים מטֻגנים לקִנוח סעודה. הפעם הגישה לא שלש כי אם ארבע פנכות, ויענקעל’ה גמר את הסעודה ביחד עם כל המסֻבים כאורח נכבד.. הרב התאושש מעט ובדומית עצב מלא את הפנכה העומדת לפניו על כל גדותיה ויריקנה שנית; והעצב לא חלפה מעל פניו עד אשר פתח את פיו לברך ברכת המזון בנגון עלז.
כאשר כלו לברך פנה הרב אל מנשה:
- ומה היא העצה, אשר אמרת, למצא לי מהלכים גם בבתי עשירי הספרדים?
- אני אוכל רק להתפלא על אשר לא הרחבת עד כה את חוג עבודתך בתור ספדן גם בין היהודים הספרדים, – ענהו מנשה, – אך עתה, אחרי שמעי על דבר מקרי־המות הרבים אשר קרו בהורודנה איעצך באמת לשוב אל עיר מולדתך.
- לא, הם לא יוכלו לשכח כי בשכבר הימים הייתי נער, – ענה הרב בתמימות, – על כן אבחר לשבת פה, ומאד ינעם לי למצא מהלכים בבתי הספרדים העשירים ונדיבי הלב. אמנם מספר המתים לא רב הוא ביניהם כאשר ביהודי רוסיה, אבל באשר ימותו, ימותו בכבוד, על כן אקוה כי תורני את המעשה אשר אעשה, אף תדבר עלי טובות באזני מכריך הנדיבים, הלא בנת לרעך?
- בנת לרעך! – שנה מנשה את דבריו בתמהון. – לא, לא בנתי לרעי כלל, ואנכי לא עלה גם על לבבי לעשות כדבר הזה.
- הלא אתה אמרת לי בפיך לעשות למעני את הדבר הזה! – צעק הרב מתרגש מאד.
- אני? מעודי לא אמרתי לך כדבר הזה. שמוע שמעתי את שמעך בתור ספדן ומנחם אבלים, ובפגשי אותך היום ברחוב בפעם הראשונה, לא יכלתי להתאפק משאל אותך מדוע תמנע מהטיף תנחומיך גם על לבות הספרדים, היודעים להשיב גמול ביד נדיבה רב יתר מאחיך האשכנזים; גם הבעתי לך את תמהוני, כי לא שמת לב לדבר הזה בראשית בואך הנה. ואתה – הזמנתני לארוחת הצהרים, גם עתה אתפלא על הדבר הזה. רק אלה היו דברי אליך, אישי הטוב.
מנשה קם ללכת לדרכו.
הדברים האלה, אשר נאמרו בעז ובגאון, סתמו פעם אחת את כל טענות הרב, אף כי לבבו התחמץ בקרבו מאד.
- הלא תלך גם אתה עמדי, יענקעל’ה? – פנה אליו מנשה במנוחה.
הרב פנה פתאם אל האורח השני:
- ולמתי תבקשני לסדר לך את הקדושין?
- כבר סדרת לי את הקדושין, – ענהו יענקעל’ה.
- אני? – קרא הספדן במבוכה וישאף רוח בחזקה.
- כן, אתה! האין זאת אדוני די־קוסטה?
לב יענקעל’ה התפעם בקרבו בחזקה ברגע ההוא.
- בודאי, – ענה מנשה בלי התמהמה.
ופני יענקעל’ה אורו מאד. אך שנים מארבעת האנשים ידעו סוד עליצותו.
- אם כן, רבי, – קרא יענקעל’ה בקול שמחה, – שבתא טבא!
- שבתא טבא! – הוסיף מנשה.
- שבתא טבא, רטן הרב הנבוך מאד.
- שבתא טבא, הוסיפה גם אשתו.
- ברכני אפוא! – קרא יענקעל’ה בשמחה אחרי צאתם אל הרחוב.
- על מה? – שאל מנשה.
- מובן, על היותי לך לחתן!
- על הדבר הזה? כן, הנני מברכך מקרב ולב. ושני הקבצנים חבקו איש ידי רעהו. – ואני חשבתי כי תבקש ברכה ותפלה על חריצותך הנפלאה ונצחונך הגדול.
- ובאמת, האם אינני ראוי לתהלה?
- לא, – ענהו מנשה קשה.
- לא? – שאל יענקעל’ה ולבו נפל בקרבו. – מדוע לא?
- יען כי הֵמַתָּ נפשות רבות בלי חמלה.
- ימותו להם אחרים למען אשר אחיה אני!
- את התורה הזאת כבר שמעתי מפיך – ענהו מנשה קשות. – הקבצן הטוב לא ימית נפשות רבות בשביל ארוחה אחת. זה חמר יקר שאין לפזרו בלי חשבון. ומלבד זאת הלא דברת כזבים!
- ומאין תדע כי לא מתו?
מנשה הניע ראשו באי־רצון.
- קבצן מהמדרגה הראשונה לא ישקר, – החליט מנשה.
- גם בדבר אמת יכלתי להשיג את חפצי, לולא באת אתה לאכל על שלחנו.
- אך הבל יפצה פיך! אני באתי רק לאמץ את לבבך ולהראותך מה קלה היא העבודה אשר לפניך.
- ותהי להפך – כי תחת להקל עוד הכבדת עלי, כי לא נשאר עוד בעדי מאומה.
- אבל לעמת זאת עליך להבין, כי אם הואיל להזמין אורח אחד לא יכל עוד להקשיח את לבבו גם מאורח שני.
- הן לא תוכל לדון מעצמך על אחרים, – התנגד יענקעל’ה, – לא קבצן אתה כי אם עושה פלא!
- אבל אנכי חפצתי כי גם חתני יהיה עושה פלא כמוני, – רטן המלך.
- והקבצן אשר יוכל לקבל מידך נדבה נפלאה כבתך הנחמדה, הלא יהיה באמת עושה פלא!
- אמנם כן, – העיר מנשה ברצון, – ועל כן אחשב כי תחפץ בבתי גם בלי נדה.
- מצדי, בלי כל ספק, – הסכים יענקעל’ה, – אבל אתה לא תחפץ לחלל מוצא שפתיך. על כן אקוה כי ביום החתונה אקבל מידך את הנדה אשר הבטחתני.
- ביום החתונה תקבל מידי את – כל בתי, מבלי השאיר ממנה בעדי מאומה. אני חושב כי מתנה כזאת דַּיָה לך.
- טוב אפוא. אבל מתי אקבל את הכסף אשר ינָּתן לבתך מקפת העדה?
- כמובן, בו ביום אשר ינתן לה.
- כמה ינתן לה לנדה?
- אולי מאה וחמשים לטרה, – ענה מנשה בגאון.
עיני יענקעל’ה נוצצו מאד.
- ואולי גם פחות, – הוסיף מנשה שקוע במחשבותיו.
- בכמה פחות? – שאל יענקעל’ה בדאגה.
- במאה וחמשים לטרה, – ענה מנשה.
- אם כן יוכל היות כי לא אקבל מאומה?
- בודאי, אם לא תקבל בתי מאומה. אני הבטחתיך רק את הכסף אשר תקבל מקפת העדה. והיה אם תצליח בגורל…
- בגורל? מה זה?
- הנדה אשר הבטחתי לך יֵחלק בגורל. לבתי יש זכות בכסף לא פחות מאשר ליתר הנערות העניות. ואם יעלה הכסף בגורלה הלא תזכה במאה וחמשים לטרה, זה הוא סכום הגון מאד. אין אבות רבים אשר ידאגו לבנותיהם כמוני, – כלה מנשה לדבר בגאון כאיש המכיר את רום ערכו.
- ומה על דבר חבל האדמה בירושלים? – שאל יענקעל’ה, אשר מצא לטוב להשיאו לדבר אחר, – הן לא יעלה על לבבי ללכת ולהתישב שמה; המשיח לא בא עוד.
- לא, לא אאמין, כי תוכל לחיות בה, – הסכים מנשה.
- אם כן, לא תמנעני ממכר את האדמה לאחר?
- הוי, לא! יכול תוכל למכרה, אם כה שפלה נפשך בך, אם אין כל רגש יהודי נאמן בלבבך!
- מתי תבוא האדמה ברשותי?
- גם ביום חתונתך, אם תאבה.
- טוב יהיה לגמר את הדבר בהקדם, – אמר יענקעל’ה בחככו את ידיו ברצון, – כמאמר חכמינו זכרונם לברכה! טב קבא מארעא ולא כורא מאגרא.
- טוב מאד, הנני להביאה אליך אל תחת החפה.
- אל תחת החפה!? – שנה יענקעל’ה את דבריו בתמהון, – בודאי כונתך אל שטר המקנה, אשר תמסרהו לי.
- מה? שטר המקנה! התחשב בלבבך כי אֶוָּאֵל להוציא כסף על שטרי מקנה? לא, אני אביא לך את האדמה בעצמה.
- ואיככה תוכל לעשות כדבר הזה?
- ומדוע לא אוכל, – קרא מנשה בבוז; – גם ילד יוכל להביא ארגז אדמה מביתי אל תחת החפה.
- ארגז אדמה! האם כל אחזתך בירושלים היא רק ארגז אדמה?
- ומה היא אפוא? הֶעָלָה על לבבך לחשב, כי אתן לך ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות? – קרא מנשה בקצף. – בעיני יהודי נאמן ייקר ארגז אדמה מירושלם מכל אבני החן שבעולם.
- אבל מי יודע אם ארגז האדמה הוא באמת מאדמת ירושלים? – קרא יענקעל’ה בלב נשבר.
בדבר הזה תוכל להיות בטוח; אין פה כל זִיוּף. ידעתי, כי ישנם אנשים רבים המוכרים אדמת חול תחת אדמת הקדש, ורבים המה המתים השוכבים בקבריהם ועל פניהם אדמה טמאה, אשר קנו קרוביהם בכסף מלא. אבל את הארגז הזה קבלתי מרב אחד צדיק וקדוש. זאת היתה הנדבה האחת אשר יכל לתת לי ואשר יכלתי לבקש ממנו.
- איך שיהיה, אני חושב כי לא אקבל בעד כל האדמה יותר מ“כתר” אחד, – קרא יענקעל’ה בכעס.
- הלא זה הדבר אשר דברתי באזניך לפני רגע, – אמר מנשה. – מעודי לא פללתי, כי חתני יאמר למכור את אדמת הקדש בכסף נמאס, בחמשה שילינגים! את מוצא שפתי לא אשנה; חלילה לי מחלל את הבטחתי; אולם דע לך, כי תקותי בך נכזבה – עד היסוד בה! לוּ ידעתי כי האדמה הזאת לא תכסה את עצמותיך, אזי ירדה עמי יחד אל קברי אני כאשר הבעתי כבר את חפצי האחרון בצואתי הספונה בארוני יחד עם הארגז.
- טוב אפוא, הנני מבטיחך כי לא אמכרנה.
- ברוך תהיה לה' כי נחמתני. הלא כה דברי המשנה: “הנושא אשה לשם ממון, הוין לו בנים שאינם מהוגנים”.
- ומה על דבר הגליל, אשר הבטחת לתת לי באנגליה? – שאל יענקעל’ה בקול עצב ופניו זועפים. הוא לא האמין אף רגע בהבטחתו זאת, אך עתה בראותו כי כל תקותיו הנעימות היו לאֵל ויאוש מר לחץ את לבבו בלי חמלה, התעורר בקרבו עוד זיק תקוה, אולי יציל עוד דבר־מה מן המהפכה.
- יָכוֹל תוכל לבחר לך בגליל אשר יישר בעיניך, – ענהו מנשה בנדיבות רוחו. – הביאה מַפַּת לונדון, ואני אֲתַוֶה לפניך בעט־עפרת אָדֹם את כל גלילות העיר אשר רכשתי לי “לקבץ” בהם; ואתה תבחר לך מהם את אשר תבחר – לוּ גם שנים מן הרחובות היותר עשירים ותריסר מבואות. והתוית עליהם תָּו בעט־עפרת כחול; והיה הגליל, אשר תבחר לך מגלילות ממשלתי, לך לאחזת עולם. ואני מקבל עלי כי לא תדרך כף רגלי עוד בגבולך מיום חתונתך והלאה. הנני חושב למותר להעירך מה רב ערך גליל כזה גם עתה ומה גם בבואו לרשות מפקח חרוץ ומשכיל כמוך, כי אז תגדל הכנסתו פי שנים או גם פי שלש. ואנכי לא דרש ממך מס יותר מעשרה אחוזים למאה.
יענקעל’ה התנהל אחרי פטרונו הנפלא כמֻכה־ירח, ראשו סבב עליו כגלגל ולבבו התפעם מאד.
- והנה אנחנו בביתנו! – קרא מנשה בשמחה; – ואתה האין את נפשך לבוא פנימה ולברך את כלתך בשלום?
ברק שמחה האיר את פני יענקעל’ה המכֻסים בענן עצבת. סוף סוף הנה דבורה הנעימה והנחמדה יָכול תוכל להשביעהו רצון גם בלי נדה. אז שמח מאד, כי לפחות, לא היתה גם היא לאחד מחלקי הנדה אשר הבטיחהו אביה.
הנערה, אשר היתה לכלה מבלי ששאלו את פיה, פתחה להם את הדלת.
- הוי, הוי, יענקעל’ה – קרא מנשה; לב האב מלא שמחה וגיל למראה פניה הנעימים, – אתה תהיה לא רק למלך, כי גם למלך עשיר; הלא כה דברי חכמינו זכרונם לברכה: איזהו עשיר? מי שיש לו אשה נאה.
ה. המלךְ סוגר ישׁיבת הַמַּהַמַד 🔗
“מנשה די־קוסטה (כן היה כתוב בכתב הרִשמי) נקרא לעמד לפניי המהמד”. השמועה, כי הוא נכון לתת את בתו לאשה ליהודי פולַני, העירה פחד וקצף בלבות ראשי העֵדה הספרדית. מי שמע כזאת?! ספרדי טהור ישיא את בתו ליהודי אשר גם קרא עברית לא ידע כמוהם!
