לוגו
פרקים בתולדות עם ישראל: העת העתיקה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פרק 1: מצרים העתיקה


ההיסטוריה של ארץ ישראל קשורה בתחילתה למצרים העתיקה. המצרים שלטו בחלקים מארץ ישראל מאמצע המאה ה־ 16 ועד המאה ה־ 10 לפנה"ס.

בתקופת טרום השושלת המאוחדת, היו ישובים מצרים לאורך נהר הנילוס. במשך הזמן, נוצרו שתי ממלכות־ מצרים העליונה ומצרים התחתונה, הצפונית.

בשנת 3400 או 3100 לפנה"ס, מלך הדרום מנס או נערמר (יש המזהים את מנס כנערמר או כבנו של נערמר) כבש את ממלכת הצפון ואיחד את מצרים. הוא היה המלך הראשון (?) בשושלת הראשונה המצרית (?) או “הור־אהא”. בירתו הייתה ממפיס־ (סאקארה).

נערמר השתלט על כנען. שטחה של כנען היה מעזה בדרום עד אזור אוגרית בצפון סוריה. גבולה המזרחי היה נהר הירדן. התקופה הייתה תקופת הברונזה הקדומה (מ־ 3300 עד 1200 שנה לפנה"ס). בשנת 3200 לפנה"ס הופיע כתב ההירוגליפים.

הפירמידות נבנו על ידי הפרעונים של השושלת השלישית והשושלת הרביעית של הממלכה הישנה ב־ 2600־ 2500 לפנה"ס. המלך זוסר (2630־ 2611 לפנה"ס) מהשושלת השלישית, הורה לבנות לו את הפירמידה המדורגת בסאקארה. זו הפירמידה הקדומה ביותר. פרעה חופו, מייסד השושלת המצרית הרביעית, בנה את פירמידת כאופס (Cheops), הפירמידה הגדולה ביותר. הפרעונים של השושלת הרביעית, סנפרו, כאפרה ומנכור, היו פרעונים חזקים ואוטוקרטים. הם בנו בגיזה את יתר הפירמידות. הפרעונים של השושלת החמישית לקחו לעצמם את התואר של “בני רא”־ אל השמש.

בשנת 1720 לפנה“ס פלשו למצרים בני ההיקסוס, קבוצה אתנית ממוצא כנעני, וייסדו את השושלת ה־ 15 המצרית (1674־ 1567 לפנה"ס). גל שני של ההיקסוס ייסד, כנראה, את השושלת ה־ 16 (1684־ 1567 לפנה"ס). עיר הבירה שלהם היתה “אוואריס” (Avaris) אשר שכנה מזרחית לנילוס. סיפור יוסף ובני ישראל במצרים היה, כפי הנראה, בזמן שההיקסוס שלטו במצרים. יוסף, כמסופר, נמכר לפוטיפר, והתמנה לסגנו של המלך. הוא נשא את אסנת, בתו של פוטיפר. המלך האחרון של ההיקסוס היה אמודי בשנת 1550 לפנה”ס.

בני ההיקסוס גורשו ממצרים ב־ 1560 או 1567 לפנה"ס על ידי המלך אחמוז הראשון (1580־ 1558 לפנה"ס). מאותה תקופה החל להיקרא מלך מצרים “פרעה”. אחרי המלך אחמוז הראשון, שלט פרעה טוטמוזיס השלישי (1530־ 1520 לפנה"ס). תחותמס הראשון היה הפרעה השלישי בשושלת ה־ 18 של מצרים העתיקה.

תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1525־ 1512 לפנה"ס. תחותמס עלה לשלטון לאחר מותו של אמנחותפ הראשון. בתקופות שלטונו ניהל מסעות מלחמה לאזור כנען וסוריה ממזרח, ולנוביה בדרום, והרחיב את אזורי השליטה של מצרים לאזורים שלא היו בשליטתה מעולם בעבר.

פרעה תחותמס השני (1510־ 1490 לפנה"ס) נלחם בסוריה וחדר למיטני (צפון סוריה ודרום טורקיה של היום). בתו הבכורה של תחותמס השני הייתה חתשפסות, ובשנת 1490 לפנה“ס הוכתרה כאשת השליט תחותמס השני שהיה גם אחיה למחצה. לאחר מותו בשנת 1479 לפנה”ס, מונתה כעוצרת הממלכה עבור היורש המיועד תחותמס השלישי שהיה אז בן 10. היא הייתה השליטה החמישית מהשושלת ה־ 18, ובין השנים 1473־ 1458 לפנה"ס הייתה האישה הראשונה ששלטה כפרעה.

תחותמס השלישי ערך 17 מסעות לאסיה וסוריה וכבש את ארץ כנען ב־ 1483 לפנה"ס, בקרב מגידו לאחר מצור של 7 חודשים. אחריו תחותמס הרביעי (1413־ 1405 לפנה"ס) ערך אף הוא כיבושים בכנען וכבש את גזר. בנו אמנחוטפ השלישי שלט בבבל ובמסופוטמיה.

אמנחוטפ הרביעי (1367־ 1350 לפנה"ס) עלה לשלטון בגיל 10, ועשה רפורמה דתית. הוא האמין באל אחד בלבד־ ב“אתון” אל השמש־ ושינה את שמו לאחנתון. אשתו הייתה נפרטיטי “היפה” (1370־ 1330 לפנה"ס). אחרי מותו חזרו המצרים לאמונתם באלים הרבים. בנו של אחנתון הוא פרעה תות ענח' אמון.

פרעה רעמסס השני (1279־ 1217 לפנה"ס) הוא “רעמסס הגדול”. תחת שלטונו התפתחה בנייה נרחבת במצרים, ונבנו פיתום ורעמסס. הוא כבש בתחילה את שטחי החוף של כנען ופיניקיה, ופנה אחר כך צפונה עד העיר קדש. הוא נלחם עם מלך החיתים והפסיד. שניהם נלחמו, בהפסקות, במשך כ־ 15 שנים, ושניהם הפסידו. רעמסס השני שלט במשך 67 שנים ונפטר בגיל 90.

המצרים שלטו בארץ כנען בתקופה שבין שנת 1500 עד שנת 1180 לפנה"ס.


 

פרק 2: תקופת האבות

תקופת האבות היא התקופה מהולדת אברהם ב־ 1812 לפנה“ס עד פטירתו של יעקב ב־ 1507 לפנה”ס.

בסביבות השנה 1960 לפנה"ס, תרח ומשפחתו שישבו בעיר אוּר (Ur), הבירה של אימפריית שומר, עזבו את העיר אחרי הריסתה בידי העלמים (Elamites). אוּר הייתה בדרומה של עירק של היום, על הנהר פרת. עלם היה השטח מזרחית לאוּר.


תרח ומשפחתו, היו בני העם האמורי (Amorites), שמוצאם מחרן (Haran) ששכנה באזור הגבול בין סוריה וטורקיה של היום. לאחר שהות באוּר כשדים, הם נדדו לחרן בדרכם לכנען. האזור היה בשליטת המיטנים (Mitanni). אי שקט שרר בכל האזור בגלל התקפות העלמים והאמורים, והיה צורך לעבור לאזור שקט יותר, לכנען.

תרח נפטר בחרן.


אברם היה בנו הבכור של תרח. הוא נולד ב־ 1812 לפנה"ס (?) בעיר אוּר. תרח היה עובד אלילים אך אברם האמין באל אחד. אברם היה צאצא של שם, בנו של נח. היו לאברם שני אחים־ הרן ונחור. הרן היה אבא של לוט. הוא נפטר באוּר כשדים. הנשים של אברם היו הגר, שרה וקטורה. היו לו שמונה ילדים: יצחק וישמעאל, ועוד שישה ילדים שנולדו אחריהם.

אברם, בהיותו בן 75, עזב את חרן אחרי מות אביו ובא עם משפחתו לכנען, לשכם. הם נקראו "עברים", כי באו מעבר לנהר פרת (?) או על שם “עבר” (Eber), הדור השלישי אחרי שם (?). האמורים שלטו אז בכנען ובמסופוטמיה. בשל הרעב ששרר בכנען, עברו אברם ואשתו שרה למצרים. במצרים נתן פרעה ססוסתריס (?) לאברם את הגר המצרית לאישה. להגר נולד בן, ישמעאל, כשאברם היה בן 86. כשאברהם היה בן 100 ושרה בת 90, ילדה שרה את יצחק.

אברם ומשפחתו חזרו לכנען והשתקעו באזור שדות ממרה, בקרבת העיר חברון היום, או בבאר שבע (?). שם הבטיח אלוהים לאברם שהארץ תהיה שייכת לצאצאיו־ מכאן המונח “הארץ המובטחת”. בגיל 99 שמו של אברם שונה לאברהם אחרי ברית המילה, וגם שמה של שרה שונה, משרי לשרה. מנהג זה, המילה, אשר התחיל עם אברהם, מאשר את הברית עם האלוהים.

לאחר מותה של שרה אברהם נשא את קטורה, וממנה נולדו לו עוד שישה בנים. בין צאצאיהם יהיו אנשי מידיאן (Midianites). אברהם נפטר בכנען.

לישמעאל, היו 12 בנים ובת אחת־ בסמאט. מאחד הבנים, קדר־ יוולד מוחמד. בסמאט נישאה לעשיו, נכדו של אברהם. צאצאיהם היו האדומים (Edom). ישמעאל נפטר בגיל 137 שנה.

יצחק נשא את רבקה, בתו של בתואל, בנו של נחור, אחיו של אברהם. ליצחק נולד בן־ יעקב, ששמו שונה לישראל. שם זה יחליף את שם העברים ובו ייקראו הצאצאים. יעקב ברח ללבן, אחיה של רבקה. הוא נשא את לאה ואחר כך את רחל, בנותיו של לבן. ליעקב נולדו 12 בנים, אבות 12 השבטים.

אברהם, יצחק ויעקב נקראים “האבות”. שרה, רבקה, לאה, ורחל הן ארבע “האימהות”. הם חיו ב־ 2100־ 1550 לפנה“ס, בתקופת הברונזה התיכונה. תקופת האבות בכנען היא 1812־ 1507 (?) לפנה”ס.


 

פרק 3: יציאת מצרים 1311 (?) לפנה"ס

יוסף, היה בנה במצרים. יוסף הגיע למעמד גבוה בשלטון במצרים, כנראה בתקופת ההיקסוס. עם הסתלקותם של ההיקסוס, מצבם של היהודים הורע. תחת פרעה תחותמס השלישי (1490־ 1450 לפנה"ס) ובעיקר בנו אמנחופיס השני (1450־ 1425 לפנה"ס) העברים היו לעבדים במצרים.

משה, המכונה במסורת היהודית “משה רבינו” נולד בארץ גושן במצרים ב־ ז' אדר ב’שס“ח 1393 לפנה”ס. היה גדול הנביאים שקמו לעם ישראל. בגיל 80 חזר למצרים מארץ מידן כדי לגאול את עם ישראל משעבוד. הוא הנהיג ושפט את העם במשך 40 שנה בעת לכתם במדבר לארץ כנען. הוא קיבל את התורה בהר סיני. משה נפטר ב־ ז' אדר ב’תפח, 1273 לפנה"ס בהר נבו.

העברים שהו במצרים 210 שנים (?) בתקופת הברונזה המאוחרת. תחת הנהגתו של משה הם עזבו את מצרים. הזמן המשוער ליציאת מצרים הוא ב־ 1311 (?) לפנה"ס, בזמנו של פרעה חורמחב (?) מהשושלת ה־ 18 (שלט בשנים 1320־ 1292 לפנה"ס) או בזמנו של רעמסס השני (?) (1279־ 1213 לפנה"ס) מהשושלת ה־ 19, שהוא לפי חוקרים רבים “המועמד הטבעי” לתפקיד פרעה של יציאת מצרים.


ב־ 1200 לפנה“ס החלה תקופת הברזל שנמשכה עד 586 לפנה”ס.

כנען הייתה תחת שליטה מצרית. דרכם של העברים אל כנען נחסמה על ידי ממלכות שונות והעברים נאלצו לנדוד במדבר. כוחה של מצרים ירד תחת פרעה אמנחוטפ השלישי. לאחר נדידה של 40 שנה במדבר, ולאחר שמשה קיבל את התורה על הר סיני, הגיעו העברים לגבולה המזרחי של כנען.

משה נענש על ידי אלוהים ולכן היה מנוע מלהיכנס לארץ המובטחת, ונפטר בהר נבו. יום הולדתו ויום פטירתו הם ב־ז' באדר. את הנהגתו החליף יהושע בן נון. הוא נולד במצרים העתיקה ב־ 1355 לפנה“ס ונפטר בכנען ב־ 1256 לפנה”ס.

כיבוש כנען על ידי העברים החל במלחמה עם שיחון, מלך האמורי. יריחו וה’עי' נכבשו. הגבעונים כרתו ברית עם יהושע במלחמה נגד מואב ומלך הבשן, ובמלחמה בחמישה מלכי האמורי, ואחר כך נלחמו אתו גם במלך חצור ומול מלכים נוספים: עמון, מואב ואדום. העברים נצחו את כולם.


סביב לכנען היו הפיניקים בצפון (אזור עכו היום), וצפונה יותר, צור. בצפון מזרח שכנו ארם דמשק, (סוריה של היום) ועמון. דרומה לארם דמשק שכנה מואב, דרומה לעמון קדר ומזרחית למואב הנבטים. דרומית מערבית לארץ ישראל היו הפלישתים באדום (איזור הנגב של היום).


 

פרק 4: תקופת ההתנחלות

כיבוש הארץ על ידי בני ישראל החל באמצע המאה ה־ 13 לפנה“ס, בשנת 1272 (?) או 1250, עד שלהי המאה ה־11. כיבוש כנען היה איטי ונמשך על פני 200 שנה (?). בתנ”ך הכיבוש מתואר בספר יהושע ובספר השופטים.

ארץ כנען השתרעה מעזה בדרום עד אזור אוגרית בצפון סוריה. היו בה שבעה או עשרה (?) עמים באותה העת: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. או, על פי מקורות אחרים: הקיני, הקינזי, הקדמוני, החיתי, הפריזי, הרפאים, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי, החיוי והחורים.

יהושע חילק את האזורים שנכבשו בין השבטים. כל שבט קיבל נחלה, גם מעבר לירדן, פרט ללוויים, שבאו ממצרים ב־ 1208 לפנה"ס.

פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני (1293־ 1213 לפנה"ס) ערך מסעות כיבוש ב־ 1209־ 1208 לפנה“ס. הייתה כפי הנראה מרידה בכנען בזמנו, בשנה החמישית לשלטונו, והמצרים נצחו (?). כאשר הוא התפאר על ניצחונותיו באיסטלה שלו ( אבן או בול עץ הממוקמת לצרכי הנצחה) בשנת 1207 (?) לפנה”ס, הופיע לראשונה השם “ישראל”.

גם אחרי מותו של יהושע נמשכו כיבושים של חלקים נוספים בארץ ישראל, אבל עם מותו החלה תקופה של אי סדר בארץ. חלק מעם ישראל חזרו לעבוד אלילים.

בשנת 1274 לפנה"ס נערך קרב חשוב בין המצרים והחיתים על השליטה בכנען. הקרב נערך בקדש, ליד חומס (סוריה של היום). הקרב הסתיים למעשה בתיקו ומאז התנהלה בין הצדדים מלחמת התשה בה כל צד ניסה להתיש את אויבו. רעמסס תקף עוד מספר פעמים את האדמות החיתיות באזור סוריה של ימינו, אולם בכל פעם החיתים שבו וכבשו אותן מחדש. רעמסס הבין שהמלחמה בחיתים אינה מועילה לו, והחליט להגיע להסכם שלום עם המלך החיתי חתושיליש. ההסכם נחתם כ־ 16 שנים לאחר קרב קדש.


 

פרק 5: תקופת השופטים

תקופת ההתנחלות של בני ישראל ותקופת השופטים היו בין 1250־ 1020 לפנה"ס. לאחר תקופה של אי סדר ומלחמות בין השבטים, התעורר הצורך במנהיג שישלוט על כולם. לשם כך מונו השופטים. תקופת השופטים התחילה אחרי יהושע בן נון והסתיימה עם המלכתו של שאול למלך.

בין השופטים הראשונים היו עתניאל, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת. אחריהם, דבורה, ברק, גדעון, אבימלך בן גדעון, תולה בן פועה, יפתח, איבצן, אילין ועבדון.

בין השנים 1188־ 1100 לפנה"ס הגיעו ממצרים לכנען כ־ 500 איש שהצטרפו לראשוני בני ישראל, הם נקראו הלוויים (“הנלווים”).

בארץ כנען שכנו באותה העת גם עמים אחרים:

הפלישתים (Philistins), נחשבים כחלק מגויי הים, כמו גם הפיניקים. מוצאם של הפלישתים שנוי במחלוקת, מקובל שהגיעו מכריתים, אך יש הטוענים שהגיעו מאזור הים האיגאי. הם פלשו אל המזרח דרך הים והיבשה בזמנו של פרעה רעמסס השלישי (1198־ 1166 לפנה"ס, השושלת ה־ 20), בין השנים 1180־ 1150 לפנה"ס, והתיישבו בשפלת החוף הדרומי. אזור מושבם נקרא “פלשת”. הם הקימו חמש ערים בדרומה של הארץ, עזה, אשדוד, אשקלון, עקרון, וגת. הפלישתים והפיניקים נלחמו בחיתים, במיקנים, במצרים וגם בעברים. שמשון (Samson) נלחם בפלישתים בזמן מלכותו של רעמסס השלישי במצרים.

שסו (שוסי המדבר) והמדיינים חדרו גם הם לארץ. גדעון בן יואש, שהיה השופט החמישי, הציל את ישראל מיד מדיין ועמלק ונלחם נגד הכנענים, מואב, וגם נגד הפלישתים. בנוסף לפלישתים היו אויבים נוודים שחדרו לכנען: עמלקים, ארמים, מידיינים שמקורם ממזרח לירדן. בני ישראל נחלו מפלה מידי הפלישתים באבן־עזר. שילה נחרבה וארון הברית נשבה.

שמואל (Samuel) הנביא היה השופט האחרון. הוא נלחם בפלישתים ונגד עמון עם יתרון זמני בלבד. הוא התנגד לפולחן אלילים ופעל רבות לשם כך. בזמן שמואל, עקב המצב השורר בארץ, ובשל הסכנה מהפלישתים, התעורר הצורך במלך, ושמואל המליך את שאול (Saul).


 

פרק 6: הממלכה המאוחדת 1010 - 928 לפנה"ס

שנים עשר השבטים חיו יחד בממלכה המאוחדת. הממלכה המאוחדת התקיימה במשך 90 שנה, משנת 1010 לפנה“ס עד לפטירת שלמה המלך (Salomon) בשנת 928 לפנה”ס במהלך תקופת הברזל הראשונה שמתוארכת בשנים 1200־ 586 לפנה"ס. 1

שאול בן קיש (1050־ 1012 לפנה"ס) היה משבט בנימין. הוא נולד בשנת 1080 לפנה“ס, ונפטר ב־ 1012 לפנה”ס. הוא ריכז את השלטון וניסה לאחד את השבטים. מרכז השלטון היה בגבעת שאול, “הגבעה”, בתל אל פול. הוא נלחם בפלישתים, במואב, באמון, באדום ובעמלק. במהלך שלטונו התעוררה מחלוקת בינו לבין הנביא שמואל.

שאול ושלושת בניו נפלו בגלבוע בקרב נגד הפלישתים. אחרי מפלתו של שאול, שלטו הפלישתים בכל תחומי ממלכתו.

איש בושת (1004־ 1002 לפנה"ס), בנו של שאול ששרד, מלך אחרי שאול על ישראל. שמואל המליך את דוד על שבט יהודה. הייתה יריבות בין שניהם, הוא נלחם בדוד מלחמת אחים בזמן שהאויבים תוקפים מחוץ. איש בושת היה שליט חלש ולבסוף נרצח. אנשי הדרום המליכו את דוד, והוא שלט עליהם שבע שנים.

דוד בן ישי (שלט בשנים 1004־ 968 לפנה"ס) נולד בבית לחם בשנת 1040 לפנה“ס. הוא כבש את יבוס (היא ירושלים) בשנת 1004 לפנה”ס (?) ושנה לאחר מכן, בשנת 1003 לפנה"ס, איחד את יהודה וישראל. דוד נלחם בארמים, במואבים, באדום ובעמון. הוא לחם שלוש מלחמות נגד ארם. דוד כבש את אדום וכרת ברית עם חירם, מלך צור. הוא לחם גם בפלישתים, והם הוכו והכירו בריבונותו. באותם הימים שלטה במצרים השושלת ה־ 21.

המלחמות בירושלים נמשכו עד שנת 990 לפנה"ס. דוד קבע את ירושלים כבירה הלאומית והדתית של הממלכה. הוא קבע את גבולות הממלכה, ומעתה היה מלך אחד על כל הארץ: במערב עד פיניקיה, במזרח עד מדבר ערב, בצפון עד הנהר “אל עסי” (Orontes) ובדרום עד מפרץ עקבה.

אבשלום, בנו השלישי של דוד מרד והרג את אחיו אמנון. אדוניהו, גם הוא בנו של דוד, ניסה למלוך. יואב בן צרויה, אחינו ואיש צבאו של דוד, הומת בפקודתו של שלמה.

שלמה היה בנו השני של דוד ובנה של בת־שבע וחי בשנים 982־ 930 לפנה“ס. דוד המליך את בנו שלמה עוד בחייו, והם היו שותפים למלוכה לתקופה קצרה־ משנת 967 עד שנת 965 לפנה”ס. דוד נפטר בשנת 970 לפנה“ס לאחר שמלך 40 שנה. בנו שלמה מלך לבדו מ־ 970 עד 930 לפנה”ס.

שלמה הרג בזמן מלוכתו את כל מתנגדיו. הוא נשא לאישה את בת פרעה, ששמה לא נודע במקרא, וקיבל מפרעה במתנה את גזר. ממלכת שלמה הייתה ממלכה מאוחדת וגדולה. ירושלים הייתה מרכז האומה. בתקופתו הייתה פריחה כלכלית, ולממלכה היה מעמד מכובד באזור. הייתה גם בנייה נרחבת בארץ ובמיוחד בירושלים. המלך שלמה התחיל בבניית המקדש הראשון ארבע שנים לאחר עלייתו לשלטון. הוא קיים קשרים הדוקים עם חירם מלך צור בחוף הפיניקי, ועם ממלכות נאו־חיתיות (בצפון סוריה).

הקשיים החלו בסוף תקופת שלטונו של שלמה. פרעה סי־אמון כבש את גזר. הממלכה נכנסה למצוקה כלכלית ועול המסים היה כבד. התעוררה התמרמרות בשבט אפרים, היו מרידות בארם ובאדום, חזרה עבודת אלילים, והפלישתים הגבירו את כוחם ופשטו לעבר עמק איילון.

ירובעם בן נבט הנהיג מרד עם עשרה משבטי ישראל מול שלמה וברח למצרים אל פרעה שישק. גם אחיה השילוני, התנגד לשלמה בשל נישואיו לנוכריות הרבות שהביאו את עבודת האלילים. המרד הוביל לפיצול הממלכה המאוחדת ב־ 928 לפנה“ס. עשרת השבטים עזבו את הממלכה, ושלמה נשאר לשלוט על יהודה ובנימין, עד פטירתו בשנת 930 לפנה”ס.

שושלת בית דוד שלטה בממלכת יהודה 420 שנה, עד חורבן בית ראשון.

מלכי הממלכה המאוחדת

שאול 1029 – 1004 לפנה"ס. הומלך על ידי שמואל.

איש בושת (אשבעל) 1004 – 1002 לפנה"ס. בן שאול, הומלך על ידי אבנר בן נר לאחר מות שאול ואחיו. מלך רק על ממלכת ישראל כאשר דוד מלך על יהודה.


דוד 1004 – 965 לפנה"ס. הומלך על ידי שמואל. במשך שבע וחצי השנים הראשונות מלך על יהודה בלבד.

שלמה 965 – 928 לפנה“ס. בנו של דוד, שותף במלוכה 967 – 965 לפנה”ס.


 

פרק 7: ממלכת ישראל 928־ 721 לפנה"ס

הממלכה המאוחדת התפצלה אחרי 90 שנה, בשנת 928 לפנה"ס, לשתי ממלכות: ממלכת ישראל הצפונית וממלכת יהודה הדרומית. על פיצול הממלכה מסופר בספר מלכים ובספר דברי הימים.

ירובעם בן נבט היה המלך הראשון של הממלכה הצפונית, ומלך בין 928־ 907 לפנה"ס. בירת המדינה הייתה שומרון, שכם העתיקה. אחרי שישב בשכם, ירובעם בן נבט התיישב בפנואל, בעבר הירדן ובתרצה. המדינה נקראה בזמנו “ממלכת אפרים”, משום ששבט אפרים היה הגדול בעשרת השבטים שנשארו בממלכה זו. נתיניה היו עובדי אלילים, ובנו לעצמם עגל זהב בדן ועגל זהב בבית אל.

פרעה שישק הראשון (945־ 824 לפנה"ס), (מייסד השושלת ה־22 המצרית) שהיה אויבו של שלמה, ערך מסע לממלכת ישראל ולממלכת יהודה, בשנה החמישית לירובעם ולרחבעם בממלכת יהודה. הוא כבש 9 ערים, ושדד את בית המקדש בירושלים ואת אוצרות המלך.

ירובעם הובס במלחמה נגד הפלישתים. הוא נלחם בממלכת יהודה בשנה ה־ 18 למלכותו

והפסיד גם בה. הוא נפטר בשנה ה־ 22 למלכותו. בזמנו לא היה שלום ולא הייתה יציבות שלטונית בממלכת ישראל.

נדב (907־ 906 לפנה"ס) בנו של ירובעם, מלך שנה במקביל לאביו בעיר הבירה בתרצה. הוא המשיך את עבודת האלילים. בשנה השנייה למלכותו נרצח בידי בעשא, שמלך תחתיו.

בעשא בן אחיה, (906־ 883 לפנה"ס) היה שר הצבא, ומלך בתרצה הבירה. הוא המשיך את עבודת האלילים. בעשא נלחם בפלישתים שישבו בחוף הדרומי של ארץ ישראל, וכן מלחמות גבול עם ממלכת יהודה. הארמים פלשו לממלכה בשנה האחרונה למלכותו של בעשא, ובעשא נחל מפלה. מלכותו ארכה 24 שנה (השנה 883 לפנה"ס משותפת לו ולבנו שמלך אחריו־ אלה).

אלה בן בעשא (883־ 882 לפנה"ס) בנו של בעשא, המשיך אף הוא את עבודת האלילים, ונלחם אף הוא בפלישתים. הוא נרצח בשריפת ארמונו בידי שר צבאו. הוא מלך במשך שנתיים (השנה 882 לפנה"ס משותפת לו ולמלך הבא אחריו־ זימרי).

זימרי עלה לשלטון ב־ 882 לפנה“ס אחרי שרצח את אלה המלך. לפי התנ”ך, הוא “איבד את עצמו לדעת” בשריפה לאחר שבירתו תרצה נכבשה על ידי עומרי. החוקרים אומרים שנרצח ע"י עומרי. היה בשלטון 7 ימים.

עומרי היה עוצר הממלכה בשנים 882־ 878 לפנה“ס ומלך בשנים 878־ 871 לפנה”ס. בתקופת שלטונו הייתה עבודת אלילים, פולחן הבעל, ומצור על עיר הבירה תרצה במשך 6 שנים. עומרי בנה בירה חדשה בשומרון. הוא נלחם מלחמת אחים עם תבני בן גינת, שבעקבות הפיכת חצר, מלך על חצי העם בין 882־ 878 לפנה"ס. עומרי מלך במקביל לתבני בן גינת 4 שנים ולבדו מלך 7 שנים. עומרי היה מדינאי חכם אך נכשל נגד ארם, והיה מוכרח לוותר על השליטה במספר ערים.

בזמנו של עומרי העמים המשועבדים פרקו עול, הארמים תקפו בצפון, ואשור התחילה להתקדם לכיוון מערב. עומרי הפסיק את מלחמתו הממושכת נגד ממלכת יהודה, מלחמה שארכה שני דורות. הוא כרת ברית עם בן הדד השני (הדדעזר) מלך ארם (ארם דמשק השתרעה בין נהר החידקל וגבולה הצפוני של ממלכת ישראל) ועם אתבעל מלך הצידונים, הם הפיניקים.

אחאב, בנו של עומרי, השתתף בשלטון בשנותיו האחרונות של עומרי ב־ 873־ 871 לפנה“ס, ומלך לבדו בשנים 871־ 852 לפנה”ס. אחאב נשא את איזבל, בתו של אתבעל מצידון. בתקופתו פרחה עבודת האלילים־ הבעל והאשרה, והתעצמה תרבות כנען. איזבל רצחה נביאים שניסו להילחם בה.

בזמנו של אחאב קרתה פרשת כרם נבות. אחאב חמד את כרמו של נבות ובפקודת איזבל, הומת נבות.

בתקופת אחאב, אחרי 50 שנה של מלחמות עם ממלכת יהודה, בא הסוף למלחמות בין שתי הממלכות ונכרתה ברית. אחאב ויהושפט מלך יהודה יצאו יחד למלחמה כדי לגרש את הארמים מהשטח שכבשו בממלכת ישראל. אחאב נלחם בבן הדד הארמי וניצח אותו. בן הדד כרת אחר כך ברית עם אחאב בעקבות האיום מצד אשור על ארם ועל ישראל. אחאב עזר לבן הדד נגד אשור, אך הפר את הברית עמו בהמשך, ונהרג בקרב נגדו. אחאב מלך במשך 22 שנה, שנתו האחרונה לשלטון־ 852 לפנה"ס ־ משותפת עם המלך שבא אחריו־ אחזיהו.

אחזיהו, (852־ 851 לפנה"ס), בנם של אחאב ושל איזבל, מלך עם איזבל בזמנו של הנביא אליהו. הנביא אליהו הרג את נביאי הבעל, והיחסים בינו ובין איזבל הוחרפו, יחס שהמשיך גם כלפי הנביא אלישע. שנתו האחרונה של אחזיהו בשלטון הייתה משותפת לו ולאחיו שמלך אחריו־ יהורם.

יהורם (850־ 843 לפנה"ס), בנו השני של אחאב, מלך אף הוא יחד עם איזבל בבירה בשומרון.

בזמנו של יהורם המשיכה עבודת האלילים וכן העימותים בין הנביאים והמלוכה. יהורם נלחם רבות במלך מואב (בעבר הירדן המזרחי היום), ויחד עם יהושפט, מלך יהודה, ניצח וכבש את הגולן והבשן מידי בן הדד הארמי. המלחמות עם ארם שהחלו בימי אחאב נמשכו גם אחרי מותו של בן הדד. יהורם מלך 12 שנים. בשנת 842 (או 846) לפנה"ס, צבא ישראל הוכה קשה על ידי הארמים. שר הצבא יהוא בן נמשי מרד והרג את יהורם, את איזבל וכל בית אחאב, שבעים איש בסך הכל, וכן את אחזיה, מלך יהודה, שנלחם יחד עם יהורם נגד הארמים (הסורים).

יהוא בן נמשי בן יהושפט (842־ 814 לפנה"ס) עלה לשלטון בהפיכה צבאית בעזרת הנביא אלישע.

יהוא הרג את כל נביאי הבעל, ועבודת הבעל נפסקה. הוא פנה למלך אשור, שלמנאסר השלישי (Salmanasar), על מנת שיצא נגד ארם. חזאל, מלך ארם, נחל מפלה. בשנת 841 לפנה“ס יצא שלמנאסר נגד ממלכת ישראל ונגד ארם. יהוא נכנע לשלמנאסר, והחל יחד עם מלכי צור וצידון לשלם לאשורים מס. שלמנאסר השלישי פעל בשנת 860 עד 825 לפנה”ס.

גם המצרים שלחו למלך אשור מתנות. אשור שלטה אז בכל המזרח התיכון.

בשנת 838 לפנה"ס שלמנאסר מלך אשור עזב את ישראל ואת ארם. ארם דמשק התעצמה אחרי עזיבת האשורים, ויצאה למסע כיבוש ביהודה, בישראל ובפלישתים. חזאל מלך ארם כבש את הגלעד, אמון, מואב ואדום. הוא תקף את ירושלים ויהודה. יהואש מלך יהודה שילם מס מאוצרות בית המקדש. גם יהוא הפך ואסל של מלך ארם. הארמים ערכו מסעי שוד וגילו אכזריות גדולה. יהוא נפטר אחרי 28 שנה בשלטון.

יהואחז (יואחז) (814־ 800 לפנה"ס), בנו של יהוא בן נמשי, היה שותף במלוכה בשנים האחרונות של יהוא. הארמים שלטו אז בארץ, ויהואחז, כמו אביו, היה ואסל של מלך ארם. ימי מלכותו היו ימי שפל. העול של חזאל מלך ארם היה קשה, אולם ההגמוניה של ארם נשברה במשך הזמן. עבודת האלילים חזרה לפשוט בעם.

באותם הימים, שלטה במצרים השושלת ה־ 22 וביוון היה הומר (Homer). יהואחז נפטר בשנת 797 לפנה"ס אחרי 14 שנה בשלטון.

יהואש (יואש, 800־ 784 לפנה"ס), בנו של יהואחז, התחיל את שלטונו בחיי אביו. הוא נלחם בממלכת יהודה ותקף את ירושלים, שדד את אוצרות בית המקדש והרס חלק מחומת ירושלים. הוא לקח שבויים רבים, ביניהם את אמציה מלך יהודה. אמציה שוחרר מאוחר יותר. השלטון הארמי נחלש בתקופתו, ויהואש כבש בחזרה את חלקי הארץ שלקחו הארמים מישראל בעבר. יהואש נרצח לאחר 16 שנה בשלטון.

ירבעם השני, בנו של יהואש, עלה לשלטון בימי אביו. הוא היה עוצר בשנים 789־ 784 לפנה“ס ומלך בשנים 784־ 748 לפנה”ס. היו לו יחסים הדוקים עם עוזיה מלך יהודה, ובתקופתו שרר שלום בין הממלכות. ממלכת ארם נחלשה בשל ההתקפות של אשור. ירבעם ניצח את ממלכת ארם, וכבש את ארם דמשק וארם צובה. ממלכתו כללה את דמשק, את הבשן, חורן, ארם, עמון ומואב. הוא החזיר את גבולות הממלכה לגבולות ממלכת שלמה, והפסיק את עבודת האלילים. ירובעם השני מלך 41 שנה ונפטר בשנת 748 לפנה"ס.

הנביא עמוס התריע בזמנו של ירבעם השני על המוסר הירוד, וניבא את חורבן הממלכה. ואכן, אחרי השלום ששרר בזמנו של ירבעם, החלו המהומות ועם ישראל חזר אל עבודת אלילים.

הנביא הושע היה הנביא האחרון בממלכת ישראל אחרי הנביא עמוס.

זכריה (748־ 747 לפנה"ס), בנו של ירבעם השני, בן ה־ 16, עלה לשלטון בשנת 748 לפנה"ס. הוא נרצח על־ידי שלום בן יבש אחרי שישה חודשים בלבד, ואיתו נרצחו כל בני בית ירבעם.

שלום בן יבש עלה לשלטון ב־ 747 לפנה"ס. הוא נרצח אחרי חודש בלבד, על־ידי מנחם בן גדי, וכך בא הסוף לשושלת יהוא.


בממלכת ישראל מלכו חמש שושלות בחמישים שנה.


מנחם בן גדי (747־ 737 לפנה"ס). בזמנו הייתה עבודת אלילים. מנחם הצליח להחזיר לישראל מידת מה של יציבות פנימית, אך לא את שלטונה והשפעתה במרחבי ארץ ישראל וסוריה. בזמנו ממלכת ישראל הייתה משועבדת לאימפריית אשור. הוא מלך 10 שנים.

באותו הזמן ממלכת אוררטו (Urartu) (באזור ארמניה היום), בצפון פרס אירגנה קואליציה נגד אשור. ממלכת ישראל וארם כרתו ברית והצטרפו לקואליציה נגד אשור. אשור ניצחה את כולם בשנת 738 לפנה"ס, והמשיכה להתקדם מערבה.

צבאות אשור ובראשם תיגלאת־פלאסר השלישי “פול” לפי התנ"ך (745־ 727 לפנה"ס) הגיעו לגבולה של ממלכת ישראל ב־ 738 לפנה"ס אחרי מסע כיבוש, ופלשו לממלכת ישראל. נלקחו שבויים רבים ונערכו הגליות רבות. מנחם בן גדי הפך ואסל של מלך אשור, וחוייב לשלם לו מס. גם ממלכת ארם נכבשה על ידי האשורים.

פקחיה (7735 ־73 לפנה"ס), בנו של מנחם בן גדי עלה לשלטון. הייתה בזמנו עבודת אלילים. פקחיה נרצח על ידי שלישו־ פקח בן רמליהו, אחרי שנתיים בשלטון.

פקח בן רמליהו (735־ 732 לפנה"ס) תפס את השלטון. העם העלה מס לתגלת־פלאסר השלישי מלך אשור.

בשנת 734 לפנה"ס ערך תגלת־פלאסר השלישי את מסע הכיבושים הראשון לארץ ישראל והגיע עד לשערי מצרים. פקח הקים קואליציה עם רצין, מלך ארם נגד האשורים. המצרים לא היו מוכנים להשתתף בקואליציה. פקח ומלך ארם נלחמו באחז, מלך יהודה, משום שסירב להשתתף בברית נגד אשור. רצין ופקח הטילו מצור על ירושלים, אך לא כבשו אותה. אחז, מלך יהודה, פנה למלך אשור לעזרה.

הפלישתים ניצלו את המצב ופתחו חזית נוספת מול אחז. הם פשטו על מספר ערים בתחומי יהודה וכבשו אותן. גם ממלכת אדום ניצלה את חולשת ממלכת יהודה בגבולה הדרומי וכבשה את אילת מאחז.

בשנת 733/2 לפנה"ס יצא תגלת־פלאסר השלישי למסע הכיבושים השני נגד ארם־דמשק וממלכת ישראל, בה הוא חיסל את ארם־דמשק ואת חלקה הצפוני של ממלכת ישראל ובכך סיפח אותן כפחוות לתחומי האימפריה האשורית. האשורים הרגו את רצין והגלו רבים מנתיניו.

המצור של פקח ורצין על ירושלים הוסר, ואחז שמר על כיסאו במשך עוד 12 שנים בתור נתין של מלך אשור, ללא סמכויות. חומת העיר נשארה פרוצה (בהמשך, רק כאשר החליט חזקיהו למרוד באשור, בנה את כל החומה הפרוצה).

פקח הודח על ידי האשורים, והאשורים מינו למלך את הושע בן אלה (733/2 עד 724/3 לפנה"ס). כעבור שש שנים המדינות המשועבדות לאשור מרדו בהנהגת מצרים. גם הושע מרד באשורים בהשפעת מצרים, והפסיק לשלם מס.

המלך שלמנאסר החמישי, בנו של תיגלת פילאסר השלישי (727־ 722 לפנה"ס) תקף את הושע ב־ 724, והטיל מצור על שומרון במשך שלוש שנים. שומרון נכבשה בידי סרגון השני (722־ 705 לפנה"ס), אחיו של שלמנאסר החמישי, בשנת 722 לפנה"ס, לאחר מותו הפתאומי של שלמנאסר. הוא היה ראש הצבא האשורי שניצח את המצרים. האשורים החריבו את שומרון והגלו את תושביה לאשור, הושע מלך ישראל נעצר והוגלה, החלה גלות עשרת השבטים.

