לוגו
עת להאבק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אין אני בא ללמד שום זכות על כמה גלויים שוביניסטיים בקרבנו. לא מעט עמדנו במערכה נגד כל אלה. המדיניות הערבית המבקשת להשמידנו בכל כוחות הפראיות והאכזריות שבידה, אי אפשר שלא תפצע את נשמת הדור הצעיר. והורים ומחנכים שוקדים לא מעט על כך שנשמות ילדינו לא תורעלנה בתוך המציאות הזאת. לא חפצנו במלחמה, וגם כשכופים עלינו מלחמה על כרחנו, חייבים אנו לשמור על נפשנו ועל נפש ילדינו מפני השחיתות והמשטמה. אך לא בזה נשרת את השלום שנתעלם מן המלחמה שהוכרזה עלינו, מאפייה הפשיסטי המובהק, מן הכוחות המפרנסים אותה ואשר אינם נותנים לה, ולא יתנו, להתפשר עמנו.

התגרותם והתנשאותם של מוסוליני והיטלר הן המונעות מדינת יהודים בימינו. ואותם הכוחות העולמיים אשר הכריזו מלחמת השמד עלינו, הם שימנעו כל הסכם והתפשרות מצד הערבים. בעולם ששולטים בו כוחות אלה, כלום אפשר שיימצאו כוחות ערביים שיאמרו כי הם הולכים אתנו לבנות עולם חדש?

באו ימים אשר אין בהם פתרונות קלים. אנחנו עומדים בגבנו אל הקיר ושום פתרון לא יצמח מתוך כניעה. המערכה תכבד, אך בנו הדבר שלא להכנע. אסונו של העולם הוא לא בזה שהיטלר גבר, אלא שהעולם נכנע בפניו, נכנע מבלי השיב מלחמה, נכנעו פועלים, נכנעו משכילים, נכנעו ארצות, נכנעו מעצמות גדולות. חולשה תקפה את העולם התרבותי, חולשת־רצון, חולשת־מוסר. הוא נתן את עצמו לשלל.

עם כל היסורים שאנו מתייסרים בארץ רשאים אנו להתגאות, שחולשה זו לא דבקה בנו. לא נכנענו. מערכה זו שאנו עומדים בה, זאת השנה השלישית, אינה בלבד נגד הכנופיות והמופתי. הלא זהו המקום היחיד בעולם בו מעיזים אנו להאבק עם מוסוליני והיטלר.

מגילת אסתר, שבדרך כלל היא מזכירה לנו את שפלותנו, יש בה פסוק אחד: “ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה”. פסוק זה מסמל את היקר מכל שבקיום ישראל. גם כשהעולם כולו מקבל את מרותו של המן אין אנחנו כורעים ומשתחוים לו.

לא שעת פתרונות לנו עתה, כי אם שעת התאבקות על נפשנו. לא עתה השעה להשתעשע בנוסחאות או לעשות מלחמה פנימית בשל נוסחאות. לא אלה יקבעו עכשיו את גורלנו. כשגז חלום הצ’רטר, ונגלה כל הקושי וכל הריחוק של ההגשמה הציונית, לא חדלנו מציונותנו. האופק הוקדר ואנו נתעקשנו ושיקענו את עצמנו כליל בעוגה הצרה שהיתה לפנינו. אותה שעה מי שהשתעה בפתרונות מדיניים גדולים – לא פעל כלום, ומי שהתמסר ל“עז” או ל“ציונות הבוטנית” כפי שלגלגו אז – פעל מה שפעל. “שקענו בקטנות”, אך על ידי הקטנות האלה למדנו להדבק בארץ ובחזונה ללא הנתק.

מפי בלומנפלד שמענו הפעם על הקשר בין הציונות ובין הקטסטרופה היהודית. על זאת היו מחולקות הדעות בציונות מימי אחד־העם, אשר בנה את הציונות כענין של “הנשמה היתרה” היהודית, ובין הרצל אשר צפה וראה את הקטסטרופה המתקרבת, אם כי שום דמיון אנושי לא שער את גדלה ואת מוראותיה. נסיון חייו של בלומנפלד דיבר אלינו הפעם, בדרשו מן הציונות תשובה על הקטסטרופה היהודית. לאסוננו לא נענתה ארץ־ישראל לקטסטרופה האוסטרית, ולא לזו הצ’כית, ומי יודע אם נענה עתה לקטסטרופה הגרמנית במהדורתה החדשה. אך יודעים אנחנו כי ארץ־ישראל יש בה לענות, אם לא יכבלו את ידיה. זאת המלחמה המוטלת עלינו, ובה נדון גורל הציונות לשבט או לחסד. עלינו לפרוץ את השערים הנעולים. ויהי מה.

העולם מתרגש במקצת למראה ענויינו. אך הוא גם מוכן לעבור לסדר היום. אל ניתן לו להסתפק בתפלות ובמחאות. וגם לא במתן צדקה לפליטים. אל ניתן להפריד בין שאלת הפליטים לבין שאלת ארץ־ישראל. אנחנו צריכים להביא בלב העולם את ההכרה, כי ארץ־ישראל היא התשובה.

ואל נשכח גם את ארץ־ישראל עצמה. הרבה דברים יפים נאמרים עתה על הישוב ועל עמידתו באש וכדומה. ועוד יש ויש לספר בעמידה זו. וטוב הדבר שמתחילים לראות את הישוב ואת כוחו ואת עוז־רוחו אחרת ממה שראו אותו קודם. אך אל תשכחו גם את סבלו ונטלו של הישוב. עם קטן עומד באש. שנתיים ומחצה בחפירות הגנה. לא אנשי צבא אשר מלאכתם בכך, אשר מזונותיהם נתונים ונשיהם וילדיהם שבעים. לא צבא היודע, כי מאחוריו עומדת ממשלה חזקה, והיא חושבת בעדו, והיא הקובעת את מטרות המלחמה ואת דרכי המלחמה, ובידה חיל־מילואים לשעת הצורך. לא, ישוב ציוילי, אשר עליו עול המלחמה ועליו עול הכלכלה, ואפילו החרדה להנהלת המלחמה ולתוצאותיה, ולא חיל־מלואים, ולא אוצרות־ממשלה. עבודה ביום ושמירה בלילה, ודאגת קיום וחרדה למתרחש. ויותר ממה שאיש־הישוב כואב את האבדות היקרות מקרוב, הרי הוא כואב את הידיעות הבאות מרחוק, מן החזית המדינית. כמה כוחות חיים משוקעים בזה! המתארים אתם לעצמכם מחנה צבא אשר אינו בטוח במזונותיו למחר? ובארץ תראו בשעה זו כמה מחנות פועלים, המשתכרים 18 שילינג בשבוע, מבלי בטחון שהעבודות הצבוריות שהם עסוקים בהן, יהיו נמשכות גם בשבוע הבא. כמה עוד אפשר להעמיס על ישוב העומד באש?

סגר עלינו האויב. בעולם ובארץ. ועל אדמת ארץ־ישראל עלינו להשיב מלחמה לאויב. הישוב עושה ויעשה את שלו. אך ההכרעה לא תבוא מבלי שהעם המפוזר והמפורד לא ייחלץ לעזרה. סימן טוב ראינו בהתעוררות שהקיפה את יהדות אמריקה. עלינו להפוך התעוררות זו להתחלה. צריך שאמריקה תיענה לעליה גדולה, להגנה, להתבצרות קרקעית. צריך שקרובים ורחוקים ירגישו, כי קיום ישראל נתון בכף. היטלר מביא לא רק ענויים ליהודי גרמניה. הוא מביא השפלה והפקרה לכל יהודי באשר הוא. ארץ־ישראל מצילה את היהודי ומרימה אותו. גם לא ציונים צריכים להכיר בזאת: ארץ־ישראל מרימה את כבודו של ישראל. ויש עמה מפלט להרבה הרבה נפשות מישראל, והפקרת ארץ־ישראל משמעותה – הפקרת ישראל לשפלות ולכליה. זהו תוכן המלחמה הגדולה אשר הוטלה עלינו.

