לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: תשי"ג
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

השואה מצפוֹן1    🔗


אגיד מלים אחדות על הפרשה הנוראה, על השואה, שנפתחה עלינו מצפון.

רב יסד בבבל את ישיבת סוּרא, בית־הועד הראשון לתורה ולתעודה, המועדון הראשון בדברי־ימינו, שנתקיים שמונה מאות שנה בערך, היינו, פרק־זמן ארוך יותר מכפי אורך ימיהם של הרבה ממלכות ועמים, וראוי הוא, מובן מאליו, לכהן יושב־ראש הכבוד לכל מועדון של תלמידי־חכמים ואמנים שבכל דור ודור בישראל. בבית־מדרשו של רב נחרץ פסק־דין זה: כל הפוסל במומו פוסל.

יש במאמר זה כדי לפרש לפנינו הרבה סתומות בהויות העולם המדיני הזה, בכל פשעיו ומעשי תעתועיו, בכל פחדיו ומוראותיו, הן בתחומי ארצו והן בגבולות־חוץ, ובכלל זה בנכלים השטניים, שהוא חורש כעת על ישראל הנרדף בעמים.

ספק בעיני אם צריך לדרוש כמין חומר, כפי שעושים רוב פרשנים בעתונים. את המניעים לשינוי־ערכין, שנתחולל שם לגבי היהדות, הציונות והיהודים, שהללו רואים אותו כמתן־שוחד לערבים והללו כחיוך חנפני לעולם התחתון של הנאציזם, המשמש עד היום כוח חי ופועל בגרמניה רבתי, ואחרים מפענחים בו כוונות מדיניות אחרות. הענין הוא פשוט יותר ואף מחריד יותר. לא שינוי ערכין, כי אם פינוי ערכין, כאן. אין במשטר זה כל בלם מוסרי, פורקו מעליו כל הלאוין, הוא נתרוקן מכל רגש אנושי. אין הוא גורס כלל רגשות אנושיים. הוא מניח מלכתחילה שכל אדם הוא בחזקת רשע, בוגד, מרגל, חבלן מועד, מכור בגוף ובנפש, עלול להרעיל בארות, ולהרעיל חולים הנתונים לטיפולו, עלול לבצע כל הפשעים הנתעבים שבעולם. ולא עוד אלא סבור הוא, שכל העלול לחטוא הריהו חוטא ועומד והוא מורשע ממילא בדין, היינו, כל אדם, כל כּת, כל ציבור, כל עם חייבים מיתה מלכתחילה ומוחשדים הם לפי מושכל ראשון.

משטר זה המיוסד על “אני מאמין” זה שוב אין לו כל יסוד שלא לזקוף על חשבונו של כל פלוני, בין פלוני פרט בין פלוני ציבור, כל מום רע, כל פשע נתעב. הוא לא רק זוקף על חשבון, אלא תובע גם כן חשבון ועושה דין בכל מי שהכוח בידו ובכל שעה שיש לו צורך בקרבן! אין הוא זקוק כלל לנימוקי האשמה. הוא זקוק מפעם לפעם לנאשם. והוא בוחר לו את הנאשם לפי אילו נימוקים מחושבים ומתוכססים משלו. אל תחפשו אצלו טעמים של יושר, של הגיון, של הגינות, של הסתברות על הדעת לפחות. הוא מולך והמולך פועל בכשפים ובמסתורין. המופרך ביותר משמש תבלין טעים יותר לצרכי המגיה המדינית השחורה.

בזמנים שנפש היחיד שימשה חטיבה ראויה להתכבד היו כוהני המגיפה השחורה בוחרים להם קרבן יחיד וטופלים עלילת־דם על יחיד. על כת נפרדת. בזמננו אדם יחיד אינו נחשב כלום; הקצב הוא המוני. לכן טופלים עלילות־דם על אומה שלימה, על יהדות, על ציונות. המולך תובע קרבן־ציבור. רצח מיליונים והשמדת מיעוטים לאומיים הוא אצלו ענין של מה בכך.

רבותי, אַל נגמגם ואַל נדבר בחצי־פה. אין אנו מדינאים, השומרים כל־כך הרבה על לשונם עד שהם מאחרים לפעמים לשמור על הנפש. אמנות היא ראיה בהירה וביטוי גמור ובהיר וכל משמשיה חייבים להגדיר דברים בשמם. אימה זו המהלכת עלינו מצפון יש לה שם המפורש: רצח־עם, גינוסייד.

אהה, גם בשואה מהדורה א' אחרנו את המועד להתגונן, אף לא שקדנו להזעיק את דעת הקהל בעולם בעוד מועד. עם חכם ונבון הוא בעת צרה פעמים שוטה גמור. בכל גיהנום חי הוא כבגן־עדן של אשליות. כשבא הצורר הראשון, האשמדאי הבכור, והכריז והודיע בכל לשון שטנית על השמדת היהודים, אמרו פקחים שבינינו – ורוב יהודים פקחים הם – מכיוון שהוא צורח ונובח להשמידנו סימן הוא שלא יעמוד בדיבורו ולא יוציא את זממו. כל האומר אינו עושה. אך יש מי שעולה בערמת־נכליו על הראשון, אין הוא אומר, אבל הוא עושה. ולא עוד אלא שאומר את ההיפך ממה שעושה. כל מכה וחבורה, שהוא גורם לאחרים, מדביק לה תוית של סם־חיים, של רפואה.

זה משטר, שבו כל הדברים עומדים על ראשם והכל נתון בלהיפוך, מין עולם הפוך, שמדברים בו בלשון סגי־נהור ופועלים לפי כל חוקי איפכא־מסתברא. הצדיק הוא רשע והמלשין תכשיט גמור, רגש הוא פשע ובעד אכזריות וצביעות מעניקים פרסי לגיון הכבוד, כנגד השמדת היהדות וחורבן תרבותה ורצח נציגיה למעשה קיימת הלכה, ששנאת ישראל היא עבירה חמורה. שוב באים יהודים פקחים, הם מצויים בכל תפוצותינו, ומנינם גדול ביותר לבשתנו ולחרדתנו, בישראל, שעורם גס במחילה לגבי המעשים המשתוללים זה כמה שנים,שאין להם שם אלא “גינוסייד” רוחני, וכנגד זה הם רגישים מאד לגבי החוק הכתוב, האוסר, כביכול, אנטישמיות.

פיקחים שכמותכם! האנטישמיות אסורה לפי ה“שולחן ערוך” הכתוב של המשטר ההוא. הרי זו רעה איומה שבעתיים. אילו לפחות היתה שנאת ישראל גלויה, חוקית, מפורשת, המחבל הגלוי מכריח את הקרבן לעמוד על נפשו, לזעוק לעזרה, אף מעורר הוא את העולם החיצוני להחיש עזרה, להציל כל כמה שאפשר להציל. אך מה תחבולה כנגד “דבר באופל יהלך”, כנגד רציחה, שאין מפרשים אותה כלל בשמה, אנטישמיות שהיא בגדר חזיון ציבורי, יש לה שיעור ויש לה גידרה משלה, פעמים היא כפופה לכללות הגיוניים ורגשיים ולמעצורים מסויימים. אוי לנו שהגעו לידי כך, שאנו מסוגלים למצוא גם צד זכות לאנטישמיות ולומר שהיא פעמים אנושית ואין היא אלא מודיעה את שנאתה לפלוני בן פלוני, אבל אינה שוללת ממנו כלל אילו מעלות טובות וסגולות חיוביות שיש בו, אינה מבזה את צלמו האנושי. האנטישמיות, היא עצמה, משמשת אזעקה להגנת הקרבן. אבל באין אנטישמיות, כשבפירוש כתוב, ששנאת ישראל אסורה, הרי עלול צורר זה ללא שנאה, ללא חוק, בחשאי ואף בריש־גלי, לא מתוך עקרון אלא מתוך צורר זה ללא שנאה, ללא חוק, בחשאי ואף בריש־גלי, לא מתוך עקרון אלא מתוך שיטה, להשמיד חס ושלום ולאבד ולעקור מן השורש.

זו היא הפיקחות שלנו וזה שכרה. חרשים ועוורים הננו למוראות הזמן. אנו חיים זה כימי דור כחרשים־עוורים. לא רק המוני עמנו אינם מבינים באותות, אף חכמינו, סופרינו ואמנינו לא השכילו לנחש את הבאות, אף לא להבין את ההוות. כולנו פזורי־דעת ופזורי־נפש היינו, קהי־חושים. לא ראינו את הנולד. לא ראינו את הילד; לא ראינו את הנער. לא בנינו מצודת ציון כנגד הסיטרא אחרא, לא הקימונו מרכז לבבי. לא מרכז רוחני, לא מרכז נפשי, “אום אני חומה” של רגש, כנגד שטפון הכפירה באנושי וכנגד הרעל הדיאלקטי לנשמות. לא הדלקנו את האמנות כלפיד של יוהרה כנגד חשרת־השנאה, שהגיחה לעולם מן הצפון ופגעה קשה ביותר בשתילים הרכים שלנו, בפרחי־נעורינו.

אילולא היינו מפוזרים ומפורדים, מוטעים ומרושלים, זה כימי דור לא היינו דור אבות מחוסרי בנים רוחניים, הכיצד הוזנח כוחנו הרוחני המקורי וניתנה הגמוניה, כביכול לעדת תלושים, תועי־לב, פגומי־רגש, מעוטי־דעה, אוכלים משל אחרים ואינם עושים כלום לבית־נפשם, מחקים גרועים לאמני־לא־מופת זרים? ובמה נפרנס את התופעה המחפירה, שבא אחד, שרגשו האנושי אוּכל והוא עצמו אינו בוער. ונעשה פוסק ומורה הוראה לגדיים רכים שלנו? כטורף פרץ בין הגדיים. אין זה כוחו וגבורתו, אלא רפיוננו וקוצר־ראייתנו. לא עודדנו, לא טיפחנו לא השאנו משואות דגולות, לא הצגנו מטרות רמות, לא באנו בתביעות חזקות, לא הקימונו מגדל רמים לדור בא, לא האמנו, כנראה, בלב ונפש בעקרי־תורתנו, ולכן לא נאמנו. אך כלום אין אמנות משמעה אמת גדולה, רוח נסערה, אמונה רבה, עינים חודרות למעמקים, לבבות פועמים בתעצומות?

לא היינו חזקים, לפי שלא היינו צעירים כהלכה. אך אוי לנו שבנינו צעירים פחות אף מאתנו. תמה אני: מי גדל לנו דור־בנים כזה, שכל אחד מהם ראוי לתואר סבא? הם לועגים לנו ואומרים: הביטו בהללו כמה רגשניים הם; היסטריה פגעה בהם, בשל איזה משפט על כמה ברנשים, שנמצאו בוגדים ונענשו לפי החוק, הם מרעישים את העולם, הריאקציונרים הללו! פשיטא שהם בני־קידמה. כן, קדמניים הם. הם מתקדמים וכבר התקדמו והגיעו לפני ולפנים של הזקנה הבלה, אוי, מניין לנו בני־תשחורת זקנים כאלו? איככה נזרקו שערות־שיבה בנשמותיהם והם עוד פרחחים? שערותיהם המלבינות בדמי ימיהם מלבינות את פנינו. ואין אנו יודעים איזו שואה גדולה יותר, אם השואה המגיחה מן הצפון או השואה היושבת בקרבנו, שיש בינינו רבים, ואפילו היו רק מעטים נוראים הם כרבים, כן, יש בינינו רבים, העלולים לתת יד לרשע הצורר, המצדיקים כל דין שהוא עושה, העלולים להצדיק כל הדינים והמוראים. אילו מלוכדים היינו, היינו לא רק מובטחים יותר, אלא גם גאים ואמיצים יותר. אך על פיזורנו ברוח ובגשמיות חייבים כולנו ליתן את הדין.

מבית הועד הזה, מעל הדוכן הזה, נישא את קולנו בקריאה אל כל אמני ישראל: התאחדו, התלכדו, מעל לחילוקי הדעות תתגשר אחדות הלבבות. אלה אשר אתנו יהיו גם עמנו. בתוכנו, שבת אחים, להצטופף בתור הסופה, לחפש עצה, להאיר נתיבות, להבהיר את המוחות, לגדור פרצות, לבדד את החיצוניים, שהם תלושים ממילא, לחזק את הפוסחים על שתי הסעיפים ולהורות להם דרך תשובה למקור־ישראל ולמצודת־ציון.

