רבותי חברי הכנסת. הרבו לצטט פסוק אחד מדברי בוויכוח על התודעה היהודית, וגילו בו, חוששני, פנים שלא כהלכה. אני אמרתי: “בית־הספר בעיני הוא מקום פגישה בין שני דורות, ואשר עצם מהותו היא ליצור אווירת סקרנות לדעת, הזדמנות ליצירה ולביטוי עצמי”. ולהלן: “בית־הספר הוא מקום שהאדם הצעיר לומד לדעת לבחור ולהרהר בשיקולי בחירתו. והואיל ועל־פי תפיסתי אין דרך פשוטה לחזור אל האמונה שהיתה, אינני שותף לבהלת המציאות. חמור מזה, דומני, להיות הולך קדימה ומביט אחורה כאשת לוט – כאשר יש ממליצים כאן לפנינו. אך לבוא ולומר: העולם מתחיל בך, שמשמעו: אין אמת אלא האמת שהראיתי לך – זה: מחנק. מי שבועט בגיטו, אל יעשה גיטו לילדיו, ואין הבדל בענין זה היכן הוא אותו גיטו שמדעת – אם במאה שערים אם בעמק יזרעאל.”
מאליו מובן שלא היתה הכוונה בביטוי זה – וצר לי אם נשמע קיצוני מדי – אלא לומר דבר “בענין זה” של חופש רוחני להכריע, ולא שום דבר בענין יקרו וכבודו של עמק יזרעאל, אשר עפר אני לרגלי בוניו. ביטוי זה בא להתנגד לדעה כי אין לחנך יחדיו [ילדים] שלי עם ילדים שהוריהם משתייכים למסגרת רעיונית א[חרת] גם אם אין זו אלא מסגרת ארגונית אחרת.
הרי זו אי־הסכמה להסתגרות קשיחה בחוג אנשי ש[לומנו] בלבד – והימנעות ממגע רוחני עם זולתנו. אי־השלמה [עם] העקרון כי האמת כבר נאמרה ואין לילדים אלא לשננה […]. הסתייגות מן התפיסה הפוסלת – או הבלתי־מעודדת קומוניקציה חיה וזורמת בבית־הספר בעניני רוח, ובהכ[…] רעיוניות; המחייבת מראש שמיעת אנשי הצד שלי ו[…] שרירותית של הצד האחר. דחיית ההשקפה כי אין [מקום] בבית־ספר אחד לדעות מגוונות, וכי ילדי בית־ספר [….] התיישבותי אחד לא יוכלו להתחנך כאחד עם ילדי זרם התײשבותי אחר.
אני מצטער על כל פירוש אחר בדברי הנ"ל, מכל מ[קום] פירושים כאלה אינם מבטאים את דעתי, ולפיכך, למותר הטפות המוסר להועיל.
יזהר סמילנסקי, מפא"י.
“תמוה הדבר שדווקא סופר בעל שיעור קומה אשר ידע לחשוף את נפש הדור ולתאר תיאור נוקב את מצוקותיו ולבטיו הרוחניים, שדווקא ס. יזהר יחפש תרופה למשבר הרוחני של דורנו בשינון פרקי תפילה ולימוד הפיוטים כמצוות אנשים מלומדה. מי כיזהר יודע שאחת העילות המכריעות אשר גרמו להתפרקות ערכים אצל הנוער מקורה במרחק הרב שנוצר בין הדקלום המליצי על ערכי מוסר, חלוציות, ציונות וכו', מן הגשמתם בחיים. שכן, ידוע שהנושא העיקרי בכל מרד נעורים הוא בראש ובראשונה ההתקוממות נגד שקרים מוסכמים של החברה, נגד הפער בין המליצה לבין המציאות.” “ואילו לנו זכור עדיין נאומו המזהיר של יזהר בוועידת הסופרים לפני כשנה, אחרי ניתוח מזהיר של המשבר הרוחני של תקופתנו ניסה גם להגיע למוצא ולפתרון, והצביע על א.ד. גורדון ועל הספרות האצורה ב”גווילי־האש" שמהם עשוי הנוער לשאוב עידוד ואמונה. והרי אחד ממניחי היסוד של “גיטו עמק־יזרעאל” היה א.ד. גורדון ומי כמוהו סלד ממס שפתיים ריק, מתפילה שאינה נובעת מן הלב, משינון של מילים שאין שובר של הגשמה בצידן? […] צר מאוד שיזהר מציג עכשיו את גטו־עמק־יזרעאל" כניגוד לתודעה היהודית […]"
א. א. ב“משא” 19 יוני 1959
תגובת יזהר:
"לעין־חרוד (איחוד), לתל־יוסף, לגבע, לכפר יחזקאל, ולעוד ישובים סמוכים, קיבוצים כמושבים, היה בית־ספר על־יסודי משותף אחד; ואילו לעין־חרוד (הקבה"מ) בית ספר אחר, להם לבדם. ובכן, למה? איזה דף אחד לומדים כאן ואין לומדים כאן – והוא שמצדיק את היפרדות הילדים? […] מהי, לבסוף, “התודעה החלוצית” המצדיקה ניתוק ואי־מגע שני בתי הספר […]?
התשובה הגלויה לשאלות אלה תוכל אולי לשמש פתח להבנת תמיהותיכם־תביעותיכם אלי, ותפנה דרך לבחינת הכנסת עומק “ממד הזמן” אשר אני מדמה כי ראוי להכניסו לבית־הספר."