לאחר כיבוש ממלכת ישראל, שטחה חולק לשלושה מחוזות. שלטון ישראל צומצם לאזור הר אפרים, העיר שומרון וסביבתה. האשורים היגלו חלק גדול מהאוכלוסייה למדי ולארם נהריים, לאזורים מרוחקים הוגלו “עשרת השבטים האבודים”. עמים שונים הובאו לארץ ישראל להתיישב במקומם, ויחד עם שארית האוכלוסייה שנשארה יהיו ל“שומרונים”.

במהלך תקופת קיומה של ממלכת ישראל היו שלושה מסעי מלחמה של תיגלת פלאסר ושל שלמנאסר.


נביאי התקופה היו עמוס, הושע, ישעיהו וירמיהו.

במשך 200 שנה היו 9 בתי מלוכה ו־ 19 מלכים בממלכת ישראל. בשנת 721 לפנה"ס הושלם כיבוש השומרון וכיבוש עזה בידי סרגון השני, המלחמה נגד החיל המצרי ליד רפיח וכיבוש חמה (בסוריה).

חזקיהו מלך ביהודה באותה עת ובמצרים שלטה השושלת ה־ 24.

מלכי ממלכת ישראל

ירבעם בן נבט 928 – 907 לפנה"ס. הומלך על ידי שבטי ישראל במקום רחבעם.

נדב בנו של ירבעם 907– 906 לפנה"ס.

בעשא בן אחיה 906 – 883 לפנה"ס. הרג את נדב ומלך תחתיו.

אלה בנו של בעשא בנו של ירבעם 883 – 882 לפנה"ס.

זימרי 882/1 לפנה"ס. רצח את אלה ומלך תחתיו 7 ימים.

תבני 882/1 – 878 לפנה"ס. מלך על חצי עם ונאבק עם עמרי.

עמרי 882 – 871 לפנה“ס. עוצר 882־ 878 לפנה”ס. רצח את זימרי וניצח את תבני.

אחאב בנו של עמרי 871/0 ־ 852/1 לפנה“ס. שותף במלוכה 873 – 871 לפנה”ס.

אחזיהו בנו של אחאב 852/1 ־ 851/0 לפנה"ס.

יהורם בנו של אחאב 851/0 – 843/2 לפנה"ס. ירש את כס המלכות מאחיו.

יהוא בן נמשי (בן יהושפט) 842 – 814 לפנה"ס. רצח את יהורם ומלך תחתיו בהוראת הנביא אלישע.

יהואחז בנו של יהוא 814 – 800 לפנה“ס, שותף במלוכה 817 – 814 לפנה”ס.

יהואש (יואש) בנו של יהואחז 800 – 784 לפנה"ס.

ירבעם השני בנו של יואש 784 – 748 לפנה“ס. שותף במלוכה 789 – 784 לפנה”ס.

זכריה בנו של ירבעם (השני). 748/7 לפנה"ס.

שלום בן יבש 748/7 לפנה“ס. רצח את זכריה, מלך תחתיו חודש, ונרצח ע”י מנחם בן גדי.

מנחם בן גדי 747/6 ־ 737/6 לפנה"ס. רצח את שלום ומלך תחתיו.

פקחיה בנו של מנחם בן גדי 737/6 ־ 735/4 לפנה“ס. נרצח ע”י פקח בן רמליהו.

פקח בן־רמליהו 735/4 ־ 733/2 לפנה"ס. רצח את פקחיה ומלך תחתיו.

הושע 733/2 ־ 724/3 לפנה"ס. מונה על ידי תיגלת־פלאסר השלישי מלך אשור.

 

פרק 8: ממלכת יהודה – 930 או 928 - 586 לפנה"ס 2


אחרי מותו של שלמה המלך בשנת 928 או 930 לפנה"ס, התפצלה הממלכה לשתי ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל. ממלכת יהודה כללה את שבטי יהודה ובנימין.

רחבעם בן שלמה (928־ 911 לפנה"ס) בנו הבכור של שלמה, היה בן 41 כשעלה לשלטון ביהודה. רחבעם ניסה להחזיר את השליטה בכל הממלכה ולחם מלחמות אחים בירובעם בן נבט. הוא כשל. אימו של רחבעם הייתה מעמון, שם הייתה עבודת אלילים.

פרעה שישק הראשון (השושלת ה־ 22) שהיה עוין לשלמה, ערך מסע ביהודה בשנה החמישית למלכות רחבעם ובזז את ירושלים. רחבעם נפטר אחרי 17 שנים של מלכות.

אביה (911־ 908 לפנה"ס), בנו של רחבעם, עלה לשלטון. הוא פולש לשטח ישראל בימיו האחרונים של רחבעם וכובש את בית־אל שהייתה מרכז רוחני. מלחמת האחים עם ממלכת ישראל המשיכה, אביה נפטר אחרי שלוש שנים בשלטון.

אסא (908־ 867 לפנה"ס), בנו של אביה, עלה לשלטון, וחיזק את הדת ואת גבולות המדינה. הוא ניצח צבא אתיופי שפלש לארץ. מלך ישראל, בעשא, תקף את אסא בשנה ה־ 36 של מלכותו. אסא ביקש את עזרתו של מלך ארם, וזה פלש לשטח ישראל. בעשא ויתר על תוכניתו לתקוף את אסא. בזמנו של אסא היה גיבוש ראשון של חוקי התורה הקדומים בספר “שמות”.

אסא נפטר ב־ 867 לפנה"ס, בשנה ה־ 41 למלכותו. באותה תקופה היה שלום בין ישראל ויהודה אחרי 50 שנה של מלחמות.

יהושפט (867־ 846 לפנה"ס), בנו של אסא, עלה לשלטון בגיל 35, לאחר שהיה שותף לשלטון משנת 870 לפנה"ס. הייתה עבודת אלילים בזמנו, אך הוא חיזק את הדת והמשפט.

צבאות עמון (בעבר הירדן) ומואב (בעבר הירדן המזרחי) תקפו את יהושפט ונכשלו.

יהושפט נלחם, יחד עם אחאב מלך ישראל, בארם, שישבו אז בחלק מישראל. הוא השתלט על אדום ונהרג בקרב ב־ 846 לפנה"ס אחרי שמלך 21 שנה.

התקופה היא תקופת הברזל (שהיא בשנים 1200־ 586 לפנה"ס).

יהורם (846־ 843 לפנה"ס), בנו של יהושפט, עלה לשלטון בגיל 32. אשתו, עתליה, הייתה בתו של אחאב מלך ישראל. הייתה עבודת אלילים בזמנו. הפלישתים (ישבו בחוף הדרומי של ארץ ישראל), האדומים (דרום עבר הירדן) והערבים ערכו מדי פעם פלישות. הייתה סכנת פלישה גם מצד הארמים (בין נהר החידקל והגבול הצפוני של ממלכת ישראל) ואשור. יהורם הרג את כל אחיו. הוא נחשב שליט גרוע. לאחר 8 שנים השאיר את ממלכתו ענייה ומוחלשת יותר משהייתה.

אחזיה (843־ 842 לפנה"ס), בנה של עתליה, עלה לשלטון בגיל 22. בשנת 842 לפנה“ס, יהוא בן נמשי מלך ישראל מרד והרג את כל בית אחאב, בסה”כ 70 איש, וביניהם את אחזיה, לאחר שהיה בשלטון שנה אחת.

עתליה (842־ 836 לפנה"ס), בת אחאב ואיזבל מממלכת ישראל ואימו של אחזיה, תפסה את השלטון בשנת 842. כדי להבטיח את שלטונה, היא השמידה את כל זרע המלוכה, פרט לבנו של אחזיה בן השנה – יהואש (יואש), שהוסתר על ידי אחותו של אחזיה־ יהושבע, בתו של המלך יהורם, במשך 6 שנים. בזמן עתליה היה נהוג פולחן לבעל הצורי, ועתליה בנתה בית לבעל בירושלים וגרמה נזק למקדש. הכהן הגדול, יהוידע, גידל את יהואש בן יהורם בחשאי עם אישתו יהושבע. בשנת 836 לפנה"ס, יהוידע קשר קשר להמתת עתליה בחרב. הוא הכריז על יהואש בן ה־ 7 למלך.

יהואש (836־ 797 לפנה"ס) בן יהורם, עלה לשלטון בגיל שבע. בזמנו הייתה ברית בין אלוהים, המלך והעם. יהואש תיקן את הנזק שנגרם למקדש בידי עתליה. מעמדם של הכוהנים עלה. מעמדה של ירושלים, שירד בימי יורשיו של יהושפט, עלה אף הוא. לאחר מות הכהן הגדול יהוידע, פרצו סכסוכים בין יהואש ויועציו לבין הכהן הראשי, זכריה בן יהוידע. סכסוך זה נסתיים בהוצאתו להורג של זכריה בפקודת המלך יהואש. עבודת האלילים חזרה לפשוט.

בזמנו של יהואש ממלכת אשור שלטה בכל המזרח התיכון מהמאה ה־ 10 ועד המאה ה־ 6 לפנה"ס. הארמים ערכו מסע כיבוש דרך ישראל, יהודה והפלישתים. חזאל הארמי תקף את ירושלים והמלך יהואש שילם לו מס מאוצרות בית המקדש על מנת שיעזוב. יהואש שלט במשך 40 שנה. הוא נרצח בידי שניים מעוזריו כעונש על רציחת זכריה בן יהוידע, ולפי ספר דברי הימים, למרות שנקבר בעיר דוד, לא נקבר בקברות המלכים.

ספר מלכים מציע גרסה מנוגדת לפיה כן נקבר בקברות המלכים. על קברו נחקק: “בקברי אין כסף וזהב כי אם עצמות אדם, ארור האדם אשר יפתח קבר זה”.

אמציה (797־ 780 לפנה"ס), בנו של יהואש, עלה לשלטון בגיל 24. אמציה הרג את רוצחי אביו. הוא התגרה ביהואש בן יהואחז מלך ישראל, פרצה מלחמה בין יהודה וישראל, והוא נחל מפלה, ונלקח בשבי עם רבים אחרים, אך השתחרר מאוחר יותר. הוא חזר למלוך, יצא למלחמה באדום, וניצח. אמציה נרצח ב־ 780 לפנה"ס בידי העם בלכיש, לשם ברח אחרי 17 שנים בשלטון.

עוזיהו (780־ 758 לפנה"ס), בנו של אמציה עלה לשלטון לאחר שהיה עוצר במהלך שלטון אביו החל מ־ 780 לפנה“ס במשך 15 שנים. הוא כונן ברית עם ממלכת ישראל, ויחסיו איתה היו הדוקים. הוא עשה עבודת ביצורים נרחבת בירושלים ובנה ערים. הוא נלחם בפלישתים ובארם, והשלים את כיבוש אדום וקדש־ברנע בצפון סיני. כך היה שוב מוצא לים האדום לממלכת יהודה, והיא שלטה על דרכי המסחר. עוזיהו בנה את אילת. גבולות הממלכה הגיעו עד ארם דמשק. לראשונה מאז התפלגות הממלכה המאוחדת היה שגשוג כלכלי, אולם בזמן עוזיהו הייתה עבודת אלילים וסכסוך עם הכוהנים. עוזיהו סבל מצרעת ופרש בשנת 758 לפנה”ס (?), אך המשיך לחיות גם בימי מלכותו של בנו יותם, וכן בשנה הראשונה לשלטון נכדו אחז.

יותם (758־ 743 לפנה"ס) עלה לשלטון בן 25, אחרי שמילא את מקום אביו בתור עוצר הממלכה והיה שותף למלוכה. הוא המשיך במדיניות ההתפשטות של אביו, נלחם במלך בני עמון וניצח. הוא המשיך גם את הבנייה הנרחבת. יותם נפטר בשנת 743 לפנה"ס אחרי 16 שנה בשלטון. הוא נחשב למלך טוב.

אחז (743־ 727 לפנה"ס), בנו של יותם, עלה לשלטון בן 20 בתור עוצר. אחר כך היה שותף למלוכה בשנים 743־ 733 לפנה“ס, ומ־ 733 עד מותו ב־ 727 מלך לבדו. הוא עבד עבודת אלילים והקריב את ילדיו ב”גיא בן הינום".

ארם וישראל לחצו על יהודה להצטרף לקואליציה נגד אשור. אחז סירב להצטרף לברית, כמו גם מואב ועמון. אדום (דרום עבר הירדן) פרקה עול ומרדה בממלכת יהודה. מלך ארם רצין ופקח בן רמליהו מלך ישראל, שהיה הואסל של מלך ארם, החליטו להכניע את אחז ותקפו את ירושלים, אך לא כבשו אותה. גם האדומים והפלישתים תקפו את ממלכת יהודה. הנביא ישעיהו הזהיר את אחז מלצאת למלחמה נגד הקואליציה.

אחז לא שמע לעצתו ופנה למלך אשור תיגלת פלאסר השלישי (745־ 727 לפנה"ס) לעזרה, והקואליציה הפסיקה את פעילותה נגד יהודה. המצור על ירושלים הוסר, ואחז נאלץ להיות ואסל של אשור בתמורה לעזרה שקיבל מהמלך. אחז שילם כסף ואוצרות מבית המקדש, ומלך אשור עזב ופנה לארם. בעקבות המלחמה, ממלכת יהודה הפסידה שטחים ותושבים הוגלו לארם.

אחז קידם עבודת אלילים. הוא בנה מזבח דומה למזבח הארמי, והכניס מנהגים אשוריים בבית המלך. שעון השמש שהומצא באשור הובא לירושלים. נבואות ישעיהו בן אמוץ היו באותם הזמנים. אחז הסתכסך עם אוריה הכהן. בסוף ימיו של אחז היה שלום, והוא נפטר בשנת 727 לפנה"ס אחרי 16 שנה בשלטון.

חזקיהו (727־ 698 לפנה"ס), בנו של אחז, עלה לשלטון. הוא המשיך לשלם מס לאשור. הנביאים ישעיהו ומיכה הזהירו את העם מפני התנהגות לא ראויה. חזקיהו עשה רפורמות בפולחן בעידודו של הנביא ישעיהו. הוא הדגיש את חשיבותה הדתית והמוסרית של ירושלים, הרס את סמלי פולחן האלילים, טיהר את בית המקדש שהיה סגור בימי אחז, וערך חגיגות בימי הפסח. זהו חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו. הנביא ישעיהו והנביא מיכה הזהירו מפני האשורים, וחזקיהו טיפח את הכוח הצבאי וכוחות הרוח. הוא ביצר וחיזק את ערי המבצר. ממלכת ישראל חרבה בשנת 722 לפנה"ס בעקבות המרד באשורים. חזקיהו פלש לצפון, בשטח שהיה שטחה של ממלכת ישראל, בניסיון לספח את האוכלוסייה שנשארה שם. בתקופתו של חזקיהו הייתה גם התרחבות לדרום, לכיוון הנגב, והוא כבש את פלשת בחסות אשור.

בשנת 712 לפנה"ס, העיר אשדוד ארגנה מרד נגד אשור, בתיאום עם בבל ועם המדינות המורדות באשור־ פלשת, צור, צידון, אדום, מואב ועמון. מצרים הבטיחה את עזרתה. המרד נכשל ואשדוד נכבשה. חזקיהו לא השתתף במרד נגד השליט האשורי בזמנו של שלמנאסר החמישי (727־ 722 לפנה"ס).

ב־ 705 לפנה"ס התארגן שוב מרד נגד אשור, צבא אשור כבש 46 ערים מבוצרות ושרף עיר אחר עיר. הוא כבש את לכיש. חזקיהו שלח ממון רב אל סנחריב מלך אשור, בעודו בלכיש, כדי שזה לא יכבוש את ירושלים. אולם, כשהשוחד לא הועיל־ הצטרף חזקיהו למרידה. הוא רצה להיות בעל ברית עם מצרים, בניגוד לעצתו של הנביא ישעיהו. חזקיהו התכונן למצור על ירושלים, בנה מחסני מזון, יצר מקורות מים־ מפעל ניקבת השילוח־ ועיבה את חומות העיר. בזמן המצור קיבל חזקיהו משלחת של שלושה שרים אשוריים. אחד משלושת השרים היה שר המשקים של סנחריב־ רבשקה, שהיה יהודי מומר.

רבשקה נשא נאום ארוך ב“יהודית” (שפה שדוברה ע"י אנשי ירושלים) ולא בארמית שהייתה השפה הבינלאומית דאז, ובו קרא אל העם שלא לשעות לעידודיו של חזקיהו, ולהיכנע למלך אשור. חזקיהו התייעץ עם הנביא ישעיהו שניבא את מפלת סנחריב והינצלותה של ירושלים. מגפה פרצה בעת המצור, ורבבות חיילים אשורים מתו (מסופר כי מלאך ה' הגיע והרג את כולם). לאחר תבוסתו לחזקיהו מלך יהודה, סנחריב עזב וחזר לנינווה (Nineveh), עיר בירתו, שם נרצח ע"י בניו.

הינצלותה של ירושלים ממלך אשור, בזמן שכל שאר ערי הארץ נחרבו, חיזקה את התחושה שעודד ישעיהו שהאל מגן על ירושלים ועל מקדשו ולא ייתן להם להיפגע.

חזקיהו המלך נפטר בשנת 698 לפנה“ס אחרי 29 שנה בשלטון. בתקופתו, בשנת 700 לפנה”ס, מופיעים לראשונה כלי עבודה מברזל.

סנחריב, בנו של סרגון השני (705־ 681 לפנה"ס), מלך אשור, יצא נגד כל המדינות שנלחמו באשור. סנחריב פנה קודם לכיוון מזרח, ותקף וכבש את בבל בשנת 702 לפנה“ס. הוא הרס את ארם, ופנה לכיוון מערב. הוא נלחם נגד מלכי פלשת, צור, צידון, אדום, מואב ועמון. כאשר תקף את עקרון המצרים באו לעזרה, אך גם הם הוכו. סנחריב תקף את ממלכת יהודה בשנת 701 לפנה”ס בשנה ה־ 26 למלכותו של חזקיהו. חזקיהו קרא לעזרת פרעה תהרקה (השושלת ה־ 25), אך תהרקה הובס על ידי אשור. יהודה נשארה לבדה מול האשורים ונעזבה על ידי כל בני בריתה.

מנשה (698־ 642 לפנה"ס), בנו של חזקיהו, עלה לשלטון והוא נער בן 12. הוא החזיר את עבודת האלילים ואת הסמלים האליליים לבית המקדש. רוב ימיו כמלך היה ואסל של אשור, ולמעשה השלטון היה שלטון אשורי. מנשה בנה חומה ממערב לגיחון. הוא הקריב את בניו ב“גיא בן הינום”. האמונה בדת וברוח נחלשה. בשל התנהגותו נחשב מנשה למלך רע.

באותם הימים הופיעו בלוב מטבעות כסף. בשנת 681 לפנה“ס סנחריב חוזר לארץ (?), אך המקור היחידי על כך הוא התנ”ך (מלכים ב' 36־7־19).

בשנת 671 לפנה"ס אסרחדון, מלך אשור (681־ 669 לפנה"ס) תקף את המצרים וגם את מנשה מלך יהודה. מנשה נלקח בשבי ושוחרר מאוחר יותר. אחרי שחרורו הוא עזב את עבודת האלילים. זו תקופתו של הנביא ירמיהו (650־ 590 לפנה"ס).

מנשה נפטר בשנת 642 לפנה"ס. הוא מלך במשך 56 שנה.

בתקופתו של מנשה, חלו תמורות מדיניות. כוחה של אשור ירד, מצרים פרקה את עול אשור, והייתה תנועה גם של ממלכות אחרות לשחרור מעולה של אשור. שלטונה הרצוף של אשור בארץ ישראל הסתיים בשנת 649 לפנה"ס.

אמון (642־ 640 לפנה"ס בשלטון), בנו בן ה־ 22 של מנשה, עלה לשלטון. הייתה עבודת אלילים. אמון נרצח על ידי שריו אחרי שנתיים בשלטון. ההמון הרג את הרוצחים והעלה לשלטון את בנו יאשיהו.

יאשיהו (639/40־ 609 לפנה"ס), בנו של אמון, עלה לשלטון והוא בן 8 שנים. השרים נהלו את המדינה בשם המלך־הנער. יאשיהו התבגר ומלך בכוחות עצמו עד לפטירתו והוא בן 39 במותו. בתקופת שלטונו, רוב העם דרש תיקונים בדת וחזרה לעבודת ה‘. המלך יאשיהו ביצע רפורמה דתית רחבת היקף. הרפורמה כללה את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז כל פולחן ה’ בירושלים תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. הרפורמה נערכה בשנה ה־ 18 למלכותו (622 לפנה"ס) על פי תיאורו של ספר מלכים, או בשנה ה־ 12 למלכותו (628 לפנה"ס) על פי ספר דברי הימים. זו תקופתם של הנביא צפניה והנביא נחום.

ב־ 631 לפנה"ס נפטר אשורבניפל, אחרון מלכי אשור (669־ 627 לפנה"ס בשלטון). הבבלים תקפו את אשור מהדרום, הסקיתיים והמדים מהצפון. כוחה של אשור נחלש. יאשיהו עשה תיקונים בדת ונלחם באלילות. הארץ השתחררה מעולה של אשור, וכוחן של בבל ושל מצרים עלה.

יהודה פלשה לשטחי ממלכת ישראל לשעבר. יאשיהו פלש עד באר שבע, לגליל ולצפון פלשת, ונתקל בהתנגדותה של מצרים. המצרים כבשו את אשדוד. הפולשים מיהודה הרסו את מרכזי הפולחן האלילי, ובמיוחד את הבמה בבית־אל שהוקמה בזמנו על ידי ירבעם בן נבט.

פעולות הטיהור הסתיימו בשנת 622 לפנה“ס. מעמדה של ירושלים ושל המלוכה התחזקו. במהלך עבודת תיקונים בבית המקדש בשנת 621 לפנה”ס, מצא הכהן הגדול חלקיהו בן שלום ספר תורה, ובו חלק מספר דברים. הספר הועבר לידי חולדה הנביאה שאמרה כי הקללות והגזרות הכתובות בספר שיביא ה' על ירושלים, עתידות להתממש, אבל לא בזמנו של יאשיהו, משום שנכנע לפני ה‘. המלך זועזע מגילוי זה וביחד עם נציגי העם כרת ברית מחדש עם ה’ בטקס רב רושם. הוחלט שירושלים היא עיר הקודש, המקום היחידי לעבודת ה' והעלייה לרגל. הברית שנכרתה בהר סיני בין העם וה' התחדשה. חל איסור על הקרבת ילדים.

זו התקופה של הנביאה חולדה והנביא ירמיהו.

במהלך המאה ה־ 7 לפנה"ס שבטים סקיתיים (Scythians) ושבטים ממדי (Medes) פלשו לארץ ישראל ולסוריה והגיעו עד מצרים: 3

בשנת 612 לפנה"ס המדיים והסקיתיים כרתו עם בבל ברית נגד אשור. יאשיהו היה בעל ברית של בבל. אימפריית אשור לא עמדה נגד הקואליציה שקמה נגדה ועיר הבירה, נינווה נפלה ונחרבה. האשורים העבירו את בירתם לחרן (בדרום טורקיה של היום).

אשור פנתה לפרעה נכו השני (Necho) מהשושלת ה־ 26. (610־ 595 לפנה"ס) בבקשת עזרה, והוא נענה. עקב מרד שפרץ בעזה פרעה נכו כבש את עזה ואת אשקלון. נכו פלש לארץ ישראל ולארם בשנת 610 לפנה"ס. יאשיהו הפך לואסל של מצרים.

המדים והבבלים כבשו את חרן בשנת 610 לפנה“ס, ומלך אשור נסוג והעביר את בירתו לכרכמיש (צפונית מזרחית לחאלב שבסוריה של היום). בשנת 609 לפנה”ס המצרים עלו לצפון. המצרים והאשורים תכננו לכבוש את חרן בחזרה. בין ממלכת יהודה וממלכת מצרים נערך קרב במגידו ב־ 609 לפנה"ס. המלך יאשיהו, שניסה לעכב את המצרים, נפל בקרב אחרי שמלך 31 שנים. ממלכת יהודה חזרה להיות ואסל של מצרים.

נבוכדנאצר השני (605־ 562 לפנה"ס) מלך בבל בתקופת האימפריה הבבלית החדשה. נבוכדנאצר היה בנו של נבופלאסר. ב־ 605 לפנה"ס הוא כבש את ארם. באותה השנה, כשהיה עוד יורש עצר, הביס בקרב כרכמיש את הצבא המשותף של מצרים ואשור בהנהגת אשור־אובליט מלך אשור.

בקרב זה ממלכת אשור התמוטטה כליל ונעלמה, ומצרים נחלה תבוסה קשה מידי הבבלים וחדלה להיות כוח משמעותי במזרח הקרוב. לאחר קרב זה מצרים לא הוסיפה לצאת מגבולות ארצה. לעומת זאת, הבבלים הפכו למעצמה אזורית והגיעו לשיא מבחינה כלכלית בעקבות הקרב.

יהואחז, בנו של יאשיהו עולה לשלטון ב־ 609 לפנה"ס והוא בן 23. כעבור שלושה חודשים הוא נלקח בשבי על ידי המצרים, ושם חי עד מותו.

השלטון ביהודה היה שלטון מצרי. פרעה נכו מינה את בנו האחר של יאשיהו אליקים־יהויקים (608־ 597 לפנה"ס) שמו היה אליקים והוא שינה את שמו ליהויקים. נבוכדנאצר השני פלש לארץ אחרי שהמצרים נחלו מפלה. יהויקים השתעבד לצבא בבל. ביהודה קמה מפלגת קנאים אשר דרשה להתנגד למלך בבל. יהויקים שילם מס לבבלים במשך שלוש שנים, ובשנה הרביעית הוא מרד. הוא כרת ברית עם העמים הקרובים ועם המצרים. הנביא ירמיהו התנגד למרידה זו. נבוכדנאצר שלח כסדים, ארמים, מואבים ועמונים נגד יהויקים. נבוכדנאצר בא עם חילו ב־ 598 לפנה“ס, עלה על יהודה ושם מצור על ירושלים. המצרים לא באו לעזרתו של יהויקים. התחלת המצור הייתה ב־ י' בטבת בשנת 598 לפנה”ס. יהויקים נפטר במהלך המצור אחרי 11 שנים בשלטון.

יהויכין, בנו של יהויקים, עלה ב־ 597 לפנה“ס לשלטון והוא בן 18. הוא שלט במשך 3 חודשים ועשרה ימים. נבוכדנאצר השני כבש את ירושלים בשני לחודש אדר, ב־ 16 לחודש מרץ 597 לפנה”ס. יהויכין נפל בשבי של מלך בבל. הבבלים לא הרסו את ירושלים. נבוכדנאצר הגלה את יהויכין ובני משפחתו לבבל עם עוד עשרת אלפים איש. הוא לקח את אוצרות בית המקדש וכלי הקודש. ארם וכל ארץ ישראל בידי הבבלים.

נבוכדנאצר העלה לשלטון את דודו של יהויכין מתניה בן יאשיהו הוא צדקיהו (597־ 586 לפנה"ס) בהיותו בן 21. הייתה עבודת אלילים. המצרים הצליחו בפיניקיה, ובארץ ישראל גברו הקיצונים.

הנביא יחזקאל חי בבבל באותם ימים. הנביא ירמיהו ניבא את חורבן בבל. משלחות מעמון, (בעבר הירדן) אדום (בדרום עבר הירדן) ומואב (עבר הירדן המזרחי) הבטיחו עזרה אם ארץ ישראל תותקף. הנביא ירמיהו התריע מפני המצרים, ואכן המצרים כבשו את ירושלים והבבלים נסוגו. הנביא ירמיהו ניבא תגובה חזקה של הבבלים, ואכן הבבלים פלשו ב־ 588 לפנה"ס והמצרים נסוגו. הבבלים החריבו את ערי יהודה. המצור על ירושלים התחיל ב־ י' בטבת ונמשך 18 חודשים. הבקעת החומה חלה ב־ ט' בתמוז (צום תשעה בתמוז).

ירושלים נפלה ב־ ט' לחודש אב בשנת 586 לפנה"ס. המלך צדקיהו נמלט. הוא נתפס ונענש בצורה אכזרית על שלא קיים את שבועת האמונים לבבל. הוא הוגלה לבבל ומת שם, לאחר שהיה בשלטון 11 שנים.

נבוכדנאצר השני שלח את נבוזראדן שר צבאו, על מנת לכבוש את ירושלים ולשרוף את בית המקדש. ב־ 586 לפנה"ס נחרב בית המקדש. ירושלים נפלה בשנה ה־ 19 של שלטון נבוכדנאצר השני, בחודש החמישי בשביעי לחודש. בית המקדש חרב.

הסיבות שנמנו לחורבן בית ראשון היו: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. ממלכת יהודה נפלה 138 שנה אחרי נפילת ממלכת ישראל (ב־ 597 לפנה"ס).

הבבלים מינו את גדליהו בן אחיקם למושל, והוא הופקד על התושבים שלא הוגלו. מקום מושבו היה במצפה בנימין. תושבים רבים ברחו למצרים. גדליהו נרצח אחרי זמן קצר בתמיכת המצרים (הרצח הפוליטי הראשון שמצוין בצום גדליהו ב־ ג' תשרי, יום לאחר ראש השנה).


זה היה סוף שארית השלטון היהודי בארץ. תושבים מיהודה הוגלו לבבל.

הגליית היהודים לבבל החלה עוד בשנת 719 לפנה"ס, המשיכה אחרי חורבן ממלכת ישראל וגם אחרי כיבוש ירושלים. התקופה הייתה תקופת הברזל השנייה.

מלכי ממלכת יהודה

רחבעם 928 – 911 לפנה"ס. בנו של שלמה.

אביה 911 – 908 לפנה"ס. בנו של רחבעם.

אסא 908 – 867 לפנה"ס. בנו של אביה.

יהושפט 867 – 846 לפנה“ס. בנו של אסא. שותף במלוכה 870 – 867 לפנה”ס.

יהורם 846 – 843 לפנה“ס. בנו של יהושפט. שותף במלוכה 851 – 846 לפנה”ס.

אחזיה 843 – 842 לפנה"ס. בנו של יהורם.

עתליה 842 – 836 לפנה"ס. בתו של אחאב, אמו של אחזיה ואשת יהורם. תפסה את השלטון בכוח.

יהואש 836 – 797/8 לפנה"ס. בנו של אחזיה.

אמציה 797/8 – 780 לפנה"ס. בנו של יהואש.

עוזיהו 780 – 758 לפנה“ס. בנו של אמציה. שותף במלוכה 785 – 769 לפנה”ס.

יותם בנו של עוזיהו. שותף במלוכה 758 – 743 לפנה"ס.

אחז 733 – 727 לפנה“ס. בנו של יותם. שותף במלוכה 743 – 733 לפנה”ס.

חזקיהו 727 – 698 לפנה"ס. בנו של אחז.

מנשה 698 – 642 לפנה"ס. בנו של חזקיהו.

אמון 642/1 – 640 לפנה"ס. בנו של מנשה.

יאשיהו 640/39 – 609 לפנה"ס. בנו של אמון.

יהואחז 609 לפנה"ס. בנו של יאשיהו.

יהויקים 608/7 – 598/7 לפנה"ס. בנו של יאשיהו, הומלך במקום אחיו על ידי מצרים.

יהויכין 597 לפנה"ס. בנו של יהויקים.

צדקיהו (מתניה) 597/6 – 586 לפנה"ס. בנו של יאשיהו, דודו של יהויכין, הומלך על ידי בבל.

*גדליהו בן אחיקם (מושל).


נביאי התקופה היו, צפניה, נחום ישעיהו, מיכה ירמיהו, חבקוק, חולדה. אליהו, אלישע. עובדיה, יחזקאל, “ישעיהו השני”

נביאי הכתב של התקופה היו עמוס, יונה, הושע, ישעיהו, מיכה

בתקופה זו, במאה השמינית לפנה"ס, קמו ביוון ערי־מדינה.


ציר זמן מלידת אברהם אבינו ועד חורבן ירושלים ויציאה לגלות בבל תמונה 1.jpg


 

פרק 9: גלות בבל – 900 - 585 לפנה"ס

יהודים תושבי ממלכת יהודה הוגלו מארץ ישראל לבבל בשנת 586 לפנה"ס אחרי חורבן בית ראשון. בתחילה הוגלו כעשרת אלפים תושבי ממלכת יהודה הקשורים לבית המקדש, ובגל שני כל שאר הגולים.

הגליית תושבים לבבל הייתה גם לפני כן:

בשנת 722 לפנה"ס לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי האשורים, הוגלו תושבי השומרון. הם פוזרו בין עמים אחרים, ונעלמו. הם ‘עשרת השבטים’ האבודים.

יהודים הוגלו לאחר נצחונו של נבוכדנאצר השני על המצרים בקרב כרכמיש, בשנת 605 לפנה"ס.

בשנת 601 לפנה"ס, בעקבות מרידת יהויקים, מלך יהודה.

בשנת 597/8 לפנה"ס גלות יהויכין, מלך יהודה.

בשנת 597 לפנה"ס אחרי המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר השני.

בשנת 589 לפנה"ס לאחר מרידת המלך צדקיהו.

בשנת 586 לפנה"ס אחרי ניסיון ההפיכה לאחר רציחתו של גדליה בן אחיקם.

בשנת 586 לפנה"ס אחרי חורבן בית ראשון, יהודים רבים ברחו למצרים והצטרפו ליהודים שהגיעו לשם עוד לפני החורבן.

מצבם של הגולים בבבל היה טוב. הייתה להם אוטונומיה, הם שמרו על מנהגיהם ועל זיקתם לדת. בבבל הופסקה עבודת אלילים, והאמונה באל אחד התחזקה. בבבל החלו לגבש את התורה, ויוסדו ישיבות ללימוד תורה. הנביא יחזקאל פעל באותה תקופה בבבל.

גלות בבל הסתיימה עם שיבת ציון, מסוף המאה השישית והחמישית, בשנים 538־ 458 לפנה"ס, בתקופת עזרא הסופר (לפי אסכולת ביניים).


 

פרק 10: אימפריית אשור החדשה – 911 - 609 לפנה"ס


שטחן של אשור ושל בבל היה בחלק משטחה של עירק של היום. בדרום הייתה שומר, צפונה

משומר בבל, וצפונה מבבל אשור.


ממלכת אשור הקדומה קמה במאה ה־ 21 לפנה“ס. המלך סרגון הראשון (1920־ 1881 לפנה"ס) היה השליט הבולט של הממלכה. לאחר עליות ומורדות בממלכה הקדומה, קמה במאה ה־ 14 לפנה”ס ממלכת אשור התיכונה (1389־ 912 לפנה"ס). ממלכת אשור החדשה קמה ב־ 911 לפנה“ס עם עלייתו לשלטון של המלך אדר נרר השני (911־ 891 לפנה"ס) אשר שיחרר את ארצו מהארמים. ממלכת אשור נפלה ב־ 609 לפנה”ס. מלך אשור היה אז אשור אובלט השני (612־ 609) לפנה"ס. האימפריה האשורית שלטה בשטחים נרחבים: פרס במזרח, טורקיה בצפון, המזרח התיכון ומצרים של היום בדרום.


השליטים הבולטים של אמפריית אשור החדשה


אשורנצירפל השני (885־ 860 לפנה"ס) אשר התחיל את התקופה הגדולה הראשונה של האימפריה האשורית החדשה. אשורנצירפאל השני ערך מסעות ממערב לנהר פרת והגיע עד לים התיכון.

שלמנאסר השלישי (Salamanasar860־ 825 לפנה"ס) כבש את העיר כרכמיש שבמעלה הנהר פרת, (בדרומה של טורקיה של היום). בשנת 853 לפנה“ס הוא נלחם במערב נגד קואליציה שכללה גם את אחאב מלך ישראל. הוא תקף את ישראל ואת ארם ב־ 841 לפנה”ס. יהוא, מלך ישראל, נכנע אז לשלמנאסר וכך גם מלך ארם.

שלמנאסר הרביעי (783־ 773 לפנה"ס בשלטון). ערך מסע ב־ 773 לפנה"ס שאפשר למלך ירובעם השני להשתחרר מעולה של ארם נהריים. אשור התגברה על קואליציה שבבל הקימה נגדה, וכבשה את בבל.

אשור־ דן השלישי (773–755 לפנה"ס) מופיע בתנ"ך בשם פקוד (Pekod). אחיו של שלמנאסר הרביעי. בשנת מלכותו התשיעית אירע ליקוי חמה שבזכותו ניתן היה לקבוע את הכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק.

תיגלת־ פילאסר השלישי (746־ 728 לפנה“ס, מופיע בתנ”ך בשם “פול”) ייסד את “ממלכת אשור החדשה”. הוא ערך מסעי כבוש נרחבים, סיפח את ארם לממלכתו, וכבש את חופה של ארץ ישראל. הוא עשה שנויים רבים באזור, שינה גבולות של ממלכות ומקום יישוב של עמים. הוא הגלה את תושבי ישראל לאשור וגם פלש לבבל ולעיר בבל עצמה. הייתה לו שיטת הגליה דו־סטרית: הגליית תושבי המקום, ויישוב השטחים שפונו בשבויים שהובאו מארצות כבושות אחרות. עם מותו האימפריה האשורית השתרעה מהמפרץ הפרסי ועד מצרים, וכללה חלקים מאנטוליה (טורקיה של היום) וכל אסיה המערבית. איתו החלה התקופה הגדולה של אשור.

שלמנאסר החמישי (728־ 722 לפנה"ס) תקף את ישראל, שבה את הושע מלך ישראל, והטיל מצור על העיר שומרון, מצור שנמשך כשלוש שנים. שלמנאסר החמישי נפטר בשנת 722 לפנה“ס באופן פתאומי בזמן המצור על שומרון. מסופר בתנ”ך שהוא כבש את שומרון בשנת 722 לפנה"ס בעזרת שר הצבא סרגון. יהודה וישראל היו משועבדות לאשור.

סרגון השני (722־ 705 לפנה"ס) היה בנו של תגלת־ פלאסר השלישי ואחיו של שלמנאסר החמישי. הוא נלחם בבבל ובערבים. הגיע עד גבול מצרים והגלה את התושבים. הוא תקף את ממלכת בבל וכבש את העיר בבל. תפס את העיר שומרון והגלה את התושבים. אלה יהיו “השבטים האבודים” ־ עמים אחרים יושבו במקום התושבים שהוגלו מהאזור שפונה.

היו שלוש הגליות בימי מלכי אשור: בימי תגלת פילאסר השלישי, בימי סרגון השני ובימי סנחריב. זו הייתה הגלות הראשונה בשנת 722 לפנה“ס ממלכת ישראל חרבה. סרגון ערך מסעות נוספים ונפטר או נרצח בשנה 705 לפנה”ס.