ה“מהמד” היה ועד של חמשה חברים, אשר הפיל פחדו ומוראו על כל אשר נשמה באפו לא פחות מ“ועד העשרה” הידוע בדברי ימי העולם. כמוהו כה“טריבונל” הוֵּינֵיצִי שלו ממשלה בלי מצרים ויתחרו יחד בעריצותם. הועד נבחר פעם בשנה על ידי ראשי העדה, כאשר נבחר ועד העשרה על ידי האצילים. “האדונים חברי הועד”, כאשר קראו אז, היו המפקחים היחידים על כל עניני העדה הספרדית־פורטוגיזית, מבלעדם לא הרים, פשוט, איש את ידו ואת רגלו בחייו הכלליים והפרטיים. עריצות “האדונים” האלה יכלה, בלי ספק, להיות למשל לכל ממשלת זדון ורשע בדברי ימי העמים והארצות, אך כל מעשיהם כֻּסו באפל מעיני כל, וגם מציאותם לא נודעה לעם הארץ. לעמת זאת. בעיניהם הם נחשב “המהמד” למרכז הבריאה. גם קרה מקרה, אשר מאן “המהמד” לסור למשמעת הלּורְד־מֶר הלונדוני. כל ספרדי חי, התנועע ויהי “נמצא” רק ב“רשיון המהמד”. בלי הסכמתו לא היתה לו זכות גם להֵחָשב בין הנמצאים ולתפס מקום ביניהם. בלי רשיון המהמד. לא יכל הפנוי לקחת לו אשה והנשוי – לגרשה. אמנם למות יכל גם בלי הסכמת “ועד החמשה”; אבל זה היה המעשה הגדול היחידי, אשר היה חפשי לעשותו בלי קבלת רשות. לעמת זאת לא יכל לבוא לקבורה בלתי עם ברשיון המהמד. גם “החכם” בכבודו ובעצמו, הרב הגדול לכנסת הספרים, לא יכל להביא את צאן מרעיתו במסרת הנשואין בלי רשיון המעמד וכח הממשלה הזאת לא היה גדול רק בשלילה וב“שב ואל תעשה”, כי אם גם בחיוב וב“קום ועשה”. בשביל להיות “יחיד” – לאמר, חבר העדה – היה אנוס כל אחד להביא את צוארו בעל קשה הרבה יתר מעל התורה הקדושה, מבלי לדבר עוד על המסים והארנוניות שהיה עליו לשלם במועדם. ואוי לו לאיש, אשר מאן לקבל עליו משרת משגיח על האסירים – אשר נטל עליו לפדות אסירי עני וברזל בידי הַמַוְרים שודדי־הים, או את שבויי המלחמה אשר נעצרו בידי התוגרמים, או להיות ראש העדה, או פרנס הארץ הקדושה, או אחת המשרות הקטנות בחברות הרבות והשונות, – כי ענשי־כסף רבים ומסים כבדים לקפת הצדקה היו מוכנים להמורד ההוא “מטעם המהמד”. אוי אוי לו לעז הפנים, אשר לא ידע להתנהג כשורה בבית הכנסת “בפגעו בכבוד ראש העדה או בכבוד איש אחר”, – בסגנון הרגיל בכתב האשמה – כי ענשים מענשים שונים היו נכונים לפועלי און אלה “מטעם המהמד”: שלילת זכות המצות" – פתיחת הארון, גלילת התורה; ויש גם אשר נגזר עליו לרדת ממקום כבודו אל תחת הבמה, לֻקחה ממנו זכות הבחירה וגם נאסר עליו להסתפר במשך שבועות וירחים מספר! גם ה“יחיד” הנושא איזו משרה על שכמו ולא נזהר למלא בדיוק את כל החובות המוטלות עליו היה למטרה לחצי הועד המרומם. ענש כסף של ארבעים לטרה הוציא מעדת ישראל את יצחק דיזרַאֶלי, חובב הספרות ומאסף עתיקותיה, אשר ממנו תוצאות להפוליטיקה העתיקה של לורד ביקונספילד. זקני העדה, מחברי ספר־החקים ברוח קסטילי טהור, שמו את לבם ביחוד לחוקק חקים קשים, אשר יחברו ויאגדו את בני עדתם בקשר של קימא. אבל עריצות “המהמד” החטיאה את המטרה. ההנהגה הקשה היתה בכח חקי־הברזל, אשר חוקקו ב“תקופת הזהב של המלך הטוב קַרְל”, בימים אשר העדה הספרדית־הולַנדית היתה כמחנה פרוע בארץ אויב; אז היה דרוש להנהיג בה ראשית כל משטרי מלחמה. אולם במשך הזמן הועילו החקים הקשים האלה אך לרעת העדה, בצאת ממנה משפחות נכבדות אשר קנאו בחפש שכניהם הנוצרים ויעזבו את הגיטו לבלי שוב אליו עוד. אתונה היתה תמיד צרה מסֻכָּנָה לשפַּרטה.
אבל “המהמד” נזהר מאד למלא אחרי כל החקים הכתובים בספר, ולא סרו מהם ימין ושמאל. הרוח העברי, אשר המציא את ספר החקים היותר גדול לתורת החיים והמוסר, עורר גם את המחוקקים האלה לחבר ספר חקים חדש בשפה הפורטוגיזית, אשר רחב ונסב על מאתים עמודים ונקרא בשם “הסכמות”. הספר הזה היה מלא חקים מחקים שונים על כל עניני העדה הגדולים עם הקטנים: מן חקים על דבר מריבות וקטטות על אדות מקומות הכבוד בבית הכנסת עד החקים על דבר המקומות בבית הקברות; מן חקים על דבר חלוקת “הַמִּצְוֹת” בבית הכנסת בין העשירים ועד החקים על דבר חלוקת “הַמִּצְוֹת” בחג הפסח בין העניים. אם גלגל החיים של העדה התנועע רק ברשיון “המהמד” הנה “המהמד” בעצמו התנועע רק ברשיון ה“הסכמות”.
הועד הנכבד, לאמר: המהמד, בא הפעם לישיבה במלוא מספר חמשת חבריו; גם ראש זקני העדה נכנס לישיבה זו בזכות משרתו הכבודה למלא את המספר ששה, מלבד המזכיר אשר ישב לימין היושב־ראש ויעַלְעֵל כדרכו במהירות נפלאה את ספר החקים הפורטוגיזי. הוא היה איש קטן, תערובה משֻׁנָה של אצילות והתפארות, שפתו העליונה היתה מכסה תמיד באבק הטבק, וחטמו האדם טבל תמיד את קצהו בכוס היין אשר הגיח בעליו אל פיו לעתים קרובות. ידוע ידע והכיר מאד את ערכו הרב ויתגאה מאד במצבו הרם; אך גאותו היתה ממין אותה הגאוה שמקורה שפלות והכנעה רבה; הוא היה גדול בעיניו על היותו עבד לגדולים. הוא חיה “ברשיון המהמד”. כאיש הנושא משרה גבוהה חשב לו לחובה להתרחק מהמון העם ככל האפשר; ובקרוב אליו איש לשאל ממנו דבר היה פורש את כפיו ועונה בקול תחנונים: “עלי לשאל על זאת רשיון המהמד”. ולצני הדור ספרו עליו כי כאשר נשאל פעם אחת: כמה שעות עתה לפני הצהרים? ענה ואמר בקול תחנונים: “עלי לשאל על זה רשיון המהמד”. באמת היתה מועצת הועד רק דְּמוּת, ובפעל היתה השפעת המזכיר גדולה הרבה יתר מהשפעת הרב הראשי, אשר לא הורשה לו גם להציע לתת מקפת הצדקה עזר ותמיכה לאיש הפונה אליו לעזרה – מטעם פשוט מאד, כי מרוב הכבוד והיקר אשר ירחש לבם לרבם הגדול לא יכלו לדון על הבקשה הזאת בלי משוא פנים. ויען כי חברי המהמד לא יכלו לדעת היטב במשך שנת משרתם את כל החקים הכתובים בספר “ההסכמות” ומה גם, כי אך לעתים רחוקות מאד היה חבר המבין מעט את השפה הפורטוגיזית, שבה נערכו החקים, על כן היה המזכיר, אשר כהן במשרתו זאת שנים רבות, המומחה האחד לבאר את החקים על פי רוחו וטעמו. כמובן, במצב הזה היו החקים בידו כחמר ביד היוצר – ברשיון “המהמד”.
מקום מועצת הועד היה בחדר יפה ומרוח מאד; קירותיו היו מפארים בתמונות יקרות, ובינותן הזהירו באותיות זהב שמות נדיבי העדה לזכר עולם. במשך שנות מאות כבר ישבו לשלחן המועצה כל כבוד היהדות הספרדית ותפארתה; ה“גרַנַדִים” הגאיונים מקֻשטים בנוצותיהם על כובעיהם ובחרבם על ירכם, נועצו, התוכחו ויתקוטטו פה יחד; אולם גם בוכוחיהם ומריבותיהם לא שכחו אף רגע את אצילותם הנעלה, את נמוסיהם הדקים והליכותיהם הקסטיליות, אשר עקבותן נכרו עוד בהליכות צאצאיהם האדונים הנאספים הפעם אל בית המועצה, אף כי זכר אבותיהם הגדולים כבר הוּעם בלבבם במשך הזמן, כאשר הועמו מרב ימים גם שמותיהם החרותים באותיות זהב על קירות החדר. גם אלה, צאצאי הגרנדים הקדמונים, ברכו איש את רעהו בכבוד וידידות וכמוהם ישבו גם הם לשלחן בפנים מפיקים גאה וגאון לדין על השאלות העומדות על הפרק בהנהגת העדה. האדונים האלה. היו, כמובן, כלם “יראי אלהים ושונאי בצע”, כאשר דרשו “ההסכמות”; אבל יחד עם זה נחשבו כלם, הפעם יותר בצדק, לנטילי הכסף בעדת הספרדים; והדבר הזה עוד הוסיף להם כבוד על כבוד מולדתם וגאון משרתם הכבודה. גם פני הוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה לא יכלו להפיק יותר גאון ויקר מפני ראש המהמד בשבתו על כסא כבודו בראש השלחן הארוך, לשמאלו ראש זקני העדה, לימינו המזכיר, וכל חברי הועד מסביב לשלחן. קוי השמש הבוערים חדרו החדרה בעד החלונות והיריעות אשר עליהן, ובודאי “ברשיון המהמד”.
– קראו לדי־קוסטה ויבוא לפנינו! – צוה היושב־ראש כאשר הודיעו כי הקבצן הגדול עומד באולם.
המזכיר קם מהר מכסאו וכחץ מקשת מהר אל הדלת ויפתחנה; אז הניע בידו רגעי מספר עד אשר נוכח כי אין מנשה באולם. תחתיו מהר אליו השמש.
– ואיה איפה די־קוסטה? – צעק המזכיר, – קרא לדי־קוסטה ברגע.
– די־קוסטה!!! קרא השמש בכל כחו, כראוי לאיש העובד את אדוניו באמונה. בת־קולו מלאה את כל האולם הריק, ומנשה איננו.
– מה זאת? – קרא השמש משתומם, – הלא ראיתיו פה לפני רגע!
אז רץ מהר אל פתח האולם וימצאהו שם עומד במנוחה בפתח היוצא אל הרחוב. מלך הקבצנים משוחח בפנים מפיקים גאון עם איש נכבד אחד.
די־קוסטה! – קרא השמש בעז. בקולו נשמע עוד הרעד וההכנעה, אשר נשמע בו בקראו לפני פתח חדר המועצה. אך הקבצן לא פנה אליו.
– די־קוסטה! – קרא השמש שנית בגשתו אליו ועל פניו נראו אותות הכבוד אשר רחש לבו אליו למראה תמונתו המפיקה גאון ועז רוח. אז הראה הקבצן לדעת, כי חוש השמיעה שב אליו.
– מה לך נכבדי? – קרא מנשה בפנותו אליו. – חכה נא רגע, גרובסטוק, קרא בהסבו פניו אליו, עוד דברים לי אליך.
– האם לא שמעת כאשר קראתי לך? שאל השמש.
– שמעתיך קורא בשם די־קוסטה, וכמובן חשבתי, כי אתה קורא לאחד מחבריך בבית המשקה, – ענהו מנשה קשה.
– המהמד מחכה לך, – גמגם השמש נכלם.
– אמור לאדוני המהמר, – ענהו מנשה בגאון, – כי עוד רגע אכבד להיות בחברתם.
– ואתה, גרובסטוק יקירי, למה זה תמהר ככה? – הוסיף בעמדו לימין הנדיב האשכנזי, – אם כן תלך רעיתך הכבודה לשתות ממעינות התרופה אשר בטורנברידג', באמת, המים ההם יעלו ארוכה לכל מחלת הקבה. ואני חושב לשלח את רעיתי לבֶקסטון. – גם משגיח בית החולים שלנו יושב שם כעת.
אבל הלא שם מחכים לך, רטן גרובסטוק אשר קצרה רוחו להמָּלט מידידו זה; אך עיניו נפגשו ברגע ההוא עם מבט הקבצן, וישאר על מקומו.
– נקרא נקראתי לבוא היום לישיבת המהמד, – ענהו מנשה בקרת רוח; – הענין איננו נכבד כל כך, אבל החובה היא חובה.
גרובסטוק הביט אליו בתמהון גדול.
– ואני חשבתי תמיד, כי “המהמד” הוא הועד הראשי לעדת הספרדים, – קרא לסוף.
– כן, אני ועוד ארבעה חברים מפקחים על כל עניני עדתנו, – ענה מנשה במנוחה..
גרובסטוק היה כמכה בשממון למשמע אזניו. ברגע ההוא הופיע המזכיר בכבודו ובעצמו, פניו היו חורים מרגז ומבוכה.
– אתה נותן את אדוני המהמד לחכות לך, – קרא המזכיר וישאף רוח.
– אכן צדקת הפעם, גרובסטוק, – קרא מנשה באנחה קלה. – עיניך הרואות כי לא יוכלו לעשות שם מאומה אם אינני אתם. אתה תסלח לי בטובך. שמחתי מאד לראותך הפעם. בקרב הימים אסור אל ביתך וגמרנו שיחתנו. זכרונות נעימים מאד נשארו בלבבי מבקורי הראשון בביתך.
– אבל אשתי תלך מזה לחדש ימים, – העיר גרובסטוק במבוכה.
– הַ! ה! ה! – צחק מנשה בקול גדול, – חן חן לך, כי הזכרתני, היה סמוך ובטוח, כי לא אמנע מבוא אליך, אף אעזרך להוציא תועלת מהעָדרה; אולי תלך גם אשתי מפה לבקסטון, אז נהיה שנינו רוקים, הַ! הַ! הַ! – ויושט את ידו לגרובסטוק ויברכהו לשלום. אז פנה אל המזכיר אשר חכה לו בקצר רוח, וילך אחריו לאט ובמנוחה, הלוך ודפוק במטהו על רצפת האולם.
– שלום לכם אדוני! – קרא מנשה במנוחת נפש בבואו אל חדר המועצה.
– מדוע נתתנו לחכות לך? – קרא היושב ראש. הוא היה איש בריא בשר ושחור פנים, הדור מאד בלבושו. והוא נשען אז על ידות הכסא הרפודות באטון יקר ומתופף על שלחן באצבעותיו המתנוצצות בטבעות אבני חן.
