אוּלַי רַק צִפֳּרֵי־מַסָע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׂתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
[לאה גולדברג: “אורן”]
בפתח הספר 🔗
לא הכרתי את אנצו סרני בחיים; עליתי לארץ בשנת 1949 כאשר שמו כבר היה לסמל של גבורה ומסירות־נפש, נס של אומה נאבקת על קיומה, שהטיל את צלו על אנצו האדם. התחלתי להתעניין בתולדות חיי אנצו סרני ביזמת כמה מידידיו ומוקיריו – שאול אביגור, נחמיה גינזבורג, מלכיאל סבלדי, שמואל פוטיק וגרשון ריבלין – אשר יצרו את הקרן להנצחת שמו ואיפשרו את כתיבת ספר חייו, סייעו בידי במשך שלוש שנים בעצה ובמעשה, אך מעולם לא הגבילו את עבודתי ועל כל אלה תודתי הרבה.
ברצוני להודות לבני משפחת סרני, לידידיו ומַכּריו, בארץ־ישראל ובאיטליה, אשר נתנו לי מזמנם, סיפרו לי את זכרונותיהם ומסרו לידי חומר בכתב. רשימתם ארוכה מכדי שאכלול אותה בפתח־דבר ושמות כולם מופיעים בציון המקורות. חוב מיוחד אני חייבת לאנדה עמיר־פינקרפלד, אשר העמידה לרשותי חומר שאספה אחרי מלחמת־העולם השניה בגרמניה ובאיטליה כהכנה לכתיבת מחזה על חיי אנצו סרני.
אני אסירת תודה לכלב קסטל, האיש שתירגם והביא לדפוס את “האביב הקדוש”, מבחר קטעים מיומנים, מכתבים ומאמרים של אנצו סרני, אשר היה לי ליועץ נאמן ושעל תרגומיו מאיטלקית לעברית התבססתי. כן ברצוני להודות לכל “האיטלקים” מגבעת־ברנר ונצר־סרני, אשר שימשו מתרגמים בהתנדבות.
כשחיפשתי חומר על אנצו סרני עברתי בארכיונים רבים (ושמותיהם צוינו ברשימת המקורות) ובכולם מצאתי נכונות רבה לסייע לי. את ארכיון מרטין בובר, גנזך וייצמן, ארכיון קרן היסוד, ארכיון “יד ושם”, ארכיון העבודה וארכיון מפלגת פועלי ארץ־ישראל בבית ברל הטרחתי רק שעות או ימים מעטים, אולם בכמה מקומות – בארכיון ההגנה בתל־אביב, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי באוניברסיטת ירושלים, בארכיון הסתדרות העובדים בועד הפועל ובארכיון הציוני המרכזי בירושלים שהיתי ימים רבים והיו לי מהם משאלות רבות. רצוני להודות לכל העובדים בהם ולמנהליהם, שלא חסו על זמנם ועל כוחותיהם כדי לעזור לי.
תודה מיוחדת לגרשון זילברברג מארכיון “דבר” שסבל ממני הרבה והתיחס אלי בסבלנות רבה, ויותר מכל אני חייבת תודה לדוב שירן, מנהל הארכיון בקיבוץ גבעת־ברנר, שבו רוכז עיקר החומר מחיי אנצו סרני, על שפתח לפני את כל אוצרותיו בתיקים, בהקלטות ובתצלומים, ובמשך שבועות רבים חיפש, בדק וחקר למעני, וחיזק את נפשי בקפה וביסקויטים.
למלכה ברעם תודה על הדפסת כתב־היד בדייקנות ומסירות.
רמת־חן, 1973
הקדמה 🔗
הזמן עושה שַׁמוֹת בזכרון. אך מי שהכיר את אנצו סרני ולוּ רק היכרות חטופה, מי שראה אותו ולוּ רק פעם אחת, לא שכח את פרטי הפגישה עמו גם אחרי עשרות שנים, כי אנצו היה יחיד במינו, שונה מכולם, מתבלט – על אף קומתו הנמוכה – על כל הסביבה. ידידיו של אנצו מחייכים כאשר הם מדברים בו, כאילו עדיין נותר באויר איזה זיק של קרבתו. אבל לגבי כל שאר תושבי ארץ־ישראל קבע הפרק האחרון בחייו את דמותו: הוא ידוע כצנחן שנתן את חייו למען הצלת יהודי הגולה. אולם הצניחה, גם אם היתה המשך ישיר לכל דרך חייו, גם אם התאימה להשקפותיו, לאמונתו, לאָפיוֹ, היתה רק סיום קצר של חיים מופלאים, אותם השכיח המוות.
מאז הסחרחורת הספרותית שתקפה אותו בימי נעוריו ביקש אנצו סרני לכתוב את יצירת־המופת שתשקף את דורו, שתספר את תולדות משפחתו הרומאית על רקע התקופה המסוערת שבין שתי מלחמות־העולם, אך מעולם לא היה לו זמן להעלות את הדברים על הכתב, כיון שהחיים עצמם תבעו את כל כוחותיו. כאשר רואים מה שהצליח אנצו לדחוס לתוך פחות מארבעים שנות חיים – ללמוד פילוסופיה, לכתוב מחקרים על מַרכּס הצעיר, על האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון ועל מקורות הפשיזם האיטלקי, להיות חלוץ בארץ־ישראל בשנות רעב ומאבק על זכות עבודה, ליסד ישוב קולקטיבי בניגוד להחלטת המוסדות הלאומיים שנעשה לקיבוץ הגדול ביותר בארץ, להראות לנוער היהודי בגרמניה את הדרך לארץ־ישראל בתקופה הגורלית של עליית היטלר לשלטון, להניח יסוד לעליה ההמונית של יהודי עיראק, לעבוד בשירות האינטליג’נס הבריטי בין האיטלקים במצרים, לקחת חלק במחתרת האנטי־פשיסטית, לנדוד על־פני העולם, להכות שרשים בארץ, לאהוב אנשים, ספרים ואוכל, לעבוד כעתונאי, גזבר, פועל חקלאי, מדריך־נוער, סוכן חשאי, שליח והיסטוריון, להיות איש־משפחה, לאסוף ידידים לאורך כל דרכיו – מבינים כי את הרומן הגדול כתב לא בעט אלא חי אותו בסערה. חייו היו מעשה האמנות, והכתיבה הוטלה על אחרים.
הפעלתנות, תחושת הזמן הדוהר היו ירושת משפחת הסרנים, שחיתה ברומא כנראה מאז חורבן הבית השני, אבל הדחיפה לקחת חלק פעיל במאורעות ולא רק לצפות בהם מן הצד היתה חלק בלתי־נפרד מהשקפת־עולמו של אנצו סרני, שתבע מעצמו ומאחרים נכונות להעיד על ההשקפות במעשים, לא רק לפרש את העולם אלא לשנותו. האמונה בזהות בין השקפות ומעשים הביאה – בגיל עשרים ושתים – את בנו של רופא חצר מלך איטליה, דוקטור לפילוסופיה ובעל עתיד מדעי מובטח, כחלוץ איטלקי ראשון, לארץ־ישראל; אמונה זו היא שדחפה אותו לצנוח בגיל שלושים ותשע מעבר לקוי הגרמנים כדי להציל את מי שעדיין אפשר להציל מבין היהודים על אדמת איטליה, ועם זאת לתרום את חלקו למאבק העם האיטלקי על חירותו.
ההליכה הזאת לשליחות כפולה מבטאה את שני המרכיבים של אישיות אנצו, והם חזקים במידה שוה. הוא היה יהודי והוא היה איטלקי, הוא אהב את העם היהודי והוא אהב את האיטלקים, הוא בנה את ביתו בארץ־ישראל ונשאר קשור אל נופי איטליה. כבן לדור שלאחר ההתבוללות היתה שיבתו אל היהדות – כמו אצל הרצל, כמו אצל טרומפלדור – מעשה של בחירה, ביטוי לרצון, לכמיהה: הוא הלך לארץ־ישראל בעקבות קול שקרא לו, אבל חלק מלבו נשאר באיטליה, אליה חזר שוב ושוב בקביעות של צפרי־נוד. גם אם ידע תנ"ך וספרות עברית, רקע צמיחתו היה הספרות האיטלקית, גם אם שלט בעברית והיה קנאי לה, שפת נפשו נשארה איטלקית.
לכאורה לא היה בילדותו של אנצו ובנעוריו שום דבר שהוביל אל הציונות. בני משפחת סרני מצד האב ומשפחת פונטקורבו מצד האם היו מושרשים בחיי איטליה, קשורים אל הממלכה החדשה, שבה היו כל הדרכים – לפוליטיקה, לצבא, למחקר ולתעשיה – פתוחות בפני צעיר יהודי מוכשר. יהדותם היתה ענין של דבקות משפחתית יותר מאשר ענין של דת או לאום, ואכן אנצו נמשך בנעוריו עם זרם החיים האיטלקיים אל ד’אנונציו, הפוטוריסטים, אל ג’נטילה, קרוצ’ה, אל הנצרות החדשה. הוא עצמו יִחס את פנייתו לציונות להשפעתו של אחיו הבכור אנריקו, שביקר בקונגרס הציוני הי"ב והיה נושא החיידק הציוני, אם כי הוא עצמו לא נדבק בו. אך יותר מאשר נאמנות לאחדות שלושת האחים סרני היתה התפנית החדה מהתבוללות לציונות תוצאה של חיפושים אחרי שלמות החיים, שלא היה יכול, כיהודי לפי מוצאו, להגיע אליה בתוך העולם הנוצרי. ההתקרבות ליהדות באה לא בגלל הסתייגות מן הנצרות אלא מתוך משיכה אל הנצרות החדשה, זו שהטיף לה מורו פרופ' בואנאיוטי.
כאשר פנה אנצו, בגיל שבע־עשרה, לציונות, לא מתוך ביסוס רעיוני אלא מתוך תחושה (או הארה), שינה רק את הנתיב, לא את המטרה. גם ההתקרבות לתנועה הציונית הסוציאליסטית היתה חיפוש אחרי חיים מלאים, אחרי צדק עלי אדמות לעם היהודי ולאנושות כולה. בנוף הארץ־ישראלי של החלוצים יוצאי מזרח ומרכז אירופה היה אנצו סרני יחיד. לא היה חלוץ כמוהו לפניו ולא אחריו. יחוד זה, אם כי הקנה לו הערצה, הערכה ואהבה, השאיר אותו מבודד מבחינה מסוימת: על אף קרבתו למשה בילינסון ולברל כצנלסון הוא לא היה אחד מן המשפחה, הוא היה שונה, איטלקי, אֶכּסוֹטי, סורר, בעל דעות עצמאיות מדי, פציפיסט בעת מאורעות־דמים, דורש שותפות בין הפועל העברי והפועל הערבי בימי המאבק על כיבוש העבודה העברית. תחילה סירב להצטרף למפלגה פוליטית, אף כי היה איש פוליטי מובהק, וגם אחרי שהיה לחבר מפלגת פועלי ארץ־ישראל שמר על עצמאות דעותיו, בעיקר לגבי יחס התנועה הציונית אל התנועה הלאומית הערבית.
מאז בואו ארצה חיפש אנצו את ההתקרבות אל הערבים במישור האישי, בין פועלי הפרדס של משה סמילנסקי ברחובות, בין שכני גבעת־ברנר בכפרים הערביים שבסביבה, בין האינטלקטואלים הערביים במצרים ובעיראק, ובמישור הרעיוני, דרך השתלבות ארץ־ישראל בעולם הערבי, דרך פשרה בין התנועה הלאומית העברית והתנועה הלאומית הערבית. בשאיפתו לסוציאליזם הומניסטי, במאבקו על חופש דעות של היחיד מול התנועה, על זכותו להיות שונה, בסירובו לקבל כל דוֹגמה מקודשת, כל הנחה מראש, נראה אנצו קרוב לדור שלאחר המלחמה, מבטא את חיפושיו, את ספקותיו. אכן, כאשר נפגשים ידידי אנצו ומדברים עליו, חוזרת השיחה לעתים לשאלה: אילו האריך ימים, מה היה אנצו עושה כיום? ברל כצנלסון, מורו ואוהבו, ורבים אחרים ראו בו “אחד המיניסטרים שלנו לעתיד”, אולי בתחום מדיניות־החוץ, אך מי יודע אם היה אנצו, על אף שאיפותיו הפוליטיות – והן באו לידי ביטוי מאז ימי־הילדות – מסוגל לשאת במשמעת המפלגתית הדרושה כדי להגיע למקום בצמרת.
אי־השקט שלו, התשוקה להרפתקה, הצמאון לחיים לא נתנו לו לסיים אף אחד מפּעליו עד תומו, אם בכתיבה, אם במעשים. כל שליחויותיו – לגרמניה, לארצות־הברית, למצרים, לעיראק – נפסקו באמצע, בטרם עת. לכאורה בכורח נסיבות, למעשה לא מעט בגלל חוסר הסבלנות שבו, בגלל הסתירה בין המשיכה לחיים שקטים של איש הוגה וחוקר ובין המשיכה לפעולה, לכיבוש יעדים חדשים. מאז עלייתו ארצה נקראים חייו כלוח־נסיעות, עם כל אהבתו לקיבוץ שלו, שראה בו את מעוז הסֶרנים, שהיה בשבילו חזון לאנושות כולה, לא האריך לשבת בו, היה נוסע וחוזר, מתגעגע בקיבוץ למרחקים ובמרחקים לקיבוץ.
כל יהודי רומא ידעו כי שלושת האחים סרני נועדו לגדולות, והם עצמם, לפני שהחליטו על דרכי חייהם, היו מדברים על מפעל האחים סרני, על הדברים המופלאים שיוכלו לחולל בכוחות משותפים. היתה זו שעה קשה בחיי אנצו כאשר התברר לו שהוא נשאר לבדו. אנריקו הבכור, המיושב, השקול, מת מהרעלת גאזים, אמיליו הצעיר – שנדבק אף הוא בציונות בנעוריו, ואף למד חקלאות והתכונן לעלות בעקבות אנצו – קיבל על עצמו את המַרכּסיזם כדת והיה לאיש מרכזי במפלגה הקומוניסטית האיטלקית. אנצו ואמיליו ניסו להוכיח איש לאחיו ואיש לעצמו כי דרכו שלו היתה הנכונה, ולפעמים נדמה, שכל חיי בגרותו של אנצו (ככל שהתבגר) היו דיאלוג ממושך עם אחיו, מתוך ריחוק וללא מלים. אחת הסיבות לעקשנותו של אנצו לצאת באביב 1944 לצפון־איטליה שהיה תחת שלטון הגרמנים, כאשר המלחמה כבר התקרבה לסיומה, היתה הרצון לחפש את עקבות אחיו אמיליו, שנתפס בידי הפשיסטים; ולי נדמה כי היתה בשליחות האחרונה גם הכנה לפגישה שלאחר המלחמה: כיצד יעמוד מול אחיו, שפעל כל שנות כיבוש הנאצים במחתרת, תוך סיכון מתמיד של חייו, אם הוא עצמו יבוא מארץ־ישראל השלֵוה, הבטוחה יחסית, שמלחמת־העולם השניה רק הוסיפה לשגשוגה הכלכלי? אך הדחף המכריע לשליחות, גם בשעה כה מאוחרת, היתה התחושה של הטרגדיה היהודית, הסירוב לשאת את חוסר־האונים.
עוד לפני שהגיע היטלר לשלטון חש אנצו בסכנה הגדולה הצפויה ליהודי גרמניה ודחק בהם לצאת ממנה, וככל שהתקרבה מלחמת־העולם השניה גברה בו הוַדאוּת שהיא תביא חורבן על חלק גדול מיהדות אירופה. זמן רב לפני שהחלה ההשמדה המאורגנת הרגיש אנצו סרני בקץ המתקרב וכל רצונו, במשך כל שנות המלחמה, היתה להגיע אל יהודי אירופה, כדי להזהיר, להזעיק, להנהיג, להציל. אולם לאירופה הכבושה בידי הנאצים אפשר היה להגיע רק בעזרת הבריטים, והם לא מיהרו לנצל את התנדבות היהודים, מפני שחששו לקומם את הערבים. כאשר הצליח אנצו, סוף־סוף, אחרי תחבולות ומאמצים רבים, לדרוך באביב 1944 על אדמת אירופה, כבר היה מאוחר מדי במידה רבה. יהודי איטליה, אם לא מצאו מקום מסתור, כבר הובלו למחנות־המוות, מחצית איטליה כבר היתה משוחררת. לפי ההגיון לא היה כבר טעם לשליחות לצפון־איטליה של אדם שגילו קרוב לארבעים, אב לשלושה ילדים וחסר כל נסיון צניחה. אם בכל־זאת הלך, בניגוד לרצון אשתו, ידידיו והממונים עליו, היה זה מפני שהתחייב לו לעצמו, מפני שנדחף בכוח חזק מן ההגיון, מפני שהרגיש בשליחות שהוטלה עליו. אריך פרום, שניתח את אישיותו של אנצו לפי תולדות חייו, טען כי היתה באנצו תשוקה למוות, אך לדעתי הוא לא יצא כדי למות מות־קדושים, גם אם ידע את הסכנות, גם אם נפרד מחבריו מתוך מחשבה על המוות, אלא קיוה בסתר לבו כי המזל וההעזה יעמדו לו, כי הוא יתקרב לשאול ולא יינזק, כי אדמת איטליה לא תבגוד בו, כי ההשגחה העליונה תשמור עליו, כי הוא יחזור.
כיום, כאשר רבנים הם אורחים רצויים בקיבוצים חילוניים וחלק מבני הדור הצעיר מחפש – אולי כמרד נגד ההורים, אולי מתוך צורך במשענת – את הדרך בחזרה למסורת היהודית, נראית אמונתו של אנצו תמוהה הרבה פחות. אבל אז, בשנות השלושים, היתה זו תקופת המרד הסוציאליסטי נגד מסורת אבות, תקופה של שחרור מכל קשר לדת, ובתוך מסגרת הקיבוץ המאוחד היה אנצו יוצא־דופן, צם והלך לבית־הכנסת ביום־הכיפורים, מבקש גשר למסורת, לא רק מאמין בכוח עליון אלא מדבר על אמונתו ברבים.
היתה זו הרבגוניות שבו שהעניקה לכל אחד שהכירו אנצו כפי שביקש אותו, בהתאם לאמונתו ולטעמו שלו. אנצו הסוציאליסט, אנצו היהודי המאמין, אנצו הפוליטיקאי, אנצו הפילוסוף (ואם דעותיו הפילוסופיות לא באו לביטוי מספיק בספר, האשמה בי ובחוסר העזתי לחדור לתחום שאינני בקיאה בו), אנצו חדור השליחות, המפוכח, הספקני, הדמות החינוכית, אנצו ששום הנאת־חיים אינה זרה לו, אנצו המושך אחריו אנשים כאבן־שואבת, אנצו המסוגר, השומר על סודות נפשו. היה בו שפע עצום, ומתוך השפע העניק ביד רחבה, לפי בחירתו, לפעמים מתוך רצון להדהים, להפתיע, שהרי אהב – כבן־רומא אמיתי – את המחזה, את הכניסה הדרמתית, את הרושם. השעון של אנצו הלך מהר יותר משעוניהם של אחרים, הוא אכל מהר יותר, הוא קרא מהר יותר מכל אחד אחר, הוא הבין מהר, הוא פעל מהר, לעתים מתוך נעשה ונשמע, תחילה המעשה ואחר־כך הדיון. היו בו זיקוקים רבים, אך שלהבת אחת קבועה, וכאשר הגיעה שעת המבחן העליון במחנה דאכאו נתגלו כל כוחו הפנימי וכל יציבותו. במקום של רעב, עינויים וזועות היה מדריך, משענת, אח, במקום שנשחק בו צלם אנוש העניק תקוה ונחמה. היתה זו עדותו האחרונה על אהבתו לאדם, ורק מעטים נותרו כדי לספר עליה.
פרק ראשון: הבית ברחוב קאבור 🔗
הבית הגדול ברחוב קאבור נועד להיות אחוזה משפחתית, מבצר שושלת סרני לדורי־דורות. כאשר נבנה בית־המגורים בן חמש הקומות – בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה – היתה רומא בראשית צמיחתה כעיר־הבירה של הממלכה האיטלקית המאוחדת, ויהודי רומא עדיין חשו בכל ישותם את הטעם המתוק של החירות והשויון המלא שהעניקו להם חיילי ויקטור עמנואל השני עם כיבוש העיר מידי האפיפיור. היה זה המשכן הראשון שהקימה משפחת סרני מחוץ לחומות הגיטו העתיק שעל שפת הנהר טיבר, סמל למעמדה החדש: יסודי, מרוּוח, עם תבליטים סביב החלונות המוגנים בתריסי־עץ חומים ובליטות דמויות־עמודים סביב שלוש הכניסות, בית בורגני יציב ככל הבתים החדשים שברחוב קאבור, לא מתנשא עליהם אך גם לא נופל מהם. בית היודע את ערכו של זמן.
פתיחת שערי הגיטו, בשנת 1870, וקץ שלטונו החילוני של האפיפיור נראו לחלק מחמשת אלפי יהודי רומא כצו להתרחק ממוקד השפּלוֹת העבר, עילה לנתק כל קשר עם החיים בנוסח הישן, לחיות כאיטלקים בין איטלקים. אחרים, שקשה היה להם לוַתר בבת־אחת על חמימות חיי העדה הסגורה, על קרבתם של בני־ברית, על תחושת ההשתייכות, מצאו מקום־מגורים בקרבה בטוחה לרובע היהודי. בין בית האחים סרני שברחוב קאבור 340 ובין הגיטו הפריד רק שטח הפורום הרומי; מהלך דקות ספורות והם חוזרים אל כור־מחצבתם, מקום לידתם של כל בני משה ראובן סרני, רב בגיטו רומא וגם סוחר, אשר הלך לעולמו בשנת 1881 בגיל שבעים והיה אחד האחרונים שנקברו בבית־הקברות היהודי העתיק שלרגלי גבעת האוונטינו.
אם בעיני האיטלקים היתה המשפחה מגן ומבצר בפני עולם עוין, בעיני היהודים האיטלקים על אחת כמה וכמה: המשפחה היותה יסוד הקיום, מרכז החיים, ביטוח נגד כל צרה. שנים, שלושה, ארבעה דורות, אחים, דודים ואחיינים חיו בכפיפה אחת, ניהלו את עסקיהם במשותף, גידלו את ילדיהם בצוותא. עוד בדור שלפני השחרור – ומעבר לזה אין מי שיזכור – ניהלו האחים סרני את עסקי פרנסתם במשותף. תחילה סחרו בבדים, ועם בוא עידן האפשרויות הבלתי־מוגבלות של רומא בירת־הממלכה ניסו את ידם גם בנכסי דלא־ניידי. המגרש ברחוב קאבור היה האחרון שנותר ברכוש בני משה ראובן אחרי ששקעה הגאות הראשונה והוא היה נחלתם המשותפת של סלוַטוֹרה, סטימיו, אנג’לו, סמואלה ורוזינה לבית סרני, להם ולבניהם ולבני בניהם לאורך ימים, בעיר שכולה המשכיות רצופה.
סמואלה, בךזקוניו של משה ראובן, היה ילד בן אחת־עשרה כאשר נפטר אביו הזקן. אמו, יוליה לבית סרני, שהיתה קרובת־משפחה של בעלה, הלכה אף היא לעולמה כשהיה סמואלה נער. אחרי מות הוריו חי סמואלה עם אחיו. תחילה אצל סלוַטוֹרה, שהיה קשיש ממנו בעשרים ושש שנה, ואחר־כך, אחרי שנשא אחיו אנג’לו, עורך־הדין, לאשה את העלמה ארמלינדה פונטקורבו, צעירה מאוד ויפה מאוד, עבר סמואלה לגור עמם בקומה הרביעית של הבית ברחוב קאבור. כאשר הגיע זמנו של סמואלה לשאת אשה נפלה הבחירה הטבעית על אחותה של ארמלינדה, הלא היא אלפונסה פונטקורבו, לא נאה כאחותה ובנויה ברחבות, אך בעלת אינטליגנציה, השכלה ואופי, חרוצה ובקיאה בכל מלאכות־הבית, נערה שטוב לשאתה לאשה. נישואי שני האחים סרני לשתי האחיות פונטקורבו באו, כמנהג אותם הימים, בעקבות שידוך, אך בהסכמתם המלאה של שני הצדדים, שראו כי טוב. נישואים נוסח איטליה דאז לא היו ענין של יצרים, אלא ענין של תבונה ושכל, שיקול ואהדה, רצון והסכמה. יהודי איטליה, אותו קומץ של פחות מארבעים אלף נפש, רובם קשורים אלה באלה בקשרי־משפחה, האמינו אף הם באהבה, אבל באהבה הצומחת עם הנישואים, הבנויה על יסודות איתנים של ילדים, רכוש משותף וחיים בצוותא. אכן, הזיווג בא לא מן השמים אלא בעזרת קרובים ומַכּרים, אשר גיששו, בדקו את הקרקע ובאו בהצעות אל שני הצדדים.
באותם הימים לא היה בן משפחה יהודית מכובדת מעלה על דעתו לבקש את ידה של עלמה לפני שידע כיצד יפרנס אותה בכבוד, על־כן היה סמואלה סרני כבר בן שלושים ודוקטור לרפואה כאשר נשא לאשה את אלפונסה פונטקורבו, הצעירה ממנו בתשע שנים. הם השתקעו ברחוב קאבור 340, בקומה אחת עם אנג’לו וארמלינדה. לכל משפחה היתה דירה נפרדת, אך דלת פנימית קשרה ביניהן. בני שבט סרני נפגשו לרוב לאחר ארוחת־הצהרים בביתה של ארמלינדה להתיעץ, לשוחח, להתראות, יום־יום, מראשית ימי הבית ועד סופם.
כאן, בקומה הרביעית של בית סרני שברחוב קאבור, נולדו חמשת צאצאי סמואלה ואלפונסה בזה אחר זה: אנריקו, הבכור, נולד יחד עם המאה החדשה, אמיליו, הצעיר, נולד בשנת 1907; ביניהם נולדו וליה, שמתה כפעוטה, לאה, שנולדה בשנת 1903, ואנצו, שראה את אור העולם ב־17 באפריל 1905 ומיד פרץ בבכי, כך סיפרה לו האם, והיה זה בעיניו, כאשר ידע לבטא את אשר עם לבו, סמל לאָפיוֹ: “זריז ועצוב”. תוך שנים מעטות הוברר לכל המשפחה, וקודם־כל לאנג’לו וארמלינדה, אשר היו חשוכי־בנים, כי בבית אלפונסה וסמואלה גדלים שלושה גאונים קטנים. לאה, האחות היחידה, לא צורפה לשלישיה, ראשית מפני שהיתה בת ושנית מפני שהיתה בת אמה, והבינה מהר מאוד כי יעוד האשה הוא לשמור על הקן המשפחתי למען הגברים, הילדים, הדורות הבאים.
השכל החריף, מהירות התפיסה, התשוקה לפעילות והיזמה ששלושת בני סרני התברכו בהם היו, לכל הדעות, ירושת בית פונטקורבו, ליתר דיוק ירושה מסבא פלגרינו, אבי אלפונסה, הפטריארך מפיזה, חזק בגופו ובאפיו, חובב שירה, מוסיקה ואמנות, בקי בפילוסופיה ובהיסטוריה, מיסד ממלכת בתי־החרושת לאריגה שנשאו את שמות לורנצו ומרתה הקדושים, מורשת בעליהם הקודמים, והעסיקו יותר מאַלפּיִם פועלים בימי־הזוהר שלהם. אם היה משהו לרועץ לבני פונטקורבו, היה זה דוקא החזון שבהם: ברגע שהגיע לעולם עידן התעופה הבינו בני פלגרינו, וביחוד ג’אקומו, המוכשר מכולם, כי זאת תהיה תעשית העתיד, ועברו ליִצוּר בדים לאוירונים; אך הטכניקה המודרנית בגדה בהם והעדיפה אוירונים בנויים מתכת (ובמשך חמישים השנים הבאות ישנו בני המשפחה על סדינים מִעדפי בד־האוירונים).
פלגרינו פונטקורבו, שהיה בעל כשרונות אמנותיים, למד ציור אצל “פרופסור גדול מן הוַתיקן”, אבל כיון שהיה אח לשבע אחיות, ועתידן היה על אחריותו, פנה – לפי דרישת אביו – לעסקים, ובחר כצפוי בסחר־הבדים. בשלוש מאות וחמישים שנות קיום הגיטו היה המסחר בבגדים משומשים פרנסתם העיקרית של יהודי רומא (והיו שסיפרו בלעג, כי היהודים עם צרורות ה“אלטע זאכען” היו במקום כאשר חטפו בני רומא את הנשים הסביניות, והם שסיפקו ליפהפיות העירומות את כסותן הראשונה), וגם אחרי שבוטלו ההגבלות על עסקי היהודים נשאר הסחר בטכּסטיל בגדר פרנסה יהודית. ברבות הימים החליף פלגרינו פונטקורבו מסחר בתעשיה ואת רומא בפיזה, אך לציור לא חזר, אלא כתחביב. המשפחה תבעה את כל כוחותיו: אחרי שנכנסו אחיות פלגרינו לחופה כדת וכדין, באו שש־עשרה הלידות של אשתו ג’ודיתה לבית טאליאקוצו, ביתית, פיקחית ובעלת מרץ וכוח ארגוני, שהיו הכרחיים כדי לעמוד בדרישות הבית הענקי, המשפחה הענפה וזרם־האורחים הבלתי־פוסק. תשעה צאצאים של פלגרינו וג’ודיתה פונטקורבו האריכו ימים, וביניהם חמש בנות, שארבע מהן – ארמלינדה, אלפונסה, אולגה ואלנה – נישאו לבני רומא, עיר־מולדתן. הבנים נשארו בפיזה לנהל את עסקי המשפחה, ופלגרינו היה נוסע הלוך ושוב בין רומא לפיזה ומבלה את סופי־השבוע פעם כאן ופעם שם. כאשר שהה פלגרינו ברומא היה יוצא עם כל השבט שלו לטיולים של יום ראשון, לאורך ויה־אפיה העתיקה, ויה־נומנטנה או ויה־טיבורטינה, אז דרכים שלוות ורחוקות מן ההמון הסואן, בין שדות וגנים, עד לתחנה הסופית הקבועה במסעדה כפרית, לארוחת־צהרים משותפת. הטיולים המשפחתיים בהליכה אִטית, תוך כדי שיחה, שירה ומשחקים, היו מסורת עוד מימי־הילדות של בנות פונטקורבו, רק שאז, כך נהגו לומר, היו הולכים הליכה של ממש, ולא מתפנקים כמו בני הדור החדש.
ילדי בית פונטקורבו חונכו לעבודה, כי בעבודה קשה נבנתה ממלכת הטכּסטיל ובעבודה קשה החזיקו בה. הבנים, תלמידי הפוליטכניקום, היו נוסעים יום־יום מפיזה לליווֹרנוֹ, ובשובם היו ניגשים קודם־כל לבית־החרושת, לעזור בעבודה, ורק בשעות־הערב המאוחרות היו מתישבים להכין שיעורים. אחד מתפקידי הבנות היה להעתיק את דוגמאות הבדים המיובאים מצרפת, וכולן למדו תפירה, רקמה ומלאכת־יד אצל מורה פרטית, נוסף על הלימודים התיכוניים, ומעולם לא הרשו לעצמן מותרות של ישיבה באפס־מעשה: הידים היו תמיד עסוקות, גם כאשר נדדו המחשבות הרחק. את משטר־העבודה הביאה אלפונסה עמה גם לביתה החדש. בניגוד למנהגי המשפחות הבורגניות של רומא, שניסו לחקות, לפחות במשהו, את הליכות האצולה, אחרי שהמרחק אליה הצטמצם, היתה אלפונסה מטפלת בעצמה בילדיה, מוציאה אותם לטיול בעגלה ותופרת את רוב בגדיהם, את המכנסים הקצרים שכיסו את הברכים ואת החולצות התפוחות עם הסרטים הרחבים סביב הצוארון העגול; היא טיפחה בעצמה את גינת־הבית על המרפסת הגדולה סביב דירתה, והיתה מתעוררת לפני כולם, בשעה שש וגם חמש בבוקר (שעה שנחשבה כאישון לילה בעיני נשי רומא ממעמדה), כדי לטפל בצמחית המרפסת בעציצים, בארגזים, ובחביות, לתפור באין מפריע ולהכין את הבית לבוקר. אמנם היתה תמיד עוזרת בבית – אז עדיין לא תיאר שום איש לעצמו שייתכן אחרת – אך היתה זאת עוזרת אחת ויחידה, מסייעת לעקרת־הבית בעבודות הקשות ותו לא.
גם את החסכנות הביאה אלפונסה עמה מימי ההתחלות הקשות של בית פונטקורבו: כל ימי חייה היתה רושמת את הוצאות משק־ביתה בדיוק נמרץ, יום־יום, ואם לא התאימו החשבונות לקופה בערב, חיפשה בעקשנות עד שמצאה את טעותה ועמה את מנוחת־הנפש. כיצד יכול אדם לתכנן את עתיד ביתו וילדיו, אם אין הוא יודע כמה דרוש לקיומו היום־יומי?
לאלפונסה היו עקרונות בחינוך ילדיה כבניהול ביתה, עקרונות מתקדמים מאוד לגבי אותם הימים של אמונה במשמעת, שבהם עדיין לא ידעו את פרויד ואת סיוט הנזקים שעלול דיכוי־אישיות לגרום לילד. אלפונסה רצתה להעניק לילדיה תחושה של חופש – תוך כדי פיקוח ממרחק – במשחקים, בשיחות, בקריאה ובבחירת חברים, על־כן היתה מרפסת־ביתה מרכז לילדי הסביבה, לבני־הבית ולצאצאי המשפחה הגדולה. אצל ציָה אלפונסה לא הקפידו על התנהגות שקטה ועל דקדוקים של טקס, ולא הפריעו לילדים המשחקים ב“אַל־תעשה” וב“אַל תקמטי את השמלה”.
כולם אהבו את סמואלה, שהילדים במשפחה קראו לו ליליו, או ציו ליליו ולשם קיצור ציוליו, בעל משקפים במסגרת־זהב וזקנקן מחודד, נמוך ורזה מאשתו, טוב־לב ועליז, וכולם נהנו מחברתו ברגעים המעטים שניתן להם ליהנות ממנה מאחר שדוקטור סרני היה איש עסוק מאוד. לא היתה לו מרפאה בבית, והוא היה הולך אל בית החולֶה, לפי הזמנה בטלפון, על־פי רוב ברגל, פוסע בצעדים נמרצים ובלי מעיל עליון גם בימי־חורף, נחפז תמיד. המלכה האם, אלמנת המלך אומברטו (אשר נרצח בשנת 1900 בידי מתנקש אנרכיסטי) הקדישה הרבה מזמנה לעניני־סעד והכירה את ד"ר סרני מבית־החולים לחולי־שחפת שעמד תחת חסותה, ובאמצעותה נעשה לרופא חצר־המלכות; אמנם לא רופאו האישי של המלך ויקטור עמנואל השלישי, שהכיר אותו היטב, אלא רופא ארמון “קוירינל” ועובדיו, והם היו רבים. הממלכה היתה אמנם צעירה, אך מנהגי רומא היו עתיקים מאוד, וחשיבותו של אדם נמדדה לפי ממדי פמליתו.
מרפאת ד"ר סרני היתה באגף צדדי של הארמון, בנין נמוך, בגוני חום וצהוב, המשתרע על פסגת הקוירינל, אחת משבע הגבעות של רומא העתיקה, אשר שימש מעון־קיץ לאפיפיורים לפני שהיה למשכן המלכות, עם צירופה של רומא לממלכה המאוחדת. וכאילו לא די בפרקטיקה פרטית (ד"ר סרני היה ידוע כרופא מסור, בוטח בדיאגנוזה שלו ואינו להוט אחרי חידושים), מרפאה מלכותית ועבודה בבית־חולים, היה סמואלה סרני גם דוצנט באוניברסיטה של רומא, מרצה להיסטולוגיה, איש עסוק תמיד, לפי מקצועו ולפי אָפיוֹ, תמיד בתנועה, תמיד גוער בבני־משפחתו: למהר, שמא יאחר.
בני סמואלה ואלפונסה היו קודם־כל ילדי פונטקורבו,1 בדבקותם למטרה, בעקשנותם, בנכונותם ללכת נגד הזרם ולהסתכן, אבל גם בני סרני ברגשנותם, בתחושת הזמן הדוהר שלהם ובפעלתנותם, ואנצו היה בן סרני יותר מכולם. בניגוד למשפחות יהודיות איטלקיות אחרות, שידעו את שושלת־היוחסין שלהן בדייקנות, לאורך כל הדורות, נשתמרה רשימת השושלת של משפחת סרני רק מהמאה השמונה־עשרה ואיש לא זכר את מקורה המדויק, אם כי הכל ידעו שהיא יושבת ברומא מאות שנים רבות, אולי מאז ראשית הישוב היהודי על שפת הטיבר, לפני חורבן הבית השני. ההרגשה הזאת של אנחנו־היינו־כאן־עוד־לפני־הנצרות היא שנטעה ביהודי רומא את גאוָתם, והיא שעמדה להם בימי הרדיפות וההשפלות. תחושת “ציבוס רומנוס סום” היתה טבועה בהם בדיוק כיהדותם, ולעתים אף יותר. בגלל שם־המשפחה סרני, או סרנה לפי מקורות קדומים יותר – שפירושו צח, שלֵו, רגוע, שם לטיני טהור, שאין לו שום סימוכין בשמות עבריים (שלא כסאקרדוטה או בואונבנטורה2 ושאר שמות־משפחה אָפייניים ליהודי איטליה) – השתעשעו בני סרני במחשבה שהיתה להם, כמו לבני האצולה העתיקה של רומא, אחוזת־קבר לאורך ויה־אפיה מחוץ לחומות העיר – המקום שבו היו אנשי רומא מטמינים את מתיהם – וזאת על סמך קברו של העבד המשוחרר סרניוס שנתגלה שם. הם אף העלו סברה כי מוצאם מנכבדי רומא בימי האימפרטורים הראשונים, שהתיהדו מאחר שמאסו בעבודת־האלילים ובחיי ההוללות של שליטיהם.
גם אם מקור משפחת סרני לוּט בערפל, דבר אחד ודאי: הם ישבו ברומא כאשר בא זרם־הפליטים הגדול של מגורשי ספרד בסוף המאה החמש־עשרה. יהודי המקום קיבלו את הפליטים – כתושבים מבוססים החרדים למעמדם מול מהגרים חדשים מאז ועד ימינו – ברגשות מעורבים, ואף פנו לכס הקדוש בבקשה לא להרשות לפליטים להתישב ברומא. על מכתב־הבקשה הזה חתום גם אחד מבני סרני (כפי שנהג אנצו לספר, בהנאה גלויה, בשנים מאוחרות יותר).
חלוקת יהודי רומא לפי מוצאם לא ניטשטשה במשך הדורות ועוד במאה העשרים היו מתפללים בנפרד, בנסַחים שונים – נוסח רומא, שנבע במישרין מנוסח התפילה בארץ־ישראל שלפני החורבן, ונוסחי ספרד, סיציליה, פורטוגל ואשכנז, בחמישה חדרי־תפילה דחוסים בבנין אחד, עד שהקים אנג’לו סרני את בית־הכנסת המרכזי החדש על שפת הנהר, על שטח שפּוּנה מהריסות הבתים הישנים של הרובע היהודי, בשכנות לכנסית סנטה מריה דל־פייטה הקוראת בעברית ל“עם סורר, ההולכים בדרך לא טוב”, לבוא ולחסות תחת כנפיה.
עורך־הדין אנג’לו סרני היה יושב־ראש הקהילה היהודית של רומא מאז 1896. במשרה זו החזיק שלושים ואחת שנה, וחמש שנים נוספות היה נשיא־הכבוד של הקהילה. בראשית כהונתו היתה הקהילה מדולדלת, בגלל התפוררות החיים היהודיים שבאה עם השחרור, והוא היה הכוח שפעל למען תקומתה, אם לא הרוחנית לפחות הגשמית. גולת־הכותרת של פעלו היתה הסינגוגה החדשה, כעין התמודדות של הקהילה החפשית עם הנצרות: לא גבוהה כמו כנסיית פטרוס הקדוש, כמובן מאליו, אך לא נופלת בממדיה ובעיצובה מכנסיות נכבדות בעיר. אף לה כיפה מזדקרת ובראשה פתח שקרני האור חודרות דרכו, אף לה שורת עמודים בסגנון יוָני בכניסה, אף לה ציורי־קיר ופיתוחי־זהב ושיש לבן. כאשר עמד בית־הכנסת על תלו, בשנת 1904, בנוי בסגנון ניאו־בארוקי עם קורטוב של השפעה מזרחית וקצת “אר־נובו” בתוספת, נראה למרחקים, מוצק כמעמד הבורגנות היהודית שבנה אותו, בא המלך ויקטור עמנואל השלישי בכבודו ובעצמו לחנוכת־הבית.
אנג’לו סרני היה אישיות מרכזית בקרב יהדות איטליה; איש נמוך־קומה, בעל פּנים עגולות ושפם עבות, עורך־דין מצליח, מראשוני העסקנים הציונים באיטליה, חבר המועצה המצומצמת של עירית רומא במשך עשרים שנה, יושב־ראש ועד הקהילות של איטליה, יועץ משפטי של בנקים מרכזיים, בעל תארים ומשרות ציבוריות לרוב, אולם גאוָתו המיוחדת היתה על תפקידו כיועץ אדמיניסטרטיבי ל“מונטה די־פייטה” של רומא. מונטי די־פייטה היו קופות־המלוה שיסדה הכמורה הפרנציסקנית ברחבי איטליה בסוף המאה ה־15 במטרה לחסל את עסקי המַלוים־בריבית היהודים, ואשר היו אמצעי יעיל לרדת לחייהם ואמתלה לפורענויות (אך לא מנעו את צמיחתן של כמה משפחות בנקאים יהודים גדולים), ועברו גלגולים רבים עד שהיו לקופות־מלוה של צדקה, ששירתו עניים ללא הבדל דת וגזע.
הדוד אנג’לו קיבל פני כל אורח יהודי חשוב מחוץ־לארץ אשר ביקר ברומא, ודודה ארמלינדה, יפה, תמירה, אלגנטית, חובבת מוסיקה, בעלת השקפות הומניסטיות, היתה הגבירה הראשונה של הקהילה, “רג’ינה מאדרה”, כפי שקראו לה בני הדור הצעיר. בדירתם שברחוב קאבור היה טרקלין גדול לאורחים, אשר שימש בשמחות גם את המשפחה, ואל דירתם בקומה הרביעית הובילה מעלית, בשעה שאל דירת סמואלה שבאותה הקומה טיפסו ברגל (ועל ילדי סרני הוטל איסור חמור להשתמש במעלית). אחרי שעלית ועמדת על המרפסת נפרש לפניך מראה נפלא של כיפות רומא, גגותיה ומגדליה, ומולך ממש היתה גבעת הפלטין, מקום־מגוריהם של קיסרי רומא, שמכל ארמונותיהם נותרו רק הריסות אדמדמות מכוסות צמחיה. כאן חיו ציצרו, קטלינה ומרקוס אורליוס, כאן בנה אוגוסטוס את ארמונו הקיסרי הראשון, פה נרצח קליגולה, כאן עמדו שברי העמודים שנשאו אח כובד פארו של היכל משפחת פלאויוס, כאן שרידי הקימורים וקשתות־המעברים אל הפורום והצירקוס מקסימוס, ששליטי רומא השקיפו עליו מן הפלטין, כל משטח המירוצים עם רבע מיליון הצופים לרגליהם, ובין האבנים, מעליהן וסביבן, מטפסים, שרכים, שיחי הרדוף וארנים, הצמחיה הדרומית של רומא והערוגות המטופחות של גני פרנזה.
מעברו השני של הבית, לכיוון פיאצה ונציה, נראו שרידי השוָקים העתיקים על רקע עמוד טריינוס שבראשו פסל פטרוס הקדוש, סמל נצחון הנצרות על עובדי־האלילים, ולידו הריסות הפורום של אוגוסטוס שבו נשמרה חרב יוליוס קיסר אחרי הירצחו. מאחורי הבית, במעלה רחוב קאבור, עמד בית משפחת בורג’יה ודרך חומתו היתה גישה אל כנסית פטרוס בשרשראות, ובתוכה פסל משה, שפניו קרנו עד שהצמיחו בדמיון מיכלאנג’לו שתי קרני יעל, ומן הצד השני, במורד, הקולוסיאום ולידו שער טיטוס, עדות לתבוסת עם ישראל, שער ששום יהודי רומי מאמין או לא, לא היה עובר תחתיו, אם מחשש עינא בישא ואם מתוך גאוה לאומית.
בסביבה זו אפשר למצוא סימוכין לכל קו באָפיוֹ של מי שגדל בה, לשאיפה לגדולה ולהתעניינות בהיסטוריה, לתחושת ההמשכיות ולחוש לאסתיטיקה, לאהבת המולדת ולצמאון לפעולה. אך ברחוב קאבור, שנשא את שמו של מעצב איחודה הפוליטי של איטליה, גדלו ילדים שלא היו שונים במאומה משאר ילדי העיר, סימן מובהק לכך שלא די בקרבת אבנים עתיקות כדי להתבשׂם מן ההיסטוריה לכל ימי החיים.
אנצו עצמו לא זכר הרבה משנותיו הראשונות, “רק זאת, שהייתי שובב ואיש זולת אמי לא היה מסוגל לשמור עלי”, אבל אלפונסה אהבה לספר בגאוה על סימני הפקחוּת, שניכרו בו מגיל צעיר: כיצד מצאה אותו עומד בפינה ופולט מפיו שטף של מלים ללא קשר ביניהן, ולשאלה מה פירושו של מעשה זה ענה כי הוא מתאמן להיות נואם כדמוסתנס, ואיך הוסבר לו מה פירושו של פתגם, ומיד החל להשתמש בפתגמים, השכם והערב, ואף המציא פתגמים חדשים משלו כמו: “אחים גדולים שאינם מקיימים בקשות של אחים קטנים, מקבלים ציונים רעים בבית־הספר”. אך במיוחד אהבה אלפונסה לספר איך ביקרה בהרצאה של שר־החקלאות דאז, יחד עם אנצו בן התשע, ועם תום הנאום ניגש אנצו אל השר, לחץ את ידו והביע את התפעלותו: “הרי אתה קלעת בדיוק לדעתי”.
ארבעת ילדי סרני, כולם בעלי פנים עגולות ועינים שחורות, גדולות ונבונות, לא ביקרו בכיתה הראשונה של בית־הספר היסודי, כי ארבעתם נולדו במחצית הראשונה של השנה ואמם לא רצתה שיפסידו חצי שנה בציפיה לפתיחת שנת־הלימודים, שהיתה בראשית אוקטובר לפי מנהג איטליה. כבוגרת סמינר למורות הכינה אלפונסה עצמה את ילדיה לכיתה השניה. לא היו אלה לימודים סדירים, על־כל־פנים הילדים לא הרגישו כי הם לומדים בבית, אולי מפני שרוב החומר הנדרש בכיתה הראשונה היה ידוע להם בלאו הכי ואולי מפני שאלפונסה, המבורכת בכשרון פדגוגי, ידעה להפוך לימודים למשחק, למעין שיחת־אגב.
אנצו נרשם לבית־הספר היסודי העירוני “ויטורינו דה פֶלטנה” ב־3 באוקטובר 1911, ישר לכיתה השניה, אצל המורה אנה ליוני־מרקאטילי, אשה בעלת גוף עם תסרוקת בת שתי קומות כאפנת הימים ההם, כפי שהנציח אותה הצלם בין תלמידיה הלבושים סינרים שחורים עם שרוולים והרכונים על ספרים פתוחים בתוך הכיתה עם הספסלים העתיקים, הנושאים עליהם עדות ליושביהם הרבים והמשועממים. לפי תעודת בית־הספר מיוני 1912 היה אנצו תלמיד מצטיין, עם ציונים של 10־9־8 בכל המקצועות.
התלמיד סרני עצמו לא החשיב את הישגיו דאז, וכאשר היה בן אחת־עשרה ביטל אותם ביומנו במחי־יד, כזמן שלא אירע בו דבר הראוי לציון. “רק אחרי גיל שבע מתחילה ההתפתחות השכלית, וראיה לכך אהבתי הראשונה בימים ההם. היתה זאת מריה אחת שחורה, אשר הכרתי ב־1912 בצ’יביטנובה, עיר־מולדתו של חניבעל קארו הגדול, והיתה זאת האהבה הזכה מכולן. השניה היתה באדריאנה פיאצ’נטיני, ב־־1913, בלונדית, עם עינים כחולות, היא כבשה אותי כליל, עד שלא הסכמתי בשיעורי־ריקודים לשום חברה אחרת. גם זה עבר, ובאותו חורף 1913 התאהבתי בסילוונה אסקרלי, בת־דודתי”.
סילוונה היתוז בתה של אלנה, אחותה הצעירה של אלפונסה, בעלת עינים כחולות ובהירות ומחשבה זריזה, שייכת, יחד עם אחיה – טוליו וסרג’יו – לחוג־הילדים הקבוע אשר התרכז בבית שברחוב קאבור. בחבורת הילדים נכללו קודם־כל ילדי דיירי הבית, קרובי־משפחה כולם: פיירו סרני, אטיליו, אלברטו וארטורו מילנו, כולם נכדיו של הדוד סלוַטוֹרה, אוגו וטוליו מילנו, בניה של הדודה אולגה, אחות אלפונסה, אשה מוזרה ובעלת כשרון מוסיקלי גדול, ועוד בני־דודים מן הבית ומן הסביבה, ובני שאר דיירי הבית שלא מן המשפחה, שהתחלפו לפי צרכי הדיור של חמולת סרני־פונטקורבו עצמה, בהתאם לקצב החיים. לידות, נישואין, פטירות, קרובים יצאו, קרובים נכנסו, הבית קלט אותם, הבית פלט אותם. גם דירת סמואלה ואלפונסה עברה כמה גלגולים בהתאם להרכב המשפחה, והיו בה חדר־אוכל וחדר־ההורים וחדר־עבודתו של ד"ר סרני וחדר משותף לשלושת הבנים וחדר ללאה ולמשך זמן־מה חדר למטפלת הגרמניה, שהובאה לכאן כדי שהילדים ילמדו ממנה גרמנית, שפת הקשר אל הצפון, אל יהדות אשכנז, אל אוסטריה וגרמניה, בעלות־בריתה הרשמיות של איטליה מאז 1882. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה חזרה המטפלת הגרמניה למולדתה על אף הברית, והזכרון היחיד שנותר ממנה, מלבד ידיעה קלושה בגרמנית, שנשמעה דומה מאוד לאיטלקית בפי הסרנים, היתה התרעומת של אנצו, שנתברך בתאבון בריא משחר ילדותו, על שהיתה לוקחת לעצמה מנה גדולה של ממתקים, כשכיבד אותה ללא התלהבות יתירה לפי צו האם.
אלפונסה הביאה בעצמה את ילדיה לבית־הספר, חיכתה להם עם תום הלימודים ויצאה אתם לטייל בשעות אחר־הצהרים, מפני שנהנתה מחברתם ולא מיהרה למסור אותם לידי אומנות ועוזרות. בקרב האמהות היהודיות עדיין חי אי־שם זכרון אימת טבילות ילדים יהודים באונס, וזקנות הרובע היהודי היו עדיין נזהרות ולא היו עוברות בחברת ילד בקרבת דלת פתוחה של כנסיה, פן ייחטף מידן. יותר מארבעים שנה עברו מאז פרשת מורטרה, שהסעירה את אירופה כולה ועדיין דובר בה בין היהודים: משרתת נוצריה בעיר בולוניה ביצעה מעין טקם־טבילה סמלי בתינוק בן שנה, אדגרו מורטרה, בן משפחת מעבידה, כאשר חשבה כי סכנה נשקפת לחייו, וסיפרה על כך, אחרי שש שנים, לכומר הוידוי שלה; זה הביא את הדבר לידיעת ראשי הכנסיה והילד נלקח בכוח מהוריו והובא לרומא כדי שיגדל כנוצרי מאמין. אלפי יהודים נטבלו באונס בתקופה השחורה שבין האינקויזיציה לאמנציפציה, אך פרשת מורטרה היתה זכורה במיוחד, כיון שאירעה בזמן שרוב אירופה וחלק גדול מאיטליה כבר ידעו משטר ליברלי. מעשה הכנסיה הביא להתערבות שורת אישים, ממשה מונטפיורי עד נפוליון השלישי, אצל האפיפיור פיוס התשיעי, אך הפניות הרבות לא הועילו, אדגרו חונך בחיק הכנסיה וכאשר היה חפשי לבחור בין יהדות לנצרות שוב לא רצה באמונת אבותיו. בבית פונטקורבו היו מרבים לדבר בפרשת מורטרה, ובדור הבנים עדיין נשמר סיפור על משלחת של שלושה יהודי רומא, וביניהם בן משפחה, אחי פלגרינו פונטקורבו, אשר הלכו אל האפיפיור לבקש את חסדיו למען הילד, וכאשר שבו מן הותיקן לא סיפרו אף מלה אחת על אשר אירע להם שם, ותוך זמן קצר מתו שלשתם בזה אחר זה.
אם היה זה מוות שלא בדרך הטבע, ואם הסיפור הוא רק צל של פחדים, על־כל־פנים זכרונות הטבילות באונס נחרתו עמוק גם בלבותיהם של אזרחי איטליה בני דת משה. קזה די קטקומני, בית־המחסה למשומדים, פרי קנאותו של אבי הישועים איגנציו דה לויולה, שרוב היהודים הוחזקו בו בניגוד לרצונם – ולמרבית האירוניה על חשבון הקהילה היהודית, שחויבה לשלם מס לאחזקתו – עמד עדיין על תלו בין הקפיטול והרובע היהודי. אחרי שנים שאלה אחת מבנות ארץ־ישראל שלמדו באיטליה את אלפונסה סרני, במה היא שונה מן האיטלקים, אם היא חיה כמותם, אינה שומרת מסורת, אינה יודעת עברית, ואינה ציונית, ואלפונסה, שלא ידעה להסביר את מהות יהדותה, ענתה: “אבל יש בגיטו אנשים שעדיין זוכרים את אימת קזה די קטקומני”.
אנצו, שנהג עוד מגיל ילדות לרשום על פתקים בכתב־ידו המסודר ציטטות מספרים או תוכן של שיחות שמצא בהן ענין, רשם מפי הדודים, בצד הזכרונות על פרשת מורטרה, גם פרטים על החיים בגיטו של רומא, על חיילים שנקראו בז’רגון של יהודי הגיטו “יובדוד”, מאחר שי“ב, כלומר המספר 12, מציין בספר החלומות חיילים, על העדר בתי־כסא ועל צואה ברחובות, על המעברים הפנימיים בגיטו, ומעשה באנג’לו סרני ובויטאלו מילנו שהתקוטטו עם שוטר, נכנסו בשער אחד, הגיעו לביתם דרך החיבורים הפנימיים, החליפו את בגדיהם וירדו בצד השני לרחוב, מעמידים פנים כלא יודעים דבר ו”כך ניצלו ממוות ודאי".
אולי בעיני יהודי מזרח־אירופה היתה משפחת סרני נראית כמשפחה מתבוללת, אך בעיני רוב יהודי איטליה היא היתה מסורתית מאוד. מה שלא השיגה הכנסיה הקתולית על־ידי לחץ במשך מאות שנים, עלה בידי משטר ליברלי תוך שני דורות: יהודי איטליה התרחקו מדתם עד שזו נהפכה לצללית חיורת, תערובת של תחושת־השתייכות מעורפלת ודבקות משפחתית עם הסתייגות ממנהגים נבדלים ומיושנים שעבר זמנם. משה ראובן סרני, שהיה רב, הקנה לבניו – נוסף על השכלה גבוהה, שאיפת רוב היהודים מאז מתן הזכויות – גם קורטוב של ידיעה ביהדות ובמסורת: סמואלה ואנג’לו ידעו לקרוא עברית והתגאו בהישג נדיר זה לא מעט, אף כי לא הבינו את פירוש המלים, והם שנתנו לבית ברחוב קאבור את צביונו המסורתי; בנות פונטקורבו גדלו באוירה חילונית הרבה יותר.
יום השבת היה יום־עבודה רגיל בבית סרני שנבדל משאר ימות השבוע רק בכך שהנשים לא עסקו בו בתפירה או ברקימה. חגי היהודים נחוגו ברחוב קאבור במועדם: בחנוכה היו מדליקים נרות ובפסח ערכו שתי סעודות־סדר גדולות, על־פי רוב בביתה של דודה ארמלינדה בנוכחות כל בני־המשפחה ואורחים של ראש הקהילה. פורים לא היה חג של שמחה, כי היה זה יום הזכרון לסבא סרני, והעדות היחידה ליום־טוב היו דברי־המאפה שדודה קונסטנצה, אשת סַלוַטוֹרה, היתה אופה למען הילדים. ביום־הכיפורים היו בני סרני צמים והילדים הצטרפו אליהם בגיל צעיר, לא מפני שהדבר נדרש מהם אלא מפני שרצו להשתוות למבוגרים. בערב יום־הכיפורים היתה המשפחה כולה הולכת לבקר אצל מתיה, תחילה בבית־הקברות העתיק שלרגלי האוונטינו (שחוסל בעידן המכוניות, ורק שדרת ברושים, ערוגות שושנים ולוח־זכרון מעידים על מקומו) ומשם אל בית־הקברות החדש שבקצה ויה־טיבורטינה. גם לשם הלכו בני שבט סרני ברגל, כדי להניח אבנים קטנות על קברי־אבות ולהיזכר בימים עברו. הילדים היו משוטטים בין המצבות, מאזינים לקטעי־שיחה על קרובים שאינם עוד, תוהים למשמעות ההסתלקות המוזרה והמוחלטת הזאת ששמה מוות.
אם בקרבתה, היחסית, למסורת היהודית ובקשר אל הקהילה נבדלה משפחת סרני מרוב יהודי איטליה, שהקדימו את תושבי רומא בעשרים שנות חיי שויון והתבוללות תחת מלכות סבוי, ביחס למולדת היתה זהות מוחלטת בינה ובין כל שאר היהודים: בני סרני היו איטלקים בכל נימי נפשם, קשורים לתרבות איטליה, למנהגיה, לנופה, לשפתה, למאכליה, קנאים לעצמאותה, פטריוטים מתוך הכרה. ליהודים היה חלק פעיל בתנועת התקומה של הריסורג’ימנטו – וכמה בנקאים יהודים היו בין מממניה – בדעתם שחירות איטליה המאוחדת היא גם חירותם. הם היו מהתומכים הנאמנים של ג’וזפה מאציני, מחנך העם בדרך לחירות, אשר מצא בימי גלותו בלונדון משענת ביהודי המקום ואשר מת בשנת 1872, כגולה נרדף במולדתו, בשם יהודי בדוי בבית ידידו היהודי פלגרינו רוסלי בפיזה. היהודים לחמו בצבא המלך ויקטור עמנואל השני נגד הרוסים, האוסטרים, הצרפתים וחיילי האפיפיור ומספר הקצינים היהודים בצבא־הקבע היה מעל ומעבר לשיעור היהודים באוכלוסיה הכללית. היו שושלות יהודיות, בעיקר בצפון־איטליה, שבהן היה הצבא כמקצוע למסורת משפחתית, ומתוכן צמח גנרל ג’וזפה אוטולנגי, יועץ המלך ושר־מלחמה יהודי ראשון.
משחק “החיילים” היה אחד המשחקים האהובים על ילדי בית סרני, אך לא היה זה אותו משחק ילדותי בחיילי־עופרת שאיכלס את חדרי־הילדים דאז, אלא משחק־מלחמה עם כללים מסובכים ועם כלים סמליים: פיסות נייר שסימנו – בהתאם לגדלן וצורתן – חיילים, תותחים, סוסים וכלי־נשק. אפשר היה לתקוף את האויב ולעבור מעליו, ואז נפלו חייליו חללים, אפשר היה לעקוף אותו ולקחת את פלוגותיו בשבי. הרכב הצבאות השתנה בהתאם לבריתות הפוליטיות המשתנות; המצביאים החליפו צדדים ושינו את האסטרטגיה, משחק מתאים למלחמה הגדולה שפרצה באוגוסט 1914, כאשר היה אנצו בן תשע שנים.
כללי המשחקים, שצמחו עם הילדים, היו מיוחדים לבית סרני, וקשה לדעת מי המציא מה, מה חלקם של האח הבכור אנריקו וחבריו, מה הוסיף סבא פלגרינו, הרשות העליונה בעיני כל הילדים, מה תרמו אנצו ואחיו הצעיר אמיליו, שהכל קראו לו מימו, ומה הוסיף טוליו אסקרלי, אחי סילוונה וידיד נפשו של אנצו במשך שנים, “ידיד אמת, היודע יותר מכולם ובכל־זאת לא יודע את הכל”, כפי שרשם אנצו ביומנו. טוליו היה גדול מאנצו בשנתים, ילד יפה, בעל שׂער בהיר, גבוה בקומתו מהאחים סרני ומוכשר לא פחות מהם, אולי מפני שהיה אף הוא בן תערובת של שני הגזעים, פונטקורבו וסרני.
משחק “הממלכות”, “אִי רנִי”, היה מסובך עוד יותר מן “האי סולדטיני” ונמשך שנים רבות. אזרחי הממלכות חולקו למשפחות, לאו דוקא בהתאם לשייכותם המשפחתית האמיתית, וכל משפחה דינה כעיר. בעזרת פלגרינו פונטקורבו, נונו בפי כולם, חוברה חוקת־יסוד, שנוספו לה תקנות וחוקים בהתאם לדרישות הזמן. בקובץ החוקים מדצמבר 1913 נקבע, כי אנריקו ואמיליו הם בני משפחת סרני, אולם אנצו שייך לבית מילנו, יחד עם אטיליו וסילוונה, וחוק מס' 2 של הממלכה קובע, במלים שאינן משתמעות לשתי פנים:
אנצו (מילנו) מתחתן עם סילוונה (מילנו).
חוק מס' 3 קבע את ערך הכסף בממלכה: כרטיסים משומשים של חשמלית בגדר סנטימי, כרטיסים מתערוכות מאה לירטות, מרובע לבן 500 לירטות, מרובע ירוק 3000.
חוק 11 שינה את שמו של קורסו גאריבאלדי ברומא לקורסו אנריקו הראשון, לכבוד שליטן הראשון של הממלכות, אשר הודח ברבות הימים, בעיקר בגלל תעמולה הרסנית שניהל נגדו מתנגדו המדיני העיקרי אנצו (מילנו), בשם החופש והצדק. בחוק 12 נקבע, כי השפה הרשמית של הממלכות היא איטלקית ואסור לאזרחים להשתמש בשעת המשחק בכל שפה אחרת, גרמנית או צרפתית. בחוק 13 נאמר:
אסור להתנהג כילדים קטנים ברחוב. מי שעובר על האיסור צפוי לקנס של 15,000 לירטות.
חוק מס' 15 חייב כל נתין הממלכות המוציא לאור ספר למסור אותו לספריה הלאומית, שנוסדה לפי צו מיוחד, אך ברשימת הספרים שלה בלט רק מחבר אחד: המדריך לגלריה לאמנות יפה, המסה על רומא בשנת 1917, ההיסטוריה של “הממלכה”, השיחות הפרלמנטריות, הכרך הראשון בסדרת הספרות היפה הדן בדאנטה, פטרארקה ובוקאצ’יו, כולם היו פרי עטו של הסופר הדגול אנצו סרני. הפורמט הזעיר של הספרים, כחצי גלויה, נקבע בהתאם לצו מאוקטובר 1916, שבו קרא שר־האוצר אנצו סרני לאזרחי המדינה לנהוג בחסכנות מכּסימלית בנייר, בגלל המחסור בנייר באיטליה, וסיים בנימה פטריוטית הולמת: בחסכון נקרב את הנצחון!
את נאומיו הפרלמנטריים רשם אנצו בדייקנות: “רבותי וגבירותי, בתנאים המדיניים של הממלכה חלו שינויים רבי־משקל”, הצהיר המדינאי ב־20 במאי 1917, “לכל עיר יש עתה ראש־עיריה משלה ואזרח אחד ממונה על הענינים הכלליים של כולן. אזרח חדש – מר אמיליו סרני – הצטרף לממלכה ואני מברך אותו מקרב לב. המצב התרבותי במדינה השתפר במידה ניכרת: אני מקבל בברכה את יִסוּד הספריה והעתון ‘חיי איטליה’. מלים קצרות אלה אני מקדים להגשת סדרת־חוקים חדשה, בתקוה שיזכו לאישורכם”.
את עבודות הלבלרות עשו הבנות, אשר העתיקו את עתוני הממלכות, כתבו את הצוים ורשמו את הפרוטוקולים. בישיבה שהתקיימה בשעה שתים וחצי ב־23 ביוני 1917 נוכחים פיירו, אנצו, מימו ואוגו, ובפרוטוקול כתוב: “ויכוח על צורת המִמשל. אנצו מציע רפובליקה, עם קונסול יחיד ודיקטטור במקרה של מלחמה ובשעת־חירום. אמיליו דורש שני קונסולים. אנצו אומר, כי שנים זה יותר מדי. מימו מתנגד. ההצעה הוסרה. אמיליו דורש במפורש ממשלה של שנַיִם. אנצו: אנחנו מעטים מדי לשנַיִם. פורצת מהומה גדולה. אמיליו, פיירו ואוגו מתקוטטים. הישיבה הופסקה”. לבסוף חולקו התפקידים: אנצו נתמנה לשר האוצר, החוץ והפנים ואמיליו לשר החינוך והעבודות הציבוריות.
בעת הבחירות הכלליות קרא השר: “רבותי הצירים, הגיעה השעה לבחור ראש ממשלה, הצביעו כפי שמצפונכם מצווה עליכם!” ואכן, מצפונם ציוה עליהם לבחור באנצו סרני. בפוזה של מנהיג היה אנצו עומד מול הראי, מביט לתוכו בחומרה ומצהיר: “איל קאפו דל גוברנו”. גאה על מעמדו המרכזי בממלכה, לא הסתיר אנצו את שאיפותיו לעתיד: “עוד תראו איזה מדינאי יצא ממני”. על כך באה על־פי רוב תשובתה המסויגת של אלפונסה: “מוטב שלא אזכה לכך”, אבל היא שמרה בנאמנות על כל כתבי הממלכות, חוקים, צוים, ספרים, עתונים וכל השאר.
בני סרני הרבו לשוחח על מה שיהיו כשיגדלו, וקשה היה להם לבחור בין קַריֶרה ספרותית לקרירה פוליטית או מדעית. הכל היה פתוח בפניהם באיטליה החדשה והמאוחדת, הסובלנית שבמדינות אירופה. מראשית ממלכת סבוי נכנסו היהודים לשירות הדיפלומטי, ובראשם יצחק ארטום, מזכירו הפרטי של קאבור; כבר בבית־הנבחרים הראשון של הממלכה המאוחדת ישבו שלושה יהודים, ובשנת 1894 הגיע מספרם לחמישה־עשר. יהודים כיהנו כשרי ממשלה ובשנת 1907 נתמנה לואיג’י לוצאטו, שר־האוצר לשעבר, לראש ממשלה. באותה שנה נבחר לראשות עירית רומא ארנסטו נתן, היהודי הראשון בתפקיד זה מאז היניקה הזאבה את התאומים. הידע, הכשרונות והאמביציות כאילו ביקשו להשיג את מה שנבצר מהם בתקופת הדיכוי: היהודים היו אחוז נכבד בקרב הפרופסורים באוניברסיטאות, והיו ביניהם בעלי־מוניטין כמעט בכל השטחים: בספרות ובפילולוגיה, במתימטיקה ובהנדסה, ברפואה ובמשפטים, בחקלאות ובאמנות. איטליה חיכתה לאחים סרני בזרועות פתוחות, היה עליהם רק ללמוד ולרצות, והדרך אל הפסגה סלולה.
פרק שני: צעיר מכדי להיות גיבור 🔗
אנצו סיים את הכיתה הרביעית והאחרונה של בית־הספר היסודי ביוני 1914, ובאוקטובר אותה שנה, כשהיה בן תשע וחצי בלבד, נכנס לגימנסיה על שם ויסקונטי, בנין עתיק בפיאצה קולג’יו רומנו, עם חצר פנימית ופרוזדורים מקומרים סביבה וקירות מכוסים קיסוס. היה זה מעמד חדש, שלב בדרך להתקרבות אל אנריקו, האח הגדול, שאנצו נלחם בו בקנאה, ואשר התיחס אל אנצו באותה חיבה אבהית שרחש אנצו למימו, הילד שעמד בתחרות כפולה. ראשית לימודיו של אנצו בגימנסיה ויסקונטי היתה בתקופה סוערת מבחינה פוליטית. כל אירופה היתה נתונה במאבק אכזרי, ואיטליה שמרה על נייטרליות, בגלל מדיניות “האנוכיות הקדושה”, מאחר שמצד אחד היה לה עדיין קשר, אם כי רופף מאוד, עם הברית המשולשת – איטליה, אוסטריה וגרמניה – ומצד שני היתה חתומה על חוזה־ידידות עם צרפת ורחשה ידידות עמוקה לאנגליה, שעמדה לצד הממלכה הצעירה בהתחלותיה הקשות. ממשלת איטליה, עם אנטוניו סלנדרה ראש הממשלה וסידני סונינו – יהודי למחצה – שר־החוץ, סברה כי הנייטרליות תעזור לה להוציא מן האוסטרים יותר, כפיצוי על שינוי הסטטוס־קווֹ בבלקנים, ולהביא לשחרור האזורים האיטלקיים שהיו תחת שלטון המונרכיה ההאבסבורגית.
אולם באותו זמן גברו באיטליה האינטרוַנטיסטים, שדרשו כי איטליה תשתתף במלחמה לצד צרפת, אנגליה ורוסיה. הנימוקים היו שונים: היו שהאמינו, מתוך מיסטיקה לאומית מעורפלת, בכוחה המטהר של טבילת־דמים; היו שקיווּ כי נצחונות מזהירים במלחמה החדשה ימחקו את חרפת אדוּוה, שבה הובס חיל־הכיבוש האיטלקי בשנת 1896 בידי צבא חבש; היו שביקשו לחזק בדרך המלחמה את מעמדה של איטליה כמעצמה אימפריאליסטית; הרפובליקאים והרדיקלים ציפו, כי הצטרפות איטליה למלחמה לצד צרפת תקרב את קצוֹ המיוחל של המשטר המלוכני; היו שראו חובה לעצמם להצטרף למלחמה למען הצדק והשויון, שבאה לחסל את כל המלחמות, וכולם יחד פעלו מתוך אשליה, שתהיה זאת מלחמה קצרה ומוחצת.
הלך־הרוח המלחמתי הניע את סלנדרה וסונינו לשאת ולתת עם בעלות־הברית, ובסופו של דבר נחתם חוזה־לונדון הסודי מאפריל 1915, אשר הבטיח לאיטליה את מחוז טירול עד מעבר ברנר, את אזור טרייסט ואת דלמציה, מלבד נמל פיומה, תמורת התחייבות לצאת למלחמה תוך חודש ימים. גבריאלה ד’אנונציו, משורר התקופה, נביא הרומנטיזם החושני ופולחן היופי, שחייו המלכותיים עם סוסי־המירוץ, כלבי־הציד, ארמונות־הפאר והאהבות הדרמתיות הסעירו את העולם לא פחות מכתיבתו, חזר למולדתו אחרי חמש שנות גלות בצרפת (שברח אליה מפני נושיו), כדי לדרבן את בני עמו להצטרף למלחמה. הוא זכה לקבלת־פנים נלהבת בהכריזו מעל מרפסת מלון “רג’ינה” באזני אזרחי רומא: “איטליה חדלה להיות פנסיון משפחתי או מוזיאון, היא נהפכת לאומה חיה”. אנצו, שהגדיר את עצמו בתחילת המלחמה כתומך בגרמניה (על אף שנאתם העמוקה לאוסטרים, התיחסו האיטלקים לגרמנים באהדה), נסחף עם הזרם, וזמן־מה אחרי הצטרפות איטליה לזירה היה לתומך במלחמה, אך לא התרשם מבעלות־הברית: “שונא אנגלים הייתי תמיד, וכזה אהיה גם להבא!” בניגוד לציפיות לא הביאה התערבות איטליה במלחמה להכרעה מהירה לטובת בריטניה וצרפת, בחזית האוסטרית היו הכוחות שקולים ובמקום קרבות מוחצים באה מלחמת־עמדות3 אִטית ומתישה.
מבחינה כלכלית לא היתה איטליה מוכנה למלחמה ממושכת. חמרי־הגלם היסודיים ליִצוּר נשק לא היו לה, ארגון האספקה היה לקוי ובעורף הורגש מחסור בפחם ובלחם. ככל ששקעה ההתלהבות הראשונה סביב בחינת־הבגרות של איטליה בזירת הקרב, כן גברה אגירת מצרכי־המזון והספסרות שיגשגה. משפחת סרני לא היתה לקוחה בשוק השחור, אם מתוך עקרון ואם בגלל התנגדותה של לאה, שפחדה מכל עבירה על חוק ותקנה, בניגוד מוחלט לאופי האיטלקי המצוי, והעדיפה לעמוד שעות ארוכות בתורים לבשר ולמצרכים אחרים שהיו בקיצוב. הדודים הרבים שידעו את תאבונם הבריא של בני סרני, דאגו לאספקת־לחם נוספת ואת החסר מילאו ערמונים צלויים על אש.
היו אלה ימי פעילות מוגברת של נציגי העמים הסלביים שהיו בשלטון המונרכיה האוסטרו־הונגרית למען עצמאותם, אם כי רק מעטים – שקברניטי בעלות־הברית לא היו ביניהם – חזו מראש את ההתפוררות המוחלטת של הקיסרות. בבית סרני הרבו לדון בעתידה הפוליטי של אירופה לאחר המלחמה, ובחדרם המשותף של אנריקו, אנצו ומימו נמשכו הויכוחים עד השעות הקטנות של הלילה. ב־16 באוקטובר 1916 רשמו אנצו ובן־דודו טוליו אסקרלי את גבולות אירופה העתידה לקום משני צדי קו מפריד על דף משותף, ובלי חילוקי־דעות יסודיים ביניהם כללו בה מדינה חדשה של הסלבים הדרומיים ופולין עצמאית, וצירפו את המחוזות הבלתי־נגאלים של טרייסט4־טריינט וצפון־דלמציה לאיטליה המנצחת. המסמך נשמר במעטפה סגורה, שנשאה את הכתובת “לפתוח עם השלום”. אחרי ארבע שנים, עם חתימת חוזה ראפאלו בין איטליה ויוגוסלביה קראו אנצו וטוליו בהנאה את דברי נבואתם, והתפעלו “מתבונתם הפוליטית הגבוהה”.
השנים הצליחו סוף־סוף להתגבר על פלגרינו פונטקורבו, עתה בן שבעים ושש, אשר שנא את הזיקנה, סירב להכיר בה ושמר עד שנתו האחרונה על זיק הנעורים בעיניו, והיה שותף נאמן לכל השמחות והדאגות של נכדיו הרבים. כאשר הראה טוליו אסקרלי בקיץ 1916 “סימני פסימיות”, ואנצו ביקש להפיח בו רוח־לחימה – בעיקר נגד העולם החמרני, אשר לא התיחס בהבנה לשאיפתם המשותפת להקדיש את החיים לספרות – חיבר סבא פלגרינו את מכתב־העידוד יחד עם אנצו, משפט אחרי משפט. היו אלה דבריו האחרונים, שנכתבו בבהירות, לפני שהחלה השקיעה בעקבות התקף־לב. ב־23 באוקטובר 1916 נפטר פלגרינו פונטקורבו בביתה של בתו אלנה, אמם של טוליו וסילוונה, ולרגע קט נדמה היה לאנצו, כי הכל ימות עמו. “אוכל אולי לאהוב אהבה עזה אשה, אך לאהוב כפי שאהבתי אותו לא אדע עוד לאהוב איש, פרט, אולי, לטוליו”. נכדיו של פלגרינו הרגישו בחסרונו שנים רבות. בסיפורו הראשון, “נערים טובים”, תיאור אוטוביוגרפי של החיים בבית אשר ברחוב קאבור, כמו ביומניו, הזכיר אנצו לאורך שנים את הסב הטוב, המסייע, המיעץ, המבין, כאשר בכל יום־שנה למותו מלווה אותו הברכה “Scialom”.
גם אנריקו, אשר החל בסתיו אותה שנה, בגיל שש־עשרה, ללמוד רפואה באוניברסיטה של רומא, כדי להמשיך, לפי משאלת ד"ר סרני, בדרך אביו, נתן ביומנו ביטוי לצער הצורב על הסתלקותו של האיש שאהב, “על יציבותו, כוח מצפונו, היושר שבו, על תמימותו הפטריארכלית, פעילותו היוצרת, על תקיפותו כאיש־מלחמה ועל אהבתו, אהבה ללא גבול, לחופש ולצדק, לא כשמות סתם אלא כאמת יציבה”. גם אחרי שלושה דורות, כאשר היו נכדיו לסבים, נהגו בני־המשפחה לראות אינטליגנציה גבוהה ותקיפות אופי שנתגלו באחד הצאצאים כירושתו של פלגרינו. אחרי מות בעלה עברה ג’ודיתה פונטקורבו – עתה כבר כבדת־תנועה ומבלה את רוב זמנה בישיבה – לבית ברחוב קאבור 340, אך כיון שהיתה רגילה לנהל בית ולא להיות דיירת־משנה בו, פונתה לה דירה נפרדת, בין דירותיהן של אלפונסה וארמלינדה, כדי שלא תעיק עליה התלות בבנות, ורישומה על חיי נכדיה היה מועט.
עם מות פונטקורבו הזקן התחיל אנצו, כאנריקו לפניו, לנהל יומן, בעידוד אלפונסה, אשר ביקשה למצוא בדרך זו אפיק נוסף לעודף־המרץ של בניה (וגם לעקוב אחרי הנעשה בסתר נפשם). לשם כתיבת יומנו בחר אנצו במחברת שהתנוססה עליה תמונתו של ויטוריו אלפיירו, משורר וכותב טרגדיות בן המאה השמונה־עשרה, שנטה לבדידות, ואשר דבריו – “רציתי, תמיד רציתי, בכל מאודי רציתי” – נראו לאנצו כהולמים אח שאיפותיו שלו: גם הוא רצה, רצה בכל ישותו, רק שעדיין לא ידע מה. בפתח יומנו הגדיר אנצו את עצמו כבעל קומה של 1.35 מטר, "לא שמן, עורי כהה, עיני שחורות והשׂער כמעט בהיר. אני נוטה לעצבנות, קצת רומנטי, טוב, אדיב, סוציאליסט, אבל גם אוהב בחורות (ה“אבל” בא מתוך הנחה מוטעית שסוציאליזם – יהיה מה שיהיה פירושו באותה תקופה – ובחורות הם ניגודים שלא קל לגשר ביניהם).
אלפונסה סרני נהגה לקרוא את מה שכתבו בניה; בימי המלחמה ביקש ממנה אנריקו לא לקרוא יותר ביומנו, מאחר שאין הוא עוד אותו האדם הנאמן, האמיתי, אולם אנצו לא היה מסוגל להתגבר על סקרנותו הטבעית, ואחרי מארב ממושך מצא סוף־סוף גישה אל המגירה, שבה החזיק אנריקו את יומניו ואת שיריו, ולא רק קרא בהם אלא אף העבירם תחת שבט ביקרתו: “בכמה נקודות אין ליומנו של אנריקו כל ערך, בנקודות אחרות יש משהו, פה ושם ערכו רב”. אשר לשירים: שתי אוֹדוֹת הגדיר אנצו כ“שטויות” ועל התרגומים מלטינית, מלבד האוֹדה הראשונה של הוראציוס, כתב כי הם “אינם דבר גדול”. הערת אנריקו בסוף אחד משיריו, שנכתב עקב הדחתו מנשיאות “הממלכות” בגלל תככיו של יריבו הפוליטי אנצו, העליבה את הקורא־בסתר, אשר הפשיל את שרווליו: “זירת־הקרב הרחבה של החיים מחכה לנו. אולי אנריקו יגיע ראשון, אבל עוד נראה מי יגיע רחוק יותר”. האח הגדול חדר אף לחלומותיו וגזל מאנצו את פאולה, הביאטריצ’ה שלו מאותם הימים, דמות שמימית ערטילאית של “זו שלא הכרתיה ובכל־זאת התערבבה בחיי”. בחלומו ראה אנצו: “הנה הולך אני למקום אחר, אינני זוכר אם אל טוליו או לתיאטרון, ואחר־כך נהפך התיאטרון לבית־כנסת ורואה אני את פאולה, שידעתי על אירוסיה בסתר לאנריקו, ואומר אני לה: אני יודע הכל, נלך לחתונתך. היא בועטת בי ומאיימת עלי ואני אומר לה: אני גיסך, והיא מנשקת אותי. בבהירות רבה ראיתי את הדמויות בבית־הכנסת וחשתי בהרגשת העצב והשמחה האמיתית על אירוסיה ונשיקותיה של פאולה”.
התשוקה המינית, שהעיקה עליו בלילות ושנאבק עמה במיטב כוחותיו עד לזעקה “התאותנות הגועלית! אני חזיר!” נראתה לאנצו כסילוף מחפיר לאותו חזיון נעלה של אהבה טהורה ומזוככת אל העלמות העוברות לרגע חטוף בדרכו, כמו שרה למפסון היפה, שהקדיש לה שיר־אהבה אחרי שראה אותה רגעים מספר, עם קצין בריטי, בפתיחה החגיגית של תערוכת תצלומי־המלחמה בבית העיריה שעל גבעת הקפיטול, שהדוד אנג’לו הזמין אליה אותו ואת אנריקו. המוות, שדיבר אליו מתוך התצלומים, היה בימי מלחמת־הדמים מוחשי מאוד, קרוב גם אליו, והניע את אנצו לערוך את צוָאתוֹ בגיל המבורך שתים־עשרה. אנריקו מקבל רק את ספר האגדות, בשעה שמימו זוכה במאה לירטות, טוליו, סילוונה וסרג’יו אסקרלי בעשרים וחמש לירטות נוסף על חלק ניכר מספריו האהובים, ביניהם “החיים החדשים” של דאנטה ושיריו של ג’אקומו לאופרדי, משורר לירי נוטה למלנכוליה, ששירו “לה ג’ינסטרה” – הרוֹתם – ליוה את אנצו כל ימי חייו. לפני מותו המשוער לא ידע אנצו להחליט אם להוריש את שירי־האהבה שלו לסילוונה אסקרלי או לעלמה ששמה אלמריה ברצ’יני, אך כל מכתביו הם רכושה של סילוונה, עם רשות לפרסם אותם אחרי מותו.
באוקטובר 1917, כאשר החמיר המצב בחזית, התנדב אנריקו למלחמה כתותחן, ובגיל שבע־עשרה השאיר את אחיו, הנאבק עמו על הבכורה, הרחק מאחור. היתה זאת תקופת משבר באיטליה, בחזית כבעורף. בתוך העם גבר היאוש בגלל הקטל חסר־התכלית (איטליה איבדה 600,000 מבניה במלחמת־העולם הראשונה) ובהשפעת הסוציאליסטים, אשר התנגדו מלכתחילה להשתתפות איטליה במלחמה הבורגנית, פרצו בצפון־איטליה מהומות חמורות אשר דוכאו בידי ממשלת אורלנדו באכזריות רבה. באותו זמן ניסו הגרמנים והאוסטרים לנתק את הצבא בצפון־איטליה מן העורף, והסתערותם הביאה למפלה האיומה ליד קאפורטו, שם שהיה לסמל התבוסה, ההשפלה וחוסר־האונים. “ברגע הטרגי הנורא העובר על איטליה, שבו אין יודע מה ילד יום, הריני מרגיש שאיטליה זקוקה לעזרתנו, שכולנו נושיט לה אותה. תחי איטליה! תחי המלחמה!” הצער על שהוא צעיר מדי, רק נער שמותר לו לסייע לגבירות בטיפול בפצועים אך אינו יכול לצאת לקרב, ליוה את אנצו כל שנות המלחמה ואחריה. “מתי תהיה שוב מלחמה? מתי אוכל לשוב עם אותות־הצטיינות, עם צלקות־פצעים? מתי, אם רק נגזר עלי, לא אוכל לשוב כלל? הרע, הרע הגדול הוא שאני צעיר, צעיר מדי”. אנריקו בילה אמנם את רוב ימי המלחמה באימונים ובבית־ספר לקצינים, אך באוקטובר 1918 הגיע בכל־זאת אל החזית, השתתף בהתקפה הסופית הקשה נגד האוסטרים בקרבת הנהר פיאוָה והיה לגיבור בעיני כל המשפחה.
הלימודים בגימנסיה לא הדאיגו את אנצו מעולם. בחדגוניות רשומים ציוניו בלטינית, יוָנית, איטלקית, פילוסופיה, היסטוריה וגיאוגרפיה ב־8–9–10, עם תנודה זמנית למטה בצרפתית ובמתימטיקה. שיטות־ההוראה המיושנות שמו את הדגש על לימוד מיכני, והמורים ידעו לספר אך מעט על מה שלא ידע אנצו קודם או על מה שלא נחרט במוחו תוך רגעים מעטים. לא היה אפילו אתגר להצטיין. אנצו היה לא רק מסוגל לתת שיעורי־עזר לחברי כיתתו, אלא אף למלא את מקומו של המורה, ולפעמים ניתנה לו רשות לכך. הרצאותיו על ד’אנונציו ועל טורקואטו טאסו, “המשורר הגדול שחייו נגדעו בגלל הלשנה ורשעות הבריות” – שאת ספרו “ירושלים המשוחררת” הביא לו אנריקו זמן רב לפני־כן – זיכו אותו בהתפעלות של המורה לספרות ובמעמד בבית־הספר, אך לא תמיד באהדת חבריו לכיתה, כפי שהבין בעצמו כאשר חילק ביומנו את התלמידים בכיתתו למפלגות של אוהדי סרני מול העומדים מן הצד, ניהיליסטים סתם ותומכי מתנגדיו העיקריים: לוסיניולי (“קצת קנאה”) וסקארלי (“קצת אנטישמיות, קצת שטחיות”).
זאת הפעם האחת והיחידה שענין יהדותו נזכר ביומנו בקשר עם היחסים בבית־הספר. בגימנסיה היו יהודים מעטים, שנבלעו בתוך הרוב הקאתולי הגדול. טינה וחיבה צמחו על רקע אישי ולא על רקע דתי. הרי לא היה שום הבדל, לא במראה החיצוני ולא בדרך־החיים, בין התלמידים הקתולים ליהודים, מלבד, אולי שלושה ימי חופשת־חגים נוספת, שנפלה בחלקם של היהודים הודות לדתם הנבדלת. אם נימק אנצו את ההתנגדות אליו באנטישמיות, היה זה בגלל ערנותו המוגברת לנושא זה: היהודים היו אז בתקופת ההתרגשות בגלל הבטחת הבית הלאומי, וחושיו הרגישים של אנצו קלטו את הדי המאורעות שחדרו ישר אל תוך הבית ברחוב קאבור. במאי 1917 ליוָה קומנדאטורה אנג’לו סרני את נחום סוקולוב, שבא לרומא בשם התנועה הציונית, לפגישתו עם ראש ממשלת איטליה דאז פאולו בוסלי. לאיטליה היה אינטרס ישיר בארץ־הקודש, גם בגלל שאיפותיה האימפריאליסטיות מעבר לים, גם כמעצמה קתולית, על־כן ראתה לנכון לשגר, ביוני 1917, לחזית במזרח התיכון חיל־משלוח זעיר, אשר השתתף בקרב על עזה והובטח לה שויון זכויות עם בריטניה וצרפת במשטר הבין־לאומי העתיד לקום בארץ־ישראל אחרי התפוררותה הצפויה של הממלכה התורכית. לאחר הצהרת בלפור ב־2 בנובמבר 1917 – שהאיטלקים פירשו אותה כנסיון בריטי להשתלט על ארץ־הקודש – כשהוחלט לשגר לארץ משלחת ציונית בראשותו של ד“ר חיים וייצמן, הסכימה התנועה הציונית לצרף למשלחת שני צירים מאיטליה, נוסף על הנציגים מבריטניה ומארצות־הברית, מתוך תקוה לזכות בתמיכת איטליה בבית הלאומי. אנג’לו סרני היה המתווך בין התנועה הציונית לשלטונות איטליה, בעיקר במגע עם שר־החוץ סידני סונינו, והוא שהעביר את ההצעה הסופית למינוי שני הנציגים האיטלקים, שתפקידם היה, יותר להשגיח על האינטרסים של איטליה מאשר לסייע לציונות. היו אלה קצין חיל־הרפואה, ד”ר ג’אקומו הרטום, וחובל־הפריגטה, אנג’לו לוי ביאנקיני, אשר נרצח בשנת 1920, כשהתקיפו ערבים את הרכבת בדרך בין דמשק לחיפה.
תקופת הפעילות הציונית המוגברת ברומא – שבה התכנסה המשלחת הציונית בדרכה לארץ־ישראל ואנג’לו סרני ערך קבלת־פנים חגיגית לכבוד הצירים האמריקאים – חלה בתקופת הכנותיו של אנצו לבר־מצוה. שיחותיו עם הרב אנג’לו סאדירדוטי, הרב הראשי של רומא, עוררו בו הרהורים על הקשרים בין הדתות, בין הטיטאנים ומגדל בבל, בין יובל ואפולו, בין תובל־קין ובין וולקן. לזמן־מה ניתק את עצמו מגדולי הספרות הרומית והאיטלקית שבעקבותיהם החליט ללכת, והקדיש חלק ממרצו הספרותי גם ליהדות. תחילה נכתב שיר הגולה שמולדתו אבדה לו:
אל יאוש. יום יבוא ותראה שוב גבעותיה
החפשיות של ציון, המקדש המוקם מחדש
ותשיר – בן חורין – לאוויר ארצך
זה שיר הגולה המצפה למולדתו.
אחר־כך באו שרעפים בפרוזה: “מכל הביטויים הגדולים של התרבות המודרנית, היפה ביותר הוא המימרה, שכל עם, כל אומה צריכה לחיות על אדמתה, לאסוף את בניה תחת דגל אחד. האם נעשה כדבר הזה? לא! טרייסט וטריינט עודן כורעות תחת עול האויב, טרנסילוַניה ופולין עודן משועבדות, ועם אחד, שהתרבות חייבת לו כל־כך הרבה, הוא קרוע, נרדף, מוכה; זה העם היהודי”. כאשר הגיע אליו מאמר המציע להקים מוסדות־בידור יהודיים כדי למשוך את הנוער, כפי שעושים הקלריקלים הקתולים, התחלחל אנצו, כבן נאמן לאיטליה החדשה שגדלה על שנאת הכמורה: “קלריקל הוא אנטי־ליברלי ולכן גם אנטי־יהודי, ונדמה לי כי אין זה רצוי, שעם אשר קם עכשיו לתחיה, המאושר בין כל העמים, יחשוב על חינוך לפי דוגמת הקלריקלים”.
חגיגת הבר־מצוה התקיימה בחוג משפחתי מצומצם, בבית, בטרקלינה של דודה ארמלינדה, בגלל המלחמה: אנריקו שירת בצבא ואף ד"ר סרני היה מגויס כקצין־רפואה (הפעם היה זה מימו שנתקף מרה שחורה וישב בבדידות מזהירה על קצה סולם בפרוזדור, משקיף על המתרחש מלמעלה למטה, למורת־רוחה של אלפונסה). כמנהג אותם ימי תרבות־הכתב הביאו רוב הקרואים ספרים לבעל השמחה, אך בין המתנות שרשם אנצו היו גם מאה לירטות, מתנת דודה ארמלינדה. סבתא נתנה מאה וחמישים ודודה רוזינה רק עשר לירטות. דודה קלרה, אחותה הנאה של אלפונסה, שהיתה נשואה לאלברטו קולורני, סוחר עשיר ממילאנו, העניקה לו שעון וחמש־עשרה לירטות בתוספת.
ב־29 במַרס 1918, בנוכחות קהל רב, התפלל אנצו – נרגש לכל הדעות, עם עינים נוצצות יותר מן הרגיל ולחיים לוהטות (לאחר־מכן התברר, כי חלה בחצבת) – תפילת־ערבית בבית־הכנסת החדש שברחוב בלבו, שנפתח רק בשנת 1914, אף הוא הודות למאמציו של אנג’לו סרני. הכל עבר על מי־מנוחות, ו“רק בסוף, ב’עושה־שלום' האחרון זייפתי קצת. ב־30 בבוקר קראתי את הפרשה, בלי שגיאה אחת, ואת י”ג העיקרים, והרב ביקש ממני למלא בצורה אחידה והרמונית את חובתי כאיטלקי, כאזרח וכיהודי". אנצו צולם לכבוד המאורע – במכנסים קצרים המכסים את הברכים, מעיל קצר עם חגורה וסביב הצוארון המעומלן סרט עם נקודות, נעלים גבוהות ולא חדשות במיוחד, השפתים מלאות, העינים עֵרניוֹת, יד אחת תומכת את המתנַיִם בתנוחה של מדינאי מול ההמונים – וחש בכובד המאורע. "הבנתי, כי בשעה הזאת יש לדחות כל היסוס, כל פחד, ושפתי אמרו: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. כשעליתי לארון־הקודש הרגשתי, כי קם והיה אחד מחלומותי והושגה שאיפתי האחת, וראיתי כי לא לשוא בטחתי באלוהי ישראל. הייתי מאושר לפני ה' ". אותה שעה לא נשכחו גם הנעדרים, הדוד סטימיו, “זכר־ילדות מעורפל, אב מלא רחמים וסבא, המחנך המחמיר והצדיק והשופט החנון”. הוא חש געגועים גם לאנריקו, “לאחי האמיץ והחזק, עז הרצון”.
כאשר סיכם אנצו במסגרת חשבוךהנפש הכללי את שלוש־עשרה שנות חייו, שהיו בעיניו שנים של הרבה עבודה ומעט נחת, הגיע למסקנה, כי לא כולן בוזבזו לשוא. חגיגת הבר־מצוה עברה מהר כבזק, ועמה טהרת הילדות: “עד עכשיו הייתי ילד, איש לא חשב כי אפשר לדבר בפני על דברים מסוימים. הרגשתי את הנחמה הגדולה של מי שיודע ועומד בטהרתו”. לפתע חש, כי נעוריו בורחים, רצים, ולא ישובו עוד, והבין “שהחיים האחרים, גם אם הם גדולים, גם אם הם מלאי כבוד, פחותים מן הילדות, שנראתה לי עד אתמול כה רעה”. משבר־הנעורים נפתח רשמית.
הגבולות בין המציאות והספרות היו דקים מאוד וניטשטשו מהר. רישומי יומנו נדמו בעיני אנצו לרומן, וסגנונותיהם של דאנטה, קרדוצ’י, ליאופרדי וד’אנונציו נראו לו כסגנונו. האנשים סביבו, בני־המשפחה, החברים, הבנות שפגש, היו לנושאי עלילות נשגבות של פואימות, מחזות, רומנים, והדמות המרכזית בכל היצירות היתה דומה להפליא למחַבּרן בראי שאיפותיו.
היתה זו תקופה של כתיבה קדחתנית: פואימה הירוֹאית על גאריבלדי, רומן ששמו “החובה”, נובילה “שלוש אחיות”, מחזה “כיסופים” ותכנית ל“קומדיה, שבה נושא חייל שהתעוור אשה יפהפיה, שהכירה לפני המלחמה, היא בוגדת בו והוא מתאבד”. הנושאים היו תמיד גדולים ונעלים: אהבה, בגידה ומות־גיבורים. מאחר שיצירות אלה היו התמודדות בין שאיפותיו לכוחותיו, יותר מאשר ביטוי למחשבותיו, היתה חוַת־דעת הבריות עליהן חשובה בעיניו בדיוק כמו הכתיבה עצמה. על־כן נשלחו העתקי הכתבים, חמים מן התנור, אל מערכות ירחונים ספרותיים, אל אנשי־עט ואל הוצאות־ספרים. הפניות היו בשותפות עם טוליו אסקרלי, בסתר, בלי ידיעת ההורים, ורק חלק מהן זכו לתשובה, לפעמים מלווה דברי־עידוד סתמיים להמשיך ללמוד ולעבוד, לפעמים עם דברי־הערכה או מחמאה.
לתחרות אגודת הסופרים התכונן אנצו להתאים לבמה את הסיפור בחרוזים “צל העבר”, אחר־כך נטה למחזה “הזר” ולבסוף החליט לטובת “היהודיה”. הוא הכין להוצאה לאור, תחת הפסיבדונים פאולה רובנה, את מבחר שיריו, “שירי האפלה והאור”, שנכללו בהם שירים כמו “בדד”, “אלוהים”, “אהבה וחיים”, “הפרידה” ו“שופן”, ובמקרה שהספר יצליח התכונן לפרסם גם את הכרך הראשון של יצירתו על גאריבלדי, ובעקבותיו את החלק השני של “שירי האפלה והאור” ועוד כרך של “פואימות העצב” ובו פואימה על דאנטה שקם לתחיה, והוא מטיף מוסר לממשיכיו ומנבא ליום שבו:
מאוחדים באהבה גדולה
למולדת, לעולם, לצדק האנושי
לא ייראה עוד אדם מתנצח עם אדם
ומעביד את רעהו
אלא כל אחד שוה בפני הצדק,
בפני מצפונו ובפני אלוהים.
לקלאודיו טראואס, עורך העתון הסוציאליסטי “טמפו”, נועד הרומן על הנוער האיטלקי “לקראת הכבוד, הרחק מן השמש השוקעת”. גם לבני־משפחה ולחברים נבחרים בכיתה ניתן לפעמים לקרוא מפרי־עטו. דוד ג’אקומו פונטקורבו מפיזה, אחי אלפונסה, הגדיר אמנם את החרוזים החפשים של אנצו כחפשים מאוד, אך עמד לימינו של הסופר הצעיר בימי הסערות המשפחתיות שעוררה סחרחורת־הספרות של אנצו וטוליו. אם הורי אנצו לא התלהבו מקדחת־הספרות שתקפה את בנם, הרי הורי טוליו, וביחוד אביו, אטיליו אסקרלי, פרופסור לרפואה משפטית באוניברסיטה של רומא, התנגדו לה בכל תוקף. הם הועידו לבנם מקצוע תכליתי יותר מאשר שירה, ומאחר שחשו בהשפעתו של אנצו על בן־דודו פעלו ביד קשה. טוליו הורחק מאנצו, מכתבי־תשובה מעורכי־עתונים נקרעו לגזרים, יצירות ספרותיות הועלו באש כדי להביא להפרדת הדרכים. אנצו, שהאמין כי הספרות קוראת לו, החליט לא להיכנע. גם אם יפנו כולם למדע, הוא יישאר נאמן לספרות, בודד ומתנחם בהומרוס האלוהי. בכל־זאת הפחידה אותו המחשבה שיאבד לו החבר היחיד שהבין ללבו, שעמו תיכנן לברוח מן הבית ביום מן הימים (וגרוע מזה היה החשש, שמעתה יהיה טוליו לידיד־נפשו של מימו). חתונת בת־דודתו ג’וליה, הראשונה מילדי הבית ברחוב קאבור 340 שיצאה מהקן המשפחתי, העניקה לאנצו השראה לתמונת פיוט, שבה יופיעו עלמות עטורות פרחים כמו בתמונה “אביב” לסנדרו בוטיצ’לי והכל יהיו מאושרים ועליזים, רק הוא לבדו יבכה.
גיל ההתבגרות העיק, בהרגשת בדידות מוחלטת, במריבות סתמיות עם בני־המשפחה, במיאוס על מעשים שנעשו בגניבה ועמדו בסתירה מוחלטת לאותו טוהר עילאי שדרש מגיבור יצירותיו, כמו סחיבת עוגות בקונדיטוריה בלי לשלם, בחרדה על חלומות נואלים ושפלים, בעייפות מן המאבק נגד התשוקה, “נגד הדבר המעיק ששמו בשר”, בכאב על אהבה שאין לה מענה, ברגשי־נחיתות על שאין הוא יודע להתנהג עם הבנות, על שהוא קיצוני או צנוע מדי. הלימודים והקריאה נראו לו כתרופה יחידה אך גם אחרי המרפא החלקי עדיין חש “חולשה נוכח מבטה של אשה”. בכתיבה לא היתה משענת: מן המִלוֹן האטימולוגי הגדול, “מלון היסטורי של הלשון” שבו היה בדעתו להביא בפני הפרופאנום וולגוס (עם הארץ) את המלים המקבילות באיטלקית, גרמנית, ספרדית, פורטוגלית, אנגלית, לטינית, עברית ויוָנית, הספיק להכין רק ראשי־פרקים. “שום דבר שעשיתי אינו מושלם, רוב השירים מקוטעים וצורתם דלה. הכתבים בפרוזה אינם שלמים. מה שעשיתי ציפה לבגרותי”. אולם המוות כאילו עמד על הסף.
“אולי אלה המלים האחרונות שאני כותב בספר. חשבתי שאמות בא־בימים, בין הספרים, אבל סבור אני, כי אפול צעיר על המתרסים”. היו רגעים שההתאבדות נראתה כמוצא יחיד.
יסורי הנעורים, האופי האיטלקי, המעדיף את המציאות מאחורי צעיף של אסתיטיקה והרואה בחיים צורה של אמנות, ויחס הכבוד היהודי למלה הכתובה, יצרו יחד תערובת שׁכר מסחררת מדי. בית סרני היה גדוש ספרים: נוסף על הספריה המשפחתית היו כאן ספריתו המדעית של ד"ר סרני (שהקורא העיקרי בה, עוד מימי הגימנסיה היה מימו), ספריתו הפרטית של אנריקו ואחר־כך הספריות של אנצו ושל מימו, אשר קיבלו, מגיל שמונה, דמי־כיס לרכישת ספרים, משומשים במצב טוב, והיו בקשרי־ידידות עם כל מוכרי הספרים המשומשים על־פני רומא. בדרך־כלל לא נאסרה עליהם קריאת ספרים מסוימים מטעמי גיל; אלפונסה רק הביעה משאלה שהבנים לא יקראו ספרי־הרפתקאות של סאלגרי, אז מחבר פופולרי, שנראו לה טפלים וכתובים בסגנון רע, ואנריקו התערב כאשר בלטה מדי נטייתו של אנצו לנושא המין. מיותר לומר, שאיסורי אנריקו לגבי מדף־ספרים זה או אחר לא הרתיעו את אנצו, אשר ציין בגלוי־לב את “העונג הרב שבקריאת דברי־הזימה הגסים של ‘סאטיריקון’ לפטרוניוס”. בגיל ארבע־עשרה קיבל אנצו רשות לבקר בקביעות בספריה הלאומית על שם ויטוריו עמנואל, והיום הזה צוין כאחד היפים בחייו: “מאושר! מאושר! מאושר!”
הספק הקריאה שלו היה מדהים, בעיקר בימי־החופש, שבהם לא נאלץ לבזבז זמן יקר על שיעורים משעממים, ובחירת הספרים היתה מדהימה לא פחות: “אדיפוס המלך” ו“אנטיגונה” לסופוקלס בזה אחר זה, “אי־הרציונליות בספרות” לז’יזפה פראצ’רו, “אורלנדו הזועם” לאריוסטו, ביוגרפיה של ליאופרדי, ספר על האבירות בימי־הבינים, מחקר על מיתולוגיה, אוסף מכתבי מאציני, דון ז’ואן לביירון. “אני חזק. אילו יכולתי לעבוד כך תמיד הייתי מאושר. אני עובד כל היום, אבל עדיין אין לי הקצב הרצוי, והזמן רודף אחרי. עוד מעט ייפתח בית־הספר. בלבול מוח עצום!”
זמן קצר אחרי שנפתחו שערי הגימנסיה, באוקטובר 1918, כדי לבלוע את אנצו עם חלק גדול מזמנו היקר, נפסקו הלימודים לכבוד המאורע הגדול: החזית האוסטרית־גרמנית התמוטטה, הצבא האיטלקי כבש במהירות רבה את טרייסט, טריינט וצפון־דלמציה וב־11 בנובמבר בא יום שביתת־הנשק, אשר שם קץ למלחמה הגדולה והאחרונה (זמנית), ואיטליה היתה בצד המנצחים. עם תום המלחמה נדחס גורם חדש לחיי אנצו הגדושים בלאו הכי: החיים החברתיים סביב “ג’יורנלינו דלה דומניקה”, עתון־ילדים בעל נימה פטריוטית־ליברלית, אשר נוסד עוד בראשית המאה, נפסק עם פרוץ המלחמה ועתה חידש את הופעתו. בראש העתון עמד לואיג’י בארטלי, שהיה ידוע בכינויו הספרותי וומבה, מחנך, פובליציסט, דמוקרט ובעל קסם אישי. העתון קיים קשרים עם קוראיו בעזרת “דפים כחולים”, אירגן את הסניפים לקונפדרציה שהיתה בנויה לפי כללי הניהול הפרלמנטרי הדמוקרטי, עם תפקידים מקומיים כמו ראשי־ערים, גזברים ומועצה נבחרת. היה זה הנסיון הראשון של הקמת תנועת־נוער באיטליה, שדה־פעולה הולם לשאיפות האחים סרני והמשך טבעי למשחק “הממלכה”. ה“ג’יורנלינו” משך אליו בעיקר ילדים ממשפחות בורגניות בעלות תודעה פוליטית, ולא במקרה היו בין חבריו יהודים רבים יחסית, אם כי אז לא שם איש לב לתופעה זו. מטרת ה“ג’יורנלינו” היתה לחנך אזרחים בעלי רגש לאומי ולהקנות להם ידע בניהול דמוקרטי של המדינה, שמעולם לא היה ממרכיביה האָפייניים של הממלכה האיטלקית (ובעקבות המלחמה הגדולה וההתערבות הישירה של הממשלה בחיי הכלכלה התרופף מעמדו של הפרלמנט עוד יותר).
רוב פגישות ה“ג’יורנלינו” ברומא התקיימו בימי ראשון בשבוע, ליד שלושת הארנים בגן הגדול של וילה בורגזה – משכן־אצולה נפלא עם חורשות, אגמים קטנים, משטחי־דשא, ביתנים ופסלים שהועמד לרשות הציבור – ולעתים גם בשאר ימות השבוע בבתי החברים. לחברי חוג ה“ג’יורנלינו” ניתנה ההזדמנות להתמודד על משרות, ללמוד פוליטיקה מעשית, לנאום ולכבוש לבבות, לרכוש חברים חדשים, להכיר בנות מחוץ לכתלי בית־הספר, לשחק בכל משחקי הנוער המתבגר. אנצו שקע ב“ג’יורנלינו” בראשו ורובו וכל נושא אחר כמעט נעלם מיומנו.
בוועידת־השלום בורסאי, שהתקיימה בפברואר 1919, חיכתה לאיטליה אכזבה מרה: וודרו וילסון, נשיא ארה“ב, תמך במדינה היוגוסלבית החדשה שדרשה דריסת־רגל בים האדריאטי דרך נמל פיומה. החוזה הסודי של לונדון משנת 1915 לא הבטיח אמנם את פיומה לאיטליה, אך הניח כי היא תינתן להונגריה הקיסרית ולא למדינה סלבית חדשה, העלולה להיות אויב חדש לממלכה איטלקית. למרירות על העולם, שלא התחשב בזכותה הטבעית של איטליה על פיומה בעלת האוכלוסיה האיטלקית ואשר הביעה במשאל־עם את רצונה להצטרף לממלכה, נוספו הקשיים העצומים של החזרת הכלכלה המלחמתית לפסי השלום ואכזבת הפועלים והאיכרים בגלל אי־הגשמתם של החלומות על חיים טובים יותר לאחר המלחמה. החיילים המשוחררים, שחזרו הביתה בהמוניהם, לא זכו לקבלת־הפנים הנלהבת לגיבורים, שחלמו עליה בלילות הסבל בהרי הקַרסט והאלפים, ולא מצאו בבית את מקומם ואת פרנסתם. עליהם ועל אכזבתם נבנה בניטו מוסוליני, בנו של נפח, מורה, עתונאי, נואם תקיף, אשר גורש בשנת 1914 משורות הסוציאליסטים מפני שהיה בעד הצטרפות איטליה למלחמה בניגוד לקו המפלגה ויסד ב־1919, יחד עם הסופר מארינטי, את ה”פאשי די קומבטימנטו" (אגודת המאבק) ארגון בעל תכניות לא־ברורות, ספק סוציאליסטיות ספק לאומניות, אשר משך אליו אנרכיסטים ושמרנים, סוחרים ואמנים, בעלי־אמונה ומרי־נפש, פטריוטים שביקשו להחזיר לאיטליה את עטרת רומא, צעירים שלא השתתפו במלחמה ואשר נמשכו אחרי המשטר הצבאי, הסמלים וברכת־השלום במועל־יד כדרך בני רומא הקדומה.
גבריאלה ד’אנונציו – אשר שב מן המלחמה כגיבור האומה אחרי שהשתתף בקרבות בשלושה חיילות, פיזר עלונים מעל וינה, בירת האויב, ממטוסו “סרניסימה”, שטייסו היה היהודי אלדו פינצ’י, איבד עין בתאונה וזכה באותות־הצטיינות למכביר – דיבר אל לב רבים כאשר אירגן תנועת־התנגדות לתבוסתנותו של המִמסד בשאלת הים האדריאטי. ב־6 במאי 1919 נאם ד’אנונציו באזני אזרחי רומא מעל גבעת הקפיטול, סמל השלטון מאז ראשית העיר, ובתוך קהל שומעיו המשולהבים היה אנצו סרני, אשר הצליח לפלס לו דרך אל המשורר, החליף עמו כמה מלים, וזכה לקביעת ראיון אישי עמו למחרת, במלון “רג’ינה” המפואר (גיבור העם או לא, ד’אנונציו לא ויתר מעולם על הטוב ביותר). למחרת התיצב אנצו הנרגש בפני המשורר קטן־הקומה, בעל הראש הקרח, עור הפנים דמוי־השעווה והידים העדינות כידי אשה, וזה רשם לו הקדשות אישיות על שני ספרים מפרי־עטו שהביא אנצו עמו, שוחח אתו באדיבות והזמינו לבוא שנית. נראה שד’אנונציו חש בלהט הכן של הנער, או שהתפיסה המהירה והידיעה בספרות (אנצו זכר רבים משיריו ופרקים שלמים ממחזותיו של ד’אנונציו בעל־פה) הן שמשכו את תשומת־לב המשורר לאנצו מבין רבבות מעריציו שצבאו על פתחו, על־כל־פנים עובדה היא שבשלושת השבועות של שהותו ברומא מצא זמן לקבל את אנצו כמה פעמים, חתם לו על אחד מנאומיו שהודפסו במחתרת ובנו העניק לאנצו רשות לקרוא אחד מנאומי אביו מכתב־היד המקורי. ב־29 במאי ליוָה אנצו סרני את המשורר לבית־הנתיבות, וגם אחרי שהתרחקה הרכבת לא פג טעמה המתוק של הזכות הגדולה אשר נפלה בחלקו.
ד’אנונציו היה אז נביא הפשיסטים, הראשון שפתח בדו־שיח בין הנואם וההמון שדיבר על “טיהור מתנגדים פוליטיים בשמן־קיק” ושהטיף לפולחן הלאומנות. בהשפעת הפגישות עם ד’אנונציו הצטרף אנצו אל ה“פאשי איטליאני די קומבטימנטו” והביא את תעודת־החבר שלו הביתה, קורן משמחה. אלפונסה, כפי שאפשר לשער, לא התלהבה, הסבירה לאנצו כי נער בן ארבע־עשרה עדיין צעיר מדי להחלטה רבת־משקל כמו הצטרפות לתנועה פוליטית, השפיעה עליו לתת לה את התעודה וביקשה ממנו לא לקחת חלק בשום פעילות פוליטית עד גיל שש־עשרה, ואם אז ירגיש עדיין כי הוא רוצה ללכת בדרך שבה בחר עתה, יהיה חפשי לעשות כמבוקשו. אלפונסה ידעה כי שנתים הן תקופה ארוכה, ובחיי אנצו כפלים מאשר בחיי כל נער אחר.
אחרי ד’אנונציו וההתלהבות מן הרומנטיזם הלאומני עבר אנצו לשלב ההגיוני הבא, ברוח אותם הימים, התקרב אל הפוטוריסטים שבראשם עמד המשורר פיליפו מרינטי – הראשון שהכניס את מושגי הדם והגזע לספרות האיטלקית המודרנית – והוקסם, כצעירים רבים אחרים, מן הפיתוי לגנוז את העבר, להשתחרר מכבלי המוסכמות ולעבור לאקטיביזם טהור. ב־20 ביוני בילה בחוגים אולטרה־רבולוציונרים פוטוריסטיים, התידד עם אנריקו רוקא, עורך “רומא פוטוריסטא”, השתתף בהפגנה לזכרו של פטריוט איטלקי שנפל בפיומה, והיה זה בעיניו יום נהדר: “קבוצה של מאתים צעירים (ובכללם גם אני) הלכו לקורסו, והקאראביניירים רודפים אחרינו. הקורסו היה חסום בשורות שוטרים, סטינו הצדה ובמרוצה הגענו לפרלמנט, אבל הכיכר היתה מלאה וגדושה חיילים. אך התקרבנו והנה תקיעות חצוצרות. הקאראביניירים שלפו חרבות, ההמון התפזר וברח למגרש סמוך. פתאום צעק רשע אחד (אומרים: עובד חשמלית, אבל כשראיתי אותו היה עירום למחצה, ולא יכולתי לזהות אותו): הלאה איטליה! כל העם התפרץ למקום שבו צעק האיש, המשטרה לא התערבה. החשמליות נעצרו. עובדי החשמליות היו לצדו של הצועק ומשכו אותו לחשמלית. בסיכומו של דבר אפשר לראות את היום הזה כיום ראשון של המהפכה האיטלקית!”
ה־20 ביוני 1919 לא היה אמנם יום־המהפכה הראשון, כדעת אנצו, אלא רק צעד נוסף בדרך אל המהפכה, שעליה דיברו הכל, הפועלים מן השמאל והאקטיביסטים מן הימין מתוך תקוה, הבורגנות מתוך חששות כבדים. לנצחון הבולשביקים ברוסיה היתה השפעה מכרעת על הלך־הרוח של הסוציאליסטים באיטליה. חלק מהם העדיפו עתה את הציפיה לדיקטטורה של הפרוליטריון על־פני תכנית הרפורמות שבה דגלו עד 1917. הנהירה אל שורות הסוציאליסטים ואל האיגודים המקצועיים אחרי המלחמה היתה גדולה מהמיוחל, אך באיטליה לא היו תאים מגובשים, העשויים להיות לנושאי המהפכה, בדומה לסוֹביֶטים ברוסיה, ורוב מנהיגי הסוציאליסטים החליטו לחכות להתפוררות המשטר הבורגני ולמהפכה שתבוא בהכרח, לפי תורת הדטרמיניזם. לאי־שביעות הרצון הכללית בגלל המצב הכלכלי הצטרפה האכזבה בגלל כשלון הממשלה בורסאי וראש הממשלה ויטוריו אורלנדו נאלץ להתפטר. במקומו בא פרנצ’סקו ניטי, פרופסור ומומחה לפיננסים, איש שקול, שהאמין בתמימות בכוחם המשכנע של השכל וההגיון. אנצו היה סקפטי: “אינני מאמין, שניטי יצליח להרכיב את המיניסטריון, בגלל הקשיים הגדולים שיגרום לו הפאשי במקרה שלא יקבל איש מן הקבוצה הזאת”. אחרי יומים, כאשר הצליח ניטי להרכיב את ממשלתו בלי הפשיסטים, עם טומאפו טיטוני כשר־החוץ, הגדיר אותה האקטיביסט בן הארבע־עשרה כ“שחורה, כדי לא לכנותה בשם גרוע מזה”. ניטי, ליברל אמיתי, היה מאז ראשית כהונתו יַעד להתקפות מימין ומשמאל, מפני שלא נאבק כביכול על זכויותיה הקדושות של איטליה בגבולה המזרחי, מפני שהיה “מכור לבעלות־הברית”, מפני שלא דיכא ביד קשה את גל השביתות, מפני שהיה “עבד הקפיטל הבין־לאומי שאינו דואג לגורל העמלים”.
המצעד מרונקי היה ביטוי להרגשה הכללית שמשהו מוכרח לקרות. ב־12 בספטמבר 1919 העמיד ד’אנונציו את עצמו בראש פלוגת הלגיונרים שלו וצעד מן העיירה רונקי אל נמל פיומה, כדי לכבוש אותה מידי החיילים הבריטים והצרפתים שחנו בו. החיילים הזרים הסתלקו במהירות והמשורר היה למושל הצבאי של העיר. שלטונו של ד’אנונציו היה – לפי מיטב המסורת האיטלקית – הצגה גרנדיוזית, ותושבי פיומה, כשחקנים שהם גם צופים, קיבלו אותה בתחילה בסערת־התלהבות. אולם כאשר גברה המציאות על התיאטרון – ניטי ניתק את כל קשרי הרכבת והים אל העיר, כדי להביא לנסיגת הלגיונרים, שהיו ביניהם צעירים בעלי אמונה טהורה בצד הרפתקנים מקצועיים – שקעה התלהבותו של ד’אנונציו מתפקידו החדש, ובחורף 1920 הוא נטש את העיר, למרות הצהרותיו הקודמות “פיומה או מוות”, בטענה שאיטליה אינה שוה קרבן כזה.