סנחריב (705־ 681 לפנה"ס) היה בנו של סרגון השני. הוא נלחם במרד בבבל ונגד הקואליציה שבבל הקימה נגד אשור. סנחריב נלחם בארצות שבסביבה, תקף וכבש את ממלכת יהודה בשנה 702 לפנה“ס, אך לא כבש את ירושלים. המלך חזקיהו שהחליט למרוד באשור לאחר מותו של סרגון, נכנע. חיילים אשורים רבים מתו בזמן המצור על ירושלים, כנראה ממגפה, ומלך מצרים תהרקה עלה למלחמה נגד סנחריב בעת המצור על ירושלים, סנחריב הסיר את המצור על ירושלים ופנה דרומה. בדרכו אל מצרים החליט לחזור לאשור, אולי בשל מרד נוסף בבבל. סנחריב כבש את בבל בשנת 689 לפנה”ס. הוא נרצח על ידי אחד מבניו בשנת 681 לפנה"ס. סנחריב היה ידוע בתור מלך לוחמני ואכזר.

אסרחדון (681־ 668 לפנה"ס), בנו של סנחריב, המשיך במלחמות. הוא גם תקף את יהודה ואז לקח את המלך מנשה לגלות. אסרחדון בנה את בבל מחדש, ונפטר בעת מסע חדש למצרים ב־ 668 לפנה"ס.

אשורבניפל (668־ 626 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, המשיך במסעות הגדולים. הוא פלש למצרים ולעוד מדינות. הוא כבש את בבל שהכסדים שלטו בה, והיה למלך בבל. אשורבניפל היה גדול מלכי אשור. בזמנו הייתה התקופה הגדולה השנייה של ממלכת אשור. הוא נפטר אחרי 42 שנה בשלטון.

כוחה של אשור ירד בהמשך, וכך גם הזיקה שלה לפרובינציות הרחוקות, וביניהן יהודה. המלכים שבאו אחרי אשורבניפל לא הצליחו לשמר את כוחה.

בבל מרדה באשור בהנהגתו של הנסיך הכאלדי נבופולאסר. את המרד הוא ביצע בשיתוף עם מדי, והוא נעשה במקביל למתקפות של המצרים על עיר הבירה של אשור. צבא אשור לא עמד במתקפות וגורש מבבל. נינווה נפלה בשנת 612 לפנה"ס ומלך אשור נהרג.


אשור אובליט השני (612־ 609 לפנה"ס) היה אחרון מלכי האימפריה האשורית החדשה. אשור הייתה תחת שלטון בבל עד שנת 539 לפנה"ס.

אשור שלטה במזרח התיכון מהמאה ה־ 10 עד המאה ה־ 6 לפנה"ס.


 

פרק 11: אימפרית בבל התקופה הנאו־בבלית – 625 - 539 לפנה"ס

השושלת הראשונה של בבל )1894־ 1595 לפנה“ס( נוסדה על ידי האמורים (Amorite) בשנת 1894 לפנה”ס. התקופה הייתה תקופת הברונזה (3300־ 1200 לפנה"ס). במצרים שלטה באותה תקופה השושלת ה־ 12.

המלך חמורבי (1792־ 1750 לפנה"ס), השישי בשושלת הראשונה הבבלית, עלה לשלטון בשנת 1792 לפנה"ס. הוא הקים את האימפריה הראשונה של בבל, וידוע בזכות החוקה שלו ו־ 250 החוקים שניסח. התקופה הייתה תקופת הברזל (1200־ 586 לפנה"ס), לאחר תקופת הברונזה.

בשנים 1146־ 1123 לפנה“ס או 1126־ 1103 לפנה”ס־ עלה לשלטון המלך נבוכדנאצר הראשון. אחרי מותו החלה תקופה של אי יציבות.

בתקופה הבבלית התיכונה שלטה בבבל שושלת כשית (Cassites־ הכשדים), עם מהמזרח. היא שלטה בבבל מהמאה ה־ 16 ועד המאה ה־ 12 לפנה“ס. באותה תקופה השפעתה של ארם על בבל התחזקה, השפה האכדית הפכה שפת הלימוד ונשארה כך למשך מאות שנים עד השנה 140 לפנה”ס, ואז נעלמה.

השושלת הבבלית השמינית (879־ 729 לפנה"ס) קמה במקביל לשלטונו של תיגלת־פילאסר השני באשור. אחדים ממלכי השושלות השמינית והתשיעית היו ואסלים של מלכי אשור.

שלמנאסר השלישי (860־ 825 לפנה"ס) מלך אשור הפך את בבל למדינה ואסלית, אחריו כמה ממלכי השושלות השמינית והתשיעית היו גם הם ואסלים של מלכי אשור.

כאמור ממלכת אשור כבשה את ממלכת ישראל הצפונית והחריבה את בירתה שומרון ב־ 722 לפנה"ס.

המלך שלמנאסר החמישי הגלה את תושבי ממלכת ישראל. שנה אחר כך ב־ 721 לפנה“ס, מרדוך־אפלה־אידינה השני, או בשמו התנ”כי מרדך בלאדן, תפס את השלטון בבבל. הוא הקים נגד אשור קואליציה עם ארם ואילם (Elam שטח מזרחית לבבל, בדרום פרס), אולם הקואליציה נכשלה.

סרגון השני מלך אשור, הביס את מרדך בלאדן, נכנס לעיר בבל בשנת 710 לפנה"ס, ובבל נפלה תחת שלטון אשור. מלכי השושלת העשירית בבבל (729־ 626 לפנה"ס) הם מלכים אשורים.

על פי גירסה אחרת, מלך אשור תיגלת־פלאסר השני כבש את בבל כבר ב־ 729 לפנה"ס וכבר אז החל השלטון האשורי בבבל.

בבל ניסתה שוב ושוב למרוד באשור במהלך השנים. בשנת 703 לפנה"ס הבבלים שוב מרדו באשור בעזרתן של ארם ואילם (Elam). מרודן בלדאן ניסה לחזור להיות מלך בבל והקים קואליציה נגד אשור.

סנחריב מלך אשור נלחם בקואליציה וכבש שוב את בבל אחרי הכנעת המדינות המורדות. בהמשך הוא גם פלש לארץ ישראל ולירושלים. מרידות פרצו שוב בשנת 689 לפנה“ס. סנחריב עלה על העיר בבל והרס אותה באכזריות רבה. בהמשך תהיה בניה נרחבת בבבל שנהרסה בימי סנחריב. אשור שוב פלשה לדרום בבל בשנת 650 לפנה”ס (?)־ ובבל נכנעה. זו הייתה תקופה ארוכה של אי יציבות בבבל, שליטים מטעם אשור באו והלכו.

בשנת 626 לפנה“ס, הנסיך הכשדי (כאלדי) נבופלאסר (625־ 605 לפנה"ס), (הכשדים עם שמי שחי במסופוטמיה), מרד באשור. לאחר מותו של אשורבניפל מלך אשור, נבופלאסר כבש את בבל ומינה את עצמו למלך בבל. הוא הקים מחדש את האימפריה הכלאדית (כשדית) השנייה, האימפריה הנאו־בבלית החדשה ב־ 625 לפנה”ס. נבופלאסר כרת ברית עם מלך מדי, אשר איימה על אשור מכיוון צפון מזרח, ושניהם נלחמו באשור ובמצרים. לאחר מלחמה ארוכה וכישלונות אחדים, נבופלאסר והמדים החריבו את ערי אשור וכבשו את נינווה בירת אשור. האשורים נסוגו לחרן (בדרום טורקיה של היום).

כך תמה התקופה האשורית בבבל, והתחילה התקופה הנאו בבלית.

נבוכדנאצר השני (605־ 562 לפנה"ס), בנו של נבופלאסר, עלה לשלטון. הוא הרחיב את גבולות המדינה ואחר כך כבש את ארץ ישראל. המדים והבבלים הרסו את חרן. האשורים נסוגו לכרכמיש (דרומית מזרחית לעיר חאלב שבסוריה של היום), ובקשו את עזרתם של המצרים. המצרים נעו צפונה ובזמן הזה מלך יהודה, יאשיהו, ניסה לעכב אותם. המצרים נצחו את המלך יאשיהו בקרב מגידו ב־ 609, יאשיהו נהרג, וממלכת יהודה השתעבדה למצרים. ב־ 605 לפנה"ס נלחמו הבבלים בכרכמיש תחת פיקודו של נבוכדנאצר השני, באשורים ובמצרים. ארץ ישראל עברה לשלטון בבל לאחר קרב זה.

בשנת 590 לפנה"ס צדקיהו מלך יהודה כרת ברית עם מצרים, ומרד בבבל בעידודה של מצרים. בבל באותו הזמן הייתה עסוקה במלחמות עם עמים אחרים באזור. המצרים נכנסו לירושים והבבלים נסוגו.

ב־ 586 לפנה"ס הבבלים פלשו ליהודה בראשות המפקד נבוזראדן והמצרים עזבו. הבבלים הרסו את עריה של יהודה והטילו מצור על ירושלים מ־ י' בטבת. המצור ארך 18 חודש. החומה נפרצה ב־ 9 בתמוז. ירושלים נפלה ב־ ט' באב.

נפילת הבית הראשון השנה היא 586 לפנה“ס. ממלכת יהודה נכבשה על ידי נבוכדנאצר השני, מלך בבל. בית המקדש הראשון נחרב. אחרי ירושלים פולש נבוכדנאצר השני למצרים. נבוכדנאצר השני נפטר בשנת 562 לפנה”ס. מלך מדי הרחיב את גבולות ארצו באותה העת מצפון.

נבונאיד (556־ 539 לפנה"ס) ממוצא אמורי, עלה לשלטון והחליט לכבוש את דרכי המסחר בדרום ערב. הוא הגיע עד ליאטריב. הוא הביא איתו יהודים, חיילים או מתיישבים שהיו מבבל או מארץ ישראל. כאלף שנה אחר כך מוחמד ימצא יהודים במקום. נבונאיד נעדר 10 שנים ממלכתו ושהה בתימא (בחצי האי ערב). הוא חזר לבבל בשנת 543 לפנה“ס ונוצח בידי כורש בשנת 539 לפנה”ס.

בלשאצר, בנו של נבונאיד, היה נסיך בבלי (552־ 543 לפנה"ס). אימפריית בבל נחלשה, המצב הכלכלי היה קשה, היה רעב והתושבים מרדו בערים. בא סופה של האימפריה הבבלית. השליטה תעבור לפרס, ומאוחר יותר בשנת 330 לפנה"ס לאלכסנדר הגדול. בלשאצר שימש כעוצר הממלכה בעת שאביו נבונאיד שהה בתימא. בלשאצר היה השליט הבבלי האחרון של התקופה הנאו בבלית.

ארם (סוריה) ומצרים היו מעצמות פעילות באותה תקופה, אולם באמצע המאה השישית, ממלכת מדי הייתה החזקה בממלכות המזרח (שטחה של מדי הוא מערבית לפרס) ושלטה בפרס. בהנהגת ציאקסארס (Cyaxares) היא הרחיבה את שטחיה אחרי נפילת אימפריית אשור. כורש (Cyrus) עלה לשלטון בפרס בשנת 559 לפנה“ס. הוא מרד במדי שלוש שנים לאחר עלייתו לשלטון. הוא איחד את שתי הממלכות מדי ופרס, וכבש את כל הארצות שהמדים שלטו בהן. כורש נהרג בקרב ב־ 530 לפנה”ס.

באותם הימים, נבחר ביוון סולון (Solon) כ“בורר”, וביטל את העבדות. החוק והמשפט היו גלויים ושווים לכל. הוחזרה אספת העם, והייתה דמוקרטיה ביוון.

מלכי אשור, מלכי בבל ומלכי התקופה האשורית החדשה


2-1.jpg

 

פרק 12: התקופה הפרסית: הממלכה הפרסית הקדומה – 586 - 332 לפנה"ס

כורש (השני) הידוע כ“כורש הגדול”, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, כבש את האימפריה הבבלית בשנת 539 לפנה“ס. שלטון פרס בארץ ישראל התחיל בשנת 539 לפנה”ס והסתיים בשנת 332 לפנה"ס.

“הצהרת כורש” ניתנה בשנה השנייה של שלטון פרס בארץ (538 לפנה"ס): כורש התיר לגולי בבל לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש, והורה להחזיר להם את כלי הקודש שלקחו הבבלים מבית המקדש.

שיבת ציון, 538 לפנה"ס (או על פי מקורות אחרים 586־ 330 לפנה"ס) היא חזרת היהודים לארץ בעקבות הצהרת כורש. מעריכים שכ־ 40,000 (?) או 50,000 (?) יהודים (ישנם מקורות המציינים מספר נמוך בהרבה) חזרו ארצה בעקבות ההצהרה של כורש. גולים רבים העדיפו להישאר בבבל, שם עסקו בענייני התורה והכתבים הקדושים. היהודים חזרו לארץ בכמה גלים, במשך כ־ 110 שנים מאז הצהרת כורש, והביאו עימם את כלי הקודש.

הארץ שאליה חזרו הייתה הרוסה. שטח בנוי קטן נותר סביב ירושלים. נשארו בה מעט יהודים, והיו גם אדומים, עמונים ושומרונים. העולים התיישבו בירושלים.

בראש הגל הראשון של החוזרים היה ששבצר־ “הנשיא ליהודים” (595־ 535 לפנה"ס), יש הטוענים כי ששבצר הוא דניאל (לפי חז"ל) ויש הטוענים כי זרובבל הוא ששבצר ומשמעות השם “ששבצר” בכסדית או בפרסית שווה משמעות לשם זרובבל. כנראה שהוא “שנאצר” בנו של יהויכין (?), מלך יהודה. ששבצר קיבל את כלי המקדש מידי שומר האוצר הפרסי (הגזבר)־ מתרדת־ לאחר שזה קיבל פקודה לכך מכורש. ששבצר יהיה ה“פחה” הרשמי. איתו באו גם הנביאים חגי וזכריה (לפי ספר עזרא) וכאלף עולים צעירים.

להלן פירוט הכלים וכמותם:

1,000 אגרטלי כסף ו־30 אגרטלי זהב4 1,000 כלים חשובים אחרים.

410 כפתורי כסף ו־30 כפתורי זהב (מזרקים?)

29 מחלפי כסף5.

סך כל הכלים שנספרו ושלא־ 5400.

בגל השני, בא זרובבל (“זרע מבבל”) בן שאלתיאל, נכדו (?) של יהויכין מלך יהודה (נצר לבית דוד). ב־ 520 לפנה“ס זרובבל קיבל את תפקיד נציג השלטון הפרסי והיה ל”מושל". בעלייה זו באו כ־ 42,600 (50,000?) עולים. בארץ ישראל היו פחות נשים מגברים, וכתוצאה מכך התקיימו הרבה נישואי תערובת.

החוזרים הראשונים הקימו מזבח בהר הבית וחידשו את עבודת הקורבנות. הנביאים חגי וזכריה דרשו לבנות את בית המקדש, לטענתם רק בית המקדש יכול לספק את הצרכים הדתיים והלאומיים של העם. כך החלו, זרובבל וגולי בבל השבים, בבניית בית המקדש בשנה השנייה לאחר הגעתם. בית המקדש החל להבנות בשנת 516 לפנה"ס, כ־ 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון.

זרובבל ניסה לארגן מרד נגד פרס, נכשל, והורחק מהשלטון. עם מותו הופסקה השושלת לבית דוד, וחלום העצמאות של עם ישראל נגמר. הנביא מלאכי בתקופה זו הטיף ללימוד התורה.

כורש נהרג בשנת 530 לפנה"ס במלחמה באסיה המרכזית. על קברו הצנוע ב־ פסארגאדה (העיר שוכנת בעמק הנהר פולוואר, במחוז פרס בדרום־מערבה של איראן) נכתב: “פה נקבר כורש, המלך הגדול. אני מלכתי מהודו ועד כוש, אל תנטרו לי טינה על שלקחתי חלקה קטנה זו להניח עצמותי”.

ב־ 521 לפנה“ס, עלה לשלטון דריווש הראשון, “הגדול” (Darius) (521־ 486 לפנה"ס). בזמנו הייתה סובלנות דתית ותרבותית. בזמן שלטונו חודשה בניית בית המקדש השני, והיא הושלמה בשנת 516 לפנה”ס, בחודש מרץ (אדר), 22 שנה אחרי תחילת הבנייה, בשנה השישית למלכות דריווש. דריווש היה שליט חזק, והשאיר אחרי מותו אימפריה ענקית הכוללת את אסיה התיכונה והמזרח התיכון.

חשיארש הראשון (485־ 465 לפנה"ס), ביטל את בניית בית המקדש. חשיארש הראשון מזוהה כ־ אחשוורוש (לפי סדר מלכי פרס על פי פרשני המקרא) ממגילת אסתר, ובזמנו הגיעה הממלכה לשיא גודלה. האירוע המרכזי בחייו היה היציאה למלחמה נגד יוון, שבאה בתגובה למרידת ערי יוון בפרסים (שהחל בשנת 500 לפנה"ס), ולהפסד בקרב מרתון, ולאחר שאביו נכשל במשימה זו. למלחמה גויס אחד הצבאות הגדולים ביותר שידע העולם עד אז־ 2 מיליון חיילים. הפרסים אמנם ניצחו בקרב תרמופילאי (480 לפנה"ס) אך נוצחו ע"י האתונאים בקרב סלמיס, וניגפו סופית לאחר תבוסתם בקרב פלטאיה ובקרב מיקאלה (479 לפנה"ס).

בגל השלישי של שיבת ציון בשנת 458 לפנה"ס, כ־ 70 שנה אחרי שבאו העולים הראשונים, הגיע הסופר עזרא, מגדולי החכמים, נצר למשפחת כוהנים גדולים, ואיתו כ־ 5,000 איש. עזרא שמע על הירידה הרוחנית של היהודים תושבי הארץ, ואכן, כשהגיע, פעל לשפר את מצב התושבים. הוא קיבל אישור מהשלטון המרכזי לבניית המקדש. עזרא התחיל מיד את מלחמתו נגד נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. הוא פעל נגד התבוללות, חיזק את הקשר של העם עם התורה, הפיץ את חוקי התורה, והנהיג את קריאת התורה בציבור בימי ב‘, ה’ ושבת. כמו כן, עזרא ייסד את המוסד “כנסת ישראל”, שלה הסמכות העליונה של פסיקת הלכה, וארגון פוליטי ואדמיניסטרטיבי של היהודים בארץ ישראל. עזרא היה הכהן הגדול בבית המקדש שהוקם.

עזרא עשה מהפכה בכתב העברי הקדום. הגולים בבבל עסקו בלימוד התורה ונזקקו לספרי תורה כתובים על קלף. עזרא הכניס את הכתב הארמי המרובע שהחליף את הכתב העברי המקורי. בנוסף, בבבל נקבע הנוסח הסופי של חמישה חומשי תורה 6.

נחמיה בן חכליה, בא בגל הרביעי בשנת 445 לפנה“ס. בפרס שימש נחמיה כשר המשקים של המלך ארתחשסתא הראשון (465־ 425 לפנה"ס). לעיתים מזוהה גם כאחשוורוש, ולעיתים כבן של אחשוורוש ואסתר המלכה. נחמיה ביקש וקיבל מארתחשסתא רשות ואישור לעלות זמנית לארץ כדי לבנות ולשקם את העיר ירושלים וסביבתה. לרשותו הועמד גדוד חיילים וניתן לו היתר לכרות עצים לצורכי הבנייה. הוא היה אחראי על גביית מיסי המלך וגבה גם מסים לצרכיו כ”פחה". בסמכותו היה להטיל מכסת עבודה על התושבים, ולסלק מבית המקדש כוהנים לא ראויים. הוענק לו רישיון מהמלך לבנות את חומות העיר. בניית החומה העניקה לעיר ביטחון ויכולת עמידה מול האויבים וחיזקה את מעמדה של ירושלים כעיר הראשית ביהודה וסייעה לשמור על אופייה היהודי של העיר. הבנייה הושלמה תוך 52 יום.

במהלך בניית החומה, סכסוכים התעוררו בין הגולים והשומרונים בראשות סנבלט החורני־ ה“פחה” של פחוות שומרון. השומרונים לא הורשו להשתתף בבניית בית המקדש. מתח רב נוצר מול השומרונים על רקע דתי; שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גויים. בכל זאת, במהלך השנים, השומרונים נשארו קשורים לפולחן במקדש בירושלים עד לפלישת אלכסנדר מוקדון לארץ.

המקדש שנבנה היה בגודל המקדש שבנה שלמה, אך לא היה מפואר כמו זה שהרס נבוכדנאצר7.

המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ונחמיה הצטרף אל עזרא בכל עניין דתי.

בראש השנה בשנת 444 לפנה“ס, הייתה אסיפה גדולה של העם במקדש, ועזרא, בנוכחות נחמיה, קרא בתורה, וקרא לעם לציית לחוקי התורה ולהימנע בין היתר מנישואים מעורבים. היהודים בירושלים חתמו על ה”אמנה": חידוש הברית בין העם ואלוהים והקפדה על דיני התורה.

בשנת 440 לפנה"ס, ניתן לתורה מעמד מחייב מבחינה דתית, לאומית ומשפטית. נקבעה חוקת התורה, שבת הוא יום של קדושה, ירושלים היא המרכז.

התורה הייתה הבסיס לכל החוקים והמנהגים בכל תחומי החיים של העם היהודי, ושמרה במשך השנים על זהותו המיוחדת. במשך הדורות עלה צורך להסביר ולפרש את הנקרא עקב השנויים שחלו. הפירושים נמסרו במהלך השנים, בעל פה מדור אחד לבא אחריו. זו התורה שבעל פה לצד התורה שבכתב.

נחמיה חזר לפרס אחרי 12 שנה, ב־ 433 לפנה“ס, כפי שהבטיח למלך. הכהן הגדול אלישיב בן יהויקים ביטל את הרפורמות הקשורות לנשים הנוכריות. נחמיה חזר לארץ ישראל ב־ 431 לפנה”ס בליווי צבאי, וגירש את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש ואת אלישיב הכהן הגדול. נחמיה נפטר ב־ 424 לפנה"ס.

שנת 400 לפנה"ס היא השנה המשוערת של חיבור הספר “דברי הימים” ושל ספר “עזרא ונחמיה”.

היהודים בתקופה הפרסית נהנו משקט יחסי וללא התערבות בענייניהם הדתיים.

השלטון הפרסי החדש במצרים העמיד את פרעוני השושלת ה־ 31. דריווש השלישי (336־ 332 לפנה"ס) השיב את שליטת הפרסים במצרים העליונה.

בשנת 333 לפנה"ס אלכסנדר הגדול ניצח את פרס, ובא הסוף לשלטון פרס בארץ ישראל והתחיל שלטון יוון. התקופה היא תקופת הברזל (1200־ 330 לפנה"ס).

בשנת 510 לפנה"ס נפטר באתונה פיסיססתראטס (Pisistrates) השליט (Tyran) הבונה והמפאר את אתונה. בא הסוף למשטר הטירני ביוון־ משטר של עריצות.

במצרים שלטו בתקופה זו הפרעונים מהשושלת ה־ 26. הייתה אז במצרים תפוצה יהודית.

הערים היווניות באסיה הקטנה מרדו. בשנת 499 לפנה"ס, יוון עזרה לערים היווניות שמרדו, אך המרד נכשל. דריווש הראשון כבש את אסיה המערבית והחליט להמשיך במסעו לכיוון יוון, שעזרה במרד נגד פרס8.

החלו מלחמות פרס־ יוון, המכונות “המלחמות המדיות” Mediques)), המלחמה המדית הראשונה הייתה בשנת 490 לפנה"ס.

ב־ 490 לפנה“ס הצבא היווני בהנהגת מילטיאדס (Miltiyades 550־ 489 לפנה"ס) ניצח את הצבא הפרסי, בקרב מרתון (Marathon). הפרסים הרגישו מושפלים אחרי הכישלון במלחמה הראשונה. המלך חשיראש הראשון (כסרכסס Xerxes 486־ 465 לפנה"ס), בנו של דריווש הראשון, עלה לשלטון בפרס, הוא מזוהה כאחשוורוש. כסרכסס התגבר על מרידה בבבל, וכמו אביו, פנה נגד יוון כדי לנקום את ההשפלה שספג הצבא הפרסי. הוא פלש ליוון בשנת 481 לפנה”ס והרס את אתונה. ספארטה (Sparta) הייתה בברית עם יוון נגד הפולש הפרסי.

המלחמה המדית השנייה התחילה כעשר שנים אחרי הראשונה. על מנת להתנגד לפלישה, התאגדו ערי המדינה של יוון בברית המכונה “הליגה ההלנית”. את ההנהגה על חילות היבשה והים מסרו לידי הספרטנים מתוך הכרה בעליונותם הצבאית. הליגה כללה כמעט את כל ערי יוון שבפלופונסוס וערים מעטות משאר אזורי יוון. הספרטנים בהנהגת לאונידס (540־ 489 לפנה"ס) והיוונים בהנהגת תמיסטוקלס ((Themistocle (524־ 459 לפנה"ס) נלחמו במעבר תרמופילאי (Thermopiles) ב־ 11.8.480 לפנה"ס.

בין היוונים היה בוגד בשם אֵפִיאַלְטֵס (מאז אותו יום, שמו הוא מילה נרדפת לבוגד ביוונית) שהראה לפרסים מעבר בהרים, וכך הפרסים ניצחו. הקרב נמשך עד שאחרון הספרטנים נהרג. בסיכומו של הקרב, איבדו הפרסים אלפי חיילים. למרות האבדות, המשיך הצבא הפרסי בהתקדמותו דרומה ועד מהרה הגיע עד אתונה ושרף אותה. בקרב הבא, הקרב הימי בארטמיסיון Artemission)) היוונים ניצחו את הפרסים. הניצחון הימי של האתונאים בקרב סלמיס (Salamine) ב־ 480 לפנה“ס בהנהגתו של תמיסטוקלס, והניצחון היבשתי ב־ 479 לפנה”ס בקרבות בפלטאיה (Platea) ובמִיקַאלֵה (Mycale)־ שהיה המבצר האחרון של הפרסים ביוון־ סיימו את הפלישה הפרסית ליוון במלחמת יוון־ פרס. היוונים הצליחו לבלום את התקדמות הפרסים, והם נאלצו לסגת צפונה.

בשנת 479 לפנה“ס השלימו היוונים את סילוק ההשפעה הפרסית מתחום יוון היבשתית. המעוז הפרסי האחרון בתראקיה היה איון שעל הנהר סטרימון, ובשנת 471 לפנה”ס הוא נפל בידי המצביא האתונאי קימון בן מילטיאדס. היוונים ניצחו את הפרסים גם ב־ 468 לפנה"ס בים וביבשה, בחוף הדרומי של אסיה הקטנה. ההיסטוריון היווני הרודוטוס (Herodotus 484־ 425 לפנה"ס) תיאר באותה תקופה את המלחמות שהיו בין יוון ופרס.

הרודוטוס הוא זה שנתן את השם “פלסטינה” לשטח ארץ ישראל.

בשנת 450 לפנה“ס החלה מלחמה חדשה בין הפרסים והיוונים. ב־ 448 לפנה”ס הפרסים נאלצו לקבל את תנאיה המשפילים של יוון שאסרו על הפרסים להתקרב לחופי אסיה הקטנה, ולאוניות פרסיות לשוט בקרבת יוון. אחרי הניצחון של יוון על הפרסים קמה האימפריה האתונאית. יוון הפכה לאומה ולא עוד ערי מדינה.

גזרות השמדת היהודים של המלך הפרסי היו במחצית הראשונה של המאה ה־ 5 לפנה“ס, ומתוארות במגילת אסתר, אחת מחמש המגילות בתנ”ך. אסתר נלקחה למלך בחודש טבת. התאריך המשוער של האירועים המסופרים במגילה הוא 470 לפנה"ס.

באותה שנה רומא כבשה את שארית איטליה. ב־ 469 לפנה"ס פריקלס בנה את האקרופוליס ואת הפרתנון באתונה. סוקרטס (Socrates) נולד באותה שנה. הנביא מלאכי חי באותה תקופה.

המלך חשיראש הראשון (כסרכסס) נפטר בשנת 465 לפנה"ס ובנו, ארתחשסתא הראשון (ארטכסרכסס Artaxerxes 465־ 424 לפנה"ס) עלה לשלטון. היהודים קיבלו יותר חופש.

בתקופה זו, בין המאה השישית והמאה הרביעית לפנה"ס, כנראה חי בצפון מזרח הודו החכם והמורה סידהרתא ((Siddhartha Gautama, הוא “בודהה” (Buddha), שבעקבות תורתו נוסד הבודהיזם.

 

פרק 13: התקופה ההלניסטית: 332 - 167 לפנה"ס

אירועים חשובים שקרו לפני עליית אלכסנדר מוקדון:

בשנת 460 לפנה“ס נולד היפוקרטס (Hippocrates). הוא נפטר ב־ 370 או ב־ 377 לפנה”ס. הוא היה הרופא הראשון בהיסטוריה, וייסד את בית הספר לרפואה הראשון. שבועת הרופאים שלו תעבור כמה שינויים במשך הזמן.

בשנת 450 לפנה"ס פריקלס (Pericles) קבע כי שלטון העם יהיה על ידי העם. אתונה הפכה לדמוקרטיה הראשונה. האימפריה האתונאית קמה. היא אימפריה ימית.

ביוון מתחילה המלחמה הפלפונזית ב־ 431 לפנה“ס בין אתונה וספרטה. אתונה הייתה מדינה “טיראנית” וספרטה רצתה להשתחרר מעולה של אתונה. פריקלס התחיל את המלחמה שנמשכה 27 שנים, ולה היו שלושה שלבים. המלחמה הסתיימה בשנת 405 לפנה”ס עם ניצחונה של ספרטה.

בשנת 399 לפנה“ס נפטר סוקרטס (Socrates) (נולד ב־ 468 לפנה"ס) מייסדה של הפילוסופיה המערבית. סוקרטס בן ה־ 70 נשפט על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתינתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה). תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך, שדינו נגזר למוות, והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל. בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה, מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית, ולכן לא יברח. סוקרטס היה הוגה משמעותי מתקופתו והלאה. הוא הפך לנקודת ציון משמעותית בפילוסופיה היוונית וניתן לחלקה לתקופה שלפני סוקרטס, ולתקופה שאחרי סוקרטס. סוקרטס נחשב לדמות מוערכת גם בקרב הוגים יהודיים רבים, ביניהם הרמב”ם, רבי יוסף אלבו, ורבי יהודה הלוי. הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וכל ידיעותינו עליו הן מתלמדיו אפלטון וקסנופון.

בשנת 429 לפנה“ס נולד ביוון הפילוסוף אפלטון (Plato). הוא היה תלמידו של סוקרטס, ובין אלה שייסדו את הפילוסופיה המערבית והמדע, והמשפיע ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. הוא היה מורו של אריסטו. נפטר בשנת 347 לפנה”ס.

אלכסנדר מוקדון, “הגדול”, נולד בשנת 356 ונפטר ב־ 323 לפנה“ס. הוא היה בנו של פיליפוס השני מלך מוקדון, ותלמידו של הפילוסוף אריסטו (Aristotle 384־ 322 לפנה"ס). בשנת 338 לפנה”ס פיליפוס ניצח את אתונה בקרב כירונאה (Cheronee) ומוקדון עלתה על יוון.

אלכסנדר עלה לשלטון בשנת 336 לפנה“ס אחרי רצח אביו. הוא השתלט על יוון, ובשנת 334 לפנה”ס חצה את מיצרי הדרדנלים ועבר לאסיה הקטנה. אלכסנדר נלחם בפרס וב־ 333 לפנה"ס, הוא ניצח את דריווש השלישי (Darius 336־ 330 לפנה"ס) מלך פרס, בגרניקוס (Granique). באותה שנה הוא ניצח אותו שוב בקרב איסוס (Issus בסוריה), ומשם המשיך וירד דרומה.

הוא כבש את העיר צור ביולי 332 לפנה“ס אחרי מצור של 7 חודשים. בספטמבר 332 לפנה”ס הוא כבש את עזה, את המזרח התיכון ואת מצרים. הוא ייסד את העיר אלכסנדריה.

אלכסנדר שלט בארץ ישראל ובאזור החל משנת 332 לפנה"ס, ובא הסוף לשלטון פרס בארץ ישראל.

אלכסנדר ביקר ביהודה והגיע קרוב לירושלים. הוא לא ניסה לכפות את התרבות היוונית על נתיניו. העמים שחיו תחת שלטון היוונים נטו לרוב לקבל את התרבות החדשה, אך לא כך היה עם היהודים. אלכסנדר העניק שלטון עצמאי ליהודים.

ב־ 330 לפנה"ס נרצח המלך דריווש השלישי, ובא סוף לאימפריה הפרסית שהשתרעה עד הודו וכללה את המזרח התיכון, את טורקיה של היום ואת מצרים.

במהלך מסעותיו אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים־ רוקסנה מבאקטריה (אזור עתיק בשטחה המזרחי של אפגניסטן כיום); סטטירה (בתו של דריווש השלישי); ופריסטיס (בתו של ארתחשסתא השלישי). כך למעשה הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. נולד לו ילד מרוקסנה בשם אלכסנדר הרביעי, ובנו הרקולס (הרקליס) היה מפילגשו ברסינה. ברסינה הייתה אלמנתו של ממנון מרודוס, שהיה מצביא שפיקד על שכירי חרב יוונים בשירות האימפריה הפרסית ונלחם בעברו נגד אביו של אלכסנדר ובאלכסנדר עצמו. לאלכסנדר היו גם רומנים עם גברים במהלך חייו: עם הפאיסטיון חבר ילדותו שבהמשך גם קידם אותו לדרגה בכירה בצבאו, וכנראה גם עם באגואס־ סריסו של המלך דריווש השלישי.

אלכסנדר הגיע בכיבושיו עד לנהר אינדוס. הוא כבש בארבע שנים את כל השטחים שהיו לאימפריה הפרסית. האימפריה של אלכסנדר כללה את אסיה התיכונה, המזרח התיכון, מצרים ויוון. הוא נפטר בפתאומיות בבבל ב־ 323.11.6 לפנה"ס בגיל 33.

אלכסנדר נחשב כאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו. אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאמו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש.

האימפריה של אלכסנדר הושארה ליורשיו הלגיטימיים־ לאחיו ארהידאוס (פיליפוס השלישי) הלוקה בנפשו, ולבנו התינוק אלכסנדר הרביעי. הוחלט שהקצין הבכיר פרדיקס בן אורונטס ישמש כעוצר. 9

פרדיקס מינה את הדיאדוכים־ מפקדים בכירים שישמשו יורשים לחלקי האימפריה, עד שאלכסנדר הרביעי יתבגר ויוכל לשלוט. בהתחלה סייעו לפרדיקס בשלטון אנטיפטרוס וקרטרוס שהיה מצביא בכיר ויתכן שגם אחד ממאהביו של אלכסנדר.

האתונאים התמרדו אחרי מות אלכסנדר ונוצחו במלחמה שנקראה “מלחמת לאמיה” על ידי אנטיפטרוס (Antipater), גנרל בצבאו של אלכסנדר, שנשאר במוקדון בעת העדרו של אלכסנדר ושימש כעוצר של אלכסנדר ביוון בימי חייו.

פיליפוס השלישי (ארהידאוס), אחיו למחצה של אלכסנדר, עלה לשלטון במוקדון ב־ 323 לפנה“ס, ומלך עד שנת 317 לפנה”ס. הוא היה שליט בובה בידי פרדיקס והדיאדוכים ומלכותו לא הייתה רבת השפעה.

הדיאדוכים שמינה פרדיקס היו: אנטיפטרוס (מונה כשליט יוון ומוקדון), תלמי הראשון (מונה לשליט מצרים), אנטיגונוס מונופתלמוס (מונה לשליט אסיה הקטנה), וליסימאכוס (מונה לשליט תראקיה). פרדיקס ניסה לשמר את אחדות הממלכה, בעזרת בן בריתו אאומנס שהיה מזכירו של אלכסנדר, אך מהר מאוד פרצו מלחמות בין הדיאדוכים, ושנה לאחר מכן הוא נהרג בעימות עם תלמי. קרטרוס גם הוא נהרג באחד הקרבות, בשנת 320 לפנה"ס.

הקצין הבכיר מצבאו של אלכסנדר, סלאוקוס הראשון ניקאטור, תחילה כרת ברית עם פרדיקס, אך כשזה נהרג, הוא קשר קשר עם תלמי הראשון.

הדיאדוכים התכנסו שנית וחתמו על הסכם טריפרדיסוס ובו בחרו באנטיפטרוס כעוצר במקום פרדיקס. אאומנס התנגד להחלטה ופרץ במרד, ולבסוף הוא הובס ע"י אנטיגונוס מונופלתמוס שכך הפך לדיאדוך10 החזק ביותר. בינתיים אנטיפטרוס שקיבל את תפקיד העוצר, מת במוקדון ופוליפרכון, מצביא ידוע, מונה כעוצר אחריו.

קסנדרוס (350־ 297 לפנה"ס), בנו של אנטיפטרוס, לא הסכים למינוי והחל במלחמה חדשה. באותו הזמן, אולימפיאס, אימו של אלכסנדר, ניסתה ביחד עם רוקסנה אימו של אלכסנדר הרביעי, להשתלט על מוקדון ויוון ולהפוך לעוצרת של נכדה אלכסנדר. תוכניתה לא צלחה וקסנדרוס כבש את מוקדון והשתלט על יוון, הורה לרצוח את אולמיפאס והפך לעוצר בשנת 317 לפנה“ס או 316 לפנה”ס. הוא שבה את רוקסנה ובנה אלכסנדר הרביעי ובשנת 309 לפנה"ס, כשהילד בן 13 קסנדרוס רצח אותו. באותה שנה גם הבן השני של אלכסנדר־ הרקולס, מת במלחמות אלו.

מלחמות הדיאכדוכים נמשכו, וקסנדרוס, בתור שליט מוקדון משנת 317 לפנה“ס, הכריז על עצמו ב־ 305 לפנה”ס כמלך מוקדון. באותו הזמן, סלאוקוס הראשון, התעצם וגיבש לו צבא קטן. תוך 9 שנים (בין 311 לפנה“ס ל־ 302 לפנה”ס) הצליח סלאוקוס להשתלט על כל השטחים המזרחיים של האימפריה המפורקת. את הודו הוא נאלץ להותיר לשליט צ’אנדרגופטה ובתמורה קיבל 500 פילים ופיצויים נוספים. בעזרת חיל פילים זה הצליח להביס את אנטיגונוס ובנו דמטריוס בקרב איפסוס (Ipsus) בשנת 301 לפנה"ס. כך סלאוקוס מיצב עצמו כדיאדוך. הקרב באיפסוס (אזור במרכזה של אסיה הקטנה) סימן את שיא מלחמות הדיאכדוכים. נגד אנטיגונוס נלחמו: ממלכת קסנדרוס, ממלכת ליסימאכוס, סלאוקוס הראשון ותלמי הראשון. אנטיגונוס נהרג בקרב.


בתום המלחמות האימפריה חולקה ל־ 4 חלקים עיקריים:

תלמי הראשון (ו Ptolemy) שלט במצרים משנת 323 לפנה“ס עד מותו ב־ 283 לפנה”ס.

סלאוקוס הראשון (Seleucos) ניקאטור (“סֵלֵאוּקוּס המנצח”) שלט במסופוטמיה, בסוריה ובפרס בשנת 305 לפנה“ס עד מותו ב־ 281 לפנה”ס. הוא בנו של אנטיוכוס. סלאוקוס ייסד את בית סלאוקוס והיה מלכה הראשון של הממלכה הסלאוקית.

ליסימאכוס ( Lysimachus361־ 281 לפנה"ס) שלט בתראקיה ובאסיה הקטנה, חלק מטורקיה של היום.