– אנכי חכיתי לכם רב יתר, – ענה מנשה קשות. – לוּ ידעתי כי קראתם לי לעמד פה באולם מאז הבקר, לא באתי כלל, ולולא עצרני פה ידידי, הגזבר בבית הכנסת הגדול, אשר סר הנה לשוחח אתי לא עמדתי פה אף רגע.
– הנך מעז פנים, אדון, – התקצף ראש המהמד עוד יותר.
– ואני חושב, כי עליך, אדוני, לבקש ממני סליחה, – ענהו מנשה במנוחה; – ובדעתי את החנוך הטוב והנמוסים היפים, אשר הצטינה בהם משפחתך הנדיבה, אוכל לבאר את הליכותיך אלה עמדי, אך מבלי דעת את הצער והחרפה אשר הסב לי מזכירך בהועידו אותי לבוא הנה כשעה לפני הזמן.
הדברים האלה, אשר נאמרו בעז ובמנוחה, הניחו מעט את רוח הראש הסוער, אשר הביט בשאלה אל המזכיר הנבוך והרועד מכעס עצור.
– האנשים הנקראים לבוא לפני הועד הנכבד צריכים לבוא תמיד טרם תפתח הישיבה, – קרא המזכיר בקצף. – אנחנו לא נוכל לדעת כמה ארכו הענינים העומדים ראשונה על הפרק לדון עליהם.
– אם כן – קרא מנשה, – אתכבד להציע לפני ראש זקני העדה, כי בישיבה הבאה ישים הועד הנכבד לחק, כי האנשים הנקראים לפני המהמד יהיו הראשונים לכל עניני הישיבה.
ראש הזקנים הביט במבוכה אל ראש המהמד, אשר נבוך פחות ממנו.
– ובכל זאת לא אעמוד הפעם על דעתי, – הוסיף מנשה, – כן גם אין את נפשי להעיר את הועד על ההזמנה השלוחה אלי בשמי, אשר לא נערכה בשום לב ובכבד ראש הראוי לה, ולוּ הייתי דקדקן בדברים אלה לא מצאתי לי לחובה לבוא לקריאת שם מנשה די־קוסטה.
– אבל זה הוא שמך, – קרא המזכיר.
– אם תשים עיניך על רשימת הצדקה תראה ונוכחת, כי שמי הוא מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה. אבל רב לך, כי למה תפריע את חברי המהמד מעבודתם?
וכאיש חסד החפץ לשכח את הרעה אשר עשו לו ישב לו על כסא הקרוב לשלחן, בהשענו בזרועותיו על השלחן הביט ישר אל פני הראש היושב נגדו.
דברי מנשה הקשים בלבלו כל כך את מוחות הועד ויביאום במבוכה עד אשר לא שמו עוד לב אל חצפתו האחרונה. אך המזכיר, אשר קנא תמיד לכבוד המהמר, קרא בקצף:
– קום לך, אדון! והכסאות האלה נועדו רק לאדונים הנכבדים חברי המהמד.
– ואם אדונים נכבדים הם, – ענהו מנשה בבוז, – הלא ידעו יותר ממך להדר פני זקן ולבלתי תת אותו לעמד לפניהם על רגליו הרפות.
– ולוּ היית אתה אדון נכבד, קרא המזכיר, כי עתה ידעת להסיר את התחבשת הזאת מעל ראשך.
– ולולא הייתה אתה עם הארץ, ענהו הקבצן, כי עתה ידעת כי לא מחֹסר רגשי כבוד המהמד לא אגלה את ראשי, כי אם מרגשי הכבוד לדתנו העומדת למעלה מן המהמד. האיש העשיר יוכל להרשות לו לעבר על מצות תורתנו הקדושה, אבל לאיש הרש אין כל בלתי אם דת אלהיו; היא כל משושׂו ותענוגיו.
הדברים האלה אשר נאמרו ברגש ובקול עז העירו כעין מוסר כליות בקרב לב האדונים חברי המהמד. הראש לא העז לעמד לימין המזכיר, בדעתו נאמנה כי חרפתו תשוב שבעתים אל חיקו; על כן פנה במבוכה אל המזכיר ויצוהו לשבת במנוחה.
– כונתו היתה לטובה, – צדד מנשה בזכותו; – הוא לא יוכל להרגיש את הרגשות הנעלים אשר ירחש לב נדיבי עם כאדוני המהמד. ועתה, הוסיף מנשה בגאון, אבקשכם, אדוני, כי תואילו לדין בשאלה, אשר בְּשֶׁלָּה קראתם אותי הנה. היום קצר והמלאכה מְרֻבָּה לפני להתראות עם אנשים רבים ושונים בדבר ענינים נכבדים.
ראש המהמד התחיל עוד הפעם לתופף על השלחן באצבעותיו המתנוצצות בטבעות אבני חן אשר עליהן. הוא הרגיש כי הנאשם חושב את עצמו לא רק לנקי, כי גם למאשים.
– האמת הדבר – קרא לבסוף בקול קשה, – כי אתה חושב לתת את בתך לאשה ליהודי פולני?
– לא, – ענהו מנשה בקצרה.
– לא?! – קרא הראש בקול עז, ותנועת תמהון נראתה על פני כל האנשים היושבים סביב לשלחן; תשובה כזאת לא פללו כלל לשמע.
– הלא בתך הגידה זאת לאשתי, – קרא אחד החברים, אשר ישב לימין מנשה.
מנשה הגיש את כסאו מול פני החבר ההוא ויפן אליו בכל רמ"ח אבריו.
אמנם כן, בתי נכונה להיות אשה ליהודי פולני – באר מנשה בהניעו אצבעותיו, – אבל אני איני חושב לתתה לו.
– אם כן, אין נפשך להסכים לשדוך הזה, – קרא החבר בהסבו את כסאו לאחור כמו חפץ להמלט ככל האפשר מקרבת הקבצן.
– חלילה לי מזאת, – ענהו מנשה בהגישו את כסאו עוד יותר אל החבר הדובר בו, – כבר נתתי את הסכמתי לשדוך הזה. אני אינני חושב להסכים לדבר הזה.
– חדל לך מתהפוכותיך, די־קוסטה! – נתן עליו הראש בקולו ופניו השחורים אדמו כשני מקצף; – הטרם תדע כי נשואים כאלה חרפה הם לך, לבתך ולכל העדה אשר הרבתה חסדיה עמך? מה? ספרדיה תנשא לאשכנזי! חרפה וקלון!
– התחשב לבבך, כי אינני מרגיש גם אני את החרפה הזאת כמוך? – שאל מנשה ברגש. – הידעתם, אדוני, כי רבות, רבות סבלתי ואסבל מאהבת האשכנזי לבתי? אני באתי הנה בתקוה לשמע מפיכם דברים טובים ונחומים, והנה באתם עוד לזרות מלח על פצעי לבבי! ואולי תחשב אדוני – פה הגיש שנית את כסאו אל שכנו היושב לימינו, אשר מהר להמלט מעז פני הקבצן בהסבו את כסאו הצדה וַַיֶּפֶן את שכמו אל האצבע השלוחה אליו – אולי תחשב, כי גם אחרי תתי את הסכמתי לא אוכל עוד להצטער עמך יחד מקרב לב על החרפה אשר יעטה הדבר הזה על דגל עדתנו? אולי תחשבו, אדוני – פה הסב מהר את כסאו אל עבר פני החבר המשתמט ממנו – כי יען אשר לא יצר לכם בצרת נפשי לא אשתתף עוד בצערכם על כבוד עדתנו המתחלל? דעו לכם אפוא, כי אם נתתי את הסכמתי, לא יכלתי עשות אחרת, כי מה אעשה לבתי? אבל יחד עם זה מחיתי מעל לוח לבבי את זכר בתי הסוררה, אשר תוכל להחשב מעתה כיתומה, כמובן יש לה עתה הזכות לקבל את הסכום הקצוב לנדה בעד יתומות עניות מעזבון רודריגץ רִיל עליו השלום.
– הצחוק הדבר הזה בעיניך?! – הרעים עליו ראש המהמד, אשר שכח פתאם את נמוסיו הדקים מרב הגותו בהם.
– חלילה לי מצחוק, – ענה מנשה במנוחה, ויסב את כסאו למקומו הראשון וישב נוכח הראש.
– הידעת את העֹנשים הנכונים לך, אם תקשה ערפך בדבר הזה? – שאל הראש בזעם.
– אינני יודע ואינני חפץ לדעת על ענש, אשר איננו נכון לי, – ענה הקבצן.
– האמנם?! התדמה בנפשך, כי איש ירמס ברגל גאוה את חקי “הסכמותינו” העתיקות ונקה?
– הסכמותינו העתיקות! – קרא מנשה בתמהון, – וכי מה ענין נשואי ספרדיה עם אשכנזי אל הסכמות?
חברי הועד כמו הֻכו בשממון לשמע עזות גדולה כזאת שיצאה מפרש מפי הקבצן.
ומנשה ענה בעצמו על שאלתו:
– לא, אין כל הסכמה האוסרת נשואים כאלה.
דומית פחד שררה בחדר המועצה. על פני כלם נראו התרגשות, תמהון ופחד, כמו שמעו אזניהם כפירה נוראה בעשרת הדברות.
– העוד תעז להטיל ספק ביסוד הראשי לחקי עדתנו? – קרא הראש בכעס עצור מעט; – התערב עוד את לבך להגיד, כי בתך איננה בוגדת? התוכל.. .
– שאל את פי מזכירך, – שסעהו מנשה במנוחה; הוא אמנם עם הארץ, בכל זאת אקוה כי הוא יודע תֹכֶן ההסכמות; יגיד נא אם יש עול בבתי על פי החק.
– רב לך דבר עזות! – צעק הראש בזעם. – אדוני המזכיר, קרא את ההסכמה!
המזכיר התנועע על כסאו ופניו הלבינו והאדימו חליפות; כל העינים היו נטויות אליו בקצר רוח. כעבר רגע התאושש מעט ויגנח וישעל בקול גדול, אחרי כן נקה את חטמו ברעש וימלא את נחיריו באבק־טבק.
– ב – אמת אין כל הסכמה בנדון זה, – גמגם לסוף.
מנשה הפיץ מבט נצחון על כל הנאספים ולא דבר דבר.
חבר הועד אשר ישב לימינו הפריע הפעם את הדומיה הלא־נעימה. זאת היתה הערתו הראשונה.
– כמובן הדבר, כי לא ימצא חק כזה בכתובים – הביע את דעתו הרחבה, – יען כי לא מצאו לנחוץ לאמר דבר כזה אשר חשבוהו לאי־אפשר; כי אין גם להעלות על לב דברים כאלה אשר יבין כל ספרדי אמתי אשר לא נטרפה דעתו עליו. כלום הוצאנו חקים נגד התחתנות עם הנוצרים?
מנשה סובב את כסאו עוד הפעם ויכונן את אצבעו אל מול פני הדובר בו.
– בודאי הוצאנו חק כזה– קרא בחֹם, – הנה הוא נמצא בפרק העשרים, סעיף שני. בקולו העב והצלול קרא לפניהם על פה את הסעיף ההוא ככתבו וכלשונו הפורטוגיזית. – אם כן אפוא לוּ אמרו מחוקקים לאסר עלינו גם להתחתן באחינו־האשכנזים, לא נמנעו מביא את החק הזה בספר החקים.
– יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה – קרא המזכיר, אשר הספיק להתעורר מעט ממבוכתו, – כן הדבר בתורת אמונתנו הקדושה וכן גם בחקי עדתנו.
– כן, כן, – החליט הראש ברצון – ולא אפונה כי גם קרו כבר מקרים כאלה.
– הלא כדבר הזה היה עוד בימי ג’ורג' השני, – קרא המזכיר במאור פנים לשמע הסכמת הראש לדבריו, – כי אחד הגזברים בעדתנו אמר לקחת לו עלמה יפה מבנות האשכנזים לאשה.
– ולא הרשוהו, גמר ראש המהמד את סרפור מזכירו.
– המ! – שעל המזכיר, – אמנם הרשוהו לסוף, אבל רק בתנאים משפילים את כבודו. ראשי עדתנו אסרו על חברי ה“בית־דין” והחזנים לקחת חלק בסדור הקדושין; לא עשו להחתן כל כבוד בבית הכנסת, לא נדבו לכבודו ולא נתנוהו גם לעלות לתורה בשבה החתונה.
אנכי מקוה, כי ראשי עדתנו לא ימתחו גזר דין קשה כזה על חתני, – קרא מנשה בהסבו את כסאו מסביב לכסא שכנו וישב ליד ראש זקני העדה; – הן הוא איננו מבני עדתנו, וחפצו להספח אלינו יהיה לנו לאות על הכבוד אשר ירחש לבו אל עדתנו. אם אמנם מחללים הנשואים האלה את חקי עדתנו, הנה רק בתי אשמה בדבר הזה; אבל אין לשכח שהיא איננה איש כהגזבר ההוא; היא איננה פועלת כי אם נפעלת; לא היא בחרה לה יהודי אשכנזי לאיש, כי אם נבחרה. הנה כי כן מקרה הנזכר איננו דומה למקרה הזה, ואין לכם, אדוני, כל צדקה וכל יכלת לענש את בתי.
– אבל יכול נוכל לענש אותך, – קרא הגזבר אשר ישב לימין המזכיר נֹכַח מנשה.
– האמנם תאמר לענשני בענש כסף? – קרא מנשה אליו בזעם. – טוב מאד, ענשני כחפצך אם תוכל. הלא ידעת כי תלמוד חכם ושומר תורה הנני, וכי אין לי כל מקור למחיתי מלבד התמיכה הנתנת לי מקֻפת העזרה; אם תחפצו לשלם בעדי גם כסף הענושים – הדבר נוגע לכם. בקפת הצדקה ימָּצא תמיד מקום פנוי לכל מיני כסף ענושים, ואני אשמח לשמע על דבר ענשים כאלה. אולם לוּ לעמתי שמעתם, אדוני, כי עתה יעצתיכם לבלתי שים עוד לב לדבר הזה, אשר אין לשנותו, כאשר כן עשיתי גם אני. ב“הסכמותינו” אין כל חק אשר ימע מחתני את זכותו הראויה לו. האמת אגיד כי באתי הנה הפעם אך לבקשכם לצַוֹת, כי יקראוהו לעלות לתורה בשבת שלפני החתונה. על פי הסעיף הראשון לפרק השלישי יש לכם אדוני, הכח להרשות לעלות לתורה את כל איש הנושא בת “יחיד”. – בחדר המועצה נשמע שנית קול מנשה בקראו לפניהם על פה סעיף ההסכמה בשפה הפורטוגיזית, וכל חברי הועד שמעו ביראת כבוד את החק העתיק מצלצל באזניהם בשפה לא מובנה להם; חֹסֶר ההבנה הגדיל, כמובן, עוד יותר את קדושת החק בעיניהם.
