לוגו
אברהם באור כשדים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

שמה ושערוריה באור כשדים.

הצעיר, אברם בן תרח, זה הבחור החכם והחסון כארז, מנאץ בפרהסיה את אלהי הכשדים וקורא לעבודת אל אחד, קונה שמים וארץ!

כל נכבדי אור כשדים רגזו תחתם: האשיות נהרסות.

וגם לתרח הזקן חרה מאד. רוצה הוא לעת זקנה לשבת בשלוה, והנה בנו זה החביב בא ומעורר מדנים עם השכנים ומקים נגדו תקיפי עולם.

ופעם בשבת תרח זועף בביתו, קרא אליו את אברם בנו וַיְשַחֲרוֹ מוסר.

–תמה אני, – אמר תרח, – למה אתה מבזה את אלהינו?

– את אליליכם, – ענה אברם.

– למה אתה קורא להם אלילים? במה החייתי תמיד את נפשי ואת נפשות ביתי? – הלא מיד האלהים האלה. על ידם אספתי גם רכוש: עבדים ושפחות, גמלים וחמורים, שדות וכרמים. וגם כבוד רכשתי לי. ראוני זקנים והרכינו ראש, צעירים – וישתחוו, ולמה תבוא להחריב את מקור פרנסתי וכבודי? העיקר, האדם צריך לפרנסה. והאלהים שממנו אני מוצא פרנסה הוא האלהים. ואלהיך מה הוא? עדיין לא ראיתי שהוא יתן פרנסה… חדל נא מהאל החדש שלך ותעבוד באמונה את האלהים הישנים, שטובתם בדוקה ומנוסה, ואותם עבדו אבותיך ואבות אבותיך וגם נמרוד המלך הגדול והאדיר אותם יעבוד.

– אבל איך אפשר להשתחוות לאליל, לעץ ואבן? – קרא אברהם, – בעוד שמכל הרוחות, ממרומי שחקים ומתחתיות הארץ קול אדיר תמיד קורא בכח: יש בעולם רק אל יחיד שרק אותו צריך לעבוד.

– נשגבים דבריך, בני, מבינתי, – ענה תרח. – נניח כי צדקת, אבל למה לך לפרסם את הדבר הזה? בלבך תוכל לחשוב מה שאתה רוצה. – מי מפריע בעדך? – אך כשאתה מדבר דברים כאלה באזני הרבים, הנך גורם לי נזק גדול. זה ימים אחדים הביאו לי גמל טעון פסילים יפים. ומה אעשה עמהם, אם אתה מגרש את כל הקונים מהחנות? וגם ירא אני פן יגיעו דבריך לאזני נמרוד והרגך.

– אתה, אבא, שם מבטחך בפסילים האלמים ומפחד מפני נמרוד הרשע, ואנכי שם מבטחי באל עולם ואיני מפחד כלל מפני נמרוד וכל חילו. כי כך אמר לי אלהי: “כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך, כי תלך כמו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי אני ה' מושיעך”…

– אין ממש בדבריך, – קרא תרח. – היתכן כי אחד ילך באש ולא יכוה? גם האלהים בעצמו אם יובא באש ישרף והיה לאפר.

– אלה הם אלהיך־אליליך, – קרא אברהם. – אלהי אינו ירא מאש וממים, כי כולם משרתיו המה, כל הטבע וכל כחות הטבע.

– חדל נא, בני, מדבר דברים כאלה, שאינם מתקבלים על הדעת וסופם לגרום רעה רבה לכלנו. אינני רוצה להיות יוצא מן הכלל. כל בני עירי עובדים את האלהים הישנים וגם אני אעשה כמוהם. ואם חכמת יותר מכולנו שמור חכמתך בלבך ולא יבלע גם לך וגם לנו. המשל אומר: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו…


 

ב    🔗

ומגורת הזקן באה…

הגיעו הדברים לאזני נמרוד המלך, והוא נזדעזע.

בן תרח הזקן כופר באלהי אבותיו, מבזה את קדשי עמו, מערער את כל יסודות הדת והמוסר, את כל יסודות הממלכה.

ונמרוד הרגיש כי מדברי אברם הצעיר כסא מלכותו מתמוטט. על פי האמונה העתיקה נחשב נמרוד גם הוא אלהים למחצה, בן אלהים, ולפי חק הכמרים קדוש הוא לעם, כל המזלזל בכבודו אין לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. הכמרים, כהני הדת, נכונים לסלוח כל רצח וגזל, כל תועבה, אך לא לזלזל בקדשי דתם ובקדושת המלך שהוא מעוז לדת.