קסנדרוס (Cassandre 350־ 297 לפנה"ס) שלט במוקדון וביוון.

אנטיגונוס מונופתלמוס (Antigonus) (“אנטיגונוס שתום העין”), היה אחד הגנרלים של אלכסנדר מוקדון. מלך באסיה הקטנה משנת 306 לפנה"ס. נהרג בקרב איפסוס.

ממלכתו של אלכסנדר התפרקה ב־ 300 לפנה"ס, אחרי הקרב באיפסוס. אז בא הסוף למאבק בין יורשיו של אלכסנדר.

לאחר השינויים בשלטון שהיו אחרי אלכסנדר הסתמנה סופית החלוקה הבאה: דרום יוון, מוקדון וטורקיה נשארו בידי קסנדרוס. ממלכתו של ליסימאכוס מלך תראקיה (Thrace) הייתה ביוון העתיקה (וכיום בדרום בולגריה). וכללה את איוניה (ביוון) וטורקיה.

סלאוקוס הראשון (312־ 292 לפנה"ס Seleucos 1) בנו של אנטיוכוס, היה גנרל וידידו של אלכסנדר. הוא השתתף במלחמות הדיאדוכים ויצא עם השלל הרב ביותר ממלחמה זו. הוא שלט במסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל ואירן. סלאוקוס בנה את עיר הבירה סלאוקיה על גדות נהר החידקל, על חורבות העיר בבל, ובשנת 300 לפנה“ס ייסד בסוריה על גדות נהר האורונטס בירה שנייה־ אנטיוכיה (Antiochia). הוא קרא לה על שם אביו אנטיוכיוס. העיר שימשה בתקופה ההלניסטית כעיר הבירה המערבית של הממלכה הסלאוקית. הממלכה התפרשה על רוב המזרח התיכון ורוב אסיה התיכונה. השושלת הסלאוקית (Seleucid) החלה במאה הרביעית לפנה”ס והייתה בשלטון עד שנת 95 לפנה"ס. בשושלת היו 31 מלכים, 7 מלכים בשם סלאוקוס ו־ 13 מלכים בשם אנטיוכוס (Antiochus).

הממלכה התלמית (Ptolemy) הייתה ממלכה הלניסטית ששלטה במצרים. החלה במאה הרביעית לפנה“ס והמשיכה עד שנת 30 לפנה”ס. מלכו בה 14 מלכים בשם תלמי. הממלכה התלמית התפרשה על שטח מצרים וחלק מהמזרח התיכון. בשנת 301 לפנה"ס תלמי הראשון (324־ 285 לפנה"ס) וסלאוקוס נלחמו ביניהם על שליטה בסוריה וארץ ישראל. תלמי הראשון ניצח, והשתלט על דרום סוריה, לבנון של היום וארץ ישראל.

בשנת 301 לפנה"ס החלה התקופה היוונית־ מצרית בארץ בידי ממלכת תלמי.

שלטון התלמים בארץ היה ארוך. בארץ ישראל חיו במאה השלישית לפני הספירה יהודים, פיניקים, שומרונים, אדומים ונבטים, ולאלה נוספו מוקדונים ויוונים. שפות הדיבור היו הארמית והיוונית. הארץ היא ארץ הלניסטית. הפולחן השומרוני בהר גריזים התנתק מהפולחן של בית המקדש בירושלים בשנה 300 לפנה"ס.

התלמים לא ניסו להפיץ את התרבות ההלניסטית בקרב נתיניהם. הם נתנו מידה של אוטונומיה ליהודים, והיהודים חיו בנוחות יחסית תחת שלטונם. במצרים היהודים נמשכו לתרבות היוונית. השפה העברית נשכחה, בעיקר בקרב אלו שחיו באלכסנדריה.


תחת שלטונו של תלמי השני (285־ 246 לפנה"ס), שעלה לשלטון במצרים בשנת 285 לפנה“ס, תורגם התנ”ך לשפה היוונית. תרגום זה נקרא “תרגום השבעים” משום ששבעים איש או שבעים ואחד איש תרגמו את התנ“ך במצרים, עבור היהודים דוברי השפה היוונית. היה זה התרגום הראשון של התנ”ך לשפה זרה.

סלאוקוס הראשון נלחם בליסימאכוס ב־ 281 לפנה"ס וניצח אותו. בהמשך אותה שנה הוא נרצח בידי תלמי השני.

בשנת 281 לפנה"ס, עלה לשלטון אנטיוכוס הראשון, בנו של סלאוקוס הראשון. ממלכתו היא ממלכה הלניסטית.

שטחי דרום סוריה, לבנון, ישראל והשטחים הפלסטינים של היום, היו סלע המחלוקת בין ממלכת סלאוקוס וממלכת התלמים במהלך שש מלחמות־ “המלחמות הסוריות” ־ בין השנים 275 לפנה“ס ועד שנת 200 לפנה”ס. ארץ “פלסטין” לא הייתה בתקופה זו חלק אדמיניסטרטיבי מוגדר, היא נחשבה חלק משטחי סוריה ופיניקיה.

בשנת 275 לפנה“ס ערכה רומא כיבושים באיטליה, ובשנת 270 לפנה”ס איטליה הייתה מאוחדת תחת שלטון רומא.

ב־ 260 או 259 לפנה“ס, נפטר הרופילוס (Hirophilus) רופא יווני שחי באלכסנדריה במצרים, ונחשב לאביה של האנטומיה. הוא נולד ב־ 335 לפנה”ס בטורקיה ונפטר ב־ 280 לפנה"ס במצרים.

באותם הימים חובר ספר “קהלת”, ומשנת 250 לפנה"ס החלה כתיבת “מגילות מדבר יהודה” שארכה 300 שנה. הכהן הגדול בתקופה זו היה צדוק, שהיה גם המנהיג המדיני של היהודים בארץ ישראל.

אנטיוכוס השלישי “הגדול” (222־ 187 לפנה"ס) עלה לשלטון ב־ 222 לפנה“ס. ב־ 205־ 204 לפנה”ס, במהלך המלחמה הסורית החמישית, בקרב ליד נהר הבניאס, הוא ניצח את המלך תלמי שהיה אז בן חמש. בשנת 198 לפנה"ס יצא המלך תלמי נגד אנטיוכוס השלישי ונכשל בקרב האניון.

השליטה בארץ חזרה לידי בית סלאוקוס. בא הסוף לתקופה היוונית מצרית בארץ ישראל, והתחילה התקופה היוונית־ סורית בישראל.

תחת שלטונם היה ליהודים חופש פולחן ואוטונומיה. הוקם מוסד שלטוני של היהודים שיקרא מאוחר יותר ה“סנהדרין”. הצורה האדמיניסטרטיבית של הארץ לא שונתה. הארץ נקראה “יודאיה” ומושל הארץ ישב בעכו.

אנטיוכוס השלישי והשליטים שאחריו יצאו למסעות כיבוש. אנטיוכוס עבר את מיצרי הדרדנלים ופלש ליוון. בסתיו 192 לפנה"ס פרצה המלחמה בינו ובין רומי. בקרב תרמופילאי שנערך במיצרי תרמופילאי נותר אנטיוכוס עם 500 לוחמים בלבד. גם האייטולים שהיו בני בריתו נחלשו ובסופו של דבר נכנעו לרומים. המערכה הבאה התרחשה בים האגאי.

עד חורף 191־ 190 לפנה"ס רוב חופו של הים האגאי נמצא תחת שליטה רומית. למרות הריכוז הגדול של כוחות ימיים וכן הגיוס ההמוני שערך אנטיוכוס בעזרת חניבעל מקרתגו, נוצח אנטיוכוס בשני קרבות נוספים: קרב ימי שנכשל וקרב מגנסיה (Magnesia) (189 לפנה"ס). קרב מגנסיה הכריע את המערכה סופית לטובת הרומים. אנטיוכוס נוצח ונאלץ לעזוב את יוון.

בשנת 188 לפנה"ס, נחתם הסכם אפמאה בין האימפריה הסאולקית והרפובליקה הרומאית, שבו סוכמו תנאי הכניעה של אנטיוכוס: אנטיוכוס התחייב להוצאות המלחמה ולתשלומים אדירים לצבא הרומי וכן למסירת שבויי מלחמה, נסיגה כללית מערי יוון וערי אסיה הקטנה, פירוק הצבא מחלק גדול מנשקו־ מסירת הפילים לרומי ואחזקת צי ימי קטן.

רומי למעשה ניתקה את הממלכה הסלאוקית מאסיה, ושלטה מאז גם באסיה הקטנה. ההגמוניה עברה לרומא.

ההפסד מול רומי הביא למשבר מדיני וכלכלי בממלכה הסלאוקית. בניסיון למלא מחדש את קופת המדינה, ערך אנטיוכוס מסע לסטראפיות (פרובינציות) המזרחיות שעוד נותרו בשליטתו, במטרה לבזוז את בתי האוצר של המקדשים. בשנת 187 לפנה"ס, ניסיון זה עלה לו בחייו כאשר עלה לבזוז את מקדש בל בבירת חבל עילם.

שמעון הצדיק, הוא שמעון השני (?), בן חוניו השני, היה הכהן הגדול בסוף שלטון פרס ותחילת שלטון יוון בארץ ישראל. לאחר מותו התעוררה מחלוקת בין אלו שהסכימו להתיוונות ובין אלו שהתנגדו לה. הראשונים רצו את יאסון, שלא היה ממשפחת הכהן הגדול, בתור כהן, משום ששיתף פעולה עם הסלאוקים וההתיוונות. המתנגדים תמכו בבנו של שמעון הצדיק, חוניו השלישי, שהתנגד להתיוונות. לבסוף יאסון היה לכהן הגדול. התרבות ההלניסטית התפשטה בין היהודים, ורבים מהם הזניחו את חוקי התורה.

המלך סלאוקוס הרביעי (187־ 175 לפנה"ס), בנו של אנטיוכוס השלישי, עלה לשלטון. הוא העלה את המיסים בעקבות מסעות הכיבוש שלו. הוא נרצח, ואחיו אנטיוכוס הרביעיאפיפנס” (Epiphanes 175־ 164 לפנה"ס) עלה לשלטון ומלך בתמיכת רומא. הוא התנגד לחוקי היהדות ופעל להנהיג מנהגים רומים ויווניים.

אנטיוכוס הרביעי לא התערב בענייני דת של העמים שכבש, מלבד היהודים. בתחילת חורף שנת 167 לפנה"ס פרסם אנטיוכוס שורת גזרות, שכוונו נגד הדת היהודית־ אלו נקראות “גזירות אנטיוכוס” או “גזירות השמד”.

הגזרות נועדו למנוע את קיום המצוות, ולהכריח את היהודים לעבוד עבודה זרה. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים.

ספר מקבים א' מתאר בכלליות כמה מן הגזרות: הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש, דרישה לחלל שבתות וחגים, לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות, איסור קיומה של ברית המילה, דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים, והחלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.

ספר מקבים ב' מוסיף, שהמלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס ובימי ההולדת של המלך.

בתלמודים ובמדרשים מתוארת גזרה שלא הייתה מקובלת בארץ ישראל עד אותה תקופה: זכות הלילה הראשון לנציב, שבה כל אישה, נמסרה בליל כלולותיה לאונס על ידי השליט.

יאסון שיתף פעולה והנהיג פולחן של האלים היווניים. הוא ואנטיוכוס ייסדו גימנסיה לתרבות הגוף. ירושלים הפכה עיר יוונית, פוליס (Polis), ונקראה “אנטיוכיה”. יאסון הודח ב־ 172 לפנה"ס ומנלאוס (Menelaus) התמנה במקומו לכהן גדול.

אנטיוכוס הרביעי נאלץ לעזוב את מצרים בלחץ הרומאים. הוא תקף את ירושלים ופקד להרוס את העיר. בית המקדש חולל ונקרא על שם זאוס. היהדות הפכה דת אסורה. חיל מצב סורי ישב בירושלים.

בשנת 168 לפנה"ס המלחמה בין רומא ומוקדון שארכה שלוש שנים הסתיימה, ובא הסוף לממלכת מוקדון. רומא שלטה בכל שטחי יוון. באותה שנה נפוצו שמועות שאנטיוכוס הרביעי, אפיפנס, נפטר. החלו מהומות בירושלים, מלחמות של היהודים נגד המתיוונים. היו פרעות נגד היהודים ורבים עזבו את העיר.

 

פרק 14: מרד המכבים 167- 153 לפנה"ס

מרד המכבים, הנקרא גם “מרד החשמונאים”, חל בזמן שארץ ישראל נמצאה תחת שלטון אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס, שהתנכל ליהודים.

על פי המדרשים לחנוכה, אחד המניעים לפרוץ המרד היה הגזירה “זכות הלילה הראשון” שנמשכה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שנישאה בתו של יוחנן כהן גדול. המדרש מספר כי לאחר שנישאה והובלה אל הנציב, ההגמון – “פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו ‘הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה’. אז אמרה לו: ‘היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו’”. לאחר ששמעו יהודה וחבריו את דבריה החליטו להרוג את ההגמון. הם הלבישו אותה בבגדי מלכות והוליכוה בתהלוכה מפוארת עד לבית ההגמון. ההגמון ראה את התהלוכה, וחשב כי היהודים שמחים לעשות את רצונו, ולכן הם ראויים לכבוד גדול. הוא ציווה להוציא את שריו ועבדיו מביתו. יהודה, חבריו והכלה נכנסו לבית ההגמון, כרתו את ראשו ובזזו את כל אשר לו. כאשר שמע אנטיוכוס כי היהודים הרגו את ההגמון, קיבץ את צבאו ושם מצור על ירושלים.

מרד החשמונאים החל בשנת 167 לפנה"ס, נגד שלטון הסלאוקים ונגד המתיוונים, ביניהם מנלאוס, הכהן הגדול. המרד התחיל בעיר מודיעין, ובראשו עמד מתתיהו, ראש בית חשמונאי, וחמשת בניו. זו הייתה מלחמת גרילה שמטרתה הייתה דתית אבל גם פוליטית.

מתתיהו נפטר שנה לאחר תחילת המרד. בנו השלישי יהודה (166־ 161 לפנה"ס), אשר נקרא “המכבי”, עמד לאחר מותו של מתתיהו בראש המורדים.

אפולוניוס מושל השומרון יצא בראש הצבא נגד יהודה, ונפל בקרב במעלה לבונה. יהודה ניצח גם בקרב במעלה בית חורון ב־ 166 לפנה“ס, בקרב אמאוס ב־ 165 לפנה”ס ובקרב בית צור נגד ליסיאס, מושל החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית, ב־ 162 לפנה"ס. הייתה התקוממות נגד אנטיוכוס גם בפרתיה (Parthia בשטחה של אירן היום), ואנטיוכוס יצא להילחם שם והשאיר במקומו את סגנו ליסיאס.

יהודה נכנס לירושלים, והר הבית היה בשלטון המכבים. ירושלים נשארה בשליטת הסלאוקים. בית המקדש טוהר בכ“ה בכסלו ונחנך מחדש, שלוש שנים אחרי שחולל. חג החנוכה הראשון היה בתאריך 16.10.165 לפנה”ס, כזיכרון לאירוע זה. התאריך כ"ה בכסלו הוא התאריך שבו הסתיימה מלאכת בניית המשכן במדבר לאחר יציאת מצרים.

אחרי המאורעות האלה באה תקופה של שלום. הושגה המטרה הדתית אך לא הפוליטית. יהודה נשארה תחת שלטון זר.

אנטיוכוס הרביעי נפטר ב־ 164 לפנה“ס. אנטיוכוס החמישי, (בשלטון 164־ 161 לפנה"ס) היה נער וליסיאס היה העוצר. ליסיאס העניק חופש דת ליהודים, אך יהודה דרש לקבל את ירושלים. יהודה שלח משלחת לרומא, והסנאט ברומא כרת ברית עם יהודה ב־ 161 לפנה”ס. הקשר עם הרומאים יביא בסוף לחורבן ארץ ישראל.

בנו של סלאוקוס הרביעי, דמטריוס הראשון, סוטר (Demetrios I 162־ 150 לפנה"ס) הרג את אנטיוכוס החמישי והעוצר ליסיאס, ועלה לשלטון ב־ 162 לפנה"ס. בקכידס, שר צבאו של דמטריוס, היה המושל בסוריה וארץ ישראל. הכהן הגדול באותה תקופה היה המתיוון אליקימוס (אליקים). כאשר הוא סולק מתפקידו, דמטריוס בא לעזרתו.

דמטריוס ניסה לסלק את החשמונאים, ושלח צבא תחת בקכידס וניקנור, גנרלים בצבאו של אנטיוכוס החמישי. פרצה שוב מלחמה. יהודה ניצח בקרב ליד בית חורון ב־ 161 לפנה"ס.

ירושלים נכבשה על ידי יהודה ב־ י’ג באדר, והחשמונאים שבו לשלוט ביהודה. ב־ 160 לפנה"ס, בקכידס השתלט על ירושלים ויהודה נפל בקרב אלעשה. המתיוונים שלטו בארץ.

יונתן (161־ 143 לפנה"ס) אחיו של יהודה תפס את מקומו, ויחד עם האח שמעון הוא המשיך בלחימה.

אלכסנדר באלאס (Alexandre Balas 151־ 147 לפנה"ס), בנו של אנטיוכוס הרביעי, עלה לשלטון בסוריה. הוא ישב בעכו אחרי כיבושה והתחרה בדמטריוס. בשנת 150 לפנה“ס יונתן חזר לירושלים ואלכסנדר באלאס מינה אותו לכהן גדול. הכהונה הגדולה נשארה בידי החשמונאים במשך 115 שנים. אלכסנדר הורד מכיסאו ונהרג במלחמת אחים ב־ 145 לפנה”ס על ידי דמטריוס השני ששלט בסוריה (145־ 138 לפנה"ס).

באותה תקופה תלמי השישי (181־ 146 לפנה"ס) היה השליט במצרים. בתו, קלאופטרה תאה (Cleopatra Thea) הייתה הקלאופטרה השלישית במצרים. היא נישאה לאלכסנדר באלאס. אחרי שאלכסנדר נהרג במלחמה נגד דמטריוס השני, היא נישאה לדמטריוס השני.

דמטריוס השני היה בנו של דמטריוס הראשון ואחיו של אנטיוכוס השביעי. הוא מלך משנת 145 לפנה“ס עד שנפל בשבי הפרתים11 ב־ 139 לפנה”ס. בשנת 129 לפנה“ס שב מהשבי לשלטון והחזיק בו עד לשנת 126 לפנה”ס.

קלאופטרה נישאה ב־ 137 לפנה“ס לאנטיוכוס השביעי, אחיו של דמטריוס, אך הוא נהרג בידי הפרתים ב־ 129 לפנה”ס.

ארץ ישראל נמצאה בסבך מלחמת אזרחים של הסלאוקים. יונתן יצא נגד שר צבאו של המלך והשיג אוטונומיה. יהודי ארץ ישראל השתחררו מן השלטון הסלאוקי־ ירושלים נשארה בידי יונתן. הוא כבש גם את יפו, אשדוד ואשקלון. יונתן שימש בתור מושל יהודה וכן הכהן הגדול. הסכם הושג בין יונתן ובקכידס, שר צבאו של דמטריוס, והסלאוקים עזבו את יהודה. יונתן כבש שטחים רבים. הוא היה פעם בצדו של המלך דמטריוס השני, ופעם לצדו של אויבו של המלך, הגנרל טריפון (Diodotus Tryphon), קצין בכיר בצבאו של אלכסנדר באלאס ומתחרה בדמטריוס. ב־ 144 לפנה“ס טריפון הכריז על אנטיוכוס השישי (145־ 143 לפנה"ס) (בנם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תיאה) מלך. טריפון הדיח את אנטיוכוס השישי ב־ 142־ 143 (?) לפנה”ס, והרג אותו ב־ 141 לפנה"ס. שנה לאחר מכן טריפון המליך את עצמו למלך, עצר את יונתן, והוציא אותו להורג.

אנטיוכוס השביעי, “אמיונס” (137־ 129 לפנה"ס) אחיו של דמטריוס השני, נקרא לשלטון על ידי קלאופטרה ב־ 138 לפנה“ס. הוא הביס את המלך טריפון, וטריפון התאבד. אנטיוכוס נלחם בפרתים ונהרג ב־ 129 לפנה”ס.

אלכסנדר השני זאבינה ( Zabinas Alexandre128־ 121 לפנה"ס) מלך על חלקים מסוריה עד שנהרג על ידי אנטיוכוס השמיני, בנם של קלאופטרה תאה ודמטריוס השני.

קלאופטרה תאה שלטה בסוריה בשנת 125 לפנה“ס אחרי מותו של דמטריוס השני. קלאופטרה תאה הרגה את אחיו הבכור של אנטיוכוס השמיני, את סלאוקוס החמישי (בנה מדמטריוס השני), והפכה לשליטה בפועל. היא שלטה עם בנה אנטיוכוס השמיני (גם הוא מדמטריוס השני) עד לשנת 121 לפנה”ס ואז ניסתה להרעילו, כי חששה שהוא עלול להפריע לשלטונה. אולם אנטיוכוס בנה חשד בה, והכריח אותה לשתות מכוס היין המורעל שהגישה לו־ וכך היא מתה.

אנטיוכוס התשיעי (114־ 96 לפנה"ס) בנה של קלאופאטרה תאה מאנטיוכוס השביעי (אחיו של דמטריוס השני), דרש להיות הוא השליט. פרצה מלחמת אזרחים והוא עלה לשלטון ב־ 114 לפנה"ס.

אחריו היו עוד 9 מלכים. הממלכה הסלאוקית איבדה לפני כן מכוחה ומשטחה.

אנטיוכוס השלושה עשר הודח בידי הרומאי פומפיוס ב־ 64 לפנה“ס. אחריו יהיו פיליפוס השני וסלאוקוס השביעי, הוא אחרון המלכים. הם הצליחו לשמור על כיסאם עד שנות השישים לפנה”ס.

זה היה הסוף לרשימה הארוכה של בית סלאוקוס. היו בה במשך השנים 31 שליטים:

13 בשם אנטיוכוס, 2 בשם פיליפוס, 3 בשם דמטריוס, ו־ 7 בשם סלאוקוס.

השליטים הרבים נלחמו זה בזה על השליטה. היו הרבה רציחות והוצאות להורג וסיפורים על הרעלות. זו הייתה האימפריה היוונית־מקדונית. האימפריה השתרעה על שטחי יוון, טורקיה ופרס של היום, המזרח התיכון ומצרים.


 

פרק 15: הממלכה החשמונאית 167 - 37 לפנה"ס


שמעון (143־ 135 לפנה"ס), היה נשיא ולא מלך, ייסד את הממלכה החשמונאית בשנת 141 לפנה“ס. זה היה תחילת העידן החשמונאי. שמעון שיחרר את המצודה, ה”חקרה", והמשמר הסלאוקי עזב. יום שחרורה של המצודה יהיה חג לדורות. גזר ויפו שוחררו אף הן.

הברית עם רומא חודשה ודמטריוס השני (145־ 139 לפנה"ס) הכיר בעצמאותה של המדינה החשמונאית ובשמעון בתור כהן גדול ונשיא. הסנאט ברומא הכיר בשושלת החשמונאים ב־139 לפנה“ס, ופקד לא לפגוע בארץ היהודים. המדינה החשמונאית התקיימה בין השנים 153־ 37 לפנה”ס. יהודה הפכה עצמאית אחרי 440 שנה של אובדן העצמאות, אחרי השלטון הבבלי, הפרסי, היווני־מצרי והיווני־סורי.

אנטיוכוס השביעי (137־ 129 לפנה"ס), אחיו של דמטריוס השני, אישר את תפקידו של שמעון וביקש את עזרתו במלחמתו בפרתים. לאחר שהתגבר על אויביו, אנטיוכוס שינה את יחסו לרעה כלפי שמעון. היו לו דרישות טריטוריאליות משמעון, אך שמעון סירב לדרישותיו: “לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו נחלת אבותינו”.


אנטיוכוס השביעי שלח צבא נגד שמעון. יוחנן ויהודה, בניו של שמעון, התגברו על הצבא הסלאוקי, ואנטיוכוס חדל מלהתערב צבאית. שמעון ביצר את שלטונו. היישוב היהודי התפשט. ספר המכבים א' נכתב באותה תקופה וגם ספר דניאל.

שמעון מינה את חתנו, תלמי, למושל יריחו. שמעון ושני בניו נרצחו בעת שביקרו אצל תלמי ביריחו.

יוחנן הורקנוס הראשון (135־ 104 לפנה"ס), בנו של שמעון, הצליח להימלט וניצל. ב־ 135 לפנה"ס הוא תפס את מקום אביו בתור שליט יהודה, הכהן הגדול והנשיא.

אנטיוכוס השביעי ערך שוב מסע לארץ ישראל ושם מצור על ירושלים. המצור ארך יותר משנתיים. בסופו, יהודה הפכה מדינת חסות ויוחנן נאלץ לשלם לאנטיוכוס מס.

הוא נחל מפלה במלחמתו בפרתים ב־ 129 לפנה"ס, ויוחנן הורקנוס חידש את עצמאותה של יהודה. הוא סיפח את רוב חלקי ארץ ישראל. בעיניו, ארץ ישראל כולה היא נחלת אבות. הוא ערך מסע כיבושים, במטרה לספח את שומרון ובית שאן לשלטונו. בניו, אריסטובולוס ואנטיגונוס, הם שכבשו את שומרון אחרי מצור של שנה.

אנטיוכוס השמיני (125־ 96 לפנה"ס) נלחם ביוחנן, ונכשל. יוחנן כבש את מרכז השומרונים ב־ 126 לפנה“ס אחרי מצור של שנה והחריב את המקדש בהר גריזים. יוחנן פיתח קשרים עם אתונה, עם ספארטה ואחרים. הוא ניסה לחדש ברית עם רומא. הוא ערך מסע לכיבוש אדום ב־ 125 לפנה”ס. ספר המכבים ב' נכתב ב־ 125־ 124 לפנה“ס. היישוב בקומרן נוסד בשנת 120 לפנה”ס, “מגילת ההודיות” חוברה על ידי כת מדבר יהודה באותם הימים.

שתי כתות צמחו בימיו של יוחנן הורקנוס, הצדוקים והפרושים:

הצדוקים (היו המתייוונים)־ לא קיבלו את התורה שבעל פה. בראשית תקופת החשמונאים הצדוקים שללו את האמונה במלאכים ואת הנבואה, והאמינו רק בתורה שבכתב.

הפרושים (היו מאוחר יותר החסידים)־ לא לקחו כל חלק במאבק המכבים לעצמאות. הם רצו שכל ענייני המדינה ינוהלו לפי חוקי התורה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

הצדוקים לעומתם סברו שיש להתחשב גם בנעשה מסביב ולפעול לפי כך. עבור הצדוקים הדת הייתה עניין לאומי. לפי תפיסת הפרושים, אלוהים הוא של כל האנושות. העוינות בין המחזיקים בשתי תפיסות אלה תימשך גם לאחר מותו של יוחנן הורקנוס.

באותה תקופה רומא השתלטה על אסיה הקטנה ללא שפיכות דמים. היא קראה לאזור “פרובינציה אסיה”.


יוחנן הורקנוס הראשון נפטר בשנת 104 לפנה"ס לאחר שלושים שנה של נשיאות. הוא הרחיב את גבולות יהודה יותר מכל שליט חשמונאי אחר.

צאצאי יוחנן הורקנוס הראשון היו:

יהודה אריסטובולוס הראשון הבכור 104־ 103 לפנה"ס

אנטיגונוס הראשון

אלכסנדר ינאי 103־ 76 לפנה"ס

אבשלום

ועוד בן אחד ששמו אינו ידוע.


יוחנן הורקנוס מצווה לפני מותו שאישתו תהיה היא המושלת, והכהונה הגדולה תהיה בידי בנו יהודה־אריסטובולוס הראשון (104־ 103 לפנה"ס). אולם יהודה אריסטובולוס הראשון כלא את אמו ואת כל אחיו, פרט לאנטיגונוס. הצדוקים תמכו בו למלוכה ולכהונה. הוא הכריז על עצמו מלך וכהן גדול בשנת 104 לפנה"ס.

אנטיגונוס הראשון אחיו של יהודה אריסטובולוס נרצח ע“י שומריו של אריסטובולוס אחיו. יהודה אריסטובולוס מת מרגשות אשמה על הריגת אחיו בשנה השנייה לשלטונו־ 103 לפנה”ס.

אלכסנדר ינאי (103־ 76 לפנה"ס) עלה לשלטון בתור מלך וכהן גדול, לאחר מות אחיו יהודה. שלומציון אלכסנדרה (שלומית Alexandra Salome), אלמנתו של יהודה אריסטובולוס הראשון, נישאה לאלכסנדר ינאי. לה וליהודה אריסטובולוס לא היו ילדים. אלכסנדר ינאי היה שליט אבסולוטי. ההשפעה ההלניסטית הייתה חזקה. התנגדו לו רבים בקרב החשמונאים וחוגים רחבים באומה, וההתנגדות הובילה למרידה ומלחמת אחים. המרד נמשך שש שנים, עד שנת 85 לפנה"ס. זו הייתה תקופה של מסעות מלחמה באזור, בין היתר בממלכה הנבטית ובעבר הירדן.

הפרושים תמכו במורדים במאבקם בשלטון המלוכני. הם קראו לעזרתם את המלך דמטריוס השלישי אשר מלך בחלק מסוריה. אלכסנדר ינאי נחל מפלה וברח להרים. כאשר חזר, הוא דיכא באכזריות רבה את מתנגדיו, והרג בצליבה את הפרושים שהתנגדו לו. הוא נחשב השליט האכזר ביותר בהיסטוריה היהודית.

בזמן זה ברומא, בשנת 100 לפנה"ס, נולד יוליוס קיסר (Jules Cesar).

אלכסנדר ינאי נפטר מקדחת בשנת 76 לפנה"ס בגיל 51 בעבר הירדן, אחרי 27 שנה של מלכות. בזמנו היו מלחמות עם הערבים והנבטים, מרידות וכיבושים. גבולות הארץ הורחבו. אלכסנדר ינאי מינה את אנטיפס הראשון (אביו של אנטיפטרוס האדומי ואחד מהמתגיירים האדומים) למושל אדום. לפני מותו הוא מינה את אלמנתו, שלומציון אלכסנדרה למושלת.

שלומציון אלכסנדרה, אלמנתו של אלכסנדר ינאי, עלתה לשלטון ב־ 76 לפנה"ס. היא החזירה את הפרושים לעמדת השפעה, ונתנה להם לשלוט בסנהדרין.

בין ראשי הפרושים היו שמעון בן שטח, אחיה של שלומציון, ויהודה בן טבאי שחזרו מהגלות. הם ארגנו את הסנהדרין, והצדוקים הורחקו. שלומציון אלכסנדרה נפטרה בשנת 67 לפנה"ס לאחר תשע שנים בשלטון. בתקופתה היו שלום בין העם ובית המלוכה ושגשוג כלכלי.

צאצאיה של שלומציון אלכסנדרה היו: יוחנן הורקנוס השני (63־ 40 לפנה"ס) אשר מינתה לכהן הגדול בשנת 79 לפנה"ס, וליורש שלה לאחר מותה, ואריסטובולוס השני (66־ 63 לפנה"ס) אשר היה צדוקי והורחק על ידה.

הרומאים התקדמו בכיבושיהם במזרח התיכון, ובשנת 74 לפנה"ס הם פלשו לסוריה במלחמה שנמשכה עשר שנים.

שני האחים, בניה של שלומציון אלכסנדרה נלחמו על המלוכה. הפרושים עודדו את אריסטובולוס השני לחתור תחת הורקנוס השני, והוא מרד במלכות בשנת 70 לפנה"ס, ניצח והכריז על עצמו מלך וכהן גדול. מאוחר יותר כרתו האחים הסכם: הורקנוס הכהן הגדול ואריסטובולוס המלך. על מנת לחזק את הברית השיא הורקנוס את בתו אלכסנדרה חשמונאית לאלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס השני. הדבר לא הביא לשלום בין האחים. לאלכסנדרה נולדו בת מרים החשמונאית ובן אריסטובולוס השלישי.

בתקופה זו הופיע אנטיפטרוס האדומי (בנו של אנטיפס הראשון שאלכסנדר ינאי שלח לאדום). הוא ניצל את עושרו והשפעתו כדי להתקרב להורקנוס ולהסיתו נגד אריסטובולוס. הוא היה בעל הכוח האמיתי והורקנוס רק בובה בידיו. אריסטובולוס הכריז על עצמו מלך וכהן גדול. הורקנוס ניסה לבטל את ההסכם בהשפעתו של אנטיפטרוס האדומי. אנטיפטרוס שכנע את הורקנוס לבקש את עזרתם של הנבטים במלחמתו באריסטובולוס, ויחד הם נלחמו באריסטובולוס. הנבטים צרו על הר הבית בשנת 64 לפנה"ס, אך המצביא הרומי בסוריה אילץ את הנבטים לעזוב את הר הבית.

בשנת 66 לפנה"ס המצביא הרומאי פומפיוס נשלח למזרח. הוא כבש את אסיה הקטנה, את סוריה ואת דמשק. הורקנוס השני ואחיו אריסטובולוס השני ביקשו את הכרעתו של פומפיוס בשאלה מי משניהם יהיה המלך ביהודה.

פומפיוס נטה לטובת הורקנוס השני. אריסטובולוס השני עזב וחזר לירושלים. הוא ניסה למרוד ברומאים והתבצר בבית המקדש. פומפיוס רדף אחריו, ואנשי הורקנוס השני בירושלים פתחו את שערי העיר בפני הרומאים. לאחר מצור של שלושה חודשים פומפיוס פרץ להר הבית ונכנס לקודש הקודשים. אריסטובולוס השני הסגיר את עצמו בידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס.

זהו הסוף לממלכת יהודה.


שושלת בית חשמונאי תמונה 3.jpg


המנהיגים משיבת ציון עד סוף מלכי בית חשמונאי

* ששבצר בן יהויכין (?) “נשיא היהודים”־ 595־ 535 לפנה"ס.

* זרובבל נכד יהויכין־ 520 לפנה"ס.

* עזרא־ 458 לפנה"ס.

* נחמיה־ 445־ 433, 431־ 424 לפנה"ס.

* צדוק־? כהן גדול.

* שמעון הצדיק בן חוניו השני־ 330־? לפנה"ס כהן גדול.

* יאסון־?־ 172 לפנה"ס כהן גדול.

* מנלאוס־ 172־? לפנה"ס כהן גדול.

* אליקימוס־ 162־? לפנה"ס כהן גדול.

* יונתן הוופסי בן מתתיהו החשמונאי־ 160 (?)־ 142 לפנה“ס כהן גדול. 155 לפנה”ס מושל נציב.

* שמעון התרסי בן מתתיהו החשמונאי־ 142־ 134 לפנה"ס, נשיא וכהן גדול.

* יוחנן הורקנוס הראשון בן שמעון התרסי־ 134־ 104 לפנה"ס. שליט יהודה, כהן גדול ונשיא.

* יהודה אריסטובולוס הראשון בן יוחנן הורקנוס הראשון־ 104־ 103 לפנה"ס. מלך וכהן גדול.

* אלכסנדר ינאי בן יוחנן הורקנוס הראשון־ 103־ 76 לפנה"ס. מלך וכהן גדול.

* שלומציון המלכה אלמנת יהודה אריסטובולוס הראשון ואלכסנדר ינאי־ 76־ 67 לפנה"ס.

* יוחנן הורקנוס השני בן שלומציון ואלכסנדר ינאי־ 67, 63־ 40 לפנה"ס. נשיא, הורד לכהן גדול.

* יהודה אריסטובולוס השני בן שלומציון ואלכסנדר ינאי־ 67־ 63 לפנה"ס. מלך וכהן גדול.

* אלכסנדר השני בן יהודה אריסטובולוס השני־ 56־ 54 לפנה"ס. מלך וכהן גדול.


 

פרק 16: התקופה הרומית - 63 לפנה"ס - 37 לספירה

הארץ נכבשה על ידי הרומאים בסתיו של שנת 63 לפנה"ס. בא הקץ לעצמאותה של ארץ יהודה אחרי 80 שנה, והיא הפכה חלק מהאימפריה הרומאית, מדינת חסות רומאית. יהודה והגליל שילמו מיסים לרומאים. בכל התקופה הפרושים לא לקחו חלק במלחמות עם הרומאים.

פומפיוס (גנאיוס פומפיוס מגנוס Gnaeus Pompeius Magnus) העניק אוטונומיה ליהודים. המלוכה בוטלה והורקנוס השני נתמנה לכהן גדול ו“אתנארך” (ראש העם), נשיא, בלי תואר מלכות. הוא כיהן עד שנת 40 לפנה"ס. הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס האדומי. ליהודה היה שלטון עצמי למראית עין, אולם הרבה שטחים אבדו, ויהודה סופחה לסוריה וכך גם שאר הערים ההלניסטיות. התקופה הראשונה של שלטון רומא היא תקופה של אפוטרופסות, וארכה 70 שנה עד שנה 6 לספירה.

אנטיפטרוס האדומי (אדום) היה הנציב, “האפוטרופוס” משנת 60 עד שנת 43 לפנה“ס. משפחתו של אנטיפטרוס, משפחה אדומית מיוחסת, נתונה הייתה לחלוטין למרות רומא. המשפחה התגיירה בזמן החשמונאים. פצאל, בנו של אנטיפטרוס, שלט בירושלים משנת 47 עד שנת 40 לפנה”ס, והורדוס, גם הוא בנו של אנטיפטרוס, שלט בגליל משנת 47 עד שנת 40 לפנה"ס.

פומפיוס חזר לרומא בשנה 62 לפנה"ס, אחרי 4 שנים של מלחמות, שבהן השיב את שלטון רומא במזרח. הוא לקח איתו בשבי את אריסטובולוס השני, את שתי בנותיו ושני בניו־ אלכסנדר השני ומתתיהו אנטיגונוס השני. אריסטובולוס השני צעד ברומא עם כל השבויים בתהלוכת הניצחון (“טריומף” או “טריומפוס”).

בשנת 60 לפנה“ס, פומפיוס היה חלק מה”טריומווירט" הראשון (Triomvirat), השלישיה השלטת ברומא. השלישיה כללה גם את יוליוס קיסר וקראסוס. פומפיוס וקיסר היו אויבים.

אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס, ברח מרומא לירושלים והכריז על עצמו מלך. הוא הקים כוח צבאי והחל להקים את חומות ירושלים שנהרסו על ידי פומפיוס.

הורקנוס השני, הנשיא, נמלט מירושלים. הנציב הרומי בסוריה יצא נגד אלכסנדר השני. אלכסנדר הובס ביריחו על ידי סגנו של הנציב, מרכוס אנטוניוס, ובתמיכת פומפיוס, הורקנוס השני הוחזר לירושלים, בתור הכהן הגדול בלבד. אלכסנדר השני נשלח בחזרה לרומא ב־ 56 (?) לפנה"ס.

אלכסנדר השני נמלט מרומא בפעם השנייה. הוא השתלט על ירושלים ב־ 54 לפנה"ס, אך הובס בקרב בהר תבור ונלקח שוב בשבי. הוא הוצא להורג בפקודת פומפיוס. ראשו הותז בגרזן.