החקים האלה תרגמו לאנגלית כעבר עשרים וחמש שנה מזמן ספורנו, ולמן היום ההוא אשר סרה מהם תמונתם העתיקה ירד גם ערכם הרב ונפגמה קדושתם.
המזכיר היה הראשון אשר התאושש אחרי הרושם אשר עשתה קריאת החק הקדוש במקורו העתיק. מקריאתו לעתים קרובות בספר החקים הקדושים והעתיקים קהה בלבבו רגש יראת הכבוד אליהם, ומבוכת הראש עוררה את לבבו לחוש לעזרתו.
– אבל אתה אינך “יחיד”, – קרא המזכיר במנוחה; – הסעיף החמשי לפרק הנזכר אומר בפרוש: מי האיש אשר שמו כתוב ברשימת הצדקה יחדל מהיות “יחיד”.
– אך זה חק יפה! – קרא מנשה בהתול, – לכל איש יש זכות הבחירה, מלבד להקבצן! – מבלי שים לב עוד אל המזכיר פנה אל ראש זקני העדה היושב לידו.
– מה זה הדבר כי זקני העדה לא יוכלו להבין, אשר רק האנשים המתפרנסים מן הצדקה הם הם עמודי התוך לעדתנו? מה הוא הדבר המאַגֵד את אנשי העדה בקשר לא ינָּתק? – ענש כסף. מה הוא המכריח לכבד את ספר החקים? – ענש כסף. מה הוא מעורר את כל ממונה לעשות חובתו? – ענש כסף. לאחרונה הוא הכח של ה“המהמד” בעצמו? – ענש כסף. ולמי כל כסף הענושים? הלא לעניים! האמנם תחשבו בלבבכם כי בני העדה סרו כלם למשמעתם לשלם ככל אשר תשיתו עליהם, לולא ידעו כי כספם הולך לדבק שבצדקה? “הצדקה היא מלח העשירים” אמר חכמינו, ואמנם כן, היא היא המלח המעמיד ומקים את העדה לבל תפרד.
– רב לך, די־קוסטה, רב לך! – צעק הראש אשר שכח מרב כעסו את הנמוסים הדקים השוררים תמיד בחדר המועצה, – השכחת לפני מי אתה עומד ואל מי תדבר דבריך אלה?
– אני יושב ומדבר את דברי אלה אל ראש זקני העדה, – ענהו מנשה קר־הרוח, – אך אם יש את נפשך כי אדבר אליך, הבה… וברגע הסב את כסאו מסביב לכסא ראש זקני העדה וישב לשמאל הראש.
– החרש, בן־אדם! – הרעים עליו הראש, אשר נרתע לאחוריו משכנו החדש, – דברי המזכיר צדקו מאד: לאיש כמוך אין כל זכות בעדתנו! קבצן איננו “יחיד”, איננו חבר המועצה.
– אם כן אפוא, גם חקי העדה אינם חלים עלי, – ענה הקבצן במנוחה; – אך “היחיד” הוא מחויב למלא אחריהם, אך לו אסור לעשות מה שאסרו ה“הסכמות”; אין כל הסכמה אשר תזכיר את הקבצן אשר תתן לכם להרשות למשל בו ולצות עליו דבר־מה.
– להפך, – קרא המזכיר בראותו כי בא הראש עוד הפעם במבוכה. – הוא מחויב לבוא בימי החול לבית הכנסת להתפלל; אך האיש הזה איננו ממלא את חובתו זאת באמונה.
– אני אינני עושה את חובתי זאת כלל, – תקן מנשה את דברי המזכיר, – החובה הזאת מוטלת עלי למען אוכל לקבל את התמיכה הנתונה לי מקפת העדה; אבל הנני ירא לעמד לפני קוני ולהתפלל לפניו בעד בצע כסף.
– ומה הוא הדבר אשר יפריעך לשמר את בית הקברות בבוא זמנך על הסדר? – שאל המזכיר בעקיצה.
שני המתנגדים אשר ישבו איש מול רעהו, האחד מימין הראש והשני משמאלו, הפיצו מבטי זעם איש אל רעהו; פני הראש רעמו מאד ואצבעותיו תופפו על השלחן מהתרגשות עצביו.
– מה יפריעני? זקנתי! – קרא מנשה ברגז. – הלא יגדל עוני מנשא אם אמנע שנת מעיני בעמדי כל הלילה על משמרתי. לוּ עשיתי כדבר הזה מי יודע אם לא מצאוני הקברנים בבקר שוכב מת בשער בית הקברות. אבל את חובתי זאת אני ממלא, – אני שוכר תמיד איש אחר במקומי.
אין כל ספק, – קרא הגזבר, – אני זוכר כי באת אלי באחד הימים לבקש תמיכת כסף בעד איש זקן למען יוכל לשכר שומר בית הקברות תחתיו. עתה ידעתי מי הוא האיש.
– כן – קראו עוד שנים מן החברים, – ואני…
– אל הסדר, אל הסדר, אדוני! – שסע הראש את דבריהם בראותו פתאם כי כבר פנה היום, השמש שקעה וצללי ערב החלו למלא את חדר המועצה. – אנא חדלו לכם מוכוחים עם האיש הזה. השמעת אפוא, אישי הנכבד? אנחנו לא נאבה להסכים בשום אופן לנשואי חרפה כאלה; אנחנו לא נתן את הרב ואת החזנים לסדר את הקדושין ולא נתן לחתנך זכות “יחיד” בעדתנו.
אם כן, כתבו את שמו ברשימת מקבלי הצדקה, קרא מנשה.
– אנחנו נוטים יותר למחות גם את שמך מן הרשימה, קרא הראש בקצף. – בנפשי נשבעתי, הוסיף הראש בהכותו באגרופו על השלחן, כי אם לא תשים כרגע קץ לשערוריה הזא, יוציאוך מזה בחרפה!
– אולי תאמר, אדוני, לאים עלי בענש החרם? – קרא מנשה בקומו על רגליו, ועיניו נוצצו מזעם.
– צריך לשים פעם אחת קץ לשערוריה הזאת! – שנה הראש את דבריו, ויקם גם הוא מכסאו מרב התרגשות רוחו.
– כל אחד מחברי הועד יוכל לשים קץ לה כרגע, וגם אתה אם תאבה.
– אם אֹבֶה? – שאל הראש בתמהון.
– אם תאבה לקחת את בתי לאשה, הלא פנוי אתה. לבי סמוך ובטוח בבתי, כי לא תשיב ריקם פני אחד היושבים פה – מלבד המזכיר. אבל אין גם אחד בכם אשר יואיל להסיר חרפה מעל עדתנו, על כן אין דרך אחרת לבתי בלתי אם להנשא לאיש אשר בחר בה. ועם זה עלי להגיד לכם, כי היא עלמה יפהפיה מאד, אשר יכירנה מקומה גם באחת הטירות אשר בהַקְּנֵי.
הדברים האלה, אשר יצאו מפי מנשה במנוחה שלמה הרעימו את הראש עוד יותר.
– טוב אפוא, תנשא בתך לפולני ההוא! – צעק הראש בכל כחו, – אבל אתה תבָּדֵל מקהל עדתנו בחייך ובמותך. בחייך תתפלל מאחרי דלת בית כנסתנו, ובמותך – תּקָּבר מאחרי הגדר של בית קברותנו.
– העני יבדל מקהל העדה – דבר מנשה כמו לנפשו – והעשיר יוכל לקחת לו גם אשכנזיה לאשה.
– צא לך מזה כרגע, בליעל! – צעק הראש בגרון נחר, – כבר שמעת בזה את התראתנו האחרונה.
ומנשה לא קם ולא זע.
– ואתה תשמע את התרעתי האחרונה, – ענהו מנשה, אשר הרגיז את הראש יותר ויותר עד אשר כל דמי עורקיו רתחו בקרבו מאד; – אל נא תשכח, אדוני, כי כמוני כמוך צריכים להכיר טובה לעדתנו על מצבנו; אל תשכח, כי אלה אשר שמו את המשרה הכבודה הזאת על שכמך יכולים להסירה מעליך בבחירה הבאה; אל תשכח, כי גם מבלי היות לי זכות הבחירה גדולה השפעתי מאד, כי אין “יחיד” בעדתנו אשר לא אבקר בביתו מדי שבוע בשבוע; כי אין גם קבצן אחד, אשר לא ילך אחרי אם יבדילוני מקהל עדתנו. אל תשכח, כי יש עוד עדה יהודית לפנות אליה – הלא היא העדה האשכנזית, – אשר תמאסו בה, ואשר זה עתה שוחחתי עם גזברה הנכבד, – העדה הולכת וגדולה מיום ליום בעשרה ובכבודה, בשעה שאתם נרדמים בעצלותכם ויורדים מטה מטה.
קומתו הגבוהה דמתה כמו גבהה עוד יותר, וראשו כמו הגיע עד התקרה לעיני חברי המהמד, אשר ישבו נדהמים מקול חזיז ורעם.
– בליעל! נבל! בוגד! – צעק הראש הנרעש, ויתנפל אל פעמון ויחל לצלצל בו בשארית כחו כמשוגע. פני המזכיר הלבינו כסיד מפחד ותמהון.
– לא, לא אעזב את החדר אשר עד אמצא לטוב לפני, – קרא מנשה, וישב לו על הכסא הקרוב אליו בשלבו את זרועותיו על חזהו.
קול פחדים התפרץ פתאם מפיות כל חברי המהמד, אשר קפצו ממקומם כנשוכי נחש ויעמדו על רגליהם; עיניהם הפיצו מבטי זעם על מנשה, אשר הביט מסביב וירא והנה הוא יושב על כסא הכבוד של ראש המהמד!
– שבו נא, שבו אדוני, – קרא אליהם במנוחה.
לקול המהומה פנה הראש אל השלחן בראותו את הקבצן יושב על כסאו היה כמשגע ממראה עיניו ויתנודד מרב קצף. חברי המועצה עמדו כלם כפסילי שיש בשעה שעיני המזכיר תעו במבטי פחד על קירות החדר, כמצפה לעזרה משמות הזהב החקוקים עליהם. השמש נדחף החדרה נבהל ונרעש מקול הפעמון אשר צלצל בחזקה, ובהביטו מבלי משים אל כסא היושב ראש לשמע את פקודתו נשאר כפסיל אבן על המפתן ויבט אל מנשה מבלי דבר דבר.
והראש עומד משומם ויִּשם וישאף רוח בחזקה כדג אשר הקיאוהו המים אל היבשה. לשוא התאמץ לצות להשליך את הקבצן החוצה, כי לא יכל להוציא הגה מפיו.
– למה זה תביט אלי, גּוֹמֵץ! – קרא מנשה בקול נגיד ומצוה אל השמש, והאינך רואה כי דרוש להביא כוס מים בעד הראש?
השמש הביט רגע אל פני ראש המהמד בהתבוננו אל מצבו מהר לצאת לעשות כדבר מנשה.
הפקודה הזאת יצקה עוד שמן על אש חמתו, אשר בערה בו עד להשחית. המעט כי גזל הקבצן המנול הזה את כסא כבודו כי נועז עוד לצות בקול מושל בחדר המועצה, לחלל את כבודו גם לעיני השמש. הרעיון הזה הכה אותו בשגעון. רגעים מספר התאמץ לשפך את חמתו בקללות וגדופים על חבריו מוגי הלב ועל הקבצן עז הפנים יחד, אך מפיו התפרץ רק קול צעקה צרודה ויתנודד במלא קומתו, מנשה קפץ מעל כסאו ויקדמנו בזרעותיו לבל יפֹּל ארצה.
ובחדר המועצה שררה רגע דממה נוראה, אשר הפרעה אך על ידי הדברים המגומגמים ולא־מובנים, אשר דובבו בלי דעת שפתי הראש השוכב בזרעות מנשה. לאחרונה קרא מנשה בקצף:
– התנועעו נא אפוא, אדוני! האינכם רואים את הראש כי ברע הוא?
אז הגיש את משאו אל השלחן בעזרת החברים הנדהמים השכיבהו על השלחן וַיִפַתַּח פי כתנו המגהצה; ובעשותו כה וכה השליך בכונה את ספר הזכרון מעל השלחן ארצה, כמו למען שים מקום פנוי בעד הראש.
– רוץ מהר אחרי הרופא! – צוה מנשה בשפכו את המים אל עבר פני המזכיר הנבוך מאד.
– האין פה מעט יין שרף? – הוסיף מנשה לשאל, אך לא מצא מענה.
– מהרה נא אתה, אדוני המזכיר, הוציאה אלי את בקבוקך!
המזכיר מלא את שאלתו בבשת פנים.
– האין פה לאחד מכם, אדוני, מרכבה? – שאל מנשה את חברי המהמד.
כאשר לא נמצאה שם מרכבה שלח את ראש הזקנים להביא פוריון11 בעד החולה. אז לא נשאר עוד למנשה לעשות מאומה, בלתי אם לחכות לבא הרופא.
הרואים אתם אפוא, כי ממשלת בן־תמותה עדי רגע! קרא הקבצן בקול מוכיח בשער, בעת אשר שכב הראש על השלחן כבול עץ ויאטם אזניו משמע את תוכחתו, – התעיף עיניך בו – וכל תקפו ועשרו יפלו למשואות כלִסַּבון עיר הדמים. ארור האיש אשר יבוז לאחיו העני! ומה צדקו דברי חכמינו: “הדלת הסגורה לפני העני תפָּתח לפני הרופא”.
ועיני מנשה הבריקו בחשך אשר כסה את החדר.
וחברי הועד הנבוכים רעדו לקול דבריו כנוע עצי יער מפני רוח, או כמלכים עריצים בימי קדם לקול הנביאים המוכיחים אתם על פניהם.
הרופא מהר לבוא, ובהתבוננו אל החולה הודיע כי שבץ קל אחזהו וגם פלצות זמנית ברגלו הימנית. החולה, אשר בין כה וכה שב רוחו אליו, נִשא אל ביתו בפוריון אשר הובא מהר בפקודת מנשה; וישיבת המהמד נסגרה בבהלה.
מנשה היה האחרון אשר יצא מחדר המועצה. בצאתו אל האולם סגר אחריו הדלת במפתח, אשר השמיע קול שריקת נקמה. אז הביא ידו אל כיס מכנסיו ויוציא ממנו “כתר” ויתנה לשמש באמרו:
– ובכל זאת עליך לקבל את אשר לך.