אף זאת נעשה: נכנס את חברינו מכל אתר ואתר לאזעקה גדולה ולזעקה מרה אל מצפון העולם, ונשלח את קריאתנו אל אמני כל העמים, נציגי המצפון האנושי, ונאמר להם: תועבה גדולה נעשתה, עלילת־דם, שלא היתה משלה בקורות העמים, נטפלה על המוני ישראל. תואנה היא בידי כת צוררים לרצוח עם. אישי הרוח בעולם, התעוררו. לא רק נפשנו בשאלתנו, גם נפשכם בבקשתנו, נפש התרבות העולמית, נפש הרוח, נפש החופש והכבוד האנושי. אַל תדמו בנפשכם כי זה דורש רק דמנו. הוא דורש־דמים ולא ישבע. כולכם בתור, הוא פועל לפי שיטה, מן הקל אל הכבד, מן החלש אל החזק יותר, מן המיעוטים הלאומים הקטנים אל הגדולים יותר, הוא על רוח באנוש גזר שמד, כל הפותח בפרעות ביהדות גומר בפרעות באנושיות.

אמנם, הרבה אכזבות קשות הגיעו לנו בזמנים האחרונים גם מאנשי־רוח במרכאות ובלי מרכאות. אמנים, סופרים, אינטלקטואלים, רבים, רבים מהם, אינם כלל מנהיגי הדור, אלא מונהגים, בחחים, בשוטים, בפיתויים, בשוחד־דברים, בהטחות ערמומיות ובנכלי־הסוואות מושכים אותם, כצאן לטבח יובלו, לכינוסים לועידות בין־לאומיות לשבח ולהלל את העריצות הביזאנטינית החדשה, אף לקבל שבחים ומחמאות ופירורי־כיבודים מידיה. נתקיים בהם רמזי ישעיהו: מי עיוור כאיש הרוח ומי חרש כסופר ואמן. עשרות בשנים משתוללת עריצות, שלא היתה כמוה אף בימי קדם, מיליונים נמקים בבתי־כלא ובמחנות־הסגר, כל הנתינים הם בגדר עבדים ומחושדים, הרגשות האנושיים הבראשיתיים נעקרים מן השורש, הספרות והאמנות מושפלת עד שאול תחתיה, האמן הוא עבד כנעני, אף לא כלב נובח, אף לא כלב פצוע, אף לא כלב המלקק בסתר את פצעיו, אלא קוף בצורת חוזר על הזמנות מטעם הרשות, כל המלאכות היפות טובעות בבוץ של שקר וצביעות ופחדנות, ואותם האורחים הנכבדים בכינוסים אינם פוצים פה. אף אינם פוקחים עין, לראות את הזוועות הנוראות, נתרבו בימינו אמנים ואנשי־רוח. המתכחשים לתפקידם ותחת לחשוף את האמת ולקרוע מסכות הם עצמם משמשים מסכה לחפאות בברק חיצוני של כינוסים תרבותיים על רקבונה של תרבות.

אולם לא ספוּ בעולם אמנים אנשי־אמונים ואין דור־חכמים שרוּי לגמרי בהסתלקות השכינה. רבים מן המוסעים בחחי הפיתויים אל הכינוסים הם שוגגים ומוטעים. עדיין לא נגעה הרעה בבשרם, לכן אינם חלים ואינם מרגישים. אך אנו נקרא אל נאמני הרוח, אף אל הרבים הטועים והשוגגים נקרא בחרדות גדולות:

הצילו! הצילו אותנו, הצילו את נפשותיכם, הצילו את אש הקודש. אש זרה הגיחה, אש טירוף ואבדון, אשר אם תתלקח תעלה הכל על המוקד.


 

על הבוגדים בעצמם    🔗


העולם עומד ומצפה למשה חדש, שיביא לו ממרומי־חזונו בקולות ובברקים מוּסף לעשרת הדיברות, היינו, לצרף לשולי כל דיברה תיבה אחת בלבד, והיא עצמך, בעצמך, ומעצמך, כגון לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך ולא תענה עד שקר בעצמך. אין זאת אומרת, שעשרת הדברות הנושנים כבר באו על תיקונם ואין לפניהם עוד כל שליחות. אדרבה, עוד הרבה נחלי־דם־ודמעות ילכו אל הים הגדול של צער העולם עד שלוחות־הברית הנושנים יהיו לספר החוקים ולתורת־חיים ממש. לעת עתה אינם אלא בגדר לוחות הזכרון. אך אם לזכרון הם טעונים גם תוספת של תיבה אחת, והיא עצמך, מעצמך ובעצמך.

־־־־־־־־־־־־־־־

מדע הנפש מראשית צעדיו נטל יוהרה לעצמו לדבר בפסקי־הלכות, משל כבר איזן וחיקר וגילה כל תעלומות הנפש וכל יצרי־לב אנוש. לאחר שגיבב מונחים מדעיים וגדרים למדניות לא כל שכן שהוא מחזיק גדלות לעצמו. ולא נתקררה דעתו עד שעמד והכתיר את עצמו בשם תורת המעמקים. לאמתו של דבר, הוא דל־גאה. אין בידיו אלא גישושים באופל. אפילו כשהוא משתדל לא על מנת להפתיע ולהמהם, אלא בשביל לכוון אל האמת, הוא קולע לנקודה הסמוכה לה. ונקודה הסמוכה לדבר אינה כלל הדבר עצמו. אף נקודה הסמוכה ללב אינה לב כל עיקר. ולא עוד אלא שפעמים נקודה הסמוכה לדבר היא היפוכו של הדבר.

־־־־־־־־־־־־־־־

תורת הנפש חלוקה לשיטות רבות וכל שיטה יש לה בת־שיטה, ויותר ממה שחכמים משטים שיטות הם משתטים בהן ומתעקשים עליהן עד שנוטלים את הנקודה הסמוכה לאמת ועושים אותה השקפת־עולם, ראי הנפש, גלגל המניע את כל האדם, אמר חכם אחד: אין האדם אלא יצר הקנאה, בא חברו ואמר: אין האדם אלא יצר ההנאה, בא שלישי ובישר: אין האדם אלא תאות השלטון, בא רביעי והכריז, אין האדם אלא שאיפת האושר, בא חמישי והצהיר, אין האדם אלא תאוות המין, בא ששי ודרש, רק על הלחם לבדו יחיה האדם, בא שביעי וקבע מסמר: אין האדם אלא רודף בצע וחרד לקנין הפרטי, בא שמיני והרעים, אין האדם אלא חיה מדינית או חיה לאומית, בא תשיעי ודקלם, לא נברא האדם אלא לרומם ולסלסל ולהדיר את ה“אני” בא עשירי ופסק בתכלית הקיצור: אדם קרוב אל עצמו. במחילה מכבוד כל בעלי השיטות יחד, האדם הוא זה וגם לא־זה. אין שום יצר שאפשר לומר עליו כי הוא זה כל האדם. כל יצר בא לעולם ושוברו בצדו. כשם שיש מקום בראש להניח שני תפלין, כך יש מקום בלב לשני יצרים הסותרים זה את זה. ביחיד ובצבור פועלים יצר החיים ויצר המות כאחד. יצר הקיום ויצר הרס עצמו. כשם שאדם רודף כבוד כך הוא רודף אי־כבוד. הכבוד נקנה דרך כלל על ידי השפלה עצמית, ואולי מונח ביסודו שלו רגש אי־כבוד לעצמו, שאם פלוני מכבד את נפשו למה הוא להוט כל כך אחרי אותות הכבוד, הניתנים לו מבחוץ? רוצה אדם לפנק את ה“אני” שלו ולהאכילו ממתקים. אבל כלום אין הוא להוט גם כן לקנות אדון לעצמו? הנטיה לביטול היש חזקה מאד. כנגד אהבה עצמית מצויה גם שנאה עצמית. ומי חכם ויגיד שאדם תמיד קרוב אצל עצמו? אפשר באותה מידה להניח חוק, שאדם רחוק מעצמו, מעמו וממולדתו הראשונה. המוני מתבוללים יש בעולם. עמים רבים נטמעו בשונאיהם. יש תהום של יצרים, שהחוקרים לא עמדו עדיין עליהם, וכולם פועלים לבגידת האדם בעצמו. מדע הנפש הראה לפי שעה רק צד אחד של המטבע. אף המחוקק בעשרת הדברות לא ראה צורך להזהיר על רצח עצמו, על עדות שקר בעצמו, על ביקורת עצמית, שאינה אלא בגידה בעצמו, על “וידויים”, שאינם אלא הלשנה והשמצה עצמית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

נאמר: אל תירוק לבור ששתית ממימיו. ולא עלה על הדעת לומר גם כן אל תירוק לבאר מים חיים, שאתה חפרת אותה. אבל רבים היורקים בפני תורותיהם שהטיפו להן בעבר, עושים נקמות באלילים שסגדו להם לפנים, היינו, אף באלילים שהם עצמם הקימו להם, מחרפים ומגדפים את אידיאלי נעוריהם. יוחנן שימש בכהונה גדולה עד פ' שנה ונעשה צדוקי. השמד והמומרות הם מסתמא יצר־הרע גדול ותקיף, אם אדם על סף קברו מסוגל עוד לנפץ כתר כהן גדול שבראשו. שנה ופירש קשה מכל. עוזבי הדגל מתאוים, כנראה, גם להכפישו בעפר. העולם מלא דיבורים על הבוגדים באחרים, המלשינים על זולתם, המוקיעים את שונאיהם, המבזים את יריביהם ופורשים רשת לבני המחנה שכנגד. ומניין הופיעו לפתע כל כך הרבה אנשים בעולם, המכריזים על עצמם ובשרם, המוקיעים את עצמם ואת שארי־בשרם, המעלים על הגרדום את אבותיהם, המנבלים פיהם בהוריהם, המשמיצים את עמם ואת חבריהם מתמול שלשום, המבזים את נפשם ויורקים בפני עצמם? האם לא בא לעולם דור המבול חדש? אך זהו מבול של רוק, ששטן זועם המטיר על הארץ. דליים־דליים ממבול זה נוטלים בני־אדם ושופכים בפני עצמם.

־־־־־־־־־־־־־־

את מלחמת האבות והבנים דרשו כמין חומר. חכמים יודעי הכל יצאו והורו: חוק הטבע שיהא בן קם באביו ובת באמה. דור צעיר אינו רוצה להתפרנס מן המוכן, להיות סמוך על שולחן קודמיו, למשוך בעול המסורה. על כרחו הוא סולל לו דרך חדשה לעצמו. ואם אביו עומד לו כשטן בדרך, הריהו הוגה אותו מן המסילה. ניחא. אבל ילמדונו חכמים, מה פירושו של חזיון זה, שרבים בדור קמים בעצמם, פורקים עול המסורה של עצמם, רומסים קדשי עצמם, מבזים את תמולם ומלשינים בפיהם על כל מה, שלפי גירסה אחרת בלשונם, עודנו קדוש להם היום? מכאן חלוציות ומכאן מסירת המפתחות של שערי המולדת או של שערי לבבות הנער – וזה בעצם היינו הך – לידי אדונים זרים. לכאורה, סתירה או אי־הבנה טרגית. ולא היא. חוק. אף זהו חוק, יצר הסמוי מן העין, שהלמדנים הגדולים עדיין לא גילוהו, לא פענחוהו, לא פרשוהו. את היצר הזה אנו יכולים רק לדמות, לכנות, ולא נדעהו. הוא פסיחה על שתי הסעיפים, גמגום הלב, קדושה וטומאה בהעלם אחד, שירת הלל ותפילת אשכבה בנשימה אחת, גבורה הבאה בבגידה בעצמו. אמר נחמיה על הבונים בחומת ירושלים “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת בשלח”. ברם, כנגד מי השלח? בימי נחמיה כנגד הסנבלטים. אך מי פילל ומי מילל חזיון־בלהות של חלוציות ושליחת השלח בנפש הבונים עצמם הכרוכות יחד?