בשנת 57 לפנה“ס, אריסטובולוס השני ובנו אנטיגונוס ברחו מרומא. הם חזרו לארץ ישראל ומרדו ברומא. הנציב הרומי ניצח והחזיר את אריסטובולוס לרומא בשנת 56 לפנה”ס. אנטיגונוס שוחרר.

ב־ 55 לפנה“ס ברומא, יוליוס קיסר התמנה ל”קונסול", דיקטטור בלי תואר “מלך” כי העם ברומא התנגד למלכות.

ב־ 54 לפנה“ס הגיע לארץ ישראל מושל רומאי חדש. הוא שדד את אוצרות בית המקדש, וחילק את הארץ לחמישה מחוזות. ב־ 49 לפנה”ס, יוליוס קיסר עלה לשלטון ברומא. לוח השנה של יוליוס קיסר – הלוח היוליאני ־ הוא משנת 46 לפנה“ס. לשנה, 365 יום, ועוד 6 שעות. הלוח נכנס לשימוש בשנת 45 לפנה”ס.

פרצה מרידה בארץ ישראל, פומפיוס מרד בקיסר. קיסר שחרר את אריסטובולוס השני אחרי ניסיון כושל של מרידה, ושלח אותו לארץ במטרה להילחם בפומפיוס, יריבו של קיסר. הוא שלח גם את אנטיגונוס שהיה שבוי כבן ערובה. אריסטובולוס הורעל בידי תומכי פומפיוס.

פומפיוס נוצח סופית על ידי קיסר בשנת 48 לפנה"ס בקרב פארסאלוס (Pharsale), בתסאליה. הוא ברח למצרים ובמנוסתו טבע בנילוס. יוליוס קיסר השתלט על המזרח, והיה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל.

קיסר הגיע לארץ ישראל בשנת 47 לפנה"ס ואישר את מינויו של הורקנוס השני לכהן גדול ואתנארך (מנהיג פוליטי). אנטיפטרוס התמנה לאפוטרופוס. לו ולבניו ניתנו תפקידים גבוהים. בקשתו של אנטיגונוס לקבל את כס המלוכה ביהודה נדחתה על ידי קיסר, המרידה שלו בגליל דוכאה, ומורדים רבים נלקחו בשבי.

יוליוס קיסר נרצח ב־ 15.3.44 לפנה"ס בידי ברוטוס וקאסיוס, שהיה ידוע כבנו של קיסר. אנדרלמוסיה פרצה ברומא. קיסר היה מטיבו של העם היהודי. הוא קיים את האוטונומיה ושלמותה של יהודה. חומות ירושלים הוקמו בחזרה בזמנו.

קאסיוס השתלט על ארצות המזרח, סוריה וארץ ישראל. אנטיפטרוס ובניו לימינו. הוא מינה את הורדוס ל“סטראטגוס”־ מפקד הצבא. להורדוס היה צבא של שכירים, לא יהודים.

ברומא קם הטריומווירט השני, שלישיה שלטת חדשה שכללה את אוקטביאנוס (לימים “אוגוסטוס קיסר”), מרקוס אנטוניוס ומרקוס אמיליוס לפידוס. בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס, לבין רוצחי קיסר־ קאסיוס וברוטוס, היה עימות. קאסיוס וברוטוס נוצחו והתאבדו.

אחרי הניצחון על רוצחי קיסר, מרקוס אנטוניוס קיבל את השליטה במזרח. הוא חידש את המינוי של אנטיפטרוס ושל פצאל ודחה את הקובלנות נגד הורדוס12.

הורקנוס השני, בנו של שמעון החשמונאי, נשאר “נשיא” ויהיה כהן גדול משנת 63 עד שנת 40 לפנה"ס.

הורקנוס דיבר עם אנטוניוס לטובת הורדוס וביקש לשחרר את היהודים שנלקחו לעבדות ולהחזיר שטחים. בירושלים שררה מתיחות מול בית אנטיפטרוס עקב המאורעות ברומא. מרד פרץ בירושלים נגד אנטיפטרוס ופצאל בנו. אדם בשם מליכוס, שהיה איש צבא יהודי מנאמני הורקנוס, הרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס.

ב־ 42 לפנה"ס הורדוס הגיע לירושלים.

הפרתים ניצלו את המצב השורר ברומא, ופלשו לסוריה. פרתיה הייתה מעצמה גדולה ושטחה היה כשטחה של פרס היום. נהר הפרת היה הגבול בין הממלכה הפרתית והעולם הרומאי.

הפרתים פלשו לארץ ישראל ב־ 40 לפנה"ס. בירושלים פרצה מלחמה ואנטיגונוס פתח את שערי העיר בפני הפרתים. הוא ביקש את עזרתם כדי להמליך אותו על יהודה, ולסלק את בית אנטיפטרוס ואת הורקנוס השני. הפרתים שדדו את ירושלים, הצליחו לשכנע את פצאל ואת הורקנוס להיכנע, ולקחו אותם בשבי אחרי הכניעה. פצאל התאבד ולהורקנוס כרתו את האוזניים, כדי שהמום הפיסי ימנע ממנו להיות כהן גדול. הוא הוגלה לבבל.

אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני, הפך מלך והכהן הגדול בירושלים, בחסות הפרתים. בזאת התחדשה מלכות החשמונאים. אנטיגונוס התנקם בבני אנטיפטרוס.

הורדוס נמלט מירושלים עם ארוסתו מרים החשמונאית, נכדתו של הורקנוס השני ובתה של אלכסנדרה החשמונאית, והגיע לרומא, שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוקטביוס אשר משלו בצוותא ברומא. הורדוס שיכנע אותם שהמלכתו למלך תשרת את האינטרסים של רומא ביהודה, וכך על פי החלטת הסנאט הוא הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס, על ידי השלישיה השלטת, על מנת שילחם בפרתים.

ב־ 38 לפנה“ס הורדוס, בעזרתו של אנטוניוס, עמד בראש הלגיונות הרומאים שפלשו ליהודה כדי להילחם בפרתים. הפרתים נהדפו. ב־ 37 לפנה”ס ירושלים נפלה בידי הלגיונות הרומאים אחרי מצור של חמישה חודשים. בית המקדש נכבש.

עוד שנתיים לקחו להורדוס להתגבר על מלחמת האזרחים ולמלוך.

מרכוס אנטוניוס פגש את קלאופטרה (השביעית), התחתן איתה וישב באלכסנדריה. הדבר עורר התנגדות ברומא, אך הוא המשיך לראות עצמו כמלך.

אוקטביאנוס (אוגוסטוס קיסר) שלט ברומא בהעדרו של אנטוניוס. בשנת 31 לפנה“ס, אוקטביאנוס והגנרל הרומי אגריפא ניצחו את אנטוניוס וקלאופטרה בקרב הימי באקטיום (Actium), שביוון. הם רדפו אחרי אנטוניוס וקלאופטרה במצרים. אנטוניוס וקלאופטרה התאבדו ב־ 30 לפנה”ס.

קלאופטרה (Cleopatre) הייתה המלכה השביעית בשם זה במצרים, והאחרונה בשושלת תלמי המקדונית, ששלטה במצרים במשך קרוב ל־ 300 שנה. היא נולדה ב־ 69 לפנה"ס. הוריה היו תלמי ה־ 12 וקלאופטרה ה־ 5. היא הייתה המאהבת של יוליוס קיסר וילדה לו בן, קיסריון. היא נישאה לתלמי ה־ 13 ואחריו נישאה לתלמי ה־ 14 ובסוף הייתה בת זוגתו של מרכוס אנטוניוס.

אחרי שלטון התלמים, מצרים הפכה פרובינציה רומית. זה היה סוף התקופה היוונית במצרים, ותחילת התקופה הרומאית. משנת 3,000 לפנה“ס עד 30 לפנה”ס היו 30 שושלות במצרים.


 

פרק 17: שושלת הורדוס - 60 לפנה"ס – 100 לספירה

הורדוס שלט בכל שטחה של ארץ ישראל, והוסיף לממלכתו שטחים מסוריה. לאחר כיבוש ירושלים הורדוס התחיל ברדיפות נגד אלה שהתנגדו לו.

מתתיהו אנטיגונוס השני (40־ 37 לפנה"ס בשלטון), בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של אלכסנדר ינאי, היה המלך החשמונאי האחרון בשושלת שנמשכה 130 שנה, הובס ונלקח בשבי לאנטיוכיה. אנטיפטרוס האדומי ששלט ביהודה בשנים 60־ 43 לפנה“ס שכנע את מרכוס אנטוניוס להוציא להורג את אנטיגונוס. ב־ 37 לפנה”ס אנטיגנוס הוצא להורג בהתזת ראשו בגרזן. רצח ושוד שלטו בירושלים.

להורדוס היו נשים וילדים רבים. בנו הראשון היה אנטיפטר שילדה לו בבַּחרותו. דוריס, אשתו הראשונה מעמון, אלכסנדר השלישי ואריסטובולוס הרביעי היו הבנים של מרים החשמונאית. ילדיו האחרים היו מנשים שונות.

יוחנן הורקנוס השני ונכדו יונתן אריסטובולוס השלישי היוו סכנה עבור הורדוס. אריסטובולוס השלישי היה אחיה של מרים החשמונאית. אלכסנדרה, אחותו של מתתיהו אנטיגונוס השני ואמה של מרים ביקשה מקלאופטרה שתשפיע על אנטוניוס למנות את בנה, אריסטובולוס השלישי, לכהן גדול. אנטוניוס נענה לבקשתה ואריסטובולוס השלישי, בן ה־ 17, התמנה לכהן הגדול בשנת 35 לפנה"ס.

אלכסנדרה חששה מהורדוס וניסתה לברוח למצרים עם בנה, בלי הצלחה. בחג הסוכות, ב־35/36 לפנה“ס ערך הורדוס משתה ביריחו למשפחתו, ואנשי הורדוס הטביעו את אריסטובולוס בבריכה. הורדוס הזמין את הורקנוס לחזור, והמית גם אותו לאחר חזרתו, בשנת 40 לפנה”ס.

בשנת 29 לפנה"ס, אחותו שלומית ואימו (קיפרוס הערבית) של הורדוס האשימו את אשתו מרים החשמונאית בניסיון להרעילו, ומרים הוצאה להורג. שני בניה, אלכסנדר ואריסטובולוס, נשלחו לרומא. שנה לאחר מכן הורדוס הוציא להורג את חותנתו אלכסנדרה, השריד האחרון של החשמונאים, לאחר שניסתה להשתלט על ירושלים בעת מחלתו של הורדוס.

בתקופה ההרודיאנית היה שגשוג בבנייה. הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולהתחבב על היהודים אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית־רומית במטרה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם המליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים וכח שלטוני. הוא בנה מקדשי אלילים ובנייני ציבור במקומות שונים בארץ. הוא בנה את העיר קיסריה לכבוד הקיסר. בנייתה נמשכה 12 שנה, וחיו בה רומאים ויוונים.

הורדוס בנה את העיר סבאסטיה באתר של העיר שומרון. את העיר אנטיפטרוס בשרון, את העיר פצאל ומבצר סמוך ליריחו. הוא בנה אצטדיון ל־ 200 איש והיפודרום ל־ 300 עד 500 איש. בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון. כן בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.

בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית. אולם שיא מפעל הבנייה שלו הוא מתחם הר הבית כולו ובליבו בית המקדש, שעליו כתוב בתלמוד: “מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו”. על הר הבית נבנה מחדש בית המקדש השני, במקום הבניין הצנוע מימי שיבת ציון וזרובבל. בניית בית המקדש החדש החלה בשנה 19 לפנה"ס והסתיימה אחרי 8 שנים, כ־ 80 שנה לפני חורבנו.

אזור הר הבית היה המרכז העירוני הפוליטי והמשפטי. לאורך דרום ההר היה בניין ציבורי ענק בסגנון הליניסטי באורך 300 מטר, הבזיליקה, ששימשה את כל הצרכים הפוליטיים.

שנותיו האחרונות של הורדוס אופיינו בסכסוכים משפחתיים וחוסר יציבות בבית המלוכה. את שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשים בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את אנטיפטרוס, בנו הבכור מדוריס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. ייתכן שהוצאתם להורג של בניו הוא הרקע המקורי לאמירה המפורסמת המיוחסת לאוגוסטוס: “עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו”.

בשנת 10 לפנה“ס נולד פטר הקדוש (St Peter) ובשנה 6 לפנה”ס, עוד לפני מותו של הורדוס, נולד ישוע. בשנת 5 לפנה“ס, הורדוס בן השבעים חלה, ובשנת 4 לפנה”ס הוא נפטר ביריחו, ונקבר במבצר הרודיון. בבשורה על שם מתאו (Mathieu) הורדוס מתואר כרוצח.

הורדוס היה בשלטון משנת 37 עד שנת 4 לפנה"ס. להורדוס הייתה יוזמה רבה, כושר אירגון וכישרון מדיני. באשר לאישיותו, סיכם זאת הסופר ראנאן (Renan): “הוא עלה לשלטון כשועל, משל כנמר ומת ככלב”.

הורדוס חילק את נחלתו בצוואתו בין שלושת בניו:

* לארכילאוס (4 לפנה"ס־ 6 לספירה) ניתן תואר אתנארך ושלטון ביהודה.

* הורדוס־אנטיפס (4 לפנה"ס־ 39 לספירה) קיבל שליטה בגליל ובחלק מעבר הירדן.

* פיליפוס־הורדוס (4 לפנה"ס־ 34 לספירה) קיבל שליטה בגולן ובבשן.

ארכילאוס והורדוס־אנטיפס באו לרומא וחיכו להחלטתו של אוגוסטוס בעניין אישור צוואתו של הורדוס. משלחת של העם היהודי הגיעה אף היא לרומא להביע את רצונה להשתחרר משלטון בית הורדוס.

בשנה השלישית לפנה"ס, אוגוסטוס נתן את החלטתו:

ארכילאוס ישלוט ביהודה, בשומרון ובאדום. עם התואר אתנארך (“אתנארכוס” נשיא העם) ולא מלך.

הורדוס־אנטיפס ישלוט בגליל ובעבר הירדן והתואר הוא טטרארכוס (מושל מחוז).

פיליפוס־הורדוס ישלוט בבשן והחורן גם הוא בתואר טטרארכוס.

אנטיפס ופיליפוס נשארו בשטחיהם בחסות רומא. הנציבים הם שמינו את הכוהנים הגדולים.

שלומית, אחותו של הורדוס, קיבלה את ההכנסות של ערים אחדות ואת ארמונו של הורדוס ביריחו.

אחרי מותו של הורדוס החלה התקוממות והעם דרש שינויים. המרידה דוכאה על ידי חיילי ארכילאוס, ונהרגו כ־ 3,000 איש בעת המרידה. בחג השבועות של אותה שנה, באו עולי רגל והתקוממו נגד הרומאים כמו בפסח הקודם. אנשים רבים נהרגו. גם בגליל הייתה התקוממות. הרומאים שרפו את העיר ציפורי שהייתה מרכז המרד. המרידות דוכאו על ידי הנציב הרומאי בסוריה. ראשי המורדים הומתו בצליבה.

ארכילאוס נולד בשנת 23 לפנה“ס, ושלט במשך 9 שנים, מ־ 4 לפנה”ס עד 6 לספירה. הוא היה שליט אכזר. משלחת נציגי העם הגיעה לרומא בשנה 6 לספירה כדי להתלונן על ארכילאוס, והאשימו אותו במוסר ירוד ובשחיתות. הוא הורד מהשלטון והוגלה לגאליה, צרפת של היום.

יהודה הפכה ל“מדינה קיסרית”. בראש המדינה עמד נציב, ה“פרוקוראטור” (“משגיח”) שמונה מטעם הקיסר. הוא ישב בקיסריה והיה קשור למדינה הקיסרית הגדולה, סוריה. שם ישב המכובד מכל נציבי הקיסרות הרומאית. בראש העם עמדו הכוהנים הגדולים.

הורדוס־אנטיפס נולד בשנת 26 לפנה"ס. הוא בנה את העיר טבריה, קרא לה על שם ידידו טיבריוס קלאודיוס נירון קיסר (Neron) (קיסר רומא בשנים 14־ 37 לספירה), וישב בה. הוא בנה מחדש את ציפורי.

בזמן שהורדוס־אנטיפס היה בדרכו לרומא והמתין להחלטתו של אוגוסטוס בעניין המשך השלטון בארץ, הוא התארח בביתם של הורדוס־ אחיו למחצה ממרים בת שמעון הכהן הגדול, ושל אישתו הרודיאס (בת אריסטובולוס הרביעי). אנטיפס, שהיה נשוי לבת המלך הנבטי חרתת מלך פטרה, חשק בהרודיאס והעז להציע לה נישואין.

הרודיאס הסכימה, בתנאי שיגרש את אשתו, והם סיכמו שתעבור לגור בביתו מיד כשיחזור מרומא. כשחזר מרומא גילתה אשתו את דבר ההסכם עם הרודיאס ומבלי לספר לו שהיא יודעת, ביקשה שישלח אותה למכוור (הר בממלכת ירדן), על גבול ארצו של חרתת אביה. בעלה הסכים בלי לדעת על כוונתה ומיד כשהגיעה למכוור, שהייתה נתונה אז לשלטון חרתת, ליוו אותה שרי צבאו של חרתת אל אביה. כשסיפרה לאביה על כוונת בעלה לגרש אותה, נוסף עניין זה לסכסוך על הגבולות בארץ גמלא13.

פרצה מלחמה בה הושמד כל צבא אנטיפס. הרודיאס עזבה את בעלה הורדוס ונישאה להורדוס־אנטיפס.

יוחנן המטביל העביר ביקורת על הורדוס־אנטיפס על שנשא אישה גרושה עם ילדה, בניגוד ל“חוקי האבות”, ונכלא בבית הסוהר. הרודיאס שנאה אותו על כך, וביום הולדתו של אנטיפס נפלה לידה הזדמנות לנקום ביוחנן. לאחר שבתה (מבעלה הראשון הורדוס), שלומית, רקדה לפני אביה החורג ואורחיו רמי המעלה ומצאה חן בעיניהם, נשבע אנטיפס לשלומית שייתן לה כל שתבקש. שלומית מיהרה לשאול את אמה מה עליה לבקש והרודיאס השיבה לה מיד: “את ראש יוחנן המטביל”. אנטיפס נאלץ לדבוק בשבועתו וציווה על אחד השומרים להביא את ראשו. השומר הלך וכרת את ראשו של יוחנן בכלא, חזר עם הראש בקערה ונתן לשלומית, שהעבירה אותו לאמה.

בשנת 37 לספירה הוגלה הורדוס־אנטיפס לגאליה בשל חילוקי דעות עם הרומאים. הרודיאס הצטרפה לגלות יחד עם בעלה. שטח שלטונו עבר לשליטה רומאית. ברומא שלט אז הקיסר קליגולה.

ליהודים הייתה מידה נכבדה של אוטונומיה. הסנהדרין היה בית דין עם סמכויות נכבדות בענייני דת, וסמכויות מוגבלות בעניינים האדמיניסטרטיביים.

במשך שני עשורים הייתה סדרה של מלחמות אחים ברומא, שהביאו לסופה של הרפובליקה הרומאית.

בשנת 27 לפנה“ס הרפובליקה הרומאית הפכה לקיסרות עם אוקטביאנוס בשלטון. הוא שינה את שמו לאוגוסטוס (“הנשגב”). שנות שלטונו היו שנים של שקט, שלווה ופריחה. כל 11 השליטים שהיו אחריו, נקראו “קיסרים” (Emperors). אוגוסטוס מסר את השלטון בפרובינציות הקטנות כמו יהודה ל”פרוקוראטורים" ממעמד הפרשים.

בתקופתו של אוגוסטוס חי ברומא צלסיוס הרופא (Celsius 25 או 30 לפנה"ס ועד 50 לספירה). בספרו “התרופות” (“De Medicina”) הוא סיכם את הידע הרפואי של זמנו, על פי הדוקטרינה של היפוקרטס (Hippocrate) הוא כתב הרבה עבור הקהל הרחב, אך לא צותת על ידי כותב רפואי במשך אלף שנה.

הספרות הרומאית הייתה אז בשיא פריחתה בתקופה זו, אובידיוס (Ovidius), וירגיליוס (Virgile), הורסיוס (Horatius ) ואחרים נמנים עליה.

הקיסר אוגוסטוס נפטר בשנה 14 לספירה, בן 76. אוגוסטוס, ואחריו טיבריוס, בנו המאומץ, נוקטים במדיניות של אי התערבות מחוץ לאימפריה.

בשנת 18 לספירה מונה יוסף כאיפה לכהן גדול. הנציבים הרומאים מינו ופיטרו את הכוהנים הגדולים, שיטה שהעליבה את הרגש הלאומי של היהודים. בשנת 19, ניסה הקיסר טיבריוס למנוע את הפצת הדת היהודית ברומא, והיהודים גורשו זמנית מרומא. בשנת 20, הוקמה “מדינה” יהודית באזור נהרדעא בבבל, היא נהרסה בשנת 55.

במאה הראשונה, חי ההיסטוריון היווני פלוטארק (Plutarch). בשנת 37־ 38 לפנה“ס נולד ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, או בשמותיו האחרים־ טיטוס פלביוס או יוספוס פלביוס. התקופה הייתה התקופה ההלניסטית. הרומאים אימצו את ההלניזם והביאו את התרבות לארץ. הם גם הביאו יציבות בשלטון ובטיחות. יהודים היו שותפים ל”חלום הרומאי",Pax Romana, “שלום לאלף שנים” כפי שביטא וירגיליוס ((Virgilius. קהילות יהודיות היו קיימות באסיה הקטנה, בסוריה, דמשק ואנטיוכיה.

בשנת 26 מונה פונטיוס פילטוס לנציב הרומי. הוא היה נציב אכזר ועקשן. מתח ואלימות שררו בין הממשל הרומאי והיהודים עד לסוף תקופת נציבותו בשנת 36. ישו ויוחנן המטביל פעלו בתקופתו. בשנת 33 הואשם ישו על שהכתיר את עצמו “מלך היהודים”. פונטיוס פילטוס חשב שאין להאשים את ישו. ישו נשלח להורדוס־אנטיפס לירושלים כדי שישפוט אותו מאחר שישו היה מהגליל. ישו הוחזר לפונטיוס וזה שלח אותו לצליבה.

בשנה ה־ 15 לשלטון טיבריוס, היהודים התנגדו לשיטת הרומאים של הוצאה להורג בצליבה.

בשנת 36 המשנה למלך בסוריה ציווה על פילטוס לחזור לרומא, אחרי 10 שנים של שלטון בשל תלונות על אכזריותו. מחליפו ניסה להרגיע את היהודים, בין היתר על ידי החזרת בגדי הכהן הגדול שהיו שמורים אצל הרומאים.

הקיסר פעל אחרת. קליגולה פקד על הנציב להעמיד פסל מזהב של הקיסר בבתי הכנסת14.

הקיסר פקד עוד להעמיד את פסלו בבית המקדש בירושלים. הדבר גרם לסערת רוחות אצל היהודים. קליגולה פקד על הנציב להיכנס לירושלים עם שני לגיונות כדי להכריח את היהודים לקבל את מרותו. הנציב נפגש עם משלחת היהודים והשתכנע שאין למלא את פקודתו של הקיסר.

פיליפוס־הורדוס שלט בבשן בכפוף לארכילאוס, ונשאר שם עד למותו בשנת 34 לספירה. מאחר ולא היו לו ילדים, הוא הוריש אחרי מותו את השלטון לאחינו, מרכוס יוליוס אגריפס, הוא הורדוס אגריפס הראשון, בנו של אריסטובולוס הרביעי.

פיליפוס נפטר בשנת 34, והקיסר קליגולה מינה את הורדוס אגריפס הראשון למלך על נחלתו. בשנת 39 הוא מינה את הורדוס אגריפס הראשון גם על נחלתו של הורדוס־אנטיפס שהוגלה לגאליה. שלטונו של אגריפס הראשון החל בשנת 37 והסתיים בשנת 41 לספירה כטטרארך כלקיס, ומשנה 40 עד השנה 41 כטטרארך הגליל. בתקופתו היה שקט, והוא איחד את האזורים שהיו בממלכתו של הורדוס סבו.

הורדוס השני היה מלך כלקיס (הגולן ודרום לבנון) בשנים 4 לפנה"ס עד שנה 34 לספירה. התואר “מלך” לא העניק לו סמכות רבה. עם מותו הועברה נחלתו לאגריפס הראשון, ומאוחר יותר לבנו של הורדוס השני, ששמו גם אריסטובולוס.

קליגולה נרצח בשנת 41. טיבריוס קלאודיוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס15 עולה לשלטון ברומא (שלט עד 54). עלייתו לשלטון של קלאודיוס סימנה רגיעה ביחסים שבין האימפריה ונתיניה היהודים. הוא ניסה לפייס את היהודים, ביטל את הנציבות הרומית על הארץ והוציא צו שבו הוא מאשר את זכויותיהם של כל תושבי האימפריה היהודים.

הוא נתן להורדוס אגריפס הראשון את יהודה ושומרון שהיו כפופים לנציבים הרומאים. הורדוס אגריפס הראשון (10 לפנה"ס־ 44 לספירה) הוכתר מלך על יהודה משנת 41 עד 44, לפי רצונו של הקיסר קלאודיוס.

אגריפס הראשון היה נכדם של הורדוס ומרים החשמונאית. אביו היה אריסטובולוס הרביעי, שהוצא להורג ברומא יחד עם אחיו אלכסנדר בשנת 7 לפנה"ס. בתו הייתה בירניקי, שנולדה מקיפרוס־ בתה של שלומציון, בת הורדוס ומרים החשמונאית, ושל פצאל בנו של פצאל, אחי הורדוס. בימי שלטונו יהודה שבה לגבולותיה מימי הורדוס הגדול ושוב, אחרי 50 שנה, היה מושל יהודי על כל ארץ ישראל. אגריפס הראשון קבע את ירושלים כבירתו. העיר גדלה והוא בנה חומה שלישית מצפון.

בארץ ישראל חיו בעת ההיא 2.5 מיליון יהודים.

בשנת 44 המלך אגריפס הראשון מת בגיל 54. היו לו שלוש בנות ובן בשם אגריפס השני (ועוד בן בשם דרוסוס שנפטר בגיל צעיר). השלטון היה אמור לעבור לבנו מרכוס יוליוס אגריפס, הוא הורדוס אגריפס השני בן ה־ 17. ברומא החליטו לא לתת לו את השלטון בגלל גילו הצעיר.

הנציבים הרומים שלטו ביהודה לאחר שבוטלה המלוכה על ידי הקיסרים, משנת 6 עד שנת 41, ועל הארץ כולה משנת 44 עד שנת 66. יהודה הייתה פרובינציה רומית משנה 6 עד שנה 66. הנציב בארץ היה נציגו של הקיסר. ארץ ישראל הייתה בתחום שיפוטו של המשנה למלך בסוריה. ה“פרוקוראטור” הרומי ישב בקיסריה. הורדוס אגריפס השני הפך טטרארך כלקיס בין השנים 50־ 52 וטטרארך הבשן בשנים 50־ 100.

בשנת 52 אגריפס השני נאלץ לוותר על חבל כלקיס לטובת אריסטובולוס, בנו של הורדוס השני. בתמורה, קיבל אגריפס השני בשנת 61, בזמן הקיסר נירון, חלקים מנחלתו של פיליפוס בגליל וטבריה וגם אזורים בעבר הירדן. הוא קיבל גם את הפיקוח על בית המקדש ומינוי הכוהנים בירושלים, דבר שנותן לו השפעה על הנעשה בעיר. “מלכותו” של אגריפס השני נמצאת בנקודה צפונית מזרחית של ארץ ישראל.

דיוסכורידס (Dioscorides), הרופא הפרמקולוג והבוטניסט16 נולד באסיה הקטנה בשנת 40 לספירה. הוא כתב את ספר הפרמקולוגיה De Materia Medica. הוא נפטר בשנת 90.

בארץ היה משבר אחרי משבר. הנציב הרומי הרגיז את היהודים. העם היה ממורמר. אלימות פרצה.

אגרות פאולוס אל התסלוניקים (Thessalonians), אל הקורינתים Corintians)), אל הגלטים Galatians)), הן משנות 50 עד 60.

השליח פאולוס היה באסיה הקטנה בשנת 53. הוא נשפט בקיסריה ונדרש להישפט ברומא. אגריפס השני שהיה נוכח בשימוע שלו הסכים, ופאולוס נשלח לרומא. הוא נשפט בשנת 59.

אחרי מותו של הקיסר קלאודיוס שהורעל על ידי אשתו, נירון עלה לשלטון ברומא בשנת 54. נירון היה אכזר ומושחת. הוא ציווה לרצוח את אחיו החורג, בריטניקוס, הוא גם הרג את אימו ואת אשתו אחרי שהתגרש ממנה. הוא הרג את בנו של הקיסר קלאודיוס ואת מורו, הפילוסוף סנקה (Seneque).

בניית בית המקדש הסתיימה בשנת 62. קבוצות של כוהנים ולוויים נאבקו על השליטה בו. ההגמוניה הייתה שייכת לפרושים, לבית הלל. באותם הימים, הנציב הרומי רדף את הסיקריים17 שעשו טרור.

שריפה פרצה בעיר רומא בליל ה־ 18 ביולי בשנת 64. השריפה נמשכה 6 ימים ו־ 7 לילות. האשמה הוטלה על הנוצרים.

יתכן שבאותה שנה מת פטר הקדוש (St Peter).

הכהן הגדול, יהושע בן גמלה קבע בשנת 64 שכל הילדים צריכים ללמוד לקרוא מגיל 6.

נציב רומי חדש, גאסיוס פלורוס, הנציב ה־ 15, הגיע לארץ בט"ז באייר באותה שנה.

הנציב החדש שנא את היהודים, השפיל אותם והחריב ישובים. אכזריותו הרבה עוררה מרידות. היו התנגשויות בין יהודים ויוונים בעיר קיסריה. הנציב פלורוס דרש לקבל זהב מאוצרות בית המקדש. היהודים סרבו לדרישותיו, והוא הגיע עם צבאו וערך טבח וביזה בירושלים.

מהומות פרצו בעיר קיסריה בחודש מאי 66 בין התושבים היוונים והיהודים. היוונים הרגו את כל היהודים שבעיר. היהודים, ממורמרים עקב המאורעות בקיסריה, ערכו מעשי נקמה בערים אחרות. הקיסר נירון פסק שקיסריה שייכת ליוונים ושליהודים אין זכויות על העיר.

התנהגותם של הנציבים כלפי היהודים עוררה שנאה. במשך עשרים השנים של שלטון רומאי אכזרי גברה השנאה.

בתקופה זו החלה ההתיישבות בקומרן. היהודים ממורמרים, במיוחד כשהרומאים ציוו, לפי דרישת אוגוסטוס, לערוך מפקד. קנאי הגליל שהתמרדו אחרי מותו של הורדוס, חידשו את מרידתם, וקמה מפלגת הקנאים. הם קראו להילחם ברומאים. הפרושים היו בעד שלום אך לא הצליחו לשכנע את העם. התחיל המרד.

בשנה 100 בא הסוף לתקופה ההרודינית שהחלה ב־ 60 לפנה"ס.

שושלת בית הורדוס תמונה 4.jpg


 

פרק 18: המרד ברומאים - המרד הגדול 66 - 73/74

המרד פרץ בסוכות שנת 66. בתחילת המרד הורדוס אגריפס השני מלך יהודה (בנו של הורדוס אגריפס הראשון ונינם של הורדוס ומרים החשמונאית) נאם בפני העם בנסותו להניא את היהודים מלמרוד ברומא. הוא נכשל.

הנציב התלונן בפני הממונה עליו קסטיוס גלוס היושב בסוריה על אי יכולתו להפסיק את ההתקוממות. גלוס בא מלווה באגריפס השני וערך טבח בערים אחדות.

הכוהנים והזקנים היו רודפי שלום. מלחמה פרצה נגד הקנאים. באותה עת, הסורים והיהודים הרגו זה את זה. החל מסע הרג ביהודים בעיר דמשק. קסטיוס גלוס, המשנה למלך בסוריה נכשל, גם הוא, כמו פלורוס לפניו, בניסיונו למגר את ההתקוממות. הקיסר נירון שמע על מפלת הלגיון הרומאי של גלוס ושלח את המצביא פלאביוס אספסיאנוס (Vespasien) לאזור. אספסיאנוס בא עם בנו טיטוס (Titus). הם ישבו בעכו. אספסיאנוס יצא למלחמה באביב. לאספסיאנוס היה הלגיון ה־ 5 והלגיון ה־ 20 ולטיטוס הלגיון ה־ 15, סה"כ שישים אלף חיילים. הורדוס אגריפס השני הצטרף למלחמה לצדו של המצביא הרומאי אספסיאנוס, ונכנס לגליל. אחרי המרד קיבל הורדוס אגריפס השני מאספסיאנוס נחלה בצפון הארץ, ובה שלט עד מותו בשנת 92.

יוסף בן מתתיהו בן ה־ 26 מונה לאחראי על הגנת יודפת בצפון. יודפת החזיקה מעמד עד חודש תמוז 67. יוסף בן מתתיהו נשבה בידי הרומאים. מאוחר יותר הוא הפך ליועץ לרומאים.

הרומאים המשיכו בכיבושים וחיסלו את כל מוקדי ההתנגדות. בתחילה דוכאו מוקדי ההתנגדות בגליל ובגולן־ יודפת, וגמלא. הרומאים הגיעו עד לירושלים ב־ 68, והטילו מצור על העיר. תחילת המצור היה ב־ י' בטבת. היהודים נלחמו גם בינם לבין עצמם. הקנאים, ויהודה הגלילי בראשם, התבצרו בהר הבית18.

יוחנן בן זכאי היה מראשי הפרושים. נולד ב־ 30 לפנה“ס ונפטר ב־ 90 לספירה. היה ממנהיגי התנאים. הוא הבין שאין סיכוי ליהודים בלחימה ברומאים, בשל הרעב שנגרם משריפת אסמי התבואה בעת המצור על ירושלים, ע”י מי שכונו “הבריונים”.

ראש הבריונים מטיל האימה, בן בטיח, היה אחיינו של יוחנן בן זכאי, וכונה “אבא סיקרא”.

יוחנן בן זכאי החליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סיקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר כדי לפגוש את אספסיאנוס. הוא הוצא מירושלים ב־ 69 חי בארון מתים (היהודים נקברו אז מחוץ לחומות העיר. העיר הייתה סגורה משום שהקנאים לא הרשו לתושבי ירושלים לצאת ממנה). בפגישה ביקש מאספסיאנוס שלושה דברים: להציל את התורה ולתת לו את “יבנה וחכמיה”, להציל את שושלת רבן גמליאל, ולהביא רופאים שירפאו את רבי צדוק. משמעות הבקשות היא המשך פעילות ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית ע"י הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות שיהיה חלופה לירושלים החרבה, ורופאים שירפאו את רבי צדוק שהרבה בתעניתות, כדי שירושלים לא תחרב. יוחנן ניבא לאספסיאנוס בפגישה איתו, שהוא עתיד להיות הקיסר ברומא וכך היה. אספסיאנוס נענה לבקשותיו של יוחנן. יוחנן פעל לאחר החורבן לשיקום היהדות.

ביבנה היהדות המשיכה להתקיים בלי הקורבנות. שם נקבעה תפילת העמידה, שמע, עלינו, וגם ההיפרדות מהנצרות. ביבנה נקבע לוח השנה מחדש.

הפרושים השתכנעו שאין סיכוי להשתחרר משליטת הרומאים. הם התרכזו בלימוד התורה והפצת חוקיה.

הסנהדרין התפצל לסנהדרין שבו שולטים הצדוקים, עם הכהן הגדול בראשו, והסנהדרין הדתי־ “בית הדין הגדול”־ שבראשו נשיא ואב בית דין. באותם הימים היה הלל הנשיא ושמאי אב בית דין. שניהם פירשו את חוקי התורה בצורה שונה. כך נוצרו אחרי מותם “בית הלל” ו“בית שמאי”, המחזיקים בהשקפה שונה בעניין חוקי התורה.

כת האיסיים הופיעה לראשונה בתקופה זו. האיסיים חיו בקרבת ים המלח חיי נזירות והתבודדות. בדומה לצדוקים הם לא קיבלו את הפרשנויות של הפרושים על חוקי התורה, ודבקו במילה הכתובה.

באותה עת, בשנת 67, פאולוס ופטר עברו עינויים ברומא ונצלבו. יש מחלוקת לגבי שנת מותו של פטר הקדוש־ יש אומרים בשנת 64 ויש הטוענים כי בשנת 67.

ב־ 9.6.68 הקיסר נירון שם קץ לחייו לאחר מרידת הצבא נגדו. גלבה היה לקיסר החדש. הוא נהרג כעבור שבעה חודשים על ידי חייליו. נבחרו עוד שני קיסרים זה אחרי זה ששלטו תקופות קצרות כל אחד.

בין השנים 68־ 70 הייתה מלחמת אחים בירושלים. מנהיגי הקנאים יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא האשימו את ההנהגה המתונה בכישלון המרד.

אספסיאנוס נבחר לקיסר על ידי הלגיונות בסוריה ובארץ ישראל ביולי 69. הוא הפסיק את המלחמה ונסע לרומא. הוא הטיל על בנו טיטוס בן ה־ 28 את האחריות להמשך הלחימה ביהודים. עם טיטוס נמצאו אהובתו ברניקי ((Berenic בתו של אגריפס הראשון והנסיכה הנבאטית קיפרוס בתם של שלומציון ופצאל, יוספוס פלאביוס ועוד.

בפסח שנת 70, הצבא הרומי עמד ליד החומה בירושלים. ליהודים היו 25,000 חיילים ולטיטוס 80,000 שכללו ארבעה לגיונות, ובראשם טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר. בנוסף לאלה, היו גדודי בעלי בריתם של הרומאים, כמו אגריפס השני.

הלגיון הרומאי ה־ 10 בא מהמזרח, הלגיון ה־ 12 מהמערב, הלגיונות ה־ 5 וה־ 15 שבפיקודו האישי של טיטוס חנו בצפון על הר הצופים. אחרי שלושה שבועות ב־ יז' תמוז, ביולי 70 החומה השלישית בצפון נבקעה, ואחריה, החומה השנייה ומצודת אנטוניה ולבסוף נכבש הר הבית. ב־ ח' באב, נפרצה חומת בית המקדש. הקרבות נמשכו בעיר מ־ יז' בתמוז. הרומאים השתמשו באש. הקנאים התבצרו בבית המקדש.

ב־ ט‘, ו־ י’ באב, שנת 3830 לבריאת העולם, שנת 70 לספירה, בחודש אוגוסט, לאחר שעמד על תילו 580 שנה, בית המקדש נשרף, אחרי שחייל רומאי זרק עץ בוער לתוכו. ב־יא' באב נכבשה העיר התחתונה וב־ ח' באלול נכבשה העיר העליונה.

העיר ירושלים נכבשה בתוך חמישה חודשים של מצור ולחימה קשה, מ־ י' בניסן עד ח' באלול. אחרי הרס והרג רב. שלושה מגדלים של ארמון הורדוס והכותל המערבי הושארו כעדות.

התנגדות היהודים הייתה עזה. יוסף בן מתתיהו דיבר לפני כן אל היהודים אך ללא הועיל. ראש ההגנה בירושלים, היה יוסף בן גוריון והוא נהרג. שמעון בר גיורא הוצא להורג ויוחנן מגוש חלב נידון למאסר עולם.