תרצ"ט


 

המעשה המכוון לתכלית    🔗

– – יש לבחון אמצעים לאור המטרה. הערבים, למשל, הצליחו מאד מאד בבחירת אמצעים ההולמים את המטרה שלהם. המטרה שהציגה לעצמה המנהיגות הערבית היא שלטון המופתי. לשם כך אין צורך שהארץ תשב בשלוה, שהכפר יפרח, שרמת חייו של הפועל תעלה, שאת הביצות ייבשו, ואת הבריאות ישביחו, שיהודים וערבים יחיו בשלום. כל אלה אין בהם כדי לקרב את שלטונו של המופתי. אך הקזת־דם, הרעבת הכפר, השבתת חיי הכלכלה, המתת היריבים, הפחדת השלטונות – אלה עשויות לקרב את ביאת שלטונו. המדינה הארצישראלית קיימת, צריך רק לדלדל אותה, לפרוע בה, להרבות בה את ההרס, כדי לכבוש אותה.

ואנחנו? העשויים אמצעים מעין אלה גם לסייע אותנו? איני מעמיק שאול על מידת התנגדותנו הנפשית למעשים אלה, שואל אני רק: אם יהיה נצחוננו על דרך זו? ועל זאת אני עונה בשלילה גמורה. מדינת־היהודים אינה קיימת עדיין. צריך להקימה. במה נקים אותה: בריבוינו, בבניננו, בהגברת כוחנו. אמצעי הערבים, גם אם אנחנו נשתמש בהם, יובילו לא למדינת יהודים, אלא למדינת ערבים.

תנועה אמתית וחשובה יוצרת לה אמצעי מלחמה והתגשמות ההולמים אותה. גאנדי לא הלך אחרי אמצעי המלחמה של המערב או של רוסיה, וחישל לו אמצעי מלחמה שהיו הולמים את העם ההודי ומועילים למשק ההודי. גאנדי, אפילו לא חיקה את סעודות־המצוה שהתעמולה הציונית משתמשת בהן ובמקום זה בחר בצום. ועוד לא ידוע מי הצליח יותר אנחנו בתרנגולות הצלויות או הוא בצומותיו.

אל ייחסו לי כוונה שאין בי. איני מציע לרכוש לנו פאטנט הודי כשם שאיני מציע פאטנט מערבי או רוסי. עלינו לגלות אמצעי־מלחמה הנובעים ממצבו של עמנו, ההולמים את מפעלינו. לאמצעים אלה ודאי יחסר הזיו והכבוד שיש לאמצעי־מלחמה שזכו להיות מקובלים אצל אחרים. אל נדאג לכך. כשיצרנו את הקבוצה והמושב לא שאלנו מה שם לועזי ניתן להם ואף על פי כן הם מצאו את מקומם בלכסיקון הבין־לאומי. ואם נדע לגלם במעשים נאותים את אי־הכניעה שלנו, אם נדע להלחם וליצור תוך מצור – יכיר בזה גם “העולם”.

באחת הישיבות של המרכז נאמרה הגדרה הנראית לי מאד: רזיסטאנץ קונסטרוקטיבי (חסרונה שהיא מורכבת משתי מלים לועזיות. שמא נוכל להשתמש במלה הקדומה “ניצבה” למושג רזיסטאנץ?). לא רק התנגדות לרע, אלא התנגדות בצורה שתכיל המשך גידול, המשך בנין. יצירה תוך מצור. לא מעשה חד־פעמי, אלא שיטת־חיים, מדיניות וכלכלה ובנין המגלמת אי־כניעה. המעשה המכוון לתכלית – בו אי־כניעתנו.

– – והמעשה המכוון לתכלית במצבנו כיום הוא לא מרד ולא תפיסת מבצרים. היה זמן ויהושע ברזלי חלם על 500 בחור שיעלו לירושלים ויתבצרו במגדל דוד ויניפו עליו את הדגל הציוני. הוא ידע, כמובן, כי אין זה כבוש שלטון, אך הסתפק בכך, שנחזיק מעמד 24 שעות, ובהיסטוריה יהיה כתוב, כי לאחר כך וכך שנים חזרו היהודים וכבשו את מגדל דוד והניפו מעליו דגל ציוני. יפים היו הדברים באמירתם, יפה לספר עליהם בביוגרפיה. אך המדיניות שלנו עתה לא תהיה כזאת. לא חמש מאות בחור יכולים אנו לכנס עכשיו, כי אם חמשים אלף, ואנו מאמינים בעצמנו כי אנו יודעים לא רק לכבוש מגדלים, כי אם מה שיותר חשוב – לבנות מגדלים. אך אדיר חפצנו עתה הוא לא “להחזיק מעמד 24 שעות”, כי אם להוציא את היהודים ממצרים ולהביא אותם לארץ־ישראל.

– – איננו ששים לקראת קרב, אנו מקבלים אותו כהכרח. לא את הקרבן אנו מבקשים, ולא את ההפגנה. אנו מבקשים את העיקר: יהודים בארץ. לכן איני להוט אחרי התנגשויות. איני מבקש קונפליקטים. אינני רודף אחרי הצד הרומנטי שבדבר. אני רוצה “תכלית”: יהודים. אך לא ארתע, אם עלית היהודים תהיה כרוכה בהתנגשויות.

ויש בינינו אופטימיסטים הסבורים כי אנגליה לא תירה בפליטים. ויש אומרים, כי ממשלה שתירה בעולים לא תתקיים אפילו שבוע אחד. אין לי הבטחון בזה. כבר היו יריות על אניות. והשמועה אומרת, כי היו פצועים, ואיני בטוח אם העתונות האנגלית ספרה על כך (אגב, גם העתונות העברית לא עשתה את שלה: לדעת את הדברים כמו שהם ולהודיע. רשלנות שלא במקומה ולא בזמנה).

אין דבר אם יאסרו עולים. לא נבהל. אין אסון גם אם יחזירו אניה. האניה אשר יחזירו אותה – תחזור ותבוא. כל יהודי שיהדפו אותו אל הים – סופו לחזור ולהגיע לארץ. זוהי מלחמת היהודי על ארצו.

איננו יכולים כרגע לקבוע מה יהיו דרכי מלחמתנו על הקרקע לאחר שתוכרז התחיקה הקטלנית. אולם עלינו להחליט להיות נכונים למלחמה הקשה ביותר בנקודה זו, למלחמה פוליטית ומשפטית בפני פורום בין־לאומי, ולמלחמות מעשיות בארץ. כי כאן הנקודה המסוכנת ביותר, למנוע את השתרשותנו, למנוע את ריכוזנו ואת סכויינו לחיים בריאים ושלמים בארץ.

המשטר החדש ודאי יציג באופן חריף את שאלת הבטחון. אין אני מאמין, כי רז’ים אנגלי־ערבי יבוא אתו שלום ובטחון, אך הוא עלול להצר ולהתקיף את התגוננותנו. בסעיף זה יש לומר בלשון הקדמונים: “ואכמ”ל" (ואין כאן מקום להאריך). אך כדאי לזכור שהישוב היהודי בארץ כבר עבר כמה שלבים בהתגוננותו. היו ימים והשומר היהודי הבודד שמר על הכרם של בעליו. גם אז היה שומר לא על רכוש בעליו בלבד, כי אם על רכוש ישראל ועל כבוד ישראל. אחר־כך באה השמירה הקבוצית על מושבה שלמה, על “נקודה”. והגענו גם לשמירה של “גושי־נקודות”. המצב הולך ומשתנה. אנחנו כבר נצבים בפני שאלה של הגנת הארץ, מן היבשה ומן הים ומן האויר. הענינים בעולם הולכים ומחמירים, ואין לנו על מי לסמוך, שיעמוד לנו בצר. אדרבא, יש להניח שיתנכלו גם למעט־הכוח אשר עשינו.