־־־־־־־־־־־־־־־

דרך כלל אנו כותבים פירושים על החיים. אבל פעמים החיים מחברים פירושים נושאי־זוועה לדברינו, ששום דמיון קודר לא היה מסוגל לחזותם מראש. לפני חמש־עשרה שנה בערך שאלתי: חבר, מה ראשי בעיניך? זו היתה שאלת תם. לא כך, אלא כך צריך לשאול: אתה הנאמן־הנאמן למחר ובוגד לתמולך וליומך, מה ראשך בעיניך? מה ראש חברך לדגל בעיניך? מה אם יבוא אדוניך הזר ויצוה עליך: פסוק ראשו של אביך, של אחיך, השמץ את אחותך, הוקע כבוגד ומרגל את בנך, את נכדך, מה תגיד על כך? תחבר הצהרות מעורפלות, תגמגם בלשונך, תשתמט מתשובה? ואם יבוא אדוניך הזר ויצוה עליך – והוא כבר בא וכבר נתן צו – לסתום באר זו חפרוה2 חולמי ישראל בדורות האחרונים, חפרוה ביסורים ובתקוות, בקידוש השם ובסיגופים, בשירים ובזמירות, כן, בקדושה ובטהרה, כן, בנאמנות לחזון האדם הטהור, כן, בשירת הלל לעברי בן החורין, נגיד מפורש: בנאמנות לאמונה כי נפש אחת היא עולם מלא וכי חופש פירושו חופש ממש ולא עשייתו פלסתר, מה תענו לו למפקדכם הזר? ואם יצוה עליכם – והוא כבר ציוה – פתחו שערים ויבוא גוי צורר לכם – מה תעשו? שוב תגמגמו? יש גמגום ששפתו ברורה ונמלצה יותר מכל דבור שוטף. הגמגום הוא עד המלך של הבוגד בעצמו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

ה“וידויים” המפורסמים יוצאים מן המקור, ששולט בו אותו יצר, שעדיין לא נתפרש לנו טיבו, והוא יצר הבגידה בעצמו והיריקה בפני עצמו. רבים התלבטו לעמוד על גורמיהם. הללו אומרים: קדמו להם עינויים גופניים, והללו אומרים: פעלו הסמים המשכרים, המטילים זוהמה בנפש ומעכרים את הרוח, אלו ואלו מודים שסחוטים הם. אבל ייתכן, שהוידויים עצמם אינם טעונים כלל סחיטה ברוב המקרים. דבר־מה אחר נסחט תחילה. כן, תחילה נסחט במשך שנים רגש הכבוד האנושי, נסחט הערך העצמי, נסחט דם התמצית של אמונה באדם, אמונה בזולת וממילא גם אמונה בעצמו, נסחט החשק לחופש היחיד, נסחט ידע עצמו כערך של קדושה, ממילא נסחט גם טעם החיים, ובאין טעם לקיום “אני” של כבוד מבצבץ ויוצא ממילא יצר הבגידה בעצמו, ההלשנה העצמית והיריקה בפני עצמו. אין הוידויים אלא סיגופים של בני־אדם, שנגזר עליהם “גלות” מעצמם, ש“רשות היחיד” שלהם ניטלה מהם משכבר. אין פליאה, שהנאמנים והקנאים ביותר ל“קו” עולים ראשונים לגרדום ההלשנה העצמית. הם מעמיקי ה“קו”, הם שבמשך שנים הכשירו את האחרים, ואף את עצמם, לכפור ברשות היחיד, במצפון הנושא את עצמו, בזכות הדעה האישית, והאחריות המוסרית של האדם בפני עצמו, מפני מה הם צריכים להגן על נקיון כפיהם וטוהר רוחם בבוא עליהם יום הדין? כלום על מה יש להגן? על צרור עצמותיהם? את הכבוד האנושי הם עצמם בכל שיחם ונוהגם רמסו ברגלים, עקרוהו מן התודעה. הם ירקו בפני אחרים, כעת הם יורקים בפני עצמם. מה נפקא מינה? הפנים נעקרו משכבר. צלם האדם עבר ובטל הרבה לפני כן. ובמה הם יורקים? הם יורקים לתוך איזה חלל ריק.

־־־־־־־־־־־־־־־־

רק מתוך שיגרא אומרים עדיין השמצה. אין זו כלל השמצה אלא השקצה. הלשון מלשינה. עכברושים. הנה, איזה מענה־לשון. מרגלים, בוגדים, מכורים, פושעים, אין די להם. עדיין מהבהב זיק אנושי גם בפושע. אבל חדלי־אדם, עכברושים. כאן נפתחת תהום תחתונה של ביזוי והשפלה; כאן נסללת הדרך לרפש הקדמון. כאן ממיתים את ההויה האנושית עצמה. אין רוצחים את פלוני בן פלוני, אלא רוצחים את המין הזה, מפשיטים מעליו את הלבוש האנושי. אפילו בהמה טמאה וחיה טורפת אין אומרים לו אלא בפירוש עכברוש. ונמצא שאין רוצחים כלל, אלא מחסלים, רומסים, ממעכים. קין אף לאחר שרצח את הבל אמר “השומר אחי אנכי”, היה אות, וכאן אין אף אות. בקין אפשר שיתעורר המצפון. אבל מה מצפון מתעורר כשהורגים עכבר או עושים נסיון בשפן? כל הקורא את הנברא בצלם האדם בשם עכברוש, הקריאה חוזרת אליו, מחלחלת לפנימיותו, מכרסמת את תודעתו, מידבקת בו גופו. לימים כשהוא עצמו מצטוה לישב על ספסל הנאשמים כלום יכול הוא לצעוק צעקה גדולה ומרה: אני חף מפשע. לא גזלתי, לא רגלתי, לא בגדתי! הנשמה שנתחלחלה לתוכה העכברושיות משותקת. על כרחו, ואולי גם מרצונו, וייתכן אפילו בחשק ובהתלהבות, הוא מתוודה ומשים עצמו ארכי־בוגד.

־־־־־־־־־־־־־־־־

תמה אני שעדיין מנסר ויכוח אם המטרה מקדשת אמצעים כאלו או לאו. הללו מחייבים, הללו שואלים והללו מגמגמים. למראה תהום זו של השקצת האדם היאך אפשר להגיד מטרה מקדשת? אין כאן אלא מטרה משקצת. זוהי מגיה איומה, שחורה או אדומה. תחת צלם האדם משליטים עלינו צלמי־שאול. נפתחה תהום ההשפלה ויורד מבול של רוק על הנשמות. רק קצרי־ראיה בשוגג או בזדון מלעיגים על סתירה טראגית ואי־הבנה טראגית בין המטרה לאמצעים. מבול של רוק זה קשה אף ממבול של דם ודמעות. הוא ממאיס את החיים על כל האנשים בעולם; הוא נוטל את טעם החיים ואת טעם השאיפה למטרה הטובה, הוא עלול להביא את מין האדם לידי אפס־כוח ואפס־אמונה, אפס־יזמה ואפס־רצון, עד שלא יוכל עוד להתגונן בפני שום צר ואוייב, אף בפני פגעי הטבע. חוששני שלא רק המגמגמים, אף השוללים, לא נתעוררו עדיין להציץ לתהום זו כמות שהיא.

־־־־־־־־־־־־־־־

נניח מחבלים, מרגלים, בוגדים וכך עד הסוף. המשפט אמת, התובע צדיק ותמים, השופטים אבירי הצדק, אבל אנשים הם כולם, הן המאשימים והן הנאשמים, והיכן קורטוב רחמנות, קצת חמלה, טיפה של היסוס? אם אין רחמנות, אין כל מטרה לא קרובה לא רחוקה, יש רק רציחה.

כל פעם שרוח רעה יוצאת מתוך התהום לטייל בעולם, היא פוגעת ביהודי. מאז ומקדם היהודי הוא שומר התהומות.

־־־־־־־־־־־־־־

גורל יהודי, לא אתה בחרתנו. אנחנו בחרנוך.

כן, אנו אור לגויים במוקדי־אש, שרשעי הגויים מעלים עליהם את גופותינו. כן, עין תחת עין. אנו רק ראשית תבואתה של הרשעות. אבל בראשית זו יראו נא אחרים עין בעין את אחריתם המרה.

כל המיצר לישראל נעשה ראש לצוררי המין האנושי.

ואל ידמו אחרים בעצמם, כי רק אנו נשתה מכוס ההשקצה. כולם, כולם עומדים בתור.

ומה כי נדבר לגויים? אף רבים מבין היהודים לא נפקחו עיניהם לראות.

בוּדהא הנסיך הצעיר חי שנים הרבה בסנורים, כי אביו המלך הוריד מסך של משי על העולם, כדי שבנו המפונק לא יראה רע ולא יבין כלום בפגעי בני־אדם. אך בודהא כשמו כן הוא: רוחו היתה ערה. פעם יצא במרכבתו לטיול ופגע באחד זקן, אחד חולה ואחד מת – ומיד ירד לתהום משמעותם של החיים והבין את כל הענין הרע הנעשה תחת השמש. בודהא פירושו ער. אך כמה מרובים החיים מתוך שינה או שהם תמיד בגדר נים ולא נים. זה כשלשים שנה שיירות של הרוגי־מלכות עוברות לפניהם בסך ומתחת למסך הברזל רועם הרעם ובורק הברק המפלח את התהום, והם אינם שומעים ואינם רואים. רבים חרשים מרצון ועיורים לתיאבון. וזה השטן חיבל את התחבולה למסור לידי העיורים והחרשים את חינוך הדור.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

תנו ראש, תנו לב, פקחו עין, הביטו וראו. התהום שוצפת. המבול יורד. מי יתן ויישמע בשנית בקולות ובברקים ממרומי החזון צו נגיד הרוח: לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך ולא תענה עד שקר בעצמך.

כ“ד בכסלו תשי”ג.


 

פרשת הגמגום    🔗

א    🔗

הגמגום הוא ליקוּי שבעצבי הדיבור. ואף שאינו נתון מברייתו להפרעות בכלי הדיבור עלול לגמגם בלשונו בשל כל הפרעה נפשית, כגון הנרגש והנפעם בעמידתו על הבמה לפני הציבור, הכועס, הבהול ונחפז ו…המשקר. כלומר, כל מי שאינו שלם עם עצמו או שאין כוחותיו מאוזנים ואין מחשבתו או רגשיו שקולים, שיש פילוג כל שהוא בין פיו ללבו.

מסתבר שאין הדיבור אלא מחשבות ורגשות, הזורמים מן הלב במישרים אל הפה, כנוזל זה, ששופכים אותו מן החבית לתוך הכלי או לתוך כמה כלים בבת־אחת. כיוון שמעקמים או מטלטלים את החבית לכאן ולכאן אין הערוי הולך כסדרו אלא ניתז ומתפזר לכאן ולכאן, ולא במידה שווה, ואף הרבה קילוחים נשפכים שלא לתוך הכלי לגמרי ומתבזבזים לבטלה. ויש שמחמת ההעמקה וההטיה לכאן ולכאן אין הקילוחים נעשים כתיקנם ברציפות, אלא חלים רווחים ביניהם.

וזה בעצם מעשה הגמגמן. אין מחשבותיו נוזלות ישר לתוך דפוסי המילים, אלא הן מתפזרות ומתעקמות מתוך דעתו המטולטלת ולבו הנבוך; ואף חוזרות הן זו על זו ונעשות חצאי־מלים או חצאי משפטים, שהרבה רווחים מתהווים ביניהם. פעמים נשמטת מלה או מחצית המלה. וכנגד זה מלה או מחצית המלה נכפלת. יש תוספת מכאן וגרעון מכאן. אך העיקר מיטשטש. הרבה עמל־בשרים ויגיעת־רוח, והתולדה היא – סיפוק מעט לדובר, עיפות מרובה לשומע. הדברים אינם שמחים כלל וכלל.

אין השקר משמח איש ואינו נותן סיפוק לאיש, אף לא לשקרן עצמו, שהרי הוא נענש בגמגום ומחוייב לטרוח הרבה בשביל להמציא נוסחאות־דיבור ודפוסי־משפטים לערות לתוכו, במישרים, כביכול, את קילוחי רעיונותיו, הניתזים לצדדים על אפו ועל חמתו. השקרן לוקה בבזבוז מלים ובחזרות על פסוקים ובריסוק משפטים ובגיבוב רווחים, הנפערים לו גופו כתהומות. שקר גורר שקר. רווחים מתרווחים והולכים. רווח כרה השקרן ויחפרהו ויפול בשחת יפול. עצה יש לזה: הוא סותם כל רווח בנוסחה חדשה. עושה חזרה כאן והשמטה שם, מקפץ על מהמורות ונמלט מן הפח כל שעה לפי שעה. אך כיוון שאדם מתחיל לגמגם בשוגג או בזדון שוב אין לו תקנה. כוח־דיבורו נפגם. שטף־שיחו נעצר. ניתק קו הישר, וו החיבור, בין הלב והפה. הוא מחולק עם עצמו וכל שעה סותר מה שאמר לפני כן. סופו שאף בה בשעה ותוך כדי דיבור ואף בזה הדיבור עצמו הוא אומר וחוזר בו. הגמגום מתהווה מן השקר ויוצר שקרים, כי הוא מניח רווחים, שאפשר לשכן בהם שקרים. פתח אדם בכד, כיוון שהטיל בתוך הכד ריווח בין אות לאות אפשר שיסיים ויאמר בחבית. כל מה שמחצבתו בשקר סופו נעשה בנין־אב לו.