ימי “בין המיצרים” הם שלושה שבועות בין יז' בתמוז, היום שבו הובקעה החומה בירושלים לבין ט' באב־ היום שבו חרבו בית המקדש השני, וכך גם הראשון, 637 שנים קודם לכן. החומה בבית המקדש הראשון הובקעה ב־ ט' בתמוז, וחז"ל החליטו שיהיה יום צום אחד ב־ יז' בתמוז שמציין את נפילת שני בתי המקדש.

גודלה של ירושלים בסוף ימי בית שני היה בערך פי שניים מגודלה של העיר העתיקה היום. העיר החלה להתפשט משנת 140 לפני הספירה עם תחילת מדינת החשמונאים. שטחה היה כ־ 130 דונם, והאוכלוסייה מנתה כ־ 5,000 איש.

שש מאות אלף יהודים נטבחו בקרבות בירושלים ואלפים רבים נהיו לעבדים. שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב מפקדי המרד, הובאו לצעוד ברומא בצעדת הניצחון. שמעון בר גיורא הומת וגורלו של יוחנן מגוש חלב אינו ברור.

הורדוס אגריפס השני היה לצד הרומאים עד לנפילת ירושלים. יהודה הפכה לפרובינציה הנשלטת על ידי נציב. כוחות של הצבא הרומי חנו ביהודה. בירושלים ישב הליגיון הרומי העשירי בסמוך להר הבית.

חגיגות ניצחון התקיימו בקיסריה. אספסיאנוס וטיטוס חגגו ברומא את הניצחון בשנת 71. החגיגות כללו תהלוכת ניצחון עם שבויים יהודים ברומא וכלי בית המקדש. שער טיטוס ברומא נבנה לכבוד המנצח. נטבעו מטבעות ועליהן חקוק “Judaea Evicta”־ ‘יהודה המנוצחת’, ועוד “Judaea Capta”־ ‘יהודה השבויה’. בסוריה מכרו עבדים עבריים.

אגריפס השני ואחותו ברניקי (אהובתו של טיטוס, שאביו הכריח אותו לוותר עליה), ליוו את טיטוס בנסיעתו לרומא. אגריפס השני מת ברומא בגיל 93 או 100 שנה.

בשנים 71־ 72 נשארו שלושה מבצרים בידי היהודים: הרודיון, מכוור ומצדה.

הרודיון נכנעה מיד. מכוור, בגבול הדרומי מזרחי של יהודה, נפלה אחרי שנלחמה. מצדה נפלה באפריל 73 אחרי מצור. במצדה היו 960 יהודים, בראשם עמד ראש הקנאים במצדה אלעזר בן יאיר. מתוכם נשארו שתי נשים וחמישה ילדים חיים. כל השאר התאבדו ולא נכנעו. המושל הרומי, שכבש את מצדה היה פלאביוס סילבא. כך, בשנת 73, הגיע סוף המרד הגדול, שהחל בשנה 66.

מגורשים יהודים הגיעו לארצות השכנות ולארצות רחוקות יותר. נאסר על היהודים לדרוך על אדמת הארץ. במצרים היה מקדש בחוניו, הוא היה בשימוש במשך 233 שנים. לא היו יהודים בקיסריה ולא בירושלים החרבה. בארץ היו יהודים בערים שלא נחרבו, וכן יישובים של יוונים ושל רומאים. הרומאים הקימו בירושלים מקדש ליופיטר.

יוסף בן מתתיהו ישב ברומא וכתב ארבעה חיבורים.

רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אליעזר, או רבי אליעזר הגדול, היה מגדולי התנאים בדור השני, חי בזמן חורבן בית שני.

ברומא חי גם מדען הטבע פלין (Pline) “הבכור”. הוא כתב 37 חיבורים שחשיבותם ההיסטורית היא בידע על המדע בימי קדם.

בין השנים 75 ו־ 79 נערך סופית האוואנגליון של מרקוס־לוקאס.

בשנת 79 נפטר הקיסר אספסיאנוס. הוא החל את בניית הקולוסאום ברומא בשנת 70. המשחקים בו החלו בשנת 80 לאחר שטיטוס סיים את מלאכת הבנייה.

טיטוס הפך לקיסר החדש ברומא. אספסיאנוס וטיטוס היו שייכים לשושלת פלביאן (Flavian). באותה שנה חלה התפרצות הר הגעש וזוב (Vesuve). העיר פומפאוס נחרבה בהתפרצות הוולקנית.

בשנת 81 עלה לשלטון הקיסר דומיטיאנוס (Domitien), אחיו הצעיר של טיטוס. הוא הקים ברומא את שער טיטוס. דומיטיאנוס נרצח בשנת 96 בהתנקשות שנחזתה בנבואה. איתו בא הסוף לשושלת הפלאביאנית. אחריו שלטו ברומא קיסרים משושלת אנטונינוס (Antonins).


בשנת 95, נכתב ספר האפוקאליפסה שמחברה לא ידוע ומתייחס לאחרית הימים ולהופעתו של ישו מחדש, כפי שמופיע ב“ברית החדשה” ב“חזון יוחנן”.

בסוף המאה הראשונה נפטר אחרון השליחים, יוחנן (John).

יוסף בן מתתיהו הוא יוספוס פלויוס נפטר ברומא בשנת 100.

רופוס מאפסוס (Rufus of Ephesus) קבע את העקרונות בנושא עצירת דימום מפצעים על ידי צריבה או קשירה.

במאה הראשונה לספירה חיו באימפריה הרומאית בין 5 ל־ 8 מיליון יהודים, וסה"כ חיו באימפריה בין 60 ל־ 80 מיליון אדם.


 

פרק 19: מרידות תחת הקיסרים טריאנוס ואדריאנוס ומרד בר כוכבא


מרידת טריאנוס: (“מרד התפוצות” או “מרד הגלויות”) 115־ 117 לספירה

טריאנוס ( Trajan 117 - 98) שאף להרחיב את גבולות האימפריה. היהודים מיהודה השתקעו בממלכת הפרתים ובבבל. אחרים השתקעו באסיה הקטנה או בסוריה. הם נבהלו מכיבושיו של טריאנוס. בעקבות כך החלה מרידה של יהודים בבבל, בצפון אפריקה, בקפריסין, באלכסנדריה ובקירנאיקה (עיר עתיקה בתחום לוב של היום). היהודים תקפו את שכונות היוונים ופלשו למצרים. היוונים באותה עת טבחו ביהודים. הקהילות היהודיות של אלכסנדריה וצפון אפריקה נכחדו. שר הצבא הרומאי הכריע את המורדים בצפון אפריקה, וגם את המורדים שבאסיה. טריאנוס נכשל במסעו נגד הפרתים ומת בדרך, בן 63.

מרידת אדריאנוס


אחרי טריאנוס עלה לשלטון אדריאנוס (Hadrianus 117־ 138). אדריאנוס ביקש שקט במדינות המזרח של האימפריה הרומית. הוא התחיל בנייה בירושלים ההרוסה. נפוצו שמועות שהבנייה בירושלים נעשית כדי להופכה לעיר אלילית. בשנה ה־ 15 למלכותו, אדריאנוס החל במסע לסוריה, לארץ ישראל ולמצרים. הוא התקבל בכבוד גדול בערים היווניות שבארץ ישראל, בקיסריה, בטבריה ובעזה.

עם חזרתו של אדריאנוס לרומא, מתחיל מרד ביהודה, לאחר שהמושל הרומאי בארץ, רופוס, אסר על היהודים את ברית המילה ואת מנוחת השבת. סיבה נוספת למרד נגד הרומאים הייתה בנית מקדש ליופיטר.


מרד בר כוכבא: בר כוכבא (בר כוזיבא או בר כוסבא) (132־ 135 לספירה)


ציון המרד יהיה בל"ג בעומר. בר כוכבא היה המנהיג הצבאי של המרד. המנהיג הרוחני היה רבי עקיבא בן יוסף (50־ 132).

רבי עקיבא היה תנאי מהדור השלישי. היהודים נלחמו נגד גזירות השמד של אדריאנוס. בתחילה היו ניצחונות למורדים, הם כבשו את ירושלים, והלגיון הרומי העשירי נאלץ לעזוב את העיר. רופוס לא הצליח לדכא את המרד, ולעזרתו בא מרצלוס, הנציב הרומי שישב בסוריה. גם הוא נכשל בדיכוי המרד.

העבודה במקדש התחדשה על ידי היהודים. אדריאנוס שלח את שר הצבא, יוליוס סוורוס (Severus) והגיע גם בעצמו. 12 לגיונות רומים נשלחו לאזור.

ירושלים נכבשה על ידי הרומאים. המעוז האחרון, ביתר, נכבש ב־ ט' לחודש אב, שנת 3895 לבריאת העולם, שנת 135 לספירה, אחרי שלוש וחצי שנים של מלחמה. בר כוכבא היה בביתר, והומת.

פרשנות שונה של המקרא גרמה לחלוקי דעות בין הצדוקים, שהיו המחמירים והנוקשים, לפרושים בעלי גישה גמישה יותר. הפרושים היו נגד הקנאים. המחמירים, הצדוקים, נעלמו מבמת ההיסטוריה ולא השפיעו על היהדות. הפרושים, בתקופה הרומית הם ששמרו על היהדות כפי שהיא ידועה היום.

רבי עקיבא בן יוסף היה מגדולי התנאים, ומגדולי חכמי ישראל. היה בין עשרת הרוגי מלכות־ יהודים שלא נכנעו לגזרות הרומאים נגד הדת, לא הפסיקו את לימוד התורה והמצוות, והומתו על קידוש השם אחרי עינויים קשים על ידי החיילים הרומאים. רבי עקיבא נולד בקיסריה. הוא חי בזמן חורבן הבית השני. הוא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא. הוא נאסר ב־ ה' תשרי והומת ביום כיפור. תלמידי רבי עקיבא נהרגו בין פסח ועצרת, בימי ספירת העומר. ימים אלה יהיו ימי אבלות. יהודים רבים וחכמים ירדו לבבל בעקבות המאורעות.

במלחמת בר כוכבא נגד הרומאים נחרבו 985 יישובים יהודים. 580,000 יהודים נהרגו. שבויים רבים נלקחו לעבדות. יהודים רבים נמלטו גם לאסיה הקטנה.

הכת היהודית־נוצרית, שכללה יהודים שקיבלו עליהם גרסה של הנצרות הקדומה לפני הפילוג לשתי דתות נפרדות (נקראו גם “נצרנים”, “שומרים” או “משיחיים”), עמדה מן הצד והתרחקה מן היהודים.

אחרי דיכוי המרד נשארו שלושה אזורים מיושבים ביהודים: עמק הירדן הדרומי, סביבות לוד, ויבנה. עם התוצאות הקשות של המרד, החל מהמאה השלישית, איבדה ארץ ישראל את היותה המרכז היהודי. המרכז היהודי עבר לבבל.

אדריאנוס הפך את ירושלים החרבה לעיר אלילית ושמה “איליה קפיטולינה”. הוא רצה לעקור את היהדות, ואסר על היהודים לגור בירושלים. במקום היהודים גרו בה רומאים, יוונים וסורים. השם “יהודה” בוטל, והשם החדש של הארץ היה “סוריה־פלסטינה”.

הסנאט ברומא הכתיר את אדריאנוס בתואר “אימפרטור”. אדריאנוס נפטר בשנת 138. הוא היה הקיסר הארבע עשר במספר הקיסרים הרומאים.


 

פרק 20: הרס וחורבן!

* בשנת 722 לפנה"ס ממלכת אשור בראשותו של סרגון השני הרסה את ממלכת ישראל.

* שלמנאסר החמישי מגלה את עשרת השבטים לאשור

*בשנת 586 לפנה"ס ממלכת בבל בראשותו של נבוכדנאצר השני הרסה את ממלכת יהודה. סוף הבית הראשון ותחילת גלות בבל.

* בשנת 63 לפנה"ס המצביא הרומאי פומפיוס כבש את הארץ.

* בשנים 66־ 73 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים. מצדה נפלה.

* בשנת 70 טיטוס כובש את ירושלים. חורבן בית שני.

* מרד התפוצות בשנת 115־ 117 לספירה.

* מרד בר כוכבא בשנת 132־ 135 לספירה. הישוב היהודי כמעט חרב.


מנהיגים עד חורבן בית שני

* אנטיפטרוס האדומי 60־ 43 לפנה"ס.

* פצאל בן אנטיפטרוס־ 47־ 40 לפנה"ס. שלט בירושלים.

* הורדוס הגדול בן אנטיפטרוס־ 47־ 40 לפנה“ס שלט בגליל (ב־ 42 לפנה"ס הגיע לירושלים). מלך יהודה 37־ 4 לפנה”ס.

* מתתיהו אנטיגונוס השני בן יהודה אריסטובולוס השני־ 40־ 37 לפנה"ס. מלך וכהן גדול.

* יהונתן אריסטובולוס השלישי בן אנטיגונוס השני־ 35 לפנה"ס. כהן גדול.

* ארכילאוס בן הורדוס ומלתקי השומרונית־ 4 לפנה"ס־ 6 לספירה־ שליט יהודה, השומרון ואדום.

* הורדוס־אנטיפס בן הורדוס ומלתקי השומרונית־ 4 לפנה"ס־ 39 לספירה. שליט הגליל וחלק מעבר הירדן.

* הורדוס־פליפוס בן הורדוס וקלאופטרה מירושלים־ 4 לפנה"ס־ 34 לספירה. שליט הגולן והבשן.

* יוסף כאיפה־ 18 לספירה. כהן גדול.

* הורדוס אגריפס הראשון (מרכוס יוליוס אגריפס), בן אריסטובולוס הרביעי־ 37 לספירה שליט הגולן והבשן, 39־ 41 לספירה שליט הגליל ועבר הירדן, 41־ 44 מלך יהודה ושומרון.

* הורדוס השני בן אריסטובולוס הרביעי־ 4 לפנה"ס־ 34 לספירה־ מלך הגולן ודרום לבנון (כלקיס).

* הורדוס אגריפס השני (מרכוס יוליוס אגריפס) בן אגריפס הראשון־ 50־ 92 לספירה. שליט טבריה, הגליל, עבר הירדן ופיקוח על בין המקדש.

* יהושוע בן גמלה־ 64 לספירה. כהן גדול.


ציר זמן מגלות בבל עד חורבן בית שני 597 לפנה"ס־ 70 לספירה

תמונה 5.jpg

 

פרק 21: הישיבות בבבל

חז"ל, חכמנו זכרם לברכה, היו המנהיגים הרוחניים של עם ישראל שפעלו במשך כ־ 700 שנה, מהמאה השלישית לפני הספירה, בתקופת סוף בית שני ועד כיבוש האזור ע“י המוסלמים במאה השביעית לספירה. חז”ל עסקו בהוראה ובשיפוט, והיו מנהיגי הקהילה. הם הקימו מועצה של 71 איש, הסנהדרין, שהיה הגוף הפוסק העליון. העומד בראש הסנהדרין היה הנשיא. הם נחלקו למספר קבוצות, לפי התקופה ויצירתם. הקבוצות הן “הזוגות”, “התנאים”, “האמוראים”, “הסבוראים” ו“הגאונים” (ה“ראשונים” וה“אחרונים” פעלו בתקופות מאוחרות יותר).

במאה השלישית לספירה, עם הקמתן של הישיבות בסורא ופומבדיתא המרכז היהודי עבר מארץ ישראל לבבל. בבל הפכה למרכז דתי, תרבותי והנהגה של יהודי בבל.

בימי מרידת בר כוכבא וגזירות אדריאנוס, בוטלה הסנהדרין בארץ. חכמים רבים עברו לבבל אחרי כישלון המרד, ונעשה ניסיון לכונן סנהדרין בבבל במחוז נהרדיעא מהמאה השלישית עד המאה השישית לספירה. הישיבה התקיימה מתקופת האמוראים עד סוף תקופת הגאונים.

אחרי האמוראים הבבלים, היו הסבוראים־ מסוף המאה החמישית ועד לתקופת הגאונים, באמצע המאה הששית או השביעית (?). אחרי הסבוראים הייתה תקופת הגאונים, שנמשכה 500 שנה, מחתימת התלמוד במאה השישית עד למותו של הרב האיי גאון ראש ישיבת פומפדיתא ב־ 1038. הם היו חוליה במסירת התורה שבעל פה.

ישיבת פומפדיתא נוסדה במאה השלישית, בעת שלטון הסאסאנים (הרחבה בעמוד 133), על ידי רב יהודה בן יחזקאל, דור שני של אמוראים. הישיבה התקיימה 800 שנה עד המאה ה־ 11. הייתה בישיבה תקופה של חכמים אמוראים, של סבוראים ושל גאונים.

ב־ 219, האמוראי אבא בר איבו, המכונה “רב” וגם “אבא אריכה”, (175 - 247), תלמידו של רבי יהודה הנשיא, חזר לבבל לישיבה בנהרדעא. הוא ייסד בשנת 225 ישיבה משלו בעיר סורא. לאחר מכן הישיבה הועברה לעיר מתא מחסיא, פרברים של העיר סורא. חכמי הישיבה היו האמוראים, חכמי התלמוד. הם פעלו מתום חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא עד לחתימת התלמוד. בישיבה זו ייערכו רוב מסכתות התלמוד הבבלי. רב היה אמוראי בבלי מהדור הראשון, ומחשובי האמוראים. רב כתב את “עלינו לשבח” בתפילה.


ישיבת נהרדעא הוקמה על ידי רב שמואל. הישיבה התקיימה לסירוגין מתקופת האמוראים עד לתקופת הגאונים. שמואל, שכונה “שמואל הרופא”, היה חברו של רב. הם פעלו יחד, והמחלוקות בין רב ושמואל ממלאות את התלמוד. שמואל היה בנו של אבא בר אבא הכהן, ונולד בנהרדעא בשנת 165, בן הדור הראשון של אמוראי בבל ומנהיג הקהילה היהודית. היה רב, רופא ידוע, וגם אסטרונום. הישיבה בנהרדעא הייתה אחת הגדולות בישיבות בבל.

הישיבה התקיימה לסירוגין בתקופות שונות, מתחילת תקופת האמוראים עד לסוף ימי הגאונים. בשנת 247 שמואל, ראש ישיבת נהרדעא, כתב “דיני דמלכותא”.

בשנת 267 לספירה פרצה מלחמה בין רומא ופרס. צבא תדמור (Palmyra) פלש לבבל והרס את העיר נהרדעא והישיבה בתוכה. התדמורים היו בני בריתם של הרומאים. התדמורים כבשו את ארץ ישראל ומצרים בשנת 268/9 לספירה. חורבן הישיבה בנהרדעא גרם לאבל גדול בין היהודים בארץ ישראל ובבבל.

הישיבה הוקמה מחדש בפומבדיתא על ידי רב יהודה בן יחזקאל, דור שני לאמוראים. ישיבת פומבדיתא הייתה הישיבה המרכזית, במקביל לישיבת סורא. הישיבה פעלה עד המאה התשיעית לספירה, ובבגדד עד למאה השלוש עשרה. העיר פומבדיתא ישבה על חופו המזרחי של נהר פרת, באזור העיר פלוג’ה של עירק היום.

היהודים עבדו בחיבור הביאורים למשנה. הרב פפא בר חנן (296־ 370) דור חמישי של אמוראי בבל ייסד את ישיבת נארש (Naresh) ליד סורא ועמד בראשה. אחריו, ישיבת סורא תהיה שוב בראש עם רב אשי. לעתים המרכז עבר לפומבדיתא ונהרדעא. ישיבת פומבדיתא עלתה עם הזמן, שוב לגדולה. ישיבת סורא הייתה אחת משתי הישיבות הגדולות בבבל.

הישיבה התקיימה מתחילת תקופת האמוראים עד לסוף תקופת הגאונים, כ־ 800 שנה. ראש ישיבת סורא נקרא גאון וכך גם ראש ישיבת פומבדיתא. תואר חכמי בבל היה “רב” או “מר” ותואר חכמי ארץ ישראל היה “רבי”. ישיבה בארמית זה “מתיבתא” וגם “סידרא”.


חכמים חשובים בתקופה היו:

* רב הוא רבי אבא בר איבו. היה מהדור הראשון של אמוראי בבל. נקרא גם אבא אריכא בשל גובהו. הוא ייסד את ישיבת סורא.

* רבא (280־ 350) היה מהדור הרביעי של אמוראי בבל, במאה הרביעית. היו לו מחלוקות עם אבי בגמרא בענייני הלכה. ההלכה נפסקה לרוב לפי פסיקתו.

* רבינא היה אמוראי מהדור השישי של אמוראי בבל. הוא נפטר ב־ 421. הוא עסק עם רב אשי בעריכת התלמוד.

* רב אשי (352־ 427) היה מהדור השישי של אמוראי בבל. רב אשי היה מעורכי התלמוד הבבלי. הוא הקים ישיבה במתא מחסיא בסמוך לסורא. הוא היה ראש ישיבת סורא במשך 60 שנה.


ישיבות בבל נסגרו תחת שלטון הסאסאנים הפרסים. הסאסאנים ביטלו את האוטונומיה שהייתה ליהודים. הישיבה בטבריה נפתחה מחדש בשנת 520 והתקיימה עד שנת 628 (?).

בארץ ישראל הייתה תקופה שקטה עבור היהודים.


 

פרק 22: תקופת יבנה

תקופת יבנה החלה בשנת 70 עד 132 לספירה. תקופת התנאים נמשכה עד שנת 200 (?).

במאה השלישית והרביעית לספירה, יבנה הפכה המוקד של רשת בתי מדרש. תלמידיה היו ראשי ישיבות בלוד, פקיעין, סכנין, בני ברק, ציפורי ובית שערים. בתי כנסת הוקמו במצדה, הרודיון, וגמלא. במקום בית המקדש הוקמו בתי כנסת ובתי מדרש במקומות שונים, מרכזי הוראה סביב אישים בעלי תואר “רבי”.

רבן יוחנן בן זכאי (30 לפנה"ס־ 90 לספירה), תלמידו של הלל הזקן ורב גדול בירושלים. עבר אחרי חורבן בית המקדש השני לעיר יבנה, שם הוא הקים את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד הנשיאות המחוקקת. הדבר תרם להמשך החיים היהודיים. הסנהדרין ביבנה לא היה מוסד מדיני אלה מוסד מחוקק כלפי פנים. הגולה קיבלה את ההגמוניה של ארץ ישראל. הסנהדרין יהיה הרשות הדתית העליונה עבור היהודים בכל מקום. היהודים דגלו באחדות האל, בשבת, בימים קדושים, בחוק הכשרות, בתורה שבעל פה. הסנהדרין של יבנה היה מוסד מחוקק בית דין עליון לפסיקת הלכה לעם היהודי, מוסד ההנהגה של הישוב היהודי וגם בית מדרש. ביבנה נעשתה היצירה הגדולה של ספרות התנאים. היו 70 או 71 חברים בסנהדרין. חכמי יבנה נקראו “רבי”. הסנהדרין פעל עד שנת 425.

רבי יוחנן היה נשיאה הראשון של הסנהדרין. הסנהדרין ביבנה התקיימה במשך 70 שנה. אחריו היה רבן גמליאל דיבנה הנשיא.

יוחנן בן זכאי הפך את יבנה לנקודת המוקד לרשת של בתי מדרש. אחרי החורבן, כשהעם התפזר בארצות שונות, התעוררו שאלות במקומות שונים, כמו איך להמשיך את החיים לפי דיני התורה כשבית המקדש אינו קיים עוד, כשאין יותר קורבנות. איך לקיים את החגים והמועדים, השבת ועוד שאלות. חכמים החלו לנסח פירושים וחוקים חדשים עבור בני ישראל החיים במקומות שונים, חוקים שיהיו בהתאם לחוקי התורה. יוחנן בן זכאי חוקק תקנות חדשות כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית המקדש. בין היתר תיקנו תפילות במקום הקורבנות, נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות למען זכר בית המקדש. כך ביבנה התאפשר ליהדות להמשיך להתקיים, בלי בית המקדש כמוקד שסביבו הדת פועלת.

השליטים הרומאים לא הפריעו ליהודים שנשארו בארץ ישראל בענייני דת. עם פועלו ביבנה של יוחנן השתמרה תורת ישראל. הוא הציל את היהדות מהבחינה הרוחנית ואיפשר את המשכיותה. מעתה לא מנהגי בית המקדש, אלא התורה היא זו שתאחד את העם. ביבנה, החלה בניית עתיד חדש. רבן יוחנן הניח את היסוד לסידורה ועריכתה של “התורה בעל פה”.

התורה שבעל פה היא שיטה חיה של יצירת חוקים שנשמרו בזיכרון ונמסרו איש מפי איש ולא בכתב. עזרא חידש את התורה שבעל פה. התקופה נמשכה כ־ 400 שנה.

רבן יוחנן בן זכאי נפטר בסביבות השנים 85־ 90 לספירה, והוא בן 120. חכמים אחרים המשיכו לפעול ביבנה.

רבן גמליאל דיבנה הנהיג את מפעל השיקום הדתי־ לאומי אחרי רבן יוחנן בן זכאי. חי בזמנו של הקיסר דומטיאנוס ברומא. הוא היה מגדולי התנאים מהדור השני. אביו היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, וסבו היה רבן גמליאל הזקן. הוא איחד את העם סביב המרכז ביבנה וקבע מסגרת הלכתית אחת, מחייבת, לפי בית הלל. אוסף ההלכות היווה בסיס ל“משנה” שנערכה מאוחר יותר בהנהגת נכדו, רבי יהודה הנשיא. רבן גמליאל דיבנה קבע תפילה אחידה: את תפילת “שמונה עשרה”, “קריאת שמע”, תפילת "מעריב" ושלוש תפילות ביום. הוא קבע את חוקי ה“טהרה”, קבורה בבגדי פשתן ועוד. רבן גמליאל דיבנה הודח עקב ריב עם רבי יהושע בן חנניה. הוא נפטר בשנת 117 ואחריו הסנהדרין עבר לאושא (עיר צפונית בגליל) אחרי מרד בר כוכבא.

לפני רבן יוחנן בן זכאי, היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן (הראשון) (10־ 70), שחי בשלהי הדור הראשון של התנאים. הוא היה אחרון נשיאי הסנהדרין־ בתקופת נשיאותו אירע המרד הגדול נגד הרומאים והוא נמנה עם מחנה המתונים, יחד עם רבן יוחנן בן זכאי. כשהוקמה ממשלת המרד, בשאיפה להגיע להסכמה עם הרומאים־ הוא עמד בראשה. הממשלה לא החזיקה מעמד זמן רב והופלה ע“י הקנאים. הוא היה נינו של הלל הזקן. הוא היה הראשון שקבל את התואר “רבן”. רבי עקיבא היה תלמידו. הוא הוציא תקנות על נישואים וגרושים, וגם לוח שנה. בספרות התורנית נקרא גם “רשב”ג הנהרג” מאחר והיה אחד מעשרת הרוגי מלכות.

רבן שמעון בן גמליאל השני היה בנו של רבן גמליאל דיבנה. הוא נולד באמצע המאה הראשונה. הוא היה הנשיא השביעי ברשימת נשיאי הסנהדרין ביבנה, נשיא הסנהדרין אחר מרד בר כוכבא. הוא קבע את דיני שבת.

תקופת יבנה הייתה תקופת יצירה גדולה של ספרות. במשך הדורות התפלגה היהדות על רקע פסיקות הלכה. קרוב לסוף המאה הראשונה הוסכם על כל הספרים שיכללו בתנ"ך. בתחילת המאה השנייה נקבע התוכן של המקרא הכולל 24 ספרים.


 

פרק 23: תקופת החכמים

1. תקופת הזוגות: הזוגות היו זוגות של חכמים, הראשון נשיא הסנהדרין והשני אב בית דין. בסנהדרין תקופת “הזוגות” קדמה לתקופת התנאים, ונמשכה כמאתיים שנה, מהמאה השנייה עד המאה הראשונה לפני הספירה. חמישה דורות של זוגות כיהנו, זוג אחד אחרי השני. הזוגות נחשבים לתנאים אך תקופת הזוגות נחשבת לתקופה נפרדת. יש שטענו שהתנא הקדום ביותר היה שמעון הצדיק, שהיה אחד משרידי “כנסת גדולה” משנת 330 לפנה"ס.

הלל ושמאי היו הזוג החמישי.

א. הלל הזקן היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. הוא נולד בבבל בשנת 110 לפנה“ס. הגיע לארץ מאוחר יותר, והיה לנשיא הסנהדרין. הוא ייסד שושלת של נשיאי סנהדרין שנמשכה 15 דורות, כ־ 450 שנה, עד לביטול הנשיאות במאה החמישית. הוא קבע שמקור התורה שבכתב ומקור התורה שבעל פה הם במעמד הר סיני, בשנת 1313 לפנה”ס, היא שנת 2448 לבריאת העולם, בה נכרתה ברית בין העם ואלוהים. הלל חידש את התורה שבעל פה. הוא נפטר בשנת 10 לספירה.

ב. שמאי הזקן נולד בשנת 50 לפנה“ס. הוא היה אב בית דין במקביל להלל הזקן. הוא נפטר בשנת 30 לספירה. הלל ושמאי היו האחרונים שהעבירו את התורה שבעל פה. בין הלל לשמאי היו חילוקי דעות. שמאי היה המחמיר. חילוקי הדעות נמשכו בין תלמידי השניים־ תלמידי “בית הלל”, שדגלו ב”סובלנות ואהבת הבריות", ותלמידי “בית שמאי” המחמירים יותר.

2. תקופת “התנאים”: הייתה התקופה של יצירת ספרות התנאים. התנאים היו חכמי התורה שבעל פה, מורים ופוסקי הלכה. חלקם היו מנהגי ציבור. התנאים העלו לראשונה על הכתב את התורה שבעל פה: המשנה, התוספתא, הברייתא ומדרשי ההלכה. תקופת התנאים נמשכה מתקופת הזוגות עד לחתימת המשנה, במאה הראשונה והשנייה לספירה. היו 5 דורות של תנאים, ועוד חצי דור עד לחתימת המשנה. היו כ - 120 תנאים. הם פעלו בארץ ישראל ועברו ליבנה אחרי החורבן. הלל ושמאי, ר' עקיבא ור' יהודה הנשיא שערך את המשנה, היו תנאים. המילה “תנא” בארמית פרושה “שנה” (למסור בעל פה, ללמוד או ללמד), ומהמילה “שנה”, באה המילה “משנה”, שבה השתמרו דברי התנאים.

נינו של הלל, גמליאל הראשון, “הזקן”, שהיה נשיא הסנהדרין, היה רבן.

א. רבי שמעון בר יוחאי, רשב“י, תלמידו של רבי עקיבא, היה תנא מהדור הרביעי. הוא נולד בגליל ונפטר בל”ג בעומר. הוא ברח מהרומאים ושהה עם בנו במערה במשך 13 שנה. מייחסים לו את כתיבת ספר “הזוהר”. קברו נמצא בהר מירון ולזכרו חוגגים, את ה“הילולא”, בליל ל"ג בעומר.

ב. רבי יהודה הנשיא נולד בשנת 135 או 137. הוא מכונה “רב” או “רבנו הקדוש”. היה תנא של הדור החמישי והאחרון לתנאים. היה נשיא הסנהדרין, ומנהיג הישיבה בציפורי. היו לו יחסי ידידות עם הקיסר אנטונינוס, שעלה לשלטון אחרי אדריאנוס, בשנת 138. רבי יהודה הנשיא היה בנו של רבן גמליאל השני ראש הסנהדרין באושא ונכדו של רבן גמליאל ד’יבנה. רבי יהודה הנשיא נפטר בשנת 220.

בשושלת הנשיאים של התנאים, רבן יוחנן בן זכאי היה התנא החמישי. התואר רבן ניתן רק לאלה שהיו נשיאים של הסנהדרין.

3. תקופת “האמוראים”: הייתה משנת 200 או 220 עד שנת 400 או 474 (ובבבל עד 500), הם פעלו בתקופה שמתחילה מחתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד, מהמאה השלישית עד המאה החמישית לספירה. הכינוי “אמורא” שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש ־ה“אמורא” שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור־ אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים. הם היו המנהיגים הרוחניים בדורם.

היו ארבעה דורות אמוראים בארץ ישראל ושבעה־ שמונה דורות בבבל. מספר האמוראים עולה על 3,000. תקופת האמוראים הייתה תקופת התלמוד, האמוראים יצרו את התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. האמוראים עסקו גם באגדה. בין ספרי האגדה שכתבו ישנם “מדרש רבא תנחומא”, פסיקות ועוד.

“המכניסים” העלו על הכתב את ספרות האמוראים של ארץ ישראל ושל בבל. שפת הדיבור בתקופה הייתה ארמית. היו קשרים רבים בין קהילת בבל וקהילת ארץ ישראל, והאמוראים אשר שימשו כל הזמן בשליחויות ומסעות בין ארץ ישראל ובבל מכונים לעתים בשם “נחותאי”.

בתקופת האמוראים שלטו בבבל הפרסים, משנת 222 עד שנת 651 וליהודים בבבל הייתה אוטונומיה. בראש היהודים עמד ראש הגולה. מצבם של היהודים בארץ ישראל היה שונה לחלוטין.

עבור אמוראי ארץ ישראל המרכז התורני היה קודם בציפורי ואחר כך בטבריה. טבריה הפכה לבית היוצר של התלמוד הירושלמי. ישיבת טבריה הצליחה להתקיים עד הכיבוש הערבי במאה השביעית.

בקיסריה התקיימה קהילה יהודית גדולה ושם נוסדה ישיבה. חכמי הישיבה ידועים בשם “רבנו דקיסרין”.

ישיבתו של יהודה הנשיא בארץ ישראל,
עברה לטבריה ב - 235. הנשיאות נשארה בציפורי עוד זמן רב. ישיבות לוד, קיסריה וציפורי נעלמו כולן עד סוף המאה הרביעית. בבבל המרכז העיקרי היה בישיבת סורא, ולעיתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא.

בין האמוראים היו תלמידים שהצטיינו בבקיאותם ובידע רב וכונו “סינַי”19 , והיו שהצטיינו בחריפותם וביכולתם השכלית הגבוהה־ כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון– אלה כונו “עוקר הרים”. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני מי.

א. רבי יוחנן המכונה בר נפחא (180־ 280) היה גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה במשך 60 או 80 שנה.

ב. ריש לקיש (200־ 275) או רבי שמעון בן לקיש היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל, הוא היה דור שני לאמוראים וחי במחצית השנייה של המאה השלישית.

ג. רבי שמואל בר נחמני הכהן (מכונה לעיתים בר נחמן), אמוראי ארץ ישראל, חי בדור השני והשלישי של התקופה, במאות ה־ 3 וה־ 4. מושבו היה בלוד. היה מגדולי בעלי האגדה בכל הזמנים.

ד. רבה בר נחמני (270 בערך־ 310 או 330 בערך). היה כהן והתמנה לראש ישיבת פומבדיתא בגיל 18 ועמד בראשה במשך 22 שנה. הוא בא אחרי יהודה בן יחזקאל שייסד את הישיבה. כל מאות פסוקיו של רבה התקבלו להלכה חוץ משלושה. התלמוד מסביר שרבה לא זכה לאריכות ימים משום שהיה מצאצאי עלי הכהן, שעליו נאמר: “וכל מרבית ביתך ימותו אנשים”.

ה. רבא (280 בקירוב־ 355) היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית. מפורסם במחלוקותיו המרובות בגמרא עם אביי (נחמני, שהיה ראש ישיבת פומבדיתא), שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת.

ו. ב־ 338 נפטר רבי אבא בר יוסף הידוע בפירושים על המשנה. הוא היה ראש ישיבות סורא ופומבדיתא במאה השלישית.

לאחר האמוראים איבדה ארץ ישראל את כוחה כמרכז רוחני ליהודי העולם.

4. תקופת “הסבוראים”: הסבוראים (המסבירים(, חכמי ישיבות בבל, עלו אחרי תקופת האמוראים, מסוף המאה החמישית עד לתקופת הגאונים, אמצע המאה השישית או אמצע המאה השביעית. הסבוראים נקראו כך משום שהיו בעלי הסברה, מביני דבר. הסבוראים הוסיפו לתלמוד הבבלי, הסבירו, הטמיעו, השלימו וערכו את התלמוד סופית. הסבוראים לא הותירו טקסט כתוב אחריהם ולכן המידע עליהם הוא דל ביותר.

5. תקופת “הגאונים”: הייתה אחרי תקופת התלמוד והסבוראיים. הגאונים היו ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, בבבל וישיבות ארץ ישראל. הם היו הסמכות ההלכתית העליונה של העם היהודי כולו. הם עסקו בפירוש התלמוד והנחלתו לעם כך שישפיע על כל תחומי החיים. תקופת הגאונים החלה בסוף המאה השישית (או תחילת השביעית) ועד אמצע המאה ה־ 11. הגאון הראשון היה מר יצחק, בסורא.

לאחר תקופת הגאונים התחילה ספרות השאלות והתשובות (ספרות השו"ת). בתחילת המאה ה־ 14, פורסם החיבור “מערכת האלוהות” שהשפיע על “הקבלה” עד המאה ה־ 16.

6. תקופת "הראשונים": הייתה תקופה שבה פעלו רבנים מהמאה ה־ 11 עד המאה ה־ 15 לערך. הם עסקו בהלכה ובפרשנות התלמוד. התקופה שלהם הייתה בסוף תקופת הגאונים, עם ירידת קרנה של יהדות בבל. בתקופה זו עסקו הרבנים בפרשנות התלמוד, בעיצוב ההלכה וביצירת “ארון הספרים היהודי”.

גדול הראשונים הוא רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הידוע כ“רש”י" (רבי שלמה יצחקי). הוא נולד בצרפת בשנת 1040 בקירוב ונפטר ב־ 1105. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון כמי שעשה זאת באופן מקיף ושיטתי בכתב, עד כדי כך שכונה בשם “פרשנדתא” (פרשן דתה־ פרשן הדת).

7. תקופת “בעלי התוספות”: הייתה משנת 1100 עד שנת 1328 בערך (כמאתיים שנה, במאות ה־ 12 וה־ 13). בעלי התוספות הוא כינוי למספר רב של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים “תוספות”, של התלמוד הבבלי ופירוש רש“י לתלמוד. מרביתם מחוג תלמידי רש”י באשכנז ובצרפת מיעוטם באנגליה ובאיטליה.

א. ר' שמואל בן מאיר המכונה “רשב”ם" (1080־ 1160) היה תוספיסט צרפתי מטרואה Troyes)) הוא היה נכדו של רש"י. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות.

תקופת הראשונים הסתיימה במאה ה־ 15 עם תחילת תקופת ה“אחרונים”.

8. תקופת “האחרונים”: אחרי תקופת “הראשונים” הייתה תקופת “האחרונים”. האחרונים היו רבנים ויוצרים שפעלו באשכנז מהמאה ה־ 14 ואילך, ומן המאה ה־ 16 ואילך בספרד. ה“אחרונים” נאלצו להתמודד עם התמורות ההיסטוריות שהתחוללו סביבם ועם תנועות וזרמים עולמיים ויהודיים כדוגמת הנאורות, ההשכלה, השבתאות, החסידות והציונות.