לב השמש נמלא רחשי כבוד ותודה עמקה להנדיב הנפלא העומד לפניו.
– הראש נותן לי תמיד רק חצי כתר.
– כן, אבל מי יודע אם יוכל הראש לבוא אל הישיבה הבאה, – ענהו מנשה, – ואולי לא אבוא גם אני.
ו. נדבות הוד מלכותו לבית הכנסת 🔗
בית הכנסת “שערי שמים” היה מלא מפה לפה: כל חברי העדה, היתומים מבית המחסה, הקבצנים, כלם יחד באו לתפלת שחרית ביום השבת. אך מקום ראש המהמד נפקד הפעם. הוא לא שב עוד לאיתנו מן המחלה אשר הכשילה את כחו מאד, וגם מצא לטוב לו להתפלל בביתו הפעם. חברי בית המועצה לא נכנסו עוד לישיבה למן היום אשר סגר מנשה את אספת המהמד, וכן נשארה השאלה על דבר נשואי בתו בלי פתרון. חזון כזה לא היה יקר בכלל בכל מוסדות הספרדים בימים ההם. כאשר רפו ידי ראשי העדה, ידע מנשה להטות אליו לב הפקידים הנמוכים בלי עמל רב; המה לא מצאו, כנראה, לנחוץ להרבות בוכוחים על דבר כבוד עדתם וחקיה העתיקים ויאותו לחפצו. הכל היה כבר מוכן ומזומן להביא את בתו תחת חפת הספרדים ולבלתי חסר מאומה מכל הכבוד הראוי להנָּתן לחתנו בבית הכנסת. ובשבת הזאת – האחרונה לפני החתונה – היה צריך יענקעל’ה לעלות לתורה בבית כנסת הספרדים כפורטוגיזי מלדה. בלב מלא חרדת קדש הופיע יענקעל’ה בפעם הראשונה בבית הכנסת אשר לעדת הספרדים. אמנם שמוע שמע את מנשה לא אחת בדברו בגאון על בית כנסת עדתו המלא הוד ותפארת אשר אין על עפר משלו; אך הנסיון כבר הורהו לראות בעיניו אחרת מאשר חזה המיועד להיות חתנו בדמיונו הכביר, ועל כן השתומם לראות את אשר לא פלל, כי אמנם צדקו הפעם דברי חותנו אשר אמר, כי הוד והדר שפוכים על בית־מקדש־מעט זה. אז שמח מאד כי לבש את בגדיו היותר יפים. כובעו העשוי מעור ביבר, מכנסיו הירוקים ומעילו השזוף 12 נאוו בעיניו אל העמודים הגבוהים והעבים, אל המנורות הגדולות רבות־הקנים המפיצות פלגי אור מסביב ואל הכִּפה גבוהה והיפה הנטויה מעל לראשו. לא כן די־קוסטה; הוא לא מצא לנחוץ להחליף את סחבותיו הבלות, כי אצל הוד מלכותו גם על סחבותיו המגאלות ומעילו הטלוא היה בעיניו כפורפירה13 . ואמנם קרעיו אלה נחשבו בעיני המתפללים בגדי השרד אשר ישרת בהם בקדש, ולא התפלאו עליהם כלל. אחרי כל אלה לא יפלא אפוא אם נקרא הוד מלכותו ראשונה לעלות לתורה, לוּ גם לא היה מזרע אהרן הכהן הגדול הראשון בישראל, אשר כמובן, לא יכל לשכח גם את יחוסו זה ויתגאה בו מאד.
כאשר קרא החזן בקול רם: “יעלה ויעמד השם הטוב מנשה בן יהודה הכהן לקרא בתורה, עמד בכבוד”, היו כל העינים נטויות אל המחֻתן הנפלא, אשר קם ממושבו במנוחה; בהרימו מעט את טליתו אשר נשמטה מעל שכמו, עלה על הבמה ויברך על התורה בקול רם מלא רגש ויעמד בגאון לימין הקורא עד סוף הפרשה. בין המתפללים היו רבים בעלי קומה ונשואי פנים, אך לא היה גם אחד אשר ידמה למנשה. נעים היה לראות את הכבוד אשר חלק מנשה לספר התורה; המחזה הזה הזכיר פגישת שני מושלי ארץ. ככלות הקורא את הפרשה בא הרגע הגדול, אשר בו השמיע מנשה את נדבתו לבית הכנסת. הנדבות, אשר השמיעו תמיד העולים לתורה, היו כרוכות בברכת “מי שברך” ארֻכה כמטבע קטנה בגליון־ניר גדול. רגעים כאלה עִנינו תמיד את המתפללים, אשר אהבו לדון ולהתוכח בנדבת לב העולים לתורה עוד בטרם השמיעו את נדבתם, ולהוסיף עליה וכוחים ובאורים אחרי כן. הפעם היו כל המתפללים בטוחים, כי יַראה מנשה את כל נדבת לבו למרות קבצנותו ונתן נדבה הגונה מאד – כששה כתרים ושבעה פֶּנסים בפעם אחת. החכמים החוקרים לכל תכליות מצאו, כי חלק את הסכום למעשי צדקה שונים למען הגדיל ביותר את ערך נדבתו.
ונבואת החוקרים האלה נתקימה ולא נתקימה, בדרך הטבע.
הקורא התחיל בנוסח הרגיל: מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב הוא יברך את… עבור שנדב… פה עמד רגע למלא את הנוסח החסר בסכום ידוע. עברו עוד רגעים מספר והקורא לא מלא עוד את החסרון, אם יען אשר שכח מהר את סכום הנדבה אשר שמע מפי המנדב, או יען אשר חפץ לשמע שנית את אשר שמע כבר פעם אחת.
– בעבור שנדב.. – ועיני כל המתפללים נטויות אל שפתי הקורא אשר השח מעט את ראשו, אזנו היתה נטויה לעמת פי מנשה ועל פניו נכרו אותות מבוכה. הקרובים אל הבמה ראו, כי נפל וכוח קצר בין המנדב העומד בגאון־מנוחה ובין הקורא הנבוך משתאה מאד. לסוף הבליג הקורא על תמהונו ויקרא בקול צלול ובמהירות:
– בעבור שנדב – Cinco Livros – (חמש לטרות) לצדקה לחיי יעקב בן יצחק חתנו וכו' וכו'. אך מעטים היו בין המתפללים אשר שמעו איזו מלה אחרת מלבד שתי המלות המפליאות Cinco livros, ושריקת תמהון נשמעה כרגע בכל הבית הגדול. כל האנשים עשו אזניהם כאפרכסת, כמו לא האמינו למשמע אזנם, וישוחחו ויתלחשו איש עם רעהו. ואיש אחד עזב את מקומו ויגש אל מקום מושב ראש הזקנים, אשר היה הפעם ממלא מקום ראש המהמד.
– לא שמעת היטב – כמה נדב? – שאלהו.
– חמש לטרות, – ענהו ראש הזקנים בקצור. הוא חשב כי אך לצון חמד לו הקבצן בנדבתו והיטב חרה לו על חלול בית הכנסת בתעתועים כאלה.
ה“מי שברך” נגמר, אך בטרם הספיקו עוד השומעים להוָּכח אם נכון הדבר אשר שמעו, התחיל הקורא שנית את הנוסח הרגיל:
– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב –
ותמהון לב המתפללים הלך הלוך וגדול.
– בעבור שנדב…
והתלחשות המתפללים נדמה כרגע, כמו חדלו לשאף רוח.
– Cinco livros –
ותנועת תמהון התעוררה שנית בין הנאספים, והקורא הוסיף:
– לשמן זית – לחיי בתו דבורה, וכו' וכו'.
– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב!
והמהומה התעוררה יותר ויותר בבית הכנסת למטר הנדבות אשר נִתך מעל הבמה.
– בעבור שנדב Cinco livros לנרות שעוה.
הפעם עלתה השתוממות המתפללים עד מרום קצה התלחשות וקריאות תמהון רחבו ונסבו מלא רחב הבית ותהיינה בגאון על במה ואור התהלה והתפארת זרוע על פניו. גם ילדי בית היתומים, אשר ישבו תמיד על ספסלם המיוחד בירכתי הבית ולא שמו לב אל כל אשר מסביב להם, התעוררו הפעם, הרימו ראשיהם ופשטו את צוואריהם לנֹכח הבמה. הן גם העשירים הנדיבים אינם מרבים להראות את צדקת פזרונם בנדבות גדולות כאלה!
בעזרת הנשים רבה ההתרגשות מאד; עינים רבות הביטו ממעל בעד השבכה אל הבמה; ואשה יפה אחת כבת ארבעים לבושה שמלות יקרות ועדויה בחרוזי פנינים ואבני חן, קמה נרעשה ממקומה ותנע ראשה ממעל לשבכה והנוצות הארכות אשר על מגבעתה התנועעו בזעם; היא אשת מנשה.
לשמע הסכומים הגדולים אשר נדב אישה הֻכתה כמו בשגעון. כל נדבה ונדבה היתה כחץ משוח ברעל על לבבה. אך לשוא עמלה למשך עליה עיני אישה האכזר. הנה היא רואָה את כל מעיליה היפים, את שמלותיה היקרות, את תכשיטיה ועדייה הנחמדים בוערים באש לעיניה מבלי יכלת להרים יד ורגל להצילם כל “מי שברך” בולע תנין גדול מרכושה ואין אומר השב. ברב כח התאפקה מרדת אל עזרת האנשים להתנפל לפני אישה בבכי תחנונים לחמל עליו ועליה. לשוא התאמצה דבורה בתה היושבת לימינה להרגיע את רוחה, כי לא יעלה גם על לב אביה לשלם את נדריו אלה, כי לא יכלה להתנחם.
– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב – התחיל הקורא בפעם הרביעית – הוא יברך… בעבור שנדב – Cinco livros – לארץ ישראל!
וההשתוממות והמהומה הלכו הלוך וגדול.
– לחיי כל הקהל הקדוש וכו' – הרעים הקול הקורא נפלאות באזני הנאספים.
כאשר כלה הקורא את ה“מי שברך” הרביעי עלה השמש על הבמה וילחש באזני מנשה:
– אדוני, ראש הזקנים מצוה אותך לחדל מנדבותיך. הִתוליך אלה מחללים את הקדש, ואתה הלא עני ואביון, קבצן פשוט.
מנשה היה האחד אשר שמע את הדברים האלה.
השמש ירד מעל הבמה אחרי עבר רגעי מספר בוכוח קצר וקשה בין די־קוסטר ובין קורא השמיע האחרון עוד פעם קולו:
– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב–
פני ראש הזקנים רעמו מאד וימשך בזעם את קצות טליתו; נה זה הוא ה“מי שברך” החמשי! אבל הקורא, אשר ירא את חמת מנשה הקרוב אליו יותר מחמת ראש הזקנים, הוסיף בנגונו הרגיל:
– בעבור שנדב – Cinco livros – לפדיון שבויים, לחיי ראש הזקנים!
ראש זקני העדה נשך את שפתיו מכעס אין־אונים לשמע הנקמה הכבודה הזאת, אשר יכלה להולך שולל את כל המתפללים לחשב, כי הוא בקש את הקבצן על ידי השמש לעשות לו את הכבוד הזה; כי כן היה מנהג ראשי העדה לברך איש את רעהו בעלותם לתורה ולנדב לכבודם סכום כסף ידוע לדברים שבצדקה.
וזרם הנדבות הולך ושוטף בלי הרף, והתפעלות, ההשתוממות והמהומה גדלה מרגע לרגע. כל פקיד, כל ממונה, כל איש נושא משרה בעדת ספרדים, מראש המהמד עד הבַּלָּן, נפקד בברכה מיוחדת; גם הנכבדים “בעלי הבתים”, שהיה מכבדם בבקורו מדי שבוע בשבוע, עמדו כלם על הברכה ביום שמחת לבו. רב הנאספים חִשבו את סכום כסף הנדבות אשר הלך הלוך וגדול, הלוך ורב…
פתאם נשמעה מהומה גדולה מעזרת הנשים, צעקות וקריאות שונות. השמש מהר לעלות שמה להשקיט את המהומה המפריעה את עבודת אלהים בבית הכנסת. והשמועה באה כי גברת די־קוסטה התעלפה ויוציאוה החוצה. השמועה הזאת הגיעה גם עד מנשה, אך הוא לא נע ולא זע ממקומו ויוסף לברך ולנדב.
– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב… בעבור שנדב – Cinco livros – לחיי חיה שרה רעיתו!
וצחוק־השטן עבר על שפתי הקבצן.
המתפללים חדלו כבר להאמין כי יבוא הקץ למבול הברכות והנדבות. הנדבות עלו כבר לסכום רב כזה, אשר לא נִדַּב עוד גם במקרים יותר יקרים והיותר כבדים בבית הכנסת. כל המוחות היו מלאים סברות והשערות שונות. ראש הזקנים, אשר נרגז תחתיו מבלי יכלת לעשות מאומה, לא היה אחד אשר חשב כי רק התולים עם הקבצן לחלל את כבוד העדה וכבוד בית הכנסץ יחד. אך רב המתפללים חשבו אחת משתי אלה: או כי נפל לו הון רב בירושה בימים האחרונים, או כי היה תמיד בעל הון ועתה הוא אומר להשיב לבית הכנסת על כסף התמיכה אשר קבל מקפת העדה עד כה.
וזרם הנדבות שוטף והולך כמעין שאינו פוסק.
לסוף עלו הנדבות לסכום הגון מאד, ואז מצא הנדיב הגדול לאפשר לאמר די לנדבותיו. וכאשר נתן רשות להקורא האמלל, – אשר כבר עיפה נפשו מאד מחזרת ה“מי שברך” פעמים אין מספר – לקרא את הלוי לתורה, נתעשרה קפת בית הכנסת בסך מאה לטרה. הנדבה האחרונה, אשר נדב לכבוד הקבצן היותר עני בעדתו, היתה כעין פרסום זכות המפלגה אשר אליה נמנה הנדיב הגדול בעצמו. היום הזה הראה מנשה באמת את כל כבוד מלכותו בהפיצו את מעינות צדקתו כיד המלך. לפני כלות התפלה פנה מנשה אל ראש הזקנים בבקשה, כי ירשהו לשאת רנה ותפלה בעד חולה אחד הקרוב ללבבו. הראש, אשר מצא מקום לנקם בו את נקמתו, השיב את פניו ריקם; אך לחרפתו היה אנוס כרגע למלא את בקשתו בקראו לפניו בשם החולה, הוא – ראש המהמד.
