לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: תשי"ב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ליגה למלחמה באנטישמיות בישראל    🔗

פעמים רעיונות נכונים נולדים דרך אגב, בשיחה פשוטה. ככה צמח במסיבה מקרית של כמה אנשים הרעיון המופלא, שהוצאתו לפועל היא, לפי דעתי, דבר בעתו, והוא, לייסד בישראל מעין מכון למלחמה באנטישמיות יהודית המתפשטת והולכת במדינתנו.

השתלשלות הרעיון היתה בערך כך. אחד מן המסובים קבל על מיעוט אהבת־ישראל בישראל.

אמר השני: מוחל אני לך על האהבה. למה לי אהבה? לנצרות יש זכיון על האהבה. היהדות לא עשתה ענין זה לא דגל להתנוסס ולא קרדום לחפור בו, לא יסוד מוסד ולא קישוט ועטרה. אמרה פעם: ואהבת לרעך כמוך. מספּיק. ולא הוסיפה לנדנד על הלב. אין כופין אהבה. יחס לבבי שבעל כרחך ערכו כקליפת השום. אגיד לכם את האמת: לעולם חשודים עלי אלה הרוכבים על אהבת־ישראל ועושים אותה מעין מקצוע לעצמם. מומחים לאהבת־ישראל, הנעשית בקבלנות, אני בורח מהם ת"ק פרסה. ובכן, מוחל אהבה. על מה אני קובל? על שנאת ישראל המצויה כאן בישוב ישראל זה במידה גדושה, לפי דעתי. איני תובע אהבה. אני תופס את המיעוט, שלפחות אל ישנאוני.

אמר השלישי: רבותי, ואני זאת אגיד לכם. איני קובל כלל על השנאה. אדרבא, ולואי שתהיה לפחות השנאה מצויה בינינו. יש שנאה מבריאה. יש שנאה שהיא בגדר סם של חיסון כנגד הרכרוּכיות, העצלנות והרשלנות, המעילה והפשיעה. פּעמים מותר לשנוא ופעמים מצוה לשנוא פועלי־און ואנשי־בליעל. השנאה היא הצל של שמש אהבה. במקום שאין צל אף שמש אין. מי שאין לו כוח השנאה אף אהבה אין בו. ואלא מה? לא לשנוא את הסיטרא אחרא, לא לפרסם את החנפים, לא לגעור בשטן המסית ומקטרג? השנאה היא השאור שבעיסת האהבה. על שום שאוהבים את הטוב שונאים את הרע. אין אני מחדש כאן. הדברים ידועים. מן הפושרים אין נולד כלום. הרתיחה היא כוח היוצר. אך יש דבר קשה מן השנאה, עליו אני קובל. והוא יחס הזלזול והעדר הנימוס שבין אדם לחברו ובין אדם לחברה, למדינה. צרה היא שכאן בישראל אדם לאדם אינו כלל זאב, אלא שלג של אשתקד, אסקופה הנדרסת, יצור בטל מלכתחילה, מין גולם שבקושי אומרים לו “שלום” ואם דורכים על רגלו אין מבקשים ממנו סליחה. הפקיד אינו רואה אותך כלל, כאילו עיני־זכוכית לו; הנהג מגלגלך מעל כבש האוטובוס, כאילו אתה חפץ שאין בו רוח חיים. מה אתם לוטשים עלי מבטים? סבורים אתם שאני מגזים. נניח. מלחתי מקצת. אבל יש בדברים יותר יותר משמינית אמת. אף ההגזמה מעידה על הגרעין והתוך. לא מתוך נחת מגזימים הבריות על מידת הרע, אלא משום שיש רע והוא מכאיב ומעליב. אני מסכם: עיקרו של דבר לא מה שאין אוהבים אותי או ששונאים אותי דווקא. לא איכפת לי מה שבלב פּלוני עלי; אני תובע נימוס מעט, קצת מאור־פּנים, קורטוב סבר פנים יפות. בלי זה אין חיים לא לפרט ולא לכלל.

אמר הרביעי: ואני, רבותי, אין דעתי עולה בד בבד עם דעת החבר שקדמתני, הנני מחולק עמו במקצת. לי דווקא איכפת מה שבלב חברי עלי. רחמנא ליבא בעי. פשיטא שאין לי נחת מן השנאה אפילו היא פוריה. מוכן אני לוותר על קצת פוריות, ובלבד שתהיה מידת האהבה מכרעת בחיינו, אבל הייתי משלים עם השנאה אילו ידעתי לפחות שזו נובעת מתוכנו. דבר הנובע מתוך האדם יש לו שיעורים וגבולות טבעיים. צרה היא שאני חושש, כי שנאה זו, שאנו שטופים בה, אינה כלל ממקורנו. היא פשוט חיקוי והתבטלות לגויים. כיוון ששם בתפוצות פזורינו היינו מורגלים בשנאת־עולם לעם־עולם וכל יהודי באשר הוא ובכל מעמד שהוא היה מורגל לחוש על גבו דקירות מבטים זרים, דקירות סכינים או עקיצות של סיכות ומחטים, נמצאו במדינת ישראל חוגים של יהודים שהתנדבו לעשות כאן את מלאכת הגוי שם, כדי שלא נשכח חלילה מחמת רוב טובה וקוממיות, שאנחנו מצוּוים ועומדים להיות דקורים ושנשמת יהודי חייבת להיות עשויה חורים ככברה. חושש אני מפני השנאה, שהיא כל עיקרה זכר לגוי, שאין בה הרבה מן החוש, כי אם עיקרה משימה, שמא תעבור כל מידה. והיא באמת עוברת. מוצא אני רבים שאינם מחמיצים שום הזדמנות של שעת הדחק ומקום הדחק, של התקהלות והצטופפות, ללטוש על השכן או על בן הלויה עיני גזלן, להטיח כנגדו דיבור של גידוף והשמצה, לבזות את העם הזה והמדינה הזאת והממשלה והכל באשר לכל.

אמר החמישי: ואני מוכן לקבל עלי שתין פולסין של שנאה וגידופים והשמצה, ובלבד שיריבי או שונאי, מגדפי ומשמיצי, ידע מי אני ומה מעשי, יכיר את עברי ואת מוצאי, יתענין בי במידה כל שהיא. צרה היא, רואה אני כאן שרבים מבני הנוער בתכלית הפשטות אינם רוצים להכירני, הם מתעלמים ממני, כשם שהם מבטלים לגמרי־לגמרי את ישראל סבא, כלומר, את כל תולדות ישראל. אין ביזוי גדול מן הביטול הזה. אומר אני: מוטב ישנאוני, יחרפוני, יחרקו עלי שן, ואל יתכחשו לי. יתענינו בי. יחקרו את מהותי; יתהו על קנקני. אך מה שם ניתן לבוּרוּת זו, לעמהארצות זו, לתיאבון ולהכעיס, המתפשטת והולכת, בקרב בני הנעורים, לגבי כל דבר שריח של יהדות נודף הימנו. הריח, הריח. הכל מתחיל משנאת הריח. המנוולים שבגויים היו תמיד שם טוענים, שאינם יכולים לעמוד בדלת אמותיו של היהודי מחמת ריחו. ושוב רואים אנו יהודים בארץ ישראל, שכל מה שחותם יהודי טבוע עליו פוגע בחוש־ריחם האיסתניסי. תפילה יהודית, מנהג יהודי, שבת יהודית, חן יהודי, צלם יהודי, לבוש יהודי, מראה־מקום מתוך ספר יהודי, צרה יהודית, תקוה יהודית, קוממיות יהודית, כל מה שבשם יהודי מכונה מוקצה בעיניהם מחמת שמרנוּת או קרתנות, מחמת בדלנות או בטלנות. הם להוטים אחרי זמירות כל הגויים, לבם מתכווץ מצער מתוך שמועה רעה שאי־שם נפגע כושי או הודי, הם מלכתחילה מתפעלים מכל זמורת־זר, מרחמים כל החלכאים והנדכאים, אך אינם סובלים התיחדות בנושא יהודי. ניגון יהודי פסול; ג’אז מנוון – מלא חן. אי הידיעה בענין היהודי, במהוּת מיוחדת זו של ישראל, שעתידה להתקיים ביחוּדה לדורי־דורות או שתעבור ותיבטל חלילה מן העולם, אי הידיעה שבמזיד סורה רע, רע מאד. הרי מצויים בינינו יהודים שהם בחזקת עם־הארץ דאוריתיא ודרבנן בטיבו של היהודי וממילא הם מוכנים ומזומנים לקלוט כל דיבה ועלילת־שוא על עמם, על אבותיהם ואמותיהם, על תורתם ומהותם, על עצמם. יצויין לדראון, שהיו יהודים שהפיצו עלילת־דם על עמם. אך דראון גדול מזה מציאותם של יהודים, המאמינים מתוך בורות בכל העלילות הנבזות, שטופלים על עמם. ודראון שחור שבשחורים הוא זה שיהודים בורים כאלה יושבים כאן בציון.

אמר הששי: רבותי, מוצא אני דברים של טעם בפי כל אחד ואחד מכם. אך בין שאנו נפגעים ממיעוט אהבה בין משנאה מרובה או מביטול גומלין, אנו לוקים מכל מקום מקטנות המוחין, ממיעוט ידיעת עצמנו ומצמצום הסברת מהותנו. נרפים אנו, נרפים. הננו מתרשלים ללמוד דעת ישראל וללמד אותה. כלפי חוץ שוקדים אנו הרבה לרחוץ בנקיון כפנו, להסיר מעלינו אשמות ועלילות, להודיע לעמים ולשרים את יפינו, להפיץ ידיעות נכונות על הויות עולמנו. אמנם, שקידה זו יוצאת על הרוב לבטלה, שאין ללמד את הרחוקים. ובכל אופן מה טעם ללמד את הרחוקים דעת יסודותינו ומנהגינו, תורתנו וחקותינו, אם אין אנו מקיימים קודם כלל “ושננת לבניך”, ואין אנו פוקחים עיני הקרובים להכיר את עמם, את עצמם, את מורשת אבותיהם. דור “האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר” הוא גם “את בנו לא ידע” ואת עצמו לא יבין. דור כזה עלול לקשור לראשו זר קוצים של חטאים ופשעים, שאינם כלל בו. זהו בערך מעמד הדברים בישראל.

אמר השביעי: יסולח לי שאני נכנס לתוך דבר החבר, שלא כילה עדיין, כמדומה, את משאו. אשר לי רואה אני צורך דחוף לעורר כאן בישראל תנועה לשם בינה ביהודי, אף להקים מכון למלחמה באנטישמיות יהודית, פשוטה כמשמעה. מלחמה בשלום, מלחמה על ידי הסברה. נאמר כך: רשת של בתי אולפנא ללמד טבע, אופי, חוק, מנהג, חסד, דין, ביהדות. כן, יהדות. כן, חכמת־ישראל. כן, תערוכות בדוגמאות ובמספרים למידות ישראל בהווה ובעבר. כדי שיהודי יקיים דע את עצמך. כדי שלא נגדל דורות של בורים ועמי ארצות בתורת ישראל. ואולי לייחד יום בשנה להסברה, שתכליתה להסיר בו מקרבנו את דברי הפּסלנות והביזוי כלפינו, שהבאנו עמנו מן הנכר. ואני קמתי ואמרתי: מוכן אני, רבותי, לתרום את חלקי למשימה נכבדה זו בהבאת הענין לתשומת לב הקהל.

כ“ד באב תשי”ב.


 

הנאמנות הכפולה או ההגיון החצוי    🔗

כמה מידות בחידודין, המכונים פרדוכסים בלעז. א. אדם מחדד לתיאבון תמוהות להפליא את השומע. אין כלל בדעתו לשבר את האוזן, אלא לסבכה ולבלבלה, להודיע לאחרים את כוחו וגבורתו לעקור הרים בסברה. ב. משים אור לחושך וחושך לאור על מנת להכעיס את בעל הבית ולהמם את שומרי החומות. ג. פלוני מתחכם בדיבורו מתך נטיה לשחוק ולקלות־ראש. ד. מדבר במתכוון על דרך ההפלגה ומרחיק מן השכל כדי לחקוק את האמור בתוך הזכרון ולהתגנב במופלא שבו לתוך הלב. מכל מקום הוא נוקט לשון גוזמה בכונה להועיל ולתקן. אך יש נראים כבעלי־חידודים על שום פשטנותם היתירה דווקא. הללו מביעים לפי תומם דברים, שאינם הולמים את ההסכמה הכללית במקום זה ובשעה זו, ונראים על ידי כך כאילו חומדים להם לצון ומתבדחים על חשבון הבריות. מבחינה זו אפשר לומר, שיש פרדוכסים, הנובעים כל עיקרם מאי ההתאמה שבין האדם לסביבתו. אכר, למשל, בכפרו ובחברת אנשי־שלומו כל מה שהוא אומר נאה לו ונאה לשכל הקבוצי המקובל במקומו. כיוון שבא לכרך מיד הוא נראה מן המתמיהים; כל דיבור היוצא מפיו עשוי להיות בחזקת מדרש־פליאה. וכך יש שאדם קונה לו מוניטון של בעל איפכא מסתברא רק משום שנתקע דרך מקרה לשעה שאינה שעתו, או שנתעה למקום שאינו הולמו.

בעל־חידודין לתיאבון היה אוסקר ויילד, אם כי אין להניח כלל, שאף בתקופת המשובה שלו לא היה בו ניצוץ של רצון לתיקון. נדנוד של להכעיס היה בברנרד שאו; מקצת לניחותה ולבדיחותה והרבה מתוך רצון להשפיע מוצאים אנו בניסוחים המשעשעים של היינה. דוד פרישמאן עתים עוקץ מתוך הנאה ועתים לשם שמים. רבים מצויים אצל הגרוטסקה משום נימוקים, שכוונה טובה וגנדרנות רעה משמשות בהם בערבוביה. הרבה מידות וסוגים בחידודין. ובכן, כשאמרנו שפלוני הוא שיננא וחכם החידודין לא אמרנו עדיין כלום עד שלא הגדרנו כראוי שורש חידודיו, סוגם ומגמתם. אף מגידי־מישרים ישרי־לב לא מנעו עצמם מן החידוד וההפלגה לשם דגש חזק. ואפילו אדוקים ויראי־שמים עשו את הבדיחה תבלין להם. ובכן, תנאי להבנה באומנות הפרדוכסים הבדלה בין סוגיהם. אין לערבב. אך רבים מערבבים וקושרים עטרת שיננא לתיאבון או להכעיס לאנשים המסיחים לבריות ממה שבלבם ובתכלית הפשטות, אלא שפשטות זו נראית אותה שעה ובמקום זה מעין התחכמות וגנדרנות לשנות מן המקובל כדי להיראות חריף וממולח. וי לאלה שמעצם טבעם ומהות מחשבתם שונים מאחרים ונראים משום כן כבעלי־העויות ועושי־להטים. אין פרדוכס גדול מזה, שאחרים חושדים אותם בתאוה לפרדוכסים, לפי שהם שלמים עם עצמם בהגיונם הם נידונים כמחוסרי נאמנות לשכל הקיבוצי.

כמה מידות וסוגים גם בסתירה. יש סותר את עצמו מתוך מיעוט ישוב הדעת, או משום ריבוי קלות הראש, לפי שהוא שכחן לגבי נימוקיו או פזיז בעקרונותיו. אחרים אינם גורסים כלל דעות מוצקות אלא השקפות מרפרפות, לפי צורך השעה והמקום והפניות האישיות. יש כופרים בעיקר הקו. אינם נוטים להשתעבד לשום קו, אף לא לקו השכל הישר. קל וחומר שאינם מוכנים לקבל על עצמם עול של סייג וגדר. הם אינם בתורה, לא שבכתב ולא שבעל פה. היצר הוא כל האדם, לפי דעתם. אדם־יצר עשוי להיות יצור־מפלצת או מעין רוח־רפאים, ברנש של מיניה וביה, המדבר ופועל על־פי ההשראה בת־הרגע, אין בו לא חוט השדרה של הדורות ולא חוט השדרה של האני שלו; אפילו בתחומי עולמו הקטן אינו נאחז בחוט המסורה. והרי שום ישוב אינו יכול לסבול בשר־ודם אנושי כזה, שאינו בעול הנאמנות למחשבתו, ומילא אינו בעול דרך ארץ. הוא כופר בעיקר הבורא והנברא כאחד. המלה אחריות מחוקה ממלונו האישי. עד כאן בסתירות, שמקורן בסיכום הכולל מיעוט האחריות. אבל יש סתירות הנובעות דווקא מרגש־אחריות מפותח למעלה מן המידה, אף מתוך כוח החושב והמחשב והמסתכל והמבחין רב מדאי. הכושר להבדיל גווני־גוונים דקים ביותר מביא את האדם להפריד אפילו בין שני ענינים הדומים לגמרי זה לזה, לפי השגת הרבים, לדבר ואף לפעול תמיד בהסתיגויות, שלא להכשל חלילה באי־נאמנות לטבע הדק והנבדל. הבחנתיות יתירה מחייבת מתן הדברים לשיעורים, עד שאין עוד כל אפשרות להביע דיבור פשוט, ברור ופסוק. שוב אין אמת שלימה אלא אמת לחצאין, לשליש ולרביע. באין קו מפורש וחוק כולל נעשה האדם הססן וספקן. סופו שהוא נתפס לסתירות בין תוך כדי דיבור, בין בו בדיבור עצמו. על כרחו הוא מסתכל תחילה הרבה בתוך עולמו הפנימי עד שהוא בא לחרוץ משפט על מראות־חוץ ושוקל הרבה בדעתו לפני שהוא מבחין היטב בגוונים הדקים להכריע לכאן או לכאן. אך להכריע קשה לפי שהספקן אנין־הדעת רואה לפניו את שני הכתובים המכחישים זה את זה, וכל זמן שבעלי הדין עומדים לפניו יכול הוא לצדד בזכות שניהם לפי איזה גוון דק, שאינו נתון כלל להגדרה, אלא מסור לחוש מיוחד שאין רבים מחוננים בו. אנשי שני הכתובים, הרואים לעולם את שני צדי המטבע, או רואים כל צד בזה אחרי זה, מחושדים דרך הטבע בהפכפכנות ומוחזקים כתוקעים עצמם בין הסתירה לתיאבון. אפילו הם שוגגים הרי שגגה חוזרת ונשנית עולה כמעט זדון. מכל מקום אין לתלות באנשי שני הכתובים חוסר נאמנות לרעיון. אדרבה, יש בהם נאמנות כפולה למין רעיון כפול. או שהם קטני־אמנה מתוך נאמנות יתירה לגוון הדק.

הנאמנות הכפולה, המסבכת את האדם בסתירות, אינה קשורה דווקא בגדלות המוחין. יש שהיא נובעת מתוך מוחין דקטנות או מתוך איזה ליקוי בכוח החושב, הנוטל את הכושר להגות מחשבה בשלימותה. הכל הוגים דעות, אבל על הרוב הוגים רק חלקי־דעות, או שהוגים את הדעה באופן אטי משלב אל שלב, ללא יכולת ואף ללא כוונה להקיף איזה ענין בכללותו ובבת־אחת. ההליכה בשלביו של רעיון עשויה להשכיח כל שלב קודם בשלב הבא אחריו. רבים סולדים במיוחד מן השלב האחרון, נקודת ההכרע, שבה בלבדה יוצא הרעיון מן ההיולי אל הממשי ומתלבש בנוסחה גמורה ופסוקה. ונמצא שלעולם אין בידם אלא ההיולי. לכל היותר יש בידם שני חצאים של רעיון. אין תימה שפעמים הם נאחזים בקצה מזה ופעמים בקצה מזה. מכאן רק כחוט השערה לאחיזת החבל בשני ראשיו, או לקיום שני הפכים בנושא אחד. וכך הם נתקעים שלא מדעת ושלא מרצון לתוך הסתירה, שהתואר גורלית הולם אותה והיא נתונה בתחום הטראגי. היושר מחייב להיזהר מפגיעה בכבודם של בעלי־סתירה אלה ולבלי לחשדם במה שאין בהם. אין הם סותרנים לתיאבון, קל וחומר לא להכעיס. הם חולי־סתירה. לעולם צריך להבדיל בין סתירות שנתפסים להן בגזירת הגורל כביכול, מתוך הגיון מחולק, לסתירות שתופסים אותן ובוחרים בהן מתוך קלות־ראש או מחמת רשלנות והזנחה. סתירה ממקור ההגיון המחולק שכיחה ביותר.

הסתירה הגורלית, המהווה בעיה חמורה בתורת הנפש, כשמה כן היא: היא חורצת עתים גורלו של אדם, אף רישומה ניכר בגורלם של מפלגות ועמים, אמונות ודתות. הנצרות, למשל, הזרועה כלאים אהבה וקנאות, דרשת ההר וחושנות שפלה, התרפקות על שילוש שהוא אחד, היא דוגמה מובהקת להויה בת־הפכים, הנושאת בחובה את סתירתה לאורך זמנים. אף המהופך מלגו יש וזוכה הוא לחיים ארוכים, אלא שאין אלו חיים של שפע טוב, של שלום ואמת, אף לא של כבוד. מכל מקום אלוּ הם חיים של לחצאין, של שני הפכים בנושא אחד, אפשר לחיות בכל התנאים, אפשר לחיות באלכסון ובקפנדריות, אפשר לחיות אחד בפה ואחד בלב, אחד להלכה ואחד למעשה, היינו מחצה לכאן ומחצה לכאן. בדומה לאותו כהן־דת המטיף לאמונה תמימה מעל הדוכן ולשלטון השכל במחיצת החקירה. אפשר שהוא באמת ובתמים מניח שתי תפלין, של מאמין־תם ושל מין ואפיקורס, שני גויים בבטנו, שתי נשמות בקרבו, ואין מלכות אחת נכוית מחברתה. ברם, שתי רשויות ברוח אינן עושות את האדם לבעל שתי דעות, אלא לבעל שני חצאים של שתי דעות, לבעל שני הפכים בנושא אחד, לבעל הגיון למחצה, כי הגיון יש רק אחד ונשמה יתירה רק אחת ושאר־רוח רק במספר יחיד וכוח הפועל לאמתו רק מכיוון מסוים יכול לעשות את דרכו.

עתים אין בעל הסתירה הגורלית חש כלל שלבו קרוע ומורתח והגיונו מפולג ורוחו עשויה קטעים. אתה אומר לו שאין הוא נאה מקיים מה שהוא נאה דורש, שמעשיו סותרים את דיבוריו, וכן להיפך, שדיבורו של היום סותר את שיחו של אתמול, שסופו של פסוקו סותר את תחילתו, שהוא אוחז בבת אחת בשני הפכים, אך הוא המתלבט ברשת הסתירות לוטש עליך מבט של תמהון. אין הוא שומע לך כלל, או ששומע ואינו מבין מה אתה סח. הוא וסתירה? הוא ניצוד לתוך הרשת? אדרבה, רשת זו היא מקום־חיותו, טובה היא לפניו כמרחביה, תמצא לומר: משקר בר־נש! לאו דווקא, ואם כן אפשר שאינו מזיד אלא שוגג. ובלבד שנרחיב את מושג השוגג ונכלול לתוכו מלבד היסח הדעת גם את היסח הידיעה או את הידיעה המקוטעת והמרוסקת, ואין צריך לומר את הידיעה למחצה, קל וחומר ידיעת הענין לכל שלביו להוציא את האחרון, הצר צורה להיולי והמשמש כוח הדוחף להכרעה. רבים רוכשים להם הרבה קטעי־ידיעות מתוך ההנחה המוטעית שכדאי לדעת מעט מדאי על הרבה מדאי. ואולי קיים פחד מפני המלא, כדרך שיש פחד מפני הריקן. אין רוצים כלל בהגיון מלא, אין מחבבים את החוליה האחרונה של השלשלת המחשבתית, שבה מתחולל הקרב האחרון בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, אין יורדים לסוף פסוק. כלל גדול הוא: על הרוב בני־אדם תמימי־דעים ברישות; הפלוגתות מתחילות מן הסיפות. אך אם מתחמקים ככל האפשר מן הסיפא אפשר ממילא לעבוד לשני אדונים, ליתן למשכן וגם לעגל, להרכיב מין בשאינו מינו ולהצהיר חגיגית על נאמנות כפולה.

כל מקום שאנו מוצאים מחלוקת הפוסקים או ערבוב הפסוקים במוחו של איש אחד אנו נוטים לפרש שניות זו בשקר מדעת או בצביעות שבאופי. לאמתו של דבר, אין זה חוק ולא יעבור שהצביעות היא עילה לסתירה, פעמים הסתירה היא עילה לצביעות. כל עיקרה מיעוט אומץ הלב או מיעוט אומץ ההגיון לירד לתוך עמקו של רעיון, להגיע עד שלבו האחרון, לתפוס את המסקנות הנובעות מתוכו. מסתבכים בסתירה לפי שמשתבשים בהגיון; תחילה טועה השכל ולאחר כך תועה הלב. העובדים לשני אדונים מלכתחילה בוודאי אינם מתכוונים כלל לכך. מוצא אתה רבים עובדים לאלהים ולשטן, המאמינים בתום לבם, שערמתם תעמוד להם לרמות את השטן ולכוף עליו שליחות של עבודת הבורא, כדרך שרבים טורחים לעשות את מלאכת היצר הטוב בכוח היצר הרע. הללו בטוחים בכוחם לפעול בתוך הסתירה, יריביהם הבאים עליהם בטענת הסתירה נראים בעיניהם כסתם־מקשנים וטרדנים, הרי מפי הסתירה הם חיים ופועלים ובה מקור־כוחם.

אם נמשיל את המוח לחדר מואר נאמר כך, שיש מוחות זרועים אור גדול מן הקצה אל הקצה, אין בהם כלל פינות־אופל ונקודות עמומות, מנורת המאור שלהם דולקת על כל קניה; וכנגדם מוחות מבליחים עמומות, כי מנורת שכלם אינה דולקת לעולם בכל קניה. ולפיכך גדולה בהם האפלוליות ומרובות הסתומות. כל ענין ניתן להם בסתום שבו יותר מאשר במפורש. ברם, פליאה היא שאף הרמב“ם, שפינוזה ורבי־דעה אחרים שכיוצא בהם, שבמוחותיהם דלקו נברשות גדולות, נשתבשו בסתירות קשות עד כדי אחיזת החבל בשני ראשיו. הרמב”ם, שהושיב את השכל על כסא־הכבוד עד שפסל את כל מי שאינוֹ במעלת פילוסוף לחלק לעולם הבא, הוא שקבע הלכה, שכל מי שאינו מודה בי"ג עיקרים, היינו שאינו מאמין במה שלמעלה מן השכל, חייב כרת. שפינוזה, שעשה את השלוה עטרה לכל, כיוון שתקע את עצמו לתוך המסכת המדינית נתערבבה עליו צלילות־רוחו ונתמלא פניות כרימון. הגיעו הדברים לידי כך שיש אומרים, שכל הגדול מחברו שיבושיו קשים וסתירותיו מרובות ממנו. מכל מקום רואים אנו שאף המוח הבהיר והמואר ביותר אינו תריס מפני הסתירה. או שאין כלל בכוח החושב אור בלי חושך, כשם שאין הטבע מסכת שכולה אורה. אם אין היצר כל האדם אין גם התבונה חזות־הכל באדם. היצרים רועים בחושך. הטבע האונשי מגולל מפעם לפעם אור מפני חושך ומגיף את התריסים על המוח שיהיה לילה. ואין חכם בלילה. ושוב אין לנו מפלט מן הסברה, שאפילו חכמים אינם ניצלים מענשה של הסתירה. אדרבה, יש להיזהר מפני החכמים, שעקיצתם עקיצת נחש והם מאורגים ומשוזרים פיתולי־סתירות כפיתולי הנחש. התורה מרתיחה אותם ומתוך הריתחה מבעבעים ועולים יצרים רעים. היצר הרע הוא אבי הפניה; הפניה אם הסתירה; ויתכן שהסתירה מקור החכמה.

צא וראה, כל מקום שיש אמונה כפולה ופולחן שני אדונים שם על הרוב יד חכם באמצע. אין בלבול המוחות וערבוב התחומים, שלא באו עליהם הסכם החכם והכשר הרב. החכם מהו אומר? הוא אומר: הבה נתחכמה! שוב הכתוב מדבר באני חכמה שכנתי ערמה ושוב אנו עומדם ותוהים על אמונה תמימה זו, שאפשר להערים על השטן ולרתמו לעגלת הטוב. אך האמת היא שבכל שותפות עם השטן הוא נמצא נשכר, כי אם לערמה אין כמוהו. אלוהים צופה ומצפה לאדם; השטן דוחק עליו. דבר אלהים יורד ללב בגלוי ובמפורש; אך השטן שם לעצמו הסתר־פנים, מהפך את קולו ומשנה מרגע לרגע את טעמו, לפי כל משב־רוח והתעוררות־רצון. גדולה מזו, אף השטן מדבר כל עיקרו בשם אלהים. וזו היא תחבולה בדוקה של השטן להוכיח לאדם, שאין כלל שטן, אלא הכל בא בשם ה' ומפי הגבורה. לפיכך כל הבא לרמות את השטן נמצא מרומה כפלי־כפליים וכל הרוצה לעשות את היצר הרע כלי־שרת ליצרו הטוב, סופו שאין בידו אלא כלי, המשתלט עליו. היצר הטוב פועל באור, אך היצר הרע כדבר באופל יהלך. רצונך להסתייע בערמה מסבכך בסתירה לאלתר. על ידי הערמה אתה מקטין ממילא את השטח המואר ומגביר כוחם של היצרים האפלים. וכבר נעשית פרקליט לשטן. אך השטן אינו זקוק לפרקליטים אלא כל זמן שהאור והחושך שקולים. כל טפח חשכות שמתווסף לו מגביר את שלטונו, ובמידה שהוא נעשה אלוף הצללים. טבע השטן להפוך את כל פרקליטיו מלשעבר לצללים. אין הוא סובל במחיצתו קיומם של ברואים חיים בעלי־תבונה. הוא עויין כל מי שמקורו אור והוא נפרע מכל אלו שנתפתו לו על שום עברם האורי. וכך הוא סדר פעולתו של השטן: תחילה מסית, לאחר כך מקטרג, לבסוף מעניש. נאמר כך: הוא עושה את האדם שמש, את השמש הוא מגלגל לכלי, ומן הכלי הוא שותה רק פעם אחת. מיד הוא שוברו ונוטל לו כלי אחר. השטן אין לו בעולמו אלא שבירה, שבירת כליו בזה אחר זה.