באותה תקופה כתב אנצו יצירה ששמה “ספר מלחמתי”, אך לפי יומניו הוקדשו מחשבותיו לנושא חשוב לאין ערוך מן המאבק על פיומה: ליסורי אהבתו, או ליתר דיוק ליסורי אהבותיו. שלוש אהבות עמדו במרכז התעניינותו: ניקילטה סבטוצ’י (כמנהג בית־הספר היתה הפנייה בשם המשפחה גם לבנות), גנדרנית אבל פיקחית וסימפטית, שהופיעה בתפקיד מלצרית, יפה להפליא, במחזהו של המחבר אנצו סרני, שהוצג במסגרת ה“ג’יורנלינו”. מרוב התלהבות אמר לה אנצו כמה דברים שנועדו להרגיזה, עם תום ההצגה, ואף התאמץ מאוד להגיע לתכלית זו. “דרך משונה, לא כן? ככל שאדם מוצא חן בעיני, ומעטים מוצאים חן בעיני כסבטוצ’י, אני משתדל להרחיק את לבו מעלי. אגב, אני מצטער על כך”. כוח־משיכתה העיקרי של אבגניה דמיין, שאהבתו של אנצו אליה היתה, לדבריו, משונה אבל יפה, היה אחיה שנפל במלחמה, וכדי להיות ראוי לה קיוה אנצו לצאת למלחמה הבאה ולשוב אל בחירת־לבו פצוע למען המולדת. מחוסר ברירה נשק אנצו בלילות לתמונת האח המת, וראה בדמיונו את דמיין כפי שהופיעה בפניו יום אחד ברומא, בשׂער פרוע, יפה כאלילה. יחד עמה ביקש אנצו להקים את מוזיאון ה“ג’יורנלינו”, שבו יישמרו כל זכרונות המלחמה, ספרי ד’אנונציו עם הקדשות וכתבי־יד של החללים. אולם עיקר תשומת־הלב ניתנה לאמה מאשי, ראש־העיר רומא מטעם ה“ג’יורנלינו”: “באמת סימפטית, אבל היא נוהגת בי תמיד באיזו רחמנות, כמו דמיין ואולי אף יותר. הלעולם ירחמו עלי?” המעקב אחרי מצבי־הרוח של אמה, שידעה באינסטינקט המפותח של בנות־גילה לנצל את חולשת המחזר, נקרא כרישומי התחנה המטאורולוגית. יום אחד היא נחמדה מאוד, יושבת במשך כל פגישת ה“ג’יורנלינו” לידו, יום אחר היא אומרת עליו “נער אומלל”; פעם היא נותנת לו רשות, בתוקף תפקידה הזמני כראש־העיר, להסביר במשך עשרים דקה את דעותיו ואסור לאיש להפריע לו; פעם היא מכריזה מאחורי גבו – ויש תמיד מתנדב שמוכן להביא לו את הבשורה – כי אין היא סובלת אותו; פעם היא מתאכזרת אליו בגלוי, אולי כדי להסוות את רגשות החיבה, מתנחם אנצו, ופעם כולה חיוכים. לבו עדיין נקרע בין סבטוצ’י, דמיין ומאשי, כאשר הופיעה טרי הרץ. אנצו נפגש אתה במקום־הקיט המשפחתי פורטה דיי מרמי שליד נמל לה־ספציה. “בחורה נפלאה, מעריכה אותי, מוצאת אותי בודד לעומת דעותי”. טרי לימדה את אנצו אנגלית, הסבירה לו פנים ואף הניחה שלוש סוכריות על מיטתו.
אחרי שעזבה טרי את פורטה דיי מרמי, נשאר אנצו עצוב מאוד, דואב על הסתלקותה של הנערה הטובה שנראתה לו כיוצאת־דופן, שלימדה אותו דברים הרבה, “יותר ממה שיכולים ללמד אותנו הזקנים המשעממים, הטיפשים המטומטמים שרוצים לחנך אותנו”. מרותה של אלפונסה על אנצו עדיין היתה חזקה כדי למנוע אותו לצאת לשיט בספינה, מחשש שכל התרגשות עושה ממנו מרדן מועד, ולהניע אותו, זאת הפעם הראשונה, לכתוב ביומנו בעפרון, פן ילכלך בדיו שולחן שלא נועד לכתיבה; אך הוא כבר חש בנטל המושכות. ההתקוממות נגד מגבלות־החיים בתוך המשפחה מצאה ביטוי ב“מניפסט הקאמפאנליסטי” שנכתב לכבודו של טומאסו קאמפאנלה, פילוסוף אוטופיסט מן המאה השש־עשרה, מחבר “מדינת השמש”, שאנצו הושפע מרעיונותיו. המניפסט דן לשלילה את הממסד הסוציאליסטי ואת הפציפיסטים, את ממשלתו המשוחדת של ניטי ואת האוליגרכיה של הרפובליקאים והמונרכיסטים, את האספסוף חסר־הצורה ואת תורת האדם העליון הפשיסטית, ומעמיד כנגדם את תורת הקאמפאנליסטים, שהעקרון הראשון שלה הוא ביטול המשפחה, שחדלה להיות המקום השלֵו והשקט כמו שהיתה בימי־קדם, והמאלצת את הצעירים להילחם את מלחמתם הקשה בתוך הבית. המשפחה, שיש בה כל החסרונות ואף לא יתרון אחד, אינה אלא אנכרוניזם, מאחר שבה מדוכא הכוח הצעיר ביותר, האצילי ביותר. האם עדיין אפשר לראות בה אמצעי לריבוי ההכרחי של המין האנושי? הרי לשם כך די בהחלט באהבה חפשית. פירות אהבה זו יהיו קנין המדינה מיום היוָלדם עד גמר חינוכם, וניתוקם מן ההורים ישחרר את האחרונים מן ההכרח לחסוך ולאגור הון, מן הצבירה שהיא המרכיב העיקרי של הקפיטל המנצל, מכיון שעם הרצון לרכוש בא גם הרצון לשלוט.
במשטר הקאמפאנליסטי יהיה על כל אדם לעבוד לפי המכסה הממוצעת עם רשות לעבוד יותר, למי שירצה בכך ועם ענשים חמורים למי שיסרב לעבוד. לנכים, לזקנים, לילדים ולכל מי שאינו כשר לעבודה לא תהיה זכות־הצבעה. בין המחוקקים יהיו גם אנשים מבוגרים יותר, אך המוציאים לפועל בראש השלטון יהיו מעטים, וכולם צעירי הצעירים. “אבל תוך כדי מלחמתנו מנקר בנו, כחלום בלהות, הספק בתועלת שבחיים. אם האנושות מועדת באמת לחלוקה לעריצים ונדכאים, לעולמי־עד, האם לא מחובתנו להשמיד אותה? לא היינו מהססים לענות על שאלה זו בחיוב, אילו האמנו כי אור הצדק לא יאיר לעולם. אבל לפי שעזה אמונתנו בנצחון הצדק והשויון בקרוב, הרינו שוללים את האפשרות הזאת. הלא חזון מחריד הוא, משפט המזעזע את כל המחזיק בו. אולם אם נאבד את אמונתנו לא נהסס גם אנחנו להצטרף לשורות המשמידים”.
כאשר פירש מחבר המניפסט בפני חברי ה“ג’יורנלינו” את דעותיו, ובמיוחד את החלק האחרון של התיאוריה שלו, כלומר השתתפות בהרס הכללי במקרה שיתאכזבו תקוותיו, היה קהל רב מסביב. “אני ביטאתי את המלים הללו בקול רם, ואז נשמעה שריקה קולנית או צעקה. אמה, פיירינו, כולם השתתפו בזה. הענין דיכא אותי”. כאשר לא נבחר אנצו לציר במועצת ה“ג’יורנלינו”, על אף תקוותיו, בא רגע של חשבון־נפש: “אני עצוב, כי מבזבז אני את זמני על הבלים כמו ה’ג’יורנלינו', שאין בו תוכן של אמת גדולה”. למרות הכל ועל אף הויכוחים בענין היושר הפוליטי החסר לדעתו לכל חברי ה“ג’יורנלינו” מלבדו, על אף הקנאה ברנטו פצ’יני, הטיפוס המשונה היודע להעֵז, לשלב זרוע עם אמה או עם אחותה, להתהלך אתן ברעות ולדבר בזמן הנכון על הדברים “הנועזים”, נשאר העתון מרכז עניניו של אנצו, והשכיח ממנו אפילו את הגעגועים לסבא פלגרינו, ובמרכז – המרכז היתה עדיין אמה.
בעיקר בגלל אמה הפציר אנצו באמו להעביר אותו, לשלוש הכיתות האחרונות, מבית־הספר על שם ויסקונטי, שבו למד מאז 1914, אל הגימנסיה על שם טרנצו מאמיאני, שמקומה היה לא רחוק מויסקונטי, בקורסו ויטוריו עמנואלה. לא ברור אם ידעה אלפונסה גם הפעם להפוך את רצונה למשאלת־לבו של אנצו או שרצונות שניהם הקבילו במקרה זה, אך בני משפחת סרני ידעו כי היא חשבה מזמן על העברת אנצו למוסד אחר. למורת־רוחה היה היחס המיוחד שאנצו נהנה ממנו בבית־הספר על שם ויסקונטי, ביחוד אצל מחנך הכיתה, אשר נתן לו לעשות בשיעוריו ככל העולה על רוחו, היא לא שבעה נחת מן הציונים הגבוהים שזכה בהם ללא מאמץ, מן השבחים שהרעיפו עליו המורים בנוכחותו. אלפונסה חששה שעדפי־ההלל יסחררו את ראשו של בנה וישפיעו לרעה על אָפיוֹ, על כן העדיפה את הגימנסיה מאמיאני, שהיתה ידועה כמוסד קפדני ומחמיר יותר.
אנצו ידע רק שהוא ניצח במלחמתו על מאמיאני וב־20 באוקטובר 1919 התיצב בפעם הראשונה במשקפים, יחד עם אמו בבית־הספר החדש. בחצר העתיקה פגשה אותם עדה אסקרלי, קרובת־משפחה משני צדדים – אביה ואבי טוליו וסילוונה אסקרלי היו אחים, וסבתה רוזינה היתה בת סרני – שהיתה משחקת לפעמים עם שאר הילדים בבית סרני ברחוב קאבור ויוצאת אתם לטיולים המשפחתיים של יום ראשון. עדה, קטנת־קומה, בעלת פנים עגולות ומתוקות, עינים חומות וגדולות וצמה שחורה ארוכה, למדה בכיתה שאליה צורף אנצו. על אף חששות שכאן לא יקבל את הציונים הגבוהים שזכה להם בבית־הספר הקודם, היה אנצו מרוצה מן השינוי. מימו, הנאמן לאחדות האחים סרני, עבר למאמיאני בעקבותיו.
פרק שלישי: עדה 🔗
חוש־הביקורת המפותח של אנצו החזיר אותו לא פעם אל הקרקע המוצקה לפני שנסחף בגלי התלהבותו הגואה לרעיונות ולנושאיהם, והוא הפעיל אותו לגבי האיש שהיטיב להכירו יותר מכולם, והביט בעצמו בעין בוחנת של זר: “אינני חושב שיש בעולם אדם פרדוכסלי יותר מאנצו סרני. הוא עושה את הפרדוכס פעם נשק נגד יריביו ופעם צעצוע לשחק בו להנאתו. אפשר היה איפוא לשער, שהחיוך הספקני השוכן תמיד על שפתיו הוא רמז ללעג וקלס, אך לעתים רחוקות מצאתי בין הצעירים איש קל יותר להתלהב ומוכשר פחות לסאטירה ולבדיחה מהנ”ל. תכופות הוא עושה שגיאות גסות, אבל אלה שגיאות אמנותיות. חוש־הביקורת חד בו מאוד. לעולם לא ימצא סרני ביריבו דבר־מה שלם, ודרוש לו מצב־רוח מיוחד (המופיע לעתים קרובות יותר עתה, לאחר שקרא את פרנציסקוס הקדוש) כדי שיכיר שיש ביריבו סגולות כלשהן. אמנם, אם ישמע מישהו שופך את זעמו על מתנגדו, או־אז (אולי מתוך תאות הסתירה) יצא מיד להגנתו". ארבע צפרי־הנפש של מחבר האוטופורטרט, שאסור היה לגעת בהן, היו עדיין ד’אנונציו, הפוטוריזם, טומאסו קאמפאנלה והאמנות הקלאסית עם וירגיליוס בראשה, אולם הופעתו של פרנציסקוס הקדוש, אוהב כל חי, בזירת ההיאבקות הנקראת עולמו הרוחני של אנצו סרני בישרו על אידיאל חדש: הנצרות.
“אינני יודע משום מה, אבל סרני משרה בי הרגשת ריקנות. בכל הופעותיו ניכרת הדיספרופורציה בין האדם והרעיון, בין הרעיון והפעולה. לא אחת, אחרי טיול בחברתו (עזה תשוקתו של סרני להליכה תוך שיחת סופיזמים, תמיד סביב אותם הנושאים: מדיניות, פילוסופיה, ספרות) מזועזע מן הרעם המתמיד של דבריו, המכוונים כאילו לאסיפת־בחירות, הרגשתי בחלל ריק, כאילו עקר סרני מן השורש את כל הקוצים והדרדרים שצמחו בגינתו, אך לא הצליח לגדל בה משהו”.
גם למחבר האוטופורטרט קשה היה לקבוע בדיוק את טיבו הפוליטי של סרני: "אף כי הוא מתנשא על כל מדינאי, חסרה לו כמדומני סגולה אחת לכך: העקשנות במאבק. אינני אומר שאין הוא עקבי, שאין הוא מחזיק בעמדתו. אדרבא, הוא שוקד על עבודתו בכוח לא מצוי ואף בשיטתיות. הוא בולע ספרים ומלקט ביבליוגרפיות על־גבי ביבליוגרפיות, ראשו קטלוג (בבית־הספר כינו אותו מִלוֹן חי), אולם אין בו עקשנות במאבק, אין בו הכוח להחזיק מעמד כאשר מישהו מנסה להפיל אותו. הוא ירא להיות מגוחך, שכּן על אף כל הכרזותיו הוא חי בעיקר לא לשם עצמו כי אם לשם הבריות. אגב, הוא חונן בסגולות פוליטיות רבות אחרות: הדיבור השוטף, הקל והקולע, כוח ההשפעה של אישיותו ברגעי התלהבות, תפיסה מהירה של עובדות פוליטיות. אבל סרני הוא בעיקר בעל אופי אמנותי. בכל דבר הוא רואה רק אפשרות למעשה־אמנות או העדר אפשרות כזאת, ונדמה כי בנדודיו בחוצות העיר, האהובים עליו כל־כך, הוא חושב, מלבד על להבותיו השכיחות, על איזה מפעל אמנותי לעתיד.
"אוי לאדם שאינו מדייק בלשונו, כי סרני שוקד על טהרת הלשון. יש להיזהר בדיבור אתו, הוא מסוגל להפליג לאורך קילומטרים בויכוח על ענינים של מה־בכך. אינני יודע משום מה אין הוא אהוב על הבריות. שאלו את רוב המקורבים אליו ויגידו, כי לא יוכלו לכלכל אותו. רק יחידי־סגולה המכירים אותו יפה־יפה יאמרו כי הוא נחמד. אני, למשל, לגבי עבר אנצו ארבעה שלבים. רושם ראשון: נחמד. שני: דוחה. שלישי: מאוס. אך רביעי: ידיד חביב. יש להתאזר באורך־רוח כדי להגיע לשלב הרביעי.
“סרני ביישן. לא תראו זאת בסקירת־עין ראשונה, אבל די אם תסתכלו ביחסו אל להבותיו. סרני, סרני הנועז, מעולם לא עלה בידו להסביר לבחורה שהיא מוצאת חן בעיניו, וכל זאת רק מתוך ביישנות. לא ייאמן”.
אנצו דייק להפליא ברוב דבריו על סרני, אך הפריז במידת־מה בדברו על היחס השלילי של הבריות אליו. כשם שהיה מקובל, חביב ונערץ על חלק מדודניו וחבריו לכיתה ול“ג’יורנלינו”, עורר הסתייגות באחרים. עם כניסתו לגימנסיה מאמיאני התבלט מיד שוב בשכלו ובידיעותיו, ביחוד בספרות, היסטוריה ופילוסופיה, וציוני השליש הראשון, עם 8 ו־9 בכל המקצועות מלבד פיסיקה, הוכיחו כי תחבולתה של אלפונסה היתה לשוא. הוא היה לא רק פאר־הכיתה, אלא פאר כל בית־הספר. כבני רומא העתיקה חילק את התלמידים סביבו לאדונים, לחפשים ולעבדים, ואת מי שלא חיפש עמדה, שהיה חסר אמביציות או שנרתע מהתמודדות, כלל בין העבדים, וכך בודד את עצמו מבני הכיתה שלא היה ביכלתם לדהור אחריו. אנצו היה תובעני לגבי האחרים כמו לגבי עצמו, והיה קשה להתוַכּח עמו, גם כשלא היה תקפני, כי רק מעטים מאוד היו מסוגלים לעמוד נגד הוכחותיו ההגיוניות, ובסופו של דבר היה משכנע את מתנגדיו להסכים עמו. היו שחששו מפניו, היו שיראו מפני כוח השיפוט שלו, היו שנמשכו אחריו, היו שהתפעלו ממנו.
אם קשה היה לעמוד בויכוח עם אנצו, הויכוח עם שלושת האחים סרני היה כמעט בלתי־אפשרי. כבימי־הילדות, היה הבית ברחוב קאבור, גם בשנות הגימנסיה והליציאום – כפי שנקראו שלוש הכיתות האחרונות של לימודים תיכוניים – בית־ועד לחברי הבנים, וכאז כן עתה היתה אמא סרני ברקע, מכבדת את החבורה בתה ועוגיות מעשה־בית. בשלושת האחים האלה עם המבט המרוכז בעיניהם, הנמרצים, התקפניים, ובעלי הידיעות הרבות, היה משהו שסחף תמיד לקרב מלוּלי את מי שרצה בכך ואת מי שלא רצה, שהשאיר את הצעירים שבחבורתם חסרי־אונים ולרבים היה דרוש מרחק של מקום ושל שנים כדי להשתחרר ממרותם. גוידו קאלוג’רו, חברו החדש של אנצו בבית־הספר מאמיאני, המתחרה העיקרי שלו על הפרימט בכיתה (אם כי אנצו רצה לזכות במעמד של הראשון בכיתה בעזרת אישיותו יותר מאשר בזכות ציוניו) התנחם על נחיתותו לעומת האחים סרני רק ביום שבו הפיל אנצו בלהט הויכוח הנעלה בקבוק דיו על שולחן ישן־נושן בחדרו, החויר כאשר שמע את צעדיה המתקרבים של אמו, שגערה בו בנוכחות חבריו כמטפלת בפעוט ועמד מולה כילד מבוהל.
בגימנסיה מאמיאני צמח חוג־ידידים חדש סביב אנצו, אך עדיין שלטו בחייו ה“ג’יורנלינו” יחד עם אמה מאשי. כיון שידע היטב במה כוחו, ניסה לכבוש את אמה המסויגת בדרך משלו (אחרי שהכה מתוך קנאה באגרופו בפרצופו של פיירינו מאסטרוצ’ינקוה, עד שכמעט פגם בעינו): הוא כתב בשבילה את החיבור בספרות שזיכה אותה אמנם בציון תשע, אבל לא הביא להתחממות המיוחלת. הצגת המחזה שלו “חוטים וקשרים” בחוג חברי ה“ג’יורנלינו”, כתיבת רומנים כמו “החיים אינם רציניים”, שבהם העמיד את אמה כגיבורת העלילה, אמונתו כי בידו “לגאול אותה מהשפלות המוסרית שהתגלגלה אליה”, כל נסיונות הכיבוש בכוח הרוח, העניקו לו מלת־נועם פה ושם, צחוק “נהדר כצליל־הכסף” ותו לא. טוליו ליבמן, חברו בחוג ה“ג’יורנלינו” שהיה זמן מה כומר־הוידוי שלו וקיבל הודעות שוטפות על התפתחות הענינים, סבר כי אהבת אנצו אל אמה אינה אמיתית, כיון שחסר בה הגורם המיני, אבל אנצו כפר בדעה זו. חלומו היה רק להשעין את ראשו אל ראש אשה.
הניגוד בין האינטלקט של אנצו ובין רגשותיו היה משווע לעתים. הרצאה בחוג הפילוסופי על הנושא “משבר המדינה ומשבר המפלגה” צוינה רק כרקע למאורע החשוב: מישהו מבני החבורה טען שאנצו כסיל כמו כולם, ואמה הגנה עליו. להצהרותיו, שעמדתו כיום פרנציסקנית, רוחניות טהורה מול החמריות של כולם מלבדו, נלוו הרהורים מידיים על “הרושם” שהצליח לעשות על הבנות, על החברים ועל וומבה, עורך ה“ג’יורנלינו”, שבא לרומא לכבוד הבחירות מטעם העתון. רשימת אנצו זכתה בהצלחה בבחירות אלה והוטל עליו תפקיד מזכיר העיר. אך הסיכום ביום־הולדתו החמישה־עשר, ב־17 באפריל שנת 1920, היה עדיין: “אני בודד! בודד!”
ראש הממשלה החדש היה בעיני אנצו התגלמות השחור בראשית כהונתו, אך במרוצת שנת 1920, תוך כדי מאבקו של ניטי על אורינטציה מדינית אירופאית יותר, היה אנצו לאחד מתומכיו, על אף טענות חברי ה“ג’יורנלינו” שהוא משנה את דעותיו הפוליטיות עם כל משב־רוח. בעקבות סערה, שפרצה בגלל נסיונו להעלות את מחיר הלחם, נאלץ ניטי להגיש את התפטרותו, אך אנצו נשאר נאמן לו ואף הגדיר את עצמו באזני בתו של ניטי, שהכיר באקראי, כ“ניטיאני” (גם אחרי שלושים שנה, כשכתב את ספרו “מקורות הפשיזם האיטלקי” זכר אנצו סרני ל“ליברלי האחרון” את חסד נעוריו).
המצב באיטליה היה פרוע: אחרי תנועת־מרי ספונטנית של איכרים, שרצו להפקיע את האדמות מידי בעלי־האחוזות, ואחרי גל של שביתות בתעשיה, באה ההתקוממות של חיל־המצב בעיר אנקונה, שסירב לציית לפקודה לצאת לאלבניה, אשר איטליה החזיקה בה בניגוד לחוזה ורסאי. אל הצבא המורד הצטרפו אזרחי העיר ותושבי גלילות הסביבה. גריגורי זינוֹביֶב, מראשי הפוליטביורו הסוביטי, אשר הצהיר באותו קיץ כי מכל מדינות אירופה איטליה היא הקרובה ביותר למהפכה, ביטא את דעתו של אנצו סרני: “באויר חשמל. מרד במילאנו, בפיומבינו, באנקונה. עכשיו אינני יודע, הכל ממני והלאה: תשוקה כבירה לפעולה, שאין לה מפלט”. ב־20 ביוני 1920 קרא אנצו את נאום פיליפו טורטי, מנהיג הסוציאליסטים הותיק, והגדירו כ“עצום”. נסיונו להיכנס לבנין בית־הנבחרים לא הצליח, אך עלה בידו לחדור למשכן הסינט (את הכשרון לעבור כל דלת ולא להירתע מפני משמר קיבל אנצו בירושה מד"ר סרני, שכל שומרי המלכות נסוגו מפני הבעת־פניו הבטוחה וצעדיו הנמרצים) ולשמוע את הכרזת הממשלה החדשה. לראשות הממשלה נתמנה שוב השועל הזקן ג’ובאני ג’וליטי, מדינאי מקצועי, אשר הצליח לנווט את איטליה בעזרת מדיניות הגזר והמקל בשנים שלפני המלחמה. ג’וליטי נסע לפאריס תוך כדי מהומות הפועלים שהחלו לכבוש את השלטון בבתי־חרושת, ורבים טענו נגדו על כך. ראש הממשלה הרגיע אותם: הוא מכיר את הפועלים האיטלקים, בסופו של דבר יקפלו את המפרשים, והצדק היה עמו: הסוציאליסטים לא ידעו לנצל את צמאון ההמונים לשינוי יסודי ולתפוס את השלטון. אבל הפחד מפני האפשרות של מהפכה פרוליטרית נחרת עמוק בקרב הבורגנות האיטלקית ובלב המלך, הבורגני לא פחות.
היה זה בסוף שנת־הלימודים הראשונה בגימנסיה על שם מאמיאני. אנצו זכה בפרס על הישגיו בלימודים, ולכבוד המאורע לבש מכנסים ארוכים בפעם הראשונה בחייו. בחופשת־הקיץ יצאו הסרנים – אלפונסה, סבתא ג’ודיתה, אנריקו, לאה, אנצו ומימו – כמנהגם לפגישה המשפחתית השנתית עם בני פונטקורבו הרבים בעיר־הקיט פורטה דיי מרמי. לא היה זה קיץ של אושר: דודה קלרה קולורני, אחות אלפונסה, אשה יפת־מראה, בעלת נפש סנטימנטלית והליכות גבירה, אשר שכלה באותה שנה את בעלה אלברטו, היתה במצב נפשי רעוע ואנצו, הנאמן למסורת המשפחה ששמר תמיד את זכרון המתים, חש בחסרון הדוד בעל הפנים הטובות, היקרות, המלגלגות. צר היה לו גם על דוד ג’אקומו פונטקורבו המסכן ו“שקיעתו הטרגית”: בעקבות המשבר הכלכלי, ירידת שער הלירטה, התמוטטות שוק ניירות־הערך, השתלטות הפועלים על בתי־החרושת וגלי השביתות, עשו בעלי המפעלים צעד חסר תקדים: התארגנו לשם הורדת שכר הפועלים. הגיעה גם משפחת אסקרלי – דודה אלנה עם סילוונה, טוליה וסרג’יו – ובתוך הילולת הפונטקורבים חש אנצו לפתע, בפעם הראשונה בחייו, חוסר בטחון במבצר המשפחה. “בדירות הסרנים התמוטטות כללית, חוסר שיווּי־משקל שבבנין פונטקורבו”.
נוסף על כל הצרות היתה גם רעידת־אדמה בעלת עצמה ניכרת ובעקבותיה בא ריב גדול עם דודה קלרה, שהגיעה עד סף הבכי: “תוך כדי ויכוח היא גערה בי, מפני שהצטערתי מאוד (וזה נכון) על שלא נוכל לנסוע כמתוכנן לפיזה ולפירנצה בגלל פחד הרעש ועלינו להישאר כדי לעזור להם, מאחר שהעוזרת של דודה קלרה מבוהלת מאוד. אני עונה: כל אדם פועל מתוך האינטרסים שלו ופה האינטרסים שלי לא רק לא התאימו לשלה אלא אף התנגשו בהם”. בהתאם למיטב הרוה הדמוקרטית של משפחת פונטקורבו הציעה דודה קלרה להביא את הענין לבוררות ואנצו הסכים, בתנאי שיותר לו לספר בעדותו כל מה שחושבים בני פונטקורבו, לרבות דודה קלרה, על בית סרני, וכמה הם מחבלים בו. אנריקו היה מזועזע מדברי אנצו הבוטים, דוד ג’יאקומו ניסה לתווך ואמא אלפונסה נתקפה מרה שחורה, וגם הנסיעה לפירנצה לא שיפרה את מצב־רוחה: “האם הנסיעות משפיעות על עצביה? בכלל, הם עושים רושם של בורגנים זעירים בעלי מוחות מטומטמים, והם אינם כאלה”.
פירנצה, שראה אותה אז בפעם הראשונה, היתה תגלית: “נדמה לי שהדברים היפים מרוכזים פה יותר. אינני מבקר בשום מקום בכוונה תחילה, אלא סתם מטייל בחוץ”. הארכיטקטורה של הדומו היתה נפלאה בעיניו, תמונת דאנטה עם השאול וגן־העדן מעניינת וגלריות אופיצי נהדרות. בכנסית סנטה־קרוצ’ה משכו אותו המצבות ההיסטוריות, שבהן מצא את כל ידידיו – מאקיאבלי, אלפיירי, גליליאו – אך החיים היו מושכים עוד יותר: אדויז‘, בלונדית, נחמדה, נשית, ניסה “épater” (מלה צרפתית שאנצו הרבה להשתמש בה כשניסה לעשות רושם) אותה. ואכן, הוא הצליח אצל אדויז’, הודות להצהרה למודת־החיים ש“העולם איננו אלא מלחמת אינטרסים”.
כשחזר לרומא צצו תקוות חדשות: מריה טרזה, קלרה, יולא, אידיטה, עדה. רגש־הנחיתות הפיסי, בעיקר בגלל קומתו הנמוכה – 159 ס“מ ולעולם לא יותר – נחלש, וליד שולחן־האוכל הגדול בבית סרני התרברב אנצו בכך שנעשה חביב יותר על הבנות. באותה תקופה התהדקה ידידותו עם פאולו מילנו, קרוב משפחה אף הוא, קטן־קומה ובעל אינטלקט חוצב להבות כמו הסרנים, שקיבל לקריאה את יצירתו הגדולה האחרונה של אנצו “טרגדיה בורגנית” ואף כתב עליה ביקורת מעמיקה,5 שקרא בחורשת שלושת הארנים בגן וילה בורגזה, באזני חברי ה”ג’יורנלינו", שאף הוא השתייך אליו. פאולו מילנו כתב גם פרופיל של המחבר הצעיר: “טוב מאוד, עשוי באהבה ובכשרון”, אולם כאשר העירה אחת הבנות שפאולו הוא בעל הטמפרמנט האמנותי האמיתי שבחבורה, התקוממה גאוָתוֹ של אנצו: “אני מקווה שאחרי ‘הטרגדיה הבורגנית’ אהיה אני הגדול מכולם”.
כמה מחברי ה“ג’יורנלינו” ובני־הכיתה יסדו, ביזמתו של אנצו, את אגודת “איל ריסורג’ימנטו” שמטרתה העיקרית היתה ללבן בעיות פוליטיות ופילוסופיות. בפרוטוקול של אחת הישיבות רשם א. ס., המזכיר: “הוחלט שנתמסר כל פעם כולנו יחד למחקר בנושא אחד בלבד, כדי לשמור על אחדות פעולתנו. היום מצביעים בעד בדיקת בעיית החינוך”. חברי האגודה סברו, כי אסור להנהיג משטר של דיקטטורה מעמדית בדרכי־אלימות, אולם היו בדעה שיש להכיר באמת שבדרישות המוני הפועלים מהבורגנות. לפי הצעת אנצו, בשיתוף עם פאולו מילנו, ניגשה האגודה להוצאת ירחון ה“ריסורג’ימנט”, שרק כמה חוברות שלו, כתובות ביד, ראו אור, ואנצו כתב בהן מאמרים על חבר הלאומים ועל הבולשביזם ומאמר על הדת, “הזמנה דתית”, אשר צוות המבקרים טוליו ליבמן ופאולו מילנו הגדירו אותו כנוקשה ואקדמי מדי.
ההשתייכות הארגונית היתה נזילה מאוד: בני משפחת סרני־פונטקורבו, תלמידי מאמיאני, נאמני ה“ג’יורנלינו” וחברי החוג הרעיוני היו בנים ובנות שהשתייכו לכמה מן החוגים או לכולם יחד. אולם בחורף 1920, אחרי מות לואיג’י בארטלי המכונה וומבה, עורך ה“ג’יורנלינו”' התרופף הקשר עם העתון, החוג הרעיוני התפרק במשך הזמן והפעילות החברתית התרכזה בעיקר סביב נבחרי בית־הספר מאמיאני, גוידו קאלוג’רו, אנריקטה וולנציאני, מריה אזולני, עדה אסקרלי, כולם מהתלמידים המצטיינים בכיתה, יחד עם לאה, מימו, טוליו, סילוונה וכמה מתלמידי הכיתות האחרות. החבורה היתה יוצאת לעתים לטיולים של יום ראשון, עתה גם בלי מבוגרים, וכאשר בישרו הפעמונים שהגיעה שעת המיסה הקדושה השפיע אנצו על חבריו, כמעט כולם קתולים, להיכנס לאחת הכנסיות הכפריות ולהשתתף בטקס התפילה והוא יחד עמם, בתוך ריח הקטורת, בין כפריים כורעים ברך, תמונות־קדושים צבעוניות, מלמולי תפילה וקולות שירה, בסדר הפולחן המדוד לפרטי פרטיו.
לעתים קרובות הלכה החבורה לשמוע קונצרט באוגוסטיו, מבנה עגול שהיה פעם מאוזוליאום על קברם של טיבריוס וקליגולה ושהפך במאה ה־19 לאולם מופעים, מפגש מקובל על צעירי רומא בימים הרחוקים ההם לפני עידן הקולנוע. הסטודנטים היו קונים את הכרטיסים הזולים ביותר, בשתי לירטות שהעניקו להם מקומות אי־שם מתחת לתקרה, והיו מחכים בתור שעות ארוכות כדי להיות הראשונים כאשר ייפתחו שערי גן־העדן. כך נהגו גם לפני הצגות תיאטרון. הצעקה האחרונה היו מחזותיו הנועזים של לואיג’י פירנדלו, אשר החבורה ראתה את יצירתו “שש נפשות מחפשות מחבר” בביצוע־בכורה עולמי, שנתקבל בתשואות סוערות של המתקדמים (ואנצו בתוכם) ובקריאות־בוז של הקהל השמרני.
הציפיה שלוש־ארבע שעות בתורים היתה הזדמנות נפלאה לויכוחים על עולם ומלואו, בתוספת חילופי אינפורמציה אישית שקוראים לה גם רכילות: מי אוהב את מי, איך ומתי. היה על מה לדבר. הרי אי־אפשר לשמור סודות: בנים ובנות לא טיילו בזוגות אלא במסוה של הליכה משותפת לבית־הספר או ממנו (השיעורים התקיימו שלוש פעמים בשבוע גם אחרי־הצהרים) ורוב נסיונות ההתקרבות היו בתוך החבורה הגדולה – בשיעורים, בהרצאות, בהצגות, בקונצרטים, בביקורים בבתי־ההורים, בטיולים – בישיבה בכסאות סמוכים, בלחיצת־יד לפרידה, בנגיעה הססנית בשׂער ובעיקר במלים קטנות מוסתרות בתוך דיבורים גדולים. אפילו בין הסטודנטים נושאי הקִדמה לא היה נהוג שבּת מבית בורגני טוב תבלה את זמנה עם בחור בלי ליווי של בן משפחה, או לפחות של חברה, וּוַדאי לא בשעות־הערב. שערי הבתים היו נעולים, המפתח בידי ההורים, ועל שיבה הביתה בשעה מאוחרת ידעה כל הסביבה. על־כן היה החוג מעודכן היטב בכל הנעשה בשטח האהבה, לא כל־שכּן אצל אנצו, שלא היה מסוגל להסתיר את רגשותיו. אפילו מריה טרזה, “בעלת השערות הנהדרות” שהקסימו את אנצו לזמן־מה, ואשר אמרה עליו כי הוא צדיק ושלו, שמה לב לכך שאנצו נראה “רך” כלפי עדה אסקרלי – בעיקר אחרי שהצהיר באזני הכל שעדה השתנתה לטובה – ושעדה נראית “רכה” כלפיו.
תחילה זיכה אותה אנצו רק בסימן־שאלה: “פלירט עם עדה?” וגם עדה פיקפקה: ביציאה מבית־הספר, כאשר המתין לה אנצו בגשם, כי לא היתה לה מטריה, אמרה לו לפתע: “דברים יפים שמעתי עליך. אומרים שלפני שנה התאהבת באמה מאשי ושהיא גיבורת הרומן שלך”. אנצו סירב להודות בפשעו, ותוך זמן קצר הוחלף סימן־השאלה בסימני־קריאה: “עדה! עדה! עדה!” “מי יתן והיה זה נכון”, נאנח אנצו ולבש במוחלט מכנסים ארוכים. “עדה חודרת יותר ויותר למחשבותי. ממצב של שמחה שלמה עברתי למצב של שמחה שבניגודים: אני מבקש בכל כוחותי להימצא בקרבתה. הלואי והיה זה אמת, הו, כמה הייתי אז שקט”.
ב־28 בדצמבר 1920, בשעה ארבע לפנות בוקר, מתה סבתא ג’ודיתה פונטקורבו מסרטן, בבית בנותיה, אחרי חדשי סבל, ואנצו לא הלך לבית־הספר בגלל האבל, אולם מצא זמן לכתוב לעדה את מכתבו הראשון. עדה נעשתה חביבה יותר ויותר: ישבה לידו באסיפת ה“ג’יורנלינו”, הלכה עמו לבית רנטו לשמוע הרצאה ולבסוף ליוה אותה אנצו הביתה. גם בבוקר בבית־הספר ישבה לידו, בהרצאתו של המורה ברזילי, ונראתה קרובה־קרובה. ובראשית השנה החדשה: “עדה עוד יותר. כבר חיים זמן רב יחד. כשיצאתי היום מן ההרצאה אתה ועם פאולו מילנו, שאל אותה האחרון: ‘הגידי את האמת, כאשר אתם חוזרים הביתה יחד, האם אינך משתעממת לפעמים?’ עדה הכחישה והוסיפה: ‘לפני שנה הוא עורר בי לפעמים גועל־נפש במעילו ובמגבעת שלו’.” ההקפדה על לבוש אסתיטי לא היתה מעולם אחת מסגולותיו של אנצו, אולי בהשפעת אמא אלפונסה שלא החשיבה במיוחד את החיצוניות ולבשה שמלות חסרות צורה וגיל, אולי בגלל החפזון שחי בו תמיד שלא השאיר לו זמן לקשור את שרוכי נעליו או לישר גרבים. עדה היתה ניגודו הגמור: תמיד לבושה בהקפדה, תמיד מאופקת, תמיד נאה, אפילו בסינר השחור, שתלמידות הגימנסיה היו לבושות בו בבית־הספר.
סבתה של עדה היתה מבית סרני, אך בין שתי המשפחות לא היה הרבה מן המשותף. אביה של עדה, אטורה אסקרלי – בן למשפחת יוצאי ספרד, שאחת מבנותיה היתה דבורה אסקרלי, משוררת איטלקיה בת המאה ה־16 – היה איש־עסקים מצליח, בעל חברה שיצרה גבינת־כבשים פקורינו, שנועדה בעיקר ליצוא, לאוכלי הספאגטי בארצות־הברית, ובבעלותה היו עדרי־כבשים ענקיים בסרדיניה. ילדי אסקרלי – ולריו הבכור, עדה וג’וליאנו, האח הצעיר – גדלו בבית שיש בו הכל. בתוך בית הוריה היתה לעדה דירה קטנה משלה, עם חדר־מגורים, חדר־שינה ואף אמבטיה, מותרות נדירים באותם הימים, והיא היתה רגילה כל־כך לכסף, עד שמעולם לא החזיקה פרוטה בכיסה. אטורה אסקרלי, חובב היסטוריה ובעל ספריה גדולה, היה אתיאיסט, לפי מיטב המסורת של איטליה החדשה, ושאלת היהודים הסתיימה לגביו עם מתן שויון הזכויות בשנת 1870; אך הוא ידע תנ“ך ובארוחות המשפחתיות, היה מספר לילדיו מסיפורי המקרא על אברהם, יצחק ויעקב, למורת־רוחה של רעייתו, אמה לבית טאליאקוצו, שביקשה לדעת אם יהיה עליה לאכול תמיד בחברתם של הזקנים התנ”כיים. גברת אסקרלי לא יחסה שום חשיבות לדת, יהודית או אחרת, אולם בטיולי־הקיץ, כאשר היתה המשפחה מגיעה לאחת הכנסיות הרבות של הקדושים מחוללי־הנסים שאיטליה נתברכה בהן, היתה מדליקה אף היא נר, כמנהג בני המקום: אם זה לא ישפיע, הנזק אינו אלא מחיר הנר, ואם יעזור, האם רכישת ידיד במרומים אינה שוה מחיר נר?
אטורה אסקרלי מת בשנת 1919, כשהיתה עדה בת ארבע־עשרה, והותיר אחריו חלל ריק וגעגועים לנפש קרובה. לא היתה הבנה יתירה בין עדה ובין אמה, אשה יפה ואלגנטית, שאהבה חיים נוחים וכסף ולא הסתירה את שאיפתה להשיא את בתה הנאה לאיש־עסקים עשיר ומצליח שיעניק לה את כל תפנוקי־החיים. אחרי מות האב עברה משפחת אסקרלי לזמן־מה לבית סבא וסבתא טאליאקוצו, בקרבת רחוב קאבור, והיתה זאת הזדמנות להליכה משותפת, תוך כדי סיבובים נדולים, אנצו מלווה את עדה ועדה מלווה אותו וחוזר חלילה, עד שלא היה עוד מנוס מן השיבה הביתה.
בשיעור למתימטיקה אמרה עדה לאנצו משהו שלא הבין כראוי, אבל זה נשמע לו כמו: “האם אתה יודע, כי סבי חושב שאני מאוהבת בך?” “נבהלתי: אם היא פותחת ראשונה, ומתלוצצת על אהבתה כביכול, מה תפקידי? אחר־כך התברר לי כי לא הבנתי את המשפט: סבא שלה התאהב בי, רצה להזמין אותי לסעודה ולשמוע את דעתי על כל מיני ענינים. אני מקווה שאגלה לה, או כמעט אגלה לה, את לבי ברומן החדש שלי ‘להאמין באלוהים’, המסתיים בדיוק בעדה. מי יתן ותהיה זו האהבה המוחלטת, הסופית!” עדה קראה את “להאמין כאלוהים”, שנתן לה אנצו בשעת הרצאה על דאנטה, והוא מצא חן בעיניה. “היה זה בשבילה, שלא הכירה אותי, כעין גילוי חדש”. אך היא לא אמרה אם הבינה כי היא האשה שבסיום הסיפור, ואנצו לא היה מוכן לקבל שתיקה כתשובה. “אגלה לך מי גיבורת הספר, אם תבטיחי להביע את דעתך בכנות. ‘כן’. אמרתי: ‘זאת את’. התפלאה. שאלתי: ‘האם העלית זאת על הדעת?’ קודם אמרה: ‘כן’. ואחר־כך: אי־אפשר היה לדעת,”. עדה נשארה מסויגת, חייכה כמעט בלעג, אבל ידעה בעל־פה משפטים שלמים מן הרומן. היא אמרה שאנצו רומנטי מדי, כמו כל הסיפור, ואנצו, שהתכונן ארוכות לאותה שיחה גורלית, היה מתוסכל: הוא לא השפיע כראוי. הספקות נשארו: עדה דיברה על טוליו ליבמן, ואנצו הרגיש כי הוא סימפטי לה, וקינא; הוא נעלב כשאמרה שהוא נעלב בנקל, התיסר בהרהורים, מדוע הגלויה ששלחה לו מטיול בגנואה יבשה כל־כך: דרישת־שלום לכולם ותו לא.
החבורה הלכה לוַתיקן ואנצו דיבר עם עדה על הצליינות, מתוך תקוה שדבריו ירשימו אותה, ישב לידה בתיאטרון, סייר עמה בכנסיות יחד עם לאה, סילוונה וקבוצת חברים קטנה ודיבר עמה על אלוהים. כאשר ליוה אנצו את עדה הביתה, והיא ליותה אותו לביתו, והוא שוב לביתה, אמרה לו עדה כי היתה רוצה להאמין באלוהים ואיננה יודעת איך. אנצו הציע לה לקריאה את הברית החדשה. עדה ענתה, שנחוץ לה מדריך רוחני. “האם זה צורך באהבה? היא אמרה שהיא מבקשת מישהו שיחדור לנפשה ויאמר לה: ‘עשי כן! עשי כן!’ מי יתן ואהיה זה אני!”
הברית החדשה ניתנה לא במקרה: לכבוש את עדה פירושו לכבוש אותה גם לרעיונותיו, וב־1921 כבר היה אנצו רחוק מד’אנונציו ומהאקטיביזם ונמשך אחרי קסמי הנצרות. אולי היתה כאן, במידת־מה, השפעת הלך־הרוח של חלק מן האינטלקטואלים הצעירים באיטליה. הדור שאיבד במלחמה את אשליותיו לגבי קדושת המולדת והשלום בין העמים ביקש משענת: היו שמצאו אותה באמונה במחר הסוציאליסטי הטוב יותר והיו שחיפשו בנצרות תוכן חדש. היתה זאת כעין תגובת־מרד לדור האבות האנטי־קלריקלי, שנלחם נגד הכנסיה למען עקרונות החירות. השיבה אל הדת מצאה ביטוי בכתבי ג’ובאני פאפיני, מחבר “האדם שנגמר” ואחד הסופרים הנודעים באירופה אז (איפה התהילות דאשתקד?), אשר פנה עורף לדעות ההרסניות של הפוטוריסטים והראה את האמת הדתית בחיי ישו הנוצרי, אך יותר מכל התרכזה תנועת ההתעוררות הדתית סביב דמותו של פרופסור ארנסטו בואנאיוטי, כומר קתולי בעל דעות מודרניות, אשר הביאו אותו לא פעם להתנגשות עם הממסד הקתולי. בימי כהונתו של האפיפיור פיוס ה־10, שהיה שמרני קיצוני ודיכא כל תנועת התחדשות בתוך הכנסיה, הוצא בואנאיוטי משורות הכמורה, גזירה שסירב להשלים עמה, כיון שלא רצה להילחם נגד הכנסיה מבחוץ אלא כאיש מבפנים, המתקיף את הממסד החמרני ואת מסורתו המאובנת וחסרת־הנשמה ומעמיד מולם את הנצרות הקדומה בפשטותה ובטהרתה.
כשנבחר בנדיקטוס ה־15 – הליברלי יותר מקודמו – לכס הקדוש, בשנת 1914, ניתנה לפרופסור בואנאיוטי רשות להרצות שוב בתוך הקולג’יו רומנו, אוניברסיטת הוַתיקן, והשפעתו על הצעירים היתה עצומה. להרצאותיו על תולדות הנצרות הקדומה, בקולג’יו רומנו כבאוניברסיטת רומא, נהרו לא רק סטודנטים אלא גם תלמידי בתי־הספר התיכוניים, לא רק קתולים אלא גם יהודים. החיים בצל הנצרות נתנו את אותותיהם ביהודי רומא: לא רק נשיקת־קצות־האצבעות הזריזה של הנשים היהודיות עם כניסתן לבית־הכנסת, כאילו נגעו בארון־הקודש, שהיתה דומה להפליא להצטלבות הנוצרית, לא רק הכינוי שניתן לישו הנוצרי, “הקרוב”, בז’רגון המיוחד של יהודי רומא, אלא גם ההדים אצל האינטלקטואלים היהודים לכל הלך־רוח בנצרות. כל צעיר ומתקדם הלך לשמוע את בואנאיוטי.
בהרצאה שהתקיימה באולם המרכזי של “לה ספיינצה”, בנין־האוניברסיטה העתיק בלב העיר, הצטופפו השומעים לאורך הקירות ובפרוזדור, כי בואנאיוטי, בעל קומה מוצקת ועינים בולטות שחדרו כאילו לנשמת הזולת, היה נואם בחסד עליון.6 בנין הגימנסיה מאמיאני היה קרוב מאוד לאוניברסיטה, ואנצו, קאלוג’רו והחבורה היו קופצים עם גמר הלימודים לשמוע את דברי בואנאיוטי. עם תום ההרצאה היה חוג של חסידים מתאסף סביב הפרופסור הלבוש גלימה, ממטירים שאלות, מבקשים הסברים, מתוַכּחים. מקורביו של פרופ' בואנאיוטי היו יוצאים עמו לטיולים ולביתו הכפרי הקטן, ומבלים את ימי ראשון בחברתו. היה זה נסיון לקרב צעירים לדת לא דרך פולחן ומסורת אלא דרך מחשבה פילוסופית ורגשי־אהבה, ליצור משהו דומה לקהילת הנוצרים הקדומים, לא על־ידי חיים משותפים אלא בהליכה משותפת לקראת מטרה אחת: מהפכה פנימית, התחדשות מבראשית לקראת עולם טהור יותר. אנצו, אשר ברגע שנכבש לרעיון היה נתקף קנאת־שליחים, קרא באותה תקופה את האבנגליון ביוָנית והיה מפרש אותו באזני חבריו (הקתולים) בבית־הספר; בחופשת־הקיץ של שנת 1921 בפורטה דיי מרמי היה מתוכח עם הכומר המקומי על בעיות הדת הקתולית, ולשם גם הגיעה אליו אגרת־תשובה מאת פרופ' בואנאיוטי, מחמיאה מאוד, כדברי מקבלה.
הקיץ הביא אכזבה מרה. אנצו לא היה מעולם אחד התלמידים הממושמעים בכיתה, ומורה זכה לשיתוף־פעולה מצדו רק אם ידע לפנות אל ההגיון, לא על דרך הפקודה. כיון שהצטיין תמיד במקצועות ההומניים, ורוב המורים ידעו להעריך תלמיד מחונן, הרשה לעצמו לחרוג מן הצייתנות המקובלת. הוא התנגש בעיקר עם המורים למקצועות הטבע, שלא עניינו אותו. המורה למתימטיקה, שהיה ידוע כפחדן, מצא על שולחנו קסת־דיו מעלה עשן וקריאות־אזהרה נרגשות: “פרופסורה! אטנציונה! הכל יתפוצץ!”, או נתקל בחוט־מתכת תלוי על בלימה, שהכיתה הגדירה אותו כמחושמל. גם אם לא היה לאנצו חלק פעיל במעשי־הקונדס האלה, לא השתמט מעולם מן האחריות הקולקטיבית. כדי להתגבר, לפחות חלקית, על שעמום השיעורים, היו קאלוג’רו, אנצו וכמה מורדים אחרים קוראים בסתר ספרים לפי טעמם. כאשר מערכת־חוטים מקשרת ביניהם והמשגיח התורן מושך בהם למראה סכנה מתקרבת. כדי להתנקם בפרופסור ליוָנית וללטינית הגוזל מהם את מנוחת הקריאה, היו אנצו וחבריו נתקפים בשיעול קולני בכל פעם שהמורה נעץ מבט עמוק מדי בפתח שמלתה של אחת התלמידות הפורחות. אולם לא כל אחד היה מוכן להשלים עם עליונותו של התלמיד סרני, וכאשר באה שעת־כושר לידי המורה לכימיה, אשר אנצו בז לו בגלוי, נקם את נקמתו במלואה. לתלמידי הכיתה השביעית המחוננים במיוחד ניתנה, לפי הנוהג דאז, רשות לדלג על הכיתה השמינית ולהיכנס ישר לאוניברסיטה, בתנאי שכל ציוניהם לא נפלו משמונה ובתנאי שיעמדו לבחינות לאחר חופשת־הקיץ.
אנצו הניח שייכנס בגיל שש־עשרה לאוניברסיטה כאנריקו לפניו, מתוך הנחה שאפילו יתכוון המורה לכימיה לתת לו ציון נמוך, ישפיע עליו חבר המורים לא לעכב את העילוי של הכיתה בגלל נקודה אחת. אולם כאשר ניגש אנצו בסוף השנה לחצר, אל הלוחות הגדולים שציוני התלמידים הוצגו בהם לעיני כל, חשכו עיניו: המורה לכימיה גזר לו את הציון שבע, סופית וללא ערעור. היתה זאת שעה מרה לאנצו, שלא ידע לשאת כשלונות. דוקא הוא, אשר לימד את קרלו יוָנית ואת אנריקטה פילוסופיה וכתב חיבורים לכולם, נשאר עם “עמך” בבית־הספר התיכון, וגוידו קאלוג’רו, אשר אנצו הדריך אותו בעניני קריאה וגילה בפניו את עולמו החדש של בנדטו קרוצ’ה – מבקר ספרות היסטוריון ופילוסוף – יקדים אותו בלימודים הגבוהים בשנה שלמה. העיכוב שנועד – לדברי אלפונסה – ללמד אותו לקח טוב, בא דוקא בשעה שראה את עצמו על סף הגדולה: באחד הימים התאספה חבורת צעירים בביתה של סילוונה אסקרלי, ואביה, פרופ' אטיליו אסקרלי, הציע להם שכל אחד מהם ירשום מה יעשה לדעתו בעוד עשר שנים, והדברים יישמרו במעטפה סגורה עד בוא המועד. לאה ידעה לאן פניה מועדות וראתה את עצמה כאם ועקרת־בית, טוליו אסקרלי רצה להיות שר, איש גדול וחשוב (האסקרלים להוטים יותר מדי אחרי כסף וקריֶרה, היו אומרים בבית סרני), מימו ביקש להיות מארגן פועלים ואיכרים בדרום־איטליה ואנצו קבע פשוט: אהיה ראש ממשלה.
בחופשת־הקיץ בפורטה דיי מרמי התאושש אנצו במידת־מה מאכזבתו, שכח את מכאוביו בטיולים נהדרים בהרים, התגעגע אל עדה – “אני מאמין שעדה תהיה שלי. עדה! עדה! אני זקוק לה!” – ודאג מה יהיה מראה פניה עם שובם לרומא. הפגישה הראשונה אחרי חופשת־הקיץ לא הבטיחה רבות: אנצו, נאמן לדרכו הישנה, להיות מחוספס ביותר כאשר הוא חרד ביותר, ניסה למשוך את עדה לפגישה בבית חבר משותף במכתב־הלצה אנונימי מלא איומים, אם לא תבוא, אך עדה בוששה לבוא, גם אחרי קריאת־טלפון אנונימית. היא הופיעה רק אחרי שאחת הבנות הביאה אותה והיתה אירונית וקרה מאוד, למרות שאלות־הנועם של אנצו מסוג: “למה באת? מי הזמין אותך?” אחרי ארבעה ימים בא הקץ למשחקי־המחבואים, הרגשות התגברו על המעצורים; בן הסרנים התבגר. ב־10 בספטמבר 1921 רשם ביומנו: “Incipit Vita Nova. מהיום והלאה יומן חדש, חיים חדשים, יחסי אל עדה חדש”. וכאן, ממש כמו במחזה ויקטוריאני אמיתי, יורד המסך עם הנשיקה הנרגשת הראשונה. לא היה עוד טעם לכתוב ביומן על אהבה, מאחר שהיא קיימת במציאות, ממשית, עלי אדמות, ובהדרגה לא היה עוד צורך ביומן בכלל. המציאות גברה על הספרות, בסיבוב הראשון לפחות.
היה משהו פוריטני בכל הסרנים, אולי בגלל החינוך הספרטני בבית ואולי ממורא צלה של אלפונסה. שלושת האחים היו נרתעים מתאות־המין, כל אחד על־פי דרכו. מימו היה ביישן עד אימה, ואנריקו, המאופק מכולם, שהמלחמה היתה לו – כלרבים מבני דורו – כאהבה ראשונה עד להתפכחות המכאיבה, דבק ברעיון השויון בין הגבר והאשה בדרך המיוחדת שבה פירשו אותו גם תנועות־הנוער הגרמניות (שלא היה לו כל קשר עמן) באותה התקופה: לא רק האשה אלא גם הגבר חייב להיכנס לברית־הנישואים בבתוליו, דעה שהיתה ניגוד מוחלט לנוהג הרווח באיטליה, המרשה לגבר מה שהוא אוסר על האשה: לצבור נסיון בשטח המין. אנצו, החושני משלשתם, היה קודם־כל בן איטליה: כאשר החזיקה אחת מבנות הכיתה בידיה את ה“סאטיריקון” לפטרוניוס, שלקחה בהשאלה מספרית בית־הספר, הוציא אנצו, אותו אנצו שכה נהנה “מדברי־הזימה הגסים של הסאטיריקון”, את הספר מידיה בכוח. בטענה שאין זו ספרות מתאימה לנערה בגילה.
פרק רביעי: הכיסופים לעולם טוב יותר 🔗
אנריקו, שהחליט לא ללכת בדרך אביו הרופא אלא להקדיש את עצמו למחקר, נסע בקיץ 1921 לטייל בגרמניה ובאוסטריה, נהנה מוינה עיר־החמודות, וכדרך הסרנים סייר בספריות ובחנויות־הספרים שבה. בחנות־ספרים על נושאים יהודיים נפל מבטו על מודעה שבישרה כי הקונגרס הציוני, הראשון אחרי המלחמה, יתקיים בספטמבר, בקרלסבד שבצ’כוסלובקיה. “תקף אותי חשק לבקר בו, לפי שאני כבר בסביבה הזאת”, כתב אנריקו בגלויה הביתה. “מה דעתכם? ייתכן שזה יהיה מעניין מאוד. אולי אשוב קדוש ובעל־תשובה”. אנריקו נשאר לא רק ימים אחדים, כפי שתיאר לעצמו, אלא כל ימי מושב הקונגרס, נמשך אחרי המולת החיים וחוסר המחיצות בין היהודים, שנתגלו לו בפעם הראשונה. “הוא לא חזר כבעל־תשובה, כמי שנעשה לו נס, ואף לא כציוני, אלא מלא רגשי כבוד והערצה. אולם לי, ולא לי בלבד, סימל הביקור הזה – ביתר דיוק, הגלויה הזאת בכתב עפרון דהה מאוגוסט 1921 – ראשית חיים חדשים”, כתב אנצו אחרי עשר שנים, בקונגרס הציוני של שנת 1931, כשחזרו מחשבותיו אל אחיו.
המעשה בגלויה הדהויה של אנריקו נשמע יפה ופיוטי, אך אין הוא ממצה את האמת. גם אינטלקט קטן משל אנצו לא היה נהפך לציוני מהיום למחר בגלל ביקור מקרי של אחיו במחזה אֶכּסוֹטי ששמו קונגרס היהודים. היה כאן זיק עמום עוד מימי הבר־מצוה והצהרת בלפור, היתה כאן הסקרנות הטבעית להבין מה נעשה סביבו כשישב בימי החגים ליד אביו בבית־הכנסת היהודי; היה הרצון לדעת יותר על הדת שממנה צמחה הנצרות הקדומה של השויון והאהבה שתיאר בואנאיוטי. אולם בעיקר היתה זאת רביזיה כללית על קצה־הגבול, פנייה חדה על סף תהום, מסקנה מניתוח־מצב לפני הנקודה שאין לחזור ממנה: הוא, כיהודי, לא יוכל להגיע בתוך הנצרות לשלמות שביקש אותה כל ימיו. נוסף על הפירושים לתפנית, שבאה בקצה האפשרי של ההתבוללות, קיים גם סיפור בסגנון חיל־הישע: תוך לילה אחד ראה אנצו את האור הגדול.
בסתיו של שנת 1921 סייר ד“ר ישראל רייכרט – בוגר אוניברסיטת ברלין במדעי־הטבע – בערי איטליה במסע־השתלמות לקראת הקמת תחנת־הנסיונות החקלאית בארץ־ישראל. רייכרט, שעלה לארץ־ישראל מפולין בגיל שש־עשרה והיה המורה העברי הראשון שלימד טבע על סמך הסתכלות בצמחיה הארץ־ישראלית ולא על סמך ספרים מיובאים, פעל בשנות לימודיו בגרמניה גם כשליח ציוני ויסד את תנועת־הנוער החלוצית “הפועל הצעיר”, כשם מפלגת־האם בארץ־ישראל, מפלגת־פועלים ציונית, אשר שמה את הדגש על התחיה הלאומית ולא על המלחמה המעמדית. ביום־הכיפורים נקלע ד”ר רייכרט לבית־הכנסת היפה של פירנצה ושמע את דרשתו הנלהבת של הרב שמואל צבי מרגליות, או מרגוליס, כפי שנקרא בשפת אשכנז, ראש בית־המדרש לרבנים במקום ואחד הציונים הראשונים באיטליה, שקרא לישראל לשוב למקור מחצבתו ולהקשיב לפעמי המשיח הנשמעות בארץ־האבות. כרוב יהודי מזרח־אירופה הוקסם ד“ר רייכרט מהליכותיהם האריסטוקראטיות של היהודים האיטלקים והחליט להפיץ בפירנצה, מרכז התנועה הציונית באיטליה, את בשורת ארץ־ישראל העובדת, הקוראת לגאולת העם בעבודת־כּפיִם, ליצירת חברה חדשה מושתתת על שויון וצדק. דברי השליח ד”ר רייכרט היו חוצבים להבות, וציוני המקום – ביניהם משה בילינסון, שהיה פעיל אז בקרב ציוני איטליה – ביקשו ממנו שישוחח עם כמה צעירים מוכשרים המתרחקים מן היהדות, ובראשם קרלו ונלו רוסלי, בני משפחה יהודית מפירנצה בעלת מסורת לאומנית איטלקית, צאצאי פלגרינו רוסלי, ידידו של מאציני, ואנצו סרני, בן אחיו של קומנדאטורה אנג’לו סרני, כבוד ראש קהילת רומא ויושב־ראש ועד הקהילה של איטליה.
ישראל רייכרט נסע איפוא לרומא – אז היתה הציונות ענין של טיפול אישי ומיוחד בכל נפש יקרה – ויחד עם משה בילינסון, שעזב את רוסיה אחרי שהתאכזב מהבולשביזם וישב באיטליה עד שעלה לארץ־ישראל – הלך אל הקולג’יו רומנו, שם נכח אנצו בהרצאת פרופ' בואנאיוטי. בילינסון, שהכיר את אנצו מבית אנג’לו סרני, חיכה עד שהפרופסור סיים את הרצאתו ואנצו ניתק מחוג המתוַכּחים עמו, הציג אותו בפני השליח מארץ־ישראל והסתלק דיסקרטית. אנצו, עדיין בהשפעת הרצאתו של בואיאיוטי שדיבר על הנביא הושע ועל מושג אלוהי הצדק שלו, תיאר בפנים קורנות ועינים מאירות בפני ד"ר רייכרט את העולם החדש, שבו לא יהיו מדכאים ונדכאים, ואשר רק דת־אהבה יכולה לבנות אותו. רייכרט, כשליח מנוסה היודע להתאים את עצמו להלך־מחשבותיו של הזולת אם רצונו לשכנע, דיבר על תורת האמת והצדק של נביאי ישראל, על חכמת החיים של בעלי האגדה, על אהבת החסידוּת לכל נדכא, על יחודה של היהדות ועל הרצון להגשים את אידיאל אחרית־הימים ביצירת חברה חדשה בארץ־ישראל, מזוככת מכל הזוהמה שנדבקה בה בגולה.
השיחה, שהחלה בחצר המתרוקנת של הקולג’יו רומנו, עברה דרך הרחובות הליליים של רומא ונמשכה על גבעת גן הפינצ’יו, שכל רומא פרושה תחתיו כעל כף־היד. מן העבר הגיע ד"ר רייכרט אל ההווה, אל עליית האידיאליסטים היהודים, אל רעיון החלוציות והעבודה הפיסית ככוח מטהר, אל חיי השותפות בלי ניצול הזולת (בלי להיכנס לפרטים הבלתי־נעימים של מציאות החיים בארץ־ישראל, כמו חוסר־עבודה או מאבקים עם האיכרים). כאשר האיר השחר על מגדלי רומא כבר היה זה אנצו שדיבר על ארץ־ישראל, ואף הביע את רצונו לגשת ליצירת תנועת־עבודה חלוצית באיטליה תיכף ומיד, כי השעה דוחקת.
ישראל רייכרט רצה ליצור באיטליה תנועה לפי מתכונת “הפועל הצעיר” בגרמניה. בילינסון, שהיה מקורב ל“אחדות העבודה”, מפלגת־הפועלים המתחרה, השמאלית יותר, ואף שימש כתב בטאונה, “הקונטרס”, באיטליה, התנגד לכך והביע את דעתו שאין טעם להכניס את הצעירים האיטלקים לפרטי מלחמות ארץ־ישראל העובדת. הוחלט ביניהם להציע את השם הנייטרלי “עבודה” לאיגוד העל־מפלגתי החדש. אחרי יומים התקיימה האסיפה הראשונה, בבית סרני שברחוב קאבור, בנוכחות שלושת המיסדים – רייכרט, בילינסון ואנצו – כמה צעירים יהודים, רובם ממשפחת סרני ומהמקורבים אליה, ובהשתתפות דאנטה לאטס, יושב־ראש הועד הציוני ברומא, עתונאי ופובליציסט מעולה, בעל השכלה רחבה, נחבא אל הכלים וסובלני מאוד בעניני דת, על אף הכשרתו כרב. רייכרט פתח ואנצו דיבר בלהט על התפקידים הגדולים העומדים בפני הנוער הציוני באיטליה, על הצורך להביא תמורה בחיי היהודים האיטלקים כדי להצילם מכליון. הוחלט חגיגית על יסוד חוג “עבודה” ואנצו נבחר כמזכירו, בגיל פחות משבע־עשרה, ללא כל הכשרה ציונית וללא כל רקע תנועתי (איפה הימים הרחוקים של פעולה בלתי־אמצעית?).
חוג “עבודה” ניסח תכנית שמטרתה: "תחיית עם ישראל בארץ־ישראל על־ידי יצירת חברה עברית חפשית, שאין בה מנצלים ומנוצלים. ארגון ‘עבודה’ רוצה, שעם ישראל בגולה ישוב לחיי יצירה ולתרבות עברית חיה, ולשם הגשמת מטרה זו הננו תובעים:
א. שכל חבר יראה את עצמו כחלוץ התחיה,
ב. שכל חבר ירכוש את הכלים היסודיים של התרבות העברית החיה, כמו השפה, הספרות וכו',
ג. שכל חבר יכשיר את עצמו להשתקע בארץ־ישראל,
ד. שכל חבר יִצוֹר לעצמו לאלתר תנאי־קיום פרודוקטיביים בגולה,
ה. שכל חבר יעבוד כמיטב יכלתו בקרב ההמונים בגולה, כדי לקרב אותם לעבודה ולתרבות העברית".
התכנית דומה ברוב סעיפיה לתכניות של האגודות החלוציות שצצו ונבלו על־פני אירופה, ושד"ר רייכרט הכיר אותן היטב, אולם היתה דרושה התלהבותו של אנצו כדי לנסות ולתרגם את סעיפיה למציאות החיים היהודיים באיטליה. ממרחק עשר שנים ציין אנצו, שיסוּד “עבודה” בחורף 1921 “היה יותר מאשר נסיון לחדש את הציונות האיטלקית ולהזרים בה דם חדש, היא היתה ונשארה הטוב שבטוב שיצרה תנועתנו באיטליה, משחר ילדותה וימי־פריחתה הראשונים”. אלא שהוא היה היחיד שהתיחס לענין, כדרך הסרנים, ברצינות מלאה.
מקומה של הציונות האיטלקית, לפני יסוד חוג “עבודה” וגם אחריו, היה בשולי החיים היהודיים באיטליה והיא נישאה על שכמו של קומץ נאמנים. אם כל יהדות איטליה של שנת 1922 ארבעים וכמה אלף נפשות, היתה קטנה, היתה היהדות הציונית האיטלקית מיניאטורית, וציונות־העבודה מיקרוסקופית. אמנם, הרצל מצא באיטליה קבוצת תומכים נלהבים, ובראשה הרב מרגליות והרב הירש פרץ חיות, ראשי בית־המדרש לרבנים בפירנצה (סמל להידרדרותה של היהדות האיטלקית, בעלת העבר המפואר של רבנים וחכמי־תורה, היה הצורך להביא שני רבנים מגליציה כדי להקים בה שוב מרכז ללימודי יהדות). בתיווכו של הרב מרגליות נתקבל הרצל בשנת 1904 אצל המלך ויקטור עמנואל השלישי, שהביע באותה שיחה התעניינות רבה בציונות, להבדיל מן האפיפיור פיוס ה־10, שסירב לתמוך בשיבת הכופרים לארץ־הקודש.
כאשר בא ד"ר חיים וייצמן, בשנת 1921, לביקור מדיני ברומא, נתקבל אף הוא אצל המלך, אשר דיבר בהוקרה על הרצל שתמונתו ניצבה על שולחנו. לעומת זאת נשאר קרדינל גאספארי, המזכיר לעניני־חוץ של הותיקן, שדאגתו העיקרית היתה לגורל המקומות הקדושים, מסויג גם אחרי שוייצמן תיאר לפניו את מפעל ההתישבות בארץ־ישראל ואת המוסדות להשכלה גבוהה העתידים לקום: “לא ההתישבות מפחידה אותי”, אמר הקרדינל לוייצמן, “אלא האוניברסיטה שלכם, ממנה אני ירא”. גם על וייצמן פעלו חנה וכבודה של יהדות איטליה, שעמה נפגש אז לראשונה מקרוב, וכמו לרוב יהודי מזרח־אירופה, שראו את עצמם כנושאיו המוסמכים של הרעיון הציוני, קשה היה לו לתפוס, שגם יהודי איטליה, שאינם סובלים מאפליה כלשהי, החיים כנתינים מסוג נבחר, המחזיקים בעמדות מרכזיות בחיי התרבות והמדינה והנהנים מכל יתרון חמרי וחברתי, אף הם נושאים את עיניהם לציון.
העינים היו אולי נשואות לארץ־ישראל, אבל הרגלים ניצבו היטב על אדמת איטליה: עד יִסוּד החוג “עבודה” לא הגיע אף ציוני איטלקי אחד למסקנה הקיצונית ולא עלה ארצה. עם כל הערצתם להרצל ולוייצמן ועם כל כמיהתם לציון, ברור היה לציוני איטליה שארץ־ישראל נועדה קודם־כל לאחים המסכנים הנרדפים בארצות מזרח־אירופה, אשר הם מצווים לסייע להם בחומר וברוח.
אנצו כבש, כדבריו, את הכרתו היהודית בכאב וביסורים, אולם גם בהתקפה מוחצת: כבר בחדשים הראשונים לקיום “עבודה” ברומא השמיע בפני חברי החוג הרצאות על הרצל ועל תולדות האנטישמיות והתמודד עם בר ברוכוב בעל תורת הפירמידה ההפוכה והכרח הפרודוקטיביזציה של העם היהודי. התקנות והכללים של חוג “איל ריסורג’מנטו” מלפני שנתים קמו לתחיה בלבוש ציוני. ב“עבודה” בוטלה שיטת המרצה מבחוץ, וכל חברי החוג, לפי התור, היו מרצים, או ליתר דיוק פותחים בויכוח על נושא שהיה ידוע לחברי החוג כמה שבועות מראש, כדי שתהיה להם שהות להתכונן אליו. על חברי החוג היה לעבוד גם בבית ולהגיש באסיפות הכלליות דין־וחשבון על התקדמותם והעיקר: כל אחד מהם התחייב ללמוד בשיטתיות את השפה העברית המדוברת.
שני סניפי “עבודה” – בפירנצה הוקם החוג, אף הוא ביזמת ד"ר רייכרט, כמעט בעת ובעונה אחת עם החוג ברומא – מיהרו להדגיש כי פעולתם לא באה להתנגש עם הציונות הכללית שציוני איטליה היו שייכים אליה (סימן לאהבתם האפלטונית לציון, שלא היה בקרבם זכר כמעט למאבקים פוליטיים מפלגתיים אכזריים בדומה לאלה שהתחוללו בקרב יהדות המזרח הקנאית, לטובה ולרעה), אלא להכשיר חוג נבחרים העשויים ללא חת.
כמיסיונר, מורה־דרך ואקסטרוברט מטבעו החל אנצו לעשות נפשות לציונות מהרגע שראה את אורה. אנריקו, לפי הדיאגנוזה הרפואית שלו, היה נושא החיידקים שהביא מהקונגרס, אך הוא עצמו נשאר מחוסן בפני המחלה (הוא לא היה הראשון מבני־המשפחה שהציץ ולא נפגע: ידידו של פלגרינו פונטקורבו, הרב שמואל מוהליבר, הזמין אותו בשעתו לאחד הקונגרסים הראשונים והוא חזר כלעומת שבא, ליברל איטלקי). אנריקו השתתף אמנם בפגישות חוג “עבודה”' אבל רק כצופה מן הצד, כאוהד, כמי שבא ללמוד ולא להזדהות. מימו, שהיה אז רק בן חמש־עשרה, נלכד כולו, ומאחר שהיה בעל אופי יסודי יותר מאנצו היה במרוצת הזמן לציוני הקנאי מכולם. אנצו ידע את נפש אחיו: כשביקרו בביתה של אנריקטה וולנציאני, בת־כיתתו, התיחסה בעלת־הבית בחיבה מיוחדת אל מימו, קטן־קומה כמו אנצו אך שמן יותר, בעל עינים חומות גדולות עוד יותר, ואנצו אמר לה בבדיחות־דעת: “היזהרי מפניו, סיניורה וולנציאני, כפי שאת רואה את הנער הביישן הזה, הוא מסוגל להביא את כולנו לגיליוטינה”.
גם עדה אסקרלי עברה קורם מזורז בציונות, תוך כדי שיטוט משותף בסימטאות הצרות של רומא ובעיקר בטיולים הסודיים על גבעה האוונטינו, בין המנזרים העתיקים והגנים הקסומים מעל הנהר, שבהם כאילו עמד הזמן מלכת, אך היא לא השתתפה בשום פעולה ציונית מאורגנת. הגברת אסקרלי הטילה איסור חמור על כך, כנראה מתוך אינסטינקט אמהי בריא שחש בסכנה הצפויה מצד חולמים אינטלקטואלים מסוג הסרנים לתכניותיה לגבי עתידה המובטח של בתה. מאחר שאנצו ועדה היו היהודים היחידים בכיתה (ועל אף התבוללותם עזרה היהדות לא מעט להתקרבותם), לא היה טעם לעשות נפשות לציונות בין החברים בבית־הספר. מצד שני אי־אפשר היה שלא לשתף אותם בעולם הרעיוני החדש שנתגלה לאנצו, על־כן עברו גם כמה קתולים בכיתה הכשרה רעיונית: אנריקטה וסיניורה וולנציאני שמעו הרצאות מפי ד“ר וייצמן, כאשר ביקר ברומא, וגוידו קאלוג’רו הסטודנט, אשר אנצו השמיניסט המשיך להדריך אותו בקריאה ורשם לו, כתרופה נגד לימודי הפילוסופיה הקלאסית, קריאה אקטואלית ב”חשבון־הנפש של סופר" לסרא ובדרמות של איבסן, קינא באנצו על שיש לו מטרה בחייו, בשעה שהוא, כנוצרי, אין לו חלק בה.
חברי “עבודה” שלא רצו להצטמצם בחוג־אינטלקטואלים קטן, החליטו לפעול בקרב הנוער היהודי, תלמידי בתי־הספר התיכוניים ובעיקר בקרב ילדי הגיטו של רומא, אשר הבורגנות היהודית המבוססת ראתה בו מקום של חרפה, מוקד לפורענויות, ולא ידעה להעריך את אלפי היהודים שהעדיפו את החיים בצוותא – בסימטאות החשוכות, בבתים הדחוסים, ברעש השוָקים והילדים המשחקים בין הדוכנים – גם כשהיתה העיר פתוחה בפניהם (אף כי חלק מהם נשאר בגיטו מחוסר ברירה, מטעמים כלכליים). נערי הגיטו, מפוכחים, מכירים את החיים, רחוקים מהאידיאליזם שפעם בלבות חברי “עבודה”, לא נהרו לפעולה ציונית והעדיפו סיגריות, ראינוע ואגרוּף, אולם אנצו לא התיאש. אם בתוך החוג עצמו היה אנצו עדיין רק אחד מהחבורה, הרי כאן, בין ילדי הגיטו, הוא היה היוזם והקובע. היה זה בעצם הנסיון הראשון להקים תנועת־נוער ציונית באיטליה, והיא נבנתה לא מעט על זכרונות ה“ג’יורנלינו”: שתי קבוצות, שלושים ילד – לפי האומדנים האופטימיים ביותר – היו יוצאים פעם בשבוע לטיולים, משחקים, מתעמלים ולומדים עברית ותולדות הציונות. כדרך תנועות־הנוער היו חסרים לתנועה מדריכים, ובעיקר אמצעים, ואנצו זקר אצבע מאשימה מול היהודים העשירים: “ידעו־נא, כי קלון התנאים המוסריים והפיסיים בגיטו הוא קלונם”. לחוג של פירנצה לא היו ילדי־גיטו, לעומת זאת התנהל שם ויכוח ער בענין הפרודוקטיביזציה: אם לחכור חלקת־אדמה ולעבוד בה בשעות־הפנאי, כפי שביקש צ’ירו גלס, מראשי הקבוצה ועורך הוצאת־הספרים “ישראל” או לעסוק במלאכות־יד, כדעת אנצו בונוונטורה, מומחה לפסיכולוגיה."7
ביולי 1922, כאשר ניגש אנצו סרני, בתוקף תפקידו כמזכיר “עבודה” ברומא, לסכם את ששת חדשי־הפעולה הראשונים של החוג, הוא לא התעלם מכך שנעשה רק צעד קטן, אולם בהשוָאה לכל פעולה ציונית אחרת באיטליה היה מקום לשמוח בתוצאות. הדין־וחשבון הסתיים בדברי־תודה לד"ר בילינסון שהיה מנהיג רב־מרץ ולא התיר כל רפיון. אנצו סרני מצא לו מורה ורב חדש. משה בילינסון, אז בן שלושים ושתים, חניך התרבות הרוסית, ללא שרשים ביהדות, שהיה פעיל במהפכות 1905 ו־1917 עד שאוכזב מהסוציאליזם שעוּות בידי הבולשביקים, עזב את מולדתו, החליף את אמונת־נעוריו באמונה בציונות הסוציאליסטית ופתח את עולם המחשבה הסוציאליסטית בפני הסרנים.8 על אף השתרשותם בתרבות רומא העתיקה ואיטליה החדשה, או דוקא בגללה, היו רוב הצעירים היהודים ברומא קרתנים במידת־מה, סגורים בעולמם, בשעה שבילינסון – אשר חי ברוסיה, גרמניה ושוייץ ומאז 1918 באיטליה, אשר בה החליף רפואה בכתיבה ותרגומים – היה בעל תרבות אירופית רחבה וראה את איטליה כמות שהיא: חלקה, ולא חלקה מרכזית, בתוך אירופה המסוערת. היתה זאת ידידות שבניגודים: כשם שאנצו היה מתפרץ, מתידד בנקל, מדבר ללא מעצורים, היה בילינסון שתקן, מסוגר, נרתע מהמונים, יציב ומפוכח, ולא היה אומר דבר לפני שלעס את שפמו או את הסיגר שבפיו. בילינסון, האיש אשר קירב את אנצו לציונות הסוציאליסטית, חש אחריות לגבי חניכו, הצעיר ממנו בחמש־עשרה שנה, והרגשת האחריות לא פגה עד יום מותו.
בשנת 1922 הוקדש לחוג “עבודה” טור קבוע ב“ישראל”, העתון הציוני היחיד של איטליה, ובמידה מסוימת היחיד במינו בעתונות הציונית בעולם, שבו הופיעו – בצד מאמרים פובליציסטיים מעולים, ידיעות על המתרחש בארץ־ישראל ובתפוצות ותרגומים של כתבי הוגים יהודים – גם מאמרים ארוכים על מנהגי־יהדות, על מצוות והלכות, לפי מיטב אמונתם של שני עורכיו, אלפונסו פצ’יפיצ’י ודאנטה לאטס, אשר לא הסתפקו בציונות האפלטונית המימית של דור הראשונים ודרשו התקרבות ליהדות התפוצות, הכרת המקורות, לימוד עברית והתחדשות דתית. כאשר חדל טור ה“עבודה” להופיע, אחרי חצי שנה, החל אנצו לכתוב בקביעות ב“ישראל”, ומאמרו הגדול הראשון, שהופיע בראשית ספטמבר 1922 תחת הכותרת “שלא למות”, ביטא בנאמנות את אשר עבר עליו בתשעה ירחי לידתו הציונית: “לא דרישת מסתורין מתפרצת הביאה אותי לחיפושים שבזכותם מצאתי את יהדותי. היתה זאת אולי הרגשת מחנק, כבילת ישותי, ההרגשה שאינני יכול להיות אדם שלם אם אינני אדם יהודי. כל יום ברי לי יותר שיהדותי היא עובדה טבעית ויסודית בחיי”.
קו הזינוק המחשבתי עדיין היה על קרקע איטלקית: “סימן להתנוונות העמוקה של היהודים הוא הויכוח אם להמשיך להיות יהודים, והרי מעולם לא ראינו איטלקי שישאל את עצמו אם להמשיך להיות איטלקי או לחדול, הדבר בטבעו. גם ליהדות יש להחזיר את הטבעיות. היהודים האיטלקים אינם נדרשים לוַתר על ישותם האיטלקית למען יהדותם, אולם אין אזרח איטלקי טוב מחויב לעזוב את תרבותו העברית… מה התוכן היהודי שהביא ישראל לעולם האיטלקי באמצעות בניו הפזורים בארץ הנפלאה הזאת? תפקידנו להזרים זרמי־מחשבה חדשים לתוך העולם האיטלקי. קיים כיום בעולם מצפון דתי שהוא מצפון יהודי. תפקידו של העם היהודי להציג אותו בפני העם האיטלקי, שעודנו דל כל־כך, על אף הסימנים המבטיחים הרבה, ביכולת דתית מעמיקה, בלי כל כוונת תעמולה דתית אלא כדי לבאר, לאחרים ולעצמנו, שאנו מגינים על ערכי־רוח נשגבים. אין היסטוריון של החסידות או של תנועת האיסיים, שהפיץ בעולם האיטלקי מידע על שני הזרמים הדתיים האלה, שאינם ידועים כאן. עלינו להגיש לעולם משהו משלנו, משהו הראוי לעם התנ”ך והתלמוד.
“סימן לחוסר־יציבותנו בתרבותנו האיטלקית הוא, שהיהודים לא חשו כמעט בחבלי התחדשות הרוח האיטלקית והתאבנו בצורות מלפני חמישים שנה. ראוי שהתנועה הפילוסופית המחודשת באיטליה, שדובריה הדגולים הם קרוצ’ה, ג’נטילה, בואנאיוטי וג’מלי,9 לא תמצא אותנו אדישים. נביא אליה, כיהודי איטליה, משהו משלנו, נספר עליה ועל נסיונותיה ליהודי העולם, ואז לא יראו האיטלקים את היהודים כגוף מנותק ורחוק, אלא יֵדעו כי דרכי־החיים, היהודיים כנוצריים, מאחדים אותנו כיום בתקוה אחת לאושר הכללי, בציפיה משיחית למלכות־שדי עלי אדמות”.
הכל נשאר: בואנאיוטי, קרוצ’ה, האמביציה להטביע חותם על תרבות איטליה, האמונה המשיחית בעולם טוב יותר, בתוספת יהדות, לאומית ודתית: “לשם יתר הבנה של העובדה היהודית, רצוי כמדומני לקיים גם את המצוות המעשיות, ואם לא לקיים אותן, לפחות להרגיש את הקסם המרענן שבהן ולהיוכח, שהמצוות אינן הדברים האומללים שראינו סביבנו, סגולות דור שוקע, אלא שיש בהן תוכן רב־ערך לאדם המודרני”.
מבחינת היחס לדת היתה הציונות האיטלקית שונה מהציונות של מזרח־אירופה, אשר בה קמה תנועת ההתחדשות הלאומית במקביל להתקוממות נגד המסורת הדתית המעופשת והכובלת. באיטליה קמה הציונות בדור שלאחר ההתבוללות, והתגובה היתה הפוכה: יחד עם השאיפה לתקומה לאומית באה ההתקרבות למסורת היהודית, שהאבות זנחו אותה. דובר דור השיבה ליהדות היה אלפונסו פצ’יפיצ’י, עורך “ישראל”, בנו של סוחר עשיר מפירנצה, אשר הזיק היהודי התעורר בו בכיתה השמינית של הגימנסיה, בעקבות ויכוח עם הפרופסור לפילוסופיה על סימני מהותו של עם. וכאילו היתה זאת אצבע אלוהים, התעכב אלברטו ויטרבו, היהודי השני בכיתה, אחרי השיעורים בבית־הספר, והשנַיִם שוחחו, בפעם הראשונה אחרי שבע שנות לימודים משותפים, על עניני יהדות. שניהם התקרבו לבית־המדרש לרבנים, ובעיקר אל הרב מרגליות, אשר הקדיש שעות רבות מזמנו לקבוצה קטנה של חמישה חוזרים בתשובה, נאמן לאמונתו בערכו של היחיד, ובמרוצת הזמן מסר לידיהם את עריכת עתונו הציוני “רביסטה ישראליטיקה”. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, אחרי שנאלץ דאנטה לאטס, אף הוא תלמידו של מרגליות, להפסיק את הוצאת עתונו הציוני “קוריירה ישראליטיקו” ולעזוב את טרייסט, איחדו פצ’יפיצ’י ולאטס את הכוחות והוציאו את “ישראל”.
פצ’יפיצ’י, בעל עינים כחולות־חודרות וזקן אדמדם, עקשן, תקיף, חסר־פשרות ואחוז להט משיחי, ניסח את גישתו ליהדות בשורת מכתבים לאלברטו ויטרבו ולכמה מידידיו, שהופיעו בשנת 1912 בספר ששמו “ישראלה ל’אוניקו”. פצ’יפיצ’י פיתח בספר זה את רעיון היהדות הכוללת, האינטגרלית, שאיננה דת ולא לאום, לא גזע ולא מסורת אלא חובקת את כל החיים. פצ’יפיצ’י תבע מן השבים ליהדות לכבוש בחזרה את מצוות הדת אחת־אחת, בלי לחפש נימוקים לנכונותן ולצדקתן, כי רק דרכן יגיעו אל האמונה השלמה. בניגוד לציונים מימי הרצל דרש פצ’יפיצ’י מכל מקורביו ללמוד עברית באינטנסיביות, גם למען ציון, גם מפני שהתרגום מזייף, לדעתו, את דברי התורה. מתוך אמונה שביהדות האיטלקית הקטנה לא הכמות קובעת אלא האיכות – כי בכל יחיד, כמו באברהם, טמון זרע ישראל כולו – היה פצ’יפיצ’י מפיץ אישית את דעותיו על־פני איטליה בשיחות פנים־אל־פנים, שבהן היה כוחו גדול. הוא התארח גם בבית סרני, והוכנה לכבודו ארוחה כשרה פחות או יותר; כלומר, אלפונסה קנתה בשר כשר בגיטו ולא הגישה אותו יחד עם מאכלי־חלב.
במשפחת סרני מצא פצ’יפיצ’י שני חסידים: אנצו ומימו היו בהדרגה לשומרי מצוות, בצורה רופפת מאוד מנקודת־ראותה של היהדות החרדית, אבל מדהימה מנקודת־מבטם של קרובי־המשפחה וידידי בית סרני: הם חבשו כיפה בשעת האכילה, אפילו במקומות ציבוריים ולעיני הכל, דרשו מטבח כשר בבית, דהיינו ללא מאכלי־חזיר ובלי גבינת פרמזן על קאנאלוני, ביקרו בבית־הכנסת ולא נסעו בשבת. אנצו ניסה את הדבר הבלתי־אפשרי כמעט: להגיע לדת בדרכי ההגיון. כאשר ביקש גוידו קאלוג’רו, בויכוח ברחוב, לדעת איך מתקשרים השיבה למסורת והביקורים בבית־כנסת עם דעותיו האנטי־קלריקליות של קרוצ’ה, היקרות לו כל־כך, השיב אנצו כי הוא רואה בדבקות באמונה ובמסורת גורם מיצב הכרחי בבניית מדינת־היהודים החדשה, העתידה לקום.
פרק חמישי: לא כל האיטלקים פשיסטים 🔗
איטליה החלה להרגיש בקיומו של מוסוליני, בעל הראש הקרח והסנטר המזדקר: התנועה הפשיסטית, אשר היתה למפלגה בשנת 1921, התחזקה מאז התחלותיה הצנועות במידה ניכרת, אם בעקבות האבטלה הגואה, התמוטטות הבנקים המרכזיים והאמרת המחירים, אם הודות לראש הממשלה ג’וליטי, שהשתמש בקואליציה עם הפשיסטים נגד הסוציאליסטים לשם יצירת גושים בורגניים בערים ובמחוזות. גיסות־המחץ של הפשיסטים, אשר כּוּנוּ “סקואדריסטי”, נערכו למבצעי־אלימות, הגיעו להתנגשויות־דמים עם הסוציאליסטים ועזרו לשבור את שביתות החקלאים ופועלי־התעשיה בצפון־איטליה, ששיתקו כמעט את כלכלת הממלכה. אחרי הבחירות הכלליות בסתיו 1921 נכנסו הפשיסטים לבית־הנבחרים עם 35 צירים ובניטו מוסוליני בראשם.
האפיפיור בנדיקטוס ה־15, אשר התיחס לפשיזם בחשדנות גלויה ואהד את הדמוקרטיה הנוצרית – שהתארגנה במפלגה העממית בהנהגתו של דון שטורצוֹ ושימשה במידת־מה משקל־כנגד לכוח הפשיסטי – מת בראשית פברואר 1922. כאשר התכנסו הקרדינלים בקאפלה הסיסטינית של הותיקן כדי לבחור יורש לבנדיקטוס, עמדו אנצו ועדה ברחבת סאן־פייטרו וחיכו יחד עם המוני המאמינים לעשן, שיבשר לעולם על היורש החדש של הכס הקדוש. קרדינל ראטי, האפיפיור החדש, קרא לעצמו פיוס ה־11, ומבחירת השם ידע העולם, כי הוא מתעתד ללכת בקו השמרני. אכן, עלייתו של פיוס ה־11 גרמה לשינוי רדיקלי בעמדת הותיקן: מצד אחד התנגד האפיפיור, כבן למשפחת אצילים בעלת מסורת שמרנית, לדמוקרטיה הקתולית עם איגודי הפועלים הלבנים שלה; מצד שני עוד כששימש קרדינל במילאנו, המרכז הראשון של הפשיזם, נוכח לדעת, כי צומח כאן כוח חדש, העלול לשלוט באיטליה ביום מן הימים. מוסוליני, שהיה בראשית דרכו אנטי־קלריקל מובהק, רמז לאפיפיור החדש כי הוא ישמור על זכויות הכס הקדוש, ועמדת האפיפיור החלישה את המפלגה העממית, היסוד היציב היחיד באיטליה הסוערת, וכך סילקה את אחד המכשולים האחרונים מדרכו של הפשיזם אל הנצחון.
ככל שגברה האנדרלמוסיה בכלכלת איטליה, רבו הדיבורים על האלטרנטיבה היחידה העלולה להשליט בה סדר: דיקטטורה צבאית. פלוגות־הסער של המפלגה הפשיסטית בפיקודו של איטלו בלבו אורגנו על בסיס צבאי, לשם כיבוש השלטון, והצליחו להשתלט על רוב המרכזים העירוניים והכפריים בצפון־איטליה, בדיכוי אלים ובכוח הזרוע. מולן עמדה תנועת־פועלים עייפה ומפולגת ביזמת הקומאינטרן, שהביא להקמת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בינואר 1921. אחרי שנפלה ממשלת בונומי, הממשלה הששית מאז המלחמה, ביולי 1922, ראו רבים בכניסת הפשיסטים לממשלה ולמסגרת החוק דרך יחידה למניעת הרס המדינה; אולם מוסוליני כבר לא היה מוכן להשתתפות בקואליציה, שאליה שאף זמן כה רב, בהניחו כי השלטון כולו יפול לידיו אם רק ידע לנצל את שעת־הכושר.
ביולי 1922 סיים אנצו את לימודיו התיכוניים בהצטיינות, כצפוי, ובחר בלימודי פילוסופיה, לפי נטייתו והתעניינותו, ללא קשר עם דרישות הציונות החלוצית. עדה, שהעדיפה בניגוד לו את מדעי־הטבע, רצתה ללמוד כימיה, אך כיון שהמשכן החדש של הפקולטה למדעי־הטבע היה מרוחק מן הפקולטה למדעי־הרוח שבבנין הישן של לה־ספיינצה, הגיעה למסקנה שמוטב לה ללמוד ספרות: הלימודים, ובעיקר ההליכה המשותפת לבית־הספר וממנו, היו ההזדמנות העיקרית לשיחה בשנים, בלי מלווים ושומרי־ראש.
לפני שנפתחו שערי האוניברסיטה, ביום שהלכו שניהם להירשם בלה־ספיינצה, מצאו את הגשרים חסומים בגדרי־תיל וחיילים: העיר התכוננה למאבק נגד הפשיסטים, שהתרכזו במבואותיה לקראת המצעד על רומא. השמועה דיברה על שבעים אלף לוחמי פאשי מוכנים לפעולה. לאמיתו של דבר נע מספרם סביב עשרים אלף, רובם ללא הכשרה צבאית סדירה, וחיל־המצב של רומא, שמנה אז שנים־עשר אלף איש, היה מסוגל להתגבר עליהם בנקל אילו רק ניתנה לו הזדמנות לכך; אבל המלך הבודד, שלא היו לו אשליות לגבי הפכפכנות ההמונים, הרים את ידיו מול האיום במלחמת־האזרחים וסירב לחתום על צו־חירום, כפי שדרש ראש הממשלה פאקטה, שלא נשאר לו אלא להתפטר. במקומו הוזמן לארמון הקוירינל ראש המפלגה הפשיסטית, אשר העדיף לשהות במילאנו, בקרבה בטוחה לגבול השוייצי, על כל צרה שלא תבוא, בזמן ההכנות למצעד על רומא.
ב־28 באוקטובר 1922 נכנסו פלוגות הפשיסטים לרומא, ללא התנגדות; למחרת הגיע מוסוליני בקרון־שינה מן הצפון, התיצב בפני המלך, בפראק שאול ובחולצה שחורה, סמל המהפכה הפשיסטית, וקיבל על עצמו, נוסף על ראשות הממשלה, גם את תיקי החוץ והפנים. לידו מונו חמישה שרים פשיסטים נוספים. חלק גדול מאוכלוסית איטליה נשם לרוָחה: אלה שראו במוסוליני את המציל מפני הבולשביזם ואלה שראו בו את השליט התקיף שיחזיר את הסדר על כנו. מי שלא היה מחסידיו התנחם בכך שבלאו הכי הוא לא יחזיק מעמד יותר מכמה חדשים. מעטים מאוד הבינו את מלוא משמעותו של שלטון הפשיזם כבר בימיו הראשונים, כאנצו בן השבע־עשרה וחצי: “מאתמול, ימים טעוני־גורל: הפשיזם משתולל. איום ונורא. טיילתי הבוקר ואף אחרי־הצהרים. ראיתי בעיני את הרס מערכת העתון ‘ל’אפוקה’. גועל־נפש: אין מה לומר יותר. ואיומה תהיה התגובה”.
למחרת, בהתנגשויות בין הסוציאליסטים לפשיסטים ברובע־הפועלים סן־לורנצו, היה אנצו במקום: “בכל פשיסטים, מחפשים, עוצרים עוברי־דרך, אקדח שלוף ורובה בידם. הגעתי עד גשר מסילות־הברזל, שם עומדים הפשיסטים. העמדתי פני אדם המחפש את הלאומנים אשר בשורותיהם נמצא כביכול שאר־בשרי. אדיבים. מזעזע. עוזבים את הגשר ושבים העירה. יורים מבעד לחלונות; אני עוזב את סן־לורנצו, מזועזע מאוד. הדמוקרטיה לא תמות! תחי הדמוקרטיה!”
איש מהיהודים לא ראה במוסוליני אנטישמי, אף כי הוא פירסם עוד בשנת 1919 אי־אלה מאמרים בגנות שליטת ההון היהודי בעולם. הרי היו יהודים בין מיסדי התנועה הפשיסטית ובין חבריה (יותר מ־700, עד המצעד על רומא), הרב הראשי של גנואה אף בירך את מוסוליני לנצחונו, וראש הממשלה החדש ענה לו במכתב לבבי. היהודים היו פזורים על־פני כל המפלגות, מן השמאל עד לימין, ואלה שהתנגדו לפשיזם התנגדו לו כאיטלקים ולא כיהודים.
בימי הדכאון בגלל נצחון הפשיזם קרא אנצו את “רשימות מבית־המוות” לדוֹסטוֹיֶבסקי וראה בו ספר עצום אך חולני עד יאוש, המשיך ללמוד עברית, החל את לימודי הפילוסופיה שלו בקריאת כתבי עמנואל קאנט, אשר תורתו המסובכת יִאשה גדולים ממנו, ולא הבין דבר. “קשה עד כדי כך, שחשבתי שמא טעיתי בבחירת דרכי”. דרכו כפילוסוף נבחרה בשעה שנמוגו החלומות על תהילה בתחום הספרות, ואנצו הפסיק סופית (לעת עתה) את כתיבת הרומן הגדול, החובק כמה דורות, שהעסיק אותו בשנה האחרונה. “לא לאמנות נוצרתי. ובכל־זאת, לפעמים נדמה לי, אני מקווה”.
בראשית שלטונו של מוסוליני היה החוק נגד האנטי־פשיסטים הפעילים מצומצם מאוד. עדיין ניתן למפלגות להתקיים, עדיין הופיעו עתוני האופוזיציה, עדיין פעל הפרלמנט. החוג הדמוקרטי לתרבות פוליטית, שנוסד – שבועים אחרי המצעד לרומא – בידי האחים סרני, טוליו אסקרלי, עתה סטודנט למשפטים, וכמה ידידים, ניגש להוצאת כתב־עת פוליטי. “כבר נמצא לי חלק מהקרן הדרושה להופעת ‘סטודיי פוליטיצ’י’ ועוד ידנו ויד חברינו נטויה”, כתב אנצו ב־1 בינואר 1923 לאנריקו, אשר שהה, לשם עבודת מחקר, במילאנו, עיר “שבירכה אותנו באפיפיור חסר־אונים ובמוסוליני חסר־דעה”, כדברי אנצו. יום לפני־כן, בליל סילווסטר, התאספה משפחת סרני בביתה של דודה אלאנה אסקרלי, ואנצו התמוגג מנחת כאשר התברר לו כי רוב הנאספים רפובליקאים ואנטי־פשיסטים כמוהו, לרבות אבא סרני והדוד אנג’לו, ואף התומכים בשלטון מוסוליני נאלצו להודות, שקיבתם אינה מעכלת את מעשי־האלימות של המשמר הלאומי. “יש בידנו אפשרות לרכז סביבנו תנועת־שחרור ראויה לשמה, טובה ומיטיבה”, קבע אנצו, כאשר בירך את אנריקו בשנה אנטי־פשיסטית. “הרי 23 מספר יפה הוא! נחיה ונקווה”.
“סטודיי פוליטיצ’י” החלו להופיע בינואר 1923, ובין המשתתפים היו אנריקו ואנצו סרני, טוליו אסקרלי, ומכּס אסקולי, ידיד חדש של הסרנים, כולם אידיאליסטים לפי השקפתם הפילוסופית, פרופ' בואנאיוטי, קלאודיו טראואס, מראשי הסוציאליסטים הרפורמיסטים, קרלו רוסלי (אשר ד"ר רייכרט ניסה בזמנו לדבר על לבו) שהכיר את הסרנים מחופשות־הקיץ בפורטה דיי מרמי, ג’יוזפה ווסקוויני, שהיה ידוע כאויב מושבע לפשיזם. לשם הבטחת הוצאת “סטודיי פוליטיצ’י” הקים אנצו חברת־מניות ואף הביע נכונות לתרום את חסכונותיו, כמחצית סכום הקרן, אך כיון שלא הגיע עדיין לגיל הבגרות ביקש מאנריקו, ששהה במילאנו, להחזיק במניות. בהזדמנות זו בירך אנצו את אחיו, ליום הולדתו ה־23, באורך ימים אחרי חורבן הפשיזם, וניחם את שניהם “כי עוד יקום ויִכּוֹן העולם, שנדמה כי ראינו אותו בשקיעתו”. באביב 1923 ניהל אנצו שיחה ממושכת על הנצרות עם פאולו פלורס, עורך ה“סטודיי פוליטיצ’י”. “עדיין שמעתי וחשתי בדבריו, אף כי סתרתי אותם בדרך הפלפול, את הקסם הישן של דבר הברית החדשה, ששבה את לבי זה שנתים. בכל־זאת הרגשתי כי יש דבר אחר, המרחיק אותי ממילא: הלא הוא היהדות”.
עוד לפני עלייתו של מוסוליני לשלטון נשמעה בדבריו נימה אנטי־ציונית, שהיתה מכוונת בעיקר נגד הנאמנות הכפולה של הציונים האיטלקים. ההסתדרות הציונית, שהיתה ערה להלך־הרוח בתנועה הפשיסטית, שלחה בשנת 1922 את ולדימיר ז’בוטינסקי לרומא, כדי לנסות לשנות את פני הדברים. ז’בוטינסקי קשר קשרים עם כמה מחברי הצמרת הפשיסטית, אך לא הצליח להתקבל אצל מוסוליני, אם כי שלח לו מכתב, שבו הגדיר את התנועה הלאומית הערבית כמשענת קנה רצוץ, והצביע על שותפות־אינטרסים בין איטליה ובין הציונות העולמית.
כהמשך לנסיון לרכוש את אהדת מוסוליני לציונות התיצבה לפניו – בראשית שנת 1923 – משלחת, שחבריה היו מנהל המשרד הציוני ברומא דאנטה לאטס, משה בילינסון והרב סאצ’רדוטי, רבה הראשי של רומא. מוסוליני פירט בפניהם בגילוי־לב מפתיע את התנגדותו לתנועה הציונית, שהיתה לדעתו מכשיר בידי האימפריאליזם הבריטי ושעוררה את זעם הערבים. חברי המשלחת אמרו, כי יהודי איטליה לא רק ישמרו אמונים לארצם אלא שהם עשויים אף להיות לה לתועלת ולסייע לה בקשרים עם ארצות הלבנט באמצעות היהודים החיים בהן, ומוסוליני שינה את הטון: “את זה אני מבין! גם אינני מתנגד לבנק ציוני באיטליה. כאשר יבקר וייצמן באיטליה אשמח להיפגש עמו”.
ואכן, בסוף אפריל הגיע ד“ר וייצמן לאיטליה ונפגש עם מוסוליני. השיחה התקיימה בלשכת הדוצ’ה – חדר ארוך, ריק כמעט מרהיטים, שעל המבקר בו היה לעבור מרחק הגון כדי להגיע לשולחן־הכתיבה של מוסוליני – ובימים הטובים ההם עדיין היה מקום לבדיחות־דעת: “אתה יודע, ד”ר וייצמן, שלא כל היהודים ציונים”, אמר מוסוליני ונשיא ההסתדרות הציונית ענה: “ולא כל האיטלקים פשיסטים”. כאשר נסבה השיחה על האנגלים, טען מוסוליני שהם משתמשים בציונות רק ככדור במשחקי כוח, ואמר: “אדוני יודע, היינו יכולים לבנות את מדינתכם en toute pièce מן היסוד עד הטפחות”, ועל כך ענה לו וייצמן: “אני זוכר שהרומאים גם החריבו אותה en toute pièce”. וייצמן יצא בהרגשה, שמוסוליני אינו מתיחס באיבה לרעיון הציוני עצמו, ושחשדיו ואיבתו מופנים רק נגד האנגלים. אנצו, שהכיר את וייצמן מנערותו, מביתו של הדוד אנג’לו, הגדיר את הביקור כהצלחה גדולה וביקש מאנריקו במכתב דחוף לפנות אל כמה עתירי־הון יהודים במילאנו לא לעבד אותם – “עד כדי כך אינני מבקש” – אלא לעורר את התעניינותם כדי שיבואו לשמוע את נאומו של וייצמן, העומד להגיע לצפון מחר. הרי כל הציונים, אם תומכים הם במעשה (שעליו החליט הקונגרס הציוני בשנת 1921 ושסביבו היה נטוש אז ויכוח ער) ואם לא, זקוקים לכסף, ומיד.
באוגוסט 1923 נסע אנצו לקרלסבד, לקונגרס הציוני הי"ג – צמא להכיר אישית את עם ישראל ואת הפרלמנט שלו – ונכח בפתיחתו. בשעה שמונה וחצי בערב נכנס וייצמן לאולם והאסיפה קמה על רגליה בקריאות הידד ובמחיאות־כפים ממושכות. אחרי קריאת ברכתו של הנשיא מסריק ודברי נציגי הרפובליקה הצ’כוסלובקית פתח וייצמן את דבריו בעברית, והביע תקוה, שהעמים הערביים, בעלי השטחים הגדולים מחוץ לארץ־ישראל – שמזרח הירדן ומערבו מהווים בה יחידה אחת, היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית – יכירו בהבנה הגוברת לתקומת העם היהודי. אנצו היה נלהב – אף כי הבין רק בקושי עברית ואידיש, שתי השפות העיקריות המדוברות בקונגרס – בעיקר מן המגע עם יהדות חיה, השונה מכל מה שידע עד אז. בתמימות שמונה־עשרה שנות חייו נראה לו הכל באור של אמת ושלמות. “כאן – ואם גם תוך מכשולים ודחיות – מצאתי אולי את דרכי, שתהיה מהיום והלאה יותר ויותר דרך היהדות. כאן הרגשתי, שאני נעשה יהודי. אמש הקשבתי לנאומו של וייצמן עד שעה שתים בלילה. הרגשתי התפעלות עמוקה והתעלות־נפש גדולה”.
בנאומו המרכזי תבע וייצמן – שדיבר בקול שקט וחדגוני וללא מליצות, מרעיד רק ברגע הצורך – כי העם היהודי כולו, ולא רק הציונות, ישתתף בבניית ארץ־ישראל באמצעות הסוכנות היהודית המורחבת העתידה לקום, הצעה שנתקלה בהתנגדות ניכרת מצד הקנאים ליִחוּדה של הציונות. וייצמן, שהיה בעיני אנצו אחת הדמויות הגדולות, ואולי הגדולה ביותר, של יהדות מזרח־אירופה מאז פתיחת שערי הגיטאות, בישר על פתיחת האוניברסיטה העברית, לפחות בחלקה, עד שנת 1924, ובעקבותיו מסר מנחם אוסישקין – יושב־ראש הועד הפועל הציוני – דין־וחשבון על הנעשה בארץ־ישראל, על הקמת בית־החרושת “שמן”, על קניית 73,000 דונם אדמה בעמק יזרעאל, על יִסוּד נהלל, עין־חרוד ותל־יוסף, על הקמת בנק הפועלים ובניית שכונה על שם נורדוי למחוסרי־דירה בתל־אביב. הדיונים נמשכו שלושה־עשר יום, תמיד עד השעות הקטנות של הלילה, אבל אנצו נהנה: “הכל פה מעניין מאוד. שלשום בבוקר הכרתי את מרטין בובר, רושם רב. איש בעל קומה ונוח לבריות. הבוקר נפגשתי שוב עם בילינסון: קבענו את היסודות לפעולה ציונית רעיונית על־מפלגתית: חינוך המונים, בעיקר בגולה המזרחית”.
שנה אחרי עליית מוסוליני לשלטון שרר שקט באיטליה. השביתות פסקו, המצב הפיננסי השתפר במידה ניכרת, ולרבים – וראש ממשלת בריטניה ביניהם – נדמה היה כי על אף הפאשי, פלוגות־הסער, הידים המורמות והאלימות, טובה היד החזקה מן האנדרלמוסיה שקדמה לה. אנצו הסכים לכך ש“האיש המנצח חזק, לא טיפש, ונצחונו איתן”, אך בלבו גברו המיאוס והסלידה, שבהם ראה את האישור הטוב ביותר ליהדותו המוצקה והמושרשת. הפרידה מן העבר לא היתה קלה: אנצו קרא את הקאטכיזם של הקונציל ברטיינט ואת “המוסר הקתולי” של מאנצוני, וחש כל רגע יותר ויותר את המרחק ואת כאב־המרחק: “אני מרגיש באדם החדש ההולך ונולד בקרבי, גם בגלל המגע המתמיד וההדוק עם יהודים ממש וגם בגלל עצם עזיבת העולם הישן. צו־השעה עתה להקדיש את כל הכוחות לעם היהודי, בלי סטיות ובלי היסח־דעת”. אנצו, שרצה לחבוק עולם ומלואו, נוכח לדעת כי עליו להתרכז במטרה אחת. הבחירה נעשתה, ולא בלי כאב־לב.
וברגע שנפלה ההכרעה, היא נפלה לאורך כל הדרך. אם ציונות אז גם חלוציות, ואם חלוציות אז גם עליה, ואם עליה אז יחד עם עדה ומימו. עדה ידעה כי הם יינשאו בבוא היום, אחרי שאנצו יסיים את לימודיו ויוכל לעמוד ברשות עצמו, והיתה מוכנה גם לציונות וגם לעליה, אך תחמה קו לפני עניני דת: לא בית כשר ולא חינוך דתי. יש גבול לנכונות ההקרבה, אפילו מצד בחורה שחונכה לפי מיטב המסורת האיטלקית, המלמדת את האשה ללכת בעקבות הגבר ולהפוך את שאיפותיו לשאיפותיה, את אמונתו לאמונתה ואת רצונו לרצונה.
מוסוליני העניק לציונות האיטלקית תגבורת רצינית: כדי לרכוש את אהדת העולם למשטר הפשיסטי פתח את שערי אוניברסיטאות איטליה לרוָחה בפני סטודנטים זרים. התנאים המיוחדים – שחרור משכר־לימוד ונסיעות מוזלות ברכבות ואניות, שהעניק מוסוליני לסטודנטים אלה – נוצלו קודם־כל בידי צעירים יהודים מפולין, מהונגריה, מרומניה ומרוסיה, שלא יכלו ללמוד במקום מושבם בגלל הנומרוס־קלאוזוס או בגלל העדר אמצעים. בין הבאים היתה קבוצה גדולה של סטודנטים מארץ־ישראל, שבה עדיין לא היתה אפשרות לרכוש השכלה גבוהה. הם למדו ברומא, נאפולי, פירנצה ופאדוֹבה, והתקשרו עם החוגים הציוניים במקום, עם בילינסון, שהכירוהו מכתיבתו ב“קונטרס”, עם דאנטה לאטס בועד הציוני, עם פצ’יפיצ’י ופרופ' קאסוטו בפירנצה ועם הסרנים בבית שברחוב קאבור. מאחר שרובם היו חסרי־אמצעים חיפשו מקורות פרנסה, בעיקר שיעורים בעברית. בילינסון למד עברית אצל עמנואל בן־דור שבא מירושלים ללמוד ארכיאולוגיה, אנצו ומימו למדו אצל אחיו רפאל, סטודנט לארכיטקטורה. אך בשעה שבילינסון נאבק על העברית כמחזר עיקש, באנחות ויסורים, נכנעה העברית לסרנים בלי קשיים יתירים, ותוך שנה כתבו ודיברו בשטף, כלומר: הם דיברו תמיד בשטף, ועכשיו גם בעברית.
לסטודנטים מארץ־ישראל קשה היה להבין את הויכוחים הנצחיים של ציוני המקום, על מה זה יהודי ומיהו יהודי; לא עמד בהם הכוח לעקוב אחרי השיחות הפילוסופיות הארוכות על מהותה של היהדות. לגביהם נפתרו כל הבעיות סביב מהות היהדות מזמן. לעומת זאת חשו הארץ־ישראלים שבאו מפרובינציה נידחת שלא היה בה מוזיאון לאמנות ולא פסל, לא אולם־קונצרטים, לא תיאטרון של ממש, ולא חינוך אסתיטי כלשהו – בבורותם לעומת הסטודנטים היהודים האיטלקים, שידעו כל־כך הרבה, ולעומת הסרנים יותר מכולם. אנצו היה להם מורה ומדריך, הראה להם את פלאי רומא, לקח אותם למוזיאונים, לסיורים, אל ציורי קאראוואג’יו, אל פסל אפרודיטה היוצאת מן המים, אל הפרסקות של ליפי בכנסית סנטה מריה סופרה מינרבה, אל כל המקומות האהובים עליו, והיה מסביר, מלמד, מדקלם פרקים שלמים מתוך “הקומדיה האלוהית” ומתלהב יחד עם צאן־מרעיתו. הסטודנטים היהודים הלכו, כנאמני ה“ג’יורנלינו” בעבר, בצוותא לאוגוסטיאו להאזין לקונצרטים, גם הם בכרטיסים הזולים ביותר, גם הם ממתינים שעות בתור תוך כדי שיחות גועשות, אלא שעתה היה נושא הויכוחים לא בעיות איטליה אלא עתידה של ארץ־ישראל, וכמה מהם התנהלו בעברית, ועוררו בעומדים סביב השתאות, מהי השפה המוזרה הזאת. הסרנים אהבו מוסיקה קלאסית, ואנצו אהב את בטהובן, ובמיוחד את הסימפוניה התשיעית, אך מנדלסון היה פסול בעיניו: יהודי שהתנצר אינו יכול להיות כן עם עצמו, ועל־כן חסר יושר פנימי גם במוסיקה שלו.
מפגש מקובל של הארץ־ישראלים ברומא היה ביתה של כסניה פנפילובה, רוסיה דקת־גו, בעלת צמה קלועה סביב הראש, שלחמה יחד עם בחיר־לבה לייב זילברברג ועם הסוציאליסטים הרבולוציונרים להפלת משטר הצאר וברחה מרוסיה עם בתה הקטנה אחרי שבעלה הוצא להורג בתליה על השתתפות במעשה־טרור שקדם להתקוממות של שנת 1905. כסניה, שעברה בנדודיה את סיביר, פינלנד, בלגיה וצרפת עד שהגיעה עם בתה לאיטליה, בשנת 1917, התפרנסה מכתיבה בעתוני מהגרים ומפנסיון שניהלה בביתה, בעיקר לפליטים רוסים ולסטודנטים זרים. משה בילינסון, רוָק עם שער מתולתל ועינים בולטות שנטו לפזילה, היה ידידה, קשור כמוה אל המהפכה ואל תרבות רוסיה ומתגעגע אל עולם שאבד, ואכל על שולחנה יום־יום; כך נוצרה ההיכרות בין כסניה ובתה ובין הסרנים, ההורים והבנים. כסניה ביקשה למצוא טעם למוות האכזרי של בעלה, שהספיק לראות את בתו רק פעם אחת, והגיעה למסקנה, כי אכן היה זה עונש מן השמים, שזנח את דת אבותיו. היא החליטה לקרב ליהדות את בתם, שאף שמה היה כסניה, וביקשה מאנצו שיהפוך את כסניצ’קה – מעט רוסיה, מעט איטלקיה, מעט נוצריה, מעט יהודיה – ליהודיה ממש. אנצו ומימו לקחו את כסניצ’קה – קטנה, עדינה ושברירית – לחוגים הציוניים, והיא למדה עברית כמו כולם. בליל הסדר, אחרי הסעודה בכית־ההורים, באו אנצו ומימו אל בית כסניה פנפילובה, שבו התארחו שני תריסרים ידידים, מהגרים רוסים וארץ־ישראלים לרוב, לבלות יחד עמם את הערב. אנצו דיבר ומימו שתק, מתוך הסכמה מלאה; הרי באותה תקופה היו השנַיִם נפש אחת ומטרה אחת, רק האמביציות היו כפולות.
מימו היסודי הלך עוד כברת־דרך נוספת לקראת ציון והחליט ללמוד חקלאות באוניברסיטת פורטצ’י שליד נאפולי, בהתאם לצרכי הארץ. משפחת סרני הענפה, שקיבלה את קדחת־הציונות של שני בניה בשלוָה יחסית ואף השלימה עם התקפת האדיקות ועם זרם־הציונים הבלתי־פוסק שפקד את הבית, ולא מעט נוכלים ביניהם, החלה לדאוג. ניחא, בן ציוני אחד, אבל שנים, ואחד מהם מתעקש ללמוד דוקא חקלאות, שאין שום תועלת בה בחיי הבורגנות האיטלקית, זה היה כבר יותר ממידת הסובלנות המצויה ברחוב קאבור. בעיקר דאגו ד"ר סרני והדוד אנג’לו, שהיה אמנם ציוני ותיק ונאמן אולם במסגרת התבונה והשכל הישר, ואהב את ציון מרחוק בלי לדרוך על אדמתה אף לסיור חטוף. אבא סרני העֵז ופנה אל בנו הבכור אנריקו, אז כבר דוקטור אנריקו סרני, מומחה לפיסיולוגיה אשר שהה בלונדון לשם מחקר, וביקש ממנו שישפיע על מימו, שבא אליו לביקור, להרפות מן הציונות. אנריקו השיב, כבן נאמן למסורת פונטקורבו: “אני בדעה אחת עם אמא, הסבורה כי אי־אפשר לשנות את שיטת החופש שבה נהגו כלפינו תמיד. לכל שיטה יש כמובן מגרעות משלה, אבל אי־אפשר להתנכר לה לפתע כדי להימנע מחסרונותיה. אני סבור כי הפעלת כוח לגבי מימו תביא רק לניתוק”.
מימו הלך בדרכו: למד בפורטיצ’י ונסע כל שבוע מנאפולי לרומא ובחזרה. בפורטיצ’י התרכזו סטודנטים מארץ־ישראל וכמה רבולוציונרים מרוסיה, אך מימו העדיף לגור עם ידיד קתולי אדוק, שהיה משגיח על חברו היהודי שיקיים את כל מצוות דתו. מימו היה נאמן למצוות כל־כך, עד שכאשר נסע מנאפולי לרומא וראה כי השמש שוקעת והשבת עומדת להיכנס ירד מן הרכבת באמצע הדרך, בעיירה קטנה, ולן במקום בלי להודיע על העיכוב להוריו המודאגים, מאחר שהשימוש בטלפון פסול בשבת. בראשית לימודיו כתב מימו מאמר ל“ישראל”, עתון המשפחה, על בעיות החקלאות העברית בארץ־ישראל ואפשרויותיה, והקדיש את עיקר תשומת־לבו לשאלה, אם ההתישבות בארץ־ישראל אפשרית בלי נישול תושביה הערבים. אמנם, יש להילחם למען עבודה עברית – קבע מימו – אך עלינו לחפש דרכים חדשות בחקלאות ובתעשיה ולהשקיע כסף ועבודה כדי לא לגרש מן הארץ את האנשים החיים בה דורות רבים.
פרק ששי: בעקבות הקול הגדול 🔗
מוסוליני מינה את ג’ובאני ג’נטילה לשר־החינוך בממשלתו, אם כמחוָה למפלגה הנוצרית העממית, שראתה בפילוסוף איש כרוחה אף כי לא היה חבר בה, אם כדי להוכיח לעולם שגם לממשלה הפשיסטית, כמו לשלטון הבורגני שהעלה בשנת 1920 את בנדטו קרוצ’ה למשרת שר־החינוך, יש פילוסוף מפורסם בין חבריה. ג’נטילה הנהיג רפורמה יסודית במערכת־החינוך, שהטיף לה מזמן ושהיתה דרושה מאוד, אך נכללה בה גם החזרת לימודי־הדת לבתי־הספר הכלליים, שהתנהלו עד אז ללא זיקה לדת, בהתאם להלך־הרוח האנטי־קלריקלי של המדינה.