תרצ"ט


 

חיים של אי־כניעה    🔗

הנשיש לקראת קרב? הנשים את תקותנו במלחמת עולם? הפותחים במלחמה אפשר יודעים במה הם פותחים, אך לעולם אינם יודעים במה הם מסיימים. ולא רק מבחינת הנצחון על האויב, כי אם בעיקר מבחינת התוצאות החמריות והמוסריות אשר אין אדונים להן. שלש השנים של מאורעות הדמים בארץ, של האבקותנו עם סוכני מוסוליני והיטלר, אינם אלא דמי־קדימה במלחמת העולם. מה שעושה לנו עכשיו המדיניות הבריטית זהו שיעור ראשון מן הצפוי לנו עם פרוץ המלחמה.

מובן, לא ישאלו אותנו במה אנו בוחרים, ולא משקלנו יכריע היום את כף המאזנים של העולם. אך יהיה אשר יהיה, עלינו להכון: לעמוד בפני הפורענויות, להיות כוח לעצמנו, לשמור על עצמנו, על צלם דמות האדם העברי, איש העבודה והחירות.

אם ישנה פנה בעולם, שהפועל רשאי לעמוד בה בקומה זקופה, ואין לו להתבייש בתנועתו ובמעשיו – הרי זו ארץ־ישראל העברית. ויבוא עלינו אשר יבוא, אל נוותר על זכותנו זאת, על כוחנו זה.

איננו מתברכים בידיעה כי הגאולה קרובה. איננו מפרנסים את עצמנו באמונה כי הגאולה תבוא מאליה, אך לא נסתלק מן האמונה ולא נוותר על מאמצי־הגאולה, משום כך שהעולם כולו שרוי באפלה וברשע. כל תולדותינו אומרים לנו: דוקא בשעה שהאורות דועכים והרשע והזדון גוברים, צריך שיימצא קומץ־אדם אשר לא יכנע לאפלה, אשר ישמור אמונים לאמונה באור, אשר יתן את נפשו על הערכים אשר בלעדיהם לא כדאי לחיות.

וכאן, בארץ, ניתנה זאת הפעם ההזדמנות, אשר לא היתה לנו כל דורות גולה: להדוף אויב. אנחנו נקראים לעמוד בנסיון, יותר מאשר באיזה זמן שהוא של תולדותינו, וששים השנים מהיווסד פתח־תקוה ועד עתה אינן אלא הכנה לעמידה בנסיון זה. אפשר שנסיון זה הוא למעלה מכוחנו, אולם אם נעמוד בו נציל לא רק את הישוב הקיים, כי אם גם את העם. ואולי גם נזכה לכך שבעולם של שפלות ופחדנות, הסתגלות והשתעבדות יתן העם היהודי את מופת האדם הנאמן למשאת־נפשו, הנלחם עליה על פי דרכו, נלחם ואיננו נכנע.

ושום נימוקים לא יצדיקו את הכניעה וההסתלקות ממלחמה. ואף לא הרצון לדבר שלום אל שכנינו. ולא חזון השלום אשר יבוא ביום מן הימים. מדי שבוע שולחת ההסתדרות את דברה שלום, את עתונה, אל הערבים. אך כשם שהכרוזים הבלתי־לגליים אל ההמונים הגרמניים אינם משכיחים מלבנו אפילו רגע אחד, כי היטלר הוא המדבר כיום בשם גרמניה והוא הקובע את מדיניותה, כך אין אנו רשאים להתעלם מן העובדה המרה, כי המדיניות הערבית של היום היא מדיניותם של היטלר והמופתי. ודאי, נעשה הכל כדי שהמלחמה הרשעית שאסרה עלינו התנועה הערבית לא תרעיל את נפשנו בשנאת־אדם ובתאות־נקמה עוורת, אך לא נחליף את המציאות בהרהורי־לב, ונכיר ונדע, כי במחיר עבדות לא נקנה שלום, ורק אם נגדע את המדיניות האנגלו־ערבית בארץ יקום בה השלום. זהו תפקידנו אנו, העיקרי בשעה זו.

שום כוח בלעדינו לא יעשה זאת. נאמר כאן: הפועל האנגלי לא יתקומם למעננו מבלעדינו. הוא לא יתקומם למעננו גם עמנו. אינני יודע אם הוא יתקומם אפילו למען עצמו. כוח אחד בעולם הוא שעלול לשבור את המדיניות האנגלו־ערבית, העושה אותנו לעבדים ולבלתי־חוקיים בארץ: אי־כניעתם של היהודים. אין זה ענין אשר נעשה בתנופת־יד אחת, מהיום ולמחר. אין זה ענין הניתן להיעשות כאַקט גראנדיוזי חד־פעמי. אנו זקוקים לחיים של אי־כניעה, ליצירה של אי־כניעה, לעליה של אי־כניעה, להתגוננות של אי־כניעה.

תרצ"ט


 

הבלגה מהי?    🔗

ויהי נשקך טהור

מי שיודע מה מתרחש בארץ, מי שיש לו חוש לארץ־ישראל, מי שאיננו שואב את ידיעותיו מסוג ידוע של עתונות – יודע, כי המפנה התחיל עם מאורעות תרצ"ו. לא נוח לדבר בזה. ולא רצוי, מכמה בחינות. אך הכרחי לומר בזה משהו, מפני שלהוותנו סובל הקהל היהודי, באופן הטוב ביותר, מאי־הבנה. בענין אחד אני פטור מהרחיב את הדבור, כי הקונגרס כולו הסתייג בתכלית מאותה שיטת מלחמה מסולפת, הקרויה בשם טירור. מציין אני לשבח, שגם גרוסמן הסתייג מזה. הוא אמר, שהוא נגד טרור וגם נגד הבלגה. עלי להודות שאין אני יורד לעומקה של הגדרה זאת. ושמא בכל זאת נשאל הבלגה מהי, מה פירוש המלה אשר ציונים טובים סבורים, כי יש להתבייש בה? את הפועל “הבליג” למדנו מירמיהו הנביא, ולכאורה אין להתבייש בו. אך איני שואל למובן הבלשני, כי אם למובן הפוליטי, שהוכנס בו בימינו. מה משמעותו של מונח זה? האם שלא להתגונן, לא להתייצב מול אויב, להמנע מפעולה אמיצה נגד מתנקש? האם יחס של בטלנים ובחורי ישיבה לנשיאת נשק? הלהפקיר את רכושנו ואת חיינו? כיצד מעיזים לסלף כל כך בעיני המוננו את האמת שבחיי הישוב! הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתיצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים.


 

מה פעלנו בכוח ההבלגה    🔗

אינני רוצה להרחיב בזה את הדבור. אינני מחבב הטפה לעקרונות מוסריים בפומבי. הבלגה הרי זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אופיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה. ואילו היינו מקיימים – תחת מעשי גבורה אמתית – מעשי גבורה מדומה, היינו ממיטים קלון על עצמנו והיינו נאלצים לשלם מחיר יקר ביותר.

