לוגו
על חכמת היהדות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. איש הדורות

(מדברי הר' דוד ד’ר קופמן על אודות הד’ר צבי גרץ בתור היסטוריון).


במות ליאונרדי ברוני (9 מרץ 1444) לא מצאו אנשי פלורנץ דבר יותר יפה להביע בו את רגש הכבוד שבלבם להמנוח אלא להניח על ארונו את שנים עשר הכרכים של ספרי ההיסטוריה. שחבר על אודות הרפובליקה הפלורנטינית.

וכך היו צריכים לעשות גם לסופר הגדול של ההיסטוריה העברית, צבי גרץ, שהלך לעולמו בעשירי לספטמבר 1891 ומצא מנוחתו בבית הקברות שבברסלוי, – להניח על ארונו שנים עשר הכרכים של ספרו “תולדות היהודים”.

המסתכל ורואה איך מתחלקת העבודה על שדה המדע בכלל וההיסטוריה ביחוד. כמה מחטטים בכל פרט ופרט, ועוד מעט, כמו שאומרים, ישימו קתדראות לכל מלך ממלכי המֶרובינגים וימַנו פרופיסור מיוחד להוראת כל רחוב היסטורי – ישתומם ויתפלא בראותו שאדם יחיד, כמו צבי גרץ, הצליח להוציא בעצמו לאור את ההיסטוריה של עם ישראל מתוך נבכי ההיסטוריה הכללית מראשיתה עד זמננו. כמה עמל השקיע החכם הזה לחפש בהיסטוריה העולמית ולמצוא בה את השביל הכמוס של ההיסטוריה העברית שאינה נגלית אלא למי שמחונן במבט חודר, לתור וללקט את גרגרי ההיסטוריה העברית, הפזורים פה ושם בין עמודי ההיסטוריה העולמית, התקועים בעמקי מעמקים והמשתרעים למרחב אין קץ!…

גדלות המפעל הזה נכֶּרֶת ביחוד לאלה היודעים את הקושי המיוחד שיש בכתיבת ההיסטוריה העברית. אם בעיני ההיסטוריון העולמי נראית ההיסטוריה כבקעת העצמות של העבר, שמתוכה האבנים דוברות והכתבות שעל המצבות מחוות דעת, לעומת זאת ההיסטוריון של העם היהודי מוצא לפניו שממת מדבר, שהקברים בתוכה נתערערו, המצבות נשחתו והכתבות נמחקו. ההיסטוריון העולמי מתהלך בהיכל התמונות. בוחן בעיניו את המסורת הגלויה לפניו וממעמקי אָפְין יציין לו את קנה־המדה ויבחר לו את הצבעים המתאימים; לעומת זה ההסטוריון של העם העברי צריך לחפש אחרי תמונות בודדות, שעקבותיהן כסו בערמות חול, ולסדרן קבוצות־קבוצות, ובאופן כזה להגיע לידי הרגשת העבר ולשוב להחיותו במטה־קסם.