רוב היהודים הגיבו על השינוי בשלילה: על תלמידי בתי־הספר הכלליים יהיה לעזוב את הכיתה בשיעורי הדת הקתולית וכך ייוָצר חיץ בינם ובין חבריהם לכיתה, ואם יישארו במקומם יהיו נתונים להשפעת הנצרות. היו שחששו פן תחדור הדת לכל המקצועות. בדצמבר 1923 נתכנסו ברומא נכבדים יהודים וביניהם א. סאצ’רדוטי, רבה הראשי של רומא, ויטוריו פולאקו, משפטן מזהיר, מורה המלך וסינטור כל ימי חייו, קומנדאטורי אנג’לו סרני, יושב־ראש ועד הקהילות, וכמה פרופסורים נודעים. ומי היה אחד הנואמים אם לא אנצו סרגי, סטודנט מתחיל? בניגוד לרוב הנוכחים קידם אנצו את רפורמת ג’נטילה בברכה: “אלוהים החוזר לבית־הספר חוזר גם בשבילנו. עלינו להקים בתי־ספר יהודיים וללמד בהם יהדות. מי שחושב כי הממשלה לא תראה בעין יפה את בתי־הספר היהודיים הנפרדים, אינו אלא טועה: הרי השר ג’נטילה צידד תמיד בחופש הדת, והוא פועל לפי העקרון, שיש לבני כל הדתות זכות להקים בתי־ספר משלהם”. בתי־הספר היהודיים לא הוקמו בסופו של דבר, התלמידים היהודים המשיכו ללמוד במוסדות הכלליים וחלק מהם ביקר בשיעורי היהדות, שהתקיימו ביום הראשון בשבוע.
באותה תקופה לא היתה איבה בין שני הפילוסופים הגדולים של איטליה, ג’נטילה וקרוצ’ה, ואנצו היה חסיד נאמן של שניהם. הם נקראו בפיו דון בנדטה ודון ג’ובאני, כמנהג הדרום שבו נולדו שניהם. בשיחות של חוג האידיאליסטים – לפי השקפתו הפילוסופית – שהתרכז סביב הסרנים, הגיע אנצו תמיד איכשהו לדון בנדטו, לדון ג’ובאני או לשניהם. ג’נטילה לימד פילוסופיה באוניברסיטה של רומא, ועיקר השפעתו על אנצו היה בשטח המיתפיסיקה. תלמידי הפילוסופיה הכירו את קרוצ’ה בעיקר מספריו, אם כי אנצו עלה אליו לרגל למקום מושבו בנאפולי, אך השפעתו על אנצו היתה גדולה יותר, אולי מפני שנגע לחיי המעשה. כמו קרוצ’ה, חש אנצו ברציפות ההיסטוריה, באחידות שבין ההיסטוריה, הפילוסופיה והמדיניות, דחה את המַרכּסיזם הקלאסי כתורה פילוסופית, על אף התעניינותו העמוקה בשאלות החברה. אנצו העריך את סגנונו הבהיר, העניני והמחנך של קרוצ’ה, שהעדיף את הבהירות על יפי הסגנון והלך במידת־מה בעקבותיו, אם מתוך הכרה, אם מתוך נטיה טבעית: אף כתיבתו היתה ברורה מאוד, תכליתית, בעלת נימה מחנכת, בלי השובבות וחדוַת החיים, שבהן נתברך בחיי־המעשה.
אנצו למד את תולדות הנצרות הקדומה אצל פרופ' בואנאיוטי ומדעים שמיים אצל פרופ' לוי דלה וידה, ואל שניהם היה קשור בידידות שחרגה הרבה מעבר ליחסים רגילים בין מורים ותלמיד. על אף התקרבותו לציונות – ואולי דוקא בגללה, שהרי גם היא ינקה מהאמונה בהתחדשות הנפש – נשאר אנצו אחד מנבחריו של בואנאיוטי, והיה יוצא עמו לטיולים בחיק הטבע ולעליה לרגל המסורתית לכנסית השילוש הקדוש במונטה אוטורה שבהרי אברוצי. על יחסו המיוחד של פרופ' בואנאיוטי לסרני יעיד פרסום עבודתו של תלמיד השנה השניה, “סקירה ביקרתית על הברית הישנה”, בכתב־העת המדעי, “סטודיי רליג’יוזי” שבעריכתו. לוי דלה וידה, איש־מדע מעמיק ובעל אישיות חזקה, ראה באנצו את ממשיכו העתיד לרשת ביום מן הימים את מקומו כראש הקתדרה למדעים שמיים. אולי אין זה מקרה שהשנַיִם, בואנאיוטי ודלה וידה, היו מהפרופסורים המעטים (אחד־עשר בכל איטליה) אשר סירבו להישבע אמונים למשטר הפשיסטי, כאשר שבועה זו נדרשה מהם, בשנת 1931. בואנאיוטי נשאר באיטליה והוחרם על־ידי השלטון החילוני ושלטון הכנסיה, ולוי דלה וידה היגר לארצות־הברית וחזר לאיטליה אחרי מלחמת־העולם השניה, כאיש זקן מאוד.
אם בשנה הראשונה לשלטון מוסוליני היה האנטי־פשיזם ענין לקומץ אניני־מצפון, הראה רצח מאתיאוטי לרבים את פרצופו האמיתי של המשטר. ג’אקומו מאתיאוטי, בן למשפחה מיוחסת מן הצפון ואחד ממנהיגי הסוציאליסטים הרפורמיים, שהקדיש את כל מרצו, הונו וחייו לדלת־העם, נחטף ב־10 ביוני 1924 בפתח ביתו, הוכה, נדחף בכוח למכונית ומאז נעלמו עקבותיו. מעשה־הנקם במאתיאוטי (אשר אנצו הקדיש לו מחקר מפורט, שהופיע בשנת תש“ג ב”קובץ אחדות העבודה", “על בעיותינו המדיניות”) נבע במישרין מהבחירות הכלליות שנערכו באפריל אותה שנה. בבחירות אלה השיגו הפשיסטים רק קצת יותר ממחצית קולות הבוחרים, למרות שינוי חוקת הבחירות ועל אף הלחץ והאלימות. מוסוליני היסס אם לסמוך על המתונים במפלגתו, הקשורים אל הצבא ואל המלך, או לתמוך בקיצוניים שתבעו צעדים חריפים נגד האופוזיציה. במאי השמיע מאתיאוטי, ציר הסוציאליסטים מאז 1919, נאום נלהב בפרלמנט ודרש לפסול את כל צירי הרוב, שנבחרו הודות לכוח האגרוף, ללחץ ולכסף. הפשיסטים הנעלבים החליטו לפעול ביד־ברזל, בעזרת קבוצה מיוחדת שהוקמה לפעולות־טרור. מאוחר יותר התברר, כי חבר הנהגת המפלגה הפשיסטית שלח הוראה בכתב למנהל ביח־הסוהר לשחרר את אחד האסירים כדי שיעקוב אחרי מאתיאוטי ונתגלתה קבלה על הכסף שנמסר לידי הרוצחים (כולם היו רק תלמידים בתורת הטרור ולא ידעו את הכלל הראשון, שלעולם אין להשאיר עדות בכתב).
בעקבות הסערה הציבורית שקמה הבטיח מוסוליני לחקור בפרשה ולהעניש את האשמים בהיעלמו של מאתיאוטי בכל חומר־הדין, ובינתים ניסה לטשטש את עקבות הרצח על־ידי סילוק כמה מקרוביו המעורבים בפרשה. באוגוסט נמצאה גופתו המרוסקת של מאתיאוטי במבואות רומא, וזמן־מה נראה היה כאילו קרב קץ שלטון הפשיסטים. האופוזיציה, אשר חבריה יצאו מבית־הנבחרים, הקימה תנועת־מחאה, “אוונטינו”, כשם הגבעה שעליה נאספו בני רומא המתמרדים שעזבו את העיר במחאה נגד שלטון העריצות של הפאטריצים. הציבור היה מזועזע וצ’זרה רוסי, חבר הנהלת המפלגה הפשיסטית, שמוסוליני בחר בו כשעיר לעזאזל, פתח את פיו מתוך רצון להציל את עורו. כאשר אי־אפשר היה עוד להשתיק את הרצח נערך משפט סמלי למעורבים הישירים בו, האופוזיציה הסתפקה בהתנגדות סבילה ומוסוליני הכין את הקרקע למשטר טוטליטרי.
קבוצות אנטי־פשיסטיות, שפעלו עד אז במסוה של חוגים לתרבות ולמדיניות בגלוי פחות או יותר, ירדו למחתרת; בריונים פשיסטים ניפצו רהיטים ושרפו מסמכים במרכזי האופוזיציה; הפיקוח על העתונות הוגבר; רבו ההתקפות על פרופסורים ומרצים באוניברסיטאות שהיו ידועים כאנטי־פשיסטים. עדיין לא הורגשה שום אנטישמיות. אמנם כאשר הושמצו הסוציאליסטים, אויבי המשטר מודיליאני וטראואס, נזכר מוצאם היהודי לפעמים בלעג, ולהתקפות נגד הבונים החפשים נלותה לעתים גם המלה יהודים, אך בכך המשיכו הפשיסטים במסורת הברוכה והישנה של הכנסיה הקתולית. לעומת זאת היתה המפלגה הפשיסטית עדיין פתוחה ליהודים, ובין השנים 1924 ו־1928 הצטרפו אליה קרוב ל־1900 יהודים וכמה מהם – אלדו פינצי, גוידו יונג, מרגריטה סרפתי – אף השתייכו לצמרת הפשיסטית. מוסוליני בכבודו ובעצמו הצהיר בשנת 1924 בשיחה עם אנג’לו סאצ’רדוטי, רבה הראשי של רומא: “האנטישמיות היא גידול ממאיר, שאינו יכול לצמוח באיטליה”.
צעיר יהודי שהיה בו זיק של ערנות פוליטית לא יכול היה שלא להגיב על המתרחש סביבו, והיו בפניו רק שלוש דרכים אפשריות: הצטרפות לפשיסטים, הצטרפות למחנה השמאל הקיצוני, מתוך הכרה שרק פתרון רדיקלי עשוי להביא לשינוי המשטר, או התקרבות לציונות ולמורשה היהודית, כאל דברים שמעבר לזוהמת החיים. החיפושים אחרי מוצא באו לביטוי נאמן בכינוס הצעירים היהודים, שהתקיים בנובמבר 1924 בליווֹרנוֹ ונמשך שלושה ימים.
הדובר הראשי של הצעירים היהודים שראו את עצמם קודם־כל כאיטלקים היה נלו רוסלי (אחיו של קרלו רוסלי, סוציאליסט ואנטי־פשיסט, אשר האחים סרני, ובעיקר אנריקו, שיתפו עמו פעולה בפרסומים למחשבה מדינית). נלו, בן למשפחה פלורנטינית עתיקה, עדין, אצילי, בעל שער בהיר ועינים כחולות, הביא בשורת־נועם למאתים משתתפי הכינוס: הוא, להבדיל מאחרים, ידבר קצרות. כיהודי שאינו שומר שבת, אינו ציוני, אינו יודע עברית ואינו נאמן למסורת, ואשר היהדות אינה בעיה מרכזית בחייו, אלא רק נוגעת באספקטים מסוימים, ראה נלו ביהדות משהו שקשה להגדירו: רגש אחריות לגבי ציבור מסוים, אמונה הרואה בדתות אחרות עבודת אלילים. לדעתו “דוקא היהדות מחייבת את היהודים האיטלקים להיות איטלקיים יותר מן האיטלקים”
אנצו, שעמד על הבמה, קטן־קומה וידיו בתנועה מתמדת, יצא נגד נלו: גם הוא אינו מכחיש שקיימים בתוך היהודים גורמים איטלקיים. הישיבה באולם איטלקי והדיבור באיטלקית, קרבתם של המשוררים והוגי־הדעות האיטלקים ללב הנאספים מעידים על כך. “אבל יהודי הוא הטון, יהודית היא ההדגשה המיוחדת שבה אנו חיים את חיינו, וקשה לתפוס איך מחלק נלו רוסלי את נפשו לבתרים, על חלק אחד הוא שם שלט יהדות ועל חלק שני איטלקיות, בדברים מסוימים יתנהג כיהודי ובדברים אחרים כאיטלקי. הרי למעשה יישאר תמיד אחד, ומתוך כך תמיד יהודי”. היתה זאת וַריאציה איטלקית של הוויכוח הנצחי המתנהל בקרב היהודים בכל גולה מתבוללת ואשר עדיין לא הסתיים, ושניהם צדקו, גם אנצו גם נלו: אי־אפשר ליהודי להתחלק לשנים, ואי־אפשר ליליד־גולה להיות רק אחד.
לא היתה זאת ההתנגשות היחידה בכינוס רווי־ההתרגשות עם הוידויים האישיים וההכאות על חטא, עם התעלות הנפש והתפילה המשותפת ותחושת התרוממות־הנפש בסיומו. הציונים מן הדור הראשון, שבעיניהם נועדה הציונות המדינית קודם־כל לאחרים – כמו פליצ’יה די ליאונה רבנה – התנגשו כאן עם בני דור־ההמשך מסוגו של פצ’יפיצ’י, שהיו ציונים למען עצמם (הויכוח ביניהם הסתיים בתמונת־התפייסות מרגשת והבטחה הדדית לפעול במשותף). וכאן בא אנצו, הראשון מבני דור־ההמשך שגם הציונות המוסרית והדבקות בתורה ובעברית לא סיפקו אותו, הנאמן לסלידתו מפטפוטי־סרק ללא מעשים, ותבע פתרון רדיקלי – פרוליטריזציה – וזאת באזני בני הבורגנות הטובה, שאבותיהם עשו הכל כדי להשתחרר מן הרוכלות והסחר בסמרטוטים. “לא בעלי־הון ומנהלים יהודים דרושים בארץ־ישראל אלא איכרים ופועלים, אחרת יגרשו אותנו מארץ־ישראל כשם שגירשו אותנו מספרד ומפולין”, הכריז אנצו בליווֹרנוֹ. “רק על יסוד כלכלה נורמלית שתקום בארץ־ישראל תיתכן תרבות עברית עצמאית. אנו עולים ארצה לחיות בה כיהודים חפשים, עם כל השמחות והיסורים שבחיי אדם. בתהליך הנורא הזה של הכשרה יהיו ודאי אבידות בגוף ובנפש, אך אנו עולים מתוך הכרה שהקרבן הזה הכרחי. אנו מתפללים על הטהרה שבנו, כי מי ששילם לנו על פשעי אבותינו, האל הרחום השומר חסדיו לדור ודור, ירחם בזכותנו על בנינו”.
גם אם לא היה בנאום הזה חידוש רב מבחינה רעיונית, ברוכוב, גורדון ופצ’יפיצ’י היו אבותיו, היתה בו נימה חדשה, מיוחדת לאנצו: רצון להפוך דיבורים למעשים, הכרה שאדם חייב לפעול בהתאם לאמונתו. הודעתו הפומבית של אנצו, “אני עולה ארצה” לא זיעזעה את האולם: צעיר מפרארה, נינו הירש, היה היחיד שניגש אליו אחרי נאומו ואמר: אני עולה אתך – והוא עמד בדיבורו, אחרי עשר שנים. למרבית האירוניה לא חלוצים גאים ובעלי־הכרה היו העולים הראשונים מאיטליה לארץ־ישראל אלא בני משפחת ספאניולטו, מתושבי הגיטו של רומא. אחרי מעשה־רצח, שאחד מבני ספאניולטו היה מעורב בו, החליטה המשפחה להימלט מאיטליה, ובגלל הפצרות הבת קלרה (שהיתה מחניכותיו של אנצו בחוג “עבודה” בגיטו, ולדעתו אז מחוסרת כל תקוה ציונית) עלתה המשפחה – ההורים וארבעה ילדים – לארץ־ישראל ופתחה חנות בתל־אביב. באותה תקופה עלה לארץ גם בילינסון והצטרף כפועל חקלאי ל“חבורת מעבר” בפתח־תקוה. ברור היה, כי הוא לא יחיה לאורך ימים בלי ידידיו האיטלקים: אנצו ומימו יבואו בעקבותיו.
בפגישה הגדולה של הסטודנטים היהודים באיטליה, שהתקיימה בפסח 1925 בבנין המנזה של אוניברסיטת פירנצה, כבר נשא אנצו נאום יוקד אש ולהבה נגד הנאמנות הכפולה. על התקדמותו של אנצו בתורת הציונות מעידה גם התקפתו הפראית נגד חברי ה“בונד” האנטי־ציוני, שחלק מיוצאי פולין ורוסיה השתייכו אליו. הארץ־ישראלים, שלא יכלו לעכל את היהודים האיטלקים בגלל הפטריוטיות שלהם ואת יוצאי מזרח־אירופה בגלל הגלותיות שלהם, היו מלאים התפעלות מהעברית שבפיו ומהלהט הציוני שלו. הם ראו בו אחד משלהם, כמעט. הוא נבחר כנשיא ארגון הסטודנטים היהודים באיטליה.
אנצו היה נכון תמיד לחיבוקים ולטפיחות על השכם, משלב זרוע, נותן לכל אחד להרגיש כי הוא הידיד הנבחר. עדה, ככל שניתן לה לצאת בחבורת הציונים – ועל כך היו התנגשויות בלתי־פוסקות בבית – היתה מסוגרת יותר, שומרת על מרחק, לא משתייכת, אולם אי־פעם, אי־שם התגברה התשוקה על הטאבו הגדול של החברה האיטלקית ועל הפוריטניות המינית המוצהרת של הסרנים, ללא ספק בהשפעת האוירה החפשית של הארץ־ישראלים, ובגלל נכונותם של בעלי חדר שכור עם כניסה נפרדת להעמיד אותו לרשות הזוג. אך קשרי המין נשארו סוד כמוס בפני משפחה וידידים.
מימו המשיך בלימודיו בפורטיצ’י, והיה נוסע בין נאפולי ורומא, מבלה את סוף־השבוע ואת החופשות בחברת בני המשפחה הענפה וחבורות הציונים והארץ־ישראלים. יום אחד הופיע מימו בביתה של כסניה פנפילובה כשהיתה לבדה בבית, חיור ונרגש ושפך בפניה את לבו: הוא אינו מסוגל לחזר אחרי בחורה בדרך המקובלת, הוא אינו מצליח לומר לה כי הוא אוהב אותה, ועל־כן האפשרות היחידה היא לפנות אליה ולבקש את ידה של בתה. אמר, נתן לאם המופתעת שהות של שלושה ימים לתשובה והסתלק. כסניה הקטנה קיבלה את הבשורה מפי אמה במבוכה: עד עתה ראתה במימו רק ידיד, אם כי קרוב וחביב יותר מכולם. אולם שני לילות־הרהורים הספיקו לה כדי להיוָכח כי מה שקושר אותה אל מימו אינו ידידות בלבד, וכאשר הופיע המחזר הביישן בן השמונה־עשרה אחרי שלושה ימים ארוכים בביתה של כסניה, לא היה צורך במלים: התשובה היתה בפניה של כסניה הקטנה. היתה זאת הפתיחה לסיפור־האהבה וההקדמה לאירוסים, כי על נישואים אי־אפשר היה לחשוב, לפי המנהג דאז, לפני סיום הלימודים באוניברסיטה, בעוד שנתים או שלוש.
הלימודים במדעי־הרוח לא תבעו את האיש כולו, בעיקר לא את בני המשפחות המבוססות, שבעיית קיום לא העיקה עליהם, ואנצו מצא זמן לעיסוקים רבים, לרבות ציונות, אהבה ועתונות. הוא היה משתתף קבוע בעתון “ישראל” – ואף נשלח בקיץ 1924 ככתבו לכינוס הסטודנטים היהודים באנטורפן – וכדרכו למד ולימד בעת ובעונה אחת, גילה עולמות חדשים בספרים ודיוח מיד לקוראי “ישראל”. כשכתב – על הרצל או על מצבם הפוליטי של יהודי פולין, על אחד־העם או על גליקל מהמלין – קשה היה לנחש שעדיין לא מלאו למחבר עשרים שנה, ובעיקר קשה היה להאמין שהוא עצמו לא ידע לפני שנה או שנתים דבר על הנושא שהוא מרחיב עליו עתה את הדיבור בידענות. בכך היתה גדולתם של שלושת הסרנים – ושל אנצו במיוחד – שגם בשטחים שלא היו בהתמחותם ידעו תמיד לעשות רושם שהם מלאים ידע כרמון.
אנצו כתב בעיקר על ספרים, אם מפני שהנושא היה שייך לתחום לימודיו (כספרו של ר. ט. הארטפורד על הפרושים בתרגום איטלקי), אם מתוך יחס אישי למחבר או למתרגם (כמו לגבי קובץ מאמרים ונאומים של חיים וייצמן בתרגום בילינסון ולאטס) ואם מתוך הזדהות עם המחבר (כמאמרו על אליהו בן המוזג, המורה מליוורנו, וספרו “מוסר נוצרי ומוסר יהודי”, שבא להוכיח לעולם כי היהדות היא העליונה והנכונה מכל הדתות). יהיה הנושא אשר יהיה, תמיד מצא אנצו מִקבלות בין תולדות העם האיטלקי ובין ההיסטוריה היהודית. הציונות נראתה בעיניו דומה לריסורג’ימנטו, משה הס נראה לו דומה למאציני, וייצמן לקאבור. הדוד אנג’לו הטיל על בן־אחיו לסדר את ארכיון הקהילה של רומא, וממלאכה זו צמחו שני מחקרים. האחד על “המצור על גיטו רומא בשנת 1793 בזכרונות בן־התקופה”, והשני על הקהילה היהודית ברומא ועלילת־דמשק, ושניהם פורסמו בשנים מאוחרות ב“ראסניה מנסילה די ישראל”, הירחון האינטלקטואלי של “ישראל”. במחקר על פרשת דמשק, המוקדש לדוד אנג’לו לאות חיבה והוקרה, מדובר בעיקר על חליפת־מכתבים, שהיתה בלתי־ידועה עד אז, בין פרנסי רומא ובין השר משה מונטיפיורי, אשר יצא בשנת 1840 מלונדון דרך איטליה לאלכסנדריה כדי להיפגש שם עם המשנה למלך המצרי ולשים קץ לרדיפות היהודים בסוריה, שפרצו בעקבות היעלמו של הנזיר האיטלקי האח טומאסו מסרדיניה יחד עם משרתו.
לפי הצעת מורו פרופ' לוי דלה וידה בחר אנצו בספר טוביה כנושא לעבודת־הסיום שלו לקראת תואר הדוקטור, שהיה, לפי מושגי ימינו, קרוב יותר לתואר מוסמך, והושג אחרי ארבע שנות לימוד באוניברסיטה. במחקרו דן אנצו במושגי החכמה לפני גלות בבל ואחריה ובמקורות התחדשות היהדות עם סיום הגלות. לפי התזיס של אנצו נבע עיקר ההתנגשות בין שבי ציון ובין היהודים שנשארו בארץ־ישראל מרפיון התודעה הלאומית של יושבי הארץ מצד אחד, ומתודעת השבים, שסיגלו לעצמם את מושגי הנביאים וראו בגלות עונש, על־כן חזרו לארץ עם דרישה לשמור על טוהר העם מצד שני. לדעתו היה חידוש היהדות מעשה של בני הגולה, כלומר של צמרת העם, אשר קיבלה בבבל את תורת הנביאים ובעיקר את מושג הצדק, שסביבו התרכזה מחשבת־ישראל כל הימים, ותמציתו: לעצור את העולם בנקודה אחת ובמקום אחד, לקבוע קנה־מידה, להגדיר אחת לתמיד מה חלקו של כל אדם בעולם שכולו צדק, לקרב את האדם לרצון האלוהים, כדי שיעשה אותו לרצונו הוא וישליט צדק עלי אדמות. תואר־הדוקטור, “לאוריאה” בלשון האיטלקית, הוענק לאנצו סרני בשנת 1925, כשהיה בן עשרים בלבד.
פרופ' בואנאיוטי פירסם את עבודת־הדוקטור של תלמידו סרני בשלושה המשכים בכתב־העת שלו “סטודיי רליג’יוזי”. למחקר, שהוקדש ל“מורי א. בואנאיוטי ולוי דלה וידה” וראה אור באביב 1928, קדמה הערת העורך: “עבודת־מחקר חשובה זו לא זכתה לשכלולים האחרונים, משום שהמחבר, נאמן לחלום נאצל על עליה לארץ־ישראל, שנרקם זמן רב ונתגשם באותם הימים, לא הספיק לסיימו”.
בשנת עבודת־הדוקטור שלו עבד אנצו גם על תרגום “המבוא לתנ”ך" של שמעון ברנפלד מגרמנית לאיטלקית, שיצא לאור בשנת 1926 עם הקדמת המתרגם, המדגיש כי התנ"ך אינו קטע של היסטוריה שנסתיימה עם חורבן המדינה היהודית אלא הקדמה והתחלה להיסטוריה של עם ששרשיו נעוצים בימים קדומים ורחוקים, אולם הוא חי וקיים בעולם של היום ומלא תקוה לעתיד. כאשר החליט אנצו להניח לפילוסופיה ולוַתר על הקריֶרה האקדמית, שהיתה מובטחת לו – תוך שלוש שנים היה מגיע לפרופסורה – עשה זאת מתוך אמונה שלמה בהגשמה הציונית, אשר שרשיה באָפיוֹ: על אף אהבתו לספרים אין להעלות על הדעת שהיה מסוגל לבלות את כל ימי־חייו בין אצטבאות ספרים ושולחן־כתיבה, בתוך כתלי אוניברסיטה, לחיות למען המחקר. אנצו היה קודם־כל איש־מעשה, ורצונו היה להשפיע עתה, במישרין, בפעולה, על חיי השעה, על מציאות ימיו. הוא היה האיש שהכריח את חברו ללימודים גוידו קאלוג’רו לכתוב על בעיות ההווה ולא להתבצר בגבהים פילוסופיים בלי מגע עם החיים, עם בני־האדם, עם המתרחש סביבו. באחד הימים אמר אנצו, דרך־אגב, לעדה: “הייתי רוצה שעל קברי יהיה כתוב: ‘כאן מונח אדם, שאהב אנשים, ספרים ועתונים’”. למה עתונים? כי הם ראי־המציאות.
אם המשיך אנצו לפעול גם במחתרת האנטי־פשיסטית, עשה זאת בסודיות גמורה. היה קשה יותר ויותר לאחד פעילות ציונית עם פעילות אנטי־פשיסטית, ולו רק מחשש לסכן את התנועה הציונית, שעדיין נהנתה ממעמד רשמי, אם כי לא מאהדת השלטונות. כאשר נתקבל נחום סוקולוב, בשנת 1926, אצל מוסוליני, הטיח ראש־הממשלה כנגדו שהיהודים הם אנטי־פשיסטים. סוקולוב השיב, כי אפשר למצוא יהודים בכל המחנות, בשמאל ובימין, אך יש רק מחנה אחד יהודי באמת, והוא הציונות.
על אף התנגדותו למשטר הפשיסטי והתלהבותו הציונית, לא העלה אנצו מעולם על דעתו לעלות ארצה בלי למלא את חובתו האזרחית: לשרת את שנת החובה בצבא הוד מלכותו. כבן למשפחה רומאית עתיקה, היה זה בעיניו ענין של כבוד. כבעל השכלה גבוהה נחסכו ממנו כמה שלבי־שפשוף בלתי־נעימים, לפי נוהג העולם הישן, ואת רוב זמן שירותו עשה ברומא ובסביבתה, נפגש לראשונה עם המוני החיילים האיטלקים הפשוטים, אהב אותם ולמד להעריך את נכונותם למלחמה ולהקרבה למען המולדת. הוא עבר בהצטיינות קורס קצינים בחיל־הרגלים, וזכה להערכת מפקדיו על “פקחות יוצאת מן הכלל, תפיסה, משמעת וכשרון תכסיסי”, אולם גם במדים העשויים צמר עבה, עם מכנסי־הרכיבה והחפתים סביב הרגלים, נראה סגן־משנה סרני בדיוק כמו אנצו: מרושל.
היה זה קצין חיור ונבוך, שבא בראשית שנת 1926 אל רבקה אשבל, אחת הסטודנטיות מארץ־ישראל שלמדו ברומא, לבקש עצה: עדה בהריון. רק מי שהכיר את המציאות האיטלקית יכול היה להבין את ממדי המהלומה: סטודנטית לספרות, בת למשפחה בורגנית עשירה, וצעיר שלא ידע עדיין לפרנס משפחה, אמה של עדה, שהתנגדה לעצם הידידות עם אנצו, משפחת סרני בעלת המעמד המכובד בקהילה היהודית עם עקרונותיה המוסריים, ונוסף לכל תכניות העליה שהתהפכו מול המציאות המדהימה. בארץ־ישראל של אותם הימים לא הזדעזע איש כשהגיעו חלוצות אל הרב וכרסן בין שיניהן, או כאשר שלחו חברה במקומן לחופה או אם ויתרו כליל על ברכת הרבנות, והעצה הטבעית של רבקה היתה לא להתרגש, ולגלות את האמת לאם הסרנים.
אלפונסה סרני עברה אז ניתוח כליות, והראשון מבני המשפחה שאנצו פנה אליו היה אנריקו, אשר החדשה עוררה בו מעיין של רגשות כלפי אחיו: “באמת, רק עתה אני מרגיש כמה אהבתי אותו, את האח הזה, יותר מאשר אהבת אח, כמעט אהבת אב. הוא, אשר היה תמיד נגדי, המורד, קיבל ממני כל־כך הרבה והלך בדרכי, שאולי לא היתה דרכו (או המשיך בדרך שאני זנחתי אותה מכבר) ואילו בסופו של דבר… אני הזוכה במערכה: פירקתי מעליו את נשקו, הצלחתי להביא אותו לויתור על עמדתו, שהיתה בשנים הראשונות איבה גלויה כלפי, כדי שלא יעמוד על ההבדלים אלא הדמיון שבנו, שביצירת־המופת הזאת של האחים סרני. חברינו אינם יכולים שלא להכיר באחדות העקרונית הקיימת בינינו למרות ההבדלים בהתבטאות. ודאי, אני ויתרתי מהיום הראשון על זכות הבכורה: הנחתי את הפריבילגיה והסתפקתי בשויון. זה היה הכרחי, כדי שאנצו לא יראה בי את אויבו בנפש”. אנריקו חש ברומנטיות הטבועה בשלשתם, בנטיה לחיות לפי הספרות, אולם בעיניו לא היתה זאת אלא דרך לחיות את החיים שבוחרים בהם, ולא לפי רצון האחרים. “ייתכן, שאנצו ומימו לא יהיו מאושרים, אך ודאי שהם יוכלו להאשים רק את עצמם על היסורים, ולברך את עצמם על השמחות שיפקדו אותם. כל מי שהכיר אותנו חשב תמיד שכולנו נכשלנו מבחינה סנטימנטלית, ואולי התחזקה הנטיה הזאת באָפינו בגלל החינוך התקיף והקפדני שקיבלנו, שלא ידע השתפכות־רגש ושבגללו חיפשנו את הרוָחה בחוץ. אנצו ומימו חיפשו זאת באהבה, ואני בשאיפה לאהבה, בעיקר בצורת מכתבים. ובגלל זה הייתי אמש קרוב אליו מאוד: חבר, אח. על שנינו היתה יד המציאות החדשה העצומה (אנצו עומד להיות אב). שנינו, ביודעין או בלא־יודעין, אולי קצת קנאים. יש לבטא את המלה, גם אם היא נראית פסולה”.
אלפונסה היתה נאמנה לעצמה, כששמעה את הבשורה, אחרי שהתגברה על הזעזוע הראשון: היה זה הבן שלה, והיא שחינכה אותו לחירות, והמדובר בנכד שלה העתיד להיוָלד. היא פרשה את חסותה גם על עדה, שעברה לגור ברחוב קאבור. נערך רישום־נישואים ללא כל טקס, ואת התצלום היחיד שנשתמר מאותה תקופה אפשר לפרש כתמונה נאמנה של המצב: אנצו בעינים מושפלות, עדה בשמלה חסרת־צורה עם עינים כואבות של ילדה שנעשה לה עוול וצעיף קטן על הבטן המתעגלת, אנריקו עומד מאחורי אלפונסה והפה המהודק בקו צר של שניהם מעיד על החלטה נחושה לשאת באחריות נגד העולם כולו. אפילו חיוך אחד לא הופיע על פני המסובים, והפרח היחיד נראה על שמלתה של הגברת אסקרלי, היושבת זקופה ומבטה אומר: “ידעתי”. היתה זאת שערוריה שכל יהדות איטליה דיברה בה, בני הדור הישן מאשימים את ההליכות החפשיות של הצעירים בימינו ואת הציונות עם רעיונותיה המהפכניים, ובני הדור הצעיר מגיבים ספק בהערצה ספק בהשתוממות: מילא, לדגול ברעיונות מתקדמים, אבל למה להגשים אותם גם בחיים הפרטיים?
כאשר נולדה הבת חנה, ביולי 1926, נשכחו בלהות ההריון הבלתי־צפוי: בצילום־המשפחה הראשון עם בת הדור החדש מחזיקה אלפונסה בגאוה את התינוקת בזרועותיה, אנצו קורן ועדה, נאמנה לרוח המרדנות, קצצה את צמתה הארוכה ונראית בתספורת קצרה ונועזת. לפי התכנית עמדו שלשתם – אנצו, עדה וחנה – לעלות ארצה תוך זמן קצר, להצטרף לקיבוץ גן־שמואל (שהקשר עמו נוצר באמצעות אחד הסטודנטים מארץ־ישראל שלמדו באיטליה) ולהישאר בו שנה וחצי או שנתים, עד שיבוא מימו, שהיה שקוע אז בכתבי מַרכּס ולנין במסגרת הכנות לעבודת הדיסרטציה שלו על המשק השיתופי. אולם כאן התערבו אלפונסה וסמואלה סרני: אם אנצו רוצה ללכת לארץ חשוכה ופרימיטיבית אין לעצור בעדו, אבל נכדתם לא תובא לסביבה ששורצים בה כידוע הקדחת וחליים אחרים. הוחלט איפוא שאנצו ועדה יסעו לבדם, יבדקו את המצב ויקחו אליהם את בתם רק ברגע שיוָצרו תנאים לכך. הלוחם העיקרי נגד עלייתו של אנצו היה דוד אנג’לו, שניסה לשכנע את בן־אחיו החביב בנימוק ההגיוני, שאין אנשים רבים בעלי־ערך כמותו ביהדות איטליה, ועל־כן היא זקוקה לו יותר מציון. אבל אנצו כבר היה אז מעבר לכל היסוס, ולא שמע מאומה מלבד הקול הקורא לו מארץ־ישראל.
את המאמר האחרון שכתב אנצו על אדמת איטליה לשבועון “ישראל”, הקדיש לחבריו אוג’ניו, גוידו ואנצו (טאליאקוצו). אנצו האמין כי הוא ראשון בחיל־חלוץ והאחרים – גם אם המיושבים בדעתם יחשבו זאת לשגעון – יגשימו את המהפכה העצמית ויבואו בעקבותיו. השלושה אוג’ניו קולורני, בנה של דודה קלרה, אידיאליסט ורגשן, גוידו פונטקורבו, בנו של הדוד מאסימו, מוכשר כרוב בני־משפחתו, ואנצו טאליאקוצו, יליד נאפולי, קרוב־רחוק ואינטלקטואל, צעיר מן הסרנים ומלא יראת־כבוד בפני גאוניותס – נטו אז לציונות, בהשפעת קסמו האישי של אנצו יותר מאשר מתוך צורך פנימי. להם הועיד אנצו את קריאתו לחזור למנהג “האביב הקדוש”, שאנצו קרא לו בעברית “קרבן הבנים” והכוונה ל־Ver Sacrum, מנהג רומי עתיק, שלפיו הוקדש כל יצור חי שנולד באביב לאלים, ברוב המקרים ליופיטר, בימים של מצוקה או של עדפי־אוכלוסיה. הבנים אמנם לא הועלו על המזבח, אך במלאות להם עשרים שנה כוסו פניהם צעיף והם הוגלו אל מחוץ לרומי, למקום שבחרו בו. “אם עדיין קיימים צעירים ואי־שקט בנפשם, יתגייסו־נא לשורות חלוצי ארץ־ישראל, יעזבו הכל, יקריבו את הכל”. אחרי! אמר אנצו, והלך בעינים פקוחות אל הקרב לבדו.
לא צמאון להרפתקה משך אותו: “הרוצים בהרפתקאות יסעו לאפריקה לצוד נמרים או לאמריקה לכרות יערות־עד, וגם לא רדיפת הכבוד, מי שרוצה בו שיסע לבירות העולם בעלות מיליוני התושבים. אין גם מקום לקוות לשלוה אידילית: החיים בארץ קשים, וביום מן הימים נכונות לנו גם התנגשויות־דמים. אבל בארץ־ישראל אנו רוצים לעצב צורה חדשה של שיתוף אנושי, צורת־חיים חדשה שפירושה לא רק סידורים חברתיים ומדיניים חדשים כי אם זיקה נפשית חדשה, אחוָה מחודשת בין אדם לחברו, אשר מצאה את ביטויה הראשון בקבוצה”. הקול הגדול ששמע אנצו היה קודם־כל קולו של החלום הישן על התחדשות החיים.
בפברואר 1927 נפרד אנצו, בשמו ובשם חברתו, מעל דפי “ישראל”, מאלפונסו פצ’יפיצ’י ומכל חבריו, וברגע זה של התרגשות פנו מחשבותיו “לכל הרחוקים־הקרובים שנתנו לנו אפשרות לבצע את הצעד הזה, למורינו החיים כבר בארץ־ישראל, כד”ר רייכרט וד“ר בילינסון, ולאלה שאינם יכולים להגשים את חלומם וממשיכים בפעולה הקשה וכפוית־הטובה באיטליה, ובמיוחד דאנטה לאטס ואנג’לו סאצ’רדוטי. מי יתן וירצה השם שנצליח בפעלנו ובעבודתנו למען ישראל”. לקראת החיים החדשים הוסיף אנצו לעצמו שם עברי חדש: חיים, כשמו של נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר וייצמן, ומימו בחר בשם אוריאל מתוך הערצה לאוריאל אקוסטה, הפילוסוף המורד, הכופר המוחרם שנרדף על דעותיו עד מוות.
לפני נסיעתם של עדה ואנצו נערכה בבית הסרנים מסיבת־פרידה צנועה, שנכחו בה בני־המשפחה, חברים מן האוניברסיטה ובני המושבה הארץ־ישראלית, ששתו קצת יין, איחלו לזוג כל טוב והלכו לדרכם. ערב נסיעתו טייל אנצו עם פרנצ’סקו גבריאלה, חברו ללימודי פילוסופיה, ברחובות רומא אהובתו, והשנַים דיברו כמנהגם על פילוסופיה ופוליטיקה. היה זה השלום האחרון לעיר שבה הכיר כל אבן, לקריֶרה המדעית, לחיים נוסח איטליה, לכל מה שאהבה נפשו כל עוד היתה שייכת לבן איטליה. ב־7 בפברואר ליווּ בני־המשפחה את אנצו ועדה לרכבת היוצאת מרומא לנאפולי, ועל אף החיוכים, הטפיחות על השכם ולחיצות־היד היה זה רגע קשה לכולם. בנאפולי חיכה להם צ’ירו גלס, אחת הדמויות המקוריות בציונות איטליה, שאף הוא הגיע ליהדות כדרך־חיים בכוח ההגיון, אולם כשם שהסרנים היו דמוקרטים, היה הוא אריסטוקרט, מקפיד על הופעה ולבוש אלגנטי לא רק בגלל טבעו, אלא – בדומה להרצל – גם למען הציונות. יחד עם צ’ירו אכלו שני החלוצים הראשונים את ארוחתם האחרונה על אדמת המולדת במסעדה המפוארת ביותר של נאפולי, ולמחרת הפליגו באניה “איטליה” מנאפולי לאלכסנדריה. באותה אניה נסעה קבוצה גדולה של ארץ־ישראלים וחלוצים, ששרו משירי־ציון ורקדו הוֹרה על הסיפון על אף סערות הים החרפי; אבל הזוג הצעיר לא הצטרף, עדה מפני שהדבר לא היה לפי אָפיה, ואנצו, שאהב לשיר, גם אם זייף בכמה טונים, לא שיתף את עצמו בשמחה מפני שסבל ממחלת־ים ורוב ימי הנסיעה אל הארץ המובטחת עברו עליו בשכיבה.
אחרי שהות קצרה במצרים, סיור בקהיר וטיול־חובה אל הפירמידות עלו השנַיִם על רכבת־הלילה בקו קנטרה־בירוּת, שבה ישבו הנשים רעולות־הפנים בקרונות נפרדים. עם עלות השחר נראו בחלון חורשות הדקלים הגבוהים של אל־עריש, ובבוקר נעצרה הרכבת ברמלה, שבה היה על הסרנים לעבור לרכבת הנוסעת בקו ירושלים־יפו. היה זה חזיון אוריֶנטלי טיפוסי: מהומה עצומה, רעש מחריש־אזנים, הנוסעים, רובם ערבים, רצים, נדחקים, צועקים, עולים לקרונות, יורדים מהם, מעלים חבילות, מורידים צרורות, ועובדי התחנה, הנושאים בגאוה בתפקידיהם החשובים, משמיעים שריקות אין־ספוֹר. אחרי חצי שעה, כאשר החלה הרכבת לנוע בכיוון יפו, ראו עדה ואנצו בין החולות האדמדמים את הפרדסים הירוקים והבתים הלבנים של מושבות היהודים. ב־17 בפברואר 1927, בשעה תשע בבוקר, הגיעו החלוצים אל היעד.
פרק שביעי: חלוץ מיוחד במינו 🔗
תל־אביב היתה פרבר מתחזה כעיר, עם בתים לבנים או אפרוריים בני קומה אחת או קומותים, שסגנונם מושפע קצת ממציאות החיים הפשוטים, קצת מן העיירה היהודית וקצת מחלומות יהודי הגלות על המזרח, שהאביב בו ינוה עולמים. תפארתה היתה על שדרות־רוטשילד ועל בנין הגימנסיה “הרצליה”, שיצרו אוירה של עיר, אך רוב רחובותיה הצרים נגמרו עד מהרה בחולות, שבהם צצו צריפים ומבנים ארעיים ומכוערים בין מגרשים מגודרים ריקים. חן העיר העברית הראשונה היה בשמיה הצלולים והכחולים, בשלטים בשפת־עבר, במרכבות עם סוס או סוּסיִם שעגלון ערבי נוהג בהן, בתערובת הדמויות והתלבושות, בפועלים בקאסקטים ובנעלי־עבודה כבדות, בגבירות מן הישוב עם הכובעים, הארנקים, הכפפות ושאר סממני נשי־כרך, בתימנים שחומי־הפנים עם סלי־הירקות, בסוחרים וברוכלים שנראו כאילו עזבו זה עתה את לודז' או את וַרשה. ממרחק הזכירה תל־אביב עיירה איטלקית על שפת הים התיכון, והגבירה את החלטתם של אנצו ועדה להתישב בכפר. אם ארץ־ישראל, אז התישבות. אם עיר, אז מוטב רומא.
הדרך הראשונה מתחנת־הרכבת הקטנה שבקצה רחוב יהודה הלוי הובילה אל משה בילינסון, אז כבר תושב תל־אביב, אשר זנח את דרכי הפועל החקלאי של ראשית ימיו בארץ והיה – מקיץ 1925 – חבר מערכת “דבר”, עתון־הפועלים החדש בעריכתו של ברל כצנלסון, עמוד־התווך של ארץ־ישראל העובדת. אחרי מאבק מר עם מסתרי שפת־האבות היה עתה בילינסון מסוגל לכתוב את מאמריו בעברית, בלי להיזקק למתרגם. בתוקף כתיבתו וקרבתו אל ברל היה שייך לצמרת תנועת־הפועלים, ועם זאת היה שתקן, מכונס בעצמו, חסר שרשים במסורת היהודית, עומד מן הצד. בילינסון גר אז בפינת הרחובות אלנבי־שדרות־רוטשילד, באחד הבתים הגבוהים שבעיר, בן שלוש קומות שלמות, שגם משרד “הקונטרס” היה בו. למערכת “הקונטרס” הוקצה המטבח בדירת עורכו, יצחק יציב, ומרי, אשתו היפה של יציב, שעל שולחנה היה ידידה בילינסון אוכל את כל ארוחותיו, נאלצה לבשל בחדר־האמבטיה, על פתיליה שניצבה על ארגז. ביום־חורף בהיר אחד צילצל הפעמון, ומרי יציב ניגשה אל הדלת וראתה בפתח זוג צעירים מחייכים, שלובי־זרוע, לבושים כאירופיים לכל דבר, שחיפשו את בילינסון. אחרי פגישה נרגשת בחדרו הקטן שעל הגג עשה בילינסון, שכבר ציפה לבואו של חניכו – בחרדה מסוימת – את הדבר ההגיוני היחיד שאיש ציבור־הפועלים בארץ־ישראל יכול היה לעשות כאשר עמדה בפניו בעיה חשובה: הוא לקח את אנצו אל ברל כצנלסון.
ברל, מַצפּוּן העובדים העברים שהחלוצים נהרו אליו כחסידים אל רב, ידע על העולה היחיד במינו ששמו הלך לפניו עוד לפני בואו: דוקטור לפילוסופיה, חוקר, סופר, בנו של רופא חצר־המלכות, דרישת־שלום מאיטליה רבת־החן. פועלי ארץ־ישראל, רובם יוצאי עיירות מזרח־אירופה, עדיין לא נתקלו בחלוץ כזה, ולבם היה מלא התפעלות. ברל, בלורית מתולתלת מעל עינים פיקחיות, שחיפש תמיד כשרונות צעירים בדור ההמשך – ארץ־ישראל העובדת היתה צעירה מאוד, ואדם בגיל ארבעים כברל כבר נמנה עם הקשישים – העריך מיד את כוח מחשבתו ואת השכלתו של העולה החדש, חש בכנות אמונתו וחסך ממנו את עיקר היסורים שהיו מנת־חלקו של עולה בודד מן השורה, אבוד בארץ האוכלת יושביה, נודד ממקום למקום בחיפושי־שוא אחרי יום־עבודה: כמחוָה יוצאת־דופן כתב למשה סמילנסקי, מנהיג האיכרים הרכושנים, וביקש ממנו להעסיק את אנצו בפרדסו שברחובות.
החפצים נשארו במלון “ברסקי”, קטן, צנוע ואידישאי, ככל אכסניות תל־אביב בשנת 1927, ואחרי יום יצאו אנצו ועדה מן המרכז המסחרי ההומה שבקצה רחוב הרצל באוטובוס חורק של חברת “דרום־יהודה” לברר את המצב ברחובות, עדיין מצטחקים לזכר ארוחתם הראשונה על אדמת־הקודש: עדה הזמינה במסעדה דג, אך מה שהונח לפניה היה קציצה ברוטב קר. תודה, אמרה עדה למלצר בגרמנית, אבל לא הזמנתי בשר. המלצר התעקש: הנה הדג, כבקשתה. רק אז נגלה ליוצאי איטליה סוד הדגים הממולאים, עונג־השבת של יהודי אשכנז.
הדרך הסלולה פחות או יותר נפסקה אחרי המושבה ראשון־לציון, ומשם המשיך האוטובוס בחולות עמוקים, צולל במהירות אל תוך ואדי תלול ועולה ברעש גדול לעברו השני, תרגיל שעדה הגיבה עליו בתדהמה ושאר הנוסעים בשלות־נפש גמורה. האוטובוס הנושף מצא את מנוחתו במרכז רחובות, ואנצו ועדה ניגשו ישר לביתו של משה סמילנסקי ברחוב יעקב. סמילנסקי, גבה־קומה ובעל זקנקן, לבוש חליפה בהירה כאָפנת בעלי המעמד בארץ, איכר, חייל, פוליטיקאי, סופר, עורך ואוטוקרט, לא היה מסוגל, על אף דמיון־הסופר שלו, לתפוס מה יעשה דוקטור לפילוסופיה איטלקי בפרדסו, ומה לו בחקלאות. אך הדוקטור, אשר הפרודוקטיביזציה של העם היהודי בכלל ושלו בפרט היתה חלק בלתי־נפרד מאמונתו, עמד על דעתו, וסמילנסקי הסכים לקבל אותו לעבודה כפועל בשכר עשרה גרושים ליום, שעה שהשכר המקובל של פועלים יהודים היה אז שבעה־עשר גרוש ליום. למען האמת לא היה סמילנסקי זקוק לפועל קבוע נוסף, וודאי לא לפועל מתחיל עם ידים רכות; אבל מה לא עושים למען ציון, כבודו של ברל וחלוץ בעל אישיות יוצאת־דופן כל־כך?
היתה זאת שנת משבר כלכלי וחוסר־עבודה, תוצאה של גאות פתאומית שבאה בעקבות העליה הרביעית, רובה עליית סוחרים זעירים ובעלי־מלאכה מפולין, שהביאו עמם הון מועט והשקיעו אותו בעיקר בבניית בתים, בסחר ספקולטיבי במגרשים, בהקמת מפעלים קטנים ובמסחר בערים. היתה זאת עליה פתאומית ובלתי־מתוכננת, בעידודה של ממשלת פולניה דאז, ובארץ לא היו היסודות הכלכליים ולא הכלים הארגוניים לקליטת 62,000 העולים שבאו בשנים 1924־1926; לכן שקעה הגאות המדומה, ענף הבנייה שותק, החברה הקבלנית של ההסתדרות “סולל־בונה”, עמדה בפני פשיטת־רגל, הסחר בקרקעות התמוטט, המפעלים החדשים פשטו את הרגל ומספר מחוסרי־עבודה הגיע, בראשית שנת 1927, לשמונת אלפים, כשליש מכל הפועלים השכירים אז. המצב, בעיקר בערים, היה נואש והאוירה מדכאה: שלדי־בנינים, בתים ריקים, חנויות ומגרשים עם שלטים “להשכרה” ו“למכירה”, והאניות שהפליגו מן הארץ היו מלאות יותר מאשר המגיעות אליה (לעומת 2713 עולים שבאו בשנת 1927 יצאו 5071).
אנצו, שסבר לפני עלייתו כי הוא מיטיב להכיר את הארץ ואת טבעה, מספרים ומשיחות, ראה את עצמו כאדם שהתבונן שעה ארוכה בנוף מרחוק, הקוים נהירים לו, הפרטים ידועים לו, דבר לא נעלם מעיניו, אולם ברגע שהוא מתקרב אל הנוף המוכר ונכנס אל תוכו, נראה לו הכל כחידוש שלא ראהו מעולם. קשה היה לו לצאת מן הפרטים החדשים שנתקל בהם על כל צעד ולהשקיף שוב על התמונה הכוללת. אך הוא עשה את המאמץ, וכבר שבועים אחרי עלייתו שלח לעתון “ישראל” את מאמרו הראשון על המשבר הכלכלי בארץ, שהעורך פצ’יפיצ’י פירסם אותו תוך הדגשה, שאין העתון אחראי להשקפות הפוליטיות והסוציאליות של המחבר, עתה פועל חקלאי בארץ, אשר הפליג בגנות הנסיונות הדמגוגיים של השמאל הקיצוני מצד אחד ובגנות האדונים היהודים העשירים מהגלות מצד שני, והעמיד מולם את אחריותו הלאומית של מעמד־הפועלים בארץ.
זמן קצר אחרי שבא לארץ יצא אנצו לסייר בה, בחברת ציר פרלמנט בלגי ושלמה צמח, מותיקי העליה השניה, אשר תיאר בשעת הנסיעה דרך עמק יזרעאל את תלאות החלוצים, המיבשים את הבצות בזיעת אפם ובדמם ואינם מרשים לעצמם את המותרות החיוניים לבהמות, בניני־אבן, אלא מתגוררים באוהלים. החבורה עברה את בתיה הפזורים של עפולה, בירת העמק לעתיד, וחנתה בערב בדגניה, אם הקבוצות שבה הכל משותף: החיים, העבודה וחינוך הילדים. אנצו התרשם מן ההוי המשפחתי, שנראה לו מתוק ושקט, מן הילדים, ורודים, שמחים וצוהלים, מן החלוץ שפניו נשזפו בלהט השמש לגוון של נחושת, ואשר הסביר לציר הבלגי המשתומם, כי אם יש רוָחים סימן שהאדמה נותנת לחברי הקבוצה יותר מכפי צרכם, על־כן עליה למסור חלק משטחה לקבוצות אחרות. בשבת ביקר אנצו בירושלים, ראה את הגברים בכובעי־הפרוָה ואת הנשים בשמלות־הקטיפה המשונות, שנהרו דרך הסימטאות הצרות של העיר העתיקה אל הכותל המערבי, וכאן התרחק ממלוויו, כדי "לגעת, לרגע קט, בעמי לבדי, להתקרב אל ההמון הבוכה, המתפלל, המנשק את אבני הכותל הקדוש, כולו עברי, כולו שלנו, עירום, נבואי, טרגי. כלום לא כאלה הן גם תולדות עמנו, היסטוריה שכולה בלב, בפנים, בלי נוף מרהיב־עין כשל יוָן ורומא? כמה אני בוש שאיני יכול להתפלל במלים ובצורות מלאות הוד והדר של אבותינו, לומר את הגיון לבי רב החרדה וההערצה.
“אנו יוצאים ועמנו שני ילדים, צנומים ותמירים, כובעים שחורים רחבי־שולים על ראשם ופיאות לאורך לחייהם. מדברים עברית: הם שני תלמידי ‘עץ־חיים’, הישיבה הגדולה, בית־התלמוד דפה. בני י”א וט"ו; בלא בת־צחוק על שפתם, סגורים ומזלזלים בנו, האפיקורסים בני עולם אחר, שלא הלכנו בדרכי התורה כמוהם.
"עלי לבקר ב’עץ־חיים'. אחרי ביקורי זה ליד הכותל המערבי כמעט נמחקו מזכרוני העמק ובניו הגיבורים, ואינני רגיש אלא לעבר זה, שהכרתי היום, החי בתוכי, חי בתוך עמי. אני בא: בית־ספר רחב, בו אני מתקבל בהמיית קולות רבים, המחרישים אזנים. ילדים מבני שבע ומעלה, כפופים מעל דפים רחבים ולומדים גמרא, חוזרים עליה בקול רם, בינם לבין עצמם, ועיניהם תלויות בפי המורה, לשתות ממעיין חכמתו, והם מתנועעים בקריאתם בכל גופם ומסלסלים בלי הרף בידיהם הרזות את פאותיהם. ‘הפה בית היוצר לנשמת האומה?’ ראשי עלי סחרחר מרוב מחשבות. מה רבה ההרמוניה באי־סדר זה! מעבר לקריאות נשמעת נגינה חרישית, ואני מבין אותה. כמה חי בית־ספר זה יותר מבית־הספר, כמעט dernier cri, שראיתי בתל־אביב. איני יכול לשכוח השוָאה לא־מוצדקת זו, אשר בכל־זאת היתה כסמל בעיני. בגימנסיה בתל־אביב לא יכולתי להשקיף אלא בשיעור להתעמלות, ואילו פה שקועים בעבר. אכן ילדים אלה שרשם עמוק־עמוק בעמנו. אני יוצא. על פרשת־הדרכים. מהי דרכנו אנו? הלב מהסס וחרד: עוברים לנגד עיני, כבחלום סוער, האנשים שזופי־השמש והקדושים של דגניה ושל העמק, ואלה הצנומים והכפופים על ספריהם בירושלים. האין דרך המוליכה מכאן לכאן? האם נשקיע את הנסיון והתשוקה של כל הדורות שעברו בלהבת דורנו, שאינו רוצה סייגים, שאינו מכיר גבולות? ‘אלה ואלה דברי אלוהים חיים’, החיים בקרבנו יתרחש נס המעבר, נס איחוד העם המעמיק בתולדות עברו ואולי כך העמק, אנחנו כולנו נמצא את הסגנון, את הצורה שאנו חסרים, אך מתי?''
אנצו ועדה נסעו שוב לרחובות, הפעם להשתקע. הסַבּל שעזר להם לסחוב את המזודות מתחנת־הרכבת המרוחקת דרך החולות אל המושבה, היה לא רק סבל יהודי, אלא אף דיבר תשע שפות וידע ספרות ותלמוד, להתפעלותם הרבה של העולים החדשים. הסרנים שכרו חדר בביתו של תלמיד־חכם, יצחק כהן, בחלק המזרחי של המושבה, עם מטבח משותף ושירותים בחצר. בעלת־הבית, אשה שומרת מצוות ומקפידה על כשרות, עמדה נדהמת מול בורותה של הדיירת החדשה שלא ידעה אפילו לדבר אידיש. במסגרת ההכנות לפסח ציותה הגברת כהן על עדה לקשור את כל הסכו"ם בחבל ולטבול אותו במים רותחים, והזדעזעה עד עומק נפשה כאשר מצאה, אחרי הכשרת כל הבית בקבוק עם ספירט ברשותה של עדה, וזו מצדה לא היתה מסוגלת להבין מה לא־כשר בכוהל. עדה, שידעה יוָנית, לטינית וספרות איטלקית, לא ידעה לבשל, אך היא הכינה את הארוחות בבית, כי תבשילי טבחית איטלקית מתחילה טובים מהאוכל האשכנזי במושבה: הגזר המתוק והכרוב המתוק והדגים הממולאים המתוקים והבורשט החמוץ־מתוק.
ביום סגריר התיצב אנצו לעבודה בפרדס של סמילנסקי ועיני כל הפועלים – חלוצים, תימנים וערבים – היו מופנות אל האיש הקטן בחליפת־הצמר הכהה ופני האינטליגנט. אחרי שעות מעטות של חפירת בורות לנטיעות היה אנצו מכוסה זיעה, החליפה מכוסה בוץ וידיו מכוסות בועות, אבל הוא ניסה, אחוז אמביציה, להדביק את הפועלים האחרים, המתקדמים בשורה בקצב אחיד. מנהל־העבודה יעץ לו להחליף את הלבוש א־לה־פרנג’י בתלבושת מתאימה יותר לפועל, ומשה סמילנסקי, אף כי היה מעביד נוקשה, העביר את הדוקטור שלו לעבודה קלה יותר, בגיזום עצים (עבודה נחותה בעיני חלוצים המקפידים על יוקרה מקצועית), וזיווג לו אינטלקטואל נוסף מפועליו, יונה קוסוי (כסה), שאף הוא, לפי נבואת מעבידו, לא נועד להאריך ימים כפועל.
הפועלים הותיקים הראו לאנצו איך לעבוד במזמרה ולנקות את גזע העץ אחרי הגיזום, ותוך כמה ימים נראה אנצו – שהתיחס לתורת הגיזום ברצינות ובריכוז כמו שהתיחס אל תורת קאנט – כאחד הותיקים. ללבוש המרושל התרגל ללא מאמץ: יצא לעבודה בחולצה ללא צוארון, במכנסים מאובקים עם כתפיות בחוץ, בנעלי־עבודה מרופטות, קאסקט וטוריה שסל קלוע תלוי עליה. העבודה נמשכה בחורף משעה שבע בבוקר עד ארבע אחר־הצהרים, עם הפסקת־צהרים של שעה אחת. כדי להעסיק את מוחו בשעות הארוכות של העבודה המכנית היה אנצו מדקלם בקול פרקים מתוך “הקומדיה האלוהית” לדאנטה ושירים ארוכים מאת משוררים איטלקים אחרים. יונה קוסוי לא הבין מאומה אבל התרשם עמוקות, בעיקר אחרי שידע אנצו בעל־פה – תוך זמן קצר – גם את דאנטה בעברית, בתרגומו של זאב ז’בוטינסקי.
בצהרים היו הפועלים מתישבים תחת עץ ואוכלים את הארוחה שהביאו עמם, על־פי רוב לחם וזיתים, בתוספת תפוזים מהפרדס. אנצו, אלוף האכילה המהירה, היה מסיים תמיד ראשון ושוקע בקריאת “קוריירה דלה סרה”, שהיה מגיע אליו בקביעות, או ספר שהביא עמו בסל. סמילנסקי, שהיה מעבד לא רק את האדמות שבבעלותו אלא גם מטעים של משקיעים מחוץ־לארץ, דגל – בניגוד לרוב איכרי רחובות, שהעסיקו רק ערבים – בעבודה מעורבת, עברית וערבית, ולא מתוך חישובים כלכליים אלא מתוך עקרון, למען הדו־קיום בשלום, ועבדו אצלו יוצאי מזרח־אירופה ותימנים משכונת שערים, ערבים מן הכפרים ובדוים מן הסביבה. חוַג’ה סרני היה חבר של כולם, טופח על השכם לאחמד ומוחמד ועלי, זוכר שמות פרטיים, שואל על דרך חייהם, מתעניין במוצאם, מבקר בבתיהם. תחרות גלויה התנהלה אז בין הפועלים הערבים והיהודים, שניסו, מטעמי יוקרה, להדביק את הקצב של הערבים הרגילים לעבודה גופנית קשה, גם אם ירקו דם ונפלו בערב מן הרגלים, העיקר שהכבוד הלאומי ניצל. אנצו היה מחוץ לתחרות.
פרנסה היתה – אם כי עשרת הגרושים ליום כיסו פחות או יותר את הוצאות הדואר והקריאה של אנצו, ועיקר הקיום מוּמן בכסף שנשלח מאיטליה – וגם בית היה: התפנתה דירה נפרדת בקצה המושבה, בביתו השני של יצחק כהן, שהיה בנוי אבנים קטנות מודבקות בחומר ובו שתי דירות, כל אחת שני חדרונים ומטבח, עם ההישג הטכני העצום: מקלחת ובית־שימוש בתוך הבית. כיון שכך יצאה עדה בסוף אפריל לרומא, להביא את התינוקת ואת ספריתו של אנצו, וחזרה בראשית מאי. נראה לה כאילו נחתה על כוכב אחר הנמצא במרחק שנות־אור רבות מבירת איטליה, שבה מתנהלים החיים כסדרם, אנשים יושבים בקונדיטוריות לאורך הקורסו, גבירות אלגנטיות נוסעות במכוניות עם נהג במדים, הרחובות מוארים במחרוזות של אורות והסרנים מתאספים יום־יום אצל דודה ארמלינדה בבית הגדול שברחוב קאבור.
רחובות של הימים ההם היותה מושבה חקלאית בת שלושים שנה עם 1200 תושבים, רובם יוצאי רוסיה. אמנם, איכריה היו שונים מתושבי פתח־תקוה ומושבות הברון רוטשילד, עצמאים יותר, ציונים יותר, פתוחים יותר לנעשה בעולם – היו ביניהם אפילו אנשי־עט ומלומדים – מתחשבים יותר בפועלים היהודים, אבל אחרי ככלות הכל היתה זאת נקודה נידחת בקצה הדרומי של הישוב היהודי. היה בה בית־עם עם חלונות מקומרים שמדי פעם בפעם הופיעו בו האופירה העברית של גולינקין או להקת תיאטרון באידיש. הרצאה על תולדות הארץ, בליווי שקופיות, היתה אטרקציה גדולה, ובילוי חביב־וזול־של הפועלים היה האזנה לנאומים. אכן, ראשי תנועת־העבודה ידעו למלא את התפקיד שהוטל על שכמם: הם נאמו שעתים ושלוש שעות, וכמה מהם – וברל כצנלסון בראשם – ידעו לרתק את הציבור חמש־שש שעות רצופות. אכן, נפילים היו באותם הימים.
אנצו היה יוצא בשש בבוקר לעבודה בפרדסים וחוזר סמוך לחמש אחר־הצהרים, מתרחץ, אוכל, לוקח את חנה’לה לטיול בעגלה בדרכי־העפר ולעת ערב יוצא שוב אל צריף הפועלים שהיה גם לשכת־עבודה, גם מרכז־תרבות, גם מועצה וגם מועדון. שם ניסה רכז־העבודה, לאור עששית־נפט, לחלק בצדק בין מאה המועמדים, החיים על הקפה, את עשרים מקומות־העבודה שהשיג במשך יום של חיפושים מיגעים, וסביבו המולת הפועלים, מתוַכּחים, ממתינים, מחפשים קצת משענת. פועלי רחובות הותיקים השתייכו לפי המסורת, ל“הפועל הצעיר”, מפלגת פועלים שפסלה את מלחמת־המעמדות ושמה את הדגש על יצירת תנאים כלכליים שבהם עשוי לקום עם עובד ועל שיבה לעבודת־כּפּיִם. אולם חלק מן החלוצים החדשים היו חברי “אחדות העבודה”, תנועה אשר שללה את המפלגה כמורשת הגולה ושאפה לאגד בתוכה כל פועל, ללא הבדל השקפה דתית, פילוסופית ואידיאולוגית, ובלבד שיחיה מיגיע־כפיו ויזדהה עם השאיפה לבנין הארץ ולהקמת חברה צודקת בה. גם “אחדות העבודה” לא היתה מפלגה מַרכּסיסטית, אך בניגוד ל“הפועל הצעיר” דגלה בסוציאליזם ובקשר עם תנועת־הפועלים הבין־לאומית. אנצו לא היה חבר אף באחת מהן, ולא רק מפני שלדעתו אין אדם יכול להביע את כל אישיותו במסגרת מפלגתית, אלא גם מפני שיסודות כל אחת משתי המפלגות לא נראו לו מספיקים לפעולה מהפכנית אמיתית, אך נחשב לאיש “אחדות העבודה”, גם משום שבנקודות מעשיות רבות הסכים עם דרכה, גם מפני ששני האנשים הקרובים לו – בילינסון וברל – היו דובריה.
אנשי “אחדות העבודה” ברחובות קיבלו את התגבורת בדמות אנצו בשמחה רבה, אנשי “הפועל הצעיר” תוך חששות כבדים. הסערה האמיתית פרצה כאשר הוחלט לקשט את צריף הפועלים בתמונות הוגי־הדעות ההולמים את הסתדרות הפועלים בארץ־ישראל. אנשי “הפועל הצעיר” תלו את דיוקנו של א. ד. גורדון, הוגה תורת העבודה מדגניה, בשעה שאנשי “אחדות העבודה” ראו לנכון לתלות לא רק את תמונת בר ברוכוב, אלא גם את תמונת קרל מַרכּס עצמו. אנצו עמד על ספסל מול משטיני אבי הסוציאליזם הדיאלקטי, נשען בגבו אל הקיר והסביר בעברית מחוספסת אך רהוטה ביותר ובהיגוי איטלקי מובהק לא רק את אישיותו של מַרכּס אלא גם את תורתו. אנצו לא היה מַרכּסיסט אדוק, אך הוא כיבד את הזעם הקדוש על אי־הצדק השורר בעולם, המניע של כתבי מַרכּס, זקף לזכותו את הצגת חשיבותה של הכלכלה באור נכון. לעומת זאת הסתייג מן המטריאליזם הדיאלקטי, כתורה פילוסופית שלא עמדה מעולם לביקורת ונשארה אמונה מטאפיסית מבחינה מסוימת, בעיקר מפני שמַרכּס לא החשיב את כוחה של האידיאה, העשויה להלהיב את לב האדם. “כלכלה ומוסר אחים תאומים הם, ואין האחד עולה על חברו או קודם לו'”, סבר אנצו. “הם פונים לרצונות שונים, כמאמר קרוצ’ה. מרכּס צדק באמרו שרצון מוסרי הוא תמיד גם רצון כלכלי, אבל אין זה אומר שלשני יש זכות־קדימה. כשם שאדם אינו יכול שלא לחפש את התועלת, כך אין הוא יכול שלא לחפש את הטוב בחיים ובפילוסופיה. בקשת אמצעי־הקיום ובקשת הצרכים הרוחניים כרוכות יחדיו”. סערת־הרוחות סביב תמונתו של מַרכּס לא שקעה, הלהט הגיע למהלומות והענין הועבר להחלטת המוסדות העליונים בתל־אביב, בגלל חשיבותו הרבה.
העולה החדש נעשה מהר מאוד בעל עמדה בועד פועלי רחובות, יחד עם יונה קוסוי, חברו מן הפרדס, בעל הבלורית הסבוכה, איש “הפועל הצעיר” נאמן. כאשר הגיעו חברי קבוצת “עתיד”, אשר נטשו את חיי הקולקטיב אך סירבו לפנות את מקום־המגורים המשותף, למשפט ההסתדרות – אז הסמכות המשפטית העליונה של הפועלים (מי היה מעלה על הדעת להתדיין בפני הבריטים? רק איכרים קולאקים), כיהן אנצו כאב־בית־הדין, ולצדו שני שופטים מותיקי העליה הרוסית. בימי מחסור במופעי־תרבות משך גם משפט־חברים קהל: צריף ההסתדרות היה מלא פועלים מכל הסביבה, אך היושב־ראש הצעיר לא השלים, בניגוד למקובל, עם ההמולה הביתית בזמן הדיונים, שנמשכו כל השבת. הוא דרש, ואף השיג, שקט מוחלט. דבריו, המלאים פתוס כן, עוררו יראת־כבוד בחלוצים: בעיני הרוָקים, רובם צעירים מגיל עשרים, היה אנצו בן העשרים ושלוש, בעל לאשה ואב לילדה, אישיות בוגרת, קרובה לגיל־העמידה.
עדה ישבה באותו זמן עם חנה הקטנה בבית הבודד שמאחוריו רק חשכה ופרדסים, והצלילים היחידים שנשמעו סביב היו נביחות כלבים, יללות תנים וחריקה חרישית של רגלים יחפות על חול, סימן שהערבים חוזרים לבתיהם עם לילה. לא היו לה ידידוֹת ולא עם מי לדבר גם במשך היום; איטלקית לא ידעה נפש חיה ברחובות, גרמנית ידעו רק מעטים ועברית ידעה עדה רק בקושי. לא היתה אם להתיעץ אתה (וברומא הצהירה הגברת אסקרלי באזני חבריהם של אנצו ועדה, כי מכל מדינות העולם ארץ־ישראל היא השנואה עליה ביותר, מפני שגזלה ממנה את בתה), לא היה אצל מי להתנחם על קשיי החיים, הבישול על פתיליה, ההכרח לערוך קניות יום־יום, באין מקרר ובאין קרח, ההליכה המיגעת עם עגלת־הילדים בדרכי־העפר. עדה היתה בודדה, מדוכאה, עצובה ושוב בהריון.
אנצו הכיר את כל המושבה וכל המושבה ידעה על קיומו, אך אף הוא היה זקוק לידידים, על־כן היה קופץ לעתים אל פלוגת הליטאים, אשר הקימה מחנה־אוהלים עם צריפון כחדר־אוכל ומטבח מאחורי בית־הכנסת שבקצה המושבה, לא רחוק מבית הסרנים. על הליטאים – רובם בני סוחרים זעירים ובעלי־מלאכה אנשי מסורת, שהתנסו בהכשרה חלוצית וידעו לעבוד היטב – עברו מאז עלייתם, באביב 1926, ימים יגעים של חוסר־תעסוקה, רעב, בדידות ומבוכה רעיונית בגלל הפילוג בגדוד־העבודה, שאליו עמדו להצטרף. הגדוד התפלג לשני מחנות, ציוני־בונה ושמאלני מהפכני. יוצאי ליטא לא רצו להזדהות עם שום פלג, בגלל אמונתם באחוָה ובאיחוד. אולם כאשר הביא אותם העדר המשענת על מסגרת רחבה יותר אל סף ההתפוררות, החליטו להצטרף לקיבוץ עין־חרוד (כך נקראה אז תנועת הקיבוץ המאוחד), אשר קם אחרי פילוג גדוד־העבודה סביב שאלת האוטונומיה המשקית של כל פלוגה ואשר דגל בקיבוץ גדול, פתוח ורבגוני, להבדיל מן הקבוצה ההומוגנית המגובשת שחבר־הקבוצות והקיבוץ הארצי העדיפו אותה. מזכירות קיבוץ עין־חרוד שלחה אל הליטאים ברחובות את חיים בן־אשר, אחד מותיקיו, שהיה כבר שלוש שנים תמימות בארץ, ותפקידו היה לחזק אותם, לצרף אליהם קבוצות נוספות ולהכין מהם גרעין התישבותי. בן־אשר, יליד רוסיה, בעל השכלה גבוהה במדעי־החברה, מהיר להתלהב, נוטה להרהורים פילוסופיים, צעיר מאנצו בשנתים, היה היחיד מבין חלוצי המחנה שהיה מסוגל להרוות את צמאונו של אנצו לויכוח רעיוני, לשיחה על דברים שברומו של עולם. אנצו היה לו כהתגלות: חבר, מורה, שותף לתכניות ולחלומות. הם טיילו יחד בסביבות המושבה, קצת דיקלמו, קצת התוַכּחוּ, קצת תרו אחרי שטח מתאים להתישבות.
את רוב המכתבים למשפחה כתבה עדה, מאחר שאנצו היה עסוק מדי, אך את ה“מכתב מארץ־ישראל” בשביל מדורו בעתון “ישראל” היה אנצו שולח בקביעות, פעם, פּעמַיִם ושלוש פעמים בחודש, וכל מכתב כעין קול־קורא לתרומה, ללימוד עברית, לקשר עם ארץ־ישראל, לעליה. אנצו תיאר בפני היהודים האיטלקים שלו את שלושת העתונים שהופיעו אז בארץ־ישראל, כדי לעודד את הפצתם. “הארץ” הומלץ, “דבר” הומלץ כמובן עוד יותר, ועל “דואר היום” הימני הצהוב נאמר רק שמוטב היה לולא הופיע. וכדי שהקורא באיטליה לא יוכל להתבצר מאחורי תירוצים של קשיי־הזמנה, הציע ד"ר סרני את עצמו כקונה ושולח כל ספר ועתון. על המעוניינים רק לפנות לכתובת: אנצו סרני, רחובות, ארץ־ישראל.
ממרחק המקום והזמן ניתח אנצו שוב את ציונות איטליה ואת מעשיה עד עתה, והגיע, כמו בעבר, לאותה מסקנה: הציונות האיטלקית נשארה מוגבלת כל־כך מפני שלא דרשה די: אנשים רציניים מתמסרים לענינים המחייבים קרבנות רציניים. אכן, הגיע השעה לפנות אל הצעירים האיטלקים בדרישות ברורות ורציניות. אמנם אין לדרוש שכולם או רובם יעלו מיד ארצה, אבל לפחות יש להצית את הלהבה בלב היחידים, שלגביהם הציונות היא שאלת חיים ומוות.
אנצו תכנן את הקמת הישוב האיטלקי שלו בפרטי־פרטים וחיכה לעלייתם של מימו, של אנג’ניו קולורני, גוידו פונטקורבו, אנצו טאליאקוצו ואטיליו מילנו, כולם חברים ובני־משפחה. תחילה דובר על משק לעשר משפחות, עם מקום לעליה נוספת מאיטליה. מימו העדיף את סביבות תל־אביב, אבל אנצו התנגד: לדעתו אין לתל־אביב עתיד גדול, מאחר שהנמל נבנה בחיפה. אמנם, המרכז העברי הגדול הוא עתה בתל־אביב והמושבות סביבה מתפתחות יפה אבל המקום הבטוח למשק הוא בסביבת ירושלים או ליד חיפה. עשר משפחות בקבוצה הן – לדעת אנצו, המינימום המבטיח את סיפוק הצרכים הבסיסיים כמו ספריה, תנאים סניטריים, חינוך ועזרה רפואית, דברים שקשה לפועלים בודדים להגיע אליהם, והרי יוצאי איטליה רגילים לסיפוק בלתי־מוגבל של צרכים אלה ואסור לשלול אותם מהם, “כדי שלא נהיה בעלי־מום מאוכזבים בעוד עשר שנים”. במשק העתיד לקום יהיו רפת, פרדס, גן־ירק, לול ושדות־חציר. את הפרטים הטכניים השאיר אנצו לאחיו, המומחה לחקלאות.
התכניות הצטמצמו ככל שפחתו התקוות לבואם של בני חמולת סרני־פונטקורבו. אנג’ניו, גוידו, פאולו, אטיליו ואנצו טאליאקוצו החלו להתרחק מארץ־ישראל העובדת ומן הציונות בכלל ברגע שפגה השפעתו האישית של אנצו עליהם, כל אחד מתוך נימוקיו הרעיוניים, שהיו מבוססים בעיקר על הקשר העז עם גורל איטליה, ורובם נעשו, כאנריקו, פעילים בחוגים סוציאליסטיים אנטי־פשיסטיים. מאחר שלא היו בנמצא יוצאי איטליה ממש, קרובים לו במוצא ובדרך־המחשבה, היה אנצו מוכן להסתפק במועמדים להתישבות שהכירו לפחות את איטליה והיו קשורים אליה: ארץ־ישראלים בוגרי פורטצ’י ואוניברסיטאות איטלקיות אחרות, אולם גם אלה לא מיהרו להצטרף אליו.
שאלת האנשים היתה קשה מאוד, ואנצו חיפש בנרות ברחבי הארץ ולא מצא אדם שיתאים למשק הסרנים. הוא רצה בחיי קבוצה, אף כי ידע את הסכנות האורבות לקבוצה הקטנה. בחדשי חייו כפועל התברר לו, כי חיי הפועל הבודד משעבדים את האשה, אם המשפחה, וכי אי־אפשר להגשים בארץ שום דבר בלי ריכוז כוחות. ד"ר רייכרט וידידיו הארץ־ישראלים האחרים טענו שיש לקנות קרקע בהקדם, כי יום־יום מחמיצים הזדמנויות ומחיר הקרקע עולה, והרי המתישבים התכוונו לממן בעצמם את קניית האדמות ואת הקמת המשק. מַכּרים הציעו שטח של אדמה, ב־11 לירות הדונם, ליד המושב הבולגרי העומד לקום בקובייבה שבקרבת רחובות מצד הים. במכתבו אל מימו צייר אנצו תרשים מדויק של ביתם המשותף, עם בריכת־מים פנימית, חדר מרכזי לאוכל ולפגישות, מטבח, שבעה חדרי־מגורים עם מרפסת סביב, חדר־ילדים משותף ושירותים קולקטיביים, אולם השאלה המרכזית היתה הסכמתו של מימו: מה אתה חושב? האם אתה רואה סיכוי להגשמה? מה אתה מעדיף? האם לפעול היום או לא? מתי תשתחרר?
אחרי סיום לימודיו בפקולטה לחקלאות בפורטיצ’י היה על מימו למלא את שירותו בצבא האיטלקי, אולם עוד לפני גמר הצבא הציע לארוסתו להינשא בהקדם, גם אם יהיה עליהם לערוך חתונה צנועה, וכסניה הקטנה הסכימה כמובן ברצון. החתונה התקיימה בבית־הכנסת, והיתה חתונה יהודית כשרה, אחרי שהכלה התגיירה כדת וכדין. לכבוד החתונה התקיימה מסיבת־רעים בקפה “ביבליותקה”, שבו מילאו בקבוקי־יין את מקום הספרים לאורך הקירות, ונכחו בה כל הסטודנטים הארץ־ישראלים ואנריקו, עתה פרופסור לפיסיולוגיה, מנהל מדעי באקואדון של נאפולי, בעל שפם ומראה סולידי, בן עשרים ושמונה ועדיין רוָק לדאבון לב אלפונסה. לידו ישבה דבורה רבינוביץ, אחת מבנות ארץ־ישראל שלמדה בוטניקה ברומא, וכאשר חשב המלצר בטעות אותה ואת אנריקו לזוג הצעיר, היתה העליצות כללית.
באותו זמן כבר היה מימו קשור עם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית שפעלה במחתרת, למד רוסית ולבו כבר לא היה שלם עם דרכו של אחיו הציוני. אולם כיון שמשבר האידיאליזם ותהליך ליבון בעיות־היסוד שלו עדיין לא הסתיים, לדבריו, קיוה אנצו שבדרך הויכוח בכתב “תשוב ההסכמה שבהתנגדות שלנו, אשר תביא אולי תועלת לעם היהודי בארץ־ישראל”. מימו הבטיח: “אַל תדאג, אני אעלה”, אך הסביר לאנצו את הסתייגותו מדרך האידיאליזם הפילוסופי והציונות במכתבים אידיאולוגיים ארוכים, שאחיו ענה עליהם במכתבים ארוכים לא פחות ופילוסופיים יותר, בנימה אבהית מחנכת (“ביקורת עצמית יתירה! נדמה לי, שזה חסרון של האחים סרני, לא מבחינת אישיותנו אלא מבחינת דעותינו, נישמר־נא מכך!”) מלווה חרדה עמוקה: כל החלומות והאמביציות על מעשה־המופת של האחים סרני היו תלויים במימו, ובלעדיו לא יהיו החיים בארץ־ישראל לעולם מה שנועדו להיות.
אנצו נאבק בכל כוחו: בנזיפות (“חוסר הגיון”, “משפטים סתמיים”, “אילו לפחות חסכת את הזמן שביזבזתי כדי לזקק את מחשבותי”) ובנשק של הצד שכנגד, תוך ציטוטים מכתבי אנגלס, מרכּס ולנין: “פה אתה סותר את דברי לנין, שאינו מדבר על שימוש באלימות נגד היחיד בשלב השני של המהפכה הסוציאליסטית, הוא מדבר על אנרכיה, וגם נגד זה אני מתקומם”. לפעמים הניח אנצו למימו גם להיות צודק: “נכון, האינטרנציונל השלישי הקומוניסטי ישר יותר מן האינטרנציונל השני”, תוך נסיון להתגבר עליו בעליונות של פילוסוף מאומן היטב, אך מימו לא נלכד, הצהיר: “אני מטריאליסט היסטורי ואתה אידיאליסט, ונעבור לסדר־היום” וסירב להיכנס לעומק הויכוח הפילוסופי. אנצו לא ויתר: “זה מזכיר לי את דברי לנין (כרך י"ב של כתביו). גם שם יש קביעת־עובדות פסקנית: כל הפילוסופיה שטויות והמצאות בורגניות, לנו יש עוּבדוֹת מוצקות ודי בזה. אכן, אני מבין שלנין, עם כל גאוניותו, היה עלול להסתבך כך; אולם שאתה, עם החינוך האידיאליסטי שלך, לאחר שראית עולם, תשקע באמונה דתית זו, הרי זה משונה מאוד”.
אנצו ביקש ממימו לבחון את הדטרמיניזם המרכסיסטי כאיש־מדע ופילוסוף אמיתי, לשם שמים, בלי כל מטרה, בלי דעה קדומה אפילו לטובת הפרוליטריון, אך מימו האדוק סירב לשמוע על כל רביזיה, מחרדה לתוצאות. כאן התרעם אנצו: “אתה מזכיר לי חוטא בעל־תשובה שהגיע אל האמת ועושה סייג לתורה, כדי שיוכל לעמוד בנסיון; זאת שגיאה גורלית בעיני אדם היודע שהאמת היא כיבוש מתמיד, כל יום, וכל רגע, שאין סייג ואין גדר שנוכל לעשות בתוכנו, והכל, כל רגע, שוב נתון לדיון חדש, ובכל רגע יש להציל את האמת. הנסיון הפשיסטי שיכנע אותי בעליונות חופש המחשבה והביקורת, ועקר מתוכי כל נטיה לעשות אידיאליזציה מאינקויזיציות שונות, לשם שמים או לשם הפרוליטריון”.
הדוגמתיות של מימו נבעה אולי מנטיית כל הסרנים להזדהות במידה יתירה עם כל בעיה ואידיאל, כשם שדבקו בעבר בפתרון הדתי לשאלת היהודים, ניחם אנצו את עצמו, והשאיר את הדלת פתוחה: “אבל רציתי לדעת, אם בכוונתך להצטרף אלי במשק? אני אינני רואה שום סיבה לפילוג אפילו נישאר מחולקים בשטח הרעיוני, ואני מקווה שלא נהיה. אני סבור שלא יהיו מריבות אישיות בינינו, ובעבודה נשלים איש את רעהו לתועלת שנינו. לכן אני מצפה להוראותיך ומעמיד מצדי רק עקרון אחד בל יעבור: עבודה עצמית. נהיר לי יותר ויותר כי לשם כך הכרח שלא נהיה בודדים, אם אין אנו רוצים בשעבוד האשה”. הדרישה לעבודה יצרנית באה “לא מפני שאני מתכונן להגשים את הסוציאליזם בדרך זו, כי אם מתוך שנאה לדמות המשכיל המארגן, אשר בדרך אחרת נהיה נדונים להיות כמותו. סבורני שהקבוצה, ויותר ממנה הקיבוץ, הם בשביל שנינו ובשביל חברותינו הצורות הטובות של חיים מעשיים, כי הן מניחות לכולנו להראות את מלוא כוחנו”.
מוקד המחלוקת נשארה בעיית היהודים: “מדיניות האינטרנציונל השלישי היא נגד ארץ־ישראל כפתרון השאלה היהודית, ואילו אני משוכנע, כיון שאני חי בה, כי רק כאן תמצא את פתרונה”. אנצו התנגד לקומוניסטים היהודים, גם ברוסיה, גם בארץ־ישראל – ובעקבות המשבר הכלכלי התחזקו שורותיהם בארץ – על שאינם מקבלים על גופם את עול הפרוליטריזציה, ועל הניתוק מן המסורת: מהו עם ישראל בלי היסטוריה עברית? אשר לאימפריאליזם האנגלי: ודאי מוטב היה לולא היה המנדט קיים. “אבל האם יש בך העוז לעזוב עקרון אחד (ארץ־ישראל) לשם עקרון אחר (מלחמה באימפריאליזם האנגלי)? לי אין, בשום פנים. עלינו להגיע ככל המוקדם למעמד של רוב ולעצמאות. אמרת: אתה מקריב את הסוציאליזם על מזבח הלאומיות (למשפט זה יש טעם של גימנסיה, של ויכוחים בין סטודנטים רוסים והוא מפליא אותי בפיך!). כשם שכדאי היה לבולשביקים לחתום על חוזה־השלום של ברסט־ליטובסק עם האימפריאליזם הגרמני, כדי לא לאבד הכל, כך כדאי לשאת את המנדט, כי לעת־עתה לא נראית כל קונסטלציה פוליטית בלי הבריטים, שהיתה מבטיחה את בנין הארץ ובעיקר עליית יהודים”.
עדיין נותר רעיון הספריה המשותפת לאחים סרני. אנצו ביקש ספרים על גידול ירקות, על גידול עופות ודקדוק אנגלי, ומיד. “האם תסכים לקנות את כל כתבי לנין בגרמנית ובשלמות? ברור שאתה רוצה אותם ברוסית, אבל הרי לנין אינו בעל סגנון מופלג ומוטב להימנע מכפילות מיותרת”. אנצו קרא את אגרותיו הארוכות ארוכות של מימו בהפסקות־הצהרים בפרדס, שוכב על האדמה בין העצים הכהים, בריח הפרי הבשל – רוב ההתכתבות הרעיונית התנהלה בחורף 1927 – והאשים את עצמו באזני יונה קוסוי על שהקדים לעלות ארצה והשאיר את מימו לבדו בלבטיו. מבחינה זו צדק: דרכו העצמאית של מימו היתה קודם־כל תוצאה של שחרור ממרוּת האח הגדול. מימו מצא חלקה משלו, לא בטריטוריה של אנצו. לפי שעה לא פסל מימו את ארץ־ישראל כפתרון חלקי לבעית היהודים, אולם השאלה היתה אם כדאי לו עצמו לעבוד למען הציונות, למען ריכוז העם העברי בארץ־ישראל? אנצו היה מוכן לפשרה: אם אין מימו רוצה בהתישבות, הוא יוכל לעבוד במשרד, בתחנת־הנסיונות החקלאית או באוניברסיטה, אך עד גבול מוגדר: “ודאי שלא אהיה שותף לך אם תראה מלחמה בציונות כתפקידך”. ומה חושבת על כך כסניה, חברתו לחיים? לא, אצל כסניה לא ציפתה לאנצו שום ישועה: היא חשבה בדיוק כמימו, שפתח בפניה את עולמם הנפלא של מרכּס, לנין וסטלין וקירב אותה אל המפלגה הקומוניסטית. היא העריצה את בעלה ללא סייג והיתה מוכנה ללכת אחריו לכל מקום, ארץ־ישראל או קרים, מוסקבה, גירוש או גיהינום.
אנצו היה עונה על מכתבי אחיו בשעות הלילה, עייף מן העבודה בגיזום, בעידור או בקטיף, לאור עששית־הנפט, ואף כי המוח עבד בדעה צלולה, לא היה בו כמעט כוח פיסי כדי לכתוב. מימו העמיד בפניו את השאלה הקטיגורית: האם אתה סוציאליסט או ליברלי? שניהם, אמר אנצו. ליברלי בגלל חופש הביקורת, ביטול כל הפוסטולטים, אי־האמון בכל הנחה מראש, ספק שיטתי, כדוגמת דיקארט, הרי המחשבה אינה אלא ביקורת; סוציאליסט כאדם פוליטי, אבל עם הגבלות שהמַרכּסיסטים אינם מקבלים אותן. הוא מקבל בסוציאליזם את השאיפה להגיון ולכלכלה רציונלית, מסכים שהיצירה השיתופית פרודוקטיבית יותר מן היצירה הקפיטליסטית, רואה את מלחמת־המעמדות כחיובית בהחלט, כי רק פרוליטריון מחוסר־כל מעוניין בצורות־חיים חדשות. בפברואר 1928 עדיין קיוה אנצו שמימו ישנה את דעותיו על המטריאליזם ההיסטורי בכלל ועל שאלת היהודים בפרט, מפני שנימוקיו נראו לו פסיכולוגיים יותר מאשר אידיאולוגיים, וכי עד גמר שירותו הצבאי, באוקטובר אותה שנה, יתבהרו הענינים ו“נפתור את כל השאלות באהבה, שהיא יותר מאהבת אחים, המחברת אותנו. הרי אתה יודע את שברון־לבי עם כתיבת דברים אלה. אני מקווה כי הזמן יגליד את הקרע הזה, אשר כמעט שבר את חיינו, החיים אשר עתידים היו לחולל דברים לא קטנים בהיותם מאוחדים”.
תחילה חתם אנצו על מכתביו “לאוריאל היקר” בשם חיים, אחר־כך “חיים או אנצו סרני” ועל המכתב הקובע, האחרון, חתום רק אנצו סרני. הוא החל לכתוב אותו בערב, ב־6 בפברואר 1928, דיבר על הצורות המוחלטות של הרוח לפי תורת ג’נטילה, על הדיאלקטיקה של הנבדלים של קרוצ’ה ועל מעוף החיים של ברגסון והפסיק את השיח הפילוסופי, בלי לשנות את כתב־ידו המסודר לשם הודעה קצרה: “אני מפסיק את כתיבת מכתבי, שהתחלתי בה כשנתקפה עדה בחבלי־לידה. השעה 11.30, ועדה ילדה בת”. הלידה היתה בבית, בנוכחות המילדת הותיקה של המושבה, ועברה בשלום. בטיול לילי עם בן־אשר ושתי חברות הפלוגה חיפש אנצו לתינוקת שם יפה שתהיה בו גם משמעות, וכסמל לאחוָה בין היהודים והערבים, אשר אנצו האמין בה, ולקרבתו לבני ישמעאל בחרו בשם הגר.
מן הרגע הראשון שלו בארץ ראה אנצו את היחסים בין היהודים והערבים כאחת השאלות המרכזיות של ארץ־ישראל, ומן הרגע הראשון חיפש את הפתרון ביחסי־אנוש, במגע בין אדם לאדם, מתוך אמונה בקשרי־ידידות הצומחים עם ההיכּרוּת. כאשר עברה על הארץ רעידת־אדמה, ביולי 1927 – לא גדולה לעומת מה שהכיר באיטליה, אבל עם יותר ממאה הרוגים – ראה בה אנצו גם צד חיובי: ביטויי הידידות בין יהודים וערבים. היהודים פתחו את רשימת התורמים, התרומה הגדולה ביותר היתה של איל־ההון היהודי נתן שטראוס, ותל־אביב היתה בין המסייעים למוכּי־הרעש: תושבי שכם, מוקד התנועה האנטי־ציונית, קיבלו לחם מן העיר העברית. “דברים קטנים כשלעצמם, אבל אולי טמונים בהם זרעים, שיכולים להצמיח דברים גדולים”.
עם כל חיבתו לערבים תמך גם אנצו בעקרון העבודה העברית במשק העברי, מתוך הזדהות ומתוך אמונה שאין זה מוסרי לבסס את ההתישבות היהודית על עבודת פועלים זרים. כאשר פרצו התנגשויות בין פועלים יהודים לאיכרים בפתח־תקוה, על רקע העסקת ערבים בקטיף בחורף 1927, כשהיו במושבה אלף מחוסרי־עבודה יהודים, פנה זעמו של אנצו נגד הפרדסנים, העושים רוָחים מרקיעי־שחקים ואשר לגביהם אין קיימות לא שאלת היהודים ולא הציונות, אלא רק הביזנס והשנאה לפועלים העברים, המטורפים האידיאליסטים המאמינים בפרודוקטיביזציה, בשיבה לאדמה ובנחיצותו של רוב עברי בארץ (היהודים היו אז פחות מ־20% מאוכלוסית הארץ). הפועלים העמידו משמרות, האיכרים פנו לעזרת המשטרה הבריטית, פרצו מהומות, נפצעו תריסר פועלים ותריסר נעצרו. בפתח־תקוה הוכרז עוצר, חיילים בריטים חנו בבית ועד־המושבה ואנצו נזכר בדברי המשורר: “גדול הכאב מאוד וגדולה יותר הכלימה”.
עברה שנה מאז עלייתו של אנצו לארץ, ולעליית האיטלקים שלו לא נראה כל סימן. במקום זה רשמו ידידיהם הציונים של אנצו ועדה באיטליה את שמם בספר־הזהב של הקרן הקיימת, ואנצו הודה לכולם במכתב אל ידידו פאולו מילנו ברומא: “כמה חברים הדגישו את ההקרבה העצמית שבמעשנו. לא אגיד כי החיים כה קלים או פשוטים, אבל בשעת־כושר זו עלי לומר שהקרבן, אם קרבן היה, מצא את מלוא התמורה בכל מה שאוירא דארץ־ישראל נתן ועוד יתן לנו. חידוש האדם העברי, המתהווה בכל מי שבא לכאן, בו פירושה וערכה של ארץ־ישראל לגבי כולם, גם לגבי אלה שאינם ציונים, שאינם חושבים על עלייתם”.
ככל שפחתו התקוות כי אכן יקום משק הסרנים, כן גברה הנטיה להצטרף להתישבות קיבוצית, בעיקר אצל עדה, שהרגישה כי אין בכוחה להמשיך בחיים שניהלה עד עתה. היא לא היתה עשויה מהחומר של רוב הנשים האיטלקיות, המסוגלות למצוא בקן המשפחתי החם את כל עולמן, ולכך הצטרפה תחושת אי־הנוחות על שהיא ואנצו נזקקים לכספי המשפחה באיטליה, למרות החלוציות; ומעל לכל השפיעה עליה הרגשת השעבוד המוחלט למשק־הבית. אנצו ידע לתבוע מאשתו לא מעט (כאשר חלה אחד מפלוגת הליטאים בקדחת העביר אותו אנצו, כדבר מובן מאליו, מן האוהל לביתו, אל עדה שהיתה בהריון ומטופלת בחנה הפעוטה), אך לא העז לדרוש ממנה להצטרף לקיבוץ, כל זמן שלא רצתה היא בדבר. הרי ברור היה מה פירוש חיי קיבוץ מבחינת רמת־החיים, התזונה ותנאי־המגורים. בכל פעם שהירהר אנצו באזני בן־אשר בעדה ובמה שהיתה מוכנה לשאת למענו, חזר על הפסוק האהוב עליו בירמיהו: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. בילינסון, אשר אנצו ועדה סיפרו לו על כוונתם ללכת לקיבוץ, קרא להם פשוט: מטורפים. התנגדותו לצעד זה נבעה בעיקר מדאגה שעדה בת־הטובים לא תוכל לעמוד בתנאי החיים הקשים של קיבוץ חדש, ומחשש שאם ייכשלו כשם שנכשל הוא, עלול אנצו המאוכזב לא רק לעזוב את הקיבוץ אלא אף לרדת מן הארץ.
תולדות הגרעין ההתישבותי ברחובות, אשר אנצו חשב להצטרף אליו, היו הוכחה חותכת להגיון שבדברי בילינסון: חלוצים עשויים מחומר מוצק יותר מעדה ורגילים לעבודה פיסית יותר מאנצו נשברו בתנאי הארץ. מאז עלייתה של פלוגת הליטאים לארץ, לפני שנתים, נשרו ממנה חבריה אחד־אחד, בלב דואב אך מתוך הנחה, כי אם יעמדו בקשיי הארץ בכוחות עצמם לא יוכלו הדברים להיות גרועים יותר. היה ברור, ששלושה־עשר הנותרים במחנה לא יוכלו להמשיך להתקיים כקבוצה לאורך ימים אם לא תהיה להם תגבורת. לשם יצירת גרעין בעל סיכויי חיים איחדה אותם מזכירות הקיבוץ המאוחד עם “מעיין”, קבוצת עולים מרוסיה שישבו בנס־ציונה – אשר מצב התעסוקה בה היה טוב יחסית – ושגם הם נאבקו על קיומם, אם בגלל הפסקת העליה החלוצית מרוסיה, אם בגלל הלך־הרוח הקומוניסטי, שנבע מן האכזבה מתנאי הארץ, מהתחזקות ההון הפרטי עם העליה הרביעית ומההתמוטטות הכלכלית שבאה בעקבותיה. כשלישי לשידוך צורפה קבוצת “ווהלין” מיוצאי צפון־אוקראינה (שהיתה אז בשלטון פולין) אשר ישבה קרוב לשלוש שנים בחדרה ואף חבריה היו אובדי־עצות: כאשר באו ארצה ראו את עצמם כחלוצים לפני המחנה והאמינו כי מאות צעירים הנמצאים בהכשרה בקלוֹסוֹבה שבאזור סרנא יבואו במהרה בעקבותיהם כדי ליצור כאן קיבוץ ארצי גדול, אולם העליה נפסקה עם המשבר הכלכלי בארץ, כוחות חדשים לא באו ואלה שהיו כאן נחלשו בהדרגה: בחדרה היו רק עבודות עונתיות, עם תקופות ממושכות של חוסר־עבודה, חברים רבים חלו בקדחת ובדיזנטריה ולא היו מסוגלים לעבוד, הקבוצה הידלדלה והיתה שקועה בחובות מעל לראש. על אף הצרות לא ששו אנשי קבוצת ווהלין לקראת ההעברה לרחובות בגלל האפשרות ההיפותיטית למצוא אדמה בדרום: בשלוש השנים הספיקו להתקשר לאדמת חדרה ולאקלים שלה. בדצמבר 1927, כאשר הגיעו ראשוני קבוצת ווהלין, שהסכימו לצירוף, למחנה הליטאים ברחובות, תקפה אותם מרה שחורה: אוהלים קרועים, צריפון עלוב עם עששית־נפט דלוחה, תנור ערבי ללחם, גינת־ירק וחברים מדוכאים בבגדים מרופטים. הרי זה מה שהיה להם גם בחדרה. בן־אשר העביר את שני הצריפים של קבוצת ווהלין ברכבת מחדרה לרחובות בחשאי, פן יתפסו אותם הנושים, ועתה היה חסר לפלוגת הדרום רק פרט קטן להתישבות: חלקת־אדמה.
קרקע היתה אז דבר יקר־המציאות למי שלא היה יכול לקנות אותה בכספו. מדיניות ההתישבות של הועד הפועל הציוני, שבראשה עמד אז הארי סאקר, עורך־דין ובעל חינוך אנגלי שדגל קודם־כל בחשבונות מסודרים ובתכנון מחושב, היתה מנוגדת לגמרי לדרך החלוצים, שיצאו תמיד מתוך הנחה שעניני כסף מסתדרים איכשהו, אם יש בעלי חזון הרוצים להקים ישוב בצוותא. הסיסמה של אותה תקופה היתה “אפישנסי” ותקציבים מאוזנים, והמגמה היתה לא להקים ישובים קיבוציים חדשים, אחרי שהתברר לקבוצת מומחים אמריקאים, שבאה לבדוק את המצב, כי רק קיבוץ אחד ויחיד – גבע – הצליח להגיע לתקציב מאוזן. למען אותו עקרון נשגב של יעילות המליצו המומחים לסגת משלושת העקרונות המקודשים של תנועת־הפועלים – אדמת הלאום, עבודה עצמית וחופש המתישבים לבחור בצורת חיים לפי השקפתם – כל הארץ העובדת, בראשותו של ברל, התקוממה נגד המלצה זו.
אנצו נלחם נגד מגמת האפישנסי בכל כוחו, ולא רק מפני שהיתה בניגוד לאָפיוֹ אלא גם מפני שהרגיש שהחזון חשוב מפנקסנות. “ברגע שנותר על עקרון העבודה כיסוד הבנין בשם היעילות, לא תוכל עוד הציונות להוות פתרון לשאלת היהודים”. שלושת העקרונות לא בוטלו, אך המגמה לצמצם את ההתישבות הקיבוצית נשארה, בעיקר מפני שקופת התנועה הציונית היתה ריקה (הקרן הקיימת נאלצה לבטל את התור להתישבות ולהקציב אדמות רק למשקים שהשיגו כספים לרכישתן בכוחות עצמם).
לחיים בן־יאשר נודע על שטח של מאתים דונם, ארבעה קילומטרים דרומה מרחובות, שנותר בידי הקרן הקיימת אחרי שבוטלה, מחוסר כספים, תכנית להקים משתלה אזורית על אדמות הכפר הערבי זרגוגה. בן־אשר יצא יחד עם אנצו לתור את השטח, בלב גבעות־כורכר מכוסות צמחית־בר, בנוף דרומי, שער לנגב, ושניהם ראו כי טוב: גבעה של אדמת חצץ נשקפת אל הים מצד אחד ואל הרי יהודה מצד שני, מתאימה למגורים וסביבה 150 דונם אדמת־שלחין, טובה למטעים ולגידולי־שדה, גובלת עם אדמות החברה האנגלו־פלשתינאית אשר מנהלה, משה סמילנסקי, עמד לנטוע בהן פרדסים. סמילנסקי, בעל עמדה גם בישוב, גם אצל הבריטים, גם בהסתדרות הציונית וגם במושבה, איש תקיף שהיה רגיל שהדברים יישקו על פיו, רצה ליישב על השטח הגובל באדמותיו משקי־עזר לכעשרים משפחות פועלים, שיעבדו אצלו. הוא אף התחייב לספק למתישבים מים והלואה ראשונה. התנגדותו לישוב קיבוצי חסר ביסוס כלכלי היתה פרי הנסיון: פועלים בודדים היו קשורים יותר למעביד, פחות נַוָדים מאשר החלוצים היחפנים.
הסתדרות העובדים פנתה אל הקרן הקיימת, וזו הסכימה להקציב אותם מאתים הדונם לפועלי רחובות, אך השאירה את קביעת אופן השימוש בשטח בידי המחלקה להתישבות החקלאית של ההנהלה הציונית. זו קבעה: “היה לנו עד עכשיו נסיון רע מאוד עם קיבוצים שהתארגנו בארבע השנים האחרונות במושבות. רובם התפזרו ורכושם הלך לאיבוד”. השטח נועד לפועלים בודדים, וחברי הקיבוצים היו רשאים לקבל לכל היותר 25 דונם להקמת מחנה. המרכז החקלאי לא השלים עם ההחלטה: אין להפלות בין קבוצות לפועלים בודדים. “איפה הרכוש שהלך לאיבוד? ההפסדים קטנים, בממוצע שתי לירות וששים גרוש לאיש, אבל מה זאת לעומת התועלת של הכשרה לעבודה? איפה הנסיון המר?”
אך גם המרכז החקלאי של ההסתדרות – שבראשו עמד אברהם הרצפלד אשר עיבד אז תכנית להתישבות אלף משפחות סביב המושבות – לא היה מוכן למסור את מאתים הדונם היקרים לידי פלוגת הקיבוץ המאוחד בלבד: היו באזור עוד חמש קבוצות־פועלים בעלות זכות להתישבות. קסמו ותקיפותו של אנצו, שבן־אשר הביא אותו עמו כתגבורת, לא עזרו הפעם: הרצפלד איים להוציא מן ההסתדרות כל מי שיעלה על השטח בלי הסכמת המוסדות, והוצאת פועל מהסתדרות העובדים היתה אז גזירה קשה לא פחות מאשר חרם דרבנן בימי־הבינים. כאשר נפוצה ברחובות השמועה שסמילנסקי עומד לחרוש תלם בשטחים של החברה האנגלו־פלשתינאית, הגובלים עם מאתים הדונם המיוחלים, ומי יודע היכן ייעצר, היה ברור שיש לפעול במהירות: קודם־כל לקבוע עוּבדוֹת.
חברי פלוגת הקיבוץ המאוחד ברחובות היססו: היו שחששו לעלות על הקרקע בניגוד לרצון המוסדות המישבים, היו ששקלו את כוחותיהם הדלים מול קיום בלי משענת, בלי תקציב מן הקרנות, היו שיראו מפני הבדידות והריחוק מן המושבה, היו שסברו כי עליה בלתי־ליגלית על הקרקע תביא לאבדן הסיכויים המעטים לקבל קרקע מהמוסדות בעתיד רחוק יותר. בעיני ותיקי רחובות היתה התישבות בגבעה השוממת הרפתקה, טירוף נוסף של החלוצים המטורפים ממילא, וכאילו לא היה די בכך לא הסכימו חברי קבוצת שילר, הישוב הקולקטיבי היחיד בסביבה, שהמתיישבים הבלתי־חוקיים יעברו ביום העליה על הקרקע דרך משקם, הליגלי לחלוטין (הודות למלוה כספי שהעניקו המתישבים עצמם לקרן הקיימת). ב־24 במַרס 1928, ביום השבת, התקיימה ברחובות ישיבת פלוגת הדרום, בהשתתפות אנצו ואברהם תרשיש, נציג מזכירות הקיבוץ המאוחד, אשר הסביר לנוכחים שרובם היו ספקנים, כי יש להם די כוח להתחיל בהתישבות החדשה, גם אם פירושה מלחמה. ואכן הוחלט – לא מעט הודות להפצרותיו של אנצו – לעלות על הקרקע בהקדם האפשרי. התהלוכה שיצאה בשבת ההיא לראות את שטח הגבעה, אשר עד אז הכירו אותו רק מעטים, היתה עצובה למדי והמרחק – קרוב לשעה הליכה – מן המושבה חיזק את ההרגשה, של מנודים היוצאים לארץ־גזירה.
אבל מה שהוחלט הוחלט. בערב־פסח 1928 הועברו שני הצריפים המפורקים על עגלות אל השטח, דרך הכפר הערבי זרנוגה, ואחרי נסיעה מפרכת בואדי הגיעו אל היעד. המטען נפרק, הוקמו שלושה אוהלים עגולים, שנראו למרחק כשלושה דגלים לבנים, וכאשר באה כל הקבוצה לבקר בליל־הסדר בביתה החדש נשכחו החששות, המרה השחורה חלפה וכיאה לשעה רקדו כולם הורה לאור המדורה ושרו משירי־ציון. במקום נותרו שני שומרים קבועים להכין את השטח, להקים את הצריפים לאורוה ולרפת ובעיקר ליצור את עוּבדת הנוכחות.
בפלוגת רחובות לא היה מעולם דיון על הצטרפותו של אנצו: בעיני רוב החברים הוא נראה כיצור מכוכב אחר, עולה עליהם בהשכלה, בידע, בקשרים, בכושר־מנהיגות: אם הוא רוצה בחיים משותפים אתם, מה יש כאן לדבר? אם הוא, דוקטור, בעל עבודה קבועה אצל סמילנסקי, אב למשפחה, החי בבית־אבן, מוכן ללכת אתם לשממה, סימן שיש עתיד להתישבות בגבעה, אם חוקית היא ואם לא. עוד לפני ההעברה הכללית לגבעה נבחר אנצו כחבר בועדת שלושה, שהוטל עליה לברר מיד את המצב הכספי ולהכין תכנית לסידור החובות, ואנצו כבר ראה את עצמו כחקלאי: “קיימות ארבע אפשרויות לפעולה משקית: לול, רפת, מטעים ופלחה. לפני שאנו ניגשים לפעולה כלשהי עלינו לפנות אל מזכירות הקיבוץ ולהיעזר באנשים היודעים לסדר ענף משקי”.
אנצו היה אופטימי. בסוף אפריל 1928 בוטלה חלוקת התמיכה למחוסרי־העבודה, עם השתפרות מצב התעסוקה הודות לעבודות היזומות מטעם ממשלת המנדט, מפעל החשמל של רוטנברג, עבודות הניקוז של הקרן הקיימת, פיתוח התעשיה (1600 פועלים יהודים כבר נקלטו בתעשיה!) והרחבת שטחי המטעים. “קשה למצוא בגולה, ולא רק בגולה האיטלקית, אדם המסוגל להבין את משמעותה של עובדה זו. מי שלא חי את השנתים הנוראות האלה כאן, מי שלא ראה ולא נגע במו ידיו בכל הצער והיסורים שהסתתרו מאחורי 25 הגרושים האומללים לפועל שחולקו כל שבוע, מי שלא ידע את הרעל החמרי והמוסרי שצמח מתמיכה כספית זו, מי שאינו יודע כמה מרץ, התלהבות וכסף הלכו לאיבוד, לא יבין מה בשבילנו פירוש המלים האלה: קץ לחוסר־עבודה, ביטול התמיכה! שנתים ארוכות של סבל, חרדה ויסרים ציפינו לרגע זה, ליום שבו נוכל לדבר שוב בשפת הציונות האמיתית: התישבות ועליה, לקראת מדינה עברית”.
צצה תקוה חדשה: ממערב לאדמות הקרן הקיימת השתרע שטח רחב שגדלה בו רק שעורה עלובה, רכושו של בעל־האדמות הערבי אחמד שוקרי מסביבות נס־ציונה, אשר התכונן – כך נודע – למכור אותו. כאשר ראו אנצו ובן־אשר את משה סמילנסקי מטייל בשטח של שוקרי בחברת משקיעים מחוץ־לארץ חרד לבם: אם תפול החלקה בידי הרכושנים תאבד התקוה האחרונה לצאת מהמכלאה של מחנה־הפועלים להתישבות של ממש.
מתוך תחושת הדחיפות, ההזדמנות שאינה חוזרת, ביקש אנצו את עזרתו של יהושע חנקין, דמות אגדית בישוב, אשר נדר בנערותו להקדיש את כל חייו לגאולת אדמות ארץ־ישראל למען העם היהודי, ואשר רכש את רוב האדמות בשם החברה להכשרת הישוב של ההנהלה הציונית, והיה עתה בן ששים וחמש. בעל האדמות הסכים למכור את אדמתו בתנאים דלהלן: 950 דונם במחיר 9 ל"י לדונם, תנאי התשלום: 1000 לירות מיד, 3500 לירות תוך חצי שנה ושאר הכסף בעוד שנתים. אנצו הציע לחנקין שיקבל את האחריות לקניה תמורת הבטחה להמציא את הסכומים הראשונים. חנקין, בעל הזקן הארוך ופני הנביא, שאל את הבחור קטן־הקומה, שלא הכּירוֹ מקודם, על סמך מה הוא יכול לבטוח בו ואנצו אמר לו: “הרי אני אב לשתי בנות”.
לכבוד הולדת נכדתה הגר באה אמא סרני לביקור בארץ־ישראל, ובעקבותיה בא פרופ' סרני עם 500 לירות מכספי יהודי איטליה, צעד ראשון לרכישת אדמה. אנצו ובן־אשר יצאו בשבת ברגל מרחובות לתל־אביב, כדי להביא לברל ולבילינסון את הבשורה המשמחת, אולם התברר כי ברל יצא להבראה ב“ארזה” שבהרי ירושלים. למחרת נסעו ד“ר סרני, אנצו ובן־אשר ל”ארזה", הפעם במונית על חשבון משלם־המסים האיטלקי, וברל, סוקרטס של ארץ־ישראל העובדת, נתן את הסכמתו לתכנית השגעונית, שאנשי הפלוגה – קרי אנצו – ינסו להשיג בכוחות עצמם את תשעת אלפי הלירות – סכום השוה להכנסת קיבוץ בינוני במשך עשר שנים לפחות – ואף הביע נכונות להשיג את ערבות בנק הפועלים להלואה של אלף לירות שטרלינג, שהבטיחה משפחת סרני להשיג מיהודי איטליה. אנצו לקח את אלפונסה עמו לשטח חולי מכוסה עשבי־בר, שנראו בו רק לטאות, והראה לה בגאוה: כאן יעמדו בתי־המגורים וכאן חדר־האוכל, פה בניני המשק ושם בית־התרבות המרכזי, ישוב קולקטיבי לתפארת. אלפונסה גילתה הבנה, בדיוק כמו בימי־הילדות של בנה החולם על שותפות של צדק, שאסף בבית־הספר העממי את ארוחות־העשר של כל בני הכיתה כדי לחלק אותן שוה בשוה בין כל התלמידים, עניים כעשירים.
פרק שמיני: קיבוץ בלתי־חוקי 🔗
עד שהושלמו ההכנות על הגבעה, הוכשר השטח והוקמו האורוה, הרפת והצריף המרכזי נותר משמונים חברי קבוצת הליטאים, אנשי ווהלין וחברי “מעיין”, שהיו מועמדים לעליה על הקרקע, גרעין של שלושים וחמישה איש, לרבות אנצו, עדה והילדות. ב־28 ביוני 1928, י“א בתמוז תרפ”ה, יום ששי, עבדו כל החברים שהיתה להם עבודה כרגיל, כדי לא להפסיד שכרו של יום, ורק לעת ערב הוטען הרכוש הדל על שתי עגלות והשיירה יצאה לדרך אל ג’בל חדג’אר, גבעת האבנים בפי ערביי הסביבה. אחרי שהוקמו האוהלים ופורקו המטלטלים ישבה החבורה עם אנצו – עדה והילדות נשארו לימים מספר במושבה – במטבח הזמני, הריקה בקבוק יין “לחיים” והחברים חשו בפעם הראשונה כי הגיעו לקביעות. בחוץ היה ליל־קיץ בהיר והכוכבים נראו קרובים מאוד.
הימים הראשונים היו קשים במיוחד. על אף התלאות של חיי פועל שכיר בין האיכרים הקשוחים, מושבה היא מושבה, יש בה מים ומקומות־עבודה, חנויות ומטבח־פועלים, יש בה קרבת אדם והרגשת בטחון. כאן היתה הבדידות. את המים היו מקבלים דרך קבוצת שילר, שקיבלה אותם מפרדס לוינסון השכן: צנור דק הוביל עד אמצע הדרך בין שתי הנקודות, ומשם היו מובילים את המים לגבעה בפחים, על־גבי חמורים. במקום שנסתיים הצנור, בלב השממה, הוקמה מכבסה ארעית – אוהל, שולחן וקרש־כביסה – והחברות היו עובדות בה ביום ולעת ערב היו מביאות את הכבסים הנקיים למחנה. לילה אחד נעלמו אוהל, שולחן וקרש: הבדוים, שהיו עוברים בסביבה בשיירות בדרכם דרומה, ריחמו על הרכוש העזוב.
רק חברים מעטים עבדו בסביבה הקרובה, בין הגבעה ורחובות; רובם היו מכתתים את רגליהם, במקרה הטוב שהיתה להם עבודה, שעתים או שלוש שעות אל מקום־העבודה וחזרה הביתה. מי שנפשו חשקה במותרות של מקלחת עם תום יום־העבודה, היה יוצא עם החמור ושני הפחים אל הברז המרוחק, ממלא אותם, חוזר, שופך את המים לחבית־פח שהותקנה מעל סוכת־מחצלות ואז היה זוכה למקלחת, אם עדיין היה לו כוח להתרחץ. בתי־השימוש היו בחיק הטבע, בורות עם סככה סביב. לכאן באה, כמה ימים אחרי הקמת המחנה, עדה לבית אסקרלי, בת־התפנוקים של אטורה ואמה שנולדה לעושר, עם בנותיה חנה והגר. אמבטיה לפעוטות היתה מבצע, הכביסה היתה עבודה מפרכת. כאשר חלו הילדות בדלקת־עינים והיה עליה להביא אותן יום־יום לטיפול במרפאת קופת־חולים שברחובות – בעגלת־ילדים אי־אפשר היה לעבור דרך החולות – היתה עדה נושאת את האחת על זרועותיה למרחק כמה עשרות מטרים, מניחה אותה על האדמה, חוזרת ולוקחת את השניה, מניחה אותה, וכך הלאה, כל ארבעת הקילומטרים, עד שהגיעה אל הציביליזציה: רחובות 1928.
למשפחה היחידה בין הרוָקים הוקצב מקום בצריף שהיה דומה לקרפיף, ובו שוכנו חדר־האוכל והמטבח. במעון הסרנים היו שני חדרים בלי רצפה, בלי תקרה, רק עם גג־רעפים, ובהם מיטה גדולה ושתי מיטות קטנות. את שאר המקום תפסו חפצי החברים שאוכסנו שם זמנית. אחרי שפונו החפצים עמד בחדר הגדול יותר גם שולחן־הכתיבה של אנצו, שהובא עמו מאיטליה, והספריה, מקור־התפעלות לכל אוהב ספר: כריכות־עור ישנות, אותיות־זהב, סדרות שלמות, יונית, לטינית, איטלקית, קלאסיקאים, פילוסופיה, מדיניות, ריח של עולם רחוק.
זמן קצר אחרי שהתישבה הפלוגה על הגבעה נוספו לה שכנים: כשלושים צעירים חברי תנועת הנוער העובד, אשר נדדו וחיפשו קיום במקומות רבים בארץ עד שהגיעו לרחובות, וההיאחזות בקרקע בקרבת המושבה היתה בעיניהם ההצלה היחידה ממצוקה מתמדת. כדי ליצור עובדות הועבר תחילה המשק, ובעקבותיו באו המתישבים. השטח היה שייך לקרן הקיימת ונועד למגורי פועלי רחובות בכלל ולא לחברי הקיבוץ המאוחד בלבד, ואנשי הגבעה לא יכלו להתנגד לשכנים החדשים, אבל גם לשמוח לא הרבו. הוסכם ששני הגופים יעבדו את מאה דונם האדמה החקלאית במשותף ויכינו אותה לזריעת חציר ושעורה, אך היה ברור כי יום אחד הם עלולים לבוא לידי עימות – אם לא תהיה נטיה להתאחד – ואנצו רצה, מן הרגע הראשון, את השטח כולו לפלוגה שלו.