אינני נרתע מפני תשלום מחיר. מה נעשה ואנחנו אנוסים לשלם ביוקר על זכותנו להגאל. אני מוכן לשלם מחיר עליה, התישבות, התגוננות – מפני זה אינני מפחד. יהודים משלמים יותר בעד זכותם להיות עבדים בעולם. יהודים משלמים ביוקר אפילו בעד זכותם להיות עבדים בארצות החירות. מוכן אני לשלם, אך לא בעד גלות ועבדות. מוכן אני לשלם מחיר רב בעד ארץ־ישראל ובעד חירותנו בה, אך בשום אופן אינני רוצה לשלם בעד מעשי־איולת ותעתועים המלבינים את פנינו.

משום שבחרנו בשיטת ההבלגה לפיכך נוצרה בארץ בדרך כבוד מעין מיליציה של יהודים, העתידה לשמש גרעין־צמיחה לדבר־מה חשוב עוד יותר. משום שבחרנו בשיטת ההבלגה יכולנו להגן על הקיים וליצור ישובים חדשים. בלעדי ההבלגה לא היינו מגיעים לכך. על ידי ההבלגה יצרנו אפילו אצל אדמיניסטרציה אויבת ואצל הצבא הבריטי יחס של כבוד לאדם היהודי, האמיץ והצודק.

ובמלחמה הממושכת הצלחנו במשהו החשוב לנו ביותר: לא פינינו שום נקודה. יש כלל במלחמה: קצר את החזית ככל האפשר, ואם יש לך נקודות חלשות ובלתי מוגנות – אל תתעקש ותפנה אותן. זוהי תורת האואקואציה, אשר הממשלה וכוחות צבא וגם אישים יהודים נכבדים הטיפו לנו. אנחנו לא שמענו להם. הבאנו את השלטונות לכך שיכירו שאי אפשר להכריח אותנו לכך. ויותר מזה: אנחנו במתכוון ובדעה צלולה הארכנו את החזית. היודעים אתם מה פירוש הדבר ליצור בשעת מלחמה חמשים ישובים חדשים? האם זהו מפעל קולוניזטורי־משקי כבימים כתיקונם? ויודעים אתם היכן יצרנו את רוב הנקודות החדשות? לא במקומות בטוחים ומוגנים, כי אם במקומות הקשים ביותר, על הספר. בגבול הצפוני של הארץ, שהיה עזוב כל השנים, העמדנו עד כה ארבעה עמודים משני קצותיו. ארבע חומות־מגדלים. וירדנו לגבול הדרומי והקימונו גם שם שלשה עמודים. עד לפני זמן קצר נחשב איזור בית־שאן בעיני השלטונות לאיזור ערבי. ייהדנו אותו במידה ניכרת. ופנה זו של מזרח הכנרת אשר ועדת פיל הוציאה אותו מרשות היהודים, והעמק.

מה, איפוא, הצורך הנפשי או המדיני של נואמים ועתונאים ועסקנים ציונים להבאיש את ריח ההבלגה וההגנה בעיני העם? או אין זה אלא מכשיר במלחמה הפנימית?

ואף על פי שכל חוגי ההסתדרות הציונית נקיים מחטאי הטירור, והצבור היהודי משתחרר גם מהרהורי עבירה, יש לומר עוד משהו בשביל הבהרת השאלה.


 

התנוונות בתוך טירור    🔗

המלה טירור בימינו קבלה הוראה חדשה. לפנים מי שאמר טירור היה מתכוון למלחמה בטיראנים, בעריצים. הטרוריסט־הריבולוציונר היה מקפיד על טוהר נשקו. מעשה בטירוריסט מפורסם שיצא נגד הנסיך הגדול מבית רומנוב, שליטה של מוסקבה. משראה שהנסיך הגדול נמצא בחברת אשתו וילדיו – חזר ולא פגע בו. סיכן את עצמו, סיכן את כבודו בעיני חבריו, סיכן את עניני הסתדרותו ובלבד שלא ישפוך דם נקי. הטירור בימינו, שהמופתי הוא נציגו, יש לו הוראה אחרת ויש לו מוסר אחר: להשמיד עם שנוא, להשמיד מפלגה יריבה. זהו הטירור הפשיסטי. וכשמאחורי טירור זה עומדות גם מעצמות פשיסטיות עם כספן ועם נשקן ועם התככים שלהן והלחץ שלהן – הרי הוא מביא פירות. לא בכוח הטירור שלו השיג הועד הפועל הערבי העליון מה שהשיג, כי אם בכוח בני בריתו ופטרוניו, אשר בפניהם נכנעה בריטניה רבתי בארץ ישראל, כשם שנכנעה במקומות אחרים. אך אם יהודים באים ומציעים לנו שיטות מלחמה כאלה, הרי הם עושים אותנו מגוחכים מבחינת החשבון המדיני, ועלובים ביותר מבחינת קיומנו הלאומי. הרי זו הצעה של התבוללות מופתאית. האם לשם כך עזבנו את אירופה ואמריקה עם ההתבוללות התרבותית שלהן כדי להתבולל עם המופתי, כדי לחקות את שיטותיו ותכסיסיו ולהדבק במוסר שלו? חבל שהמדיניות הציונית לא טרחה די הצורך לגלות לעיני העולם עד כמה התנועה הערבית בארץ הנה סרח־עודף ל“ציר”. אפשר היו על ידי זה מתחילים להבין אותנו יותר בחוץ, ואפשר היה זה מבהיר יותר את טיב השיטות והאמצעים שמוצעים לנו לעתים מבפנים. לא ראיתי שאיזו מפלגה שהיא תציע כזאת, אך אם צועקים בכל החוצות, אם מבשרים ומתפארים, אם עתונאים גויים יוצאים ומספרים על תהילת היהודים, על מעשי “הגבורה” של לוחמים יהודים – כי אז מותר וחובה לדבר על כך מבימת קונגרס ציוני.


 

גבורים אומללים    🔗

ומכל המון העובדות הטעונות הסברה אבחר לי שתים, שנסתיימו לא באופן הטרגי ביותר: בתל־אביב קרו מעשים ריבולוציוניים כבירים – פוצצו את תאי הטלפון. מובן, שממעשה ריבולוציוני זה עלולה האימפריה הבריטית להזדעזע, וההגיון הפוליטי של הדברים הוא, שכדי להשפיע על המדיניות הבריטית יש לפוצץ גם את בית המדרש או את בית המרחץ, להבדיל. ואפשר, שהפעולה הקולעת ביותר תהיה להטיל פצצה לתוך הנמל היהודי.

ומעשי שני שיש בו ללמד על כוח השיפוט המדיני של גבורים אומללים. בירושלים נדונה למאסר עולם נערה קטנה, שנתפסה עם פצצה בשער בית הסוהר הירושלמי. לאשרה ולאשרנו נתפסה בטרם נתפוצצה הפצצה שבידה. תארו לכם, מה היה, אילו הצליח האקט הפטריוטי, שבעקבותיו היו ממילא נפרצים שערי בית הכלא, וכמה מאות אסירים ערבים, בהם פורעים ושודדים היו פורצים מתוכם ומתערים על מאה שערים! הרי זה היה מעשה לאומי כביר. ואף על פי שכולנו מודים כי מעשה טרוף הוא, אין אוהבים אצלנו לשמוע על כך. מתרעמים, למה לדבר בגנותם של יהודים? אכן, על כל פשעים תכסה אהבה. שאלה היא אם אהבת־ישראל או אהבה אחרת.

אין אנו צריכים לנהל את מלחמתנו המדינית על ידי הרפתקנות, על־ידי ביום. אינני חפץ בהתקוממות שתבוא מתוך התגרות. מאמין אני בערך מלחמה הצומחת כהכרח פנימי של צרכים אמיתיים, של כוחות ממשיים. ויש לי צורך לא לטשטש את הענין הזה, גם ביחסים עם חברים וידידים.