ומה שגרוע עוד מחסרון עבודה מוקדמת הוא החסרון בעבודת עוזרים־שותפים. ההיסטוריה היא המדע החביב של זמננו, ילד טפוחים של הממשלה: אוניברסיטאות, אקדמיות, חבורות של מלומדים, המדע המקצועי והדילטנטיות– כולם משתתפים יחד, מקבלים דין מן דין ועוזרים בעבודה זו. מונומנטים ויצירות מקוריות – בכל טמונים רסיסי העבר, עתונים כלליים ופרטיים בשביל הממלכות, הארצות, הגלילות והערים – אוצרות חומר מעובד הם, וצריך רק להושיט יד ולקחת ממנו מלא חפנים ולערוך ממנו ציורים שלמים בצבעים חיים. לא כן הוא בהיסטוריה העברית. כמו שהיהודים בכח עצמם מפרנסים את ענייהם, מרפאים את חוליהם, דואגים לצרכי דתם וחנוכם, כך הוטל עליהם לדאוג גם בשביל המדע של היהדות. ודוקא בזה הרי דרושה חלוקת העבודה הגדולה ועזרה צבורית; כי בזה צריך לחפש אחרי עקבות שנמחו, ובשטח גבול שאין העין תופסת אותו, לצבור את כל המצבות הפזורות וכל המסורות וכו'; כי יחד עם הריסת ההיסטוריה העצמית של היהודים חדלה גם כתיבת ההיסטוריה. ואם כי אור הרעיון ההיסטורי לא כבה בלבם, ומזמן לזמן קמו ביניהם רושמי קורות הדורות שפשטו בחבה על בתי הקברות של אחיהם, לעשות העתקות מהכתבות שעליהם וגם רשמו משהו מחיי הקהלות וממה שקרה בדורם, אבל נעדרה מהם ידידת ההסטוריה – שלות הנפש – שהכל יהיה נאסף ומסודר כהוגן. הארכיבים נשמו ונשרפו, המצבות הוצאו והושמו למדרגות בבתי האסורים או הָשקעו בנדבכי מבצרים, המסורות נקרעו לקרעים שאינם מתאחים, – השלשלת של ההיסטוריה נתקה. אבל הרוח הפועם בלב העם יצר אלפי עדים של חייו ושל עבודתו בספרות שלו, כמו בספרות כל העמים והלשונות שבתוכם ישב. וכך נעשתה הספרות העולמית לארכיון של ההיסטוריה העברית. אולם משום כך צריך ההיסטוריון העברי להיות בבחינת רוכל ובנאי, הררי וצורף, פועל ואמן ביחד. הוא צריך לחפש אחר עיקר שרשיה בתחתיות תהום ואת ענפיה תחת כל השמים, – ולעבוד בתור חוקר ואמן כאחד.

הקושי שיש בשאלה זו לכאורה מונע בעד כל פתרון. ואף על פי כן נמצאו כאלה שמצאו את הפתרון, בלי כל עזרה ממשלתית, בלי רעש, כמו צמיחת העץ. הסנגור הגדול ביותר שיש ליהדות לפני כס המשפט של זמננו, המבקשת להכיר בחשיבותה, בצדקת דרישתה – את האמנציפציה – היא יצירת חכמת היהדות, שהתחילה לצמוח ביחוד בעשרת השלישית של המאה התשע עשרה על ידי חכמי ישראל. והפרי היותר נאה שבעבודתם זו היא יצירת ההסטוריה העברית. שורה שלמה של סופרים שעבדו לא על מנת לקבל פרס, ששמותיהם יהיו מזהירים לנצח, כמו רפפורט וצונץ, נרשמו בספר הזהב של מבקשי דרך המדע. אבל היותר זריז ונשכר שביניהם, שהצטיין במבטו הבטוח ובאומץ רוחו הכבירה הוא, בלי ספק, צבי גרץ.


כשפרסם גרץ את החלק הרביעי מתולדות היהודים שלו בשנת 1853, מזמן חורבן הבית עד חתימת התלמוד, זאת אומרת משנת 70 (בקרוב) לספה“נ עד 550, – שבו הראה את אמנותו בחבור ההיסטוריה בתור נסיון ראשון, – התפלאו כולם, כי היה בעיניהם הספר למאורע גדול, שבו נראה כח המחבר לרדת למעמקים ולהביט למרחקים, מה שלא נראה עד ימיו בשום מחבר אחר. אכן היו אחרים שקדמו לו במקצוע זה: יעקב באסנאז’־די־בובאל, המלומד הנוצרי, כתב היסטוריה עברית עד ימיו (הוא מת 22 ספטמבר 1721). גם יצחק מרקוס יוסט, שפרסם את ספרו “תולדות היהודים” עוד בשנת 1820, סלל נתיבה לפני גרץ. ובעד מפעלו הגדול גם שמו יזכר לברכה. אבל בקרב צבי גרץ נתאחדו כל המעלות הטובות שבהן הצטיין חבורו הגדול במדה גדולה עד שכל אלה שקדמוהו נפחתו מערכם. אוזן קשבת היתה לגרץ לשמוע את דופק החיים ההיסטוריים, במקום שאחרים שומעים רק דממת קבר; הוא ידע להסיר את גלי האבק שכסו את המקורות של העבר; ועינו עין בקורת חדה ידעה למצוא חומר הסטורי במקום שלפי הראיה השטחית אין שם כלום. נתיבות ים התלמוד גלויות היו לפניו וכתבי אבות הכנסיה הנוצרית והכרונולוגיה העברית המפותלת, – בכל ידע לשלוט ולסדר באמנות גדולה ולתת לעבודתו הכבירה, שהיא כמעט למעלה מכח אנושי, צורה יפה ונוחה, כאילו הכל נעשה בלי כל עמל וזעה. וספריו נקראים בעונג גם ע”י אנשי המדע וגם ע"י בינונים. בהשתוממות ראו איך יוצאים בשקט ובשלוה כרך אחר כרך. ומעבודתו זו לא חדל גם בעת שעמד בשנת 1854 בראש הסמינר בברסלוי והיה עמוס עבודת הוראה והנהלה. וככל מה שהלך והתקרב בעבודת ספרו ההיסטורי אל זמננו כך גבר בלבו החשק להביא לידי שלמות את ההסטוריה העתיקה של עמנו, ובשביל זאת עלה בשנת 1872 לארץ ישראל. נסיעה זו נתנה בו כח וליח להשלים את חפצו, לגמור את ספרו שאליו הקדיש כל חייו. הוא רצה לשמוע באזניו את שאון הירדן ולראות בעיניו את הלבנון השב ואת החרמון, לעמוד בשערי ירושלים ולקדש ולטהר את עטו לכתיבת ההיסטוריה הקדושה.