אבל הגבור הראשי בים ההוא היה יענקעל’ה מודענו, הוא ולא אחר. אמנם הוא היה רק חמר עכור, אשר קבל אורו מן המאור הגדול, בכל זאת האיר הפעם באור יקרות רב יתר מן הספרדי הגדול, יען כי הוא האיר באור משנה כחתן וכנר, אף הוא הסבה והמרכז לכל הגדולות והנפלאות אשר ראתה עדת הספרדים ביום הגדול הוא. אמנם ידוע ידע את ערכו הרב ועיניו הקטנות השקועות בחוריהן נוצצו לרגעים באור נעים מאד.
*
ביום המחרת יצא מנשה לאסף את מאת הלטרה אשר נדב לבית הכנסת. ובהיות היום ההוא הראשון לשבוע, קוה למצא את כל “בעלי־בתיו” בביתם. בראשונה הואיל לכבד בבקורו את גרובסטוק היושב לא רחוק ממעונו; אך הסוחר הנכבד והמנהל החרוץ לחברת הדי־המזרחית ראהו מרחוק בעד החלון וימהר להמָּלט על נפשו דרך מבוא הפשוט בירכתי היכלו ל“שדי גודמן”. הזהירות המחֻכמה הזאת לא היתה יתרה. יען כי משה הלך לחפשו בכל חדריו הרבים ויבדק היטב את כל פנותיהם. במקרים כאלה ידע מנשה תמיד להתנהג כקַסְדּור14 מֻמְחֶה לדבר.
המלך התעצב אל לבו כי לא הצליח בבקורו הראשון; אך עד מהרה התנחם בעלות הרעיון על לבבו לבקר הפעם את אחד ממיודעיו, אשר לא יוכל בשום אופן להמלט מידו – הלא הוא ראש המהמד החולה.
האדון הזה ישב לו בהיכלו הבודד והיפה אשר ב“ריבונשיר סְקְוֵיר”. מחלתו כבר סרה מעליו, אך לא שב עוד לאיתנו, בבוא מנשה אליו ישב לו בחדר ספריו ויסדר איזה כתבים מוכנים לדפוס. מנשה הגיד למשרתו, כי אחד העסקנים בצרכי הצבור הספרדי חפץ לראות את פני אדוניו; האיש הנכבד הזה, אשר רוחו ונפשו היו נתונים לעניני עדתו, נעתר לבקשתו לקבלו בחדר עבודתו. אך בראותו את פני העסקן והנה הוא מנשה – רעמו פניו הלאים, אנחה התפרצה מפיו וידו הרועדת נשמטה ותשען בירכו.
– האתה הוא?! – קרא בהתרגשות גדולה וישאף רוח חזקה.
הרגע נא, אדוני היקר! הרגע נא! קרא מנשה בדאגה וישב על הכסא הריק אשר עמד לפניו. – הלא עודך חלש מאד. ואני חלילה לי מהלאותך ברב דברים מהיות למשא על האיש אשר חייו יקרים מאד לעדתנו ואשר נשא כבר זעף ה' כאשר הקשיח לבבו מאחיו האביון.
מנשה ראה תכף, כי דבריו פועלים פעולתם הרצויה. וזאת לדעת, כי האדונים הנכבדים, עמודי העדה בימים ההם, האמינו בכל הבלי השוא, וביחוּד בעת מחלתם. אז החל מנשה לדבר רכות.
– על כן הנני להגיד לך את חפצי בקצור: הנני חושב לחובה להודיעך (כי מי יודע כמוני?) כי בימי מחלתך שֻנה מצב בית הכנסת וחוב גדול רובץ עליו כעת.
– חוב גדול! – קרא ראש המהמד ועיניו נוצצו מכעס. מנהג ישן נושן שרר אז בעדה הספרדית להלות כסף לחבריה מקפת העדה; אך הראש החרוץ הזה השתדל תמיד בכל כחו למעט בהלואות כאלה. – לוּ יכלתי לקחת חלק בהנהגת העדה, לא היה כדבר הזה!
– בלי כל ספק, – הסכים מנשה. – אתה יכלת לעצור בעד הרעה בראשונה. אמנם גם ראש הזקנים נסה לעשות כדבר הזה, אך לא הצליח.
– כסיל־אדם! – צעק הראש. – גבר לא יצלח למאומה. כמה הוא החוב?
– מאה לטרה!
– מאה לטרה! – שנה הראש את דבריו בדאגה ובתמהון. הרעיון כי קרה כדבר הזה בשנת משרתו הרגיזהו מאד. – ומי הוא הלוה אשר לא תשיג ידו להשיב את הכסף?
– אני הוא.
– אתה! אתה לוית מקפת העדה מאה לטרה? – אתה – קבצן נרפה!
מנוחה, אדוני! איככה תעז לחרפני? האמינה לי כי עזבתי את החדר הזה כרגע, לולא קויתי כי תמהר לבקש ממני סליחה על גדופיך אלה. אנכי לא לויתי מעודי מאה לטרה, לא רק מאה לטרה כי גם פרוטה אחת לא לויתי ממי שיהיה; חלילה לי מעסק הלואות כאחד הסוחרים! ואתה אם ישרה נפשך בך עליך לבקש את סליחתי.
– צר לי מאד כי הכלמתיך אם לא הבינותי את דבריך, – קרא הראש נכלם; – אבל הבין לא אוכל איככה זה אתה חייב סכום גדול כזה?
– “איככה זה?” – שנה מנשה את שאלתי. – מדוע לא תבין כי אני נדבתי את הסכום הזה לבית הכנסת.
הראש הביט אליו משתומם ופיו פעור.
– אני נדבתי אתמול מאה לטרה לזכר חתונת בתי.
אנחת הֲנָחָה פרצה מפי הראש הפתוח וגחוך קל חלף על שפתיו.
– זה הוא כל הדבר? נדבה כזאת גאוה לאיש לא ידע בשת כמוך; ובכל זאת הנה בית הכנסת לא אבד מאומה ועל כן לא ישוה כל הדבר גם לדבר בו.
מה זאת דברת? – קרא מנשה קשה. – היש עם לבבך להגיד, כי אוכל להמָּנע מלשלם את נדרי?
– איך תוכל לשלם?
– איך אוכל? הנה באתי אליך גם אבוא אל עשירים אחרים לדרש כי תשלמו אתם בעדי.
– הבל הבלים! קרא הראש אשר החל שנית להתקצף. – אנחנו מוחלים לך את החוב הזה, ואתה חדל לך מדבר בדבר הזה עוד.
– ובדברים האלה ידבר ראש המהמד! – קרא מנשה במרירות כמדבר לנפשו, – בחיר עדתנו העתיקה השומרת אמונים! מה זה היה לך? אדוני?! האמנם תחשב בלבבך כי אין כל ערך לדברים הנאמרים בבית הכנסת בפני כל עם ועדה? התאמר, כי אחלל את נדרי? האתה תאמר לשים את כל חקי עדתנו ללעג ולקלס? האתה – האיש היודע את יד ה' כי קשתה – תאמר להעיר עליך שנית את כל חמתו!
פני ראש המהמד הלבינו כסיד – ראשו עליו סחרחר
– לא! חלה נא את פני ה' כי יסלח לחטאת שפתיך, אדוני! – הוסיף המלך להטיף את מוסרו הקשה, – ושלם את נדרי לאות כי שבת אליו באמת ובלב תמים, כאמור: “ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”.
אף פרוטה אחת לא תקבל ממני! – צעק הראש בשארית כחו, יתרומם ממושבו בחמת רוח לצלצל בפעמון, אך התאפק הפעם בזכרו את המחזה הדומה לזה בחדר המועצה.
למה תטריח את עצמך לצלצל? הנני נכון לצאת ברצוני הטוב, – קרא מנשה בזעם. – רב לי, הנני רואה כי חפץ אתה לחלל את בית־האלהים, גם הנדבה והברכה אשר נשאתי בכל רגשי הכבוד והיקר לשלום ראש המהמד תהיינה לאפס, ללעג ולקלס בעיני היושב בשמים!
נרעש ונפעם ישב הראש על כסאו וכל יצורי גוו רעדו יחד.
– וכמה נדבת לכבודי?
– חמש לטרות.
בידים רועדות הוציא הראש מכיסו המחאה להבנק האנגלי על סך חמש לטרות.
– הא לך, לֵך ותן זאת להמזכיר, קרא, וישען באין אונים על גב הכסא.
– צר לי כי לא נדבתי לכבודתך עשר לטרות, – קרא מנשה בלעג בשומו את ההמחאה בכיסו ויקם ויצא מאת פניו.
באופן כזה תבע את המס ביום ההוא גם מיתר אצילי הספרדים בהוכיחו אותם על פניהם, כי הנה עיניהם הרואות כי בא יהודי אשכנזי – הלא הוא יענקעל’ה – לחסות בצל עדתם, ועל כן עליהם להראותו את נדבת לבבם ויקר רוחם; מה יחשב יענקעל’ה בלבבו, בראותו את הספרדי אומר ואינו מקים, נודר ואינו משלם את נדרו? הן הרושם הראשון, אם טוב ואם רע, יחרת עמק עמק בלב ולא ימָּחֶה על נקלה; ומי יודע אם לא ילך זה האיש, יענקעל’ה, ויגלה את חרפתם בקהל אחיו האשכנזים, ואנה יוליכו את כלמתם? לאלה אשר הוכיחוהו על פזרנותו הנוראה, ענה ואמר, כי בתו זאת יחידה היא לו. מה לא יעשה האב הרחמן בעד בתו היחידה? גם העיר את לבבם על הרושם שעשו נדבותיו על יתר הקרואים לתורה בשבת הזאת, כי בהיותו להם למופת לא העיז גם אחד לנדב חצי “כתר”. הוא הרים את דגל התורה ביום הזה ויצפהו זהב, מי יועל להעריך את התוצאות הגדולות אשר תהיינה ליום הגדול הזה בימים יבואו?
כל איש אשר נעתר להפצרת מנשה סלל לפניו את הדרך אל בית השני ולכיסו; כי עשה מנשה רשימת המנדבים בדברי מוסר ותוכחה הציגם למופת לאלה אשר קפצו את ידם מתת. אמנם היו גם אנשים אשר הקשו את ערפם ולא אבו שמע לכל הוכחותיו ודברי מוסרו. אחד מאלה היה איש עשיר, ורודריגץ שמו, אשר הראה לדעת כי אמנם לב אבן בקרבו.
– לוּ באתי אליך במרכבה רתומה לסוסים אבירים, הלא מהרת לתת לי גם עשר לטרות בעד בית הכנסת? – קרא מנשה בקול עצור מכעס וכל דמו רתח בקרבו.
– בלי כל ספק, – ענהו רודריגץ ויצחק בקול גדול.
ומנשה מהר לנער את האבק מעל רגליו על מפתן האיש הקשה בשאט נפש.
הודות למקרים לא־נעימים כאלה אסף מנשה ביום הראשון לא יותר משלשים לטרה; בסכום הזה נכללו גם איזו מניות פורטוגליות, אשר ירד מחירן והוא קבלן בטוב לבבו במחיר הקצוב.
נעצב וזועם על רע לב האנשים האלה וקטנות מוחם, לבלי הבין את רעיונותיו העמקים והנעלים, גמר מנשה אמר להרחיב חוג פעלו. בסגרו בארון את כל הכסף אשר אסף ביום הראשון – כי כן היה דרכו לעזב את כספו בבית בצאתו לעבודתו למען ימנע מהוצאות יתרות – יצא ביום השני בבקר מביתו וישם פעמיו אל “שער הבישוף” לנסע משם בעגלה קְלַפְטוֹנָה. היום היה בהיר, האויר צח ונעים; והוא החל לשיר בדומיה נגון אחת התפלות של ראש השנה ויתנהל לאטו על הַמִּדְרֶכֶת הצרה וההומיה מאדם רב, הגדורה מעבר מזה בהמון עגלות משא מרכבות כבודות העוברות ומשתקשקות על רצפת הרחוב, ומעבר השני בשורת בתים ישנים אשר קירותיהם מכוסים שלטים המשוחים בצבעים גסים.
אך בבואו אל האכסניה אמרו לו כי הַקָּרוֹן הולך לקלפטון כבר הלך לו. מבלי חשב מחשבות רבות שכר לו מרכבת הפוסטה הרתומה לשני סוסים אבירים, ואחרי אשר בקר את הסוסים כמבקר חרוץ ונבון דבר, ישב לו במרכבה ויסע קלפטונה לקול תקיעת הקרן אשר בפי העגלון. חיש מהר יצאה המרכבה מן הרחוב ההומה מרב העוברים והשבים, מרעש העגלות והמרכבות המתרוצצות ומשתקשקות על מרצפת האבנים, ותבוא במסלה המשתרעת בין השדות והגנים המכוסים בירק דשא האביב ועלים רעננים אשר מחוץ לעיר. כעבר זמן מה באה המרכבה עד לפני “החצר האדמה”, המתנוססת בהדרה בין העצים הרעננים הסוככים לה מסביב הצמחים היפים המתרוממים ומתפתלים על הקנים הגבוהים התקועים בארץ מזהירים לעין השמש בנצניהם האדמים מדם. מנשה התפלא על יפי כר־הדשא המשתרע לפני מבוא הבית, על שביליו העקלקלים המתפתלים מבינות השיחים הזמורים ועל פסילי השיש והַמַּתֶכֶת היפים, אשר התנוססו מצדיהם, ויצו את העגלון לעצור. אדון החצר, בשמעו קול תקיעת הקרן, חשב בלבו כי אחד האצילים בא לבקר בהיכלו, וישלח את משרתו להביא את אורחו הנכבד אל חדר האורחים ולבקש ממנו סליחה על שלא יוכל לצאת אליו כרגע, יען כי הוא מסתפר עתה; בעוד כחצי שעה הוא נכון לשרתו. האיש הצעיר הזה, בֵּילַסְקוֹ שמו, – כאשר ספרו על אדותיו למנשה – אהב מאד להתיפות ויפזר כסף כאפר על חָזִיוֹת משי ונעלים יקרים המצופים בוָוֵי כסף לכל חקי המודה האחרונה, בבואו בחברת אנשים לא זז קנה־הראי מידו. מנשה לא ראה את האדון הצעיר הזה מעודו, כי עסקיו הרבים בעיר לא נתנוהו לצאת חוצה לה; אך למראה המדרגות המפארות והאולם המרוח והיפה, השתעשע בתקוה כי בקורו זה יביא פרי שוה לו. החדרים אשר עבר בהם הפליאו עוד יותר את לבבו ברהיטיהם היקרים, בתמונותיהם הנפלאות ובכל מיני המותרות. קירות חדר האורחים היו משוחים בצבע כהה ומן התקרה נוצצה מנורת זכוכית יקרה בעלת שבעה קנים.