ב    🔗

הגמגום, לפי המקובל, חל על הפה. אך יש גמגום גם באזניים ששומעות במגומגם. אף בלשון נרמז ענין זה, שהרי אומרים פלוני כבד־שמיעה, כדרך שאומרים כבד־פה.

אנשים מגמגמים באזניהם מתוך אותו טעם שמגמגמים בלשונם: האוזן מחולקת עם הלב, עם השכל או עם שניהם יחד. האוזן שומעת והדברים אינם נכנסים לתוך הלב. אף אינם מתיישבים על הדעת, לפי שהאדם אינו רוצה בהם. זה הכלל, כשאין רצון להבין אין השכל מבין וכשאין רצון להסכים אין באה הסכמת הלב, אפילו יוכיח המדבר את אמתותו בכל להטי ההגיון ובכל תוקף ההוכחות. וזה שטוען שאינו מבין ואינו מסכים, באמת אינו מבין ואינו מסכים, אם כי מסוגל הוא להבין ולהסכים אילו רצה בכך. ואכן, בעברית שומע פירושו מבין. ולפי שהשכל והלב הם אדוני האדם והאזניים אינן אלא משמשיו ושליחיו, סופו של המתמרד על איזו אמת שאינו שומעה אפילו תוקעים אותה לתוך אזניו לשמוע. אלא שהוא עומד במגומגם, במפוזר, למקוטעין ולסירוגין. חוש השמיעה שלו מטיל רווחים בין דיבור לחברו ובין רישא של דיבור לסיפא, פעמים פוסק ומפרר אף את פסוק עצמו. העיקר מתרסק בתוך הרווחים. גמגמן האזניים שומע דבורים מטושטשים לגמרי. האזניים הולכות אחרי הלב ועושות בעצם את שליחותו, הן שומעות רק מה שהאדם רוצה לשמוע. הרבה ממה שנאמר הן מבליעות בהיסח השמיעה ומה שמשתייר מקבל ממילא פירוש שונה, אף הפוך, מן האמור. פשיטא שיש פסוק שאם אתה משמיט מתוכו, או מוסיף עליו, מלה אחת, משנה פסיק, והוא יוצא להיפוכו. כגון לא תגנוב, לא תרצח או כל מקום שנאמר בו לאו ומשמיטים אותו.

אין חכמה ואין עצה כנגד אזניים גמגמניות. בוּר ועם־הארץ, שנפשו חשקה בתורה, ילך לקבל לקח מפי חכם, יגייס כוח שכלו, יתעמק, יטה אוזן, יפתח את לבו – ויקנה דעת. אבל מי שאין שלום־בית בין לבו לאזניו מה תקנה יש לו? אפילו תכתוש אותו במכתשת לא יבין. הוא עם־הארץ בלב, ולכן בוּר בראש, מטומטם בשכל. מוחו סגור בכוונה תחילה – והיכן מפתח לפתוח בו מוח שרצון סגר עליו אור הדעת.


ג    🔗

תאמרו: ניחא, פלוני אינו מבין ואינו מקבל את האמת ממי שאומרה, לפי שהוא מגמגם באזניו ושומע רק חצאי־פסוקים או שברי־מלים. אבל הרי כל אמת המיוסדת על ההגיון מתאשרת על הרוב גם על ידי הנסיון, היינו על ידי מראות המציאות, המנקרים את העיניים והמעשים המטפחים על הפנים. תדעו לכם, כשם שיש מגמגמים באזניים, כך יש מגמגמים בעיניים. מי שאינו רוצה לדעת את האמת אפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יכרו לו אזניים לשמעה, ואפילו יבואו המזרח והמערב בעצמם לפקוח את עיניו וללמדו בינה לא יראה ולא יבין. עינים גמגמניות יש לו. הוא רואה חצאי־מראות ושברי־דמויות; רואה צללים ואינו רואה הרים; פעמים אינו מבחין בפיל הניצב לעיניו. הוא רואה בגמגום ובעמעוּם. כתמים הוא רואה ולא תמונה. יש שהוא רואה כבשה ועוד כבשה ועוד כבשה ואינו מצרפן לעדר. בדומה לגמגמן הוא מפריד בכוח הראיה בין הדברים ומטיל רווחים. לפיכך אינו דורש סמוכין, לא היקש ולא גזירה שווה. מתוך ארבע פעולות החשבון מקובלים עליו כפל וחיסור, פעמים גם חילוק, אך אינו גורס חיבור. אינו מחבב כל מסכת, אינו רוצה בסך־הכל; אין לבו למסקנות. אפילו קילוחי־רוק, שמטפחים על פניו, אינם נראים לו כהויתם, אלא נדמים לו כגשם נדבות. כל המהלומות, שהחיים חולקים לו, אינן משמשות לו מורות להועיל. ירעם הרעם ויברק הברק, לא ישמע ולא יראה. אין אדם לומד לא מן המכות, לא ממראות־נגעים, לא מן הרעמים והברקים, אלא מתוך החשק ללמוד, מי שאין לו חשק ללמוד הריהו גמגמן בפה, באזניים ובעיניים כאחד.


ד    🔗

הרבה סיבות להפרעות העושות את הגמגום בפה: גוּפניות ונפשיות. אלו מקורן בלהיטות המזג ואלו בעצלות האופי, הללו נעוצות ביצר הרדיפה לומר הרבה מדאי, והללו – הן בוודאי רוב מנין – באות מתוך כוונה מפורשת להגיד פחות מדאי, לעמעם, לטשטש, כלומר, לשקר. אף הגמגום באזניים ובעיניים יש לו מגמה, מוּדעת או לא־מוּדעת, לעשות שקר בנפש, לסובב את עצמו בכחש, לבלי לקחת לקח מפי המציאות. אי הרצון לילך לבית־הספר של החיים מביא לידי הונאה עצמית. אך אי־רצון זה כלום אין מקורו בעצלות? ובכן, הדברים כרוכים זה בזה. עצלוּת המחשבה מונעת את האדם מן הלימוד; מיעוט הלימוד מטפח עצלות המחשבה. וחוזר חלילה. בין כך וכך והאדם תועה ביער העצלים, שפטריות האשליה גדלות שם כתי־כתין. פטריות האשליה היא לא רק דבר־מאכל, אף משקה משכר. כל הנותן בה עינו שוגה בה ואינו יכול להיגמל ממנה; הוא הדין הנותן בה אזנו. הוא מגמגם ואינו פוסק, מגמגם גם בשעה שהמציאות מטפחת על פניו והעובדות מנקרות את עיניו ורעם הזעם מחריש את אזניו, וכך הוא אומר בכובד־פה: אין דבר. כבר רעמו רעמים והבריקו ברקים למכביר. אף הרעם הזה יתגלגל ויעבור, ואף סופה זו חלוף תחלוף. ובאמת כל הדברים בני־חלוף הם. אך עצלות המחשבה של גמגמנים לעולם תעמוד. כל גמגום תחילתו בלב. וערלות הלב היא טבע קדמון, מסתמא גם אחרון, באדם. פרעה הקדמון כבד־הלב הוא אב־טיפוס של גמגמני־לב, הפוסחים על שתי הסעיפים, המבטיחים ואינם מקיימים, הסותרים היום מה שאמרו אתמול, המדברים מלכתחילה אחד בפה ואחד בלב.


ה    🔗

אין אנו צריכים להרחיק נדוד בשביל למצוא אבטיפוס לגמגמנים באזניים ובעיניים. מי עיוור כעם־סגולה ומי חרש כעם־עולם? עם קשה־עורף הוא גם עם כבד־אוזן וקצר־ראיה. עצלות יש בו להגות את רעיונו עד תומו, להטות אוזן למוסר נביאיו במלואו, להקשיב לקול הרעם המתחולל על ראשו, לראות בעיניים פקוחות את השטן הניצב על דרכו, להכיר בדעה צלוּלה את אויבו, לנחש אותו לפחות בתבונת הלב. לבו מגמגם. לפיכך הוא מערים תמיד על עצמו וגונב דעת עצמו, רואה חצאי־דברים, שומע חצאי־קולות, פוסח־ומגמגם בפה ובעין ובאוזן ובכל רמ"ח אבריו ומתעלם מן המציאות המרה והאכזריה. אפילו כשהופיע בעולם צוררו הגדול והנורא, בן־שחץ שלא קם כמוהו, ודיבר אליו ברורות ומפורשות: הנני עליך ואשמידך ולא אחיה בך כל נשמה – נתן בשד משחת זה רק מבט למחצה והקשיב לקולו בחצי־אוזן. וכנגד זה טיפח בלבו אשליה גמורה והתנחם בפה מלא וכך אמר: צורר זה גוזר ולא יקיים; מאיים ולא יפעל. כבר קמו עלינו צוררים רבים לכלותנו וחפצם לא עלה בידם, ידבר אף רשע־מרושע זה דבר ולא יקום, יעוּץ עצה והיא תופר.

האסון בא כתומו, אך שארית הפליטה לא למדה ממנו לקח מלא. אף פרשת השואה כרוכה בפרשת הגמגום ואין זו סותרת את זו.


ו    🔗

יכול שאנו קצרי־ראיה לגבי אותות מרחוק וכבדי־אוזן לגבי קולות השואה המתגלגלים אלינו מפי משטינינו מבחוץ, יבואו המעשים המתרחשים בישראל ללמדנו בינה, שהרגל הגמגום פועל בנו אף בינינו לבין עצמנו. זה כימי חצי־דור קמה בינינו כת של גמגמנים בלב ובפה. הם נשבעים לציון ומביאים את לחם־חזונם ממרחק העויין את ציון; מסייעים כאן בבנין היכל לישראל ומביטים לצלם אשר שם; כורכים יחד גאולה ושעבוד, שלא היה כמוהו אף בגלות מצרים; נאה דורשים ואף נאה מקיימים קיבוץ גלויות ותוך כדי כך גורמים לנו פיזור הנפשי, שאין בינו ובין התבוללות גמורה ולא כלום. הם משחקים באש לשריפת הנשמה ושיר החלוציות בפיהם. יש כאן גמגום בלב ובנפש, שופע רווחים והשמטות. לעת־עתה הם סותמים את הרווחים בניסוחי־סרק, בכרכורי־תיקונים, בהערמות ובטשטושים, מחפים על כל גלאי בטלאי ואין כאן אלא מדרון. סוף ההשמטות שמד איום ונורא, אין מפלט. אך לפי שעה הפיות מגמגמים. רב הצער וכדי בזיון. אך למרבה הצער והבזיון נתווסף גם צד של גיחוך. כנגד כת המגמגמנים בפה נתייצבה כת של גמגמנים באזניים, המחפשים להם אשליות בלי הרף, ועל כל סתימה וסתימה, שעושים המגמגמים בפה על ידי ניסוח חדש שמטילים בערמה לתוך הרווחים, מנענעת כת הגמגמנים באזניים נענוע־ראש של שובע־רצון ואומרת: הנה, בנים שובבים חוזרים הם ממשובתם. חיש־מהר שוב ישוּבו אלינו ויתקנו כליל את משוגתם ונשב כולנו שבת אחים גם יחד. הללו הורסים שתות, והללו מטפחים אשליות קשות. הללו מגבבים ניסוחים ופשרות והללו מטפחים תקוות מוזרות.


 

חיים של כבוד    🔗


א    🔗

דורות מישראל היו מתפללים בכל שבת של ברכת החודש “יהי רצון” מיוחד, שנכללו בו גם “חיים של כבוד”. כמה אהבת־עולם וכיבוד־הכבוד אצורים בתפילה זו! האדם חביב היה על אבותינו על שום שנברא בצלם, והחיים נתחמדוּ עליהם על שום מנת הכבוד המזומנת בהם. אין להתעלם מן האמת, גם בשעת תפילתם לא שכחו יהודים, בדומה לכל יתר אומות עולם, את עסקי העולם הזה, ולא פחות ממה שביקשו על חיים של כבוד תבעו מאת הרבונו של עולם חיים של פרנסה, ואפילו חיים של חילוץ עצמות ועושר. אבל בואו ונקשור להם עטרה של חן, שלא נשתכחו מלבם התפילה ואף ההשתדלות לכבוד אנושי. הרי עלולות היו להשתכח חס־ושלום מהם. זכרו נא את שבתם בארץ־נוד. במה היו ניזונים ובמה מתפרנסים ומה הגיע להם מחסד־לאומים וכמה בזיונות סבלו על פת־לחם ועל אויר לנשימה וכיצד התהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל רעוּתה וסרדיוּטים מכים אותם במגלביהם, ואם יצאו כתחום־שבת מחוץ לתחום־מושבם מיד פירחחים משסים בהם את הכלבים.