לעת־עתה היו אלה ואלה בגדר פולשים: המחלקה להתישבות חקלאית של ההנהלה הציונית, שנודע לה על ההיאחזות בקרקע מידיעה שהתפרסמה ב“דבר”, תבעה מן המרכז החקלאי של ההסתדרות לנקוט בכל האמצעים כדי שהמתישבים יעזבו את המקום אשר עלו עליו בלי רשות: “ברור שאם הקיבוצים האלה לא ישמעו לדרישותינו לרדת מעל האדמה האמורה הם לא יקבלו, לא עכשיו ולא בעתיד, שום עזרה מאיזו מחלקה ממחלקות ההנהלה הציונית”. נטע הרפז, איש המרכז החקלאי, ניסה להרגיע את האדון בבלי ממחלקת־ההתישבות: הרי היתה הסכמה עקרונית לעליית פועלים על הקרקע, הויכוח יכול להיות רק על מספר האנשים שייושבו על אותם מאתים הדונם, והדלת להמשך המשא־ומתן פתוחה. אולם אדון בבלי פסק סופית: “אנחנו לא מסכימים להתוַכּח, הקיבוץ צריך לרדת מהאדמה ואם לא, לא יקבל לעולם שום עזרה”.
היתה זאת גזירה קשה, לגשת להקמת ישוב ומשק חקלאי בלי פרוטה מכספי הלאום, בשעה שכל הרכוש הוא ארבע פרידות, פרה גזעית מעוברת, שני חמורים ועיר בן אתון. מצב החמורים אף הוא לא היה מעורר קנאה: כדי להשתכר לקיומם היו חמורים מובילים מים גם לטרקטוריסטים שבפרדס החברה האנגלו־פלשתינאית, שמשה סמילנסקי עיבד אותו משני צדי הגבעה. כשהחלה הנטיעה סגר סמילנסקי את השטח בגדרות, והשאיר בהן רק שני פשפשים ליציאה לפועלים שלו. חברי הפלוגה היו עוברים את הגדר – העקיפה היתה מוסיפה עוד רבע שעת הליכה – ואף לימדו את החמורים לעבור את הפשפש בדרכם לרחובות, והיחסים עם סמילנסקי הגיעו למשבר.
חודש אחרי העליה הבלתי־ליגלית על הקרקע ביקר במקום אברהם תרשיש, כנציג הקיבוץ המאוחד, הגוף האחראי להרפתקה, ולא הסתיר את חוסר־התלהבותו: “על הגבעה לעת־עתה ניכרים סימני חפזון ועליה מבוהלים. חלקי צריף מתגוללים. לא הוקמו עוד הבנינים ההכרחיים ביותר. ניכרים בפלוגה אותות הזמן, עייפים, שבורים, רצוצים, מחלות בלי סוף. בעיות עזיבה מרחפות עליה כל יום. לעבודה יוצאים רק 15 עד 18 איש, רבים החולים והחלשים. הארגון הפנימי רפה. ללחם בערב מחכים עד בוש, החמור אינו ממהר לבוא, החצרן אינו מנוסה והלחם המובא עולה ביוקר, ואינו אפוי כהלכה. בעבודת המשק יש מבוכה וחוסר יכולת־מעשה. יש הרגשת רפיון וחוסר יכולת וצצות אידיאולוגיות ‘קונסולידטיביות’, שענפי המשק אינם כדאיים, אינם מכניסים רוַח”.
היו שדיברו על עזיבה והיו שעזבו, מפקפקים, מאוכזבים, מיואשים. באסיפת הפלוגה ניתח בן־אשר את מניעי שבעת החברים שעזבו בחמשת השבועות הראשונים, הבין לרוחו של חלוץ אחד מפני שהיה חדש בארץ, האשים שלושה בצביעות, אך את יציאתו של יעקב הגדיר כחטא לא יכופר: היה זה אדם שחי עם הפלוגה שנתים ויחד אתה חלם על הקמת קיבוץ. אנצו הסכים לדעת בן־אשר: לפעמים עזיבה דינה כבגידה. החבר אברשה קם והודיע, כי הוא עוזב את הקיבוץ מטעמים רעיוניים: הוא אינו מאמין שארץ־ישראל תיבנה בדרך מיוחדת, החיים מוכיחים שאין זה כך. רעיון הציונות העממית והקרנות הלאומיות נתקל במציאות: הבורגנות היהודית התעוררה, הקפיטל מתרחב בארץ, כבר כיום אין קיום לקולקטיב. הרעיון הקיבוצי בא מוקדם יותר מדי והוא אוטופיה ככל האוטופיות. המשק לא ייבנה, אין תקציבים. חלפה התקופה שישבנו “על קַסט”. אברשה עשה את חשבון־הנפש שלו ונוכח, שכבר חצי שנה אינו ציוני וכי הוא השתתף במפעל הציוני בכוחו של שקר. אילו היה ציוני היה נשאר בקיבוץ. קם והלך.
בסתיו היתה העבודה מעטה, עונה מתה, הכל חיכו לגשמים והגרעון גדל. בליל ראש־השנה באו לשיחה פעילי הקיבוץ המאוחד – טבנקין, בנקובר, תרשיש – ותבעו מהפלוגה לשלוח אנשים לחזק את עין־חרוד, שהתרוקנה בעקבות פילוג נוסף. טבנקין ביקש אישית מאנצו לעבור לעין־חרוד – נדידה מנקודה לנקודה בתוך מסגרת הקיבוץ המאוחד היתה אז ענין שכיח ולא מסובך – ואנצו ענה בלאו מוחלט: כאן עתידו, כאן ביתו. לעומת אנחותיו של החבר טייך, שדיבר על החולשה הפנימית, על העדר תקציב מינימלי, על מיעוט התקוה להתישבות גדולה יותר, על חוסר מים, על המרחק, ראה אנצו את השאלה העיקרית של הפלוגה באנשים. יהיו יותר אנשים, והכל יבוא על מקומו בשלום.
בהדרגה עזב אנצו את עבודתו הקבועה אצל סמילנסקי, חלום כל פועל שכיר, והקדיש את זמנו לסידורים למען המשק, בעיקר בעניני הכספים (שלא היו קיימים). הגדרת תפקידי הגזבר, מזכיר־הפנים ומזכיר־החוץ היתה אז רופפת מאוד, ומאחר שהגזבר התפטר, אחרי ריב עם אנצו, מילא האחרון לעתים את שלושת התפקידים יחד, וכולם הסתכמו בעיסוק אחד: להשיג אמצעים, אשראי ומזון כדי להתקיים. מאחר שההבדל בין רעב לשובע היה בלחם, היה המבצע המשקי הראשון הקמת מאפיה: אנצו השיג הלוָאה של 50 לא"י מבנק הפועלים, את הקמח קיבל בקרדיט, התנור נרכש מעדפי הצבא הבריטי והמאפיה הוקמה בצריף ששימש פעם כאורוה. גן־הירק החרפי נתן את ראשית יבולו, תפוזים אכלו תוך כדי עבודה בפרדס ואפשר היה לעבור את החורף, איכשהו.
כל ארץ־ישראל התקיימה על מחזור סדיר של באים ויוצאים. כשם שגל־עליה חדש היה תמיד אות המבשר שיפור במצב הכלכלי של העליות שקדמו לו, כן היתה העליה תנאי הכרחי לקיום עשרות המשקים הקולקטיביים שהיו פזורים על־פני הארץ. היא השלימה את הגרעינים שהצטמקו בגלל מחלות, ירידה, מוות (בשנתה הראשונה ידעה הגבעה שני מתים: נער פרסי מבני הנוער העובד שהתאבד וחבר שמת מקדחת מלטה) וגרוע מכל, בגלל התברגנות, עזיבת החיים הפרודוקטיביים. כאשר הופיעו ראשוני החלוצים מגרמניה, באוקטובר 1928, אחרי הפסקה של יותר משנתים בעליה החלוצית, חשקה נפשם של בן־אשר ואנצו בבחורים אלה, יוצאי תנועת־הנוער “יונג־יודישר ואנדרבונד – ברית עולים”, שהיו בעלי־הכרה, בני־תרבות ומשכילים ועברו הכשרה מפרכת אצל איכרים גרמנים בקרבת העיר המלן.
רק מעטים מיוצאי גרמניה הצליחו עד אז להיקלט במשקים הקולקטיביים של העליה החלוצית ממזרח־אירופה, ונסיונות־השוא שלהם להתאקלם בהם השאירו משקע מר בשני הצדדים. יוצאי התרבות הגרמנית היו בעלי תפיסה אחרת על התחדשות העם היהודי (ומי שעלה בשנות העשרים מגרמניה עלה רק מטעמים רעיוניים), שבויים יותר בעולם של רעיונות על טוהר ואורח־חיים אידיאלי, בעלי מנהגי־חיים שונים מאלה של יוצאי רוסיה ומזרח־אירופה, שרובם היו בעלי שרשים במסורת היהודית, עממיים יותר מאשר יוצאי גרמניה, קשורים יותר לתנועת־הפועלים העולמית ויודעים היטב כי הם בוני ארץ־ישראל העובדת, אשר הביאוה עד הלום. רבים, ולא רק מיוצאי מזרח־אירופה, הגיעו למסקנה שיוצאי גרמניה אינם מסוגלים למלא את דרישות החלוציות המקימה ישובים, ומוטב שיעסקו בעבודות מקצועיות אחרי שיוצאי המזרח יכשירו את הקרקע.
כאשר באו אנצו ובן־אשר אל יצחק טבנקין – הדמות המרכזית בתנועת הקיבוץ המאוחד, אישיות חזקה ובעלת כאריזמה בדומה לברל, שהיה קרוב משפחתו –והציעו לו שהגבעה תקלוט גרעין של חלוצי גרמניה, היה יחסו לכך מסויג. רק אחרי דיונים ממושכים בתוך הקיבוץ המאוחד, שדגל במשק קומוניסטי (מונח שפירושו היה אז פשוט: שיתופי) הגדל ומתפתח תמיד והמושתת על עבודה שכירה ומשק עצמאי, על חקלאות ותעשיה, ניתנה ההסכמה, בצירוף אזהרה חמורה: האחריות לקליטתם מוטלת על בן־אשר ואנצו. אכן, נוכחותו של אנצו בפלוגת רחובות היתה אחד המניעים העיקריים להצטרפותם של אנשי “חירות” (כך נקראה הקבוצה, כשם מאמר נודע של מרטין בובר, שתחת השפעתו עמדו בעיקר בראשית דרכם) אליה: דוקטור, אינטליגנט, יוצא־מערב, פילוסוף, יבין אולי ללבם המסובך. אנשי “חירות”, יוצאי התנועה החלוצית “ברית־עולים”, דגלו בקליטת קבוצות של יוצאי גרמניה בתוך מסגרות קיבוציות קיימות, אם בגלל הלקח שלמדו מכשלון “בלאו־וייס”, פאר תנועת־הנוער הגרמנית, שניסה לשוא להחזיק מעמד בארץ בקולקטיבים נפרדים, ללא זיקה להסתדרות העובדים, אם מתוך כמיהה “בוברינית” להתקרב אל היהדות השרשית שצמחה במזרח. בפגישה הראשונה עם חלוצי קבוצת “חירות” עשה אנצו מעשה מפתיע ותיאר בפניהם את המצב הכלכלי של המשק ללא כחל וסרק, אך האנשים שחיו שנתים כפועלים אצל איכרים גרמנים, עבדו עשר ושתים־עשרה שעות ביום בכפור ובשלג וישנו לעתים עם הסוסים או בעליית־גג, לא נבהלו מאוהלים קרועים ומחדר־אוכל חסר־רצפה שעכברים מטיילים תחת גגו ושממיות על קירותיו, ובעיקר לא מחובות. יחד עם אנשי “חירות” עבר לפלוגת רחובות אורי רוזנבלט (אביגד), חבר עין־חרוד, מראשוני העליה הגרמנית החלוצית, בחור מרשים, בן־איכרים, ישר, יסודי ושקול וזמר נפלא, שהיה אחד מידידיו הקרובים של אנצו, אולי בגלל ניגודי האופי שביניהם.
בסתיו 1928 קיבלה הפלוגה באסיפתה הכללית החלטה עקרונית: “אנו פתוחים לקלוט עליה בהתאם לצרכינו, תנאינו, אפשרויותינו”, וכאשר הגיעה – בראשית השנה החדשה – הקבוצה הראשונה של יוצאי גרמניה למשק (עם שלושה ליטאים כתוספת) ראו בכך רבים סימן שהתקופה הקשה חלפה, ומעתה יצאו למרחב. אמנם רוב אנשי “חירות” ידעו רק מעט עברית (ואז הקפידו בארץ על שפת־עבר, אם לא דיברו רוסית), אולם היה להם מורה מן המוכן: אליעזר גרביצקי (רגב), בוגר הסמינר למורים בירושלים, בן משפחה חסידית מיוצאי פולין, חבר “הבחרות הסוציאליסטית”, תנועת העתודה של “אחדות העבודה”, אשר הצטרף יחד עם זאב שרף, מראשי “הבחרות”, לפלוגת רחובות. אליעזר היה בן־גילו של אנצו, דהיינו קשיש יחסית עם עשרים וארבע שנות חיים, גם הוא מורה ומחנך מטבעו, מוכן לשאת באחריות, גם הוא אחד המעטים בין חברי המשק שנפשו דבקה במסורת האבות.
הפלוגה למדה לסמוך יותר ויותר על הכשפים הפיננסיים של החבר סרני: באסיפה הוטל עליו להשיג אמצעים לבאר, צנורות־השקיה ובריכת־מים. בעיני החברות במטבח הוא היה הצלה אחרונה כאשר התרוקן מחסן־הפרודוקטים כליל, וכולם ראו בו ביטוח נגד כל צרה כספית, ערובה לכך שהדברים יסתדרו איכשהו. אנצו גילגל מה שאפשר היה לגלגל, לקח בכל מקום שאפשר היה לקחת, הבטיח להחזיר והשיג ארכה, ובמקום שלא הספיק קסמו האיטלקי סייעה הידיעה שברל כצנלסון עומד מאחוריו, ידיעה שהיתה פותחת אז דלתות, לבבות וקופות.
אנצו הוציא סחורה בקרדיט בעזרת חיוכים, כוח שכנוע ואיומים, איש־איש ושיטת־הסחיטה המתאימה לטבעו. עם ספקית הביצים השמנה מזרנוגה, הכפר הערבי השכן, היה משוחח ומתחבק עד שהיתה שוכחת את ענין התשלום, וכשהיה בא במקומה בעלה ותובע את כספו היה אנצו מוביל אותו למטבח ומציע לו את אחת הבחורות: אמצעי־תשלום אחר אין כרגע. לערבי מרמלה שהיה מוכר לפלוגה בשר לשבת, איש שקט בעל הליכות של ג’נטלמן, היה אנצו אומר בעצב, כי הוא יודע שהחובות גדולים מדי: על הפלוגה להפסיק לאכול בשר. מה נותר לסוחר־הבשר המסכן אם לא להתחנן שימשיכו לאכול בשר, על חשבונו? את מוכר־הירקות התימני מרחובות, אשר ביקש את כספו והסתמך על חמשת ילדיו, הביא אנצו לנסיגה בעזרת איום בהתאבדות אם ילחץ עליו (אבל מתוך נקיפות־מצפון מצא דרך לשלם לו בהקדם). במחסני “המשביר” עזרה נימה בוטחת ופנייה אל אחוַת הפועלים.
חברי הקיבוץ, אשר סמכו על אנצו שיוציא אותם מכל צרה בכוח ההעזה שבו, הסתייגו ממנו בדיוק מאותה סיבה: הוא לא היה שקול, לא היה מיושב בדעתו במידה מספקת, היה שונה, נבדל, איטלקי: הזוגות שנוצרו בתוך הפלוגה היו מתגנבים לאוהל המשפחתי – תחליף מעשי לחופה וקידושין – בחשאי, כדי שלא ירגיש בהם איש, אך אנצו היה מדבר בקולי־קולות על אהבה ועל הקמת משפחות ומציע שידוכים בפרהסיה. נשמתן הרגישה של העלמות שאהבו את פושקין ודוסטויבסקי נתכווצה בקרבן, אך הן סלחו לאנצו על מה שנראה בעיניהן כמזג דרומי אָפייני והשפילו את עיניהן כאשר ראו אותו הולך למקלחת בתחתונים או עטוף רק מגבת, כסות סמלית שלא הפריעה לו לנהל בדרך דיונים כלכליים וחברתיים ולקרוא לעוברים־ושבים בכינוייה המיוחדים שלו: “בולשביק”, ו“עבד כנעני”. נאמניו נמשכו אחרי רעיונותיו השגעוניים ואחר־כך לא הבינו מה אירע להם. כאשר טיילה קבוצת אנשי הפלוגה בחג־הביכורים בסביבת הכפר הערבי יבנה הקרוב למשק, הציע אנצו לפתע: בואו, נעשה טיול דרומה, לנגב, עכשיו ומיד. בלי שמיכות, בלי מלבושים, בלי אוכל, בלי כסף, בלי מפה וארבעה חברים קמו והלכו אחריו. נשק לא נשא אז איש: מאז 1921 לא אירעו התנגשויות־דמים בין ערבים ליהודים, ושמונה שנים,של מה שנראה כדו־קיום בשלום פחות או יותר השכיחו איבה ופחד. אם התנפלו בדוים על עוברי־אורח היה זה למטרות שוד ומה אפשר לשדוד אצל חמישה יחפנים?
אצל זקנה בגדרה, שלא הכיר אותה מימיו, שאל אנצו לחם, שמיכה ולירה אחת, ולפנות ערב המשיכו בכיוון לבאר־טוביה, תעו בואדי, בילו את הלילה בחולות, רועדים מקור, התחממו אחרי ארוחת־הבוקר שנתנו להם איכרי באר־טוביה חינם, הגיעו לאשקלון, התרחצו בים, סיירו באזור העתיקות, אכלו פיתות וחמוצים ולעת ערב חזרו ברכבת לרחובות. לאורך הדרכים דיברו, שרו וצחקו וראו יחד עם אנצו את שרשרת הקיבוצים העתידים לקום בדרום, ידעו כי הטיול המאולתר היה מעשה מטורף ושמרו את זכרו לאורך ימים.
רק באביב 1929 הגיע ענין רכישת אלף הדונם לשלב ביצוע. חנקין קיבל על עצמו את האחריות לקניה, תמורת הבטחתו של אנצו להשיג את 3250 הלירות הדרושות, נוסף על אלף הלירות דמי־הקדימה, ששולמו מכספי יהודי איטליה. לשאלת ד"ר רופין – מנהל חברת “הכשרת הישוב”, ומצפונה של ההתישבות בארץ זה עשרים שנה – איך העז אנצו לסבך את חנקין הזקן בעיסקה רופפת כל־כך, ענה חנקין במקומו: “אני מאמין באיש הצעיר הזה”. הרי הוא עצמו היה צעיר מאנצו כאשר הסתכן ברכישת 10,000 הדונם של אדמת דוראן בלי כל בטחון שיימצאו לה קונים (אחרי זמן־מה נרכש השטח בידי חברת “מנוחה ונחלה”, שבנתה עליה מושבה ששמה רחובות).
בישיבה הגורלית של חברת “הכשרת הישוב” והנהלת הקרן הקיימת, שהשתתפו בה ד“ר רופין, יהושע חנקין, ברל כצנלסון ושורה של אנשים אחרים חשובים מאוד, נכח מכל חברי הפלוגה אנצו בלבד. האחרים חיכו בפרוזדור, נרגשים מאוד. הקרן הקיימת נתנה תשובה אוהדת לבקשת הקיבוץ לרכוש את השטח כאדמת הלאום בכספי ההלואה שתשיג הפלוגה בכוחות עצמה, ואנצו יצא מן הישיבה במצב־רוח מרומם, אף כי עדיין לא היה לו מושג מנַיִן ישיג את הכסף עד נובמבר, ועל שאלות חברי הפלוגה המודאגים ענה רק ב”נחיה ונראה“. באותו ערב קנו בן־אשר ואנצו בקבוק יין וחגגו את חזון־הקרקע המתגשם בדירתם של מרי ויצחק יציב, יחד עם בילינסון וברל. בית יציב היה אכסנית כל חלוצי ההתישבות העובדת שבאו לתל־אביב, אל הכרך. הם היו מגיעים אליו בכל שעה משעות היום והלילה ללא הודעה מוקדמת, בטוחים שתמיד יימצא להם מקום־לינה על הרצפה. כאן היו יושבים על מיטות וארגזים, שותים תה, אוכלים מה שהיה בבית – לחם ודגים מלוחים שקנתה מרי בהקפה או תמורת תלושי־משכורת ב”המשביר", לפי הרוטל, וכשהיה המצב מזהיר במיוחד היה יציב הולך ליפו לקנות צלעות בקר – ובעיקר מדברים ומדברים, עד השעות הקטנות של הלילה.
הסיכויים לקרקע שינו את מצב־הרוח של אנשי הגבעה מן הקצה עד הקצה, והתכניות פרחו: פרדס, כרם, רפת, לול, פלחה, מה אי־אפשר לעשות עם אלף דונם! אנצו סבר שפעולה משקית יש להתחיל ברפת, כדי שיהיו חלב וחמאה בקיבוץ, ורצוי להחליף את הסוסים בטרקטור, מפני שהסוסים אוכלים גם כשאינם עובדים, וטרקטור אינו אוכל. באסיפת החברים שהתקיימה ב־20 ביוני ציין אנצו בהתלהבות שמצב התעסוקה ברחובות ומצב המשק מאפשרים עתה קליטה גדולה, ואפשר אפילו להכפיל את מספר החברים, המגיע עתה לששים. חברים זהירים יותר, כחבר דוסטרובסקי, הדגישו שהעליה הנוספת מגרמניה, שבה דובר, תבוא בסתיו, בעונה המתה, ומספר העולים המַכּסימלי שאפשר לקלוט אותו במשק הוא עשרים. אלפרד פאן דר־ולדה, בחור גבוה ויפה־תואר, אינטליגנטי ובעל עמדה, הכוכב שבקבוצת “חירות”, תבע זכות־קדימה לעליה הגרמנית, כדי לרכז בפלוגה את חברי תנועתו; אנצו היה בעד גמישות: אפשר לקלוט גם גרמנים וגם ליטאים.
בויכוח על זכויות היחיד העלה אנצו הצעה מהפכנית: במקום האספקה הקטנה שמחלק המשק לחבריו, יקבל כל חבר סכום קצוב ויקנה את אשר ברצונו לקנות. קמה סערה: “הרי הקבוצה שואפת לשויון ריאלי ולא פורמלי: מכל אחד לפי כשרונותיו וכוחותיו, לכל אחד לפי צרכיו. לאן תוביל הרדיפה אחרי החופש המדומה?” ביקשה החברה לאה לדעת. סרני הגדיר את הדיבורים על מחשבה משותפת ותרבות קולקטיבית כחלומות ילדותיים: השאלה העיקרית בקבוצה היא כלכלית: יש לקבוע סידורים כלכליים טובים יותר, ובעקבותיהם ייוָצרו כל שאר הדברים. “עוד לא ראיתי שיאכלו טוב בקיבוץ. צריך להיות מטבח גדול שבו יוכל כל חבר לקבל אוכל במסגרת תפריט מסוים, לפי טעמו ורצונו. נכון, יש להתחשב במצב הקיים, לא כל מה שרוצים אפשר למלא, יש לזכור כי אנו חיים בתנאי פועלים, אבל במסגרת התקציב, נגיד שמונה גרושים ליום, יוכל המטבח לפעול כמוסד אוטונומי וכל חבר יקבל במשך היום בגדר אותם שמונה גרושים מאכלים הנעימים לו. אפשר לאכול רע שנה, שנתים, עשר שנים, אבל לא יותר”. החברים התנגדו: מי שבונה משק אינו צריך לחשוב על חיי הרגע אלא על העתיד. הוא מוכרח לדעת גם לא לאכול. הנה, האינטלקטואל היהודי בגולה הלך רעב, אבל כרטיסים לתיאטרון קנה. נכון, אמר אברהם כץ, המחשבה אינדיבידואלית, אבל בקבוצה נוצרת דעה קולקטיבית, ואם נחשוב כמו סרני, לא רק שלא נקים מטבח לפי כוונתו אלא גם את החברה לא נצור.
אבל אנצו נשאר בשלו: בעבודת המטבח נחוצים עובדים קבועים, כמו בענפי המשק האחרים: החילופים המתמידים נובעים מן היחס הלא־נכון למטבח של החברה, שאשמה בו תנועת־הפועלות. מדוע אפשר לעבוד שנים בטיפול בפרות, באפרוחים או בצמחים, ואסור לעבוד שנים בטיפול באנשים, במטבח? עשרות החברות שרכשו מקצוע ברפת ובגן־הירק אינן שקולות כנגד ההפסד הענקי של חוסר מטבח מסודר בקבוצה. אנצו פגע כאן בצפור־הנפש של תנועת־הפועלות, הנאמנה לרעיונות הסוציאליזם העולמי, אשר שאפה לשחרר את האשה מכבלי המטבח וחדר־הילדים כדי שתוכל לעמוד שכם אל שכם עם הגבר בשדה, בסדנה ובחרושת. “למה נבין את הסנדלר העולה לארץ כדי לעבוד כאן בחקלאות ולא נבין את החברה?” ביקשה לאה לדעת. “גם מי שמבקר את החברות לא היה מוכן להסתגר במטבח בלבד”. אנצו הבין את הרמז. כאשר נמשך המצב הפרוע במטבח הציע את עצמו להשליט בו סדר. היו שתמכו בהצעה, ולטר מתוך דעה שסרני רוצה מזמן לעבוד עבודה פיסית, בוסי מתוך תקוה שסרני ישיג פרודוקטים בלי כסף. היו שהתנגדו לעבודת סרני במטבח לא מפני שהוא גבר, אלא מפני שאין הוא יודע את האלף־בית של תורה זו. דוברומיל (דברת) לא הסכים להצעה לא רק מפני שכל החברים תלויים בכוחו של סרני להשיג כספים, אלא גם מפני שלא האמין בידיעותיו בחכמת הבישול. גם עובדות המטבח התנגדו: אי־אפשר להכניס למטבח בחור חסר־נסיון. האסיפה החליטה נגד, למטבח לא נכנס, אבל כאשר הגיעה אליו קופסת מקרוני איטלקיים אמיתיים הודיע על כך בשעה מאוחרת בערב במטבח, נתן לתורנית הוראות־הכנה, העיר את החברים הישנים בפעמון וחילק את האוצר בין כל הנאספים: שני מקרוני לאיש.
הוחלט – ליתר דיוק אנצו החליט והפלוגה אמרה אחריו כן ואמן – שאנצו יסע לאיטליה להשיג שם את הכסף לרכישת הקרקע. ערב צאתו מסר אנצו לחברים דין־וחשבון על פעולות הגזברות (האינונטר הדומם 448 לא“י, בקופה גרעון של 59 לא”י לחדשי יוני־יולי), והוסיף הנחיות למי שיבוא במקומו: יש להכין קונסולידציה של חובות. לדעתו של אלפרד פאן דר־ולדה היתה שיטת אנצו בגזברות מוטעה: אם ימשיכו כך יעמדו בקרוב בפני פשיטת־רגל. לעומת זאת טענו החברים זסלבסקי וסיצ’וק כי שיטת סרני נכונה, אך זה הודיע כי יציאתו מהגזברות היא סופית, וכי הוא לא יחזור אליה גם אחרי שישוב מאיטליה.
לפני שיצא אנצו לאיטליה פרצו המאורעות ושינו את כל חיי הישוב. הסיבה הישירה להתלקחות היתה בסכסוך סביב הכותל המערבי, שהיה קנינה של המועצה המוסלמית וליהודים היתה זכות להתפלל לידו אך נאסר עליהם להעמיד ספסלים, להקים מחיצה בין גברים ונשים או לתקוע בשופר, איסורים שהביאו גם בעבר לכמה התנגשויות. כאשר ערכה “ברית טרומפלדור” הריביזיוניסטית הפגנה ליד הכותל בתשעה באב הגיבו הערבים למחרת בהפגנה נגדית, וירושלים הערבית המתה משמועות על מזימות היהודים להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלם. ביום ששי, ה־23 באוגוסט, התנפלו המתפללים שהוסתו על־ידי המופתי הירושלמי אמין אל־חוסייני ממסגד אל־אקצה על הרובע היהודי, ובמשך תשעה ימים היתה הארץ למערבולת־דמים.
לא היתה זאת התלקחות ספונטנית אלא מסע־אלימות מתוכנן, שהפתיע את הישוב היהודי בהיקפו ובחומרתו, התנקשות בעצם קיומו. הזעזוע היה עצום, אם מפני שהמאורעות באו אחרי שמונה שנים של שקט יחסי, אם בגלל האכזבה המרה: הטבח האכזרי אירע דוקא בחברון ובצפת, שתי קהילות עתיקות שבהן סמכו היהודים על קשרי דורות עם שכניהם הערבים. התקפות הערבים פשטו בכל הארץ – רמת־רחל נשרפה, תושבי מוצא הישנה נרצחו, הרטוב, כפר־אוריה, באר־טוביה וחולדה נהרסו – ועד שהחליטו הבריטים לפעול נהרגו 108 יהודים וכ־190 נפצעו.
אנשי הגבעה היו מוקפים משלושה צדדים בישובים ערביים ולא היתה שום אפשרות להגן על המקום שלא היה בו אף בנין־אבן אחד. הנקודה פונתה כליל לפי הוראות ההגנה, הגברים עברו לקבוצת שילר השכנה, שבה שימש חדר־האוכל המוקף שקי־חול עד לחלונות כעמדת־בטחון, הנשים והילדים הובאו לרחובות. עדה ושתי הילדות הועברו לביתו של משה סמילנסקי, שהיה מפקד ההגנה באזור. אנצו היה מפקד עמדה, בשם זה הוגדרו אז בורות בפרדס, שהיו מאוישים בששה אנשים: שלושה נחים, שלושה שומרים, אחד בעל רובה והאחרים חמושים במוטות־ברזל. בניגוד לדעת חבריו בעמדה, שהיו מלאי מרירות בגלל בוגדנות הערבים, טען אנצו כי אוירת השנאה תיעלם ויימצאו דרכים להבנה אתם. במשך היום היו כמה מחברי הפלוגה יוצאים אל הגבעה לעבוד ולשמור, אולם בלילה שבו כולם לקבוצת שילר. כאשר הגיעה הידיעה שהצבא הבריטי עומד להתנגש עם הכוחות הערביים ליד גדרה, וכי זו פונתה מתושביה, בא סמילנסקי עם אוטובוס לקבוצת שילר ופקד על חברי שני המשקים, בניגוד לרצונם, להיכנס לאוטובוס ולסגת לרחובות. סביבת רחובות נחשבה אז לאבודה. היתה זאת הרגשה נוראה לראות מרחוק את הגבעה ולדעת, כי נהרסו כל המאמץ, העבודה והתקוות.
הכנופיות הערביות לא הגיעו לגבעה, ואחרי שבועים חזרה הפלוגה למשקה, עשירה ב־15 עולים מליטא שהגיעו אליה בעצם ימי המאורעות ועניה בששה אוהלים שנגנבו מהשטח. מבחינה נפשית היו המאורעות ומעשי הרצח וההרס טראומה שהשפיעה על הישוב לאורך ימים, אך מבחינה מעשית מידית היה בהם יתרון: איכרי המושבות העדיפו עתה את הפועלים היהודים על־פני הערבים, וברחובות היתה עבודה בשפע. ב־24 בספטמבר, אחרי שחזרו החיים על הגבעה למסלולם, יצא אנצו םוף־סוף לאיטליה, ובמשך ששה שבועות עבר את כל עריה כדי לאסוף את הכסף כהלואה. הוא גייס ידידים, מַכּרים, קרובים, הופיע אצל נינו הירש בפרארה, אצל הרב קסטלבוֹלוֹניזי בפדואה, לקח כסף אצל דודה ארמלינדה ברומא, לחץ, שיכנע וביקש את הכסף לא כחסד או כתמיכה אלא כהשקעה טובה ובטוחה. ב־17 באוקטובר בישר לו מברק חתום בידי ברל כצנלסון והרצפלד, כי הקרן הקיימת קיבלה סוף־סוף החלטה חיובית בענין אדמות זרנוגה, והיא נותנת שטרות על 8600 לא"י. “התאמץ להשיג באיטליה את כל הסכום”. אנצו לא איכזב: באישור משרד־האוצר האיטלקי הועברו כספי יהודי איטליה כהלואה נושאת ריבית אל הקרן הקיימת בארץ־ישראל, והקרנות הציוניות ידעו, כי זרח כוכב חדש באמנות השגת הכספים.
הבית ברחוב קאבור 340 עדיין היה מרכז הסרנים, ויהודי איטליה שדבקו בעסקיהם ולא התנגשו עם המשטר הפשיסטי ניהלו את חייהם כתמול־שלשום. לאה המשיכה במסורת המשפחתית, ואחרי שנישאה לאלברטו רוקס נשאר הזוג הצעיר בבית הסרנים וכאן, כיאה להמשכיות הדורות, נולדה פאולה, בתה הבכורה, בשנת 1928. גם מימו, שחי עם כסניצ’קה בנאפולי, היה אב לבת, וכל שבט הסרנים נשם לרוָחה מפני שלא היה זה בן: מימו הנאמן לדתו המַרכּסיסטית החדשה הודיע מראש שאין הוא מתכונן למול את בנו, אם ייוָלד לו, ולב הסרנים חרד: לא היה כדבר הזה בשושלת הסרנים זה אַלפּיִם שנה. כסניה ומימו קראו לבתם לאה אוטוברינה, לכבוד מהפכת אוקטובר הרוסית, וכאשר הוציא מימו את תעודת־הלידה לחץ פקיד־הרישום בנאפולי את ידו, ושיבח את נאמנותו הפטריוטית מפני שהנציח בשם בתו את תאריך מצעד הפשיסטים על רומא. באותה שנה מינתה ממשלת מוסוליני את הדוד אנג’לו סרני כחבר ועדה מלכותית, שהוטל עליה להכין את חוק התארגנות הקהילות היהודיות – עד עתה לא היה לה בסיס משפטי – צעד שרוב היהודים קיבלוהו בברכה, אם כי כמה מהם האשימו את רבה הראשי של רומא שהוא רוצה להיות לאפיפיור של היהודים בעזרת החוק החדש.
גם אנריקו נשא אשה, סוף־סוף, בגיל 29, ובחירתו עוררה בלב אנצו שוב זיק של תקוה שאולי, על אף הכל, עתידים הסרנים להיפגש בארץ־ישראל. דבורה רבינוביץ־תאומים, בת 23, דור שלישי בארץ, נכדתו של אדר"ת, רבה האשכנזי של ירושלים, קרובה למשפחת הרב קוק, למדה ברומא בוטניקה, כשהכירה את הסרנים. אנריקו נפגש עם דבורה המלאה חדות־חיים, בעלת האידיאלים והמרץ להגשים אותם, במסיבת־החתונה של מימו, וכשגילה את התעניינותו בה, הזהיר אותו אחיו הצעיר: היא לא בשבילך, היא ציונית פנַטית. אנריקו השקול והעקבי הלך בדרכו: הוא הציע לבוטנאית הצעירה למלא את מקומה של חברתה רבקה אשבל, אשר חזרה פתאום ארצה, ולקבל על עצמה את משרת האסיסטנטית שלו באקוַריום של נאפולי. דבורה הסכימה לעבור לנאפולי, בעיקר כדי לחסוך מהוריה את הוצאות החזקתה בחוץ־לארץ, ואנריקו רשם ביומנו אחרי שיחתם, הרשמית לחלוטין: היא מסכימה להיות אשתי.
ערב אחד, אחרי שישבו הפרופסור והאסיסטנטית שלו שעות ארוכות במעבדה, הוא שוקל ליד המכשירים והיא רושמת, הציעה דבורה בעלת חוש־ההומור לפרופסור הנכבד, המבלה את כל זמנו בעבודה, לחפש לו אשה בעזרת מודעה בעתון; ואז, במפתיע – לגביה – ביקש את ידה. לכבוד השעה הגדולה עלו השנַיִם עוד באותו לילה לפסגת הר וזוב הלוהטת, ודבורה הציבה שלושה תנאים לנישואים: שילדיהם יִמוֹלוּ, שיהיו להם שמות עבריים ושידברו עברית, ואולי, ברבות הימים, יתישבו כולם בארץ־ישראל. אבא ואמא סרני קיבלו את כלתם החדשה בזרועות פתוחות, ולנשים היהודיות של רומא היתה שוב סיבה לרכילות: הנה הוכחה חדשה לאכּסצנטריות של כל הסרנים, לשאת לאשה בחורה שאיש אינו יודע מנין צמחה, ללא נדוניה ובלי תקופת אירוסין ההולמת זיווג שקול. אמנם, אנצו ביקר אצל משפחת גיסתו לעתיד בתל־אביב הקטנה, והדין־וחשבון שלו היה חיובי ביותר: לא משפחה סתם אלא משפחה עם יחוס יהודי גדול, אך המטרוניות היהודיות ברומא לא נרגעו: למה החפזון? אנריקו רצה להתחתן מיד, כדי שיוכל לקחת את אשתו לקונגרס מדעי בארצות־הברית שעמד לנסוע אליו בקיץ, וכסוציאליסט מאמין בחופש, שויון ואחוה קבע את תאריך החתונה ל־14 ביולי, יום המהפכה הצרפתית. החופה הועמדה בבית־הכנסת הגדול של רומא, והרב האריך בהזדמנות זו את הדיבור על משה הס, רומא וירושלים. בתצלום של החתונה נראו פני אלפונסה וסמואלה קורנים מנחת: ארבעת הצאצאים הקימו משפחות, המשך השושלת מובטח.
פרק תשיעי: גזבר ללא כסף 🔗
בעולם עדיין נשמעו הדי מאורעת־הדמים – איטליה דרשה שבריטניה תסתלק מן המנדט והשלטון בארץ־הקודש יעבור לידי מעצמה קתולית, צרפת או איטליה – ובארץ ניגש הישוב לארגון כוחותיו מחדש: השלטונות הבריטים הוכיחו חוסר־אונים או חוסר־רצון להגן על חיי היהודים, ואם נמנע הרס מפעל ההתישבות היה זה רק הודות להגנה העצמית. הצו הראשון היה, על־כן, לחזק את ההגנה, שהיתה עד עתה ענינה של הסתדרות העובדים בלבד, ולהעמיד אותה על בסיס ישובי רחב, יחד עם הגורמים האזרחיים. על אף חוסר האמון ההדדי בין אזרחים ופועלים, בין ימין ושמאל, הושג־לא מעט בהשתתפותו של משה סמילנסקי – הסכם על הקמת מפקדה משותפת להגנה. המסקנה הכללית היתה: יותר תשומת־לב לצרכי הבטחון, הקמת בניני־אבן חזקים במשקים, והתקנת טלפונים, הצבת גדרי־בטחון.
אנצו היה שותף לרגשי ההתמרמרות נגד הממשלה הבריטית, וגם הוא סבר שעל הישוב ליצור תנאים שיבטיחו כי מאורעות כאלה לא יִשַׁנוּ לעולם. כתנאי ראשון להגנה נראה לו צירוף הישובים היהודיים לגושים רצופים. “מעתה עלינו להתחשב בהתישבות שלנו בגורם האסטרטגי כענין של חיים ומוות”, כתב מיד עם שובו, בראשית נובמבר 1929. אכן, המצב האסטרטגי של הפלוגה היה בכי רע: הצריף המרכזי נשרף אחרי המאורעות במסיבות שלא הובהרו, ונותר רק מחנה־אוהלים, מוקף כפרים ערביים. היה הכרח להקים לפחות בית־אבן אחד, אך הוֶטוֹ של ההנהלה הציונית עדיין היה בתקפו.
מצב הדיור בחורף ההוא היה מזעזע, ואנצו האשים את ההנהלה הציונית מעל דפי “דבר”: עליה האחריות לתנאי־הדיור הרעים, לחולים ולמצב הסניטרי הפרוע. כל הפלוגה, לרבות אנצו ועדה, חיתה עתה באוהלים, שחלק מהם היו קרועים, ואשר לא הספיקו לקליטת העליה החדשה: לכל זוג צורף שלישי לאוהל, שנקרא, כמנהג הימים ההם, “פרימוס”, ולא טרציוס, כפי שחייב ההגיון. חיים בן־אשר היה הפרימוס באוהל הסרנים, ושעות השינה התמעטו: כאשר נכנס בן־אשר לתנופה לא היה סוף לשיחה. בחוץ שרקה הרוח ובחשכת הלילה דיברו אנצו ובן־אשר על החיים מעבר למוות, הישארות־הנפש ומהות האלוהים. בסופו של דבר זכתה הפלוגה להקצבה של 560 לא“י לבניית בית־אבן מכספי קרן־העזרה – שהתאספו בה תוך זמן קצר 600,000 ליש”ט, הודות להיענות העילאית של יהדות הגולה – ושל 50 ליש"ט לגידור המחנה, בתנאי שהנקודה כולה תעבור אל אדמותיה החדשות על גבעה סמוכה, גבוהה ורחבה יותר, המתנשאת על כל הסביבה.
מאז ראשית קיומה היתה הנקודה ידועה כ“פלוגת רחובות של הקיבוץ המאוחד”. עתה, כאשר קיבלה הכרה דה־פאקטו – אם כי לא דה־יורה – של המוסדות הלאומיים, הגיעה השעה להעניק שם לילד. ב־15 בפברואר 1930, אחרי שדנה האסיפה הכללית בעניני השקעות ובנייה, הודיע סרני, בתוקף תפקידו כמזכיר, כי יש לבחור שם למשק. הועלו כמה הצעות: בצרון, גבעת־הדרום, שער־הנגב, תל־צור וגבעת־ברנר, והוחלט שהשם ייקבע לפי רוב הקולות של הנוכחים באסיפה, בלי להתחשב בדעת הנעדרים ממנה. באולם נכחו 78 איש, מהם הצביעו 44 בעד גבעת־ברנר לכבוד הסופר שהיטיב לבטא את אשר בלבם: יאוש, חוסר אשליות ואף־על־פי־כן אמונה בשיבת ציון. אנצו הכריז חגיגית: “שם הנקודה שלנו גבעת־ברנר”, והחברים קמו על רגליהם וקיבלו את ההחלטה כיאה, בשירת האינטרנציונל. “קום, התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי־רעב”.
שאלת היחסים בין היהודים והערבים, שנחשבה שנים לצדדית, לעומת המטרה העיקרית – בנין הבית הלאומי בארץ־ישראל – קיבלה משמעות חדשה בעקבות הפרעות. אנצו נשאר נאמן לקו־מחשבתו: "תמיד חשבנו, ולאחר המאורעות לא כל־שכּן, כי טובת אוכלוסית הארץ כולה מושתתת על פיתוח כלכלי מזורז, בסיס חיוני לכל התפתחות מדינית דמוקרטית. הפלחים הערבים והעולים היהודים ענין אחד להם ביצירת דמוקרטיה אגררית, הבנויה על חקלאות אינטנסיבית, והפיכה זו אינה ניתנת לביצוע אלא בהון גדול שמקורו היחיד הוא העם היהודי. להחיש את ההתישבות היהודית בארץ פירושו להחיש גם את ההתישבות הערבית בארץ.
"נאמר זאת פעם: הפועל העברי והפועל הערבי נצמדו לעולם. יחד נעלה, יחד נרד. הפועל העברי לא יעבוד שמונה שעות ביום אם הפועל הערבי יכול לעבוד עשר וגם שתים־עשרה שעות, הפועל העברי לא יקבל 30 גרוש ליום אם הפועל הערבי ימכור את עבודתו ב־15 גרוש ופחות מזה. אין קיום לפועל עברי במושבה בלי הטבה ניכרת בתנאי עבודתו ותנאי חייו, והיא לא תבוא בלי ארגון לאותו פועל המשמש שוט כנגדו. מדברים על הרמת השכר במושבות, והרי ברור לכל שתשובת רוב האיכרים לדרישה זו תהיה קבלת פועל זול הנמצא מן המוכן. השביתה לא תעזור במקרה זה, להיפך, נשקפת לנו סכנה שהאיכרים יקימו את הפועל הערבי נגדנו והדבר ייהפך למלחמה בין הפועל העברי והפועל הערבי, בזמן שהמלחמה האמיתית מתנהלת בין הפועל המאורגן והבלתי־מאורגן. סכנה כזאת תוסר רק כאשר הפועלים הערבים והעברים יהיו מאוחדים בארגון אחד, ולא תהיה עוד אפשרות ליצור ניגודים לאומיים מלאכותיים, כי יהיה ברור לכל שמדובר כאן במלחמה מעמדית.
“לברית עם הפועל הערבי אין אנחנו באים רק מתוך אידיאולוגיה המחייבת ארגון בין־לאומי, אלא גם מתוך המציאות של הפועל העברי, והסכמה לברית זו איננה בשום אופן ויתור כלשהו על עמדתנו הציונית ועל מגמתנו ליצור רוב עברי בארץ. מלחמת־השחרור של העם העברי בארצו אינה שוללת כי אם מחייבת את שחרור ההמונים הערביים, ולא רק על־ידי אינטנסיפיקציה של משק הפלח הערבי כי גם על־ידי הטבת תנאי הפועל הערבי העובד במשק הקפיטליסטי הערבי והעברי”.
אנצו הזדהה כאן עם הקו של פועלי־ציון שמאל, מפלגה מַרכּסיסטית קטנה, אשר הקימה את “אחוַת הפועלים”, ארגון־פועלים יהודי־ערבי משותף, ועמדתו היתה בניגוד גמור לדעתו של מורו ורבו ברל כצנלסון. באחד הערבים בקיץ של שנת 1930 בא ברל לגבעת־ברנר ודיבר ארבע שעות רצופות בקולו המיוחד, הנובע ממעמקים, על הנושא "מדוע אינני חבר ב’אחוַת הפועלים' ". נימוקו העיקרי היה שיש לדאוג קודם־כל לצרכים הלאומיים. אנצו קם, דרוך לקרב, והסביר במשך שעה וחצי למה מחייב השכל טיפוח אחוה בין הפועל העברי והפועל הערבי.
בדעה זו היה אנצו מבודד בקיבוץ, ורבים כינו אותו, בנימה של זלזול, “ברית־שלום’ניק”, כנוי שנחשב כמעט למלת־גנאי גסה אחרי המאורעות. מיסד “ברית שלום”, היה ד"ר רופין, ורקטור האוניברסיטה העברית פרופ' מגנס נמנה עם חבריה, שרובם היו אקדמאים יוצאי גרמניה. מאז 1925 היוו חברי “ברית שלום” קבוצת אינטלקטואלים שולית, שפירסמה כמה חוברות־הסברה בזכות הדו־קיום בשלום בין יהודים וערבים, ולוּ גם תמורת ויתורים מדיניים מרחיקי־לכת מצד היהודים. לאחר המאורעות הם ניסו לחלק את האחריות על מה שאירע שוה בשוה בין הערבים, הבריטים והיהודים, ואז קם נגדם הישוב, שהיה זקוק לפורקן, בסערה שלא עמדה בשום יחס לחשיבותם המעשית של מגעיהם עם כמה ערבים.
אנצו העריך את מאמציהם וכנותם, של חברי “ברית שלום” אך לא נמנה עמהם מעולם (אף כי בין אוהדיהם היו כמה ציונים איטלקים, ביניהם אלפונסו פצ’יפיצ’י, דאנטה לאטס וד"ר אומברטו נכון). הוא כינה אותם דמוקרטים ללא תקנה ואף שלל את זכותו של ד"ר מגנס לנהל משא־ומתן עם הערבים בלי שקיבל לכך אסמכתא ממישהו, אך חיבב את פרופ' הוגו ברגמן, שהיה בין מיסדי הברית, בא אליו לפעמים לרענן את מחשבתו הפילוסופית, והתקומם נגד הסטודנטים היהודים הלאומניים באוניברסיטה אשר הציקו לפרופ' ברגמן בשיעורים לפילוסופיה, אף כי לא היה לחומר הנלמד שום קשר עם דעותיו על יחסי ערבים ויהודים, מעשים שהזכירו לו את השלטון הפשיסטי באיטליה.
גם התנגדותו של אנצו לזאב ז’בוטינסקי – מנהיג הרביזיוניסטים שאנצו הכיר אותו מרומא והעריכו כבעל שכל ומרץ שאין רבים כמותו בישוב, ואשר הגיע ארצה אחרי המאורעות – נבעה לא רק מההזדהות עם תנועת־הפועלים שהיתה בקונפליקט אתו, אלא גם מתוך אלרגיה איטלקית אישית, סלידה מפני “בטחון עצמי הגובל בפשטנות, פוזות תיאטרליות ומשפטים מפוצצים, חינוך מיליטריסטי לנוער ושימוש באלימות” (במקרה זה נגד פועלי־ציון שמאל, מפני שניהלו אחת מאסיפותיהם באידיש). דוצ’ה אחד הספיק לו בהחלט.
תשעים אחוז מחברי גבעת־ברנר היו חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל, המפלגה החדשה שקמה בינואר 1930 מאיחוד “אחדות העבודה” עם “הפועל הצעיר”, וברל היה מאבות האיחוד, אך אנצו לא רצה להצטרף אליה. הוא הציע לחברי גבעת־ברנר ללכת לבחירות למועצת פועלי רחובות ברשימה נפרדת מטעמים כלכליים, כדי לזכות בהשפעה ישירה יותר על חלוקת העבודה במקום והיה התומך היחיד בהצעה זו. בבחירות לועד הלאומי הצביע אנצו בעד מפא"י, אך בבחירות להסתדרות הצביע בעד פועלי־ציון שמאל, מתוך הנחה שמפלגה סוציאליסטית־מהפכנית יותר תיטיב להגן על זכויות הפועל.
אנצו תבע את חופש היחיד בתוך מסגרת הקיבוץ, לעצמו ולאחרים, בדעות, בהתנהגות ובצרכים, והגן על זכות היחיד להיות שונה מן הכלל בדברים גדולים כבקטנים. כאשר ביקש החבר משה ברכמן מן האסיפה הכללית חופש לשבוע, כי זקוק הוא לרופא־שינים ויש לו ידיד בעיר המוכן לטפל בו חינם, התנגדו לכך כמה חברים מתוך עקרון: ידידות פרטית אינה מקנה זכויות־יתר. ואם מחר ימצא חבר אחר ידיד נותן־עבודה? אנצו סיכם את הויכוח בקביעה ששויון אין פירושו כאב־שינים לכל, והאסיפה העניקה למשה ברכמן את חופשתו המיוחלת. אך כאשר הציע אנצו להנהיג הצבעה חשאית על קבלת חברים חדשים, כדי שהחברים ירגישו את עצמם חפשים, כיון שהצבעה גלויה היא שקר, מביאה לסכסוכים ואינה מקנה חופש־בחירה אמיתי, הצביעה האסיפה נגדו ללא היסוס.
הכמיהה לחופש היחיד בתוך הקולקטיב היתה המניע העיקרי לשאיפתו העקבית של אנצו לקיבוץ גדול, קולט ומתפתח. האוירה הביתית, הסגורה והמחניקה של הקבוצה האורגנית הקטנה ש“השומר הצעיר” דגל בה, עם הוידויים הפומביים והחיטוטים בנפש הזולת, החרידה אותו. “האוירה החולנית הזאת של אינטימיות, החונקת את הפרט במקום לשחרר אותו, המעמידה אותו תחת פיקוח אינקויזיטורי של ‘החברה’, שהיא בעצם לא דעת הציבוריות הרחבה, כי אם השלטה של דעת מעטים – מדריכים – ואלה המסגלים את עצמם לדעתם, האוירה הזאת גורמת להיפך ממה שנועדה ליצור. אם הכוונה היתה ליצור אישיות בעלת משקל עצמי ודעה עצמית, אין צורה בלתי־מתאימה יותר מזו של ‘החברה החדשה’ מבית־מדרשה של הקבוצה הקטנה, המסוגלת לכל היותר ליצור טיפוס של אדם לפי שבלונה ידועה ולא אדם המתחדש ומסוגל ליצור ערכים עצמיים. אם הקיבוץ לא פתוח במובן הרחב ביותר של המלה, לא רק לקבלת חברים חדשים, אלא לקליטה רעיונית ולהרגלים חדשים, מאיימת עליו סכנת ההסתגרות וההתאבנות”.
בראשית ימי הקיבוץ היו אנצו ועדה הזוג היחיד בתוך פלוגת רוָקים, לאי־שביעות־רצונו של אנצו, הנאמן למורשת יהדות איטליה, שביקש לראות את כל הקיבוץ משפחות־משפחות, עם ילדים רבים. הוא עצמו הלך לפני המחנה כדוּגמה: עדה היתה שוב בהריון. אנצו התקומם בכל ישותו נגד הקיבוצים שהגבילו בימים ההם את הילודה מטעמים כלכליים: לשם מה נוסד הקיבוץ, אם לא למען הדורות הבאים? מאותה סיבה לא ראה בעין יפה את יחסי־המין בלי התחייבות משפחתית, שהיו נהוגים בקרב החלוצים, במיוחד בין יוצאי גרמניה. “התא המשפחתי הוא לא רק התא היסודי של החברה הנוכחית, כי אם היחיד העתיד להישאר, כי הוא מבוסס על צורך עמוק. אפשר לבטל שבט, עיריה, מדינה, להחליף אותם בצורות אחרות, אבל אי־אפשר לערער על חיי משפחה הבנויה על יסוד המונוגמיה, בלי לערער על אחד ההישגים הגדולים של החברה האנושית. אמנם היסודות הכלכליים השיתופיים בקיבוץ הרסו את המשפחה הבורגנית, המיוסדת על שיתוף חמרי, אך אסור לשבור אה היסוד המונוגמי שבמשפחה אם לא רוצים להרוס את האהבה בכלל, כי האהבה דורשת את התא הכפול הזה ונהרסת בלעדיו. קבוצה הבנויה על אינטימיות חזקה לא יכולה, ובאמת לא סובלת, שבתוכה יהיו קשרים נוספים יותר עמוקים, ולא מקרה שהחלומות על החברה האינטימית נולדו ונולדים בחברות נוער, כתחליף וסובלימציה של חיי מין, ונעלמים עם הופעת התפתחות מינית נורמלית”.
במרס 1930 נולד הבן, ילד יפה בעל עינים שחורות ופנים עגולות ככל ילדי הסרנים, גאוָתו הגדולה של אנצו, ההבטחה להמשך: דניאל סרני, בנו של אנצו סרני, נכדו של סמואלה סרני, דור ראשון לילידי הארץ. כל עוד היו הסרנים המשפחה היחידה בקיבוץ היתה עדה מטפלת בילדות, אולם אחרי שנוספו ילדים, בשנה השניה לקיבוץ, הועבר החינוך לידי מטפלות, בהתאם לעקרונות הקולקטיב. הדעות על שיטת חינוך הילדים ומידת השפעת ההורים הרצויה היו מחולקות, גם בתוך משפחת סרני. בדיון על שאלת הילדים, שמספרם הגיע עתה – בקיץ 1930 – לשמונה, היה אנצו בדעה, ש“אין אנו צריכים לשתף את ההורים בדרך החינוך, אין לחייב אותם יותר ממה שמחייבים חבר אחר, כי אין להורים ידיעות מקצועיות יותר טובות מאשר לחבר אחר. אנחנו צריכים למסור את חינוך הילד לאיש המוסמך לכך והילד צריך להיות קשור למטפל ולא לכבול את ידי הוריו. אין לעשות נסיונות בחינוך הילדים, כי את הנסיון עשינו בדרכנו בקיבוץ, בחיינו המשותפים. בחינוך המשותף אנחנו צריכים לבטוח במטפלות – ואין לקבוע את החינוך על־פי רצון ההורים”. עדה היתה לא רק אם אלא אם איטלקיה, והיא קמה באומץ נגד דברי מזכיר הקיבוץ, בפעם הראשונה בתולדות האסיפה: ראשית, יש להבדיל בין טיפול לחינוך, ושנית אין לסמוך רק על המטפלות, כי אין להן יחס שלם לילד. אמנם המטפלות טוענות כי האמהות מפריעות, אך לדעתה רצויה התיעצות מתמדת בין המטפלות וההורים. סרני בעל החוש הדיפלומטי הציע לבחור בועדת־חינוך ולהסיר את הדיון על היחסים בין המטפלות והאמהות מסדר־היום.
קולה של עדה נשמע באסיפות רק לעתים רחוקות, וכשנשמע היה זה רק לגבי דברים קונקרטיים, הנוגעים לה במישרין, בעיקר בעניני מחסן־הבגדים שעבדה בו אחרי אינטרמצו קצר בקטיף פרי־הדר, שבו נהנתה משמי־החורף הבהירים ומריח התפוזים והאדמה הלחה ספוגת־גשמים. העבודה במחסן היתה מיגעת וכפוית־טובה, בעיקר בגלל תנאי המחסור. גאולה שרתוק, אחותו של משה שרתוק, אז מעורכי “דבר”, שהיתה המחסנאית הראשית, היתה נאמנה לקו של הקולקטיב שגרס כי יש לחסוך ככל האפשר, והיתה קונה את בגדי־העבודה הזולים ביותר, שהתפוררו אחרי כמה כביסות. כאשר נשארו החברים בלי בגדי־עבודה הוחלט לקנות בד ולשכור חייט, שיתפור במקום את שלושים ושנים זוגות המכנסים. החייט שנבחר היה אמנם הזול מכולם אך היה לו חסרון אחד: הוא לא ידע לגזור, וכל שלושים ושנים זוגות המכנסים לא היו ראויים לשימוש. גאולה היתה קרובה ליאוש, וגם אחרי שהורחבו המכנסים בעזרת טלאים בישבן היתה הפרשה סיוט לעובדות המחסן. כאשר נבחרה עדה למחסנאית הראשית, בניגוד לרצונה, פעלה לפי הכלל האומר שאנשים עניים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דברים זולים, וכאשר הגיע הזמן לחדש את מלאי בגדי־העבודה, קנתה את הבד האנגלי הטוב והיקר ביותר שהיה בשוק. הקיבוץ נדהם, המטיר האשמות, התמרמר על האריסטוקרטיה, אך מכנסי־העבודה האריכו ימים.
הבעיה המעיקה ביותר היתה השויון: יוצאות גרמניה באו מצוידות בבגדים יפים יותר מאלה של הליטאיות, חברות התהלכו ברגשי קיפוח וקינאו אשה ברעותה. עדה באה בהצעה המהפכנית להנהיג תקציב ביגוד אישי, שכל חבר יחליט, במסגרת תקציבו, מה הוא מעדיף לרכוש. מיותר לומר שהקיבוץ לא קיבל את ההצעה שריח רכושנות נדף ממנה, והתנגד גם לתביעתה לבנות דלפק במחסן ולהתיר את הגישה לתאים רק לעובדות המחסן ולא לכל חבר. דרישה זו באה בעקבות היעלמות מתמדת של חפצים, שהמחסור גרם לה. הקולקטיב קם כאיש אחד נגד החדשנות האינדיבידואליסטית, המעידה על חוסר אמון לחבר ומסכנת את עצם קיומו של הקיבוץ.
לעומת התנהגותה העצורה של עדה, נימוסיה והשקט הפנימי שלה, היה אנצו בעיני חברי הקיבוץ בגדר פרא־אדם: לא מסוגל לשבת במקום אחד בחדר־האוכל, מתהלך עם צלחתו בין השולחנות וסוחב תוך כדי כך אוכל מצלחות החברים, מזמין את חברי הקיבוץ שנפגש אתם בעיר לאכול גלידה ב“שלג לבנון” ונעלם כאשר מגיע רגע התשלום. גם בעניני נקיון היה יוצא־דופן: השחרור מכבלי המוסכמות והתנאים הפיסיים הקשים הביאו את רוב החלוצים, אפילו את יוצאי גרמניה, ליחס זלזול בסדר ובנקיון, בניגוד למסורת הבורגנית של בית ההורים. במַרס 1930, כאשר דנו חברי הפלוגה במצב התרבותי, פתח סרני את הויכוח בשני נושאים שצרמו אותו במיוחד: הלכלוך בבתי־הכסא והעזובה בספריה המשותפת, חוסר היחס לספרים, המתקלקלים והנעלמים. החיים התרבותיים של הפלוגה – אמר – מתבטאים לא רק בחוג או בהרצאה: ההתמכרות לפינג־פונג במקום לקריאה ביום־גשם, כאשר אין יוצאים לעבודה, חוסר ההשתתפות באסיפות הכלליות וחוסר ההתעניינות במתרחש סביב מעידים על הרמה התרבותית. בשנה זו, שעברה עלינו בהצלחה הן בקליטת חברים חדשים הן בהעדר עזיבה, דוקא בשנת־מבחן זו מורגשת ירידה תלולה מאוד בשטח התרבות.
הקיבוץ היה בתנועה מתמדת. מועמדים הצטרפו, מועמדים יצאו, נקלטו, נפלטו. בימי ראשית הפלוגה נמשכה תקופת המועמדות שלושה חדשים, אולם לפי הצעתו של אלפרד פאן דר־ולדה, שטען שאין הפלוגה יכולה להכיר אדם במשך זמן קצר כל־כך, הוארכה תקופת המועמדות לחמישה חדשים. ברוב המקרים התנהל הויכוח על קבלת חבר חדש בנוכחות המועמד, ולא תמיד היה זה חזיון משובב־נפש. כל חסרונותיו, חולשותיו ובעיותיו הפרטיות של המועמד נחשפו לציבור כולו, ואין להתפלא על החבר מייזלס, שקם באמצע הויכוח על קבלתו והודיע, כי החליט לעזוב אחרי שהתברר לו שיש בפלוגה אנשים שאינם סובלים אותו. נגד קבלת החבר שוַרצוַלד הושמעה טענה, שהוא חולה בדיזנטריה כרונית והקיבוץ עדיין אינו מסוגל לקבל על עצמו מעמסה כזאת. ואכן, שוַרצוַלד ביקש לדחות את הדיון עד שיתברר מצב בריאותו. בעיני אנצו לא היה כאן מקום לשיקולים של כדאיות: “שאלת קבלת חולים כרוניים כחברים קשורה בכל ההשקפה על הקיבוץ. גם אדם חולה צריך שיהיה לו קיום, והאחריות צריכה להיות על החברה כולה. אם חבר רוצה לחיות בחברתנו, גם כאשר הוא חולה, ימצא כאן את מקומו”. הפלוגה הושפעה מדבריו, ושוַרצוַלד התקבל ברוב קולות, אך נפגע: כחולה אין הוא רוצה להישאר כאן. בדיונים על התכונות האישיות של המועמדים, שלעתים נלוו אליהם חשבונות אישיים מן העבר, היתה עמדתו של אנצו ברורה: “הקיבוץ הוא תנועה המונית ולא מקום של ‘אתה בחרתנו’. לא צריך לעסוק בפסיכולוגיה. אינני רוצה לדעת את תכונותיו הנפשיות של חבר, אלא לדון רק במעשיו. אין ברצוננו להיות חברה שרק אנשים נעלים יכולים לחיות בה”.
היה זה יותר מאשר רצון לחוס על כבוד היחיד: מדובר כאן בעקרון יסודי: “כל תוכן חיינו ותכנונו מכוּונים לקיבוץ הגדול, אולם למעשה נשארו רוב הגופים של הקיבוץ המאוחד קבוצות קטנות לפי מספר החברים, עם הרגלים ומסורת ופסיכולוגיה של קבוצות קטנות. אין להגזים, אבל אין גם לזלזל בערך המספרי: לא די שתהיה אידיאולוגיה של קיבוץ גדול, נחוצים גם תנאים של קיבוץ גדול המאפשרים הגשמת האידיאולוגיה. בשבילנו הקיבוץ הגדול איננו אוטופיה יפה אלא תוצאה של הסתכלות ביקרתית על חיי הקבוצה הקטנה”. הפחד מיצירת אוטופיה חולפת כדוגמת האוטופיות של הסוציאליסטים הראשונים, שהכיר היטב מלימודיו באוניברסיטה, היה טבוע בו עמוק והוא חזר על כך לעתים קרובות: “אנחנו לא אוטופיה, מפעל נבדל, פרי רצון של יחידים, אלא חלק אורגני בתנועה היסטורית גדולה”.
לתפיסה של הקיבוץ הגדל תמיד היו גם צדדים שליליים בחיי היום־יום. היא תרמה לא מעט לאי־סדרים בפלוגה, לניהול מאולתר, היא לא איפשרה גיבוש כלכלי וחברתי, היא לא נתנה לחברים החדשים משענת של קרבה וחום, של השתייכות, שהיו זקוקים לה בעיקר בתקופה הראשונה אחרי עלייתם ארצה. אנצו חשש מפני הוי חברתי מגובש: “עד כמה שהדבר יכול להידמות לאכזרי, סוד הקיבוץ הפתוח בכך שאף פעם לא נוצרת בו מסורת שאין לערער עליה. יסוד נעוריו הפרמננטיים בזה שאף פעם לא ייוָצר בו סגנון חיים שיסגור אותו. הישג הקיבוץ הפתוח לא רק בזה שהוא פתוח לקליטת אנשים, אלא בזה שהוא פתוח תמיד לזרמים ומושגים חדשים הבאים עם העליה החדשה. יש כמובן חברים הרואים בזה הרס חלומות על ‘חברה’ בקיבוץ הגדול, אבל מי שלבו לאשליות אלו מקומו לא אצלנו. קליטת עליה דורשת גמישות וסילוק חלומות על חברה אינטימית נוסח אנשים שסיגננו את חייהם פעם לתמיד ודורשים כרגע לחיות בשלוה ובמנוחה ומבינים בקליטת עליה הסתגלות להרגלי המקום בו העולה נמצא. קליטת עליה בקיבוץ היא מהפכה פרמננטית, על־כן הקיבוץ הגדול אינו מקום בשביל אנשים המחפשים מנוחה ונחלה”.
אלה שלא הסכימו לקו הקיבוץ או לא היו מסוגלים לשאת בתהפוכות התכופות עזבו, אבל גם מאלה שנשארו השתוקקו רבים לחברה מגובשת יותר והתגעגעו לדפוסי־חיים קרובים ומוּכּרים, ביחוד בקרב יוצאי גרמניה. בקיץ 1930 עזבו את המשק בבת־אחת עשרה חברים יוצאי גרמניה, ורבים ראו את סיבת עזיבתם בצירוף של שתי העליות, מליטא ומגרמניה. בין יוצאי גרמניה היו שהעדיפו נקודה גרמנית טהורה, אם בגלל האפשרות לחיות חיים מלאים ושלמים יותר בנקודה כזאת ואם מתוך חרדה לעתודת “ברית העולים” בגרמניה, העשויה להעדיף את הקבוצות האורגניות של “השומר הצעיר”; אך גם בקרב יוצאי גרמניה התנגדו רבים לתפיסת המונוקולטורה והאמינו, כי בארץ־ישראל יש לשנות את מנהגי העבר, להתמזג עם היהדות השרשית של יוצאי מזרח־אירופה וליצור קשר חי עם ציבור העובדים בארץ, תפיסה שנזונה לא מעט מכשלון יוצאי תנועת־הנוער “בלאו־וייס” הגרמנית, שביקשו לשמור בארץ על מסגרת סגורה, נפרדת גם מהסתדרות העובדים, והתפוררו לחלוטין.
הליטאים, שרובם צידדו בריכוז שתי העליות, חשדו ביוצאי גרמניה בכוונה להפוך את גבעת־ברנר למרכז העליה הגרמנית, ואולי אף לנשל אותם מן המקום. אחרים התרעמו על התנשאותם של הגרמנים, הבקיאים יותר בתרבות המערב, חובבי האמנות והמוסיקה. בעבודה היו היחסים תקינים, פחות או יותר, אך בשעות־הפנאי התנהלו החיים בשני מישורים נפרדים. אפילו בשעת האוכל נשמרה ההפרדה: בצד אחד של חדר־האוכל ישבו יוצאי גרמניה, בצד השני יוצאי ליטא, ואנצו מתרוצץ בין שני המחנות, מכריז שהוא לא אשכנזי ולא ספרדי, לא מערבי ולא מזרחי אלא רומאי. אף כי הקיבוץ לא סר מהחלטתו המקורית, לשמש מקום־קליטה גם לעליה מגרמניה, גם לעליה מליטא, עברו שנים של “חבלי־גידול”, כהגדרת אנצו, עד שהחל המיזוג הממשי עם “נישואי־התערובת” הראשונים.
מבחינת הרקע התרבותי היה אנצו קרוב יותר ליוצאי גרמניה, אך לבו היה עם הליטאים בגלל יחסם לעבודה, שרשיהם במסורת היהודית, מעשיותם ושליטתם בעברית: “אם תזרום רק עליה מגרמניה יתמוטט הבנין. ליטאים צריך לקבל מכמה בחינות, אבל קודם־כל מבחינת השפה, שרובם יודעים אותה”. העברית של אנצו היתה רחוקה משלמות. ככל שהיה סגנונו באיטלקית ספרותי, עשיר וגדוש ציטטות, היתה העברית שלו דלה, יבשה וענינית, ואולי דוקא משום כך היה קנאי לה, נזף ביוצאי גרמניה כל פעם ששמע אותם מדברים ביניהם גרמנית “חבר’ה, עברית!” ועמד על כך שהגננות והמטפלות ידברו עברית טובה. הוא הצהיר שוב ושוב שבארץ חייבים לדבר עברית, וגם אם הדבר יצמצם בהתחלה את האופק, יש להינזר לזמן־מה מן הספרות העולמית ולקרוא רק עברית. אנצו התגבר על הספרות העברית – מאפו, פייארברג וכל השאר – על אף כל הקשיים, ואף התמודד עם שלום עליכם באידיש, להנאתם הרבה של הליטאים (שנים רבות היה חותם את שמו “ענצו”, לפי הכתיב האידי). מאחר שבחיי היום־יום היה אך מעט זמן לקריאה במנוחה, קרא אנצו כמנהגו בכל מקום אפשרי, תוך כדי הליכה בתוך הקיבוץ, בשעת האוכל, בנסיעות באוטובוס, לפני פתיחת הישיבות, באמצע כל מהומה, מתוך צמאון לקריאה ומתוך רצון להוכיח לעצמו ולאחרים שלהיות חבר קיבוץ אין פירושו להתנוון מבחינת אפקים ותרבות.
מה פירושה של טמיעה בעברית, על אף כל הנכונות הנפשית, על כך מעידות הרשימות שניהל אנצו כמזכיר הקיבוץ מדי פעם במשך שנת 1930, על־פי רוב על נייר הנושא את שמו של פרופ' ד"ר סמואלה סרני, דוצנט באוניברסיטה של רומא ורופא בית־המלוכה. הדוקטור לפילוסופיה, תלמידם המזהיר של מלומדי איטליה, כתב בשגיאות־כתיב לא מעטות על 73 זוגות סנדלים ו־27 זוגות נעלי־עבודה שנתפרו בסנדלרית הקיבוץ תוך חצי־שנה, על סיום בניית בית־האבן הגדול בעל שתי קומות, שעלה ב־220 לירות יותר מן המתוכנן, על הפרות הסובלות מחוסר הגנה מספקת נגד גשם ורוח ומחוסר ריפוד, והוסיף באנחה: “הכנת סידור התקציב היא לא פשוטה ואוסף החומר דורש עבודה מרובה”. על אף הצהרתו החגיגית, לפני נסיעתו לאיטליה בסתיו 1929, שלא ישוב עוד לגזברות, מצא את עצמו, אחרי שחזר, שוב בתפקיד הגזבר, אחרי שנשלח שותפו לעסקי מזכירות, דוברומיל, לטפל בעליה. חלק מן החברים התרעמו על צורת עבודתו הבוהימית של אנצו כגזבר, ועל סירובו לחיות לפי תקציב מפורט ומוכן מראש, שגרם לדעתם לגרעונות המתמידים של הפלוגה. אנצו לא קיבל את דעתם: “אנו נמצאים בסבך בגלל ההשקעות המרובות שהשקענו, ואני תמיד בעד סיבוך כספי. צריכה להיות הבנה מצד החברים: הדברים הם יותר חזקים מאתנו ואין תקציב משמש פתרון מן הסבך. במצב של קליטת עליה אי־אפשר שנדע מראש את התקציב, וגם שוק־העבודה אינו תלוי בנו”.
החברים דרשו דין־וחשבון שוטף על פעולות הגזברות לכל חברי הקיבוץ, אך אנצו לא הסכים: “אין להפריז בדמוקרטיה. אינני חושב כיום, למרות שחשבתי פעם, שהחברים צריכים לדעת על כל הצרות המלוות את הגזברות”. הוא צדק: אילו ידעו החברים על כל הטרנסקציות הנועזות והנואשות שנעשו כדי להחזיק את הקיבוץ מעל־פני המים, היה המורל שלהם שוקע פלאים. מכתבי החברים עוכּבו שבועים מפני שלא היה כסף לבולים, את דרישת החברים להגדיל את מספר העתונים (עתון אחד לעשרה חברים) על אף חומרת המצב הכספי הגדיר אנצו כ“דמגוגיה”, מלה שהביאה לנזיפה מצד אלפרד: סרני לא היה צריך להשתמש במונח חריף כזה. גם דוברומיל לא שמר תמיד על קור־רוחו מול ביקורת החברים על עבודת הגזברות, והתפרץ נגד “פרחחים וכל בר־בי־רב”, דברים שעוררו מהומה כללית באסיפה. גם אנצו נחרד: “אינני מומחה לפילולוגיה עברית, אבל אני מבין שכל בר־בי־רב זה ביטוי לא הוגן, למטה מכל ביקורת”.
החברים ביקרו את שיטות העבודה של אנצו ודוברומיל ורצו שאנשים חדשים ייכנסו להנהלה, אך בבחירות למזכירות החדשה הוצעו שוב אותם השמות. דוברומיל טען שהפלוגה עושה צחוק מעצמה אם היא בוחרת שוב באותם האנשים, אך אחרי הצבעות על תריסר צירופים שונים, מצא אנצו את עצמו, בסתיו 1930, שוב במזכירות.
על אף כל הביקורת, החובות, בעיות הקליטה וחוסר־העבודה אפשר היה להתגאות במאזן בסוף שנת 1930, שנה וחצי אחרי העליה הבלתי־חוקית על הקרקע: ברשות הפלוגה היה שטח של יותר מ־1200 דונם, עתה כבר רשום כדין בספרי־האחוזה על שם גבעת־ברנר בלבד. קבוצת הנוער העובד עברה בסתיו של אותה שנה – אחרי תקופה של יחסים מתוחים ומשברים בגלל המאבק על מרחב־המחיה – להתישבות משלה, בדרך בין רחובות לרמלה, בקרבת הכפר הערבי נענה. מספר החברים בגבעת־ברנר גדל פי חמישה והגיע ל־150 פלוס 12 ילדים. על הגבעה עמדו בית־אבן בן שתי קומות ובית־בלוקים של ארבעה חדרים, נקנה צריף גדול לחדר־האוכל, הוקמה בריכת־מים בת 150 ממ"ע, נחפרה באר והועבר אליה קו חשמלי. היו גם מקלחת בנויה ומאפיה חדישה, טרקטור, רפת עם שמונה פרות גזעיות (ועגלה אחת), נגריה, מסגריה, נפחיה וסנדלריה. במשק נכללו פרדס של 40 דונם עם רשת השקיה (שעלה בשנתו הראשונה יותר מ־700 לא"י), 400 דונם פלחה, משתלה גדולה, כרם ענבים וגן־ירק של 30 דונם. על הגבעה נִטעה חורשת־ארנים ובמקום הנקודה הישנה נטעה חורשת־אקליפטוסים, הכל מכספי הפלוגה, הודות ללוליינות פיננסית, הלואות, קרדיטים, הכל, להוציא את בית־האבן שנבנה מכספי קרן־העזרה, והבאר עם המשאבה החשמלית שהוקמה בידי יהדות איטליה לזכרו של צ’ירו גלאס, דמות איבסנית, אשר שם קץ לחייו כאשר מצא את עצמו על סף התהום, נקלע בין אמונתו הציונית ובין מציאות חייו באיטליה.
פרק עשירי: קץ מפעל האחים סרני 🔗
תחת משטר דיכוי אין שואלים שאלות מיוּתרות: מימו לא הסתיר בפני משפחתו את דעותיו השמאליות, אך איש לא ידע על כל פעולותיו במחתרת הקומוניסטית, על התא הפעיל שניהל, על נסיעתו החשאית לפאריס לפגישות עם מנהיגי הקומאינטרן, על חלקו בהדפסת העתון “ל’אוניטה” במחתרת. את האמת ידעה רק כסניצ’קה – ששם־המחתרת שלה היה מארינה – המסייעת הנאמנה שלו בכל מעשיו, על־כן אחזה בה חרדה עמוקה ב־15 בספטמבר 1930 כאשר לא הופיע חברו ללימודים ולפעולת מחתרת מנליו רוסידוריה לפגישה החשאית הקבועה. אכן, המשטרה הגיעה לדירתם הקטנה של הסרנים בנאפולי עוד באותו יום, מצאה את מימו בבית ואת אשתו רוחצת את ילדתם הקטנה באמבטיה, ועל אף החיפוש המדוקדק לא שם איש מן הבולשת לב לחזה השופע של האם הצעירה, שלא בא לה בדרך הטבע, אלא רופד במסמכים וכתבי־יד, מחקרו של מימו על שרשי המשבר הכלכלי באיטליה. לפני שהספיקו ידידים להזהיר את המשפחה ברומא הגיעה המשטרה החשאית גם לבית הסרנים ברחוב קאבור, לא נגעה בכתבי מַרכּס ולנין – אז כבר עדות מרשיעה – שנמצאו שם, אך התעניינה מאוד בחבילת עתונים כתובים בכתב־יד, שדובר בהם על מרד במילאנו ועל הפלת משטר רודני. היו אלה עתוני “הממלכות”, משחקי ימי־ילדות רחוקים, כפי שהתברר למשטרה רק אחר־כך.
זמן קצר אחרי מעצרו הועבר מימו מנאפולי לרומא, לעמוד למשפט בפני טריבונל מיוחד, וכסניה עברה עם לאה אוטוברינה לבית הסרנים ברחוב קאבור, לחדר־הבנים לשעבר שספרי־ילדותם עדיין היו בו, ישבה שעות ארוכות באפס־מעשה על מרפסת הבית והביטה בשרידי הפלטין בתוך הצמחיה, וכל מחשבותיה נתונות לגורלו של מימו, הבעל, המורה, המשענת, החבר לאמונה.
כאשר נעצר מימו שהה אנריקו, שאף הוא התגורר בנאפולי, בכינוס מדעי בונציה, ולפי עצת ידידיו לא חזר לביתו. אנריקו לא היה קומוניסט אלא סוציאליסט ליברלי, אך גם לו היה חלק במחתרת האנטי־פשיסטית. הוא היה ידידו הקרוב של קרלו רוסלי, אשר נעצר בשנת 1927 בידי השלטונות הפשיסטיים, כשחצה בהפגנתיות לאור היום את הגבול הליגורי אחרי שסייע להבריח את המנהיג הסוציאליסטי פיליפו טורטי לקורסיקה, ונדון – אחרי משפט סנסציוני – לגירוש לאיי ליפארי, מושבת־ענשים של מוסוליני, שהיתה שורצת בלשים ומלשינים. רוסלי ושני חבריו ברחו בשחיה מן האיים אל ספינת־מנוע שחיכתה להם בים הפתוח והעבירה אותם לצרפת, שם יִסד את תנועת־החופש “ג’וסטיציה א ליברטה”, קואליציה של סוציאליסטים מגוָנים שונים שהיו לה חברים פעילים גם על אדמת איטליה הפשיסטית. אחת מפעולות־הראוָה הראשונות של “ג’וסטיציה א ליברטה” היתה כעין חזרה על מבצעו של ד’אנונציו מימי מלחמת־העולם הראשונה: מטוס שהמריא משוייץ פיזר עלוני־מחתרת מעל מילאנו, מבצר הפשיזם האיטלקי.
גם אנריקו היה עתה אב לבת, עדה, שנולדה – כמו כל בני הסרנים מלבד הגר ודניאל – בקומה הרביעית של הבית ברחוב קאבור. כשהיה אנריקו בכינוס בונציה שהתה דבורה סרני עם עדה בבית חמותה, ושם נשארה אחרי שידיד העביר אליה את הידיעה שאנריקו ירד לעת־עתה למחתרת. עתה ישבו שתי הכלות עם שתי הנכדות בבית אלפונסה, והיא היתה כצור שכולם נשענים עליו. במשך כל הזמן ששני בניה התגוררו בנאפולי היתה אלפונסה יוצאת לעתים מרומא ברכבת של חצות, עמוסה סלים עם נקניקים ודברי־מאפה מעשה־בית, מגיעה בבוקר לנאפולי, מבקרת אצל בניה, מסייעת לכלותיה וחוזרת בערב הביתה. היא לא לנה אצלן אף פעם אחת, מתוך עקרון, וכאשר הביעה דבורה ספקות, אם מותר רק לקבל מן ההורים ולא לתת להם, ענה לה אנריקו, כי זאת רוח המשפחה: הבנים גומלים להורים רק באהבה, וגם הם יתנו לילדיהם ולא יבקשו מהם מאומה. זה קשר העובר מדור לדור. היה ברור כי כל זמן שיעמוד הבית ברחוב קאבור, וכל עוד אלפונסה וסמואלה סרני בחיים, יהיה לבנים, לכלות ולנכדים מגן ומעוז בפני העולם כולו.
אנריקו הגיע לפגישה סודית קצרה ועלה יחד עם אשתו לגבעת הג’יאניקולו, שממנה נראית רומא בכל הדרה, כדי להיפרד מהעיר שלו, אולי לשנים רבות. הם החליטו לעבור את הגבול לצרפת, כל אחד בנפרד, ולהיפגש במַרסיי. לדבורה היה דרכון משלה, אך התינוקת לא היתה רשומה בו וכל פנייה לשלטונות עלולה היתה לעורר חשד. על־כן העבירה דבורה את בתה דרך בדיקת משטרת־הגבולות ארוזה כחבילה, ועדה גילתה הבנה ולא הוציאה הגה מפיה. במַרסיי חיכתה דבורה ביאוש גובר לבעלה, שהופיע באיחור של כמה ימים, אחרי שעבר את הגבול בהרים, כאלפיניסט מנוסה, בחשכת הלילה. הם נשארו ללא אמצעים כמעט – ברומא אי־אפשר היה להוציא מהבנק סכום גדול בלי למשוך תשומת־לב ודבורה יצאה מצוידת רק בכסף המועט שנמצא בשעת נסיעתה במזומן בבית הסרנים – לכן החליטו לנסוע לביקור בארץ־ישראל כאילו לא קרה דבר, לחכות שם ולראות איך יפלו הדברים באיטליה ובאיזו מידה יתעניינו השלטונות הפשיסטיים גם באנריקו.
בשנים האחרונות פוטרו אמנם אי־אלה יהודים ממשרותיהם, אך הם פוטרו כאנטי־פשיסטים ולא כיהודים, ופרופ' סרני עדיין שימש רופא בית המלכות בגבעת הקוירינאל. אחרי מעצרו של מימו פנה פרופ' סרני למלכה אלנה, אשת ויקטור עמנואל השלישי, וביקש את התערבותה: היה ברור, שפסקי־הדין במשפטים הפוליטיים נקבעים מראש, לפי החלטת הצמרת הפשיסטית. ואכן, משפחת המלך הבטיחה לסרנים כי דינו של מימו יומתק אם רק יכחיש שהשתייך אי־פעם למפלגה הקומוניסטית. אלפונסה וסמואלה ביקרו יחד בבית־הסוהר, לפי היתר מיוחד, כדי לדבר עם בנם על הצעת המלכות. מימו הבין מקולה של אמו, שהיתה בשבילו האישיות הקובעת, כשאמרה: “אני חייבת לומר לך, שיש אפשרות… אם תכחיש…”, כי דעתה אינה שלמה עם הדבר: הרי היא שלימדה את בניה כי אדם חייב לעמוד מאחורי דעותיו. אכן, מימו לא הסכים להכחיש דבר, ונדון לעשרים שנות מאסר, בבית־דין מיוחד, בנוכחות הדוד אנג’לו סרני, שהותר לו, כעורך־דין, לשבת במשפט. כסניה ההמומה ידעה רק דבר אחד: עליה לעמוד לצדו של מימו, יקרה אשר יקרה. ואכן, מדי יום ביומו, כל שנות מאסרו, כתבה לו מכתב מפורט סודי בעזרת צופן של ניקוד אותיות בתוך ספרי מחקר, שהותר לו לקבל בכלא, לאחר תקופת הבידוד. כאיש הרואה את הנולד הקומוניסטי ניצל מימו את השהות בכלא כדי ללמוד בעצמו גם סינית, נוסף על הרוסית שכבר שלט בה.
בארץ נתקבלו אנריקו, דבורה והתינוקת בשמחה ובששון. הפרופסור הנודע לפיסיולוגיה, מומחה להורמונים של דגי־ים, הוזמן להרצות באוניברסיטה של ירושלים, סייר בארץ כאישיות חשובה מאוד ואיש מלבד אנצו לא ידע את הסיבה האמיתית לביקורו הפתאומי. מול אנריקו בעל השפם הדק והמטופח והלבוש הקפדני, הגבוה והרחב מאחיו, בלטו השינויים החיצוניים שחלו באנצו כּפליִם: שזוף מאוד, לבוש כפועל, בנעלים ללא עקבים כמעט, מתהלך יחף בתוך הקיבוץ ונושא את הילדות, הלבושות גופיות ותחתונים (את שמלות־השבת של חנה והגר רקמה אשתו של מחמוד, ידידו של אנצו מהכפר זרנוגה השכן). אנריקו הקוסמופוליט, יציר תרבות אירופה, לא רצה להשתקע בארץ, וכאשר קרא לו מנהל האקוַריוּם בנאפולי לשוב לעבודתו המדעית והודיע לו שאין חשש, הפליג עם משפחתו בחזרה לאיטליה, ועדה החליטה להילוות אליהם עם שלושת ילדיה.
המצב בגבעת־ברנר היה קטסטרופלי. הכסף היה חסר לא רק לסילוק החובות, אלא גם לקיום. ההצלה היחידה היתה שוב באיטליה, והביקור המשפחתי של עדה שם נראה לאנצו כהזדמנות נאותה להסוות את מטרת בואה האמיתית: למצוא אדם שיתן אלף לירות שטרלינג ויציל את הקיבוץ מרעב.
על ארץ־ישראל עברה אז שוב תקופת־שפל, תוצאה של המשבר הכלכלי שפקד את העולם כולו ושל צמצום העליה. הפרעות של קיץ 1929 לא הגבירו את רצון היהודים לעלות (אם היו באירופה מועמדים לעליה בכלל), אך הן הניעו את הממשלה הבריטית להצר את צעדי העולים. בעקבות הפרעות מינה משרד־המושבות הבריטי ועדת־חקירה, בראשות השופט שאו, ובמסקנותיה שפורסמו במרס 1930, נאמר שארץ־ישראל אינה יכולה לפרנס אוכלוסיה חקלאית נוספת, על־כן יש לראות גורם ישיר למהומות בעליית היהודים, העלולה להצמיח מעמד של מחוסרי־קרקע ערבים. אם יתברר – נאמר בדוּח שאו – שעיבוד חקלאי אינטנסיבי אפשרי בפלשתינה, ייתכן שיש מקום למספר עולים חדשים במחוזות מסוימים. כתוצאה ממסקנות ועדת שאו הוטל על ג’ון הופ סימפסון לערוך דין־וחשבון על עניני עליה. דוּח זה, שנאמר בו כי אין בארץ־ישראל קרקע להתישבות של מהגרים יהודים, הוליד את הספר הלבן, שפורסם באוקטובר 1930 והעמיד סייגים לרכישת קרקעות בידי היהודים, קבע מכסות לרשיונות־העליה בהתאם למצב התעסוקה של הערבים ודיבר על הקמת מועצה מחוקקת עם רוב ערבי. היותה זאת אכזבה מרה לישוב היהודי, ובעיקר לתנועת־הפועלים: על הספר הלבן היה חתום לורד פספילד, הלא הוא סידני ובּ, אבי הסוציאליזם הבריטי, והוא אושר בידי ממשלת רמזי מקדונלד, שביקר בארץ שנים מעטות לפני־כן כאורח ההסתדרות (מאז היה הדבר למסורת: מנהיגי הלייבור הם ידידי הציונות כאשר אין הם בשלטון).
אנצו, שמצפונו הפועלי לא היה שלם עם האימפריאליזם הבריטי כבר מזמן, טען: טוב שנטייתו של מקדונלד למרמה ולזיוף התגלתה במלוא גסותה, טוב שניתנה לישוב הוכחה ברורה על דו־פרצופיותה של אלביון (לא נאמר הבוגדנית), טוב שנקרעה האשליה שבה חי חלק מן הישוב שנים רבות, שאינטרסים משותפים בארץ־ישראל מקרבים יהודים ואנגלים. “אלה שסיפרו לנו – כדוגמת הרביזיוניסטים – דברי־מליצה, כמה אנחנו נחוצים לאנגלים בכברת־אדמה זו של אסיה, מוטב שידעו, הם והעולם כולו, שאין בינינו ובין האימפריאליזם האנגלי ולא־כלום”. אנצו הסתמך על דברי בר ברוכוב, שיש לענות על ריכוז אנטי־ציוני בריכוז ציוני, ובניגוד לכל תורה סוציאליסטית נזכר באלוהות, הקובעת את גורלו של עם לפי התנהגותו כלפי עם ישראל: “לא ידוע עדיין למי מסמלת בגידתו של לורד פספילד התנוונות ומוות”.
כרוב אנשי הישוב בימים ההם, הבדיל אנצו בין המנהיגים הלאומניים ובין המוני הערבים השלוים והעמלים אשר בארץ־ישראל ובארצות השכנות, שאפשר להגיע אתם להסכם של כבוד. “אין זה חשוב, אם כיום מנהיגי ערב שכורי הנצחון – שיותר מאשר פרי כוחם הממשי הפנימי הוא פרי תככים במשרד־המושבות – שמחים על חיסול החלום הציוני. לא רחוק היום שבו ינופץ החלום על תבוסת הציונות על סלע המציאות, ומנהיגי ערב חדשים יוכרחו לחפש דרכי שלום ושיתוף עם הישוב העברי בארץ־ישראל ועם הציונות בעולם. נתכונן לשעה זו, שאולי לא תגיע מחר, אולם על־כל־פנים קרובה היא ובטוחה”.
לעת־עתה באה שוב תקופה של חוסר־תעסוקה, וברחובות לא היתה עבודה כלל. בישיבת המזכירות המורחבת של גבעת־ברנר ב־13 בנובמבר 1930, הודיע סרני כי אנשי הקיבוץ יכולים לכבוש את ים־המלח: הנהלת מפעל־האשלג לא רצתה להעסיק פועלים יהודים, שכוחם תש בעבודה הקשה, וכדי למנוע את נישול הפועל העברי מתעשית־יסוד זו החליט הועד הפועל של ההסתדרות כי על חברי הקיבוצים להתגייס למשימה. אנצו קפץ על המציאה. הוא הדגיש כי יש לבחור לעבודה זו רק באנשים בעלי כושר רוחני ופיסי, מאחר שיש כאן נסיון להכשיל את הפועל היהודי. אנשי גבעת־ברנר לא הראו התלהבות יתירה; אנצו הפעיל את כוח־השכנוע שלו, ולמחרת בבוקר יצאו כעשרים חברים באוטובוס לירושלים ואנצו בראשם. במסעדה הקואופרטיבית של ירושלים השיג אנצו לפלוגת־הכיבוש שלו ארוחת־צהרים, בלי לשלם, הביא אותה לכותל המערבי והחבורה המחוזקת בגוף ובנפש ירדה לים־המלח להתייצב בפני האדון נובומייסקי.
באיסוף הקרנליט מבריכות־המים אחרי האִיוּד עבדו עד אז רק ערבים מעבר־הירדן, והם עבדו יחפים. אנשי גבעת־ברנר עבדו בנעלים, אך הן התפוררו תוך זמן קצר, רגליהם כוסו פצעים והמורל ירד פלאים. אנצו ניסה תחילה להתעלם מן המכשול ולעודד את חבריו, אך כשהורע המצב יצא להילחם בהנהלת המפעל למען אספקת מגפי־גומי לעובדים והשיג את שלו: המגפים הובאו במיוחד מירושלים, ותפוקת אנשי הקיבוץ עלתה פי כמה על תפוקתם של החורנים, לשמחת ציון. כאשר ראה אנצו כי הענינים מסתדרים חזר הביתה, ובדרך מרחובות לגבעה התעלף מכאבים: גם רגליו היו מלאות פצעים עמוקים, אך הוא, כמפקד חיל־כיבוש, הסתיר את מצבו עד תום הקרב. אחרי שנגמרה העבודה העונתית בים־המלח ביקשה מזכירות הקיבוץ המאוחד מחברי גבעת־ברנר שעבדו שם לצאת לחופשה, ללא תשלום כמובן, ולא לחזור לקיבוץ, כדי להוסיף לו עוד אוכלים מחוסרי־עבודה.
אנצו נכח בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות – הגבלות של חברוּת, החלות על בני־תמותה רגילים, לא מנעו מעולם את נוכחותו בדיונים שהיה לו ענין בהם – ונודע לו שיש אפשרות לקלוט פועלים בעבודות ציבוריות, בבניית קו־הרכבת רחובות־לוד: “התנאים אמנם קשים, תשע שעות עבודה בעד 15 גרוש ליום, אבל אני בעד, כי הדבר יכול להועיל למצבנו”. החברה חני הביעה באסיפה את הדעה, שבפלוגה גדולה כל־כך נחוצה גם אחות, וסרני נזף בה קשות: “השירות הציבורי חייב להיעשות על־ידי החברים עצמם. אין לנו אפשרות להרשות לוכּסוס כמו אחות. אילו היתה לי חברה אחות מוסמכת, הייתי מחפש בשבילה עבודת־חוץ. אסור להעמיד את חיינו על רמה כה גבוהה”. הוצאות הכלכלה הורדו לארבעה וחצי גרושים ליום, לעומת שמונה ותשעה גרושים בימים טובים יותר: “המצב בארץ מבהיל ממש. הקרדיטים בשוק הכללי נפסקו ובמצב הנוכחי אין לחשוב על קניות במזומן. ההכנסות שלנו מכסות רק מחצית הוצאות הקיום, ואילמלא המשק העצמי היה המצב בלתי־נסבל. ההוצאות העיקריות של המטבח הן על סבון ולחם שחור, שהוא מזין מאוד וזול יותר מן הלבן, ואין להרשות לחברינו שלא יתחשבו במצב וידרשו מהמטבח דברים שבלתי־אפשרי למלא אותם”. מראה חברי הפלוגה, ההולכים עם הצלחת שהתרוקנה בעקבות מחלקת־האוכל ומבקשים עוד תוספת קטנה, וזאת צועקת – מפחד שמא לא יספיק האוכל לכולם – “אסור! עזבו! אין!” היה מדכא ומשפיל.
תביעתה המוצדקת של ההסתדרות להעלות את שכר־העבודה של הפועל השכיר במושבה לעשרים גרוש ליום באה בזמן לא נכון מבחינה טקטית: עם ירידת מחירי התפוזים בשוקי אירופה ועדפי הידים העובדות בארץ הגיבו האיכרים, מטבע הדברים, בהעסקת אלה שהסכימו לעבוד בשכר נמוך יותר, כלומר פועלים ערבים, תימנים, בודדים ובני־נוער. אנשי גבעת־ברנר נקרעו בין הכרתם הפועלית ובין הפחד להישאר בלי עבודה. אנצו ניהל משא־ומתן עם הידיד האישי והאויב המעמדי משה סמילנסקי, וחזר עם בשורה: סמילנסקי מוכן להעסיק את אנשי הקבוצה בתנאי שיורידו את המחירים. הפרגמטיות היתה חזקה מן הנאמנות למלחמת הפועלים: אנצו נטה לקבל את הצעת סמילנסקי, ומאותה הסיבה התנגד להקמת משמרות נגד פועלים פורצי־גדר: “הרי לתפיסת השלטון אין לנו תקוה, על אף הנצחון בבחירות לועד הלאומי. אנחנו, הפועלים, מהווים אמנם כוח, אך מחוסרי־יכולת. משמרות פירושן מפלה גמורה, וכל עוד עלינו לעבוד בסביבה, לא כדאי לחדד את היחסים יותר מדי. מי שקשר את חייו לארץ חייב לדעת גם לוַתר. בשביל הישוב אנחנו הכרח היסטורי, אך לא הכרח מוחשי, ועד שהוא יבין זאת, אנחנו ניהרס”.
חוסר־העבודה הביא לסכסוכים עם לשכת־העבודה ברחובות, וחיים סרני שיגר מכתבים נמרצים למוסדות ההסתדרות, לועד הפועל ולמרכז החקלאי: “אין לנו כל אפשרות להשלים עם הקיפוח מצד לשכת־העבודה, ואנחנו דורשים מכם לאחוז באמצעים מתאימים כדי לשים קץ למצב הפרוע. נתן לכם דוגמה: מתוך 155 חברים בפלוגה 30 עובדים בשירותים, 9 במשק, ארבעה חולים וחמישה בעלי עבודה קבועה. השאר – 107 חברים במספר – השתכרו במשך חודש דצמבר 100 לא”י, פחות מלירה להודש לאיש, בשעה שחמשת הפועלים הקבועים שלנו השתכרו באותה תקופה 20.175 לא“י”. אכן, בראשית פברואר 1931 התקיים במועצת פועלי רחובות בירור בנוכחות נציגי המוסדות בענין תלונת החבר סרני על קיפוח הקיבוצים בחלוקת־העבודה. בא־כוח לשכת־העבודה טען כי הקיבוצים עוקפים את הלשכה כאשר הדבר נוח להם, ומנהלים משא־ומתן עם סמילנסקי ולוינסון, נותני־העבודה הגדולים של המושבה, על עבודה בשכר הירוד של 17.5 גרוש. החבר סרני הודה במעשה האנטי־מעמדי הזה, אך הוסיף כי הקיפוח המתמיד של הקיבוצים על־ידי הלשכה שולל מנציגיה את הזכות המוסרית לבוא בטענות. לבאי־כוח הקיבוצים הובטח שהיחס אליהם יתוקן, אבל עבודה קבועה לא יכול היה איש להבטיח להם. למרבה האירוניה עבר חלק גדול מיוצאי־גרמניה הכשרה מקצועית יסודית בגרמניה, כהכנה לקראת חיי פועלים בארץ־ישראל, והיו ביניהם שמונה נגרים מעולים, מומחים לריהוט, קבוצת בנאים, סנדלרים ונפחים בעלי־מקצוע ובעלי־ותק, רק עבודה לא היתה להם.
אנצו שלח מכתבי־אזעקה אל עדה באיטליה – איננו מחזיקים מעמד, איננו ישנים בלילות מרוב דאגה – אך עדה יכלה לגשת לענין השגת הכספים רק בהדרגה, ואחרי גישושים בין קרובים ומכרים נשאר רק מקור אחד לכסף: אבא ואמא סרני. ההלואה של אלף הלירות ניתנה ללא התלהבות יתירה; גם לגבי הסרנים היה זה סכום גדול מאוד, כסף שנחסך לירה ללירה, הודות לחסכנותה של אלפונסה ולנכונותה לעשות הכל בכוחות עצמה. אילו היה מדובר בעזרה לבנם בלבד אולי לא היו מהססים, אך הקיבוץ נראה כחבית ללא תחתית: כל מה שנכנס נבלע בתוכו. באסיפה הכללית של גבעת־ברנר ב־18 בפברואר 1931, הודיע אנצו לחברים בהרגשת הקלה: “קיבלנו בימים אלה הלואה של אלף לא”י, שנועדה לסידור מצבה הכספי של הפלוגה. ברור, שאם ידעו על זה הנושים יוכלו ללחוץ עלינו, בו בזמן שבשימוש חפשי נוכל להרויח מזה". אנצו לא גילה לאסיפה את מקור־הכסף האמיתי: “קיבלנו את ההלואה מאיטליה, בתנאים שלא הובהרו עדיין, אבל ברור שזמן הפרעון לא יחול לפני שבע עד עשר שנים, ושהריבית לא תהיה גדולה. אמנם אותן אלף לירות לא יקלו על מצב ההספקה: עלינו להצטמצם גם להבא”.
עדה היתה עדיין באיטליה, כאשר קיבל אנצו מברק מנאפולי: אנריקו מת. עם שובו לאיטליה חזר אנריקו לעבודתו כמנהל מדעי של האקוַריום כאילו לא אירע מאומה (רק הדרכונים נלקחו ממנו ומאשתו עם רדתם מן האניה), והחיים נמשכו כסדרם. באחד במַרס, יום ראשון, עמדו אנריקו ודבורה לצאת לטיול עם מדענים אורחים מחוץ־לארץ, מאלה שפקדו את האקוַריוּם לעתים קרובות. היה זה יום גשום, לאנריקו לא היה חשק לעזוב את הבית ודבורה היתה זקוקה לתנועה, לפי המלצת הרופא, בעקבות סיבוכי־לידה, ויצאה לטיול עם האורחים בלי בעלה. אנריקו, שאהב לשכב באמבטיה שעות ארוכות, לקח את התינוקת עמו לחדר־הרחצה, אך כאשר החלה לבכות מסר אותה לידי העוזרת. בגלל הפחד מהרעלת גאזים שהיה רוֹוח בימי ההסקה בפחם או בגאז לא נהגו הסרנים לנעול את חדר־האמבטיה, והעוזרת דפקה על הדלת, בהתאם לנוהג המקובל, ושמעה את אנריקו אומר: “עוד מעט”. אחרי רבע שעה דפקה שנית, ומאחר שלא קיבלה תשובה פתחה את הדלת ומצאה את אנריקו ללא רוח־חיים. רופא שהתגורר באותו בית ושהגיע תוך כמה דקות קבע את מותו. כאשר חזרה דבורה סרני מן הטיול מצאה ליד ביתה התקהלות של ידידים, עובדי האקוַריוּם, ואנריקו נראה כישן, שלֵו ורגוע.
אלפונסה, שחרדה עד עתה לחיי בנה הבכור כל־כך, עד שלא הניחה לו להשתתף במשלחת של הטייס אומברטו נובילה, שעמד להטיס מדענים איטלקים מעל אזור הקוטב הצפוני במאי 1928 לשם עבודת־מחקר, הגיעה מיד לנאפולי, סידרה את הדירה, טיפלה בתינוקת, ניחמה את דבורה השבורה ולקחה אותה ואת בתה לרומא, ללוָיה. כמנהג יהודי איטליה נשארו אלפונסה ודבורה בשעת הלוָיה בבית לבדן, ואם הסרנים השביעה אז את כלתה, שלא תבכה לעולם בנוכחות עדה הקטנה, כדי שזו תגדל כילדה עליזה ומאושרת, ככל הילדים. איש לא ידע כמה נפגעה אלפונסה עם מות בנה הבכור. היא נשארה איתנה כלפי חוץ, וטיפלה בעדה הקטנה כשחזרה דבורה לעבודתה המדעית.
אנצו נסע מיד לאיטליה וככל הסרנים היה שקט ומאופק מול המוות. אולי נבעה התנהגות זו מן הקשר המתמיד של המשפחה עם המתים: סמואלה, כאבותיו לפניו, ניהל רישום מדויק של ימי־הזכרון – תאריך אזרחי ויהודי – של כל בני המשפחה הענפה שהלכו לעולמם בדורו והמתים לא נשכחו שנים רבות אחרי מותם, ביום־הולדתם וביום־פטירתם, ביום־הכיפורים ובשמחות המשפחה. המוות לא היה משהו בלתי־צפוי, חריג, אלא חלק בלתי־נפרד מן החיים. כאשר הגיעה לגבעת־ברנר הידיעה, שאלפרד פאן דר־ולדה, היפה והקורן, אשר נסע לשליחות ב“ברית־עולים” בגרמניה, מת בוינה מטיפוס שנדבק בו בארץ, ירד על הפלוגה דכאון נורא. איש לא בא לאכול, איש לא דיבר, איש לא הדליק אור, שתיקה חונקת ירדה על הקיבוץ. לפתע הופיע אנצו עם פטיפון, סובב את הידית והניח תקליט עם הסיום של הסימפוניה התשיעית לבטהובן: שיר השמחה, זיק האלוהים.
לכאורה חזר הבית ברחוב קאבור אל סדר־היום; איש לא בכה בנוכחות האחרים וכל אחד פנה לעבודתו. אנצו ריכז את מכתבי אנריקו ואת יומניו, שכתב בהם, רוב שנות חייו, על עולם ומלואו – פילוסופיה, ספרות, מוסיקה, יחסו לאהבה, למשפחה, למוות, הנסיון המחריד של המלחמה – ואחרי שבועות מעטים הוציא ספרון לזכר אחיו, יפה, תמציתי, בלי שמץ סנטימנטליות. על אף אבלו מצא אנצו זמן לטפל בפרשת בחורה ארץ־ישראלית מפירנצה אשר הרתה לחבר קיבוץ גבעת־ברנר ואנצו עמד על כך שהוא ישא אותה לאשה. כבוד ארץ־ישראל וכבוד הקיבוץ חייבו זאת, לדעתו.
יציאתו של אנצו לאירופה היתה אמנם בלתי־צפויה, אך חבל היה לא לנצל אותה. כבר מזמן דובר על נסיעת אנצו לגרמניה, כשליח לתנועת־הנוער “ברית־עולים”, אולם רוב אנשי הגבעה ומזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדו לכך: אנצו לא נראה להם כאיש המתאים לנוער הגרמני המתעמק, היסודי, העצור. עתה הציע יעקב אופנהיים, אחד מראשי “ברית־עולים”, שאנצו יבוא לגרמניה להשיג כספים לפיתוח המשק. אנצו היסס: “לנסוע לגרמניה רק לשם חיפוש כספים אין ברצוני. אני חושב, כי הדרך הזאת, המעשית כביכול, אינה טובה ואינה מובילה למטרה הרצויה. כסף, לפי נסיוני, אפשר למצוא רק אם לא רק דורשים, אלא גם נותנים איזה דבר כתמורה”. קרי: אנצו ביקש להיות גם שליח. אמנם במכתבו מה־17 במַרס ליוסף בנקובר במזכירות הקיבוץ המאוחד הצטרף אנצו כביכול למפקפקים בכוחותיו – “גם אני מסופק אם אני האיש המתאים לפעולה בגרמניה, עם כל המערביות שלי (להבדיל מערב ממערב)” – על־כן ביקש את האישור המפורש של מזכירות הקיבוץ המאוחד ושל קיבוצו לנסיעה לגרמניה, ולוּ גם לזמן קצר, ומוטב שהתשובה תבוא תיכף ומיד. גבעת־ברנר נתנה את הסכמתה מתוך תקוה שאנצו ישיג בגרמניה כסף למשק; מזכירות הקיבוץ המאוחד, כפי שניחש אנצו, אמרה כן ואמן, ובאפריל 1931 יצא אנצו לגרמניה, דרוך לפעולה.
פרק אחד־עשר: שליח שבא לכבוש 🔗
הצעירים הציונים בגרמניה שראו בראשונה את השליח – קטן־קומה, עם חבילת עתונים מתחת לזרועו, במעיל־גשם המגיע עד קרסוליו וקאסקט־חלוצים גדול מדי, שניהם תרומת מחסן־הבגדים המשותף של קיבוץ גבעת־ברנר, מתחת לכובע הנופל על האזנים זוג משקפים ומאחוריהם עינים שכאילו אור נדלק בהן, ומדבר בשטף בלתי־רגיל על כל נושא שבעולם – לא ידעו איך לעכל אותו. הם נהנו מהברקותיו, מקלוּת השיחה שלו, מן הידע הרחב, אך לא האמינו לו. זאב אורבך מהנהגת “ברית־עולים”, ארגון הנוער החלוצי שכל מאה וכמה יוצאי גרמניה בגבעת־ברנר היו חבריו, ראה את סרני במאי 1931, זמן קצר אחרי בואו לגרמניה כ“בחור נחמד, שופע מרץ, שאי־אפשר לא לסלוח לו על חסרונותיו, הרבים למדי. מבחינות מסוימות הוא גם מסוכן, אלא שהוא מושך אחריו אנשים בספונטניות שלו, בכוח־החיים ובעָצמת רצונו. ישנה תכנית להשאיר את סרני בגרמניה”.
לאנצו היו השהות בגרמניה וההכּרות עם תנועות־הנוער היהודיות כשיבה אל נעוריו, אל לבטיו הוא בין דת, ציונות וסוציאליזם, אל ההכרעה המכאיבה והחותכת ההופכת אמונה למעשים, אל כל מה שעבר עליו בארבע השנים שבין הזיק הציוני הראשון לעלייתו ארצה. הוא רצה להישאר בגרמניה, להוכיח את כוחו במקום שגדולים וטובים ממנהיגי תנועת־הפועלים לא הצליחו בו, אך הוא רצה שהתביעה להמשך פעולתו שם תבוא מאחרים. במכתבו לברל כצנלסון, בראשית יוני, דיבר עדיין על ביקור לזמן קצר, “למטרה מעשית לגמרי”, אולם כיון שהזדמן לו לבקר בתנועות־נוער ולהיפגש עם אנשים רבים, ראה תמונה שלמה פחות או יותר של הנעשה בגרמניה ו“כאשר אהיה בארץ אספר לך על זה בפרוטרוט. אבל לעת־עתה יש ענין שלא סובל דיחוי: ‘השומר הצעיר’ משתדל לכבוש את גרמניה, והודות לעבודה יסודית וטקטית יש סכנה שיצליחו. כרגע הם רוצים לסדר ‘קונץ’ חדש: תחת מסוה של מורים עברים הם רוצים להביא לכמה ערי גרמניה אנשים משלהם, אשר ישמשו אחר־כך משענת לתנועתם. ברור לך ודאי, מה הסכנה הכרוכה בדבר. צו השעה, על־כן, לשלוח לגרמניה מורים ‘שלנו’. במובן הכספי (מלבד הנסיעה) אין דאגה. דרוש בשלום בילינסון ויציב ומרי ולאה. אני מתגעגע מאוד לארץ”. על החתום סרני חיים.
אפילו בא רק לביקור קצר, איך יוַתר אנצו על התענוג לקצץ את צעדי “השומר הצעיר”, אויב־טיפוחיו, המנסה זה כשנה לקנות דריסת־רגל בגרמניה ולהתחרות ב“ברית־עולים” על נפש הנוער החלוצי בה? התנגדותו ל“השומר הצעיר” נבעה מכמה גורמים: הוא היה בעד כלליות התנועה הקיבוצית, וכלליות פירושה בעיניו רק הקיבוץ המאוחד; הוא בז ל“רומנטיות”, לפסיבדו־מרכּסיזם הזעיר־בורגני שהבטיח לנוער היהודי שלא הצטרף לקומוניסטים בגלל נטייתו לציונות כי אפשר “לאחד את השנים”. הוא שנא את ההוי הבנוי על קבוצה אינטימית ועל קולקטיביות רעיונית. כאן, בגרמניה, הצטרף לכך גורם נוסף: תחושת השעה הדוחקת, שאינה יפה ליצירת תנועה אליטיסטית למעטים. הוא שאף למשוך לארץ־ישראל המונים, ולא לבדוק בציציותיהם יתר על המידה, ונוסף על ההנמקות הרעיוניות, לא היה דבר אהוב על אנצו יותר מהתמודדות בריאה.
בסוף יוני נסע אנצו לקונגרס הציוני השבעה־עשר, שהתקיים בבאזל, מולדת פרלמנט היהודים. בשעות הנאומים האין־סופיים חזרו מחשבותיו אל אחיו המנוח שהביא את חיידק הציונות מן הקונגרס בשנת 1921, אל חוג “עבודה”, שחבריו מפוזרים עתה בכל ארצות תבל, באיטליה, בארצות־הברית, ברומניה ובארץ־ישראל, שונים ורחוקים זה מזה. אנצו חייך לזכר תמימות שמונה־עשרה שנות חייו, בביקורו הראשון בקונגרס: עתה כבר ידע כי הקונגרס האמיתי מתנהל לא על הבמה אלא בועדות ובמסדרונות, אך על אף הביקורת על חסרונותיו ועל נסיון־השוא שלו להתמודד תוך שבועים עם כל בעיות היהודים ואף לפתור אותן, חש גם הפעם כי “אין תרומה גדולה יותר שנתן הרצל לעם ישראל מאשר הקונגרס, קול, אפשרות להשמיע את דברינו ולהתלכד”.
אנצו, שלא היה ציר בקונגרס, הרגיש את עצמו כחלק מסיעת הפועלים בו, התנהג כבן־בית וסקר בעין בוחנת את הנאומים: את הלהט־של־משוגע שבדברי אברהם הרצפלד, את הסרקזם של חיים ארלוזורוב, הכוכב המזהיר שנבחר עתה, בגיל שלושים ושתים, למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, את “תגלית הקונגרס” ששמה נחום גולדמן, איש “העשוי להגיע רחוק, אם יתאזר בסבלנות”, כנבואת אנצו, את כשרו הריטורי של ברל לוקר, ששום פרלמנט אירופאי לא היה מתבייש בו. כאשר השוָה לוקר בלהט נאומו את הרביזיוניסטים ל“היטלריסטים” קמה באולם אנדרלמוסיה שהביאה להפסקת הדיונים, והם חודשו רק למחרת, אחרי התנצלותו של לוקר.
היה זה קונגרס גורלי, והסוער מכל הקונגרסים: בעקבות גל המחאות שעורר הספר הלבן של לורד פספילד החליט ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד לרכך את תכנו במידת־מה, ועשה זאת באִגרת לוייצמן, שנקראה בבית־הנבחרים הבריטי. בקונגרס הותקף וייצמן, בעיקר בידי הרביזיוניסטים בראשות ז’בוטינסקי, מפני שהסכים לקבל אגרת במקום ספר לבן חדש. וכאילו לא היה די בכך יצאו הרביזיוניסטים עם פצצה: ראיון של וייצמן לעתונות שעדיין לא פורסם ברבים, ואשר בו הכריז נשיא ההסתדרות הציונית שאין הוא מבין ללב הדורשים רוב יהודי בפלשתינה ואינו מסכים עמם: הרי אין זה תנאי הכרחי לפיתוח תרבות עברית בארץ־ישראל, אלא דבר העשוי לעורר חשדות מסוכנים בלב הערבים ובדעת־הקהל של העולם התרבותי. וייצמן – חיור, כפוף ועייף – הסביר בקונגרס את דבריו בראיון, שינה כמה ביטויים אך לא השקיט את הסערה: הרביזיוניסטים, בתמיכת סיעת “המזרחי” דרשו דיון עקרוני על מטרות הציונות, ולכל אורך מושבו לא דן עוד הקונגרס בדבר אחר.
אנצו, כוייצמן, ראה בכך סימן לחוסר תבונה פוליטית: במקום לדון בבעיות ממשיות דחופות, כמו היחסים עם הערבים, תכניות פיתוח וארגון ההון היהודי, משתעשע הקונגרס בהגדרות פוליטיות עקרוניות, שהביאו בסך־הכל לחזרה על הנוסחה הישנה של באזל. “בזבוז של זמן יקר, הפועל נגדנו. זה ההבדל היסודי בינינו ובין כל עם אחר בתקומתו הלאומית: אחרים יכולים לחכות עד שהאויב ילאה, הם בביתם. עלינו להיכנס לביתנו. מה הטעם להציב ברגע זה, כבעיה מרכזית, את מטרת הציונות?”
וייצמן הודיע אמנם עוד בנאום־הפתיחה שלו על כוונתו להתפטר מטעמי בריאות, אך הקונגרס החליט להצביע על הצעת אי־האמון בו. ההצבעה היתה שמית. עם תום ההצבעה מחא אחד הצירים כף למפלתו, ווייצמן הרגיש, לדבריו, דחף לשבור בו במקום את לוחות־הברית אך לא היה בו הכוח של המחוקק הגדול. וייצמן הודח, אחרי שלוש־עשרה שנות מנהיגות, אך הרביזיוניסטים לא השיגו את שלהם: לנשיא החדש של ההסתדרות הציונית נבחר נחום סוקולוב, שהיה כעין שר־חוץ של וייצמן כמה שנים, וז’בוטינסקי – שקרע בז’סטה דרמתית את כרטיס־הציר שלו בזעקה: “אין זה יותר קונגרס ציוני!” – נשאר שוב באופוזיציה. וייצמן המדוכא והמלא אירוניה הצהיר: “אמנם חומות יריחו נפלו לקול השופר ותרועות העם, אבל מימי לא שמעתי שחומה הוקמה באמצעים כאלה”, ונכנס לישיבה האחרונה לאולם המליאה בראש סיעת הפועלים כציר בין הצירים, אולם אנצו הרחיק ראות: “יש באדם הזה כוח שעוד ימצא שדה־פעולה. משטרו של וייצמן לא נגמר, הוא רק נפסק”.
ביסוד הקונגרס המסוער היה ויכוח על עדיפויות: עדיפות למאבק המדיני, כדרישת הרביזיוניסטים, שגם סיעות השמאל לא שללו אותו, או עדיפות לבנין הארץ, להתעצמות הישוב, כדברי אנצו: “הצו הראשון, יהיה המצב הפוליטי אשר יהיה, הוא להיות לכוח כזה בארץ־ישראל, ששום מעצמה בעולם, לא אנגליה, לא הקומאינטרן ולא המופתי, לא יוכלו להזיז אותנו מעמדותינו”.