ה’פרשנים', הם פרשני המקרא אחרי חז"ל. התקופה הראשונה הייתה תקופת פרשני ימי הבינים בספרד, צרפת, פרובנס, איטליה, תימן, אשכנז ואלג’יר. תקופה זו החלה בסוף האלף הראשון לספירה והסתיימה במאה ה־

  1. התקופה השנייה החלה במאה ה־ 17 ונמשכה בימי ההשכלה והתגברה לאחר הקמת מדינת ישראל.

מנהיגים לאחר תקופת המרד הגדול

ה“זוגות” (מהמאה ה־ 2 למאה ה־ 1 לפנה"ס, בימי בית שני) זוג כלל: נשיא סנהדרין ואב בית דין.

שמעון הצדיק ואנטיגונוס איש סוכו־ “שמעון הצדיק” במאה ה־ 3 לפנה"ס, כהן גדול. אנטיגונוס היה תלמידו.

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.

הלל (הזקן)־ 110 לפנה"ס־ 10 לספירה. הנשיא האחרון בתקופת הזוגות. ראשון התנאים

שמאי־ 50 לפנה"ס־ 30 לספירה. אב בית דין האחרון בתקופת הזוגות. ראשון התנאים.

“התנאים” (מהמאה ה־ 1 למאה ה־2 לפנה"ס) עד לחתימת המשנה.

מנהיגי המרד: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, יוסף בן גוריון, שמעון בר יוחאי.

רבן שמעון בן גמליאל הזקן הראשון־ 10־ 50 לספירה. נשיא הסנהדרין, נינו של הלל הזקן. הראשון מהרוגי המלכות.

רבי עקיבא בן יוסף־ 50־ 132 לספירה. מנהיג רוחני של המרד. מהרוגי המלכות.

בר כוכבא־ 132־ 135 לספירה. מנהיג צבאי של המרד.

רבן יוחנן בן זכאי־ 90 לספירה. נשיא הסנהדרין.

רבן גמליאל ד’יבנה־ 117 לספירה.

רבן שמעון בן גמליאל השני־ הנשיא ה־ 7 של הסנהדרין אחרי מרד בר כוכבא.

רבי יהודה הנשיא־ 135־ 217 לספירה. חותם המשנה.

רבי שמעון בר יוחאי־ נשיא הסנהדרין. מיוחס לו ספר הזוהר.

ה“אמוראים” (מ־ 220 עד 474) עד חתימת התלמוד.

רב יהודה בן יחזקאל.

רב אבא בר איבו (אריכה).

רבי תנחומא.

רבי ברכיה.

רב־ מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא.

שמואל הרופא.

הרב פפא בר חנן.

רבי יוחנן “בר נפחא”־ ראש ישיבת טבריה.

ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש).

רב אשי.

רבן גמליאל השישי־ 425 לספירה. נשיא הסנהדרין האחרון בארץ ישראל.

ה“סבוראים” (סוף המאה ה־ 5 עד אמצע המאה ה־ 6 או ה־ 7). חכמי ישיבות בבל.

רב אחאי מבי חתים.

ה“גאונים” (סוף המאה ה־ 6 או סוף המאה ה־ 7 עד אמצע המאה ה־ 11).

רב סעדיה גאון.

רב שרירא גאון־ ראש ישיבת פומבידתא. היה נצר לשושלת דוד המלך.

רב האי גאון־ 1038 לספירה. אחרון הגאונים. בנו של רב שרירא גאון.

ה“ראשונים” (המאה ה־11 עד המאה ה־ 15 לערך).

רבי יצחק בן יעקב אלפסי “הרי”ף".

רבי יהודה בן שמואל הלוי “ריה”ל" יהודה הלוי־ משורר ופילוסוף. כתב את “ספר הכוזרי” והקינה “ציון הלא תשאלי”.

רבי שלמה יצחקי “רש”י".

רבי משה בן מימון ה“רמב”ם".

רבי אשר בן יחיאל ה“רא”ש".

רבנו יעקב בן אשר מכונה “בעל הטורים”־ על שם ספר ההלכה שכתב “ארבעה טורים”. בנו של רא"ש.

רבי משה בן נחמן ה“רמב”ן".


“בעלי התוספות” (מהמאה ה־ 12 עד המאה ה־ 13).

רבי שמואל בן מאיר ה“רשב”ם־ נכדו של רש"י.

רבי יעקב בן מאיר “רבנו תם”־ נכדו של רש"י.

רבי יצחק בן שמואל הזקן “ר”י הזקן".

רבי יצחק בן אשר הלוי “ריב”א“־ תלמידו של רש”י וראשון בעלי התוספות באשכנז.

ה“אחרונים” (מהמאה ה־14 ואילך באשכנז ומהמאה ה־ 16 ואילך בספרד).

רבי אליהו בן שלמה זלמן “הגאון מווילנה”, “הגר”א".

שניאור זלמן מלאדי ה“אדמו”ר הזקן“, “רש”ז”.

 

פרק 24: מאגר ספרות הקודש

ספרות חז"ל הוא מכלול החיבורים מתקופת בית שני עד לסוף המאה השישית לספירה.

העריכה הסופית של התורה וחתימתה נעשתה בתקופה הבבלית. באמצע המאה החמישית.

תקופת המשנה והתלמוד החלה בימי השלטון הרומאי בארץ ישראל והסתיימה בתחילת המאה השביעית עם הכיבוש המוסלמי: מהמאה הראשונה עד המאה השישית לספירה.

בתקופה הזו נוצרה ספרות חז"ל.

המורשת הכתובה של חז"ל נקראת התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא התורה שהועברה מדור לדור בעל פה והועלתה על הכתב על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמים מאותה תקופה. התורה שבעל פה כוללת את המשנה, התוספתא, הברייתא ומדרשי ההלכה.

מכלול ההלכה והאגדה וכתיבת התלמוד מתחילים משנת 200 לפני הספירה.

בשנת 200 לפנה"ס חוברו “צוואות השבטים” (צוואות בני יעקב אבינו), ספר היובלות, פרקים מספר דניאל ופרקים מספר חנוך.

משנת 200 לפני הספירה עד שנת 500 לספירה, הייתה התקופה של לשון חכמים או של לשון חז"ל. אחרי חורבן בית שני הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו בלשון חכמים, בידי התנאים. עריכתן וניסוחן הסופי נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית. רבי יהודה הנשיא, בסיוע חבריו, אסף והסדיר בכתב את ההלכות וערך אותן לפי נושאים.

המשנה לתורה שבכתב, או המשנה כוללת פירושים והסברים שנתנו חכמים לתורה ולתנ“ך ושאינם כתובים בתורה שבכתב, ושהועברו בעל פה מדור לדור, מימי עזרא ואנשי כנסת גדולה. המשנה הוא ספר יסוד ללימוד ופסיקה. ספר היסוד השני לתרבות היהודית אחרי התנ”ך. כל כמה יחידות או משניות, חמש עד עשר משניות, הן פרק במשנה. מספר פרקים הם “מסכת”, ומספר מסכתות הן “סדר”. המשנה כוללת בסך הכל 6 סדרים, 64 מסכתות, 523 פרקים ופסקאות. מפעל זה החל בשנת 218, 150 שנה אחרי חורבן בית שני. המשנה נחתמה בבית שערים בשנה 200 (?) או 218.

לאחר חתימת המשנה. עסקו בארץ ישראל, בקיבוץ המסורות שבעל פה שלא הוכנסו במשנה. האמוראים “הפרשנים”, תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, וביניהם אבא אריכא, הכניסו את ההלכות שהשמיט ר' יהודה הנשיא, בקבצים מיוחדים שהיו מסודרים לפי ששת סדרי המשנה.

האמוראים המשיכו את פעולת התנאים. הם הרחיבו את גבולות ההלכה, וערכו דיונים על המשנה, פירשו אותה והסיקו מסקנות חדשות.

הישיבה היא בית ספר ללימודים תורניים בדרג גבוה, בית מדרש רבני. המונח “ישיבה” נקבע לפי הישיבה במקום. הישיבה שימשה גם כבית דין.

התוספתא (תוספת) היא קובץ של מסכתות, מסורות מתקופת התנאים, הנקראת “ברייתות”, שלא נכללו במשנה ולא במדרשי הלכה. זה אוסף של דברי תנאים ודברי אמוראים המשלימים את אלה שבמשנה והמסבירים את המשנה. התוספתא מורכבת מברייתות (הברייתא הוא מאמר של תנאים שלא הוכנס למשנה, ונותר חיצוני). הברייתא לא נשתמרה בצורת קובץ. לקטים ממנה פזורים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי. כמה ברייתות נשמרו בגמרא. התוספתא, נערכה כמה דורות אחרי שרבי יהודה הנשיא ערך את המשנה. התוספתא מסודרת לפי הסדר שבמשנה.

ברייתא, או “משנה חיצונית”, הוא מאמר של תנאים שלא הוכנס למשנה ונשאר ב“חוץ”. הברייתות מפוזרות בתלמודים, במדרשים, בתוספתא ובמדרשי הלכה. הברייתות שבתלמודים לוקטו על ידי מיכאל היגר בספר “אוצר הברייתות”.

ההלכה היא כלל הדינים והמצוות שלפיהם היהודי צריך לנהוג. ההלכה כוללת את המשנה, התוספתא והתלמודים.

אגדה, או מדרשי אגדה, היא יצירה ארץ ישראלית הכוללת מאמרי חז“ל שאינם עוסקים בהלכה. האמוראים שכתבו את התלמוד כתבו גם את האגדה. האגדה כוללת את מה שנכתב מחתימת המשנה ועד המאה העשירית. קובצי האגדה נכתבו בתקופות שונות. הם נוצרו מהמאה השישית והלאה. האגדות נמצאות בכל ספרי חז”ל, המשנה, התוספתא, התלמודים, ומדרשי הלכה.

מדרש הוא שיטה של פרשנות המקרא, וגם חיבור של דברי הלכה או אגדה. הספרות המדרשית נמשכה עד המאה ה־ 13.

מדרש רבא כולל עשרה חיבורים של מדרשי אגדה שונים בתקופת האמוראים. הם הועלו על הכתב בזמנים שונים בעיקר בארץ ישראל. מדרש רבא עם עשרת הספרים שבו נוצר במאה ה־ 16.

במאה השנים לפני החורבן התפתחה ספרות חיצונית. “ספרים חיצוניים” הם כתבים שלא נכללו בספרי הקודש. “ספרי מינים” הם ספרים שנחשבו כלא אמינים, או ממקור מפוקפק (heretical).

המושג קבלה מופיע לראשונה ככינוי לתורת הסוד. הספר הראשון על הקבלה הופיע בפרובנס, צרפת בשנת 1180. הקבלה חוקרת את צופן היקום ואת נפש האדם.

ספרות הקודש כוללת גם את פירוש המקרא של רש“י מהמאה ה־ 11, “משנה תורה” של הרמב”ם מהמאה ה־ 12, “שולחן ערוך” של יוסף קרו מהמאה ה־ 16, וה“תוספות” (חיבורים של רבני גרמניה וצרפת, ומעט מאנגליה ואיטליה, על 30 מסכתות מהתלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד). עריכתן נעשתה במשך כ־ 200 שנה במאה ה־ 13 מ־ 1100 עד 1328.

משנת 135 נאסף החומר שייכלל בשני התלמודים וחומר נוסף שייכלל בספרי מדרש שונים. האמוראים היו ה“מכניסים”־ חמישה דורות של אמוראים בארץ ישראל, עד השנה 380, ושבעה או שמונה דורות של אמוראים בבבל, עד שנת 500.

התלמוד הוא פירוש המשנה הכתוב בארמית. הוא מכיל את הגותם של האמוראים אחרי המשנה והברייתות. הוא מכיל את הסיכום של מה שהגו ב־ 150־ 200 שנה אחרי חתימת המשנה. ישנם תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. התלמודים מכילים גם מאמרים של התנאים שלא הוכנסו למשניות ונשארו חיצוניים. התלמודים שונים בשפתם, בהקיפם, בתוכנם ובסגנונם. חכמי התלמוד ביקשו לפרש את תורתם של התנאים, המשנה והברייתות. התלמוד הוא תמצית הדיונים שלהם.

התלמוד הירושלמי נוצר בטבריה. בשנת 400 נקבעה צורתו הסופית. עריכתו נמשכה משנת 400 עד שנת 425 לערך על ידי רבי יוחנן. התלמוד הירושלמי נחתם בטבריה לפני התלמוד הבבלי, עריכת התלמוד הבבלי נמשכה כמאה שנה יותר.

לשון התלמוד הירושלמי היא ארמית־ סורית מתובלת בעברית. לתלמוד הירושלמי 5 סדרים. התלמוד הירושלמי מכיל פירושים על 39 מסכתות והתלמוד הבבלי מכיל פירושים על 37 מסכתות. לירושלמי 1600 דפים ולבבלי 2700 דפים.

ר' יוחנן שערך את התלמוד הירושלמי נפטר בשנת

  1. ר' שמעון בן לכיש, היה גיסו של ר' יוחנן והמשיך את דרכו. בצד עבודה זו, שבאה לסכם את פרי העבר, נעשתה גם עבודה של יצירה של אחרים שבנו קומה חדשה על המשנה.

התלמוד הבבלי, שנקרא גם “גמרא”, נכתב מתחילת המאה השלישית עד לסוף המאה החמישית. השפה בו היא עברית וארמית. הוא נחתם על ידי רב אשי ורבינא.

רב רבינא בר רב הונא, מהדור החמישי או השישי של אמוראי בבל (נפטר בשנת 427?). רב אשי, נולד ב־ 335, והיה מהדור השישי (352־ 427) היה ראש ישיבת סורא במשך 60 שנה. רב אשי רצה לצרף את המשנה לגמרא. הוא עבד בשיתוף עם הרב רבינא הראשון. התלמוד הבבלי נחתם 70 שנה אחרי מותו של הרב אשי. התלמוד הבבלי מכיל 6 סדרים, את ההלכה והאגדה.

ש"ס, ראשי תיבות ל“שישה סדרים”, כולל ששת סדרי המשנה. המילה ש“ס הייתה במקום המילה תלמוד. בזמן הרדיפות נגד היהודים במאה ה־ 16, דברו על ש”ס.

בין השנים 200 לפני הספירה ו־ 15 לספירה, נכתבו שירים שחלקם יוכנסו בספר “שיר השירים”.


 

פרק 25: הנצרות הקדומה

בתקופת שלטונו של הורדוס הגדול נמסרה נבואה לפיה בשלהי תקופת מלכותו יוולד בן זכר שיביא לסיום מלכותו.

הרומאים ערכו מפקד אוכלוסין בו נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. אביו של ישו היה יוסף הנגר, צאצא לבית דוד, יליד בית לחם שהתגורר עם אשתו מרים בנצרת. יוסף היה צריך להתייצב למפקד בבית לחם עם אשתו ההרה. בעודם בדרך, מרים כרעה ללדת, ובהיעדר אכסניה נאלצה ללדת את ישו, במערה או באבוס, ולכן לא נרשם ישו במפקד האוכלוסין. מסופר כי בליל לידתו הופיע כוכב זוהר בשמים־ אותו כינו “כוכב בית לחם”.

ע"פי הברית החדשה, שלושה חכמים (נקראים “אמגושים”) חזו את לידת ישו בבית לחם, לפי כוכב שראו זוהר במזרח. הם עשו את דרכם מן המזרח כדי לבקר את הרך הנולד, והורדוס ששמע על כך הוציא צו מוות לכל ילד זכר שנולד בתחומי שלטונו. הוא הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם מתחת לגיל שנתיים, אירוע זה נקרא “טבח התמימים”. יוסף ומשפחתו הספיקו לברוח למצרים, וכך ניצל ישו.

תאריך לידתו המדויק של ישו אינו ידוע. הוא נולד או בשנה השנייה לפנה“ס, או בין השנה השישית והרביעית לפנה”ס. לפי ספירת הנוצרים, הוא נולד ב־ 25 לדצמבר.

לאחר מות הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. ישו גדל עם הוריו ואחיו־ יעקב הצדיק, יוסה (יוסף), יהודה ושמעון.

בגיל 12 בעת שביקר בבית המקדש, הפליא את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. משהתבגר, החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.

יוחנן (בין 6 לפנה“ס ל־ 2 לפנה”ס? עד 36 לערך) גדל במשפחת כהונה אריסטוקרטית, אך בחר לעצמו דרך חיים בלתי שגרתית, רחוקה ממעמד וסדר: הוא הסתובב בהרים ומזונו כלל חגבים ודבש בר. תודעתו האפוקליפטית התבטאה בקריאה לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין הקרב ובא במילים בוטות וישירות.

כחלק מתהליך ההיטהרות הטביל יוחנן את מאמיניו בנהר הירדן, ומכאן כינויו ה“מטביל”.

כשיוחנן פגש את קרוב משפחתו־ ישו (מסופר שאמו של יוחנן, אלישבע, הייתה בת דודתה של מרים, אם ישו), הוא הכיר בו כבן האלוהים והטביל גם אותו בנהר הירדן.

מכאן ואילך ישו התחיל לנדוד בין הערים כדי לגייס מאמינים לתורתו, ואסף 12 שליחים שעזרו לו בהפצת רעיונותיו. ישו, יהודי מאמין ובקיא בתורה, טען כי הוא אינו “ממציא דת חדשה” ולא בא לגרוע ולו בפסיק מן התורה, אלא להוסיף עליה. תורתו מטיפה נגד הפרושים של תקופתו, וכנגד הכהונה והסנהדרין, שלטענתו “התרחקו מדרך הישר”. הוא גרס כי יש להפיץ אהבת חינם־ “אהבת הזולת”, וכי האהבה בין בני אדם לעיתים חשובה יותר מהאהבה לאל.

בסוף תקופת הבית השני לא הייתה בישראל יהדות הומוגנית אלא צורות יהדות שונות שחיו בצוותא, בחברה מעורבת של כיתות וזרמים. זו הייתה תקופה בתולדות עם ישראל בה המשיחיות הייתה תופעה רחבה ביותר, רבים טענו להיותם משיחים, וברוב המקרים אירועים אלו הסתיימו בהתנגשות לא נעימה עם הרומאים. מנהיגי היהודים בירושלים־ ראשי הסנהדרין והכהונה התחילו לדאוג מתנועתו צוברת התאוצה של ישו, והם רצו לשים לזה סוף. מי שידוע כמי ש“הלשין” על ישו לשלטונות הוא יהודה איש קריות, אחד משליחיו של ישו.

לפי המסופר באוונגליונים, הסנהדרין שפטה את ישו, אך ביקשה למסור את גזר הדין לביצוע בידי הנציב הרומי. גם אם היהודים לא יזמו את הריגת ישו, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה־ הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על ישו מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המסכן את היציבות החברתית והדתית. נציב יהודה בשנים אלו היה פונטיוס פילטוס (כיהן בשנים 26־ 36) ויכול להיות שהוא מצידו ראה בישו סיכון ליציבות השלטון ביהודה וכמורד פוטנציאלי, ולפיכך הוציאו להורג. ייתכן שישו נתפס בעיני הנציבים הרומיים כמי שעבר על החוק “”lex majestatis־ חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, פגע ישו לכאורה בכבוד הקיסרים שראו עצמם “אלוהיים”. ישו הוצא להורג בצליבה בסביבות השנים 30/33 לספירה והוא בן 34 או 38.

השאלה מתי נפרדה הנצרות מהיהדות והפכה לדת חדשה ועצמאית מעוררת הרבה מחלוקות. הדעה השלטת היא שההפרדות קרתה מתחילת שליחותו של השליח פאולוס ועד לכתיבתן של הבשורות (סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה). דעה מקובלת נוספת היא שתקופת ההפרדות חלה בין חורבן הבית השני (בשנת 70) ומרד בר כוכבא (בשנת 135). השליח פאולוס כנראה היה הראשון שהטיף את תורתו של ישו לאומות העולם, מחוץ לארץ ישראל, וכך התחילה להתפשט דת הנצרות לא רק בתוך העם היהודי אלא בעמי העולם. פאולוס מוגדר כ“מייסד הנצרות” וכמי שניתק אותה מארץ ישראל. תהליך זה מוכנה “היפרדות הדרכים”.

דעה אחרת גורסת כי לאחר המרד וחורבן הבית השני, החלה הפרדה הדרגתית בתוך הזרמים השונים של היהדות. הפרדה זו לא הייתה מהירה אלא נמשכה מאות שנים.

רוב הזרמים ביהדות התחברו לזרם המרכזי שהפך ליהדות הרבנים. מאמיני ישו פנו לכיוון אחר, וההפרדה המלאה חלה רק בשנת 325 בוועידת ניקיאה בה הכריז קונסטנטין על הנצרות כדת הרשמית של הקיסרות הרומית.

בתחילת דרכם, היו הנוצרים מפוזרים כתות־כתות. בשנת 180 לספירה כבר הוקמה כנסייה מרכזית רשמית. עם חלוף השנים והתגברות הצורך אוגדו סיפורי חייו של ישו ־ ה“בשורות”, ואגרות שליחיו לעדות המאמינים בספר “הברית החדשה”, והם מהווים את עיקרי האמונה הנוצרית יחד עם הברית הישנה־ התנ"ך.

התקופה שבין צליבת ישו לוועידת ניקיאה נקראת “הנצרות הקדומה”־ היא התקופה שבה נקבעו קווי הדת החדשה, ויש שרואים בוועידת ניקיאה את סוף תקופת הנצרות הקדומה וההפרדה הסופית והמוחלטת של הנצרות מהיהדות. בוועידה זו נקבעו יסודות הנצרות. הנצרות רואה את האלוהים מורכב משלושה: האב, הוא האלוהים, הבן, הוא ישו, הנחשב לבן האלוהים, ורוח הקודש. זהו השילוש הקדוש.

במהלך השנים סיפור חייו של ישו, “הבשורה”, ואיגרות השליחים היוו את עיקרי האמונה הנוצרית יחד עם התנ"ך. “הבשורה” (Gospel) של הרופא היווני לוקאס (Luke) היא השלישית מבין ארבעת הבשורות בברית החדשה, והיא מספרת על מעשיו של ישו. לוקאס נולד באנטיוכיה ונפטר בשנה 64 ביוון.

ספר “מעשי השליחים” הוא הספר החמישי בברית החדשה.

השליח פטרוס (St Peter) הטיף ליהודי ארץ ישראל להתנצר. הוא היה הבישוף הראשון של רומא וכך נחשב לאפיפיור הראשון. הוא נתפס על ידי הרומאים בשנת 67 ונצלב. הבזיליקה בוותיקן הוקמה על שמו.

השליח פאולוס (St Paul), נחשב לשליח החשוב ביותר של ישו. שמו העברי הוא שאול התרסי. הוא נולד בשנת 6 לפנה"ס בתרסוס, שבאסיה הקטנה. הייתה לו אזרחות רומאית. פאולוס תיאר את עצמו כיהודי משבט בנימין וכפרושי. לפי “מעשי השליחים” הוא למד בירושלים אצל רבן גמליאל הזקן, בתקופה שבה שמאי מונה לאב בית הדין של הסנהדרין.

בוועידה עם שאר השליחים בירושלים הוחלט שאין לכפות את מצוות ברית המילה על הגויים המתנצרים. החלטה זו הביאה להגברת הצלחתו המיסיונרית של פאולוס.

היות שכל אדם שהוא, ללא הבדל מין, גזע ומעמד, יכול להצטרף לקהילת הנוצרים, הוא הפך את הנצרות לדת אוניברסלית ושוויונית. מכאן המשיך פאולוס בצעדו הבא: התרת אכילת המאכלים האסורים על היהודים וביטול המצוות כולן.

הנצרות של פאולוס רואה את היהודים אשמים בכישלון הגאולה המלאה של האנושות משום שהיהודים בגדו במשיח וסירבו להכיר בישו כבן האלוהים. כך למעשה, פאולוס היהודי, היה גם זה שנטע את האנטישמיות הנוצרית ושנאת ישראל. מצד שני, הוא הציג את הנצרות כממשיכתה של היהדות ובכך נתן לנצרות תוקף כדת בעלת מקור עתיק.

פאולוס נרדף על ידי הממסד היהודי, ולבסוף נאסר ונשלח לרומא למשפט, כנראה מול הקיסר נירון ושם הומת בעריפת ראש, בשנת 64 או 67.

בשנת 313 קונסטנטינוס קיסר המערב ו־ ליקיניוס קיסר המזרח, הוציאו צו בשם “צו מילאנו” או “האדיקט של מילאנו”. על פי הצהרה זו הנצרות הפכה מדת אסורה לדת מותרת באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים ולבני כל הדתות האחרות, לקיים את דתם בגלוי. הם קראו לתיקון העוולות שנעשו לנוצרים במהלך רדיפתם. כך חיזקו את מעמדה של הנצרות כדת לגיטימית ומועדפת ברחבי האימפריה.

שנת 313 נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומאית.

בשנת 380 הקיסר תאודוסיוס הראשון מכריז שהדת הנוצרית היא הדת הרשמית של האימפריה הרומאית, ובשנת 393 הוא מכריז שהנצרות היא הדת המותרת היחידה בקיסרות. הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה. הכמורה קיבלה מעמד הירארכי, ובראשה עמד מאז האפיפיור. מכאן ואילך הנצרות התפשטה בין אומות העולם.

הספירה המקובלת, המונה שנים מלידתו של ישו, נקבעה בידי נזיר ביזנטי מסקיתיה מינור (בולגריה של היום) ששמו דיוניסיוס אקסיגוס (העניו) (Dionysius Exiguus 470 לערך־ 544). דיוניסוס חקר את ספירת הנוצרים ובשנת 525 קבע את שיטת הספירה הנהוגה כיום “שנת אדוננו” (Anno Domini). הוא תיארך את לידתו של ישו לשנת 1 לפנה"ס.


 

פרק 26: התקופה הרומית לאחר מרד בר כוכבא 135 - 324 לספירה

אחרי אדריאנוס עלה לקיסרות אנטונינוס בנו המאומץ. הוא ביטל את האיסור על ברית המילה אך השאיר את האיסור על היהודים לבוא לירושלים. הוא נפטר בגיל 74. רק במאה החמישית היהודים קיבלו שוב אישור לגור בירושלים.

גלן (Claude Galen) האנטומיסט היווני נולד בפרגמון, באסיה הקטנה, בשנת 131 או 129 ונפטר ב־ 210. הוא כתב יותר ממאה ספרים. כתביו שלטו בתיאוריה ובפרקטיקה של הרפואה במשך 1,500 שנה. הוא כתב על נושאים שונים, ביניהם על פצעי מלחמה.

הנוצרים התרחקו מהיהודים בתקופה זו.

משנת 75 עד 130 חוברו במקומות שונים ארבעת האוונגליונים. האווגליונים הם ספרי הבשורות ומהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה. הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו. ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח: מרקוס, מתתיהו, לוקאס ויוחנן, והם מבוססים על הכרות אישית.

הבשורה ע"פי יוחנן בפרט מכילה פסוקים רבים המתייחסים ליהודים באופן מזלזל.

מחברי הבשורות ביקשו להטיל את האחריות על צליבתו של ישו ומותו על היהודים, ולא על הנציב הרומי פונטיוס פילטוס. כתוצאה מכך, נוצרים במשך מאות שנים תפסו את היהודים כ־ “רוצחי ישו” וראו בחורבן בית המקדש השני כעונש ופסק דין אלוהי ליהודים על רציחתו של ישו. היהודים נתפסו כ־“אנשים שלעד נידונו לסבול גלות והשפלה”.

בשנת 170 איש כנסייה באסיה הקטנה קבע שהיהודים הם האחראים למותו של ישו. קביעה זו תהיה בעלת השלכות קשות במשך זמן רב.

מקום מושבה של הסנהדרין לזמן מה היה בשפרעם. החל משנת 170 הסנהדרין עבר לציפורי.

במלחמה החדשה בין רומא והפרתים היהודים צדדו בפרתים. הרומאים הטילו שוב גזירות קשות על היהודים.

בשנת 212 הקיסר הרומי ה־ 19 מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּס, המכונה “קַרַקַּלָה”, עלה לשלטון. הוא פתח את שלטונו ברציחת אחיו.

בהמשך היו רציחות המוניות והוא עצמו נרצח בשנת 217. הוא בנה את מרחצאות קרקלה ברומא ב־ 216. הוא העניק אזרחות רומית לכל תושבי הקיסרות. היהודים הפכו גם הם לאזרחים רומים. במקורות התלמודיים מוזכר רבות יחסו החם והאוהד של קיסר, המכונה “אנטונינוס”, ליהודים בכלל ולרבי יהודה הנשיא בפרט. ההפרזה בדבר ידידותם המופלאה של רבי יהודה הנשיא ו“אנטונינוס”, הגיעה לכדי כך שבתלמוד הירושלמי סופר כי “אנטונינוס” התגייר בסתר.

בשנת 215, השתקע בארץ ישראל ונפטר בקיסריה בשנת 251, התאולוג הנוצרי אוריגנס (Origene), כתביו נחשבים לניסיון הראשון לתעד באופן רציני את הנצרות. אוריגנס התנגד לעלייה לרגל שכוון לבית המקדש ואמר שאין צורך בציילנות כי “מקום קדוש הוא הנשמה הטהורה”.

קיסריה הייתה מרכז נוצרי.

בשנת 222 הקיסר אלכסנדר סוורוס בארץ. הוא נתן רשות ליהודים לבקר בארץ.


בשנת 226, סופחה הממלכה הפרתית שנפלה, לממלכה הפרסית החדשה של הסאסאנים.20 האימפריה התקיימה עד לכיבושה ע"י המוסלמים מחצי האי ערב בשנת 651.

הנציב הרומי ישב אז בקיסריה. קהילה יהודית גדולה הייתה קיימת בקיסריה ונוסדה שם

ישיבה.

בשטח סוריה של היום קמה האימפריה התדמורית שהתקיימה בין השנים 267־ 272. מרכזה היה בעיר תדמור והיא סופחה לאימפריה הרומית. לאחר רצח המלך אודינת בשנת 267, עלתה לשלטון אלמנתו זינוביה. בשנת 271 החליט הקיסר אורליאנוס להשליט סדר באימפריה, כבש את תדמור ולקח את זנוביה בשבי. שנה לאחר מכן התדמוריים מרדו, מה שגרם לאורליאנוס הקיסר להשמיד את תדמור כליל ולהביא לסיום האימפריה התדמורית.

תמורות רבות היו בארץ. הפרובינציה של ארץ ישראל חולקה ל“פלסטינה פרימה” שבירתה קיסריה, ל“פלסטינה סקונדה” שבירתה בית שאן, ול“פלסטינה טרטיה” שבירתה פטרה.

באותה תקופה, חלק מהגותים (“Gotts”), הגרמנים, התיישב ליד גבולות האימפריה הרומאית.

עקב התקפות הגרמנים, רומא איבדה שליטה בגרמניה, בגול (Gaul), בספרד ובבריטניה.

בשנות ה־ 270, האימפריה הרומאית כמעט והתמוטטה בגלל התקפות הברברים, אך האימפריה שרדה עוד מאתים שנה במערב ואלף שנים במזרח.

בשנת 276 השושלת הסאסאנית בפרס נפלה. מלכים שונים התחלפו בפרס במשך שלושים השנים הבאות.

הקיסר דיוקלטיאנוס (Diocletien), הקיסר ה־ 34, עלה לשלטון ברומא בשנת 284. שנה לאחר מכן הוא שיתף בשלטון את מאקסימיאן (Maximien). בשנת 286 דיוקלטיאנוס נמצא בארץ ישראל. ב־ 292 הוא אירגן טטררכיה (Tetrarchy) שני אוגוסטוס ושני קיסרים, כעוזריהם. הקיסרות נחלקה לחלק מערבי ולחלק מזרחי. דיוקלטיאנוס לוקח לעצמו את המזרח, עם גלריוס (Galere) בתור קיסר. הוא ישב בניקומדיה (איזמיר של היום).

המערב היה תחת מאקסימיאן כאוגוסטוס, וקונסטנטיוס כלורוס (Constance Chlore) בתור קיסר. קונסטנטיוס ישב במדיולנוס (היום מילאנו). רומא הייתה בירת האימפריה במערב. לקיסרות היה פולחן אחיד לפי חוק. הנוצרים נחשבו כת דתית וגם פוליטית והם נרדפו קשות.

דיוקלטיאנוס שהה בארץ מספר פעמים ופטר את היהודים מעבודה זרה.

רק במחצית השנייה של המאה השלישית הוקמו ישובים יהודים ביהודה.

רומא שלטה עד גבול בבל. הממלכה הפרסית הסאסנית הייתה זקוקה לעזרתם של היהודים ולא פגעה בשלטונם הפנימי. כך, בבבל, קם במקביל לארץ ישראל מרכז יהודי אוטונומי.

ליהודים היה נשיא, ראש הגולה (הנשיאות החלה, למעשה, עוד בימי גלות בבל הקדומה).

דיוקלטיאנוס ומקסימיאן, שני האוגוסטוס, התפטרו ב־ 305 אחרי 20 שנה, ומסרו את השלטון לקיסרים. קונסטנטיוס כלורוס, הקיסר במערב, ישב בטריאר (Trier). הוא נפטר אחרי שנה. החיילים מכריזים על בנו קונסטנטין (הגדול) קיסר ב־ 306. קונסטנטין הוא בנו של קונסטנטיוס כלורוס ואישה נוצרייה בשם הלנה, ממנה הכיר לראשונה את הנצרות.

קונסטנטין (312־ 337) היה קיסר הקיסרות הרומית המערבית מ־ 312, ורצה לאחד את הקיסרות. במשך שמונה שנים הוא נלחם על כך, ובשנת 324 התפורר סדר הטטרארכיה, וקונסטנטין הפך לשליט היחיד בחלק המערבי ובחלק המזרחי של האימפריה, וכך כיהן בתור קיסר האימפריה הרומית עד 337 (כ־ 13 שנים).

יחסו של קונסטאנטין אל הנצרות השתנה במשך הזמן. השינוי החל באופן פתאומי במהלך קרב.

על פי לקטנטיוס, סופר רומי שהיה יועצו של הקיסר קונסטנטינוס, נמסר לקונסטנטינוס בחלום, לילה לפני המלחמה, שיסמן את מגני חייליו בצלב ה־ “כי רו”21.

בתחילה קונסטנטין לא הבין בדיוק מה גילוי זה אומר ובהמשך אותו לילה נגלה אליו ישו בחלום, כשהוא מסביר לו ומורה לו להתקין צלב זה על מגני חייליו ולהשתמש בו כנגד אויביו. למחרת בבוקר, הורה קונסטנטין לצבאו לפעול על פי חלומו, והתקין על מגיני החיילים את הסימן. הוא פנה לכבוש את רומא, וליטול לידיו את תואר קיסר רומי המערבית.

חוקרים רבים חלוקים בדעתם מדוע בחר לו קונסטנטין לחסות בצל הנצרות, דת שסבלה עד זמן קצר לפני תקופתו מרדיפות על ידי השלטונות, והייתה דת חדשה באופן יחסי שזכתה עדיין ליחס חשדני ועוין. ההשערות הרווחות מעלות כי קונסטנטין הבין כי הנצרות תסייע לו לאחד את האימפריה הרומית תחת דת אחת, שהוא עומד כפטרונה הראשי, במקום הפילוג שהיה באותה עת ברחבי האימפריה.

ב־ 312 קונסטנטין עבר לביזנטיון, העיר היוונית במזרח. שם העיר יהיה כעת קונסטנטינופוליס היא איסטנבול של היום. ב־ 313 הנוצרים קיבלו חופש פולחן.

ב־ 324 הנצרות הוכרה כדת הרשמית של האימפריה. נאסר על הנוצרים לשמור את השבת, ויום ראשון הפך ליום המנוחה שלהם.

חלוקות הדעות בעניין התנצרותו של קונסטנטין. יש הטוענים שהוא התנצר בשנת 312 ויש הטוענים כי לפני מותו ב־ 337. קונסטנטין נפטר והוא בן 65. הוא הוטבל זמן קצר לפני מותו. קונסטנטין חילק לפני מותו את הקיסרות בין בניו.


באותה שנה שלטון רומא על ארץ ישראל, שהחל בשנה 63 לפנה"ס הסתיים.

ארץ ישראל הייתה תחת שלטון ביזנטי. התחילה תקופה ארוכה של אלף ושש מאות שנה של הגבלות ופורענויות נגד היהודים.

בשנת 325 נערך הקונסיל של ניקאה (Nicaea) ובו נקבע בין השאר מועד הפסחא אצל הנוצרים. אז הוחלט על צעדים נגד השפעתה של היהדות.

בשנת 338 המלך הפרסי ניסה לקרוע חלק ממסופוטמיה, והקיסר החדש ברומא שלח צבא נגד הפרסים. הצבא הרומאי ישב בארץ במשך שנתיים והיה לרועץ ליהודים.

הנצרות הפכה מנרדפת לרודפת את העמים הכפופים לה.

קיסר המזרח, בנו של קונסטנטין, היה עריץ. הוא פגע ביהודים־ אסר עליהם לשבת בירושלים.

בשנת 351/352 דוכאה מרידת היהודים שהתקוממו בעכו, בגליל, בציפורי, בלוד, בבית שערים ובטבריה.

בשנת 361 עלה לשלטון ברומא הקיסר יוליאנוס, אחיינו של קונסטנטין הגדול. הוא האמין בדת ההלניסטית והיה נגד המיזוג בין הקיסרות לנצרות. הוא רצה להחזיר את הפולחן היווני הקודם, כפי שהיה בימים שלפני קונסטנטין.

יוליאנוס ראה בדת היהודית דת לגיטימית. הוא אהד את היהודים והחזיר להם את זכויותיהם. הוא אף ניסה לבנות מחדש את בית המקדש. הנוצרים כינו את יוליאנוס “הכופר”.

יוליאנוס נלחם בפרסים ונהרג בקרב קטסיפון22 בשנת 363. הרומאים לא הצליחו לכבוש את העיר.

עם מותו של יוליאנוס בא הסוף לשושלת קונסטנטין (The Constantines).

אחרי הקיסרים של שושלת קונסטנטין, עלו קיסרים משושלת וואלנטיניוס (Valentine), שהיו נוצרים אדוקים.

בתקופה זו נולדו ופעלו אנשי הכנסייה הנוצרית הנודעים כריסטוסומוס (Christosomus), אוגוסטינוס (St. Augustin) והירונימוס (Hieronimus), שהתגורר בבית לחם, תרגם את כתבי הקודש ללטינית, ותרם למוסד הנזירות במדבר יהודה.

בשנת 376 החלה תקופה של נדידת עמים. התקופה נמשכה עד שנת 800. שבטים גרמנים כמו הגותים, הוונדלים (Vandals שבטים גרמניים שישבו בצפון אפריקה), הפרנקים, הסאקסונים ואחרים נדחפו לכוון מערב על ידי ההונים (Huns). מאוחר יותר החלו הכיבושים של הערבים, של המונגולים ושל הוויקינגים. בראש האימפריה ההונית עמד אטילה (Attila).

הוויזיגותים (Wisigotts), “הגותים מן המערב”, נלחמו ברומאים וניצחו אותם. קיסר המערב, ולאנס (Valens) נהרג בלחימה נגדם ב־ 378 בקרב באדריאנופוליס.

אחרי הקרב הזה החלה שקיעתה של האימפריה הרומאית.

