מדיניות ריאליסטית 🔗
כשם שיש אפנת־בגדים, המציינת מסתמא קו בפני הדור באותה שעה, כך מצויה אפנת־מלים, המגלה טפח מהרהורי־לבם של הבריות באותו זמן. אפנה מילולית זו אתה מכיר לפעמים בפסוק אחד או בסיסמה אחת השגוּרים בלשון ומהווים פזמון של יום.
מזמור של ימינו הוא, לפי כל הסימנים, המדיניות הריאליסטית.
עתים אתה קורא מאמרים של סופרים שונים, בעלי כיוונים מתנגדים מן הימין הקיצוני ועד סיטרא דשמאלא, ובכולם חוזר ונשנה הפסוק דרך אגב או בהדגשה, ומכל מקום מתוך רוממות־בטחון, בסגנון ההלל הגדול, שהמדיניות בימינו היא ריאליסטית בהחלט; אף כותבים דרך משל: בואו ונחזיק טובה למעצמה פלונית, שראשי דבריה ומנהיגיה הם אנשי הקו הריאליסטי במדיניות. או מנסחים כך: מעצמה אלמונית למדה דבר־מה מלקח הימים, ושוב אין היא שוגה בדמיונות, אלא דוגלת בפוליטיקה ריאלית לפעול בהתאם לצרכיה החיוניים. מסתבר שתכלית הכתיבה הזאת ללמדנו מוסר השכל, כי כך נאה וכך יאה לנהוג בימינו וכל החפץ חיים חייב להבין לרוח הזמן.
הרבה טרחתי להבין ענינו של הריאליזם החדש הזה ולא הצלחתי. במיוחד סתום ממני פשר הניגון העליז והצוהל שפוזמים בו אותה סיסמה מוצלחת, שבאה כביכול זה מקרוב.
לדידי זוהי סיסמה ישנה־נושנה: השודד שודד.
אכן, הכרתיך, ריאליזם מיוּדענו. יש לך ותק עתיק־יומין.
ראשונים היו קוראים לך עולם של הפקר או כל דאלים גבר. וביתר דיוק: אדם לאדם זאב.
אחרים היו מלבישים אותך נוסחה חכמנית: הכוח הוא הזכות.
במהדורה עממית שלך היתה הגירסא כך: בעל המאה לו הדעה.
יאמרו מה שיאמרו על אלפי שנות תרבות עמים וישוב מדינות, אבל אין חולק על כך, שהנוהג שבעולם היה תמיד ריאליסטי בהחלט.
הדל הוא הנגזל, העני והאביון ידו על התחתונה, לא די שהוא מנוצח מחייבים אותו להיות נכנע ולומר “יישר־כוח” לבעלי הכוח.
בכי אלמנות ושוועת יתומים היו גם בימי קדם ענין שבסנטימנטים ושברחמנות, אבל העולם מתנהג על פי הדין ואין רחמים בדין. העולם המדיני לא כל שכן שלא הביא בחשבון אלא את צרכיו החיוניים של בעל היד החזקה.
ובכן, מה חידוש יש בבית מדרשה של המדיניות הריאליסטית? מדיניות של כוח, של שרירות־לב, של האוחז ביד? – האם זהו החידוש?
נבוכדנאצר, סנחריב, אלכסנדר הגדול וכל יתר האלכסנדרים הגדולים והקטנים, כלום מה עשו? אף הם עשו כורך כוח וזכות, חמסנות ומציאות, גזל וחוק הטבע. כל דבר שיש בו משום טובת הנאה לתקיף חותמו ההכרח האוביקטיבי. הם פסקו שלי שלי ושלך שלי ואמרו: הנה מציאות, הרי לכם חכמה עליונה של ריאליזם. כיוון שאני חזק העולם הוא שלי וכל חלוקה שאני עושה לפי מה שטוב לי היא חלוקה נכונה.
גדולה מזו: חכמת הריאליזם אינה כלל בגדר מותר האדם. שביליה כבר היו נהירין לעמי הארצות שבבעלי החיים. עם הזאבים מחונן בחושים ריאליסטיים בהחלט. חבר הלאומים של זאבים ואריות וכיוצא בהם אינם שוגים בדמיונות ואינם שוקדים על תקנתם של אידיאלים נאצלים. אצלם ההויה קובעת את התודעה. מימיהם לא נקפו אצבע להקים איזה בנין־על. ורק האדם התם, הבלתי ריאליסטי, מנסה לפעמים לצאת מתוך כלי החבלה, המכונים כוחות, גורמים, תנאים ומציאות ארורה.