והוא, נמרוד, מהר וקרא עצרה, אסף את כל הכמרים השופטים ומסר את דינו של אברם לפניהם. הוא, המלך, אינו עושה על דעת עצמו, כי במשפט יעמיד ארץ. בעצת הכמרים המחוקקים ידרוש, והם במשפט צדק ידונו את המהפכני הזה, ככתוב בספר החוקים שהמציאו בחכמתם לטוב להם ולנמרוד מלכם.

והכמרים, כהני הדת, לא היו צריכים הרבה. עון אברם גלוי היה: קלל אלהים ומלך ודינו בשרפה. וביום חגם יוציאו את המשפט לפעֻלה לעיני כל הקהל, למען ירא העם ויִירָא.

ועד שיבוא יום המשפט שמוהו בבור עמוק, שם טחב, בוץ וחשך גם ביום. רק הכוכבים מרמזים לו לנתפס מעל, מרמזים באור פלא ומחזקים את רוחו.

ואברם שמח בגורלו! הוא עשה דבר טוב. הוא פרסם את שם אלהי העולם, אלהי האמת והצדק, ובעד הדבר הזה הוא נכון לסבול במנוחה גם יסורי מות.

טוב למות בעד רעיון גדול וקדוש, בעד קדושת האמת.

אכן גופו סובל יסורים: פעם ביום ישליכו לו פת קיבר מעופש ומורידים לו כוס מים דלוחים. ולפעמים שוכחים להשליך גם מנה זו, אבל נשמתו לא חתה.


 

ג    🔗

ופעם, בשכבו בבוץ בורו, רעב, צמא ומעונה מבדידות, נראה אליו בחזון איזה דבר משֻנֶה. מתחילה הגיע לאזניו כקשקוש כנפי עטלף ענקי, ואחר כך נראה זהר כזהר תולעי הגשם בליל אפלה, ואחריהם כתבנית כומר עומדת לפניו. העינים מפיקות ערמה, ועל השפתים הדקות מרחף חיוך של לעג…

– מי אתה? – שאל אברם.

– אחד מהברואים שברא הקב"ה בעולמו, – ענה הפלאי. – מדרי מעלה הנני, אך כשתוקפני שם השעמום אני יורד ארצה. הארץ היא לי תיאטרון וקירקוס. כאן יושבים המשחקים האמיתיים, היודעים לעַוֵת את פניהם ולהשתנות ככרום, וכאן אני מוצא חיות קטנות עם גדולות… ביחוד אני אוהב לבלות איזו שעה בחברת הבטלנים. להם, לבטלנים, יש הרבה שהות לחשוב ולפעמים הם ממציאים איזה רעיון מעַנְיַן; ומי עכשיו בטלן יותר גדול ממך, אברם, היושב בבור הכלא יומם ולילה?

– ומה שמך?

– על שאלה זו אמנם אני מתקשה להשיב. שמעתי מאחורי הפרגוד שעתיד לקום המלך שלמה שעליו יאמרו “החכם מכל אדם”, הוא יקראני בשם “מלך זקן וכסיל”. אבל אגיד לך האמת, שאני מרשה לעצמי להטיל ספק בחכמתו ולהתנגד בתכלית לאמנותו בקריאת שמות. על חכמתו הוא בעצמו יתן סוף סוף תעודת עניות בסיומו: “הבל הבלים… הכל הבל”… ומה שנוגע לשלשת השמות שקרא לי – א) “מלך” – יבואו כל באי עולם ויגידו אם ראו פעם מעין ההתרברבות הטפשית שבלעדיה אי אפשר כלל למלוך. – ב) “זקן” – על הוצאת דבה זו לא אסלח לו לעולם, כי תמיד הלא יש לי עסקים עם צעירים וצעירות, וכידוע הם מנדים מחברתם את כל מי שחשוד משהו בזקנה… ג) וכסיל… זהו המסמר העקרי. אמנם לא קראתי אף ספר אחד ומכל שכן שלא חברתי אף ספר אחד, אבל בכל זאת אין מזה ראיה שאני כסיל. להפך, גאוני הטפשות נמצאים דוקא בין שקי הספרים והמחברים המפורסמים… אבל על זה איני רוצה לדבר הרבה. כלל הוא: המרבה להוכיח שאינו טפש, חוששין לו שמא באמת טפש הוא.