קיסר המזרח, תאודוסיוס הראשון (Theodosius 395 ־346) התערב בנעשה במערב, בלם את הגותים וכרת איתם הסכם על מנת להציל את הקיסרות.

הגותים ישבו בתחומי האימפריה הרומאית. בראשם עמד המצביא אלאריק (Alaric). בשנת 380 הוא הכריז על הנצרות כדת של האימפריה. דתם של הוויזיגותים הייתה במקור גרמאנית פגאנית, בדומה לדת שהייתה קיימת בצורות דומות בקרב העמים הגרמאנים השונים. לאחר חציית הדנובה בשנת 376 והשתקעות הוויזיגותים באימפריה הרומית, הומרו הוויזיגותים,23 יחד עם שאר הגותים, לנצרות אריאנית.

הוויזיגותים נותרו אריאנים כ־ 200 שנה, גם לאחר שייסדו את ממלכתם באיבריה שבה רוב נתיניהם היו נוצרים קתולים.

השתלטותה של הנצרות על האימפריה הרומית הייתה מוחלטת־ החלה פעילות מיסיונרית, ונישואי תערובת נאסרו.

כוחות ברברים רבים היו מועסקים בצבא הקיסרות המערבית. הקצונה הגבוהה בצבא הייתה ברובה גרמאנית.

תאודוסיוס איחד תחתיו את השלטון בכל הקיסרות. הוא מינה את שני בניו הונוריוס וארקדיוס לקיסרים (אוגוסטוס) עוד בהיותם ילדים. הונוריוס יהיה קיסר המערב וארקדיוס יהיה קיסר המזרח. את מפקד צבא הוונדלים סטיליקו (Stilicho) מינה לאפוטרופוס עליהם. אולם, תאודוסיוס איבד את השליטה על החלק המערבי של הקיסרות בשנים 393־ 394, והאימפריה הרומאית התפלגה. תאודוסיוס נפטר בשנת 395. בזמנו הייתה הפעם האחרונה שהאימפריה הייתה מאוחדת. שושלת תאודוסיוס שלטה עד 518. עם מותו של תאודוסיוס התחילה השקיעה של האימפריה המערבית.

הייתה איבה גדולה בין שני חלקי האימפריה.

גורלה של ארץ ישראל היה בידי ביזנטיון. ירושלים הייתה עיר נוצרית בסוף המאה הרביעית.

סטיליקו שימש כקיסר בפועל של האימפריה המערבית. בשנת 402 הברברים הרסו את הערים שבגבול איטליה עם גרמניה. הוויזיגותים, ובראשם אלאריק, עלו על איטליה והתקדמו לעיר מדיולנוס, בה שכן הונוריוס קיסר המערב. הונוריוס ברח ומצא מקלט בעיר רוונה (Ravenna). עיר זו הייתה מקום מושבם של קיסרי המערב. סטיליקו שפעל מטעם הונוריוס, נלחם באלאריק ראש הוויזיגותים אך לא הצליח לתפוס אותו. כישלונו נתפס כ“כישלון מכור” והוא הוצא להורג באשמת בגידה בשנת 408.

הוויזיגותים המשיכו במסעות הכיבושים שלהם ובשנת 410 פלשו לרומא בראשות אלאריק, ובזזו את העיר במשך שלושה ימים. זמן קצר לאחר מכן מת אלאריק ממחלת המלריה והוא בן 40.

בסוף המאה הרביעית ההונים (Huns) ישבו במרכז אירופה, והוונדלים (Vandals) חיפשו ארץ שבה יוכלו לשבת. ב־ 406 שבטים גרמאנים עברו את נהר הריין (Rhine). הוונדלים גורשו על ידי הוויזיגותים וב־ 409 התיישבו בחצי האי האיברי (ונתנו לה את השם ונדלוסיה). הוויזיגותים פלשו לגול (צרפת של היום) וליוון.

רומא והקיסרות המערבית לא הצליחו לעצור את הפולשים הגרמאנים.

איטליה נפלה בידי הגותים ויותר מאוחר בידי הלומברדים (Lombards). במערב היו מלחמות בין ההונים והרומאים ובין הרומאים והוויזיגותים.

בשנת 410, הוונדלים הרסו את רומא. בשנת 411 ברברים מצפון אפריקה. לחצו יותר ויותר על גבולות האימפריה המערבית והיה קשה לעצור אותם. הברברים ביקשו להתיישב בשטחי האימפריה משום ששטחים אלו היו מפותחים יותר מהמקומות שבהם הם חיו, ולכן הם פלשו לתוכה מדי פעם והתיישבו בה. קיסרי רומא לא הצליחו לבלום את חדירת העמים אל תוך שטחי האימפריה. הפלישות היו מלוות במלחמות ובהרס, וככל שנמשכו פחתו הסיכויים לבלום אותן. בסופו של דבר התמוטטה האימפריה הרומית המערבית, ובשטחיה קמו ממלכות חדשות של העמים הפולשים.

הוונדלים ובראשם גינזריך (Genseric) (או גאיזריק “מלך־חנית”, מכונה גם “הנכה” בשל מומו הגופני), פלשו לצפון אפריקה וניצחו את הרומאים. גינזריך שלט על הפרובינציה הרומאית בצפון אפריקה. העיר קרתגו (בטוניסיה היום) נקבעה בשנת 429 כבירת הממלכה הוונדלית. כך איבדה ביזנטיון את מושבותיה באפריקה.

אטילה, מלך ההונים (Huns) ניצח את קיסרי המערב והמזרח. הוא פלש לגול (צרפת) ונסוג. הוא פלש אחר כך לאיטליה ונוצח בידי הרומאים ב־ 451. הוא חזר שוב ב־ 452 עד רומא ולא כבש אותה בגלל מגפה בעיר (?). הוא רצה להשתלט על הוויזיגותים ונכשל. אטילה נפטר זמן קצר אחר כך בגיל 47, משטף דם בלתי פוסק מאפו שנגרם כתוצאה משכרות, וחנק את גרונו. אטילה היה מלך ההונים במשך 8 שנים. אחרי מותו ממלכת ההונים התפוררה.

ב־ 454 אחרי מותו של אטילה האוסטרוגותים (Ostrogoths), “הגותים מהמזרח”, ייסדו ממלכה בצפון איטליה. הקשר בין חלקי המדינה הרומאית נותק.

קיסר המערב, ולנטיניאן (Valentinien), הנצר האחרון של שושלת תאודוסיוס במערב, נרצח ב־ 455.

הוונדלים ובראשם גינזריך כבשו בפעם השנייה את רומא באותה שנה (455), ובזזו את העיר במשך שבועיים. הם עזבו כשבידיהם חפצים יקרי ערך, וביניהם הכלים הקדושים של בית המקדש בירושלים שהביא טיטוס.

אחרי מותו של הקיסר ולנטיניאן, שלט שר הצבא רוקמר במשך 16 שנים. הוא היה ממוצא גרמאני. היה לו כוח רב, והוא מינה ופיטר קיסרים.

מרגוריאן (Marjorian) היה קיסר רומאי ב־ 457 ונרצח ב־ 461.

אחרון “השליטים” של האימפריה הרומית במערב יהיה רומולוס (Romulus Augustulus). הוא הורד מכיסאו אחרי מספר חודשים, ב־ 4 בספטמבר 476, על ידי אודואקר (Odoacer)־ גרמאני שהכריז על עצמו מלך איטליה.

רומולוס היה הקיסר האחרון אחרי ארבעים קיסרים בקיסרות הרומאית. ישנן כמה גישות המתארכות את נפילת רומא ותחילת האימפריה הביזנטית, והדחת רומולוס מכיסאו בשנת 476 היא נקודת ציון של אחת מהגישות.

אודואקר שלט באיטליה עד שנת 493. אודואקר לקח את השליטה על האימפריה מהרומאים ובכך בא הסוף לקיסרות הרומית במערב.

שליטים ברברים, בני העמים הפולשים, תפסו את מקומם של הקיסרים. רומא ירדה מגדולתה ולא הייתה עוד בירת האימפריה.

הקיסרות המזרחית, הביזנטית, יצאה בשלום אחרי תקופה של נדידת עמים בה נהרסה הקיסרות המערבית ושמרה על עצמאותה במשך אלף שנה.

בשנת 493 פלש תיאודוריך הגדול, מלך האוסטרוגותים, לאיטליה בתמיכתו של זנון (Zeno the Isaurian) קיסר המזרח (474־ 491). הקיסר זנון שכנע אותו לעבור ולנסות לכבוש את איטליה שכבר הייתה מותשת מרוב מלחמות. תיאודוריך כבש את איטליה, ואת העיר רוונה, והפך אותה לעיר הבירה של ממלכתו. אודואקר (שמלך 17 שנים לאחר שהדיח את רומולוס) נוצח ע"י תיאודוריך, ונרצח ככל הנראה בחרבו שלו, בעת שהוזמן לסעודת פיוס עם תיאודוריך. כך בא הקץ לשלטונו.

לאחר כיבוש איטליה תיאודוריך זכה לתואר “תיאודריך הגדול”. הוא מונה על ממלכת הוויזיגותים בספרד ב־ 507, ונפטר ב־ 526.

בשנת 500 הוונדלים שלטו באפריקה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים בצרפת, שנקראה גול, והאוסטרוגותים באיטליה. תקופה מלאה תהפוכות ומלחמות הסתיימה.

ימי הביניים התחילו בסוף המאה החמישית ונמשכו עד המאה ה־ 15.


 

פרק 27: התקופה הביזנטית 324 - 638 לספירה

הקיסר קונסטנטין (קונסטנטינוס) הגדול (274־ 337) היה קיסר המערב בשנים 312־ 324, וקיסר האימפריה הרומית כולה בשנים 324־ 337. הקיסרים קונסטנטינוס השני (337־ 361), יוליאנוס (361־ 363) ותאודוסיוס הראשון (379־ 395) שלטו באימפריה המאוחדת. קונסטנטינוס הגדול העביר את בירתו לעיר ביזנטיון בתאריך 11.5.330, ושינה את שמה ל־“קונסטנטינופוליס”. קונסטנטינופוליס המשיכה להיות עיר הבירה של הממלכה המזרחית עד לשנת 1453.

קונסטנטינוס הראשון עלה לשלטון בקיסרות המאוחדת, ברומא, בשנת 306. הוא התנצר בשנת 312 או לפני מותו. בשנת 313 הוכרה הנצרות כדת הקיסרות. בשנת 315 הגבילו את הזכויות לדתות הלא נוצריות.

בשנת 325 כינס קונסטנטין את “ועידת ניקיאה”־ הוועידה האקמונית (כינוס בישופים כלל עולמי במטרה להכריע בענייני אמונה, פולחן ומינהל) הראשונה של הכנסייה, ובה נקבעו: תקן אחיד לנצרות, עקרונות הכנסייה הנוצרית ובהם ה“אני מאמין” הנוצרי, והוחלט על הפרדה בין חג הפסחא הנוצרי לבין חג הפסח היהודי. נקבע כי האריאנים, שלא קיבלו את נצחיותו של ישו, הם כופרים.

קונסטנטינוס שלח את אמו הלנה לבקר בירושלים ב- 326.

העיר חדלה להיקרא “איליה קפיטולינה”, חזרה להיקרא “ירושלים”, והפכה עיר קדושה גם לנוצרים. הלנה זיהתה מקומות בארץ הקשורים לישו. קונסטנטינוס בנה בירושלים את “בזיליקת התחייה” (בזיליקת אנסטסיה). המבנה היה אחרי שנים “כנסיית הקבר”. כנסיות נוספות נבנו בירושלים, בנוסף לבנייה הדתית־ נוצרית בבית לחם ובהר הזיתים. חל איסור על היהודים לשבת בירושלים. ב־ 339 נאסרו נישואי תערובת בין נוצרים ליהודים ונאסרה ברית המילה. ב־ 381 חל איסור על הנוצרים לנוח בשבת.

אוגוסטינוס הקדוש (St Augustin) (354־ 430). היה תיאולוג, והפילוסוף החשוב ביותר בעולם הנוצרי אחרי התקופה של הברית החדשה, מאבות הכנסייה הלטיניים, אחד מהאישים המשפיעים ביותר על המחשבה הנוצרית. הוא האשים את היהודים במותו של ישו.

קונסטנטינוס השני, בנו של קונסטנטינוס הראשון, מחריף את הצעדים נגד היהודים.

יוליאנוס “הכופר”, בן דודו של קונסטנטינוס השני, עלה לשלטון אחריו. הוא רצה להקים מחדש את בית המקדש. אך הוא נהרג בקרב.

תאודוסיוס הראשון, הגדול, הפך ב־ 380 את הנצרות, שהייתה הדת המוכרת של הקיסרות, לדת הרשמית שלה. תאודוסיוס הראשון היה הקיסר האחרון של הקיסרות הרומית המאוחדת. הוא נפטר באותה שנה והוריש את האימפריה המזרחית לבנו הבכור, ארקדיוס, ואת האימפריה המערבית לבנו הונוריוס. האימפריה הרומית המאוחדת התפצלה בשנת 395, לקיסרות המערבית הרומית שמרכזה ברומא, ולקיסרות המזרחית שמרכזה בביזנטיון. קיסרות המזרח שהחלה בשנת 395 הסתיימה בשנת 1453. באימפריה המזרחית היו 7 שושלות. האימפריה לא חזרה להיות מאוחדת.

ארקדיוס (377־ 408) עלה לשלטון באימפריה המזרחית ב־ 395, ונחשב שליט חלש. הקיסרות המזרחית הותקפה על ידי הגותים, חוותה את פלישת ההונים בשנת 400, וב־ 406 את פלישת איסורייה (Isauria מחוז מבודד באסיה הקטנה).

הקיסרות הצליחה לשרוד את ההתקפות האלה.

לאחר מותו של ארקדיוס בשנת 408, בנו בן השבע, תאודוסיוס השני (450־ 408), עלה לשלטון, אך בשל גילו הצעיר לא היה קיסר בפועל. אחותו, פולכריה, השפיעה עליו רבות ודעותיה האורתודוקסיות הביאו לשנאת ישראל בימיו.

בתקופה זו היחס העוין כלפי היהודים התגבר. ארץ ישראל חולקה לשלושה אזורים: פלשתינה פרימה (בשטחי יהודה ושומרון, ומישור החוף), פלשתינה סקונדה (שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן) ופלשתינה טרטיה (שטחי חצי האי סיני, הנגב, ועבר הירדן הדרומי).

גרושתו של תאודוסיוס הרחיבה את חומות העיר ירושלים.

ליהודים בארץ ישראל הייתה הנהגה עצמאית שכללה את הנשיאות והסנהדרין. במשך 300 שנה אחרי החורבן היה הנשיא מצאצאי בית הלל. הממשל הביזנטי התנכל למוסד הנשיאות. זכויות הנשיאים צומצמו במשך הזמן. הנשיא האחרון היה גמליאל השישי, שנפטר ב־ 425. אחרי מותו בוטל מוסד הנשיאות שהחל בשנת 70. הנשיאות הייתה המרכז הלאומי של היהודים, עם ביטול מוסד הנשיאות הפכו הנוצרים לרוב מכריע בארץ.

בתקופה זו אסור היה ליהודים להקים בתי כנסת חדשים. בארץ ישראל היה הרס ושריפת בתי כנסת. בשנת 428 הוחרפה הפעילות האנטי יהודית.

הביזנטים ראו את הארץ כארץ הקודש בה התרחשו הנפלאות שבברית החדשה, הארץ בה קבור ישו, שבה נערכה הטבילה בירדן, ובה נצרת ובית לחם.

החל מתקופה זו ארץ ישראל הופכת לארץ קדושה לנצרות.

בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי. הסנהדרין המשיך להתקיים בבבל (429).

אחרי שושלת תאודסיוס (Dynasty Theodosian) שלטה באימפריה המזרחית שושלת תראס (Thracian dynasty).

האוטונומיה היהודית בארץ ישראל הצטמצמה, והיהודים הפכו ל“אומה נסבלת”. הקיסרות ביטלה את האיסור על היהודים להיכנס לירושלים.

בועידת אפסוס (הוועידה האקומנית השלישית) שערך הקיסר תאודוסיוס השני בשנת 431, ליד הים האגאי, הפטריארך של קונסטנטינופוליס שהחל בחקיקה נגד היהודים, פוטר.

ארץ ישראל חולקה לשלושה גלילות: פלשתינה א' היא יהודה, פלשתינה ב' היא הגליל, ופלשתינה ג' היא חבל הארץ שעל גבול ערב. בשנת 451 נוסדה נשיאות נוצרית בירושלים. הבישוף הוא הנשיא. נוסדו נשיאויות גם בקונסינטינופוליס, באלכסנדריה ובאנטיוכיה.

לא ידוע הרבה על ארץ ישראל במחצית השנייה של המאה החמישית והרבע הראשון של המאה השישית.

זינון או זינו (Zeno, 491 ־474) עלה לשלטון בקיסרות המזרח. הוא המית מרעב את מתחרהו שניסה להשתלט על האימפריה. בשנים אלו תיאודוריך מלך האוסטרוגותים פלש לאיטליה, בהסכמתו של זינו. זינו הכיר בו כמלך איטליה. תאודוריך נלחם באודואקר.

במאה השישית שלטה הקיסרות המזרחית על חלק מהארצות שמסביב לדנובה, בתראקיה, מוקדון, יון, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים. מעתה האימפריה המזרחית השתלטה על האימפריה המערבית.

הישיבות בבבל נסגרו תחת שלטון הסאסאנים הפרסים. הסאסאנים ביטלו את האוטונומיה שהייתה ליהודים בבבל ובין היתר ביטלו את משרת “ראש הגולה”. בארץ ישראל, לעומת זאת, התקופה הייתה שקטה עבור היהודים. ישיבת טבריה ששימשה כיורשת הסנהדרין נפתחה מחדש בשנת 520 והתקיימה עד שנת 740.

המנזר סנטה קטרינה (Ste Catherina) בסיני נחנך בשנת 527.

ב־ 518 עלה לשלטון יוסטינוס הראשון (Justin), ששלט עד שנת 527.

אחריו עלה אחיינו לשלטון־ יוסטיניאנוס הראשון (Justinian, 1.8.527־ 14.11.565) שנולד ב־ 483. בשנת 565 עלה לשלטון יוסטינוס השני (Justin) אחיינו של יוסטיניאנוס. הוא נפטר ב־ 578.

שושלת יוסטיניאנוס תמשיך לשלוט עד שנת 610. היא תשוב לשלוט ב־ 685 עד 711־ בתקופת שלטונו של יוסטיניאנוס השני המוכר גם בשם “ריינוטמטוס”־ “חצוי האף”, בשל אפו שנכרת.

לאחר מותו של תיאודריך, נחלשה הממלכה שבנה, ובשנת 555, נכבשה וכמעט הוחרבה על ידי האימפריה הביזנטית ובראשה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

יוסטיניאנוס היה אחד הקיסרים הגדולים בביזנטיון והיה ידוע בזכות ה“קורפוס יוריס קיוויליס” (“גוף החקיקה האזרחית”)־ קודקס בעל 16 כרכים שנקרא גם “הקודקס (Codex) של יוסטיניאנוס הראשון”. הקודקס איחד חוקים כתובים עם מנהגים מקומיים. הוא הכיל את הקונסטיטוציות של הקיסרות במשך השנים, ואיחד את המשפט הרומי בחטיבה אחת. בספר החוקים נכתבו גם גזירות נגד היהודים, שנרדפו בזמנו.

בנוסף יוסטיניאנוס העביר חוק המאפשר לזוגות אוהבים ממעמדות שונים להינשא, וכך איפשר לעצמו להתחתן עם שחקנית תיאטרון בשם תאדורה־ דבר שעד לאותו הזמן נחשב לשערורייתי, היות ונישואים בין מעמדות היו לא ראויים. תאודורה הפכה לדמות מפתח בפוליטיקה הביזנטית והייתה בעלת השפעה רבה על הקיסר ושותפה לשלטון. ב־ 532 היא החלה בבניית הכנסייה “איה סופיה” (Sainte Sophie) בקונסטנטינופוליס. הכנסייה נבנתה על חורבות כנסיה שבנה בזמנו קונסטנטינוס השני. הכנסייה נחנכה בשנת 536.

עם כיבוש קונסטנטינופוליס על ידי מהמט השני ב־ 1453, הפכה הכנסייה למסגד.

שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון הותיר את חותמו בתולדות העולם, ומהווה תקופה נפרדת בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית והכנסייה האורתודוקסית. הוא היה הקיסר האחרון שניסה לשקם את האימפריה הרומית. בתקופתו האימפריה הביזנטית הגיעה לשיא התפשטותה, הייתה בניה רחבה ורווחה כלכלית.

בתקופה זו הנצרות הייתה דת האימפריה, ויוסטיניאנוס נמנה עם קדושי הכנסייה האורתודוקסית (ה־ 14 בנובמבר נקבע כ“יום יוסטיניאנוס הקדוש”).

הגנרל הביזנטי בליסאריוס (חי בשנים 500־ 565) נלחם באפריקה נגד הוונדלים וניצח אותם. אחרי כיבוש קרתגו בשנת 533, בליסאריוס לקח את כלי הקודש של בית המקדש שנבזזו בשנת 455 ע"י גינזריך והובאו מרומא לקרתגו. בליסאריוס הביא אותם לקונסטנטינופוליס, ומשם יוסטיניאנוס הורה להביאם לירושלים.

הצי הביזנטי שרף את צי הוונדלים וכך חזרה השליטה הרומאית על הפרובינציות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נטמעו הוונדלים לחלוטין באוכלוסייה המעורבת המקומית.

היהודים תמכו בוונדלים והנוצרים התנכלו להם.

הצלחתו של בליסאריוס עודדה את יוסטיניאנוס הראשון והוא היה נחוש לכבוש מחדש את הקיסרות הרומית המערבית. הוא שלח בשנת 535 את בליסאריוס לאיטליה להילחם באוסטרוגותים. בליסאריוס ניצח גם אותם וכעבור שנה כבש מחדש את רומא וניאפוליס (נאפולי של היום). הבירה האוסטרוגותית רוונה נכבשה בשנת 540. איטליה נכבשה בשלמותה בשנת 554. בפועל ממלכת האוסטרוגותים באה לקיצה כ־ 20 שנה אחרי, בשנת 561 או 562.

האימפריה הרומית הוקמה שוב, מזרח ומערב.

בשנת 529 התנהל מרד בארץ ישראל במסגרת “מרידות השומרונים”. מרידות השומרונים היו מרידות בפלשתינה פרימה בתקופת שלטון האימפריה הביזנטית.

חיי השומרונים תחת שלטון הרומאים היו קשים, למרות שהם לא היו יעד הפגיעה הם סבלו מהשלכות המרידות היהודיות בין השנים 66־ 136 לספירה. במהלך התקופה הזאת הקהילה היהודית נעלמה כליל פרט לאזור הגליל והבשן, ובמקום היהודים התיישבו במרכז השומרונים והנוצרים הביזנטים בעוד הנבטים והע’סאנים24 הנוצרים התיישבו באזורי הספר.

תקופת המרידות היהודיות ברומאים נחשבת לתור הזהב של הקהילה השומרונית. מקדש הר גריזים שוקם לאחר מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה לערך. עם נסיגת הכוחות הרומיים שומרון נהנתה מעצמאות מסוימת אך עצמאות למחצה זו נגמרה כאשר כוחות ביזנטיון פלשו לשומרון. רדיפות קשות נגזרו על השומרונים וגם על היהודים. בבא רבה שהיה מנהיגם של השומרונים באותה העת, בנו של הכהן הגדול של עדת השומרונים, אירגן את המרד, אשר תחילתו הייתה בגירוש גובי המיסים, פעולה שהסתיימה בהצלחה. סופו של בבא רבה היה שהוזמן לקונסטנטינופול, שם נאסר, מת בכלא בשנת 362 ונקבר שם.

בשנת 484 התרחשה “התקוממות יוסטא” שהייתה התקוממות אלימה מאוד ובסופה נאסר על השומרונים לעלות להר גריזים ע"י הקיסר זינון, שנקרא אצלם “זית מלך האדום”.

ב־ 495 קבוצת שומרונים בהנהגת אישה כבשה את הר גריזים, פלשה לכנסיית מריה הקדושה וטבחה בחיל המצב בה. המרד דוכא ע"י פרוקופיוס, השליט הביזנטי של אדסה (אורפה שבטורקיה).

בשנת 529 התנהל “מרד יוליאנוס בן צבר”. מרד זה נקרא על שמו של יוליאנוס שהיה מנהיג המרד. לעיתים מתייחסים למרד זה כ“מרד הסופי” של השומרונים. הוא נחשב למרד אכזרי כשבישוף העיר ניאופוליס, אמונאס־ נרצח, הכמרים הנוצריים נחתכו לגזרים ונשרפו יחד עם שרידי קודשים נוצריים. כוחות יוסטיניאנוס הראשון בראשות בליסאריוס, ביחד עם השבט הערבי ע’סאן הכניעו את המורדים. האמונה השומרונית נקבעה כאסורה באימפריה הביזנטית.

בליסאריוס מת בשנת 565. כיום הוא זכור כאחד המצביאים המזהירים ביותר בהיסטוריה הביזנטית שתודות להנהגתו הצבאית האימפריה הרומית אוחדה תחת שלטון אחד.

27 שנים אחרי מרד יוליאנוס, בשנת 556, התרחש מרד נוסף שנמשך כנראה עד 572. במרד זה יחד עם כוחות יהודים בקיסריה תקפו השומרונים והרגו נוצרים בעיר ובזזו כנסיות. המרד התפשט לבית לחם שם שרפו היהודים את כנסיית המולד.

לאור המרידה האחרונה השומרונים “הוצאו מחוץ לחוק”. הם נפגעו בנוסף מן העונשים בעקבות מרד הרקליוס של היהודים ב־ 629. הרוב שהיה להם בשומרון ובשוליו נעלם, וקיימת הערכה כי הושמדו למעלה ממיליון שומרונים. כשהגיעו המוסלמים הם לא הכירו במעמד השומרונים כ“ד’ימי” (נתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת ע"פ חוקי האיסלאם, השריעה) והיו נתונים לאיסלמיזציה בכפייה בתקופת שלטונו של בית עבאס.

בסוף המאה השישית, היו מהומות נגד היהודים באנטיוכיה וסוריה, והיהודים גורשו מאנטיוכיה. בשנת 608 התקיים פוגרום ביהודי אנטיוכיה שהוביל למרד היהודי של 610, שדוכא.

הקיסר הרקליוס (575־ 641) עלה לשלטון בקיסרות הרומית המזרחית ב־ 610.

הרקליוס היה בין הקיסרים היחידים שהשיקו “קמפיין” המרה לנצרות. מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה. גם בספרד של הוויזיגותים, נצטווו היהודים להתנצר או לצאת לגלות.

בתקופה זו היה מאבק ממושך בין הפרסים והביזנטיים. דאגה נוספת של הרקליוס הייתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה. הערבים שבאו מחצי האי ערב התקדמו צפונה. הפרסים כבשו את אסיה הקטנה ואת סוריה. הם כבשו גם את דמשק ופנו לאחר מכן לכיבוש הגליל. היהודים היו לצד הפרסים והתקוממו. מרכז המרידה היה טבריה.

בחודש יולי 614, נכבשה העיר ירושלים על ידי הפרסים לאחר מצור של 20 יום. הכובשים ערכו טבח בנוצרים. 90 אלף מהם נהרגו וכנסיות נהרסו. כנסית הקבר הקדוש נפגעה והצלב שעליו נצלב ישו־ שהיה שמור בכנסייה־ נלקח שלל. בכך תם שלטון הביזנטים בארץ ישראל שהחל בשנת 324.

החלה התקופה הפרסית בארץ. שלטון יהודי קצר התחיל בירושלים בשנת 614 והסתיים בשנה 617.

התקופה הפרסית בארץ הייתה בין השנים 614־ 628.

הביזנטים שבו לירושלים 16 שנים לאחר מכן. בשנת 627 הרקליוס קיסר המזרח, נלחם בפרסים. הוא הטיל מצור על עיר הבירה שלהם, קאסטיפון, היא ננווה, והרס אותה. אחרי נצחונו עליהם, הפרסים נסוגו לפי הסכם הכניעה, ממסופוטמיה, ממצרים, מסוריה וארץ ישראל. הרקליוס קיבל את ירושלים. הוא נכנס אליה ב־ 29.3.629. יחף, מצד מזרח, דרך שער הרחמים, כצליין. ההמון חגג. הרקליוס הביא איתו את הצלב הקדוש שהוחזר לו לפי הסכם בין שליטי שתי הממלכות. הצלב הוחזר לקבר הקדוש. הרקליוס הבטיח להטיב עם היהודים, והם יצאו בטבריה ובנצרת לקבל את פניו, אולם הוא צווה עליהם להתנצר. בקיסרות הגנו על היהודים מפני אלימות, אולם הביזנטים היו נגד היהודים. בהמשך היה גירוש וטבח ביהודים. אסור היה להם לשהות בירושלים, והרבה המירו את דתם מתוך ייאוש. ירושלים הייתה עיר נוצרית והיהודים היו רשאים לבוא אליה רק פעם בשנה, ב־ 9 באב.

ההגבלות נגד היהודים נמשכו עד ימי הביניים והלאה. היישוב היהודי בארץ לא היווה גורם מרכזי מכאן ועד המאה העשרים.

הרקליוס החליף את התואר המסורתי “אוגוסטוס” בתואר “בזילאוס”, שמשמעו ביוונית “מלך”. תואר זה נשאו כל הקיסרים הביזנטים אחריו.

לאחר שהוחלף המלך הסאסני חו’סרו השני במלך קבאד השני, חתם הרקליוס על הסכם שלום עם האימפריה הסאסאנית והביזנטיים שבו לשלוט בארץ בין השנים 628־ 636.


החיבור הרפואי הקדום ביותר, “ספר רפואות” שכתב אסף הרופא נכתב בתקופה הזו.

בין השנים 635־ 642 איבדה האימפריה המזרחית את השלטון והוא עבר לידי הערבים. הצבא הערבי תקף בסוריה וארץ ישראל. הביזנטיים הובסו בקרב הירמוך ב־ 636 ובתוך שנתיים־שלוש שנים הערבים כבשו את סוריה וארץ ישראל. במשך שנתיים הייתה ירושלים נצורה ומבודדת, לבסוף בסוף שנת 637 נכנעה העיר לפני הצבא המוסלמי והחלה התקופה הערבית־ מוסלמית בתולדות ירושלים.

תמה התקופה הביזנטית בארץ.


בשנת 1054 חל שבר בין הכנסייה המערבית לכנסיה המזרחית.

בתאריך 26.8.1071 הטורקים הסלג’וקים הביסו את הביזנטיים וכבשו את אנטוליה הביזנטית.

קיסרות המזרח הייתה קיסרות יוונית, שהתקיימה עד שנת 1453 ובירתה הייתה קונסטנטינופוליס. אחרון קיסרי הביזנטיים היה קונסטנטינוס ה־ 11 (1448־ 1453).

ב־ 2.4.1453 החל מצור על קונסטנטינופוליס שהסתיים בכיבוש העיר ב־ 29.5.1453 על ידי הסולטן העו’תמאני מהמט (מחמט) השני.



  1. הערת המחבר: התאריכים הם הערכות בלבד. הם שונים לפי הרב יחיאל הלפרין בספרו “סדר הדורות”.  ↩

  2. הערת המחבר: הסיפורים שבתנ"ך לא נרשמו לפני המאה התשיעית.  ↩

  3. הערת המחבר: הסקיתיים הם קבוצת עמים ממוצא הודו־אירופי שישבו בין המאה ה־ 8 לפנה“ס למאה הראשונה לפנה”ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. הם היו בין הראשונים שהשתמשו במלחמותיהם בקשתים רכובים. האשורים קראו לסקיתים “אישגוזה” (Ishguza) ובמקרא הם מכונים “אשכנז”. על פי יוסף בן מתתיהו הסקיתים היו נקראים גם “מגוגים” ובאו מזרע מגוג. מדי, באירן של היום. בלוח העמים במקרא, מתואר מדי, אבי האומה המקראי, כבנו של יפת בן נח. תחילת ממלכת מדי ב־ 678 לפנה“ס וסופה ב־ 550 לפנה”ס בכיבושה ע"י כורש.  ↩

  4. הערת המחבר: לפי התלמוד הירושלמי אגרטלים הם מזרקים שאוגרים את דם הטלה הנשחט. לפי פירושים אחרים הכוונה לכלי המכיל מים לנטילת ידיים.  ↩

  5. הערת המחבר: לפי רש"י, סכינים.  ↩

  6. הערת המחבר: הכתב העברי הקדום הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, ולא קיים בינו לבין הכתב היהודי המרובע של היום כל דמיון וקשר. כתב זה נשתמר בידי השומרונים עד היום.  ↩

  7. הערת המחבר: יוסף בן מתתיהו מתאר את סנבלט בתקופה מאוחרת יותר ומייחס לו את בניית מקדש השומרונים בהר גריזים. הבלבול הוא בין סנבלט של ספר נחמיה עם סנבלט השני או השלישי. סנבלט (השני או השלישי) השיא את בתו למנשה הכהן (לאחר שקודם הציע את בתו לידוע הכהן, אחיו של מנשה, וזה סירב), כדרך להתחבר לבית הכהונה. מנשה הודח מהכהונה ולכן רצה לחזור בו מן הנישואים. סנבלט פיתה אותו בהבטחות כי יבנה לו בית מקדש בהר גריזים וימנה אותו כאחשדרפן (או “סטראפ”־ מושל פרובינציה פרסית). עד היום הר גריזים קדוש לעדת השומרונים.  ↩

  8. הערת המחבר: היו שלושה דריוושים: הראשון (521־ 485 לפנה"ס) לפני אחשוורוש, השני (425־ 404 לפנה"ס) והשלישי (336־ 330 לפנה"ס) אחרי אחשוורוש.  ↩

  9. הערת המחבר: יש הטוענים כי למעשה אלכסנדר העניק לפרדיקס על ערש דווי את טבעת החותם שלו, דבר שמסמל את הסמכתו ליורש.  ↩

  10. הערת המחבר: בספרות גם קרטרוס נחשב כדיאדוך.  ↩

  11. הערת המחבר: ממלכת פרתיה נוסדה בשנת 250 לפנה"ס וסופחה אחר כך לממלכת פרס בשנת 226 לספירה.  ↩

  12. הערת המחבר: אחד ממעשיו הראשונים של הורדוס בתפקידו כמושל הגליל היה תפיסתו של מנהיג המורדים בגליל, חזקיה הגלילי, והוצאתו להורג ללא משפט. אך מאחר שרק מלך היה רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט, נאלץ הורקנוס ־ תחת לחץ פוליטי כבד ־ לזמן את הורדוס לעמוד בפני משפט הסנהדרין על פשע זה. הסנהדרין נטה לחייבו בדין, והורקנוס אשר ראה כי הורדוס נתון בסכנה, דחה את המשך המשפט למחרת היום ויעץ להורדוס להימלט מן העיר. הורדוס נמלט בלילה לדמשק, שם מינו אותו הרומאים לסטרטגוס על קוילה־סוריה.  ↩

  13. הערת המחבר: גמלא הייתה עיר יהודית ברמת הגולן שחרבה במרד הגדול. אלכסנדר ינאי כבש את העיר מידי מתיוונים או מושלים הלניסטיים במאה הראשונה לפנה"ס ויישב בה יהודים, מתוך כוונה לאכלס את אזורי הסְפר של ממלכתו.  ↩

  14. הערת המחבר: בתי כנסת החלו להופיע בעקבות גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, מחשש מנהיגי העם שללא בית המקדש, ישכח העם את יהדותו.  ↩

  15. הערת המחבר: עליו נכתבו הספרים “אני קלאודיוס” (I, Claudius 1934) ו“קלאודיוס האל” (1935) מאת הסופר רוברט גרייבס. בשנת 1976 הפכה רשת BBC הבריטית את הספרים לסדרת טלוויזיה.  ↩

  16. הערת המחבר: אסקלפיוס (Asclepius־Esculape) הוא אל הרפואה. הוא בנו של אפולו (Apollo) הוא נושא מטה ומסביבו נחש אחד. להרמס שליח האלים, יש שרביט, הקדוסאוס ((Caduceus ומסביבו שני נחשים. ה־ Caduceus הוא הסמל של הרפואה. הנחש מסמל את הזהירות.  ↩

  17. הערת המחבר: הסיקריים היו קנאים קיצוניים שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.  ↩

  18. הערת המחבר: בדברי חז"ל ניתן פירוט של תכולת המחסנים: חיטים ושעורים, יין, מלח, שמן ועצים. כמות אספקה שהייתה אמורה לספק את צורכי תושבי העיר למשך 21 שנים. אסמים אלו נשרפו כדי לחייב את העם לצאת למלחמה.  ↩

  19. הערת המחבר: הכינוי סיני נבחר לתיאור תלמיד חכם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כאילו אלה ניתנו לו בהר סיני. עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה.  ↩

  20. הערת המחבר: האימפריה הסאסאנית הייתה האימפריה הפרסית הקדם־איסלאמית האחרונה והשתרעה מהים הכספי אל האינדוס ואל הפרת. הסאסאנים שלטו בפרס ובבבל ואף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי הרקליוס. מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על עיצוב ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו בכלל.  ↩

  21. הערת המחבר: צלב “כי רו” ☧ (נקרא גם כריסטוגרם או לאבארום Labarum) הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה “כריסטוֹס”, או “משיח” ביוונית.(Χριστός) האות “כי” (χ) מבוטאת ביוונית ככ‘ רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כ־ ר’. ה“כי רו” הוא אחד הסמלים הנוצריים העתיקים, ונעשה בו שימוש נרחב בכנסייה הקתולית עד ימינו.  ↩

  22. הערת המחבר: קטסיפון הייתה עיר הבירה של האימפריה הפרתית ושל האימפריה הפרסית־ הסאסנית, במשך למעלה מ־ 800 שנים. ממוקמת בעיראק של היום, על גדות נהר החידקל. העיר הבדיונית איסבניר, זירת ההתרחשות של “סיפורי אלף לילה ולילה” מבוססת כנראה על קטסיפון. קטסיפון נהרסה כתוצאה מהכיבוש האיסלאמי ב – 637.  ↩

  23. הערת המחבר: זרם קדום בנצרות שחלק על הפרשנות המקובלת של השילוש הקדוש, ובכך מאמיניו של זרם זה נחשבו ככופרים.  ↩

  24. הערת המחבר: שבט ע‘סאן הוא שבט ערבי שמוצאו בחלקו הדרומי של חצי האי ערב. השבט היגר לאזור הסהר הפורה והתיישב באזור שהיום נמצא בשליטת סוריה, קיבל על עצמו את הנצרות ואת השלטון של האימפריה הביזנטית. בירתם הייתה בעיר גביתה ברמת הגולן. חשיבותם ההיסטורית של הע’סאנים היא בכך שהם היוו חוליה מקשרת בין השבטים הערביים של חצי האי ערב, טרם עלייתו של מוחמד, לבין האימפריות ה“מערביות” של אותה תקופה־ הפרסים והביזנטים. הנצרות שאימץ השבט היא נצרות מונופיזית הגורסת כי הטבע האנושי והטבע האלוהי של ישו התאחדו בו לאחד־ תפיסה קרובה יותר למונותיאיזם של היהודים והשומרונים בסביבתם, וגם למונותיאיזם שהתפתח באיסלאם.  ↩