אין זו מלאכה קלה להיות יהודי, אך עמנו לא עשה אותה רמיה, אף היו יהודים חרוצים, חכמי־חרשים, שעשוה כמלאכת־מחשבת, מכל מקום רבים עסקו בה באמונה ובגאון, ואם לא בגאון גלוּי, הרי בגאון שבלב. ואפילו הפחותים שבעמנו נתנו את גיוום למכים, ולא נתנו את צלמם האנושי לביזוי ואת דתם היהודית להשפלה. בתוך קושי השעבוד והגזירות הקשות, בעוני ובצרות, היו יהודים רוקדים בחגים ובשבתות של מצוה, רוקדים בבית־הכנסת, בבית וברחובות העיר, רוקדים ושרים “אשרינו מה טוב חלקנוּ”, או “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. וכטוב לבם קראו בקולי־קולות ובכל זאת גם בחשאי־חשאין – “אין כאלהינו, אין כמלכנו”. הבטחון נתן שמחה. הבטחון נתן כוח. הבטחון נטע חוסן־אמונה ורגש של קוממיות בלב. היהודי עשה את דרכו בעולם עתים בראש מורם ובצעדים בוטחים ועתים בקומה שחה ובפיק־ברכים, אך לבו היה תמיד סמוך ובטוח על אף הזמנים הרעים.

הזמנים רעים, אך טוב להיות יהודי. קשה להיות יהודי, אך היהדות היתה בכל זאת מקור הברכה והשמחה. כיוון שהתנאים החצוניים יש להם השפעה על החיצוניות של האדם היו יהודים יפי־נפש מצויים יותר מיהודים יפי־לבוש. וכשם שלא הידרו בלבושיהם, לא נהגו אולי הידור בנמוסיהם ולא הקפידו הרבה על נוי שבלשון ולא יכלו לקיים גינוני הדר, אהה, הם נאלצו לפעמים בגזירת השוט של ה“פריץ” לשיר באזניו,מה יפית", אך הם שרו מן השפה ולחוץ. הם שרו בבכי ובזעם, בשאט־נפש, בגועל. אפילו נצטוו לכרוע ברך לא השתחוו לצלם הגוי, לא המרו את כבודם בכבוד זר, לניצוצם היהודי לא התכחשו, לא ביקשו סמכות מאחרים לא בעניני איסור והיתר, לא בהשגות של צדק ויושר, לא בדברי־טעם ובמידות־החן, על אחת כמה וכמה לא שאלו הכשר הגוי לעצם קיומם. כבוד לנפשו שאב היהודי ממקורו, משורש־נשמתו, מבטחונו הפנימי. בכוח הבטחון הזה כונן לו ברשות הרבים הזרה רשות היחיד. בתוך העולם הקר היה לו בית חם, לב חם, חזיון־אדם חם. היה תקיף לעצמו ומובן מאליו לעצמו, בן למקום, תושב בעולם הזה, אם כי גר בעיני אחרים. יהודים הרבו מעשים, סחרוּ אל עמים רבים, אף זרעו וחרשו ועבדו בכל המלאכות הקשות, נטלו חלק בתרבות כל גוי וגוי, תרמו הרבה לאוצר הרוח הכללי, שימשו חלוצים במדעים רבים ומליצים בין הלשונות, הריקו מכלי אל כלי והיו נושאי־כלים. כיוון שזרחה באיזו תקופה שמש־צדקה לגויים הם היו בין הראשונים היוצאים לקראת השמש. נניח, לא עם־סגולה, לא ממלכת־כהנים, אבל זרע אנשים אמיצים. רבי־פעלים, תקיפים בדעתם, ובשעת הצורך, שיש עמה גם יכולת, יודעים לעמוד על דעתם ולדבר נגידים אף עם תקיפים. זכרו את ר' שמואל הנגיד, את דון יוסף הנשיא, את האשה דונא גראַציה. בכל דור ודור קמו יהודים שהשכילו להגן על אחיהם הנרדפים לא רק בדורות ובתפילה, כי אם גם בראש מורם ובתקיפות. כבוד ישראל! – זו היתה מטבע של אש, סיסמה כשלהבת, זעם קדוש. מעטים כנגד הרבים; דויד כנגד גלית. בכל דור ודור היו יהודים מקדשי השם. אות הוא כי בשום דור לא גלה כבוד מישראל.


ב    🔗

בדורותינו נתעמק ונתרחב המושג כבוד יהודי. לא הסתפקו עוד בקוממיות שבלב, תבעו קומה זקופה ממש. יצאו והורוּ: רשות־היחיד שאין לה המשך ברשות־הרבים אינה מסוגלת לגדל קומה אנושית שלמה. טיפחנו בחזוננו יהודי חדש נאה בתכנו ובצורתו. התפללנו לנערים גאים, אמיצים, זקופי־קומה וטהורי־מבט, ישרי־לב ותמימי־דרך. בהטפה לתקומת ישראל נשתמעה ממילא, ואף הוטעמה במפורש, התביעה לקוממיות היחיד מישראל, שבוּת־ציון נתפרשה גם כן כשבוּת־ציון־אדם. וכשנצטרפו חזון גאולת עם עני וחזון גאולת עניי עם למסכת אחת נולדה אותה תנועה כבירה בישראל, שנתלכדו בה כל ניצוצות הכיסופים לגאולה יהודית־אנושית, והיא נטעה בלבנו חוסן אמונה ובטחון לחדש בהמר העתים את נעורי עמנו ולחדש רוח נכון בקרבנו. אמת היא שלא כל חלקי העם נתנו ידם לתנועת התקומה. היו קטני־אמונה וקלי־דעה; היו בעלי שב ואל תעשה, קצרי־רוח ומשוקעים בעבודת הפרנסה הקשה, שלא נפנוּ לדברי־חזון. ורבים משלומי אמוני ישראל ציפו לנסים ואסרו לדחוק את הקץ; היו שישבו על סיר הבשר ולא שעוֹּ לקול שופר התחיה. אחרים אמרו, שאין גאולה לישראל אלא במקומות פזוריהם ושמש הצדקה שתזרח על כל הגויים תרפא גם את מדוי עמנו. ברם, אף האדישים וקטני האמונה לגבי חזון תחית ישראל ואף המשוקעים במ"ט שערי החומר או המקורבים לתנועות־שחרור של עמים אחרים. למעט יחידים יוצאי דופן, מתבוללים להכעיס ומשוגעים לשמד, לא התעלמו מבשרם ולא התכחשו לגזעם, לא הצדיקו דין כליה על עמם ועל גאונם הלאומי, קל וחומר שלא עלה על דעתו של יהודי להצדיק בפומבי שלילת כבוד עצמו של קיבוץ יהודי, גדול או קטן, להטיף לכניעה ולהתרפסות בפני הגוי התקיף מטעמים של תיקוּן העולם, כביכול. אדרבא, היתה הפרזה לצד שכנגד. אם פרנסים הסיחו עצמם בפני השר והמושל־בכיפה במתינות להפיס את דעתו ולבקש ממנו ביטול רוע הגזירה, שפכו עליהם צעירי הדור את חמתם על שדיברו תחנונים. צעירי הדור היו נושאי חזון התחיה, הנלהבים והנועזים יותר, השלמים יותר עם נפשם, שלא טעמו עדיין טעם שעבוד והכנעה. ואם רבנים וגבאי בתי־כנסיות יצאו מטעמי־נימוס או משום מוראה של מלכות להקביל פני שר ומושל במלח ולחם או בספר־תורה, מיד קראו אחריהם צעירי הצאן “יהודי לעצמם עליה – היתה מוגזמת מאד ההקפדה היתירה על גאוה חיצונית וחיתוך־מה יפית”. מבחינת האמת המציאותית, מד השכל הישר, מנקודת ההשקפה של המדיניות הריאליסטית – שרבים בימינו מתגדרים בה כל כך ומחזיקים טובה לעצמם עליה – היתה מוגזמת מאד ההקפדה היתירה על גאוה חיצונית וחיתוך־דיבור עז ותקיף לגבי שלוחי עם עני ואביון, שלא באו כלל אל השרים להשתפך לפניהם בודוּיי־אהבה, אלא לשפוך לפניהם תחינה על אחיהם הנתונים בצרה ובשביה, לבקש על ביטול הגזירה או לקדם פני הגזירה. כלום יכלו לבלי להתחנן על נפשם ונפש הנאשמים בעלילות־דם או בעבירות אחרות שבדו עליהם בשקר? השליחים דיברו תחנונים, אבל דברי־כחש בעצמם ובעמם לא הביעו. על כרחם התרפסו, אבל לא הגיעו לידי התבטלות, קל וחומר שלא התבטלו במסתרי־לבם. אדרבה, בלבם תיעבו את מציקיהם וצורריהם. כאמור: הבוז למעניך! ואף־על־פי־כן קראו עליהם המחמירים בקומה זקופה: “יהודי־חסות”; “יהודי הפריץ” “יהודי סיר הבשר”, “יהודי תחינות”. מיצוּי הדין עם השתדלנות היהודית לא היה מחוייב השכל והיושר, אף לא ניזון מן החוש המציאותי, אך היה מוצדק מטעם חזוננו הלאומי והאנושי. כדי להגיע לשביל הזהב חייבים פעמים למתוח את מיתר ההתנהגות אל הקצה. בשביל לגדל יהודים בני־חורין הטילה עלינו ההשגחה ערמה קטנה להבזות בקול רם את השתדלנות שהצילה הרבה נפשות וקבוצים מישראל משמד וניווּן. היינו כפויי־טובה למוסד השתדלנות ומיעטנו את דמותו בשביל ליצור דמות חדשה ליהודי הדורות הבאים. פרנס־חודש נהיה ללעג ולשמצה מתוך טעמים שהתקופה גרמתם. כפיות־טובה היא בוודאי חטא או מום, שנענשים עליו, אבל שלבי דברי הימים הם שלבי כפיון הטובה שבין דור לדור ובין צורות־חיים ישנות לחדשות. מה תימה שתפילה אחת בפי כבשה בין זאבים, תפילה רכה אף כי לא זכה, תפילה של אנוסים, הרווייה דם ופחדים ואמת שבנסיון הדורות, תפילת “מי שברך” למלכות, נעשתה שם־דבר לגנאי, לחנופה, להתבטלות, ליריקה בפני עצמנו, לשקר גלוי ונתעב. ולא היא. היא היתה תפילה כנה. נסיון הדורות לימד עם גולה ונרדף לקח, שאילולא מוראו של מלך, אילולא מחשבה טובה בלב מלכים ושרים, תהא מחשבה זו כרוכה בטובת־הנאה לעצמם, לא היה נשאר שריד ופליט משונאיהם של ישראל.