בהגיון למחצה מתיישבות הרבה פליאות שבמלחמת האמונות והדעות בזמן הזה. מוצא אתה אנשים רבים, שמוח בקדקדם ויושר בלבם, השומרים לכאורה אמונים לדימוקרטיה ורוממות החופש בגרונם, ובכל זאת נפשם אינה סולדת מן “הטיהורים” ו“החיסולים” ומכל הגזירות הקשות, שפגיעתם רעה בחופש האדם ובזכות האזרח, שם מעבר ל“מסך הברזל”. אדרבה, הם אומרים “יישר־כוח” לכל מעשי הרודן ותחבולותיו. הם שלומי אמוני החופש ושלומי אמוני המשטר הרודני בנשימה אחת ואינם רואים, כנראה, כל סתירה בדבר. תמצא לומר, אין זו אלא צביעות ואחיזת־עינים. ולא היא. יש כאן גם גמגום שבלב ואונאה עצמית. גדולה מזו, יש כאן חסידות שוטה ואמונה באליל עד הסוף, אף ידיעה חלקית והגיון למחצה בלבד. תבוא עליהם בטענה: “היתכן? היכן שם חופש הדיבור, זכות הבקורת ואהבת הצדק? מה מקום שם לשויון, אם האזרח מסור בידי הבלש ועריצים מושלים בכיפה? והרי שמענו מפי עדי־ראיה מעשים נוראים שמתחוללים שם מעבר למסך הברזל”. על כך יש להם תשובה או שני חצאי תשובות: המעשים הם להד"ם. כל הסיפורים הללו הם דיבה והשמצה. שנית – וזו נאמרת בחצי־פה – המעשים אינם אלא הוראת־שעה וביסודם מונחת השאיפה הנשגבה לבנין היכל האושר הכללי. המשטר הצודק לעתיד לבוא מכפר על כל השגגות והזדונות של לאלתר. אמנם, השכל מחייב, שכל הוראת שעה לרצח ושפיכות־דמים היא קללה לדורות. אלא שכך אומר השכל השלם, שאינו ממידתם של בעלי ההגיון למחצה. בין כך וכך הם נתקעים לתוך סתירה, והם מתעלמים הימנה ככל שהיא מובהקת ומנקרת־עינים יותר. סופם שהם עונים אמן על כל עיוות משפט ועיקול זכות שם, ותוך כדי דיבור הם משתפכים בדברי חירוף וגידוף, שמקורם זעם צודק, על פגיעה כל שהיא בחופש האזרח ועל כל פגימה קלה בחוקה הדימוקרטית כאן. הם טובלים בים של תביעות כאן ושרץ ההסכמה לכל עיוות הדין שם; הם טובלים בים של מחלוקת עם בני ארצם ומולדתם ובידם יונת השלום בעולם כולו. איפה ואיפה? דו־פרצופיות? דימגוגיה? שני מיני מוסר? יתכן. אבל קרוב לשער, שיש כאן גם שני סוגי הגיון. המוח בקדקדם של אנשים אלו הוא חציו מואר וחציו שרוי בחושך־מצרים. התואר חציו עבד וחציו בן־חורין אינו כלל מושג יוצא־דופן. הרבה חצאים יש. יש חציו חכם וחציו שוטה, חציו צדיק וחציו רשע, חציו גלוי־לב וחציו נצור־לב. וכל זה בא מתוך כך שפעמים אדם חציו מואר וחציו עוטה חושך. לפיכך יתכן עובד אלוהים, הכורע ומשתחוה גם לשטן, לוחם לשויון, הנותן יד לגבר אלים ועריץ, דוגל בעקרונות השויון, המקבל עליו באהבה וברצון מלכות הרודן. בעל הגיון למחצה יכול להיות ישר רק למחצה.

אף השכל מחייב שחכמים ונבונים קשה להם מן ההדיוטות להימלט מן הסתירות. מי שמוחו בהיר, זרוע אור חזק, לבן כשלג, לוקה בסנוורים מחמת עצמת הבוהק והלובן. סנוורים של החכמה אין אופל כאָפלם. באמת אמרו: מי עיור כעבד ה'. החכם רואה את הנולד, ולא רק את הנולד האחד, כי אם גם אם הנולדות הרבים, הוא מקיף בשכלו את כל התולדות והאפשרויות המקופלות בתוך כל ענין ומקרה. במוחו מתחולל קרב בין האפשרויות הרבות. אין זה מן הנמנע, אולי הכרח הוא, שבשדה־קטל זה תפול האמת חללה. האמת אחת היא וצרותיה מרובות הן. על הרוב יוצאת האחת וידיה על ראשה. המעשים מתחוללים לא לפי הוראת החכמים. החיים סותרים את החכמה, המפרפרת לעולם ברשת הסתירות.

תינח חכמים,השרוים על הרוב הרחק מדרך המלך של המאורעות הגדולים ואינם חשים כל־כך בדחקה של הסתירה. אך מנהיגי העדה, הנתונים תמיד בעצם המערכה אינם יכולים להשכין את הסתירה מתוך תודעתם. חוששים הם, שהסתירה הסותרת את עצמה, עלולה לשמש כוח סותר ומהרס בחיים, על כרחם הם משפשפים את הסתירה ומטשטשים אותה. בזכות הטשטוש הם נושמים לרווחה, מבלי לגרום הרבה פחיתות הכבוד. אלא שאפני הטשטוש שונים ומרובים הם. יש טשטוש של האפלה ויש של שמד והמרה. אדם ממיר לאט־לאט את רוחו, משנה את טעמו וכופף את עקרונותיו לצד הדרוש, ובלבד להיפטר מן הסתירה ולהגיע לשלום־בית בנפש. פשיטא שאין יוצאים לשמד פתאום על רגל אחת ואין יורדים לטבילה במים של דת חדשה בקול גדול וברעש של תכונה. בורחים אל השמד; הולכים למקום שאין מכירים ומחליפים את הלבוש ואת המצנפת, פורטים את הדינר בצנעה. יש סוחבים אחריהם את הסתירה לתוך ההמרה גופה. כביכול עושים בסתירה שמד גם כן, כדרך שעשו השבתאים, ובמידה ידועה גם הפרנקיסטים, בשעתם, שנכנסו בברית החדשה לשם כבוד מלכותו של אלהי אברהם יצחק ויעקב.

וכשם שיש מומרי־דת אטיים ומוצנעים, כך יש מומרי־מעמד, מומרי־מולדת ומומרי־לשון, המתקרבים בהדרגה ובסתר אל קצהו השני של החבל. שמד של לשון הוא לאו דווקא המרת שפת־אם בשפת עם לועז, אפשר לעשות גם את שפת האם מומרית ופלסתרית על ידי שמוציאים את המלים מידי פשטן להיפוכן ממש, כדרך שנהגו, למשל, במלים דמוקרטיה, שלטון העם, שאינן אלא כיבוש הרבים לשלטונם של המעטים ובבקורת עצמית, שנתגלגלה לפיקוח על הנשמות מבחוץ. לכאורה אין בכוח השכל לאשר עיבור־תוכן זה. אך כל המרה אינה שינוי־לבוש בלבד, אלא גם הפיכת הנשמה לצד הבּטנה שלה. ולפי שההגיון מתנגד תמיד לשמד אין אדם נעשה מומר בבת־אחת, אלא מתגנב ויוצא לשמד, שוהה ותוהה הרבה, עושה העויות ונפתל בסתירות, עד שבא לכלל מעשה. הוא פועל הרבה בהסואה ובהסחה. לאחר כך מתחייב גם השכל לעשות הגהות ותיקונים במערכה בכוח פרשנות מיוחדת.

דוגמה בולטת ביותר לניתוח פלסטי בצורת לשון ובתכניה ממקור ההגיון למחצה, שסופו שמד גמור, היא אותה הצהרה שיצאה על “מולדת שניה”, שענינה אינו נתפס כלל בשכל. כוונת ההצהרה לאמתה היא המרת מולדת אחת בשניה, שהרי מולדת שניה היא שני הפכים בנושא אחד. משל למה הדבר דומה אם שניה, שמאמצים אותה בחייה של האם הראשונה. ומשל למה הדבר דומה לעיגול מרובע. אף על פי כן מערימים ואומרים מולדת שניה. ואם תמצא לומר אין כאן כל הערמה. באמת מתכוונים להכריז ולהודיע בהצהרה חסרת השחר על המולדת השניה, שכבר נתנו גט־פיטורים לראשונה. אף מכללו של שימוש הלשון אתה למד זאת. כשם שיצאו המושגים בלשון להיפוכם כך נתעבר תכנה של המולדת. כל תמורה בשימוש הלשון מבקשת להביא גאולה מן הסתירה.

היסט בפירוש המלים, העתק המושגים והגירת התכנים, קשים יותר מעיבור־צורה. הם בגדר שריפת נשמה, או מכל מקום עריכת העצים לאש העקידה. העורך עקידה עומד בכל זאת ומצפה לנס שבמקום יצחק יופיע השה. אפילו בלהב האש ובהתלקחותה אינו מייאש עצמו מן הנס. הוא הדין כל מומר, שאינו עוזב את צור־מחצבתו להנאתו הגסה בלבד, משלה את עצמו להאמין, שלא לכבוד עצמו ולטובת אשרו הוא נכנס לברית הדת החדשה, אלא הוא ממש מחולל מעשה של קידוש השם, קידוש שם עמו והגדלת כבודו, להודיע ברבים, שהוא וכן רבים מאחיו שוחרי־אמת הם ומוכנים לקבל את האמת בכל מקום שהיא שרויה. אשר לטבילה, למצנפת, לצורות החיצוניות של הפולחן, אינם אלא פכים קטנים, שאפשר יהיה לוותר עליהם תמיד. כלום הוא מומר? חס ושלום. הוא רוצה רק להיגאל מן הסתירה. איזה שה קטן יעלה לעולה, ולא תיכרת נפש מעמו. אדרבה, הוא במעשה השמד יביא לעולם בריאה חדשה, זיווג טוב של הברית הישנה והחדשה, התפשטות המכורה, הרחבת הגזע. תדע לך שבאמת הרבה מומרים אינם מתכוונים כלל לנתק שלשלת האבות, אלא להוסיף לה חוליות, להרבות כיבושים. הרבה יותר מן היהודים הדגישו הנוצרים הראשונים את זיקתם לשלשלת היוחסין של אברהם, יצחק ויעקב. הם לא באו חס ושלום לגרוע אף אות מתורת משה. אף הם לא הגו את רעיונם בשלבו האחרון, מכל מקום לא הגו אותו בקול רם. המומרות צומחת בהדרגה, בתוך ההאפלה המטעה של הסתירה. חס לה מן היציאה מחוץ לתחום, אבל חוק הצמיחה והגידול וחפץ ההיגאלות מן הסתירה כופים את היציאה.

מניין אותה שנאה שוצפת ברוב מומרים למכורתם וחמת־נקמתם בה? זו שנאה למה שגרם להם חבלי־סתירה, העתיד גם להבא להמיט עליהם עינויי־נפש, יסורי הספיקות, פשיטא שטינה כל שהיא, או מידת־מה של בוז ולעג, שמורה בלב המומר גם לדת או לאמונה או להשקפת־העולם החדשה, שכפתה עליו את חסותה. אין שום מומרות נעשית בלי כפיה מטעם הכוח העולה, כוח המחר; כל פחד הוא פחד ליום המחרת וסתם גרים גרי־אריות הם. הכוח משמש צד שכנגד בשתי כפות המאזנים של הסתירה. ראה פרשת המשומדים והאנוסים בימי הבינים; ראה דבריו הגלויים של היינה על ההמרה, אם כי וידוי זה של הלב הקרוע שבלבבות אינו מכפר על קטנות הנפש – כאן אין מקום לומר קטנות המוחין או בלבול־מוח מתוך אפלולית וטשטוש – של עצם מעשה ההמרה. ראה עלילותיהם הנתעבות של מומרים שדרכו על גויות אבותיהם ואחיהם ועלו למרומי המעלה של הכהונה והשלטון ונתנו את ידם לעלילות־דם, לפרעות־דמים, לאינקויזיציה – אף דבר זה אות הוא למוקדי־אש העינויים הערוכים בלבם. מכל מקום אף המנוונים שבצוררי עמם שבין מומרי כל הזמנים לא נשרו מעל האילן בבת אחת ולא הודיעו מראש ובגלוי, שהם הולכים להיכרת מעל גזעם. רבים מהם הצהירו והיו שהאמינו בהצהרותיהם, שהם מבקשים להעלות ארוכה לשבר בת עמם ולחזק את בדק ביתם ההרוס, להחיות את העצמות היבשות ולזרוק עליהן מים חיים ממי הטבילה, לזרוע אור חדש על תורת אבותיהם, ורק לאחר שהגיעו לשלב האחרון של רעיונם, – על הרוב לא הגיעו מדעת עצמם אלא נדחפו על ידי בני אמונתם בעצמת הויכוח והניצוח, או שנאלצו על ידי כוח הדוחף של ההגיון להיגאל ממצוקות הסתירה ולפרש בשם מה שלא העיזו לבטא תחילה – ועל ידי כך ראו את עצמם נדחפים לתוך השלב האחרון, שאין ממנו מוצא, הפנו את חמת זעמם כלפי אחיהם בני אמונתם ויצאו לרדוף אותם באף ובמשטמה. ברם, העקשנים שבהם לא הודו אף לאחר מעשה בפה מלא בפרישה ממקור מחצבתם. הם העדיפו לדבר על הגאולה מן הסתירה ולהעלים את התמורה או לדרשה על דרך המסתורין כמין עליה במעלות קדושים וטהורים. הם כביכול נכנסו לפרדס, ולא די שהציצו ולא נפגעו, עתידים הם בקרוב להיות אדוני הפרדס. סבורים היו שרימו את השטן. מרמי השטן אינם מודים לזולתם, ואולי גם לא לעצמם, שהם גופם מרומים, אף לאחר שעוברים את סף השמד וכשלונם מצווח לשמים.

סדן האדם חד הוא בכל הזמנים. אין הטבע האנושי משתנה. יש פסיכולוגיה רק אחת. לפיכך כדאי להביא קצת מראי־מקומות מדברי־ימינו בעבר הקרוב והלא־קרוב ביותר. מעלה יתירה למעשי העבר, שאין מסך ההאפלה פרוש עליהם עוד במלואו. אמנם הטשטוש וההעלמה מלווים את הקורות ואף את רושמיהן על לוח דברי הימים. בכל זאת פעמים נוח להסתכל במציאות כמות שהיא במעשים ובעושים, בעבר, מאשר בהווה. מעשים לשעבר, כל הרוצה יכול להרים את הלוט מעליהם ולחשוף את המניעים והכוונות ללא פניה, כי גם אהבתם וגם שנאתם של מי שהיו לפנים כבר עברה ובטלה מן העולם. ואילו המסתכל במעשי ימינו נוגע בדברים. מתוך לקח העבר יודעים אנו כמה מרובים המדרדרים במדרון הבגידה האמונתית או הלאומית, שהיו שרים אגב ההידרדרות שיר האמונה למכורתם. מכאן הם שופכים חרפות וגידופים על עמם ותורתם ומכאן נשבעים אמונים ליהדותם, נשבעים ממש, ודווקא בפיאותיהם ובזקנם ועל במת בית־הכנסת ובכל פסוקי השבועה המקודשים. אותה שעה הם שוקעים והולכים למצולות הסתירה, נאחזים בקידוש השם ובסיטרא אחרא כאחד.

בחינה נכונה תורנו דעה מצערת שאין לנו זכות לחרוץ ברוב מעשים משפט גמור על המניעים הנסתרים של התנהגות זולתנו, אף לא על מי שהוא בחזקת מומר להכעיס בעינינו. בני־אדם אפילו על פתחו של שמד אינם מדליקים את מנורת המאור שבראשם על כל קניה, עדיין משיירים הם במוחם פינות סמויות מן השיפוט והביקורת, ויש שהם סבורים עוד בלב תמים, שאינם באים חס ושלום להחריב ולהשמיד את קנם הישן, אלא להיפך, לחזקו ולהחלימו, כדרך שבין מאמיני שבתי צבי היו רבים תמימים, שראו במצנפת ישמעאל שבראש משיחם כובע ישועות ליהדות הנגאלת. בכוח טעות תמימה זו נתקיימה כת הדונמה בתוך הסתירה כמה יובלות מן ההמרה ועד ימינו. ואף אחר שיצאה מכלל ישראל לא ראתה עצמה יוצאת מכלל היהדות, אף לא נסתפחה בלבב שלם על שום כלל אחר. לא זו אף זו. יתכן שהמומר, שתחילתו לשם שמים כביכול, מתלקח ליד האש הזרה שבלבו גם ניצוץ הקנאות של אש הקודש, והוא מקנא קנאת עמו הנתון בשפל בקרב הגויים וקנאת עיר אלהים שאינה בנויה על תלה. כסבורה פעמים כת אחת, שהמרתה יש בה כדי להרים את קרן העם. אותה שעה הלב היהודי, הנפעם לרגעים מהרהורי חרטה, דופק גם בעוז אהבה רבה למקור ולשורש. אלא שדווקא אותן הדפיקות החזקות, הדחופות והתכופות, מתישות את כוח הלב ומנמיכות את לחישות המצפון וכל הכוונות הטובות נחמצות ויוצאות לתרבות רעה עד שמתגלגלות לחמת־נקם. מוצאים אנו פורשים מעמם, שתוך כדי פרישתם, והנפת גרזנם על הגזע והשורש, הם מטפחים את צמרת האילן ומצמיחים ענפים חדשים לעץ אבות. כגון מייסדי חכמת ישראל באשכנז והמטיפים הראשונים לתקונים בדת, שנשאו בחובם אהבה ורחמים ליהדות המושפלה. וכדי שלא להתבייש בזקנת אמם בקשו לפרוש על פניה הקמוטים הינומה של נוי וחן מיפיפיתו של יפת והכניסו לתוך אהלי־שם, בתי הכנסת לישראל, עוגב ומקהלות־נשים להנעים זמירות ולשיר שירים על לב רע של ישראל סבא. נתכוונו ליישר את הקמטים ולא ידעו שהם משחיתים את הצלם היהודי מטהרו ומתארו. פשיטא שהמומר אינו יוצא כלל מתוך סתירה. אדרבה, לא די שהוא שקוע ועומד בתוך הסתירה הישנה הוא נכנס לתוך חדשה. לפיכך המומרות היא ניגוד לטבע. יכול הטבע לעמוד היאך שהוא בתוך הסתירה האחת, אך קשה לו לכלכל שתי סתירות שהן אחת. יכול אדם להזדהות־ולא־להזדהות עם עצמו. אבל כשהוא מודיע הזדהות עם זולתו חייב הוא סוף־כל־סוף להזדהות ממש. ואם לאו הוא קרח מכאן ומכאן.

ענין זה של מומרים הנשבעים בזקן ופיאות אינו רק משל, אלא בפירוש מעשה שהיה. פרנקיסטים, שרבים מהם היו בוודאי מומרים להכעיס ועבריינים לא רק לגבי תורת ישראל, אלא גם מפירי החוקים האנושיים הטבעיים, כל זמן שעמדו בתחומי היהדות, אף על פי שכבר פעלו כל מעשי התעתועים, השחיתו, התעיבו, השמיצו, הלשינו, העלילו את עלילת הדם המשוקצה, נתנו ידם לשריפת התלמוד, הם הקפידו בכל זאת לשמור על צלמם היהודי וכשנתדיינו עם יריביהם שגזרו עליהם חרם והכריחום לעקור מדירותיהם ולהזניח רכושם, הם באו לבית הכנסת להישבע בשם אלהי ישראל בצדקת תביעתם. תמצא לומר, הללו היו עזים ומחוצפי־פנים, דו־פרצופיים במזיד, שקרנים מנוונים, שכבר יצאו נקיים לגמרי ממצוקת הסתירה, או שאבק הסתירה לא דבק בהם כל עיקר מלכתחילה? אך כל משאם ומתנם לא רק עם היהודים, אלא גם עם בעלי הדת השלטת, שהיו תוהים ומצפים לחסותם, מוכיח שאין הדבר כן, לא כגרים מרצון באו הללו להסתפח על הדת הנוצרית. מכל מקום תחילתם לא היתה ברצון. אף הם אנוסים וגרי־אריות היו. ולא בבת אחת קפצו לתוך גוב האריות, אלא שלבים־שלבים נידרדרו לשם, בין קוצים וברקנים של הסתירות נידרדרו. אף לאחר שהגיעו להמרה מהכרח, הן בלחץ היהודים, שבקשו לכרות אבר מנוגע זה מגופם, והן בלחץ הנוצרים שמשכו אותם לשמד ברשת הפיתויים ובאזיקי האיומים, עדיין היו מרשיעי־ברית־ישנה שוהים ותוהים להיכנס לברית החדשה, מהססים ודוחים את מעשה ההמרה, וכשנלכדו בפח ולא היתה להם כל ברירה עדיין עמדו אברים מדולדלים אלה, הנדחים והמוחרמים, אנשי החסות של הצלב, לפני תופשי הצלב והביעו תנאי דבני גד ובני ראובן להשתחוותם ל“צלם” והוא, לבלי לכפות עליהם גילוח הזקנים וקיצוץ הפיאות, להתיר להם מלבושי־יהודים, להניח להם את שמותיהם היהודים בצד השמות הנוצריים, לבלי להפריע להם בשמירת השבת ולבלי לחייבם באכילת חזיר. אף ביקשו את הזכות להתחתן בינם לבין עצמם ולקרוא בספר ה“זוהר”. מומרים להכעיס אלה היו אדוקים עוד, משמע, בנקודה היהודית, שמרו על איזה ניצוץ שבלב והוקירו את הצלם היהודי. כרסמו את השורש והגזע והיו חרדים לכמה ענפים. מכורסמי־שורש לא יקיימו ענפים. על כרחם ויתרו על תביעותיהם, כרעו, נפלו בסופה אשר חוללו במו ידיהם. חוק השלכת חזק אף מחוק הסתירה. ואלו ראש המסיתים, המדיח הגדול, אשמדאי זקן אלישע מרוהטין, מנהיג הפרנקיסטים, שמביתו ומבני־ביתו יצאה האש הזרה, אשר לחכה ושרפה ענף מישראל, עמד גם לאחר מעשה השמד בנאמנותו לצלמו היהודי ושמר על הזקן והפיאות, זה השער למצודת ישראל. יש מומרים הרואים את עצמם חלוצים לפריחה חדשה באמונתם הישנה. צרה היא ששמד וחלוציות הולכים פעמים שלובים יחד.

החים שופעים סתירות. האדם זרוע שני הפכים בנושא אחד. לא רק חכמים או תמימים מביעים פרדוכסים, אלא, דומה, ברוב דברי ימי העולם התרבותי הנודע לנו מאז ומקדם, גובר ועולה, ועל הרוב גם נוחל נצחונו, הפרדוכס. עץ ואבן – אל; אדם – אל; האל לבש בשר ודם; אף החיה – אליל; אדם – מלך; אדם – אדון; אדם – עבד; אדם – גביר אדיר, הנוטל נחלאות לעצמו; אדם עני ואביון המבקש מאת הנבראים בצלמו פרוסת־לחם; בשר ודם מקים לעצמו מצבת־נצח; ילוד־אשה שליט על המוני עמים, עלילת הדם על היהודים הרווחת אלפים שנה בקירוב – כלום אין זה שלטון הפרדוכס בתולדות העולם? אי אתה יכול להילחם עם הפרדוכס אלא כדרך שיכול אתה להיאבק עם הסתירה בשרשה, והוא לצקת שמן המאור לתוך כל קני המנורה ולהגדיל את השטחים המוארים במוחין. הגדילו את האור, הרבו אורה, כי זו הדרך בה יעברו גאולים מן הסתירה הגורלית, שידה בכל שפך־דמים והרג־רב ובמקום שמד שם היא. אמנם, המלחמה בסתירה, אם השמדות וההשמדות, על ידי האור היא דרך ארוכה לגאולה, אבל אין דרך בטוחה הימנה.


 

אחינו בני ישראל    🔗

בדברים שבין יהודי לעמו ובין יהודי לחברו יש בידינו שני כללות ושניהם לטובה. א. ישראל אף־על־פי שחטא ישראל הוא. ב. כל ישראל אחים. כלל ראשון חל על כל סוגי החטא הכתובים ושאינם כתובים, אף על חטא הכפירה בעיקר הקיום הלאומי או הזיקה לו. היינו, אפילו יהודי העומד וטוען שאין לו חלק בעמו ואינו רוצה כלל בחלק ואינו מודה בשום ו"ו החיבור בינו לבין עמו, ולא די שיוצא בגלוי מכלל ישראל, אף בסתר, בחדרי־חדרים של לבו, מתכחש לשרשו, אין שומעים לו ואין מקבלים ממנו את הגט ואין מודים שבגילוי־דעת ובגילוי־אי־רצון זה לבוא במגע ובמשא של שייכות עם מקור־מחצבתו הוא נפטר באמת מן היהדות הרובצת עליו כעונש. אין יוצאים מכלל ישראל, אין שער ליציאה. הלידה היא שער לכניסה. ושער ליציאה אין. יכול יהודי לשנות טעמו ולא את טבעו, להמיר דתו ולא דמו, לא עצמותו ונקודתו. לפיכך אין יהודי יכול גם כן לנתק את קשרי האחוה עם יתר בני עמו. אפילו יצעק בקולי־קולות אין בי רגש אחוה, אין משגיחים בו. כשם שאין אדם יכול לומר אני איני אני, כך אינו יכול לומר אחי אינו אחי, אין אני אח לאחי. הדם הוא הנפש וקול הדם המשותף מבשר ואומר שיתוף הנפשות. כל יהודי אח לחברו ואין אח חורג. אפילו אח שנתרחק, שנטמע, נשבה בין זרים, ששכח את מוצאו, שנגנב בשחר ימיו מבית אבותיו, נדח מארצו וממולדתו ומחוג המשפחה ומכל קרוביו למרחקי־מרחקים, בת־קול חרישית מהלכת בלבו ומביאה אליו דרישות־שלום מאחיו ומושכת נימים בינו לביניהם. אף האומר לאביו ולאחיו לא אכירכם, מכיר ומודע הוא להם מבלי דעת ועל כרחו.

תמצא לומר, יש בדבר זה משום נטפי־נחמה, ואולי גם משום עלים לתרופה לפזורי ישראל, לפיזור הנפש הישראלית, לטלית ישראל המקורעת זה דורות, ליהדות השסועה והמושפלה על ידי אויביה הזרים ועל ידי מחריביה ומהרסיה מבפנים? אם אין עוזב ואין נידח מן המכורה הישראלית הרי גם זו לטובה.

אפשר היה לקבל מקצת תנחומים אילולא האמת, הנתונה תמיד כאלף מרצעות בכל שק קטן של אַשליה. והאמת היא שגוּף חולה הסמים רק משתקים לשעה את מכאוביו, אבל דרך כלל מזיקים לו יותר משהם מועילים ומרפאים. אף משני הכללות האלה, שעיקרם לטובה, צומחת רעה ליהדות הדווּיה ולגוף הישראלי, שאפילו תעלה קרנו פי כמה וכמה לא יצא מכלל מועד לתחלוּאים. נכון הוא, שכל הנולד יהודי מקופל בתוך הציבור הישראלי ואין לו ממנו שטר־שחרור עולמית, אבל זיקה שמהכרח זו וקרבה זו שמאונס מייפות את כוחו של הפרט לפגוע בכלל שנתגנה עליו ולחבל בו מלפני ולפנים. בשכן קרוב נוח לעשות פרעות מאשר בשכן רחוק. בקרובי איקדש. הרוצה להזיק לקרובו מוצא הרבה תחבולות, שאין להן כל כוח הפועל על הרחוק. לקרוב מתאכזרים יותר. צא וראה: במי עלול אדם לעשות שמות יותר מאשר בנפשו? רבים נוקמים ונוטרים לעצמם. הכועס תולש את שערותיו, משבר את כליו, זורק מרה קודם כל בבני־ביתו. הרוצח את זוּלתו יורה בו כדור ובורר לו מיתה יפה וקלה בערך. רבים המתאבדים חותכים את גרונם בסכין קהה, בתער הגילוח, גורמים לעצמם עינויים קשים, כופלים ומשלשלים את מעשה הרצח. כל יהודי קרוב אצל עמו, אפילו הוא שונא לו ומואס בו. זוהי צרה כפולה ומכופלת. אדרבה, אילו היתה אפשרית יציאה מן העם, פרידה גמורה, מוחלטת, עקירה מן השורש, היתה היהדות מתאבלת על האובדים והנידחים ושוכחת את מתיה, אף הם שוכחים אותה, והיו הפצעים, הנעשים על ידי הניתוחים ונשירת האיברים, מגלידים במשך הימים וריוח והצלה קמים לה משארית הפליטה, מנביעה חדשה של חיוּת. אך ליהדות אין מתים הנשכחים מן הלב. ואין מתים ביהדות, הגומרים אתה את החשבון האחרון. תמיד מפרפר איזה איבר של יהדות אף אצל המומרים, לוחש ניצוץ, קיימת זיקה מאונס. וענין זה הוא רקב לישראל. מבפנים מכרסמים את ישראל. מכרסמים אותו בשנאה, בכפירה, בגעגועים עליו, בכיסופים אל השורש. נפרעים ממנו על שום שאין יציאה מתוכו. כל באיה של היהדות לא ישוּבוּן. אך בקרבה פנימה מנסרת תמיד טענה ומענה. סיר השנאה רותח. רוצים לקרעה וקורעים אותה, שופכים את דמה והיא חיה חיה בדמיה. אף האברים המדולדלים חיים בדמיה.

וכשם שאין רפואה בזיקה הנפשית, הקושרת כל יהודי מתנכר אל עמו, כך אין נחמה ברגש האחוה. מלחמת אחים היא הקשה, המרה והארוכה שבמלחמות, הקדומה, הראשונה שבהן, קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. בספר הספרים ובספר החיים שורקות מלחמות האחים כסופות־זלעפות.

מי איש לא התפלל פעם בחייו: הצילני נא מיד אחי.

__________

יש לנו בארץ מפלגות ציוניות, שגידלו לשעבר נאמני־ציון וחולמי־ציון, אך לא עצרו כוח לעמוד פנים אל פנים עם התגשמות החזון במדינת ישראל. כל השקפת־עולמן הציונית היתה תפוּרה לפי מידת החלום – ובהתגשמותו נעשה החלום לסיוט. אביב העצמאות המדינית נהפך להם לסתיו קיבוצי. ייתכן ששלכת הערכין נתחוללה הרבה זמן לפני כן. אך כל זמן שלא היתה עצמאות, המחייבת עמידה איתנה על הרגלים, היו גם העינים אפופות ערפל של שאיפות נאצלות, הניזונות מאונאה עצמית, והן לא נראו לא לעצמן ולא לאחרים בעריונן. לאור העצמאות – האכזרי כטבע כל אור – נתחווה מה שהיה תחילה רק מנוחש על ידי יודעי־חן, שהמפלגות ההן, אמנם, התהלכו כחולמות, אך היו פטורות כדרך החולם מכל דעה ומחשבה, מיגיעה ומחרישה, הן התפרנסו מן המוכן. המשיכו ולא חידשו, לא העמיקו, לא יצרו ערכין, לא הפרו רעיונות. אכלו תחילה את הגדיש, ולאחר כך את כל הנותר לזריעה של השנים הבאות.

__________

כנגד אלה שאכלו את הזריעה של הציונות והביאו את הרעב לתחומם קמו אבירי המהפכנוּת המעמדית. הדוהרים לקראת המחר במרוצה מבהילה, חלוצית, ופורקים בזה אחר זה מעל עצמם לא רק ערכי־מורשה, אלא גם את תכני החלוציות, אבני החן של המחר שכוּלו טוב. כסבורים הם שהם גבורים כאריות למשימה הגדולה, ובאמת הם קלים כנשרים להתפרקות. הם רצים בחיפּזון כיוצאי־מצרים, אבל לא ממצרים לארץ הבחירה, אלא, להיפך, מארץ הבחירה למצרים. הם אוכלים קרבן הפסח של מחר החירות בתיאבון מופלג ועצום, עד שאוכלים ומכלים את התיאבון עצמו.