אחרי הקונגרס שלח אנצו לוייצמן מכתב־הזמנה – אולי כעידוד, אולי כהבעת הזדהות – לבוא לנאום בפני כינוס נוער ציוני בגרמניה, אך וייצמן, שיצא להינפש לאיטליה, שלח לו מכתב־סירוב מקארצה דל־לאגו שבהרי הדולומיטים: “אני עייף מבחינה נפשית וגופנית מכדי להשתתף באסיפה גדולה, אני זקוק למנוחה ולהתבודדות”.
באותו קיץ כבר אפשר היה לקרוא בגרמניה את אותות הזמן: רפובליקת ויימר היתה במצב של התפוררות, אחרי שלוש־עשרה שנות קיום רצוף־זעזועים, ואדולף היטלר כבר היה אישיות שיש להתחשב בה. הקורפורל האוסטרי בעל השפם המרובע והשערות החלקות המשוכות על המצח, שהיה ללעג בשנות העשרים בגלל הרעיונות המבולבלים והמגלומניים שהביע בספרו “מיין קאמפף”, היה מנהיג של מפלגה קקיונית, התשיעית בגדלה ברייכסטאג הגרמני, כאשר באה לו הישועה, היא התמוטטות הבורסה של וול־סטריט בשנת 1929 וכל מה שהתחולל בעקבותיה: הרס הבנקים הגרמניים, שיתוק התעשיה, מיליוני מחוסרי־עבודה. בבחירות הכלליות בגרמניה, בספטמבר 1930, חיפשו ההמונים המדולדלים את הגאולה בשתי המפלגות שהבטיחו להם לשנות מן היסוד את המשטר שכה הרע להם: הקומוניסטים זכו בארבע וחצי מיליונים קולות והנציונל־סוציאליסטים בששה וחצי מיליונים קולות וב־107 מקומות בבית־הנבחרים, והיו למפלגה השניה בגדלה בגרמניה.
הסוציאל־דמוקרטים לא הצליחו להחזיק בשלטון, בגלל ריבוי המפלגות ברייכסטאג והתככים הנצחיים ביניהן, בגלל הסירוב המוחלט של הקומוניסטים לשתף אתם פעולה, גם אם פירוש הדבר נצחון הריאקציה (זמני, לדעתם, עד שתקום הדיקטטורה של הפרוליטריון), ובגלל חולשתם ועייפותם של רוב מנהיגיהם, ובתחילת 1931 מינה הנשיא הינדנבורג לראשות הממשלה את היינריך ברינינג, קתולי, שמרן, קפדן, שלא היה מקובל אפילו במפלגתו, מפלגת המרכז הקתולית. הינדנבורג היה זקן וסנילי, נתון להשפעת בנו אוטו וחבורתו, שבראשה עמד גנרל קורט פון שלייכר, הכוח המכוון מאחורי מינויו של ברינינג, שנראה כנציג של הטוב הישן מלפני עידן הדמוקרטיה.
ברינינג לא היה מסוגל להשיג רוב ברייכסטאג אף לאחת מפעולותיו, אך דבר זה לא חייב התפטרות לפי החוקה הגרמנית: הוא שלט ללא דקדוקי דמוקרטיה, בעזרת צוים מיוחדים שהנשיא אישר אותם. כדי לשפר את המצב הכלכלי המחריד הוריד ברינינג את שכר־העבודה, הטיל הגבלות חמורות על העסקים, וכך היה, תוך זמן קצר, לקנצלר הבלתי־פופולרי ששלט אי־פעם בגרמניה, גם בעיני השמאל וגם בעיני הימין. ברינינג רצה להחזיר לגרמניה את בית המלוכה של הוהנצולרן, שגורש בבושת־פנים בסוף מלחמת־העולם הראשונה, ולהעביר את השלטון לאחד מנכדי קיסר וילהלם הישיש, שעדיין חי בגלות בהולנד. אחד המניעים לכך היה רצונו לעצור בעד עלייתו של האוסטרי הקטן לשלטון כאשר ימות הינדנבורג הישיש.
כהונתו השניה של הינדנבורג כנשיא עמדה להסתיים באביב 1932, וכדי לחסוך מהגנרל הקשיש את מלחמת־הבחירות, ביקש ברינינג הסכמת הרייכסטאג להאריך את נשיאותו בלי בחירות. לשם כך היה ברינינג זקוק לתמיכת המפלגה הנציונל־סוציאליסטית, אך היטלר סירב לשתף אתו פעולה, אם מפני שלא האמין להבטחותיו של ברינינג שיציע אותו כיורשו תוך זמן סביר, אם מפני שהרגיש, כי יש בכוחו להגיע לשלטון בלעדיו ובדרך חוקית. בזה נבדל היטלר ממתכנני הפיכת המשטר האחרים: הוא רצה להגיע למטרתו במסגרת החוק הקיים ורק אחר־כך לשנות אותו לפי צרכיו, לחסל את “הדמוקרטיה הרקובה, את תעלת־השופכין המַרכּסיסטית היזואיטית־היהודית” ולהחזיר לגרמניה את גדולתה בין העמים. גנרל שלייכר טיפח את מנהיג הנציונל־סוציאליסטים המשונה, מתוך בטחון שתמיד יוכל להשתלט עליו, ובאוקטובר 1931 נתקבל היטלר, בתיווכו של שלייכר, בפעם הראשונה לראיון אצל הינדנבורג, אשר לא התפעל מן “הקורפורל מבוהמיה”, כהגדרתו, וטען כי הוא יוכל אולי להיות פעם שר־דואר מוצלח, אך לעולם לא קנצלר.
אילי התעשיה הגרמנית הרחיקו לראות יותר מן הנשיא הזקן. “ידידי התעשיינים ואני היינו בטוחים שהמפלגה הנאצית תעלה לשלטון, ובעתיד הלא רחוק”, סיפר – אחרי 25 שנה – ולטר פונק, עורך עתון הבורסה, אשר התפטר ממשרתו כדי להיות לאיש־הקשר בין הנאצים ובין אנשי העסקים הגדולים, שתמכו בהיטלר, הצילו את מפלגתו מפשיטת־רגל כספית ואיפשרו לו לקיים את צבאו הפרטי, פלוגות האס. א. לובשי החולצות החומות, שהשליטו את רצונו בכוח הזרוע.
בעיני אנצו לא היה ספק שהיטלר יגיע לשלטון, כמוסוליני לפניו, וכי רק אז תתחיל שליחותו האמיתית בגרמניה; השאלה היתה רק מתי יקרה הדבר. לעת־עתה נשאר בגרמניה, כראש מרכז “החלוץ”, התנועה שמנתה אז 500 חברים בסך־הכל, במקומו של אליעזר ליבנשטיין, חבר עין־חרוד, שעמד לשוב ארצה. עדה עברה עם שלושת הילדים מאיטליה לברלין, וכל המשפחה התמקמה בקומונה באלכסנדר־שטראסה, בדירה גדולה מאוד ברובע־פועלים, שבה חיו במשותף כמה מחברי ההנהגה המקומית של “ברית־עולים” ו“החלוץ” ושליחים מן הארץ. הקומונה, שחבריה התחלפו תכופות בגלל עליות ושליחויות, התקיימה בדוחק, כי מספר האנשים שעבדו במשכורת היה קטן והמשכורות קטנות עוד יותר. הריהוט היה מינימלי. בחדרם של אנצו ועדה עמדו רק מיטה וכספת נעולה, מזכרת מן הדיירים הקודמים, שהיו אמידים יותר מתושבי הדירה הנוכחיים. רוב ימות השבוע היתה במקום חמימות של תחנת־רכבת, אך בליל־שבת כוסה שולחן־האוכל המשותף – שסביבו עמדו רק ספסלי־עץ – במפה לבנה, החברות הכינו ארוחת־ערב חמה, מנהיגי הנוער הטרודים נשארו בבית והקומונה היתה ל“מרכז רבתי בברלין”, כדברי אנצו במכתביו ארצה.
אנצו לא הבין ללב השליחים חברי הקיבוצים, שניסו לנוח מן הקולקטיב בעת שהותם בנכר, והעדיפו מגורים פרטיים. בעיניו היה עצם המושג “מנוחה מחיי קיבוץ” פסול מיסודו: “עלינו להדגיש ולהכריז, על־ידי מעשים, שהקבוצה, כאן כמו בארץ, בלי הבדל, היא צורת־החיים שלנו, שבלעדיה אין אויר לנשימה, ובלי חשבון אם קשה הדבר או אם קל, אם ניתן או אם לא ניתן, ליצור כאן, בגולה, אוירה קיבוצית”. נוסף על הצד העקרוני של חיי הקומונה היה להם בעיניו גם יתרון מעשי: המגורים המשותפים איפשרו שיחה בלתי־אמצעית ובירורים תכופים בלי ישיבות רשמיות. חברי הקומונה ביקרו יחד בקונצרטים, בתיאטרון – היו אלה ימי הזוהר של תיאטרון מכס ריינהארדט בברלין – ובמוזיאונים, בזמן שנשאר להם אחרי מילוי תפקידם התנועתי. גם עדה היתה שוב חפשיה – בפעם הראשונה אחרי ארבע שנות אמהות מרוכזת, הודות לחברות הקומונה שהחליפו אותה בשמירה על הילדים – לעשות משהו למען השכלתה, לשמוע הרצאות באוניברסיטה, לקרוא ספרים בספריה הלאומית, למען הבטחון העצמי והרחבת האפקים, בעיקר בשטח הפוליטי, שהיתה לו משמעות כה רבה כאן, בגרמניה המסוערת. היא ניסתה את כוחה אף בפלכנוב, בקאוטסקי ובשאר אבות הסוציאליזם, לפי הדרכתו של אנצו, שמצא כאן – בימים שצעירים יהודים נהרו אל שורות הקומוניסטים כהצלה אחרונה מן השחור – הזדמנות נאותה להשתמש בכל מלאי התחמושת שהצטבר אצלו מימי הויכוח הגדול עם מימו על קומוניזם וציונות, ואכן היה מספר לעתים בגאוה גלויה שאחיו יושב בבית־הסוהר בגלל דעותיו הקומוניסטיות.
כבר אז עמד אנצו על הזהות בין המשטרים הטוטליטריים, פשיסטי או קומוניסטי, בשאיפה ליצור אדם אחיד: כיון שהיהודים שונים מטבעם ומפריעים לאחידות, מוכרח כל משטר רודני, מן השמאל ומן הימין, להיות אנטי־יהודי בסופו של דבר. אולם אנצו היה קודם־כל טקטיקן (ועל אף כל הביקורת שמר זיק של חיבה לברית־המועצות) וכאשר קיימה אגודת התרבות של פועלים יהודים, בסוף אוקטובר 1931, סימפוזיון על הנושא “קומוניזם וסוציאליזם” בהשתתפות קומוניסטים, סוציאליסטים וציונים, ביסס את טענותיו על יסודות מרכסיסטיים, הודה במפנה החיובי שחל בברית־המועצות לגבי השאלה היהודית עם המלחמה באנטישמיות והקמת ההתישבות בבירובידז’אן, ועמד על כך שהציונות אינה ריאקציונית, כטענת הקומאינטרן, אלא להיפך, היא גורם לחיסול התנאים הפיאודליים השוררים בארץ ולקידום מלחמת־המעמדות.
חברי תנועות־הנוער, ששמעו את אנצו משתמש בטיעונים מַרכּסיסטיים יום אחד, בויכוח עם קומוניסטים, ולמחרת מוכיח באותות ובמופתים את קיומו של אלוהים ומדבר על משיחיות ועל אחרית־הימים בחברת חסידי מרטין בובר, מופיע כאן כברוכוביסט מושבע ושם כבוגר תנועת־נוער המלא אמונה בערכים הנצחיים של הנעורים, ראו בכך מאקיאבליות, יזואיזם, צביעות וחוסר כנות, ותבעו ממנו תשובה ברורה: מהי בעצם הדעה האמיתית שלו? אנצו ביטל את השאלה במחי־יד: כל הדרכים – סוציאליסטית או דתית אוניברסלית – מובילות לציון. לא חשוב מה דעתו של שליח, חשוב שהשליח יכבוש את האיש באמונתו. לדרך הטיעון אין חשיבות לעומת המטרה האחת: בנין ארץ־ישראל, ובמהרה. כדי לרכוש לבבות היה אנצו מוכן להתאים את עצמו לקהל שומעיו, לערוך הצגה: הוא שלט בגרמנית היטב – אפילו את ההתכתבות עם הועד הפועל ועם מזכירות הקיבוץ המאוחד ניהל אז בגרמנית, כדי לחסוך בעבודת מזכירות ובהעתקה – אך כשנראה לו הדבר מתאים ומעורר היענוּת ידע לדבר בשגיאות מסמרות־שׂער. בילדותו היה נוסע עם כל שבט הסרנים בחורף להרים, ואף צולם כשניסה את כוחו בסקי, אך עתה היה מוכן לשחק למען החבר’ה את איש הדרום מארץ השמש, הרואה לראשונה את הטבע במעטה לבן.
הוא דחה בחיוך את הטענות על הרב־פרצופיות שלו: “למה לכם להתיחס ברצינות כה רבה למלים?” אך הוא עצמו התיחס למלים ברצינות רבה מאוד, והיה ממלא מאות פתקים קטנים בציטטות מתוך ספרים שקרא, העשויות להיות לו לתועלת ביום מן הימים, זכרונותיו של לויד ג’ורג' על הדיונים סביב ארץ־ישראל, אמרות רוסו, קאבור, צ’רצ’יל וברוס לוקהארט, חרוזים מתוך “דון חואן” לביירון. הספונטניות שבנאומיו היתה מתוכננת היטב.
לאנצו לא היה ענין בביצור עמדות קיימות; האתגר היה בכיבוש שטחים חדשים. לכן לא התעניין בפרטי הפעולה החינוכית בתוך תנועות־הנוער ובהדרכה השיטתית, והשאיר אותן להנהגה המקומית. מאותה סיבה הקדיש זמן מועט יחסית לתנועת “ברית־העולים”, דוקא מפני שהיתה – עתה, אחרי לבטים רבים – הקרובה מכולן, מוגדרת לחלוציות וקשורה לקיבוץ המאוחד. בשיחות עם ברל כצנלסון, שביקר אז בגרמניה, ובמכתבים לישראל מרמינסקי, שעמד בראש מחלקת “החלוץ” בועד־הפועל של ההסתדרות, הדגיש אנצו כי “גם אם קמה לציבור העובדים בארץ ב’ברית־עולים' תנועת־נוער נאמנה במאה אחוז, לא זאת הציונות הגרמנית אשר לא הצלחנו לחדור לתוכה ולכבוש את עמדותיה. יצרנו כאן חלק של ארץ־ישראל בתנועת־נוער זו או אחרת, תרגום בשפה הגרמנית של חויותנו בארץ, אבל לא הצלחנו לכבוש את החוגים שעמדו כנגדנו, או מחוצה לנו, ולהביא אותם, עם הספיציפיות שלהם, לעמדה הקרובה לעמדתנו”.
הוא הרצה בחוגי השמאל היהודי, כדי להוכיח – בעיקר בעזרת ברוכוב, שאת דבריו הוציא בחוברת מיוחדת – כי אין כל סתירה בין שאיפות הסוציאליזם ובין שאיפות הציונות. לחברי ה“קא־יה־פאו” (Kartell Jüdischer Verbindungen), ארגון הסטודנטים היהודים בגרמניה, ערך שני קורסים על תולדות תנועת־הפועלים, מתוך שאיפה לערער לפחות את הבטחון של שומעיו בדעותיהם (שיטת סרני האהובה) ולהניע אותם להערכה מחודשת של הציונות המעשית. אולם ילדי־טיפוחיו היו אנשי “קדימה” ו“קאמרדן”, תנועות־נוער יהודיות שהגיעו, בשנות השלושים, לרגע של אמת: הצורך של דור הבוגרים בדרך מחייבת.
תנועות־הנוער היהודיות צמחו מתוך תנועת־הנוער הגרמנית, התנועה הראשונה שראתה בנעורים לא תקופת־מעבר בין ילדות ובגרות אלא ערך מוסרי. התפעמות הנוער, שדוברה הראשי היה גוסטב וינקן, התבטאה בעיקר בנסיון לברוח מן המציאות, מבית־הספר עם משמעת־הברזל והשינון המיכני, ממוסכמות החברה, מן הפיליסטריות – ביטוי אהוב אז, שפירושו צביעות־זעיר־בורגנית־צרת־אפקים – והבריחה היתה רוחנית כמו פיסית. האידיאל היה ה“וַנדרפוֹגל” צפור־הנוד, היציאה מן העיר עם התרמיל על הגב לחיק הטבע, הרחק מן המשפחה החונקת ובית־הספר המדכא, כדי ליצור תרבות חדשה, טהורה, משוחררת, שרשית, יונקת מהעבר הגרמני הקדום, שביטויו הנאמן היה ה“לאנדסקנכטסלידר”, שירי שכירי־החרב של המאה החמש־עשרה.
יִסוּד תנועות־נוער יהודיות נפרדות היה תגובה על מציאות חברתית יותר מאשר ביטוי לחילוקי־הדעות עם תנועות־הנוער הגרמניות. בני הנוער הגרמני, גם במקרים שלא היו אנטישמים מבחינה עקרונית, לא הסתירו את חוסר התלהבותם מנוכחות היהודים, וגם המתבוללים שביהודים הרגישו בנוח יותר ביניהם לבין עצמם. הביסוס הרעיוני של התנועות היהודיות היה שיהודי חייב להיות שלם עם עצמו כיהודי, למצוא את המענה ללבטיו כיהודי, כדי להגיע לשלמות הבלתי־מתפשרת, שהיתה האידיאל הכללי. “בלאו־וייס”, תנועת־הנוער הציונית הראשונה, היתה שנים רבות ציונית רק במובן הרחב של חיוב היהדות: “היה מה שהנך”, גם התנועות האחרות – ה“יונג־יודישר וַנדרבונד” וה“קאמרדן” – שאפו ליהדות גאה ובעלת־הכרה.
מרטין בובר נתן ביטוי למצבו הנפשי של הנוער היהודי לא רק בגרמניה, אלא בכל מרכז־אירופה ובגליציה, כאשר דיבר על הקרע העמוק שבחויה היהודית וביקש “לומר הן לעצמנו ולכל ישותנו היהודית” וכאשר כתב ב“דר יודה” וב“ירובעל” על השאיפה לחזור ליהדות הקדומה, אל הנבואה, אל החסידות, אל הצדק והאהבה החובקים עולם ומלואו. יהודי צעיר חייב להיות אדם אבל בדרך היהודית, ועליו לחזור אל העם היהודי, לא כמו שהוא כיום אלא כפי שהוא יכול להיות, כדי ליצור את עולם האלוהות עלי אדמות.
כל תנועות־הנוער (לרבות “השומר הצעיר”) הושפעו מבובר בשלב זה או אחר, ואין פלא שאנצו, על אף הסתייגותו מן הבובריאניות, בעיקר בגלל הערטילאיות והאידיאליזציה היתירה של ציון, ביקש להתמודד עם חוזה תפארת ישראל בעל הזקן השחור והאישיות הכאריזמטית. תוך כדי נסיעותיו על־פני גרמניה סר אנצו להפנהיים, אל ביתו הכפרי והיפה של בובר ליד פרנקפורט, אחרי שביקש במכתב מ“קארו דוטורה”, שהכיר בראשונה לפני שמונה שנים בקונגרס בקרלסבד, שיתפנה למענו לשיחה של כמה שעות.
היתה מידה של התנשאות, של סנוביזם רוחני בקרב בוגרי תנועות־הנוער היהודיות בגרמניה: אדם נשפט לפי מידת השכלתו, בקיאותו במוסיקה, בספרות, בעיקר בספרות האוַנגארדית שלא היתה עדיין לנחלת הכלל, בפרנץ קאפקא, במרסל פרוסט, בקירקגור, בתוֹמַס מאן. עליונותם עמדה להם מול השליחים יוצאי ה“חדר” ודוברי האידיש, אך לא מול אנצו, שידע תוך זמן קצר על המוזיאונים והספריות של ברלין יותר מאשר ילידי המקום, שניהל סמינריונים על ענקי הרוח הגרמנית – הגל, קנט ושופנהאואר – שהיה מסוגל לחבר שיר נוסח סטיפן גיאורגה, אשר שיריו בשפתו המיוחדת, בעלי הנימה הסימבוליסטית־נבואית היו אז לנוער היהודי כקריאת־חובה, ואשר הוכיח בנקל שכל מה שהם יודעים יודע הוא טוב יותר. לנוער הציוני המהסס לעבור את הירדן היתה דמותו של אנצו הוכחה חיה שהעליה לארץ־ישראל אינה מצרה בהכרח את האפקים, שפירושה של חלוציות בארץ־ישראל אינו ניווּן אינטלקטואלי.
אנצו חש בכוחו כאשר שלח, בסוף שנת 1931, סיכום של החדשים הראשונים שלו בגרמניה לועד הפועל של ההסתדרות: “נוכחתי לדעת, שכל המעשיות על הצורך לשלוח לגרמניה גרמנים דוקא, כדי להצליח בקרב הנוער המקומי, מעשיות הן שאין להן שחר. צריך כמובן לשלוח בעלי תרבות עמוקה ואירופית, לא אותו איש הנוסע ל’החלוץ הצעיר' בפולין יצליח כאן, אבל אין צורך בילידי גרמניה דוקא, כי אם באנשים בעלי בטחון פנימי וכוח הסברה, היודעים איך לגשת אל הנוער ואיך להתנהג בחברת גבירים (ובכוחם להיות פרסונה גראטה אצל בלומנפלד, לנדאואר ושאר ראשי התנועה הציונית בגרמניה)”.
לטיולים, לכינוסים ולמחנות לבש ד"ר סרני – אז בן עשרים ושש, קשיש בחמש־שש שנים רבות־משקל מחברי השכבה הבוגרת – מכנסים קצרים וחולצה פתוחה עם שרוך, ככל הנערים, השתתף במשחקים ובמירוצים, נושם, נושף ושר סביב מדורה. בזה היה אולי כוחו העיקרי בתוך תנועת־הנוער: הוא דיבר לא כאחד הבא מן החוץ אלא כאיש התנועה, כאילו רק עתה עבר רטרואקטיבית את שלב ההתפעמות שנמנע ממנו בנעוריו. אם נתן לבני־הנוער הרגשה של הזדהות מוחלטת לא היה זה תכסיס חינוכי בלבד.
באגרת לקשישים, כלומר בני השכבה הבוגרת של תנועת־הנוער “קדימה”, שנוסדה בשנת 1926 על הריסות “בלאו־וייס”, כתב אנצו בגוף ראשון רבים: “כל נער האובד לעניננו הוא עדות לאשמתנו, כי כהגדרתו של מכס ברוד לא אהבנו אותו די, לא הבינונו לנפשו, לא מצאנו הדרך שהיתה עשויה להוליכו להכרעה”. שנים רבות שאפו תנועות־הנוער להשפעה על העמדות הנפשיות של הנוער שתביא אותו למעשים, ולא להשפעה ישירה על המעשים, שנראתה להם כאילוף האדם החפשי והשלם. אולם בעקבות התפוררות “בלאו־וייס” המפואר אחרי כשלון קבוצות־החלוץ שניסו להתישב בארץ־ישראל ולהתקיים על מלאכה, ללא תלות בציבור־העובדים המאורגן, משבר העליה הרביעית וההרס הכלכלי בגרמניה, גברה הנטיה לציונות סוציאליסטית מוגדרת. כשהגיע אנצו לגרמניה היו אנשי “קדימה” על פרשת־דרכים: “עד עתה היו מנהיגי ‘קדימה’ בעלי עמדה, אבל רק עמדה, מעתה נועדה הציונות להביאם לידי הכרעה, להיות להם מורה בפתרון שאלות חייהם”, קבע אנצו בנימת היוגנדבונד, “והכרעה כזאת יכול לנקוט רק הנוער, משום שרק הוא בן־חורין במידה מספקת להבין ולתפוס את הכל, את האמיתי, ללא תנאים הקשורים במעמד ובחיים”.
רבים מאנשי “קדימה” נרתעו מהכרעה, הביעו ספקות אם ימצאו בארץ מקצוע שיתן להם סיפוק, אם תהיה להם חברה מתאימה, אם יוכלו להגיע להגשמה מלאה של עצמיותם, גם מבחינה אישית, גם מבחינה יהודית, גם מבחינה כלל־אנושית. הנהגת התנועה חששה להטיל על חבריה חובת הגשמה, כדי לא להביא אותם למשבר ולא להכריח אותם לעשות שקר בנפשם. היו שהתקוממו נגד מה שהוגדר כ“פאניקה של הכרעה”. כשדיבר אנצו עם אנשי “קדימה” על ההכרח שכל אחד ימצא את הגשמת גורלו האישי בתוך הציונות, ולא כתנאי שלה, שלח לו אחד הקשישים פתק: “זה נכון, אבל מאין לוקחים את הכוח?” את הכוח להכרעה, דהיינו להכשרה, לעליה ולחיי קיבוץ נתן אנצו, אשר לא חשש להשפיע על סטודנטים שיפסיקו את לימודיהם האקדמיים באמצע ולקבוע את דרכם לכל החיים. בימים ההם כאשר שלטונו של היטלר נראה רחוק בעיני רוב היהודים ורק מעטים ניחשו את טיבו האמיתי, היתה זאת אחריות עצומה ואנצו קיבל אותה על עצמו ללא רתיעה, אולי מפני שהגיע מוקדם מאוד למסקנה שאין קיום ליהודים בגרמניה, ואולי מפני שהוא עצמו לא ידע היסוס ומפני שההיסוס היה בעיניו, כבעיני קאפקא, חוסר החלטה.
אנצו ראה קודם־כל את גורלה הכלכלי של יהדות גרמניה: “מאות משפחות, אשר עוד אתמול יכולנו לראותן כבורגניות יורדות אט־אט במדרון עד לפרוליטריון, בלי עבודה, בלי ביסוס, בלי תקוה לחדש את ימיהן כקדם. אך בשעה שהמונים מבני האינטליגנציה היהודית – רופאים, עורכי־דין, רופאי־שינים – מחוסרי־עבודה ומחוסרי סיכוי לעבודה, ממשיכים מאות אלפים ללמוד, בלחץ אינרציה מסתורית, הדוחפת אותם גם היום לחפש מנוס מן הגיהינום הזה בפתרון אישי, פרטי: הצל את עצמך, את עצמך בלבד, בנס הסגולות המיוחדות אשר לך”.
הפתרון לסבך של יהודי גרמניה בשנת 1931, התרופה היחידה נגד האינדיבידואליות שלהם, שגבלה – לדעת אנצו – בטירוף, היתה רק התנועה המארגנת את היהודים ככלל, הרוצה בפתרון קולקטיבי לעם היהודי, דהיינו הציונות (על פתרון קולקטיבי לשאלת היהודים בנוסח אחר לא חלם עדיין איש בסיוטיו השחורים ביותר). אנצו ראה כאן את הקרב האחרון, המכריע, בין ההתבוללות המוחלטת, טשטוש כל סגולה יהודית מיוחדת, ובין הציונות התובעת התחדשות פנימית, ושתיהן דרכים מכאיבות ומרות. מבחינה מספרית היו שני המחנות בעלי כוחות לא שקולים: הציונות נשענה על פחות משני אחוזים מתוך 530,000 יהודי גרמניה, לעת־עתה: “מי שנפל בחלקו, כאשר קרה לי, לעבור בשעת־משבר זו בתוך יהדות גרמניה, מתגלה לעיניו מצבה הטרגי של גולה זאת לא רק בחיי יום־יום אלא באור ההיסטוריה. אורות אחרית־הימים של אירופה מאירים את בימת ההיסטוריה שלנו. חלחלה אוחזת אותך כאשר אתה מרגיש, כי כל אדם שכבשת או הפסדת לפתרונך, לדרכך, יכול להכריע את הכף לכאן או לכאן. גם הפעולה הקטנה, פעולת יום־יום, משמעותה היסטוריה”. משום כך לא היתה שום סתירה בין שאיפת אנצו לגדולות ובין העבודה המעשית ב“החלוץ” הקטנטן10, בתנועות־הנוער עם תסביכיהן האינטלקטואליים, בפגישות עם קבוצות זעירות, בשיחות עם יחידים.
אנצו ידע לעורר הרגשה בכל ארגון שהוא החשוב בעיניו מכולם, ובכל אחד ממקורביו, שהוא הידיד האישי המיוחד, וכל אחד מהם ראה בו שותף לאמונתו שנים רבות: בוריס אייזנשטאדט (אזניה) שנקרא בפי אנצו “גודונוב”, מראשי “ברית־עולים” בדנציג, ראה בו את האיש בעל האמונה העמוקה בהשגחה העליונה: “פוני” שטיינברג (אריה הראל) מן הכוחות המבטיחים ב“ברית־עולים”, שהיה מקורב לחוגים סוציאליסטיים, ראה בו את המַרכּסיסט ביסוד תפיסתו החברתית הכלכלית. עם אייזנשטאדט, יליד פינסק, שבא לדנציג ללמוד משפטים, וג’ורג' פאפה, חניכו, הדמות המרכזית ב“ברית־עולים”, עשה אנצו טיול של שלושה ימים לאורך נהר הריין אחרי אחד הכינוסים, תוך שיחה על ספרות רוסית בכלל ועל דוסטויבסקי בפרט, על ספרות איטלקית וגרמנית, על קיום אלוהים ומשמעות החיים, שלושה ימים בנוסח האיטלקי הפילוסופי הישן. אנצו העריך את חברי ההנהגה המקומית של “ברית־עולים” ובמיוחד את פאפה, אשר “עשה בתנועה את הבלתי־אפשרי”, אך לדעתו עדיין לא היו להם חוסן פנימי ותוקף חיצוני לצאת לציבור ולכבוש אותו. לכן תבע, מראשית שהותו בגרמניה, שליחים נוספים, עירוי דם ארץ־ישראלי ל“ברית־העולים”, תפקיד שנועד לאלפרד פאן דר־ולדה, שמת צעיר כל־כך ועדיין לא נמצא לו תחליף.
מפקדתו של אנצו היתה במיינקה־שטראסה, בבית הגדול של ההסתדרות הציונית, אשר העסקנים הציונים הנכבדים הקציבו – בהתאם למידת החשיבות – את קומת המרתף שלו לתנועות־הנוער. באמצע היה משרד מרכז “החלוץ” כארגון־הגג, ומשני הצדדים חדרי “ברית־עולים” ו“קדימה”, פלקטים ציוניים על הקיר, ערימות חוברות ופרסומים בפינות, ישיבות סוערות, שיחות קולניות, תקתוק מכונת־כתיבה, כובד־ראש שרק צעירים מאוד מסוגלים לו. אנצו העביד את כולם בפרך כשם שהעביד את עצמו, בכתיבת חוזרים, בהוצאת חוברות, בהכנת מאמרים, בכתיבת מכתבים, הכל באותה השפה המיוחדת לתנועות־הנוער הציוניות: גרמנית של אינטלקטואלים משובצת במונחים מקצועיים עבריים כמו “שיחה”, “קבוצה”, “מדריכים”, “הכשרה”, שאי־אפשר לומר אותן בגרמנית, עם הפתוס המיוחד של ה“יוגנדבאוועגונג”. כששהה אנצו בברלין (והוא הִרבּה לנסוע) באה מנוחה לפינת הנוער שבמיינקה־שטראסה רק אם הזמין אחד הנכבדים או הגבירות העשירות של ברלין את אנצו לארוחה דשנה במסעדה טובה, פיתוי שאנצו לא היה מסוגל לעמוד בפניו (ולא אחת גם יזם אותו). בין בני־הנוער היו בעלי נטיות פוריטניות, שהסתייגו מביקורי השליחים מארץ־ישראל במסעדות מפוארות על חשבון מארחים אמידים, דבר שנראה לא צופי, לא חלוצי, לא פועלי.
תנועות־הנוער דגלו אמנם בראשיתן בטוהר מיני עד הנישואים, והאינטימיות של הקבוצה שימשה להן תחליף לקשרי־אהבה. (ב“וַנדרפוגל” כב“בלאו־וייס” היו הנערים והנערות מאורגנים ביחידות נפרדות, והמין הנשי היה רק ספיח נסבל בתוך התנועה שיִחסה חשיבות רבה כל־כך לרעות בין גברים והיתה נגועה לא מעט בהומוסכסואליות). עם הקשר לארץ־ישראל, לסוציאליזם ולחלוציות, ובעיקר בעקבות ההכשרות המשותפות, באו השחרור מן הפוריטניות, תחושת העצמאות ויחסי־האהבה בגיל צעיר יחסית. כמה מהזוגות נקשרו לאורך ימים, אם לא הפרידו ביניהם מאורעות הזמן, אבל היתה גם תחלופה ערה, לתדהמתה של עדה, שתיארה במכתביה למשפחת סרני ברומא את החופש המופרז ביחסי־המין בין הצעירים בגרמניה, ולחוסר שביעות־רצונו של אנצו, שראה בכך ניצול של הבחורות בלי התחייבות מצד הגבר. אנצו, כמנהגו בקודש, התערב ביחסים הפרטיים של חברי התנועה, כאן שידך, כאן התנגד לנישואים, כאן ניסה למנוע פירוד בין בני־זוג. פקודיו לא שבעו נחת מהתערבותו, חלק מפני שנראה להם כי חייהם הפרטיים אינם מענינו, חלק מפני שראו בכך צביעות: אדם נשוי המתחבק עם בחורות לעיני כל, יודע להקסים אותן, מהלל את יפין, אינו בוחל בפלירט, מי הוא שיטיף מוסר לאחרים?
היה ידוע, שהוא מחזיק בשולחן־הכתיבה שבמשרדו את תצלומה של לוני, חברת “קדימה” מקניגסברג, נערה קטנה ועדינה בת שבע־עשרה, בעלת שערות בלונדיות ועינים כחולות. למקורבים אליו אף סיפר בגלוי על אהבתו ללוני, אף כי נפגש עמה רק לשעות מספר, כששהה בקניגסברג בעניני תנועה. זמן־מה לא ידעה לוני כלל על רגשותיו של אנצו, וגם אחרי שסופר לה על כך מפי חברים נשארה מסויגת, אף כי החמיא לה שאנצו, אשר זרח בגרמניה ככוכב, מתעניין בה, תלמידה בבית־הספר התיכון, ואף כי העריצה והעריכה אותו כרוב בנות התנועה. אחרי חדשים רבים, אחרי שעלה היטלר לשלטון, נפגש אנצו עם לוני בשוייץ והתודה בפניה בסערה. אולם בסופו של דבר נקטעו הקשרים, לשברון־לבו של אנצו, אשר הקדיש ללוני עם הפרידה שיר, כתוב גרמנית, שצער צורב על הויתור דיבר מתוכו. לאדם שנשא לאשה בגיל עשרים ואחת את חברתו מספסל־הלימודים, גם אם הוא דוקטור לפילוסופיה ואב לשלושה ילדים, קשה להשלים עם סיפור־אהבה אחד לכל החיים, בעיקר אם הוא חושני ובעל נפש סוערת.
היו הבדלים ברורים בין ההרכב החברתי של “ברית־עולים” לזה של “קדימה”: רוב אנשי “ברית־עולים” היו יוצאי מזרח־אירופה, בעלי רקע יהודי, בני שכבות עממיות ועניות יותר; אנשי “קדימה” היו ילידי גרמניה (אם כי כמה מהם היו צאצאי “אוסטיודן”), בני משפחות בורגניות מבוססות, מעורים בתרבות הגרמנית, אינטלקטואלים יותר ומעשיים פחות. היו אמנם סניפים שבהם התמזגו שתי התנועות הציוניות מתוך יזמה מקומית, אולם האיחוד הכללי בין “ברית־עולים” ו“קדימה”, שאנצו שאף אליו, התקדם בעצלתים, אם בגלל ההבדלים ברקע, אם בגלל האוירה של תנועות־הנוער עם המאבקים על השפעה רעיונית וכוח חינוכי והנטיה לשקוע בעומקן של בעיות, קטנות כגדולות. החברים מן השורה והחניכים בגילים הנמוכים לא הבדילו אמנם בין הגוָנים הדקים של האידיאולוגיה היהודית־הציונית־הסוציאליסטית־החלוצית־הכלל־אנושית, ועל־פי רוב גם לא בגוני היסוד, אבל הקנאות לתנועתם, לעומת כל התנועות האחרות, נטבעה בהם מוקדם מאוד.
במכתב ארוך למזכירות הקיבוץ המאוחד, עם העתק לברל ולבן־גוריון, מאפריל 1932, ניתח אנצו את המצב בתנועות־הנוער, תיאר את ההתפוררות בתוך ה“קאמרדן” – בראשיתה תנועת נוער יהודי גרמני, עם הדגש על הגרמני, שחלק אחד ממנו, החוג סביב הרמן גרזון, נטה להתקרב לציונות – ואת כל הקומבינציות האפשריות לאיחוד במקרה ש“ברית־עולים” ו“קדימה” לא יתמזגו, ו“השומר הצעיר” ינצל את החלל הריק ב“קדימה”. אולי אפשר לאחד את אנשי “קדימה” עם החוג של גרזון ועם נצ"ח, הנוער הצופי החלוצי, הוא המיעוט של “השומר הצעיר” אשר נשאר קשור לקיבוץ המאוחד? אנצו לא היה אמנם חסיד של אותה תנועה, אבל “דחיית האיחוד טומנת בחובה סכנה, שיכולה להעלות לנו בהגמוניה בתוך הנוער היהודי, ולמען ההגמוניה הזאת, שהיא גם הגמוניה של הציונות, אני מוכן להתאחד לא רק עם ‘השומר הצעיר’ שלנו, אלא גם עם השטן”. שטן ציוני, בכל־אופן.
היטלר הציע, אחרי היסוסים, את מועמדותו לבחירות לנשיאות מול הינדנבורג, ובספירת הקולות, ב־13 במַרס 1932, התברר שהנשיא הקשיש זכה ב־49.6% מקולות הבוחרים והיטלר ב־30.1% (המועמד הקומוניסטי ומועמד הלאומנים השמרנים קיבלו את האחוזים הנותרים). למרבה האירוניה נתמך הינדנבורג, הפרוטסטנטי, הפרוסי, השמרני והמלוכני, בידי הסוציאליסטים, האיגודים המקצועיים והקתולים, בשעה שהיטלר הדלפון, הקתולי, מנהיג המעמד הבינוני התחתון, זכה בתמיכת המעמד העליון, אילי־ההון ובעלי־האחוזות. בגלל חצי האחוז שהיה חסר להינדנבורג לרוב המוחלט הדרוש על־פי החוק, היה הכרח להכריז על בחירות חוזרות, שבהן ייבחר המועמד לפי רוב יחסי. היטלר עבר את גרמניה לארכה ולרחבה במטוס – חידוש נועז בשיטת מלחמת־הבחירות – והבטיח הכל לכל: עבודה למובטלים, עסקים לסוחרים, צבא גדול למיליטריסטים. בבחירות החדשות, שהתקיימו ב־10 באפריל 1932, הגדילה המפלגה הנאצית את מספר בוחריה בשני מיליונים וקיבלה 13 וחצי מיליון קולות (ביניהם קולו היקר של יורש־העצר, פרידריך וילהלם), אך הינדנבורג זכה ברוב. בברלין התהלכו שמועות עקשניות, ש־400,000 חברי פלוגות־הסער, לובשי המדים החומים, מכינים פוטש להפלת השלטון, והינדנבורג הוציא צו לפזר את פלוגות־הסער מיד עם היבחרו מחדש. ברינינג נשאר ראש הממשלה, ולשעה קלה נראה היה כאילו נעצר הנחשול.
מול המתרחש בגרמניה קיבל האנטי־פשיזם משמעות חדשה. אנצו חידש את קשריו עם המחתרת האנטי־פשיסטית, בעיקר עם קומץ הנאמנים שהתרכזו סביב קרלו רוסלי ועם ארגון “ג’וסטיציה א ליברטה”, שמקום מושבו היה בפאריס. שליחי המחתרת מאיטליה הגיעו לעתים לברלין ונשאו שמות־צופן ספרותיים, כמו האמלט, רומיאו ויוליה. ביניהם היה אוג’ניו קולורני, בן הדודה קלרה ממילאנו (אשר הצליח להשתחרר ממרותם של שלושת האחים סרני, אחרי שנים של מאבק פנימי קשה, ולמצוא את דרכו העצמאית). בשליחותו של קרלו רוסלי ובתיווכו של אנצו העבירו הפעילים “סחורה” מברלין לאיטליה, כנראה חומר־תעמולה שהודפס בגרמניה. אנצו נהג, מימי־ילדותו, לשמור על כל פיסת־נייר הנוגעת לחייו, ולא מצא את לבו להשמיד את מכתבי קרלו רוסלי ואנשי־המחתרת שנשלחו אליו, רובם ללא חתימה וכתובים בלשון סתומה. הם נשמרו אצלו, בניגוד לכל כללי הקונספירציה, אולם איש מחברי “החלוץ” בגרמניה לא ידע מה מידת מעורבותו בפעילות האנטי־פשיסטית: אנצו היה אקסטרוברט המדבר ללא חיץ וללא מעצורים, אך היו בו גם מגירות נעולות היטב.
בראשית 1932, בימי חוסר־העבודה הגדול, באה קבוצת נערים יהודים מדוכאים אל בית רחה פראייר, תושבת ברלין פעלתנית ועצמאית מאוד, וביקשו את עזרתה: הם פוטרו מעבודתם בגלל יהדותם. שמא יכולה היא לסייע להם למצוא עבודה אחרת או להגיע למערב־גרמניה, כדי לנסות להשיג עבודה במכרות? רחה פראייר – אשר הגיעה לציונות דרך שלט “הכניסה לכלבים וליהודים אסורה” שראתה באחת השבתות בגן הציבורי של נורדן, עיירת־מולדתה, ולציונות המעשית בהשפעת כתבי ברוכוב – לא מצאה אוזן קשבת בלשכת־העבודה המקומית של “פועלי־ציון” לבעיית הנערים, שהעסקנים סברו כי היא “תמצא את פתרונה כאשר תחלוף האבטלה הכללית”. אז צץ במוחה הרעיון לשלוח את הנערים לארץ־ישראל, למשקי ההתישבות העובדת, ולהכשירם שם לעבודה ולחיים. האיש הראשון שגילתה לו את רעיונה היה אנצו סרני, אשר הרצה לפעמים בחוג נערות ציוניות שהיו מתכנסות בביתה, ושדעתו היתה בעיניה כדעת התנועה הקיבוצית בארץ־ישראל. אנצו התלהב: “עשי זאת! תביאי לידי מהפכה בתנועה הציונית בגרמניה!”
לפי עצת אנצו פנתה רחה פראייר להסתדרות העובדים וביקשה לדעת אם הקיבוצים מוכנים לקבל נערים ונערות בגיל 16־15 להכשרה של שנתים או שלוש שנים. התשובה היתה חיובית, קיבוץ עין־חרוד הסכים לקלוט את הקבוצה הראשונה, אולם תגובת הארגונים היהודיים, שנתבקשו לתת תמיכה כספית, היתה צוננת ביותר. דובר בלעג על “מסע־הצלב של ילדים” ועל ההזיות חסרות־השחר של אשה אכּסצנטרית, ואף גברת הנרייטה סאלד, מנהלת המחלקה הסוציאלית בועד הלאומי בירושלים, השיבה בשלילה: אין להעלות ילדים לארץ שיש בה בעיות של ילדים עזובים ומפגרים בלאו הכי. הצלה חלקית באה מצד ד"ר להמן, מנהל כפר־הנוער בן־שמן, אשר הסכים להעניק שנים־עשר רשיונות־עליה לקבוצת הנערים הראשונה. את הכסף להוצאות הדרך וההחזקה אספה קבוצת נשים בקניגסברג ובברלין, ובסתיו 1932 יצאו הנערים מתחנת הרכבת “אנהאלטר” שבברלין לארץ־ישראל, והשאירו על הרציף את הוריהם הבוכים. עליית הנוער החלה, ונראתה לרבים ונבונים כמנוגדת לכל חוקי טבע האדם.
“כולנו מאושרים!” רשם ביומנו עוזרו הנאמן של היטלר יוסף גבלס בראשית יוני 1932, כשהתפטר הקנצלר ברינינג. ההתפטרות אירעה בגלל קרע עם הינדנבורג, בעקבות עיסקה שעשה שלייכר עם היטלר: לפזר את הרייכסטאג, להקים ממשלה מטעם הנשיא ולבטל את כל ההגבלות על פלוגות הס. א. הנשיא הסנילי מינה לתפקיד הקנצלר החדש את התעשיין האמיד פראנץ פון־פאפן, איש המרכז הקתולי, אדם שטחי ושקרן ידוע, שאיש לא התיחס אליו ברצינות, ושלייכר המושך בחוטים נתמנה לשר־ההגנה. פון־פאפן כיבד את ההסכם עם הנאצים בנאמנות: מיד עם מינויו נתן שוב יד חפשית לאנשי הס. א., אשר הסתערו באלימות על ערי גרמניה. בקרבות־הרחוב, בעיקר עם הקומוניסטים, נפצעו ונהרגו מאות אנשים. לא היה כבר צורך להסתיר דבר: הדגלים האדומים עם צלב־הקרס התבדרו ברוח, הפלוגות במדים החומים ובמגפים השחורים עברו בצעדים מדודים על אבני הרחובות וההמונים הריעו למנהיג במועל־יד: הייל! הייל! ששים אלף איש באו לשמוע את דבריו במסע־הבחירות־השלישי במשך שנה אחת – בבראנדנבורג, ומאה ועשרים אלף באצטדיון של גרונוַלד בברלין, משולהבים ומאושרים, והביעו את נאמנותם לו ביום ההצבעה. ביולי 1932 היתה המפלגה הנציונל־סוציאליסטית למפלגה הגדולה ביותר בגרמניה, עם 230 מתוך 603 מושבים ברייכסטאג. הרמן גרינג, טייס לשעבר ויד־ימינו של היטלר, נתמנה ליושב־ראש הרייכסטאג, אבל היגדנבורג עדיין לא רצה בקורפורל האוסטרי כראש ממשלה.
הנציונל־סוציאליסטים השתלטו על האוניברסיטאות, הסטודנטים ירדו לחיי הפרופסורים היהודים ובעלי הדעות השמאליות ותלמידי בתי־הספר התיכונים נמשכו אחרי הסמלים, המשטר וההדר בשורות הנוער הנאצי. קשה היה לכנס נוער יהודי בריכוזים גדולים בלי להגיע להתנגשות עם הנאצים ועם אוהדיהם בני הגיל הרך. ב“בונדסטאג” (מלה שאמרה אז רק כינוס תנועה, כשם ש“גאולייטר” היה מרכז־פעולה אזורי ו“פיהרר” פשוט מדריך, מנהיג תנועת־הנוער) של “ברית־עולים” בוונדרסהאוזן שליד קאסל, שהשתתפה בה כל הנהגת התנועה, לרבות ג’ורג' פאפה, זאב אורבך ואנצו, התנפלו תלמידי בית־הספר הימי הסמוך בלהט נציונליסטי על חברי סניף קלן. לשני הצדדים היו פצועים, רובם פצועים קל, אולם הנהג הגרמני של “ברית־עולים” מקלן נפצע קשה, והפרשה הגיעה לכמה אינסטנציות של בתי־הדין. באחד המשפטים שהתקיים כבר אחרי עליית היטלר לשלטון, השמיע הסניגור של הנציונל־סוציאליסטים הערה אנטישמית לגבי אנצו, שהופיע מטעם “החלוץ”, וזה צעק לעומתו: “אתה עומד מול קצין של הצבא האיטלקי!” סופר כי דבריו עשו רושם גדול.
כדי להימנע מהתנגשויות הוחלט לקיים את מחנה־הקיץ של “קדימה” במסגרת “הרפובליקה של הנוער היהודי”, שעמדה להתקיים ביולי 1932 בעיירה בורוהראדק שבצ’כוסלובקיה מטעם “תכלת־לבן”, תנועת־נוער שהיתה פעילה בעיקר במרכז־אירופה והשתייכה לנוער הצופי־החלוצי הקשור לקיבוץ המאוחד. אנצו התהלך אז עם תכנית להביא לא רק לאיחוד בין “ברית־עולים” ו“קדימה”, שנראה כה קרוב, אלא לאיחוד רבתי, שיקיף גם את נצ"ח ואת “החלוץ הצעיר” של מזרח־אירופה, ויִצוּר תנועת־נוער ציונית סוציאליסטית מרכזית, שאיפתם של ברל כצנלסון ומקורביו זה שנים.
בעקבות התזיסים הכלליים שהכינו אנצו ויצחק בן־אהרן, חבר קיבוץ גבעת־חיים שעמד אז בראש “החלוץ” בצ’כוסלובקיה, הגדירה “קדימה” את עצמה לראשונה בבירור לחלוציות ולסוציאליזם, להנאתו הרבה של אנצו, אך הסתייגה מאיחודים סיטוניים, אם מפני שרוב חברי הנהגתה היו מעוניינים רק בתנועה מאוחדת חזקה בתוך גרמניה, ומזרח־אירופה לא עניין אותם, אם בגלל “הזרות” של “החלוץ הצעיר” (קרי ההתנשאות של יהודי המערב על ה“אוסטיוּדן”). היו שטענו (וצדקו לא מעט) כי מסע האיחוד אינו אלא תכסיס של הקיבוץ המאוחד, שמטרתו ליצור עתודה עולמית לקיבוץ, והתנגדו להתקשרות מפורשת עם תנועה קיבוצית מסוימת. האיחוד המלא בין “קדימה” ו“ברית־עולים” נדחה לסתיו, אחרי שיתלבנו כל בעיות החינוך; אך לאנצו – שהקדיש לענין זה חלק גדול מזמנו ומכוחותיו – כבר לא היתה סבלנות לחכות. הוא רצה לעזוב את גרמניה, אם כי עדיין לא היה ברור מי ימלא את מקומו במרכז “החלוץ” בברלין. המועמד שאנצו רצה בו היה יצחק בן־אהרן, שישב כשליח בפראג, והעברתו לגרמניה נראתה רצויה, בעיקר נוכח הדאגה פן יציב “השומר הצעיר” כשליח בגרמניה את אחד התותחים הכבדים שלו, מרדכי אורנשטיין (אורן).
קשה לדעת מה היתה הסיבה העיקרית לרצונו של אנצו לעזוב בסתיו את גרמניה “מטעמים אישיים שאין להתגבר עליהם”, כפי שהודיע לועד הפועל בראשית שנת 1932. האם היתה זאת הרגשת המחנק בגרמניה, שהניעה אותו לשלוח את עדה ואת הילדים כבר בראשית הקיץ לאיטליה, או דוקא ההרגשה שיהיה עליו לחזור לגרמניה אחרי עלייתו הודאית של היטלר לשלטון ועל־כן עליו לאגור כוח לעת־עתה? אולי פשוט נמאס לו, כפי שקרה לא פעם, “נשבר” לו, פקעה סבלנותו. ההסבר הרשמי לא גילה הרבה: “אני מאמין כי לאור המצב הנוכחי רצוי שלא אוסיף להישאר. הבאתי את הענינים לסיום מסוים, ועתה יש צורך להמשיך, אבל זאת חייבים לעשות כוחות חדשים ורעננים. אני את משחקי גמרתי”.
מי שקיבל על עצמו להיות שליח הציונות, בימים ששליח היה תואר מעורר הערצה ויראת־כבוד והציונות היתה בלי מרכאות, היה חייב לאהוב את העם היהודי, אבל לא פחות מזה היה עליו לאהוב נסיעות. מאז ראשית הציונות חיו שליחיה בנדודים תמידיים, ותולדות חייהם של אבות הציונות נקראות לא פעם כלוח־נסיעות. אנצו אהב לנסוע, לגלות עולמות חדשים, להכיר יהודים חדשים, להתמודד עם אויבים חדשים, לראות מקומות חדשים. הוא אהב את הפגישה הראשונה, את ההתרשמות הראשונה. כשהיה בגרמניה נסע על־פני כל גרמניה, לדנציג, לפולין (בביקורו הראשון בורשה ביקש לראות קודם־כל את בית־הכנסת של הסבלים), לליטא (עם ביקור אצל המוסר’ניקים בישיבת סלובודקה), ללונדון, לישיבות הועד הפועל הציוני (“נשמח לביקורך, אך הנסיעה על חשבונך”). היו נסיעות חוזרות לאוסטריה, לשוייץ, לצ’כוסלובקיה ולהולנד שבה מצא משבר כלכלי, ניצני קומוניזם, את הציונות המופשטת, שהיתה מוכרת לו מאיטליה, ואפשרויות עצומות לאיסוף כספים למען ההתישבות העובדת אם רק יבוא השליח הנכון. הוא נסע בשם התנועה הציונית, בשם “החלוץ” (בפאריס, מבצר היהדות המתבוללת, לא רצו לשמוע על הקמתו), למען תנועות־הנוער (באלזס הצליח להפיח רוח חלוצית בתנועת “התקוה”, בעזרת נאומים בצרפתית משובשת, שזורה מלים איטלקיות, שקראו למעשים) והוא נסע למען עצמו, ד"ר סרני, פילוסוף, היסטוריון, אוהב אמנות, בני־אדם ואוכל טוב.
פרק שנים־עשר: פימפרנל ציוני מתחמק 🔗
כל נסיעותיו של אנצו על־פני אירופה ובין אירופה וארץ־ישראל במשך כל השנים, תוכננו בדייקנות של צפרי־נוד כדי שיגיע באביב ובסתיו לרומא, לבלות את הפסח ואת ראש־השנה עם ההורים. בסוף ספטמבר 1932 היה ברומא, ברחוב קאבור, בבית הסרנים שנבנה לדורות ושנשאר ממנו עתה רק שריד, אגף אחד: במסגרת עבודות־הפיתוח הגרנדיוזיות עמד מוסוליני לסלול כביש רחב מארמון ונציה – שבו התגורר, ושממרפסתו הקטנה היה מדבר אל ההמונים – ישר אל הקולוסיאום, עדות פארה של רומא, וכל הבתים שעמדו בטוָח של ויה די פורי אימפריאלי העתידה לקום או קרוב מדי אליה נהרסו או הותאמו לדרישות רומא, בירת האימפריה הפשיסטית.
בועד הפועל של ההסתדרות השלימו עם עזיבת אנצו את גרמניה, אחרי שכל הבקשות להאריך את שהותו שם לא הועילו, אך קשה היה להסכים, שהכשרון, אשר הדליק את שלהבת החלוציות בלב הנוער היהודי בגרמניה יתבזבז בארץ־ישראל, בעבודה בפרדס או בהתרוצצויות בין נושים קטנים, וצץ רעיון גאוני: לשגר את סרני תיכף ומיד לארצות־הברית, כדי שיחזור בה על הנס שעשה בברלין. לאליהו דובקין, שבישר לו על החלטת הועד הפועל בענין זה הביע אנצו את כל אהדתו. אכן מבין הוא שהפעולה בארצות־הברית חשובה, אך בלעדיו: “אני שבור ורצוץ, אין לי כוח יותר, אחרי שנה וחצי של נדודים, של פעילות בלתי־פוסקת. אני מוכרח להיות כעת לזמן־מה בבית. רצוני לעבוד עבודה פשוטה, להיות קצת עם משפחתי, עם חברי, לחיות במנוחה, לקרוא ספר, לכתוב. גם הקיבוץ יהיה, אני חושב, בדעתי ובלי הסכמתו לא אעשה שום צעד כזה, לא היום ולא מחר”.
כשחזר אנצו לגבעת־ברנר, בראשית נובמבר, היה מצב הדיור רע כמו לפני נסיעתו. הצפיפות היתה איומה, בבית הגדול, שנועד למגורי חברים, שוכנו ילדים לפי שעה והמצב הסניטרי היה ירוד כרגיל. ועדה מטעם הקיבוץ המאוחד הגיעה למסקנה, בסיכום של שנת 1932, שעל הפלוגה להתמסר לסידורים פנימיים, ובראש וראשונה לשיפור המטבח (עדיין), אולם ציינה בשביעות־רצון את השינוי הגדול לטובה שחל במאזן הכספי: תוך שנה צומצמו החובות לזמנים קצרים, שהגיעו ל־4200 לא“י, עד ל־1900 לא”י, ההון גדל ב־1200 לא"י והפלוגה עברה למחזור נורמלי, הנגריה העסיקה עתה שנים־עשר חברים, מצב הרפת היה טוב, המשתלה התפתחה והפלוגה ניהלה מסעדה ברחובות, עם מאה אוכלים קבועים. אחרי שהונח היסוד – גם אם המצב הכספי היה עדיין קשה – יכלה הפלוגה להתקיים גם בלי הקוסם מארץ עוץ (אם כי גם בימי שהותו בגרמניה נתבקש אנצו מדי פעם בפעם להשיג כספים למשק). אנצו הצליח להשתחרר מהתפקידים שהקיבוץ ותנועת־הפועלים ביקשו להטיל עליו, עבד כפועל בפרדס וקרא הרבה אך מיעט לכתוב, “נראה שקדחת־הכתיבה של הנעורים עזרה לי להשתחרר לא רק מן ‘השלשול’ הספרותי אלא גם מהדחף לכתיבה פונקציונלית רגילה”. גם מכתבים לא הִרבּה לכתוב, בגלל חוסר בולים, ודוקא לדברים קטנים כאלה בחיי הקיבוץ קשה היה לו להתרגל עם שובו. חנה, הגר ודניאל התאקלמו עד מהרה מחדש בבתי־הילדים, ולדאבון־לבו של אנצו סירבו לדבר בשפה האיטלקית, שלמדו אותה בחדשים ששהו אצל המשפחה ברומא.
באסיפה הכללית דיבר אנצו על הצורך בהחדרת העברית לכל התחומים ודרש חינוך פוליטי, כי “החיים שלנו נעשים משעממים, אם לא מתעניינים בפוליטיקה”, הציע סדרת חוגים לחורף, לבעיה הערבית, להיסטוריה של הפשיזם ולשאלות הקיבוץ והביע נכונות להרצות. הוא מצא בארץ שגשוג כלכלי, על אף המשבר העולמי, והיה “המום נוכח ההתפתחות בקצב אמריקני שהתחוללה פה. בכל מקום שאני חוזר אליו אחרי היעדרות של שנה וחצי אני רואה דברים חדשים, נטיעות חדשות, אנשים חדשים, שמחת־חיים, רצון להרויח ולהתקדם. מה איכפת אם לא כל מה שעושים בריא, לא הכל יפה, לא הכל טוב? בפעם הראשונה יש לנו, לציונים, הרגשה שהחיים עצמם עם מניעיהם הטבעיים פועלים כאן, לא הרצון ההירואי של המעטים, החלוצים, אלא הרצון המצוי והעיקש של אנשים קטנים, שאינם מבקשים דברים גדולים, כפי שרצינו אנחנו, אבל מסוגלים לבנות לא פחות מאתנו, אולי פחות יפה, אבל במידה גדולה שבעתים”.
ב־30 בינואר 1933 הקיץ הקץ על רפובליקת ויימר: הינדנבורג מינה את היטלר לקנצלר גרמניה. אמנם ממשלת הקנצלר החדש היתה עדיין ממשלת קואליציה, עם השמרנים אשר האמינו בתמימותם שיהיה בידם לכוון את דרכי הנאצים, ומתוך אחד־עשר התיקים היו בידי הנציונל־סוציאליסטים רק שלושה ולא המרכזיים, אך אלה היו פרטים חסרי־חשיבות וזמניים: השלטון היה מובטח. באותו ערב, בדרך לגבעה שבמרכז הקיבוץ נתקל חיים בן־אשר באנצו. זה היה מהורהר ורציני, ואמר לו: “צריך לנסוע לגרמניה”. אנצו חש קשר פיסי כמעט, משהו דומה לקשרי־משפחה, ליהדות גרמניה שהשלתה את עצמה בתרדמה והתבוללות, כדבריו במכתבו לדוד אנג’לו ולדודה ארמלינדה ברומא, בליל עלות היטלר לשלטון. אנצו בירך את הדוד ליום־הולדתו השבעים ולהיבחרו כנשיא־כבוד של קהילת רומא, והפציר בו לבוא יחד עם ציה ארמלינדה לארץ, לביקור שישכיח ממנו את מיחושיו, את הצרות והמרירות של השנים האחרונות (נשיאות־הכבוד היתה סילוק אלגנטי של הדוד רב־הפעלים מתפקיד יושב־ראש הקהילה, שבו החזיק שלושים ושש שנים).
העבודה הפשוטה, שהתגעגע אליה בגרמניה, לא הביאה מרפא לאי־השקט. בסוף פברואר דנה האסיפה הכללית של גבעת־ברנר בבקשת “הבחרות הסוציאליסטית”, ארגון צעירי מפא"י שבראשו עמד זאב שרף, חבר פלוגת רחובות לשעבר ועתה איש רמת־רחל, להעניק לסרני חופשה כדי שיכין חוברת על קרל מַרכּס. אנצו התהלך זה שנים עם הרעיון לכתוב ספר על חייו ותורתו של מַרכּס בראשית דרכו, בימים שבעיית חירות האדם עדיין תפסה מקום מרכזי במחשבתו, ועוד בימי עבודתו בפרדס סמילנסקי כתב לאחיו מימו: “אם יהיה לי פעם פנאי אכתוב מחקר על מַרכּס ועל ההנחה ההיסטורית של הסוציאליזם”. מַרכּס המבוגר, מתקופת “הקפיטל”, פנה עורף למַרכּס הצעיר – לדעת אנצו – כאשר עבר מן ההומניזם הריאלי של נעוריו אל המטריאליזם ההיסטורי. בימי שליחותו בגרמניה הכין אנצו חומר רקע, מילא בכתב־יד זעיר פתקים על פתקים בציטטות מתוך כתבי מַרכּס (בגרמנית, ומי שמסוגל להתמודד עם סגנונו של מַרכּס מבין גרמנית היטב) וישב שעות רבות בספריה הלאומית של ברלין. אולם לפני שהספיק להתיחד עם מַרכּס על אדמת ארץ־ישראל כבר היה שוב בדרכים.
עוד בימי שהותם המשותפת בגרמניה, בסתיו 1931, הסכימו אנצו ואליעזר ליבנשטיין (לבנה), חבר קיבוץ עין־חרוד, שטבנקין ראה בו את הכוכב העולה של הקיבוץ המאוחד, בן־גילו של אנצו וקודמו במרכז “החלוץ” בגרמניה, כי שניהם ישובו לברלין אחרי שהיטלר יעלה לשלטון, ולא היה להם שום ספק כי יעלה בקרוב. הצעתם של ליבנשטיין וסרני לצאת שוב לגרמניה הובאה בפני ועידת הקיבוץ המאוחד, שהתקיימה במַרס 1933 ביגור, ושאליה הביא אנצו את אמי הוֹרוֹביץ, מראשי “קדימה” שעלתה זה עתה ארצה, כדי שתספר לנאספים על צרכי הנוער היהודי בגרמניה ועל חשיבות נוכחותם של השליחים מהארץ בגרמניה בשעות קשות אלה של טרור נאצי. יצחק טבנקין וּועידת הקיבוץ נתנו את ברכתם, ובאפריל יצאו ליבנשטיין, סרני ומשה בילינסון – שאף הוא רצה להיות בימים הגורליים בגרמניה כעד, כעתונאי וכאיש שידע את דרכי המשטרים הטוטליטריים בראשיתם, דרך הים לאירופה. עדה והילדים נשארו הפעם בקיבוץ.
אין להניח שרק במקרה יצא סרני לאירופה באותה האניה שבה הפליג לאיטליה ד“ר וייצמן עם תום ביקורו בארץ, אחרי שהשתתף בישיבות הועד הלאומי שדנו בתגובת היהדות על המדיניות האנטישמית של ממשלת גרמניה החדשה ובהצעה שד”ר וייצמן יתמסר מעתה להצלת יהודי גרמניה ורכושם. וייצמן, שהיה בדרך לרומא כדי להיפגש עם מוסוליני ולדון עמו על סיוע ליהודי גרמניה, הבטיח לסרני ולליבנשטיין להשיג להם מכתבי־המלצה לצירות הבריטית בברלין ויפוי־כוח לניהול המשרד הארץ־ישראלי בברלין (שלא נתקבל).
ב־26 באפריל נפגש וייצמן עם מוסוליני ודיבר עמו בסגנונו של הרצל בפגישתו עם פלווה, שר־הפנים של רוסיה, לפי דוּח אנצו, אשר שהה ברומא בשעת הראיון. וייצמן אמר למוסוליני שהציונים יכולים להעביר כל שנה 25,000 יהודים מגרמניה לארץ־ישראל דרך איטליה, באניות איטלקיות, והציע לו להקים בנק בשותפות הון בין־לאומי, עם סניפים בלונדון וברומא, לשם העברת ההון של יהודי גרמניה. מוסוליני ביקש תכניות מפורטות. באותו יום שוחח וייצמן גם עם דה ז’ובנל, עתה ציר צרפת ברומא וקודם הנציב הצרפתי העליון לסוריה, וגם הוא הבטיח לתמוך בתכניות של וייצמן לגבי יהודי גרמניה. אנצו לא נכח אמנם בשתי הפגישות, אך שמע עליהן מפי וייצמן, אשר שלח אותו למחרת לברלין למסור שם מכתבים סודיים לליאו בק, רבה הראשי של ברלין, לקורט בלומנפלד, יושב־ראש ההסתדרות הציונית בגרמניה, ולכמה מנהיגים יהודים אחרים, ולצאת מיד עם תשובותיהם ללונדון, שם יחכה לו וייצמן, אחרי שישהה זמן קצר בצרפת.
על אף השקיעה ההדרגתית של הדמוקרטיה והדיבורים הגלויים של אדולף היטלר על שנאתו ליהודים, היו התרחשויות אביב 1933 זעזוע עמוק, חלום־בלהות ליהדות גרמניה: הפיטורים המידיים של היהודים ממערכת המשפט ומהמשרות הממשלתיות, מסע־ההסתה הפרוע בעתונות, שבירת השמשות במוסדות היהודיים, ההתנפלויות על עוברים־ושבים ברחוב, הצעקות “יהודה תתפגר”, ואחרי שריפת הרייכסטאג בליל ה־27 במַרס הפעלת הטרור ההמוני במלוא עצמתו נגד הקומוניסטים, הסוציאליסטים, היהודים ושאר אויבי המולדת. עולמם של יהודי גרמניה נהרס לעיניהם. ארבעה דורות של התבוללות יצרו בהם קשר נפשי עמוק לתרבות גרמניה; עתה התבררה להם האמת שגילה הסופר פרנץ רוזנצוייג שנים רבות לפני־כן: כי הם בחרו מתוך התרבות הגרמנית רק את היסודות שהיו תרומת גרמניה לתרבות האירופית הכללית, והתעלמו מצדדים אחרים, פחות מושכים את הלב, של האופי הלאומי הגרמני. הרגשת ההשתייכות עורערה עד היסוד, והציונות, שהיתה עד עתה רק חלק זעום מיהדות גרמניה ולא האהוד ביותר, מצאה את עצמה במרכז התעניינות ההמונים, שביקשו מפלט, משענת, נחמה.
למחרת יום־הבויקוט של ה־1 באפריל – שבו מנעו משמרות נאצים בכוח כניסת “ארים” לחנויות היהודים והדביקו עליהן שלטים בנוסח “הקונה אצל יהודים מסכן את חייו” או ציירו עליהן מגיני־דויד עם המלה “יוּדה” – פנו 1200 איש למשרד הארץ־ישראלי בברלין, בכתב ובעל־פה, וביקשו אינפורמציה על אפשרות עליה וקליטה. בין יועצי המשרד לא היה אדם אחד שהכיר את ארץ־ישראל אישית.
עם שובו לגרמניה מצא אנצו את כל מה שאיחל לעצמו: המונים נהרו אל הציונות החלוצית, התעניינו בכנות בארץ־ישראל, והיו נכונים לעליה, והיתה אפשרות להציל רבבות, להעביר מיליוני מארקים, ללכת בגדולות, להשפיע על מהלכים פוליטיים, להיות במרכז ההיסטוריה ולא בשוליה. “ברית־עולים” ו“קדימה” שכחו לפתע את ההבדלים הרעיוניים שהפרידו ביניהם והתאחדו – מיד אחרי עליית היטלר – לברית “הבונים”; “החלוץ”, שמנה בימי שליחותו הקודמת חמש מאות חבר, גדל לאַלפּיִם, ואלפים נוספים היו מוכנים להצטרף. כרגיל בציונות: שכנוע רעיוני משפיע, אבל מצוקה משפיעה שבעתיִם.
רק כשחזר מלונדון, בראשית מאי החל אנצו בעבודה המעשית בגרמניה, וכדרכו עשה קודם־כל סקירת מצב, שאת תמציתה שלח אחרי שבוע לארץ: “לא רק על גרמניה הארית עברה מהפכה – ועל כך דיוח בילינסון בכתבותיו ל’דבר' ואין צורך להוסיף – אלא גם על גרמניה היהודית. המציאות עלתה על כל הצפוי בארץ: אנשים וחוגים, שלפני כמה חדשים לא היו חולמים להתקשר אתנו, שייכים כיום אלינו. בכוונה אני אומר ‘שייכים’ ולא ‘באים’, כי למאורעות הימים יש השפעה מכרעת, ואפשר לראות בהם תחליף לחינוך של חדשים ושנים. היו אלה באמת שבועות שזיעזעו את העולם: הנוער, ובמיוחד זה שהיה עד עתה תחת השפעת היהדות המתבוללת, הליברלית או הקומוניסטית, זורם אלינו, כי המציאות הוכיחה לו, שקיימת בעיה יהודית, וההתעלמות השיטתית של הנהגת יהדות גרמניה מבעיה זו כל השנים לא היתה אלא שקר”.
באסיפות התנועה הציונית הורגשה אוירה של מהפכה: הצעירים אשר המִמסד היהודי כיון אותם בשיטתיות למקצועות המסחר, כאילו התנהל הכל על מי־מנוחות, דרשו לסלק את המנהיגים שרימו אותם. באסיפה בבית הקהילה ברוזנשטראסה ניגשה אל אנצו נערה, “יפה, בלונדית, כמעט ארית”, לפי תיאורו הנלבב, ואמרה לו בנוכחות רבים, כי היא רוצה לקבל את “הספרים האסורים”. אנצו המופתע ביקש ממנה להמתין לו עד שיתפנה, וניהל עמה – לדבריו – שיחה מעניינת ביותר: היתה זאת חניכת התנועה הקומוניסטית, שסבלה הרבה בגלל יהדותה בתנועתה. “מתברר כי טענתנו, שבמפלגה הקומוניסטית הגרמנית היתה כל הזמן מדיניות של סילוק יהודים מתפקידים מרכזיים, אכן היתה נכונה”. עתה באה הבלונדית הנאה, בעקבות זעזוע המאורעות, אל “החלוץ” מתוך רצון להמשיך בעבודה סוציאליסטית, והיא לא היתה היחידה.
בגלל הרקע החינוכי שלהן לא היו תנועות־הנוער מסוגלות לקלוט המונים, ואנצו ראה את תפקידו העיקרי של “החלוץ” ביצירת ריכוזי צעירים שלא עברו תנועה, “סתם־חלוצים” בשפת הציונות (חניכי התנועות הביטו עליהם מלמעלה מטה־מטה), והחליט לערוך למענם סמינריון גדול. “ברור לי שנוכח הרקע השונה של האנשים והפרובוקציות של הרביזיוניסטים עלינו להיזהר מאוד בדיון על נושאים סוציאליסטיים ובחלוקת ספרות סוציאליסטית, כדי למנוע את הפסקת פעולתנו, אך הכרחי לדון בנושאים כאלה, ודוקא עם הקומוניסטים לשעבר. ‘החלוץ’ הוא עתה הגוף הפוליטי היחיד, לא רק בחיים היהודיים אלא בכלל, מחוץ למפלגה השלטת, שיכול להרשות לעצמו אסיפות בהשתתפות מאות אנשים. אך יש להביא בחשבון, שגם עבודתנו תיאסר, כמו שקרה בבאואריה, שבה הוטל איסור על כל הארגונים היהודיים מלבד הקהילה”.
בעקבות שריפת הרייכסטאג הצליח היטלר לבטל חלק מהחוקה הגרמנית שהבטיח את חופש היחיד, והיה רשאי לאסור את כל פעילי המפלגות העוינות, לערוך חיפושים ולגזור מוות בגלל “פשעים נגד הסדר”. גל האלימות פרץ כל סכר. יהודים הוכו ברחוב, הושפלו לעיני כל, חברי האס. א. פרצו לדירות אנשים שהיו ידועים כקומוניסטים או כסוציאל־דמוקרטים וירו בהם לעיני בני־ביתם, או עינו אותם והשליכו אותם לבתי־כלא. כאשר כבר לא היה מקום בבתי־הסוהר לרבבות האסירים הפוליטיים, שיכנו אותם במבנים ארעיים. ב־21 במַרס 1933 הופיעה בבטאון המפלגה הנאצית “פולקישר ביאובאכטר”, ידיעה קצרה: היינריך הימלר, מפקד משטרת מינכן, הודיע על הקמת מחנה־הריכוז הראשון בדאכאו, עם מקום־קליטה לחמשת אלפים ממנהיגי הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים המסכנים את שלום הציבור. הימלר הדגיש: “אמצעים אלה ננקטו ללא התחשבות בהיסוסים קטנוניים, לשם הרגעת האוכלוסיה הלאומית ובהתאם לרוחה”. בתוך גל רדיפות אויבי המשטר נראתה הקמת מחנה־ריכוז בדאכאו פרט קטן, ואנצו היה עסוק מכדי לשים לב לכך.
גם חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הרגיש אחרי הפרעות הראשונות נגד היהודים צורך נפשי עמוק לשוב לגרמניה שאת תרבותה ספג, שבה גדל ולמד וזכה לתואר דוקטור על עבודתו “מלחמת־המעמדות בתורתו של מַרכּס”. בדיוני הועד הלאומי על גורל יהודי גרמניה, שגם וייצמן השתתף בהם, אמר ארלוזורוב, כי על יהודי גרמניה להרגיש שהפורענויות באו עליהם לא בימי משה מנדלסון ולא בתקופת משה מונטיפיורי, אלא בתקופה שיש ציונות ויש ארץ־ישראל ויש ארץ־ישראל עובדת: עלינו להפוך את יציאת מצרים לשיבת־ציון, להביא לארץ חלק גדול מיהודי גרמניה. במאי 1933 הופיעו ארלוזורוב וסרני, בסמינריון הגדול של “החלוץ” בברלין, ובין מאזיניהם היו אנשים שעמדו על דמיון מסוים בין שניהם בכוח החשיבה, בכושר הריטורי, במבט החד מאחורי המשקפים העגולים (והיה מומנט משותף גם בעברם: שניהם התקרבו לתנועת־העבודה הציונית דרך ד"ר ישראל רייכרט, ארלוזורוב בברלין, אנצו באיטליה).
ארלוזורוב חזר ארצה כדי לטפל בעליית יהודי גרמניה ולפעול אצל הנציב העליון הבריטי למען שינוי חלוקת הסרטיפיקטים. ב־16 ביוני, כשטייל על שפת ימה של תל־אביב עם אשתו סימה, נרצח בידי שני אלמונים ומת תוך שעות ספורות. אנצו המזועזע ראה ברצח הזה, ככל תנועת־הפועלים בארץ, “תוצאה של האוירה המורעלת, שנוצרה על־ידי המפלגה הרביזיוניסטית ומנהיגה ז’בוטינסקי”, אשר עשו את ארלוזורוב למוקד התקפותיהם בגלל מה שנראה להם כמדיניות פייסנית לגבי הבריטים. אנצו השמיע את האשמותיו באסיפות פומביות ודרש להוציא מסקנות פוליטיות, תנועת “הבונים” פירסמה חוזר נרגש, שבו הביעה, כתגובה על הרצח, את החלטתה הנחושה להמשיך בפעולה החלוצית במרץ כפול והכריזה על איסוף תרומות לנטיעת חורשה על שם ארלוזורוב ביער הרצל, אולם לא היה די בכך כדי להשקיט את הזעם. בראשית יולי הגיע מזכיר ההסתדרות דויד בן־גוריון לברלין, ובילינסון וסרני תבעו לפרסם כרוז הקורא להחרים את התנועה הרביזיוניסטית, להוציא את נציגיה מכל המוסדות הציוניים, לא להעניק לחבריה סרטיפיקטים, לא לשבת אתם בשום מוסד משותף. בן־גוריון התנגד לנוסח המוצע, ראשית “מפני שעדיין אין לקבוע שהרביזיוניסטים אשמים ברצח”, אם כי גם הוא האמין כי הרצח בוצע על יסוד “ההסתה הפוגרומית של ז’בוטינסקי נגד הפועלים”, ושנית מפני שפירושו של דבר הפסקת מכירת השקל ופיצוץ הבחירות לקונגרס הציוני. מבחינה טקטית היה הצדק עם בן־גוריון; הזעזוע על מות ארלוזורוב הוסיף לא מעט לחיזוק תנועת־הפועלים במסגרת התנועה הציונית, ובקונגרס ה־18 שהתקיים בקיץ 1933 בפראג היתה סיעת־הפועלים לסיעה הגדולה ביותר ודויד בן־גוריון, משה שרתוק ואליעזר קפלן נבחרו להנהלה הציונית.
שני החשודים אנשי בית"ר, אשר נעצרו אחרי הרצח על סמך עדותה של סימה ארלוזורוב, שוחררו במשפט הבריטי מחוסר עדות מסייעת, שנדרשה בהתאם לחוק המנדטורי, ותעלומת הרצח לא פוענחה (הרביזיוניסטים מצדם טענו בפרסומיהם כי יד הלאומנים הערביים היתה בדבר); אך אנצו היה בטוח כי הרביזיוניסטים הם האשמים ברצח וגם אחרי עשר שנים הטיח בפני רביזיוניסט, שפגש באקראי בקהיר: “אני רואה עדיין את דם ארלוזורוב על ידיך!”
קבוצת החלוצים הראשונה עמדה לעלות ארצה אחרי מאורעות אפריל, ואנצו נפרד ממנה בתחנת־הרכבת “אנהאלט” בברלין. מאות אנשים הצטופפו סביב היוצאים, בני המשפחות התרגשו, האמהות התיפחו, והצופים האריים הסקרנים השתוממו, כאשר פרצה שירת “התקוה”. עד שעלה היטלר לשלטון, היו החלוצים עולים לארץ רק אחרי הכשרה ממושכת, אחרי לימוד עברית אינטנסיבי, אחרי הכנה נפשית, והיו נוסעים טיפין־טיפין, בקבוצות קטנות. עתה ניתנו יותר רשיונות־עליה – הממשלה הבריטית העמידה לרשות יהודי גרמניה אלף סרטיפיקטים כמקדמה לתקופת אוקטובר 1934־1933 וקבוצות המועמדים לעליה גדלו לעשרות ולמאות. “אין זה סוד, שהעולים אינם עומדים על הרמה שדרשנו עד כה”, נאנח אנצו, “אבל הם עברו תקופת־הכשרה קצרה ויש להניח שרובם ייקלטו בארץ. המשרד הארץ־ישראלי מוכן להעניק יותר סרטיפיקטים גם לאנשים שאמנם לא עברו הכשרה אך באים בחשבון כחלוצים בארץ, אבל צפוי מאבק קשה”.
על אף גאוָתוֹ על הצלחת “החלוץ” שהיה תוך כמה חדשים לגורם מכריע בחיי היהודים, להסתדרות הגדולה ביותר בקרב יהדות גרמניה, לא רצה אנצו בארגון טכני להכשרה ולעליה. הוא רצה בחינוך האנשים לעומק, והפעיל את כל הנהגת התנועה למטרה זו: “אין לנו סיכוי להצליח, אם לא נקיים את האופי החינוכי של תנועתנו. אין אנו יכולים להסתפק בחינוך למחצה לגבי שום אדם: ציונים שהתחנכו לחצאין סופם בהכרח להיות רביזיוניסטים, ולא ישבו בקרבנו לאורך ימים”. ידיעת העברית היתה בעיה בפני עצמה: החלוצים החדשים למדו ולמדו – פיעל, פועל, הפעיל, התפעל – ושאלו את עצמם בחוסר־סבלנות כמה זמן אפשר ללמוד בלי להגיע לידיעה של ממש. אנצו ויתר לגבי קבוצת־העליה הראשונה, אך לא היה מוכן לפשרות גם כאן: “לגבי העליות הבאות מבקשים אנו לקבוע קני־מידה מחמירים מאוד בנוגע לידיעת העברית”.
בניגוד לחששות ימי האביב עדיין לא היה קשה להשיג בגרמניה רשיונות רשמיים לפתיחת חוות־הכשרה (תמורת תשלום לא קטן), אך לא למען נתינים זרים, יוצאי פולין ושאר ארצות מזרח־אירופה, שהיו אחוז גדול מהמועמדים לעליה. אנצו נסע לדנמרק לבדוק את האפשרויות להקמת הכשרות חדשות שם. “דנמרק היא ארץ!” נאנח כשחזר לגרמניה: “עלי לומר בכנות, שאני כמעט מצטער על שארץ־ישראל אינה שוכנת בדנמרק”. מרים, אחת החלוצות בהכשרה בדנמרק, ביקשה ממנו שירשה לה לעלות אף כי אין היא יודעת די עברית, ושפכה לפניו את שברון לבה על רודי, חברה לשעבר, העומד לשאת אשה אחרת. אך אנצו לא הראה נכונות לויתורים, אולי מפני שמרים הודיעה לו בתמימותה על כוונתה להצטרף ל“השומר הצעיר”: “חשבי רק לרגע מה היה קורה, לולא היה ‘החלוץ’ מוכן ומזומן בחודש מַרס לקבל את המאות והאלפים אשר פנו אליו, והיה רואה מתפקידו להישאר גם להבא בבדידות של תנועת־נוער כמנהג השומרים”. היה כאן גם עקרון: “עלייתך אינה באה בחשבון, בגלל חוסר ידיעתך בעברית. העליה אינה יכולה בשום פנים ואופן להיות מוצא ממיצר אישי, היא לא צריכה לבוא מתוך מחסור אלא מתוך שפע. קודם־כל עליך לשכוח סופית את רודי, ורק אחרי שתשובי אל שלוַת־נפשך, את יכולה לדבר על עליה”.
המצוקה היא אמנם הכוח המניע של הציונות, אבל יאוש וחוסר־מוצא לבדם הם רק סימן לחוסר־אונים בגלות ולא ערובה להצלחה בארץ. על העליה להתאים לצרכי בנין הארץ, טען אנצו בויכוח על חלוקת אלף הסרטיפיקטים, שהתנהל עליהם מאבק מר. “דרישתנו – שגם בשעה קשה זו הכרחי לתת את הרוב מאלף הסרטיפיקטים לחלוצים – העלולה להיראות אכזרית, מיוסדת על הכרתנו שנקודת־המוצא לקביעת אָפי העליה היא בארץ ולא בגלות. אפילו היתה הממשלה הבריטית נותנת עשרת אלפים ולא אלף רשיונות־עליה, היינו אומרים: קודם־כל יעלה הדור הצעיר. גם אם הוא סובל פחות, הוא מוכן יותר. הילדים יוכלו להעלות את הוריהם, ולא להיפך”. אנצו נימק את עמדתו במחסור בפועלים בארץ ובכך שרק מעטים מקבוצות העולים הקודמות הלכו לקיבוצים ולכיבוש־העבודה ורובם חיפשו תעסוקה קלה בעיר. “אין הארץ זקוקה לאנשים כאלה, אפשרויות קליטתם מוגבלות ונקודת־הרויה תושג מהר. הארץ איננה מטרה לאמיגרציה, כמו שהיו גרמניה או אמריקה”.
אנצו ידע, כי מבחינה מוסרית מותר לו לדרוש זכות־קדימה לסרטיפיקטים לחברי “החלוץ” רק בתנאי, שהחלוצים יישארו חלוצים גם בארץ וילכו לקיבוצים, למושבים, לעבודות־כיבוש. על־כן דרש שהעליה תהיה בחבורות מאורגנות, כדי להקל על ההסתגלות בארץ ועל המשך החינוך הפועלי. אסור להמעיט בערך ההכשרה – כתב לזאב אורבך בגבעת־ברנר – אם לא רוצים לגרום לדמורליזציה בשורות “החלוץ” (הבעיה את מי להציל קודם, חיי מי חשובים יותר, אם להתחשב בסבל המבוגרים או בכוחות הצעירים, רדפה את העומדים בראש ציונות אירופה כל תקופת השואה, ודרשה שוב ושוב כוח הכרעה ונכונות לשאת באחריות לחיים ולמוות, שלא נועדה לבשר־ודם).
היטלר פתר בעיות שתנועות־הנוער היהודיות התלבטו בהן שנים. ה“קאמרדן”, שראו את עצמם בראשית דרכם כחלק בלתי־נפרד מן העם הגרמני ועמדו במלחמה כפולה – נגד האנטישמיות ונגד הציונות כ“סטיה לאומנית” – עברו במרוצת השנים כמה גלגולים, שאפו – בהשפעת בובר – להתחדשות דתית מחוץ למסורת המאובנת, לחמו נגד חמרנות, אמביציה מקצועית ושאיפה לקריֶרה והגיעו, בעקבות המשבר הכלכלי של ראשית השלושים, לחיפושי פתרון סוציאלי: סוציאליסטי־דתי כדעת חלק מהם, סוציאליסטי־פוליטי כדעת אחרים. באביב 1932 התפלגו ה“קאמרדן”, כפי שניבא אנצו. החלק שנקרא “הדגלונים האדומים” התקרב אל התנועה הקומוניסטית אך הרוב, ה“חוג” שהתרכז סביב הרמן גרזון, יצר תנועה חדשה, “וַרקלויטה”, דהיינו “אנשי־מלאכה”, שם שנבחר בהשפעת אִמרתו של רבי טרפון: היום קצר והמלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל־הבית דוחק. אנצו זילזל אמנם ב“יהדות המלאכותית” של אנשי ה“חוג” ולא סבר כי הם מסוגלים למהפכה ציונית אמיתית, אך כבר בימי שליחותו הראשונה בגרמניה עשה מאמצים רבים לקרב אותם אל הציונות החלוצית, ללא הצלחה יתירה. עליית הנאצים, שריפת הרייכסטאג ויום הבויקוט שיכנעו יותר ממנו: באפריל 1933, עוד לפני שחזר אנצו לגרמניה, החליטו אנשי ה“ורקלויטה”, אשר נוכחו לדעת שגם גרמניה היא בגדר גלות, להקים ישוב קולקטיבי בארץ־ישראל.
בסתיו 1933 יצאו ראשוני ה“ורקלויטה” לארץ־ישראל, אחרי הכשרה קצרה, ואנצו שיגר לקיבוץ המאוחד הנחיות לטיפול בהם: התחשבות מכּסימלית בתכונותיהם ובדעותיהם המיוחדות. חברי ה“ורקלויטה”, אנשים יסודיים, לא הגדירו את עצמם לאחד הזרמים הקיבוציים אלא החליטו לשלוח קבוצת־נסיון אחת לקיבוץ גשר של תנועת הקיבוץ המאוחד, וקבוצה אחרת למשמר־העמק של “השומר הצעיר”. אנצו עשה מאמצים נואשים למשוך את אנשי “הזורע”, גרעינם ההתישבותי, לדרך האמת, כלומר לקיבוץ המאוחד; כאשר נודע לו כי אנשי “הזורע” מתכוננים לעלות על הקרקע בעמק יזרעאל – בקִרבה מסוכנת למשמר־העמק, מצודת הקיבוץ הארצי, וליעקב חזן, שהיתה לו השפעה רבה על ה“ורקלויטה” – בא אליהם וניסה לשכנע אותם כי המקום פסול, במאה נימוקים, וביניהם נימוק חקלאי: הגידולים בעמק סובלים מקָרה בחורף. פרוֹסט! פרוֹסט! ביאר בגרמנית. האזהרות לא הועילו: אחרי ויכוחים רעיוניים שנמשכו ארבע שנים החליטו רוב אנשי “הזורע” להצטרף לקיבוץ הארצי. בערב ההצבעה הגורלית, באביב 1938, שלח אנצו מכתב למרכז מפא“י וקרא לעשות מאמץ אחרון ולמנוע את הצעד הקובע “שיכולה להיות לו השפעה גורלית על התנועה בגרמניה”. המאבק על ה”ורקלויטה" התנהל מתוך הכרת חשיבותה של כל נפש בישראל בכלל ובתנועת־הפועלים בפרט: בסך־הכל היו “אנשי־המלאכה” כאלף איש ומספר אלה מהם שהגיעו לארץ היה כמאתים. את הסתייגותו מן האנינות הרוחנית של ה“ורקלויטה” ביטא אנצו בקונגרס הציוני בשנת 1935 – בבית־השימוש לגברים, כשפגש בחבורה של ראשי התנועה, משתינים בשורה מול הקיר – באמרה הבלתי־נשכחת: “מה, גם הורקלויטה עושים את זה?”
באוירת המבוכה, חוסר־האונים והפחד מהמחר נראה הרעיון הדמיוני של רחה פראייר – להעלות ילדים לארץ־ישראל בלי הוריהם – פחות בלתי־מציאותי. כאשר הגיע אנצו לגרמניה, באביב 1933, נסעה רחה פראייר לארץ כדי לברר את האפשרויות של קליטת נוער במשקים ואנצו תבע מזאב אורבך, אחד מראשי “ברית־עולים” שעלה ארצה והתישב כמובן בגבעת־ברנר, שילווה את גברת פראייר בסיורה בארץ: “אתם צריכים לעבוד על ענין קליטת הילדים בצורה אינטנסיבית מאוד. בלי להגזים אני יכול לומר, שקיימת תקוה לגייס למטרה זו סכומים עצומים, כי אין שאלה אחרת הקרובה כל־כך ללב האנשים. אך מובן שאפשר לקבל כסף לפרויקטים רק אם הם מבוססים ועושים רושם רציני”. עין־חרוד ביקשה לקלוט את הקבוצה הראשונה, משקים אחרים הביעו את רצונם לקבל בני־נוער, ההסתדרות נתנה את מלוא עזרתה, בעלי־חזון דיברו על רבבה של ילדים, אבל גברת סאלד עדיין פיקפקה אם רצוי לשלוח נוער למשקי־העובדים.
האחות ביאטה ברגר, שעמדה בראש הארגון לעזרת ילדים “אהבה”, ביקרה אצל אנצו, ובנוכחות בילינסון וליבנשטיין הציעה להעביר לארץ־ישראל את מעונות “אהבה”, עם כמאה ילדים מגיל חמש עד שמונה־עשרה. אנצו דיבר אתה על העברת “אהבה” למקום שנועד לבית־הספר המרכזי של ילדי העובדים בעמק, ורק אחרי השיחה המסכמת עם האחות ברגר פנה ליעקב זנדברג בוועד הפועל וביקש את הסכמת ההסתדרות: “אין לאבד מלים על חשיבות המפעל. על־ידי העברת המעון נוכל להפוך את בית־הספר המרכזי למרכז תרבותי. יש תקוה להשיג כאן את האמצעים להעברת המעון, ואולי נוכל בהזדמנות זו להשיג אמצעים בשביל הבנינים הנחוצים לנו”. שיטת נעשה ונשמע פעלה: אנצו קיבל את הסכמת ההסתדרות, ומאה ועשרים ילדי “אהבה” עלו לעמק.
כדי לזרז את קליטת הנוער העביר אנצו לארץ־בדרכים החשאיות שלו – את התרומות הראשונות שנאספו בגרמניה לבניית בית־הנוער בעין־חרוד, אך עניני העליה התקדמו לאט והליצרנים11 בברלין אמרו, כי “עליית־הנוער היא תנועה המנסה לשוא להעלות ששים ילדים לא”י“. רק אחרי שקיבלה ההנהגה הציונית החלטה רשמית על העברת ילדים ונוער מגרמניה לארץ־ישראל קיבלו הענינים דחיפה חדשה. הנרייטה סאלד הסכימה לעמוד בראש לשכת עליית־הנוער בירושלים והממשלה הבריטית ניאותה להקציב סוג חדש של רשיונות־עליה, לצעירים מתחת לגיל שמונה־עשרה. ששים הילדים, שציפו לכך שנה תמימה, יצאו סוף־סוף לארץ־ישראל והגיעו לנמל חיפה ב־19 בפברואר 1934, תאריך שהיה אחר־כך ל”יום הילד היהודי". תנועות־הנוער בגרמניה שמחו להזדמנות לשלוח את חבריהן הצעירים, שעדיין לא הגיעו לגיל החלוצים, למשקים בארץ, אך ההורים היו חסרי־אונים: על אף היטלר, הרדיפות והחוקים האריים היה דרוש כוח נפשי רב כדי שהורים יהודים ינתקו את עצמם מילדיהם וישלחו אותם לארץ טרופית וקשוחה, שנראתה להם מסוכנת לא פחות מגרמניה. רק חמשת אלפים ילדים עלו לארץ בעליית־הנוער עד פרוץ מלחמת־העולם השניה, ובגרמניה נותרו רבבות הורים אשר שקלו והיססו ולא יכלו לשאת את המחשבה על פרידה מילדיהם, ואשר סברו כי דוקא בימים קשים על המשפחה להיות יחד, מבצר נגד פרעות העולם, לשאת יחד בגורל, ויחד נהפכו לפתיתי פיח שהתפזר על שדות פולין.
הציונות עמדה בפני דילמה עצומה: מצד אחד הרצון לקרוא לתגובות נמרצות של יהדות העולם על רדיפות היהודים בידי הנאצים, ומצד שני הפחד, שמדיניות אנטי־גרמנית מוצהרת – ובעיקר קריאה לחרם על הסחורות הגרמניות, שצמח ספונטנית וזכה לתמיכה רחבה בעולם וגם בין לא־יהודים – יסכנו את המשך פעולות־ההצלה של המוסדות הציוניים, שנהנו לפי שעה מחופש־פעולה יחסי בגרמניה. בראשית אוגוסט 1933, לקראת הקונגרס הציוני ה־18 שעמד להתקיים בפראג (בגלל המתיחות בחבל הסודטים כבר אי־אפשר היה לקיים קונגרס בקרלסבד), שלחה ההנהלה הציונית בגרמניה מכתב סודי לנשיאות ההסתדרות הציונית בלונדון, בחתימת ד"ר ג. לנדאואר, ליבנשטיין, סרני ולוי שקולניק (אשכול), אשר שהה בגרמניה מטעם המרכז החקלאי, ובו דרישה לא לקיים קונגרס אלא כינוס שנתי, כדי לא למשוך תשומת־לב רבה כל־כך. “עד עתה, מתוך סיבות שונות, לא נאסרה העבודה של ההסתדרות הציונית, של ‘החלוץ’ ושל תנועות־הנוער. קיומנו הליגלי איפשר לנו לארגן אלפי אנשים, להוציא אלפי לירות לארץ־ישראל. מורגשת נטיה מצד הממשלה לאפשר יצוא הון ונכונות להרחבת הפעולה, ועל־ידי כך גדלה השפעת הציונות על חיי היהודים מדי יום ביומו. ברור לנו שהקונגרס הציוני אינו יכול להתכנס בלי להחליט על מחאה חריפה נגד ממשלת גרמניה, וזו מצדה תהיה נאלצת להגיב על מחאה כזאת ולאסור על פעולה ציונית ועל הוצאת הון יהודי, ואף ייתכן שהדבר יסכן את קיומם וחייהם של חלק גדול מהציונים הגרמנים”.
הקונגרס הציוני התקיים, כמתוכנן, בפראג בסוף אוגוסט, אך לא החליט על הכרזת חרם, כפי שדרשו בעיקר ציוני אמריקה ואנשי האופוזיציה הימנית. בקונגרס זה נוסדה המחלקה להתישבות יהודי גרמניה, בראשותם של ד“ר וייצמן וד”ר רופין, אשר דיבר בפני הנאספים על עליה הדרגתית ומסודרת של כ־200,000 יהודי גרמניה ועל העברת חלק מהונם (שנאמד בראשית עלייתו של היטלר לשלטון ב־12 מיליארד מארקים).
גם לגרמנים נראתה אז ההגירה המסודרת – עם הקלות על הוצאת חלק מהון היהודים – כדרך טובה לפתרון בעיית יהודי גרמניה, וארץ־ישראל היתה, מטבע הדברים, המועמדת העיקרית לקליטתם. נוסף על הרצון להיפטר מן היהודים, השפיע על החלטת השלטונות הגרמניים להקל על ההגירה גם החרם על הסחורות הגרמניות שאורגן במדינות מערביות רבות ונתן את אותותיו בדיוק בזמן שבו היו הנאצים זקוקים לעידוד היצוא לשם החיסול המובטח של האבטלה ההמונית.
בקיץ 1933 היו כל עניני העברת כספי היהודים בראשית התפתחותם, ולסרני, ליבנשטיין ושקולניק, חברי משלחת ההסתדרות בגרמניה, היה ברור כי זאת העת להבטיח גם את התפתחות ארץ־ישראל העובדת. שקולניק, חבר דגניה, בעל שפם, חכמת־חיים וחוש הומור אידישאי, ביטא את הלך־הרוח הזה בכתב: “מאות יהודים דופקים כל יום על דלתות המשרד הארץ־ישראלי ומוכנים להפסיד 25 עד 50 אחוז מכספם, אם יצליחו להציל את השאר, ומי יודע מה יביא יום מחר. יהיה זה פשע ואסון אם לא נצליח לבנות מחורבן יהדות גרמניה משהו בארץ־ישראל. אנחנו יודעים שתתעורר שאלת תוצרת הארץ, אך לעומת זאת עומדת הצלת הרכוש היהודי מגרמניה ושיקום יהודי גרמניה בארץ”.
במסגרת המשרד הארץ־ישראלי הוקמה לשכת יעוץ למעוניינים בעליה, שלא במסגרת “החלוץ'”, עם שקולניק וסרני כמומחים להתישבות. כדי שמשפחות צעירות בעלות אמצעים כספיים ייקלטו בהתישבות העובדת, הציעו שקולניק וסרני כי המועמדים לקליטה בקיבוצים יפקידו את כספם בידי “ניר” או “קרן היסוד”, אשר ילוו את הכסף למשקים הקולטים כהלואה ללא ריבית, ואם יתברר, תוך שנתים או שלוש שנים, שמשפחות העולים לא נקלטו במשק, הן יקבלו ריבית, ותוך תקופה מסוימת יוחזר להן גם כספן. אנצו תמך בהסדר זה מתוך התחשבות בבעיותיהם הנפשיות המיוחדות של העולים מן המעמד הבינוני, אולם אחרים טענו, כי הידיעה שיש תמיד אפשרות אחרת תפריע לעולים לשאוף בכל כוחם להיקלט בקיבוצים. אנצו, כחבר נאמן להסתדרות, ביקש את חות־דעתו של הועד הפועל בסוגיה זו, אך לפני שזה הכריע, נקבעו ענייני העברת הכספים במסגרת רחבה יותר.
המטרה היתה שונה, אך האינטרסים זהים: החוגים הציוניים הגיעו להסכם עם משרד־ההגירה הגרמני על העברת הון יהודי לארץ־ישראל (נוסף על אלף הליש"ט בעד רשיון־עליה של בעל־הון לשלטונות הבריטיים). הדיונים החלו במאי 1933 והגיעו לשלבי סיכום ביולי: המהגר לעתיד יכניס את כספו בגרמניה לחשבון משותף, וממנו ישולמו חשבונות היבואנים מארץ־ישראל אשר יזמינו סחורות בגרמניה. בארץ־ישראל יוקם משרד־נאמנות שני, שהיבואנים ישלמו לו את חובם בלירות, והעולה יקבל את התמורה שהפקיד בגרמניה, בלי העמלה וההוצאות (שהסתכמו ב־10% בערך). היזמה לעיסקה עם הגרמנים יצאה אמנם מחברה פרטית – חברת “הנוטע”, שהיו לה אדמות בשטחה של נתניה לעתיד – אך כבר ארלוזורוב דרש – זמן קצר לפני מותו, כי האחריות תועבר לידים ציבוריות, ואכן הוקמו משרדי־העברה בגרמניה ובארץ־ישראל, בנאמנותם של בנק ורבורג ובנק וסרמן בגרמניה ובנק הטמפלרים ובנק אנגלו־פלשתינה בארץ־ישראל, ובמרוצת השנים עבר היקף פעולתם את כל המשוער.
לוי שקולניק ריכז את העברת הכספים והסחורות דרך החברה ההסתדרותית “ניר”, ואף האריך את שהותו בגרמניה לשם כך, ובאותו זמן עבר אנצו – אחרי ימי בראשית של הטרנספר במסגרת החוק – לטרנסקציות מסוג אחר. אין כל אפשרות לקבוע מה היה גובה הסכומים שהועברו מגרמניה לארץ־ישראל בניצוחו של אנצו, אבל ברור שמדובר במיליוני מארקים (מעריכים שעד 1939 הובאו ארצה כ־50 מיליון
לירות שטרלינג מהון יהודי גרמניה, מזה כשליש בהעברה הרשמית). כל רשת ההברחה התנהלה בשיטת אנצו, כלומר באִלתור מַכּסימלי, ללא ביורוקרטיה יתירה, בעזרת רישומים חפוזים על פתקים שנדחפו לכיסים ובהעזה אישית רבה. אנשי “החלוץ” היו מוציאים את הכסף מגרמניה בנסיעותיהם התכופות אל מחוץ לגבולותיה, לעתים היה הכסף מוסתר על גופם (בתוך גרבים, שיטה בלתי־מקורית ביותר), לעתים קרובות יותר בתוך חפציהם, בשפופרות משחות שינים, בתחתיות כפולות של מזודות, מחבואים שבימינו מתבייש בהם כל סוכן מתחיל. אחת השיטות המקובלות היתה להזמין שני מקומות שמורים ברכבת אל מעבר לגבול, לדנמרק, שוייץ, הולנד או ליטא, להסתיר את הכסף במושב של מקום שמור אחד, להתישב במקום השני בקרון אחר ולחכות ולראות איך יפלו הדברים. אם היתה בדיקה קפדנית בדרך והכסף נתגלה לא היו לו בעלים, ואם לא נתגלה הוא הוצא מן המחבוא מחוץ לגבולות גרמניה, אם לא מצא אותו לפני־כן מישהו מעובדי הרכבת או מהמבריחים הפרטיים.
מלכת ההברחות של התנועה הציונית היתה מרגוט מאייר (מי שהיתה אחר־כך אשתו של יצחק שדה) שנתברכה בהעזה אישית ובנכונות מפליאה לסיכונים. באחד ממבצעי ההברחה יצאו מרגוט ואנצו ברכבת־לילה מברלין לפאריס, וכל אחד מהם לן בקרון־שינה נפרד. הכסף היה אצל מרגוט, והוסכם על מחבוא שלא היתה בו מקוריות רבה: מזרן מיטתה. בגבול ערכו אנשי המשטרה הגרמנית חיפוש קפדני מאוד בתוך הקרונות, ואנצו חיכה בחרדה, אולם הם פסחו על התא שמרגוט ישנה בו. לפני שיצאה הרכבת אמרה מרגוט לממונה על הקרון, כי היא עייפה מאוד ואינה מרגישה בטוב, ביקשה לא להעיר אותה בשום פנים ולחיזוק בקשתה הוסיפה דמי־שתיה מלכותיים; ואכן, עובד־הרכבת הצדיק את ההשקעה, אמר לשוטרים כי התא ריק והעביר אותם במהירות לתא השכן. אנצו סיפר לעדה על ההרפתקה בשמץ של חרדה: ומה היה אילו..?
אנצו אהב את התחבולות, את ההתרגשות, את משחקי־המחבואים, את הסיכון, את ההתמודדות עם הגורל: באחת מהנסיעות הרבות של ליבנשטיין מגרמניה הופיע אנצו בתחנת־הרכבת, ושם, בתוך המולת ההמונים, דחף לידו מעטפה גדושה שטרות. ליבנשטיין ידע כי יש דרכים בטוחות יותר ומסוכנות פחות להעביר את הכסף, אך הוא הרים את הכפפה ולקח את המעטפה אליו: הרפתקנות היא יצר מידבק. הדרך הנוחה להעברת הכסף היתה באמצעות יעקב רובינסון, נציג ליטא בחבר־הלאומים ויהודי נאמן ואשתו שהיו הודות לדרכוניהם הדיפלומטיים מוגנים מחיפושים. אנצו, שהיה משלח את הסוכנים שלו לפעמים תוך חששות – פעם בא להתיעץ עם ידידתה של רחה פראייר, אם לסכן בחורה צעירה בהברחת סכום עצום מעבר לגבול – שלט על קופות שונות ממקורות שונים שכספיהן היו מיועדים למוסדות שונים, ולפעמים היה הוא האיש שקבע למי העדיפות. לזכותו ייאמר, שלא רק מצא תמיד באחד הכיסים כסף למקרי־חירום, ביניהם עזרה להורים של חבר, אלא שאף הצליח להעביר את רוב הכספים לארץ־ישראל כמעט בשלמות. אנצו וליבנשטיין, שהיה שותף לרשת ההברחה, היו נתינים זרים, ושניהם היו עוברים את הגבול הלוך ושוב ולא נתפסו בידי השלטונות הנאציים. הנחתם היתה, ששניהם ידועים כל־כך לאנשי המשטרה החשאית, עד שאלה אינם מעלים על הדעת שהם עשויים להסתכן גם בהברחות כספים, נוסף לכל. אך ייתכן מאוד שהם לא נתפסו מפני שהגרמנים לא רצו לתפוס אותם, מתוך שיקולים משלהם לגבי יעילותם בעידוד יציאת היהודים.
מבחינה מסוימת היו אלה ימי בראשית. גם הנאצים עדיין היו מתלמדים. המשטרה החשאית היתה בשלבי התארגנותה הארצית, שיטת הענשים היתה מקרית, נתונה ליזמה פרטית של מפקדים מקומיים, ניהול מחנות־הריכוז היה מאולתר, הטרור היה אכזרי אך עדיין לא היה בו הסדר הגרמני המופתי; האלימות באה גלים־גלים, מתלקחת ושוקעת. כאשר נאסרו כל המפלגות הפוליטיות מלבד המפלגה הנציונל־סוציאליסטית, וכל תנועות־הנוער הגרמניות התפרקו ללא מאבק, המשיכו מוסדות “החלוץ” ותנועות־הנוער הציוניות בפעולה הסדירה ללא הפרעה, ברשות רשמית, על סמך “Führer Ausweis” חתום בידי הממונה על עניני הנוער הגרמני בלדור פון שירך, שם שלא אמר הרבה בימים ההם. שמות הנאצים, שהיו אז בראשית דרכם, עדיין לא היו לסמלים מעוררי חלחלה: בסקירה על הצלחות “החלוץ” מול הנסיונות להקים ארגון חלוצי מתחרה, רשם אנצו כדרך אגב: “מצדנו יכול הימלר לבטל את כל ‘החלוץ’, כי בבאואריה, החבל שלו, אין לנו כלום”. לאסיפות גדולות ולכינוסים של “החלוץ” ותנועות־הנוער היה דרוש אישור מיוחד מטעם המשטרה החשאית, שהיתה שולחת על־פי רוב איש משלה להיות נוכח בהם. נציגי הרשות היו ידועים היטב, ואף לא ניסו להסוות את נוכחותם.
מאחר שכל פעולה בעלת גוון סוציאליסטי היתה אסורה – והוא לא היה יכול לוַתר עליה, אם מטעמים חינוכיים אם מתוך ההנאה שבעקיפת האיסור – המציא אנצו מִלון־הסוָאה שקוף למדי, שהיה משתנה ממקום למקום: לפעמים כּוּנה מַרכּס קרל הגדול וקאוטסקי קרל הקטן, לפעמים נקרא מַרכּס קרל הרצל ואנגלס פרידריך נורדאו, רוזה לוכּסמבורג נהפכה לרוזה אלטויס, כשם ההכשרה במדינת לוכּסמבורג, סוציאליזם היה קולקטיביות, הסוציאליסטים נקראו אדומים, הפשיסטים צהובים ובמקום לדבר על האינטרנציונל הראשון, השני והשלישי דובר על העליה הראשונה, השניה והשלישית. חוזר מטעם “הבונים” לאחד במאי הודפס על נייר אדום והיה מוקדש כביכול ליום מותו של ברנר; במסוה של הרצאה על מכבי־האש בארץ־ישראל התנהל סמינריון על בעיות הסוציאליזם, והגוי שנכח מטעם הגסטאפו עשה את עצמו כלא מבין. בכינוס ארצי בלייפציג נכנס אליעזר ליבנשטיין לאולם בשעת הרצאתו של אנצו וזה – מתוך חשש שליבנשטיין ישכח את נוכחות נציג הגסטאפו או כדי לגרום נחת לקהל שלו – הפסיק את דבריו בג’סטה רחבה של קבלת־אורח ואמר בעברית: “ברוך הבא, יש לנו כאן גם משטרה”. נראה, שהגרמנים היו קשי־תפיסה פחות מכפי שהיהודים תיארו לעצמם, אבל שעשועי הסוציאליזם היו חסרי חשיבות בעיניהם לעומת המטרה העיקרית: להיפטר מן היהודים, ובמהירות האפשרית.
אנצו היה המקשר בין “החלוץ” והגסטאפו, וכל אחד מהצדדים ניסה להשיג אצל הצד שכנגד מידע על הנעשה ועל מה שייעשה. הפגישות התקיימו בידיעת הנהגת “החלוץ” ואחרי התיעצות. לפעמים נלוָה חבר אל אנצו, לפעמים הלך לבדו. בקרב אנשי “החלוץ” היה חשד, שחברי “ברית־טרומפלדור”, אשר הותר להם להמשיך ללבוש את מדיהם החומים גם אחרי שנאסרו המדים על התנועות הציוניות האחרות, משתפים פעולה עם הגסטאפו. הזעם הופנה במיוחד נגד גיאורג קרסקי, נשיא התנועה הרביזיוניסטית וזמן־מה ראש קהילת ברלין מטעם מפלגת־העם היהודית, אשר ביקר בארץ־ישראל, נכח בהתנגשויות אלימות בין הרביזיוניסטים ובין אנשי תנועת־הפועלים בחיפה, חזר לגרמניה מלא מרירות על “הטרור האדום” ואף התבטא בנימה זו באסיפות פומביות בנוכחות נציגי המשטרה החשאית. אנשי התנועה ראו הלשנה ברורה בדיבורים כמו: “סמל ארץ־ישראל הוא הבית האדום שברחוב הירקון, הקיבוצים אדומים עוד יותר, ולמענם דורש מיינקה־שטראסה כסף מיהודי גרמניה”, או “אנחנו נטאטא את הקנים המַרכּסיסטיים, גם אם הם נמצאים במיינקה־שטראסה”.
בשנת 1937 התקיים דין־תורה בפני בית־דין רבני בארץ־ישראל בראשות הרב הרצוג. קרסקי תבע את התאחדות עולי גרמניה על שהאשימה אותו בבטאונה בשיתוף־פעולה עם הגסטאפו בשנים 1933־־1935. אחת מטענות קרסקי היתה: “אדון סרני, מנהל ‘החלוץ’ דאז, היה אצל הגסטאפו וביקש לדעת למה מרשים לרביזיוניסטים לפעול בגרמניה, אף כי מחוץ לגבולותיה הם נושאי החרם האנטי־גרמני. על אותו אדון סרני, אשר ניסה לגרום לנו קשיים אצל הגסטאפו, סיפרו לי פקידי המשטרה, שהוא תירגם בשביל הגסטאפו מכתבים מעברית לגרמנית”. קרסקי הוסיף כי אין הוא בא חלילה בטענות אל האדון סרני. “אני מניח ששליחות עדינה זו באה לשמור על האינטרסים היהודיים ככל האפשר”.
אנצו, הפימפרנל הציוני המתחמק, מופיע כאן במעיל חרפי ארוך ובכובע של איש־עסקים מיושב, בחליפה סולידית כהה ושערות מודבקות במסרק רטוב, כנואם הבא לתבוע ולא לבקש, ושם בלבוש חלוצי מרושל, מתגלגל מצחוק בתוך להקת צעירים; היום בשטוטגארט, מחר בחות־ההכשרה “גוט־וינקל”; בבוקר דן עם עסקני קהילה, בצהרים מצניע שטרות בסוליה כפולה ובערב סועד על שולחן משפחת ורבורג, לאור נברשות־הבדולח וברק כלי־הכסף. אחותו לאה ובעלה אלברט רוקס נסעו בעניני עסקים לדנמרק ונפגשו, מעל צלחת ספאגטי, עם אנצו שהתגורר במערכת של שני חדרים במלון המפואר של קופנהאגן, הפעם בתפקיד האיש החשוב מאוד שבא לדון עם גבירים בעניני כספים. אך הוצאת כסף על לבוש מהודר נראתה לו מיותרת: לפגישה עם אילי־ההון לקח בהשאלה חולצה לבנה וחליפה כהה של גיסו, הגבוה ממנו בראש וחצי.
ברלין היתה מוקד ההתרחשויות שיקבעו את גורל אירופה. כאן נקשרו כל החוטים, ואנצו היה במרכזם. בתקופת שירותו בגרמניה כאילו צמחו לו כנפים, בגלל הסיפוק מן הפעולה הציונית המתרחבת והגידול במספר החלוצים, ולא פחות מזה בגלל ההנאה על היותו עד במרכז העלילה, על נוכחותו במקום שבו זרם ההיסטוריה הוא עדיין מעיין מבעבע ורק יחידי־סגולה יודעים מה טיבו. כל הדרכים הובילו לברלין: פוליטיקאים, עתונאים, מנהיגי הציונות וראשי תנועת־הפועלים, כולם נהרו אליה בזרם בלתי־פוסק. גם גוידו קאלוג’רו, חברו של אנצו מימי הגימנסיה והאוניברסיטה ברומא, עתה מרצה לפילוסופיה, בא לברלין יחד עם הפילוסוף ג’ובאני ג’נטילה, מורם המשותף, להשתתף בקונגרס השלישי של חוג הגל (האחרון, לשנים רבות). אנצו הופיע בפגי הפילוסופים בלבוש משונה עוד יותר מאשר ברומא, והסביר זאת במנהגי הקולקטיב: הוא רגיל לקחת את המעיל הראשון שבא לידו. תירוץ זה היה נכון רק חלקית: הקומונה באלכסנדר־שטראסה חוסלה, ואנצו התגורר בדירה פרטית שכורה. אחרי שעברה השיחה לנושאים רציניים יותר מאשר חולצות וממחטות כנחלת הכלל, סיפר אנצו לקאלוג’רו כי בכוונתו לכתוב ספר על השתלטות האימפריה הבריטית במזרח התיכון, וקאלוג’רו טען, שדוקא אנצו, היחיד מן החבורה שנאלץ להפסיק את דרכו המדעית, בקי בפילוסופיה יותר מאשר רוב אלה שנשארו נאמנים למקצועם. שנים רבות התגאה אנצו בדברי קאלוג’רו.
גם אוג’ניו קולורני הגיע שוב מאיטליה, הפעם כדי ליצור קשרים עם הפלג השמאלי של הסוציאל־דמוקרטים ולהקים מחתרת אנטי־פשיסטית משותפת. מאחר שמנהיגי הסוציאליסטים הגרמנים ירדו למחתרת אם לא נרצחו ולא הושלכו למחנות־ריכוז, היו דרכי־המגע עמם מסובכות מאוד. אנצו ביקש את תיווכו של “פוני” שטיינברג, סטודנט לרפואה ובעל קשרים במחנה הסוציאליסטי הגרמני, לשם קביעת פגישה בין אוג’ניו ופאול לוה, אחד ממנהיגי הסוציאליסטים. לוה, שחשש מפרובוקציה, לא הסכים לפגישה פנים־אל־פנים אלא באמצעות איש שלישי. כששוחח קולורני עם נציגו ישב לוה בחדר סמוך חשוך ולא הוציא הגה מפיו, כדי שמצלמה או מיקרופון מוסתרים לא יגלו את זהותו.
היטלר דיבר ברור: “אינני יודע אם בעוד מאתים או שלוש מאות שנה ייזכר שמי לתהילה בגרמניה בזכות מה שאני מקווה בכל לבי שאוכל לעשות למען עמי, אבל בדבר אחד אין בלבי שמץ ספק: בעוד חמש מאות, שש מאות שנה עדיין יהולל שמו של היטלר בכל מקום כשמו של האיש שעקר מן העולם, פעם אחת לתמיד, את מארת היהודים”. הוא אמר זאת עוד במַרס 1933, אך יהודי גרמניה לא היו מסוגלים לתפוס את מלוא משמעות הדברים, ונאחזו בכל קרן־תקוה.
עם תום שנת־שלטונו הראשונה של היטלר חל מפנה בהלך־הרוח של יהודי גרמניה, שנהרו בחדשים הראשונים לתנועה הציונית, למצוא בה פתרון למבוכתם הנפשית ולמצוקתם הכלכלית: היהודים בעלי כושר־ההסתגלות הנפלא התרגלו למצב החדש. אחרי גל הגזירות הראשונות וחוקי שמירת הגזע, שניתקו רבבות יהודים ממסגרתם הכלכלית, באה רגיעה מסוימת והממשלה הרשתה לעצמה כמה יוצאים־מן־הכלל בכל חוק אנטי־יהודי. כל יהודי קיוָה – באופטימיות העמוקה הטבועה בו – להיות אחד מהיוצאים־מן־הכלל. לשקיעת ההתעניינות בארץ־ישראל היתה סיבה נוספת, ואנצו חש בה בחרדה: התנועה הציונית לא ידעה להיענות להמונים, לא הצדיקה את האמון שנתנו בה יהודי גרמניה בחדשי־ההלם הראשונים. האכזבה מן הציונות נבעה, לדעת אנצו, לא מחוסר סרטיפיקטים – אדם מוכן לחכות בסבלנות אם הוא יודע לשם מה – אלא מתוך ההכרה הגוברת, שאין לתנועה הציונית תכנית קונסטרוקטיבית מאורגנת לקליטה המונית של יהודי גרמניה בארץ־ישראל (מ־200,000 יהודי גרמניה שהיו עשויים לעלות ארצה, לפי התכנון של ד"ר רופין, עלו עד פרוץ מלחמת־העולם השניה רק כ־53,000, אם בגלל קשיי הקליטה בארץ, אם בגלל הגבלות הכניסה אליה ואם בגלל העדר רקע ציוני).