 

ניגודים שנתיישנו    🔗

רצוני לומר משהו לדבריו של ידידי הטוב שלמה גולדמן בענין בלתי אקטואלי לכאורה. משום מה ראה צורך להבליט את ר' יוחנן בן זכאי מול יהודה המכבי ובר־כוכבא. האם לא היינו רשאים להניח, כי ניגוד זה הנהו נחלת עבר ואין לו מקום בתוכנו. האמנם יש לנו צורך בקונגרס זה דוקא, לחדש את הוכוח? זכות היא לציונות, שהחזירה לנו את הגזילה שגזלה מאתנו הגלות המרה: את לוחמי החירות של ישראל. מה ידענו על יהודה המכבי, על הקנאים, על בר כוכבא? אם יד הצנזורה הפנימית היתה בהם או יד הצנזורה החיצונית. את ההיסטוריה של מלחמות היהודים אנו לומדים מפי יוסף פלאביוס, וספרו ההיסטורי של יוסטוס איש טבריה אבד לנו. לא ניתנה לנו מעולם האפשרות לדעת כיצד ראה את מלחמת החרות ואת החורבן היסטוריון יהודי אשר עמד במרדו ובקנאותו. במעט שנשתמר באגדה אנחנו מגששים כדי למצוא רמזים ואליגוריות מאותם הימים. באה הציונות וחידשה את חג החשמונאים והפכה שוב את בר־כוזיבא לבר־כוכבא. זה היה מפעל רוחני גדול: להחזיר לעם מה שאלפים שנות־גלות ועבדות גזלו ממנו.

תרצ"ט


 

התבוננות במצבנו    🔗

(מתוך הרצאה בכנוס נאמני הבטחון)

הפעולה שאתם עוסקים בה אינה פעולה טכנית בלבד. היא קשורה במצבנו המדיני, ומצבנו המדיני קשור במצבים המדיניים של העולם, ובתקופה זו יותר מבכמה תקופות אחרות. מהבנת מצבנו המדיני נובעות גם מסקנות חיוניות לגבי פעולתנו המעשית.

ובטרם אגש להציע לפניכם את מחשבותי על הנשקף לנו בימים הקרובים ועל הנדרש מאתנו – עלי להזהיר אתכם מפני קבלת דברי כודאות יתירה. מדיניות איננה מדע. מדיניות מצריכה ידיעה וטעונה למוד, אך יש בה שיקולים שונים, וגורמים מתחלפים. מה שאומר להלן זהו מה שהעליתי מתוך התבוננות ועיון, אך איני קובע מסמרות. תמיד אפשר להניח, שיש ידיעות שנעלמו מאתנו. אין בימינו יציבות בחיים המדיניים, ויכולות לבוא תמורות אשר תדרושנה מאתנו להגיה ולתקן את מושגינו על המצב.

מושגי אסטרטגיה אינם על עניני צבא בלבד. כל עוד השדה פנוי – אין צורך בשום תכסיסים. אך כשהשדה תפוש, או כשיש מי שעלול לתפוש אותו – עליך לחשב כל מהלך שלך, ולא לנמנם. מצבנו בארץ מחייב אותנו לגישה אסטרטגית לא רק בשעת התקפה. עלינו לגאול קרקע, לבנות בנינים, להקים משק, לסדר את ההספקה, לפתור את שאלות האוכלוסין – מתוך תפיסה אסטרטגית של מצבנו ושל עתידנו בארץ. באנגליה קיים מיניסטריון ל“תיאום” כחות הבטחון. אחת הסבות לחולשתנו – שידענו הרבה חשבונות שונים, אך לא ידענו את החשבון האסטרטגי. עלינו לרכוש לנו את ההבנה הזאת, ולשקוד על תיאום כל פעולתנו מבחינה זאת.

ובטרם הדיון הפוליטי, אתיר לעצמי להציע כללים אסטרטגיים אחדים, שהסקתי לא מתוך נסיוני בגדוד העברי, כי אם מתוך נסיון ציוני.

כלל ראשון. אל תחמיץ שום שנסה שנזדמנה לך. אל תסמוך על כך שהיא עשויה לחזור. ההיסטוריה כולה, על נצחונותיה ועל מפלותיה, הרי היא שלשלת של הזדמנויות, שהשתמשו בהן כהוגן או שלא כהוגן, או שלא השתמשו בהן כלל.

כלל שני. הפסדת הזדמנות – אל תיאחז בה בעקשנות. אל תביט אחורנית. ברגע שהפסדת מערכה – הכון למערכה חדשה.

כלל שלישי. נתגלתה לך טעות בדרכך – אל תתן לה לגדול ולהתגלגל. תקן אותה מיד.

אין צורך לתאר כאן את חומר מצבנו. השאלה: מדוע החמיר כל כך המצב? מדוע נעשה הגורם הערבי תקיף יותר ובעל תיאבון יותר ממה שהיה?

אין להבין את מצבנו המדיני, מבלי לתלותו במצבים עולמיים. מה שקרה בארץ בשלש השנים האחרונות מוכיח למדי שההתנגשות בארץ אינה בין שני עמים היושבים כאן, כי אם בין גורמים הרבה יותר גדולים.

אנו יודעים שמלחמתנו כאן אינה מלחמת הישוב בלבד, בן 400.000 נפש. אנחנו שליחים של עם גדול, ובזה כחנו. עמנו מפוזר ומפורד, ובזה חולשתנו. גם הערבים הארץ אין כחם במספר האוכלוסים שיש להם כאן, כי אם בזה שהם יונקים ומקבלים תמיכה מן העם הערבי, אשר מספרו בערך כמספר היהודים בעולם. אלא שהעם הערבי הוא מפורד, אך אינו מפוזר. הוא מקיף את ארצנו. מסופקני, אם אנגליה היתה מתחשבת כל כך הרבה בערבי ארץ ישראל, לולא היתה הארץ מוקפת עמים ערבים, או קרובים להם בלשון ובדת.

אך המערכה הנטושה בארץ אינה בלבד בין העם היהודי, אשר זאת היא לו פנת־מפלט יחידה, ובין העם הערבי, אשר לו כמה מדינות רחבות־ידים, שאין בכחו לאכלס אותן ועם זה איננו רוצה לוותר על פנה זו.

שני הכחות הנלחמים על חלקת־אדמה זו מייצגים שני עולמות פוליטיים, הנאבקים עכשיו על מלוא כדור הארץ, ואין אחד מהם נבנה אלא מחורבנו של יריבו.

אצלנו טרם הבינו שהמערכה הלאומית שלנו כאן הנה חלק מן המלחמה הגדולה שבין הפאשיזם לבין העולם הדמוקרטי, כשם שהמערכה בספרד, הנה פרק במלחמה העולמית הזאת.

גם בחוגי הדמוקרטיה העולמית לא רבים הבינו מה מקומנו אנו במלחמה זאת. תחת זאת יודע יפה מאד הצד השני לצייד את בן־בריתו ונושא כליו בממון, בנשק, בפיקוד, בעזרה טכנית, בספרות־הסתה. וזהו שעושה את המערכה קשה כל כך. כי אנו עומדים לא רק נגד המופתי והכנופיות, ונגד תומכיהם בממשלות הערביות, כי אם נגד כח עולמי עצום, נגד ציר רומא־ברלין.