__________

ישראל המדינה אינה רק שמש להאיר לארץ ולכל הדרים בה; אין היא תשבי לתרץ את כל הקוּשיות; אין היא חוט ומחט לאחות את כל הקרעים; אין היא רפואה כל־בה לכל המכות; אין היא תחבושת לכל הפצעים. אדרבה כשם שהיא יוצרת אור היא מרבה צללים, מולידה בעיות, מחריפה ניגודים, מחמירה מחלות, מגלה פצעים, חדשים גם נושנים.

__________

בגלות היו הרבה יהודים שטופים בשנאת עצמם. כיוון שעלו לארץ לא שינו טעמם הקלוקל, לא תיקנו רגשם, לא השביחו נוהגם, אלא הוסיפו לשנאת עצמם, שהיה מכוון כנגד ישראל גוי אחד, גם את שנאת ארץ ישראל. על שנאה אחת שבלבם בלשעבר הם ניזונים תחת שמי הארץ מכמה שנאות: שנאת עצמם, שנאת העם, שנאת הארץ, שנאת השלטון הישראלי, שנאת העולים החדשים, שנאת הצמיחה והגידול וההתישבות והבניה וההתפשטות, אף שנאת העברית, כי שפה זו היא להם קללה חדשה, שלא נכתבה אפילו בתוכחה של הגלות. מנינו כמה שנאות חדשות התלויות1 בארץ; אבל אין זה ענין של כמות בלבד, אלא גם של איכות ושקידה והתמדה. הגע עצמך, שם בתפוצות הגולה יכול יהודי להסיח מקצת את דעתו משנאת ישראל, שכן יש הרבה שאינם מבני־ברית, המסייעים לו במלאכה זו. ואילו כאן ברשות היחיד של עם ישראל אין היהודי רואה את עצמו פטור מלגמור בעצמו את המלאכה. אין לו כאן עוזרים ומסייעים משאינם בני־ברית. ובכן, הוא ממהר לשנוא את עצמו בשקידה רבה ובהתמדה, בחינת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

__________

שנאת עצמו של היהודי בישראל נתעשרה גם מצד מקורות היניקה. שם היא ניזונה מן העניות המנוולת של המוני ישראל, מן החולשה העצמית, מחיים של ביזוי וניווּן, מאהבת הגוי, מן ההכנעה וההתבטלות בפני השררה, מיראת הרוממות כלפי התרבות הזרה. כאן היא שותה מי־תהום של שנאה מתוך פחד מפני העצמאות היהודית והכוח היהודי, של קנאה בחבר עולה ושנאה לאח מצליח, סלידה מפני הקוממיות היהודית וצרות־עין ביצירה חדשה ממקור ישראל, אף מתוך קנאות של דביקות בתארי־מעלה שהובאו לכאן מן המכורה הנכרית ומאי־הרצון לנתק קשרי־תרבות וגינוני־פינוק אצילי של חוץ־לארץ. מוצא אתה יהודים בארץ ישראל, שלא רק זוכרים את הדגה, אלא גם מתגעגעים על התגא של תורגמנים ותווכנים שהיתה להם בארצות הגויים. עצם העמידה ברשות עצמם מעוררת בהם סחרחורת כמחלת־ים. ההתקרבות אל המקור מטילה בהם פיק־ברכיים. יש להם אימה ופחד מפני האלף־בית העברית.

_________

דומה לפעמים, כל אחד כאן דואג וחושש לחברו שלא ישכח חלילה מרוב טובה וקוממיות לאומית את העבדות ואת ההכנעה שהיו מנת גורלנו בגלות; אל ישכח שדין יהודי שיהיו עיני הגויים עושות את גופו ככברה בחצי־משטימה; אל ישכח שחייב יהודי לסבול אף בחיים יסורים של חיבוּט הקבר, למרק את נפשו ולעדן את רגשותיו. לפיכך מתנדב היהודי לשמש לחברו מזכרת־גוי, לדקרו במבטו, להטעימו מפעם לפעם את מנת שאט הנפש, הנחוצה לו לרווחתו ממש. והריהו מחפש לו כל הזדמנות, כגון בעמידה בתור ובכל מקום־דחק ובכל שעת הדחק, ללטוש על היהודי חברו עיני גזלן, להתנפל עליו באגרופיו, להטיח לו בפניו דיבור עכור, לחרפו ולגדפו, אף להשמיע דברי קינטור ושימצה על המלכות ועל המדיניות ועל המדינה ועל הסדרים ועל רוב פיקוח ועל אין־פיקוח, קיצורו של דבר, לבוא בטענות־ובמענות ובמריבות, שמא חס ושלום ישב לו יהודי בארץ ישראל בשלוה.

_________

תמצא לומר: היכן כאן כלבי הגויים לשסות בנו? אף לכך יש עצה. משסים בנו את ילדי הנכרים הרוחניים, כל פסולת ההצגות והסרטים והמנגינות, כל נפלי היצירה, כל הני כלבין דחציפין של אפנה חוצלארצית שבנוֹי מגוּנה ומנוון, כן תוקעים בנו מראי־מקומות מספריהם של בעלי־הלכה גויים, הגוזרים כרת על קיומנו הלאומי, הכופרים בזכותו של מקור ישראל להיות חי וקיים בעולם, הכורכים את חפץ הקיום שלנו עם יד לכוחות־השחור. כן, מזדרזים להריץ אלינו מברקים מדי יום ביומו, שפלוני בן פלוני, כתב קטן או מדינאי בן־יומו או נואם על דוכן של כינוס קיקיוני לא הואיל לתת אישור לאפיו המתקדם של מפעלנו הלאומי.

__________

עם אינו משתנה בדור או בדורותיים. טבע נע ונד אינו נעקר על נקלה; עשוי אדם להיות נע ונד גם בארצו, בעירו, בביתו. המהגר אל ארץ נכריה סופו להסתגל לתנאים החדשים ולהיות חבר מועיל לישוב החדש, אך המהגר למולדתו ולעמו ואינו עולה לשם, נידון להיות מר־נפש לאורך־ימים. בני־בניהם של חלוצים קמים ועוזבים את ישראל המדינה. כולנו גרים בארץ הזאת וגיורא בארץ־ישראל אַל תאמין לו עד הדור העשירי, שהוא תושב ואזרח לבטח.

ב' בניסן תשי"ב.


 

זמרת הארץ    🔗

“ושבחתי אני את השמחה”

(קהלת ח. ט"ו)


א    🔗

זימרה רחוקה, שעברה ביעף ערב אחד ברחובנו והשיגתני בצל קורתי, הזכירה לי ענין, שנשתכח כמעט מן הלב, והוא, ששוב אין הזימרה מצויה ברחובותינו. והרי היו זמנים שרחובות ערינו ומושבינו היו הומים קולו שרים ונוגנים ורוקדים בכל הימים לרבות הלילות. ולא עוד אלא שהזימרה ברחובות שימשה נושא מתמיד לטענות ולמענות, לדיונים ציבוריים, לקובלנות ולתוכחות, מאמרים בעתונים נכתבו על פרשה זו. היו סופרים שדרשוה כמין חומר הדין וקבעוה כמעט מנת התמיד בתפריט הנושאים שלהם לגלגל בה מפרק לפרק. רבים שניסו את הנוצה במכתבים למערכת על הזמירות בלילות סופם שהתחילו למשוך בקולמוס על נושאים אחרים עד שנתייחדו בקהל הסופרים לעת מצוא. כך העסיקה פרשה זו את הכל ועמדה במרכז תשומת הלב, כשם שעמדה במרכז תשומת האזנים. והנה הענין כולו נשכח. נשכחים דברים.

השיכחה לעצמה מעציבה. אבל עצבות שלי שנתעוררתי לכתוב עליה הפעם מקורה לא בשיכחת הפרשה, אלא בשיכחת הזמירות עצמן. מצטער אני על כך שאין הזמירות נשמעות עוד ברחובותינו לא בימים ולא בלילות. חדל שאון עליזים בחוצותינו, פסו רוקדים בהמון. קשה מזו: גלה משוש בארץ, ערבה כל שמחה. חוששני שאין הרבה בעלי־שמחה בארץ בימינו, ואין התעוררות של שמחה. אדרבה, יש איזה משקע כבד של עצבות הן בבתים והן ברחובות, הן באסיפות, אפילו הן מכונות בתואר הגבוה עצרת עם, והן במסיבות פרטיות, אין גם שמחה בלבבות, אין שמחים. אבל מפני מה אין שמחים?

מפני מה אין שמחים לא על הישועה ולא על הגאולה, לא על הנסים והנפלאות ולא על קיבוץ גלויות, לא על מה שבעינינו ראינו ואבות לבנים יספרו זאת ולא על התקוות הגדולות הצפונות לנו בחיק העתיד ובחיק האדמות הנטועות ובחיק המחצבים, הצומחים מפעם לפעם כהתגלות של בשורה? מפני מה אין שמחים לפחות על כך שעלינו במנין? היינו כאן שבט קטן, ואף על פי שלא הגענו עדיין לכלל גוי גדול, מכלל קיבוץ קטן של אנשי־קרן־זוית בירכתי עם ישראל כבר יצאנו. אף־על־פי־כן אין השמחה לא במעונותינו, לא ברחובותינו ולא בלבבותינו. מפני מה? הרי פסוק מפורש הוא בישעיהו ט‘, ב’: הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. נתרבינו ברוך השם, אך השמחה לא רבתה. אדרבה, פחתה. מפני מה?

חיבת ציון ועליה לציון וראשית בנין הארץ היו שלובות ומאוחזות תמיד בשירים ובזמירות. הגעגועים על הארץ והכיסופים לשבות־ציון ניזונו הרבה מן התפילות והקינות ושתו בכי ודמעות לרוב, אבל לא פחות מכך ינקו מן הריקודים והשירים, הזמירות והניגונים, מהשתפכות הנפשות ביחידות ובהמון חוגג “שם במקום ארזים” ו“שאו נס ציונה” ושירים רבים אחרים, בין שנאמרו בניגון עצוב של “עוד לא אבדה” ובין בצווחות עליזים. תמצא לומר, משיח ישראל יבוא על גשר של נייר, ייתכן. אבל הוא יעלה ויבוא גם בסולם הקולות, בסולם השירות והזמירות.

לא היה חלקי עם הראשונים לציון. הנני מן הנמושות בעליות. בסך הכל בן העליה הרביעית, ולא של תחילתה, כי אם של סופה, כמעט־כמעט של החמישית. ומוזר הדבר בעיני שאפילו טירון שכמותי עלול להיות במשוך הימים רושם רשומות של זכרונות על מה שהיה־היה בארץ מלפנים. מכל מקום אף אני מצאתי את תל־אביב כשהיא בחיתוליה ובהילוליה, בחולותיה ובמחולותיה. אף אני אמרתי לעיר לבנה זו השוכנת על שפת החולות, אשר זה שמה שגור היה בפיות, העיר העברית הראשונה – אף שם זה כבר נשכח כמעט. קראו לה ראשונה כל זמן שהיתה יחידה – כן, אמרתי לה בלשון ישעיהו: צהלי ורוני, אביבה, יושבת ציון. זכורני, כל שבאו לציון באו ברינה ושמחת עולם על ראשם – שוב לשון ישעיהו. בנביא זה מוצא אתה לשונות של שמחה במידה שאינה2 מצויה בכל ספר הספרים כולו. אכן, היה ישעיהו לא נביא הזעם, אף לא נביא הנחמה, אלא פשוט־פשוט נביא השמחה. הוא שקרא לירושלים “קריה עליזה”. הוא שאמר “הנני בורא את ירושלים גילה”. והוא שאמר: “וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה”. וזהו באמת העיקר: השמחה שבלב, הפריחה שבעצמות. בוודאי מצוייה שמחה של צווחה סתם, שמחה של שעט רגליים; שמחה של מחיאות כפים; שמחה חיצונית. אבל אם איני טועה היתה השמחה בזמנים ההם, הזכורים לי ולטירונים שכמותי, גם פנימית. לא רק הפיות שרו: הנעורים עצמם שרו בחוצות הארץ ובשדותיה; לא רק הרגלים רקדו, אף הלבבות יצאו במחולות, רקדו על החולות; רקדו על פיגומי הבתים; שרו בזמן העבודה ושרו בשעות החופש והבטלה ואף בזמני האבטלה, שרו בימים ושרו בלילות.

אין זאת שהעליה לארץ היתה אז מקור שמחה; הישיבה בה לא כל שכן; העבודה בשדותיה ובכבישיה על אחת כמה וכמה. העבודה היתה חג; כל החול היה שבת. וכך היא המידה, שבחגים ובשבתות אומרים זמירות. לא רבים שרו זמירות על בשר ודגים; הרבים התרוננו בקולי־קולות על העגבניה, בין זו שבעין בין זו הטמונה בשדות העמק או השוכנת כבוד בחזון ובשיר. קולות ששון ושמחה השתפכו אז בחוצות הארץ. וכשהשמחה משתפכת בחוצות מן הסתם היא שורה גם בבתים, ואולי משם, מן הבית או מן הצריף והאהל, היא יוצאת. והנה זה ימים וחדשים, ודומה שזה ימים ושנים, חדלו הזמירות, פסקו השירים ברחובות. למה חדלו? מפני מה שבת קול שמחה וששון בקרבנו? מפני מה? אין אנו חסרים חגים מאורגנים. שמחות שהן מצוה עלינו, תהלוכות רגלים, אבל אין חגי הלב. לא שמחות פנימיות ולא הלך־נפש.


ב3    🔗

סוגיה מיוחדת, שאיני מדיין בה הפעם אלא דרך אגב, הוא אותו הריטון, זו הצווחה, שהיו מנסרים אז על הזמרה בלילות. רבים היו בלתי מרוצים מן הזמירות ההן. אין חידוש בבלתי־מרוצים. בלתי־מרוצים מצויים בכל התנאים והמצבים, החידוש הוא שההתמרמרות על הזמירות זכתה גם להשראה מוסרית ונשענה על נימוקים שביושר ובטעם הטוב אף יצאה להגן על שלום הציבור. הזמירות בלילות, טענו המתלוננים, מחבלת בשנת הישרים של העמלים בימים. כיוצא בכך יוצאות מפעם לפעם מחאות כנגד הרעש בעיר דרך כלל, שפגיעתו רעה בעצבים. לדידי מוגזם במקצת הרעש על הרעש בערים ועל פגיעתו הרעה בתושבים, אמת היא, שאוהבי הרעש בין הבריות מרובים ממחפשי הדממה. רבים מאד אינם יכולים לעמוד בשום שעה של שקט, שונאים דממה, קל וחומר שמפחדים מפני קול דממה דקה היוצא מתוך מעמקי מצפונם והריהם מוכנים לטבול ש"י טבילות בים הרעש וחוששים לישב שעה קטנה בחיק השקט. נדמה לי שהמלחמה ברעש צופנת בחוּבה שמינית של צביעות והסחת הדעת מאיזה עיקר, ובו גופו יש משום רעש והמהום דעת הקהל. ראיה לדבר מוצא אני בדברי אחד פילוסוף וקשה־לב, הוא שופנהויאר שונא הבריות, החותה אש וגפרית על מפריעי השקט ברחובות ומקללם קללות נמרצות, אף זוקף על חשבונם כל מום רע שבעולם. ולא נחה דעתו עד שהציע לחייב מלקות כל עגלון המצליף את שוטו באויר לפי שהוא רוצח עצבים. עד כדי כך! מכאן אני למד ששנאה לרעש גובלת באיזו נקודה בשנאת האדם.

נחזור לזמירות בלילות. כופר אני בעיקר הקלקול היוצא מהן לשנת הישרים של העמלים או שאינם עמלים – ועיקר הצווחה על הזמירות יצאה מפי שאינם עמלים. בכי מפריע שינה, ולא זמר וצחוק. רבים עושים חיל בשינה מתוקה ואינם נפגעים כלל מזמירות, ומי שלא שפר חלקו בשינה אף הדממה לא תצילהו. אדרבה, מצויים אנשים, שמלאך השינה חוסה עליהם בכנפיו דווקא ברשות הרבים ובקרב התשואות של האולם בנגן התזמורת, ויש מומחים לנמנום טוב ומתוק נוכח הנואם על הבמה, לא ראיתי הרבה בני אדם ששנתם נודדת עליהם ברכבת או באניה ברעש גלגלים ובהמון גלים, ובלבד שמצאו להם שעת הכושר לתפוס ספסל שלם לעצמם, ואין הם נטרדים אפילו מקול רעשו של המצפּון, אם דרך מקרה הם דוחקים את רגלי השכן ובועטים בשכמו ושמא בכרסו, אף לא כשהם מתפרקדים על מקום כפול ובונים את משכבם גם על מגרש השכן לספסל. מכאן רואים אנו שאין הרעש מפריע שינה, אם כי עלול הוא להפריע את שנתם של אניני הדעת ואיסתניסי העצבים. אך איסתניסי העצבים נפגעים מכל, ויותר מכל מן השקט.

לפיכך סבור אני שלא היה הדין עם הרוטנים והמתמרמרים על הזמירות בלילות של ארץ־ישראל. אדרבה, ראוי להצטער על אבדן הזמירות ההן. איני יודע אם צירוף־מקרים הוא או יש כאן סמיכות הפרשיות, מכל מקום קיימת סמיכות התופעות: כיון שחדלו הזמירות פסקו השמחות בארץ. שמא תלויות שתי התופעות זו בזו. או שמא שתיהן הן ענין אחד ממש.


ג    🔗

ענין אחד הפסקת הזמירות, וענין שני, חשוב מן הראשון במעלה, הוא הגורם להפסקה.

יש אומרים שחדלו הזמירות בארץ משום שכל הלבבות עטופים עצב מן המוראות שהתחוללו עלינו בשואה הגדולה. עלה המות בחלונותינו וניטלו הזמירות מפינו. אין זו אמת במלואה. זמירות ושמחת הלב אינן בכלל צחוק והוללות, שמתנזרים מהם בעת צרה. הזמר הוא רוח באנוש ונשמַה באפיו. היא כשמחה חרישית, ממלאה כל לב, ביגון כבחדוה, אפשר ביגון יותר מאשר בחדוה. הזמר הוא הלל, כשם שהשמחה היא הודיה, זה וזו הם ברכה ותודה על הקיום. נשמת כל חי תברך. וכל זמן שהנשמה בקרבנו הננו אומרים מה שכתוב בתפלת “נשמת”: “אילו פינו מלא שירה כים וּלשוננו רנה כהמון גליו וכו' אין אנו מספּיקים”. לפי מושגי ישעיהו נביא השמחה לא רק העם בארץ יגל וישמח, אף הארץ עצמה תרון ותשיר. כמה שנאמר בפרק ל"ה: “ישישוּם מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרח תפרח ותגל. אף גילת ורנן”. אכן, הפריחה היא חיוך של שמחה: הפרי כל שכן אומר שמחה. צא וראה בדיוּקה של עברית: “זמרת הארץ” פירושה פרי הארץ. אף פרי־הילולים. הפרי אומר הלל. הארץ כולה אומרת זמירות בפרחיה ובפירותיה. קול הידד נשמע בכרמים, אף נשמע הוא מפי הכרמים עצמם. כל דשא ועשב אומר שירה. מפי עוללים ויונקים שבדשאים אומרת הארץ שיר שבח ותהילה. פשיטא שאין הזמרה והשמחה בגדר קלות־ראש, שאינה נאה לאבלים. אבותינו אף כשיצאו לגולה שבורים ורצוצים ואויבים רוחצים פעמיהם בדם קרבנותיהם היו אומרים זמירות. על נהרות בבל “שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוֹללינו שמחה” לא רצינו לגרום נחת־רוח לשונאינו בהתגלות הנפש המודה לאלהיה גם בעת צרה. אך תמיד שרנו לנפשנו בתוך קהלנו, ומה גם על סף מפעל תקומתנו ובעצם בניננו. “והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ מקולם”. הרוקדים והמזמרים מבני העליה השלישית והרביעית היו גם כן שארית הפליטה מקהלות שרופות באוקראינה. העצבות שכנה בנפשם והזמר שוקק בפיהם, כי חלוצים היו. כל חלוציות כרוכה בהתעוררות של שמחה, כי חלוציות התנדבות הלב, פעימה חזקה של הלב. והלב הנפעם שמח. השמח אינו יכול להחשות משיר ומזמר. חלוצי ישראל למען ציון לא החשו משירים וזמירות בימים ובלילות, על החולות ועל הפיגומים, בשדות וּבכרמים.

חוששני לומר, כי חדלו הזמירות בישראל חדלו לא על שום הצרות האחרונות שתקפו על עמנו בתפוצות, כי אם על שום הגאולה והישועה בארץ שנשתבשו ארחותיהן. פסקו הזמירות לפי שנתמעטה החלוציות. נורא המות, אך יש עז מן המות, וזו היא קנאת־אחים. נתרבתה הקנאה בישראל, לכן נתמעטו הזמירות ופחתה השמחה. היינו כל בני הישוב אחים או חברים, והנה נעשו בנו פלגות. לא במפלגות החידוש. מפלגות היו בקרבנו תמיד ובמידה גדושה, אך קשות מן המפלגות הן הפלגות לתארים, לכהונות, לדרגות, לאנשי־כלי־רכב ולהולכי רגל, לפקידים גבוהים ונמוכים, לקצינים רמי־מעלה ולטוראים. חלוקה זו אין הנפש היהודי יכולה לכלכל, אין השכל היהודי יכול לתפוס ואין המוסר הישראלי יכול ליישב. כל ההויה שלנו באה במבוכה, הוכנו בתמהון. לא רק עצבות עטפה אותנו, חשכה אפפתנו. אין אנו משיגים כלל מניין הגאוה הזאת, הרהב הזה אצל רבים, שעלו כביכול לגדולה משרדית ורק תמול היו אנשים כערכנו, פשוטי־אדם, טוראים של מחנה יהודי, חיילים בצבא אברהם יצחק ויעקב. משום הערבוביה והמבוכה והתמהון נטרפה הנחת שלנו וגלתה שמחה בלב ובאין שמחה בלב אין זמירות בפה.

לא על הזמירות בלילה, שנשתתקו בפיות, עיקר הצער, אלא על ליקוי המאורות שבלבנו שנרמז לנו משתיקה זו. אין עם חי, קל וחומר קם לתחיה, אלא מתוך שמחה. אין מיישבים שממות ואין מקוממים נשמות אלא מתוך שמחה. בנין הארץ וזמרת הארץ חד הוא.


 

שליחות בית הספר במאבק המוסרי4    🔗

כבר קדמוני חברי בגלוי הדעת שלא ידענו עד שבאנו לכאן את הנושא אך אני רואה לא בכך עיקר הקושי, אלא במיעוט הזמן שייחדתם לו במסגרת כינוסכם. לא כל אחד חכם לצמצום. איני מתכוון לומר, שזו היא מיטת־סדום, אבל חושש אני יותר מכל מפני מיטת־סתם ומפני דיון דרך אגב. בדרכנו לכאן שמענו קצת שיחות חולין של תלמיד־חכם, המשמש דרך אגב בנהגות, והוא שאמר: צאו וראו, מה מעשיהם של כל המשוטטים בכביש הזה המיועד למכוניות? אך כך דרכם5 של הבריות לעמוד בכבישים התפוסים ולעשות שם חשבון הנפש. בינתיים הם מתלבטים בין הגלגלים. חוששני שאף אני אתלבט כאן במעין חשבון־הנפש בכביש הכינוס התפוס מאד.

בצר לי אני תומך יתדי בפסוק מזכריה א' על ה“איש העומד בין ההדסים אשר במצולה”. פסוק קשה־הבנה, אך לדידי הוא נהיר. דרך מקרה שם המקום הדסים ואני כאן, בתוך מצולה של סוגיה חמורה. אפשר לא אוכל להחוויר הרבה. אך כבר אמר חכם מוסר, הוא ר' ישראל מסאלאנט – אגב, מן הראוי ששמו ושיטתו יהיו להם מהלכים בבתי הספר – כדאי לו לדרוש דרשה אפילו על ידיה תתגלגל זכות רק ליהודי אחד להתפלל לאחריה מעריב בכוונה. ואם תמצא לומר, אפילו היהודי המתפלל אהיה אני עצמי. פשיטא שאם אזכה לברר לי עצמי בשיחה זו מקצת מן הסוגיה החמורה דיי.

בין כך וכך כבר נכנסנו לתוך עמקה של סוגית המוסר. כולנו בישראל נעשינו בעלי־מוסר וכולנו צועקים על קלקול המידות ועל התפרקות הערכין המוסרים. לא מובן: מי צועק על מי ומי צועק על מה. משולים אנו לבית שכל אנשי הבית מהלכים כל היום במטאטאים ומעלים אבק, מכבדים מכאן לכאן וחוזר חלילה. אך מוסר פירושו שכל אחד מצליף בשבט המוסר לא על זולתו אלא על עצמו, מכּה על חטא על לבו ולא על לב חברו. זו כל תורת המוסר. ואנו מה עושים? אנו תולים כל קלקלה, כל שחיתות, כל חבלה במי שהוא זולתנו. אנו מאשימים את המדינה, את המפלגות, את העולים החדשים. אף לתקן אנו באים אחרים, לקשט את הזולת, הננו פילנטרופים ברוח, במוסר, בערכין חלוציים.

מורים יודעים: אין מחנכים אלא על ידי מעשה לדוגמה ועל ידי אדם המופת. אביא גם אני דוגמה מאדם למופת, הוא ר' שמחה־זיסל מקאֶלם, תלמידו של ר' ישראל סאלאנט, אחד מעמודי תנועת המוסר. ר' שמחה־זיסל היה ראש ישיבה ושימש שד“ר לישיבה שנוסדה על ידיו. הוא מייסד, מלמד, הוא ראש הישיבה והוא השד”ר לקבץ כספים. מעשה וחזר מן הדרך והביא מחצית סיגריה כבויה למנהל הכספים של הישיבה. מחצית הסיגריה מה ענינה? ענינה כך היה. בדרך, בזמן שהיה מחזר על פתחי נדיבים לקבץ כספים היה מעשן על חשבון הישיבה. הוא בדיוק גמר כל עסקי הישיבה במחצית הסיגריה. מן השניה אסור היה לו ליהנות, שאילו כך הוא מועל בכספי הציבור. מיד כיבה אותה והניחה למשמרת להחזירה לתוך קופת הצבור. כך נהגו חסידים ואנשי מעשה לפנים בישראל. הגיעו עצמכם: מחצית סיגריה של ר' שמחה־זיסל לעומת המעשים הלא־טובים של בזבוז בישראל בימינו. כך עלינו לחנך. נקח את מחצית הסיגריה ונראה אותה לילדינו בבתי הספר. כאלה היו אבותינו. ראו ילדים ולמדו ממידותיהם.

איני מוצא חמדה טובה לחינוך ממוסר למופת זה. לצערנו זנחנו את המוסר כלימוד, זנחנו אותו למעשה ולהלכה. לא בנינו את השקפת עולמנו החדשה בישראל ולא בספרותנו החדשה על המוסר הישן־נושן, שטעמו חדש לעולם. עשינו לנו יהדות קלה, יהדות של שרירים, יהדות של ידים, של ראש, לא של לב. רבינו בחיי, חי לפני שבע מאות שנה, בהקדמה ל“חובת הלבבות” אומר שתורת ישראל יש בה שני חלקים: א) חובות האברים, ב) חובות הלבבות. אך הכל חוקרים ודורשים בתורת האברים, כגון בקידושין ונזיקין ובכלל המצוות התלויות באברים החיצוניים ומעטים מאד שוחרים את תורת המצפונים, היא התורה שבלב, תורת המידות וחכמת הנפש. הוא קובל ואומר, שלאחר שעיין בכל הספרים שנתחברו לאחר התלמוד, היינו, במשך אלף שנה, לא מצא בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון, כאילו המוסר, היינו, טהרת הלב, האמת, היושר, ובכלל חובות הלבבות, אינם מצוה מן התורה. בדיוק כך יכול המעיין בספרותנו החדשה לסקור את כל החיבורים שנכתבו בק"ן השנים מבלי למצוא אפילו חצי תריסר ספרים העוסקים בחובות הלבבות ובחשבון הנפש. יש שירים, סיפורים, מחזות מדע ובקורת, אך מוסר אין. הרי כבר הכרזנו על יהדות של שרירים – ומה לנו עוד? אך רואים אנו כי היהדות לא תיבנה ולא תכונן על שרירים בלבד, על מצוות מעשיות בלבד, על טקסים חיצוניים בלבד, אף לא על ספרים חיצוניים בלבד. יהדות היא פנימיות. אין משתיתים אומה ולשון על ענינים שוטפים בלבד, אקטואליות בלעז, כדרך שאי־אפשר לבנות עיר על המים. בלי חיי־עולם אין אף חיי־שעה, בלי ערכי־נצח אין לנו שום מודד־ערך. כשהורגים את הנצח נפצע גם הזמן. ואפילו רק חורגים מיסוד הנצח אין מגיעים לא למלכות ולא לתפארת. אך אנחנו רוצים בבנין עם וארץ בלי המשך המסורת ובלי חוק הרציפות בדורות.

כל תקלה בחברה יש לה מסתמא כמה גורמים, ויש מחולקים בענין הסיבות וכל הצדדים צודקים, כי הסיבות לתופעה אחת רבות הן. יש סיבות קרובות ורחוקות ורחוקות מאד. הרחוקות מאד מן השרשים. אנו כאן, כשהננו מדברים על שליחות בית־הספר, בפניכם מורי ורבותי, טוב שנפנה לשרשים. ואתם הרי מוציאים כידוע, חוברות בשם “שרשים”. אם כך נחפשה דרכינו לעתיד ונחקורה לעבר, הן הקרוב והן הרחוק. רואה אני סיבה רחוקה לקלקול המידות בישראל בהזנחת התורה שבלב, בזלזול שנהגנו במוסר. לא רק זלזול בחיים, כי אם גם זלזול בעיון. יצאנו ואמרנו אין ספרות אלא יפה, אין מדינה אלא חילונית, אן חברה אלא זו העוסקת בהויות העולם המעשי, היינו, בבנין העולם, כלומר, בבנין העולם החיצוני, ואין מצוות אלא מצוות מעשיות. ויתרנו על חכמת המצפונים ונמצאו עיקרים חשובים מחיינו מוותרים. באין חובות הלבבות אין התלהבות שבלב. בלי התלהבות אין תלמוד תורה, אין חינוך, אין התקשרות בין הדורות. רבים חקרו ודרשו על שום מה לא הצליחו הדורות האחרונים לחבב בבית־הספר את ספרות ישראל. על כך נדמה לי יש תשובה זו – אם כי זו אינה האחת והיחידה – והיא: תורה, ספרות, חכמה, אין מלמדים בלי התלהבות. אפשר במדעים שימושיים צפוּנה כל הברכה בעובדות, במספרים, במדידות, בשיקולים. אך בעולם הרוח רק אש יוצרת אש ורק ההתלהבות מלהיבה. כלל גדול הוא: אין המורה יכול ללמד לתלמידיו אלא אם כן הוא גופו לומד יחד עמהם ואף לומד מהם. רק מי שהוא מורה ותלמיד בגוף אחד הוא מורה מצליח. נמצא, אי־אפשר ללמד ספרות ישראל, לא דברי ימי ישראל, בלי התלהבות, בלי “עלינו לשבח”, בלי שמחה על קיומנו הישראלי, בלי דעת סגולתנו אך כל ספרותנו החדשה, מכל מקום ברובה, התרחקה מסגוליותנו, התנכרה לה. צאו וראו, כל מחברי ספרי הלימוד בתולדות ספרותנו החדשה פותחים בסופרים חילוניים ממדרגה שלישית ופוסחים על אריות של ספרות הדרוש והמוסר. אין זכר למהר“ל מפראג, לא לר' נחמן מברסלב, לא להמגיד מדובנה, לא לבעלי “כלי יקר” ו”עוללות אפרים“, לא לשל”ה ולא לכל ספרות המוסר, השופעת פניני שירה, ואין צריך לומר, לחסידות. והרי יש לנו רב ממקור ישראל הן בחן והן בשכל טוב, הן בסיפור והן במסה, הן בנוי והן במוסר. הזנחנו כל שהוא ממקור ישראל והצבנו ציונים ראשונים לראשית תבואתנו בספרות חדשה למחקים את סופרי הגויים. כשם שהטלנו דגש חזק בספרות יפה למתכונת הגויית, כן חברנו את תולדות דברי ימינו לפי מתכונת זרה, לפי ערכין זרים. הלא מן הדין שנקרא גלוי בכל התוקף ואף בעדינות: מורי ורבותי, בקורת תהיה! נזרע אור חדש על דברי ימינו, על ארחות ישראל בחיים ובספרות, בהגיון, במוסר, בתורה ובשירה. נשירה לנו שירה חדשה, שירת המוסר, שירת האמת והיושר, שירת החן הישראלי, שירת המידות התרומיות, שירת חובות הלבבות. על שירה זו נוכל באמת לחנך. קודם כל נחנך עליה את עצמנו – ותלמידינו ובנינו ממנו יראו וכן ילמדו. כן ילמדו וכן יעשו. בודאי גדול המעשה. אך גם המדרש גדול. אולם המדרש שלנו נסתלף. שליחות בית־הספר במאבק המוסרי היא במאבק על הספר ממקור ישראל, על דברי הימים ממקור ישראל, על נוי ולשון ומליצה וחכמה ועמקות ופנימיות ממקור ישראל.