ג    🔗

מי פילל ומי מילל, כי מקץ יובלות של הטפה לחירות לאומית ואנושית תצמח על אדמת ישראל, תחת שמי ציון, על ברכי תנועה נושאת חזון הצדק והשויון, כת אנשים, המוחקת לאט־לאט, אות אחרי אות, מתוך התפלין של ראש שלה, את האלף־בית של הכבוד, בין כבוד לאומי בין אנושי. אין כת זו מתיצבת כלל לפני השר והאדון המושל עליה, עדיין אין היא מתיצבת לפניו, אין נותנים לה כלל דריסת הרגל ל“חצר”, היא לעת עתה עומדת מבחוץ, ולא כעניים בפתח, כי אם כעדת שנואים, מגורשים מני גיו, היא דופקת על השער ואין פותחים לה אלא על מנת להטיח בפניה קיתונות חירופים וגידופים, אך היא מגלגלת עינים חסודות ונכנעות כלפי האדון המושל ואינה פוסקת מלזמר “מי שברך”. אין שרים עוד רק “מה יפית” לפריץ. שרים גם “מה צדקת” ו“מה חכמת” ו“מה גדלת”. אומרים לו: גדלת מאד. הוד והדר לבשת. צדק ואמת עטית. כל משפטיך אמת וצדק. כל משפטיך? אף משפטו עליהם? עדיין אין אומרים בפה מלא שכל משפטיו עליהם אמת וצדק. אומרים זאת בחצי קול. מחר יגידו בגלוי ובמפורש. לעת עתה עושים חזרות בשפה רפה. הוא להם: מרגלים! והם לו: אי־הבנה! הוא להם: חלאת־האדם! והם לו: גאון כל הדורות! הוא להם: אוכלי־אדם! והם לו: אבי כל העמים. נשמת כל חי תברך אותך. נשתכחו כל המושגים על חיים של כבוד. מה תביעה יש לבני־חסות על חיים של כבוד, אם הזכות לחייהם אינה מוחלטת כלל בידיהם? הוא, החותך הלכות בכל רשויות החיים והמדע, חותך גם חיים, נתיני כל הארצות נתיניו הם, נתיני ציון הקטנה על אחת כמה וכמה. מפיו, אומרים הם, אנו חיים, בזכותו אנו קיימים בעולם הזה, הוא הצילנו והקימנו והוא שהחיינו והגיענו לזמן הזה ולמקום הזה ובידיו אנו נתונים, לשבט ולחסד. ברם, חכמי “מי שברך” יודעים שאין עמו חסד ולא רחמים ולא סליחה ומחילה, על קרוביו וקרובי־קרוביו לא חס, עליהם לא כל שכן. אבל גזירה היא: נאמנות! נאמנות ויהי־מה! נאמנות ויהי־מי! נאמנות כי הכל יהיה למרמס תחת מגפיו. ושוב לא יהיו אפילו נאמנים כי יהיה רק אבק־אדם. המתאבק בעפר אדוניו דינו להיות אבק. המחנך את צעירי־צאנו לעבודת־אליל מוביל אותם לשמד. דיבור אחד בפיהם, ומסתמא גם בלבם – אי אפשר להשמיע מלים חסרי־שחר ימים רבים בפה מבלי להצמיח גם במערכי הרוח ובמעמקי הלב גל של הבאי ותל של שטות – נאמנות! נאמנות, ויהי־מה! נאמנות עד הסוף.

צמרמורת בלב המרגיש, במוח ההוגה, ביד המחזיקה בקולמוס. היאך נבטא זאת? מה טיפת הגיון, קורטוב רגש אנושי, בחזיון־בלהות זה? לא זרים, כי אם אחינו־בשרינו עומדים על דם כבודנו השפוך ויהודים בציון קושרים שבחים לרב השפכין. וקוראים לרב־טבחים: הושענה! חלוצי ציון לשעבר, מהם גם בהווה, מוכיחים בדיבורים מפותלים, שצוררנו הראשי בתקופה זו, הוא שמש העמים, המשמיץ את שמנו בגויים, הוא דיין אמת. אף־על־פי שהוא משסה כנגדנו את כל כלבי השנאה בארצות אינו חשוד חלילה על שנאת ישראל. הוא המעמידנו מחוץ לכל חוק, נאמן עלינו לקיים איזה חוק כנגד הפליתנו לרעה. רק מתוך אי־הבנה, מסתמא גם מתוך אהבה רבה, הקורנת משמש העמים, הוא מבקש לעשות נקמות בעם אשר דורי־דורות לא כרע לבעל ולא נכנע בסתר לבו לזדים שהשעה משחקת להם.

נורא החזיון ומי יכילנו. בנים טובים של עמנו, אחינו המחוננים את עפר ארצנו, חלוצים בישראל, שחרתו על דגלם ציון של מטה וציון של מעלה, שנתחנכו על עיקרי שויון ואמת, שרוממות החופש היתה בגרונם ובלבם, שעזבו ארצות הגולה על שום שבחלו במנת שפלות ואזל־יד, שנשאו את נפשם והדריכו את חניכיהם לחיי־עבודה כשרים, לחיים של יצירה, לחיים של כבוד, שכחו את משנתם, לא יזכרו את עברם, מעבירים מחק על חזון הקוממיות הלאומית והאנושית ומטיפים למין נאמנות שהיא שמד הכבוד. מה להם? מה להם? הם עצמם כפפו את קומתם; עיקמו את מוחם; סיכסכו את סברתם; ברצונם הטוב, המתועתע, הם קמים על חזונם לכבותו, מבזבזים את כל הסגולה היקרה שרכשנו בדורות אחרונים לשעבוד וראשונים לגאולה, השאיפה לאנושיות בת־חורין. הם קמים גם על קוממיותנו. הם קמים? הם נופלים, כורעים ונופלים וצועקים “ברוך אתה” לשופך עלינו קללות. “הוד והדר לשמך, המכפיש אותנו בסחי”. הם משתחווים אפים ארצה ומתחננים לפניו: פרוש עלינו את חסותך, הבט אלינו, רצה בנו, הכנו, רמסנו, אך שמע קולנו בשוועתנו אליך נאמנות".

עדיין הם מצעקים ומתחננים ולא יחדלו. אפילו יחברו מחר נוסחה חדשה של “מי שברך” ו“מה יפית” תוכן שתדלנותם לא ישתנה, שתדלנות ללא כבוד וללא תכלית. מה מועיל בשתדלנות בעולם חמור, שאין בו אף צל של מידת הרחמים? לעולם השתדלן מזולזל בעיני נותן הטובה. ואילו את בעל־הדין החמור הוא מרגיז עד למשטימה, מעורר את שצף־קצפו, לחשדו בצביעות ובגניבת־הדעת. כלום מה אומרת שתדלנות? היא אומרת: רחם עלי, אדון, אף אני כמוך נבראתי בצלם וראוי לכבוד אנושי. אך כלום השה משתוה לזאב? נמצא שאנשי ה“נאמנות ללא תנאי” עושים בשתדלנותם את נאמנותם פלסתר.

המתחייב בנאמנות ללא תנאי מוותר על חיים של כבוד. ובאין חיים של כבוד נשמט ממנו כל בסיס לבקשה על החיים. אין רחמים לפני הזאב על השה, המתחייב בהכנעה ובנאמנות להוד מעלתו.

י“ט באדר תשי”ג.


 

היחיד, העם והמדינה    🔗

האדם נברא יחידי. כיוון שנפלה עליו תרדמה נתהוותה המשפחה מתוך אחת מצלעותיו. לאחר שקין הרג את הבל ויצא עליו גזר־דין לישב בארץ־נוד, בנה עיר, “ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך”. מן הרצח נבנתה העיר. “ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה” “וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ” פרץ המבול, ונח איש צדיק תמים בדורותיו בנה את התיבה, דמות־דיוקנה של המדינה, שיש בה מכל החי למינהו. הרי סדר המעלות להתהוות החברה האנושית. היחיד, שנולד עפר מן האדמה, הוא היסוד. המשפחה צלע או אגף של הבנין, מכל מקום קומת־קרקע. העיר היא התרחבות המשפחה לשבט. החברה בנין־על, משל לתיבת נח, שנאמר עליה: שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. אף נאמר: תחתיים, שניים ושלישים תעשה. המדינה היא הגג, גולת הכותרת או חופת הכבוד. זהו הסדר ולא אחר. כל הבא לשנות סדרו של הטבע ומבקש לעשות את החברה או את המדינה יסוד ואת האדם בנין־על או גג, או ארובה מעשנת בתוך הגג, מתחייב בשלום העולם ובעצם הקיום האנושי. קדמונים אמרו מבול, דור הפלגה, יום הדין. ואנחנו אומרים: חורבן.

־־־־־־־־־־־־־־

מתוך סדר ההתהווּת – זכור ושנן אותו: יחיד, רעיה או ריע, בית או משפחה, שבט או חברה, עם וארץ או מדינה – אתה למד גם סדר ההתאפסות או החורבן חס ושלום. היחידים הבונים משפחות, המתלכדות לשבטים, הם חוט השדרה של העם, כשם שהארץ היא מקור יניקתה של המדינה. עם בארצו אפילו ניטל מידו הגה המדינה עוד כוחו עמו. ואם גלה מארצו, כל זמן ששכינת הארץ שורה על כל יחיד בעם וחזון הגאולה בלבו, לא אבדה התקווה להיגאל. התמוטטות המדינה אינה אלא תחילת החורבן. הסוף בא מתוך התמוטטות היחידים. סובב רוח החיים מן היחיד ואל היחיד הוא שב. אין גבורת עם אלא סך הכל הגבורות שביחידים. אין המדינה אלא תמצית הכוח של אזרחיה.

־־־־־־־־־־־־־־־־

קדם היחיד לעם רק מצד קבלת השפע והיניקה, כי הפרט חש את מחסורו ואדם קרוב אצל עצמו לדעת את הצטרכויותיו ולהרגיש את כאביו והוא מהימן עלינו בשוועתו למזונות ולסמי־תרופה. ורק מפיו אנו יכולים לגבות עדות אם התורה שמטיפים לו מתוקה עליו כנופת־צופים או מרורה כזית ואין אחרים רשאים לדבר בשמו. ואילו כל פעם שהיחיד רוצה להשפיע על זולתו שוב אין אנו מודים בדבר, שהוא מלח העולם ושיקול־דעתו בלבד ראוי לשמש אַמת המידה לאמת. אדרבא, אנו חייבים לבדוק אותו קודם כל, אם הוא פרט לעצמו או מעורה בתוך הציבור, אם תורה זו שהוא בא ללמדנו מונחת רק בתוך כרסו או יש לה שורש במסורת העם ובחכמת הקדומים. אין היחיד רשאי לדבר אל הרבים אלא אם כן רשות היחיד שלו שותה מתוך מעינותיה של רשות הרבים. כל שליח לציבור חייב להיות שליח הציבור. בלי חזון־עם יפרע היחיד. בלי אהבת העם אין הבנת העם.

לפיכך אי אתה יכול לקבוע מסמרות יחיד ועם מי קודם למי. שניהם קודמים. תמצא לומר היחיד עדיף מן העם, מאחר שהוא ממשי יותר ויש לו גוף ומכאובי הגוף והוא סוחב על גבי בשרו את כל העול ופצעיו שותתים דם ממש, הרי כנגד זה העם עדיף מעם3 היחיד, מאחר שקדמון הוא. העם נולד לפני היחיד ויחיה אחריו. מה שהעם אומר נבחן בנסיון הדורות. ואילו היחיד אפשר אינו אומר אלא סברות מתוך כרסו, מחמת פניותיו האישיות. אמנם, אף העם מלא פניות, אך הללו הן פניות מרובות לצדדים שונים, הסותרות זו את זו ויוצא מהן איזה ערך ממוצע. ואילו קורטוב פניה ביחיד פוסלת את כל דבריו, אפילו הוא גדול החכמים שבעולם.

־־־־־־־־־־־־־־־־

בהשוואה לכוחות החיוניים הפועלים ביחיד ובמשפחה, בחברה ובעם, משמש המנגנון המדיני רק מעין משרד לעניני־חוץ. הוא מגן על הגבולות, שמהם ואילך מתחיל החוץ, עומד בקשרי משא ומתן עם כוחות־חוץ, בין הם שכנים קרובים בין רחוקים, אף אופי פעולתו בתוך המדינה גופה, בדברים שבין אזרח לחברו, הוא חיצוני לגמרי. אמנם, המוסד המחוקק נתוּן למרותו, אך גם החוקים עומדים מבחוץ, ופעמים השפעתם על פנימיות הנפש פּחותה אף משל המנהגים. זרוע החוק קצרה אפילו מכדי להשיג את הפשע. קל וחומר שאין החוק מסוגל לטהר את הלבבות ולצרף את המידות. אין החוק אלא עין צופיה או יד מענישה. אך עד כדי איזה מרחק גדול כוחה של טביעות־עין? ואף היד החזקה קצרת־יד היא לבוא בחורים ובסדקים. המדינה משגיחה על יחסי הכוחות המהווים אותה, אבל אין ביכלתה ליצור יחסים טובים לא בין הגושים ולא בין הפרטים. יחס מקורו ברגש. והרגש מקורו בלב. כל לב הוא בודד. אין לב קיבוצי.