אנחנו מתקשים להבין את התנהגותה של אנגליה עמנו. אין אנחנו מוצאים הגיון במדיניות שלה לגבי ארץ־ישראל. אנחנו משתדלים להסביר לאנגליה כי אין לה בן־ברית טוב מאתנו, כי אנחנו אלמנט לויאלי, מפתח את הארץ, מסוגל להגן עליה. לכאורה דברים של טעם. ואיננו יכולים להבין מדוע אנגליה מזלזלת כל כך במי שרוצה להיות לה ידיד נאמן. עכשיו בא מעשה צ’כוסלובקיה והוכיח כי אין זו רק מדיניות ארצישראלית: אנגליה מפקירה ומסגירה ידידים, וזורקת אותם ללוע האויב.

חוקר אנגלי מפורסם ניסה להסביר מדיניות זו על דרך משל. הוא אמר: בשיקאגו, כידוע, יש ששודדים עושים את מעשיהם בעצם היום. במקרה זה מטלפנים למשטרה. ואינה באה. לא כן בניו־יורק, שם במקרה שוד, מטלפנים למשטרה, והיא באה – ועוזרת לשודדים. אנגליה ממלאה עכשיו בעולם את תפקידה של משטרת ניו־יורק.

אין הדבר מתקבל על הדעת, שאנגליה נותנת יד לשודדים, מפני שרצונה בכך, מפני שאהדתה נתונה להם. יש להניח שאין היא נוהגת כך, אלא מפני שהיא רואה עצמה אנוסה לנהוג כך. מפני שהיא מעריכה ככה את כחה שלה ואת כחם שלהם.

ויש להתבונן בדבר, מה אירע לאנגליה, מהו שמתיש את כחה וכובל את ידיה, מהו שגורם למדינאיה שבמו ידיהם יגישו טרף לאויביה הדיקטטורים אשר אינם יודעים שבעה, ואשר כל הנחה וכל ויתור רק מגבירים את תיאבונם ואת חוצפת־תביעתם.

פחד – זהו, כמדומני, המפתח היחיד להסברת הענין.

אימת המלחמה נפלה על העמים; אלא שהעמים הנתונים תחת שלטון עריצים אינם רשאים לגלותה, והעמים החפשים קובעים את מדיניותם מתוך האימה הזאת.

מאז המלחמה העולמית נשתנו לגמרי אופני המלחמה. האוירון נושא הפצצות שינה תכלית שינוי את היחס למלחמה. מעתה אין המלחמה ענין רק לצבא, היוצא לשדה־קרב, בתופים ובתרועות ובמצהלות־עם, והאזרחים הציויליים שוקטים במעונותיהם. מעתה הפכה כל הארץ לשדה־קרב. אין יותר בטחון בחיים הציויליים. האזרח המכובד, האשה, הילד ההולך לבית הספר, הנערה הפקידה במשרד, – בתי־חולים, בתי־הנכאות – הכל, הכל צפוי לפצצות האוירון. בטל ההבדל העיקרי בין הצבא לבין החיים הציויליים. אין המדינה מפרישה חלק מבניה להוד־הגבורה של המלחמה ולפגעיה, כי אם כל אחד ואחד עלול להיות השה־לעולה.

קודם, היו העמים מוכנים להלחם גם על דברים של מה בכך. עכשיו אין בני אדם, אם רק יש בידם להביע את רצונם, רוצים להלחם גם על עתידם, על חירותם. ויש סכנה שיבחרו בחיי עבדות מאשר במלחמת־החירות, בפרט כשנדמה להם שאת העבדות אפשר יהיה לדחות לזמן־מה או לפדות בשעבודם של אחרים.

מי שנזדמן באותם הימים, ימי ספטמבר 1938, לאחד המרכזים באירופה, וראה פני בני אדם מבוהלים הנמלטים מן הכרכים אל הכפרים הנדחים, וראה את מחנות השכירים, מחוסרי עבודה אתמול, העומדים וחופרים תעלות למחסה מפני הפצצות, יכול היה לראות מה זה עולם אחוז־פחד. תהיה האהדה נתונה לאשר היא נתונה, תהיינה הדעות והנטיות המדיניות אשר תהיינה – הפחד עלה על הכל.

ועל פחד היחיד נוסף באנגליה גם פחד המדינה. הרבה ארצות ראו על אדמתן צבא כובש: רוסיה, צרפת, גרמניה. אנגליה היתה המדינה האחת אשר לא ידעה מלחמה בשעריה. “ממלכת־האיים” ידעה הרבה מלחמות, אך כולן היו מעבר לים. הים והצי היו לה למשמר. עתה באה מלחמת־האויר, והוציאה את אנגליה משאננותה. אין בטחון! כל הנמצא בלב האי, בלבה של בריטניה רבתי, יכול מחר להחרב: גם בית־הנבחרים, גם הבנק אוף אינגלנד, גם בריטיש מוזיאום! כל עורקי החיים של האימפריה הגדולה פתוחים – פרוזים להתקפת האויב.

שני הדברים באו כתומם: פחד היחיד ופחד המדינה. ובהם יש כדי לברר מה אירע בימים האלה. ובהם יש לברר מה מתרחש במדיניות הבריטית בים־התיכון, ומה גורם להגברת חשיבותו ותבענותו של הגורם הערבי.

אנגליה נוהגת לפתור את סבוכיה עם העמים אשר תחת מרותה לא פתרון צבאי, אלא פתרון מדיני. לא בחיל ולא בכח, כי אם בפיוסים דיפלומטיים. אין אנגליה נוהגת לשלוט באדמיניסטרציה גדולה משלה, היא מעלה בכל מקום לשלטון את התקיפים המקומיים, ולה עצמה די לה בפיקוח וביחסים טובים. והנה נשתנו הזמנים והמסבות. מכל פנה אורב האויב. אורב לפרצה, למקום־תורף. להחזיק בכל מקום צבא מספיק – אין זה לפי כחה של אנגליה. והרי היא עושה הכל למען השלים עם התושבים, למען קנות את לבם, לבל ילך אחרי הפיתויים של האויב. כל כמה שהאויב מרבה נרגנות וחתירות – אין אנגליה מוצאת טוב לגופה לגזור ביד אמיצה את פקעת התככים והמזמות, אלא להתחרות באויב על ידי פיוסים וריצויים.

עורקי התחבורה של אנגליה – הסואץ, דרך האויר להודו, צנור־הנפט ממוסול – מונחים בשטחים המיושבים ערבים. כל כמה שגוברת ההתנקשות של מוסוליני והיטלר בעורקי חיים אלה – כן גובר הצורך של אנגליה לשחד את עמי ערב ולקנות את בריתם ונאמנותם. ידיד אנגלי אחד, העומד באחד השלבים הגבוהים של המדיניות, שהוסברה לו האפשרות להכניס בזמן קצר מיליון יהודים לארץ ולמנוע להבא סכנת מהומות בארץ, אמר: “הרי גם אז יהיו כנגד מיליון יהודים 14 מיליון ערבים”.

ויש בזה מן האירוניה שבתהפוכות ההיסטוריה, שמלחמת־חבש שהנחילה מכה אנושה לעמי המזרח, עשתה את מוסוליני לפטרון של התנועה הערבית, ואנגליה תחת לפקוח את עיני עמי ערב, למען יראו מאין נשקפת הסכנה הגדולה לחירותם ולעצם קיומם, לא ראתה לעצמה דרך אחרת, אלא לפייס את מוסוליני (גם על חשבוננו: עד היום לא גילו לנו מה ההבטחות שנתן לו צ’מברלין באפריל 1938) ולפייס את הערבים.

