אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לָמָּה:

כְּשֶׁבַּלַּיְלָה אֲנִי קָמָה

וְהוֹרַי יְשֵׁנִים

כְּמוֹ סָגְרוּ אֶת הַפָּנִים –

אָז אֲנִי קְצָת מְבֹאֶסֶת

וְאוּלַי גַּם קְצָת כּוֹעֶסֶת,

וְרוֹצָה אוֹתָם עֵרִים

וּמְדַבְּרִים.

רַק לוֹמַר שָׁלוֹם שָׁלוֹם,

לְסַפֵּר לָהֶם חֲלוֹם,

וַאֲנִי כְּבָר מְחַכָּה

שֶׁיִּתְּנוּ לִי נְשִׁיקָה,

יְדַבְּרוּ כְּמוֹ הוֹרִים,

יִשְׁאֲלוּ עַל שִׁעוּרִים,

יִמְזְגוּ לִי כּוֹס שֶׁל מִיץ –

אֲבָל לֹא נָעִים לִי לְהָקִיץ.

כִּי בַּבֹּקֶר, זֹאת עֻבְדָּה,

הֵם יוֹצְאִים לַעֲבוֹדָה,

וְרַק תִּינוֹק קָטָן טִפְּשׁוֹן

לֹא יִתֵּן לָהֶם לִישֹׁן.

הֲרֵי אֲנִי לֹא חוֹלָה,

וַאֲנִי יַלְדָּה גְּדוֹלָה.

וְהַזְּמַן נִמְשָׁךְ כְּמוֹ שְׂרוֹךְ,

וְהַלַּיְלָה עוֹד אָרֹךְ.

וּבְכָל זֹאת זֶה קוֹרֶה

שֶׁאֲנִי צְרִיכָה הוֹרֶה.

אָז אֲנִי לֹא מִתְאַפֶּקֶת,

וְאֶת אִמָּא מְחַבֶּקֶת,

וְנִכְנֶסֶת לַמִּטָּה

רַק טִפָּה לִהְיוֹת אִתָּהּ.

אִמָּא יָד עָלַי שָׂמָה,

לֹא שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ וְלָמָּה,

וְאַחֲרֵי דַּקָּה אוֹ שְׁתַּיִם

אֲנִי שׁוּב עַל הָרַגְלַיִם,

לַמִּטָּה שֶׁלִּי חוֹזֶרֶת

וְהַכֹּל נִרְאֶה אַחֶרֶת:

אֶת עֵינַי רַק עוֹצֶמֶת –

וְנִרְדֶּמֶת.

הֲכִי טוֹב שֶׁהַהוֹרִים

בַּלֵּילוֹת הָיוּ עֵרִים;

וְאִם לֹא, אָז גַּם כְּדַאי

רַק חִבּוּק אֶחָד וְדַי.