– ובכן, מה שמך?

– שמי? מהו שם בכלל? וכי מי שבא לתת שם יודע לתפוס את המהות בזנבה ולהתאים לה את השם? שם – זהו מלה ריקה. נשאיר את המלאכה הזאת לאדם הראשון שידע להמציא שמות לכל החיה ולכל הבהמה… אמנם שכחתי: ההמון קורא לי “שטן”. וגם זה לא מתאים לאמת. עונותיו של אדם עולים בעצמם למעלה ומסטינים על עושיהם, ולמה לטחון קמח טחון?… אולי טוב שתקרני “מְשַׁמֵּר”, כי זהו תפקידי ביחוד עכשיו. הרוצה אתה לשמוע?

– דבר!

– כידוע, הקב“ה בונה עולמות ומחריבם ושוב בונה ומחריב. זהו עסקו תמיד, ריבולוציונר הוא, כביכול, ואנכי – אורטודוקס מתנגד לו. כשאני רואה שהוא מתכונן להחריב, אני בא ומעכב על ידו ושומר על הקים. אגיד לך את האמת: ענין המהפכנות מגוחך בעיני. דומה הוא לאותו חלוק של המלמד, שהיה תמיד בא מן המרחץ וצדו הפנימי של החלוק כלפי חוץ. פעם הפכה אשתו את החלוק קודם שיצא אל המרחץ, והמלמד במרחץ נזדרז והפך אותו שוב. וסוף סוף נשאר החלוק כמו שהיה תחלה. כך המה כל המהפכות: הופכים והופכים, והכל נשאר כמקדם… והנה עכשיו שלחך הקב”ה להחריב את העולם האלילי, שנבנה בחכמה רבה ובעמל רב ע"י טובי האנושיות במשך דורות רבים, ומשום כך באתי להגיד לך שדרכך לא נכונה. ובאמת מה יצא מזה אם תחריב את העולם היפה הזה? וכי אתה חושב שתבנה עולם יותר יפה? שתחת אמונת הבל תטע אמונה טהורה? וכי אינך רואה שלפניך צחיח סלע, שלשָוְא תפזר עליו גרגרי חכמתך? מי מבני דורך מסוגל להבין את מחשבתך הגדולה? הלא המה כולם שקועים ביון הבערות. עוד אלפי שנים יעברו עד שיתחילו להבין משהו מאמונת אל אחד, רק משהו, שיהיה דומה לטפת דבש בתוך חבית של זפת… וגם אז ישאו שם אל־עולם על שפתותיהם, מפני שהנמוס ידרוש כך, אבל בלבם ישכנו האלילים הקדמונים, אלילי זהב וכסף. ולמה לך למסור את נפשך עתה ולסבול ענוים ויסורי מות?

– לא בשביל בני דורי אני מוסר את נפשי, – ענה – אברם, אלא בשביל הדורות הבאים, לתקן עולם במלכות שדי, את כל העולם!

– זהו דבור יפה, נאה לצעיר נלבב וגא, – אמר השטן בלגלוג של רמאי. – מה נעים לצעיר לקבל עליו תפקיד שכזה לתקן לא רק את עצמו, לא רק את בני דורו, אלא את כל הדורות, את כל העולמות העליונים והתחתונים… אמנם, יש ברעיון שכזה מעין טעם של יין קונדיטון תוסס… אבל, הה! המציאות היא אחרת, לגמרי אחרת… אתה בלבך בטוח הולך למסור את נפשך וחושב שאחרי מותך יקום ודר שכולו זכאי, שילך כולו בדרכך… אבל זוהי טעות מרה! אחריך יקומו “קַיִנים”, “נמרודים”. ברֵעַ ובִרְשַע, אבל “אברהמים” לא יהיו עוד… וגם כאשר יעברו אלפי שנים והרעיון אשר אתה נושא דגלו – אחדות האלהים – יתפרסם בעולם, גם אז כל כך תשתבשנה הדעות עד שמאֵל אחד יֵעָשֶׂה אליל אחד. סרסורי הדתות – הכמרים והכהנים – ביחד עם המושלים העריצים יבואו בשם האל היחיד לדכא את העמלים, לנצל את העניים ולעורר מלחמות נוראות. אהה! מה תשתוקק אז להחריב את העולם אשר אתה אומר עכשו לבנות במסירות נפש.