והמדיניות אשר בה נקטה אנגליה, בהתחרותה עם מוסוליני, היא: חידוש האידיאה של אחדות עמי ערב. אין איש יודע כיצד תקום האחדות הזאת, ואין אף אחד משליטי ערב מוכן לותר על כסאו או על קורטוב של שלטון בשביל הגשמת האחדות. אין אנגליה יודעת כיצד תכריח את צרפת, הנוגעת בדבר, להסכים לאיזו תכנית של אחדות המוסרת את כל עמי ערב לחסותה של אנגליה. אך אנגליה יודעת, כי סיסמה זו, אחדות ערב, היא נוחה לכל מי שבא לרכוש את לבם של הערבים. בסיסמה זו נקטה אנגליה בימי המלחמה העולמית, בסיסמה זו נקטו יריביה השונים לאחר המלחמה, ועכשיו כדאי לה לנסות שוב את כחה של אותה סיסמת־קסמים.

בימי המלחמה העולמית גידלה אנגליה וטפחה את האידיאה של אחדות־ערב. במלחמה נגד תורכיה נסתייעה לא רק בזהב ובנשק כי אם גם בחזון פאן־ערב. המלחמה נסתיימה, קמו כמה מדינות ערביות, באה ההתרוצצות הערבית הפנימית בין ארצות ושושלות ושליטים ומתנשאים לשלוט, והאידיאה הפאן־ערבית ירדה לבית הגנזים. אנגליה קיימה הרבה הבטחות שנתנה לערבים, אולם לא כל תאותם ניתנה להם. קם גואל לפאן־ערב בדמות הקומאינטרן. מדיניות החוץ של הקומינטרן לא ביקשה את המהפכה הסוציאלית, את תקנת מצבם של ההמונים, את תקומת הפועלים והפלחים, כי אם את הפגיעה בשלטונה של אנגליה. כי ימים רבים ראתה המדיניות הסובייטית את אנגליה כאויב. הקומינטרן אף הוא הלך בעקבות המדיניות האנגלית, אך הוא התקשר עם התקיפים במקום, עם המופתי ואנשיו. הוא נתן יד לפרעות ולימד זכות על הפורעים. הכל נמצא כדאי ורצוי, אם יש בו לגרום תקלה לאימפריאליזם הבריטי. אך לקומינטרן אירע כאן מה שאירע לו בכמה מקומות: הוא זרע ואחרים קצרו. לאחר נצחון היטלר התחילו בקומינטרן להבין קמעא־קמעא שהסכנה אינה מצד אנגליה. ובינתים בא מוסוליני וקצר את זרע הקומינטרן. והוא אשר אך זה קללו אותו בכל המסגדים על אכזריותו בטריפולי נעשה מגן האיסלאם וידיד הערבים. מלחמת־חבש יצרה את הברית בין מוסוליני לבין הפטריוטים הערבים, המופתי ושכיב ערסלאן נעשו לסוכני איטליה, ומאורעות 1936 היו פרי הברית הזאת.

אך אנגליה לא חפצה לחדד את היחסים עם מוסוליני, וגם מוסוליני לא ראה את עצמו חזק למדי להלחם באנגליה. הוא רצה רק לסחוט מאנגליה הנחות ידועות, הכרת כבוש חבש, השלמה עם מדיניותו בספרד, ואולי גם הבטחות מסויימות לגבי ארץ־ישראל (מניעת הסכנה של מדינה יהודית). הוא קבל את שלו, ונשתתק. תחנת־בארי נרגעה. אז בא היטלר ותפש בידיו את דגל המרד הערבי, אשר ידי מוסוליני רפו משאתו ביד רמה.

אין צורך להרחיב את הדבור על מגמות־הכבוש של היטלר. בנקודה הארצישראלית חברו אצלו כמה מאויים: חלום כבוש המזרח והפיכתו למושבה גרמנית, הרצון להצר לאנגליה ולהורידה מגדולתה, יצר הנקמה ביהודים שנואי־נפשו אשר אמרו כי נמלטו מפניו וידו המשמידה לא תשיגם בכל מקום. היטלר יש בידו להבטיח לערבים כל מה שלבם חפץ, לא רק עצמאות מעין זו של עיראק, כי אם פריקה גמורה של עול אנגליה; לא רק מניעת הסכנה של מדינת היהודים, כי אם השמדת היהודים. ועזרה מלאה, בימי שלום ובימי מלחמה, בכל: בנשק, בממון, בטכניקה, בהדרכה, בריגול. והתנועה הערבית, על מנהיגותה, נרתמה במרכבתו של היטלר.

ודאגתה הגדולה של המדיניות האנגלית: להסיר את לבם של הערבים מעל היטלר.

וזהו תפקידן של ה“שיחות” בלונדון. אין זה “שולחן עגול” בין יהודים לערבים. כמה פעמים הוצע הדבר הזה, ואנגליה דחתה אותו. והערבים הודיעו מפורש כי אין הם הולכים לשולחן עגול עם יהודים. אילו היה פועל כאן הצורך לישב את הסכסוך בארץ ישראל, לא היתה אנגליה זקוקה להזמין לשיחות את תימן, למשל. מספיק היה סידור עם אחת הארצות, לשם תועלת הדדית, עם עבר הירדן, למשל, או עם עיראק. שתיהן זקוקות לכסף ולאוכלוסין.

כיהודים, הרוצים במפלתו של היטלר, היינו צריכים לקדם בברכה כל נסיון להרחיק את הערבים מעליו. אלמלא היה הפיוס הזה נקנה על חשבוננו. כשמזמינים יחד את כל המדינות הערביות, הרי השכל נותן שאין הכונה לנהוג בהן בתקיפות, כי אם לקנות אותן, אם לא בכל מחיר, הרי במחיר יקר. על כל פנים יהיה המחיר המוצע יקר לנו. וכשמאחורי גבם של המוזמנים עומד היטלר, אשר איננו צריך לקמץ בהבטחות, בין אלה שהוא ישמח לקיים אותן – כמו השמדת היהודים – בין אלה אשר הוא יסרב לקיים במקרה נצחונו – למשל, חירות ערב – אין להם אלא לעמוד על המקח ולהגדיל את תביעותיהם.

כזאת היא התמונה, כפי שהיא נראית לי היום. ואת המצב הזה עלינו לפגוש בעצבים חזקים, בשיקול דעת, בעוז־רוח ובכח־החלטה.

יש מי ששם תקותו במלחמה הבאה, יש סבורים, כי מן המיצר תקרא לנו אנגליה, שנבוא לעזרתה, יבקשו מאתנו לגייס גדודים עברים, יתחייבו בפנינו התחייבויות של ממש וכיו"ב (מובן מאליו, שכל הסבורים ככה בטוחים שבמקרה מלחמה נראה במפלתם של שונאינו). אין לי חלק בצפיה זאת. ואין אני נושא את נפשי למלחמה עולמית. ואני שולל את מדיניות הכניעה בפני הדיקטטורים גם מפני שאני סבור, כי מדיניות־הכניעה היא שתביא לא שלום, כי אם מלחמה.

אין אני מעיז להביע איזו דעה על תוצאות המלחמה העולמית השניה, אם תשים קץ לשלטון הדיקטטורים, או היא תשליט את רוח הפאשיזם והברבריות בצורותיהן השונות, על העולם כולו. אין בידי אלא לחשוב על מה שעתיד להתרחש בראשית המלחמה. כאן, נראה לי, החשבון פשוט: היהודים בכל ארצות האויב נדונים להשמדה. הם ישלחו הראשונים לאש. ושריד לא ישאר מהם. ובארץ – תבוא, מנימוקי מלחמה כביכול, הפסקת העליה.

גם התקוה לגדודים היהודים שיגויסו להגנת ארץ־ישראל, ראוי שנעיין בה בעין בקורת.

ראשית, בכל מקום יהיו היהודים נדרשים להשתתף בצבא המדינה שבה הם גרים. מי מדינה, ואפילו ידידותית, שתוותר על היהודים שלה בחזיתות שלה למען החזית הארצישראלית? תנועת התנדבות היהודים יכולה לבוא רק במדינה נייטרלית. כלום יש לקוות במלחמה הבאה למדינות נייטרליות?