יש אומרים, חייבים הסופרים, המורים, ללכת אל העם. איני גורס כך. ההליכה אל העם הוא לשון תרגום. אין אצלנו עם לחוד ובעלי אחוזות לחוד. אין אצלנו עולים חדשים ועולים ותיקים. כולנו עם. כולנו מצווים להיות עולים. נלך אל עצמנו, אל שרשינו, ונהיה ממילא יושבים בתוך העם. חלילה לי מלהחניף לכם, המורים. אבל האמת כך היא. אתם הייתם ראשונים לציון. עליכם להיות הראשונים למוסר ישראל במשמעו החיוני ביותר. לנשמת ישראל אין קרוב וגואל, אלא המורים והמדריכים, חלוצי הרוח. כל דברי ימינו החדשים צריכים להיכתב ולהיעשות באספקלריה של המגמה המצפונית, כדברי רבנו בחיי. קצר המצע מהשׂתרע. חבל שאנו מזדמנים לפונדק אחד רק פעם בכ“ה שנה. אילו זכינו היינו מרחיבים את היריעה. ולואי שנצא מן המצולה אשר ב”הדסים" למרחב. ברור לפני, כי בלי תנועה מוסרית חדשה לא נזכה לגאולה שלימה. המורים והמחנכים מצווים לחולל את התנועה. זוהי שליחותם במאבק המוסרי.

כ“א באייר תשי”ב.



 

ונסלח לכל העם הזה    🔗

“מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה” –

תפילת6 נעילה.


כולנו, כולנו כאחד, חייבים לפשפש במעשינו ובדיבורינו ואף במחשבותינו, בכל הרהור טמיר שבלבנו, ולהכות את עצמנו על חטא. שחטאנו למדינת ישראל, לארץ ישראל, לאהבת־ישראל ולכל הגדולות והנפלאות המתחוללים בידי ישראל.

ואם נסכים ונקבל ונקיים על עצמנו להכות על חטא שחטאנו לישראל אין אנו צריכים לחפש הרבה אחרי גופי החטאים והפשעים שלנו, אלא די לפתוח את ה“על חטא” הישן ונושן, זה ש“במחזור”, ומיד יתנוססו לעינינו מלים כדרבונות ופסוקים כמסמרות נטועים, שמתוך שיגרא דלישנא הם כמזמורות עשויים ושוב אין האוזן מבחינה בהם. אבל אנחנו חייבים הפעם הזאת ללטוש אוזן ולכרות לב להם, להקשיב היטב לכל אומר, כי בנו הכתובים האלה מדברים.

אדרבה, תנו דעתכם, לבכם תנו, למלים הפשוטות הנאמנות, החודרות חדרי־לב. על חטא שחטאנו בפריקת עול. על חטא שחטאנו בקלות־ראש ובקשיות־עורף, ברכילות, בשנאת חנם, בלשון הרע ובשיקור עין, בטיפשות־פה ובחילול השם, וכמה חטאים אחרים כגון אלו. וכולם נתקיימו בנו. אמנם, אין אנו נתפסים חס ושלום לשנאת חנם, למשל, אלא הננו משקיעים הרבה מחשבה וחריפות המוחין ואף למדנות ותורה להוכיח, שכת זו וחוג זה וצבור פלוני ראויים לפי כל חוקי השולחן־ערוך לשפוך עליהם את חמת שנאתנו. ובכן, לא בחינם. אבל שונאים. ובוודאי שאין אנו חשודים, חלילה, על סתם לשון־הרע ורכילות. אנו רק מותחים בקורת ומגלים מומים ומחפשים חטאים ומוקיעים פגמים. אבל הרכילות באה מאליה, מאחר שכל ביקורת יונקת מן הלחישה והיא יוצאת לכלל השמצה. ואפילו הביקורת הצודקת נעשית לרוע מזלנו באופן שנגרם על ידיה חילול השם. אכן, הכל תלוי במזל. ואף הביקורת צריכה מזל. עם שזכה היא נעשית לו סם־חיים; לא זכה היא נעשית סם המות, מרעילה את הנשמות ומזהמת הכל, שאין עוד אויר לנשימה.

אין אויר. מחנק, מה היה לנו? מה נתרחש כאן במדינה, שכולנו כאחד יצאנו לתרבות רעה וכולנו חוטאים, מי בשוגג ומי בזדון, מי בדיבור־פה ומי בפליטת־קולמוס, מי בקריצת־עין ומי ברמזי־שפה והכל בלחש מתלחשים. וכזרם עכור שאין לו סוף מתפשטת ההלעזה ברחבי המדינה, כל פה ממלל וכל אשר לשון בפיו מחלל.

מה היה לנו שכולנו יחד התנפלנו על ציון משושנו ועל עטרת ישראל בבת עינינו, על ארץ חמדתנו, על חלום דורותינו שלבש בשר ורוח וכוח ויהי לנס, שכולנו יחד התנפלנו על הפורפוריה של ישראל לעשות בה קריעות־קריעות. שמחים לקרוע, שמחים לאיד, שמחים לכל חטא; מתלעלעים על כל כשלון. חותכים נתחים מבשר ציון המצויינת למען דעת. אנו רומסים משא נפש הדורות שופכים דם החלום העתיק, משחירים, משחירים, מכבים את המאור הגדול, מכבים אף כל מאור קטן, טורפים גם את הניצוץ, ששים כעל הון להכריז ולהודיע, שאין אמת ואין יושר ואין צדק בישראל. כל הפכפך וסכסך פוצה פה ומצפצף, לוקח לשון ומשפשף. מה הגדוּלה הזאת שאנו חס ושלום כל כך שפלים? ומניין הלהט הזה להשליך כפתים קרח, קרח? מניין אש־להבה זו להגביר קור מסביבנו, קור בחדרינו, קור בנפשותינו? מניין?

וּמה היה לנו שכולנו נעשינו רגזנים, עצבנים, צייקנים, טרחנים ורעבתנים? הכל צועקים על סיר הבשר שאינו ומרעישים את כל הפרהסיות על קצת צנע שנתחייבנו עליה? שוב ושוב רעש ומהומה תלונה וריטון, כאילו באמת הכוכבים רימו אותנו. והכוכבים לא רימו אותנו. איש לא רימה אותנו. לא רימו אותנו נביאינו וחוזינו העתיקים אשר קראו למען ירושלים לא אחשה; לא רימו אותנו ר' יהודה הלוי וכל משוררי ציון; לא רימו אותנו ראשונים לציון, שעלו עם הבלויים לחונן עפר ציון ולחרוש את אדמותיה, עזבו קנים חמים ובתי־אבות על השולחנות הערוכים ועלו להחיות שממות; לא רימו אותנו גם החלוצים האחרונים שעברו נתיבות ימים וגנבו גבולות בסכנת נפשות ועשו דרכים ארוכות ברגל, ברגל, להרים ראש ישראל אשר שח עד עפר; לא רימו אותנו הנערים, דור שני ושלישי לאבות בונים, מרטיבי אדמה בזיעתם, שהרטיבו את קוממיות ישראל בדמם השפוך. לא רימו אותנו. איש לא רימה איש ואיש לא נמצא מרוּמה, לא גזול, לא עשוק.

אך הכל רוטנים. הכל צועקים חמס. עברה רוח רעה על כל העדה, עוית נכנסה בה, והכל צועקים. הוי כי שודדנו, הוי כי סיר הבשר אינו מלא וגדוש והחלב נתמעט ושוב אין אנו טובלים בדבש ובכל המטעמים. הכל רוגנים או מתלחשים, הכל סוחטים ותובעים איזו גזילה ובאים בטענה: מגיע לי! וראה פלא, כל מי שפעמיו אחרו לבוא לציון, כל מי שנתמהמה להגיע בשיירה האחרונה, כל מי שלא טרח בערב־שבת, שלא שקל את שקלו, שלא הרים במועדו את הנס ציונה, שאולי לא חלם כלל את החלום, הוא דווקא משמיע קולו ביתר עוז ותוקף ותאוות־ריטון: היה חלום ואי הפתרון? הוליכו אותו שולל. תמצא לומר, רבים מהם לא חלמו כלל את החלום ומה להם בין הטוענים והרוגנים? התירוץ הוא: הם לא חלמו, אבל אחרים חלמו עליהם ובשמם, ובכן, האחרים חייבים ליתן את הדין ולמלא את הסיר ולמלא כל משאלות לבם ולהושיב ולשכן ולפייס ולשדל, שלא יגידו חס ושלום ניתנה ראש ונשובה.

אוי לנו משבי־ציון אלו. אוי לנו גם מעצמנו. כי אנו כולנו כאחד, נשטפנו בזרם העכור הזה. בנערינו ובזקנינו, כוותיקים כחדשים; כראשונים לציון וכאך אתמול באו. מה לנו? איזו רוח של טירוף נכנסה לתוכנו? מה הרעש הזה? מה הצעקה? מי את מי תובע לדין? מי על מי בא בטענה? מי כאן הנגזל ומי הגזלן? לא אתה חבר ותיק, לא אתה עולה חדש, לא אני המטה אוזן, לא הוא השופך שיחו על העוול, בין גדול ובין קטן, בין כקורת הבד בין כקיסם דק. אין הרבה נגזלים בקרבנו, אבל ציון אמנו היא הגזולה, היא השדודה, היא המלועזת, היא המושמצת, היא. כל כתם, כל דיבה, כל דופי, כל לעז הם כרקב בבשר אמנו. על מי אנו מרימים את ידינו, במי נשלח את לשוננו? את מי נכה בפינו? ציון אמנו היא מרמסנו. על גבה אנו חורשים את לחישותינו־מזימותינו. על גבה. נמשלנו לאחד תמהוני, שנשא שנים רבות בחובו חשק לוהט לברך על אתרוג משלו, לא על אתרוג של הקהל, כי עם על שלו, על שלו, שלו; החיות יצאה לו לאתרוג משלו, ודווקא אתרוג מהודר, משופרא דשופרא. ועיקר הכל שיהיה בו פיטם ראוי להתכבד, הפיטם, זו גולת הכותרת. הפיטם. היה רואה בחלומו פיטם יפה־חן. נכסף לפיטם. מעלה את הפיטם בראש כל שיחו. נושא בחזונו פיטם. כל עצמותיו תאמרנה פיטם. פיטם שיהיה לעילא ועילא. נגד כל אוהביו יתפּאר בו. ועיני כל שונאיו תמקנה למראהו. הואיל וכל ימיו היה נצרך לבריות בענין האתרוג, נצרך לקהל, נצרך לשכנו, נצרך לגבאי, נצרך לרב. אך יום יבוא ויהיה לו אתרוג משלו. או אז אז ירננו כל עצי היער, יגל אף ישמח לבו. והיום בא. היום בא במאוחר, אבל בא. היום בא. שנים רבות חלפו והיום בא. ואותו פלוני הגיע לאתרוג משלו ופיטם תכלית ההידור. והיה פלוני כל כך צוהל ושמח ומתרונן מן האושר שנפל בחלקו וביום זה קיוה לו עלה לבו על גדותיו, עלה לבו עד שעלתה ידו, עלתה ברעד ובזיע ובחלחלה. אך עלתה וקטמה את הפיטם. ואולי לא היד קטמה כי אם שניו נשכו. ואפשר ביקש לנשך את האתרוג מחמת חדוותא ושלא מדעת נעץ את שניו בפיטם ונשכו. אנו כולנו כאחד7 נושכים את הפיטם של קוממיות ישראל, נושכים, נושכים, נושכים בפה ומכים בלשון, נושכים זה את זה. כל הארץ מלאה נשיכות. איש זומם אחד, איש גאון הנכלים, איש מדינה קנאי נוקם, איש־חרש לפי עצם מהותו, אמר פעם: אויר העולם מלא פגיונות. בתוך נפשו המנוגעה, העשויה כנחיל של צרעות או כמחסן של פגיונות, הסתכל איש רע־מעללים זה וגזר אומר, שהעולם כולו קן של צרעות, מחסן של פגיונות. אהה, ישראל בתשי"א המתה נשיכות ככוורת, שוקקה לחישות, ריטונים, ריגון שאינו פוסק, כעס ורוגז עצבים. מה היה ליהודים בישראל? למה רגשו? למה רטנו, רגנו, רגזו, רזזו? מפני מה כולם מתלחשים? על מי מתלחשים? על מי מפילים גורל? מי כאן מגריל את כל הישוב הישראלי בידי מלאך היאוש? מי פורש על ראשינו ענני־קדרות של מרה שחורה? מי הבמאי הזה. מי כאן היוזם להשליט עלינו שגיון, דכאון, טירוף, רשע, כסל, כל כשל? הבה ונתגונן. נקום כאיש אחד לעמוד על נפשותינו, להכות על חטא, להרהר תשובה, לבקש כיפורים, לא שילומים – אין מי שנתחייב לנו להביאנו בבת־אחת לארץ הבטוחה ולהנחילנו כל טוב – לא שילומים, כי אם כיפורים נבקש. נקרא על חטא; נקרא עלינו רובו של על חטא. אף נוסיף על חטא חדש. על חטא שלא צהלנו באמת ובאמת על הגאולה ועל הפדות. שלא אמרנו אשרינו ועוד אשרינו ושוב פעם אשרינו שזכינו למה שזכינו, שזכינו להיות יהודים צפופים בארץ ישראל, יהודים רעבים – וכלל לא רעבים. אלא דחוקים קצת – בארץ ישראל. ומה בכך? אושר גדול להיות יהודים של צנע, יהודים של לחמנו נחלק עם שארית ישראל, יהודם של גורלנו ניתן בידינו. והרי באמת היינו יהודים טובים. תמיד היינו טובים. עם טוב היינו. עם של פת במלח תאכל וחיי צער תחיה משום שכך דרכה של תורה. עם של תורה היינו, עם של חלום וחזון ושיבת ציון, עם של ותחזינה עינינו בשובך לציון. עם של ותחזינה. והיכן עינינו, – רבונו של עולם? לאן אזל שכלנו? מי עשק מאתנו את הגיוננו? הלא רק שגגה היא. שוגגים אנחנו. ונסלח לכל העם הזה למען ייטיב דרכו.

תשרי תשי"ב


 

פרודות    🔗


א    🔗

בדקתי ומצאתי שהרבה אנשים משלנו, שהצטיינו כל ימיהם באורח־חיים פשוט וישר, נהגו צנעה וצנע בהילוכם, בשיחם, בלבושם ובמאכל שולחנם, שינו בזמן האחרון את טעמם והחליפו את סברם וכאילו כיבו את מאור פניהם וכל מראיהם עמוד־אש של גאוה או עמוד־ענן של קדרות והתנכרות לזולתם, לא יראו אדם, אף לא יסתכלו בצורת מודע מתמול ומשלשום. מה קרה? דומה, לא קרה שום דבר. כן, קרה משהו. ניתן תיק לידם. והתיק הזה חולל תמורה מכריעה באדם כולו: בדיבורו, בהילוכו, בחיוכו, בכל משאו־ומתנו עם הבריות. ומה בעצם יש בתיק הקסמים הזה? אין שם ולא כלום. כן, יש שם משהו. קצת שררה. קורטוב כוח והשפעה בין חוגי השלטון ומעט ייפוי־כוח לדון בקשות של הנצרכים לרשות לשבט או לחסד. היינו, נטפים מספר של משקה חריף מצנצנת המדינה. כן, מדינה היא משקה משכּר. ויש בעלי־מוחין שטיפה של יי"ש גורמת להם סחרחורת. אחרים טועמים כמה טפין של שררה ומיד הם חגים ונעים כשכורים או כיורדים באניה בעת סופה. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. איש שכמותי, שאינו מיועד לטעום אפילו לגימה קלה מצנצנת המאן־דהוא שליט, אפשר שאינו רשאי לשפוט. אף־על־פי־כן הנני עלול לצעוק חמס: לא ייעשה כן בישראל. אין מקום לשכורי־שררה בינינו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

זה לא כבר קראתי מעשה באיש־יאַפן אזרח מהוגן, שנעשה פתאום שטוף בשכרות. והוא לאמתו של דבר לא היה כלל שותה משקאות חריפים. אדרבה, היה מתנזר מהם. ואף על פי כן צמח לו מראה פנים של שכור וראו עליו כגלגל החוזר ופגע בו פיק־ברכים, ורע מכל, שרגליו אינן משמשות עוד לפניו. הקיצור, היה כשכור לכל דבר ללא לגימה. שאל ברופאים. עמדו הרופאים ותהו על קנקנו שאין בו כלל יין, בדקו את גופו, חקרו את מערכת עצביו ומצאו דבר־פלא, ששיכור האיש לא מיין, כי אם מאורז. הענין הוא כך. תכונה יש באיש הזה, אחרים אומרים חומצה יש בו, שכל קורטוב אורז שיורד לגופו נעכל על ידיה ונעשה למשקה חריף. כיוון שכך נמנו הרופאים ואסרו עליו אכילת אורז. שמא מצויים רבים בינינו, שכזית אורז של שררה וכוח שלטון נהפך על ידי מין חומצה או תכונה שבהם ליין שרף של גאווה ושחצנות. מכאן ראיה, שרבים משלנו אינם מותרים באכילת אורז.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

דורות מישראל התפללו “ותחזינה עינינו בשובך לציון”. אולם כשקונים בחנויות שבציון מיצרך החייב במס־מותרות כדי מאתיים פרוטה מדביק ידידנו המוכר על הקניה בול של ארבעים פרוטה בערך ואת השאר הוא משלשל לתוך כיסו הפרטי, היינו ידה אחת למלכות וארבע ידות להוד מלכותו אני בעל הכיס. שמא אנו נמצאים למדים מכאן, שבמשך דורי־דורות התפללו אחינו בני ישראל על ציון ועל מקראיה רק כדי ידה אחת בלב תמים וארבע ידות מן השפה ולחוץ, וכל פסוק שיצא מן הפה היה כפי היחס האחוזי הזה מיעוטו אמת ורובו, בל נחטא בשפתינו, רק תרומת־שפתים, אם לא למטה מזה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שמע מה בפי אויבך עליך ותדע את עצמך. שמע מה בפי ידידיך עליך ותדע את ידידיך מה טיבם. שהרי מי כמוך מכיר את עצמך? ולפי חוות דעתו המוטעית של זולתך עליך אתה מכיר את קטנות המוחין של רבים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ציגלי, אחד שמש ונושא־כלים של שטן התעמולה במלכות אשכנז הצוררת, סח בכתב־פלסתר שלו על האופטימיזם הטיפוסי של הגזע היהודי המצעידו בעינים הפקוחות אל התהום הפעורה. דברי השיטנה האלו נאמרו בראשית השואה ייסכר פה דובר שקרים אפילו כשאמת מתמלטת מפיו. אותו רשע ערום השׂטין וידע מה השׂטין. בשעתו הוא בישר וביסס את השואה העתידה לבוא. אהה, לא רק העינים הפקוחות לא ראו, אף האזנים הנטויות לא שמעו. תמיד שאלו ודרשו היהודים בתפוצות הגולה מה יאמרו ולמה יאמרו הגויים. וכשהגויים דיברו אליהם ברורות מה הם זוממים לעשות להם לא שמעו, ואם שמעו לא הקשיבו. תמצא לומר הקשיבו, לא הבינו לקול. או שסבורים היו: קול אנו שומעים ואין דברים. האופטימיזם הטיפוסי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עולם הפוך. אף רוב דיבורים בפינו מנוסחים באופן מהופך. אומרים, דרך משל, שפלוני יש לו התקפת מחלה. אבל כלום מחלה היא התקפה ולא אזעקה להתגוננות, לשמירה על הבריאות, לגיוס עזרה? ובכן, אפשר ביושר ובהגיון להגיד התגוננות המחלה. וכיוצא בכך אין טעם לומר שפלוני מחרחר ריב או מסית למלחמה. אין מחרחרים ריב ומסיתים למלחמה. אדרבה, מצויים רק מחרחרי שלום ומסיתים לשביתת־נשק. ובוודאי שכל צד טוען אל השני: בוא ונעשה הסכם בינינו. הבה ונכרות ברית־שלום, על כרחך תהיה איש־שלומי ובן־בריתי. עשה עמי שלום, ואם לאו, אעשה עמך מלחמה. ומתוך שכל אחד מבקש לכפות על חברו את השלום רבים ומתקוטטים ומגיעים לידי שפיכת־דמים. אלה תולדות המלחמות מאז ומעולם. ובכן, אל תאמרו מחרחרי ריב. אלא כך תאמרו: מחרחרי שלום, מסיתים לשביתת־נשק. מי שאין בדעתו להלחם אינו מדבר כלל על שלום ואינו בא בתביעות לשביתת־נשק.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא נאמר כאן חס ושלום, שאין צורך לאהוב את השלום ושאין מועיל בתנועת־שלום ושאין טעם להרים את דגל השלום בעולם. אבל טובה אהבת השלום, שאין עמה תאוה עכורה להוקיע את פלוני דווקא כמחבל בשלום; וטובה תנועה, שאינה באה בסופה ובסערת־יצרים משונה וברעש־קשקשים. ודגל השלום מן הדין שיהיה נקי, טהור, דגל לפי תומו, ולא דגל התלוי על גבי מקל חובלים, הצופן בחובו פגיון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הרגש יונק מן הרעיון; הלב תלוי במוח; חן ושכל טוב כרוכים יחד; מי שאינו במוחין דגדלות אינו גם כן בחובות הלבבות. וכיוצא בכך השכל הקטן הוא אבי כל פסלנות ושחיתות. תדע לך שכל פעם שממעטים את ערך השכל ומעמידים בצל את שיקול הדעת נפגם ערך האדם כולו וצלמו יורד עשר מעלות אחורנית. דור שמבזים בו את החכמה אף החיים נעשים מאוסים ובזויים על הכל. ומה טעם להתהדר ולהתגדל ביצר הרע? כלום יש בן־שחץ קטן שבקטנים, שאין לו יצר הרע גדול? כל מי ששיעור קומתו זרת מתנפח כשור הבר.

גלית רם־קומה מחרף מערכות אלהים חיים, ודויד הקטן מקנא קנאת ה' צבאות בכוח האבן הנזרקת. אבל מה דינו של דויד קטן, המחרף מערכות אלהים חיים ומבקש לעמוד בכוח האבן במערכה כנגד גלית, החמוש מכף רגלו ועד ראשו?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

השכל עשוי להיות שמש טוב וכלי־שרת מועיל לאדם, ובלבד שננהוג בשמש כבוד בעליו ונודיע לכלי את החיבה שיש בלבנו לאומן שעשאו. חייבים אנו לנהוג שוויון בכל ולקיים חוק אחד לגבי הכל. אין גדול וקטן, אדון ועבד, שר ונחות־דרגה, לא בחברת האדם ולא בגוף האדם. נשמה חיה בכל. השכל הוא דם, הוא נפש הוא בשר ורוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כשאנו מורים באצבע על עוולות קטנות, הנעשות על ידי שרים ומנהיגים ועסקנים ציבוריים, כגון שכמה מהם יושבים על כמה כסאות בבת־אחת ותופסים משרות, שהן למעלה מיכלתם האישית, והם מסיעים את עצמם ואת נשותיהם במכוניות הדוּרות ויוצאים מפעם לפעם להינפש ולהתאוורר בחוץ־לארץ ואף מוציאים את בני משפחתם עמהם ומתגדלים על הציבור ומציגים את עצמם ואת תצלומיהם לראוה ומנאימים נאומים לאין קץ ומרבים בברכות כהנים נבובות בטקסים ריקים, ולא די שמבזבזים זמן, שלהם ושל הציבור, הם מקפידים לפרסם את נאומיהם־הצהרותיהם על דפי העתונים לבזבז נייר לשם יגדיל כבודם ויאדיר – כן, כשאנו מורים באצבע על זוטות כגון אלו משיבים לנו: מה לכם לחטט בקטנות? וכלום מי אינו חוטא בפכים קטנים? ובכלל, קטנות! ולואי והיינו יכולים לעמוד בפרץ הפשעים הגדולים הנעשים לעין השמש. אם זה תירוץ סתם – מילא! ואם להגיון ולאמת התשובה מופרכת מעיקרה. יש מחלות גדולות ומחלות קטנות, ועדיין אין אנו יודעים מי מהן מפילה יותר חללים. פעמים אדם נרפא מעקיצת נחש והולך למות מפגיעות זבוב. אין מתים דווקא משבץ הלב. יש מתים מתוך קצת מוגלה מורעלת באצבע. אין אנו יודעים מהיכן נשמת עם יוצאת, אם מן הפשעים הגדולים שהכל מרגישים בהן ואף עין השופט צופיה עליהם או מן העבירות הקטנות שהכל דשים אותן בעקב והן זוטות בעיני הבריות ושוב אין חלים ומרגישים בהן – אך הן כרקב בבשר וברוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שאלה היא: האם ארץ ישראל היא עוד בגדר יבשת, או שמא היא ים בצורת יבשה. שכן כל תושביה חולים, כמדומה, במחלת ים. ולכן הכל כאן מתנודדים, מתגודדים, מתשוטטים, מסתודדים, מתמוטטים. הללו חגים ונעים כשכורים מחמת גאוה ושחצנות; כביכול אנו הראשים, אנו הצמרת, אנו עושים ובונים ומכוונים הכל, אנו עוסקים ואנו פוסקים. והללו חגים ונעים כשכורים מחמת חמת־זעם ורוב מרי ועגמת־נפש ותמהון, כן, פשוט, תמהון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בדיחה רעה מתהלכת בישוב. רבים מוסרים אותה מפה לאוזן בלחישה משום בושה להגידה בקול רם. אבל אולי מצוה לפרסם אותה, ושמא חובה להוקיע אותה לפרהסיה, להשאיגה מפינו כזעקת־שבר, למען נדע מי אנחנו. יהודים רבים בישראל ברכו זה את זה בראש־השנה בשנה טובה ושחורה, כלומר, שנה משופעת בעסקים טובים בשוק השחור. לכאורה רק בדיחה. כן, הלצה סתם. יהודים אוהבים להתבדח ולהתלוצץ על חשבון עצמם. אבל אוי לנו מהלצות כעין אלו. אף הלצה אינה רק הלצה. הלצה היא אשנב לבית־חומה אפל. זכורני, בשנים ההן, בארצות ההן, בתפוצות הגולה, בתקופת המלחמה העולמית הראשונה, התהלכה בדיחה, שספסרים וכל בעלי עסקים מפוקפקים ומפקיעי־שערים מתעשרים היו מברכים זה את זה בראשי השנים בשנת ישועות ומלחמות. כן, אף זו היא אולי רק בדיחה, הלצה סתם. אבל כל מי שיאמר לא בשחוק וקלות־ראש, אלא דווקא בכובד־עיון, שלבדיחה ההיא, שיש בה בוודאי שמינית אמת, היה חלק בצרות ובפורעניות שהתחוללו על ראשינו, לא יהא טועה כלל וכלל. אף לפי הבדיחות רואה אתה, שטבע עם אינו משתנה, מכל מקום אינו משתנה על נקלה ולא במהרה. גוי חוטא. וגוי שוטה. כזה היה. כזה הנהו. כסבורים היינו אוירה של ארץ־ישראל מחכים. קוה קוינו, ששמי התכלת של ארץ־ישראל יזרעו אור בהיר בנפשותינו, שטל של תחיה יחיינו, שהעבודה תצילנו – והנה הננו מה שהיינו. צלמנו נשתנה כל שהוא; תוכנו – לאו. מכל מקום דרכי הלצותינו ובדיחותינו לא נשתנו. ותשמש לנו הבדיחה אזהרה.