־־־־־־־־־־־־־־־־

המדינה מפקחת על הגבולות. אבל גם בתוך־תוכה מצוּיים גבולות לאין שיעור: גבולות של מעשים, גבולות של דיבור ומחשבה, גבולות בין המעמדות וגבולות בין האומניות וגבולות בין המינים וגבולות בין הדורות. המדינה סובלת את כל החילוקים והפילוגים ועליה לכלכלם יחד. לפיכך תמהני אם יש מי שרשאי לדבר ללא ענוה וסייג מטעם המדינה כולה. תמצא לומר: אחד נציג הרוב מדבר בשם הכלל. אבל, ראשית, אין כמעט בשום מקום ובשום זמן רוב עשוי כולו מקשה אחת, היינו, רוב שהוא רוב באמת, אלא כל רוב הוא פועל־יוצא של צירופי־כוחות, שבא עליהם הסכם זמני. והרי הבחינה הזמנית אינה שלימה וגמורה, כלומר, אינה אמת. שנית, אפשר שיש רוב. ונניח שאחרי רבים להטות הוא חוק ולא יעבור. אבל אם חוק ולא יעבור כאן, עדיין אין אמת כאן. הרי לא יתכן שבכל זמן ומקום הרוב קולע דווקא לנקודת האמת ולטובת הכלל. מן הסתם אף הרוב עלול לטעות. שלישית, הדין עם הרוב. ניחא. אבל כלום זכות החיים לרוב בלבד? ואם כך הצדק מחייב להביא בכל הכרעה בחשבון גם את דעת המיעוט וצרכיו. רוב המקפּח תמיד את המיעוט אינו רוב צודק. מסתבר שהמדינה אינה רשאית להזדהות עם הרוב בלבד. המדינה חייבת להחזיק מאזני־צדק בידה לבלי לקפּח שכרו של שום מיעוט בקרבה, כשם שנר לאחד נר למאה, כך המדינה המכבה נר האחד כאילו מכבה את הנר למאה או לצ"ט החלקים של אזרחיה. המדינה עומדת על החוק והיא כל עיקרה מידת הדין. אבל גם היא נתבעת לקיים את החוק העליון, הוא כוח הצדק. מידותיה של המדינה קשות הן וקשה להיות שומר המדינה.

המשלנו את המדינה לגג. שומרי המדינה, כדרך שומרים וצופים, עומדים על הגג. העומדים על הגגות מסוגלים לראות מרחוק, כי טביעות־עינם מגעת למרחקים, שהיושבים בבתים אין להם שליטה בהם. אבל העומדים על הגגות אינם יכולים להביט לתוך פּנימיות הבתים. אין לשומרים אלא מה שעיניהם רואות. המדינה אינה חודרת לעומק. מדינאוּת אינה עמקנות. אך החיים האמיתיים מתרחשים בתוך הנבכים.עמוק הלב. נסתרים המאוויים; הדם זורם בחביון העורקים.

־־־־־־־־־־־־־־־

דם טעוּן כיסוי. כל הדברים העמוקים, אמר מיכאל אנג’לו, הם שירים. סבורני שהשירים נתונים משום כך בבתים, כי השירים טבולים בדם. מיטב השיר דמו. ורק מה שיש בו צבע הדם הוא בגדר שיר. הדברים העמוקים טעונים כסוי. הבית לעולם עמוק מן הרחוב. אך המדינה, ובמיוחד בזמן הזה, צופיה יותר לרחוב מאשר לבית. לפיכך היא מרבה תהלוכות, מסקרים וטקסים.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אין שום טעם לומר, שהמדיניות אינה מותרת בגלוי־לב ושהמדינאים אינם מקדשים את שם האמת ברבים. נכון יותר לומר, שהואיל וגלוי הלב אינו מותר באופן רשמי במשא ובמתן מדיני, הרי אין גלויי־לב ודוברי־אמת כמדינאים, כי הכל יודעים בהם שלפי טבע אומנותם אין ברם כתוכם, וממילא מעמידים כל דיבור היוצא מפיהם על היפוכו, וכל אחד מנחש מיד את האמת שבלבם. וזו היא הצרה, שרק בתחום המדיניות הרשמית יש קורטוב של אמת, או קיים צוהר לאמת, והוא הדיבור הרשמי, המנומס, ואילו בכל משא ומתן שבין הבריות אין לנו שום צוהר להסתכל בו והבלבול גדול הרבה יותר.

־־־־־־־־־־־־־־־־

מנהגו של עולם נתהפך. המדיניות בזמננו רגשית ביותר. כל המלחמה הקרה ותעמולת הזועה הכרוכה בה מכוונת להשפיע על הרגשות. ואילו בתחום האמנויות היפות, שלפי טבע ברייתן עיקר טיפולן בעסקי־לב, יצאה בת־קול האומרת, שרגשת אסורים בהנאה. משורר רך וענוג הוא בימינו מין בריה שלפני מתושלח. פייטנים מצלצלים בשיריהם כבדרבנות.

־־־־־־־־־־־־־־־

כנגד כל קב של יזמה, פעולה והדרכה מטעם המדינה דרושים כתשובת המשקל כמה קבים של יזמה, פעולה והדרכה מטעם החברה, היחידים הבונים את החברה, או הכוחות החברתיים, היינו, חלקי העם. המדינה נשענת על המנגנון, אבל העם יונק מן המנגינה. העם מעלה כל יחיד לכדי ניגון, ואולי המדינה מטילה מסים; אבל העם מחולל נסים של התנדבות. המדינה יוצרת חוקים, אבל העם מעורר למעשים טובים. כדי שהאזרח יהיה ישר צריכה המדינה להעמיד עליו עשרה שוטרים מלפניו, עשרה מאחוריו, כתי־כתין של שוטרים מכל צדדיו. אפילו אם תעמיד המדינה על כל אזרח את המלאך מיכאל מימינו וגבריאל משמאלו ורפאל מלמעלה לו, לא תצלח להכריחו לקיים את כל המצוות הכתובות בחוּקיה, על אחת כמה שלא תטריח אותו לבלי לגנוב את הדעת, לבלי להיות צבוע וחונף ועצלן וטורדן ונוקם ונוטר. אך מה שלא תעשה המדינה מלמעלה ומבחוץ תעשה התעוררות העם מלמטה ומבפנים. המדינה יכולה לתת לחם לעם או לגזול מפיו את הלחם ולהחליפו, לפי הצורך, בתותחים או בכפתורים נוצצים לפקידיה, אבל אין בכוחה של המדינה לתכּן שולחן־ערוך לעם ולצוות עליו מה מאכלים יהיו מתוקים לחכו. אך אמונת־עם התקינה שולחן ערוך על דרך המשל והסמל ואף שולחן ערוך בפועל ממש בחלוקת התבשילים לפי ימות החול והשבתות, החגים וימי הזכרון, חלוקה שנתקיימה דורי־דורות. המדינה אפילו ידה בכל אינה כל־יכולה, אך העם הוא כל־יכול. העם יכול הכל, ובלבד שיהא רוצה. אלא שהעם הוא ענין של חינוך. ורק העם מסוגל לחנך. הכוחות המחנכים יונקים ממעמקי המסורת באומה.

־־־־־־־־־־־־־

מן הראוי שבתי הספר יהיו שתוּלים על פלגי המסורת שבאומה, כדי שישמשו בתים לתורה ולתעודה. המדינה רשאית להעמיד מפקחים, אבל רק העם מקים מתוכו מחנכים. כל פעם שהרשות מתערבת יותר מדי בעסקי־חינוך על כרחה היא הופכת את בתי הספר לבתי־ענשים ואת המורים לשוטרים. ושוב אין מחנכים ומדריכים לעם אלא גבאים ואמרכלים. כיוצא בכך, כיוון שהרשות מתערבת בעסקי מלאכת־מחשבת היא הופכת את האמנות לאומנות, את היצירה לעשיה, את השירה לשירות, את הזמר לפזמון, את רוח הקודש לרוח של חילול כל קודש, את הבינה בכבשוני הנפש למלאכת מהנדסים, שכל עיסוקם בעצים ובאבנים, בשרטוטים ובתרשימים. בקוים ובנקודות.

־־־־־־־־־־־־־־

הפצת השכלה וטיפוח האמנות, הטפה למידות טובות ולהנהגות ישרות, כל שהוא בגדר תורה ודרך ארץ, חכמה ומוסר, אמת וחן, ולואי שיתעסקו במטעיהם אנשי החברה, באי־כוח העם לאמיתו. יחידים מומחים ושוחרים נאמנים מרצון ומאהבה. לא פקידים, אף המוכשרים ביותר, לא שכירי הרשות, אפילו כוונותיהם רצויות, יבנו את תרבות ישראל החדשה, כי אם ראשי העם, ראש ישיבות, חלוצי העדה, שליחים חדשים.

־־־־־־־־־־־־־־־

המנגנון יכול להוציא אל הפועל, אבל אינו מסוגל ליצור, להמציא – שום רעיון מקורי. יותר ממה שמסוגל הוא לקדם הוא מצליח לעצור. מנגנון אפילו דופק כהלכה יש לו צליל עמום, יבש. הוא לעולם יבש. אך היצירה ניזונה מתוך הלחלוחיות.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אל תאמר: המדינה תילחם לי בכל מערכות החיים ותתקנני בכל עצה טובה, היא תקבץ את גלויותי ותעשה את מלאכתי בקליטת עולים, תרים את דגל היצירה העברית, תחיה את מקורות רוחנו, תעודד כל כשרון טוב ובסיוע של קצינים ליחסי־ציבור תשכין שלום־אמת בין מפלגותינו. אין המדינה פטורה משום תיקון טוב. אבל היא בלבדה אינה מסוגלה לתקן את כל הבדקים, אף לא רבים. כל אישי החברה צריכים להירתם בעול תיקון החברה. אין המדינה אלא פיגום לבנין החברה והעם.

־־־־־־־־־־־־־־

ישראל, לא תעשה לך כל פסל ומסכה; לא פסל־אימים של רודן ולא מסכה של זהב. אל תשתחוה לשום צלם; לא לצלם הדרקון מטיל האימים ולא לצלמא דדהבא.

י“ד ניסן תשי”ג


 

בין גרזים לעיבל    🔗

“והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל”. – דברים י“א, כ”ט.

“ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל. וכל ישראל וזקניו ושוטריו שופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים, הלוים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גרזים וחציו אל מול הר עיבל” – יהושע, ה' לב־ג.


א    🔗

ובאמת אין ברירה אלא לעמוד בשביל שבאמצע, בין שני ההרים, בין הר הברכה ובין הר התוכחה, כפי שנהגו בני ישראל מאז ומקדם, ולהוציא דין־צדק על המעשים ועל העושים. אף על פי שהעמידה באמצע אינה נוחה משום בחינה ואינה רצויה לשום צד, והממוצע עשוי להימעך בין שני ההרים, שהללו מכאן אומרים בכל יום הלל בן מאה ברכות ואחת והללו מכאן קוראים רק רע כל היום ומוקיעים מומים תמיד, הרי כל הרוצה להיות ישר עם עצמו ועם המתרחש במדינת ישראל מחויב לעמוד “חציו אל מול הר גרזים וחציו אל מול עיבל”. אין מדינת ישראל טלית שכולה תכלת, אף לא כלה נאה וחסודה, אבל אין היא חס ושלום מדבר־שממה ממצוות וממעשים טובים, אף לא ארץ זרועה כולה פקידים משחתים, כפי שמעלילים עליה כל מכתבי־הבל, שביצרו להם מקום על הר עיבל. לא בושנו מכל מדינה, ופשיטא שלא אשמנו מכל עם. הרבה חלאים ופגעים, שמרבי הדיבות קושרים אותם לנו ומייחדים אותם בנו דווקא הם מכת המדינה בדרך כלל. נוספו לנו על אלה מחלות הילדות של עצמאותנו. נצרף לכך שייר־מורשה של עם גולה. נביא בחשבון יחסי־שכנים, שיותר ממה שהם גבורי־מלחמה הם גבורי ערמה ותכסיסנות ורבי־נפתולים, ולפי הכלל עם עקש תתפתל אנו נתונים במתיחות מתמדת להשפעות נפתלות, אף יחסי־שבטים שבתוכנו, שאין זה מבין את שפת זה, מכל מקום אין זה מבין את הדקדוק המיוחד של זה, דקדוק בדבור, במשא ובמתן, במנהגות ואף במאכלות, בהלכות דרך ארץ לא כל שכן. ועל אף הלחץ החיצוני והפירוד הפנימי עשתה המדינה חיל, וכדי לנקוט לשון שיגרה – החג מתיר את השיגרה, אף כופה אותה במקצת עלינו – נאמר שהיא פעלה גדולות.