אמנם, יש מקום לטעון, שכבר הגיעה השעה להכיר את המציאות כמות שהיא, שלא יהיו עוד פּתאים המאמינים בהבטחות לנצחון קל ומהיר על הרע החיצוני ועל השחיתות הפנימית, ואל יתעו עוד בצפיות־שוא לגאולה שלימה, אנושית ולאומית, שתבוא אלינו על ענני שמים או בשם המפורש של כוחות המחר.
אמונה תפלה זו אינה כלל סגולה יקרה; אין היא גם בחזקת צדקה; ואפילו כמידה של תמימות אינה ראויה להוקרה.
אולי רק מצד זה מותר להטיף לריאליזם, בחינת דע את עצמך, דע את העולם הסובב אותך, ודע כמה עוד רבה הדרך אל האושר.
כי אין אושר בלי יושר.
ואין טובת הכלל בלי עמל כל הפרטים.
כל הפרטים חייבים לעמול לשנוי צביונו של עולם ולחידוש פני המציאות. ואיך תתחדש המציאות אם לא יעמדו נגדה במערכה?
החיים החדשים יבואו על ידי אנשים חדשים. ומוטב לומר: על ידי אנשים.
לא כלים ינצחו במלחמה למען הטוב, אלא אנשים חיים. ואנשים חיים הם בעלי־רחמים. רחמנות וריאליזם תרתי דסתרי. אנשים חיים ומרחמים יעשו גם מדיניות חיה וחומלת. לא מדיניות של שלושה או עשרה גדולים, ובכלל לא מדיניות של גדולים, אף לא של עמים גדולים.
אין עמים גדולים, אלא יש תנינים ולויתנים גדולים, שבלעו לתוכם קטנים. אבל העמים הגדולים אינם מן השמים ולא הובטח להם הנצח. כל עם גדול שכזה הוא גיבוש זמני. יסודו שררה ודיכוי. על במת העולם גם העמים הגדולים באים והולכים, נוצצים ונובלים. לא כפי מידת הכוח מידת הצדק שלהם.
מעצמה פלונית שבימינו נוקטת קו מדיני ריאליסטי, רבוּתה גדולה! הרי זה מעשה ישן־נושן.
הדברים כתובים בספר תולדות האדם: הדברים כבר היו לעולמים. שר הגורלות יש לו בכל תקופה קצרה או ארוכה שוט גדול, מקל חובלים, שבט מוּסרו, מטה זעמו, בתבנית עם גדול, להכות בו את כל העמים הקטנים או לאסוף אותם כביצים עזובות. אבל סופם של המכים להיות מוּכים. היום הם על הבמה – ויש היום שארכו יובלות – ולמחר הם יורדים.
עושר והצלחה, נצחונות וכיבושים, אינם משמשים סימן־היכר ליושר ולאמת.
כן, המדיניות היתה ריאליסטית בכל הזמנים לרוע מזלם של העמים הנרדפים, הנתונים בצרה ובשביה. אבל אין להבין מה שיר המעלות הזה בפי רודפי הסיסמאות למדיניות ריאליסטית? מה הגדוּלה ומה השמחה?
“אשרי, יתום אני”?
אבל מין האדם יתום זקן הוא, מיום שנפרדו הבריות למשפחות, לשבטים, לגויים וּלמעמדות.
אלא שבכל דור קמו מוכיחים ישרים צועקי חמס על עולם־הפקר, על לית דין ולית דיין.
“ותאמרי להיות גברת לעולם” קצף ישעיהו על בת כשדים.
בזכרון הדורות שמור ואינו שמור רהב הגויים העריצים הבוטחים בכוחם. כל כוחות המחר מלשעבר נהפכו לצללי־תמול.
דורשי צדק לא הרכינו ראשם בפני המצוקים של המציאות, בפני גבורי הממשות. ומה התפעלות־עגלים כעת בפי אישים מכל הזרמים למדיניות הריאליסטית של מעצמה אלמונית?
מזמור שיר ולא קינה? אנחה של ניחוּתא ולא צעקה גדולה ומרה?
איזה שפע של פקחות ריאליסטית ומעשיוּת נבונה שוטף עלינו. שפע מדאיג.
י“ג טבת תש”ה.