י“ד תשרי תשי”ב


ב    🔗

חצי־קידה; חצי־מבט; חצי חיוך; חצי־דבור; חצי־אמת; חצי־הן וחצי לאו; חצי־ער וחצי־נים; חצי־גר וחצי־תושב; חצי למשכן וחצי לעגל; חצי בן הארץ וחצי פוזל לחוץ לארץ. הוי, גוי חוצה!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

קשה לרקוד, אבל קשה מזו ללכת כהלכה; קשה לנאום כבקי ורגיל, אבל קשה מזו לדבר פשוט ללא חכמות ולהטים; קשה לשלוט, אבל קשה מזו לנהל עם ללא תאוות שלטון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש עלול לכסוח שרשים ואינו מסוגל לכרות ענף; יש מהיר במלאכתו לגדע ארזים וחסר־אונים לעקור קוצים מן הכרם; יש נוח לכפור בעיקר ולבו נוקפו לבטל מנהג מן השולחן־ערוך; יש מורד במלכות והנהו אץ להצדיע בפני שוטר; יש משנן תמיד כל האדם כוזב ומקבל נחת ממחמאה שנותנים לו בתקוה לקבל ממנו טובת־הנאה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יתכן שאין הטענות והקובלנות על העולם אלא צביטות עצמו של המתאונן. כשם שהמתפלל בעד חברו הוא נענה תחילה, כך המתלונן על אחרים הוא נהנה תחילה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזה ספר לא־יוצלח? שאין בו אלא מה שיש בו. היינו, שהוא כולו נגלה, פשוט, ולא למעלה מזה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזהו רעיון נכון ראוי להתכבד? המסתלסל ועולה כתמרת־עשן שכלית מתוך להבה רגשית. שכל לעצמו הוא אור קר; רגש בלתי מזוקק במצרף המחשבה הוא בוסר, על הרוב דלוח, פעמים גם פגום ונפסד. ובוודאי שיש בו טעם לפגם. וכדרך פרי בוסר הוא מקהה את השנים. רגש לעצמו אינו מחמם, אלא שורף. לא זו אף זו. יש רגש קר כקרח. ואל תאמר: הרי הוא צורב. כן, הוא צורב, אבל גם קור חזק צורב. החום והקור שניהם מחרחרים ומשרפפים ומכים בשדפון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רק נביאים רשאים להכות בשוט לשונם את עמם, אף לחרפו ולגדפו ולקללו ממש. לנו, בני־אדם פשוטים, לא ניתנה הרשות לכך. כלום מי אנחנו? עצם מעצמו של העם; נגועים אנו בכל מחלותיו. אדרבה, מי שלשונו שנונה ושפתו אתו, לא די שיש בו כל החלאים של העם, הוא נגוע במחלת הדבור. העם בכאביו צועק, מגמגם, מפטפט במחילה מכבודו, אבל אינו מסוגל להכות בלשונו את קדשי האומה. בעלי־לשון נכנסים לפני ולפנים ומחתכים בבני המעים, הם מוצצים בשפתותיהם את דם התמצית של הנשמה. הוא הדין רק נביאים רשאים לקשור שיר הלל למקור מחצבתם ולומר מי כעמך גוי אחד בארץ. ואילו אנו, בשר ודם פשוטים, איננו רשאים להגיד לעם שהוא בבחינת אתה בחרתנו. נביאים אומרים שירה לעמם בשעת עלית נשמה ושכחת עצמם. לפני שפותחים את פיהם להנעים זמירות לכלל הם מגיעים לידי התבטלות היש ופורקים מעליהם עול האני. הם נושאים את ההלל שבפיהם שי טהור להוד מעלתו האני הקיבוצי, הנאצל, השוכן במרומים, ואילו אנו פשוטי בני־אדם כל פעם שאנו אומרים יתגדל ויתקדש עמנו החכם והנבון, המחונן והמבורך, הננו בפירוש מסיחים את הדעת מן הנאצל הגדול ומייחדים את הכוונה על החוג המצומצם של אנשי שלומנו, ואם תמצא לומר על החוג המצומצם של רמ"ח אברינו הפרטיים. אפילו אומרים אני העליון מתכוונים לאני הקטן, שהוא החכם הגדול, הנעים והמתוקן בבחינת אתה בחרתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ההגזמה היא בתו של החלום או של הדמיון, החלום בהקיץ. לפיכך היא יתרון זכותם של האוהבים או הכואבים, שאלו ואלו הם היינו כך; של החולמים או הלוחמים, שיש באלו מה שיש באלו. היינו, של הנביאים והחוזים או המייסרים את הרבים מתוך שהם שותפים באמת לצער הצבור. ואל ייחשב לי הדבר לחטא, שהנני פורש שוב על הדפים האלו בשם הנביאים אנשי הסגולה, הבנים היחידים, של משפחת האדם, שהם מוּתרים בכמה דברים שאחרים אסורים בהם. מכל מקום בעד הגזמה יתירה צריך לשלם בנשמה יתירה, בצער ובבושת. היינו, פשוט להתבייש בה כל פעם שהיא יוצאת כשגגה מן הפה. הגזמה קרה היא בוודאי דבר שהנפש סולדת ממנה.


הכל תלוי במזל, אפילו השגיאה. יש שוגה וסולחים לו; ויש נכשל רק בפליטת פה ויורדים לחייו. הכל תלוי במזל, אפילו החטא. יש מי שזדונותיו נזקפים לו תמיד כשגגות; ויש מי שנפרעים ממנו בעד כל עבירה קלה כאילו היא חמורה. הכל תלוי במזל. אפילו חוסר־מזל. יש לא־יצלחים ברוכי־מזל כאלה, שלאחר כל כשלון חרוץ, שגורמים לעצמם ולשולחיהם הם מתעלים בדרגה ומקבלים בשכר מפלתם תפקיד מכובד מן הקודם. אך פלוני שנכשל מקצת מיד מתקינים בשבילו עמוד מיוחד להוקיע עליו את קלונו. מכאן אתה למד שיש בני־אדם שאסור להם לחטוא, אסור להם לשגות, אסור להם להיכשל. ועל שום שאסור להם הכשלון אורב להם תמיד.


מוצא אתה ידענים גדולים, היודעים הרבה רק כל זמן שאינם נשאלים. כיוון שמעמידים אותם למבחן כל שהוא, מיד מתבלבל עליהם מוחם ואף לשונם מתגמגמת. פעמים זהו סימן לאנינות הדעת. הללו תורמים מידיעותיהם לצבור רק באין רואים ובאין יודעים. נשמתם היא משורש מתן בסתר. הרבה תלמידים מוכשרים נכשלים בבחינות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

וכבר נתפשט המנהג במקומותינו, שמכובדים ואנשי־מעלה מלווים את המת, לא ברגלים חלילה, כי אם דרך ישיבה של רחבות במכונית אומרת כבוד ושררה, מעין לויה עם כל הנוחיות. ויש במנהג זה משום לעג לרז המות ועשיית פלסתר מצות הלויה. לכאורה הולכים אחרי מטתו של המת משום יקרא דשכבי, לחלוק את הכבוד האחרון להולך בדרכו האחרונה. אך החי מתפרקד לו להנאתו בתוך חזרת המכונית, ונוטל לו על חשבון המת כבוד לא אחרון ולא ראשון, כי אם אמצעי שבאמצעו הרי זה בהחלט יקרא דחיי. והכתוב מכריז ואומר: ואדם ביקר בל ילין.הכתובים הללו בתהלים ובמשלי ובראשית חכמה ובשבט מוסר, ואפילו בספרי טולסטוי וגנדי, ובספריהם של רבים אחרים. הם אינם נותנים לחיות. אדם ביקר בל יבין: למה הפסוקים הללו ממררים את חייו? אפילו בשעת הלוית המת הם מזדקרים לפניו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הכיצד יכול אדם לאבד מה שאין לו? אבל, ראה פלא, יכול הוא. כגון שרבים בוכים מרה, כי למראה העוול השורר בעולם אבדה מלבם האמונה בצדק וביושר, שאינה יכולה כלל להיאבד מן הלב, ששימש פעם חסות לה, כשם שאין אדם יכול לאבד את פרצופו, את אפיו, את סוג דמו, את צורת חטמו. ומה זו טענה שאין אמת, מאחר שרבים משקרים; שאין צדק, מכיוון שהוא על הרוב נרמס ברגלים? כלום מי שנגזר עליו לישב כל ימיו בין עוורים מלידה, שאין להם כל מושג על מציאות השמש, יבטל את דעתו מפני הסכמת הצבור שאין שמש?! הוא, שעיניו הפקוחות בראשו, רואה שמש, מרגיש אותה, חושב אותה, חי בתוך זיוה. כך מי שיש לו אמונה בלב חי באמונתו ומסתכל בהדר זיוה של אמתו ומצפה בכל יום ובכל שעה, כי אור אמתו יעלה ויבוא ויזרח על הרבים. הצדק והיושר מזהירים לפנינו כאור השמש ביום וכירח בלילה במידה שהם קבועים כמזלות בשמי לבנו. מי שהיתה לו אמונה יש לו. כל המקרים הרעים וכל המעשים הנוראים תחת השמש לא יעבירוהו על אמונתו. אין אדם מאבד מה שאין לו, שסבור היה בטעותו או בפחזותו לרכשו בחינם. האמונה היא סם חיים, אוצר של מחיה ומזון, ובוודאי שצריך לשלם בשכרה טבין ותקילין.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש משחיר את תמונת העולם כדי להגביר את מרירות נפשו; והוא מגביר את מרירותו כדי להעמיק את יאושו; והוא מעמיק את יאושו כדי לחבל בנפשו ולהטיל בה פצע וחבורה. כיוון שהוא פצוע הריהו פטור ממצוות רבות. הוא פטור אף מן האמונה בניצוץ הטוב. כיוון שכיבה את הניצוץ הריהו נושם לרווחה; מצפון, לכל הרוחות. בין כך ובין כך לית דין ולית דיין. נמצא רבים לובשים שחורים ויושבים כביכול באבלות על היושר והצדק כדי להיפטר מתשלום חובם להם ולהוציא את מצפונם בדימוס. הוא משחיר את תמונת העולם והוא עצמו נמצא לבן כשה טהור. פטור!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הנפש סולדת מאבלות בפרהסיה. אף השקפת־עולם של יאוש היא אבלות בפומבי.. ומה יושר היא לתפור כתונת פסים מן הצער על אבדן היושר? אין דבר מאוס מן היאוש הנתון כקישוט; אין שקרנות גדולה מן האמת, שיש בה תבלין של להכעיס; ואין איולת גדולה מן הטפשות, שסיגלה לעצמה גינוני־פקחות.

אופטימיות רזה ופסימיות שמנה, אף הן מוקצות מחמת מיאוס.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פלוני אומר מסופקני בקול ענות בטחון בספיקותיו. אבל כלום לא מוטב היה לו לומר מובטחני בקול אומר ספק בבטחונו?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים עומדים ומצפים לאדם הגדול הואיל ואפשר בינתים לשנוא על חשבונו ובזכותו כל מי שאין לו תעודת־זהות של אדם גדול, היינו, כל המוני האנשים כערכנו, זאת אומרת, כל הנברא בצלם האדם.

י. חשוון תשי"ב.


ג    🔗

אשרי העם יודעי שתיקה. אך הקול קול יעקב: תושבי ישראל שטופים בדבור והארץ מלאה פטפוט. כל הארץ דוכן וכל אדם מישראל עובר לפני התיבה, נואם או מרצה, כזולה בשעתו לוקח לשונו ואומר “אני מאשים”, ממש מקדש את השם. ובינתים כל אחד מחלל את העם. חכמים אמרו מלה בסלע שתיקה בשנים. וזהו סלע של זהב. ואף הזהב לא יערוך את השתיקה, כי היא נס. עם שמרובים בו שתקנים הוא עם לנס. במדינת ישראל נתרחש נס הפוך מזה: נפתחו הפיות ונחשול של מלל קם עלינו, מלל ללא חוק, מלל שרובו רוק. מי יצילנו מפטפוט הרוק?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואולי רעה זמנית היא, מחלה חולפת. רק הלשון יצאה לתרבות רעה, אך הגיון העם עודנו צלול ורוחו בקרבו נכון. הפה נעשה מופקר, אך הלב ישר וטוב כשהיה. הלב היהודי עמד בנסיונות רבים ולא הכזיב. בוודאי לא יכזיב גם הפעם. אך מי יתן ויקום בינינו יועץ פלא ומגיד מישרים לקרוא בקול גדול ובוטח: פה פטפטן, הרף! לשון רעה, העצרי! שמש הלב הנדיב, הופע וזרח!

יש יראי שמים חרדים ויש אפיקורסים חרדים. הללו חסידים שוטים לאמונה והללו חסידים שוטים לכפירה, לאכזבה, ליאוש. כביכול עומדים ומתפללים שיתרחם עליהם מי שיתרחם וימשיך על נפשותיהם שפע עליון של דכדוך ודכאון. יש להם כלות הנפש למצב של כלו כל הקצין.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ראיתם לפלוני: כל פעם שמתקשרים ענני־קדרות מסביב מיד פניו שוחקות ועיניו מאירות וכל תנועה והעויה שלו אומרת: האח, חמותי, ראיתי אור! טוב לי משום שרע לי, משום שרע לכל. כל זמן שאין לבחינת וימש חושך שליטה על הכל אין הוא מרגיש כל טעם ואינו חש שום ממש בחיים. החושך, מבינים אתם, הוא דבר שבעין, ממששים אותו בידים. אך האור הזרוע מה? הוא מעין צעיף דק וזך, כמעט איננו.

בדקתי ומצאתי, שהקשה בפורעניות היא הנצחנוּת. שטן הנצחנות פעמים מרקד לא רק בין אדם לחברו; גם בין אדם לעצמו, בין אדם למשא־נפשו ותקות־חייו. נצחן כזה, מאחר שהוא פעם חזה שחורות התנבא רעות, שוב אינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן על השואה שלא תקום ולא תהיה. מה שייך? הוא הרי ראה באיצטגינותו, עשה חשבון כך וכך, מנה את הנימוקים וגמר בסברה, ואתם באים ומבטלים בהבל פיכם את כל הנחותיו הבדוקות והוכחותיו המפורשות? משל לרופא תקיף בדעתו שחרץ פסק־מות על פלוני החולה ובא אותו פלוני ונתעקש וחי לו דווקא ברחבות ובבטחון בשביל לעשות פלסתר את בטחון חכמתו. ואם הצרה חס ושלום באמת באה, הרי בוודאי מגיעה שעתו של הנצחן לפרסם את צהלתו: רואים אתם, את אשר יגורתי בא. אמרתי לכם מראש. כל רז לא היה סתום לי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ועד שהגיעה שעת נצחונם המלא של הרואים אותות שחורים מראש הם כביכול קוראים לשואה כי תחיש את פעמיה ואל תתמהמה לבוא. הם שורקים לה בקרקור רע רע. אף שלא מדעת זורעים דאגות ומגבירים מבוכות, עומדים על המשמר שלא יתלכדו ניצוצות לשלהבת תקוה, חס ושלום שמא יבוא מי לחמם את הלבבות ולעודד את הרוחות, או, בלשונם, לזרוע אשליות. אמנם, הם משחירים הכל, אבל לפי דבריהם באים הם להבהיר, לפקוח עינים, ללמד את הבריות פכחון. הם שיכורי היאוש רואים את עצמם אבירי הפכחון. מסתמא הם שכורי פכחון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אל תהיה בטוח, שאין בטחון באדם: ומוטב לך להיות מקטני־אמונה לגבי אבדן האמונה. רואה אני בך, שאתה עלול להישבע בהן־צדק שאין צדק. ומכיוון ששגור בפיך מה לי לשקר, אל תאמר בהחלטיות כזו, שהאמת נעדרת. ולמה כל כך נתרתחת בפולמוס עם חברך, שהביא לפניך את דעתו, שהמידות לא ירדו עד כדי דרגה זו, שאתה מניח אותה. דומה היית אותה שעה לאדם המוכן לירד לחיי חברו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

עשה לך השקפת־עולם אם כהיכל מרוּוח לטייל בו ארוכות וקצרות, ואם כאוהל קטן להתייחד בו עם נפשך ואם כארץ הגולה הפתוחה והרחבה לחבק בה נפש כל חי להבין לכל מערכי הרוח ויצרי לב אנוש, ואל תעשה אותה צרה כבית־כלא לעצמך ולא סוללה גבוהה לזרוק מעליה חצים ללבות אחרים ולקלוע אבנים ביריבים או בעוברי־אורח סתם. ולעולם הוי מהסס שמא עולמך אינו בנוי אבני־גזית. אלא אבני־בוהו, או כי גגו מצופה תוהו. קצת היסוס לרפואה נחוצה בכל השקפת־־עולם. טיפה של שמא היא באמת סגולה כנגד היהירות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הברי ברי לך, ושמא לזולתך. הודאי בנפשך והספק לשם אהבת הבריות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רצונך לדעת: מפני מה פלוני פניו החוירו לפתע וכל מראהו נעשה כשל יתום עלוב? זעזוע זה ירד עליו לאחר שאני אמרתי לו שאיני מסכים לדעתו, כי דורנו הוא דור יתום. “אבל הרי תודה לי מכל מקום, שאין בדורנו איש ראוי שהשכינה תשרה עליו, שאין רוח הקודש מצויה ביניניו, שאין בנו אנשי נשמה יתירה ובעלי שאר־רוח” – ביקש והתחנן לפני. אמרתי לו: אף בכך איני מודה לך. דור דור ורוח קדשו. כיוון ששמע כך, נזדעזע ממש עד שהחווירו פניו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

משולה אמת לסכין: היא מסוכנת בידי שוטים. ראשית אמת יראת הבטוי, זהירות בלשון, חכמת הניסוח. אמת פרועה דומה לשקר. ואין האמת יכולה לצאת ערומה ממלבושי־כבוד. יש עליה רבב של פניה וטובת־הנאה, היא פסולה. אמת בבלואות – או שמקורה אינו טהור או שהיא פרי רוגז עצבים. נאה לאמת צורה נאה. ואם לאו גילוי הלב שבה נהפך לעקשות־לב, ויותר ממה שיש בה טוהר־רוח יש בה גסות־רוח. אמת צריכה סגנון. ואילולא אני חושש מפני פירוש דברים שלא כהלכה הייתי אומר שאף הטעם הטוב הוא תנאי לאמת. כל המדבר אמת באופן הצורם את האוזן מוציא עליה שם רע ומבזתה על הבריות. צא וראה, כל שאינו מזוּייף, אינו צורם את האוזן. הצעקה, הבכי, הוידוּי, כיוון שחותמם אמת אין הנפש סולדת מהם לעולם. ואולי האמת מותרת רק אם היא בגדר צעקה, בכי או וידוּי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא כל המייגעים את הקהל בעצות טובות, שמשיאים לו, עמלים באמת עם הציבור, ולא כל הבוחשים בקדירת הרבים מעורים דווקא בתוכם. אדרבא, מדרך התרוודים, שאינם צמודים כלל אצל הקדירה אף אינם מתבשלים בתוכה, אלא עולים ויורדים בה, מכאן שהם תלושים. התרווד מידבק, אבל אינו מחובר. מסתמא נדבק משהו גם לתרווד, אבל דבר אינו מתחבר אליו. שמא תאמר: מאחר שהוא בוחש הריהו מעמיק. אך זו לא. המעמיקים הרבה אין שעתם פנויה לבחוש.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים אינם עושים חיל בחיים לא משום שאינם מוכשרים לנחול נצחונות, אלא על שום שאינם מסוגלים לעמוד במפלות. כשלון כל־שהוא גורם להם חולשת־הדעת ורפיון־ידים. אך אין לך נצחון אפילו בידי רבי ההצלחה, שאינו כרוך במנין של מפלות. לא רק צדיק שבע יפול וקם, ואף הגבור כך. איזהו גבור הכובש גם את יצר הנצחון. ואיזהו גבור, היונק רוח גבורה וגדלות המוחין אף מכשלונותיו.

רבים אינם עושים חיל בחיים לא משום שאינם מוכשרים לנחול נצחונות, אלא על שום שאינם מסוגלים לעמוד במפלות. כשלון כל־שהוא גורם להם חולשת־הדעת ורפיון־ידים. אך אין לך נצחון אפילו בידי רבי ההצלחה, שאינו כרוך במנין של מפלות. לא רק צדיק שבע יפול וקם, ואף הגבור כך. איזהו גבור הכובש גם את יצר הנצחון. ואיזהו גבור, היונק רוח גבורה וגדלות המוחין אף מכשלונותיו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בין המלחמה הקרה למלחמה החמה יש, כנראה, שלב־ביניים, פושר, ששני הצדדים באים בהתקפת שלום ומארגנים תנועות השלום. בדורנו כבר שימשה תנועת השלום כמה פעמים אות מבשר לסיומה של תקופה קרה ולנצנוצה של התקופה החמה. האם חס ושלום מעין חוקיות חברתית פועלת כאן? סמוך לחשכת הדמים מתלקחים מוקדי הפיוס.

־־־־־־־־־־־־־־־־

שמעתי מפי ליצני הדור בישובנו פירוש חדש למתח חלוּצי. בימינו הוא נאמר על גאיונים במדינה, הדורכים על האדמה ברגל גאוה, מותחים עצמם ומתחלצים כלפי מעלה וזוקפים את קומתם כפי שיעור דרגתם הגבוהה. ואגב נמצאים נשכרים, שפטורים להסתכל בצורת אדם הנצרך להם במשרדם או בצורת חבר ברחוב המבקש לברכם בשלום. הזהרו בליצני הדור. מיום שנשתבשו דרכי האמת בין הבריות ניטלה הרצינות מן הרצינים וניתנה לחומדי־לצון.

־־־־־־־־־־־־־

כשחרבה הארץ יסד ר' יוחנן בן זכאי את יבנה. בחורבן הארץ כך, עכשיו בשעת בנינה, לא כל שכן שאנו חייבים להקים לא רק יבנה אחת, כי אם כמה וכמה מצודות לרוח כתריס, כסגולה, כאזהרה.

־־־־־־־־־־־־־־

כלום לא די לאדם, כלום רשאי הוא, להיות שלם עם נפשו, טהור ונאצל במעשיו, ובזכות כך להיות פרוש מן הציבור ומובדל מן המאבק על ערכין של הכלל בחינת את נפשי הצלתי? ויתכן שאין השאלה בניסוחה זה הולמת כל עיקר את זמננו, שאין בו עוד אפשרות להתייחד בדל“ת אמות. אפשר שגם בתקופות קודמות לא היו ולא נבראו דל”ת אמות ליחיד אלא משל היו. מכל מקום בזמננו המסוער בודאי אין עוד מציאות לרשות היחיד המסוּייגה כל צרכה. הלך לעולמו אוהל תם, תא הבודד נפרץ. נעקרו כל ערי המקלט. אי אפשר עוד להיאחז בקרנות המזבח של הגאולה האישית. סוּפה גדולה שורקת בעולם, רעמים וברקים. אף בארזים נופלה האש. דומה, כבר נגנזוּ כל החמרים, שנבנתה מהם תיבת נח. מבול שוטף בא, נח, אין לך עוד מחבוא. ואין זו שאלה אם כדאי ואם מותר, אלא אם אפשר. אי אפשר.

־־־־־־־־־־־־־־

ונניח לא ים סוער וזועף, כי אם אגַם של מי־מנוחות. תינוקות גדולים, רעים, שובבים וגם זידונים משתכשכים על גדות האגם ומדליחים את המים, זורקים לשם כל סחי וקיא, פסולת ומפל, ומלכלכים ומדליחים. ואתה, יחיד־חמוּדות, תסייג לך כאן בתוך הלכלוך הזורם דל"ת אמות של טהרה ותהיה שלם עם נפשך, זך וטהור?

־־־־־־־־־־־־־־־

כבוד האנשים הגדולים במקומם מונח. הם בוודאי מביאים ברכה לעולם, אם כי לא תמיד הנאה מהם לעולם. ובלבד שיהיו גדולים ממש, כלומר, לא רק גדולים בכשרונות, כי אם גם מצויינים במידות טובות ובכשרון הטוב שבכשרונות לפעול טוב ולרפא מחלות הגוף או הנפש. ומאחר שכל אדם מסוגל לרפא מי שהוא, לתקן משהו, לעמוד בפרץ איזה שהוא, להיות מועיל היאך שהוא, אין שום אדם שאין לו מקום. וכיוצא בכך אין דור יתום, כשם שאין ציבור עני מבעלי־נפש. בכלל אין סכנה לעולם מהתמעטות האנשים הגדולים. יכול העולם להתקיים ביושר ובכבוד, בשמחה ובנחת, אפילו יהיו בו רק בינונים. ציבור של בינונים מוכשר לסדר את כל עסקיו החיוניים על הצד הטוב ביותר הן בגשמיות והן ברוחניות, הן בהויות העולם הזה והן בתורה ובמעשים טובים. כלום התרבות נישאת רק על כנפי נשרים? היא כל עיקרה פרי עמלם של נמלים. הבינונים יסוד המשפחה האנושית. הגאונים הם על הרוב אנשי־הפקר, שאינם בכיבוד אב ואם ולא בכיבוד עם ומסורה. ולא זו הצרה שאין אנשים גדולים, אלא זו שהקטנים פעמים מעמידים פני גדולים.

־־־־־־־־־־־־־־־

על הרוב קובלים ואומרים, שהענינים הגיעו לנקודת־קפאון. אך יותר מכך יש להצטער, שהענינים מגיעים פעמים לנקודת תסיסה שאינה פוסקת. מנקודת הקפאון זזים סוף־סוף בכוחות משותפים ובחיבור של הרצונות הטובים. אבל יש נקודת־תסיסה, שאין להימלט עוד ממנה. האנשים זזים והיא זזה עמהם. היא תוססת ומתסיסה. הרי זה בדומה לחיי משפחה או לחיי ישוב הנעשים כמצולה רותחת, שאינה רוצה לשוב מזעפה, אלא אם כן יגישו לה קרבן ממבחר הבנים.

־־־־־־־־־־־־־־־־

כל האניות העוברות ארחות ימים מרחוק מרהיבות עינינו. הוד חזיוני, השפוך עליהן, מושך את לבנו למרחקים ולנעלמות. ולא כן אניה זו, שבצל קורתה אנו יושבים. סר מאתה חן הקסם, פנה ממנה הוד המרחקים, פג אף למראה עינים זיו הנעלם שבה. אין היא בסך הכל אלא בית־קרשים. תינח כל זמן שהבית שוקט ועושה את דרכו במי־מנוחות. אבל מה הדין כשהוא נישא בסערה, חג ונע ומשליך את יושביו על דבשת הסערה? הה, לאן אזלו קסמיך בית־מגורים בקרב המים העזים? לא עוד מקרה־עונג את לנו אניה טלטלנית, כי אם בית כף הקלע. כולך, חולין, אניה סוערת ולא רוחמה. חולין, פעמים כולך סחי וקי במחילה. כן, אני שיט נע ונד, נסתלקה מעליך שכינת החן והיופי. אבל דווקא בשעה סוערת זו את מפלסת את נתיבך ומסיעה אותנו היושבים בך למחוז חפצנו. אניה סוערה את כעת, מדינת ישראל. תמיד היית שרתי במדינות, כלומר, שרת על המדינה, חלמת עליה, חזית אותה במעטה רך ומעודן של הרומנטיקה. אבל כעת אנו נותנים בך, אניתנו, דרך במים עזים. נהיה נא עזים מן המים, דוהרים־דולקים מן האש, נשחה ונעבורה ונגיע. נעלה ונגיע.

כ“ד בחשון תשי”ב.


ד    🔗

מרכה, טיפּחה, אתנחתה. לא כך אלא כך הוא הסדר: אתנחתה, מרכה, טיפחה. בראשית היה הניגון ונשמת הניגון היא האתנחתה. מרכה וטיפּחה הן טעמים המחברים ומשרתים במקרא, אך האתנח משמש בחזקת המפסיק הגדול, סוף פסוק. כל סוף נעוץ בתחילתו. האתנח הוא ראש וראשון, טעם ראשי במקרא וטוב־טעם החיים. הוא מקור החיים. קדמה מנוחה לתנועה. התנועה היא הדרך; המנוחה – המטרה; התנועה – פיזור; המנוחה כינוס וריכוז; התנועה – ספירה; המנוחה – סיכום החשבון. אשרי העם יודעי תנועה; שבעתיים אשרי העם היודעים לנטוע במרוצת השטף איי מנוחה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

במנוחה מתבטלים מן המלאכה ולא מן התורה, כי המנוחה עצמה תורה שלימה היא. אין לערבב כלל בטלה במנוחה. המתבטל אומר לעצמו: שב ואל תעשה, שב ואל תחשוב, שב ואל תרגיש. גל רודף גל. חוליות רבות בתוך שרשרת גדולה של לא־כלום. אך המנוחה היא רק בגדר שב ואַל תעשה, ואילו המוח והרגשות אינם שובתים כלל. אדרבה, הם נעשים כמעיינות המתגברים. המנוחה כרוכה על הרוב בשמחה – וזו בוודאי שוקקת חיים ופעולת הנפש. הבטלה מרבה עצבות, מתשת כוחו של השכל ועושה את האדם ככלי ריק. השקוע בה ימים הרבה עלול לרדת ממעלתו של שותף לדרגה של כלי. ולפי שהטבע אינו סובל ריקניוּת סופו של הולך־בטל לספוג לתוכו הרבה חיים זרים, להתפרנס מן ההפקר. שוב אינו נותן, אלא רק מקבל שפע. הוא חי כמקבל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים מתגאים בחיי התרבות של זמננו, הזורמים אלינו בצינורות רבים, קרובים ורחוקים. התרבות שופעת אלינו מעל הבד, במשדרים מן הקיר, ברמקולים ובשחרחוקים. אין אדם צריך לעשות כלום. הוא רק נותן אזניו ומזריקים לתוכו טפּין־טפּין או מזרימים לתוכו דליים של חכמה ודעת. אחרים מפטמים את כרסו בתורה ודעת. אחרים מפטמים את כרסו בדברי־הסברה שוים לכל נפש, שמים לתוך פיו ביצים קלופות. אין הוא פועל כלל, אלא נפעל, אין הוא פולט כלום, אלא קולט. ממילא אינו בורר ואינו מנפה. שוב אין הוא מחוייב אפילו לעכל. זכה ומלאכתו בעיון־מחשבה נעשית על ידי אחרים. הנפעל ואינו פועל צובר מרץ המעיק עליו. נמצא שמתעייפים הרבה מן הבטלה. יש בטלה ממושכת, שהיא עבודת־פרך.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הרדיו הוא כלי מחזיק בטלה לרבים. האדם מתרגל על ידיו להיות שומע חפשי תמיד. אינו צריך לחדש כלום מדעתו ולהתעמק במחשבתו. הוא רק שומע, שומע. הוא שומע פּזמונים רעים ותסכיתים גרועים. הוא שומע הרצאות חטופות שקוראים להן מדע לעם והשכלה לכל. הוא לומד תורה על רגל אחת ובאוזן אחת, במחצית־שעה אחת הוא שומע תקצירים על החקלאות, על כוכבי השמים, על הדרמה במאה הי"ח ועל פלוני שקיבל פרס־נובל. בין ג’אַז לפרקי באַך ובאֶטהובן יש הפסקה של רגע כמימרא. בליל, דייסה. כורך יקר בזולל. בילול וחילול.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אפילו הרדיו נותן לנו לא שיעורים מרוכזים ומזורזים, אבקות של תורה ומדע, אלא מלמדנו פרקים של ממש, אין בכוחו להמציא לשומעיו אלא תחליפים, שרבים מהם שכרם יוצא בהפסדם. אין לומדים אלא מפי מורה חי, או מן הספר שאותיותיו מחכימות. המורה משמיע דברו בקול חי. פניו מסבירות; כל תנועה והעויה שלו משמשות פירוש נוסף. לתלמיד יש שהות לבחון את הדברים, לקרבם להשגתו, להביע עליהם היסוס והתנגדות, לבקש תוספת־הסבר. כל העושה לו רב קונה את התורה. השומע תורה מפי המוכני המזדקר מן הקיר אינו קונה ולא כלום. הוא חוטף פירור זה או אחר, אבל אין לו שהות לעכלו. אין הוא רואה פנים, לא תנועה והעויה. אי־שם הולך לו קול זר הנותן עצמו לכל ואינו מדבר אל שום איש במיוחד. עיקרו של הרעיון נשמט מאזניו הטרודות בלי הרף לקלוט. הלומד תורה מן הכלי מוציא מים מן הסלע. היתה לנו תרבות של כיס, והנה ניתנה לנו תרבות של קיר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כמה משונה כלי זה המשדר ממש מתוך קרן השפע תורה וחכמה, על מה מרצים חכמי המשדר? אבל על מה אינם מרצים? על הכל. על המדע ועל האמנות ועל הספרות, על חפירות ועל תגליות והמצאות. על יחסי־עמים ועל קשרי־מדינות, על כלכלה, על כלכלה, על כלכלה. הכל בקצה המזלג. והאדם שומע, שומע. מדמה הוא שפותחים לפניו כל שערי החכמה. אינו מדמה כלל. הוא סתם משוטט בין הערוגות, מלקק מכל נושא ככלבלב קטן מצלחת החלב. כלומר, כאן לא צלחת, אלא ים הגדול. משוטטים הבריות בזמננו בין הנושאים הזורמים מן הקיר כסקרנים בטלים בירידים, התוקעים את חטמם כאן ושם, ממששים כל סחורה, נותנים את מבטיהם בכל עגלה עוברת, שואלים כביכול למחירים, לא על מנת לקנות דבר־מה, אלא סתם ככה, להיות מעורבים עם הבריות העוסקים במשא ובמתן. ביריד הרדיו אין קונים כלום, אם כי מוכרים הכל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עיקרה של שמיעה הקשבה, כוונת הלב. אין לומדים תורה אגב סריגת פוזמקאות ועשיה ברקמה. אין מאזינים כהלכה לסימפוניה אגב פעולת נקיון במטאטא או טיפול בקדירה על האש. אומרים שפּרות נותנות חלבן בשפע בהשפעת הנגינה. אבל בשעת החליבה אי אפשר לרכז את הנפש על עולם הניגון. אנו נוטים לשטחיוּת בדיוק כמו לעצלות, ולא כדאי להרגילנו במידת השטחיות ולעשותה שיטה. הרדיו מטפח תרבות השטחיות. כביכול בא הוא לחנך מן הקל אל הכבד, אך הוא מחנך מן הקל אל הקלוקל, מן השטחיות אל התיפלות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