רואי השחורות – שאפשר ורבים מהם אינם כלל רואי־שחורות, אלא מראי־שחורות – המוכיחים זריזות יתירה בפרסום כל לא־נס ובהוקעת כל כשלון, אפילו הם שוגגים הריהם כמזידים. מצוה להזהיר מפני הסכנה, אבל לשמחה מה זו עושה? חובה לצעוק על המפלות הממשמשות ובאות, ומניין קול ענות נצחון בקריאה על המפלות? חובה לבקר ולהוכיח, אבל כלום מותר להשמיץ ולהמאיס את החיים עלינו בישראל על ידי תיאורי־זועה, ההופכים כל מנין של זבובים לפיל גדול? אפילו העומד על הר עיבל ראוי לו לישא עיניו אל הר גרזים, לזכור אותו ולהזכירו לאחרים, לכוון את לבם ורצונם אליו. לא לשכחו אף לרגע. אבל למה נתרבו כל כך בישראל אנשי־עיבל, העומדים בשתי רגליהם ובכל רמ"ח איבריהם על הר הקללה ושתי עיניהם לטושות כלפי עיבל והם מתנחלים על ההר הזה בתאוות־נפש ממש.

יש במקללים הללו גם מידה של תמימות – אם הקללה והתמימות עשויות להיות שרויות בכפיפה אחת – שאינם מחפים כלל על מחשבתם או על יצרם – נניח שאף היצר הוא מין מחשבה – שטוב להם לפי שרע למדינה.

מנין גדול של בני־טובים כאלה השמחים לאיד הוא עצמו איד.


ב    🔗

כנגד זה אין כל ידים לסברה, שהמדינה זקוקה שיעשו לה כל יום “מי שברך” ושיהיו כהנים עומדים תמיד על הדוכן לברך ולהלל ולשבח את גודל מעלליה. ילד טוב מורגל בצביטות על לחיו כתגמול בעד מעשה טוב או בעד תשובה כהלכה ב“שיעור”, אף המבוגר עומד ומצפה לפעמים לאות של עידוד ולדבור של שבח. אולם הצבור והעמלים עם הצבור, המנגנון המדיני, שליחי העם ומנהיגיו, אינם זקוקים לברכת כהנים בכל יום, ואינם מחייבים אותנו כלל שנחבר שיר המעלות לכבודם ונספר בפומבי בשבחם. המפעל הטוב הוא דבר המובן מאליו; העסק בצרכי צבור באמונה הוא בגדר מושכל ראשון; גלוי וידוע שבעל־מלאכה מצווה לבלי לעשות את מלאכתו רמיה. ובכן, שמא נתלה כרוזים בחוצות חדשים לבקרים להודיע ברבים, שפלוני העסקן, הפקיד, האומן, רופא החולים, המורה והנהג פועלים ביושר ואינם מועלים בשליחותם? או שמא נפרסם בעתוני השחרית כל יום באותיות של קידוש־לבנה במודעות גדולות את מנין האזרחים, שלא חטפו אתמול כלום בשוק ולא באו בלילה במחתרת למחסנים זרים? אין מכניסים תבן לעפרים ואין טעם ללעוס קש של שבחים לכל מי שעומד על משמרתו ומקיים את תפקידו. הטוב הוא דרך הטבע; אך הרע הוא חבלה בטבע, פגם וקלקול; המעלות מחויבות המציאות; אך החסרונות והכשלונות הורסים את החיים, ועליהם צריך להתריע כדי לזרז את מי שהמכשלה תחת ידו לתקן, להטיב, לשפר.

לפיכך לא נאווּ בעיני גם רגלי העומדים תמיד על הר גרזים להודיע בשורות טובות ולפרסם נסים ונפלאות ולהרים על נס כל מי שאמת הבנין בידו או שידו אוחזת בהגה. הבונים יבנו לשמה; הם יבנו לפי שהם מצווים ועומדים לבנות; הם אנוסים על פי הדבור ועל פי הצבור, על פי עמדתם ומטעם עברם. כלום הם בונים? כוח עליון משלהם מנצח על הבנין. וכלום מנהיגים אינם מונהגים על ידי דעת הקהל ועל ידי גורמים חזקים הרבה מהם? לא הוכח כלל שגאונים מצליחים, אך כל הסימנים מוכיחים, שהמצליחים נחשבים לגאונים. אבל ההצלחה היא בחלקה הגדול זכיה בגורל או במשחק. ואפשר, אין ההצלחה אלא קלף מוצלח. ובכן, בואו וננעים זמירות לגורל או לריווח במשחק. ואף זו אינה מידה. אינה מידה לפי שאין זו מן החכמה לפרסם הצלחות שמא נעורר קנאה. ידידים אינם מברכים בקול רם. פעמים המברך את רעהו בקול רם הוא רשע, כי אין הברכה סמויה אלא בדבר הסמוי מן העין ואף מן…האוזן. ופשיטא שאין כל יסוד לטענה, הרווחת מאד בקרב הבריות, שרגילים לקרותם בשם צמרת: הלמאי אין מקדימים לכל בקורת על המעשים דבור של קילוס ואישור למעשים עצמם? הלמאי מזעיקים על האבטלה ואין אומרים “יישר־כוח” למנצחים על התעסוקה על שם רוב מנין פועלים הנתונים בתוך מעגל העבודה? הלמאי מתריעים על גניבות, על מעילות, על קשיחות הלב של נציגי הצבור, על שחיתות ועל כל מעשי־תעתועים אחרים, ואין מתארים בכתב־אמת ובלשון־למודים את המאמץ הרב שהשקיעו בקליטת עולים ובסלילת כבישים ובייסוד מושבים חדשים?! בוודאי שאין זו טענה. מתריעים על המחלה ולא על הבריאות. מי שאינו חש בשניו או בכל אבר אחר אינו נותן כלל את דעתו עליהם.

אבל, חוזרת הטענה ונשנית ובשנוּי־נוסח, מה ממש יש בלקוי זה ובפגם פלוני, לעומת המעשים הגדולים? הרי זה באמת מכאן פיל של פלאי־מעשים ומכאן תקלות כל שהן, סירכות מעטות, ומה הרעש? כתמים בשמש! ומי צדיק בארץ? ואם נבוא לחשב שכר התרומות הגדולות לעומת מעט טבל או זבל, הרי כף המאזנים תכריע לצד השבח והעליה. אך משכיחים את ההישגים הגדולים וצועקים על העוולות הקטנות.

טענה זו בשנוי־נוסח כל שכן שהיא משונה. בתחום היושר אין גדול וקטן. אין כלל עוולות קטנות. ולא ברשותנו היא לשקול קלות כנגד חמורות – אף בתחומים אחרים. פלוני שמזג לחברו כוס חלב ונמצא בו זבוב, רק זבוב אחד, קטן דווקא, ואילו הכוס גדולה, מי ששתה את החלב, ואף בלע לתוכו דרך אגב את הזבוב, יכול וצריך לפשפש בזכותו של המוזג מטעמי גודל וקוטן, שהכוס גדולה והחלב מרובה והזבוב קטן ובסך הכל רק אחד? ומה הדין שאותו מוזג נוהג כך לגבי אותו קונה ולגבי כל יתר קוניו כל יום וכל שעה? זה הענין של העוולות הקטנות: הן משולות כזבובים. והרי את הזבובים הללו אנו בולעים הרבה ובכל זמן. שמא חייב כל מי שלבו נתחמץ בקרבו על עסקי זבוב וחלב להתחיל את דיונו בכל פעם ב“מי שברך” לכוס החלב, ואולי להפליג עד הפרה ממש ולומר כך: בואו ונקשור שבח ותהלה לפרה שופעת זו המזינה אותנו יום־יום בחלב לבן וטוב, אף נזמר בשבחין לבעל הפרה, וכפלים תודה וברכה למוזג הטוב, ששפת לפנינו כוס מלאה וגדולה. דא עקא שזבוב היה מפרפר בכוס. כלום זו היא בקורת? אפשר שגם זו היא בקורת. אבל אין כל יסוד לומר כי רק זו היא בקורת ורק כך היא נעשית.


ג    🔗

המעשים הטובים מדברים בעדם. אין הבקורת באה אלא להורות על פרצות במעשים, או להטיח דברי־כבושים כנגד מעשים, שאינם מדברים, כי אם צועקים, בעדם. לפיכך נדמה לי שאין פגם קשה לבקורת מן הצעקה שיש בה גופה. ויהא סימן זה שמור בידינו להבדיל בין בקורת שכוונתה רצויה לבקורת שחצנית סתם: הראשונה מדברת, השניה צועקת. הראשונה אינה אומרת מה העבודה הזאת לכם. אין היא גורסת לא אתם ולא הם כי אם אנחנו. אין היא מוציאה את בעליה, או את הקרובים לו בדעה או בהשתייכות מפלגתית, מן הכלל. ואם מחוייבת היא בשוועת הכאב אין שוועתה עולה על מידת כאבה. וכשם שאין היא צעקנית אין היא בצחוק וקלות־ראש. היא קובלת ואינה לועגת, מתמרמרת, אבל אינה עוסקת ברכילות ולשון הרעה, פוסלת את המום ואינה יורדת לחייו של בעל המום, מוכיחה ואינה עושה חוכא ואיטלולא, קל וחומר שאינה עושה מטעמים מכל נגע ופגע כמנהגם של ציידי־חדשות, המתארים את הפשעים בצבעים עזים ומגרים ומפתים כל כך, שיש בתיאור עצמו משום תרומה לא קטנה למסכת הפשעים במדינה. הוא הדין נזהרת היא מתיאורי־כלאים ומבחישה בסיר הפשעים ומערבוב מין בשאינו מינו כדי להשחיר את התמונה ולעורר בלב השומעים או הקוראים הרגשה של יאוש ואבדן ומיאוס, מיאוס, מיאוס. וכבר למדנו אחד חכם וטוב בישראל, ר' ישראל בעל שם טוב, שאמר לדרשן אחד דרוש משלו על הכתוב “מוסר ה', בני, אל תמאס”. רשאי אתה להטיף מוסר, ובלבד שלא תמאס ולא תחרף ותגדף את בני בכורי ישראל. אפשר היה לומר, שבקורת צריכה להיות לשמה, אילוא הגדרה זו נראית מצד אחד פשטנית ושיגרתית מדי, ומצד שני נחשבת אצל רבים כדבר שבתמימות וכבטלנות. כלום מהי בקורת לשמה? הוי אומר: ענינית, ולא עוד אלא עניניות זהירה. משל לניתוח בידי רופא, המתכוון לרפא ונזהר מכל דקירה יתירה, שאינה לצורך הענין, או מנגיעה במקום שאינו כלל בשטח הנגוע. התובע בקורת מעין זו אומרים עליו שהוא בא לגזור שעמום על הבריות ומבקש לכפות על העוסקים בבקורת עשיה שאין דעת אנשי־שלומנו, חכמי המקצוע להפרחת ברווזים, נוחה מהם. ולא עוד אלא שאף הקהל אינו מוצא ענין בבקורת שהיא רק מתכוונת לענין בלבדו ואין בה מטעמים ושאר ירקות. הרי זו, משמע, בטלנות.

צרה היא שהעמידה על הר עיבל אינה לרבים כלל בגדר יעוד, אלא מלאכה המפרנסת את בעליה. ואם פרנסה – הרי זה ענין אחר. שוב אין ממש בהטפה לזהירות, להגינות, לענינות. המבקר זקוק לפרנסה. העתון חייב לפרנס את קהל קוראיו בידיעות מרעישות מתוך עולם השחיתות, הבזבוז, הגניבות והמעילות. העורך צועק בכל גליון הבהב. הקורא שנתרגל בהפתעות, תובע את מזונו המגרה. הבקורת העיבלת נהפכת לתעשיה, שיש לה מומחים ובעלי־מקצוע שלה, המחוייבים לחפור פשעים ממטמונים. הם חוצבים בהר, חוצבים, חוצבים. הם אינם אומרים יקוב הדין את ההר, אלא יקוב ההר את הדין, יקוב ההר את המדינה. הם ארכילוגים שכירי־יום לחפור מעשים מרעישים ולמצוא פשעים וזדונות. יסלח להם אלהי מדינת ישראל. הרבה צרות ופגעים השתרגו ועלו על ראש מדינתנו. ואף טבחי הבקורת, עושי המטעמים, רוקחים למעשי־גניבות־מעילות, הם בכלל הצרות, וחלק מן הפגעים.

מדינת ישראל יכול תוכל לכל הפגעים, ואף לפגע זה. היא תשגשג ותפרח. ישובנו אינו כולו זכאי, אבל בכללו הוא צדיק. וצדיק כתמר יפרח.

ב' באייר, תשי"ג.


  1. דברים ב“מלוא”, מועדון לסופרים ואמנים, על עלילת הרופאים המפורסמת.  ↩

  2. “הפרוה” במקור המודפס – צ“ל ”חפרוה“ הערת פב”י  ↩

  3. “מע” במקור המודפס – צ“ל ”מעם“ הערת פב”י  ↩