אינני מאמין בנבואתך, ענה אברם. – רבים יהיו אשר יקדישו את שם אלהי העולם בכל לבם ובכל נפשם.

– אנכי אינני נביא, אינני חוזה – אמר השטן – אני רק רואה את המציאות כמו שהיא, המציאות לפני אחת היא, – מה שהיה, מה שהֹוֶה ומה שיהיה, כי על כן מדרי מעלה אנכי. ואני אומר לך בפרוש כי עד אחרית הימים יהיו אולי יחידים בודדים, חסרי השפעה, מאמינים כמוך, אבל מהצביון הכללי לא ישתנה כלום. רק נחמתך אני צריך לומר, כי כמקרה הזה אשר יקרה עמך, יקרה גם לשאר הצעירים הנלבבים שימסרו נפשם בעד שאיפות נשגבות… כי כאשר יצליחו נביאי האידיאלים לפרסם את רעיונותיהם הנאדרים במסירות נפש לעשותם קנין הכלל, אז ימהרו הריקים והחצופים ויגזלו מידי אנשי הרוח את דגליהם, וירימום בידיהם המסואבות ויזהמום ויסרסום ויעשו מהם כלי תשמיש לכל מעשה נבלה… כך הוא דרך העולם, דרך המציאות של החיים. ולפיכך אני אומר לך: חדל לרדוף אחרי רוח! ואם תבטיחני לקיים דברי, אעלך מפה ואביאך לארץ אחרת ושם תמצא לך עבודה פוריה מתאימה לזמנך ולמקומך. העיקר: הזהר תמיד מפסיעות גסות, ולא תכשל.

– לא אבֶה ולא אשמע לך, – ענה אברם. – בשביל הנצח, בשביל אלהי הנצח אני עובד והנני נכון בלב שקט להמיר חיי שעה בחיי נצח.

– בשביל הנצח? – קרא השטן בצחוקו המיוחד. – רק רגע ועוד רגע… הנצח הוא אפס, האין האמתי.

– אינני שומע לך! – קרא אברם בעקשנות. – סור ממני!… אין לי חפץ לא בך ולא בחכמתך.

ופני השטן חורו, וכרגע נמוג בערפל…

נעלם השטן, אך עקבות בקורו לא נמחו. הוא השאיר רשם כבד בלב אברם. ענן עצבות שכן עליו.

פתאם הופיע בבור אור בהיר. המלאך גבריאל נגלה לאברם.

– מה לך אברם כי נפלו פניך? – שאל המלאך.

– משיחתו של השטן, – ענה אברם.

– וכי תוהה אתה על מעשיך?

־ חלילה! עבד אלהי עולם אנכי ואל כל אשר ישלחני אלך, אבל דברי השטן נסכו עלי רוח עצב. מרגיש אנכי כי יש אמת בדבריו, כי המטרה רחוקה, רחוקה מאד, הרבה, הרבה נפשות עוד תעלינה על המוקד, עד אשר יכירו וידעו כל באי עולם כי ה' אחד ושמו אחד…

– כן, השטן אמת ידבר – אמר גבריאל. – באמת שלו הוא מצודד נפשות, אבל זוהי רק אמת שלו , לא אמת לאמיתה. זוהי אמת שטנית, שמוליכה שולל את חלשי הראות. והצדיק יודע את האמת לאמתה. יודע הוא שהשאיפה למעשה הטוב שנטע ה' בלבו היא המדריכה אותו, המחזקת את לבו בכל מעשיו והמעודדת אותו גם ברגע של סכנה. השטן אמר לך, כי יש רגע ועוד רגע. כן, יש רגע שכל הנצחים לא ישוו לו – רגע של השלמת הנפש ועליתה לעבודת האל היחיד, למעשה הטוב. מה יהיה אחר כך? בודאי שיהיה יותר טוב. המעשה הטוב מצמיח מעשים טובים. הרשם שהצדיק עושה במעשה הטוב לא ימחה לעולם וגם פורה הוא. השטן אומר שהנצח הוא אין. גם זה אמת. החכמה העליונה היא אין לאלה שאינם משיגים אותה, אבל היא גם יש למשיגיה. הרואים את הנצח ברגע הם משיגים את היש שבנצח. ואם אחריך יבואו רבים ויצטרכו למסור נפשם, אין להתעצב. במסירות נפשם יגילו וישמחו, כי חדות ה' מעֻזם.

והעצבות פרחה לה מלבו של אברם. הוא נכון כמקדם לעלות בשמחה גם על המוקד.