דוברי המשדרים לוקים לא פחות מן השומעים. העומד על הדוכן בקרב קהל שומעיו יש לו אימת הציבור. רגש הבושה משמש לו בלם, המאזינים החיים הניצבים לפניו משרים עליו מרוחם ומעוררים בו את המצפון להיות לבו עם פיו ובטחון־אמונתו עם סברתו ותוכו כברו ויושר כוונתו כפי ניסוּחי מליו וּפסוקיו. המגע החי עם העינים הצופיות ועם הלבבות הדופקים והאזנים הלטושות פותח את מוחו ולבו וּמעורר את מחשבתו להיות כמעין המתגבר. הוא בא ללמד ונמצא למד, להשפיע והוא מושפע, להעשיר אחרים ויוצא עשיר מכפי שבא. הרב והתלמידים נמצאים נשכרים. אך הדיבור לתוך המשדר כולו הפסד, הדובר תוקע, כביכול, לתוך בור ריק. מליו קצובות ומשפטיו פסוקים, אבל חיוּת אין בהם. אין קול הנביעה נשמע מתוכם, אין שמחת היצירה בדיבור, הקול קר. אף הלב קר מסתמא, כי הקול והלב מחממים זה את זה. בלי חיוּת ושמחה אין השפעה, כל הענין יוצא לבטלה כמעט. אפשר יפה מכשיר מת זה לתעמולה ולא להסברה, אין הוא מקרב אלא מרחק, אינו מעשיר אלא מרושש. ניטל כל התריס בפני השקר, גניבת הדעת ואחוזת העינים. אין בפני מי להתבייש – וממילא אין בושה. אין מדברים במשדר אלא מדקלמים, ואם מעמידים קול לוחשני, אינטימי כביכול, יש פה מלבד גניבת הדעת גם גניבת האוזן.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

על הראשונות אנו מצטערים וכבר נתבשרנו על פורענות חדשה. לא רק שח־רחוק, גם ראי־רחוק, טלויזיה בלעז, יפול בקרוב בחלקנו. לא די שבשח־רחוק אנו שומעים קולות רחוקים, מעכשיו גם נראה את הקולות הרחוקים. ובמיוחד נראה את הפרצופים גם מרחוק. תחילה התישו בנו את השכל הפועל, מעכשיו נהיה לוקים גם בכוח הדמיון, מאחר שלא נצטרך עוד לשתפו בשום דבר. נוכל לשמוע ולראות הכל. ואולי ברבות הימים אף למשש הכל בידינו, אפילו מה שאינו נתון לנו ושאין כל סברה שתהיה לנו שליטה כל שהיא עליו, אלא סתם למשש לשם מישוש, היינו, בטלה לעינים, בטלה לאזנים וגם לידים. כל כך הרבה חיים מדומים נקבל בשפע מידי הכלי, שלא נדע עוד טעם חיים אמתיים. המוכני יוציא אותנו ידי חובת־חיים בכל. הגולם יתקע בשופר; הגולם יהיה שואב המים ונושא היין. לא אותנו ישקה, כי אם הוא ישתה ואנו נאמר אחריו אמן. כל העולם יהיה גולם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בזכות הראי־רחוק, שיכוננו לנו, לפי השמועה, במהרה בקרוב בארצנו הקטנה, לא נהיה צופים כלל בפנים חדשות של אישי המעלה הפועלים בעולם הגדול, אלא שוב ושוב יתפּעם בנו הלב משמחה למראה פני העדה וּבחירי האומה שלנו. לפני מתן הראי הרחוק רק את קולותיהם שמענו תכופות, לאחרי כן אותם עצמם נראה תמיד במחזה, אדם מישראל אוכל את פּתו, שותה מכוסו, תופר את בגדו, מבשל את סעודתו, ועיניו צופות ומסתכלות בנכבדי העדה, רואה אותם באכילתם, בשתיתם, בהילוכם, בהרמת אגודלם ובהורדת אגרופם לדפיקה על שולחן הנואמים, בשיעולם ובחיוכם. לא עוד ירים איש את עיניו כלפי מרום, לא יביט אל האדמה, אל האילן, למעוף הצפּרים ולמרוצת הגלים, אלא יביט בצמרת, בצמרת, של ארצו, כמובן. לפי שעה אין כוחה של עין מגדלת זו להקיף הרבה יותר מתחום־שבת של כמה פרסאות, אבל בתוך התחום הצר תהיה ה“עין” משוטטת בלי הרף. ושוב לא יהיה קהל בני מולדתנו רעב וצמא ולהוט למקררים, אלא למכשירי ראי־רחוק. ויהיה שוק שחור לראי־רחוק; ומבריחי־מכס לזה הענין; ושתדלנות אצל קרובים עשירים רחוקים בזה הענין. העם ירדוף אחרי זנב הלטאה של נחת־רוח, שכל עיקרה אינה אלא נחת־עין.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אגב, איזה ביטוי מרענן את הלב ומחמם את הנפש; צמרת! צמרת המדינה, צמרת המפלגה, צמרת וצמרת. כל כך נתרווח הביטוי הנחמד צמרת עד שאין אנו מרגישים עוד צמרמורת כשהוא נופל לתוך פּינו או לתוך אזנינו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בעקבות המשיח מתרבה החוצפּה ומשבאה המדינה לעולמנו נתרבו בעלי גאוה בתוכנו. לשעבר היינו אנשים אחים, מי עני ומי עשיר, מי חכם ומי לאו דווקא, מי איש חיל ורב־פּעלים ומי קצת בטלן במחילה, מי ותיק וּמיוחס מבני העליה השניה ומי מן העליות המלקושיות, היינו מה שהיינו, אבל יהודים היינו, לא תמימי־דעים כולנו אבל שווי־ערך בערך היינו כמעט כולנו. כל אחד היה מי שהוא ועשה מה שהוא. המדינה שינתה את כל המערכה וביטלה עיקרי ההערכה. מעכשיו יש לנו מלבד מעמדות של עניים ועשירים, חכמים וטפּשים, גם דרגות ושכבות ורבדים. ועל הכל אין עוד מעשים, אלא תפקידים, לא אישים, אלא בעלי־תפקידים. והתפקידים מתחלקים לפי עקוּדים, נקוּדים וברודים, כשם שהפקידים נבדלים לפי גבוהים, בינונים ונמוכים. וגבוהה מעל גבוהים היא הצמרת, הצמרת, הצמרת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אילולא מסמרות דרכם לילך ולהכאיב, כשנועצים אותם בבשר החי, ראוי היה לדפוק לתוך המוחות מלים כמסמרות: אַל תהיו בעלי־גאוה. אף נושאי דגל המדינה ברמה לא נאה להם לדבר ראמות ונשגבות. אשרי הדורכים בעוז אל המטרות, אך מצעדי־רהב יש בהם מן המגוחך. גינוני־מלכות בימינו הם בוודאי חוכא ואיטלולא. ומה אם פלוני נציג הוא, כלום אדם גדול הוא? לא כל הדוברים מטעם המדינה הם חכמי־מדינה. אין המדינה המצאה חדשה, צעקת האָפנה האחרונה. היא מעשה ישן־נושן. אף מעשה הרה סכנות גדולות. ואין היא אלא חולית ביניים בין הבית והעולם, כשם שהלאומיות היא תחנת־ביניים בין משפחת האדם למשפחות העמים. השלטון אינו תכלית לעצמה, כשם שאין הממשלה מטרה סופית. על החזון וכתתוּ חרבותם לאתים יש להוסיף: וכתתו8 מטה הנגידים או מקל החובלים למקל נועם של הסברה וידידות. כל תופש־שלטון צועד ומטפּס שלא ביודעים במעלות אל כסא העריץ. מן השכל ומן היושר, שכל היושבים על כסאות ידעו, כי כל ענין הכסא מוטב היה לו שלא נברא משנברא. מי יתן ויהיו כל האנשים גבירים ונגידים ושרים ונבחרים מטעם הציבור, כל אחד נושא כתר, או, להיפך, שיתבטלו כל הכתרים, ויהיו רק אנשים מהוגנים בעולם – וזה מספיק. השררה באיזו צורה שהיא צריכה לנהוג עצמה בחינת צורה חולפת, ואם לאו היא צרה גדולה, היא מוסד הכשרה ולא יותר. מדינת ישראל לא כל שכן שלא יהיה לה קיום, אלא אם כן תשמש מוסד מחנך להכשרת אנשים ישרים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שאלו את ירושלים בעבר הרחוק; זכרו את ציון בימים מקדם. מלכות יהודה ואפרים היתה תמיד נתונה בין המצרים; המזרח לחצה מכאן והמערב שלח בה את גייסותיו מכאן, לא רק מפני חטאינו גלינו מארצנו, כי אם גם מפני לחץ הגויים. נמלטנו על נפשנו לבבל, לאשור; הלכנו למסענו בארצות אירופה. טיילנו ארוכות וקצרות בין המזרח והמערב. טיילנים היינו על אפּנו ועל חמתנו. משא נפשנו לכונן לנו הפעם קיום לדורות ארוכים. שוב טיול כבד־צעד. אנו קוראים לו קיבוץ־גלויות. מן הראוי לנהוג ענוה, שוב מזרח ומערב שתוּ עלינו. מן התבונה היא להימנע מלשון מדברת גדולות ומהליכות מפוארות, בין הפטיש והסדן. וגאוה מניין?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

תמצית דברי ימי ישראל היא מעשה באל קנא ונוקם, השומר על עמנו לילך בדרך הישר וּמדקדק עמו הרבה יותר מאשר עם עמים אחרים. כל מום קל לזולתנו הוא מוּם קשה לנו. חטאים שעמים אחרים יוצאים מהם בשן ועין ממיטים עלינו הרג ואבדון. ציבור יהודים לא יוכל לבנות ולהיבנות מתוך פירוד־לבבות וריכוז הון גדול בידי מעטים. ישוב ישראלי לא יראה און ויחריש; לא יעבור לסדר היום על פשעים חברתיים, על גניבות, גזילות ומעילות, הוא יתקומם על הפרת חוקים ויקדש מלחמה על רשע ועל כסל. טבע עם אינו משתנה. הננו כפי שהיינו בעבר הרחוק. לא נקום כקיבוץ בארצו בלי חוקי צדק ויושר ובלי תשובה למקור ישראל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואולי לא אשמנו, לא בגדנו בעצמיותנו, לא יצאנו כלל לתרבות רעה, אלא שהקוָן נכשל בהיסח הדעת ולא הזהיר בעוד מועד מפני התנגשות רכבות היצרים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

היה לנו כלי מפואר, עשוי חרסינה יקרה, נתחייבנו על שמירתו מדורי־דורות, הנה, הנה, אנו מפוצצים אותו בידים. לא עוד נאמר לשבת עונג. תחת לחשוב עליה מחשבות ולטכס עצה לעשותה נאה לתעודתה גם בתנאי־זמננו ובתחומי־השגותינו אין אנו משגיחים כלל בה. עשויה היא להיות גם בימינו כלי מחזיק מנוחה ובית היוצר למלאכת המחשבת של השבתון. התירוץ הוא: נשתנו הזמנים! אבל כלום נשתנו גם סדרי הזמנים ואין שבוע אחד מכיל ששת ימי־חול, העומדים ומצפים ליום אחד מכובד מכל הימים? כלום נעשינו אנשי־מעשה ללא טיפה של אצילות? כלום אין מהומת התנועה בדורות האחרונים מחייבת יום של מנוחה שלימה כתשובת המשקל?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש מוצאים טעם מחיה נפשות בטלטולים מתמידים, בריצות שאינן פוסקות, במהומה של נסיעות ותהלוכות, בכינוסים הנושאים בזרמם רבבות דווקא, בבריחה חוזרת ונשנית מדלת אמותיהם. דעתם היא שהישיבה בבית היא עונש ויום של התיחדות עם חוּגם המצומצם או עם בני־ביתם הוא בעיניהם יום של ביטול־חיים, של קפאון. נניח שהדין עמם. אבל אין טעם והגיון בשיגרא דלישנא שלהם, שהם זוכרים את יום השבת לקדשו לביקור אצל ידידים שבישובים רחוקים. כלום כל כך מרבים אנו לבקר אצל ידידים השרויים בקרבת־מקום? וכלום ביקור שכנים נפוץ כל כך? ושוב: ביקור־ידידים! ומפני מה מעטה כל כך הידידות? לא התנועה פוגעת, אלא הכפירה בעיקרון השבתון, טמטומו של חוש המנוחה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואם פלוני נצטרף, כביכול, למנין עושי ההיסטוריה – מה רעש? מרת היסטוריה אינה כלל נערה צעירה, יפת־תואר וענוגה. אדרבה, היא במחילה מכבודה מטרוניתה זקנה וּבלה, שחצנית הרבה. היא דוּד רותח; היא סיר נפוּח; היא כדור המתגלגל ישר והפוך. רבים, גם לא טובים ולא גאוני־רוח, בחשוּ בסיר הזה. ידים רבות, וגם לא טהורות, גלגלו את הכדור הזה. אין כל טעם להתיהר. אין עושי ההיסטוריה משקיעים כוח, אמת וכשרון במידה יתירה, מזו המצויה אצל אנשם בינונים, המפרנסים את בני־ביתם ועוסקים בכל המלאכות הכשרות. על האנשים מן השורה עומד העולם, ולאו דווקא על הצמרת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הצמרת! איזו מלה מרעננת, מחיה נפשות. אדם פשוט מהו אומר: סוף הכבוד לבוא. ואולי אדם פשוט אינו אומר אפילו זאת, אינו אומר כלום, אלא עושה מה שמוטל עליו, אך רבים מאנשי הצמרת אומרים: בראשית בא הכבוד. התואר הוא כל האדם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אמר החכם: אין ישר מן הסולם העקום; אין מטומטם מן המחוּדד מכל צדדיו ואין שלם מן הלב השבור. אף אנו נאמר: אין כלי מחזיק תנועה פוריה כיום של מנוחה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

נוראות נפלאתי מחכמת הקדמונים לדובב בסמל רם המעלה רזי־עולם. הם שמו בגבהי־מרומים את היצור רב החידות, השואל הכל ואינו משיב דבר, ללמדנו יקר־סגולתה של השתיקה השופעת זהב. נתנו כבוד לתורה, קדשו את אותיות הכתב, העריצו שפתי־כהן ודבר הנביא, אף גרסו חכמות בחוץ תרונה, אך את השתיקה רוממו לעילא ולעילא ואת התהלה במלואה הגידו לדומיה. והיה אחד שאף לשמש בגבעון נתן צו: דום! כולם יחד ענו במקהלה לאמר: אין טוב לגוף מן השתיקה. קנאתי בקדמונים. לנו אין הכוח לפרוש, להיאלם דום; לנו אין אומץ הרוח להגיד בשפת התהלים: שובי נפשי למנוחיכי! אנו בעוונותינו הרבים מרבים במרכאות ובטפחות, אך כוח אין בנו לאתנחתה ממושכה.

ג' בכסלו תשי"ג.


ה    🔗

כל פעם שהעם צועק על סיר הבשר לא עליו בלבד הוא צועק ומתמרמר. עיקר מרירות־לבו באה לו מחמת מיעוט אמונה שיש לו ומתוך ריקניות שבנפשו. העם למוד־סבל, אבל רוצה הוא לדעת טעם לסבלו, מפני־מה עליו לחסר עצמו, על איזה מזבח נצטווה להקריב את הקרבן. העם משתוקק לבטחון־אמונה, לתורה שבלב, לחזון המאיר נתיבו. אם אלה לו הוא מוכן לקבל עליו יסורים באהבה. ולא עוד אלא שאומר “הודו” ו“אשרי” ומברך על הרעה כמו על הטובה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אנו, שזכור לנו עדיין המון בית ישראל בתפוצות הגולה, הננו ממש משתאים ומשתוממים למראה פני רוב מנין הישראליים שלנו שפעמים עובר רעיון כצמרמורת, שמא בא איזה מכשף והחליף בפנינו את עם ישראל הנודע לנו מתמול שלשום. זכורים בוודאי לרבים, שהכירו את יוסף הגולה, כמה מרובים היו בכל תפוצות ישראל עניים־מרודים. לא אכלו לחם לבן כל ימות השבוע; לא טעמו כזית בשר, אלא משבת לשבת; דרו בבתי־חמר ובבקתות; התפרנסו בדוחק; אימתי זכה יהודי של כל ימות השנה למלבוש חדש? חנוונים ובעלי־מלאכה השתכרו לפת במלח. “גבירים” ואפילו אמידים במקצת היו כחצי תריסר בעיר וכל יתר התושבים עניים פשוטו כמשמעו. ובכל זאת איני זוכר אפילו מקצת ריטונים וריגונים וצעקות כגון אלו המנסרים כאן בישראל: וי, רעבים אנו, רעבים! יהודים היו נושאים את עניים בצנעה, אף בביישנות, היו מדברים עליו במלים חטופות ובלחש. וכנגד זה שרו זמירות בקול, למדו תורה והתפללו בשמחה ובדביקות. כיוון שהם שמחים בחלקם מצויים הרבה אנשים שפניהם שוחקות והם מלאים תקוה ובטחון ומתוך שמקבלים אשראי של שמחה מקופת “לכשירחיב”, דעתם בדוחה עליהם לאלתר. חסידים לא כל שכן שהם עליזים ומתרוננים תמיד. ומה נשתנו פני הדברים כאן במדינת ישראל? מניין התמורה הזאת בתפיסה היהודית, בהלך־רוחנו, אף בהגיוננו? כיוון שיום אחד יש קצת פחת בלחם או באיזה מיצרך אחר, מיד משתלטת בהלה, אנשים רצים דחופים ומפיצים שמועות, מנפחים מחסור, מגדילים תורים, כל הפנים לובשי פארור. איני יודע בדיוק פירושו של פארור, אבל נדמה לי שזוהי בערך צורת הפרצוף של רבים אצלנו. היו לנו יהודי־פאר, יודעי־סבל להתפאר – והנה יש לנו יהודי־פארור. מי החליף לנו את עם ישראל?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בבקשה שלא לערבב את הפרשיות. כל הטוען כנגד הצועקים “רעבים אנו” אינו חולק כלל על כך, שמצויים רבים, שאינם אוכלים לשבעה. לא כל שכן שאין הכרח לייחס לי כוונה של סניגוריה על הרשות, שהיא אמת וכל דרכי האספקה שלה נכונות הן, עד שאי־אפשר היה כלל לעשות יותר ממה שעשתה למחיה ולכלכלה. אך אין זה דיון על התזונה ועל האספקה, אלא על האדם הצועק, כלומר, על כלל הצועקים, המפריזים, עד כדי תעמולת־זוועה. כולנו מכירים הרבה צועקים, שאינם חוזים כלל מבשרם את הרעב. אדרבה, הם צועקים ביפה־קול של מי שלא טעם עדיין טעם רעב וכוחם במתניהם להנות את הבריות הן מגרונם והן מהונם. אפילו לא נוכל לקבוע כלל, שרוב הצועקים אינם רעבים, ברור בכל זאת לכל היושב בתוך עמו ומסתכל בדרכי הבריות, שרבים הם הצועקים שאינם רעבים. הם הפכו את הפסוק כל דכפין ייתי ויאכל וגורסים: כל האוכל לשובע ייתי ויצעק: אני חי חיי־כפן. יש כאן גם צעקה, שכל עיקרה באה להפחיד ולרפות את הידים. וכבר נתגבש חוג של רעבים שמלאכתו בכך להפגין רעב במדינה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

חבלי־משיח, לפי פירושם של חסידים, הם חבלים ממש, לקשירה, כי בעקבות המשיח יבוא רפיון־לבבות אין לשער ודכאון ישתלט על רבים. לא תהיה עצה אלא להתחבר יחד בחבלי אחוה לחזק איש את רעהו. ושוב היה מי שאמר על הכתוב: “ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו”, קרי: לפי שיתמהמה. משיח שאינו מתמהמה אינו כדאי לחכות לו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

על הכתוב ביעקב “והנה ה' נצב עליו” אומר המדרש (בבראשית רבה ס"ט). משל לתינוק ישן בעריסה והיו זבובים שוכנים עליו. כיוון שראתה מיניקתו ושחה עליו להניקו מיד ברחו הזבובים. הזבובים, בידוע, הם זבובים, גוי טורדן ולא־מפונק. כשרואים רך הנולד, שבשרו טוב, מיד טופלים עליו ומוצצים ממנו את החיות. אך הטבע ברחמיו הרבים זימן לכל רך הנולד משקה לבן משובב נפשו ואם רחמניה להיניקו. אהה, לא כל ישוב רך הנולד זוכה למינקת רחמניה לסוכך עליו מפני גוי קטן וטורדן זה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כל זמן שאין דנים גונב־דעת כגונב־ממון ואין נפרעים מן הצבוע והחונף כממי שהוא גוזל את הרבים, אין כל בסיס למלכות הצדק בעולם. אף לאחר שייעקר הקנין הפרטי ולא יהיו עניים ועשירים, רעבים ושבעים, יהיו עוד תקיפים וחלשים, מכובדים על הצבור ומזולזלים בעיניו, רמי־מעלה ואנשי שפל המדרגה, מחליקי־לשון וישרי־שפה, מקבלי משרות ותארים מכאן, נדחים ומנודים מכאן, חונפים לדעת הקהל כנגד תמימי־דרך, שום שויון בנכסים אינו ערובה לשויון של אמת, ומה גם שרמאים זריזים נמצאים נשכרים אף בעודף־נכס גם במקום שהחוק מחייב חלוקה צודקת בכל חומר הדין. פירצה של עדיפות וזכות יתירה קיימת בכל מקום. אך מה ערך לעודף־נכס במקום שמעלים את החשיבות החברתית לערך ראשון במעלה? לא יהיו אילי הכסף ועתודי הממון, אבל יהיו אילי פריון העבודה ועתודי הנאמנות לקו, או עתודי לשון־חלקות, רמאים להתחבב על הציבור ולהתכבד על הבריות. כשם שאין רוב־ממון בא ביושר, כך רוב כבוד וכיבודים הם לרוב מעשה גניבה וגזילה. מיגיע־כפים כשר וישר אין מתעשרים אף לא בתארי־כבוד. הצבועים והחנפים נוטלים להם מנה אחת אפיים בכל. לא לעמלים במלאכה ובכל עבודה עושר ולא לעמלים הישרים עם הצבור, ובכל פעולה המזכה את הרבים, כבוד. בכוח תחבולות־מרמה וחריצות בלתי כשרה משיגים גם הרבה אהבת הצבור ותארים לרוב. כל זמן שאין החוק מעניש על שפתי־רמיה, על החנופה ועל ההתרפסות, על העמדת־פנים של אוהב העם או של רחמן ועניו, ועל רמאות של סבר פנים יפות, יהיה הצדק נלעג והאמת נעדרת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מלחמת הקיום נטושה לא רק על הלחם, כי אם גם על הידידות. כנגד יצר־הרע של נכסים קיים שטן מנוול לא פחות ממנו, המפתה את האדם לאגור לו בתחבולות־ערמה ידידים לרוב, להיות עשיר כקורח בידידים. אף הלהיטות אחרי ידידים בחינם – הרבה ידידים הם ממילא בחינם, שאין לשום אדם מלאי של אהבה גדול כדי לשלם להרבה ידידים – היא מין של טפילות, של פרנסה על חשבון הזולת. בכיס אחד לכולנו אין עוקרים אלא חלק מן הרע. אך חובה לחבר חוק אזרחי המחייב כל אחד לדבר גלויות, לצאת בפנים בהירים ושקופים, שאינם מחופים בדוק של צביעות וחנופה על מזימות שבלב. אף חובה לבטל את כל הדרגות והתארים, המציבים גבולות מלאכותיים בין האנשים. כל הלהוט אחרי התואר והאליפות, בין תואר המצביא בין אליפות באיזו פעולה רוחנית, או ציבורית, הוא רכושן. כלום מה נשתנה תואר ממוהר?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אהבת הבריות שבנו אינה צריכה לעוור את עינינו מלראות, שיש הרבה אחיזת־עינים בעולם. כנגד כל סוגי “אשרי” שאמרו חכמים פועל ומשפיע “אשרי” אחר, והוא אשרי משכיל אל כל, כלומר, היודע להתהלך עם כל הבריות ולצאת ידי חובת הכל, מכל מקום להעמיד פנים של דורש טוב לכל ומקורב לכל. שעתם של ישרי־לב ותמימי־דרך לא הגיעה עדיין בעולם; ואין הללו נקראים אחר כבוד להיות מן היושבים ראשונה. אדרבה, שמוּר להם מקומם מאחורי התנור בין הבטלנים. עוד דורות רבים יצטרכו להגיד תהילות דוד בן ישי כדי לראות לפחות בחזונם, שתמימים נוהלים חיים ואושר. כן, עדיין צריכים אנחנו להגיד “תהלים” כדי להשיג קצת נחמה על הענין הרע שתחת השמש.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

קורח נבלע באדמה, אבל בני קורח לא מתו. עצם הריב הקדמון בין משה ודתן ואבירם עודנו בצריך עיון. לא שמענו כהלכה את טענותיהם של יריבי משה. אם עיקר טענתם היתה כנגד הכהונה המתגדלת על העם וכנגד מתנות הכהונה הנפרזות, כדאי להטות להם אוזן. או שמא הם דווקא צפו אותות מראש וביקשו לגדל את העם לממלכת כהנים, שאין כלל הדיוטות. אם כך בוודאי נאה דרשו. ויתכן שדרישתם לעצמה היתה צודקת, אלא שהם נכשלו בניסוח, בטעמי־נגינה, במענה־לשון, בעודף־להט־וריתחה, כדרך שאומרים בעלי־נימוסין על פלוני הזועם, שאף על פי שלגופו של ענין הדין עמו, אבל צורת דיבורו אינה מתקבלת על הדעת. ולפי שאין צורתו של פלוני מהנה אותם הם מעבירים אותו מתביעתו הנכונה ומבטלים אף את שוועת הכאב שלו. דברי ימי קדם ערפל חתולתם ואין מאתנו יודע עד מה. והדברים קל וחומר. אם במעשים המתחוללים לעינינו הננו נבוכים על הרוב ומגששים כעיורים ואיננו יודעים מי מקופח ומי תוקפן, מי צועק על עוול ומי מבקש לחבל במדינה, לא כל שכן בדברי ימי העבר הרחוק. מכל מקום פרשת קורח סתומה לפנינו שאין אנו צריכים להתפעל הרבה מן העונש שנגזר על קורח ועדתו. לאו דווקא החייבים נענשים תמיד. האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח, אבל האדמה אינה פוסקת הלכות. תורה לא בשמים היא. ומן הסתם גם לא באדמה. נבלעו רק קורח ועדתו במדה שהיו בשר־ודם, אבל קורח ועדתו בעלי הטענה לא נבלעו ושמם לא כוסה במשאון. אדרבה זכה קורח ופרשה שלימה נכתבה על שמו בספר־הספרים, שכל הנזכר בו נכתב לחיי־עולמים. קורח הוא אדם שפתח את פיו בטענה כנגד אי־שויון בסולם המעלות החברתי. ופתחון־פה של אדם שקול בוודאי כנגד פתחון־פה של האדמה. חכמים רבים, ביניהם יראי־שמים, השלמים עם המסורה, הרהרו אחרי פרשת קורח. סח האר"י הקדוש, שלעתיד לבוא עוד יעיינו בדינם של קורח ועדתו. ואף סימן נתן לדבר: “צדיק כתמר יפרח” סופי תיבות הם קורח. ושמעתי שרבי של חסידים בן הדורות האחרונים חיבר ספר לצדד בזכותם של קורח, דתן ואבירם, נדב ואביהוא וכל יתר העבריינים שהוצאו מחוץ למחנה. דומה שבפרשה זו אין המצפון שקט.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזהו סופר? מצאתי על כך שתי תשובות המתקבלות על הדעת בפי שני רביים יודעי־חן. החוזה מלובלין עמד ופירש את המאמר אי ספרא לא סיפא כך. מי שיש לו בנשמתו הארה מן הספיר העליון הריהו שופע זיו וזוהר לאין־סוף. ואי סיפא, כלומר, מי שאיננו בחזקת מעין הנובע, אלא יש לו סוף, מכלל שאינו ספרא. ואילו הרבי מקוצק סבור כך: אי סיפא, כלומר, מי שסייף מפסיק ועומד בין מוחו ללבו אינו ספרא.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

גדולים חקרי־שירה. יש מצרף יחד כמה דברי־חולין והם כל כך שמחים על זימונם בצוותא, שכולם יחד אומרים שירה. ויש מגבב הרבה דברים שבפיוט ודלות של חול ופרוזה יבשה שורקת מתוכם. בכל תחומי העשיה, משמע, פעמים יש על יש בונה אין ואפס. אם הפיוט הוא שבת החיים, הרי אין שבת אלא תמצית ששת ימי המעשה, בסיסם ועטרתם היא, ואין יום אחד של שבת שלא קדמו לו ששת ימי חול, רק במידה שמשקיעים חולין כשרים וחיי יום־יום של יושר במלאכת־מחשבת ראויה היא לשם זה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ועדיין ייתכן להעלות על הבמה במדינת ישראל מחזה, ששלמה המלך החכם מייצג בו את תפקיד השוטה השלומיאלי, הנלעג המועד, המשמש בידי מחברו מטעם של חוכה והיתלולה המוגש לקהל סקרנים משתעממים9. וכל מה שמקלקל שלמה חכם מטופש זה יבואו הברואים ההדיוטיים ויתקנו. לא כן? אכן, תגלית חדשה! החכמה היא עקרה ורק הפשטות, לא, תכלית הפשטות, כלומר, הגסות ירום הודה, היא עץ חיים וממנה כל זרע ברך. מה לנו בעלי־מוחין? בריונים רבי־יצרים יביאו לנו את הגאולה. דומה הדבר, שאנו כאן בישראל סובלים משפע של חכמים ובעלי־נימוסין ואיסתניסים ויפי־רוח וכל כיוצא בזה, ואין אנו חסרים אלא קורטוב עמהארציות לסגולה, קצת בריונות לרפואה, ברם, אם זו היא ההלכה של אותה אגדה, מה חידוש יש כאן? כבר הורו פוסקים אחרים: כל פעם שאני שומע המלה תרבות אני מוציא אקדח מכיסי. הכר נא את הבזיונת הזאת – של מי היא?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש דברים גרועים שהם בגדר לא מעלה ולא מוריד, כגון שאוכלים לחם מיובש במקצת ופירות שאין בהם לחלוחיות או לובשים חליפה שאינה תפורה בדקדוק של הידור. ויש דברים, שאם אינם מעלים הריהם מורידים, מזיקים ומחבלים כגון שאוכלים ביצה מקולקלת, ועוגה מעובשת, בשר לא טרי, או נגיד גם זאת: מי שעל שולחנו עומד שעון מקולקל בהילוכו, מתקדם על הרוב או מפגר דרך כלל, הרי שעון כזה גרוע לאין ערוך משעון עומד או מחוסר־שעון כלל, כי זה שעון מבלבל, גונב־דעת ומתעה־לב. מי שאין לו שעון כל עיקר תופס את הזמן לפי אומדנה ועושה לו חלוקת השעות לפי איזה חוש משלו. הוא גופו נמצא מכוון כמו שעון. ואילו הנשען על שעון בלבלן חי תמיד בזמן שאינו אמת, הוא מעוטף סנוורים. מבחינה זו רצוני לומר, שאם גם נניח שיש ספרים לא חמימים ולא קרירים, שצורתם הבל ותכנם קש ואין בהם אלא קמח טחון ולא שום תורה. מילא, קמח פעמים אינו מזיק כלל. אך עתונות גרועה לא ייתכן כלל להכניסה בגדר של “אם לא יועיל לא יזיק”. עתונות גרועה היא10 פגע רע, סם המות לעם. כי העתונות היא דבר הכולל. יש בה בשר, ויש בה עוגות, היא דוגרת תמיד על ביצים של חדשות, והיא משמשת שעון הזמן. עתונות גרועה דוברת שקרים כל היום ומיום ליום היא מגבירה את שקריה. כי אמת של אתמול אינה נעשית חמץ היום, אך שקר של אתמול הוא היום גועל־נפש אף למרדפי שקרים וסנסציות. השקר מוכרח להיות טרי בכל יום. עתונות גרועה, כלומר, צהובה, מגדלת אנשים צהובים, מנודנדים, בהולים ולהוטים, שכורים תמיד מיין החדשות ומשוקרים בנפשם, תועי־לבב, המתקדמים תמיד או המפגרים דרך כלל, המפחדים תמיד להחמיץ משהו. זה רק עשר שנים שגשגה לנו עתונות צהובה בישראל וכבר הצמיחה שכבה צהובה של נאמני שקריה. אמת, הרימי את קולך!