יחד עם האכזבה מן הציונות בא הנסיון לחזור לעמדות הישנות, להחיות את ההתבוללות. קמה הסתדרות־הכשרה, “אדמה ומלאכה”, שטענה כי גם בתוך גרמניה יכולים היהודים להחליף את מקצועם, לעבור לעבודות פרודוקטיביות ולמצוא את מקומם שוב בקרב העם הגרמני. אם באביב חיפשו יהודי גרמניה אחרי ערכים יהודיים, וחשו בהתעוררות לאומית, הנה עתה נרתעו שוב מן ההכרעה, וחיכו לראות מה ייעשה בהם.
תקופת הכיבוש הציוני המהיר של ראשית 1933 הסתיימה, ולא היה מקום להניח שהיא תתחדש בקרוב. אנצו סבר כי “יהדות גרמניה נדונה לכליה אִטית אך בלתי־נמנעת ואין לעצור בעד התהליכים הכלכליים, שנועדו להביא לשקיעתה, אולם הדבר לא יתרחש עוד בצורה חותכת כמו בתחילת שנת 1933. המצב יהיה דומה יותר לגסיסה האִטית של יהדות פולין או ליטא, אך כיון שכאן התודעה היהודית חלשה הרבה יותר, יהיה תפקיד הציונות קשה ומסובך יותר והשפעת ההתבוללות חזקה הרבה יותר”. אכן, בשנת 1934 עדיין האמין חלק ניכר מיהדות גרמניה בשותפות־הגורל בין גרמנים ויהודים, וחוגים יהודיים־גרמניים לאומניים שקלו התקרבות אל הנציונל־סוציאליסטים “המתונים” מסוגו של גרגור שטראסר. גם אחרי שנרצח שטראסר בידי חבריו הנאצים נשמעו מפי גרמנים בני־דת־משה הצהרות־אמונים בנוסח: “אנחנו היהודים הגרמנים איננו רוצים באושר לעצמנו; אשרה של המולדת הוא אשרנו. אנחנו מצפים ליום שניקרא, ליום שבו יוכל הנוער הנאמן להוכיח את נאמנותו. אש הכוננות לוחשת בנו, אנו מוכנים, למען גרמניה”.
האכזבה על אזלת־היד של התנועה הציונית התבטאה בשינוי יחסו של אנצו לוייצמן. בנובמבר 1933 בירך אותו אנצו ליום־הולדתו הששים כמנהיג תנועת התקומה היהודית, וכתב: “מבטינו מופנים אליך כאל איש שינהל את הפעולה לא רק מבחינת סיוע חמרי, אלא יצא מתוך הכרה, שמבצע זה הוא הזדמנות גדולה להתחדשות היהודית, אם הוא יבוצע ברוח ציונית ובכוח חלוצי. ברכתנו, על־כן, שתצליח לסייע לאלפי היסודות החלוציים בגרמניה להגיע להכשרה, לעליה, להתישבות ולקליטה בארץ־ישראל היהודית”, אולם באפריל 1934 כבר אמר: “וייצמן לא סייע, לא פעל. חיכו ממנו לגדולות, היה היקף משיחי, אבל הדבר הוזנח”.
בפברואר 1934 ביקר וייצמן בפעם הרביעית (והאחרונה) אצל מוסוליני, וניהל עמו שיחה לבבית ביותר, כדבריו. מוסוליני, שניסה תמיד להבליט את ההבדלים בין שתי התנועות הפשיסטיות מבחינת היחס ליהודים, ציין שהוא תומך בשאיפות הציונות להקמת בית לאומי, הזכיר אפשרות של חלוקת ארץ־ישראל לקנטונים והביע את דעתו שהקמתה של מדינה יהודית היא הכרחית. וייצמן דיבר על מצוקתם של יהודי גרמניה, ודובר ביניהם על סיוע של מומחים יהודים לפיתוח התעשיה הכימית באיטליה, כדי לשחרר אותה מתלותה בגרמניה, תמורת נכונותו של מוסוליני לסייע למעבר פליטים יהודים דרך איטליה. וייצמן יצא מן השיחה הזאת מעודד ביותר.
בפברואר 1934, כאשר פרצה מלחמת־האזרחים בין הסוציאליסטים האוסטרים לכוחות ממשלתו הקתולית־הימנית של הקנצלר דולפוס, לא נתקבלה על דעת אנצו הישיבה בברלין, בשעה שוינה נמצאת במרכז ההתרחשויות. הוא הזעיק את אליעזר ליבנשטיין, שנסע אז לביקור קצר בארץ־ישראל, ושניהם נפגשו בוינה, זמן קצר אחרי שריפת הקרל־מַרכּס־הוף, מצודת הסוציאליסטים, ותבוסתם הסופית בידי כוחות הממשלה. דולפוס ומוסוליני היו קשורים אז בידידות הבנויה על אינטרסים משותפים, ואנצו – כקצין־מילואים בצבא האיטלקי וכמי שהיה מקורב פעם להלך־המחשבה הפשיסטי – ראה את עצמו מוסמך לנהל משא־ומתן עם השלטונות האוסטריים (ללא הסמכה מאיש) על שחרורם של סוציאליסטים יהודים עצורים רבים ככל האפשר. לפני שיצאה התכנית הנועזת לפועל נאלצו שני השליחים להסתלק מאוסטריה, כדי שלא ייעצרו הם עצמם.
אחרי זמן קצר חזר אנצו לוינה (או “ויען”, כפי שהיה כותב) לפי דרישת הועד הפועל והמרכז העולמי של “החלוץ”, אשר חששו למצב “החלוץ” באוסטריה, ולא בגלל מעשיה של ממשלת דולפוס. כתגובה על איסור פעולת הסוציאל־דמוקרטים ומתוך חשש ש“באי־כוח מפלגה מַרכּסיסטית עלולים לסכן את כל המוסד”, ביקשו חברי מפלגת הציונים הכלליים באוסטריה לסלק את נציג פועלי־ציון מן המשרד הארץ־ישראלי, ובהזדמנות זו גם להפסיק את התמיכה החדשית שאיפשרה את קיום “החלוץ” עד עתה. אנצו הזעיק את ברל כצנלסון למלחמה על זכות הפועל הציוני: יש לפעול מיד.
ברל, אשר ריכז אז את פעולות התרבות של הועד הפועל, היה שולח לאנצו מתוצרת מחלקתו, ואף קיבל נזיפה חמורה מאנצו: חוברת על ההסתדרות, יחד עם העתון “במעלה” הגיעו במעטפה שלא היתה מבוּילת כראוי ועלתה ל“החלוץ” בגרמניה שני מארקים, ושבעים פפניג בולי־קנס: “סלח לי על הפתטיות הפרוסית שלי, אבל אדם כבר נולד כך, והכושי ישנה את עורו אבל לא את אפיו”, הצהיר אנצו ביֶקיוּת מפתיעה. ברל, כולו חיבה אבהית, לא רק שלא התרעם על אנצו יקירו אלא אף הודה לו על ההערה הפרוסית וביקש לדעת אם אפשר להפיץ בגרמניה חוברות בעברית קלה “אף־על־פי שאתם עושים מלאכת הספרות בלשון שאחינו היֶקים נזקקים לה”, ופנה לענינים אישיים: “האם מותר לי לבקש את אפרים ברוידא כי יחזור מגרמניה לארץ וישתתף אתי במלאכה? אם אתה לא תקרעני כדג על חוצפתי זו, כי אז מסור לו את בקשתי. אוהבך ברל”.
לא ברור, מה היה ענשו של ברל על גודל העזתו, אך ידוע מה היה מצבו של אנצו מאז שובו לגרמניה: הוא סבל ממחסור כרוני באנשים להדרכה, להסברה ולהוראת עברית: “אתם פשוט לא מבינים את חשיבות הקצב”, התלונן במכתביו למזכירות הקיבוץ המאוחד ולועד הפועל. “אנחנו מאבדים יום־יום עמדות, רק מפני שאין מי שיתפוס אותן. הגיע הזמן שתחליטו על פעולה. בעד כל יום שהולך לאיבוד נשלם בנפשות אנשים חיים, לפעמים יש הרגשה, שאנו בודדים כאן במרחב הגדול”.
המחסור במנהיגות היתה מכת כל תנועה חלוצית כל הימים, ועתה יותר מאשר אי־פעם: אם המשיכו כל מנהיגי התנועה לחיות בגולה, לא היה לה הכוח המוסרי לתבוע מחבריה לעלות לארץ; ואם אכן הצליחה והביאה את טובי השכבה הבוגרת להגשמה, לא נותרו לה מנהיגים בגולה. הנוהג היה להחזיר את אנשי ההנהגה שעלו ארצה לכור־מחצבתם, אחרי תקופת התאקלמות קצרה בקיבוץ, כדי שינהיגו אחרים. ואכן, רבים מאנשי גבעת־ברנר יצאו לתקופות־שליחות שונות לאירופה. עתה גברה הדרישה לאנשים מצד אחד, ומצד שני פחתו המועמדים המוכנים לחזור בהתנדבות לגרמניה הנאצית.
מאחר שרבים ממנהיגי “ברית־עולים” ו“קדימה” עלו ארצה – ואנצו התלונן, מברלין, על שרובם כאילו שכחו את גרמניה – ומן הארץ לא באו שליחים רבים, לא נשארה ברירה אלא להתבסס יותר ויותר על העתודה המקומית. בברלין הופיעו שתי דמויות באואריות, במעילי־לבד ארוכים ומבטא אָפייני לדרום־גרמניה: גיאורג וסנטה יוספטל, שאנצו ראה בהם את הכוחות העתידים להנהיג את תנועת “הבונים” המאוחדת. אנצו סייר בדרום־גרמניה ועמד על ההבדל בין יהודי הצפון ובין יהודי דרום־גרמניה, המושרשים יותר, הקשורים יותר לאדמה, היציבים יותר; ובכל־זאת “מאות צעירים הגיעו לשורות ‘החלוץ’ ואין לנו כוחות ארגוניים לקלוט אותם, בגלל מחסור במדריכים. קיים רושם, שאם לא נוכל לספק את הכמיהה למדריכים תהיה פעולת־המחץ שלנו מיותרת ואף מזיקה”.
בעקבות אזעקותיו של אנצו יצא זאב אורבך, שעלה לא מזמן לארץ, לשליחות לגרמניה ולשטראסבורג, אך מאחר שאורבך הותיר בארץ חלל ריק, כי הוא היה האיש שטיפל בעולים מגרמניה שהגיעו ארצה, שלח אנצו בקיץ 1934 לחברי הקיבוץ בארץ הנחיות לטיפול בעולים שעמדו להגיע, תוך אזהרה חמורה: “תקופת התמימות של ‘החלוץ’ הגרמני עברה לבלי שוב, לא מעט בעקבות הידיעות המגיעות מן הארץ על העדר קליטה בתוך המשקים, על זרות בין יוצאי המזרח והמערב, על אי־התעניינות בעולים. על הקיבוץ לשלוח בחורים – ובחורות – ל’בית־העולים' ולשוחח עם העולים בחוגים קטנים, עליהם להיות בעלי גמישות, שיבינו ללב העולים ויאהבו אותם ועל־כן יוכלו לטפל בבעיותיהם. אני מדגיש שנית: אם לא ירוכזו כוחות רבים לטיפול בעולים לא צריכים להתפלא אם יש מפלות”.
באפריל 1934 בא אנצו לביקור קצר בארץ, דרך רומא כמובן, ולא במקרה שהה בבית ההורים בימי־פסח. גבעת־ברנר היתה אז למרכז הקליטה החלוצית מגרמניה, עם כמאה וששים יוצאי גרמניה בין 300 חבריה, ואנצו ביטא את הרהורי־לבו באסיפה הכללית, במסגרת שיחה על “ליקויים בחיינו”: “התנועה הציונית איננה מסוגלת להשתלט על נחשול ההיסטוריה, התנועה הקיבוצית לא הצליחה להתגבר על הזרם ההמוני, ואף גבעת־ברנר לא עמדה בדרישות הזמן. רבים מחברי הקיבוץ, החיים במקום כבר חדשים רבים, משתתפים בקיום הפיסי של גבעת־ברנר אך אין הם שותפים לכל המפעל הקיבוצי. יש חברים רבים שהשתייכותם לגבעת־ברנר פורמלית בלבד. מה ימצא פה החבר החדש, עם מי הוא ייפגש פה, בחדר־האוכל, מי ישוחח אתו? יש רעש גדול, אבל מה הוא ימצא מלבד הרעש? האם יש מישהו מאתנו הדואג לנפש החבר? אם עוזב חבר, הרי על־פי רוב זה לא בגלל התנאים הכלכליים אלא מפני שלא מצא מישהו הדואג את דאגתו”. גבעת־ברנר היתה בעיני אנצו מודד להצלחת קליטתם של החלוצים יוצאי גרמניה בארץ. אם היא תיכשל, מה טעם במאמץ העצום של השנה שחלפה?
כאיש הבא ממרחקים הביט אנצו בחיי הקיבוץ ומצא אותם לוקים בחסר. הוא ראה כי רבים מחברי הקיבוץ החדשים קיבלו על עצמם את תביעות החיים הקולקטיביים לא מתוך הכרה פנימית, כמו המיסדים, אלא מתוך כניעה למוסכמות. הוא דיבר על “סוג מסוים של טרור רוחני בנוסח הבולשביקים, המתבטא בלחץ מוסרי על אנשים, באוירה שבה מתביישים אנשים להתנהג לפי רצונם, מתוך פחד מפני עין הציבור, הקובע כי דברים מסוימים אינם ‘קיבוציים’ או ‘חלוציים’, ולא ייעשו. דבר זה מביא לא רק לצביעות אלא גם לקרע בנפשו של החבר הפשוט, לאוירה של לינץ' לגבי מי שלא מתאים את עצמו לדרישות הכלל ולעזיבות”. אנצו חזר אל שני החסרונות העקרוניים בחיי הקיבוץ, שעליהם הרבה לדבר גם בימים עברו: ההצבעה הגלויה, המכריחה חלק מן החברים להצביע כפי שנדרש מהם, והעדר החוקה הקיבוצית, המגדירה את חובות היחיד לגבי הכלל ומבטיחה את זכויותיו, וכך בולמת את הנטיה הטמונה בקיבוץ, לחנך את היחיד על־ידי מיכניזציה או על־ידי אינטימיזציה.
כאשר שהה אנצו בבית קיבלו החיים קצב אחר. הוא מביא מתנות לכל בית־הילדים, ולא לילדיו בנפרד, דבר המזכה אותו באהבת כל הגננות; הוא מתעניין במה שקורה בחינוך (ודואג, מפני שלא נעשה די); נושא את דניאל על הגב, מטייל עם הבנות, מספר סיפורים, משתולל על הדשא, מוציא את כל הילדים בשיירה לטיול, רץ מישיבה לישיבה, נפגש עם כל מנהיגי הישוב, מרצה בפני חברי הקיבוץ, מתעניין במעשיו של כל אחד ונעלם כלעומת שבא.
עם כל הביקורת, עם כל החרדה, גבעת־ברנר היתה עתה המעוז, מרכז־החיים, כבית הסרנים בעבר, ובכל עיסוקיו בגרמניה – עליית הנוער, העברת כספים, רכישת ציוד, משלוח חלוצים – כלל אנצו בחישוביו את הקיבוץ. בגרמניה באו אליו הורי החברים שהתישבו בגבעת־ברנר, והתחננו שהבנים יבקשו רשיון־עליה בשבילם. קליטת ההורים בקיבוץ לא היתה ענין מובן מאליו: היו חברים שחששו מן המעמסה הנוספת על המשק, היו שלא ראו בחברה חלוצית מקום לזקנים, בורגנים, שומרי־מסורת, דבקים בעולם של אתמול, גישה שבן הסרנים התקומם נגדה בכל ישותו.
אינקובטור, מכונות חקלאיות, ציוד למכבסה, הכל קיבלה גבעת־ברנר מגרמניה, מידי האיש שלה בברלין, שהשיג הממון לרכישתם ביזמתו, בדרכיו האישיות. הוא חיפש בגרמניה רופא לבית־ההבראה הצמחוני שעמד לקום בגבעת־ברנר ביזמתה של ישע סמפטר, משוררת ילידת ארצות־הברית, רתוקה לכסא־גלגלים, שחיתה עם חברתה לאה ברלין ברחובות והשקיעה את כספה בבניית בית־ההבראה בתנאי שתתגורר בו עד יום מותה. עם התפתחותה המתמדת של גבעת־ברנר סבר אנצו כי שטחי הקרקע שברשותה אינם מספיקים לה, והפעיל את קשריו עם הקרן הקיימת – שהשיג למענה שוב הלואה מכספי יהודי איטליה, וביניהם משבט הסרנים – כדי לרכוש 50 דונם קרקע נוספים בקרבת הקיבוץ במחיר המרקיע שחקים של 1500 ליש“ט. אגב כך נכנס לעסקי קרקעות: מודעה בבטאונים הציוניים בגרמניה בישרה: “הזדמנות מצוינת: השתתפות בפרדס מניב פרי בקרבת רחובות. החברה מוסרת גם מגרשים פרטיים באמצעות המשרד הארץ־ישראלי, יעוץ כלכלי ד”ר סרני, ברלין, מיינקה־שטראסה 15”.
התקופה האחרונה של אנצו בגרמניה עמדה בסימן המאבק הגדול עם “השומר הצעיר”, שמכתבים בני עשרות עמודים וחוזרים ארוכים שזרמו לארץ מעידים עליו. את גל־הזעם הראשון שפך אנצו על ראשו של ברל, אשר הציע בעוונותיו שמנחם בדר, חבר קיבוץ מזרע השייך לקיבוץ הארצי, יחליף את שקולניק כנציג ההתישבות בגרמניה: 'אודה, אינני מבין את ההצעה הזאת ואינני מבין, איך אתה היית יכול להציע אותה בלי לשאול אותנו. הלא אתה יודע באיזו מלחמה על נפש התנועה אנחנו נמצאים כרגע בגרמניה עם אנשי ‘השומר הצעיר’. כל האמצעים כשרים בעיניהם: אין הבדל רב בין תכסיסיהם לתכסיסי הרביזיוניסטים (ראה החוברת החדשה של אורנשטיין) ואתה מגיש לנו ‘עזרה’ ומציע את בדר בתור שליח… נו, אפשר להתיאש לפעמים כשנודע דבר כזה מצד חברים. היה לי רצון לכתוב לך על דברים אחרים, אבל הרצון עבר בהתקבל הידיעה על בדר". בסוף המכתב רק “שלום” קר והחתימה הרשמית “חיים סרני”.
ל“השומר הצעיר” היו שתי נקודות־משיכה עיקריות לגבי הנוער היהודי בגרמניה: לאלה שיצאו, בימי רדיפות היהודים, משורות הקומוניסטים והחוגים השמאלניים קסמו הפעילות בענין מלחמת־המעמדות והיחס האוהד לברית־המועצות, אחרים העדיפו את הקבוצה ההומוגנית, המובחרת והמגובשת שהציע להם הקיבוץ הארצי על־פני מדיניות השערים הפתוחים של הקיבוץ המאוחד, אשר תבעה “קליטה מתמדת” וחיים בצוותא עם יוצאי ארצות חסרות תרבות. “גם אנשי ‘החלוץ’ לא מכחישים את זכותם של חברי ‘השומר הצעיר’ להבהיר באזני אנשים וקבוצות את האידיאולוגיה והאידיאלים החינוכיים המיוחדים לו”, נאמר בחוזר הנזעם מה־24 ביולי, “אבל בשום פנים לא יכולים להסכים לשיטות שבאו לידי ביטוי בעיקר בחוברת של מרדכי אורנשטיין, המלאה עלבונות אישיים, העמדת דברים בשחור־לבן, ציטוט משפטים שהוצאו מן הקונטכּסט”. החברים שקולניק, ליבנשטיין וסרני הכריזו על ניתוק כל הקשרים האישיים עם אורנשטיין, נקטו צעד חסר־תקדים ותבעו להעמיד אותו בפני בית־דין של ההסתדרות בארץ, על סמך כתב־אשמה בן עשרה עמודים עם ציטוטים רבים מן החוברת הנ"ל שבה נאמר, כי הקיבוץ המאוחד הוא דרך להמוניות מדכאה, לירידה רוחנית ולשקיעת הרמה החלוצית, האידיאולוגית והחברתית של התנועה הקיבוצית. “אנו מצטערים, שגם אנחנו, גם אתם (בועד הפועל) צריכים להקדיש את זמנכם לענין כה עצוב בימים כה קשים, אך אין למעט בחשיבות הדברים, אשר מביאים להרעלת האוירה בתוך התנועה החלוצית בגרמניה”.
הנאשם מרדכי אורנשטיין ענה לועד הפועל במכתב ארוך לא פחות, וביטל את טענות הצד שכנגד באמרו, שאין בדבריו על הקיבוץ המאוחד כל חדש, ומה שנאמר בחוברת הוא רק הד קלוש לביקורת של אנשי “השומר הצעיר” בארץ. לדעת אורנשטיין היתה הפנייה לבית־דין ההסתדרות רק צעד אחד במאבק השיטתי של “הבונים” נגד “השומר הצעיר”, ומטרתו העיקרית למנוע את הפצת החוברת עד מתן פסק־הדין. בספטמבר 1934 מינה הועד הפועל ועדת־חקירה לענין זה אך עד שהגיעו ההצעות לנורמליזציה של היחסים בין “השומר הצעיר” למרכז “החלוץ” לאישור הועד הפועל, כבר עזבו שלושת התובעים – שקולניק, סרני וליבנשטיין – את גרמניה וחזרו ארצה. אחרים המשיכו במקומם: חילוקי־הדעות והמאבקים בין תנועות־הנוער הציוניות למיניהן, “השומר הצעיר” ר“הבונים” ונצ“ח ו”המכבי הצעיר" ובית"ר וכל השאר, נמשכו כל ימי שלטון הנאצים, ועד למשלוחים מזרחה. אולי זאת הוכחה לכוח־החיים של היהודים ואולי כתב־אשמה על ראשי התנועות בארץ, אשר קבעו את הטון שהביא לפירוד.
אותה תקופה דן הועד הפועל בבעיה רצינית עוד יותר מהחוברת של אורנשטיין: שאלת העברת הכספים מגרמניה, שהיקפה גדל בהתמדה (ממיליון ורבע מארקים בשנת 1933 לכתשעה מיליונים ב־1934), ושהזרימה לא מעט כסף גם להתישבות העובדת, דרך הקרן הקיימת ו“ניר”. בדיון על הטרנספר במזכירות הועד הפועל הובעו חששות שהיבוא המוגדל מגרמניה יפגע בתוצרת הארץ, אך שאלה עקרונית יותר היתה: האם מותר לנו להתלכלך במגע עם הנאצים? היו שאמרו: אם להסתדרות הציונית מותר, מדוע אסור לנו? היו שקבעו: החרם על גרמניה הנאצית חשוב יותר מכמה מיליון מארקים. בילינסון היה בדעה, שהעדה היהודית בגרמניה נדונה לחורבן, ומה שנוכל להציל יש להציל; ברל דרש הכרה ב“העברה”. בויכוח סביב משלוח הדרים לגרמניה – הגרמנים קנו במסגרת “ההעברה”, שחסכה להם מטבע זר, מיליון וחצי תיבות בעונה אחת – קבע דויד רמז: אין ברירה, אנחנו מוכרחים למכור תפוזים. בסוף הדיון הושגה פשרה: מקבלים את החרם מבחינה עקרונית, אבל להציל כסף של יהודים לבנין הארץ מותר.
אנצו החליט לחזור ארצה בסתיו, והפעם לא היה מקום לתהות על סיבות רצונו לעזוב את גרמניה. היתה זאת שנה וחצי של עבודה בקצב מטורף, של נסיעות בלתי־פוסקות, של אחריות עצומה של מתח מתמיד וסיכון אישי, הרחק ממשפחתו, להוציא ביקור של עדה בגרמניה לשבועות מספר. כיון שגם שקולניק וליבנשטיין עמדו לשוב ארצה באותו זמן, “מטעמים אישיים שאין להתגבר עליהם”, תבע אנצו מד“ר גיאורג לנדאואר, מנהל המשרד הארץ־ישראלי בברלין לשעבר, שעלה לא מכבר ארצה לנהל את המחלקה הגרמנית מטעם הסוכנות היהודית בירושלים, לחזור לגרמניה, לפחות לחדשים מספר, כדי למנוע את השתלטות הרביזיוניסטים והציונים הכלליים ואת נצחון הזרם האנטי־הסתדרותי המתחזק בתוך ציונות גרמניה. אנצו ידע, שד”ר לנדאואר ורעייתו לא יחזרו לגרמניה בלב חפץ, אבל “נדמה לי שיש לי הזכות לבקש ממך בשם תנועתנו להיענות למשאלתנו, כיון שגם אני לקחתי על עצמי מעמסה כזו לתקופה ממושכת”.
מותר היה לאנצו להביט אחורה בגאוה: לא היתה לתנועת “החלוץ” תקופה כמו בהנהגתו. כאשר הזמין את מרטין בובר להרצות במועצת “החלוץ”, שעמדה להתקיים בספטמבר 1934, העביר אליו גם חומר־רקע סטטיסטי: “החלוץ” בגרמניה מנה אז 15,000 חברים, מהם 3800 בהכשרה. מאז אפריל 1933 עלו ארצה 2200, מזה 68% להתישבות קיבוצית, עם ריכוזים בגבעת־השלושה, גשר, רעננה, עין־חרוד, גבעת־ברנר, נען ואילת־השחר.
הנסיונות של המוסדות לעכב בעדו היו הפעם קלושים: הושמעה רק הצעה שיעבוד, לחצי שנה לפחות, במרכז “החלוץ” בוַרשה; אנצו ענה בשלילה. “הגיעה העת לשוב הביתה, לנוח, לעבוד עבודה פשוטה, לכתוב”. הוא עזב את גרמניה בסוף ספטמבר, כרגיל, כדי לבלות את ראש־השנה עם ההורים, בפעם הראשונה לא בבית הסרנים שברחוב קאבור 340. בקיץ 1934 נהרס האגף האחרון של הבית, ואחרוני הדיירים – וביניהם אלפונסה וסמואלה ולאה ובעלה – עברו לדירות נפרדות. במקום מבצר המשפחה נותרו הריסות, ולמרבה האירוניה לא הגיעה ויה דיי פורי אימפריאלי לעולם עד מקום הבית. אולי ניתן צו־ההריסה במכוון, כעונש למשפחה שבניה היו ידועים כאנטי־פשיסטים. המגרש שעליו עמד בית הסרנים נשאר ריק עד היום, והוא משמש את בתי־הקפה בכיכר הקטנה שבקצה רחוב קאבור; תיירים יושבים ליד שולחנות־העץ ומביטים על הפלטין, על הפורום שברקע ועל התנועה הסואנת העוברת לידם בויה דיי פורי אימפריאלי, שותים אספרסו ואוכלים גלידה.
ההורים חיו בדירה שכורה, מימו היה עדיין כלוא בב־ת־סוהר, הבית לא הגן עוד בפני רוחות הזמן, אך אנצו לא היסס לבקש שוב כסף מן המשפחה, הפעם – כפי שהבטיח לאנשי הקיבוץ עוד בגרמניה – לבניית בית־ספר בגבעת־ברנר. כאשר ביקש אנצו להעמיד לרשותו אולם גדול, כדי שיוכל לכנס את יהודי רומא ולהתריע באזניהם על הסכנה הצפויה ליהודי איטליה (שכ־7000 מהם היו עתה חברי המפלגה הפשיסטית), כמו ליהודי גרמניה, נרתעה הקהילה מפחד השלטונות ומתוך הנימוק המקובל על יהודי הגולה: “הדיבורים על סכנה רק מגבירים אותה”. אנצו דיבר, מחוסר ברירה, בחדר קטן, בפני נוכחים שמספרם מוגבל, ודבריו עוררו התמרמרות כללית: האם לא נתן משטרו של מוסוליני מקלט לאלפי פליטים יהודים? האם הוא לא הרשה מעבר חפשי בדרך לארץ־ישראל? האם לא הכריז מוסוליני שוב ושוב, כי לאנטישמיות לא תהיה דריסת־רגל באיטליה?
פרק שלושה־עשר: על אי בודד ובלי יהודים 🔗
יש חברים שנגזר עליהם לא להיות עובדי־אדמה: רק חזר אנצו לגבעת־ברנר ועבד קצת בפרדס, וכבר דבקו בו תפקידי ניהול. כאשר הציעו לו חברי המשק את תפקיד מזכיר־החוץ, מיד אחרי שובו, דחה אנצו את ההצעה, וטען כי יהיה זה משגה גם כלפיו וגם כלפי הקיבוץ, אולם התנגדותו השפיעה רק חלקית: האסיפה הכללית בחרה בו לתפקיד מזכיר־הפנים. הג’ובים באו אליו בניגוד לרצונו: “תאר לעצמך את מצבי”, כתב לזאב אורבך, ששהה אז בשליחות בגרמניה, “לי אין שום רצון ושום נטיה להיכנס למרכז החקלאי, אני רוצה להמשיך את פעולתי בגבעת־ברנר ולהקדיש את עצמי יותר ויותר לעבודת התרבות בקיבוץ. אבל מצד שני אני רוצה שדובדבני – כרגע נציג הקיבוץ היחיד במרכז החקלאי – יסע לגרמניה, היות והוא, לפי שעה, היחיד שיכול לרשת אותי ואת ליבנשטיין בעניני טרנספר”. עם כניסתו של אנצו למרכז החקלאי לא נגמרה דרך יסוריו כנושא תפקידים. “ניר”, שבאמצעותה התנהלו עניני העברת ההון מגרמניה להתישבות העובדת, נהפכה מאגודה שיתופית לחברה (המוסמכת להפיץ ניירות־ערך), ובין בעלי מניות־היסוד, יחד עם ד"ר רופין, רמז, קפלן, שקולניק, הרצפלד וברל, היה גם סרני. כאשר הורכבה הנהלת “ניר” החדשה הציע ברל להכניס אליה גם את אנצו, על אף התנגדותם של הרצפלד ושקולניק, שחששו לשיווי־המשקל בין זרמי ההתישבות ודרשו לצרף גם את שמואל דיין ומנחם בדר. ההנהלה הורחבה לשמונה חברים, ואנצו בתוכה.
נוסף לכל וקודם־כל היה אנצו טרוד בעניני קליטת העליה מגרמניה: הודות לריכוז הגדול של יוצאי גרמניה וחברי הנהגת “ברית־עולים” לשעבר בגבעת־ברנר נעשה המשק – ויחד עמו הקיבוץ המאוחד – למרכז המחלקה הגרמנית של ההתישבות העובדת. עמדת־כוח זו עוררה לא מעט קנאה, ואנצו נלחם נגד כל נסיון של “ליטרטים וכל מיני מחוסרי־עבודה מסוגם של ברוידא, הנס רובין ושפרינצק לשבור את מעמדו הבלעדי של הקיבוץ בענין העליה מגרמניה”. ברוב מכתביו לקיבוץ כולו נקט אנצו נימה של מחנך, של מי שחייב לשמש דוגמה, להתוות דרך, שאינו חפשי לגלות את כל מה שעל לבו, אך מכתביו לזאב אורבך, שאליו התיחס כשוה אל שוה, היו גלויים מאוד וביקרתיים מאוד: הקיבוץ המאוחד התעורר רק עתה משנתו והחליט לפעול בענין גרמניה, גבעת־ברנר אינה מגלה די הבנה לענין התנועה בחוץ־לארץ, ומצב השליחות בכי רע: בן־אהרן, שנועד להחליף את אנצו בגרמניה, עדיין ישב, מטעמים משפחתיים, בגבעת־חיים ועדיין היסס, על אף הלחצים מצד טבנקין ומצד התנועה. “כל עוד האיש לא על סיפון האניה או ליתר דיוק בתחנת־הרכבת של ‘אנהאלט’ אין לבטוח בשליחותו”.
שמונה שנים החזיק אנצו מעמד כחבר הסתדרות בלתי־מפלגתי, אך עם שובו מגרמניה הצטרף סוף־סוף למפא“י, צעד שזאב בירך אותו עליו, בתקוה “שכוחה החינוכי של המפלגה יניע אותך בסופו של דבר להעריץ את אשר שרפת ולשרוף את אשר הערצת”. הסיבה המידית להצטרפות זו היתה הסערה הפוליטית שקמה בתנועת־הפועלים בארץ עקב הצעתו המהפכנית של בן־גוריון לחתום על הסכם־עבודה עם “הסתדרות העובדים הלאומית” של הרביזיוניסטים, דוקא בתקופה שהמתיחות בין שני המחנות היתה בשיאה. הצעת ההסכם, שנתגבשה בשיחות בין בן־גוריון וז’בוטינסקי בלונדון ונועדה, לדעת יוזמיה, לחזק את הישוב ולמנוע מלחמות בין פועלים, עוררה התנגדות עצומה לא רק בין אנשי “השומר הצעיר” ו”פועלי־ציון שמאל" אלא גם בין חברי מפא"י, שחששו לאפיה המעמדי של תנועת־הפועלים, חרדו מפני התגברות כוחם של הרביזיוניסטים והתקוממו נגד שותפות עם “בוגדים, פשיסטים, רוצחי ארלוזורוב”.
אנצו היה משוללי ההסכם, יחד עם רוב חברי הקיבוץ המאוחד – וטבנקין בראשם – אך מאחר שברל נמנה עם תומכי בן־גוריון קיוה להצעת פשרה, מחשש להעמקת הקרע בין ברל ובין טבנקין. לדעת אנצו היה “המצב קטסטרופלי: בן־גוריון וברל עומדים בפני פרישה מן החיים הפוליטיים ותובעים בתוקף, שכוחות המנהיגות של האופוזיציה – טבנקין והקיבוץ המאוחד – יקחו את השלטון בידים ויראו מה הם יודעים”. נבואתו על פרישת בן־גוריון מן הזירה הפוליטית באה כשלושים שנה טרם זמנה: במשאל בין חברי ההסתדרות, שהתקיים ב־24 במרס 1935, דחה הרוב את הצעת ההסכם ובן־גוריון קיבל את הדין ולא פרש. אולם ברל, אשר ראה את סכנת הפילוג הצפויה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, שלאיחודה עמל כל־כך, היה מדוכא עד עפר. בשיחות עם חבריו אמר, כי הוא רוצה להשתחרר מכל תפקידיו במפלגה ובהסתדרות, לרבות עריכת “דבר”, וכי הוא נמנע מהשתתפות באסיפות פועלים: “יש מצב שאדם לא צריך להופיע בציבור, כי זה מזיק. אני עכשיו במצב כזה שכל הופעה שלי מזיקה”. הקרע לא נתאחה: צעד אחרי צעד החריפו היחסים בין הקיבוץ המאוחד למפלגת פועלי ארץ־ישראל, גברו הניגודים בין ברל וטבנקין, ואנצו נקלע בין השנַיִם: אהבתו לברל ונאמנותו לקיבוץ המאוחד.
בפעולת התרבות היתה מידת־מה של נחת: אנצו אירגן ירח־לימודים בקיבוץ, ולשמחתו הרבה “באו אף אבות־משפחה וחברים שחיו שנים באוירה רחוקה מאוד מכל תרבות, לשמוע תורה”. הוקם צריף־תרבות – בעזרת תרומתה של לולה האן־ורבורג, ידידתו של וייצמן, שאנצו הכיר אותה בגרמניה – ובו שוכנה ספרית הקיבוץ, אשר אנצו הגדיר אותה בגאוה כאחת הטובות בארץ. גבעת־ברנר נכנסה לעידן חדש, בעל חשיבות מכרעת, קבע אנצו במצב־רוח מרומם.
מצב הדיור, לעומת זאת, היה עדיין בכי רע. מספר הנפשות היה ארבע מאות, ומאתים מהן התגוררו באוהלים, מהם ישנים ומהם ישנים יותר – שכמה מהם יצאו מכלל שימוש בעונת־החורף. פליטי האוהלים מצאו מקלט זמני בבית־ההבראה, שבנייתו עמדה להסתיים. חמישה־עשר חברים שוכנו בליפטים, דהיינו בארגזי־העץ שהובאו בהם חפצים מגרמניה, ותשעה היו מחוסרי מקום־לינה קבוע. החברים הותיקים, עייפים מן החיים בשלשות, סירבו להכניס “פרימוס” לחדריהם בצריפים. כדי להקל על מצוקת המגורים הוקם מבנה זמני מבלוקונים, ללא מלט וללא טיח, שהיה ידוע בשם ההולם “קיר־המוות”. ועדה מטעם קופת־חולים, שבאה לגבעת־ברנר לחקור את המצב הסניטרי אחר שפרצה בה מגיפת טיפוס, לא חסכה בביקורת: בכל המשק יש רק שמונה תאי בתי־שימוש, המאפיה מלאה רפש, האשפה במקומות פתוחים, מקור לזבובים, המקלחת הכללית מספיקה בקושי למאה איש ואין בה סידור למים חמים. המסקנה: כל זמן שלא יבוצעו במקום הזה שיפורים בעניני תברואה אין להמליץ על קליטת נוער מגרמניה בו.
אנצו נלחם בעקשנות נגד הלכלוך, והיה מתהלך במשק עם קופסת־גפרורים בכיס, אוסף פסולת ומעלה אותה באש, מול חיוכים לגלגניים של רוב החברים, שהיו רגישים לאסתיטיקה פחות ממנו. אך יותר מאשר המצב הסניטרי הדאיגה את אנצו הקליטה התרבותית של בני־הנוער העומדים לבוא: “אין כל ערך חינוכי בזה שנתן לנוער רק לינה ולא מדריכים. בשבילי תהיה זאת מפלה, אם לא נוכל לרכז את כוחות ההדרכה לנוער מבפנים, ונצטרך להזמין מדריכים מבחוץ”. נוסף על היוקרה היה לדאגתו גם צד עקרוני: חוגים רחבים בגרמניה, וגם בהסתדרות הציונית, עדיין התנגדו לקליטת עליית הנוער במשקי ההתישבות העובדת, והעדיפו מוסדות מיוחדים למטרה זו.
אורחים שבאו מבחוץ לא חשו בחרדתו: סר ארתור ווקופ, הנציב העליון, בא לביקור לגבעת־ברנר בלויית משה שרתוק, סייר במשק לארכו ולרחבו, שאל שאלות לענין, ולדברי בן־גוריון ושרת עשה עליו הביקור רושם עז, כפי שסיפר אנצו, המלווה הקבוע לכל אישיות חשובה מאוד שביקרה בקיבוץ, לזאב אורבך. אחרי שבועות מספר הוזמן אנצו לארמון הנציב בירושלים לסעודה חגיגית בהשתתפות הפקידות הבריטית הגבוהה. בעת הארוחה שקע בויכוח סואן עם קרוסבי, מושל אזור לוד, שכנו משמאל, ועם זאת סחב כמנהגו אוכל מצלחות שכניו היהודים מימינו וממולו. לצלחת הנציב לא הגיע.
בקיץ נערכה בגבעת־ברנר חגיגה גדולה לכבוד בוא עליית הנוער, בנוכחות אורחים מחוגים שונים, רובם נלהבים, ואף בן־גוריון, שהיה מסויג בזמן האחרון לגבי הקיבוץ (בעקבות עמדתו לגבי ההסכם עם הרביזיוניסטים) היה נרגש עד עומק לבו והביע את התפעלותו כמה פעמים. בשעת נאומו של שפרינצק הוכיחו ילדי גבעת־ברנר, לדעת אנצו, את שכלם הישר: כאשר דיבר שפרינצק בתנופה ריטורית על תינוקות, צעירים וזקנים הנאספים כאן, קמו הילדים וצעקו: “זה לא נכון, אין כאן תינוקות”.
חינוך הילדים הדאיג את אנצו: החינוך המשותף היה בראשית דרכו, העובדים היו חסרי־נסיון והתחלפו תכופות, כשליש ממשפחות הילדים היו מעורערות ובחדר־ההורים לא היתה פינה שקטה לילדים. אנצו לא שבע נחת גם מרמתם התרבותית של הילדים: אמנם יש להם יחס פשוט לטבע, אבל אין להם חוש אסתיטי: “נתתי להם לבחור בין תמונות: הם בחרו בתמונות הכי מכוערות ומחוסרות טעם”.
באסיפה אמר אנצו כי מוחות ילדי הקיבוץ עסוקים בעיקר בשני דברים: בשאלות התמודדות־הכוח ובחלוקת העולים ל“אלגנטיים ולא אלגנטיים”. אמנם, לילדי הקיבוץ יש יחס חיובי לעבודה, הם אינם עצלים, אבל אין לומר שהעבודה ממלאה תפקיד בחייהם. היא פשוט אינה מעניינת אותם. לדעתו היה שורש הרע בכך שהילדים אינם יראים מפני איש: ילד בקיבוץ אינו מרגיש אף פעם הכרח להיכנע למישהו או למשהו. לא תמיד רוצה הילד שיסבירו לו, לפעמים הוא רוצה שיכריחו אותו. אם הוא חי בתחושה שהכל בחיים מסתדר מאליו, סופו להיכשל. התנאי הראשון, על־כן, הוא להשליט רעיון מרכזי בחינוך הילדים.
תפקיד מזכיר־הפנים החזיר אותו אל הבעיות הישנות של גלגולי הכספים וכיסוי הגרעונות, בדיוק כמו בראשית ימי הקיבוץ אך בהבדל אחד: הסכומים שדובר בהם עתה היו גבוהים יותר, והאפשרויות למצוא כספים לסתימת־חורים זמנית רבות יותר. החובות גדלו, יחד עם המשק והאוכלוסיה (מאה וחמישים איש התוספו מאז סתיו 1934), ואנצו דיבר על קיבוץ בן אַלפּיִם נפש, מספר שנראה לרוב החברים כהגזמה סרנית מצויה, ולא הסתיר את האמביציה שלו להפוך את גבעת־ברנר לקיבוץ הגדול ביותר בארץ. התנאי ההכרחי לכך היה תוספת קרקע, ואנצו המשיך לחפש אדמות בסביבת המשק ולא נרתע ממחירים מאמירים ומעיסקאות מסובכות: “קנינו 30 דונם ליד המסגריה; האדמה הזאת חשובה מאוד להרחבת הפלוגה. כדי לבצע את הרכישה הייתי צריך לקנות גם 63 דונם פרדס של פיינשטיין, עשיתי זאת על שמי וחלק כבר מסרתי הלאה, אבל עדיין חסרים לי קונים”.
כאשר הודיע אנצו כי 35 עד 40 חברים חדשים עומדים לבוא למשק, ובתוכם קבוצה מאורגנת מליטא, נשמעו קולות מתנגדים, גם בגלל המחסור בדיור וגם בגלל קשיי הקליטה החברתית: “אומרים שצריך לקלוט עליה, אבל למה מתעלמים מחברים שחיים כבר שנתים בתוכנו והם עדיין רחוקים מהלב, מכל חיינו, ממחשבותינו ובעיקר משפתנו?” העליה הגדולה הביאה לתופעות, שאי־אפשר היה להעלותן על הדעת בימים הרחוקים של חלוציות צרופה: החבר ולטר התחַלה כדי להשתמט מן העבודה, ואף העלה את הכספית במדחום בתחבולות. ולטר טען להגנתו שראה אצל חברים אחרים דברים דומים, אך האסיפה דרשה להוציא אותו מהפלוגה. כיון שלא הובאו הוכחות מספיקות לאשמתו של ולטר – אשר הצהיר כי עזיבת הקיבוץ היא לגביו גם עזיבת הארץ – ביקש סרני מהחברים לנהוג בו במידת־הרחמים ולא להוציא אותו, אולם האסיפה לא שמעה לו: ולטר סולק מהמשק, וההחלטה נתקבלה ברוב קולות גדול. אנצו דרש להמשיך לקבל עליה, לא רק מפני ש“אנחנו, בתור ציונים סוציאליסטים מצוּוים לקלוט עליה”, אלא גם כדי להבטיח אספקת כוחות לעבודה החקלאית מחוץ למשק, כיון “שאין להשלים עם הפיכת רחובות למושבה ערבית”.
כאבי־הראש הרגילים של מזכיר־פנים: חיפושים אחרי מקומות־עבודה קבועים, מבול גדול מדי של אורחים־אוכלים בשבת, אי־סדרים במטבח ובריחה מתמדת מעבודת השירותים, שמקורה, לדעת אנצו, בתנאי העבודה שאין בהם סיפוק: “קראתי היום את דבריו של סטלין בשאלות אלה ומצאתי תמימות־דעים בינינו. אנחנו צריכים לארגן את העבודה במטבח באותה צורה שאנו מארגנים את ענפי המשק, להכניס בו חידושים ולתת לחברים אפשרות להפעיל את היזמה שלהם, לפני שמתיאשים”.
פרוטוקולים של אסיפות־חברים, כמו עתונים, מראים תמונה מעוותת של החיים: חברים מעטים מאוד, לעתים רחוקות ביותר, באים לאסיפה כדי להלל את הקיים, להתגאות בהישגים (ואם הם עושים זאת איש אינו מעוניין לשמוע אותם). על־פי רוב מתאספים כדי לשפוך מרירות הלב, לבקר, לתבוע. עדה, שעבדה עדיין במחסן־הבגדים, השמיעה את קולה באסיפה: העבודה במחסן מתרבה, לשמונים חברים אין תאים, חפציהם מתגוללים על השולחן ומתחתיו, כמעט לכל החברים חסרים כלי־מיטה ובגדי־עבודה, ולחלק חסרים גם בגדי־שבת.
לכל חברה היתה שמלת־שבת אחת משלה, אבל לנעלי־שבת אישיות כבר לא הספיק התקציב. נהוג היה לקנות זוג אחד לכל גודל־רגל, וחברה שעמדה לצאת העירה היתה לוקחת זוג בהשאלה מן המחסן. לפעמים אפשר היה לראות טקס חילופי נעלי־שבת ליד האוטובוס: חברה שחזרה זה עתה לקיבוץ חלצה את הנעלים ליד התחנה, כדי לתת אותן לחברה שעמדה לנסוע העירה. עדה, שהתידדה עם משפחת וייצמן מיום שבאה לרחובות, עם פתיחת המכון למחקר על שם דניאל זיו, היתה מבקרת בבית הקטן ששכרו הוייצמנים מישע סמפטר, מיסדת בית־ההבראה של גבעת־ברנר, לפני שבנו בית משלהם על הגבעה שמעל המכון. באחד הביקורים נשארה עדה לבדה בחדרה של ורה וייצמן ועמדה שקועה בהרהורים מול אצטבת־הנעלים: תריסר זוגות נעלים יפות, וכולן רכושה של אשה אחת. ורה וייצמן, שנכנסה לפתע לחדר, זכרה במשך שנים את הבעת־ההתפעלות על פניה של עדה המחסנאית.
עם כל אהבתו למשפחתו ודאגתו לה, היה אנצו מחליט בעניני שליחויותיו קודם־כל על דעת עצמו; לרצונה של עדה היתה רק חשיבות משנית. עוד בראשית שנת 1935 נחתם במשרדי קרן היסוד זכרון־דברים עם מר סרני, שהוצע לו לצאת כשליח הקרן לדרום־אמריקה: “מר סרני אמר, שזה לא מכבר שב מחוץ־לארץ ואיננו רוצה לעזוב שוב את משפחתו ואת קבוצתו. הוא הבטיח להעמיד את עצמו לרשות קרן היסוד בעוד 11 חדשים בערך, אבל הקיבוץ והועד הפועל חייבים לתת את הסכמתם”. הועד הפועל של ההסתדרות רצה את אשף־השליחים לעצמו: הועלתה הצעה שאנצו יסע כשליח “החלוץ” לארצות־הברית. השמועה על כך הגיעה לזאב אורבך בברלין, וזה לא הסתיר את חוסר־התלהבותו: לדעתו יהיה זה צעד מוטעה, אם יעזוב אנצו בקרוב שוב את הארץ לתקופה ממושכת. אנצו ביקש להחיש את הנסיעה לאמריקה: “לאמיתו של דבר הכל תלוי בי, אבל אני בלבי עדיין לא בטוח מה אעשה, אם כי אני, כדי לבלבל את האנשים ולהיות חפשי לגמרי בהחלטתי, מדבר עם אחדים על נסיעתי כעל דבר מוחלט ועם אחרים כמוטלת בספק. אני שותף לרבים מספקותיך על־אודות נסיעתי, אבל אין לי כרגע ענין להשתתף בצורה פעילה בחיי הקיבוץ ועוד פחות מזה בחיים הפוליטיים של ארץ־ישראל”. משאלתו הגדולה היתה לסיים את עבודתו הספרותית – מחקרו על מַרכּס הצעיר – ו“להתישב על אי בודד, שאין בו יהודים, להתבודד לגמרי ולא לנסוע לאמריקה. אבל על כך קשה להתכתב”. מאז משה רבנו התנסו כל מנהיגי היהודים באותה הרגשת עייפות מן העם הנבחר, אך לא לכל אחד היתה הזדמנות להתבודד על הר־סיני.
החברים בקיבוץ לא הרגישו במצב־רוחו זה: הוא המשיך להתענין בכל אחד, במעשיו ובהשקפותיו, היה מלא תכניות להקמת מפעלי־תעשיה במשק, קיבל על עצמו תפקיד של סניגור במשפט על גבעת־ברנר, שנערך לכבוד מלאות שבע שנים לקיבוץ, והיה מלווה כל אורח מחוץ־לארץ, לרבות נציג ה“פולקישר ביאובכטר”. אמנם היו ספקות לגבי אירוח כתב של בטאון המפלגה הנאצית במשק, אולם אחרי הפצרותיו של אנצו הוחלט בחיוב, כי “זה יכול להשפיע הרבה מאוד על מצב היהודים בגרמניה”.
אנצו שמר על הקשר עם החלוצים שלו מגרמניה תוך כדי ריחוק מסוים, אולי מחוסר זמן, אולי במגמה חינוכית: הגיע הזמן לעצמאות. כשעלה לארץ נחמיה גינזבורג, מראשי “קדימה” לשעבר, סטודנט לרפואה, שהפסיק את לימודיו שנה לפני הדוקטורט בהשפעת אנצו, הלך לראות את מורו ורבו בגבעת־ברנר, ומצא אותו שקוע בקריאת ספר. לא חיבוק, לא טפיחה על השכם, לא צעקת־שמחה. אנצו רק הרים את ראשו ואמר: “עכשיו אני קורא”. נחמיה נפגע עד עומק נפשו, הלך משם ולא הבין מה קרה. אחרי שעה מצא אותו אנצו במשק, שוחח אתו בהתלהבות כאילו לא קרה דבר והשאיר אותו תוהה: האם רצה ללמד אותו לקח, “אם אתה רוצה למצוא זמן לקריאה בארץ הזאת, אתה חייב לעשות זאת בלי כל רחמים”, או שהיה קנאי כל־כך לשעת הקריאה עד שלא נתן לאיש להפריע לו? ואולי היתה זאת רק אחת הפתיחות הדרמתיות האהובות עליו?
לא בנקל מצאו החלוצים מגרמניה את מקומם בארץ: אחרי כמה טלטולים ונסיונות־שוא להיקלט במשקי הקיבוץ המאוחד, שרובם היו מאוכלסים ביוצאי מזרח־אירופה, הקימו חברי “הבונים” יחד עם קבוצת חברי קא־יה־פאו פלוגת־עבודה קשורה לגבעת־ברנר, שהתישבה בגדרה ועבדה בפרדסי הביל"ויים. הם קראו לעצמם שער־הנגב, לפי הצעת אנצו, אשר הרבה לדבר אתם על האפשרויות הגדולות להתישבות המונית בנגב, והיה מלא אמונה, מיסטית כמעט, שבעיית המחסור במים תיפתר וכל האזור יתמלא ישובים. הוא היה מבקר אצל חברי שער־הנגב, תמיד מגיע ברגל, על־פי רוב בשבת, לפעמים לבדו, לפעמים בלויית ילדי הקיבוץ, מכיר כל כפר וכל בקתה ערבית בדרך; אך הוא לא היה עוד מקלט ומשענת לכל מכאובי העליה שלהם. באחד במאי יצאו אנשי שער־הנגב ברגל מגדרה לרחובות, כדי להשתתף בחגיגות פועלי המושבה. היה זה יום שרב כבד, ובדרך בחזרה התעכבו בגבעת־ברנר, צמאים ורעבים, בתקוה שהקיבוץ ינהג בהם הכנסת־אורחים, אך לתדהמתם גירשו אותם אנשי הקיבוץ – ומזכיר־הפנים סרני בראשם – מחדר־האוכל. אחרי בירור בין־קיבוצי שלחה להם גבעת־ברנר מכתבי־פיוס, אך חברי שער־הנגב נעלבו עד עומק נפשם.
קליטת עולי גרמניה בארץ־ישראל והעברת כספם לארץ, אשר גרמה לגל של גאות, היו מהנושאים המרכזיים בקונגרס הציוני הי"ט, שהתקיים באוגוסט 1935 בלוצרן שבשוייץ, הקונגרס האחד והיחיד אשר אנצו השתתף בו כציר מן המנין, כחבר סיעת־הפועלים, שמנתה 209 בתוך 463 הצירים. כאשר הטיח מאיר גרוסמן, ראש מפלגת מדינת־היהודים הרביזיוניסטית באזני סיעת־הפועלים, שהם סוחרים ומוכרים עם סוכני היטלר ומפיקים טובות־הנאה מכספי בעלי־הון יהודים מגרמניה, נטל אנצו, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, את רשות־הדיבור במליאת הקונגרס, ולימד סניגוריה בפני פרלמנט היהודים על מעשי שליחי תנועת־הפועלים בגרמניה. הוא דיבר על אלפי החלוצים, הצעירים היהודים שהוצאו מהגלות והובאו לארץ־ישראל “לקבוצות הסוציאליסטיות שעליהן כועס כל־כך האדון גרוסמן”.
“אני יודע, שבפרוצס הזה של הצלת יהודים מגרמניה היינו נאלצים להשתמש בכל מיני אמצעים ולעשות כל מיני פעולות, שהיו לפעמים למורת־רוחנו וקשות לעצמנו. אף־על־פי־כן עשינו זאת, וידענו שהפרוצס הגדול והקשה הזה של יציאת העם היהודי – הליקבידציה של יהדות גרמניה – אינו יכול להיעשות במחאות והכרזות כי אם בדברים ממשיים, בהכשרה של נוער, בהעברת הון, שיוכל לשמש את המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל. היה גם מי שהיה מעוניין, שהטרנספר ייעשה לא לטובת המוסדות הלאומיים כי אם לטובת גבירים ואנשים פרטיים. כאשר אני שומע את המרימים קול נגד הפעולה שלנו, אני שואל: האם באמת האנשים האלה נקיים כל־כך מכוונות צדדיות, שעליהן אינני רוצה לדבר?”
גרוסמן הנעלב דפק על השולחן: “על מה אתה מדבר?” פנה אל הקונגרס: “הוא לא ידבר! אַל ידבר בחוצפה כזו!” יושב־ראש הישיבה נחום גולדמן נזף במר גרוסמן, ענה לצעקות מספסלי מפלגת מדינת־היהודים: “אַל תחשבו שיעלה בידכם להשתמש באמצעי־טרור נגד הקונגרס!” וזכה למחיאות־כפים סוערות מצד השמאל. סרני נתבקש לחזור על דבריו האחרונים, שנבלעו בתוך הרעש והמהומה, ואמר שנית: “כאשר אני שומע, שמתאוננים על־כך ויוצאים בהכרזות כאלה נגד הטרנספר, שהלך לטובת המוסדות הלאומיים ו’ניר', שגם הוא מוסד חצי לאומי, אני שואל את עצמי: האם אין איזו סיבה אחרת שבגללה האדונים האלה כועסים כל־כך על הטרנספר?”
שינוי הנוסח לא נשאר ללא תגובה: “אין לך אומץ לחזור על מה שאמרת! אנחנו מכירים אתכם”, קבע גרוסמן. “פחדן!” נשמעה קריאה מספסלי מפלגת מדינת־היהודים, שהביאה לנזיפה חמורה מצד כבוד היושב־ראש. אנצו יצא להגנתו של וייצמן, שגרוסמן כינה אותו בלעג “נציב עליון לפליטי גרמניה”, ולהגנת המחלקה הגרמנית של הסוכנות, אשר האופוזיציה התקיפה אותה מפני שניהלה את רוב פעולתה במסגרת ההתישבות העובדת: “לולא מושבי־העובדים וקבוצות־הפועלים, לולא משק הפועלים בארץ־ישראל, הרי אלפי צעירים שבאו מגרמניה ברגע המשבר הקשה הזה בחיי היהודים בגרמניה, לא היו מוצאים להם מקלט ומקום להיאחז בו בעבודה, להיכנס לחיי עבודה ולחיים עבריים. אני חושב שאין לנו, לחברים שהיו בתוך הפעולה הגרמנית בגרמניה ובארץ־ישראל, להתבייש כלל וכלל במה שעשינו, בזה שהפכנו את חורבנה של גרמניה לבנין של ארץ־ישראל״. דברים אלה לוּווּ מחיאות־כפים נלהבות, גם מצד הסדרנים באולם. היו”ר גולדמן העיר לסדרנים על כך, נוכח מחאות מפלגת מדינת־היהודים, ומסר את רשות־הדיבור למר בן־גוריון, שהצהיר על אי־דיוקים במסירת דברי ביקרתו על ממשלת המנדט בעתונות הבריטית. באותו קונגרס בלוצרן נבחר בן־גוריון ליושב־ראש ההנהלה הציונית, משרה שעד אז החזיקו בה הציונים הכלליים, והיה זה נצחון גדול לסיעת־הפועלים.
באותו זמן התקיימו בשוייץ דיונים חשובים אף מן הקונגרס הציוני: חבר־הלאומים בז’נבה ביקש מוצא מן הסבך שנקלע אליו עם התקפת מוסוליני על חבש. ממשלות בריטניה וצרפת היו אמנם מוכנות להגיע להסכם עם מוסוליני, להעניק לו את המישור הפורה של חבש ולהשאיר בידי הקיסר היילה סלאסיה רק את ממלכתו ההררית העתיקה (בלי לשאול לדעתו בענין זה), אולם כאשר נודעה התכנית ברבים קמה סערה ציבורית עצומה, המשא־ומתן החשאי נפסק ומוסוליני פתח במלחמה על חבש. חבר־הלאומים החליט על סנקציות כלכליות והפסקת האשראי לאיטליה, אך אף אחת מן המעצמות לא יצאה להגן על חבש בנשק.
בארץ־ישראל עוררה מלחמת חבש הרהורים נוגים: אם כך קרה למדינה נוצרית עצמאית ובלתי־תלויה זה דורות רבים, חברה בחבר־הלאומים, מה יהיה גורלו של הישוב היהודי, הבונה לו בית בתנאים פוליטיים וחברתיים קשים לאין ערוֹך? אם חוזה איננו חוזה והתחייבות איננה התחייבות, מה נשאר לחלש? רק לא להיות חלש, להתחזק כמידת יכלתו. אנצו היה נגד המלחמה האימפריאליסטית של מוסוליני, לפי עקרונותיו, אך הזיק האיטלקי שבלבו לא כבה: הוא רגז על חברים שהביעו ספקות בכשרם הצבאי של האיטלקים, או שדיברו בלעג על “חיילי המקרוני”, ולא הסתיר את שמחתו כאשר בישרו העתונים על התקדמות הצבא הפשיסטי בחבש. כאשר שאל אותו אחד מחבריו בגלוי: “האם אינך מעריץ קצת את הדוצ’ה?” ענה, מהורהר: “היה בו פעם משהו, במוסוליני, הוא היה בחור טוב, אבל סטה מן הדרך. חבל, חבל”.
המושבה האיטלקית בארץ גדלה פלאים: הגיע עוד חלוץ אחד מאיטליה. נינו הירש שמר אמונים להבטחתו מימי כינוס ליווֹרנוֹ, עשר שנים קודם־לכן, הלך בעקבות אנצו והצטרף לגבעת־ברנר. עלו גם עורך העתון “ישראל”, אלפונסו פצ’יפיצ’י ורעייתו, כדי שארבעת ילדיהם – ובמיוחד בנם בן השש – יתחנכו בארץ־האבות. פצ’יפיצ’י התישב בירושלים ונאבק בקשיי פרנסה, קנאי יותר ויותר באמונתו שגאולת העם הנבחר תבוא רק מתוך דבקות בדת ישראל. אנצו היה מבקר אצל מורו ועורכו, אך היחסים בינויהם התחדדו: לפצ’יפיצ’י חרה שאנצו לא רק זנח את דרכי אלוהים, אלא גם משך אחרים – ובעיקר את נינו הירש – בעקבותיו.
גם דבורה סרני, אלמנת אנריקו, חזרה ארצה יחד עם בתה הקטנה עדה והחלה לעבוד בתחת־הנסיונות של רחובות כמומחית לפתולוגיה של צמחים. אחרי שלא הצליח לשכנע את גיסתו להשתקע בגבעת־ברנר, היה אנצו בא לבקר אצלה ברחובות כדי לשחק עם עדה הקטנה, להשתולל אתה, להרכיב אותה על הבטן ולהרים אותה באויר, כפי שהיה אנריקו עושה אילו זכה לכך.
מימו, צעיר האחים סרני, שוחרר אחרי חמש שנות מעצר מבית־הכלא במסגרת חנינה כללית – שהמלך ויקטור עמנואל העניק אותה עם הולדת נכדו, בן ליורש העצר – אך היה עליו להתיצב פעמַים ביום במטה משטרת רומא. ממושמע וצייתן הופיע מימו, עתה מגודל זקן, בדייקנות במשטרה, ותיכנן בסתר את בריחתו מאיטליה. המחתרת הקומוניסטית ציידה אותו בדרכונים אמריקניים מזויפים ובמזודות־עור יקרות, כדי שיעבור את הגבול כתייר אמריקאי אמיד. מיד אחרי שהתיצב מימו, בשעה הקבועה, אחרי הצהרים, במשטרה, גילח את זקנו ואיש־המפלגה לקח אותו, את כסניה ואת לאה אוטוברינה הקטנה למילאנו. משם יצאו שלשתם במחלקה הראשונה של רכבת־האכספרס לפאריס. כאשר הגיעה שעת התיצבות־הבוקר כבר היה מימו מעבר לגבול. פרופ' סרני היה תחת חסות המלך, לכן לא התנקם בו המשטר וההורים המשיכו, כדבר מובן מאליו, לתמוך במימו בכסף ובחפצים, כשהיתה הזדמנות להבריח אותם אל מעבר לגבול. בפאריס התקיימה המשפחה בדוחק: מימו הקדיש את כל זמנו למחתרת הקומוניסטית, וכסניה ניסתה להרויח מעט כסף בתפירה, אך גם היא, כבעלה, היתה שקועה בפעילות פוליטית, קנאית כמוהו: “אינני יכולה לתאר לעצמי, איך ייתכנו חיי־משפחה אמיתיים, אם הבעל והאשה אינם קשורים ברעיונות משותפים, בפעולה משותפת”. ופעולה זו, כפי שכתבה כסניה לאמה, לא היתה בשבילה משהו של דרך־אגב, אלא מרכז חייה, כשם שהיתה מרכז חייו של מימו, חשובה לשניהם יותר מן המשפחה ומשתי הבנות (השניה נולדה אחרי הבריחה).
כסניה פנפילובה זילברברג, אמה של כסניה סרני, שלא היתה יהודיה, עלתה בעקבות ידידיה היהודים לארץ־ישראל והתישבה בקיבוץ נען. עתה הועמדה כסניה הצעירה בפני שאלה גורלית: האם היא, חברת המפלגה הקומוניסטית, רשאית לקיים יחסים עם אנשים שאינם קומוניסטים? כאשר הוברר לה “במלוא החריפות, שאלה שאינם אתנו הם נגדנו”, החליטה להפסיק כל קשר עם אמה. אמנם היו בלבה חששות שצעד זה יגרום צער לאמה, אך כיון שלמהפכנים אסור לחשוש ולפחוד, כתבה לה מכתב־פרידה: “דוקא משום שהקדשת את כל חייך כדי ליצור את חיי, כדי לתת לי בריאות־גוף ובריאות־נפש, אני יודעת שלא תתקוממי נגד החלטתי, אלא גם תתגאי בעוז־רוחי ובעצמך תעזרי לי ותתמכי בי ברגע קשה זה. אני לא אכתוב לך ואַת לא תכתבי לי, אבל הן יודעת אַת שאַת אמי ותהיי לי תמיד אמי, וכל אהבתי, כל דבקותי בך, כל אשר אדם מרגיש לאמו, כל זה הנו בי כמו עד עתה, יותר מאשר עד עתה”. כסניה פנפילובה עשתה כרצון בתה ולא כתבה אליה עוד.
אחרי שחזר אנצו מן הקונגרס הציוני בשוייץ – דרך איטליה, כמובן, ובימי החגים, כמובן – היתה שליחותו לארצות־הברית מטעם “החלוץ” לעובדה מוגמרת. בקרב חברי גבעת־ברנר נשמעו קולות התנגדות לדרכו העצמאית של סרני, ואלה מצאו ביטוי מלא בחוברת היתולית שהוגשה ל“אזרח העולם” לפני צאתו: ועדת החברים בירכה את החבר סרני על שמעולם לא דרש בול, דמי־נסיעה, חופשה לטיולים ואף נסיעתו לאמריקה לא נזקקה לדיון פומבי. סדרן־העבודה הודה לו על שדי היה לו בסידור־עבודה אחת לשנתים, ועדת־הדיור הביעה את תודתה על שהוא מעמיד תמיד את חדרו לרשותה, ועדת־השמירה הביעה את שמחתה על שנפטרה מרודף־השלום, הסנדלריה הועידה לו זוג נעלים על גלגלים. ועדת־החינוך בירכה אותו בפסחים כשרים ובצומות קלים, ועדת־התרבות איחלה לו שימצא במהרה הפי־אנד לרומן שהוא כותב והביעה נכונות להפריש מתקציבה להוצאתו לאור, והגזברות ראתה בו את המלאך הגואל העתיד לאזן את התקציב. החברים צחקו על דמיונו הפורה, של האיש, ההופך את ארבעת העצים שליד המזכירות לפארק אנגלי, רואה את גבעת־ברנר כמרכז תעשית הסרטים העתידה לקום בישראל, מציע להקים בתי־חרושת לנקניק, לסכיני־גילוח, לסבון ולמכנסים, כדברי הפייטן:
קנה־קש בפי חיים
ילד קט חולם חלום
הוא מפריח לשמים
שלפוחיות כל יום ויום.
עקיצה על דרכי הרודן שלו: מה הם היטלר ומוסוליני מול דיקטטור ישראל? עקיצה לבעל הרכוש שמסר את ספריתו הפרטית לשמירה, ארוזה בארגזים סגורים, ולבסוף מתנה לדרך לאמריקה, מטעם הקיבוץ: שואב־אבק־זהב.
פרק ארבעה־עשר: העולם חדש, הצרות ישנות 🔗
מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות, אשר החליטה על נסיעתו של סרני כשליח “החלוץ” לארצות־הברית, דרשה שיצא מוקדם ככל האפשר, ובדיון של מפא"י במצב התנועה הציונית בגולה דיבר זלמן רובשוב (אחר־כך זלמן שז"ר, נשיא מדינת ישראל) על העזרה הרבה שיכולים אנשים כמו סרני להביא לתנועה בארצות־הברית. הסיבה היתה ברורה: מעבר לים יש אוצר בלום, ואיש עדיין לא מצא מפתח אליו.
בארצות־הברית היתה לתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית שכבת אוהדים נאמנה, שהתרכזה סביב מפלגת פועלי־ציון, ומאז שנת 1922 יצאה לשם כל שנה משלחת מטעם ההסתדרות כדי לעמוד בראש המגבית השנתית למען ארץ־ישראל העובדת. אולם השפעתה של משלחת זו היתה בעיקר בקרב המהגרים ממזרח־אירופה, אנשים שזכרו את הגולה, את העוני והשעבוד של בתי־המלאכה הדחוסים בשנות ההתאקלמות הראשונות – אם לא מנסיון עצמם לפחות מסיפורי הוריהם – שדיברו אידיש ושהיו קשורים אל התרבות והמסורת היהודית באלפי נימים. רבים מהם היו יוצאי התנועות הציוניות־סוציאליסטיות, שאף בן־גוריון, בן־צבי, ברל כצנלסון, גולדה מאירסון ויוסף ברץ היו יוצאיהן, ולא מעטים מהם הגיעו לארצות־הברית דרך ארץ־ישראל, שלא מצאו בה את לחמם. לשליחי ההסתדרות אשר פקדו את העולם החדש היו כאן ידידים, אחים לרקע, לדעות, תומכים מסורים אבל לא מועמדים לעליה. דור זה עשה את מאמץ ההתאקלמות פעם אחת בחייו, לפעמים בשנַיִם או שלושה שלבים, והתעייף.
בני הדור שנולד בארצות־הברית והתחנך בה ראו את עצמם קודם־כל כאזרחים אמריקאים, מושרשים בתרבות אמריקה, והציונות לא עניינה אותם. תנועות־הנוער החלוציות היו זעירות, העליה אפסית ואיש מפעילי ההסתדרות לא מצא דרך אל לבם. על־כן נשלח אליהם אנצו, אינטלקטואל, יציר התרבות המערבית, דינמי, בלתי־שיגרתי, אשר הוכיח את כוחו המאגי בגרמניה.
ברור איפוא מפני מה רצו באנצו באמריקה, אך מפני מה הסכים אנצו לשליחות זו, פחות משנה אחרי שובו מגרמניה? נכון, הועד הפועל של ההסתדרות, הגוף העליון של תנועת־הפועלים, הטיל זאת עליו, אך עם כל נאמנותו והמשמעת התנועתית שלו, לא היה אנצו מקבל את השליחות אילו היתה בניגוד לרצונו. המניעים היו מעורבים: סקרנות להכיר עולם חדש ותרבות חדשה, אי־השקט שבו, חוסר־הסיפוק מעבודתו בארץ. היו הצעות לתת לו תפקידים במוסדות של תנועת־הפועלים, אך היה ברור כי אלה יהיו תפקידים בדרגה שניה או שלישית. ראשי ההסתדרות חיבבו את אנצו, העריכו את כשרונותיו, אך הוא היה איש מהחוץ, לא שייך למשפחה המצומצמת, שונה, עצמאי מדי, שובב מדי. עם זאת ברור שהסיבה העיקרית ליציאת אנצו היתה האמונה בשליחותו; הוא ראה את עצמו לא כשליח אלא כמשולח, כאדם שכוח עליון הטיל עליו לעורר את יהודי העולם לשיבת ציון.
מצבו הכספי של “החלוץ” באמריקה היה בכי רע: למעשה לא היתה פרוטה בקופתו. אי־אפשר היה להעלות על הדעת, שארגון כושל זה – “החלוץ־שמוץ” בלשון המקום – יוכל להחזיק שליח מן הארץ, ואנצו גם לא רצה בכך לעת־עתה, עד שיקים “החלוץ” ראוי לשמו, ואף לא רצה לבקש כסף לעצמו מאנשי ההסתדרות באמריקה: “זה בשבילי עקרון חשוב, להבטחת עמדתי כאן. אני חושב שבזמן הראשון, כל זמן שאשתי וילדי לא יבואו, אוכל להתקיים על 25 ליש”ט לחודש“, ולגבי אמריקה היה זה סכום צנוע ביותר. מצבו הכספי של “החלוץ” היה ביטוי נאמן לחוסר־החשיבות שלו בעיני ראשי הציונות האמריקנית ולמעמדו בתוך מפלגת פועלי־ציון: ספיח נסבל וחסר־משקל, קישוט נאה לאסיפות, מתאים לאיסוף תרומות למען הקרן הקיימת. העליה נראתה כאבסורד. כל “החלוץ” באמריקה מנה אז כמאתים נפש, מזה עשרות אנשים פרובלימטיים שהתקרבו אליו לא מתוך להט חלוצי אלא מפני שלא נקלטו בחברה. לפי כתב־המינוי היה אנצו שליח ל”החלוץ" כולו, אך כיון שהיה איש הקיבוץ המאוחד וידוע בהתנגדותו לקיבוץ הארצי, חששו אנשי “השומר הצעיר” – התנועה היחידה שהצליחה לבוא לגיבוש כלשהו באמריקה – שהוא ינסה לחזק את עתודת הקיבוץ המאוחד על חשבונם.
ב־28 בינואר 1936 הפליג אנצו באניה “מג’סטיק” מסאותהמפטון לארצות־הברית לבדו, אף כי התכנית המקורית היתה לקחת עמו מיד את עדה ושלושת הילדים. אנצו היה השליח הראשון מארץ־ישראל שעמד לצאת לנכר עם כל משפחתו, לא מפני שאחרים אהבו את ילדיהם פחות, אלא מפני שהוא העמיד את הדבר כתנאי בל יעבור וידע להשיג את האמצעים הדרושים להחזקתם. אך ברגע האחרון, כנראה בגלל חילוקי־דעות בינו ובין עדה בדבר גודל משפחתם לעתיד (אנצו רצה ילדים נוספים, עדה סירבה), החליט להחזיר ארצה את עדה, שבאה אחריו ללונדון, לנסוע בגפו ולהביא את המשפחה רק אחרי שיכיר את המצב ויסתדר. ערב צאתו שלח קריאה לועד הפועל: “אל תשאירו אותי בלי כסף. רק הנסיעה עולה 25 פונט פלוס חצי פונט עד סאותהמפטון. אגיע לאמריקה עם 14 לירות, זה לא טוב”. אכן, טוב לא היה: מיומו הראשון בניו־יורק עד צאתו רדפו אותו שתי הבעיות העיקריות: המחסור בכסף והיחסים עם “השומר הצעיר”.
למחרת בואו לניו־יורק העמידו אותו אנשי “השומר הצעיר” בפני אולטימטום: אם ההסתדרות לא תשגר ל“החלוץ” שליח שני, איש “השומר הצעיר”, הם יעזבו את “החלוץ” (שהיה ארגון־גג לכל תנועות־הנוער החלוציות). אנצו, שלא רצה לערער את היחסים בראשיתם, הסכים עקרונית לדרוש שליח שני ברגע שתהיה אפשרות כספית לכך, ואף ניסח מכתב משותף ברוח זו לועד הפועל, אך לבו היה מר על קבלת־הפנים הזאת. בארץ עמד הישוב בפני משבר כלכלי – תוצאה ממלחמת חבש ומפחד הזעזועים הפוליטיים באזור הים התיכון – שהביא לרפיון השוק הכספי ולצמצום ההשקעות בבנייה. נוסף על כך חשפו מלחמת חבש ואי־הצלחתו של הנסיון הקלוש להטיל סנקציות על איטליה לעיני התנועה הערבית הלאומנית את חולשת המדינות הדמוקרטיות – בריטניה וצרפת – מול כוחם ועָצמתם של המשטרים הטוטליטריים. נתרבו הסימנים המבשרים החרפה חדשה ביחסים בין יהודים וערבים ועל גל־מאורעות חדש. אין פלא, שבועד הפועל לא רצה איש לדון בסוגיה שולית כמו שליח אחד או שני שליחים לארצות־הברית, ונציג “החלוץ” לא זכה לתשובה ואף נשאר ללא מכתבים, ללא כסף וללא עתונים. “אני לגמרי מנותק מהארץ. אני לא אוכל להמשיך בעבודתי כאן, שהיא בין כה וכה לא קלה ביותר, בלי בטחון של קשר עם הארץ”, כתב אנצו לועד הפועל, “ואני בפעם האחרונה דורש למלא את הבטחתכם. אחרת אהיה נאלץ להסיק את המסקנות ההכרחיות מיחס זה אלי”.
לא היה על מי להישען, לא היה עם מי להתיעץ. לבדו יפעל השליח: “קושי ראשון בפעולה כאן, עוד יותר מאשר בכל ארץ אחרת נעוץ בזה ששליח, אשר רק עכשיו בא מסביבה זרה לגמרי, נדרש מיד לבוא במגע עם חוגים שונים ולהסביר ולכוון ולהדריך. אי־אפשר, כמובן, למנוע זאת. בצדק תובעים החברים את שלהם. הלא בתור ‘שליח’ באת, נדרש אתה לפתור את כל השאלות, כי אתה, איש ארץ־ישראל, בודאי יודע את האמת ואת הנכון. מצבו של שליח, אשר צריך להתמצא מיד בסביבה החדשה, לקבוע עמדה ולפסוק הלכות, לא קל הוא. טוב היה לו היה עולה בידו לשבת כאן זמן רב ולהסתכל לבדו, לספוג לתוכו את הרשמים, לקלוט כל מה שאפשר מן הסביבה, שבה יצטרך לחיות, ורק אחר־כך לצאת למרחב, להתאזר עוז ולהופיע בציבור”.
כלפי חוץ פעל בתנופה מלאה: הוא נפגש עם רביי סטיפן וייז, מראשי הציונות האמריקנית, אשר הבטיח לו לנסות להשיג 10,000 דולר למען “החלוץ”, ועל אף הניסוח הזהיר של הבטחה זו התמלא אנצו תכניות מיד: בישיבה הרשמית הראשונה של מרכז “החלוץ”, שהתקיימה במשרד התנועה בברודויי מספר 1225, דיבר אנצו על הוצאת ספרים, ביניהם אנתולוגיות על ברנר, ברוכוב וגורדון, הודיע כי כתב־העת “החלוץ” יהיה לירחון קבוע, אינפורמטיבי ותרבותי, המבטא את אָפיוֹ של “החלוץ”, והביע את דעתו שיש לשים דגש על הכשרה ולא על פעולה בסניפים. “חייבים לשנות את חיי החברים מן היסוד וזאת אפשר לעשות רק בהכשרה”. לדעת אנצו היו באותה שעה בארצות־הברית ששים עד שבעים מועמדים להכשרה, והיתה דרושה להם חוה ראויה לשמה. על אף פקפוקיו בתבונת הצעד, מבחינה כספית, החל אנצו במשא־ומתן על קניית חוַת־הכשרה.
הבחירה נפלה על קרים רידג‘, חוה בת 140 אקרים, עם נחל, בריכת־שחיה, חדר־אוכל למאתים סועדים ואכסנייה ובה 23 חדרי־שינה, מציאה ממש ב־12,500 דולר. החוה נרכשה באלף דולר במזומן – סכום שנלוָה מפקדונות חברי “החלוץ” לעלייתם – והשאר במשכנתא ובתשלומים חדשיים של 60 דולר. זמן קצר אחרי רכישת קרים רידג’, או “גוש חלב” כפי שקראו לה השליחים, התקיים בה סמינריון־קיץ בהנהלתם של אנצו סרני וזלמן רובשוב, ששהה אז בארצות־הברית כשליח ההסתדרות. אמנם, מ־70 המשתתפים הקבועים בסמינריון היו רק 15 חברי “החלוץ” – האחרים היו חברי הליגה למען ארץ־ישראל העובדת ו“הדסה הצעירה” – והוא הסתיים בהפסד של 800 דולר, אך אנצו היה מרוצה: ההרצאות מפי בעלי־שם הוסיפו פרסטיז’ה, ורבים מהמשתתפים יצאו כאוהדי “החלוץ”: בארצות־הברית גם זה היה הישג. היעד הראשון היה בניית פריפריה של אוהדים לתנועה החלוצית.
אנצו היה האיש האחרון שהיה מוכן להתבשל בסיר הקטן של “החלוץ” המיניאטורי וצרותיו. הוא ביקש לכבוש חוגים חדשים, לרכוש את האינטליגנציה הצעירה, לחדור לאוניברסיטאות ולבנות עתודה ל“החלוץ” לפי טעמו. הקונצפציה שלו היתה ברורה: “הצטמצמתי בפעולתי בכוונה בחלק אחד של יהודי אמריקה: החלק שהוא לא רק מדבר, אלא חי באנגלית. רב מאוד הוא, כידוע, עד היום החלק של ישראל בגולה הזאת הממשיך את חייו באידיש. אם בגרמניה, אולי לרגל קרבת השפה ומיעוט האוכלוסיה היהודית, נפסק הקשר כבר בדור הראשון, הרי בתרבות היהודית באמריקה לא קרה כדבר הזה. נמצאו רבים אשר לא רק המשיכו לדבר, כי אם ניסו להחיות בגולה האמריקנית את השפה והתרבות היהודיות, אבל זה לא עלה בידם לגמרי, למרות נאמנותם המצוינת והעקשנות לרכוש לאידיאלים שלהם את הדור הצעיר אשר נולד וגדל בארצות־הברית. על־כן תהום רבה רובצת ביניהם ובין בניהם המתחנכים וגדלים בסביבה הזרה. אני ויתרתי מראש על כניסה לעולם היהודי הזה. מקור חיי והסביבה שממנה באתי עשו אותי מלכתחילה בלתי־מסוגל לפעול ביניהם. את יהבי השלכתי על חוגי הנוער המתבולל והמדבר אנגלית”.
בעקבות המשבר הכלכלי של ראשית שנות השלושים התגברה בקרב הנוער היהודי – כמו בקרב האינטליגנציה האמריקנית בכלל – הנטיה לסוציאליזם רדיקלי, לקומוניזם, שנראה כתשובה אפשרית יחידה לפגעי הקפיטליזם. “שמעתי שהמַרכּסיזם מקובל מאוד בארצות־הברית?” שאל אנצו זמן קצר אחרי בואו את שלמה גרודזנסקי, עורך “אידישער קעמפער” בטאון פועלי־ציון, וכאשר ענה זה בחיוב, הגיב בהתלהבות: “מצוין! אני מומחה לביסוס מַרכּסיסטי של הציונות”. לשאלת גרודזנסקי המופתע, האם הוא מַרכּסיסט, השיב אנצו כנעלב: “מה אתה חושב, שאני אידיוט?” ופרץ בצחוק של הנאה. נאמן לקו־מַנחה זה, הרבה אנצו להרצות בפני סטודנטים על המַרכּסיזם והציונות. בראשית מסעו על־פני ארצות־הברית דיבר בפני סטודנטים ומרצים של אוניברסיטת שיקאגו על הגישה הסוציאליסטית לשאלת הציונות, והביע באנגלית האישית שלו – שחוקי הדקדוק והמבטא המקובלים לא חלו עליה – את הדעה, שאילו היה מַרכּס חי, היה נעשה ציוני. השומעים גילו התנגדות נמרצת להנחה זו, ואחד מאנשי האוניברסיטה ציטט באזניו את דברי מַרכּס המוכיחים את ההיפך, אך אנצו לא נבהל, הוציא מכיסו ספרון והכריז: “אתה טועה, אדוני. במקרה יש אצלי כרך של כתבי מַרכּס, לדאבוני רק ביוָנית, כי אני מרבה לקרוא את מַרכּס בכל השפות, ואני אקרא לך את דבריו בתרגום מלולי”. דברי מַרכּס המצוטטים הפכו את טענת המרצה על פיה וזה השתתק נבוך. אחרי ההרצאה שאל אותו ג’ו קריידין, מרכז “החלוץ” בשיקאגו שנלוה אליו, מנַיִן לו מַרכּס ביוָנית דוקא? אנצו התגלגל מנחת: לא מַרכּס ולא יוָנית. סתם חוברת שהיתה במקרה בכיסו.
ג’ו – שאנצו הדהים אותו כבר בפגישתם הראשונה, כאשר קיבל את פניו בחדרו שבמלון “מוריסון” בשיקאגו אחרי מקלחת, ערום כביום היוָלדוֹ – הלך אחריו שבי ובא לניו־יורק לעבוד במרכז “החלוץ” בשכר מגוחך, שהוחרם לעתים למחרת התשלום כדי לממן בו קניית בולים למשלוח עתונים. אנצו היה מעביד חסר־רחמים, אבל כוח־החיים שלו משך כמערבולת, וצעירים אמריקאים הלכו אחריו כחסידים אחרי הרב. כיון שדייקנות לא היתה אחת התכונות הבולטות של אנצו הוטל על ג’ו לדאוג שהוא יופיע בזמן המיועד לישיבת מרכז “הבונים”. בדרך עברו ליד אחד מבתי־הקולנוע הזולים של ברודויי, ואנצו ראה שמציגים בו מערבון, מסוג הסרטים האהובים עליו. הוא משך את ג’ו אתו, ושניהם איחרו לישיבה בשעתים. “לא נורא”, קבע אנצו. “ישיבה אחת פחות”.
אחרי שבאו עדה והילדים, עברה משפחת סרני, יחד עם פעילי “החלוץ”' לקומונה. עדה סירבה להתגורר בבתי־המלון המדכאים שהוצעו להם והלכה לחפש דירה – נאמנה לטעמה ולאפיה – באזור המכובד של ריברסייד דרייב, על שפת הנהר האדסן. ואכן מצאה דירה גדולה מאוד פונה לנהר, במחיר סביר, אם יתחלק על 14־10 נפשות, אם כי מוזנחת למדי. בעיני השוער במדים, שישב – כנהוג בבתי־מגורים בעלי מעמד – ליד הכניסה, היתה עדה גברת Beth Chalutz, שקיבלה מכתבים רבים כל כך, ורק תמוה היה בעיניו, מדוע האדונים מן הקומה השביעית, החיים בדירה כה מרוּוחת, לוֹוים אצלו מדי פעם בפעם כבדרך־אגב חמישה סנטים לנסיעה בתחתית. אנצו רצה במגורים משותפים מטעמי עקרון, עדה רצתה בהם כדי שלא תהיה בודדה בכרך וקשורה רק לביתה בתקופות העדרו התכופות של אנצו מן העיר.
עדה טיפלה בנקיון שני חדרי־המשפחה, חדר־האוכל והמטבח. את שאר החדרים ניקו – פחות או יותר – חברי הקומונה, שמספרם נע סביב עשרה, בכוחות עצמם. עדה בישלה רק למשפחתה, אולם כאשר היו חברי הקומונה הרעבים חוזרים בלילה הביתה, היו מחסלים מה שמצאו במקרר. בנסותה להציל את תבשיליה מפני הארבּה היתה עדה רושמת על המיכלים פתקים: “בשביל הילדים” (וגם זה לא תמיד הרתיע). את ארוחות־הצהרים היו עובדי “החלוץ” אוכלים מחוץ לבית, על־פי רוב סנדויצ’ים ובימים טובים באחת המסעדות האיטלקיות הקטנות הרבות שגילה אנצו תוך כדי עבודתו, ובהן התידד עם כל המלצרים, בעלי־המקום והלקוחות, והיה מאושר בין מינסטרונה, פסטה אַשוטה ואחוה איטלקית (לרבות ההנאה מנצחונותיו הצבאיים של הדוצ’ה בחבש).
אנצו חיפש איטלקים בכל מקום. הלך אחריהם לריכוזיהם הגדולים שבנמל וראה איך עובר עליהם תהליך האמריקניזציה המטשטש את ערכי הרוח והמסורת של העולם הישן, אותו תהליך שעבר גם על היהודים. באמצעות אנשי האיגודים המקצועיים נקבע לאנצו ראיון עם פיורלו לה גוארדיה, ראש עירית ניו־יורק דאז, והיתה זאת פגישה רוגשת: שני איטלקים קטנים וגוצים מדברים בידים ובטונים גבוהים, אחד לתוך חברו, ושניהם בעת ובעונה אחת. באותה תקופה שלח אנצו כסף לקרלו רוסלי בפאריס, כתרומה ל“ג’וסטיציה א ליברטה”, מנין וכמה לא ידוע, אך מכתבו של רוסלי ממאי 1936 נשמר, ובו הוא מודה על הכסף ועל הביקורת החיובית של אנצו על עתון התנועה. אנצו נפגש עם רוסלי לאחרונה בשנת 1935, בשטראסבורג, ולדברי קרלו נסתמנה ביניהם אחדות־דעים לגבי עקרונות הפעולה האנטי־פשיסטית (שניהם – כל אחד על־פי דרכו – ביקשו לאחד את ההומניזם של נעוריהם עם הסוציאליזם של שנות בגרותם, כדי לבנות מה שכיום נוהגים לכנות “סוציאליזם בעל פני אנוש”). עתה הזמין רוסלי את אנצו להשתתף בעתון “ג’וסטיציה א ליברטה”. אולי יכתוב על המושבות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות של ארץ־ישראל? נראה שאנצו התיעץ עם קרלו רוסלי על הוצאתו לאור של מחקרו על מַרכּס הצעיר, שהושלם בשבועות שבהם שהה בלונדון, לפני צאתו לארצות־הברית. רוסלי יעץ לו לנסות להוציא את המחקר באיטליה, ואם לא יצליח אפשר לדון על הוצאה לאור בפאריס, בשלושת אלפים עתקים, אבל אז רצוי שאנצו ישתתף בהוצאות ההדפסה.12
מן החוג האנטי־פשיסטי של ימי־נעוריו, שהתרכז סביב “סטודיי פוליטיצ’י”, מצא סרני בארצות־הברית את מַכּס אסקולי, אשר היגר בשנת 1931 מאיטליה לארצות־הברית בעזרת מילגה מקרן רוקפלר. ללא הודעה מוקדמת, בעשר בערב, הופיע אנצו בביתו של אסקולי, הרחק ממרכז ניו־יורק. על אף שמחת הפגישה והחיבוקים, התחממה אוירת השיחה תוך דקות ספורות. אנצו סיפר לאסקולי על שליחותו בגרמניה, ודיבר בשבח כשרונו המדיני של היטלר. אסקולי היה מקורב אז אל הסופרת דורותי תומפסון, שהיתה מהראשונים שהזעיקו את הציבור האמריקאי מול סכנת שלטון הנאצים. “אתם, האינטלקטואלים האמריקאים, אתה ודורותי שלך, אינכם מבינים את היטלר, יש לו חוש מדיני. רוזבלט שלכם לא מגיע מבחינה זו לקרסוליו”, טען אנצו. אסקולי התקומם: “האם היטלר אינו מנסה לחסל את היהודים?” אנצו, שאהב להעלות דעות נסיוניות, להפריח בלונים ולראות מה יקרה להם, טען, שאולי דוקא האנטישמיות של היטלר תהיה לגאולת היהודים. בעיני אסקולי היתה זאת הוכחה שאנצו לא השתנה: אמיץ, מסור לאידיאלים ללא סייג, אבל נער מתבגר ללא תקנה: “מתי תצא סוף־סוף מן הגימנסיה, אנצו?” הויכוח הלוהט הסתיים, כרגיל אצל אנצו, בחיבוק ובטפיחות פרידה.
באביב כבר הרגיש אנצו את עצמו כבן בית־באמריקה. חבלי־ההסתגלות חלפו, העתונים הגיעו כסדרם והקשרים האישיים רבו (ביניהם קשרים עם הענף האמריקני של משפחת הבנקאים ורבורג). “אילו הייתי צריך לסכם במשפט אחד את מה שאני מרגיש, שלמדתי בחדשים הראשונים האלה של היותי פה, הרי זה הכשרון לגשת להופעות החיים כאן בלי דעה קדומה איזו שהיא, ובלי ליחסם תמיד להופעות דומות אשר בהן נפגשתי בחיים היהודיים בארצות אחרות. בפגישה הנסיונית, בנכונות להעמיד את עצמך כדף לבן ופתוח לכל מיני רשמים והשפעות מהעולם הסובב אותך, על־מנת להכין את עצמך להגיב ולפעול בצורה הנדרשת והנאותה לנסיבות המקומיות, בזה לדעתי טמון הסוד של הצלחת פעולתנו כאן”.
הנימה היתה אופטימית מסויגת: “נדמה לי שעתה יש לי יסוד לפעולה, ומאוקטובר, אני חושב, נצליח להעמיד את ‘החלוץ’ על רגליו. אך לעת־עתה צריך לחיות”. על אף החלטת הועד הפועל להקציב לו 500 ליש“ט לשנה והתחייבותו של בן־גוריון לדאוג אישית למאתים לירות נוספות לשנה, נשאר אנצו בלי כסף, שקוע בחובות: “אני סידרתי את חיי באופן פשוט ביותר. אינני חושב שיהיה אי־פעם שליח ההסתדרות אשר יסתפק במה שהסתפקנו אני ובני־משפחתי”. הועד הפועל שלח 150 ליש”ט, לעת־עתה, להרגעת הרוחות.
עניני “החלוץ” באמריקה, שנראו כחשובים מאוד עם צאתו של אנצו מן הארץ, נראו עתה תפלים מול גל הפורענות שבא על הארץ באפריל 1936. אם הקנאות המוסלמית הדתית נראתה לרבים כגורם מכריע למאורעות 1929, הרי הפעם לא היה שום ספק לגבי אָפים הפוליטי המובהק, והיה ברור שמארגנת אותם תנועה לאומנית ושהם מכוּונים לביטול הצהרת בלפור, להפסקת העליה, לאיסור קניית קרקעות ולחיסול הישוב היהודי בארץ. רצח בדרכים, התנקשות ברכבת, הצתת בתים ומארבים בשדות ובפרדסים איימו על קיומו הפיסי של הישוב היהודי, ולבסוף באה השביתה הכללית הממושכת של הערבים, שנועדה למוטט את הישוב גם מבחינה כלכלית. למאורעות היה הד רב בארצות־הברית והצעירים היהודים, שרבים מהם הושפעו מן התעמולה האנטי־ציונית של הקומוניסטים, ביקשו לדעת את שרשי הבעיה, מה טיב היחסים בין היהודים והערבים. אנצו החליט להוציא אנתולוגיה מוקדשת לשאלה הערבית, שהיתה הנושא המרכזי גם בפגישותיו עם הקהל.
האנתולוגיה “יהודים וערבים בארץ־ישראל – מחקרים בבעיה לאומית וקולוניאלית” בעריכת אנצו סרני ור. א. אשרי – סופר ובוגר במדעי־המדינה – יצא לאור בקיץ 1936 בהוצאת “החלוץ־פרס”, ונכללו בה מאמרים של חיים ארלוזורוב, דויד בן־גוריון, משה בילינסון, איש הקיבוץ הארצי יעקב חזן, המאמר “האם הציונות אימפריאליסטית?” מאת חיים גרינברג, עורך “ג’ואיש פרונטייר”, כתב־עת יהודי אינטלקטואלי בהוצאת הליגה למען ארץ־ישראל העובדת, ומאמר בן ארבעים עמוד של אנצו סרני, “לקראת אורינטציה חדשה במדיניות הציונית”, והוא כעין תמצית של השקפותיו, נסיונותיו ודבריו מיום שבא לארץ־ישראל. אמנם, רבים מהמאמרים, לרבות זה של אנצו, כבר הופיעו, בצורה זהה כמעט, שלוש שנים לפני־כן בגרמניה, בחוברת שהוציא “החלוץ” בימי שליחותו של אנצו בברלין, אולם אז נבלעו גם החוברת וגם דעותיו של אנצו המובעות בה במערבולת המאורעות. עתה, כאשר יצאה האנתולוגיה כספר ונשלחה אל נכבדי התנועה הציונית בארץ ובעולם (אנצו עצמו שלח עותק לחיים וייצמן עם מכתב שבו הוא מגדיר את הספר כחלק מהמאמץ לגייס את אהדת הכוחות המתקדמים לתנועה הציונית), היא עוררה הדים, מאחר ששאלת היחסים בין שני העמים היתה במרכז התעניינות הגולה, בעקבות התנגשויות־הדמים, ובמיוחד בקרב יהודי ארצות המערב, הרגישים לצדק כלל־אנושי.
בראשית מאמרו ניתח אנצו את חוסר האורינטציה הפוליטית הברורה של התנועה הציונית במסגרת המדיניות העולמית, עמד על כשלון “ברית שלום” שנשארה כת ערטילאית ועל כשלון הרביזיוניסטים בגלל האורינטנציה הבריטית שלהם, והציע לקיים ישוב יהודי עצמאי במסגרת פדרציה פן־ערבית, דהיינו השתלבות באזור. בהתקוממות הערבים, שבאה בדרך־כלל בימי התפתחות יהודית מואצת, ראה אנצו התנגדות טבעית לשינויים במאזן הכוחות בין היהודים והערבים, אף כי “כמה ממנהיגינו הזעיר־בורגנים אינם מסוגלים להבין זאת ונוהגים לשאול: אנחנו עושים כל־כך הרבה למען הערבים. למה הערבים נגדנו?” הלאומנים הערביים שואפים לבטל את השינויים בחלוקת הכוחות ולהשיב את המצב בארץ־ישראל למה שהיה לפני הנסיון הציוני; מאבק הערבים נגד היהודים הוא מאבק נואש, מאחר שהזמן פועל לטובת היהודים ונגד הלאומנות הערבית הקיצונית. על אף ההגבלות מצד הבריטים, היתה ההתישבות היהודית לכוח פוליטי, כלכלי ומוסרי איתן, ששום כוח בעולם לא יוכל להשמיד אותה, אף כי ודאי יהיו נסיגות, ואולי יוּאט הקצב. אך כשם שאין שום כוח ערבי המסוגל לחסל את ההתישבות היהודית, כך אין שום כוח יהודי המסוגל לעצור בעד ההתפתחות הערבית, שנוצרה בעקבות העליה היהודית והתגברה יחד עמה. נקודת־המפנה בתנועה הערבית הלאומית תבוא כאשר ייוָכחו הערבים לדעת מה שידוע לנו זה מכבר: כי הם אינם מסוגלים להשמיד אותנו. תפקידנו, אם כן, הוא למצוא בסיס לאורינטציה ערבית אפשרית, ודבר זה לא ייתכן אם האורינטציה אנגלית.
לתנועת־הפועלים העברית, השואפת לעליה המונית, אורינטציה ערבית פעילה היא הכרח פוליטי בעל חשיבות מכרעת. עלינו להביא ארצה מיליוני יהודים, דבר שלא רק ישנה את יחסי־הכוחות, אלא גם יהפוך את הרוב הערבי למיעוט. גם אם אין אנו שואפים לרוב יהודי אלא רק ליותר יהודים בארץ, התוצאה תהיה רוב יהודי, ומכאן הקושי הפסיכולוגי הגדול, המונע את שינוי דעתם של הערבים על עליית היהודים. נאמר לעתים קרובות, שמול האוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל יש להעמיד לא רק את הישוב היהודי הנוכחי, אלא גם את כל היהודים המבקשים לעלות ארצה, והטענה נכונה. אם כך, יש להודות בכך שחששות הערבים הארץ־ישראלים מוצדקים. על הקושי הזה אפשר להתגבר רק אם נגיע למסקנה, כי מן הצד האחד עומד אמנם כל הגזע היהודי, אולם מן הצד השני עומדים לא רק ערביי ישראל, אלא כל האומה הערבית, ומקום השותפות אינו ארץ־ישראל אלא האימפריה הערבית.
זה זמן רב שוקל העולם הערבי את רעיון הפדרציה הכל־ערבית. הרי מבחינה גיאוגרפית־היסטורית ארץ־ישראל וסוריה הן יחידה אחת, ומבחינה כלכלית שייכת אליה גם עיראק. זאת נקודת־המוצא. יש אמנם גורמים המעכבים התפתחות זו, ומי שרוצה יכול לטעון, שליהודים אין ענין לזרז אותה. אכן זו היתה הנטיה הכללית של המדיניות הציונית הרשמית במשך שנים. אך משתי המטרות המעשיות של אידיאל הפדרציה הכל־ערבית, האחת – איחוד כלכלי של מדינות ערב – היא כמעט הכרח ציוני, אם חושבים על התפתחות תעשיתית מוּאצת, הדורשת שוָקים רחבים יותר מאשר ארץ־ישראל גופא. על־כן עלינו להיות הכוח המדרבן למען האיחוד הכלכלי של כל ארצות ערב.
התביעה השניה – איחוד פוליטי של מדינות ערב, לרבות ארץ־ישראל – היא לגבינו הדרך הפוליטית היחידה להתגבר על ניגודי האינטרסים בין העליה היהודית לאוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל. ברגע שיגיעו הערבים להכרה, שאי־אפשר להשמיד אותנו – והתפתחות זו ודאית – אפשר יהיה למצוא פתרון לבעיה, בהשתלבות של ארץ־ישראל – בהסכמת היהודים – בתוך מסגרת ערבית רחבה. במסגרת כזו יהוו הערבים רוב גדול, ולא יחששו עוד מפני רוב יהודי, ובעיית יחסי הכוחות בתוך ארץ־ישראל גופא תאבד את משמעותה. התנאי לכך הוא שינוי הלך־הרוח הציוני והכרזת נכונותנו להצטרף לערבים במאבקם על איחוד.
לא אמור, שהאורינטציה החדשה תביא לפתרון מידי לבעיה היהודית־הערבית. הכוחות הערביים המוכנים לשתף פעולה עמנו אינם בהישג־היד. אך קודם־כל עלינו לזנוח דרכי מחשבה ודיבור המקובלות עתה בחוגים הציוניים; אנחנו חייבים להפסיק את הנסיונות להשפיע על הערבים בנימוק היתרונות הכלכליים שאנו מביאים לארץ־ישראל, או בהתיחסות לשליחותנו בעולם הערבי לאור העבר המשותף שלנו במזרח התיכון ובספרד. עלינו לפנות למציאות הפוליטית של ימינו, עם העין לעתיד.
מטרת הציונות היא לרכז המוני יהודים בארץ־ישראל בעבודה פרודוקטיבית, על יסוד מקומות עבודה שייוָצרוּ בה בעזרת הון יהודי, פרטי ולאומי. הריכוז הזה מוכרח להביא לאוטונומיה פוליטית וכלכלית של ההמונים היהודיים, אך תהיה אשר תהיה צורת אוטונומיה זו (פאריטטית, דו־לאומית או אוטונומיה בתוך פדרציה ערבית) היא לא תיתכן בתוך ים ערבי עוֹין. ואין לערבב אוטונומיה עם בידוד: אוטונומיה היא מערכת כלכלית, שבה ימלאו היהודים את כל התפקידים: של פועלים, של חקלאים, של בעלי־הון. שלמות התפקידים האלה, ולא הפרדה, היא תנאי לעצמאותנו הכלכלית והפוליטית.
אם יוצאים מההנחה, שהמוני העמלים היהודים בארץ־ישראל של ימינו אינם יכולים, מבחינה פוליטית, לדרוש משהו אלא בתוך שלטון יהודי־ערבי מעורב, הרי ששיקולינו במאבק למען העבודה העברית חייבים להיות מכוונים להגדלת העליה העברית ולהטבת תנאי ההמונים הערבים כאחת. בניגוד לדורשים 100 אחוז עבודה עברית במושבות – כבן־גוריון – והטוענים כי עשרים הגרוש ליום ההכרחיים לקיומו של הפועל היהודי אינם הכרחיים לפועל הערבי ועל־כן לא יילחם למענם, סבר אנצו כי ההתפתחות הכלכלית המעורבת וחוקי שכר־העבודה יביאו בסופו של דבר לכך שהשכר ייקבע לפי הצרכים הנמוכים ביותר של הפועל הערבי, ועל הפועל העברי, שלא ירצה לאבד את מקום־עבודתו, יהיה להתאים את עצמו לירידה ברמת־חייו. המעמד העדיף הנוכחי של הפועל היהודי נובע מהשאיפות הפוליטיות של הבורגנות היהודית, והוא יחלוף: כל זמן שקיים לחץ של המוני עמלים ערבים בלתי־מאורגנים, תבנה תנועת־הפועלים העברית על חול אם לא תסייע להתפתחות תנועת־פועלים ערבית עצמאית. לשם כך על היהודים להיות קודם־כל פועלים פשוטים ולא רק אצולה בעלת זכויות־יתר, פועלים מקצועיים הממונים על הפועלים הערבים השחורים. אין הגיון לדבר על בויקוט יהודי נגד עבודה ערבית: החשש הוא, שגם בארץ־ישראל יידחק הפועל היהודי מעבודתו בלחץ שותפות של בעלי־הון יהודים בעלי אפקים צרים עם עבודה ערבית זולה ובלתי־מאורגנת. מטרות הפועל היהודי והערבי משותפות; המאמץ לארגון הפועל הערבי והעלאת רמת־חייו הוא חלק מהמאבק למען עבודה עברית.
זכותנו לעבוד במושבות – כפי שקובע בן־גוריון בצדק – היא מוסרית. בלעדיה אין לנו קיום כאומה. אך עלינו להתאים את הזכות הזאת למציאות. מה שנשתמע כביקורת על המדיניות הנוכחית של מפא"י, אשר ניסתה – כתגובה על המאורעות – לבצר את העתודה העברית בחלק של המשק העברי שהעסיק קודם גם ערבים, אינה אלא הכרה בכך שאין להפריד בין הסקטור הערבי ובין הסקטור היהודי. אחת
הדרכים לשיתוף־פעולה היא הקמת מועצות־עבודה, שתהיינה אחראיות לתעסוקה במקום לשכות־העבודה היהודיות הנוכחיות ושתטפלנה גם בתעסוקה של היהודים וגם בזו של הערבים. אמנם, רוב הפועלים היהודים סבורים כי גופים כאלה פירושם ויתור על עבודה עברית במושבות, אך מאחר שהעבודה הערבית במושבות קיימת בלאו הכי ומהווה סכנה מתמדת לרמת־החיים של הפועל העברי, מוטב לצמצם את הפער ברמת־חיים בין פועלי שני העמים, אף אם פירוש הדבר הורדה זמנית של רמת חיי הפועל העברי. האינטרסים המעמדיים המשותפים חשובים מן האינטרס של כל קבוצה בנפרד. על מועצות־העבודה המשותפות להיות קשורות למועצות השלטון המקומי, ומתוכן עשוי לצמוח מכשיר משותף למאבק על שחרור משלטון האנגלים. נכון, שהקמת הגופים המשותפים דורשת ויתור על האוטונומיה של הפועל העברי, אך אוטונומיה זו פירושה כיום אנרכיה, המזרימה למושבות אלפי פועלים ערבים זולים, ללא כל ביקורת.
בפני המדיניות הציונית עומדות רק שתי אפשרויות: או רביזיוניסטית, שפירושה לחתור באומץ ובעקשנות, בעזרת השלטון הקולוניאלי, להקמת מדינת־יהודים עצמאית בארץ־ישראל, או מדיניות ערבית, שפירושה לפעול למען הקמת גוף עליון, שיקבע את הזכויות הממלכתיות של שני הצדדים על־ידי חוזה. דרך־בינים אין, ומה שנראה כדרך־בינים הוא למעשה היגררות אחרי אחת משתי הדרכים בלי האומץ להצהיר על כך בגלוי. האמת היא שיש רק דרך אחת, כי הרביזיוניזם הוא כיום אוטופיה מדינית שאין לה סיכוי להיות למציאות ואם ההמונים יידבקו בהשקפה הרביזיוניסטית הם יגיעו לדמורליזציה וליאוש, כמו שקרה תמיד אחרי תקוה פסיבדו־משיחית. אם שוקלים את הדברים בפכחון, נשארת רק דרך אחת, אמנם שונה מזו שתיארו לעצמם הציונים בראשית דרכם, והיא דורשת ויתורים, אך היא שתשמור על כל החיוני לציונות.
האנגלים יכולים לשלוט בכוח המנדט רק מפני שהיהודים והערבים לא הגיעו להסכם, והשלטון הבריטי הוא ערובה לשני הצדדים, שאף אחד משניהם לא יקים בכוח שלטון עצמאי על חשבון חברו. אכן, האנגלים אינם מעוניינים במולדת משותפת ומדינה משותפת ליהודים ולערבים, שבה לא יהיה להם מקום של כוח עליון. לחוגים הציוניים המתקדמים יש רק אפשרות אחת: ליצור כוח מדיני, שיאחד את האינטרסים של שתי האומות ויבטיח לכל אחת מהן אוטונומיה מוחלטת במדיניות־הפנים. הכוח המדיני הזה עשוי לקום רק על היסוד הכלכלי הקיים בארץ־ישראל, ופירושו ויתור על כלכלה יהודית נפרדת, להלכה ולמעשה. במלים אחרות: שינוי מהפכני בתפיסה הציונית. ככל שנגיע מהר יותר לאורינטציה החדשה, יימצאו מהר יותר הכוחות שיביאו להבנה בין שני העמים.
הצעירים היהודים בארצות־הברית ידעו להעריך את גילוי־הלב של אנצו שהעמיד בפניהם את יחסי היהודים והערבים בארץ־ישראל, ותביעתו להקדיש לערביי ארץ־ישראל בדיוק אותה תשומת־הלב שיש להקדיש ליהודים התאימה לנטיותיהם ההומניסטיות, אך בני הדור הותיק המקורבים להסתדרות הזדעזעו, ומצאו דרך להודיע לנוגעים בדבר מה יחסם לשליח, שמן הרגע הראשון לא התאים את עצמו לדפוסי־הפעילות המקובלים של מפלגת פועלי־ציון, הנציגה העליונה של ארץ־ישראל העובדת באמריקה, ולא הסתיר את קוצר־הרוח שגרמו לו ויכוח־הסרק על עניני כבוד ואת סלידתו מעסקנות חסרת־תוכן. בועד הפועל בתל־אביב התקבלו מכתבים פרטיים מחברים באמריקה, המודיעים על הופעותיו הפומביות של אנצו בשאלת הערבים ועל עמדתו המנוגדת לעמדת ההסתדרות.
“מספרים במכתבים אלה – כתב י. מרמינסקי מהועד הפועל, לאנצו – כי בא־הכוח שלנו לחינוך נוער אמר בנאומו שאין להשתמש בשם ארץ־ישראל אלא לומר פלשתינה, ציין שאין לדבר על כנופיות ערביות אלא על נושאי תנועה לאומית, אמר בבהירות ובגילוי־לב ‘אנחנו קיפחנו את הערבים’, דרש ש’תנובה' תקבל פועלים ערבים, שלא יילחמו על תוצרת עברית, שלא יכנו את נמל תל־אביב נמל יהודי וכו'. מכל המכתבים נדפה התמרמרות, ובכולם שאלה אחת: או שההסתדרות מסתירה מאתנו דברים הידועים לשליח שלכם סרני, הקובע כי היהודים מקפחים את הערבים, או שהחבר סרני מבטא דעות פרטיות, והדבר מותר לו, אבל לא כאשר הוא מדבר בשמה של ההסתדרות. אני יודע, כי תמיד עלה בידך לשמור על עצמאות מחשבותיה ועמדתך, ומאידך גיסא לא לפגוע בעבודתך בקו ההסתדרות, ואני מחכה בחרדה רבה לדבריך, שיאפשרוּ לכל אחד מאתנו, שפונים אליו מאמריקה, לענות לתלונתם”.
אנצו נפגע: האם לא מן הדין היה לומר לו מי הם כותבי המכתבים? האין לחברי הועד הפועל אמון בו שידע לשמור על כבוד ההסתדרות, על הגבול בין המותר בארץ והמותר מחוצה לה? אשר לעובדות: במועצת מפלגת פועלי־ציון דיבר חיים גרינברג – עורך “ג’ואיש פרונטייר” שאנצו רחש לו הערכה רבה – על השאלה הערבית, והדגיש כמה נקודות, שעליהן עמד גם אנצו בהזדמנויות שונות (“בספר האנגלי החדש, שודאי כבר ראיתם, הרעיונות האלה מובעים ברור”). למחרת היום השתתף אף אנצו בויכוח, וכיון ששפת הדיבור היתה אידיש, שבה לא שלט, העדיף לדבר בגרמנית. "מובן שדיברתי על פלשתינה, וכאשר נשאלתי: ‘למה אינך משתמש בשם ארץ־ישראל?’ עניתי: אני מדבר כרגע גרמנית, וזה שמה של הארץ בגרמנית. וזה צריך ללמד אותנו איזה דבר: שבהרגשת הגויים ובהרגשת הערבים ארץ־ישראל אינה ארץ־ישראל אלא פלשתינה, ועלינו להתחשב בעובדה זאת ולהוציא את המסקנות הנחוצות.
“בהמשך דברי עמדתי על האופי הלאומי של השביתה הערבית. הבעתי את דעתי, שאף כי יש לגנות את מעשי הערבים, עלינו להכיר בגבורה שבכמה מהם. אני יודע שדעות כאלה הובעו לעתים קרובות בישיבות מרכז המפלגה, ושיש חברים המתנגדים להן. האם מותר להשמיע אותן בין חברי המפלגה בבירור על השאלה הערבית?”
אנצו ציין, כי הוא לא דיבר על קיפוח ערבים אלא רק עמד על כך שהערבים אינם רוצים בנו, אף כי לא קיפחנו אותם מעולם. “השתדלתי להבין למה הערבים מתנגדים לנו, למה דוקא הערבים הישרים והבלתי־משוחדים הם נגדנו, וניסיתי להסביר זאת באופי הלאומי של התנועה הערבית, אשר מעדיפה כרגע חופש פוליטי ושלטון פוליטי על־פני יתרונות כלכליים. ולבסוף הערה: איני חושב שהיה עוד איש שנאבק כל־כך הרבה להסביר מה עשינו ובאיזו מידה מטילים עלינו אשמות־שוא. אבל יש בפי ביקורת על האורינטציה הפוליטית שלנו, ביקורת שהשמעתי כבר לפני שנים ואמשיך להשמיע. מאמין אני – ביחוד בין בני־נוער וחוגי המפלגה – בחינוך לאמת”.
בזאת חוסלה כאילו התקרית הערבית, אך רבים מידידי אנצו סברו כי התנגדותו של בן־גוריון לעמדת אנצו בשאלת הערבים היתה הסיבה העיקרית לכך שלא שלח לאנצו אותן מאתים הליש"ט שהבטיח, על אף הזעקות: “אני שקוע בחובות. לא אוכל להמשיך כך. אם אתם חושבים לא לעשות דבר, הודיעו לי. עלי לנסוע”. כאשר נשאל בן־גוריון בן ה־84 על כך, אחרי שלושים וארבע שנים ארוכות, לא זכר את חילוקי־הדעות בינו ובין סרני בענין הערבים, ואף לא את שליחותו בארצות־הברית, אך הוא דחה את הטענה, שכעס על אנצו בגלל אהדתו לערבים.
“לי היה מהרגע הראשון ברור, שארץ־ישראל שייכת גם ליהודים וגם לערבים היושבים בה”, אמר. רעיון הכללת המדינה היהודית בתוך פדרציה ערבית לא היה זר בתוך מפלגת־הפועלים, ובן־גוריון עצמו כלל אותה כאלטרנטיבה בהצעות־הפשרה שהועלו לקראת ועידת לונדון באביב 1939.
אולם אנצו התהלך בהרגשה שמתנכרים לו בארץ. במכתב ליוסף בנקובר ממרכז מפא"י, שבו ביקש להמציא לו בקביעות כל חומר שמוציאה המפלגה, כתב: “כל זמן שרובשוב היה כאן זכיתי, לפחות דרכו, לקרוא את הפרוטוקולים. יכול להיות שאני בין המצורעים שמחוץ למחנה. אם כך הדבר, הייתי רוצה לדעת על כך, כדי להוציא את המסקנות. אבל אם לא כך הדבר, הייתי רוצה שהמפלגה תתיחס אלי אחרת. אני כאן בחזית: צריכים לדעת מה קורה ומה להשיב. אני רוצה לכתוב גם על עבודתי כאן, אבל יש לי רושם שאיש לא מתעניין בדבר”. ובמכתב אחר: “אם אתם חושבים כי יהיה זה לטובת הענין שאני אעזוב, אַל תתחשבו בי באופן אישי ועשו זאת”.
הרגשת הבדידות התחזקה עם מותו של משה בילינסון, ב־19 בנובמבר 1936, מהתקף־לב. “הידיעה על מותו של בילינסון כמעט הוציאה אותי מדעתי”, כתב אנצו לועד הפועל. הרי מכל אנשי הצמרת היה לו בילינסון הקרוב מכולם: ידיד, משענת, יועץ, מורה (“לבילינסון, בזכרי את מתנתו הראשונה – מחשבה ופעולה”, רשם אנצו כהקדשה על כתבי תומס מאן, שנתן לבילינסון במתנה בשהותם המשותפת בברלין אחרי עליית היטלר לשלטון). כאשר הסתלק בילינסון נשאר בו צער צורב והרגשת חלל ריק שאין מי שימלא אותו. אכן, שבועים בלבד לפני מותו, כאשר העייפות מן החיים כבר היתה טבועה בפניו, דיבר בילינסון עם בן־אשר מגבעת־ברנר על חרדתו הגדולה, מפני שאין לתנועת־הפועלים ממשיכים בעלי שיעור־קומה, והביע חשש שאף אנצו עלול להתרחק. אולי התרגלה עדה לחיי נוחות בארצות־הברית ולא תרצה לשוב לקיבוץ? אולי יביא חוסר־מנוחתו של אנצו בשאלת הערבים לקרע?
הבדלי הגיל בין אנשי־הצמרת של תנועת־הפועלים ובין אנצו לא היה גדול, אך הוא היה שייך לדור אחר. גולדה מאירסון (מאיר), שהיתה חדשים מספר יחד אתו בשליחות ההסתדרות בארצות־הברית, חשה בהבדל כאשר ביקשה מסעדיה גלב, אחד מראשי “הבונים” באמריקה, להסביר לה מדוע שייך אנצו לנוער והיא לא? מדוע מזמינים אותו להופיע בפני נוער כאחד משלהם, והיא, המבוגרת ממנו בשש שנים בלבד, רק אורחת־כבוד? במה כוחו? אכן, נוסף על הקסם האישי, שמשך אחריו תמיד שובל של חסידים וחסידות, היה כוחו בראש וראשונה בגילוי־הלב שבו דיבר אל הנוער על בעיות המפעל הציוני, בעשותו אותם שותפים ללבטיו. כאשר שמעה גולדה מאירסון, שגדלה במילווקי והכירה היטב את יהדות אמריקה, את אנצו מדבר על הפרובלימטיקה הערבית בארץ, נחרדה. היא חששה שהצעירים האמריקאים ייבהלו, שיתעוררו בהם פקפוקים בעצם המפעל הציוני. אחרי שנים הודתה, שאנצו צדק: “גילוי־הלב לא גרע, כי אם להיפך. אולי זה הדבר שמשך אותם, אולי זה הדבר ששיכנע אותם יותר מדברים אחרים”.