שנית, יש להניח שאנגליה, עם כל רצונה להגדיל את מספר החיילים המוכנים להלחם בעדה, תשקול מה עדיף לה בשביל הגנת עניניה במזרח הקרוב, אם למסור את הגנת האזור הזה לגדודים יהודים ולקומם בזה את ערבי ארץ ישראל ועיראק וסעודיה ואת הרחוקים יותר, או לקנות את ידידותם של הערבים ע"י מתן הבטחות נוספות וויתור על היהודים. סבורני, שיש יסוד לחשוב, כי אנגליה בשעה שתעמוד מול ברירה זאת תבחר בדרך השניה. היא תמסור אותנו לחסדן של ארצות ערב.

לא בידינו, כמובן, להחליט על גורל העולם, אם לשלום או למלחמה. אך טוב כי נדע את מצבנו, ונדע מה צפוי לנו, ולא נשתעשע בקריאה לכוחות התופת, וגם נדע להתכונן.

טעות אחת, אומרים, מצויה אצל מדינאים ומצביאים. הם לומדים מן השגיאות והפגיעות שבעבר ומתכוננים כל פעם למלחמה… שעברה. אל נחזור אנחנו על השגיאה הזאת, אל נמדוד את המלחמה הבאה במדות הידועות לנו מן המלחמה שעברה. בעבר – היו לנו אפשרויות טובות (גדודים, הצהרת בלפור) ולא היינו מוכנים להן. עתה צפויים לנו דברים אחרים לגמרי, לא בשורות טובות כי אם סכנות גדולות, אל נפגוש אותן כשאנו בלתי מוכנים.

אפשר לומר, זמן קצוב ניתן לנו להגשמת הציונות, או לפחות, להנחת יסודותיה לבל יוכלו להחריבם: פרק הזמן בין שתי מלחמות עולם. חלק גדול מן הזמן הזה בזבזנו, הוצאנו לבטלה. נשאר לנו זמן מועט. איננו יודעים, אם שנים או חדשים. ועלינו לומר לעצמנו: חטוף ועשה. עלינו למהר ולהתבצר.

אל נסמוך על כך שיתחשבו בנו מתוך אהדה או מתוך רחמנות ואפילו מתוך חשבונות לימים רחוקים. אין המדיניות הבריטית נכבשת על ידי מה שלוחשים על אזנה דברי אהבה ערב ובוקר.

בשכנותנו יושב מושל ערבי, נאמן לאנגליה, שומר שלום – והנה מתחשבים בו פחות מאשר באחרים, המפריעים, המסוכנים. אנגליה (או ליתר דיוק: אנגליה של ימינו) מכבדת ומקרבת את מי שיכול להזיק.

אין איפוא לפנינו עתה אלא דרך זו: להיות לכח. להגביר כח.

ודבר זה עוד בידינו הוא.

וכח איננו גדל דוקא מתוך תנאים טובים ומפנקים. אדרבא, כחנו גדל בארץ הרבה דוקא בשנות הפורענות. הרבה אנו חייבים למופתי: גם הנמל בתל־אביב, גם העבודה העברית במושבות, גם הכח הצבאי שלנו, גם המשמעת הישובית – לא היו קמים מבלעדי עזרתו. ועתים יש לברך על הרע, או לפחות להוציא עז ממר.

ואני מעיז לומר, כי שנות הפורענות מלאו תפקיד חנוכי גדול בחיינו. ונסיוננו זה אפשר יכשיר אותנו לפגוש את הסכנות. אלמלא המאורעות, אילו נמשכו שנות הפרוספריטי, והיתה פתאום פורצת מלחמה עולמית – אפשר היינו נדונים לכליה, כי לא היינו מוכנים אליה כלל. הפורענות פקחה את עינינו לראות את מצבנו. התחלנו להבין דברים שקודם לא הבינו אותם גם הפקחים שבינינו. הגשמנו דברים שקודם לא קוינו שנוכל להשיגם. המערכה בספרד משמשת בשביל כל העולם תחנת הנסיון למלחמה העולמית הבאה. במובן זה, אפשר לומר, הפורענות בארץ היתה לנו לבית־ספר, אכזרי, אך גם מועיל.

הרבה דברים אחרנו להבין. לא הבינונו את ענין הקרקע. לא הקדשנו לכך את כל הכחות. לא הבינונו, שקו הבטחון גובל עם קו הקרקע העברי, שאין בטחון מחוץ לתחומי הקרקע שלנו.

לא הבינונו את ענין העליה. טובי המנהיגים לא חשו בדחיפות הדבר, בכחו המכריע. מגמת־העליה היתה אנוסה תמיד להלחם לזכותה גם בפנים ההסתדרות הציונית. לא הבינו אצלנו את ערך הסלקציה בעליה. את ערך הגיל וההכשרה החלוצית הצבאית. עתה, עם פרוץ הקטסטרופה היהודית, ועם שימת המנעולים על שערי הארץ, אנו רק מתחילים להבין, מה המאמצים הנדרשים מאתנו. ועוד עלינו ללמוד בזה הרבה, ולהתאזר עוז ומסירות־נפש.

גם ענין ההתגוננות דורש מאתנו עתה הבנה אחרת, ממה שהרגלנו בשנים שעברו. יצאנו ממדרגת שמירה חלקית, על חיי אדם, על רכוש, על חלקת אדמה. השמירה נעשית כללית יותר: אנו צריכים לשמור על העם העברי בארצו, על תקות ישראל. לא בפרט מישראל בלבד מתנקשים עתה, כי אם בישראל כולו. ועליו, על זכות חייו בארץ וזכות־המפלט לאחים ולאחיות אנו צריכים עתה להגן.

ועלינו להתכונן למערכה ממושכה. לא עלה על דעתנו שהמאורעות יארכו כל כך. אילו שאלו אותנו בראשית המאורעות אם נוכל לעמוד נגד הכנופיות ונגד המופתי ונגד הכחות שמאחריהם במשך זמן כל כך רב – לא היינו יודעים לענות בודאות. והרי אנו עומדים. אך המערכה הבאה עלולה להיות ממושכת יותר וכבדה יותר.

זה שנים רבות שאני רואה את הסיוט של אוירונים מעיראק פושטים על הארץ. והישוב פתוח ופרוז לכל אויב. עוד לא דאגנו לסכנת בלוקדה והרעבה, עוד לא התחלנו להתכונן להתגוננות מפני הסכנות שבאויר.

צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעו וירגישו, כי כאן יושב כח, אשר לא יתן שיבלעו אותו. במושג “כח” אינני מתכוון לגילויי הכח של הכנופיות הערביות. המטרות השונות מחייבות אמצעים שונים. הכיבושים שלנו הם כבושי קרקע, בנין, עליה. איננו מעונינים בהתנגשות בינינו לבין אחרים. אך בבוא האחרים להתנקש בנו צריך שירגישו שהדבר איננו ניתן על נקלה, ששום קרבן לא ייקר לנו, ושום מאמץ לא יבצר מאתנו. כי שבט קשה־עורף אנחנו.

וכשיכירו בנו שכוחנו אתנו, כי אי אפשר להכניע אותנו בפרעות ואי־אפשר להכניע אותנו בגזרות, אזי יפתחו סיכויים גם למדיניות אחרת לגבינו, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים.

מי שכורע תחת המכות הראשונות – אין לו תקנה, אך מי שיודע לעמוד על נפשו ולגייס את כל כחותיו ואת כל קשיות ערפו ואת אמונתו בעצמו ובצדקתו ובעתידו – תקוה לו לעמוד במערכה, וגם לנצח.

תרצ"ט