י“ג בטבת תשי”ב.


ו    🔗

אני אומר בתכלית הפשטות: העבר הוא הווה. בהן־צדקי: זו היא דעתי; לא, הרגשתי; לא, תוקף־אמוּנתי; לא, יסוד ושורש בהוייתי. העבר מהלך אחרי, אחריך, אחריו. הוא דופק מאחורי כתלנו. לא כי דופק בקרבנו. וכי מי אינו שומע דופק לבו, אם הוא שומע ומאזין? דופק הלב הוא בת־קולו של העבר. ולמה שמו עבר? כי הוא מהלך ועובר יחד אתנו, מלווה אותנו על כל צעד ושעל. גדולה מזו, על הרוב הוא מכוון את צעדינו ומנחנו בעקבות קודמינו. אתה מתמרמר, מוחה? טוען אתה: מה לי ולסבל המורשה? סבל זה קוּפה של זבל היא. אני מתחיל הכל מחדש, אני אב לעצמי; איני זקוק למורי־דרך; שרפתי מאחורי כל הגשרים. בי נפתחת תקופה חדשה. לכו לכם, רוחות־רפאים, ילדי התמול! – כן, התמרמר, קרא: בוּז לישן! פתח פיך וצעד בקולי־קולות: אני ציר הבאות, שגריר המחר, חוזה עשיתי עם הקידמה! אבל עד שפיך טורח על הצעקה רגליך מוליכות אותך מאליהן לקבר־אבות, לא, אל השולחן הערוך של האבות. צעק, צעק, בין כך וכך אתה סמוּך על שולחן אבותיך. הכל עובר, אך העבר חי וקיים. צעק, צעק. ומתוך הצעקה ניכר הדמיון המובהק שבינך לאביך. אף הוא בשעתו צעק כמוך, באותה נעימה עצמה: מה לי ולאבא שלי? הזקן שלי כבר עבר ובטל. אך אבא של אבא שלך לא עבר ובטל, אבא שלך גם כן לאו. אף אתה לא תעבור ותיבטל, כי אם תחיה בבנך. אין עבר, אלא הווה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פשיטא שקיימים חילוקי־דעות בין הורים לבנים, אף כי הם על הרוב בחלקם מדוּמים ובחלקם מנופחים. מצוּיים הבדלי־השקפות. כל דור מטפס ועולה על כתפי קודמו להשקיף משם על עולם ומלואו. כיוון שדור בא גבוה מדור הולך בקומה אחת מופיע לעיניו נוף שונה מבעבר. אבל נוף אינו עיקר. הנוף הוא חזיון־ארעי. דור נבדל מדור רק בדברים שבארעי ולא במה שבקבע. אמנם, השקפת־עולם תופסת גם את הקבע. אך חילוקי־דעות הם בראש. ואילו צינור המורשה זורם ושופע באדם ומלואו משערות ראשו ועד צפרני רגליו. הראשים מחולקים, אבל רגלי הדורות צועדות באותו הקצב ובאותו הכיווּן בערך. רגליך, בני, עומדות על העבר. לך לאן שתלך, סוב ימינה, פנה שמאלה, תגיע לשורש נשמתך. מטרתו הסופית של כל אחד נעוּצה בנקוּדת־מוצאו.

־־־־־־־־־־־־־־־

האדמה שכבותיה מרוּבות. כלום רגליך דורכות על השכבה העליונה בלבד? אתה דורך על האדמה וּמלואה, על כל שכבותיה עד לתהומה. אל תשלה את עצמך לומר, שלכל היותר הנך מעורה כחוליה בחוּליה שקדמה לך ושאתה מוכן לצרף למנין רק את אבא שלך ולא גם את אבי אביך. אל תנהוג משוא־פנים. או שאתה נותן יד לכל הדורות או שאתה עושה גם את אביך בטל ומבוטל בעיניך. אין עבר דק, אלא כפול ומכופל. אין עבר קטן, כשם שאין הר קטן. שתי חוליות אינן מהוות שרשרת. עבר במשמע כלל החוּליות. ולא שחוליה גוררת את חברתה, אלא השרשרת כולה הולכת אחריך.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אומר אב לבנו: האדם עץ השדה. לפי קליפותיו או טבעותיו של העץ מכירים את מנין שנותיו. אף אתה, בני, לפי קליפותיך הסמויות מן העין, שאין המנין חל עליהן, הנך בן מאה, בן אלף, בן אלפים שנה. שנינו בני אלפי שנים. אין אתה צעיר ממני אלא בארבע או בחמש שמיטות בערך, ומה הן כמה שמיטות לעומת אלפי שנים? שנינו, בני, זקנים מאד או צעירים הרבה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

המחבר כותב בסיום ספרו “תם ונשלם”, אבל הספר מתחיל את חייו זה עכשיו. עם כל קורא חדש יוצא הספר כביכול לאור חדש. אילו פה לחיבור היה אומר: אני כותב את עצמי במוחו של כל קורא וכל מעיין דף אחרי דף. המנגינה שנכתבה בתויה כאילו לא יצאה עדיין לאור העולם. המנגן המפיק מתוך התוים את הצלילים אם אינו בחזקת שותף ליצירה הריהו על כל פנים בגדר מיילדה. ואולי היא באה לגמר לידתה רק באזני השומע. ועדיין לא הגיעה לידי גמר, שהרי כל מנגינה עוברת גלגולים לאין שיעור כפי אין־שיעור־מאזיניה. התמונה לובשת צורות ההולמות את מושגיהם של הצופים בה. אין שום יצירה נגמרת. כך אין עבר גמור. הזמן הוא יצירתנו. כל דור צר את צורת העבר על פי דרכו וקורא בספר העבר לפי פסקי־טעמים משלו. לא רק התמול הוא אבי היום, אף היום הוא אב לתמול, הלובש פנים חדשות באספקלריה של היום. הזכרון אינו משפּך, אלא מסננת. הוא פולט הרבה ממה שקלט. המשתייר אינו רק תמצית מה שהיה, מציאות מוקטנת, אלא בריאה חדשה, מציאות מעובּדת. העבר הוא בבואה של יחסנו אליו. מתוך יחס חם, חי, ער, אף הוא נעשה חם, חי, ער ומעשיר אותנו בחיים וכוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

קיצצנו את העבר, חתכנו חתיכה גדולה מסרט החיים שלנו. נתרוששנו הרבה. שמא תאמר: כנגד זה אפליג על כנפי דמיוני למרחקי העתיד, אהיה דרוך אל הקידמה, אחיה במלוא המתח את העתיד, ומה שהפסדתי מלאחורי אני נמצא נשכר מלפני. אף־על־פי־כן אתה יוצא בהפסד מצמצוּם העבר. לא הרי יחס חי לעבר ליחס מתוח לעתיד. העבר הוא זכרון; העתיד דמיון. טוב דמיון עם זכרון. זכרון מרוּבה מדמיון אינו משמש גורם של תקלה והרס. ואילו דמיון בלי זכרון משוּל לקטר ללא קרונות. קרונות מלאים ללא קטר יש בהם מועיל למקומם. קטר טס לעצמו את מי הוא זן ומפרנס? זכרון משמע שרשים, שהם צורך כוח הטיסה. בעמדנו על קרקע מוצק של העבר יכולים אנו להגביר מעוף ולהכפיל את המתח להתקדמות. הנופל יש לו להיכן ליפול ללא ריסוּק אברים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

האוהבים תכנים חדשים ולהוטים אחרי הישגים חדשים, הנועזים הרבה, רוחשים חיבה יתירה לכלים ישנים, לדפוסי המסורה. אין ההיסטוריה נעשית בחלל ריק. אבל דווקא המתערטלים מכל ערכי העבר מכריזים ומודיעים על עצמם שהם יושבים על האבנים של ההסטוריה ועונדים לכל מעשה קטן שלהם, קטן כגולגולת של סיכה, כובע הסטורי. הסטוריה היא מכל מקום נחל הזורם בין שני חופים: התמול והמחר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

סתם עבר חל על זמן. אבל הזמן אינו אלא המסגרת או הכלי. הדברים המתהווים והמעשים המתחוללים בזמן הם התמונה או התוכן. לעבר של זמן מקביל עבר של דברים ומעשים. יש עבר שהוא בגדר מישקע. עבר הנחקק בצלם האדם, נחרת בזכרונו, נחרט בעורו ובבשרו, נספג לתוך עצמותיו, נבלע לתוך דמו, משתקף במבטו, מנצנץ בעיניו העצובות או השוחקות, מהדד בקולו, נשמע כבת־קול בצעדיו, פועם במחשבתו, נותן אותותיו בנימוסיו, במזגו וברגשותיו. אמרת שהעבר אינו מענינך, כלום אמרת, שאתה אינו מענינך? במה הנך כופר בהתכחשך לעברך? שמא אתה כופר בקולך, בקלסתר־פניך, בבת־צחוקך, בטעמך, במזגך, שהוא עמוק מכל השקפותיך וסברותיך והכרזותיך המילוּליות?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“אבל פני לעתיד, שאיפתי לקידמה, רצוני הוא כוחי הפועל, מה לי מוסר־אבות, מה לי מורשה, מה לי אמונות שעברו ובטלוּ, מה לי דעות שקודמי ומחנכי נטעו בקרבי? האדם הולך בכיווּן פניו. ואני פני לקידמה”. יפה דרשת. אבל רק יפה. אמת גמורה אין כאן. אסור לסמוך יותר מדי11 על הפנים, על מראה הפנים, על קבלת הפנים ועל כיווּן הפנים. הפנים הם חלון הראוה בדיוק ולא יותר. העבר אינו רק סכום דעות, השקפות ועיקרי־אמונה שנטעו בקרבך. הוא כל המאכלים של אבותיך, כל האהבות והשנאות, התענוגות והיסורים, התקוות והפחדים, שלהם. הוא אופף אותך כאויר. נניח שפניך מהלכים לשם ולא לכאן, לשמש ולא לצל, לאור ולא לחושך. אבל עברך סובב הולך מלפניך ומאחוריך, עמך ובקרבך. הוא שמש וצל בערבוּביה, אור וחושך יחד. אתה יונק אותו מלמטה כטל ושותה אותו מלמעלה כמטר, אין מנוס ממנו. טוב שתדע שאין מנוס ולא תנוס ממנו. אם לא תנוס ממנו אפשר תצליח להטיל במידת־מה את מרוּתך עליו. מתוך שתכתוב בשוליו פירוש ההולם את זמנך ותקיפו בחום לבך תיטול קצת עוקצין ממנו ותסגלו לצרכיך ולהשגותיך, תוציא את היקר מן הזולל שבו. אבל אם תברח ממנו הוא ירדוף אחריך וישיגך במבוכתך. אשיא לך עצה טובה: אם תברח מן העבר ותשים את פניך לעתיד ירדוף העבר אחריך וישיגך מערפך. מוטב תכוון גם אליו מפעם לפעם את פניך. אפילו הוא אויבך טוב לעמוד עמו פנים אל פנים. והוא אינו אויבך. אין העבר מלאך־חבלה ומזיק להכעיס. אין הוא אלא תובע חלק בהווה. אף העבר רוצה לחיות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אדם עומד על החוף ופניו לים הריהו רואה את החוף כראשית הים; ואילו כשפניו אל היבשה הריהו רואה את החוף כסוף היבשה. אף ההווה הוא חוף צר. תביט אל המחר, ההווה ראשיתו; תפנה פניך לאתמול, ההווה סופו. אך כלום יש אדם עומד כלפי הים תמיד? הפנים פונים פעמים לכאן ופעמים לכאן. המסתכל לאחוריו ואינו פוסק עלול להיהפך לנציב־מלח; המסתכל קדימה בלי הרף סופו להיות גליד־קרח, ללא רגש אנושי, ללא געגועים וקשרי־אהבה. המחר הוא חזיון. ולחזיון אין גוף. בלי גוף אין נשמה, מחר בלי אתמול, יבש, קר, ריק.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כל מה שהתרחש פעם מתרחש והולך בלי הרף. אברהם, יצחק, יעקב, יציאת מצרים, משה, מתן־תורה, מלחמת אספרתקוס, מות סוקראַטס, המהפכה הצרפתית, גלוי אמריקה, מסע יהודה הלוי על הים, החרם על שפינוזה, חלוצים בישראל, אני מאשים של זולא, בריחת טולסטוי, יהודים מקדשי השם, כינורו של פאגניני, פרשת גאנדי, חכמתו של היינה, ילדות, אהבה ראשונה – כלום הדברים הללו הם בגדר עבר בלבד? כל מה שנחקק בצפורן השמיר של המקרים והמעשים על לוח דברי הימים ועל לוח לבו של כל יחיד אי אפשר לעקור. אפילו טעות הדפוס בלוח הזה שרירה ויציבה ושום מחק לא יעבירה מן העולם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כשם שנוף מולדתנו וטבע חמריה חקוּקים ביצורי־גיוונוּ ובמזגנו, כך מצולמים כל חיי הדורות בנשמותינו ושעון יובלות רבים מתקתק בקרבנו. צלם האדם הוא מעשה־משזר של צלמי כל אבותיו.

השנים, הימים, השעות, הרגעים, הם משבּרים וגלים. העבר – הים הגדול. גל יקום על גל ומשבר יתנקש במשבר. אך כלום יתכחש הגל לים לומר לו לא אבי אתה?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הפוסל את אביו את עצמו הוא פוסל. המוותר על הוריו מוותר על צאצאיו, שהרי הוא עתיד להיות מוותר על ידיהם. העושה את אביו שכול נעשה עקר. העוקר חוליה מלפניו הוא גופו רופף ומעורער, שאין לו עוד כוח לאחז את החוליה שלאחריו. כיבוד־אבות הוא כיבוד עצמנו.

יש לך יחס חם אל העבר, ממילא אתה מחיה אותו והוא נעשה אבר מן החי. ואילו בלי חום אין ריתוך והרכבה. הכל מתפורר. אומר אתה, שאין לך עסק בארכיולוגיה ואי אתה דורש אל המתים. אבל כלום שכחת, שיחס ארכיולוגי יתכן גם לגבי ההווה? מי שאינו חולק כבוד למתים עשוי לנהוג בוז ברוב הדברים החיוניים. שאינו אוהב טבע אינו מרגיש רוח־חיים בקמת השדה, ביפה־נוף, בעצי היער. שאינו יודע נגן ואין לו חוש להאזנה, אינו רואה כלי־זמר בחינת כלי־שרת של החיים. אם נבוא לבטל כל מה שהוא למעלה מהשגתנו שדות־פעולה רבים נראים לנו בטלים ומבוטלים והרבה מעשים מפסידים את ערכם החיוני. דברים המוטלים לעינינו, שאינם מעוררים בנו ענין, יורדים לדרגת תשמישי בית־עלמין. יחסנו אליהם הוא ארכיולוגי. הוי אומר: ארכולוגיה חלה גם על דברים שבהווה. היחס עושה הכל. הלב הפתוח לרחבי העולם ולמעשים המתחוללים בהווה, נפתח לרווחה גם לרחבי הזמן וכל הקורות בעבר נוגעות לו ומעסיקות אותו, הוא שותף לכל דברי הימים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אפשר להחריב מוסדות העבר, אבל אין חורבן לעבר עצמו. ואפילו מוסדות שנהרסו יש להם השארת הנפש בהריסותיהם. כותל־המערבי אינו כותל בודד. המקדש חרב, אך הקדשים קימים; המזבח נותץ, והאש בוערת בלבבות. אש התמיד כבתה, אך עשנה עוד עולה. העשן הוא האש. החיים הם הקטורת. ההווה מעשן את העבר מעשה מקטרת.

כ“ח שבט, תשי”ג.


ז    🔗

היינו עם של מראי־מקומות ועל ידי קיבוץ הגלויות אנו נעשים עם של מראה־מקום, אחד ולא רבים. כל שירצה לעמוד על טיבנו ולמצות את דיננו לא ילך עוד לשוטט אחרינו בכל תפוצותינו, כי אם ינעץ קנה־הצופים שלו כאן, בנקודת העליה, במקומנו המקובץ, ועל פי כך ישפוט אותנו לשבח או לגנאי, לכבוד או לבזיון. אפילו נגדל נשרים בכל שאריות הגולה וכאן נרבה עורבים יאמרו עלינו: הנה עם של עורבים. אפילו ארזים יקומו לנו בארצות נכריות וכאן נהיה אזובים, יצא עלינו שם של עם האזובים. “ויצא יעקב מבאר־שבע וילך חרנה ויפגע במקום”. אף אנו הגענו למקום, שמכאן הננו עשויים להיפגע. של הרגליך מעליך, הסר מעליך את כלי הגולה, כי המקום הזה הוא גבהו של עולם ישראל, מרום שיאנו, וכשמתגלגלים מעליו יורדים חלילה תהומה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הקטיגור הראשון, שורש עמלק, פתח את דברי השטנה עלינו: ישנו עם מפוזר ומפורד. הקטיגור האחרון עשוי חס־ושלום לפתוח כך את דברי השמצה עלינו: ישנו עם מכונס ומפורד; עם שנתקבץ מכל גלויותיו כדי לעשות את ארצו קרעים־קרעים; ושכינס את הגופים כדי לפזר את הנשמות. אפילו בין שונאינו המובהקים היה מי שהמתיק את קטרוגו עלינו בגורם של נע ונד בנכר; אבל מי יהיה לנו מליץ־יושר כשנהיה עם נע ונד בארצו, גר־במולדתו, נכרי לנפשו?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מצוה עלינו להעמיק חקר ולהרבות עיון בפרשת המשיחיות, ולא רק משום תורה לשמה, אלא גם לפי שיש בפרשה זו הרבה סימנים ורמזים למעשי־ימינו. אף ראוי להוציא מלב רבים את הטעות, שתנועות משיחיות נולדות רק בחיק הדת והן צמודות לפי עצם מהותן לאמונה בנסים ונפלאות דווקא. החילוניות יש לה משיחים משלה, כשם שהכפירה יוצרת לה אמונות ודתות משלה. מהו משיח? מבשר הקץ. הוא אומר: כל אלפי השנים של דברי ימי האדם מלפנים היו שנות תוהו, שנות שעבוד, שנות חיפושים וגישושים, שנות אבדון וחירוק השנים. כיוון שבאתי אני באה גאולה לעולם. באה אתנחתה, באה השבת הגדולה, הגיעה אחרית הימים, סוף פסוק, ויכולו. וכאן הבן שואל: הימי12 תמצא? הרי מכירים אנו את הנוהג שבעולם ואת דרך הטבע של האדם זה יובלות ודורות, היהפוך עולם את סדרו ואדם את טבעו בבת־אחת, בהרף עין של דור ועל רגל אחת של תקופה? משיח, אם הוא בעל־דברים, משיב על כך: כן, אני דיברתי ואני אעשה, אני בישרתי ואני אקיים. ואם אינו בעל־דברים, אלא בעל יד חזקה הריהו סותם בכוח ידו את הפיות השואלים ומקצץ ראשו של כל מי שאינו מאמין בקץ. כל משיח רוכב על הנס, ניזון מתוך המסתורין של המנהיג ויש לו עדת שליחים ומבשרים התוקעים לפניו בשופר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אין משיח אחד, אלא לעולם יש שנים לפחות, אחד בן יוסף ושני בן דוד: אחד נהרג, אבל האמת היא שמצויים הרבה יותר וכן נהרגים יותר משנים. על כל רבי של חסידים היו לוחשים ברמיזה, שהוא ניצוץ המשיח. יש מדמה עצמו משיח ויש מאמין בעצמו שהוא בא להביא את המשיח. ומן הסתם כל הפועל בשליחות המשיח מוחזק אצל עצמו משיח לשעת הצורך או בדיעבד, היינו, מועמד לכהונה רמה זו כשהמשיח ייהרג. תדע לך שבמחיצתו של המשיח מרבים בהריגות וכל מקורביו מחסלים זה את זה כדי להגיע במהרה בקרוב ככל האפשר אל הקץ. והוא עצמו, אם אינו נהרג, הרי הוא גואל יחידי ופועל יחידי. לפי שהוא יחיד ויש רק ראש יחיד יכול הראש היחיד להחליף את המצנפת ולהמיר את דתו, בין המרה אחת ובין כמה המרות ולשנות את טעמו מפעם לפעם, להביא לעולם עבדות כפולה ומכופלת ולהניח לה את השם גאולה ואין פוצה פה ומצפצף על החליפה ועל התמורה. בזמן שקוצצים ראשים שותקים הפיות. רק השופרות תוקעים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מבשרי המשיח דוחקים את הקץ, המשיח עצמו, בין הוא רוכב על ענן בין על חמור, רץ אל הקץ וקהל חסידיו רצים אחריו. מיום שהעולם קיים לא היה מעשה שהופיע גואל ולא נמצאו לו מיד קהל חסידים ודבקים הרצים אחריו ונושאים את שובלו. נושאים את השובל משום שיש שובל והשובל גדל והולך במידה שמתרבים נושאיו, כי שובל המשיח הוא קהל עדת מאמיניו. ויש להבדיל הבדלה ניצחת בין קהל מבשריו ומחצצריו ומשמיעי תהילתו לבין קהל חסידיו התמימים נושאי שובלו. בין מבשרים מצויים רבים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס או על מנת לבוא במקומו תחת להביאו. דבקי המשיח באמת ובתמים הם שמרבים את כבודו וגדולתו בעולם והם שמגדילים ומאדירים את חבלי המשיח. מהם הברקים והרעמים, מהם דם ואש ותמרות־עשן, מהם כל הצער והצרות. התמימות נותנת כוח במשיח. היא ניצוץ הטהרה, האמת והאמונה, הגורמת את השריפות הגדולות. וזו היא נקודה חמורה בכבשוני הנפש האנושית. לכאורה ברוך מידבק בברוך. אבל מרובים תמימים, נפשות כשרות באמת, שאתה מוצא אותם תמיד במחיצתם של תועים ומתעים. אוהבי־שובל הם. הם להוטים להשתעבד לאדנות. פלוני לכאורה איש נלבב, טהור וישר, ויש לו נטיה תמיד לסיטרא אחרא.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

נתרבו בישראל הצועקים על המשבר המוסרי ועל קלקול המידות, ובין הצועקים מבחין אני רבים, שזה תמול ושלשום היו לועגים על בעלי המוסר, המבקשים לתקן את המידות על ידי הטפה והסברה. אבל השכל מחייב, שלאחר שנתרבו כל כך הצועקים הגיעה השעה להרהר שמא הצעקה עצמה היא אחד מסימני הקלקול. ממה נפשך: אם הכל צועקים ומתמרמרים על השחיתות והגזל מי כאן המשחית והגוזל? ואם רבים כל כך רוצים לתקן – אדרבה יתעסקו בתיקון ולא יהיה להם כלל פנאי לצעוק ולהתמרמר. בוודאי צריך לטאטא את הבית בכל יום, ואולי גם כמה פעמים ביום. אבל מה הדין שלא אחד בלבד נוטל מטאטא לידו ומכבד את הבית, אלא כל בני הבית יחד נוטלים מטאטאים ועוסקים במלאכת הכיבוד? הם מעבירים את הלכלוך ממקום למקום ומגבירים את האבק. חושבני שהכתוב בעמוס: “והמשכיל בעת ההיא ידום” מדבר בזמן שהכל מצעקים ומתמרמרים וכל מי ששמו שאוּל ומחפש אתון שלו הוא בנביאי הזעם. אותה שעה ידום המשכיל. ישב בדד וידום. מה יאמר ומה ידבר? מי ישמע לו? כשכל הפיות מדברים כל האזנים אטומות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בלק קרא לבלעם: “לכה ארה לי”. מה עשה בלעם? עלה למקום גבוה, כמה שנאמר: “מארץ צורים אראנו ומגבעות אשורנו”. ממקום גבוה אי־אפשר לקלל, כי אם לברך. כיוון שהשקיף על ישראל משם והקיף במבטו את כל המחנות אמר “מה טובו אהליך יעקב”. כשרואים מכל הצדדים תופסים לפעמים את הנקודה, את שורש הנשמה, את מקור החיים שבעם, את רוב מעלותיו הטובות. מה עשה בלק? אמר אל בלעם: “לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי “משם”. הכפיל הכתוב לשונו “אפס קצהו” ו”כולו לא תראה" ללמדך, שאם אין רואים מכל הצדדים, אלא מעיפים מבט מן הצד, מקרן־זוית, קל יותר להשפיל, להשמיץ, לקלל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

תן דעתך ותראה, שהמדינה הביאה לעולמנו תוספת יבולים בשדה החנופה, אם כי גם לפניה לא היינו מתרשלים במלאכה נאה וקלה זו. ואין זו תוספת של כמות בלבד. גינוני העצמאות המדינית, הכרוכים בטקסים מרובים, המחייבים תנאים מסויימים, הצמיחו גידלו זן חדש של חנופה. לשעבר היינו מדברים חנופה, כעת אנו שרים ומנגנים, אף רוקדים, אותה. הניגון הוא העיקר. הקול נותן תבל בנעימה. אינו דומה, למשל, “עלינו לשבח” שאומרים אותו מפה לאוזן, פעם בשבת שמברכים ראש־חודש או בחגים ובמועדים של מסיבות ויובלות, ל“עלינו לשבח” שאומרים אותו בקול רם ובכל ימות החול. אינו דומה שיר מזמור והלל בפי יחיד על דעת עצמו לאותו שיר, שמשמיעים אותו בקול חוצב להבות על דעת הציבור כולו. ובוודאי שאין כל דמיון בין תהלות ותשבחות של אנשים פרטיים, התורמים ניב שפתים מתוך אהבת הבריות ולשם חיזוק החברה, מעשה מתנדבים, לבין הערצה מאורגנת על ידי המשרד לכוח־אדם, למשל, המגייס חנפנים במשטרים של רודנות. יש הרבה דרגות, מעלות ומורדות, בחנופה. ואנו רואים בחוש, שהמדינה העלתה אותנו כמה דרגות למעלה או הורידה אותנו כמה מעלות למטה, במלאכת החנופה. ועדיין אנו טירונים בענין זה. כל הסימנים מוכיחים שאנו עתידים להתפתח בכיווּן זה ואף לעשות חיל רב. כל ההתחלות קשות, אבל המשך יבוא. זהו ענין של הרגל ותרגילים. מצויים שדות רבים: שדה־חטים, שדה־דגן, שדה־ירקות, שדה המדע. ויש שדה שזורעים בו לשון־חלקות והוא מצמיח יבולים של חנופה, תחילה בצמצום ולאחר כך בשפע. לבסוף מגיעים לידי כך, שכל מי שאינו מתנדב או מתגייס בין החורשים והזורעים בזה השדה הריהו נחשב כמועל בנכסי הציבור וכבורח מן המערכה, בטלן האוכל ואינו עושה מחמאות לרבי השררה ולכל המקורבים להם ולמקורבי המקורבים.

־־־־־־־־־־־־־־־

שפה מתוקה היא יסוד החברה האנושית, ואולי אין כל טעם והגיון להתיצב כנגדה במערכה. אפשר להלחם עם הרוח, אפשר לכבוש כל יצר, אך כל אדם מתמוגג לשמועה טובה הנאמרת בשפת חלקות על ידי חברו על ערך רום מעלתו. אבל גם בעסקי־יצר יש לנהוג הבדלות של חן וצורה, טעם וקצב, הגזמה חמורה, יש תפירה עדינה ותפירה גסה, המבליטה כל חוט וחוט, עטיפה נעה ועטיפה משומשת וכעורה להחריד, וראש כל ההבדלות נעוץ בקו המבדיל בין על חשבון עצמו של הפרט לעל חשבון הכלל, הציבור או המדינה. וכאן טמון העוקץ של דבש החנופה הגנוז בכוורת המדינה. בחיים הפרטיים יכול הרוצה להדיר עצמו הנאה מן המותק הזה, אם כי דרושה גבורה שאינה מצויה לעמוד בנסיון. אף בחיים החברתיים לא כל הפושט ידו בהם מחוייב לשחות עם הזרם ולנענע ראשו על כל גל וגל באמן יהא שמיה רבא. אם כי החברה נוטרת ונוקמת לכל מי שאינו מקבל את נימוסיה. באין ברירה יכול אנין הנפש לפרוש מן החברה ולהיכנס לתוך מאורת הבדידות, ובלבד לקיים שמירות הלשון. אך מן המדינה אין פורשים וממנה אי אפשר להתרחק, אף אין רוצים בריחוק זה. אין מקום פנוי מן המדינה. היא בתוכנו. אנו אוהבים אותה בלב ונפש. היא חלום הדורות שלבש עור ובשר. היא חזוננו בהגשמתו אנו רוצים לשרת אותה. אבל יש רוצים לשרת אותה ולא לפניה, לא להשתחוות לצלמיה. לפיכך ראוי למדינה להיות אנינת הדעת ובעלת דעה רחבה. אף נאה לה לגזור צנע על יבול החנופה, לצמצם ככל האפשר בתוצרת זו, לא לעודד ביותר ולא לקרב הרבה את החנפנים. לא טוב לאזרח באקלים של חנופה, לא טוב גם למדינה, כשאוכלים אותה כעוגה מתוקה, כסוכריה. המדינה אינה חברה. אלא דבר־מה למעלה מן החברה, ואף למטה ממנה. למדינה יש מדים, מגפים, דרבונות, לשכות־מודיעין, מכשירי־פרסומין ותוקעים בשופרות לרוב, ואם ישתפו את כל צינורות הפרסומת של המדינה למקהלת מנגני “מי שברך” ו“הנותן תשועה” יזרום עלינו נחל איתן של זמירות ונטבע בים של מתיקות.