קשה לדעת כמה אנשים הצטרפו לתנועה החלוצית בגלל אנצו, כמה עלו לארץ בהשפעתו, כמה התקרבו לארץ־ישראל הודות לו, לכמה היתה הפגישה עמו נקודת־מפנה בחייהם. לא היו אלה אלפים; המציאות האמריקנית של שנת 1936 לא היתה עשויה לכך. אבל בדבר אחד נבדל אנצו מכל השליחים שקדמו לו ושבאו אחריו לאמריקה: הוא השאיר את חותמו לשנים רבות. הוא היה אוסף אנשים בדרכו כמו שאוספים צדפים תוך כדי טיול על שפת־הים. מכל מסעותיו על־פני ערי־השדה שלח למרכז “החלוץ” אנשים שנראו לו מתאימים לתפקיד, “מארגנים”, כמו שנקראו פעילי התנועה בסניפים. הוא היה ניגש אל בחורה היושבת בגן, מביט בה בעין בוחנת ושואל: “?You Jewish” וכשקיבל תשובה חיובית הוסיף מיד את שאלת־המפתח: “Why you not go to Palestine?” הוא עשה הכרה עם בן הלפרן, בוגר אוניברסיטת הרוארד, דובר עברית ואחד הפעילים בארגון הסטודנטים הציונים “אבוקה” בבוסטון, שגולדה שלחה אותו אליו, ומיד החליט, כי זה האיש המתאים לתפקיד מזכיר “החלוץ” האמריקני. הוא מצא בחורה בקונטיקאט, בתו של רב שהשתוקקה לצאת לעיר הגדולה, והבטיח לה שתוכל ללמוד מוסיקה תמורת טיפול בילדיו. כאשר באה הבחורה לניו־יורק לא היתה מוסיקה ולא משכורת, רק הקומונה והטיפול בילדים.
היו אלה ימי ההתרגשות סביב משפטו הדרמתי של האופטמן, שחטף את בנו של צ’רלס לינדברג, הטייס הראשון שחצה את האוקינוס האטלנטי, גיבורה של אמריקה. העתונים והרדיו לא דיברו על דבר אחר, ועל בנות הסרנים – חנה היתה אז בת עשר, והגר בת שמונה נפל פחד החוטפים. חדר־הילדים המשותף היה בקצה פרוזדור ארוך ואפל, והשירותים היו בקצהו השני. כשהיה על הבנות לצאת בלילה, היו מעירות את הגבר, דני בן השש, שילווה אותן. דני, שאנצו היה קורא לו ברגעי עידוד “חלוץ”, היה ילד פיקח, שובב ויפה, רגיל לעמוד על שלו. כששיחק בכדור עם ג’ו קריידן, אחד מדיירי הקומונה, התערבו שניהם על 15 סנט, מי יזרוק את הכדור רחוק יותר. ג’ו בעל הגוף גילגל את הכדור דרך שני חדרים, דני לקח את הכדור והשליכו דרך החלון. ג’ו טען, כי זאת רמאות והוא לא ישלם. דני זרק “סְקֵט” על ראשו. למשמע הצעקות ההדדיות נכנס אנצו, שמע את טענות שני הצדדים והוציא את פסק־הדין: ג’ו הפסיד את ההתערבות, ועל־כן עליו לשלם את 15 הסנטים. ג’ו הוציא את הכסף ונתן אותו לדני, אבל אנצו פסק: “לא, אתה זרקת ‘סקט’ על ראשו של ג’ו וכמעט פצעת אותו. אתה משלם קנס, 15 סנט”. לקח את הכסף והכניס אותו לכיסו, לעיני בעלי הריב ההמומים.
עניני הכספים היו מקור לחילוקי־דעות תמידיים בין אנצו ועוזריו. לדעתו נועדו כל הכספים – שלו, של חברי הקומונה, של משפחתו, של “החלוץ” ושל “הבונים” – לשרת אותה המטרה, היא ארץ־ישראל, והוא לא הבדיל ביניהם. הוא היה יוצא למסע־הרצאות מטעם מגבית ההסתדרות מחוף אל חוף, כדי להשתכר כסף למען “החלוץ”; הוא לקח מכספי חברי “החלוץ”, שנועדו לעליה (לפי הנוהג אז היו החלוצים האמריקאים מכסים את הוצאות עלייתם), כהלואה לקניית חוַת־הכשרה. הבחורים האמריקאים לא היו רגילים לניהול חשבונות בשיטת אנצו. סעדיה גלב, האחראי על מחנה־הקיץ של “הבונים”, סיים את המחנה ללא הפסד, לגאוָתוֹ הרבה, ובין הנכסים שנותרו בידי התנועה היה טנדר משומש. אנצו הציע לקנות את הטנדר בשביל “החלוץ”: “הוא עלה שמונים דולר? אתן לך שבעים”. כאשר עברו חדשים והכסף לא הגיע, על אף התזכורות, קרא סעדיה – שדגל בחשבונות נפרדים גם כשמדובר בתנועות קרובות זו לזו – את אנצו לבירור בפני מזכיר מפלגת פועלי־ציון, דוד ורטהיים, פסק־הדין היה: על אנצו לשלם, בשם “החלוץ”. אנצו קיבל את הדין. שילם? מעולם לא.
כאשר נסע אנצו לתקופה ממושכת מניו־יורק, ניצל בן הלפרן, מזכיר “החלוץ”, את ההזדמנות כדי לשלם לפחות חלק מהחובות המעיקים ביותר. כשחזר אנצו ממסעו, הגיב על כך בכעס: לדעתו אפשר היה להשהות את התשלומים עד שבעלי־החוב יתיאשו ויסכימו להתפשר על מחצית הסכום. בניהול כספי התנועה יש לצאת מההנחה, שהדברים הנעשים לטובת “החלוץ” הם גם לטובת העם היהודי כולו. שוקעים בחובות מטעם “החלוץ”, ובאים בתביעות אל כלל ישראל, שיוציא מן הבוץ, וברגע שמגרדים קצת כסף מכלל ישראל משקיעים אותו שוב, ושוב שוקעים בחובות. זאת תורת הכספים של שליח האומה על רגל אחת.
כשם שהיה קמצן במשכורות אנשי “החלוץ”, שעבדו בתנועה במשרה מלאה – רובם השתכרו 15 דולר בשבוע, סכום שאפשר להתקיים עליו רק בעזרת ארוחות־חסדים אצל ידידים וקרובי־משפחה – כן היה תובעני לגבי עבודתם: הוא העביד את כולם בפרך, אבל את עצמו העביד יותר מכולם. לא חשוב באיזו שעה משעות־הבוקר המוקדמות הגיעו פעילי “החלוץ” למשרד האפלולי והבלתי־מסודר של התנועה בברודויי, אנצו כבר ישב שם, שקוע בקריאת עתונים. כדי להקדים את אנצו, לפחות פעם אחת, ניגש בן הלפרן ישר ממסע לילי ברכבת למשרד, נרדם לשעה קלה, וכאשר התעורר, בשבע וחצי בבוקר, כבר ישב אנצו במקומו. עובדי המשרד החליטו פעם ללמד לקח את אנצו, המתנהג כרודן ומתיחס אליהם כאל עבדים: כשנכנס למשרד עמדו דום, הרימו את היד בברכה פשיסטית וקראו במקהלה: “איל דוצ’ה”. אנצו לא הניד עפעף, ענה ב“צ’או” ידידותי והתישב מאחורי השולחן כאילו לא קרה דבר. כולם כעסו עליו וכולם עשו את רצונו, גם כאשר דובר בהחלטות הרות־חשיבות. אנצו החליט שעל ג’ו קריידן לשאת אשה; וכאשר הביע ג’ו את הסכמתו העקרונית, אך קבל על העדר מועמדת מתאימה, התנדב אנצו למצוא לו כלה כלבבוֹ, בתנאי שג’ו ישא את מי שיציע לו. יום אחד הביא למשרד בחורה ששמה רות, ואמר לג’ו: “זאת היא. אִתה תתחתן”. השנַיִם התיחסו בחשדנות לשדכנותו של אנצו אך התידדו, נישאו והם חיים יחד באושר עד היום הזה.
ביזמת אנצו הוציא “החלוץ” סקירה דו־שבועית על המתרחש בארץ, שהתבססה על העתונות מארץ־ישראל. אנצו היה בוחר את החומר ובן הלפרן היה מתרגם אותו לאנגלית. אנצו עבר על העתונים וסימן את הקטעים המתאימים לתרגום במהירות־בזק, שעוררה קנאה כללית וגם שמץ של ספק, אם אמנם קלט מה שקרא. אחרי שעברו אנשי “החלוץ” בעצמם על העתונים, באִטיוּת וביסודיות רבה, לא נשאר להם אלא להודות, כי לא מצאו שורה בעלת משמעות שנעלמה מעיני אנצו.
אנצו לא שלט באנגלית כשהגיע לאמריקה, אך הוא נאם באנגלית מיום שירד מן האניה, והיה לומד תוך כדי עבודה, מכל הבא ליד. אחת מדרכי לימוד השפה היתה לדעתו הקריאה בעתונים, שהיתה שייכת לעיסוקי־הבוקר שלו. כאשר היו אנשי המרכז באים בבוקר למשרד, היה מקבל את פניהם בהודעות על המתרחש, בנוסח: “קראתי היום ב’ניו־יורק טיימס', בעמוד 23”. ה“ניו־יורק טיימס” הוא עתון עבה מאוד, בעל עשרות עמודים והם היו עורכים לו מבחנים. בדייקנות של מחשב זכר אנצו את העמוד, הטור ותוכן הקטע. הוא היה קורא בנסיעה באוטובוס, בתחתית, ברכבת, בין ישיבה לישיבה, והיה מדביק בקדחת־הקריאה שלו את כל הסובבים אותו. כאשר דיבר אתו ג’ו קריידן על הסופר יעקב וַסרמן, העיר אנצו בביטול: “הוא הפך את היהדות לנושא לרומן, בלי להבין בה דבר. אני אתן לך ספר על היהודים, שיראה לך מה אפשר לעשות מהעם הזה”, והביא לג’ו את “תולדות יהודי איטליה” לססיל רות. לזלמן רובשוב, שהיה אז שליח ההסתדרות בארצות־הברית, הביא את “דברי ימי היהודים ברומא”, מחקרו של אברהם ברלינר, מלומד יהודי־גרמני מסוף המאה ה־19, ספר שאנצו ידע אותו לפני ולפנים, כדי שרובשוב יקרא ויאמר אם יש לו מה להוסיף עליו, מידיעותיו הוא במקורות היהודיים.
זלמן רובשוב, אוהב הספרים ואוהב האנשים אוהבי־הספר, לקח את אנצו לספריה העירונית של ניו־יורק ברחוב 42, הוציא את “שערי־תשובה” של הרב מפאדואה וקרא באזניו מה שהיתה מסכת יהודי איטליה במאה ה־16 וה־17. אנצו התלהב מהספר, שהיה לגביו גם תגלית, גם הוכחה למה שידע מכבר: שיהדות איטליה היתה יהדות שופעת, עסיסית, מעיין נובע אשר התכסה חול רק לזמן מה. רובשוב נהנה להיות מורה, ואנצו היה מוכן תמיד להיות תלמיד: רובשוב סיפר לו על ספיחי השבתאות מחוגו של הרב בנימין הכהן מרג’יו ועל עליית אברהם רוויגו ארצה, אנצו בא בטענות לכותבי תולדות הספרות היהודית על שהעריכו, לדעתו יתר על המידה, את שמואל דוד לוצאטו והתעלמו מכתביו של אליהו בן אמוזג, שתלמידי־החכמים ממזרח־אירופה כמעט אינם יודעים עליו.
לאנצו היו מגירות רבות, לכל אחד מגירה. רובשוב היה שייך למגירת המקורות היהודיים והאמונה בהשגחה העליונה, ששניהם דבקו בה על אף חינוכם הסוציאליסטי, כל אחד לפי דרכו. בערב יום־הכיפורים נראה אנצו יוצא במרוצה מבית “פועלי־ציון”, מחזיק ביד אחת את דניאל וביד השניה ספר גדול בכריכה שחורה. שלמה גרודזנסקי, עורך ה“אידישער קעמפער” רץ אחריו לברך אותו בגמר חתימה טובה ושאל מה הספר שבידו. “מחזור'”, אמר אנצו. “אתה מתכונן ללכת לבית־הכנסת?” “בודאי, ורק ביום־הכיפורים”, ענה אנצו. “מדוע רק ביום־הכיפורים?” ביקש גרודזנסקי לדעת. “מפני שיום־הכיפורים הוא החג הדתי היחיד שלנו. כל שאר החגים היהודיים הם חגים לאומיים”.
כשטייל עם גרודזנסקי, ועם ילדיו, ברחובות ניו־יורק שאל אנצו יום אחד: “אם תיכשל הציונות – אַל תעמיד עינים כאלה, מנין לך הערובה שהציונות לא תובס – אל מי תצטרף, לקומוניסטים או לאגודת ישראל?” “מובן מאליו, לאגודת ישראל”, השיב גרודזנסקי ללא היסוס. אנצו טפח על שכמו: “עכשיו אני יודע שאתה ציוני”. אחרים שאל בנוסח אחר: אילו אהבת אשה, ואחר – נניח בעלה – היה בא לתבוע אותה, מה היית עושה? האם היית נכון לוַתר עליה?" מי שענה ב“לאו”, קיבל ציון של ציוני אמיתי.
במכתבים, בדינים־וחשבונות ובמאמרים ניסה אנצו לנתח את מצבה של יהדות אמריקה ולמצוא תשובה לשאלה שהיתה יסודית בעיניו: “האם קיימים ופועלים גם בגלות אמריקה חוקי הדינמיקה העברית, אשר אנחנו, הציונים, בניתוח השאלה היהודית בעולם כולו, השתדלנו להוכיח את קיומם כחוט־השני, המציין את גורל ישראל בכל תפוצותיו?” הנה, עוד לפני שנים מספר סברו רבים שכיווּן ההתפתחות באמריקה לא יהיה דומה לכיוון ההתפתחוּת בארצות אחרות, אך סימני האנטישמיות הגוברים, ההרגשה הגוברת שהטמיעה התרבותית והסוציאלית של יהודי אמריקה לא עלתה יפה, חיי ההמונים היהודיים בינם לבין עצמם, בלי מגע פורה ועמוק עם אחרים, במלה אחת, ההכרה בכך שה“מלטינג פוט” – אשר רבים פיללו, שאמריקה תהיה כמותו – לא פעל כראוי, כל אלה שינו במידה רבה את התפיסה הזאת.
במידה מסוימת השפיע על שינוי התפיסה גורל יהודי גרמניה, שהיו סמל להצלחת ההתבוללות האזרחית והתרבותית. המאורעות בגרמניה עוררו ספקות ביציבותן של עמדות פוליטיות וכלכליות, במידה רבה יותר אצל יוצאי גרמניה, העילית בקרב היהודים בארצות־הברית, ובמידה פחותה יותר אצל יוצאי מדינות מזרח־אירופה, שראו במעשי הנאצים הוכחה נוספת לכך שאירופה מועדת לפורענויות, היום כמו בימי הצארים. הבטחון המופרז של יהודי אמריקה עורער: “על אף התקוה ש־It can’t happen here מתהלכים היהודים בפחד סמוי. שגם באמריקה יכול הכל לקרות, אפילו יותר ממה שקרה באירופה”.
בפי אנצו היתה ביקורת חריפה על הציונות, אשר גם כאן – כמו באיטליה של נעוריו – היתה פילנטרופית: “אחרי המאמץ הנפלא של יהדות אמריקה בימי מלחמת־העולם הראשונה אבד לתנועה הציונית כל אופי של תנועה לאומית, היא נעשתה סוכנות לגביית כספים בלבד, אנשים הרוצים להיטיב עם אחיהם הנרדפים, רואים את ארץ־ישראל כבעיה של עזרה, משכיחים אופי לאומי עברי. פופולריותה של ארץ־ישראל עולה עם הצלחות העבודה המעשית, אך חסר כל מרץ אידיאולוגי אמיתי. אין נוער, אין אישים חדשים”.
אם חרה לו הדבר לגבי התנועה הציונית בכללה, לגבי תנועת־הפועלים חרה לו הדבר כּפליִם: “אנו חוזרים (ביתר כשרון וביתר יושר) בדיוק על אותן השגיאות אשר עשו מהמגביות הציוניות בארצות־הברית אסון לתנועה הציונית. כדי להגיע ל’קווטה' שלנו אין אנו מקפידים על דרכי התעמולה. ודאי, אנחנו משיגים כרגע דבר־מה. אבל אנו מקצצים את הענף שעליו נוכל להישען ברגע הרע, העלול לבוא בעתיד. חוסר חינוך חיוני עלול להביא אותנו למצב קשה ברגע שארץ־ישראל תיסגר לזמן ארוך, פחות או יותר, בפני עליה יהודית או כשתופיע פתאום ארץ אחרת (רוסיה) כמתחרה בקליטת הפליטים”.
לדעת אנצו שגתה תנועת־הפועלים שגיאה כפולה: בכך שלא ידעה להיפגש עם הקבוצות השונות בציבוריות היהודית, שלכל אחת מהן היה אופי משלה, ולדבר עם כל אחת מהן בשפתה, אלא הצטמצמה בחלק מסוים של יהדות אמריקה, שהוא החשוב ביותר עד היום, גם במובן המספרי וגם במובן הכספי והפוליטי, אבל אין לו תקוה לעתיד, ובכך שפנתה אל היהדות הזאת כאילו היא כל היהדות הקיימת כאן, והתאימה את עבודתה בארצות־הברית רק לצרכי הקבוצה הזאת, וכך דחתה, לשנים רבות, את כל האנשים, שהגישה הזאת לא התאימה להם.
שליחי ההסתדרות, שפעלו בעיקר בקרב אחיהם בגולה, היו חוזרים ארצה מלאי סיפוק בגלל החמימות ואהבת ציון שמצאו באמריקה ומפרסמים דוּחוֹת רוויי־רגש על שליחותם בארצות־הברית. אנצו הגיב בכעס על הפרסומים שהופיעו ב“דבר” וב“פנקס ההסתדרות”, התלונן על ההפרזות והמליצות וניסה להבהיר לתנועת־הפועלים בארץ את המצב לאמיתו: “כל החוגים אשר אליהם אנו מתקרבים הם אנשי המשמרת הותיקה בסוציאליזם האמריקני, וכנגדם עומדים הצעירים. נכון שכיום הם המנהיגים של התנועה המקצועית והפוליטית, אבל לכיבושם יש ערך מוגבל מאוד מבחינת הזמן: זה דור בלי בנים, בלי המשך. אין אני חושב שאני מגזים בפסימיות שלי. בעוד 20־15 שנה, כאשר הדור הישן הזה יעבור מן החיים ויפנה דרך לדור חדש, לא יהיה לנו למי לפנות בארצות־הברית, והאכזבה תהיה עוד יותר מרה, כי היא תבוא אחרי שנים של שפע וברכה… כספית”.
למקרא דיווּחם הנלבב של גולדה מאירסון וזלמן רובשוב עם שובם ארצה, במיוחד לגבי הליגה למען ארץ־ישראל העובדת, שנועדה להיות מכשיר לקירוב אנשים מחוץ למפלגת “פועלי־ציון”, תפס אנצו בראשו: באיזה עולם הוא חי? אולי אין הוא מסוגל להעריך נכונה את המתרחש סביבו? אולם אחרי מסע על־פני ארצות־הברית כמרצה מטעם מגבית ההסתדרות, שבו בדק את המצב בעשרות ערים, הודיע לצמרת מפא"י בודאות שאין עליה עוררין: הליגה היא יצור חסר־חיים ולמעשה אין היא קיימת אלא על הנייר. היא נכשלה כיון שהצטמצמה בעניני ארץ־ישראל העובדת ולא נתנה לאנשים שהתקרבו אליה מענה לבעיותיהם הם, כיהודים אמריקאים. “אותם אנשים קיוו למצוא בליגה כיוון חדש של העולם היהודי, אשר אמנם רואה בארץ־ישראל את המרכז אבל לוחם לחיי צדק, יושר וכבוד בכל מקום בעולם, ואנחנו נתנו להם רק הרצאה אחרי הרצאה בעניני ארץ־ישראל העובדת. האנשים שכדאי לקרבם כרגע הם אותם האנשים אשר משהו נפגע בהם בגלל המשבר הכללי והיהודי, אנשים מסוג זה שקוראים כאן רדיקלס. להם ברור שיש שאלה סוציאלית ושיש סוציאליזם, והם נוטים להתקרב לפעולה פוליטית, אף־על־פי שכמו לכל אמריקאי יש בהם איזו התנגדות פנימית להתקשר באופן רשמי עם מפלגה זאת או אחרת. הם יהודים, אבל אנשים החיים כאמריקאים, הם מקבלים אותנו בכבוד, מעריכים את מפעלנו, מוכנים לעזור לנו, אבל שואלים אותנו, ובצדק: מה אנו יכולים לתת להם לפתרון שאלותיהם הם? הם אינם רוצים להסתפק בפעולה פילנטרופית, הם רוצים ביחסי־גומלין אתנו. אם אנו נמשיך לומר להם ‘עזרו לארץ־ישראל העובדת’ ותו לא, גם עזרה לא נקבל וגם אינטרס לא נעורר. עלינו למצוא את הסינתיזה בין האינטרס היהודי־האמריקני שלהם ובין הרקע הארץ־ישראלי”.
הפתרון היחיד שראה אנצו היה הקמת מפלגה דוברת אנגלית חזקה, שתּצוֹר את הרגשת השותפות האידיאית והגורלית בין ארץ־ישראל העובדת והדור הצעיר, בדומה לזו שבין תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית ואנשי הליגה האידישיסטית. “לו היינו מקדישים למפלגה אותם המאמצים ואותו המרץ שהקדשנו לליגה, היה קם לנו דבר אחר לגמרי. אבל אנו פיזרנו את ההון הרב שלנו (הפרסטיז’ה של ארץ־ישראל העובדת) לכל הרוחות, בלי לנסות לעשות ממנו יסוד לאיזה דבר מוצק. אין לנו נוער”. הדוּח נכתב בראשית פברואר 1937, כששהה אנצו בלוס־אנג’לס, ולא הסתיים: "המכתב ארוך מדי ואני עוד באמצע דברי. אבל אפסיק. אם תמצאו ענין בדברי־האפיקורסיות שלי עוד אמשיך לכתוב על הנוער, ‘החלוץ’, ‘השומר הצעיר’ וכו' ". היה זה בעיצומו של הסכסוך הגדול בין אנצו לאנשי “השומר הצעיר”, והקרע בינו ובין הועד הפועל, והמשך הדוּח לא נכתב או לא נשלח.
היחסים בין “השומר הצעיר” ואנצו, שהיו מתוחים מרגע בואו, החריפו עם הזמן; תנועת “הבונים”, אשר צמחה מ“צעירי פועלי־ציון” והיתה קשורה לקיבוץ המאוחד, הוסיפה כוח והשפעה הודות לתנופה של אנצו. הוא מוּנה אמנם כשליח “החלוץ” כולו, ובשאלה הערבית היתה עמדתו קרבה לזו של “השומר הצעיר” יותר מאשר לזו של מפא"י, אך לא היה זה סוד לאן פונה אהדתו וממה הוא מסתייג.
תפיסתו הדו־פרצופית של “השומר הצעיר”
שאלת הדגלים
ריכוז על “מטרה” אחת של השומר
האם זה אפשרי? האם זה מוצדק?
לא כן
רשם לעצמו כראשי־פרקים לפני אחד מנאומיו בפני הנוער האמריקאי. המאבק על השפעה בקרב כמה מאות הצעירים היהודים, שלא היווּ אפילו עשירית האחוז ממאגר הנוער היהודי בארצות־הברית, נראה כאבסורד גמור מנקודת־ראות אמריקנית, ואפשר להבין את מרירותו ואת חריפותו רק מנקודת־הראות הארץ־ישראלית, שהביאה למאבק הקנאי בתוך התנועה הקיבוצית. ממרחק השנים נראה מעציב למדי שמוח מזהיר כזה הקדיש כל־כך הרבה מעצמו לסערה בתוך כוס המיץ הארץ־ישראלי ומעציב עוד יותר שהיחסים עם “השומר הצעיר” הכריחו את אנצו לעזוב את ארצות־הברית הרבה לפני המועד המתוכנן, מר־נפש ומאוכזב.
תשובת הועד הפועל לדרישת “השומר הצעיר” לשליח שני, שאנצו הסכים לה מיד עם בואו מטעמים פסיכולוגיים, אף כי לדעתו הפרטית היה זה שגעון (“לעתים קרובות יש לי הרגשה, שגם אחד הוא יותר מדי”), הגיעה רק אחרי חמישה חדשים, בספטמבר 1936: שליח שני ל“החלוץ”, איש “השומר הצעיר”, יאושר אם תבטיח התנועה באמריקה את קיומו של אנצו החל מינואר 1937 ואת קיום השליח השני מיולי של אותה השנה. בישיבת מרכז “החלוץ” ב־10 בספטמבר הדגיש אנצו, כי הכל מסכימים שיש צורך בשליח שני, אך בגלל מצבו הכספי של “החלוץ” (הליגה למען ארץ־ישראל העובדת, שהבטיחה תרומה של אלפּיִם דולר, נתנה בסופו של דבר רק מאתים) אי־אפשר לפי שעה למלא את תנאי הועד הפועל. אנשי “השומר הצעיר” לא הסכימו להתחשב בנימוקים הכספיים: חובות יש בלאו הכי. אנצו הציע שאברהם בן־שלום, איש קיבוץ עין־החורש, שליח תנועת “השומר־הצעיר” בארצות־הברית, יפעל גם כשליח תנועתו ל“החלוץ” וכך תיפתר בעיית הכספים. הצעתו נתקלה בהתנגדות נמרצת, ואחרי ויכוח ממושך נשלח לועד הפועל מברק נוסף: שני שליחים הכרחיים, אך “החלוץ” באמריקה לא יוכל לשאת בהוצאה. עליכם להבטיח לסרני 3000 דולר לשנה ולשליח השני 1500 דולר, אחרת ייאלץ סרני לעזוב את אמריקה בינואר 1937. כל זמן שלא סודר ענין השליח ניהלו אנשי “השומר הצעיר” מלחמת־התשה נגד אנצו, סירבו להשתתף בועידת “החלוץ”, בעבודת התרבות ובהוצאת חוברות, לא הזמינו אותו למחנות התנועה ולהרצאות בסניפים המקומיים, או כפי שהגדיר זאת אנצו: “התנהל בויקוט שיטתי נגד שליח ‘החלוץ’ על־ידי אחת הקבוצות המרכזיות במדינה זו. עם ‘השומר הצעיר’ בניו־יורק לא זכיתי עוד להיפגש אף פעם אחת, אם כי פניתי בענין זה כמה פעמים לחברים, שתמיד שכחו, ויש ודאי סיבה פסיכו־אנליטית לשכחתם”.
אנצו הזהיר את חברי הועד הפועל בתל־אביב: אל תאמינו בנסים. אין לשלוח איש בלי להבטיח את קיומו. “החלוץ” האמריקאי אינו מסוגל לקיים את שליחיו, ועד שנחדיר למוחות של האמריקאים את ההכרה בחשיבות עבודת “החלוץ” כאן ואת הצורך לעזור לנו יעברו שנים. כתכסיסן מנוסה היה אנצו רגיל לתמרן את הענינים לפי רצונו, אבל כאן נתקל בחבורת דיאלקטיקאים מנוסים בקלחת האינטריגות התנועתיות לא פחות ממנו, שניהלו התקפת־מחץ נגדו כדי לזרז את בואו של השליח השני. בנובמבר 1936 שלח לו אברהם בן־שלום מכתב – עם העתק למזכירות הועד הפועל, שבה ישבו, זו הפעם הראשונה, שני נציגי “השומר הצעיר”, מאיר יערי ויעקב חזן – והתריע על דעותיו של אנצו על “השומר הצעיר”, שבוטאו בהופעותיו ובשיחות פרטיות, והיו מנוגדות להצהרותיו על יחס שוה לכל תנועות־הנוער. בן־שלום ציטט את דברי אנצו מפי נאמני “השומר הצעיר” (אשר לא ראו בעין יפה את חדירת אנצו לערים, שנחשבו עשר שנים למעוזם): “השומר הצעיר” הוא מקור לבעיות נצחיות בהסתדרות, הוא מסוכן מפני שהוא מחנך למטרה אחת בלבד – ארץ־ישראל וחלוציות – וכך הוא מאלץ את אלה שאינם עולים לארץ־ישראל לפנות לקומוניסטים. בסוף המכתב טען בן־שלום, כי לא נעשה שום דבר בענין השליח השני. בשיחה פרטית עם אנצו הוסיפו חברי “השומר הצעיר” תחמושת, הגדירו את דברי אנצו כמעשה־נבלה, קראו לו שקרן, הביעו את חוסר־אמונם בו והכריזו שאין הם רואים בו עוד את נציגה של ההסתדרות.
אנצו הניח, שמכתבו של בן־שלום אינו מיועד בעצם אליו אישית, ושהוא מסמך ראשון של התקפה מרוכזת. מעתה היתה זאת שאלה של פרסטיז’ה: כל זמן שאנשי “השומר הצעיר” לא יכירו בו כשליח לתנועה כולה, אין הוא יכול להסכים לבואו של שליח שני, כי הסכמה כזאת עלולה להתפרש כהודאה באשמות שהוטחו נגדו. אם יבוא השליח, יראה אנצו בכך פקודה מהועד הפועל לעזוב את ארצות־הברית. במכתב תשובתו לבן־שלום הכחיש אנצו נמרצות שאמר או רמז אי־פעם, בשיחה פרטית או פומבית, ש“השומר הצעיר” נחות במשהו מחלקים אחרים של תנועת־הפועלים. אמנם, הוא נפגש עם אנשים שסברו – ולא במקרה אלא מפני שקיבלו הסברה כזאת – ש“השומר הצעיר” היא התנועה החלוצית המגשימה היחידה, וזילזלו בחלקים אחרים של ההסתדרות, ובמקרים כאלה השתדל הוא לתקן את התמונה המוטעית. על כך יש לבוא בטענה לא אליו, שמילא חובה בסיסית של יושר, אלא אל אלה שמצאו לנכון דוקא כאן, באמריקה, לעמוד על האופי הספציפי של חלק אחד בתנועה הקיבוצית במקום להדגיש את המשותף לכל התנועה. כאשר נשאל, במקומות שונים, על ההבדלים האלה, הסביר לשומעים את השקפת־העולם של “השומר הצעיר” ואת תפיסתו המַרכּסיסטית, מתח ביקורת על מה שנראה, לפי עניות־דעתו, כדו־פרצופיות (שאלת הדגלים, שאלת ההשתתפות בפעולה פוליטית בחוץ־לארץ), אך מעולם לא אמר דבר שלא התאים לאמת. “דברי־ביקורת השמעתי ואשמיע על דרכי תנועת־הפועלים וקבוצותיה השונות, כל זמן שמצפוני יאמר לי זאת. מה שיכולים לדרוש ממני הוא נאמנות מַכּסימלית במסירת אינפורמציה וכנות בהערכה”.
היה כאן ויכוח רעיוני ותכליתי. לדעת אנצו יכלה התנועה החלוצית בתקופה הזאת לכבוש רק חלק קטן מאוד מהנוער היהודי, על־כן סבר שיש לקשר גרעין חלוצי קטן זה עם פריפריה אוהדת, אשר באמצעותה תוכל התנועה החלוצית להשפיע ולגדול. הוא ראה בחלוציות תוצאה רצויה, אך לא יחידה, של חינוך ציוני־סוציאליסטי, המביא בחשבון את המציאות האמריקנית ואת הצורך להכין ידידים ואוהדים. הוא רצה ש“החלוץ” יהיה מרכז השפעה על רבים עוד לפני שיצטרפו אליו, בדומה למה שהיה בגרמניה. גישתו הפרגמטית אכן הביאה לגידול מרשים בשורות “החלוץ” בימי שהותו בארצות־הברית. הצטרפו אליו “סתם חלוצים”, אנשים שלא עברו את כור־ההיתוך של תנועת־הנוער, למורת־רוחם של אנשי “השומר הצעיר”. נימת מכתבו של אנצו לבן־שלום (ודרכו אל הועד הפועל) היתה בוטחת: “תקותי שאתה וחבריך תבינו את שגיאותיכם, תשנו את תכסיסיכם ותתנו יד לעבודה חפשית”. במכתביו לועד הפועל הדגיש אנצו, שהוא יראה בשיגור שליח שני פגיעה בכבודו, ויסיק מכך כי הועד הפועל סבור שהוא מעל בתפקיד. נוסף לכל אלה היה מצבו הכספי נורא: בן־גוריון לא ענה על מכתביו ולא קיים את הבטחתו, ועל סרני רבצו חובות אישיים כבדים. “קשה לי מאוד לאיים (ואולי אין זה איום כלל וכלל…), אבל תדעו, אני לא אישאר כאן אחרי האחד בינואר אם הענינים הכספיים לא יסודרו”.
ביום האחרון של השנה האזרחית – ה־31 בדצמבר 1936 – קיימה משלחת ההסתדרות שבאה לארצות־הברית – בבה אידלסון, יוסף ברץ ושלמה צמח – בירור בין סרני ואנשי “השומר הצעיר”, שנציגיו היו אברהם בן־שלום ויונה יונאי. הבירור היה ממושך ומיגע. אנשי “השומר הצעיר” ציירו את אנצו כדמות מאקיאבלית, מתחו ביקורת על שיטותיו בהשפעה על הנוער דרך העלאת ספקות, וברוב תבונתם שמו את הדגש על דעותיו של סרני בשאלת הערבים, הסותרת את עמדת כל הזרמים בהסתדרות העובדים, נקודה שכל חברי המשלחת היו רגישים לה מאוד. בן־שלום הטעים אמנם, שאנצו מצהיר בראשית כל נאום כי הוא מדבר בשמו הפרטי, אך טען שהקהל שוכח זאת וזוכר רק את האפולוגטיקה שלו על המלכים הערביים ועל המופתי, את ההשוָאה בין הלאומנים הערבים ובין מאציני וגאריבאלדי ואת הזלזול בכשרון הדיפלומטי של וייצמן ובן־גוריון. אנצו הפריך כל טענה, וציין שהרקע להאשמות אנשי “השומר הצעיר” הוא חוסר יכלתם להשלים עם שבירת המונופול שלהם בארצות־הברית.
דעתם של חברי ועדת־הבירור לא היתה נוחה מעמדת אנצו בעניני הערבים – ושלמה צמח אף סבר שבענין זה עובר סרני את הגבול ונוקט עמדה קיצונית שהתנועה אינה יכולה להזדהות אתה, כפי שציין במכתב לתל־אביב – אך הם דנו בענין לגופו וקבעו פה אחד, שמקור האשמות שמטיל “השומר הצעיר” על החבר סרני הוא בשמועות ובקטעי־דברים שנאמרו איש מפי איש, ואמיתותם לא הוכחה. הועדה קבעה שיש ממש בטענת “השומר הצעיר” נגד מערכת “ידיעות החלוץ”, שלא דייקה די בהגדרת “השומר הצעיר” וחייבה אותה לתקן זאת, אך בסיכום נאמר כי סרני הוא שליח ההסתדרות כולה, חובתו לקיים קשרים עם כל קבוצות הנוער ועל “השומר הצעיר” להזמין אותו לחוגיו ולמצוא דרך ליתר שיתוף־פעולה אתו. אנצו ניצח בסיבוב הראשון, משלחת ההסתדרות חזרה לארץ־ישראל ו“השומר הצעיר” המשיך באובסטרוקציות, מאחר שלא קיבל שליח משלו.
לחצי הקיבוץ הארצי בארץ נשאו פרי, ובפברואר 1937 קיבל אנצו מברק, כי אכן ישוגר שליח שני לארצות־הברית. למברקי־המחאה הנזעמים שלו ענתה מזכירות הועד הפועל, כי במכתב מפברואר 1936, החתום גם על־ידיו, הוסכם על שליח שני, וכי היא הגיעה להחלטה הזאת רק אחרי ששוכנעה, בעקבות הבירור, שאין שחר להאשמות “השומר הצעיר”. אנצו ראה באישור השליח השני פרס על בויקוט והבעת אי־אמון בו, ונראה לו מגוחך, שהועד הפועל, אשר לא היה מסוגל להבטיח קיום של שליח אחד לשנה, שולח שנים ומתחייב לדאוג לקיומם במשך חצי שנה. “במקום לחלק את הילד לשנַיִם, אני מעדיף למסור אותו בשלמותו לטיפול שליח אחר”, כתב, גם אם פירושו של דבר יהיה “עזיבת עבודתי, שבה השקעתי עמל רב וראיתי בה גם ברכה”.
הועד הפועל שלח אליו מברקי־הרגעה, עם הערכה כללית לעבודתו, וביקש הצעות לחלוקת העבודה בין שני השליחים, אבל אנצו עמד על שלו: השליח השני הוא בעיניו הודאה בהאשמות נגדו, והוא לא יישאר. גולדה מאירסון, שהיתה אז שוב בארצות־הברית, נתבקשה להשפיע על אנצו, אך זה עמד על שלו: הוא ביקש לסלק את החוב של אלף דולר, שההסתדרות היתה חייבת לו (200 הליש"ט של בן־ גוריון עדיין לא הגיעו), מלבד הוצאות־הנסיעה. בישיבת מזכירות הועד הפועל הציע דויד רמז לשלוח מברק נוסף לאנצו הנפגע, בלי להיכנס לבעיית עמדתו בשאלת הערבים, מאחר שדרכו לא היתה סוגה בשושנים. “הנך נדרש להישאר על משמרתך עם השליח השני”, ציוה הועד הפועל. “מצטער, לא”, השיב אנצו.
את ליל־הסדר האחרון, זמן קצר לפני עזיבת הסרנים, הוחלט לערוך בחוג מצומצם, רק חברי הקומונה בריברסייד דרייב עם חמישה או ששה אורחים מבחוץ. מי שמזמין אורח נוסף חייב להודיע על כך לעדה, החליטו חברי הקומונה, החלטה שאנצו התעלם ממנה כליל. הוא הזמין, בדרך־אגב, לליל־הסדר בקומונה את כל מי שפגש על־פני ניו־יורק. זמן־מה לפני הסדר התברר, כי יהיו בו יותר ממאה אורחים, ולא היו כסאות, לא כלים ולא אוכל. עדה בישלה ביצים בכמות עצומה והחברים קנו מצות. באו חיים גרינברג ויואכים פרינץ, באו גולדה מאירסון וזלמן רובשוב, שקרא את ההגדה בנוסח אשכנז, ישבו על הרצפה, אכלו מה שאכלו. ערב מטורף, לא־מתוכנן, מהנה וזכור שנים רבות.
ב־15 במאי 1937 הפליגו אנצו ומשפחתו באניה “ג’ורג’יה” לאנגליה. אנצו השאיר מאחוריו את העולם החדש עם בעיותיו הנושנות, בלתי־נכנע. בלבו היתה הרגשה של כשלון: “היתה זאת רק חזרה לקראת המופע העיקרי”, אמר אחרי שובו ארצה, “יהיה עלי ללכת שנית”.
לדין־וחשבון ששלח בן־ציון אפלבוים – שבא במקום אנצו כשליח 'החלוץ" – לועד הפועל, אחרי חצי שנה, היתה נימה עצובה מאוד. דובּר בו על יאוש לגבי עתיד “החלוץ” באמריקה, על ירידת חברים שעלו לפני שנה ולא התאקלמו בנען, על עזיבת ה“סתם־חלוצים”. מספר החברים ירד ל־120, והם מפוזרים על־פני כל היבשת. המצב הכספי ירוד לא פחות. על “החלוץ” רבצו חובות של 12,000 דולר, מזה 5000 דולר מכספי העליה שסרני השתמש בהם לקניית החוה, 3000 דולר הוצאות משרד, בעיקר על הדפסת הספר בשאלת הערבים, ונוסף על כל אלה משכנתא של 10,000 דולר על החוה. הועד הפועל הביע צער על התכווצות “החלוץ”, וטען כי “לא ייתכן שבאמריקה הגדולה, עם כל הישוב היהודי שלה, לא יימצאו כמה מאות בחורים ובחורות חדורים רגש ציוני ושאיפה להגשמה אישית. צריך ללקט אותם”. בן־ציון אפלבוים צדק כאשר הגדיר את המצב בימי אנצו כבלתי־טבעי לגבי אמריקה, מנופח, לא יציב, בנוי על יסודות רעועים של “סתם־חלוצים”, אבל אילו היה אנצו נשאר באמריקה היה יודע לגבש אותם. נכון, שרבים מהחובות נוצרו בגלל תפיסת ה“נעשה ונראה” שלו, אך אילו נשאר היה יודע לצאת מן הסבך, היה מוציא כסף מן הוַרבורגים שלו, עושה טרנסקציות, מפעיל טרור. כיון שהלך, הלכה גם ההילה, הלך החזון, הלכה המהומה, הלכו החבר’ה ונותרו רק החובות המעיקים.
פרק חמישה־עשר: עם מקל מול רובים 🔗
אחרי כל תקופה של פעילות פוליטית מעשית גבר באנצו הצמאון לעבודה מדעית שקטה, ואחרי כל תקופת מחקר מרוכז באה הכמיהה למעשים. עם תום האינטרמצו האמריקני הרגיש צורך למלא את המצברים הרוחניים שהתרוקנו בפעילות התנועתית, ושקע בעבודת מחקר על השתלשלות המעורבות של הבריטים במזרח התיכון, שאלה שהעסיקה אותו זה שנים אחדות בגלל הקשר הישר שלה עם גורל ארץ־ישראל. עדה חזרה עם הילדים לגבעת־ברנר ואנצו נשאר באנגליה, כדי לאסוף – בעיקר במוזיאון הבריטי – את החומר הדרוש.
במרכז “תולדות האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון” (חיבור שלא פורסם בדפוס מעולם, לא באיטלקית ולא בעברית) עמדה פרשת רכישת המניות של תעלת־סואץ וכל התככים הבין־לאומיים שקדמו לה. היתה זאת עבודה במיטב הסגנון המדעי עם מאות הערות־שולים, אך אנצו לא הסתיר בה את אהדתו גם לדיזראלי הזקן (הוא רצה להקדיש לו מחקר נפרד), גם לכדיב המצרי איסמעיל, שהסתבכותו בחובות עצומים, עקב בניית התעלה, הביאה בסופו של דבר לכיבוש הבריטים, וגם לעם המצרי המנוצל, הנושא בעול העצום של המסים, שנסחטו ממנו כדי לשלם את הריבית הגבוהה לאשראי שהעניק ההון הבין־לאומי למצרים.
לדעת אנצו התערבה בריטניה במישרין במצרים רק אחרי היסוסים רבים – על אף חשיבות התעלה כמפתח להודו – והסתייגות ממושכת מרעיון הכיבוש, שהתומך העיקרי בו היה ביסמַרק, בכלל החשש מפני קרע בינה ובין צרפת ותורכיה ומפני איבוד זכותה המוסרית להתנגד לכיבושי המעצמות האחרות (צרפת פזלה לעבר בלגיה, גרמניה לעבר הולנד ורוסיה לכל הצדדים).
אנצו שהה זמן־מה בפאריס, כדי לעיין במסמכים הצרפתיים הנוגעים לעיסקאות הפיננסיות לאחר פתיחת תעלת־סואץ בשנת 1871, ובהזדמנות זו התעניין גם במתרחש ב“החלוץ” בצרפת (מעט מאוד), ונפגש עם אנשי המחתרת האנטי־פשיסטית “ג’וסטיציה א ליברטה” שנותרה ללא מנהיג אחרי מות קרלו רוסלי. קרלו, שעסק ברכישת נשק לרפובליקאים הספרדים והיו לו מהלכים בכל חוגיהם – סוציאליסטים, אנרכיסטים וקומוניסטים – נרצח לפי הוראות גאליאצו צ’יאנו, שר־החוץ האיטלקי וחתנו של מוסוליני, ב־9 ביוני 1936, בידי סוכני הארגון הפשיסטי הסודי “קאגול”, שקיבל חמישים מכונות־יריה תמורת הרצח. יחד עם קרלו נורה ונדקר למוות אחיו נלו, שבא מאיטליה להיפגש עם אחיו בעיר־המרפא באניול, שבה שהה קרלו לשם ריפוי דלקת־הפרקים, שהחריפה בימי השתתפותו הישירה במלחמת ספרד. רצח קרלו ונלו, שהופיע יחד עמו בכינוס הנוער היהודי בשנת 1924 בליווֹרנוֹ, השפיע על אנצו כל חייו. הוא ראה סמליות בתאריך רצח האחים רוסלי, בדיוק שלוש־עשרה שנה אחרי רצח מתיאוטי: שני מעשי־הרצח האלה היו ציוני־דרך במלחמה נגד הפשיסטים.
בפאריס נפגש אנצו גם עם בן־דודו אוג’ניו קולורני שהיה עדיין אנטי־פשיסט פעיל באיטליה (ונעצר זמן קצר אחרי שחזר למילאנו). מלבד על פוליטיקה דיברו השנים על ימי־הנעורים המשותפים ועל קרובי־משפחה שהלכו לעולמם: אנריקו, דודה קלרה אמו של אוג’ניו, הדוד אנג’לו סרני, שנפטר בגיל 74 בספטמבר 1936, מאוכזב מפני שנדחק בשנותיו האחרונות לשולי הפעילות הציבורית, שעסק בה חמישים שנה. במכתב לדודה ארמלינדה, אלמנת אנג’לו סרני, ביום השנה למותו הגדיר אנצו את שהותו בלונדון כ“חדשים פוריים של מחקר ועבודה, אשר נתנו לי מושג על העולם האנגלו־סַכּסי. חונכתי על כבוד למסורת הגרמנית, ומאורעות החיים הביאו אותי למגע הדוק עם חניכי ‘הקולטור’ הגרמני; התרבות האנגלות־אמריקנית היתה לי זרה כמעט, שהותי בארצות־הברית וכעת באנגליה סייעו לי הרבה. אני מרגיש את עצמי ‘אדם חדש’ בכל המובנים, ונראה לי שרכשתי תחושה והכרה לגבי סדרי עולם שונה מזה שהכרתי, ויש לי עינים חדשות (או משקפים חדשים) לראות את העולם.”
לא ברור מי בדיוק מימן את שהותו של אנצו בלונדון – מקורות פיננסיים שאליהם יכול היה לפנות בכל עת לא היו חסרים – אבל לדברי אמי הורוביץ, חברת שער־הנגב, מיוצאי גרמניה, שעמה נפגש בלונדון, הוא לא נראה כסובל ממחסור. אנצו עשה לאמי הכרה עם פקיד איטלקי בכיר, שנשא את סמל המפלגה הפשיסטית, אך היה קשור – לדברי אנצו – למחתרת האנטי־פשיסטית, ובהזדמנות זאת הסביר לה מהו הפשיזם: “משפחת מוסוליני יושבת לארוחה סביב השולחן, ואחד הבנים שואל את הדוצ’ה: ‘אבא מה זה בעצם פשיזם?’ ‘תאכל ותשתוק’, עונה לו אביו”. צחוק־הנאה קולני מצד אנצו.
אנצו החל לאסוף חומר לעבודות־מחקר נוספות – ביניהן על סר לורנס אוליפנט, ההרפתקן האנגלי חסיד הכת המיסטית שהתישב בסוף המאה ה־19 בחיפה ופעל למען קיבוץ היהודים בציון – אך כבר לא היתה בו מנוחה. בספטמבר 1937 גברו הגעגועים: “עכשיו באמת אין לי כבר סבלנות, ואני רוצה להתמודד עם המציאות המעשית אחרי המרחץ התיאורטי וההינזרות של החדשים האחרונים. יש בזה ודאי גם רצון להיות שוב עם הילדים ועם עדה, שריחוקם מכביד עלי מאוד. ככל שהילדים גדלים יותר נהירים לי יותר דברים ביחסי הורים וילדים, שמבחינת ההגיון קשה להצדיק ולהבין אותם, אבל ‘ללב יש הגיון משלו, שההגיון אינו מכיר בו’, ויש לי לעתים נקיפות־מצפון על שהזנחתי חובות שרק עתה אני מסוגל להבין את ערכן”.
ילדי הסרנים, שהתגלגלו בחייהם הקצרים – חנה היתה עתה בת אחת־עשרה, הגר בת תשע ודניאל בן שבע – בין גבעת־ברנר, בית המשפחה באיטליה, הקומונה בגרמניה והקומונה בארצות־הברית – התרגלו שוב לחיי הקיבוץ. דניאל, בעל העינים השחורות והפנים השובבות, אינטליגנטי, אימפולסיבי, וחסר־משמעת, ילד־השעשועים של הקיבוץ, לא ידע כמעט עברית כשחזר מאמריקה, וחזר אל הכיתה הראשונה.
כשחזר אנצו לגבעת־ברנר בחורף 1937, עמדה בעיית בניית בית־ספר לילדי המשק במרכז הדיונים: עדיין לא היו במקום די ילדים כדי לקיים מוסד עצמאי, על־כן דובר על בית־ספר משותף, שההסתדרות החליטה להקימו בקבוצת שילר השכנה. אנצו היה מוכן לשותפות לא רק עם ילדי קבוצת שילר אלא גם עם ילדי כל פועלי הסביבה, בתנאי שבית־הספר יוקם בגבעת־ברנר, שנועדה – על־פי האמביציה שלו – להיות הקיבוץ הגדול בארץ (כאשר נקבו אנצו ובן־אשר במספר הדמיוני, אלפים נפש, עוררו עליצות כללית) ואכן, הוא השיג אצל דודה ארמלינדה סרני, אלמנת הדוד אנג’לו, הלואה למען בניית בית־הספר כהשקעה שתבטיח אותה לעת זיקנה. דודה ארמלינדה – שהיתה מידידותיה של מריה מונטסורי, המחנכת האיטלקית בעלת שיטת החינוך המתקדם, והתעניינה בכל בעיות החינוך – היתה שולחת לילדי גבעת־ברנר חומר לימודי ומשחקים חינוכיים מאיטליה. היא באה, גבירה זקנה, אך תמירה ואלגנטית, לחנוכת בית־הספר, אך להשתקע בארץ לא הסכימה: שרשיה היו באיטליה.
כמנהג הקיבוצים מאז ועד ימינו לגבי החוזרים משליחות, עבדה עדה אחרי שובה מאמריקה קודם־כל במטבח, והיו לה דעות מהפכניות על ארגון סדרי האכילה בקיבוץ: במקום חדר־אוכל ענקי ורועש אחד ראתה בעיני־רוחה כמה חדרי־אוכל קטנים, אינטימיים יותר, שהאוכל יובא אליהם במעלית מן המטבח המרכזי ויחולק בשירות עצמי, רעיון שהקדים את המציאות בחצי יובל. אחרי גיוס־החובה במטבח עברה עדה לעבודה בבית־החרושת לשימורים, שראשיתו הצנועה היתה עיבוד עדפי הירקות שהצטברו בגן־הירק של המשק בעונת־הקיץ. בתי־קירור עדיין לא היו, ובשנים הראשונות היו חברי המשק מחלקים את עדפי המלפפונים למחוסרי־העבודה ברחובות. גן־הירק הכניס רק רבע ממה שהכניסה עבודת־החוץ, בגלל התחרות העצומה עם התוצרת הערבית הזולה, אך הוא הציל את המשק לא פעם מרעב; הוחלט איפוא לשמר לפחות חלק מיבולו לעונות המתות. תחילה כבשו מלפפונים במלח, לפי מיטב השיטה הביתית, אחר־כך נשלח חבר מטעם “חירות” הגרמנית להשתלם בשימור ירקות, וזה שנתים היה בגבעת־ברנר בית־מלאכה קטן לשימורים, שכבשו בו מלפפונים וזיתים, בישלו ריבה והכינו רסק עגבניות. המפעל, שנועד לפתור את בעיות התעסוקה של הקשישים, היה כושל. באביב 1938 תבע הגזבר ישראל מלוין מאסיפת הקיבוץ השקעה נוספת של 1500 ליש"ט בבית־החרושת לשם מיכניזציה, והחברים לא הסתירו את הסתייגותם: לכמה חובות ניכנס עוד? סרני התרתח: “אין לסבול את הקטרוג המתמיד על המפעל שבנינו. אפשר לקבל את הרושם שגבעת־ברנר בנויה כולה על דפיציטים, וזה לא נכון. איפה נבנה משק חקלאי על חסכונות המתישבים? בשום מקום לא היה הדבר זול יותר. מה שחסר זה חזון: ברגע שיש גרעון כבר מתיאשים מעסק, עוקרים עצי־פרי או מצמצמים ענף. זקנו קצת, ואנו עושים יותר חשבונות, אבל אסור לוַתר על חזון: העתיד שייך לגיוון המשקי”. ברוב־קולות גדול החליט הקיבוץ לשכלל את המפעל, אולם עברו חדשים רבים עד שניגשו לביצוע התכנית. ההתרחבות האמיתית החלה רק כשנסגר הים התיכון, בעקבות המלחמה, והחלה ההתפתחות המהירה של התעשיה הארץ־ישראלית, ובית־החרושת “רמון” עבד במלוא הקצב כדי לספק את הזמנות הצבא הבריטי החונה באזור. במרוצת השנים היתה עדה למנהלת המפעל, התפקיד הראשון שבו הוכיחה לקיבוץ – שרבים מחבריו ראו בה בשנים הראשונות רק נספח לאנצו – כי יש לה כשרונות, כוחות ארגוניים ואישיות משלה.
כאשר מתחילים הימים להתקצר והחום מעיק פחות, סימן שהסתיו אינו רחוק והימים הנוראים מתקרבים, לפי לוח־השנה של אנצו הגיעה השעה לנסוע אל ההורים ברומא. הסיבה הרשמית לנסיעה נשכחה, אך בספטמבר 1938 היה אנצו באיטליה, אשר הלכה בעקבות גרמניה – בהתאם לנבואתו, שבזמנו הרגיזה כל־כך את יהודי רומא – והכינה את הקרקע להפעלת חוקי הגזע. אנצו סקר בעין בוחנת את המצב, ופירסס את רשמיו ב“מכתב מאיטליה” בחתימת טיברציוס, בשלושה המשכים, ב“הפועל הצעיר”.
החדירה הגרמנית גברה עם התרחבות הקרע בין מוסוליני ובין אנגליה וצרפת, כתוצאה ממלחמת חבש ומהסנקציות על איטליה. אחרי הנצחון בחבש נהנה מוסוליני מאמון מלא של רוב האוכלוסיה האיטלקית: הוא הגשים סוף־סוף את חלום הדורות על התרחבות האימפריה האיטלקית הצעירה, ועשה מאיטליה מעצמה עולמית. עתה ניסה להסוות את כניעתו להיטלר בקבלת המדיניות הגזעית שלו – בניגוד לכל הצהרותיו בשנות שלטונו הראשונות – וליצור רושם כאילו מדובר בדרך איטלקית עצמאית לפתרון שאלת היהודים.
במשך שנת 1937 הופיעו פרסומים רבים שדנו בניגוד המוחלט בין רוח היהודים לרוחה של איטליה, ושהדגישו את הקשר בין הבולשביקים, הבונים החפשים והיהודים. אולם בראשית 1938 הכחישה ממשלת מוסוליני – שהתגאה שנים רבות כל־כך ביחסו האוהד ליהודים, בניגוד לברבריות הגרמנית – את השמועות על הגבלת זכויות היהודים: מדובר רק בצמצום השפעתם בחיים הכלכליים והתרבותיים, בהתאם ליחסם המספרי באוכלוסיה האיטלקית.
היהודים, אופטימים ללא תקנה, ראו בכך הודעה מרגיעה. על־כן נרעשו כשקראו את הכרזת הפרופסורים, שפורסמה ב־15 ביולי 1938, ואשר קבעה שהאיטלקים שייכים לגזע הארי, ושיש להגן על הגזע הזה מהשפעות זרות, בעיקר מהשפעת היהודים, השייכים לגזע אחר, תפיסה שאומצה רשמית בידי המפלגה הפשיסטית. אחד המעטים שהעז להרים קול נגד הגזענות היה בנדטו קרוצ’ה, מורו ורבו של אנצו, אך מחאתו נגנזה ולא פורסמה ברבים. התהלכה שמועה שהמלך ויקטור עמנואל מתנגד למדיניות הגזענית, אך כאשר היה עליו לחתום על חוקי הגזע, בנובמבר 1938, עשה את מה שנדרש ממנו. בשלב הראשון נאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי־הספר הממלכתיים, מורים ופרופסורים יהודים פוטרו ממשרותיהם, מקצועות רבים נסגרו בפני היהודים והם סולקו מכל המשרות הממשלתיות, מן המפלגה, מהבנקאות ומעסקי־הביטוח. חוקי הגזע הכו את יהודי איטליה בתדהמה: אנג’לו פרמיג’ינו, מו"ל ידוע, השליך את עצמו ממגדל בעירו מודנה, כמחאה נגד החוקים האבסורדיים והמפלצתיים, אולם רוב היהודים נאלמו. ארבעת אלפים עברו בשקט לנצרות. בזכות התערבותו של המלך היה פרופ' סמואלה סרני בין אַלפּיִם יהודי־החסות, שנכללו בהם משפחות הנופלים למען הפשיזם, בעלי צלב־המלחמה והלגיונרים של פיומה, ועל אף הפצרותיו של אנצו לא יכלו הוריו להחליט אם לעזוב את איטליה ולעלות לארץ. האחות לאה ובעלה אלברטו רוקס עם שלושת ילדיהם החליטו לעלות, ואנצו טיפל בהשגת הסרטיפיקטים יקרי־הערך למענם.
בימי הסכם מינכן, בספטמבר 1938, כאשר נתנו צ’מברלין ודלדייה את ידם לניתוק חבל הסודטים מצ’כוסלובקיה בעלת־בריתן הנאמנה של בריטניה וצרפת – ולסיפוחו לרייך השלישי, שהה אנצו בפאריס ונפגש שם לא רק עם חוג “ג’וסטציה א ליברטה” אלא גם, בפעם האחת והיחידה מאז בריחתו מאיטליה, עם אחיו מימו, “הקומוניסט ימח שמו”, כפי שנהג אנצו להתבטא בנימת־חיבה. כרגיל בין הסרנים, היתה זאת פגישה של ויכוחים רעיוניים: אנצו תמך בהסכם מינכן, מימו התנגד לו, בהתאם לקו הקומוניסטי דאז. לאנצו לא היו אמנם אשליות לגבי “השלום לדורות”, שראש ממשלת בריטניה צ’מברלין דיבר עליו אחרי הפגישה עם הר היטלר, אך הוא קיוה כי ההסכם ידחה, לפחות לזמן־מה, את סכנת המלחמה, שהיתה בעיניו סכנה נוראה לעצם קיומה של יהדות אירופה.
עוד כשהיה אנצו באירופה חיפשו אחריו בארץ: קרן היסוד, שמנהלה לייב יפה רחש לו חיבה מראשית ימיו בגבעת־ברנר, ביקש מהקיבוץ לשחרר את החבר סרני לשלושה חדשים לשליחות חשובה במצרים: “אין צורך להסביר לכם את חשיבות גיוס החברים למען הגברת מפעלנו בשעה טרופה זו” וכו' וכו‘. מאחר שאנצו היה באותה שעה בשוייץ, מצאו חברי מזכירות גבעת־ברנר בנפשם לענות בשלילה: “זה שנים שחברנו סרני נמצא בנדודים. תמיד יש גורמים חשובים המכריחים אותנו ואותו להיכנע לדרישות השעה, וקשה לסרב למילוי שליחות תנועתנו. כרגע הגענו לידי מסקנה, שאסור לנו להסכים שחברנו סרני ימשיך לצאת לשליחויות. בזמן הקרוב יש הכרח שיישאר בבית, זה הכרחי גם בשבילנו, גם בשבילו. אנו מצטערים”, וכו’ וכו'.
מזכירות הקיבוץ נשארה איתנה בעמדה זו בדיוק שבועים, עד שקרן היסוד סידרה את הענין ישר עם סרני. בעל הדרכון האיטלקי 628070 קיבל ויזה מצרית, כרטיס־טיסה לוד־פורט־סעיד, ביטוח על אלף לירות במקרה של מוות, על אַלפּיִם לירות במקרה של נכות, ויצא למצרים בסוף נובמבר 1938. כדי להמתיק את הגלולה לקיבוץ הוסכם עם קרן היסוד ששכרו – 250 מיל ליום – יועבר ישר לגבעת־ברנר ואנצו יתקיים על הוצאות אש“ל. תפקידו העיקרי היה לפעול למען הקרנות הלאומיות בקרב היהודים העשירים של מצרים בכלל ובמושבה היהודית־האיטלקית בפרט, ואכן, בראשית דצמבר הביעה הנהלת קרן היסוד את שמחתה על הצלחתו של שליחה באלכסנדריה “לשבור את הקרח אצל משפחת פינטו. לדעתנו מחייבת התחלה זו גם סוף של הצלחה אפילו יידרש ממך לשהות במצרים עוד זמן־מה”. תרומת הברון דה־מנשה היתה אמנם צנועה מאוד – עשרים ליש”ט בסך־הכל – אבל נרמז על תרומה אפשרית של אלף לירות נוספות.
חלק מפליטי חוקי־הגזע האיטלקיים מצאו מקלט במצרים, ואנצו ניסה להעביר אותם לארץ־ישראל. כדי להשיג משרה באוניברסיטה העברית בירושלים לפרופ' אדוארדו וולטרה, מומחה למשפט רומי ולהיסטוריה עתיקה, פנה אנצו למרטין בובר בנימוקים מותאמים לו: “היינו מרויחים בזה לא רק כוח מדעי צעיר אלא גם אישיות מוסרית יוצאת מן הכלל”. בסוף פברואר 1939 היה השליח, בניגוד לצפוי, עדיין באלכסנדריה, ושם נפגש עמו לייב יפה בדרכו מאירופה לארץ: “סרני עובד במרץ רב”, קבע יפה ביומנו, “מחפש דרכים, מקשר קשרים, אבל תנאי־העבודה קשים. יהודי מצרים קרים ואדישים, חדורי אימה ופוחדים להזדהות עם ארץ־ישראל ועם הציונות”. תוצאות מגבית סרני היו אשר היו, אך חדשים רבים אחרי שובו התנהלה חליפת־מכתבים בינו ובין הנהלת קרן היסוד על הפרש של שלושים לירות שטרלינג, ששכח להחזיר.
רק הודות למוסוליני התגשם סוף־סוף חלומו של אנצו מהימים הרחוקים ברחובות, שבו ראה את עצמו כחלוץ העליה האיטלקית וציפה לעלייתם של צעירים איטלקים נוספים כדי להקים ישוב משותף. עכשיו הגיעו האיטלקים: בני־משפחה, מכרים, ידידים ובניהם, ואילו היו הדברים נקבעים לפי רצונו של אנצו היה אוסף את כל הצעירים לגבעת־ברנר, ובונה למבוגרים שכונת איטלקים על אדמה פרטית הגובלת עם המשק. לעת־עתה הוקם שם רק בית אחד בן שתי קומות, בסגנון־הקוביה המצוי, בית לשבט הסרנים וקודם־כל למשפחת רוקס, אשר התגוררה עד עתה בבית־ההבראה, עם דירה גם לסמואלה ואלפונסה העתידים לבוא.
מאבק עיקש התנהל על הצעירים בעלי החינוך הציוני שבעליה האיטלקית: אנצו רצה אותם בגבעת־ברנר, תחת חסותו, השגחתו וטיפוחו, אך היה כאן מכשול. רובם היו דתיים, לפי המושגים האיטלקיים המיוחדים על יהדות אינטגרלית, שצמחו בפירנצה סביב פצ’יפיצ’י וחוגו, דתיות שנבעה מהרצון לשוב אל מקורות היהדות יותר מאשר ממסורת משפחתית. מאז ראשית שנות השלושים נפגשו הצעירים בעלי הנטיות הציוניות ב“קאמפיג’יו”, או מחנות בהרים ובמקומות־קיט, שמיזגו חיי־חברה רגילים במחנות־נוער עם חיים יהודיים, לרבות שמירת־מצוות סלקטיבית ומוסברת. בעקבות המחנות אורגנו חוגים עיוניים בערים, ובמרוצת השנים התפתחה כעין תנועת־נוער בעלת צביון דתי מעורפל, שהרצון לעליה גבר בה ככל שהורע מצבם של יהודי איטליה. כשבאה קבוצת־חלוץ ראשונה לבדוק את המצב בארץ, היא למדה עד מהרה את מציאות החיים שנבעה מן היריבות בין הפלגים הדתיים לבין עצמם ומן התהום העמוקה בין הציבור הדתי לחילוני. אלפונסו פצ’יפיצ’י נסע במיוחד לאיטליה כדי להניע את הצעירים להתישב במרוכז בירושלים. אנצו לחם על העליה האיטלקית שלו כאריה, גם כדי להבטיח את עתידם בקיבוץ המאוחד, גם כדי לא לאבד את קרבת בני־ארצו, אך בראש וראשונה מתוך דאגה לעליה האיטלקית, שלא תהיה מסוגלת לעמוד במציאות הארץ־ישראלית בלי טיפולו והגנתו: “אני די איטלקי כדי להבין ללבם, ודי ארץ־ישראלי כדי לגשר על הניגודים בינם ובין הישוב”, היה אומר. פצ’יפיצ’י נשאר לבדו, שומר מרירות בלבו לאנצו, הגורם להתרחקות הצעירים האיטלקים מהשקפת היהדות הכוללת, שהיתה עשויה לדעתו לשמש בסיס לאיחוד פורה של כל פלגי העם, להגשמת חידוש החיים לפי תורת ה' על־ידי עמו המתקבץ בארץ.
אנצו משך לגבעת־ברנר את מלכיאל סבלדי, מראשוני העליה האיטלקית החדשה, שהתישב תחילה בנהלל, כדי שירכז את הגרעין האיטלקי. על אף תמיכתו המלאה של יצחק טבנקין בקליטת צעירי הקאמפיג’יו במסגרת הקיבוץ המאוחד, סירבה גבעת־ברנר תחילה לקלוט את האיטלקים, בגלל דרישותיהם למטבח כשר ושמירת השבת: החברים לא ששו לסיבוך נוסף בחיים החברתיים שהיו מסובכים בלאו הכי בגלל גיוון האוכלוסיה, המורכבת מליטאים, גרמנים, איטלקים, אמריקאים, וקבוצות עליית־הנוער והנוער העובד.
רק אחרי פנייה חוזרת של מזכירות הקיבוץ המאוחד ומסע־הסברה של אנצו ועדה, החליט המשק – באסיפה הכללית שהתקיימה בדצמבר 1938 – לקבל כעשרים איש לשנת־הכשרה אחת, מתוך תקוה שתוך אותה שנה יתרגלו לתנאי הארץ ויזנחו את המצוות.
הכשרות בודדה מיד את האיטלקים מחברי הקיבוץ האחרים. הם לא אכלו בחדר־האוכל הגדול, שהיה גם המפגש החברתי העיקרי, אלא בצריף עלוב, יחד עם קומץ ההורים הזקנים הדבקים בדרכי־אבות. האיטלקים רגזו על ותיקי הקיבוץ בגלל התנשאותם, וותיקי הקיבוץ שרו על “האיטלקים החיים בגיטו ואוכלים ספאגטו”. אנצו השקיע בקבוצת האיטלקים הקטנה זמן, כוחות ומאמץ, כאילו רצה לחסוך ממנה את כל אשר עבר עליו, כאילו גורלה הופקד בידיו. חברי הקבוצה היו בני דור שגדל במשטר טוטליטרי צר־אפקים, וכתרופה נגדית ציוה עליהם קודם־כל לקרוא בספרי בנדטו קרוצ’ה, שהפצתם נאסרה באיטליה. בכל פעם שפגש אחד מבני הקבוצה האיטלקית בשבילי הקיבוץ היה שואל: מה אתה קורא עכשיו? מה החלפת בספריה? הוא נתן להם קורסים בתולדות הסוציאליזם, תירגם למענם את דברי יוסף חיים ברנר, בגלל העדר האשליות שלו וראייתו את החיים בעינים פקוחות, אירגן להם שיעורי תנ“ך, השגיח על לימוד העברית שלהם והכריח אותם להשתתף באסיפות הקיבוץ ולהאזין לחדשות בעברית סביב מקלט־הרדיו היחיד שהיה ברשות הקיבוץ. כל שבת היה יושב עם האיטלקים שלו, בקיץ על הדשא שליד בית־ההבראה ובחורף בחדרו, מרצה, מסביר, מלמד, מעודד, משתולל, שותה אתם יין. הם היו מבקרים בחדרו, שהיה באחד מ”בתי־הסוכנות", כל שעות היום והלילה, ומביאים אליו כל בעיה: משקית, רעיונית, אישית. אנצו ראה את עצמו כאחראי לכל אחד מהם. אף־על־פי־כן היו האיטלקים נבוכים: הם הרגישו בזלזול שעוררה דבקותם במסורת. בניגוד לתקוות אנצו, שהאיטלקים ישפיעו על הקיבוץ ויקרבו את חבריו למסורת היהודית (שנים היה הוא היחיד מחברי המשק שביקר ביום־הכיפורים בבית־הכנסת וצם ממש במקום לשמוע הרצאה על התענית) השפיעה המציאות הקיבוצית על האיטלקים: אחרי שנת ההכשרה עזבו מעטים את גבעת־ברנר והצטרפו לקיבוצים דתיים, והאחרים ויתרו על הכשרות ועל שמירת השבת ועברו לחדר־האוכל הגדול.
אנצו היה הנציב העליון לעניני האיטלקים בארץ, חלוצים או בורגנים, ראה את עצמו אחראי לקליטתם, טיפל בעצמו בכל אחד מהם. יחד עם אוגוסטו לוי, עורך־דין מפירנצה ויושב־ראש ההסתדרות הציונית באיטליה מאז 1933, שעלה לארץ בשנת 1938, יסד אנצו ארגון של יוצאי איטליה, כמסגרת לקליטה מהירה ולא כדי לטפח “לנדסמנשפט” נפרד, אם כי האיטלקים – שהביאו אתם את רהיטיהם הממורקים, את ספריהם הישנים ואת תשמישי־הקדושה המשפחתיים העתיקים – דבקו זה בזה גם בערים, ניסו למצוא מגורים איש בקרבת רעהו והיו נבדלים מסביבתם בכורח הנסיבות וגם מתוך יחסנות וגאוה, מתוך רצון. משכנו של ארגון יוצאי איטליה היה בחדר קטן ברחוב לילינבלום בתל־אביב, ובו היו נפגשים העולים בחדשים הראשונים והקשים. כדרך לנדסמנשפטים, צצו גם בקרב ארגון יוצאי איטליה חילוקי־דעות וצמחה אופוזיציה לאוגוסטו לוי ולאנצו, שלא נתפס לחילופי־דברים ושמע כל אחד בסבלנות אבהית. הוא ידע, מנסיונו ומנסיון אחרים, כי על רבים מהעולים החדשים, ולא רק יוצאי איטליה, עוברת תקופת־ההסתגלות הראשונה כמחלה, כסחרחורת. אדם מאבד את שיווי־משקלו הנפשי, את בטחונו, הוא רגיש, עצבני, אכול ספקות. אנצו הבין אותם, אהב אותם.
מדי שבוע בשבוע היה אנצו נוסע, לעתים יחד עם אוגוסטו לוי, אל המוסדות הלאומיים בירושלים, ובעיקר אל ידידיו האישיים, לייב יפה ומנחם אוסישקין, מנצל את קשריו המסועפים, את הדלתות שנפתחו לפניו, כדי להשיג לכל אחד מן האיטלקים שלו מקום־עבודה מתאים פחות או יותר. האיטלקים נקלטו בסוכנות, בבנקים, לרופאים נמצאה עבודה בקופת־חולים; קבוצה קטנה, שהחליטה לנסות את מזלה בחקלאות, התישבה ליד הוד־השרון; קבוצה אחרת הלכה להתישבות בעמק יזרעאל, וכל אחד ידע כתובת אחת לכל צרותיו: אנצו. אם נשארו רוב האיטלקים בארץ־ישראל גם אחרי המלחמה, על אף יחודם וריחוקם מכל יוצאי הגלויות האחרות, אשכנזיות כספרדיות, תמימותם לגבי מנהגי הארץ וגעגועיהם לאיטליה, היה זה לא מעט הודות לכך, שבתקופה הראשונה, הקשה, הקובעת לעתים את היחס לארץ־ישראל כולה, היה להם אב, אח ורע. היתה זאת לא רק עזרה בסידור־עבודה, מגורים וקליטת ילדים במוסדות־החינוך, אלא גם יצירת קשר נפשי אל הארץ הזרה והמוזרה שנועדה להיות מולדתם השניה. כשהגיע ארצה פרופ' בואונבנטורה, מומחה ידוע לפסיכולוגיה (שנהרג בשנת 1948 בשיירה להר־הצופים) צירף אליו אנצו את מלכיאל סבלדי ואירגן למענם טיול היכּרוּת עם ארץ־ישראל: לילה שלם בילו בסיור בבתי־הכנסת בצפת עם אנצו, כמורה לתולדות הישוב הישן והקבלה.
אנצו החל בפעילות־הסברה קדחתנית כדי להשפיע על יהדות איטליה. הוא כתב חוברת “על הבעיה היהודית”, באיטלקית, תחת שם־העט עמנואל הרומי, במטרה לפקוח את עיני יהודי איטליה, כדי שיבינו את האסון הפוקד את יהדות אירופה ויוציאו את המסקנות: בשעת סכנה נוראה זו אסור ליהודי איטליה להסתפק בהצהרות ובמחאות קולניות? עליהם להכיר שיש הכרח להביא שינוי יסודי בחיים היהודיים, בהתחשב עם הרציפות ההיסטורית של עם ישראל, דהיינו: עליהם לבחור בפתרון הציוני לא רק להלכה, כמו שעשו ציונים בעבר, אלא למעשה להצטרף לעליה החלוצית. הוא כתב לעשרות צעירים באיטליה מכתבים אישיים, בנימה של מחנך מבוגר מהם אך מבין ללבם, כדי לעודד אותם לעליה. בעיקר פנה אל פעילי הקאמפיג’יו, המאגר היחיד לעתודה חלוצית: “שוב איננו בודדים תודה לאל, זרע החלוציות האיטלקית גדל במידה ניכרת בחדשים האחרונים. הננו כבר קבוצה ומתחילים אנו (סוף־סוף) לחשוב על ממשיכים, על אלה אשר ישלימו את פעולתנו ואשר יהיו (בהכרח) רבים, רבים יותר מאשר ניתן לראות ולהינבא היום”.
במכתביו לנערים האיטלקים דיבר אנצו על שלהבת ציון הגדולה, על האור הגדול המאיר, מחמם ומשכיח את חלומות הקריֶרה האישית, על הטוהר המוסרי, האומר כי אסור לנו להכיר באמת מסוימת לגבי הכלל, אם אותה אמת איננה קנה־מידה גם לפעולת היחיד, על ההתחלות הקשות שלו עצמו, על הקפיצה לתוך החשכה, על הזמן שבו היו הוא ועדה הדוגמה היחידה של הזן המשונה ששמו חלוצים איטלקים. וכאילו חשש שהדור הצעיר, שגדל באיטליה אחרת, לא יקבל את דיבוריו האידיאליסטיים, ביקש את סליחתם: הוא אינו יכול לשתוק בראותו כי “עולמנו הישן מתמוטט ואנחנו הצעירים לא עושים הכל כדי לחזק את יסודות עולמנו החדש”. שלושים וארבע שנותיו של אנצו עדיין הרשו לו להשתמש בגוף ראשון כאשר דובר בצעירים, בדיוק כמו שעשה בדברי־הביקורת שלו על הגוארדיה הותיקה של תנועת־הפועלים: “בן־גוריון, טבנקין, ברל: אנחנו הצעירים שבאנו אחריכם, ששתינו מן הבאר שלכם…”
בין אנשי־הרוח הרבים שעלו מאיטליה היה פרופ' דאנטה לאטס, יושב־ראש הועד הציוני ברומא ועורך “ישראל”, מי שהיה מורו של אנצו לעברית במכון למדעי־המזרח ברומא, שממשלת איטליה שלחה אותו בשנת 1936 ללונדון, כנסיון אחרון לשנות את יחס הציבור הבריטי למלחמת־חבש, באמצעות היהדות המקומית (מוסוליני, כרבים אחרים, הפריז בהערכת השפעת היהודים על מדיניות המערב). פרופ' לאטס, עתה כבר בן ששים ושתים, לא נתקבל לסגל ההוראה של האוניברסיטה העברית בירושלים כפי שקיוה, והתלבט בעניני פרנסה. אנצו רצה שלאטס ומשפחתו יתישבו בגבעת־ברנר, אולם ברגע האחרון נרתע לאטס מן הצעד הגורלי, המהפכני יותר מדי לגבי איש בעל השקפת־עולם דתית, מוסמך לרבנות. יהודים איטלקים בעלי השפעה במוסדות הציוניים ואנצו בראשם ניסו להפעיל את קשריהם כדי למצוא תעסוקה נאותה לפרופ' לאטס. שום דבר לא עזר, והם פנו במכתב נרגש לד"ר וייצמן: אנא עשה! ועשה מהר! היה זה זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת־העולם, גורלו של ציוני ותיק לא היה בראש דאגותיו של וייצמן ולאטס לא מצא את מקומו בארץ. כדי למנוע ממנו הרגשת תסכּוּל היה אנצו מביא לו את עבודות־המחקר שלו כדי שיתרגם אותן מאיטלקית לעברית, וחיפש ממון להוצאת “מדרגות”, כתב־עת לחיי היהדות בשפה הצרפתית בעריכת לאטס.
בחוברת הראשונה של “מדרגות” (שהופיעה במַרס 1940) נדפס מאמר של אנצו: “הרהורים על שפה, חינוך ומסורת בארץ־ישראל החדשה”, והוא כעין אנחה בכתב על חוסר יכלתו להפוך את העברית לשפת מחשבותיו, לחוש את כל נימיה, כמו את שפת־אמו. העברית אשר הדור העולה נאבק עליה דלה, מטבע הדברים, וכמוה דלים חיי־הרוח בארץ־ישראל, צחיחים ועשויים מקשה אחת. אנצו סבר אמנם כי העברית אינה יכולה לספק את כל צרכיו של האדם האינטלקטואלי המודרני, אך הוא נלחם נגד הנטיה להפוך את האנגלית לשפת־עזר יחידה, מחשש שהתלות בשפת המנדט תביא לתלות פוליטית ומשפטית. אם דרושה שפת תרבות שניה, רצוי שתהיה בחלקה אנגלית וחלקה צרפתית, חלקה גרמנית וחלקה איטלקית. הוא טען, כי אחת הדרכים להעשיר את חיי־הרוח הדלים של ארץ־ישראל החדשה היא השיבה לספרות התלמודית והרבנית, לא לפי התפיסה הנוקשה של היהדות החרדית אלא כיניקה מן המקורות, כשיבה אל הקלאסיציזם היהודי, כהרכבת המחשבה היהודית החפשית והחיה, המתחדשת יום־יום, על גזע המסורת היהודית.
ככל שנעשתה סכנת מלחמת־העולם ממשית יותר, כן גדל הערך האסטרטגי של מדינות ערב בעיני הבריטים, והערבים ניצלו את משקלם הפוליטי העולה והגבירו את לחצם על ממשלת בריטניה לבטל את תכנית החלוקה, שצמחה ממסקנות הועדה המלכותית בראשות הלורד פיל, אחרי מאורעות תרצ"ו (1936). מסקנות הועדה המלכותית פורסמו ביולי 1937 והפתיעו את הכל: אי־אפשר לפשר בין השאיפות היהודיות ובין השאיפות הערביות, על־כן יש לחלק את ארץ־ישראל לשלושה חלקים: מדינה ערבית, מדינה יהודית – איזור החוף, עמק יזרעאל וחלק מהגליל, כחמישית משטחה של ארץ־ישראל – ומובלעת בין ירושלים ליפו שתישאר טריטוריה מנדטורית. הצעת החלוקה עוררה את זעם הערבים, שלא ראו מקום לפשרה בקונסטלציה המדינית הנוחה להם: מדיניות־הפיוס של צ’מברלין ותמיכתם הפעילה של היטלר ומוסוליני בתנועה הלאומית הערבית.
בקרב היהודים התעורר פולמוס עצום סביב תכנית החלוקה. היו שראו בה את חורבן הציונות, והיו שפירשוה כהתחלת הגאולה. הדעות בתוך מפלגת פועלי ארץ־ישראל היו חלוקות: בן־גוריון סבר שיש לקבל את התכנית ולהקים את מדינת־היהודים הקטנה, שתשמש שלב מכריע בדרך להגשמה ציונית גדולה יותר ותאפשר לקלוט, בחמש־עשרה השנים הבאות, מאה אלף יהודים לשנה. ברל היה אמנם בין שוללי־החלוקה החריפים ביותר, אך אחדות התנועה הציונית היתה חשובה בעיניו יותר מאשר קביעת עמדה, ולו גם צודקת, בענין שממילא לא האמין בהתגשמותו, על־כן הסכים להצעת פשרה, אך דחה את תכנית החלוקה לפי קוי ועדת־פיל, שאינה מבטיחה עצמאות ולא בטחון. טבנקין, הנאמן לתפיסתו, הדגיש את רעיון שלמותה ואחדותה של ארץ־ישראל שאין לחלק אותה לבתרים: עיקר ערכה של הארץ בשטחיה השוממים, ואין לישוב רשות לותר עליהם בשם הדורות הבאים.
כדי להדגיש את יחסם השלילי לתכנית החלוקה הגבירו הערבים את המהומות, שגברו ושככו לסירוגין מאז 1936, עד שהיו למרד מזוין: הם חסמו כבישים, חיבלו ברכבות, ניתקו קוי־טלפון, ירו מן המארב, הציתו שדות, פוצצו מכוני־מים, התקיפו ישובים יהודיים. בספטמבר 1938 נורו יריות על גבעת־ברנר ותגבורת של הצבא הבריטי הוחשה לסביבה. הקיבוץ קיים שמירה ביום ובלילה: כמה משקים – מעלה־החמישה, חולדה, שפיים, טירת־צבי, אלונים ורמת־הכובש – ניצלו מהתקפת הערבים רק הודות לנשק שהיה בידיהם. בתוך הרגשת אי־הבטחון הכללית קם אנצו והודיע, כי הוא לא יצא לשמירה עם רובה, מטעמי מצפון. הג’סטה נוסח גאנדי היתה בהתאם לתפיסתו הפציפיסטית: הפתרון לבעיית יחסי הערבים והיהודים יבוא רק בדרכי־שלום. על־כן הרבה לטייל עם ילדי הקיבוץ בכפרים הערביים בסביבה, יצר קשרי־ידידות עם שכני הקיבוץ הערבים, בעיקר בכפר זרנוגה, אירגן למענם טיפול רפואי, השיג להם הלואות והשתתף בשמחותיהם.
היה הגיון בסירובו לעמוד עם נשק מול ידידיו, אבל היתה בו גם אנוכיות מסוימת: הרי היה ברור שישוב יהודי בלי נשק קורא להתקפה ערבית, ואין להניח שסרני היה מסכים להפקיר את המשק בשעת הכרעה ללא קרב (כמות הנשק היתה ממילא זעומה ביותר: שבעה רובים בכל המשק). כל חברי הקיבוצים היו חברי ארגון ההגנה, ואילו היה מדובר בחבר רגיל מן השורה, ייתכן שסירוב כזה היה יוצר קרע בינו ובין משקו; אך כיון שהיה זה סרני, התיחסו החברים לרעיון השמירה־עם־מקל בסלחנות ובחיוך: היה זה בעיניהם כנסיון לעצור במקל־עץ אחד את העולם, הצועד לקראת מלחמה.
בנובמבר 1938 פורסמו מסקנות ועדת וודהד, שנתמנתה לקבוע את דרכי הביצוע של תכנית החלוקה, והן שיקפו במידה רבה את הלך־הרוח של הבריטים: שטחה של המדינה היהודית לעתיד צומצם לחלק העשרים משטחה של ארץ־ישראל המערבית: פיסת־אדמה לאורך החוף, בין טנטורה ורחובות, בלי הגליל, בלי הנגב ובלי ירושלים. אך באותה שעה כבר נטתה ממשלת בריטניה לביטול תכנית החלוקה כולה, במידת־מה בהשפעת המרי הערבי המזוין, אך בעיקר בגלל האיום הגובר מצד גרמניה הנאצית והדאגה לקוי־התחבורה של האימפריה הבריטית במזרח התיכון, שבטחונם היה מותנה־לדעת ממשלת צ’מברלין – בידידותן – לפחות בנייטרליות האוהדת – של מדינות ערב.
הבריטים זימנו את נציגי מדינות ערב – עיראק, סעודיה, מצרים, עבר־הירדן ותימן – את נציגי הערבים בארץ־ישראל ומשלחת יהודית לועידה בלונדון, כדי למצוא פתרון מוסכם על שני הצדדים לבעיית ארץ־ישראל. הועידה התקיימה בארמון סט. ג’יימס, בפברואר 1939. כבר מתחילתה היה ברור שפעולות ממשלת בריטניה נובעות מההנחה, שמוטב להקריב את היהודים ובלבד שלא להסתכן באיבת הערבים. הערבים סירבו לשבת עם היהודים ליד שולחן אחד, והדיונים עם הבריטים התנהלו בשני מישורים, אך המשלחת היהודית עשתה כמה נסיונות להגיע להידברות ישירה עם הערבים, מתוך נכונות לויתורים גדולים יותר מאשר בלחץ הבריטים. ההצעות הסופיות של ועידת סט. ג’יימס – הקמת מדינה עצמאית בארץ־ישראל עם רוב ערבי, עם תקופת־מעבר שתימשך לא יותר מעשר שנים, עם רשות עליה ל־75,000 יהודים נוספים, עם מלחמת־חרמה נגד העליה הבלתי־חוקית ועם הגבלות חמורות על מכירת קרקע ליהודים – לא סיפקו את הערבים, שדרשו פתרון לאלתר וקוממו את היהודים.
ב־14 באפריל 1939, אחרי שחזרה המשלחת היהודית לארץ־ישראל, מסרו בן־גוריון וברל דין־וחשבון על השיחות בלונדון למועצת מפא"י. על אף הפסימיות הכללית שלו חזר ברל מלונדון מעודד ואמר כי “נתגלה הכוח הרוחני שלנו, קמה בי האמונה בכוחנו להילחם”. דברי ברל ביטאו את מבוכתו: “איני יודע את הדרך הפוליטית, איני יודע מה לעשות. השאלה: האם ננצח? ואולי תהיינה תוצאות המאבק פחות טובות מהצעות וודהד, דהיינו חיסול הישוב היהודי?” אך הנימה הכללית, שבוטאה בעיקר בדברי בן־גוריון וטבנקין, היתה מלחמתית: יש להתנגד לתכניות הבריטים בכוח, אם יהיה צורך בכך.
אנצו קיבל את רשות־הדיבור ביום השלישי לדיונים: “נכון, כולנו חותרים לעצמאות יהודית, כולנו רוצים בכוח יהודי, אבל צריך לתת תשובה לשאלה היסודית: באיזה קשר עומדת העצמאות היהודית הזאת עם העצמאות הערבית בארץ הזאת? אם ברל אומר שאין לו אורינטציה, אומר אני: אין אורינטציה מסוכנת יותר מן האורינטציה האילמת הזאת, שברל דוגל בה במשך עשרים שנה: זאת מדיניות בת־יענה וסופה לנחול מפלה. הציונות אינה יכולה להתגשם בחלל ריק ואנחנו חייבים לתת תשובה, איך אנחנו רוצים לקשור את המפעל שלנו אל מפעל התקומה של העמים הערביים”. דבריו של אנצו היו המשך ישיר למה שכתב באנתולוגיה שיצאה בארצות־הברית, ודעתו היתה ברורה מאוד: אנחנו רוצים בזכויות הפוליטיות – לא רק דתיות – של הערבים בארץ הזאת. אם יהיה בנו הכוח לנקוט בגלוי בדרך הזאת, אולי היא לא תביא לנו ישועה מידית, אבל היא יכולה להיות מגדלור, שיביא – בעוד שנים רבות – לנצחונות במלחמה הישובית והפוליטית שלנו.
אנצו התחלחל למשמע השימוש הרב במלה כוח: “אני לדאבוני מלומד נסיון בכמה ארצות פשיסטיות, וזה עשה עלי רושם לא טוב: לא כל כוח זה כוח טוב. כוח, כוח, כוח”. החברים הגיבו בקריאות־בינים נזעמות (בךגוריון: “ארבע פעמים כוח, זה עושה רושם!”, דויד הכהן: “את תורת הפשיזם לא רק ממך אנו למדים!”). אנצו המשיך בשלו: “אוטרקיה כלכלית, שדיברו עליה במועצה, היא מושג ריאקציוני־פשיסטי”. דבריו היו קולחים פחות מן הרגיל והורגשה בדידותו: “אני רואה שיש עכשיו ידידים שדנו אותי למוות”. הוא סולד מכוח לא מפני שהוא פוחד חלילה, אלא מפני שלפעמים לא לירות זה מעשה רבולוציונרי יותר מאשר לשלוח כדור לפני הזמן. לא תמיד חכמה לומר: אני אהיה הראשון. אין לפעול מתוך תחושת הקרב האחרון, הקטסטרופה המתקרבת, שבה שמים הכל על קלף אחד. לא נכון שהמלחמה העולמית היא בלתי־נמנעת, כפי שקבעו החברים בפסקנות כזאת. מה שדרוש הוא התלהבות שקולה, לא הרצון לצאת לקרב ללא היסוס.
בדיוני המועצה בא לביטוי הקרע שהתהווה בתוך מפלגת פועלי ארץ־ישראל סביב שאלת איחוד התנועה הקיבוצית, ואנצו ראה לנכון לנזוף, בשם הצעירים, במוריהם טבנקין ובן־גוריון על הדברים החריפים שהחליפו ביניהם: “ראינו אתכם שוב בקוצר־ידכם, באי־יכלתכם לסדר את היחסים הפנימיים ביניכם. יותר מהכרעה על איחוד התנועה הקיבוצית חשובה האוירה הפנימית לקראת הדבר הגדול הזה – ובזה כולנו מאוחדים, כולנו שותפים – עצמאות עברית בארץ־ישראל כולה”. רחל ינאית, שדיברה אחריו, הדגישה כי דרושות לא הכרזות יפות, כזאת של סרני, אלא מעשים, ובסיום הדיונים פורסמה החלטה שנימתה: לא ניכנע! מפלגת פועלי ארץ־ישראל פוסלת את זכותה המשפטית והמוסרית של ממשלת המנדט לקיים את שלטונה מתוך התכחשות לעצם היסוד המוסרי והמשפטי של שלטונה: המנדט והצהרת בלפור. המפלגה מסרבת לקבל על עצמה משטר שבא להשליט את הערבים על היהודים, בצורה גלויה או נסתרת.
ב־17 במאי פורסם הספר הלבן: מדינה פלשתינאית עצמאית תוקם בהדרגה תוך חמש שנים. הישוב העברי יוקפא כשיגיע לשליש האוכלוסיה של ארץ־ישראל; בחמש שנים הבאות יורשו להיכנס לארץ עוד 75,000 יהודים לשם השלמת השליש, ומעבר לכך תהיה העליה מותנית בהסכמת הערבים. גם זכותם של היהודים לרכוש קרקעות הוגבלה במידה ניכרת, וברוב אזורי ארץ־ישראל נאסרה קניית הקרקעות כליל. רוב הישוב הגיב על הספר הלבן בהחלטה נחושה: לא להיכנע, גם אם יישפך דם.
בן־גוריון ראה בספר הלבן סיום – זמני לפחות – של שיתוף־הפעולה עם הבריטים בארץ־ישראל, אם כי הוא תמך בהמשך האורינטנציה הבריטית בהתגוששות הכוחות העולמיים (מבחינה זו לא היתה ליהודים ברירה: בריטניה או מדינות הציר). בתכנית המאבק הפעיל נגד הבריטים, שנדונה בהנהלה הציונית ובועד הפועל, נכללו תריסר סעיפים, ביניהם הפרת החוקים המפריעים לבנין הארץ, ובמיוחד החוקים הנוגעים לעליה ולהתישבות, התנגדות בכוח לפירוק הנשק מעל היהודים, אימון נוער תחת מרות לאומית, הפרדת כוח הנוטרים הליגליים מן ההגנה הבלתי־ליגלית, הקמת ארגון ישובי־משקי בכיוון קבלת השלטון בארץ בכוח, אם לא תסתלק הממשלה במשך הזמן מן המדיניות החדשה, ליכוד כל הישוב, וביחוד הנוער, למלחמה מרוכזת נגד הספר הלבן וגיוס כללי, משקי ובטחוני, של הנוער. במסגרת תכנית המרי נגד הבריטים ריכז בן־גוריון סביבו חבורת נאמנים, מאגר־מוחות לחשיבה, ואנצו, אשר הסכים לדעת בן־גוריון על האקטיביזם הפוליטי במאבק נגד הבריטים, על אף עמדתו השונה לגבי היחס לערבים, צורף לחבורה כמומחה לעניני נוער.
עיסוקו החדש של אנצו נרמז במכתב לדודה ארמלינדה מיוני 1939: “נכנסתי לעבודה חדשה, אשר נותנת לי סיפוק רב אך גם מטילה אחריות רבה, דורשת ממני נסיעות תכופות בין תל־אביב וירושלים ונוטלת ממני כל אפשרות של ריכוז לשם כתיבה. אין מה לחשוב על רומן. לעת־עתה עלי לוַתר עליו ואני רק יכול לאחסן חומר”. אכן, עם צל האבדון שנפל על יהדות איטליה, על עולם ילדותו ונעוריו, גבר בו הדחף הישן לכתיבה ספרותית. לא מחקר יבש ולא מאמרים פוליטיים אלא תולדות בית הסרנים, במסוה של רומן. הוא סיפר על הרומן שיכתוב לחבריו, בתוך הקיבוץ ומחוצה לו, בנסיעות משותפות באוטובוס, בפגישות מקריות, ותיאר סצינות שלמות. הכל היה מוכן בראשו, רק הכתיבה המעשית נדחתה לפי שעה מחוסר זמן.
המועצה הי“ב של הקיבוץ המאוחד, בין ה־14 וה־21 ביולי 1939 בקיבוץ נען, התקיימה בעיצומה של פעולה התישבותית קדחתנית, כתשובה ל”ספר הלבן“: בחודש שבא אחרי פרסומו עלו שנים־עשר ישובים חדשים על הקרקע. במסגרת התישבות “חומה ומגדל”, שהחלה עם פרוץ מאורעות 1936, הוקמו, תוך שנתים וחצי, 49 נקודות־ישוב חדשות, ויושב־ראש המרכז החקלאי אברהם הרצפלד התגאה בכך בפתח הועידה. הגידול המזורז במספר הנקודות הביא כמובן לדילול המשקים הקיימים, ואכן אחד הנושאים המרכזיים בועידת נען היה בעיית המחסור באנשים לנקודות החדשות, בעיקר בגליל העליון. אנצו היה בדילמה מסוימת: כחבר התנועה הקיבוצית רצה בהתרחבות מתמדת של ההתישבות, כחבר גבעת־ברנר קשה היה לו להשלים עם גיוס חברי המשק לאִכלוס הנקודות החדשות. כאשר הושמעה הצעה לחלק קיבוצים גדולים, כיגור או כגבעת־ברנר, שכבר מנתה 700 נפש ורכושה נאמד ב־50,000 ליש”ט (דרך ארוכה מ־35 חברים, ארבע פרדות, פרה ושני חמורים בשנת 1928), התקומם בו הכל: על הקיבוצים להמשיך לגדול, שאם לא כן יתנוונו. הצרה היא – טען אנצו – שאנשים הדוגלים בקיבוץ הגדול והפתוח עדיין חושבים במושגים של הקבוצה ההומוגנית הקטנה, המתאספת ודנה בכל ענין סביב כמה שולחנות בחדר־האוכל. הוא הדין לגבי האוירה הרוחנית: אם רוצים לקלוט המונים יש ליצור מקום לפגישה בין גוני־תרבות שונים, לחיים משותפים של בעלי דעות שונות ומנהגים שונים. לא בחלוקת המשקים הקיימים תבוא הישועה. חבל שהקיבוץ לא ידע להכין גופים לפעולה התישבותית גדולה: אילו היינו דואגים בעוד מועד לקליטה נאותה של פלוגות עליה, אפשר היה לצמצם את מספר העזיבות. “אני בין המכסימליסטים בענין קליטת העליה, גם במשק שלי וגם בקיבוץ כולו. אולם אם לא נותנים לעולה מורה לעברית ואיש אינו מדבר אליו, אין זו קליטה. יש לי מעט נסיון בקליטת עולים מאיטליה, וראיתי שבטיפול אינטנסיבי בעליה אפשר לקרב אנשים רחוקים מאוד. בלי טיפול מרוכז עלול המַכּסימליסט להלכה להיות למינימליסט למעשה”.
אידיאולוגיה ואופי היו סבוכים יחד: כאיש הנרתע מכל מונוליטיות והגמוניה רצה אנצו בקיבוץ פתוח לדעות שונות, גם בשביל עצמו, גם בשביל האיטלקים שלו, השונים מרוב החברים, וגם כדרך לאיחוד התנועות הקיבוציות, שאלה שעמדה במרכז דיוני ועידת נען. נושא רעיון האיחוד היה ברל כצנלסון, שטען כי האיחוד יחזק את תנועת־הפועלים, בעיקר בימי המאבק נגד הספר הלבן וסכנת המלחמה המתקרבת: “מחנה אחד בשעת מצור, ספינה אחת בים סוער”. אך היו רבים בקיבוץ המאוחד ששמרו טינה לאיש מבחוץ, שאינו חי בקיבוץ ואת הקיבוץ, אך מכניס “את הצרה הזאת” לתוך התנועה הקיבוצית בגלל חשבונות מפלגתיים והסתדרותיים.
אמנם, עוד במועצת יגור שהתקיימה בשנת 1933 הוחלט על הקמת ברית קיבוצית משולשת, אך מאז חלה נסיגה מן הרעיון הזה וכאשר דובר עתה על איחוד התנועות הקיבוציות היתה הכוונה בעיקר לאיחוד בין הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות; “השומר הצעיר” כבר התרחק מאוד בדרכו הפוליטית העצמאית. התקבל על הדעת שיצחק טבנקין, כראש הקיבוץ המאוחד, יתמוך – מטעמים טקטיים – ברעיון התנועה הקיבוצית המאוחדת, שהקיבוץ המאוחד יהיה בו רוב, בהתאם לכוחו המספרי, אך טבנקין התנגד, מטעמים עקרוניים שהיו מנוגדים לתפיסתו של ברל. טבנקין הועיד לקיבוץ המאוחד תפקידים פוליטיים בתוך תנועת־הפועלים. יותר מזה: הוא רצה, שחברי הקיבוץ, המיטיבים להבין את דרכי הסוציאליזם הציוני בגלל הוי־חייהם המיוחד, יהיו הכוח המנחה בתוך מפלגת־הפועלים. לדעתו עלול האיחוד להחליש את כוחו הפוליטי של הקיבוץ ולחזק את ידי אלה הרואים במפלגה את הכוח הפוליטי המַנחה את התנועה הקיבוצית. אלה היו הנימוקים שברקע; הנימוק המוצהר להתנגדות לאיחוד מלא עם חבר הקבוצות היה הקושי להגיע למצע משותף.
יחד עם נאמני ברל בתוך הקיבוץ המאוחד – שמרכזם היה באפיקים – היה אנצו בעד האיחוד. הוא הזכיר בועידה את הצלחתו ב“החלוץ” בגרמניה: “הודות למה נרכש הנוער הגרמני, שהיה עלול להתקרב ל’השומר הצעיר' דוקא, לשורות הקיבוץ המאוחד? כיון שצוירה בפניו דמות הקיבוץ הנותן אפשרויות רבות לאדם, קיבוץ שאינו מחייב תפיסה אידיאולוגית אחת. אין כאן שאלה של הקיבוץ בלבד, זאת גם שאלה יסודית: האם נחנך את הדור הצעיר בכיוון בולשביסטי או נחנך אותו לדמוקרטיה פנימית, המאפשרת הגדרה עצמית וחפשית לכל יחיד, שבה הערובה היחידה להגשמת הדרך הסוציאליסטית?” נאומו של אנצו הסתיים בנימה מנוגדת במידת־מה לז’רגון הסוציאליסטי הציוני המצוי: הוא דיבר על אהבה.
“אולי לא צריך לדבר בציבור על אהבה. ובכל־זאת אומר: צריכה להיות קצת אהבה לאיחוד. אם זו תהיה, הרי שיקום הדבר, לא לפי פרוגרמה. כשהולכים להתחתן לא עושים פרוגרמה. אם לעיני האוהבים מרחפת דמות־חיים משותפת מתעמקת בהם ההרגשה, שהם קשורים יחד לחיים ולמוות, שהגורל איחד אותם. כוח גדול מהם כופה עליהם לחיות יחד ולפעול יחד. אחר־כך באה ההכרה בגורל הזה, רוצים בו, מטפחים אותו ואוהבים אותו. וזאת הדרך לאיחוד: הכרת הגורל המאוחד, קבלתו ואהבה אליו. אם אלה יהיו, אז יסתדר ענין המצע ועניני המועצה יסתדרו, ונוכל לצאת למרחב לקראת הרבבות, שלא די לדבר עליהם, אלא יש להכין בשבילם מקום ואוירה תרבותית”. התגובה היתה צפויה: כבר הנואם הבא, ישראל אידלסון (בר־יהודה) מקיבוץ יגור, לעג לאהבה המיסטית של סרני לאיחוד, שאין מאחוריה נוסח מדויק של הסכם־איחוד. למחייבי האיחוד היה רוב זעום במועצה, אך הם נסוגו, ברגע האחרון, מפני שחששו שהתנגדותו של טבנקין תביא לפילוג, והסכימו לנוסחה מעורפלת: החלטת מועצת יגור, בענין ברית התנועה הקיבוצית יחד עם “השומר הצעיר” וחבר הקבוצות נשארת בתקפה, ועל המועצה לבחור בועדה שתברר את כל האפשרויות לאיחוד עם חבר הקבוצות. ללא חפזון. אנצו זעף: העולם בוער וכאן יושבים ומתוַכּחים בנחת.
ב־30 באוגוסט 1939 התקיימה בגבעת־ברנר אסיפה כללית, ואנצו מסר אינפורמציה על המצב: המלחמה העולמית עלולה לפרוץ כל רגע והארץ אינה מוכנה להתקפות, אולם לעת־עתה אין תכנית להעביר את הילדים מן הערים לכפרים, ולא כדאי לבזבז את כספי המשק על מסכות־גאז: אין להניח שיהיו הפצצות־גאז על ישובים כפריים. מטרת האסיפה היתה להחדיר בלב החברים את ההכרה, שיש להתכונן למלחמה; יש להקים ועדה שתטפל בחלוקת המלאי הקטן של המשק, יש לכבוש את האדמות השוממות סביב הקיבוץ ולעבד אותן כדי לספק מזון לשעת־חירום ועל החברים להשתמש בקשריהם עם קרובים וידידים לשם השגת כספים כדי להקל על המשק.
יומים אחר־כך פרצה מלחמת־העולם השניה, אחרי שהיטלר התקיף את פולין, וכל התכניות על המרי נגד הבריטים נטרפו. על אף כל הניגודים היה ברור כי המלחמה בהיטלר היא ענין משותף לאנגלים וליהודים, או כפי שאמר בן־גוריון: “נילחם יחד עם הבריטים כאילו לא היה ‘ספר לבן’ ונילחם נגד ‘הספר הלבן’ כאילו לא היתה מלחמה”. איטליה היתה עדיין נייטרלית, אך הכל ידעו כי לא לאורך ימים. רק עתה החליטו אלפונסה וסמואלה סרני לעלות ארצה. על אף הפצרותיו התכופות של אנצו, שהכין להם סרטיפיקטים מיוחדים לאנשים הזקוקים להם בדחיפות, דחו אבא סרני – עתה בן ששים ותשע, שברירי יותר אחרי מחלת־לב – ואמא סרני – בת ששים, רחבת־גוף, עדיין פעלתנית ובמלוא כוחותיה – את הצעד הגורלי עד הרגע האחרון: קשה היה להיפרד, ובגילם ידעו כי אולי תהיה זאת פרידה לעולמים, מרומא, מדרך החיים, מקברי המשפחה.
בנובמבר 1939 הגיעו ההורים םוף־סוף לגבעת־ברנר, לדירה שהוכנה למענם בבית רוקס, ואנצו היה מאושר: כאילו נסגר המעגל שנפרץ לפני 13 שנה, ומושבת סרני־פונטקורבו קמה לתחיה על אדמת ארץ־ישראל. הוא רק הצטער על שלבתו הבכירה חנה היה קשה להתידד עם סבא, סבתא ובני־המשפחה, והיא לא הבינה להיסוסיהם ולא יכלה להסתגל לדרך מחשבתם הזרה. נוסף על ההורים עלו לארץ דודים וקרובי־משפחה, ואנצו דאג להם לסרטיפיקטים ולסידור ילדיהם במוסדות עליית־הנוער (בגבעת־ברנר, אם אפשר). ריכוז המושבה האיטלקית סביב המשק היה האמביציה האישית שלו, והיא לא התגשמה. עד שנת 1940 עלו לארץ כחמש מאות יהודים איטלקים בסך־הכל, קצת יותר מאחוז אחד מיהדות איטליה שלפני המבול.
פרק ששה־עשר: המבול בא 🔗
גורלה של אירופה היה על כף־המאזנים, בריטניה נצורה, יהדות אירופה בסכנה – ואנצו ישב הרחק ממוקד ההתרחשויות, בארץ שהשפעת המלחמה עליה היתה חיובית, לעת־עתה: הפרעות שככוּ, המשבר הכלכלי חלף, המתיחות הפוליטית רפתה. אנצו קם ומצא סיבה להסתלק: ב־13 בפברואר 1940 היה בדרכו לאירופה, רשמית כשליח הסוכנות שהוטל עליו לבחור את המועמדים לסדרה הבאה של רשיונות־העליה לבעלי־הון (אחרי חצי שנה שלא חולקו בה כל רשיונות, בגלל מדיניות הספר הלבן). בהזדמנות זו ביקשה ממנו קרן היסוד לעניין בעלי־אמצעים במדינות הנייטרליות – ארצות סקנדינביה, הולנד, צרפת ושוייץ – ברכישת מלוה הקרן.
באוירון שבו טס לאיטליה היה גם פליט מפולין, שבא ארצה ללא רשיון־כניסה והבריטים החזירו אותו כלעומת שבא ליוָן. פקיד איטלקי גבוה שנסע במטוס ביקש מחבורת עוזריו, שנלווּ אליו, שיסבירו לו את הענין, ואנצו ראה חובה לעצמו להתערב בשיחה ולהסביר לאיטלקים מה קרה כאן: מן היהודים הנרדפים נשללה זכות הכניסה לארץ היחידה שהיא להם מולדת, לארץ המוכנה לקלוט אותם. הוא הוסיף לכך פרקי ציונות על הארץ והתפתחותה ועל קיבוץ גבעת־ברנר; ואז שאל אותו הפקיד האיטלקי את השאלה שניקרה בלבו ובלבות חבריו כל זמן השיחה, ולה ציפה אנצו בקוצר־רוח: איך קרה שאתה, איש ארץ־ישראל, מדבר איטלקית צחה כל־כך במבטא רומי כה ניכר ובולט? “לא קל היה להסביר לאנשי־שיחי האדיבים את סיבוכיה וגילוייה של הפסיכולוגיה היהודית, שהביאו אותי, בן למשפחה יהודית עתיקה, להיות תושב בארץ־ישראל. כיצד אלמדם, את ידידי אלה, על מה ולמה שמעתי לפני שנים רבות בקרבי קול גדול אשר לא יכולתי להשתיקו ולהחרישו, אשר קרא לי לשוב לעם, אשר הרגשתי בו פתאום את עמי?”
היתה זאת הפגישה הראשונה של אנצו עם איטלקים, מאז נכנסו חוקי הגזע לתקפם. איש־שיחו, יליד רומא אף הוא, אמר לו כי יחסו אל ידידיו היהודים לא השתנה לרעה על אף גזירות הממשלה, אך באנצו התעוררו הרהורים על מהותה של הציונות. האם באמת עולה הציונות בקנה אחד עם מגמות האנטישמיות, כפי שטוענים גם מתנגדיה גם ידידיה מתוך הבנה מסולפת? “ואני יודע מה תשובתנו: הציונות, כמו הסוציאליזם, היא תורה טרגית ופסימית, הואיל ומקורה במציאות־חיים. היא מכירה ברע המצוי ומציעה לרע זה פתרון חיובי ונעלה. אין היא מקבלת את שנאת היהודים כחוק־עולם של חיי אדם עלי אדמות, כשם שהסוציאליזם אינו מאמין בנצחיותם של המעמדות ושל המלחמה”.
רומא של מוסוליני היתה שונה מרומא של נעוריו: היא יפתה ופוארה, כיאה לעיר־בירה של אימפריה, אולם בשוטטו ברחובות הרגיש אנצו זרות מסוימת: הכל מסודר, מתוקן, כאילו רשום בקטלוג. מוזרה עוד יותר היתה הפגישה עם ידידים יהודים שלא התראה עמם זה כמה שנים: היו שבישרו לו, בשמחת־אשליה, כי התעמולה האנטישמית פסקה כמעט לחלוטין; היו שבאו לבקש ממנו לחדול לשלוח את החוברת שלו ומכתבים ציוניים: “הדברים האלה מסוכנים, כי הם מזכירים לאחרים את קיומנו”. יותר משליש יהודי איטליה כבר התנצרו, ואנצו לא ידע מי מאוס בעיניו יותר, יהודים הקונים כרטיס־כניסה לחברה האיטלקית בהמרת־דתם או הכנסיה הנותנת את ידה למשחק המסתתר מאחורי מסוה של מציאת “אמונת האמת”. הבורגנות היהודית האיטלקית, שהוא התגאה במוסר העמוק שלה, בדבקותה המופתית בחיי המשפחה, באצילותה האזרחית שצמחה משרשיה העמוקים בחברה האיטלקית, נחשפה – עם פרוץ הסערה הראשונה – “בכל רפיונה ורקבונה, ומעידה על עצמה שנשמתה עודנה כלואה בחומות הגיטו עם כל מגרעותיו וליקוייו הנוראים. רבניה עזבוה בשעת סכנה, ולא היה כמעט אדם שהרים את קולו לאות מחאה. הולך ובא הקץ על פרשת יהדות איטליה, שקיעה ללא פאר וללא שלהבת שהיתה מבשרת גאולה, או לכל הפחות מאירה את אחריתה”.
את הלילה האחרון ברומא בילה אנצו בבית אנריקטה וולנציאני, חברתו לספסל־הלימודים בגימנסיה ובאוניברסיטה, עתה מומחית לתולדות האמנות. הם ישבו שעות ודיברו על ידידים מימים עברו. אנצו סיפר על עדה, על הילדים, על אמריקה, על הרומן שהוא עומד לכתוב. מדברי אנריקטה הבין אנצו שהיא חשה בכל הכיעור והרקבון שבמשטר הפשיסטי, כי היא יודעת היטב שאין ממש מאחורי הברק והצחצוח של האסיפות ופאר תהלוכות־העם, אך הוא הוציא משפט עליה ועל בני־דורה, החיים למען עצמם בלבד, בלי לחשוב על הבאות, ואינם מבינים שכל אידיאה מחייבת גם עדות (ובעיני אנצו היתה למלה “עדות” המשמעות שיִחסה לה הכנסיה הנוצרית: נכונות להעיד על השקפות על־ידי מעשים, עד מות־קדושים. פירוש המלה “מרטיר” ביונית “עד”). הפרידה היתה נוגה: “נדמה לי, שנפרדתי משנות נעורי הרחוקות”.
מרומא לפאריס, שקסמה לא פג על אף החורף הקר והמלחמה, שתושבי העיר חשו בה אך מעט. כאשר ירד אנצו הממושמע למקלט, למחרת בואו, עם שמיעת אות־האזעקה, הגיבו ידידיו בצחוק: “היתה זו בעיניהם זהירות־סרק, בדיוק כאותן מסכות־גאז שחולקו לילדיהם”. ראש ממשלת צרפת דלדייה ניסה אז לרכוש את לבו של מוסוליני בכל דרך: כדי לא להעלות את חמתו שותקה עתונות המהגרים האנטי־פשיסטיים ודוכאה התנועה למען גיוס האיטלקים הגולים למלחמה נגד היטלר. אנצו לא הסתיר את דעתו: לחינם משתחוה דלדייה בפני מוסוליני, כניסת איטליה למלחמה נגד צרפת היא בלתי־נמנעת. מאז הסכם היטלר־סטלין שרר רגש של תבוסה בקרב אנשי השמאל הקיצוני מן השורה, אולם הנהגת המפלגה הקומוניסטית בצרפת, והיהודים בתוכה, השלימו עם מדיניותה של רוסיה. בויכוח עם קומוניסט יהודי ביקש אנצו לדעת: האם רוצים הקומוניסטים הצרפתים בנצחונו של היטלר? “לא”, היתה התשובה, “רק במפלתו של דלדייה”.
“והרי פריצת קו־מאז’ינו פירושה נצחון להיטלר?”
“אין זה מן הנמנע שיחד עם המהפכה כאן תתחולל מהפכה גם בגרמניה”.
“ואם היטלר ינצח? האם שמת לב למצבך כיהודי?”
התברר כי המשמעת הקומוניסטית היתה חזקה מן הרגש היהודי.
בעולם היהודי בפאריס מצא אנצו את השלוָה האולימפית הרגילה. “החלוץ” גוע. אחדים מחבריו עלו ארצה, אחדים נטמעו בתוך מעמד־הפועלים בתקופת החזית העממית, אחרים הצטרפו למלחמה או מצאו את מקומם בקרב מעמד הבורגנים. דממת־מוות שררה גם בתנועות־הנוער היהודיות. ממאתים אלף יהודי פאריס היו רק ששת אלפים מאורגנים בקהילה, המשותקת כמעט. על אף ההתקפות האנטישמיות מצד עתוני הימין, על אף החיים בשכונות היהודיות הצפופות, נשארה יהדות צרפת בקפאונה.
את כל אפסות־כוחה ואזלת־ידה של התנועה הציונית בצרפת ראה אנצו בימי פרסום חוק הקרקעות, שהגביל דרסטית את אפשרויות היהודים להרחיב את ההתישבות בארץ־ישראל. אנצו חשב לפי תומו כי הגיעה השעה להזעיק, לעורר גל מחאה, לפעול למען הקרנות הלאומיות לפני שיכלו כל הקצין, אבל ציוני צרפת ראו בסערת־רוחו רק הוכחה למזגו “הדרומי”: נכון שחוק הקרקעות הוא אסון, אבל מה לעשות? הימים ימי מלחמה ובריטניה היא בעלת־בריתה של צרפת. אנצו התרוצץ, התדפק על דלתות מערכות־עתונים ובתי אישים, גם בתוך התנועה הציונית, גם בתנועת־הפועלים בצרפת, ונוכח לדעת "עד כמה חדר נגע האנטישמיות גם לשכבות רחבות של תנועה זו, מה כוחה של אותה עבדות בתוך חירות ומה רישומה בנפש היהודים.
“תמונה איומה: הציונות איננה עוד גורם רציני בחיי יהדות הגולה. שמשה ירד. לא ידענו להפוך את ארץ־ישראל למקלט ליהודים, המחפשים להם מקלט אחר. זהו לדעתי הנצחון האמיתי של הספר הלבן: ערעור אמון ההמונים היהודיים, באשר הם שם, באפשרות פתרון השאלה על־ידי ארץ־ישראל. הבגידה של ממשלת מקדונלד היא בהבטחה שניתנה לא לנו, בתור ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית, כי אם להמונים היהודיים אשר האמינו באפשרות של יצירת המולדת בארץ”.
בסוף מַרס הגיע אנצו להולנד, שהכיר היטב מנסיעותיו התכופות בשליחות “החלוץ” בגרמניה, ושאהב אותה בגלל נופה. ועוד יותר מפני שנוף זה היה, בחלקו, יצירת האדם, אות לנצחונו על כוחות הטבע. אותות המלחמה היו גלויים לעין, הצבא נראה בכל מקום, ברכבות, בערים, בכפרים; סוללות גדרי־תיל, משמרות על גשרים וכבישים, חיפושים אחרי מרגלים גרמנים. על אף העצבנות, החרדה וההתרגשות שאחזה ברבים ולמרות הסבל מחמת ההסגר הגרמני, ששיתק את רוב סחר־המעבר, לא מצא אנצו אדם שלא היה בטוח בנצחון בעלות־הברית ושלא דיבר בבטחון על הכוחות הטמונים בצבא ההולנדי הקטן אך מצויד היטב, שידע לעמוד מול האויב. רוב התושבים קיוו שהולנד לא תותקף. כל האזעקות שהיו עד כה היו אזעקות־שוא, והם סירבו להאמין גם באזעקות־אמת.
אנצו ביקר יחד עם פקיד הג’וינט ב“וורקדורף”, מרכז־הכשרה גדול ש־400 ילדי פליטים התחנכו בו מאז כיבוש פולין ומרכז־אירופה, ועמד מלא התפעלות מול מפעל היִבּוּש העצום, שהוקם עם בניית הסכר שבין הים הצפוני והזוידרזה וסיפק מקורות־פרנסה לשלוש מאות אלף איכרים במקום שחיו בו קודם בעוני שלושת אלפים דייגים. כל זה עלול להיטרף בסערת המלחמה. מי יודע… “מכל אשר חזיתי בעולם, הן זה המפעל היחיד המזכיר לי את מפעל התישבותנו בארץ, בטוהר מגמותיו, בתבונת הגשמתו, בדמיון הבריא שבו”.