ובשנת1 1876, כשהניח גרץ את עטו מידו והשקיף על הדרך של שלשת אלפים שנה שעבר בה ושחקר אותה והשתתף בכל המאורעות והעלה אותם מחיק הנשיה לאור עולם, אז בודאי הרגיש בקרבו מה שאפשר היה להרגיש ליהודי הנצחי, הנקרא בשם “האח הצעיר של הזמן”… גם גרץ היה “האח הצעיר” של ההסטוריה העברית. הוא השתתף ביציאת מצרים, הוא ישב על נהרות בבל ובכה בזכרו את ציון, הוא הלך עם עבדי רומא, עם גבורי יהודה ועבר באזיקים את שער הנצחון אשר לטיטוס, התענה בענוים שנפלו בחלק אחיו בכל הארצות, ראה את השחיטות וההריגות של נוסעי הצלב ושל המגפה השחורה, נהדף יחד עמהם בכל הגרושים והרדיפות. אבל למרות כל המאורעות הנוראים של ההיסטוריה העתיקה, למרות עברו במדורות האינקביזיציה של ימי הבינים ולמרות הטביחות של הזמן החדש, של בוגדן חמלניצקי ועוד – העם יצא חי וכמו החוּל (פניקס) שב לתחיה מתוך אלפי מיתות. ויחד עם זה כאילו השתתף ההסטוריון הגדול הזה גם ביצירות הגדולות הרוחניות של עמו: הוא שהרעים יחד עם משה, שר מזמורים יחד עם דוד המלך, שוגה בחזון יחד עם ר' יהודה הלוי, נשקע בתוך הפנתיאיזמוס של שפינוזה, ויחד עם היינה הרים שוט ושחק תוך דמעות. הוא ראה את האחדות השולטת בתוך השנויים, ומתוך החליפות של ההופעות, נשקף לעיניו החוק הגדול המושל בכל ההסטוריה. מתוך מעשה העבר הכיר את ההשגחה האלוהית שאינה נותנת לעם ישראל לכלות ושומרת על קיומו הנצחי, להיות “לאור גויים”.


 

ב. על חכמת היהדות ושפת היהדות

מעת שגבר רעיון האמנציפציה במערב דללה כנסת ישראל הלוך ודל. ההסתגלות אל העמים אדוני הארצות היתה לדרישת חיים בשביל אחינו, הגולים ביחוד בארצות אשכנז. בכח עצום שברו המשתחררים את חומת הגיטו, לא רק החמרית אלא גם את הגיטו הרוחנית, והתפרצו לתוך התרבות היונית־הרומאית־הגרמנית, עד שכמעט נדמו לגויים. הפילוסוף הגדול שלנו הרמן כהן כותב: “במובן ההיסטורי אנו שייכים כבר אל היקף המושג של הנצרות, גם אם לא נמיר את דתנו”2. והוא אינו מתרעם נגד זה. הוא חושב שכך יפה לבני ישראל…

ואף על פי כן “בנים אתם לה' אלהיכם בין שהם עושים מעשי־בנים ובין שאינם עושים מעשי־בנים” (מדברי ר' מאיר). ישנם ערכים מערכי היהדות שבהם נקשרו חכמי המערב שלנו בהתקשרות לב ונפש. הערכים הללו נחשבו בעיניהם לעיקרי היהדות ועסקו בהם באהבה רבה. ובשעה שכפרו בלאומיותם, כפרו בתקות הגאולה, כפרו במצוות המעשיות, הודו והחזיקו בכל עוז בשני עיקרים שהם אחד: בדת ובחכמת היהדות, ושני העיקרים הללו הצילום במדה ידועה מכליון.

