שׁוּב בִּדְמִי קוּרֵי זִיוֵךְ

גַּיְא, חֹרְשָׁה עָטִית,

אַף הַפַּעַם בְּקִסְמֵךְ

גַּם נַפְשִׁי פָדִית.

רַחֲמִים עֵינֵךְ תַּרְעִיף

עַל נְאוֹת שָׂדַי,

כְּאוֹהֵב נֶאְמָן מַשְׁקִיף

עַל גּוֹרַל חַיַּי.

הֵד כָל־גִּיל וּכְאֵב הוֹמֶה

נֶצַח בִּקְרָבַי;

כֹּה אָנוּד וָאִדַּדֶּה

בֵּין שִׂמְחָה וּדְוָי.

צוּפָה, צוּפָה, נַחַל חֵן,

לֹא אֶשְׂבַּע שְׂמָחוֹת!

כֵּן אֵמוּן חָלַף וְכֵן

אַהַב וּנְשִׁיקוֹת.

פַּעַם הֵן הָיָה גַם לִי

שֶׁפַע הַחֶדְוָה!

מַה תִּדְוֶה לָעַד, לִבִּי,

לֹא תֵדַע שִׁכְחָה?

רֵד, רַשְׁרֵשׁ, נָהָר, בַּגַּיְא,

אַל תַּנַח־תֶּחְלַשׁ;

רֵד, רַשְׁרֵשׁ וּלְשִׁירוֹתַי

נִגּוּנִים לְחַשׁ,

אִם בְּלֵיל הַסְּתָו תַּרְעִים,

בְּשָׁאוֹן תִּגְאֶה,

אוֹ אִם יֶרֶק־נִצָּנִים

בָּאָבִיב תַּרְוֶה!

אַשְׁרֵי נָס לְלֹא טִינָה

מֵהֲמוֹן הָעָם,

יְדִידוֹ בַחֵיק יִשָּׂא

וְאִתּוֹ יִטְעַם

כָּל־אֲשֶׁר, – וְלֹא יַרְגִּישׁ,

לֹא יֵדַע לַכִּיר, –

אֶת חַדְרֵי לְבַב הָאִישׁ

בַּלֵּילוֹת מַסְעִיר.