אנצו ביקר אצל נחמיה דה־לימה, האישיות הבולטת בתנועה הציונית של הולנד, שהכיר מימי “החלוץ” בגרמניה. “עודני זוכר את האדם האיתן, שנון־הביטוי הזה, מלפני תשע שנים. כיום הוא עושה רושם של חורבה מתמוטטת, איש חולה ומר־נפש”. השנַיִם שוחחו שעות ארוכות עד אישון לילה, דה־לימה בנימה פסימית. צר היה לו לאנצו על האיש גבה־הלב, שלא ידע למצוא את דרכו אל עמו, וצר היה לו על עמו, “שלא ידע לאהוב אותו כל צרכו”, כדברי מַכּס בּרוֹד, שאנצו הרבה לחזור עליהם.
ביום האחרון לשהותו בהולנד היה עד ליציאתה של רכבת פליטים יהודים מפולין, אשר הגיעו לאמסטרדם דרך קובנה, ריגה וקופנהאגן כדי להמשיך מכאן, בקרונות נעולים, למַרסיי שבצרפת ולהפליג משם לארץ־ישראל. למראה ההולנדים השלוים שהסתכלו בהשתוממות בהמון היהודי הגדול שהתאסף ברחבת הרכבת ושר את “התקוה” נזכר אנצו בקבוצת החלוצים הראשונה שיצאה ארצה אחרי עליית היטלר לשלטון. אז היה הדבר בעיניו סמל להתחלת תנועת עליה גדולה; עתה ראה את סוף התקופה, את שארית הפליטה היוצאת לארץ־ישראל באניות האחרונות, לפני רדת המסך. עצבות נוראה ירדה עליו. צלו של המחר היה בכל מקום.
וכאילו לא די היה בדכדוך בגלל עניני עולם, בא עליו גם צער פרטי: תוך כדי קריאה מקרית בעתון איטלקי, כאשר הסתכל, כמנהגו, במודעות־האבל, נודע לאנצו על מותו של הדוד ג’אקומו פונטקורבו, אחי אלפונסה, שעמד עמו שוב בקשר־מכתבים, אחרי שתיקה של שנים רבות, ומצא מחדש נקודות־מגע משותפות, אולי מפני ששניהם נתברכו באותו אופי של פעלתנות שופעת, על אף דרכי־חייהם השונות.
אנצו משך כדרכו בחוטים רבים בבת־אחת: טיפל בתכנית להרחבת בית־ההבראה בגבעת־ברנר, שוחח עם אישיות “כבדת־משקל” – קרי עשירה מאוד – על הקמת בית־חרושת לקופסאות שימורים בגבעת־ברנר (האיש היה מוכן להשקיע את מחצית ההון), טיפל בחלוקת סרטיפיקטים, כתב לד"ר וייצמן על המלוה לקרן היסוד, שהתכוון לפעול למענו במדינות הנייטרליות של אירופה, אולי לא 400,000 דולר כפי שקיווּ בארץ, אבל סכום לא קטן, אם תתן קרן היסוד האמריקנית את ערבותה. כמו תמיד, זכר את ילדי הקיבוץ וביקש מיעקב המורה שיכתוב לו מיד, לכתובת של ציה ארמלינדה, באֵילוּ מתנות הוא רוצה לילדי בית־הספר. “הייתי רוצה להביא דבר־מה לכל ילד (מובן, שלא יעלה יותר מדי)”.
הבעיה הקשה היתה: איך לתרגם את ענין ארץ־ישראל לשפה מובנת לאנשי הגולה, העומדים להשקיע את כספם, ושבפניהם “אתה צריך להיות סולידי מאוד ורציני מאוד ומעשי מאוד, איך להדליק בהם אותה שלהבת שבה אתה נדלק, איך למסור להם קצת מן האש הבוערת בך בלי להיות להם זר”, ואיך להסוות את התמרמרותו על שגם בזמנים כאלה עליו לחכות כעני בפתחי עשירי ישראל המתנכרים, ולהעמיד פני איש שיש לו פנאי לחכות. לחברי הקיבוץ שלח מכתב בנימה חינוכית מסבירה, כרגיל במכתביו אליהם:
“אני גר במלון ‘אמריקן’ החדיש, בחדר גדול ומרווח, שלא אזכה לו לעולם בחיי בארץ. אילו החברים היו יכולים להיות כמה ימים בסביבה זאת בודאי היה זה להם כחלום נעים: הסביבה יפה, החיים נוחים ואין קושי להשיג את אשר ארצה להנאתי, ובכל־זאת הכל נראה מחוסר־ערך: אני בתוך גולה הרוסה. בודאי תיזכר שנת 1939 כאחת השנים הגורליות בהיסטוריה של עמנו. ב־1933 ניתן עוד לקוות, להאמין, לחיות באשליה. עכשיו חלף הכל: פליטי פולין מביאים בשורת חורבן גמור ליהדות במרכזה ההיסטורי האחרון. לכל יהודי פנים של חיה נרדפת המחפשת מקלט מכוחות איתנים, אשר גמרו אומר לחסל שם ישראל מן העולם”.
בראשית אפריל 1940 חזר אנצו לצרפת דרך בריסל, וברכבת שוחח עם קצין צרפתי שחזר מחופשתו ליחידתו בקו־מאז’ינו והיה בטוח, כי המלחמה תהיה מאבק ממושך עד אפיסת־הכוחות. בפאריס התנהלו החיים כרגיל: אותו חיוך מקצועי של בעל־המלון, אותן הערות תפלות של המלצר. אבל למחרת בואו, ב־9 באפריל, נעלמה השלוה; עם הידיעה על פלישת צבאות היטלר לנורבגיה ולדנמרק נמוגו אשליות המלחמה השקטה. המחשבה הראשונה היתה על תכנית־הפעולה שלמענה בא, הדורשת אוירה של שקט יחסי, והרי כל אוכלוסית פאריס הוכתה בהלם ונשארה בחוסר־אונים. אנצו חיכה למברק שיקרא לו חזרה לארץ־ישראל או שיודיע על ארגון עליה חדשה, שוטט ברחובות, שקע בספרות צרפת והרגיש רק עתה כמה היא קרובה לו.
למתיחות הכללית ולהרגשת האימה מפני הצפוי ליהדות אירופה הצטרפה התרופפות קשר־המכתבים עם הארץ. אנצו הרגיש את עצמו רחוק מן המולדת, התגעגע למלה חמה מידידיו וממשפחתו, ולפתע עלה בו החשד שילדיו נעשו זרים לו. “הרי תמיד קיויתי שאמא ואני נצליח, כשאתם תגדלו – כתב לבתו הגר – לשמור על הקשר, שצריך להיות קיים בין ילדים והורים אשר כמונו טרם הזדקנו ויכולים עדיין להבין לנפש הצעירים. והנה יום עובר אחרי יום ואין קול ואין עונה, וכל פעם שהנני רואה ילד ברחוב או נפגש עם ילדים באיזה בית, לבי קופץ ומתפלץ: מה אתם עושים בשעה זו, במה אתם עסוקים, מה אתם חושבים. האם לפעמים אתם חושבים גם על אבא הרחוק? בודאי אַת חושבת לפעמים על אבא המוזר הזה, אשר תמיד נוסע ותמיד נמצא בין אנשים. אולי אני טעיתי בזה שלא ניסיתי אף פעם לתת לכם להבין את המקור הנפשי לפעולתי. כשתגדלי, ואולי אני לא אהיה יותר אתך, תביני פעם מדוע אבא שלך נסע כל־כך הרבה והיה תמיד בין אנשים זרים עד שלא מצא לפעמים זמן להיות ולדבר אתכם. כשליח עם עני ומדוכא, שאף אחד אינו אוהב אותו, עם נרדף בכל העולם, הולך אבא שלך ממקום למקום לחפש עזרה ומשען, כדי שנוכל לבנות לנו מולדת חדשה. כדי לעבוד את עבודתי הייתי צריך לפעמים להתרחק מכם ועל־ידי זה לא נוצר בינינו, אולי, הקשר אשר היה צריך והיה יכול להיוָצר, לו היינו תמיד חיים יחד. אבל אתם כעת גדולים למדי כדי להבין מדוע חיינו היו כאלה”.
ב־10 במאי בישרה צפירה ממושכת לתושבי פאריס על פלישת הגרמנים להולנד ולבלגיה: הגיעה שעת הקרב הגדול. הצרפתים התעוררו מתרדמתם, פאריס התרוקנה מחיילים, גנרל גמלן הכריז: “השעה שחיכינו לה זה חדשים הגיעה, ומצאה אותנו מוכנים”. כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על פריצת החזית הצרפתית ליד מונמדי, בסדאן, פרצה בהלה בפאריס. ראש הממשלה רנו דיבר ברדיו בקול רועד: “האויב גילה את מזימותיו”. עם תום נאומו שרו ההמונים את המרסלייז ועיני רבים זלגו דמעות. “גדול כוחו של ההרגל. אתמול אמרו הצרפתים: הקרב המכריע הוא על־יד המאס, ליד תעלת אלברט בבלגיה, כיום כבר מדובר על פלנדריה וגדות המֵיס”. בשעה זו, כשבאו שמועות־התבוסה בזו אחר זו, הרגיש אנצו כמה הוא בן אירופה, כמה הוא אוהב, על אף הכל, את צרפת בעלת ההיסטוריה המפוארת, שהעניקה לאנושות את ההכרה בשויון האמיתי ובאחוַת האמת בין בני־האדם. הוַדאות שצרפת צועדת לקראת חורבן וכניעה העמידה את כל החיים במבחן. “בכל בהירותה הנוראה נוקבת בנו האמת של המשורר הרומי: השמשות יכולות לשקוע ולעלות שנית, אולם אור אחרון ויחיד שוקע בשבילנו, ולילה אחד עלינו לישון לעולמי־עד. מעולם לא נראתה לי המבוכה כה מכאיבה ומקסימה כבשעה מכריעה הזאת, שאני חי בפאריס, מעולם לא נראו לי המוות והקרבן כה הכרחיים כדי להבטיח את חיינו כמו בשעה זאת. ובשביל מי? בשבילנו? הלמען בנינו או למען שארית הפליטה אשר יותירו המלחמה והחורבן? למען כל אלה כאחד, ובעצם גם למעני, בעיקר למעני. זה צו שאני מביא עמי מפאריס, אשר חרב האויב נטויה עליה. אם ברצוננו לחיות, עלינו להיות מוכנים למות ולהמית, לצאת מול הסכנה האורבת ומאיימת לשטוף את כל עולם התרבות ואותנו כאחד. גם במוות צפויים רגעי חיים, ואם נדע לחיות כראוי ולמות כראוי לא יאבד לנו ניר”. היתה זאת נקודת־מפנה חדה בחיי האיש שביקש לשמור על השלום במקל־עץ.
בימים שבהם התקדמו צבאות גרמניה דרך יער הארדנים, אחרי שפרצו את קוי־ההגנה הצרפתיים בנקודת־התורפה, צפונית לסדאן, והכוחות הבלגיים והצרפתיים נסוגו לכיוון חוף התעלה, יצא אנצו מצרפת לארץ־ישראל דרך מרסיי, שצפירות־האזעקה יבבו בה. בדרכה למזרח התיכון התחמקה האניה רק בקושי מהתקפות הגרמנים, ובלב אנצו גברה ההחלטה להשתתף במלחמה. ב־26 במאי החל פינוי דנקרק. צרפת נכנעה. בריטניה נשארה המעוז האחרון מול הגרמנים. זה הזמן לבוא לעזרתה.
אולם עם שובו לארץ־ישראל הכינו לו הבריטים הפתעה: מחנה־מעצר. בשנה הראשונה למלחמה שמר מוסוליני על נייטרליות זהירה, אך כאשר התמוטטה צרפת והיטלר כבש את צפון־אירופה הבין כי הגיעה השעה לקפוץ על העגלה: ב־10 ביוני הכריז מלחמה על בעלות־הברית, וכל בעלי האזרחות האיטלקית בתחום שלטונה של בריטניה היו לנתיני־אויב. בארץ־ישראל נעצרו רבים מאזרחי איטליה – ביניהם ד“ר דאנטה לאטס, נינו הירש ואנצו סרני, שעדיין החזיק בדרכון איטלקי – והובאו למחנה־הסגר ליד עכו. המשטר במחנה היה ליברלי מאוד לעומת מה שידעה האנושות מאוחר יותר; העצורים לא הוטרדו יתר על המידה, ואנצו השופע מצב־רוח טוב ניצל את הזמן לארגון הרצאות ושיעורים. מעשה זה של הבריטים עורר גל מחאות בעולם היהודי, וד”ר וייצמן שלח מכתב תקיף למשרד־המושבות הבריטי:
“הסוכנות היהודית הציעה לממשלה הבריטית שיתוף־פעולה בבירור נאמנותם של היהודים ממוצא איטלקי, אבל לרוע המזל העדיפה הממשלה מעצרים ללא אבחנה, הגורמים סבל מיותר לאנשים חפים מפשע וגם אינם מועילים נגד גיס חמישי”. להבהרת דבריו נקב וייצמן בשני שמות: ד“ר לאטס וד”ר סרני, “שאני מכיר אותו היטב אישית, ויש לי כל האמון בו”. לשם חיזוק דבריו כנראה הוסיף וייצמן, שלא על טהרת הדיוק, כי משפחתו של ד"ר סרני סבלה במיוחד מרדיפותיו של מוסוליני, וכי אביו פוטר ממשרתו כרופא המלך ואף הוגלה לאיי ליפארי. רוב העצורים שוחררו אחרי שבוע, בערבות הסוכנות היהודית, ואנצו לא שמר טינה לאנגלים: הוא חיפש דרכים להתגייס לצבא הבריטי, להפתעת רבים מחבריו.
מאז פרוץ המלחמה – ובעצם עוד לפניה – הציעו נציגי הישוב היהודי לשלטונות הבריטיים להקים כוח יהודי לוחם, גם למען הגנת ארץ־ישראל, גם לשם מלחמה לצד בריטניה נגד היטלר בכל מקום שיהיה צורך בכך, אולם תגובת הבריטים היתה בלתי־מחייבת, במקרה הטוב, לעתים מסויגת ועל־פי רוב שלילית, בעיקר בגלל החשש מפני תגובת הערבים. אחרי שנדחתה ההצעה להקים צבא יהודי נפרד, הסכימו הבריטים – בסתיו 1939 – לגייס יחידת־חפרים מעורבת, יהודית־ערבית, ויחידת־טכנאים, והמגמה הברורה היתה למנוע מן היהודים את הלחימה בפועל.
יחס הישוב לגיוס לא היה אחיד. מצד אחד היה הרצון לנקום בהיטלר, להגן על ארץ־ישראל מפני פלישה נאצית אפשרית או מפני התקוממות הערבים בהשראת ה“ציר” ולהוסיף – בעזרת הגיוס – משקל למלחמה המדינית של הציונות; מצד שני היו אנשים שחששו לגורל הישוב אם יישלחו יחידות גדולות של נושאי־נשק יהודים אל מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. אחד התומכים העיקריים בגיוס כוח יהודי להגנת הארץ ובהקמת דיביזיה יהודית מורכבת ממתנדבים מכל העולם החפשי היה אורד וינגייט, “הידיד”, מפקד פלוגות־הלילה לשעבר, שהציע להקים יחידת־קומנדו יהודית לפעולה מאחורי קוי האויב בפיקודו, אלא שהבריטים לא רצו בכך. גם אחרי שנבחר וינסטון צ’רצ’יל לראשות הממשלה המשיכו הפקידים והקצינים, בעיקר במזרח התיכון, להתנגד להקמת כוח לוחם יהודי, ועם התמוטטות חזית צרפת ופנוי דנקרק לא היה טעם לדון על כוח בחזית המערב.
לפי יחס הבריטים לשיתוף־הפעולה הצבאי עם היהודים אפשר היה למדוד את מצבם במלחמה: כאשר נטו לקבל הצעות היהודים, היה זה סימן שמצבם קשה ביותר. וכך סוכם על הקמת שני גדודים, יהודי וערבי, במסגרת הרגימנט הקנטי של ה“באפס”, רק ב~1940, בגלל המצב הצבאי החמור של בריטניה והלחץ מצד צ’רצ’יל. הדעות בתוך ארץ־ישראל העובדת היו חלוקות: בן־גוריון ושרת ראו ביחידות העבריות יסוד לצבא יהודי לעתיד וקיווּ, כי על־ידי שיתוף־פעולה צבאי אפשר יהיה לפרוץ את איבת הבריטים לציונות; טבנקין סבר כי צבא עצמאי של הישוב חשוב יותר מאשר צבא בשירות הבריטים, ודרש לשמור על הצעירים בעלי כושר־הלחימה קודם־כל לצרכי הגנת הישוב בארץ־ישראל, שאיימה עליו סכנת פלישה דרך סוריה עתה, עם הנצחון המוחלט של הגרמנים במערב־אירופה. אליהו גולומב, האיש המרכזי בהגנה, לא היה מוכן לקבל את ההפרדה בין המתנדבים לצבא הבריטי לבין הכוח העצמאי של הישוב, הוא לא גרס את התפיסה שהעמידה את ההגנה מול הצבא ואת הצבא מול ההגנה. בעיניו נועדו שני הכוחות לשמש בסיס לכוח עצמי רב־ערך, שיוכל לרכז סביבו את כל הישוב העברי המסוגל לשאת נשק בשעת הצורך.
גם בתוך התנועה הקיבוצית היו חילוקי־דעות על הגיוס לצבא הבריטי, אך אנשי גבעת־ברנר ידעו היטב שאין לעצור בעד אנצו אם גמר אומר לצאת למשימה. גם אם התיעץ עם עדה ועם ההורים, היתה זאת התייעצות לשם קבלת הסכמה בלבד: אנצו היה רגיל ללכת בדרכו. ההורים הסתגלו לקיבוץ: אבא סרני, שדיבר גרמנית, היה מלווה את רופא המקום בביקורי־חולים, מנהל שיחות עם היֶקים של גבעת־ברנר ומאזין בקביעות לחדשות ברדיו, כדי למסור דוּח יומי לאנצו, המתרוצץ על־פני הארץ; אמא סרני ניהלה את משק־ביתה, בישלה, תפרה והיתה עסוקה תמיד. ביתם היה למרכז החברתי של כל המושבה האיטלקית, ילדים, נכדים, בני־דודים וידידים נכנסו, ישבו, שתו קפה, התוַכּחו על המתרחש בעולם, כמעט כמו בימים הטובים של הבית ברחוב קאבור. אפשר היה לעזוב אותם ללא דאגה יתירה.
אנצו פנה אל משה שרת, המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית והמקשר הראשי בין הישוב היהודי והשלטונות הבריטיים, והביע את נכונותו להתגייס כחייל פשוט לכל מקום שיידרש. שרת, שאהב את אנצו, שיכנע אותו כי יהיה זה צעד נמהר וכי עליו לשמור את עצמו למפעלים גדולים, למשימות מיוחדות, ואף הבטיח לו כי ייקרא לתפקיד בבוא השעה.
ההזדמנות באה אחרי כמה שבועות, כשפרצו הקרבות בין הכוחות האיטלקיים והבריטיים בצפון־אפריקה, וצבאו של מרשל רודולפו גראציאני, שחנה בלוב, חדר לתוך מצרים והגיע עד סידי בראני, מרחק כמאה קילומטר מן הגבול. אנצו הרגיש כי הסברה אנטי־פשיסטית בקרב השבויים האיטלקים שנפלו בידי הבריטים, ובקרב המושבה האיטלקית שישבה במצרים היא שטח־פעולה לפי טעמו, לכך נוצר: הוא מדבר בלשון האיטלקים, יודע לחשוב במושגיהם. כאן ההזדמנות לאחד את שני העולמות, להיות שליח האומה העברית וגם לפעול למען חרות איטליה, נגד האויב המשותף.
משה שרת, שניצח על גיוס המתנדבים הארץ־ישראלים לצבא הבריטי, כתב ללייטננט קולונל קויליאמס במטה הצבא הבריטי למזרח התיכון שבמצרים, והציע את אנצו לשירותי־הביון, שבהם הוא מסוגל להיות לתועלת יותר מאשר כחייל פשוט. שרת דיבר על כוחו האינטלקטואלי המבריק של ד"ר סרני, על כשרונו הספרותי, על כושר־השכנוע שלו וציין, כי הסוכנות ערבה לנאמנותו: “הוא סייע לנו להשיג מיהודים איטלקים חומר וידיעות שהיו יכולים לדעתנו להביא תועלת רבה לשלטונות הצבא הבריטי במלחמה הנוכחית”.
הצעת שרת נתקבלה: בספטמבר 1940 כבר היה אנצו בדרך למצרים, מצויד בדרכון בריטי על שם ד“ר פרדריק סימונס, שהעניקו לו שירותי־הביון. הרכבת לקנטרה עברה ליד רחובות, ודרך אשנב הקרון ראה מרחוק את בתי גבעת־ברנר – אפורים ומעורפלים בתוך הירק שעל הגבעה – ו”בשעה קדושה לי, בה אני נפרד – ומי יודע עד מתי – מכל היקר לי, מכל הנותן תוכן לחיי, לראות ככה, דרך־אגב, את ביתי, נראה לי כמעט כסמל. האין זה אומר, באמת, שמעתה עלי להתרגל לראות את הכל מנקודת־מבט חדשה, בקנה־מידה אחר?" הרגשות שטפו אותו, הוא השתוקק לדבר עם מישהו, אבל בקרון ישבו רק קפטיין אנגלי שקוע בספר ומשרתו, ואנצו שפך את לבו מחוסר ברירה על הנייר, כדי לברר לעצמו מדוע הוא יושב ברכבת המובילה אותו למלחמה.
"המתחרט אני על החלטתי? ודאי לא. כמו תמיד, כשעלי להחליט על דבר מכריע בחיי, הראיה הראשונה, האינסטינקטיבית של מה שנחוץ כדי להיות נאמנים לעצמנו, הראיה הזאת הפיחה בי רוח והדריכה אותי. אחר־כך, כמובן, יבוא ההגיון ויחזק את האינסטינקט, יבאר לי ולאחרים את סיבת הפעולה. הרי זה המשך של מחשבות ארוכות ומטרידות על מה שחזיתי בימים הנוראים בחודש מאי, בצרפת. הטלתי אז ספק בדברים רבים שהיו קדושים בעיני במשך שנים. אין להכחיש דבר ממה שחשבתי בעבר: השנאה העמוקה והאמיתית למלחמה, לאמונה התפלה שהאלימות תכריע בגורל העמים ותביא שלום ובטחון למישהו, כל זה עודנו קיים…
"מה שאולי יש לתקן הלא הוא אמונתי בערכם המוחלט של החיים, של חיי אדם כ’הטוב העליון', שאין שני לו ואין להקריבו בשום מחיר. כדוגמה של מנטליות מסוימת, שלפעמים שלטה בי, עולה על דעתי דרמה אמריקנית שקראתי לא מכבר, ‘קברו את המתים’. אכן, האם אמת ונכון הוא שאין דבר שבגללו כדאי להקריב את חיינו הצעירים, את חייהם של צעירים אחרים, שהקרבן הוא תמיד בחינת ‘מעשה־רמיה’ המוצג לאידיאליסטים התמימים על־ידי בעלי חשבונות אפלים, כדי לדחוף אותם לעשות אותם לכלים בידי כוחות־הרשע השחורים והמושחתים?
"בעומק לבי עוד חיה וקיימת – כתגובה ל’אהבות ישנות גרמניות‘, ל’תבונת המדינה’, זכרונות אוניברסיטאיים – החשדנות כלפי כל נטיה לנימוקים בעד קרבן הפרט לטובת אינטרסים קיבוציים, מופשטים ורחוקים. גם בחיי הקיבוץ בארץ, בהגנת האינטרסים של הפרט בתוכו נגד האלימות האפשרית של דעת־הקהל ולחץ ‘ההכרה העליונה’, ראיתי תמיד אחד התפקידים העיקריים של כל אדם ישר, השואף באמת ליצור חברת אנשים בני־חורין לחלוטין. ואם נכון הדבר לגבי חוג מצומצם כמו הקיבוץ, שבו המרחק בין הפרט והכלל הוא הקטן ביותר, כפי שאין למצוא בכל חברה אחרת, האם בכל מקום אחר אין השמירה נחוצה שבעתים, כדי שזכויות הפרט לא יידרסו וייאנסו בשם אלילי־שוא, על מזבח ‘מולכים’ ענקיים ומשונים, שם מקריבים בלא־יודעים חיי אדם, שלעולם לא ישובו עוד?
“כאן, בעצם, ההבדל העיקרי בינינו לבין האחרים! בין מי שראה את אור הסוציאליזם למי שעודנו שרוי בחשכת העולם הבורגני. דוקא ביחס זה של כבוד מוחלט, בהרגשה זו הברורה והגמורה שהחיים (כל החיים) קודש הם, וכיון שלא ישובו עוד, הרי אבדן החיים כמוהו ככיבוי אור שלעולם לא יידלק. רק בשם החיים, שלי ושל אחרים, רק לשם כך, נדמה לי, מותר ללחום”.
פרק שבעה־עשר: בשירות האינטליג’נס הבריטי 🔗
הצבא המלכותי לא עמד דום, כאשר הגיע למצרים המומחה להסברה איטלקית. הוא נפגש עם קפטיין סטריינג' מן האינטליג’נס, שביקש לתהות על קנקנו של הברנש הקטן בעל התנועות הגדולות המדבר אנגלית שכל העולם מהדהד בה ועונה על שאלות עניניות בפתוס בלתי־אנגלי לחלוטין. לשאלה מה הניע אותו להצטרף לשירות הביון דוקא, קיבל הקפטיין סטריינג' הסבר שלא הכסף, לא הצמאון להרפתקה ולא רדיפת הכבוד הם שהניעו את הדוקטור מארץ־ישראל לצעד זה אלא השאיפה להיות לתועלת בהשגת המטרה המשותפת הגדולה: הנצחון במלחמה נגד הנאציזם והפשיזם. בהזדמנות זו תיאר בפניו ד"ר סימונס את סוג העבודה המתאימה לו – מגעים עם שבויי־המלחמה האיטלקים והסברה בקרב האיטלקים באזור – הודות למוצאו, השכלתו ונסיונו המיוחד.
אולי ההתרשמות הראשונה של קפטיין סטריינג' לא היתה מזהירה, אולי היתה כאן כוונה להעמיד את הדוקטור למבחן, אולי לא היה איכפת לאיש אם עוד עובד אחד ישב בטל במצרים, על־כל־פנים נאמר לו לחכות להוראות. כאשר הגיעו ההוראות סוף־סוף, הן היו מאכזבות מאוד: ד“ר סימונס נתבקש לכתוב שלושה־ארבעה מאמרים ל”ג’ורנלה ד’אוריינטה" עתון אנטי־פשיסטי שהופיע מאז קיץ 1939 בפיקוח הצבא הבריטי למען המושבה האיטלקית במצרים – שהיתה פשיסטית ברובה הגדול – במגמה להניע אותה לזנוח את הדוצ’ה, ולמען שבויי־המלחמה האיטלקים שבמחנות הפזורים על־פני מצרים. ארבעה מאמרים! האם לשם כך עזב אשה, ילדים, הורים, את ארץ־ישראל, את היהודים? אנצו בלע את הגלולה המרה והיה בטוח ששעת־הכושר עוד תבוא. אולי מבקשים הבריטים לבדוק קודם־כל את סגנונו, את כשרונו, את נאמנותו.
להוראה היו מצורפות הנחיות־עבודה, פרי עמלם של אנשי האינטליג’נס הבריטי המומחים לנפש האיטלקית, ונאמר בהן, בסגנון של פקודות צבאיות: האיטלקים בדרך־כלל אינם אוהבים את הגרמנים ומפחדים מהם; התרכז ברגש האנטי־גרמני שלהם.
הימנע: מהתקפה על משפחת המלך. באזורים השונים יש מידות שונות של אהדה למלך, אך בדרך־כלל, אף אם הם מצטערים על חולשת המלך מול מוסוליני, הם מלוכנים בלבם.
נצל: את התעשרות המנהיגים הפשיסטים על חשבון העם, את חוסר ההישגים של כיבוש חבש, את הכלכלה שהממשלה הביאה אותה אל סף פשיטת־רגל.
הדגש: את הרקבון היסודי של הגרמנים ואת אי־יכלתם לנצח במלחמה.
אל תזכיר: שאנו נלחמים כדי להציל את הדמוקרטיה. זה מעניין איטלקים מעטים מאוד.
הבהר היטב: שאנו נלחמים כדי להציל את אירופה, אם לא את העולם, משלטון הגרמנים.
זכור: לאיטלקים יש חוש־הומור מפותח, הם בעלי שכל ישר, קנאים, יהירים, תיאטרליים. נצל תכונות אלו בסגנון התעמולה.
לדעת ד"ר סימונס היו רוב ההנחיות מוטעות לחלוטין, והוא לא הסתיר את דעתו זו מהקצינים הבריטים שנפגש עמם באקראי, עד שנתבקש להביא את הצעותיו למען שכלול התעמולה הבריטית בין האיטלקים בכתב, ועשה זאת בכנות: לתעמולה הבריטית אין שום סיכוי להצליח אם היא פוגעת, כפי שקורה עתה, בגאוָתם הלאומית של האיטלקים (ודאי קשה לבריטים, שלא סבלו מעולם מהנסיון המשפיל של תבוסה במלחמה, להבין לתסביך הנחיתות, האָפייני לאיטלקים במגע עם זרים).
הפשיזם העלה את מעמדה של המושבה האיטלקית, ושום איטלקי האוהב את ארצו לא יהיה מוכן לשתף פעולה עם האנגלים ולא יסייע להם אם העבודה המשותפת לא תהיה מושתתת על אמונה בחופש, בעצמאות ובצדק סוציאלי. ד“ר סימונס הציע לזרוק עלונים מאוירונים מעל צפון־איטליה או להבריח אותם דרך הגבול היוגוסלבי, להיזהר מסיפורים טיפשיים על האנטי־פשיזם של נסיך זה או אחר (היתה זאת תקופת הפלירט הבריטי עם הנסיך מאוסטה, נציב המלך בחבש) או על הניגודים (שאינם קיימים) בין נסיך זה או אחר ובין מוסוליני. יש לתת לעבודה כיוון סוציאלי ברור ולספר על השינויים הסוציאליים מרחיקי־הלכת שהתחוללו באנגליה. בדרום אפשר להשתמש בהנמקה קתולית, אבל גם שם אין טעם לעודד רגשות מלוכנים: המשפחה המלכותית איבדה כל השפעה בדרום ולא היתה פופולרית בו גם לפני־כן. ד”ר סימונס הרשה לעצמו לציין, כי עוד בארץ־ישראל הגה את הרעיון להקים משרד איטלקי מרכזי, שיאחד את פעולות האיטלקים החפשים בכל העולם, יתכנן מדיניות איטלקית, יתקשר עם איטלקים בארצות שונות, ינהל תעמולה בתוך איטליה ויקים תנועה למען איטליה החפשית. היה זה ה“אני מאמין” שאנצו נשאר נאמן לו, בקוים כלליים, כל ימי שהותו במצרים, סוציאליסטי יותר מדי לטעמה השמרני של הקצונה הבריטית במטה המזרח התיכון.
אנצו חיכה, וניסה להתגבר – אולי בפעם הראשונה בחייו – על עדפי הזמן הפנוי. הוא החל ללמוד ערבית (“מי יודע? אולי אצא ממצרים מצויד בשפה חדשה וערביסט מנוסה פחות או יותר”), אף כי חסרה לו לעתים שלוַת־הרוח הנחוצה ללימודים. היו אלה ימי ההתקפה הבריטית על הכוחות האיטלקיים במדבר המערבי, ומצרים היתה דומה למחסן־אספקה גדול. מטה הגנרל וייוול היה נתון בקלחת של פעילות קדחתנית; בלילות התקיפו אוירונים איטלקיים וצפירות־האזעקה יבבו. לא היתה זאת בדיוק האוירה הנאותה ללימודים אקדמיים, אבל אנצו התגבר, עבר על כל כתבי שקספיר באנגלית, מההתחלה עד הסוף, קרא מחדש את ספר יחזקאל וספר תהילים והתכונן לקריאה רצינית בספר איוב, כפי שהודיע למלכיאל סבלדי בקיבוץ גבעת־ברנר. במכתביו לא היה כמובן זכר לחוסר הסיפוק מן העבודה. הודאה בכך היתה כהודאה בכשלון.
הוא התגורר בפנסיון “יורק” באלכסנדריה בחברת פליטי חוקי־הגזע האיטלקיים, יצר קשרים עם המושבה האיטלקית ועם משפחות יהודי המקום – ביניהן משפחת מורטארו, קרובי אדוארדו המפורסם, שפרשת התנצרותו הסעירה את העולם – והיה לאורח מבוקש בבתיהן, הגורם נחת לעקרות־הבית בתאבונו הבריא ומקבל על עצמו לנהל את רוב השיחה, התאים את עצמו לדרישות המקום ולא רק החליף את בגדיו כל ערב מכף־רגל ועד ראש אלא גם התרחץ, התגלח והסתרק יום־יום. “אינני רוצה להתימר שאני טרזן גדול, אבל בסך־הכל יש לי הופעה בחברה, נקי, מצוחצח, מבריק. לא אספר לכם כמה לבבות דופקים פה למעני. למרות שאני אוכל (ושותה) טוב, רזיתי הרבה ואפשר לראות בכך הוכחה שטיפוס כמוני, למרות כל ההצלחות וכל ההרפתקאות, אינו משגשג רחוק מן הבית”.
התנועה בין ארץ־ישראל ומצרים היתה ערה למדי: אנצו היה נפגש עם החיילים מארץ־ישראל במועדוני־החיילים היהודים בקהיר ובאלכסנדריה. מועדונים אלה הוחזקו בידי היהדות המקומית, שהיתה מתבוללת ורחוקה מציונות אך התגאתה ב“גיבורים היהודים” במדים האנגליים והתרגשה לשמע העברית שבפיהם ולמראה הדגל היהודי. המגויסים מארץ־ישראל היו מוזמנים לעתים לביתו של הברון דה־מנשה, המכובד והעשיר בקרב יהודי מצרים, שאנצו הכיר אותו עוד משליחותו מטעם קרן היסוד לפני שלוש שנים. בארמונו המפואר באלכסנדריה, שהשאיר את הארץ־ישראלים פעורי־פה, הזדמנו בכפיפה אחת נכבדי יהדות מצרים ועשיריה, קצינים בריטים והמתנדבים מארץ־ישראל, ואנצו התהלך במקום כאילו היה שייך לו, להתפעלותם של חבריו, אנשי הקיבוצים, הביישנים יותר. ד"ר סימונס היה מבלה כמה ערבים גם בחברת קצינים בריטים בבתי־מלון ובבארים, למען הציונות בעיקר, אך דרך־אגב פיתח גם את כשרון־השתיה שלו, שהיה מוגבל עד אז ליין, איטלקי אם אפשר, הוא למד לשתות ויסקי, ולא מעט. לעישון לא התפתה גם עתה, ואשר לנשים, את הלב האמהי, הדרוש לו יותר מכל, מצא אצל גברת וייסמן, במשפחה ארץ־ישראלית שהתישבה במצרים, ואל ביתה שברחוב קאסר אל ניל 13 בקהיר היה בא, כל עת ששהה בעיר, ובעיקר לסעודת ערב־שבת. לאור הנרות הדולקים ולמראה השולחן הערוך היו הגעגועים תוקפים אותו והיה מספר על עדה, על הילדים, על ההורים, קורא קטעים ממכתבי בנו דניאל, נהנה מחכמתו ומניח לגברת וייסמן לפנק אותו, להכין למענו את מאכליו האהובים ולהעריץ אותו כבן גאון.
עבר דצמבר, עבר ינואר, בא פברואר, הבריטים עברו להתקפת־נגד, סילקו את הכוחות האיטלקיים מאדמת מצרים, כבשו את קירנאיקה וחלק מטריפולי ולקחו 113,000 חיילים איטלקים בשבי ואנצו היה עדיין על הקרח. אמנם משה שרת, אשר דיוח לד“ר וייצמן על גיוס החיילים הארץ־ישראלים לצבא הבריטי – כבר גויסו יותר מששת אלפים איש, עם יותר מעשרים קצינים – הזכיר גם את עזרת היהודים בארץ־ישראל למודיעין הבריטי, שפליטי גרמניה ואיטליה סיפקו לו אינפורמציה רבה בעלת ערך צבאי, וציין: “אנו העברנו את סרני לשירות החשאי במצרים, שם היו לו כמה הצלחות חשובות”, אך כאשר נאמר לאנצו, באמצע פברואר, כי עליו להפסיק את השתתפותו ב”ג’ורנלה ד’אוריינטה", העבודה היחידה שבה הרגיש מעט סיפוק, החליט שהגיעה השעה לפעול: “אחרי ארבעה חדשים בשירות שלנו אני קובע שאין טעם רב להמשך פעולתי הנוכחית, שלא מעסיקה אותי במידה מספקת, ומה שחשוב יותר, לא נותנת לי את ההרגשה, ההכרחית בכל עבודה הנעשית מתוך אמונה, שאני מגשים משהו”. אנצו הדגיש, כי אין לחוסר שביעות־רצונו שום קשר עם יחס הממונים עליו – להיפך, הוא למד מהם הרבה, ותמיד זכה ליחס נאות – אך לא לשם כך התגייס כחייל בשירות פעיל. עד עתה לא ניתן לו להיפגש עם שבויי־מלחמה איטלקים, עדיין לא הרגיש כי הוא עושה עבודה שאחר אינו יכול לבצעה בנקל.
בתשובה על כך נתבקש אנצו לפרט בכתב הצעות לפעולתו. מאחר שעד עתה לא ניתן לו לנצל את החומר שהיה בידי האינטליג’נס והצבא, במחלקות הקשורות במישרין עם בעיות איטליה נראתה בקשה זו בעיניו כאילו עליו ליצר לבנים בלי שניתן לו חומר וקש. “לא ניתנה לי מעולם הזדמנות – ולא ראיתי לנכון לחפש אותה בעצמי – לשוחח עם האנשים העומדים בראש הפעולה האיטלקית על רעיונותי והצעותי. האם לא מוטב היה, במקום לכתוב תזכירים, שתינתן לי הזדמנות כזו?” אולם הוא העלה הצעות כלליות: להקים משרד מיוחד ביוָן, או מוטב ביוגוסלביה, אשר ינסה לבוא במגע עם האיטלקים וינהל פעולות חבלה ותעמולה בתוך איטליה עצמה. “אני מוכן ללכת בעצמי לאיטליה וליצור שם את הקשרים, אבל אם ייראה כמועיל יותר שאארגן את העבודה כאן לפני שאסע לשם, אעשה זאת ברצון. אני מאמין שנוכל להשיג דברים גדולים באיטליה אם נכין זאת כראוי, ואני בטוח שאני מתאים היטב לעבודה מהסוג הזה, שיש לי נסיון־מה בה”. הוא הציע להצניח על אדמת איטליה חבלנים ממוצא איטלקי, המוכנים לסכן את חייהם למען המטרה. בתנאי צניחה מוצלחת וסודית יהיה להם סיכוי סביר לשהות זמן־מה על אדמת איטליה בלי שיזוהו (האיטלקים השתמשו בטקטיקה זו בהצלחה בשנים 1918־1917 בחלקי איטליה הכבושים בידי אוסטריה). כהצעה אלטרנטיבית ביקש אנצו אפשרות לצאת לדרום־צרפת, שבו חיים אלפי איטלקים אנטי־פשיסטים וממנו אפשר ליצור קשרים עם איטליה, ואם לא, מוכן הוא לעסוק בעבודה חינוכית בקרב שבויי־המלחמה ולא איכפת לו ללכת לכל מקום, הודו או דרום־אפריקה, אם פירוש הדבר פעולה ממש.
הבריטים לא הזדעזעו: לא היו חסרים להם יהודים בעלי רעיונות מטורפים שביקשו לפעול מאחורי קוי האויב. הם שלחו את ד"ר סימונס קודם־כל לחופשת־מולדת. זה תמיד נסיון מרגיע.
הפגישה עם בני השכבה השלטת במצרים – מושחתים, שבעים, שבויים בעולם של תככים פנימיים ורדיפת־בצע – מצד אחד, ועם ההמון הגדול – נבער, עלוב, פטליסטי – מצד שני והאהדה הגלויה או המוסוית שרחשו רוב הערבים להיטלר, הרחיקו את חזון אחוַת־העמלים העתיד לפתור את בעיית האזור. האיש שחזר ממצרים היה אנצו אחר, והוא לא התבייש להודות בכך בפומבי, במועצת מרכז מפא"י, שהתקיימה במרס 1941 בעיינות: “הייתי במצרים כמה חדשים, ועלי לומר שלבי הצטנן כלפי הערבים. אני מעריך אותם עכשיו פחות מאשר קודם. יש כאן מומחים גדולים ממני בפוליטיקה, בן־גוריון ומשה (שרת), ואולי הם מרגישים אחרת, אבל בפגישותי עם האנגלים הרגשתי אני, שייתכן כי עכשיו רוצים האנגלים לתת קונצסיות לערבים, עכשיו הם עושים קנוניה עם הערבים, אבל עם זאת גדולים מאוד הבוז והשנאה והרוגז כלפי הערבים, על כל מה שהללו גורמים להם. זאת הזדמנות גדולה בשבילנו, כי האנגלים נוכחים לדעת שיש עם ויש עם. עתה הזמן להסביר לבריטים, במיוחד במסגרת הצבא, את מטרות הציונות, לרכוש בין ההמונים ידידים לעתיד”. בשעת ויכוח עם קבוצת חברים התישב אנצו על כסאו של שרת, שיצא לכמה רגעים החוצה, וכאשר חזר העיר לו שרת בחיוך: “עדיין מוקדם מדי שתירש את מקומי”.
אנצו ראה בבן־גוריון את האיש שינהיג את העם היהודי בימים שלאחר המלחמה, ועל־כן הפנה אליו את עיקר טענותיו: על שאין הוא מכיר ב“שאלה הערבית”, על שההנהגה מעשית מדי ואינה עונה על השאלה התיאורטית, מהות הציונות לאחר המלחמה, על שאין המנהיגים יודעים לדבר – באנגלית – אל הדור הצעיר במערב ובמיוחד בארצות־הברית. ממשלות גולות, נציגי עמים כבושים, פועלים עתה בבירות העולם לקראת ההסדר שלאחר המלחמה. זה הרגע לשלוח את נציגי הציונות למרכזי הפעולה, ובעיקר ללונדון, לוושינגטון, לקהיר, כדי להכין את הקרקע לקראת העתיד.
אנצו היה בטוח, כי זמנם של העמים הקטנים עבר: “המלחמה האימפריאליסטית הזאת מעלה מחדש את שאלת חלוקת העולם. עתה העת להבהיר מה יהיה עתיד העם היהודי לאחר המלחמה. עם תום מלחמת־העולם הראשונה היתה התשובה ברוח הזמן: עצמאות לעמים הקטנים. לא כן עתה. אם יש דבר מוסכם על כל הכוחות הדמוקרטיים, שאנחנו יכולים להישען עליהם, הריהו ההכרה, שלא תהיה עוד קונסטלציה לטובת העמים הקטנים כמו ב־1918. הכל מסכימים לכך, שמדינות קטנות לא יקומו עוד”. ובכן, הפתרון הוא במדינה גדולה יותר: “צריך להצהיר ברורות כי רוצים להעביר עם תום המלחמה את רוב העם היהודי לארץ־ישראל, ולומר גלויות: בזה אנו מחסלים את הגולה. עתה, תוך ימי המלחמה, צריכים לחנך את העם העברי לקראת העברתו לארץ־ישראל, עתה, עם כל האהדה לאנגליה והרצון לראות בנצחונה – ואני לא מתבייש להודות שאני רוצה בנצחונה של אנגליה, אך אנגליה מסוימת, לא בדיוק זו המנהלת עכשיו את המלחמה – עלינו לנהל מלחמה לקראת העליה הגדולה עם תום המלחמה, עתה העת להכין תכנית לסידור עניננו עם הערבים”.
פתרון־סרני לבעיה הערבית 1941 היה שונה מפתרון־סרני 1935: “תמיד הייתי מתנגד לתכנית החלוקה, אבל ראיתי כוח גדול בהעזת בן־גוריון לבוא בתכנית, אשר תוציא אותנו מהבוץ, שבו אנו שקועים שנים רבות. אני מצטער על שאין לו עוד כוח בשביל תכנית גדולה: לאור מה שעשו היטלר וסטלין בהעברת עמים (קריאת־בינים של ברל: ‘למה אינך מזכיר את מוסוליני?’), לאחר הקוניונקטורה שתיוָצר אחרי המלחמה, אין אני מבין מדוע לא היה לתנועה הציונית עוז להסתמך על מה שאמרה ועדת־פיל ועל הצורך לסדר את העולם על יסודות בריאים, וכדי שהעולם יהיה מסודר צריך לדאוג שלא יהיו בו מיעוטים ולדרוש גם לגבי הארץ העברת אוכלוסין”.
בדברי משה שרת, האחראי במישרין על גיוס הישוב לצבא הבריטי, נשמעה הגאוה על הדגל הכחול־לבן המתנוסס מעל מחנות הצבא הבריטי ועל מספר המגויסים העובר, כבר עתה, את מספר כל הלגיונרים היהודים במלחמת־העולם הראשונה. אז היה הגדוד כולו מורכב מחיל־רגלים, כיום מפוזרים החיילים היהודים על־פני חיילות רבים: רגלים והובלה, הנדסה, תותחנים, קשר, אויר. אנצו לא הסכים לנימת האופטימיות היתירה לגבי הצלחת הגיוס: נכון שיש נאמנים לרעיון הגיוס, כמו יצחק בן־אהרן, שעמו נפגש במצרים, אולם יש גם לא מעט מרירות ואכזבה בקרב המגויסים, בעיקר מאנשי “השומר הצעיר”, מפני “שאין הם עושים מאומה”. אמנם גם חלק גדול מחילות־העזר של הצבא האנגלי במצרים אינו עושה דבר, ורק עובר ממקום למקום, אבל היהודים התנדבו כדי להשתתף במערכה, והם שואלים את עצמם: האם כדאי היה כל ענין הגיוס? ההתלהבות לגיוס שככה בארץ, אחרי אסון האניה “פטריה” וגירושי הפליטים ומול סכנת פלישת הכוחות הגרמניים דרך סוריה, וגברו הקולות שתבעו לשמור על הכוחות הלוחמים בבית, למלחמות הישוב. אנצו הבין את הרגשת התסכול של המגויסים (שרובם סבלו מבדידות המדבר ומיחס בלתי־אוהד מצד אנשי־הצבא הבריטים), העוסקים באימונים ובעבודות־עזר בשעה שגורל העולם על כף־המאזנים – בצפון־אפריקה התכונן רומל להתקפה מוחצת, כל הבלקנים היו בידי הגרמנים והדרך ליוָן, שהצליחה להדוף את הצבא האיטלקי, היתה פתוחה בפניהם – והוא ביקש מנציגי מפא"י לחזק את ידיהם: עוד תבוא שעתם.
היטלר, שהניח למוסוליני לספוג מהלומה ביוָן עם שמץ של שמחה לאיד, החליט בסופו של דבר לבוא לעזרת ידידו: כוחות גרמניים התרכזו לאורך הגבולות עם יוָן, ובתוך יוָן, שעדיין קיימה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, שרצו אנשי הגיס החמישי. אלפי קצינים גרמנים הגיעו ליוָן במסוה של תיירים, והם ידעו על כל צעד של הבריטים בתחומה. גם לחיילים מן השורה במחנות הצבא הבריטי במצרים היה ברור כי הזירה הבאה תהיה ביוָן, והמגויסים אנשי הקיבוץ באו אל אנצו, לפני חופשתו, להתיעץ: האם לתבוע מן האנגלים העברה ליוָן? אנצו יעץ לא לתבוע, אולי מפני שחזה את מפלת הבריטים ביוָן, אולי מפני שהיה בטוח כי המערכה האמיתית תתחולל בלוב, אך עצתו היתה מיותרת. 2500 חיילי היחידות הארץ־ישראליות נכללו ממילא בחיל־המשלוח של 62,000 אנשי־הצבא הבריטים שזרמו ליוָן. בראשית אפריל הפסיק גם אנצו פתאום את חופשת־המולדת, נפרד מחברי הקיבוץ ומידידיו במכתב ויצא בבהילות למצרים ומשם ליוָן.
מה היתה מטרת הנסיעה? עדה לא רצתה לדעת על טיב שליחויותיו, כי חששה שאם תיכבש ארץ־ישראל בידי הגרמנים לא תהיה מסוגלת לעמוד בעינויים. לחיילים הארץ־ישראלים, שנפגש אתם באתונה ובסביבתה, רמז אנצו כי הוא שוהה במקום מטעם האינטליג’נס הבריטי. היו שהניחו כי הוא בא בשליחות המוסדות הלאומיים, להזהיר את יהודי יוָן מפני הסכנה הצפויה להם במקרה של פלישה גרמנית ולמצוא דרכים לפנוים. לכמה ידידים סיפר כי מטרתו לחפש אפשרויות־מעבר לאיטליה, דרך יוגוסלביה. מעל לכל היה ברור, כי הוא מבקש להיות במוקד העלילה. אנצו בא לבקר את החיילים הארץ־ישראלים בסביבת הנמל פיראוס, נפגש בבית־קפה באתונה עם שני פעילי הקיבוץ המאוחד – יצחק בן־אהרן, אז סגן ביחידת־חפרים, ויוסף בנקובר סרג’נט ביחידת 506 של החפרים – ולא הסתיר מהם את הערכתו הפסימית. הוא ביקר אצל נציגי הקהילות היהודיות בסלוניקי ובאתונה כדי להבהיר להם מהו שלטון נאצי, אולם המאורעות התרחשו מהר מדי והיהודים לא יכלו להתכונן לקראת הסכנה המתקרבת: המערכה הצבאית הסתיימה לפני שהחלה.
היוָנים קיבלו את החיילות הבריטים שעלו על החוף בנמל פיראוס במחיאות־כפים, והאמינו כי הם יצילו אותם מהפלישה הגרמנית, אך אחרי ההפצצות האכזריות הראשונות של הגרמנים על נמל פיראוס התברר להם, כי גם בריטניה הגדולה אינה יכולה לעמוד נגד כוח־המחץ הגרמני. בנמל פיראוס האחוז להבות, בגיהינום הפצצות והגויות הנפלטות מהים, טעמו חלק מן החיילים הארץ־ישראלים לראשונה את טעמה של מלחמה “אמיתית” והוא היה שונה מאוד ממה שתיארו לעצמם במחנות־האימונים. כאשר החל הפינוי המבוהל של הבריטים עמדו היונים בנמל פיראוס ההרוס, מוכים, מבוהלים ופצועים ובכו או קיללו את אלה שזנחו אותם. אנצו הסתלק בזמן, רוב החיילים הבריטים פונו בעוד מועד, אולם כאלף וארבע מאות חיילים ארץ־ישראלים, מהם אלף יהודים וביניהם יצחק בךאהרן, נפלו בשבי הגרמני.
מפלת הבריטים ביוָן, אשר באה יחד עם התמוטטות החזית הבריטית בלוב, שכולה – מלבד טוברוק – נפלה בידי צבאות רומל, היתה מכה איומה לפרסטיז’ה הבריטית. נראה היה כאילו אין כוח היכול לעצור את הגרמנים. בקרב הערבים בארץ־ישראל גברו האהדה לנאצים והבטחון שהנה יהיה סוף־סוף מי שיעשה את החשבון עם היהודים, ומצב־הרוח בישוב היה קודר: “אני מתאר לעצמי שאתם לא שקטים ומודאגים בימים אלה”, כתב אנצו להוריו אחרי האינטרמצו ביוָן, “ומי לא יהיה, בשעה זו? אך למרות שאינני מתעלם מחומרת המצב, אני לא רק בטוח כתמיד בתוצאה הסופית, אני גם מלא אמונה לגבי התפתחות המצב בחדשים הקרובים. יש להיאזר בסבלנות. יהיו עוד שבועות קשים, אבל אל תשכחו שמאז איחר היטלר לפני שנה את הרכבת בלונדון, הוכרע גורל המלחמה לטובתנו. מרצנו, אמונתנו וכוחנו יכולים לקרב את התוצאה הסופית”. דרך המחתרת האנטי־פשיסטית בצרפת החפשית הגיעו אליו ידיעות שאחיו מימו חי ובריא, ולולא הדאגה לגורל השבויים הארץ־ישראלים שבידי הגרמנים ולבריאותה של עדה, העלולה לחלות בגלל הדאגה והרצינות שהיא משקיעה בכל דבר שהיא עושה (בהתאם לתרופה היהודית הבדוקה לכל מחלה, ביקש אנצו מאמא סרני לדאוג לפחות שעדה תאכל היטב) אפשר היה לומר, כי מצב־רוחו מרומם. סוף־סוף זכה בעבודה לפי טעמו.
אם על סמך פנייתו לפני חופשת המולדת, אם בגלל שינוי בהלך־הרוח של הבריטים עם מפלות השבועות האחרונים והתקרבות החזית שוב למצרים, אם בהשפעת ידידיו האיטלקים בשירות הבריטים, ואולי היה זה אחד המפנים המקריים בביורוקרטיה הצבאית, על־כל־פנים עם שובו מיוָן למצרים, השתנה מזלו של אנצו: הוא נתמנה כחבר מערכת “קוריירה ד’איטליה” עתון אנטי־פשיסטי שנולד במקום ה“ג’ורנלה ד’אוריינטה” המנוח, קיבל רשות לבוא במגע עם שבויי־מלחמה איטלקים, החל להקים רשת סוכנים אנטי־פשיסטים, הכין תכניות־פעולה של התנועה האנטי־פשיסטית במצרים, בקיצור, נכנס לפעולה. את עיקר עבודתו הגדיר כ“בעלת אופי ספרותי־עתונאי, שאני נראה מתאים לה למדי. כמובן, כדי לכתוב עלי לקרוא הרבה, ספרים מכל הסוגים, גם דברים אקטואליים גם ישנים, ובקריאה יש לי כתמיד סיפוק רב, וסיפוק כפול ומשולש מן ההכרח לכתוב מהר, דבר המאלץ אותי להתגבר על עצלנותי הטבעית ולסכם, לרשום את המלה ‘סוף’ לדבר כתוב כלשהו. בית־הדפוס דורש את ההגהה, העתון מוכרח להופיע, לא יעזור שום דבר. נראה שהפרוזה שלי מוצאת חן, בכל־אופן אני מתרגל יותר ויותר לכתיבה פשוטה וזה בשבילי לעת־עתה הדבר הקשה ביותר, הרי רגיל אני לאסכולה האיטלקית הקלאסית עם משפטים ארוכים ומסובכים”. אנצו התישב סופית בקהיר, זנח את הפנסיונים, שכר דירה בת שני חדרים נוחה ומרוהטת אצל משפחה מצרית, ישב יותר בבית וצימצם יחסית את חיי בתי־המלון והבארים.
העורך האחראי של ה“קוריירה ד’איטליה” היה רפאל באטינו, שהיה ידוע בכינויו המחתרתי פאולו ויטורלי, יהודי איטלקי, דוקטור למשפטים ומרצה למשפט פלילי, אשר היה פעיל ב“ג’וסטיציה א ליברטה” בצרפת, נסע מטעמה ב־1939 למצרים כדי לאסוף כסף למען התנועה האנטי־פשיסטית ונשאר שם, כיון שאחרי נפילת פאריס התמוטטה המחתרת ורק אחרי זמן ממושך התארגנה שוב, בארצות־הברית ובמכסיקו. ד“ר באטינו שמע על אנצו עוד בפאריס, וראה בו קודם־כל ציוני מושבע. על־כן שאל אותו, מיד בפגישתם הראשונה – בביתה של הסופרת האיטלקיה פאוסטה טרני־צ’אלנטי, שהיתה האחראית על השידורים בשפה האיטלקית – מה מניע אותו, כציוני, להצטרף למאבק פעיל נגד הפשיזם. אנצו הסביר לד”ר באטינו, כפי שהסביר לעצמו ולמשה שרת, כי הנאציזם והפשיזם הם האויבים הראשיים של בנין המדינה היהודית ועל־כן הצטרפותו למאבק נגד הפשיזם האיטלקי היא גם תרומתו היעילה למאבק למען הציונות. מסובך אבל סביר.
המכנה המשותף בין ד“ר ויטורלי־באטינו ובין ד”ר סימונס־סרני היה עקרונות הסוציאליזם הדמוקרטי של “ג’וסטיציה א ליברטה” של קרלו רוסלי והמאבק נגד קלריקלים קתולים ומלוכנים מצד אחד ונגד הקומוניסטים, שפעלו במצרים בהתאם לקו הנייטרלי דאז של ברית־המועצות, במסוה של “דמוקרטיה מתקדמת”, מצד שני. יהדותם לא היתה גורם מאחד, לפחות לא על־פני השטח. ד"ר באטינו ציין אותה בזכרונותיו על אנצו רק פעם אחת: כאשר סיפר איך ביקש ממנו אנצו בערב יום־הכיפורים להתלוות אליו לסעודה המפסקת. באטינו הרגיש מיד עם פגישתם הראשונה בזיקוקי־האש, במרץ השופע העתיד להפיח רוח־חיים גם בגוף חסר־חיים כמו התנועה האנטי־פשיסטית במצרים.
האיטלקים האנטי־פשיסטים במצרים היו ספורים, ואלה היו ברובם בונים חפשים ו/או יהודים, והיו מסוכסכים בינם לבין עצמם. כל שנות משטרו של מוסוליני פעלו הקבוצות האנטי־פשיסטיות הקטנות באלכסנדריה ובקהיר בתנאי מחתרת, ורק אחרי שנכנסה איטליה למלחמה, ובעיקר אחרי תבוסת איטליה בלוב, עלה משקלן. הקבוצות התאחדו באביב 1941, והתיצבו בפני השלטונות הבריטיים כתנועה מאוחדת עם אלף חברים בשלושה סניפים ותכנית: לקבל על עצמם אחריות קולקטיבית על כל התעמולה האיטלקית, לרבות “קוריירה ד’איטליה”, שידורי הרדיו ובית־הספר לאימון שבויי־מלחמה, לבוא במגע עם אנטי־פשיסטים בחוץ־לארץ, כדי לתאם אתם את הפעולה, לארגן מבצעים באיטליה, להילחם נגד היסודות הפשיסטיים במצרים, להכין גדוד איטלקי שיילחם לצד בעלות־הברית למען שחרור איטליה. בראש ועדת־התעמולה, שעל שכמה הוטלה האחריות העיקרית למשימות, עמדו ד“ר באטינו, ד”ר סימונס וגברת טרני־צ’אלנטי שהשנַיִם חשבו אותה לאוהדת קומוניסטים אך המאבק המשותף נראה להם חשוב יותר מהאיבה הרעיונית. אנצו ערך סדרת הרצאות על תולדות הסוציאליזם למען הקבוצה הקהירית, שרוב חבריה היו צעירים יהודים חסרי כל נסיון פוליטי, ובדיוק כמו בימי ברלין מצא דרכים להזכיר את מַרכּס ואנגלס בלי לבטא את שמם, מפחד הבולשת המצרית.
במחצית השניה של מאי נשלח ד“ר סימונס, יחד עם ד”ר אומברטו קאלוסו, איטלקי קתולי ופובליציסט אנטי־פשיסטי, אף הוא מעורכי ה“קוריירה” ואיש “ג’וסטיציה א ליברטה”, לבקר בכמה מחנות־שבויים איטלקיים – מוסטפה שליד אלכסנדריה, הלואן, גנפייא ועג’מי – כדי לעמוד על הלך־הרוח בין השבויים, לשמוע את תגובותיהם על העתון ועל שידורי הרדיו ולחפש מועמדים לתפקידים מיוחדים במסגרת הפעולה האנטי־פשיסטית המאורגנת. הסיור לא היה מסע־תענוגות. במחנה הלואן התפשטה השמועה שסוכנים אנטי־פשיסטיים פועלים בשטח, והשבויים ערכו לאורחים קבלת־פנים “חמה” מלווה קריאות־בוז ועלבונות. אלה שהסכימו לדבר אתם טענו נגד הנימה הפרו־בריטית והאנטי־איטלקית של העתון, והמאמרים היחידים שצוינו כאוביקטיביים היו סדרה על הרפובליקה השלישית בצרפת, שפורסמה בחודש הראשון להופעת העתון ב־15 המשכים, בחתימת סימוני. המכשול העיקרי שהפריע לאורחים להתקרב אל השבויים היה פחדם של החיילים והקצינים פן יחשבו אותם חבריהם לאנטי־פשיסטים וילשינו עליהם באיטליה, והדבר יזיק למשפחותיהם שם. הרי הם היו מלאי אמונה בנצחון המהיר של מדינות־הציר, וחיכו יום־יום לצנחנים גרמנים שיופיעו בשמי מצרים וישחררו אותם. בדוח שהגישו ד“ר קאלוסו וד”ר סימונס לקולונל תורנהיל, קצין־הקשר הראשי, נאמר כי רוב השבויים קוראים את ה“קוריירה” בהתעניינות אבל אינם אוהבים אותו, כי יחסם לשידורים עוין, וכי הם מתנגדים להתקפות על הדוצ’ה. הדוח המליץ על יותר חופש תנועה לשבויים, לפחות לקצינים, על פעולת־תרבות מרוכזת, על שיעורים לאנגלית ועל העברת שני פסלי עירום, שהוצבו בכניסה לאחד המחנות, למקום מוסתר יותר. כן הוצע לשנות את האופי הבריטי של החדשות הפוליטיות בעתון וברדיו ולהתאים אותן לתפיסה האיטלקית. הוצאות הסיור, שנמשך שבוע, לרבות קניית ספרים, הסתכמו ב־16 לירות שטרלינג. עם כל מגרעותיהם לא היו הבריטים קטנוניים.
אחד התפקידים שהטיל האינטליג’נס על ד“ר סימונס היה הקמת רשת סוכנים מקומיים למעקב אחרי הפשיסטים במצרים. הוא הציע להקים רשת של שלושה או ארבעה ערבים ואיטלקי אחד, שיהיו קשורים אך ורק עם ועדת־התעמולה האנטי־פשיסטית ולא ימסרו אינפורמציה למשטרה החשאית המצרית, כנהוג עד עתה. הוא התנגד למלשינות בשכר, שיצרה אוירה מסוכנת ובזויה והציע להעסיק סוכנים על בסיס התנדבות, עם כיסוי הוצאות בגובה של כ־4 ליש”ט לסוכן ערבי ו־10 ליש“ט לאירופאי. כן הציע ד”ר סימונס לבלבל את האויב: לשלוח עלונים לבתי הפשיסטים הידועים, פעם במסוה של חומר פשיסטי ופעם כחומר אנטי־פשיסטי, ולהגניב למחנות־השבויים חומר תעמולה אנטי־פשיסטי במסוה של ספרות אסורה, כדי שהשבויים יקראו אותו. סגנו של הקולונל תורנהיל, מייג’ור מתרל, אנגלי גבה־קומה ובעל שפם דקיק, שנהג להשתמש במונוקל, הסכים לתזכירו של ד"ר סימונס, מלבד לצד הכספי (למה אי־אפשר להתחיל ברשת קטנה יותר?) וביקש ממנו לברר את עניני הפיננסים עם הג’נטלמנים הנוגעים בדבר. אנצו, שהיה עורך את פגישותיו הסודיות במקומות שונים, בין השאר בבית הוייסמנים (אחרי שסילק מהבית את תושביו) סידר את עניני הכספים, העמיד את הג’נטלמנים שלו במצב הכן וחיכה שבועות לאור ירוק כדי להתחיל בפעולה.
פעם בשבוע היה אנצו מבקר בביתו של אמיל נג’ר, עורך־דין יהודי צעיר, שהיה נשוי לבת משפחת יעקב וייסמן והיה מתגורר בבית שבקאסר אל־ניל 13, שבו התגוררו הורי אשתו. כל יום ראשון אחר־הצהרים התכנס בבית נג’ר חוג של אינטלקטואלים לדיונים רעיוניים ומדיניים, על־פי רוב על סדר העולם אחרי המלחמה, והשתתפו בו ערבים מוסלמים ונוצרים, יהודים, איטלקים תושבי מצרים ולפעמים אנגלים שהתגוררו בה זמנית. חלק מהנאספים היו סוציאליסטים, חלק קומוניסטים, וכולם מתנגדים לשלטון הבריטי במצרים ותומכים בתנועת־השחרור הערבית. מהקבוצה האיטלקית שעבדה בשירות הבריטים השתתפו בחוג, מלבד אנצו, ד"ר באטינו ומיילי. אנצו היה הציוני היחיד בו, ואולי משום כך נוצר הרושם כאילו הוא מנסה בכל כוחו להוכיח שיש לציונות תפקיד גם בעולם המחר המתקדם. לפעמים היה נדמה כאילו הוא מנהל דו־שיח נסתר עם מימו, שעליו הרבּה לדבר ושחרד לגורלו; כאילו הוא מנסה להוכיח קודם־כל לאחיו כי גם לציונות יש מה להגיד על הסדר הסוציאליסטי החדש. אנצו אהב את הויכוחים האידיאולוגיים האלה (שהבליטו את הפער בין שכבת המשכילים הדקיקה במצרים ובין ההמון הנבער), את חידוד המוח, את הבהרת המחשבות תוך כדי ויכוח, שהיתה בהם משהו משיבה לעברו האיטלקי. גם כאן, כמו ברומא, היה לקוח קבוע בחנויות־ספרים, גם כאן ישב יום־יום בספריה הלאומית, שהיו בה ספרים בכל שפות אירופה, והיה שוקע בקריאה שעות.
ארץ־ישראל התרחקה. עתונים עבריים הגיעו אליו רק לעתים (ולא היה לו פנאי ללכת למועדון החייל כדי לקרוא אותם), מכתבי החברים מגבעת־ברנר היו מעטים, הקשר אל הישוב נחלש. “לפעמים נדמה לי שקיימת סכנה שהאמצעי – ההצטרפות למלחמה כדי לשמור על עם ישראל, על כבודו, על חופש האדם, על התנועה הסוציאליסטית – יכול ליהפך אצל רבים מאתנו לעיקר, ולהשכיח את המרכז, שצריך להיות ארץ־ישראל. ואם כך אני, אשר מכמה בחינות נמצא במצב נוח יותר משאר חברינו (אף־על־פי שמבחינה אחרת – המגע עם אנשים יהודים – נמצא אני במצב קשה הרבה יותר), שערו בנפשכם מה המצב של חבר ‘פשוט’, אשר יכלתו ורצונו לשמור על הקשר בסביבה מתנכרת ומתבוללת קטנים בהרבה”, כתב במכתב לחברי גבעת־ברנר, שהתכוננה לחג הבר־מצוה שלה. “אני מקוה, שבליל העלאת הזכרונות על הימים שעברו רבים מכם לא ישכחו אותי ואת שאר החברים הרחוקים, ושנוכל להתראות בארץ במהרה כדי לחוג יחד את חג השחרור”.
הוא נלחם נגד התרופפות הקשר הנפשי שלו לארץ־ישראל, ביקש מחברי המשק מכתבים, יומנים, עתונים, ביקש רכילות מעדה (לדאבון לבו סירבה לספר לו), דין־וחשבון מהמורים על התקדמות ילדיו בלימודים, המטיר שאלות על שלום בני המשפחה הענפה, שפך עצות על גיסו אלברטו בדבר השקעות פיננסיות וניצול חלקת־האדמה הקטנה שסביב בית רוקס, לא שכח יום־הולדת, ימי־זכרון. ליום־מותו העשירי של אחיו אנריקו כתב מלים אחדות לבתו עדה. “סיפרתי לה על אביה, על מה שהיה לי, לנו”, ולהוריו: “אם יש לזה ערך, למרות המרחקים, ההיסוסים, אי־ההבנות, אני רוצה לומר לכם שאני מרגיש, יותר מתמיד, כמה – מעבר לאהבה הטבעית – זכרונו קושר ומאחד אותנו, כמה רציתי, אף כי לא התברכתי בכשרונותיו, להיות לכם בן מסור ואוהב”.
גם לולא כל שאר עיסוקיו היה הספק־הכתיבה של ד“ר סימונס מעורר השתוממות, ובמיוחד בחום הקיץ המחניק של קהיר, שהכריח אפילו אותו לנוח שעה אחר־הצהרים, כמנהג המקום. בארבעה חדשי עבודתו במערכת ה”קוריירה ד’איטליה" ברחוב קאסר אל־עיני, בדרך בין מרכז העיר למפקדה הראשית, כתב כשמונים מאמרים, לעתים שנים ביום, בשמות־עט שונים: קרלו מצנטי וסימוני, רומנוס ופרדריקו סימון, קלמנטי, בלדיני ורנצו סרטי. בחודש הראשון בלבד כתב – נוסף על הסדרה על קץ הרפובליקה השלישית בצרפת – על מצב עובדי־הכפיה האיטלקים בגרמניה, על וילהלם השני, הקיסר האחרון של גרמניה, על ההכנות להתערבות האמריקנית, על ההבדל בין החולצות האדומות של גאריבאלדי לחולצות השחורות של מוסוליני, פיליטונים בצורת מכתבים לחיילים, מאמר גדול ליום מותו של מתיאוטי, מבוסס על מחקר שהכין בשנות השלושים לפי הזמנת ארלוזורוב לקובץ “אחדות־העבודה” ונובילה על תלמיד ומורה, בשם “העלמה מרקאנטילי” כשם מורתו הראשונה בבית־הספר היסודי. נוסף על כך עזר בתרגום חוברת, “הקרב על אנגליה”, מאנגלית לאיטלקית, עבר על ספרים, ששלח לו קולונל תורנהיל, איש פעלתני ובעל מרץ, ידידו האישי של גנרל וייוול ודמות ידועה בבארים של בתי־המלון, שבהם היה מוזג משקאות חריפים לחוג ידידיו הרחב. הקולונל תורנהיל נתן לו לקריאה את ספרו של סר ר. ואנסיטארט “עבר שחור” והוא הגדיר אותו כחסר־תועלת לגבי התעמולה האיטלקית. בעיקר רגז ד"ר סימונס על ואנסיטארט על שזיהה את הנאצים עם העם הגרמני. עוד פחות מזה היה מוכן לקבל את השוָאת העם הגרמני עם צפור החנקן, משל זואולוגי שיש בו נימה גזענית.
“פעולה גדולה ומעייפת, אבל נותנת פרי”, הגדיר אנצו במכתב למשה שרת את עבודתו מאז שובו מן החופשה בארץ. “נראה ש’הם' מעריכים מאוד את אשר אני עושה, ‘גילו’ שאני באמת יודע איטלקית ונותנים חופש ידוע גם בנוגע לכיוון הסוציאלי של הפעולה. לרגל עבודתי אני נפגש הרבה מאוד עם אנגלים, בין אנשי הצירות, בין אנשי־הצבא, בין אנשי הבריטיש קאונסל, ואינני מחמיץ הזדמנות להזכיר את עניננו. ייתכן שאני נוסע מכאן לכמה ימים לחבש לרגל ארגון העבודה שם. במקרה זה בודאי איפגש עם ה’ידיד'. אני משתדל להיוָדע מה מקום הימצאו המדויק”.
הנסיעה לחבש נדחתה משבוע לשבוע, אולי בהשפעת דין־וחשבון של אחד מקציני האינטליג’נס, שטען כי לא רצוי שדוקא יהודים יעסקו בפעולה אנטי־פשיסטית באריתריאה. “הידיד”, הוא אורד וינגייט, בא לקהיר אחרי הנצחון המזהיר של “כוחות גדעון” נגד האיטלקים בחבש, חולה, מדוכדך ומאוכזב מפני שהמטה לא זיכה אותו ואת אנשיו בהוקרה שהגיעה להם על המאמץ העצום של שחרור חבש, לא ביחס, לא בדרגות ולא בכסף. במצב של יאוש וחוסר־ישע ניסה וינגייט להתאבד, ב־9 ביולי 1941, וחתך את צוארו בסכין חלודה, אולם הוא ניצל בעוד מועד הודות לערנותו של קולונל תורנהיל, שכנו לחדר במלון “קונטיננטל”, ששמע בשעת מנוחת־צהרים קול נעילת דלת, נפילת גוף וגניחות, הזעיק את הנהלת המלון, פרץ את חדרו של וינגייט ומצא אותו מתבוסס בדמו.
השמועה על נסיון התאבדותו של וינגייט עשתה כנפים בקהיר, ואוריאל עקביה, מזכירו הנאמן של וינגייט, הודיע במברק לסוכנות בירושלים, כי “הידיד” במצב אנוש, לאחר תאונה. שרת, שהיה ידידו של וינגייט, יצא מיד לקהיר והלך עם אנצו לבקר אצל “הידיד” בבית־החולים הצבאי. הם מצאו את וינגייט עם תחבושת גדולה על צוארו, חיור ועיניו מלאות עצב. וינגייט ביקש מאנצו לצאת את החדר והתוַדה בפני שרת על נסיון התאבדותו. הוא אמר כי עשה זאת מדכאון על כשלונו האישי ובמחאה על מדיניות הבריטים בחבש. שרת ובן־גוריון, שאף הוא הגיע אליו לביקור אחרי ימים מספר, הבטיחו לו כי נסיון ההתאבדות לא יגרע מרגשי האהדה וההערכה של הישוב היהודי אליו. אנצו היה מבקר מדי פעם בפעם את וינגייט המחלים ומשוחח עמו על ארץ־ישראל, וכששהו בחדר קצינים בריטים היה וינגייט מזהיר את אנצו, בעברית, שלא ידבר בנוכחות “המנוולים האלה”.
כניסתה של רוסיה למלחמה, ב־22 ביוני 1941, באה לאנצו כגאולה, כשחרור ממועקה של חדשים רבים: המציאות הוכיחה את צדקת אמונתו בברית־המועצות, שלא עזבה אותו גם בימי הסכם סטלין־היטלר ושבגללה הותקף לא פעם בויכוחים בארץ. “זאת הפעם הראשונה שנראה לי כי המלחמה תוכל להסתיים מהר הרבה יותר מאשר ניתן לחשוב בתחילתה”. עתה, כאשר מדובר לא רק במלחמה בין שני גושים אימפריאליסטיים אלא בהצטרפות העולם הסוציאליסטי, גדלה התקוה לסדר חדש בעולם שלאחר המלחמה ואף גברו הסיכויים ליותר אחדות במחנה הפועלים בארץ, שבעיית היחס לברית־המועצות היתה אחת מנקודות־המחלוקת העקרונית בקרבו. זאת העת לגיוס מוגבר, “לא רק מתוך ‘אין ברירה’, ולא רק למען הגנת הארץ, אלא גם למען עולם חדש, כדי לתת כיוון למלחמה ולהפוך אותה, לא רק בהכרתנו אלא גם בהכרת עמי אירופה, למלחמת־שחרור של כל המדוכאים וכל הסובלים, על־כן אני רואה בהשתתפותנו, השתתפות יהודים אנשי תנועת־הפועלים, ערך מכריע. אני יודע היטב שפרשת השתתפותנו זרועה אכזבות וקשיים, אבל אני אומר לכם בהכרה ברורה שאין דרך אחרת. חובת האנשים שרוצים לקדם את המהפכה היא חובת השתתפות במלחמה, בצורה אקטיבית, על־ידי נסיון מתמיד להדגיש את האופי המהפכני שלה”.
האמונה בעולם סוציאליסטי טוב יותר מצאה את ביטויה גם בדברי עורכי “קוריירה ד’איטליה” בעתון ובשידורי הרדיו, למורת־רוחם המוחלטת של הבריטים הממונים עליהם, רובם מוצרי אנגליה השמרנית. ההתנגשויות החלו כבר ב־20 ביוני, כאשר היה על ד“ר סימונס להסביר לקולונל תורנהיל איך קרה, שהמאמר “מכתב לחייל איטלקי” אשר הצנזור פסל אותו בזמנו לפרסום ב”ג’ורנאלה ד’אוריינטה" הופיע אחרי שלושה חדשים ב“קוריירה” באותו סגנון אנטי־בריטי. ד"ר סימונס לא היה מסוגל להבין, מהו הפסול בדברי־עידוד לשבויי־המלחמה האיטלקים, במלים: “יחד נצחק אם הם קוראים לנו ‘מקרוני’ ו’מנדוליני', ונאמר להם כי אנו מעדיפים את המקרוני והמנדוליני על הויסקי שלהם, הבירה שלהם וחמת־החלילים שלהם ואם הם יזכירו לנו את תבוסתנו לא נאמר להם, כי גם בהיסטוריה שלהם יש דפים שחורים, אלא נספר להם בראש מורם את מעשי־התפארת של אותם האיטלקים אשר איחדו את איטליה, אלה ששייכים אלינו באמת”.
ד“ר סימונס היה בטוח, כי קולונל תורנהיל רוגז עליו רק בגלל תרגום מוטעה של הדברים לאנגלית, הדגיש את יחס ההערכה שרחש לקולונל, כאל ג’נטלמן ואיש המוכן תמיד לשמוע דברי־ביקורת, אך ציין כי הוא רואה את עצמו אדם חפשי, שותף מרצון במאבק למען עולם חדש, אמנם מקבל משכורת מטעם ממשלת הוד מלכותו, אך לא מכשיר של התעמולה הבריטית. עוד לפני שהובהרה פרשת ה”מקרוני" עד תומה הפסיק הצנזור את פרשנות הרדיו של ויטורלי, שנראתה לו כתעמולה קומוניסטית גלויה מפני שציטטה את מַרכּס, השמיעה את הסיסמה “פועלי כל העולם התאחדו” ודיברה על מאות שנות הדיכוי של העמלים האיטלקים. “מאחר שהנאציזם והפשיזם (ואגב, גם הבולשביזם) צמחו רק במאה העשרים, הכוונה כנראה לניצול העובדים בידי הקפיטל”, סבר הצנזור הבריטי המזועזע. וכאילו לא היה די בכך, הופיעה ב“קוריירה” שיחה של פאולו ויטורלי, בעלת נימה שמאלנית, תחת הכותרת המטעה “רדיו קהיר שידר אמש”, שהניעה את הצנזור להאמין כי היא כבר עברה את הצנזורה בתחנת־השידור. קולונל תורנהיל בעל האופי התקיף עשה מה שנראה לו כצעד הגיוני: הוא השעה את כל המערכת – באטינו, קאלוסו וסימונס – מתפקידה, וכאשר ביקשו השלושה להיפגש אתו נאמר להם כי הדבר אינו אפשרי, בגלל הפרת־ההוראות החמורה מצדם. לא נותר להם אלא להבהיר את הענינים בכתב.
בבירורים ובבירורים־שכנגד טענה מערכת ה“קוריירה” להגנתה, כי שיחת הרדיו שלא עברה את הצנזורה מצאה את דרכה לעתון בגלל טעות המדפיס, אולם במכתב־התשובה שלו נגע הקולונל תורנהיל במוקד הבעיה: עיקר העבירה לא בהפרה הטכנית של חוקי הצנזורה אלא בתוכן המאמר, שהפיץ תעמולה קומוניסטית. עורכי ה“קוריירה” נסערו: הרי שלשתם, כל אחד על־פי דרכו, נלחמים נגד הקומוניזם זה שנים רבות. הם הסבירו את עמדתם העקרונית: המאזינים העיקריים לשידורי הרדיו הם האיטלקים בתוך איטליה הפשיסטית, המסכנים את חייהם בהאזנה זו, לכן אין להסתפק בדברי־תעמולה כלליים, עם רכילות על שחיתות המנהיגים הפשיסטים. כדי להילחם נגד הפשיזם יש להעמיד מולו אידיאל אחר; כדי שתהיה התעמולה יעילה עליה להיות בעלת תוכן חברתי, פוליטי, רעיוני. לא רק נגד משהו אלא גם למען משהו: למען צדק חברתי ודמוקרטיה, למען הרעיונות שבאו לביטוי במצע של ה“ג’וסטיציה א ליברטה”, הרחוק מכל קומוניזם.
הקולונל תורנהיל הזכיר לג’נטלמנים כי הם נמצאים בשירות ממשלת הוד מלכותו, והשלושה הבהירו כי אכן הם “Servants” במובן הטכני, ואולי במובן הקלאסי של המלה, אך הם באו כאנשים חפשים להשתתף עם ממשלת בריטניה במאבק המשותף נגד הפשיזם. הגרמנים יכולים אולי להסתפק בקויזלינגים העובדים למענם, אך בריטניה מעודדת ודאי את בני־החורין הנלחמים יחד עמה. לדעה זו מצאו אישור במעשיו של הקולונל תורנהיל, אשר אישר את תקנון ועדת־התעמולה האיטלקית, המורכבת רק מאיטלקים, ואף הסכים כי היא תשא את השם “הועדה האיטלקית הלאומית”. בהסתמכם על נקיון־כפיהם ועל שאיפתם לעשות כמיטב יכלתם רואים החתומים מטה את עצמם ראויים לאמון מלא, אנשים שכוונותיהם מעל כל חשד ומלתם מלה של ג’נטלמן. ב־5 ביולי שלח סוף־סוף קולונל תורנהיל את ההודעה הגואלת לד“ר קאלוסו, לד”ר באטינו ולמר סימונס: “לאחר שיקול־דעת מלא, לאור ההסברים בשני מכתבים, החלטתי לראות את הפרשה כמחוסלת ולהחזיר אתכם לעבודתכם בתנאי שד”ר באטינו יהיה האחראי היחיד על ה’קוריירה', כיון שהשלטונות הבריטיים מכירים בו כעורך רשמי. בהיעדרה של הגברת טרני יהיו תכניות השידור בידי האדונים פאניצי וסנטיני".
אנצו היה גאה במיוחד על שיחותיו ברדיו, שרובן נשאו את השם “אנחנו, איטלקים, מדברים אל איטלקים”, ואשר בזכותן יצר קשר ישיר אל איטליה, אל העם ואל המחזיקים בשלטון. “בין השומעים הערב את קולנו על אדמת איטליה”, אמר ב־9 ביוני, יום מותם של האחים רוסלי, “נמצאים גם אלה שהכינו את הפשע ופקדו על ביצועו. אולי קיווּ שנשכח את התאריך הזה, וחשבו שהמלחמה תשכיח אותו. אך לא: הננו חוזרים על האשמה, כמו לפני שבע שנים”. במכתבים הביתה נזכרים השידורים שוב ושוב: “הייתי רוצה לדעת אם שמעתם אותי ברדיו?” – “בדרך־כלל אני מדבר ביום ד' בערב, תשתדלו לשמוע אותי והגידו לי איך קולי” – “איזה רושם עשה עליכם הקול שלי?” באחד מביקוריו התכופים בקהיר הלך משה שרת יחד עם אנצו לתחנת־השידור והסתכל בו בשעת השיחה מעל גלי־האתר: “היה זה מחזה מרומם ומעורר התרגשות, איש קטן־קומה זה, פנים כהים ונוצצים, שוב אותה גחלת לוהטת, סגור יחיד בחדר קטן וקולו נישא על גלי החלל למרחקים, אל אותה ארץ אשר כל נימי נפשו מתוחות ודרוכות אליה. ראית לפניך מעין לפיד שנדלק פתאום בחשכה ומצית שלהבת־יה העתידה להקיץ ארץ שלמה מתרדמתה, להקים אומה שלמה על רגליה”.
המציאות היתה נשגבה פחות: באוירה הדחוסה של קהיר התרבו התככים סביב שידורי הרדיו כשרצים בבצה. גברת טרני־צ’אלנטה, סופרת ועתונאית, מנהלת השידורים, התנגדה מלכתחילה לעבודתו של אנצו ברדיו, ונימקה זאת לא בטעמים אישיים ולא בטעמים פוליטיים, אלא ביהדותו של אנצו, העלולה לעורר חשד שרדיו קהיר נתון להשפעת היהודים. נימוק זה לא נראה לד"ר סימונס: הרי רוב המשתתפים האחרים ברדיו היו יהודים אף הם, ולגביהם לא הועלה מעולם נימוק דומה. הוא לא היסס לומר זאת לגברת טרני. אנצו, האופטימיסט חסר־התקנה סבר כי השיחה הגלויה והעבודה המשותפת בועדת־התעמולה השכיחה את האיבה הישנה, שנבעה לדעתו מאהדתה של גברת טרני לקומוניזם. כאשר חלתה הגברת טרני והאדונים פאניצי וסאנטיני (שהשתתפו במעגל־התככים הכללי והלשינו על עורכי ה“קוריירה” באזני הבריטים, שהם מבטאים בעתונם רק את מדיניותה של “ג’וסטיציה א ליברטה” ואינם נותנים ביטוי לזרמים אחרים) קיבלו על עצמם את הנהלת התחנה, נתבקש אנצו לשדר פרשנות שבועית. הוא נענה ברצון, ולא עלה על דעתו שהוֵטוֹ של גברת טרני נשאר בתקפו. סניורה טרני ראתה בכניסתו של אנצו לרדיו בדלת האחורית פגיעה בכבודה, ותבעה סטיספקציה. אנצו, שידע כי הוטוֹ של סניורה טרני נובע לא מטעמים “גזעיים”, אלא ממשפט קדום פוליטי נגדו, כתב לה מכתב ארוך וגלוי־לב וביקש ממנה הבהרות גלויות. תשובתה של הגברת טרני לא נשמרה, אך נראה כי הושג מודוס ויונדי על־פני השטח, לזמן־מה: אנצו המשיך בשידורים.
בכך לא באה “השאלה היהודית” על פתרונה, והמזימות לא תמו: פרופ' קאלוסו, מעורכי “קוריירה”, נפגש בחשאי עם לייטננט־קולונל דה־סאליס, הממונה הישיר עליו מטעם האינטליג’נס, והפנה את תשומת־לב הבריטים למספרם הגדול של היהודים בשירות מחלקתו וגם בקבוצה האנטי־פשיסטית. לדעת הפרופסור היו לכך תוצאות שליליות. הוא הסתמך על קצין בריטי ממוצא יהודי, שחזר לא מכבר מחבש ואריתריאה ואמר כי לא רצוי לשלוח יהודים לעבודת־תעמולה בארצות אלה. הרושם של דה־סאליס היה, שמצבו הנפשי של פרופ' קאלוסו מעורער, וכי השקפותיו על היהודים מושפעות מיחסו השלילי לכמה מחבריו לעבודה: “הוא סבור כנראה שפחות קומוניזם ויותר קתוליות רצויים, לטובת הענין”. ביקורו של פרופ' קאלוסו אצל דה־סאליס לא נשאר סוד כמוס: העתק הדוח על כך, שנשלח לקולונל תורנהיל, הגיע לידי סימונס ובאטינו, ופרופ' קאלוסו הסתבך כל־כך בפקעת־התככים, עד שלא נשארה לבריטים ברירה אלא לסלקו מן המערכת.
דברי קאלוסו לא נשארו ללא השפעה: נסיעתו של אנצו לאסמרה, להעמקת הפעולה האנטי־פשיסטית שם, נדחתה משבוע לשבוע. אנצו, שציפה לנסיעה זו, עזב את דירתו הנוחה, נאלץ להתגורר בחדר ארעי שלא היה לפי טעמו והיה חסר־מנוחה. עצבנותו גברה מאחר שבקשתו לחופשת־מולדת נדחתה, בגלל חוסר הוַדאוּת לגבי הנסיעה לאסמרה. “מה לעשות, ואי־אפשר להשיג תמיד הכל וצריך לקבל את הדברים כפי שהם באים. גם זה יעבור, כפי שעברו כל־כך הרבה דברים. האם אבא מקשיב לרדיו? האם שמע אותי מדי פעם בפעם? האם העתון מגיע בקביעות? איך הוא נראה לכם? הייתי רוצה לשמוע את הביקורת שלכם, אם כי אני מפנה את תשומת־לבכם לכך, שכאן מעריכים אותו כאחד העתונים הטובים של מצרים”. במכתב הביתה המליץ אנצו לילדיו ולילדי אחותו לאה ללמוד אנגלית היטב: כל יום מוכיח יותר ויותר את חשיבות ידיעת השפה הזאת. הוא שלח להגר, היחידה מילדיו שנועדה לדעתו להמשיך במסורת המשפחתית של תולעת־ספרים, רשימה של ספרים עבריים על נושאים שקריאתם רצויה. בסופו של דבר ירדה הנסיעה לאריתריאה מעל הפרק, ואנצו קיבל – לראשונה אחרי חמישה חדשים – חופשת־בית לשבועים.
ב־1 בספטמבר 1941, מיד אחרי שובו לגבעת־ברנר, מסר אנצו לחברי הקיבוץ סקירה מקיפה על המצב המדיני והצבאי בעולם ושמע דין וחשבון על מועצת הקיבוץ המאוחד, שהתקיימה זה עתה ברמת־הכובש. במועצה הופיעו כמה משליחי הקיבוץ אשר שהו עם פרוץ המלחמה בפולין והצליחו לשוב לארץ־ישראל דרך טשקנט. טבנקין בירך את השליחים לשובם בשלום, אולם ברל ראה בנטישתם את חניכיהם ואת יהדות הגולה בשעה הקשה בגידה בתפקיד. בשיחה פרטית עמם שאל אותם בגלוי, מדוע חזרו? הרי יש רגעים שבהם חייב אדם לקדש את השם. הישוב אמנם עדיין לא ידע על מחנות־ההשמדה, אולם כבר אז עלתה השאלה הטרגית, שרדפה את הישוב בארץ־ישראל כל שנות המלחמה ושנים רבות אחריה: האם עשינו כל מה שביכלתנו להצלת אחינו בגולה, בשר מבשרנו?
בראשית אוגוסט הגישו ד“ר באטינו וד”ר סימונס (עתה בלי קאלוסו המסכן) לשלטונות הבריטיים תזכיר מפורט, בן 14 עמודים, על בעיות התעמולה בין האיטלקים. דובר בו על העתון, הרדיו, ה“גרופו” האנטי־פשיסטי והטענה על משקלם הבלתי־רצוי של היהודים: “לכך יש לענות: איטליה היא אולי המדינה היחידה שלא היתה בה בעיית יהודים, וגזענות היא לגביה תוצרת יבוא. תהיה זאת שגיאה לחשוב, שאם יוצאו מהקבוצה יהודים בעלי־ערך היא תהיה מושכת יותר בעיני אנשים אדישים מבחינה פוליטית או בעיני פשיסטים. קנה־המידה היחיד לגבי חברות היהודים בקבוצה צריך להיות תבונתם, יכלתם והשקפתם האנטי־פשיסטית. ליהודים שנעשו אנטי־פשיסטים רק אחרי שפורסמו חוקי הגזע, רק אחרי פגיעה אישית בהם, יש להתיחס בזהירות, כמו לכל הפשיסטים שהפכו את דעותיהם”.
מי שקרא את התזכיר באינטליג’נס הבריטי (ולא השאיר את חתימתו) לא הסכים לדעת שני המחברים בענין היהודים: לדעתו, אם על ה“גרופו” ליצג את האיטלקים במצרים יש לשנות את הרכבו מן היסוד. ליחס בין יהודים ללא־יהודים יש משמעות: בקהיר בלבד יש 515 יהודים בין 575 החברים. “אמנם היהודים הם בעלי־בריתנו במאמץ המלחמתי, אבל האם יהיה בכך מן התבונה אם הם יהיו המנהיגים לקראת איחוד האיטלקים, אשר היו, מאז יולי 1938, מטרה לתעמולה אנטי־יהודית (זרימת הפליטים היהודים לאיטליה יצרה בעיה, שסללה את הדרך לאנטישמיות הפשיסטית)?” מומחה האינטליג’נס (כנראה דה־סאליס) התנגד לעמדתם השלילית של ד“ר באטינו וד”ר סימונס כלפי המונרכיה האיטלקית. לדעתו “יש איטלקים רבים הנאמנים גם למלך וגם למפלגה הפשיסטית, אך אין לראות זהות בין בית סבוי והפשיזם. להיפך, על התעמולה להעמיק את הניגודים בין שתי הנאמנויות”.
מהתזכיר נראה, כי שני מחַבּריו לא הסתפקו בתפקידם הנוכחי: הם הציעו לשלטונות הבריטיים להעניק לקבוצת האנטי־פשיסטים מעמד יצוגי ברור, כזה של צרפת החפשית, כדי לאפשר לה פעולה רחבה, בתוכה הקמת תחנת־רדיו של איטליה החפשית מחוץ לגבולות מצרים – שבה מוגבלת פעולתה בידי ממשלת מצרים הנייטרלית כביכול – והקמת לשכת־עתונות מרכזית, שתרכז את כל האינפורמציה, המסמכים והמכתבים הקשורים בפעולה האנטי־פשיסטית. מה שחשוב מכל הוא להגדיר ברור את הסדר החדש של העולם לאחר המלחמה, להבטיח עצמאות לאומית מוחלטת לעם האיטלקי ולהתחייב שהוא לא יועמד עם תום המלחמה במצב של נחיתות, שלא יחזרו שגיאות ורסאי. התכניות של ד“ר באטינו וד”ר סימונס למדיניות בריטית אנטי־פשיסטית כללית נראו לאינטליג’נס בקהיר כ“ארמונות באויר. עלינו לראות מפלגה איטלקית חפשית אמיתית ולמצוא לה מנהיגים לפני שנחשוב על אוטונומיה לאומית של האנטי־פשיזם”. בדוּח של באטינו וסימונס היו אמנם “אינפורמציה מועילה וביקורת מבוססת”, אך הבריטים לא ראו בהם את האנשים המתאימים להנהגה האנטי־פשיסטית העולמית.
אין להניח, שהשנַיִם ידעו כבר אז על מסקנות האינטליג’נס לגביהם. אנצו עשה אז את הצעדים הראשונים לשיתוף־פעולה עם האנטי־פשיסטים האיטלקים בארצות־הברית, שרובם היו מרוכזים סביב “חברת מאציני”, אשר בראשה עמד ידיד־נעוריו מַכּס אסקולי, וכתב לאסקולי על ה“קוריירה” – “נפוץ מאוד, זוכה לתגובות שונות אבל תמיד מעורר ענין” – על שורת חוברות שהיו בהכנה, על תכנית להוציא כתב־עת רעיוני ועל שידורי הרדיו לאיטליה. “אמנם לא הכל מתנהל כפי שרצינו כאשר הנחנו את היסוד. אבל בפעם הראשונה מגיעה פעולה אנטי־פשיסטית להמונים, דבר שלא היה מאז שנת 1924. בשבילי זאת שיבה לאהבות ישנות (אתה זוכר ודאי את ‘סטודיי פוליטיצ’י’), כאילו חזרתי במקצת לנעורי”.
בתשובתו תיאר מַכּס אסקולי בפני סרני את בעיות “חברת מאציני” ואת לבטי הפליטים האיטלקים בארצות־הברית. אף הם חשבו על הקמת ממשלה איטלקית גולה, בניגוד לדעתו של אסקולי, עתה אזרח אמריקאי, שראה את עיקר תפקיד “חברת מאציני” בהשפעה על דעת הציבור האמריקאי ולא בחלוקת משרות בממשלה שאינה קיימת. אסקולי הודיע ל“גרופו”, כי האיש שהוטל עליו לקיים את הקשר עם האנטי־פשיסטים במצרים הוא פאולו מילנו, אף הוא רע־נעורים של אנצו. אולם לפני שצמח שיתוף־פעולה מעשי מן השמחה על חידוש קשרי־העבר כבר היה אנצו רחוק ממצרים.
החום שעלה מן הרחובות הדחוסים של קהיר היה בלתי־נסבל כמעט, בלילות יללו צפירות־האזעקה, התככים שרצו בעיר, אבל ד“ר סימונס חזר במרץ לכתיבה, אחרי חיסול התקרית עם קולונל תורנהיל, והיה כותב יום־יום מאמר ולעתים אף שנַיִם, כאילו נפרצו דלתות המזוה שבו נשמר מלאי המחשבות, הזכרונות, הציטטות, הידיעות. מאמר על סוריה “ארץ הניגודים”, מאמר על ה־14 ביולי, ביקורת על האוטוביוגרפיה של לורד רוברט ססיל, בעיית הדור השני של הפשיזם, מכתבים לחיילים, שנועדו לחנך אותם ל”דרך החופש, לחופש דעה וחופש פעולה“, הפרק הראשון מתוך מחקרו “תעלת־סואץ ומצרים המודרנית”. לא פעם התערבו זכרונות אישיים בקטעי הפרשנות: תוך כדי שיחה על קדושת החיים הוזכרה מגפת שיתוק־הילדים הראשונה ב”ארצי" (בלי לפרט) וסופר על פחדו שמא תפגע המחלה הנוראה בילדיו. שאלת הערך העליון של החיים העסיקה אותו כל ימי המלחמה. לעתים דיבר על הסכנה, שבתוך הקטל העצום לא תהיה עוד חשיבות לחיי היחיד, שתאבד היכולת להזדהות עם גורל הזולת. ה“וי”, סמל הנצחון של צ’רצ’יל, ביטא לגביו, כפי שאמר לא פעם, “ויטוריה”, לפעמים “ונדטה”, אבל יותר מכל “ויטה”, חיים: אנחנו פלוגות נצחון החיים על הזוממים להשמיד אותם.
לפעמים קשה לנחש מה הבינו השבויים האיטלקים במחנה הלואן ממאמר פילוסופי על מושג האחדות האנושית, המתחיל בתפיסה הגיאוצנטרית של העולם העתיק, עובר דרך אפלטון ופסקאל, ו“לה ג’ינסטרה” של ליאופרדי, השיר האהוב מימי־ילדותו, הקורא לאנושות להתאחד נגד אכזריות הטבע, עד ל“אני מאמין” האומר שהאחדות המוסרית והמעשית של האנושות עומדת מעל כל הבדל היסטורי חולף. אבל אנצו כתב גם למען עצמו. תוך כדי שיחה על טיסתו המטורפת של רודולף הס, סגנו של היטלר, לאנגליה, נזכר ב“יוגנדבווגונג” הגרמני עם הדבקות במנהיג, המשמעת האבסולוטית והמסירות העיורת, שהתנועה הנאצית עיותה אותם ואימצה אותם. בכל המאמרים, שנכתבו בלחץ של זמן, עוברת כחוט השני הכמיהה לשלום שלא יהיו בו מנצחים ומנוצחים, לשלום שיבטיח חופש תנועה וחופש ביטוי לכל העמים, לשלום שיעקור מן השורש שנאת אדם לאדם ועם לעם.
העבודה בעתון, ברדיו ובועד האנטי־פשיסטי בלעה אותו, סחפה אותו, מילאה את כולו, הצמיחה לו כנפים אך גם העמיקה את הפיצול בנפשו: “נמצא אני במצב מוזר, בין שני עולמות. מלבד התנ”ך, המלווה אותי תמיד, לא ראיתי כל החדשים האלה ספר עברי". ובמכתב אחר: “אני באמת בשבי אצל הגויים. כמעט אינני נפגש עם יהודים, בכל־אופן לא מן המין שלנו. כל חיי נתונים בעולם אחר, ולעתים קרובות אני מתגעגע לאוירה ולסביבה שלנו. דאגת אנשי הארץ לצרכים האינטלקטואליים של המגויסים קטנה מאוד, ואני רואה בזה חטא גדול: ברור שרחוק מן הבית מתגברים בנו הכוחות הצנטריפוגליים, מתחזקת בנו הנטיה להתרחק מן המקורות העבריים של תרבותנו. יש לעשות יום־יום מאמץ להתגבר על הסביבה, להישאר נאמנים לעצמנו. אם המכשירים הנחוצים למאמץ זה אינם בידינו קיימת סכנה, שרבים מאתנו יפלו קרבן לסביבה זרה”. (על־־כן בירך את חברות־התעופה “האימפריאליסטיות”, המגבילות את משקל מטען הנוסעים: בן־גוריון, שעבר בקהיר בדרכו ללונדון, נאלץ להשאיר בידיו את הספר “הבכור”).
היתה זאת תקופה של ציפיות גדולות, אמביציות מרחיקות־לכת ותכניות מקיפות, תקופה שבה אחז שוב בשולי בגדה של ההיסטוריה. לא עוד גלגל עשירי במחלקה האיטלקית של האינטליג’נס הבריטי אלא איש שנועד להנהיג, עם קבוצת חבריו, את העם האיטלקי בדרכו אל החירות. הלך־רוח זה מצא ביטוי במכתב גלוי שנועד לוינסטון צ’רצ’יל' חתום בידי פ. סימוני, איש המדבר לבדו אך לא רק בשם עצמו, והמבקש להשמיע באזני ראש ממשלת בריטניה כמה דברי־ביקורת ולהביא בפניו כמה הצעות. “אולי ייראה המכתב הגלוי הזה בעיניך כיהירות וכקלות־דעת. יודע אני שזמנך מוגבל ותשומת־לבך נתונה בהכרח לשאלות כלליות של מדיניות ואסטרטגיה, אולם השלהבת הבוערת בי חזקה ממני”.
המכתב, שלא פורסם ושספק אם מצא את דרכו אל צ’רצ’יל (הוא נמצא במקורו האיטלקי בתיק מסמכים שהביא אנצו עם שובו ממצרים), נכתב בעקבות נאומו של צ’רצ’יל מעל סיפון אניית־המלחמה “פרינץ אוף ויילס” אחרי פגישתו עם הנשיא רוזבלט באוגוסט 1941, שבה נוסחה ההצהרה האטלנטית. “שמעתי את קולך רועד, מתוך גאוה מוצדקת על השורש המשותף של התרבות האנגלו־סַכּסית”. מה שפגע באנצו היה המשל הזואולוגי של צ’רצ’יל, שהשוָה את האיטלקים לתנים הרוצים להשמין משיירי הטרף של הנמר (הגרמני). אסור לזהות את הפשיסטים עם העם האיטלקי. זאת אשמה לא רק לא־מוצדקת אלא גם לא־מועילה. בנהייתו של העם האיטלקי אחרי הדוצ’ה אשמות גם מעצמות המערב, אשר שיבחו את הסדר שהנהיג מוסוליני באיטליה ואת הרכבות המגיעות בזמן. תהליך השחרור הוא ממושך וקשה, ואסור לעכב אותו ולפגוע בכבוד האיטלקים. לשוא חיכה ד"ר סימונס, שהקשיב לנאומו של צ’רצ’יל, לפנייה ישירה אל העם הגרמני ואל העם האיטלקי, שיהיו בעלי־הברית מחר. כדי לרסק את החיה הנאצית יש לגייס את אירופה כולה, וגם האיטלקים והגרמנים, מעל ומעבר למשטריהם החולפים, צריכים להיות שותפים לאחוה שתקום מתוך הסערה ושתושתת על התרבות המשותפת המאחדת את גאון ישראל ויוָן, תרבות רומא, הנצרות וההומניזם.
את מסקנות השאיפות לשיתוף־פעולה ישיר בזירת המלחמה ניסח אנצו בתזכיר באמצע ספטמבר 1941, והתזכיר הוגש – בצורתו המוגמרת – בידי ד“ר באטינו וד”ר סימונס בסוף החודש. תמציתו: זה הרגע לפעולה ישירה באיטליה. התעמולה בקרב שבויי־המלחמה והאזרחים האיטלקים באפריקה ובמצרים היא ענין ממושך ואִטי, אך פעולה בתוך איטליה עשויה להביא לתוצאות מהירות וממשיות, בעיקר בגלל סבל העם האיטלקי. חצי מיליון חיילים איטלקים נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי, וכ־600,000 עובדי־כפיה איטלקים נמצאים בגרמניה. יש להקים תחנת־שידור מחתרתית, באזור הנמצא בפיקוח בריטי בלבד – כלומר הרחק מן העין הפקוחה של הבולשת המצרית “הנייטרלית” – שתשדר אל כל שכבות העם האיטלקי, לכל אזור בנימה אחרת, בהתאם להרכבו, מצבו הכלכלי ומסורתו הפוליטית (מפות מפורטות צורפו). לפעולה דרך הרדיו יש להוסיף תעמולה בקרב הצבא האיטלקי בבלקנים ובאיטליה עצמה, בעזרת עלונים ועתונים שיופצו דרך היבשה ומן הים, אולם המטרה העיקרית צריכה להיות עבודה ישירה באיטליה. יש להחדיר אליה אנשים מוכשרים לכך, כי רק סיוע ישיר עשוי לעורר אח האופוזיציה ולהביא להתמוטטות המשטר הפשיסטי. “אנחנו בעצמנו, אנשים יקרים ממכרינו, מוכנים להשתתף בפעולה זו, אולם את בעיית האנשים אפשר לפתור רק בהקמת בית־ספר פוליטי וטכני למתנדבים המוכשרים שבין שבויי־המלחמה”.
בסיום התזכיר הדגישו שני המחברים כי הנצחון המשותף יושג אם תוקם תנועה איטלקית לאומית עצמאית ובלתי־תלויה (ולא רק העסקת איטלקים בשירות בעלות־הברית) כמו תנועת צרפת החפשית ותנועות דומות, והוסיפו כי הם עצמם מוכנים לכל שיתוף־פעולה עם השלטונות הבריטיים בכל מבצע, בהתאם לקוי־ההנחיה שצוינו לעיל.
לעומת הכמיהה לצאת מקלחת התככים של מצרים, לקחת חלק במאבק העולמי, בשם העם האיטלקי, כשותף שוה לאומות החפשיות בעולם, להפעיל המונים ולהניח את היסוד לאיטליה החדשה שתקום אחרי המלחמה, נראתה המציאות בנוסח הבריטי מאכזבת במיוחד: כדי לבלום את העצמאות היתירה של עורכי ה“קוריירה” מינה הרוזן דה־סאליס את קפטיין וורקאו, איש־צבא, לעורך אחראי של העתון. עליהם לתת לו את ההגהות של כל החומר לפני שיודפס, ועליו לזמן ישיבת־מערכת פעמַיִם ביום, להתיעצות משותפת עם המערכת האזרחית. ד“ר סימונס אמר לרוזן דה־סאליס כי הוא לא יוכל להסכים לכמה נקודות בדרך־הניהול החדשה של העתון, ורמז על נכונותו להתפטר. עם הגברת הפיקוח הבריטי על פעולות התעמולה האיטלקית הופיעו ד”ר סימונס וד"ר באטינו הנסערים ומנהלת הרדיו גברת פאוסטה טרני־צ’אלנטה במשרדו של הרוזן דה־סאליס, כדי להגיש את התפטרות ועדת־התעמולה, אולם הסכימו להצעתו לדחות את שיגור מכתב־ההתפטרות עד שיתבררו הענינים. לפי הודעת עורכו החדש של “קוריירה ד’איטליה” יצאו באטינו וסימונס ב־27 בספטמבר לחופשה בתשלום, וציפו להוראות חדשות.
מה גדולה היתה ההפתעה ב־5 בנובמבר, כאשר קיבל ד“ר סימונס מכתב פסקני: התפטרותו נתקבלה. “לאור העבודה שעשית הוחלט, שתקבל משכורת בעד כל חודש אוקטובר, כלומר שבועים נוספים על המגיע לך לפי החוק. אני מצטער להודיע לך, שעל יסוד הנחיות מרשות גבוהה יותר, שנתקבלו הבוקר, החלטה זו אינה ניתנת לערעור בשום תנאים. בנאמנות: הרוזן דה־סאליס, לייט. קולונל”. לשוא טען ד”ר סימונס כי אין לקבל התפטרות שהוא לא הגיש אותה. דלת מערכת “קוריירה ד’איטליה” נסגרה בפניו.
הסיבה הישירה כביכול לסילוקו של ד“ר סימונס היה המאמר “אלביון הבוגדנית”, שהכין ל”קוריירה ד’איטליה" ואשר נפסל בידי הצנזורה הבריטית. המאמר גינה את ההגדרות הכוללניות לגבי עמים, מסוג “אוכלי מקרוני” או “אלביון הבוגדנית” ואת הטענות הפשטניות נגד האנגלים בגלל רגש העליונות שלהם, ובגלל שליטתם בעולם בעזרת תככים ושיטת “הפרד ומשול”, אך היה במאמר זה הרבה מנימת “וברוטוס איש כבוד הוא”. לכאורה הטיף אנצו נגד משפטים קדומים, נגד דמות האנגלי שהצטיירה בעיני האיטלקים במשך הדורות – של ג’נטלמנים מוזרים ומגוחכים המסיירים עם נשיהם באיטליה, של בוגרי בתי־הספר הפרטיים המיוחסים, המלאים רגשי עליונות והרואים באי שלהם את מרכז העולם, של תעשיינים ובעלי־רכוש רודפי־בצע חסרי־רחמים או של מדינאים צבועים המטיפים מוסר לכל העולם, בשעה שהם שוללים את החופש מאירלנד ודבקים בכיבושים רויי־דם – וטען כי יש לראות את העם האנגלי כולו, על כל שכבותיו, לזכור כי הפרוליטריון האנגלי הוא שתמך במַרכּס ובאנגלס, להעריך את נאמנותו לאידיאלים ואת נכונותו להילחם למען מטרות נשגבות, להבין את מניעי מדיניותו ולסלוח להם. לא קשה לראות ב“אלביון הבוגדנית” מאמר אנטי־בריטי מובהק, אולם ברור שמאמר זה לא היה מביא לסילוקו של אדם שהכל רוצים ביקרו. באותה שעה כבר לא היה זה ענין של מאמר זה או אחר אלא כותב המאמרים, שהפריע לבריטים בגלל דעותיו העצמאיות מדי, השקפת־עולמו השמאלית מדי, לא רק לגבי איטליה אלא גם לגבי בריטניה, תכניותיו הפוליטיות הרחבות ופעלתנותו הרבה מדי.
אנצו חיפש תומכים במושבה הבריטית במצרים, פנה אל ידידו ב. א. בוראוס בצירות הבריטית בקהיר, שלח מכתבים נעלבים וביקש לדעת מה הסיבה המדויקת לפיטוריו ועם זאת עיבד, יחד עם ד“ר באטינו, תכניות חדשות להגברת הפעולה האנטי־פשיסטית. הוא רצה להעביר את המרכז האנטי־פשיסטי לשוייץ, והתכונן להגיע אליה – יחד עם כמה מחברי ה”גרופו" במצרים – דרך ספרד, בעזרת דרכונים מזויפים. באטינו פיקפק באפשרות הגשמת התכנית וטען כי איש מהם אינו דובר ספרדית, אך אנצו לא יִחס לכך חשיבות: “אין דבר, נסתדר”. בסופו של דבר הוחלט ללכת בדרכים פחות מסוכנות. בהקדשה על ספר שנתן לבאטינו ביטא אנצו את הלך־הרוח של הימים ההם. הוא הפך את אמרתו הידועה של מאציני – “תחילת פעולה מחשבה” – על פיה, וכתב: “תחילת מחשבה הפעולה”. “בעצם היה עלי להוסיף”, אמר לבאטינו, בהסתמכו על דברי מַרכּס: “לא לפרש את העולם חשוב, אלא לשנותו”. אנצו לא היה מוכן להשלים עם חוסר פעולה מאונס.
כאשר הגיעו אנשי המחלקה האיטלקית באינטליג’נס הבריטי למסקנה שד"ר סימונס אינו מוכן לשחק את המשחק בנוסח הג’נטלמניות הבריטית, כלומר להתפטר בשקט ולהסתלק כלעומת שבא עם 25 לירות השטרלינג שהוענקו לו, החליטו לפעול ביתר יעילות. באוזד הויכוחים העקרוניים עם הרוזן דה־סאליס אמר הלייטננט־קולונל לאנצו: “דרכי מצרים מובילות רחוק”, ולא פירש. משמעות הדברים הובהרה לו בנובמבר בשעה 9 בערב, כאשר באו אנשי המשטרה המצרית לדירתו ברחוב הואיטי מספר 13, כשאירח בה כמה ידידים, ועצרו אותו באשמת הצגת זהות כפולה בעזרת שם בדוי ודרכון מזויף. האנגלים לא רק זרקו אותו לכלבים במישרין; הם גם מסרו אותו למשטרה המצרית, שהיה לה חשבון משלה עם האיש שהפעיל רשת סוכנים מאחורי גבה.
עם המעצר נערך חיפוש בביתו והוחרמו תעודות, שכמה מהן נשאו את השם סרני וכמה את השם סימונס, כהוכחה לעבירת הזהות הכפולה, שהעונש המירבי עליה היה מאסר של יותר משנתים ו/או קנס של 20 ליש“ט. כשיצא אנצו מן הבית, עם ליווי של שני חיילים מצרים, פגש בד”ר באטינו ואמר לו באיטלקית: “תודיע לאנגלים”; הוא האמין כי האנגלים לא יתנו את ידם למעצרו בגלל עבירה שעבר ביזמתם: הרי הם עצמם סיפקו לד"ר סימונס את שמו ואת דרכונו, ואף סירבו להיענות לבקשותיו החוזרות להרשות לו לחיות בזהותו האמיתית. אנצו הועבר לבית־סוהר לפושעים פליליים ונעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.
קצין הבולשת המצרית אמר לד“ר באטינו, כי מעצרו של אנצו בוצע בהסכמת השלטונות הבריטיים. ד”ר באטינו ניסה למחות בפני הרוזן דה־סאליס על מעצר שותפו לעבודה, אך לא נתקבל לראיון, על־כן ניסח מחאתו בכתב ומסר אותה לידי המזכיר הכללי של הצירות הבריטית במצרים. במקרה הגיע משה שרת למצרים למחרת מעצרו של אנצו, באחת מנסיעותיו התכופות בעניני הגיוס, לפני שנודע על כך לסוכנות בירושלים. כאשר שמע על המעצר, מיד עם בואו למלון קונטיננטל, נדהם. כרבים מראשי הישוב מן האסכולה הדיפלומטית האמין שרת ב“פייר פליי” של האנגלים, בעיקר על רקע שיתוף־הפעולה במאמץ המלחמתי וקשריו האישיים עם אנשי המפקדה, ומעצרו של אנצו היה לו מכה אישית, לא רק מפני שאהב את אנצו וראה בו את האיש שיעבוד עמו בשירות־החוץ בבוא השעה, אלא גם מפני שהוא עצמו שלח אותו למפקדה הבריטית וראה את עצמו אחראי לגורלו.
לדעת שרת לא היה מקרה של התנהגות פרועה כל־כך מצד שלטונות הצבא הבריטי, במשך כל שנות הנפתולים וההתנגשויות בין הבריטים להנהגה היהודית, כמו במקרה של אנצו, האיש שהסוכנות היהודית שלחה אותו אליהם לשם מילוי תפקיד מיוחד. היתה זאת לא רק בגידה באנצו אלא גם מעילה באמון הישוב וסטירת־לחי לשרת; הוא זנח את כל הענינים שלמענם בא לקהיר כדי לגלות את עקבותיו של אנצו ולהשיג את שחרורו.
תחילה ניסו הבריטים לרמוז, שהמדובר בעבירה בטחונית חמורה מצד אנצו. נראה כי שרת היסס לרגע קט, כאשר רשם בלוח־פגישותיו הכתוב על נייר מלון “קונטיננטל” גם: “סרני. גילה סודות? אל געת”. אולם הוא פעל במרץ מלא לשחרורו, ואחרי שהתערב אצל מייג’ור קויליאמס, האיש שבעזרתו הועבר אנצו למצרים, והגיש מחאה רשמית מטעם הסוכנות, עשו הבריטים צעדים לשחרורו. התברר כי אנצו קיים שביתת־רעב כל אחד־עשר ימי מעצרו בבית־הסוהר, לא כדי להשיג שחרור אלא כמחאה על המעצר המנוגד לחוק, מאחר שלא נאמר לו רשמית מהי העבירה שבה הואשם. הוא יצא משם חיור, רזה, חלש, עומד בקושי על רגליו, אבל במצב־רוח מרומם, עם זיק של נצחון בעינים: הוא התמודד עם הגורל ויכול לו. לאמא וייסמן, שנשלח אליה לשם טיפול, סיפר כי רק יום הרעב הראשון היה קשה, אחר־כך התרגל בנקל. מה שעבר על נפשו לא סיפר לאיש מכל הידידים שבאו לבקר אצלו בבית הוייסמנים. הגברת וייסמן האכילה אותו, לפי הוראות הרופא, כל שעה, במנות קצובות, והוא התאושש מהר מבחינה גופנית, אך היה זה אנצו אחר: הקמטים סביב הפה התעמקו, המבט נעשה מהורהר יותר, העינים איבדו משהו מברקן, כאילו נעלמה מהן תמימות הנעורים.
האינטליג’נס הבריטי הסכים לשחרר את אנצו אחרי שהתברר כי שערורית מעצרו הכתה גלים גדולים מדי גם בתוך המושבה האיטלקית ובחוגים האנטי־פשיסטיים, גם בקרב יהודי מצרים והמוסדות הציוניים, אולם כדי לשמור על היוקרה ולמנוע התנגשות נוספת עם הרוזן דה־סאליס עמד על כך שיגורש ממצרים עם שחרורו. אנצו התקומם נגד הגירוש, שהיה אישור לעבירה שלא ביצע ושהיה עלול לחסום בפניו את הכניסה למצרים בעתיד. אחרי משא־ומתן עם הבריטים, בעזרת באטינו כמתווך, הושגה פשרה: אנצו יעזוב את מצרים מרצונו הטוב, כאדם חפשי, ללא ליווי משטרתי או צבאי עד לגבולות ארץ־ישראל.
לפני שעזב את מצרים, בסוף דצמבר 1941, שלח אנצו מכתב־פרידה לידידו ברנרד א. בוראוס, מזכיר הצירות הבריטית, ובו נאמר: "ירדתי מצרימה לפי הזמנת השלטונות הבריטיים, בזמן שלא רבו בה בעלי־ברית ושותפים לאנגליה, כדי לקחת חלק במאבק המשותף נגד הנאציזם והפשיזם. אין אני רואה כל סיבה להיות מרוחק מארצי כל זמן שמונעים ממני אפשרות להשתתף במאבק הזה. אכן, ברגע שמצב בריאותי המעורער בגלל צום של ימים אחדים שכפה עלי מאסרי הלא־מוצדק, יאפשר לי זאת, כוונתי לשוב אל ארצי מרצוני החפשי.
"אך מרשה אני לעצמי להשמיע כמה הערות: האשמות משפילות הוטחו נגדי, עלילות דיבה הופצו עלי בקשר עם הרחקתי ממערכת העתון ועם מעצרי שלא כחוק ושלא כתבונה. אפשר להבין – אם כי במקרה שלי מוזר הדבר למדי – שבימי מלחמה מותר לעצור שותף ולדון אותו בלי להעמידו למשפט ובלי שיינתן לו