אחרי אשר היטיב מנשה להתבונן אל הרהיטים היקרים ואל כל אשר בחדר, קצרה רוחו לחכות עוד, מבלי הִקָּרֵא בא אל חדר המטות, מקום מושב אדון הבית.
– סלח נא, מר בילסקו, – קרא מנשה בבואו החדרה בעד הדלת הפתוחה, – כי הדבר אשר הביאני אליך נחוץ מאד.
– השָׁמר לך, אדוני – ענה האדון הצעיר, אשר ישב ממול מראה גדולה ולטושה, מבלי פנות אליו, – פן תפריע את הַסַּפָּר ממעשהו.
– חלילה לי מהפריע בזדון את חכם החרשים בעשותו את מלאכתו הנכבדה, – ענה מנשה בלעג, – גם בראותו עתה את המלאכה הנפלאה הכלולה בהדרה הנני סמוך ובטוח, כי דברי לא יפריעוה אף כמלוא השערה. אבל תקותי חזקה כי הדבר אשר הביאני עד הלום יכָּבֵד בעיני בן בנימין בילסקו רב יתר מכל הבלי המודה.
– לא, לא, אדוני. מה הוא הדבר אשר לדעתך יכבד בעיני יותר מן המודה?
– בית הכנסת! – ענה מנשה קשה.
הוֹ – הו! – מה זאת אמרת, אדוני? – קרא בילסקו ויבט בפעם הראשונה אל תמונת האיש הדובר אליו: מה לבית הכנסת ולי? הנני משלם את כל קצבתי השנתית ואת כל המסים אשר דרשו הנבלים אלה ממני. וחי אני, כי כבר הוציאו ממני סכומים…
אבל אתה אינך מבקר בבית הכנסת!
– לא. איש צעיר החפץ חיים וחי לא יספיק להיות בכל מקום. המעט ממני ה“כְּלֻבִּים” השונים ובתי המשחק הרבים, כי…
– מה מאד יצר לי – קרא מנשה בהתול, – על הִפָּקֵד מקומך בקהל עדתנו. כי מה היא כל העדה אם לא אספסוף נאלח ומגואל מאין גם אחד אשר ידע ויורם טוב טעם ביפי.
האדון הצעיר הסתכל הפעם בפני הדובר בו ובמלבושיו בשום לב.
– הו, בוערים, – קרא בילסקו בבוז, – בנוגע לטעם היופי הנה תוכל אתה בלבושך להיות להם למופת בטעמך הקיצוני ביֹפִי. אבל אני אוהב את טעם היפי הישן והמקֻבל.
– טוב עשית לוּ אהבת גם את הישן המקבל באמונתנו הקדושה, – הוכיחו מנשה. – אביך היה איש קדוש ואתה – פושע ישראל. שובה אפוא אל בית הכנסת בלב תמים ולאות תשובתך תתן לי נדבה הגונה לאוצרו. חוב גדול רובץ עתה על עדתנו ואני הולך עתה לאסוף נדבות די שלם את החוב.
בילסקי פתח את פיו ופהק.
– אינני יודע, והאמת אגיד לך, אדוני, כי אין לי גם כל חפץ לדעת מי אתה, קרא לסוף. – אך למראה עיני אשפט כי אינך אחד ממנו. אשר לבית הכנסת, חפצתי באמת לעשות בו שנויים ותקונים על פי טעמי ורוחי, אבל בנפשי נשבעתי כי לא אתן אף שילינג אחד לקפת העדה. ישלם לו האספסוף הנאלח שכר חזניו “בעלי תקיעותיו” – אנכי לא אוכל לתת להוצאות כאלה.
– אתה לא תוכל!?
– לא. עיניך הרואות את טעמי הטוב העולה לי בדמים מרֻבים.
– אבל גם אני באתי לתת לך היכלת לפזר כסף על מותרות, – קרא מנשה ברגש, – כי כלום יש עוד מותרות במעשה הצדקה והחסד?
– רב לך, אדוני! לך לך ועזבני לנפשי. חי נפשי כי אינני יודע למה באת אלי להפריע את סַּפָּר ממעשיו.
– האמינה לי, כי לא ישבתי עוד אף רגע במעון ־רשע זה למרות פיו ותפארתו. – ענהו מנשה קשות בפנותו מעט אל הדלת, – לולא חשבתי לי לחובה להוכיחך עוד הפעם למען אביך המנוח, לסור מדרכיך אלה הרעים.
לך לעזאזל אתה עם דברי מוסרך יחד! – נתן עליו בילסקו בקולו. – אני תומך בכספי גאונים בעלי כשרון במלאכה מחשבת, וחלילה לי לפזר את כספי לטובת חנונים נאלחים.
מנשה זקף את רום קומתו ועיניו הפיצו אש.
– היה שלום אפוא ! הרעים מנשה בקולו. – ואתה תהיה השלישי בבוא יומך!
מנשה פתח את הדלת ויצא – ובילסקו נבהל מאד. החזון הסתום אשר שמעו אזניו הפעם עשה עליו רושם מבהיל.
– חכה נא, מה פשר דבריך אלה? – קרא אחריו בקול פחדים.
– חפצתי להגיד לך, – ענהו מנשה אשר הופיע שנית על מפתן החדר, – כי מיום ברא ה' אדם על הארץ היו רק שני אנשים אשר עברו מן העולם הזה לעולם הבא בבגדים אשר לבשו בחייהם. האחד היה קרח, אשר פתחה האדמה את פיה ותבלעהו חיים, והשני היה אליהו, אשר עלה בסערה השמימה. מובן אפוא הדרך אשר ילך בה השלישי אחריהם.
מיתרי האמונה בהבלי שוא אשר נרדמו בקרב האיש הצעיר נעורו פתאם בגעת בהם רוח פי מנשה.
– שמח בחור בימי בחורותיך! – הוסיף הקבצן להרעים קולו, – אבל בוא יבוא היום, אשר שמשי החברה הקדושה יכינו את תלבשתך. בבגדים לבנים ופשוטים ילבישוך, ואז לא יוכל גם השטן בעצמו להכיר כי פגר־אדם זה אהב בחייו להתיפות ולהתהדר ביום הזה.
אבל מי אתה כי אתן לך כסף בעד בית הכנסת? – שאל בילסקו בחרדת לב, – איה תעודותיך?
– האך להתל בי קראתני לשוב אליך? הכגנב אני בעיניך? לא, השיבה כיסך למקומו, אין חפץ לי עוד בכספך הנמאס והנני ללכת לדרכי.
סוף סוף נעתר מנשה לבקשת בילסקו ויקבל ממנו עשר לטרות.
– אך למען אביך הנני לוקח ממך את הנדבה הזאת, – אמר מנשה בהושיטו את הכסף לכיסו, – והדבר האחד אשר אקח ממך למענך הוא – כסף לנסיעה. הנה השכרתי לי עגלת הפוסטה לבוא אליך, ומקפת בית הכנסת אין להוציא כסף לדבר הזה.
בילסקו הוסיף בשמחה עוד לטרה אחד וישב שנית לפני המראה במנוחת נפש נקיה מעון.
– הרואה אתה – העיר כמצטדק בראותו כי מנשה לא מהר לעזב את מעון הרשע. – כי אדם לא יוכל לעשות מעשים רבים ברגע אחד, ומי האיש החפץ חיים בטוב טעם ויפי צריך להקדיש לדבר הזה כל עתותיו. – ובדברו הניף את ידו בגאון אל מול קרות החדר המכסים בבגדים מבגדים שונים והשיכים לתלבשתו. – הנה המכנסים האלה לא יצאו מידי החיט עד אם לבשתים תשע פעמים. ועתה הרואה אתה מה מאד ילבישוני?
– הנני מסֻפק מאד אם יעידו המכנסים האלה אל טוב טעמך המפֹרסם – העיר מנשה בהתגלות לב.
פני בילסקו הלבינו כסיד. הערת מנשה הרעישה אותו רב יתר מהרעיון על דבר השטן ובקיעת אדמה תחתיו.
– האמנם אינך רואה כי ילבישוני באופן היותר טוב?
– יוכל להיות! אבל האם הצבע הוא לפי המודה החדשה? – שאל מנשה, – והנה אני רואה פה עוד זוג מכנסי בד, אשר לבשו כאלה עוד בשנה שעברה.
– חַיָּטִי אמר כי הם תפורים לכל חקי היפי. ואני אומר להנהיג עתה את המודה הזאת – ללבשם עם כתנת מעשה רקמה.
מנשה הניע בראשו כמספק בדבר. ובילסקו בקשהו כי יואיל בטובו לשים עין על כל תלבשתו ואת כל הבגדים אשר מצא בהן חסרון מקוריות או חטא נגד חקי המודה יניח הצדה. אחרי סרבו מעט, כמובן, נעתר לסוף לבקשתו ובבקרו את כל התלבשת הניח הצדה רק איזה ענקים, כתנות, קַפלֵטִים וערכי־בגדים אחדים.
– רק אלה מצאת! – קרא בילסקי בתרועת נצחון.
– כן, – ענהו מנשה בעצב. – מכל ערמת הבגדים הרבים מצאתי את אלה, אשר יוכיחו על טעמך הטוב וידעתך העמקה בהלכות המודה; ויתרם הם פשוטים למדי, אשר ילבשום גם הסוחרים הקטנים והחנונים הפשוטים בשוק.
– הסוחרים והחנונים! – קרא בילסקו נרעש מאד.
– אמנם כן. גם איש כמוני ילבש כמו אלה.
– חן חן לך, אדוני! אכן אתה איש ישר. אני אוהב מאז את הבקרת הנאמנה בשעה שהיא בלי כל פניה. את כל הסחבות האלה אמסר למשרתי.
– לא, כי למה זה תמסור ממון ישראל ביד עכו"ם? – קרא מנשה, אשר עלה רעיון פתאם על לבבו. – תנם לי ואמכרם לטובת בית הכנסת.
– אחלי, אם רק לא כבד עליך הטרח לעסק במכירתם.
– ומה כבד ממני לעשות לשם שמים? – קרא מנשה בענות צדק. בדברו פתח מהר את הדלת אל החדר השני וירא את המשרת עומד על ברכיו, מביט בעד חור המנעול ושומע לדבריהם.
– קח את הבגדים האלה ושא אל מרכבתי, – קרא מנשה אליו בקול נגיד מצוה.
המשרת שמח מאד להסתיר את מבוכתו וימהר לקחת מלא זרועותיו בגדי צמר ומשי וישאם אל המרכבה.
ומנשה החל לאסף את יתר הבגדים ויניע ראשו.
– לכל הסחבות האלה אין די מקום במרכבתי – דבר מנשה כמו לנפשו, על כן אקוה כי תואיל לתת לי את מרכבתך.
– האם לא תוכל לשוב הנה שנית במרכתבך לקחת יתר הבגדים?
– למה זה אפזר כסף בית הכנסת להוצאות יתרות? לא! למען יהיה מעשה צדקתך שלם תשלח גם את עגלונך והוא יעזר לי להניח את החפצים במרכבתך ולהוציאם ממנה, וכעבר שעה או שעתים תשוב המרכבה בשלום הנה.
כעבר רגעי מספר כבר עמדה מרכבה יקרה רתומה לשני סוסים אבירים לפני פתח הבית, ומנשה העביד את המשרת, את העגלון ועוזרו למלא את שתי המרכבות בתלבשת בילסקו אדוניהם. אז ישב לו ברוחה בתוך המרכבה, העגלון ועוזרו ישבו להם על מושבתם ולקול תקיעת הקרן נע המסע ממקומו. מנשה הביט בעד חלון המרכבה וברוב חסדו הואיל להניע בראשו אל אדון ה“חצר האדמה”, אשר הניע אליו ידו הרכה והלבָנה בעד חלון הבית המפוֹאר בפרחים יפים. אחרי טיול נעים בין השדות והגנים אשר מחוץ לעיר, עמדו שתי המרכבות לפני הבית, אשר שני אריות אבן עומדים לפנים בביאה, הלא היא בית מודיענו נתנאל פורטדה הסוחר בבגדים, אשר הואיל לתת במחיר ערמת הבגדים היקרים חמש עשרה לטרה, מלבד הגיניאה אשר נאנס לתת על חוב בית הכנסת. אז נתן מנשה שכר מרכבת הפוסטה ביד נדיבה וישלחנה, והוא ישב לו במרכבת בילסקו הריקה ויצו את הרכב לנסוע לרחוב “פינסברי צירקוס” לעמוד לפני מעון רודריגץ.
– הנה באתי אליך לקבל את עשרת הלטרות, – קרא מנשה בבואו אל חדר העשיר הקמצן הזה, ויזכירהו את הבטחתו. רודריגץ צחק וישבע ויצחק וישבע שנית כי המרכבה שכורה בכסף אשר הוא אומר לקבל ממנו.
שכורה? – קרה מנשה בכעס, – הטחו עיניך מראות ומהכיר את מרכבת ידידי הצעיר בילסקו?
רודריגץ, אשר זכר היטב את מוצא שפתיו, נאנס לתת המחאה על עשר לטרות ומנשה ישב לו במרכבתו ויסע לדרכו. בעבר רגעי מספר שלח את המרכבה לאדוניה והוא הואיל ללכת ברגליו למעון קרובו העשיר ברזלי, מי־שהיה נַטָּע בבַרבַרוס ועתה – סוחר בתוצאות הודו המזרחית.
ברזלי, אשר בוש מפני סופריו לקבל את פני קרובו הקבצן בבית מסחרו, הביא את קרובו אל בית־הקַהוה הקרוב ויכבדהו בכוס יין טוב.
– אבל מי נתן לך המשפט והצדקה לנדב כסף בשעה שאין לך אף פרוטה בכיסך? – קרא ברזלי בכעס. – זה היה פשוט מעשה עול!
– חזיז ורעם! – צעק מנשה בהכותו על השלחן בכח עד אשר עוד מעט נשברה הכוס לרסיסים, – האם לא עלית גם אתה לתורה? האם לא נדבת גם אתה לבית הכנסת?
– אמנם כן! אבל לי הן היה כסף.
– מה! בכיסך?
– לא, לא. אני אינני מטלטל כסף ביום השבת.
– וגם אני לא אעשה כדבר הזה.
– אבל כספי היה מונח אז בבתי הבנקים אשר לי.
– וגם כספי היה מונח שם. אתה הוא הבנק שלי, אתה וחבריך העשירים. אתה לוקח כסף מהבנק שלך – אני משלי.
קרובו נבוך ולא מצא מענה. מנשה הצליח בלי עמל רב להוציא ממנו שתי לטרות.