־־־־־־־־־־־־־־־

במדרש פרשת “וישב” נאמר על הכתוב “כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר חושב עליכם בית ישראל” שבטים היו עסוקים במכירת יוסף, יוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, יהודה עסוק ליקח לו אשה והקדוש ברוך הוא היה עוסק ובורא אורו של משיח.

לא הטרחתי את המדרש הזה אלא כדי לדלות ממנו קצת נטפי־נחומים ולמזגם לתוך כוס היגונים. שמא כך היא המידה לבריאת אורו של משיח, קלקול המידות, שוק שחור, גניבות בנמל, רהב ובזבוז, יהודים חותכים חוטי־טלפון13 לתלות עליהם כבסים, מבריחים הונם לחוץ לארץ, נלחמים עד חרמה במטבע של ישראל, ויש מוכרים את בן־פורת יוסף, חלום ציון, לזרים. ואף־על־פי־כן נוע ינוע גלגל תחיתנו. ואולי אותה שעה דווקא שפנינו משחירים מבזיון מן המעשים הרעים הנעשים תחת שמי ארץ ישראל יושב שר אומתנו ובורא אורו של משיח.

ט' בניסן תשי"ב.


ח    🔗

– אנא בכוח.

– מה רצונך לומר?

– רצוני לומר: אנא, דבר אלי בכוח. ולא מעשה בא־כוח.

– עדיין לא ירדתי לכוונתך.

– מתכוון אני לומר ש…מתגעגע אני על הימים הטובים ההם, שבני אדם היו נוהגים לבוא זה על זה בטענות ובתביעות שיסודן בכוח. היינו, בכוח התורה, בכוח השכל, בכוח האמת ובכוח היושר. לכאורה היו נשענים על כוח, אבל זה היה מין כוח שהוא רוח, כלומר, הניצוץ הרוחני המקיים את הגשמי, שבכוחו עושים את כל החיל. והיפוכו בבא כוח המקיים עצמו כביכול, כנציג של רשות מפשטת ולאמתו של דבר הוא נושא ונותן בשם האגרוף. לפיכך קשה ללא נשוא להקשיב לטענותיהם ולתביעותיהם של באי־כוח, הרחוקים ת"ק פרסה מן הרעיון הטהור ושואבים את רוב סמכותם מן התקיפות המוחשית העומדת מאחוריהם, מן הארגון, מן המוסד.

– ומה אנו נפסדים מן הנציגות הדוברת מטעם המוסד?

– ידידי, אנו נפסדים את העיקר, את הטעם, את הרעיון, את החיוניות עצמה. המדבר מטעם אינו מדבר בעדו. אף אינו שליח לזולתו, אלא עיקרו נעוץ בתוך הסתם ויונק מן הגזירה. הוא נציג ובא־כוח, אך כוח אין לו ללדת הגיון טהור משלו. לכן אני אומר: אנא בכוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־

הגענו לידי כך:

שאין סבר פנים יפות מצוי אלא בעתונים המצויירים;

אין אתה רואה הבעה אנושית נדיבה אלא בפני הצופים בגן החיות;

אין מרוצים לעצמם ושמחים בחלקם אלא בקרב אלה שהצליחו להעקיף ולהגיע על ידי נס של קפיצת דרך לראש התור;

אין זוכה ללחיצת־יד חמה אלא מי שמוחזקים בו שהוא תייר;

אין משבחים אלא את תרבות הזר ואין משחקים על במה עברית בציון אלא בילדי נכרים;

אין מתעוררים עוד לרחם אחים מוכים ומושפלים מקרוב ומרחוק, לא על אחים אסירי־עוני ולא על אחים אסירי־ציון, הנמקים ללא דין ומשפט, אלא שופכים את כל המית המעיים ומרעישים גלי־גלים של מחאות על עוול שנעשה לאחד תושב בכרכי הים ועל מאסר־קצר־ימים, עד לבירור הדין, שנקנס על פלוני בן אי רחוק;

וזה השיר ירונן וירעוע בחוצות ערינו וכפרינו: מה טוב ומה נעים שבת לא־אחים גם יחד.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואולי עוד יגיד המקונן לעתיד לבוא על המקרים בציון בימינו:

על נהרות ציון שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את חלום תקומתנו ורוע מראהו בהיעשותו. כי לא שאלונו קרובינו דברי שיר־ממקורנו, כי אם אמור אמרו: שירו לנו משירי כל גוי וגוי והעלו נא על במותינו חזיונות כל עמי הנכר.

איכה נשיר את שירת הנכר על אדמת ציון ואיכה תערב לנו זמורת זר. אם אשכחך חלום ציון החדשה תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרך גלות, אם לא אעלה את רוח ישראל הגאיונה והדוויה על ראש שמחתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא־שיר

אויה מפולת!

אמרנו תמיד: בנו השמן ואנו הסולת.

אהה, הכל נהיה למאכולת.

הנאצלים ביעודים, החלומות הוורודים

נעשו נקודים וברודים.

הנגידים ברוח עניים מרודים.

אויה, נמוגו הזהרים,

תמול ריעים והיום צרים.

איכה עומם הזוהר הטוב.

חזיון החן התעופף כעוף.

רבה, הה, מה רבה המכולת,

הקבולת והמרכולת

והפסולת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

זה דברי תמיד: הבו גודל לזקני העדה! זה דברי תמיד: פנו דרך לצעירי הדור! חכמה בישישים; חן בפרחחים: הלכה כמלומדי־נסיון; אגדה כנערים; אמת החיים לתיישים; חיי האמת לגדיים. ראית גדולים וקטנים מתווכחים זה עם זה, דע לך שאלו ואלו דברי אלהים חיים. שני אוצרות לשר החיים. באחד נגנזו הכוח, הגבורה, ההעזה. האמונה והמעוף, ובשני טמונים הנסיון, התבונה, המתינות. החקירה, צלילות הדעת והעוה. משני האוצרות האלה ניזונים כוחות החיים. אין אוצר אחד נבנה מחורבנו של חברו, אלא הם משלימים ומאדירים זה את זה.

וכבר אמר בשעתו רבי אברהם אבן דאוּד, בן המאה האחת עשרה, בספרו “אמונה רמה” “נמצאו בזמננו מי שיעיין בחכמות מעט ואין בו כוח לאחוז בשתי ידיו שני נרות, בימינו נר־אמונתו ובשמאלו נר־חכמתו; כאשר ידלוק נר החכמה יכבה נר האמונה”. שני נרות, שני לפידים, שני דורות. דור מדור יאמץ. אבל חלילה לדור לפסוע על ראש דור קודמו. השולח יד באביו יד בנו תהיה בו בראשונה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזה יצר רע ואפל מסית את האדם לכבות נרות דולקים;

לכבות נר נשמות האבות; לכבות נר נשמת האדם; לכבות נר השכל והתבונה; לכבות את כל הגחליליות של חן ורוך שהגיהו לנו במשך יובלות את המחשכים ביער הטורפים. איזה יצר איולת או רוח עועים מדיח דור בא להתנשא על דור הולך. היתנשא הפרי על העלה, העלה על הענף, הענף על העץ והעץ על מצבתו בו?

איזו רשעות קצרת־דעת לגעור באבות: לכו לכם אל בין הרפאים כי שם מקומכם!

אך פייטנים ממוצא יהודי נזדרזו ונקטו בשנת 1924 שפת הנאצים הבריונים מטמאי הקברים וכתבו באידיש של תחינות, ו“צאינה וראינה” לאמר: “פנו ולכו לכם”, פנו ולכו לכם, סבים, נוטפי היגון, נושאי הזקנים הנבעתים…

רדו לטמיון, רדו… פנו ולכו לכם, לכו… / ואנחנו הקוראים לכם עוד בשם סבים / וידוע נדע כי אין השם הולם אתכם משכבר, / כצלילים ראשונים של השמחות החדשות, / אנחנו הקוראים לכם עוד בשם סבים. / פנו ולכו לכן, עיניים נוטפות היגון".

טחנות הצדק טוחנות לאט, אך טחנות הנקמה פעמים פועלות כבזק. היד שכתבה את פסק המות על הסבים לא עוד תמשוך בעט.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יריבתה של האמונה היא הכפירה או אי־האמונה ולא החקירה. השכל אינו כלל צד בפלוגתא זו. הבערות עשויה להזין את הכפירה לא פחות מן הדעת. מכל מקום השכל אינו לא תנא מסייע ולא תנא ופליג למסתורין, אין הוא יכול לא לאשר ולא להכחיש את הנסים והנפלאות. מבחינת מה אפשר לומר שהשכל נוטה לפי עצם טבעו להאמין בנסים. שהרי הוא עצמו מעשה נס. יכול היה לצמוח בעולם מין־אדם שכוחו רק בצפרניו או בקרניו, במלתעותיו או בשריריו. והנה ניתן לו שכל, הכולל בתוכו את כל הכוחות האלו יחד. אין השכל יכול לבוא על סיפוקו בפשט בלבד, כי הוא עצמו יש לו שליטה בדרוש וברמז ובסוד. משל השכל לנר. אילו ניתן פה לנר כלום יכול היה לכפור במציאותו של השמש. אדרבה, נר בעל־דיבור וממילא בר־דעת, מבין היה מדעתו שאף אורו ממקור השמש בא לו. נמצא, אף מפי הנר אפשר היה לגבות עדות על מציאותו של השמש. כך השכל בעצם מציאותו מכריז ומודיע על קיומו של הנאצל. החלק מבשר את השלם, התבונה מדברת על הנשגב מכל בינה. השכל הנאצל הוא שמשו של עולם; השכל האנושי ניצוץ מן השלהבת.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אין אדם יכול להחזיק בכדור הארץ, אבל הוא יכול להחזיק בארבע אמות שהן שלו, הן בלבד שלו הן. ד' אמות הן בחזקת ידית של כל העולם. רק בהן יש לו יד, יש לו שם, יש לו תכלית ותמצית הכל. לפיכך כל האהבה לד' האמות, כל הדביקות והמסירות להן, כל הטעם והשמחה בהן. הקונה באמת, בלב ובנפש, את חלקתו הקטנה, קונה על ידיה עולם ומלואו. אבל כשאינו מקבל ברצון את רשות היחיד הקטנה שלו אינו יכול לקבל קנין בשום דבר. ואל ישיאך אדם לומר: צר לי ביתי. מי שצר לו בביתו, כל העולם אויב וצר לו. ואל יתפאר פלוני לומר: אני חובק בזרועותי את כל העולם. צרות הן הזרועות לחבק בהן אפילו מחוז דל, אפילו כפר קטן. המולדת היא האלף והתו. תמצא לומר שהמולדת היא רק אלף וממנה ואילך יש ב‘, ג’, ד', היינו כל האומות, כל הלשונות, כל התרבויות. אבל קודם כל עליך להיות באלף. מי שאינו באלף קל וחומר שאינו בבי“ת ובגימ”ל. אשר ליהדות הרי בוודאי שהיא כל עיקרה אלף־בית. היינו, תחילה אלף, תלמוד תורה, חינוך, נימוס, אמת, שכל. לאחר כך בי"ת. ולא דווקא אחוזת בית, אלא כלל האישים החונים בצל היהדות הם בית יעקב, בית ישראל.

־־־־־־־־־־־־־־־־

בעולם המעשה מרובים יותר אנשי ד' אמות מאשר בעולם הרוח. בעולם המעשה מבינים רבים, שאין לאדם אלא מה שהוא קונה בעמלו. השדה לחורשיו, הבית לבוניו, הכלי לעושיו, הכרך לנוטריו. אך בעולם הרוח מדמים רבים שכל התופס מרובה יש לו הרבה וכל המפזר עצמו ומשוטט לאין קץ חוסך דעת לרוב. פשיטא שהמשוטטים ברוח הם רועי־רוח. מדמים שמפליגים על פני מים רבים, ובאמת רק מלקקים טיפה מפה וטיפה משם. הנפש אינה מתמלאת. התוקע עצמו לתוך תרבות זרה ועשירה סבור בטעות שהוא נעשה שותף לה. אך כלום יש שותפות בהסכמת צד אחד בלבד? הזר והרחוק אינו רוצה כלל לקיים את זכותך על השותפות עמו. המתכחש לארבע אמותיו אינו נעשה שותף לנחלות גדולות, גרורים אינם שותפים.

בעולם הגשמי גדול חלקו של הישוב מן המדבר. אך בעולם הרוח תופסים המדבריות חלקים גדולים מן הישוב. בחיי הרוח גדול התוהו ואין קץ למבוכה לפי שבחיי הרוח אין אדם בא על סיפוקו בד' אמות שלו ואין שמח בחלקו. כל אחד משוטט למרחקים. סבור הוא שחג החכמה מתקדש אי שם רחוק, אי אז מלפנים, או אי אז באחרית הימים. הזנחת החלקה הקטנה ברוח היא מקור עוני נפשי ובערות לרבים. כל אחד תולה עצמו באילנות הגדולים, מתחמם לאור המאורות הגדולים, יוצק מים על יד בעלי־סמך. מכל מקום אין הוא בן־סמך לעצמו. עדיין לא נתפשטה הדעה הנכונה, שכשם שכל בני־אדם יש להם חלק באדמה המכלכלת את יושביה, כך כל האנשים יש להם זכות לחוות דעת. האמונה הטפלה באנשי השם ובחכמי המופת, כי להם ניתנה כל החכמה לנחלה, מדלדלת המוני בני־אדם. אחד מני אלף או רבבה מעיז לשמוע בקול שׂכלו ולהתברך ממקורו. בעולם הרוח עוד שריר ויציב המשטר הפיאודאַלי.

ב' בסיון תשי"ב.


ט    🔗

עיין בדברי ימי ישראל ותראה, שפועל בהם מעין חוק העקידה בהיפוכה, כי מפעם לפעם, בתמורת העתים, פורצים רשעי הבנים ומעלים מורשת האבות לעקידה; אף יש שהם יוצאים מסביב למוקד האש במחול־עועים ותוקעים בשופר גדול וברוב שצף־קצף: אין לנו חלק בעם ולא נחלה בתורתו! ויש שהם מבשרים בקול ענות נצחון: הקץ לאלוהיה של אומה זו. משיחה כבר מת וכל מורשתה עברה ובטלה מן העולם. תמצא לומר: נניח שכך הוא. זקנה אמנו, נס ליח גזענו, גלה כבודנו ויצא מאתנו כל הדרנו. וכבכן, מה השמחה הזאת על ראשכם ומה זה שאתם מלאים גדולה? תחת לשמוח אל גיל על מות אמכם, הלא להתאבל אתם צריכים ולהגיד “קדיש” עליה? התירוץ הוא: כל מי שאין לפניו קדוש בעמו אינו גם כן ב“קדיש”; שונא מסורת אומתו, אף בכיבוד אב ואם איננו. הששים ושמחים לכבות גחלת הלאום, אף זיק אנושי דועך בלבם. ועל מחוסרי רגש אנושי אין מקשים קושיות ממה שכתוב במסכת דרך־ארץ ובתורת המידות.

־־־־־־־־־־־־־־

שנים כתקונן בספר הדורות של עמנו מעטות היו. אפילו בימי־קדם, ימי החוסן הלאומי והמדיני, תכפו המשברים על גוף עמנו והיה משיר איברים איברים. “אין לנו חלק ונחלה באלהי ישראל” – היא דיברה עתיקת־יומין ולא ציץ חולני, שצמח לנו מתוך חשכת הגלות. מעין ריב־עולמים מנסר בין שר אומתנו לבין רבים מבניה, המביעים לה מיאון גמור. הללו אינם רוצים להיות לא יהודים, לא עברים, לא ישראלים. כל קרבת המשפחה לעדת ישראל אינה לפי רוחם. הם זורקים גט ואומרים לה “הרי את מגורשת” ודווקא לא בחשאי, כי אם בקולי־קולות, עושים חינגה והילולה בשעת יציאת נשמת עמם מתוכם, שמחים על ה“תשעה באב” ועורכים משתה־שמנים בליל “כל נדרי”. “המשיח מת והיהדות כבר הלכה לעולמה” הם שרים במקהלות. מזמור שיר? הלא קינה היא. אך הבכי על שבר העם והקינה על גורלו המר הם גלוייה של נפש עדינה, של רוח אצילה. עריקים ופורשים אינם בעידון ולא באצילות. שנואים עליהם חגי עמם ומועדיו. לא ידעו ולא יבינו חג מהו. רק את החגא ילבבו ויוקירו.

־־־־־־־־־־־־־־־

פרשת ה“חגא” של הפורשים מישראל עמוקה, והיא מחלחלת ויורדת לתחתיות האשפתות שבנפש, שנשתבשו לה מושגי־אנוש ונסתלפו עליה דרכי־עולמה. לכאורה כל הפורש והולך מעמו בעת צרה – אין פורשים מעם שקרנו רמה בגויים, אלא מזה שנתון בשפל המדריגה, עוזבים את המערכה על הרוב בעת צרה – דין הוא שילך לו בחשאי, יתגנב ויצא לו בקומה כפופה ובקצת בושת־פנים. אבל זהו רק צד אחד של הברירה. צד שני: לצאת ביד רמה וברגל גאוה וברעש גדול מעשה עז ומחוצף־פנים; לא רק לעזוב את המערכה, כי אם גם לחרף ולגדף אותה. ובאמת אין להבין כלל ספר תולדותינו בלי פרשת החרפות והגידופים החוזרת ונשנית בה כמעט מדור אל דור. החלק העוזב, האיבר הנושר, לא די להם בהסרת טבעת הקידושין מעל עצמם ובעזיבת ברית אבות; הם גם מזייפים את הטבעת ומרשיעים את הברית, מטילים שיקוצים בכור־מחצבתם ומעלילים על עמם. דייקו ראשונים בלשון וקראו לעוזבים בשם מרשיעי־ברית, ללמדך שמפירי הברית בישראל זה דרכם מאז ומעולם להטיל דופי בעמם, להרשיעהו בכל החטאים הרעים והפגמים הקשים. כבר המיתו את עמם בהבל פיהם והנה הם באים גם לרקוד על קברו; כבר דיכאו את כבודו לעפר, אך עוד ידם נטויה להשמיץ את שמו ולהשבית את זכרו, הם קוראים לחגא.

־־־־־־־־־־־־־־

תמה אני שאנחנו שוקדים תמיד להרים על נס את כוח החיים הפועם בנו בעוז ומקיימנו בעולם בתוך כל הצרה והמצוקה, ואיננו מדגישים במידה הנאותה את יצרי ההרס העצמי והאיבוד לדעת הפוקדים אותנו מפעם לפעם, ואולי אינם מרפים מאתנו בשום תקופה. בכל דור ודור יוצאת בת־קול ממעמקי לבבות רבים מישראל ואומרת: עם ישראל חי! ואין לך דור שאין בו חלקה דווּיה בבשר האומה, המרקיבה והולכת ומתסיסה מרי וחמת־זעם ותאוות־האבדון. הרבה יותר מרשעי כל הגויים הפליאו מרשיעי־ברית משלנו את מכותינו, כי למקום שפורשים פנימיים עומדים, אין פורצים מן החוץ יכולים להגיע. לקרוב־משפחה נהירים כל שבילי הסתר לחבלה; כוח־מחצו חזק יותר ועדותו השמצנית מהימנית יותר; חמת־זעמו ומשטימתו אין להם שיעור וגבול. וכלום לא מן הדין הוא לומר, כי חוק הוא בישראל ומשפט ביעקב, שכוחות האור והחושך, הקיום והאבדן, אהבה לחותם תכנית ישראל ושנאה עזה כמות לו, עושים קרב ללא הרף? בית־ישראל הוא אש; בית־ישראל ושנאה עזה כמות לו, עושים קרב ללא הרף? בית־ישראל הוא אש; בית־ישראל הוא קש; בני אברהם יצחק ויעקב ממריאים למרומי הטהרה והאצילות ובני אברהם יצחק ויעקב שקועים במ"ט שערי־שפלות; חן וחסד בנו ורקב ילין בעצמותינו. שני לוחות ניתנו לנו: לוחות הברית ולוחות מרשיעי־ברית. לא כך?

־־־־־־־־־־־־

שום צרה לא התרגשה על עמנו מקדמות ימיו ועד זמננו, שלא היתה בה יד בוגדים מישראל באמצע. וזו היא היד שנשתלחה בכל בתי־מקדשינו, מינילאוס כהן גדול הוא אבטיפוס לשוחרי־חורבן מבפנים. בין ראשוני המנצחים על גירוש היהודים מספרד היו מומרים מנוונים מזרע עמנו. מוקדי האינקביזיציה נעשו אולי רק ביד שאינם בני־ברית. אבל מוסדיה נערכו בהגיון יהודי. יהודים נטלו חלק ראוי להתבזות בכל הדיבות ועלילות הדמים, שטפלו על עם זה המוכן לפורעניות. יהודים התערבו בקהל הפורעים בעמם, מכל מקום הסיתו את אספסוף הבריונים לעשות פרעות. שריפת התלמוד אם לא באה מכוחם של בני־בליעל מישראל, הרי היא באה מכוח־כוחם. היאֶבסקציה האחרונה לא היתה כלל חידוש בתחומי ההויה הישראלית, מין דבר שלא היה לעולמים. היא היתה חדשה לפי שמה וישנה לפי תכנה. זהו זן כזה באוסם הישראלי, זן ישן־נושן. פרשת השואה הגדולה ביהדות אירופה אינה ניתנת כלל להיכתב בלי התוספות והמילואים של משתפי הפעולה משלנו, שאילולא הם המסייעים למרצחים היתה כמותה של שארית הפליטה גדולה בוודאי הרבה. וייתכן שאילוּלא סיועם הפעיל, לא היה הצורר מבצע אף מקצת מזממו הנתעב. יהודים נתנו יד, נתנו ראש, נתנו פה מלשין לכל משנאינו. כל פעם שגויים השמו את יעקב והחריבו את נוהו הם קיבלו הוראה והדרכה מבוגדינו מבפנים. שמא תאמר: רק בריונים שבהדיוטות, בורים ועמי הארצות חדלי־אישים מקרבנו, פסולת המין היהודי, ערב־רב, ללא כל ניצוץ יהודי, קמו על גזעם לגדע את שרשיו. בוא וראה: אף יד השרים היתה במעל. רבנים וכהנים גדולים, שועים וקועים ופני העדה, נטורי־קרתא ומשכילים נושאי דגל החופש ואחוות העמים, מיוחסים ותכשיטים, יהודים של כל ימות השנה ויהודי־שבת־קודש, כולם תרמו מתוך קהלם שונאי־ישראל, מבזי הצלם היהודי ועויני הקוממיות הישראלית. רבים מבני עמנו, שגלגלו את רחמיהם על עניים ואביונים בקהל כל הגויים, אשר ביקשו להפוך את הקערה הכלכלית או המדינית על פיה, כדי להרבות שויון ולקומם צדק בעולם, לא סלדו כלל מדם ישראל הנשפך, ובלבד שיהיה בשפך זה כדי למשוח את גלגלי המהפכה משאת נפשם. אין זאת אלא שדם ישראל היה בעיניהם בזיל הזול. דומה, לא היתה אפילו עדת־משומדים אחת, שלא הביטה בעין יפה על השמדת עם מכורתם, בגוף ובנפש, כאילו שמחה היא להם לאותם האיברים הנושרים מן הגוף, שיבוא הרקב בגוף כולו. מה פשר למשטימת־נקם זו באחים בני עם אחד? מניין רתיחת דמים זו באנשים מישראל, תאוות רציחה והשמדה זו? אנו עומדים כאן בשערי מסתורין של סחי, בתחומי המאַגיה השחורה, במבואי מלכות האשמדאי. השבת היא חותם תכנית של עמנו; אבל אולי נחבאה לה אי שם בקמטי־נפשנו איזו שבת שחורה, שבת של שדים. אנו מאמינים בני מאמינים באל־נקמות, אבל שמא יושב בחובנו לא רק אל מסתתר, כי אם גם שטן מסתתר, שטן־נקמות.

־־־־־־־־־־־־־־

כיוון שהיינו בגלות עשינו לנו הרגל לתלות בפיזורנו כל צרה ויגון ופגע רע ואף כל מום רע. על חשבון הגולה אנו זוקפים כל גיוון וניון בנו, כל כיב בגופנו וכל ריב בנפשנו, כל הפלגות והעקלקלות ברוחנו, כל שנאת־חינם ומדנים בין אחינו, כל מיאוס ויוצא־דופן בקרבנו. הגלות היא השעיר לעזאזל בכל. ובדומה לאותם המטיפים בגולה שהיו מסיימים כל דרשה ב“ובא לציון גואל”, כך אנחנו מתוך שהיינו, ועדיין הננו בטוחים, כי הישיבה בציון תפשט את כל עקמומיותינו ותטהר את לבנו ותכבס בנפשותינו כל כתם ותצרף את סיגינו ותזקק את מידותינו, הרינו גומרים גם כן כל פרק של קטגוריה על ישראל בפסוקי־נחמה מגאולתנו ופדות־נפשנו על אדמתנו. ואכן, זו היא נחמה פורתא, לפי שאין לנו נחמה אחרת. מי יתן ותבאנה עלינו כל הבשורות הטובות האלו ויתקיימו בנו כל היעודים, שמייחדים לארץ־ישראל הנבנית. ולואי שקיבוצנו כאן יהיה גם ליכודנו בלב ובנפש; שתיברא לנו כאן רוח חדשה, רוח של אחדות, שתשרה עלינו לפחות אחדות הלבבות גם באין אחדות הדעות. אבל אין זו מן התבונה להפוך את הגלות למעין סל המערכת של ההיסטוריה הישראלית ולעשותה לאם כל חטאת ולשורש כל מום רע בנו. ואם באמת הגלות היא אדמת המטעים של כל שחיתות המידות, אין גלות זו קשורה דווקא בפיזור על אדמות זרות. יש גלות גם בתוך הנשמה; וזו היא שכינתא בגלותא, ואם גלות פירושה ניוון, הרי מצויים ניוון ושלכת גם בטבע. מוצאים אנו עמים שהגיעו לידי התפוררות מתוך־תוכם אף לפני שנפגעו בשלימותם המדינית. הגלות היא תכונה ויצר; היא מחלה שבעצמות; היא ליקוי בעצמיות העם. אין הגלות מתרצת את כל הקושיות. היא אופי הטעון תיקון וריפוי. עד שאנו תולים את כל הקולר בפגעי הגולה שדבקו בנו, מוטב שנעמיק להסתכל בטבע עצמנו.

־־־־־־־־־־־־־־־

בהשתולל חוק העקידה ובצאת יצרי ההרס והאיבוד־לדעת לפעלם נופלות מפניהם הרבה מצודות, אף מצודת־ציון בכללן. תש כוחה של ארץ הבחירה, ציון לא תפדה, ירושלים לא תכונן, עטרת מלכות אינה עשויה כתריס, כוהן ומקדש אינם משמשים מגן ומחסה. כדרך שחבר בוגדים זה טוען אין לי חלק ונחלה באלהי ישראל או בעם ישראל, כך מכריזה ומודיעה עדת אנשי־בליעל זו: אין לנו חלק ונחלה בארץ־ישראל ובמולדתנו החדשה־הנושנה. אפילו הנולדים בציון והכתובים בספרה תולים עיניהם אל אשור, אל בבל, אל מצרים או אל כל מולדת שניה, קל וחומר המהגרים החדשים, אשר זה מקרוב באו, לא עלו אליה, כי אם ירדו לתוכה, וכלל לא נקלטו בה ברוחם, אם כי התפרקדו עליה בגופם, שאין כלל קליטה לגופים בלי דביקות הנשמות. וכדרך שהללו כתבו את פסוקי השמד על קרן־השור, כך עלולים הללו לחצוב קברים לציון בבתי שיר, או לחבר הספדים רבי־כמות־ואיכות, מלאים וגדושים למדנות ומראי־מקומות משבעים החכמות, על עם ישראל החי עדיין בדמיונו, החי ונאבק על קיומו, אבל לפי כל דיני המדע החקרני שלהם ראוי לו להיות שוכן־עפר. ראה, למשל, דברי גייגר בכתב־עתו, הנושא בתוכו סערת מלחמה בכלל ישראל. וזו לשונו: “ניתק החבל, שעד כה היה מחבר ומקשר את הקהלות, ורק למראית עין הן מחוברות. כוח־רצונו של הכלל תש”. תמה אני אם יש במענה־לשון זה בת־קול של צער ורחמים. מכל מקום, אם שמחה לאיד אין כאן, יש כאן קול ענות נצחון: הנה, כאשר ניבאתי כן הוא. העם הלך לעולמו. שוב אין היהודים גוי גדול, בנים לעם אחד. אין עוד עם ישראל חי. יהודי הממית את עמו בהבל פיו, שאינו אומר די ביציאתו מכלל ישראל, אלא גם מודיע את שנאתו הניצחת לעצם הקיום של כלל ישראל, אינו חזיון בלתי נפוץ, אף אינו חזיון שהזמנים האחרונים גרמוהו. ימיו כימי קיום עמנו. הוא אחד מחזיונות הטבע של ישראל. האם אין מקור הטבע הזה באיזה נסיוב סורר ומורה, הגנוז בנשמת ישראל? הכי אין מפכפך בנו איזה קילוח דק של דם־טריפה, הפורץ מתקופה לתקופה מתוך נבכי גוי קדוש, שוצף ומבעבע ומדליח ואינו נח מזעפו עד שעושה נקמות באומה דווּיה ומשוסה זו? שמא נגע קדמון הוא בביתנו הטעון ריפוי. האם לא מן הדין הוא כי נקדש עצרת רופאים להסתכל בשרשי הנגע?

כ“ט באלול תשי”ב


  1. “התלווית” במקור המודפס, צ“ל: התלויות – הערת פב”י.  ↩

  2. “שאינו” במקור המודפס – צ“ל ”שאינה“ – הערת פב”י  ↩

  3. במקור היה פרק ג'. מספרי הפרקים תוקנו בהמשך – הערת פב"י  ↩

  4. בכינוס המורים בכפר “הדסים” בחצי היובל למועצה למען הקרן הקיימת.  ↩

  5. “דרכב” במקור המודפס – צ“ל ”דרכם“ הערת פב”י  ↩

  6. “תפילה” במקור המודפס – צ“ל ”תפילת“ הערת פב”י  ↩

  7. במקור כתוב “כאד” הערת פב"י  ↩

  8. “ככתו” במקור המודפס – צ“ל ”כתתו“ הערת פב”י  ↩

  9. “משתעמים” במקור המודפס – צ“ל ”משתעממים“ הערת פב”י  ↩

  10. “הא” במקור המודפס – צ“ל ”היא“ הערת פב”י  ↩

  11. “מדאי” במקור המודפס – צ“ל ”מדי“ הערת פב”י  ↩

  12. במקור המילה מחוקה בחלקה צ“ל ”הימי“ הערת פב”י  ↩

  13. “טיליפון” במקור המודפס – צ“ל ”טלפון“ הערת פב”י  ↩