הם החזיקו בדת — רעליגיאן בלע“ז — לא באותו המובן שאבותינו חשבו את הדת, כלומר לחיות חיים יהודיים בכל צביונם המיוחד, בהיותם קשורים בכל למקור חיי החיים, אלהי האבות ואלהי העולם, ואורו הגנוז בתורת הנביאים והחכמים, אלא דת — רעליגיאן — במובן הדל והמצומצם של גויי הארץ, שהחיים הם אצלם ענין לבד וה”רעליגיאן" ענין לבד.

אמנם, אצל חכמי ישראל המערביים, למרות השתחררותם והסתגלותם אל חיי העמים נשארה איזו לחלוחית חיים מיוחדה גם בתוך ה“רעליגיאן” שלהם, מורשה מאבותיהם שעמדו עוד לגמרי על בסיס היהדות. הרמן כהן זה כורך את ה“רעליגיאן” יחד עם מדת ההכרה (ערקענטיניס) ואת האהבה. ולפיכך הוא חושב את ידיעת חכמת היהדות (כמו שחשבו שאר חבריו חכמי המערב) לדרישה דתית־מוסרית, שאין שום יהודי רשאי להבטל הימנה, וביחוד היהודים האינטליגנטיים.

ואולי מפני שצמצמו את עצמם במה שנוגע ליהדות רק במקצוע זה, עשו בו חכמי המערב שלנו גדולות ונצורות. ואתה עומד ומתפלא ומשתאה לעבודה הענקית שלהם מימי צונץ ועד ימינו אלה.

ולא עבודה פשוטה, חיצונית, היתה עבודתם, אלא פנימית, נפשית. הם ממש מסרו עליה את נפשם. באופן אחר אי אפשר לפרש את הדייקנות הנפלאה ואת המסירות בעבודת החיפוש אחרי כל פרט ופרט של תולדות עמנו ותולדות ספרותנו.

ספריה גדולה ועצומה יצרו לנו גאוני הרוח אלה — והכל בשפה לועזית. הנשמה היא עברית, והלבוש לבוש זר.

גם החוקר הגדול והיהודי החביב הד“ר קופמן, בדברו על אודות הספר “דרכי המשנה” של הר”ז פרנקל, שכתב אותו בעצת ברנייס עברית, אומר: מאן מוסס דיזען ענטשלוס בילליגען, ווען מאן איהן ריכטיג פערשטייט (את החלטתו זו אפשר להצדיק, כשמבינים אותה כראוי)… (שריפטען 1 267 ).

יוצא כי לכתוב עברית היא אשמה וצריכה לסנגוריה…

ולא רק החוקרים החפשים, אלא גם הרבנים החרדים הגרמניים נהגו כך; ביחוד מעורר צחוק מדאיב לב אם הרב ר“ד הופמן מוציא לאור את המכילתא דרשב”י, כמובן בעברית, הוא מוסיף עליה מבוא בגרמנית וכן הרב ר' חיים שאול הורביץ שהוציא לאור את הספרי במדבר עם הערות חשובות מאד בעברית ומבוא בגרמנית. כאלו בין הגרמנים יש יותר היודעים להבחין בין גזרה שוה מופנה ובין גזרה שוה שאינה מופנה מאשר ישנם אצל היהודים. אילו היו כל הספרים האלה כתובים עברית, כמה היו מעשירים את הרוח שלנו, את השפה שלנו, אבל מזלנו גרם שנחלתנו נהפכה לזרים ואנחנו הולכים ומתדלדלים…

ובת קול מנהמת כיונה: אוי, מי ישיב נדחַי ומי יחזיר אבֵדתי?!





  1. במקור נדפס בטעות כך: “ונשנת”. הערת פב"י.  ↩

  2. הרמן כהן, יודישע שריפטען, 1 69.  ↩