– ועתה הנני חושב לצדק, כי עליך למלא את חסרון בית הכנסת, – אמר מנשה במנוחה.
– אבל הלא זה עתה נתתי לך! – קרא ברזלי בהמהון.
– את זאת נתת לי, לקרובך, למען יוכל לשלם את נדרו. את שתי הלטרות האלה אני חושב להכנסתי הפרטית; ועתה אני דורש ממך נדבה לבית הכנסת השקוע בחוב גדול. הלא ספרדי אתה לא פחות מאשר הנך קרובי, ואתה חיב לי צדקה לא רק יען כי קרובך אני, כי אם גם יען כי קבצן אנכי.
אחרי הוציאו מכיס הסוחר הנבוך עוד גיניאה אחת, שׂם מנשה פעמיו לבית מסחרו של גרובסטוק לצוד גם את הדג הגדול הזה בחרמו.
אבל “הידיד” הבוגד הזה, אשר נזהר כבר מראש על ידי הבטחת מנשה לבקרו בביתו ואחרי כן על ידי בקורו ביום ראשון, נתן צו לכל משרתי בית מסחרו לבלתי תת לבוא אליו איש אשר כזה; ועל כן לא הצליח גם הפעם לחפש את “הבורח” עד לפנות ערב. כי בא אז אל בית הקהוה של שמשון אשר בשדרת הבירזה מקום מקלט הסרסורים, סוחרי הבירזה, הסטודנטים המתקוממים נגד פקידיהם וכל מיני הבריות למיניהן השואפות להתעשר בלי עמל רב. מנשה גלה ברגע עקבות הבוגד, אשר ישב לו על השלחן באחת הפנות ויתסר את פניו בגליון גדול של אחד העתונים.
– מדוע זה תבוא תמיד אלי? – גמגם התפוש במבוכה.
– מה זאת אמרת, אדוני? – שאל מנשה אשר לא האמין למשמע אזניו, – הנני מבקש סליחתך.
– אם עדתך לא תוכל לתמך בידך, – קרא גרובסטוק בקול יותר רם ובכל שארית אמץ לבבו כחיה הנלחמת על נפשה, – מדוע לא תפנה לעזרה אל אברהם גולדסמיד, או אל אחיו בַּין, או אל וַוֹ־אוֹבֶן, או אל אָפֶנהֵם – הם כלם עשירים ממני.
– אדוני! – ענהו מנשה בכעס. – אתה סוחר חרוץ ומהֻלל מאד בשערי הבירזה. אתה יודע עת לכל חפץ, עת לקנות מניות ועת למכר, עת להעלות את המחיר ועת להוריד. אך תודיע הממשלה על דבר מלוה חדשה ועיני אלפי ספסרים מביטים עליך להורות להם את המעשה אשר יעשו. מה היית אומר לוּ באתי אני להתערב בעסקיך אלה – לוּ באתי אני לחות לך את עצתי? האם לא עניתני: “הרף ממני ולך לך לעסקיך אתה!” ומאד צדקת אז בדבריך, ועתה הלא הקבצנות היא עסקי, ולמה זה תתערב בדבר הנוגע לי? האמינה לי כי ידוע אדע אל מי לפנות לעזרה וממי לבקש נדבה. כלך לך אל מניותיך וחדל מחות לי דעה ועצה בעסק הקבצנות. אתה הוא מלך הפיננסיסטים, אבל אני הנני מלך הקבצנים.
המחמאה הנעימה על דבר כשרונו הגדול בעסקי כסף כפרה את פני גרובסטוק וחמתו שככה. הוא שמח לשמע כי הוא עומד לפחות בשורה אחת עם הקבצן הזה.
– התחפוץ לשתות כוס קהוה?
– האמת אגיד לך, כי לא חפצתי עוד לשתות עמך יחד אחרי ראותי את פניך הזועפים. – ענהו מנשה בגאון, – אבל לא לבקש נדבה בעדי, כי אם בעד בית הכנסת באתי אליך הפעם, בחפצי לזכותך במעשה הצדקה הגדולה הזאת.
– הו הו! ואיה אפוא פיך המלא תמיד תהלת עדתך המצוינת בצדקת פזרונה? – קרא יוסף בלעג.
– אדוני! עדתנו היא היותר עשירה בעולם ואיננה צריכה מתנת אחרים, – קרא מנשה בשצף קצף בהגישו אליו כמו בבלי דעת את כוס הקהוה אשר נתנו לו בפקדת גרובסטוק. – סבת המצב הדחוק כעת היא חתונת בתי, אשר נדבתי לכבודה מאה לטרה לקפת בית הכנסת, ואת הסכום הזה לא יכלתי עוד לקבץ, אף כי כבר הקדשתי לדבר הזה יום וחצי מעתי היקרה לי מאד.
– אבל מדוע זה באת הפעם אלי?
– מה! הנך שואלני שנית את השאלה הזאת?
– חפצתי – להגיד לך – גמגם גרובסטוק – כי אין לי כל חפץ לנדב לטובת בית כנסת פורטוגיזים.
מנשה שרק בשפתיו מרב תמהון על גסות רוחו.
– הכה קצרה בינתך מהבין כי עליך לנדב לדבר הזה יותר מן הפורטוגיזים?
– עלי לנדב ?! – קרא גרובסטוק כלו משתומם.
– כן, כן. האם לא נדבתי את סכום הכסף הזה לזכר חתונת אחד אחיך האזכנזים? הן הנדבה הזאת הרימה את כבוד עדתך.
– זה יותר מדי! – צעק גרובסטוק בכעס גדול.
– האמנם גדולה יותר מדי הנדבה אשר נדבתי לזכר ההתחתנות הראשונה בין הספרדים והאשכנזים! חי אני, כי לא פללתי לשמע כדברים האלה מפיך. אנכי חשבתי, כי גם הלל תהללני על נדבת רוחי הפעם.
– אחת היא לי אם חשבת ככה או אחרת, – הרעים עליו גרובסטוק בקולו. הוא התקצף מאד על עזות פני הקבצן לבקש ממנו נדבה לדבר כזה, אף שמח מאד בהראותו את אמץ לבבו נגד הקבצן הנפלא הזה. “צריך להיות פעם אחת קשה כסלע – חשב עם לבבו – ולא יוסיף עוד להלאותו בדרישותיו הנבערות. כן, עליו להראותו הפעם קשה ונפטר ממנשה לעולם”?
– ואנכי לא אתן לך אף פרוטה! – צעק בכל כחו.
– אם תוסיף להרבות שאון לא אעמד פה אף רגע, – קרא מנשה במנוחה. – רבות הנה האזנים והעינים הנטויות אלינו, ועל פי דבריך וקצפך הלא יוכלו לחשב כי אני נושה בך חוב גדול וידך קצרה משלם אותו לי.
– ילכו כלם לעזאזל! – הרעים גרובסטוק –, ואתה עמהם יחד!
– מחרף ומגדף! אתה שולח אותי לעזאזל לבקש ממנו נדבה לבית הכנסת! אין חפץ לי עוד גם לדבר אתך. אם כן ממָאֵן אתה לנדב לדבר הזה?
– כן, יען כי הדבר הזה איננו נוגע לי במאומה.
– ולא תחשב לך לחובה לשלם לפחות את חמשת הלטרות אשר נדבתי לכבוד יענקעל’ה – אחד מבני עדתך?
– מה! אני אשלם לכבוד איזה יענקעל’ה – איזה קבצן מזהם!
– וכה ידבר איש ישר באורחיו? – קרא מנשה בתמהון עצבת. – השכחת כי זה יענקעל’ה האיש אכל לחם על שלחנך? ואולי תדבר ככה גם בי בשעה שאינני עמך יחד. שמע אפוא דברי האחרונים! אל תשכח את דברי חכמינו: "אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת? – אומר הקדוש ברוך הוא לבעל גאוה. די לי אפוא להשחית אמרי על אזן לא שומעת. אם כן תמנע ממני גם חמש הלטרות הנמאסות האלה?
– אף פרוטה לא אתן לך.
– טוב אפוא!
מנשה קרא להמשרת.
– מה אתה אומר לעשות? – קרא גרובסטוק נבהל.
– עתה תראה את אשר אעשה, – ענהו מנשה, ובגשת המשרת אליהם הושיט לו מנשה מחיר כוס הקהוה.
גרובסטוק הרגיש את עצמו נכלם מאד, ומנשה קם מכסאו.
אך אֹמץ לב גרובסטוק עזבהו בעצם רגע הנצחון.
– הנני בטוח, כי גם אתה תבין כי בלי צדק דרשת ממני נדבה לדבר הזה.
– אל נא תנסה להצטדק לפני! – ענהו מנשה ברגז. – כבר גמרתי את כל חשבונותי עמך. כבר גמרתי את חשבונותי עם גרובסטוק הנדיב. מהיום והלאה תוכל לטנף את בגדיך בטבק ובמרק כחפצך. אך הדבר הזה לא יפריעני בכל זאת לכבד אותך בתור עשיר גדול וחרוץ בעסקי הבירזה. בעניני כספים אולי אבוא אליך לשאל בעצתך, אבל לבקש נדבה – חלילה לי.
– אם אך אוכל להיות לך לעזר בעצתי לא אמנענה ממך, – גמגם גרובסטוק.
– הבה נראה נא! – קרא מנשה במחשבה עמקה, – כן, אך זאת היא רעה נפלאה! הנה כבר אספתי ששים לטרה. לוּ רק חפצתי לתת את הכסף במניות…
– בודאי, בודאי, – שסעהו גרובסטוק בלב חרד לכפר פניו.
– טוב אפוא! בידיעתך העמקה בעסקי כספים יכול תוכל להגדיל את הסכום הזה עד המספר הדרוש במשך יום או יומיים. ואולי גם יצלח בידך לעשות גדולות ונצורות אשר לא פללתי.
גרובסטוק הניע ראשו במבוכה, הוא ראה ונוכח פתאם כי הדבר הזה איננו לפי כבודו; הלא איננו ספסר ומעודו לא עשה כדבר הזה בעד איש אחר.
– אבל שוה בנפשך, מה היה אם אבד הכסף בשחוק הבירזה? – שאלהו לסוף, בחפצו להשתמט.
– היה לא תהיה! – קרא הקבצן בבטחה. – אל תשכח כי הכסף הוא לבית הכנסת. התחשב כי ה' יתן את כספו לבהלה?
– אם כן אפוא מדוע לא תחפץ לקנות בעצמך איזו מניות? – קרא גרובסטוק בערמה.
– יען כי אני חפץ לעבוד את מלך מלכי המלכים בכל הכבוד והמורא אשר יעבדו מלך בשר ודם. האינני יודע כי יש לך עסקי כספים עם חצר המלכות? עבודת ה' דורשת את האיש היותר טוב, היותר חרוץ והיותר ראוי לה. אני הייתי האיש היותר טוב לקבץ את הכסף, ואתה הוא האיש היותר טוב לתתו בעסקי הבירזה. מחר בבקר אביא לך את הכסף.
– על דבר הכסף אל תדאג. אין לי כל צרך בכסף מוכן לעסק בו.
חן חן לך על אמונתך בי, – קרא מנשה ברגש. – עתה שמעתי קול גרובסטוק הנדיב מדבר אלי. והנני משיב אחור את הדברים הקשים שהטחתי כלפי כבודך; והיה סמוך ובטוח כי עוד בוא אבוא אל גרובסטוק הנדיב לא פחות מאשר אבוא אל גרובסטוק אביר הבירזה. ואני, אני מצטער עתה מאדד, – הוסיף מנשה בקול רועד, – על אשר שלמתי בעד כוס הקהוה.
דבריו אלה נגעו עד לב גרובסטוק. כרגע הוציא מכיסו מטבע כסף וישב לאורחו מחיר כוס הקהוה עם רבית הגונה. מנשה שם את המטבע בכיסו בדברו עוד רגעים מספר את ספסרו נפרד ממנו ברצון.
גרובסטוק החליט לתת את הכסף בעסק היותר טוב. החפץ להתפאר ולהַפְתִיעַ את הקבצן גבר בקרבו. וביום המחרת שלח גם את סירת מנשה הדלה, וששים הלטרה היו לשש מאות.
כעבר ימים מספר אחרי חתונת הוד מלכותם, אשר על רוב הודה ותפארתה יעידו לדור הקבצנים הקטנים עד היום הזה, הפתיע מנשה את המזכיר בהביאו אליו שק לא קטן המלא מטבעות זהב בסך מאה לטרה. הנה כי כן שלם מנשה את נדרו הגדול לבית הכנסת בזמן קצר מאד. ותמעט עוד זאת בעיניו, כי עשה בישרת לבבו עוד יותר מחובתו, ובמסרו להמהמד מלבד מאת הלטרה אשר נדב, גם את חמש מאות הלטרה אשר הביא לו גרובסטוק בחריצותו. ובתתו את הסך הגדול הזה ליד המהמד לקרן קימת (אשר נקרא על שם די־קוסטה) התנה רק תנאי אחד, כי הרבית אשר יביא הסך הזה הנתן לאחד מעניי עדת הפורטוגיזים תמיכה לכל ימי חייו, ובנוגע לבחירת העני תהיה דעת המנדב המכרעת בדבר. מועצת החמשה הסכימה לתנאיו בכל חפץ לב ותקרא את זקני העדה לאספה מיוחדת אשר תעסק בדבר הבחירה. בחירת המנדב נפלה על מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה. אשר מן היום ההוא והלאה נודע לתהלה ולתפארת בפי הדור ההוא והדורות הבאים אחריו בשם מלך הקבצנים.
-
מין פרח, שהיה חביב מאד להלורד ביקונספילד (בנימין דיזראעלי) ראש מפלגת ה“טורים” – כתה מדינית גדולה באנגליה. – ואחרי מותו היה פרח הזה לסמל המפלגה שעמד בראשה. ↩
-
, Реггüске Парикъ (ירושלמי כתובות, ו.) ↩
-
רָטֹן – Murmeln (ьтатомБор). (סוטה, כ“ט, במדבר רבה, י”ב). ↩
-
Lachs (ьслосо) (מכשירין, ו‘ ג’) ↩
-
מזנון (מן מזון), Buffet, фетъүБ ↩
-
Porzellan, фарфоръ ↩
-
חַסָּה ־ Salat ↩
-
) Dachs, къyБарс ↩
-
( Schellfisch ↩
-
פנכה, Tарелка, Teller ↩
-
Tragbett , Носилки (במד' רבה י"ב) ↩
-
Brahn, рыйyЪ ↩
-
Purpurkleid, аҵгряииаБ. (ויק"ר ב') ↩
-
Нӓscher, икъщыϹ. (שבת מט) ↩