לוגו
על שניים מסיפורי ג. שופמן: "השניים"; "ילד זר"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א

רשימותיו הקצרות של ג. שופמן, שחכמת החיים שבהן מקופלת באפיזודה קטנה מחיי יום⁻יום ונעשית סמל לאופן התנהגות האדם בעולם, מעוררת את הקורא לחזור ולקראן, כדי לעמוד על טיבה המיוחד של אמנות הסיפור המרוכזת הזאת. לכאורה, מועט הוא אוצר המלים המשמש ברשימות אלה, הלשון פשטנית ודלת אסוציאציות מקראיות ואחרות, ופעמים שקירבתה גדולה ללשון חיי המעשה. אולם תכונות אלה, העלולות להיות לרועץ למספרים אחרים, נעשו אצל שופמן לאחד מסימני⁻ההיכר המובהקים של דרך כתיבתו ונהפכו תחת ידו למועט המחזיק את המרובה, בבחינת התנזרות לשם התעלוּת. החסכון הקפדני שנוהג שופמן באוצר המלים, עד כדי חזרה על אותם צירופים ודימויים עצמם, הוא גם שמחייב אותו למצות מלוא כוונתו ותוכנו של כל ביטוי וביטוי וניצול כל אפשרויות ההבעה הטמונות בו1.


 

ב

אחת מרשימותיו הידועות של שופמן היא: “השנים”2. לכאורה, היא פשוטה ובהירה. אבל עיון מדוקדק יגלה, עד כמה כפופה רשימה זו למרותה של חוקיות אמנותית חמורה ומדוייקת. העיקרון המבני השולט בה הוא עקרון ההדרגתיות, וזה אינו מתגלה לקורא אלא קימעה קימעה, עד שבסופו של העיון הוא עומד תמיה על עצמו, כיצד לא חש מלכתחילה במערכת מורכבת ועדינה זו, של הדרגתיות עולה ויורדת, הפועלת בבת⁻אחת בכמה וכמה כיוונים3.

על אף הימנעותו של שופמן מלהכניס זכרי מקרא ומליצותו לרשימותיו4, מגלה רשימה זו, כרבות אחרות, זיקה הדוקה למקרא, אבל משתמשת בפסוקיו מתוך חירות גמורה ומשעבדת אותם לחוקיות האמנותית של כתיבתו ולדרך ראייתו את העולם. חוקיות זו תתגלה בבירור מתוך השוואת הרשימה לאותם פסוקי מקרא, ששימשו לה כנקודת מוצא.

שמה של הרשימה “השנים”, וסיטואצית הנפילה החוזרת, שבה שניים מקימים את הנופל, מקשרים אותה למה שנאמר בכמה מפסוקי ספר קוהלת פרק ד':

טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם (פסוק ט').

כי אם יִפּוֹלוּ, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו (פס' י').

גם אם ישכבו שנים וחם להם, ולאחד איך יחם (פס' י"א).

ואם יתקפוֹ האחד, השנים יעמדו נגדו. (פס' י"ב).

השווה שבין פסוקים אלה לרשימתו של שופמן הוא משולש: המספר שניים, הסיטואציה של הנפילה ובחירת שלושה מקרים להדגמת האמירה הכללית של: “טובים השנים מן האחד”.

אבל בסימני⁻היכר חיצוניים אלה מסתיים הדמיון, בעוד שהשונה המהותי בדרכי העיצוב ובתפיסת העולם, הוא שמכריע. השניים שבמקרא אינם אותם הפועלים אצל שופמן. במקרא, אין להבדיל בין המאורע לבין התגובה עליו, המאורע קורה לאחד מן השניים, והללו פועלים יחד ומתגברים עליו. כלומר, הם נפעלים ופועלים כאחד, הם צד נוגע⁻בדבר וצד מגיב בעת ובעונה אחת. ואילו אצל שופמן, המאורע קורה לצד אחד, ואילו השניים הם צד נוסף בענין, וקיים גם צד שלישי – ההמון.

הנימה בפסוקי המקרא היא אופטימית, אמונה בכוחה של החברות, של התקשרות אדם לחברו, שביכולתן להתגבר על סכנות ותקלות. ואילו הנימה ברשימתו של שופמן היא פסימית, שאולי אינה נתפסת בקריאה ראשונה5.

המשפט המסיים את הרשימה: “כי על כן אל נא תירא, בן⁻אדם, בצאתך: באשר תפול – להקימך יחושו… השנים” – כשהוא בא לאחר שלוש דוגמאות של נפילה והתגובות עליה, ובצורה שהוא כתוב, אין לתפסו אלא כאמירה אירונית ופסימית, הנוקטת דרך⁻תגובה עקיפה. במקום לומר ישירות, שרוב הציבור אינו בא לעזרה, שהעזרה היא נדירה, בבחינת נס, מנסח המספר מסקנה עגומה זו בצורה אירונית, שמשמעותה בקונטקסט הפוכה ממשמעותה בנפרד. שלוש הנקודות הבאות לאחר המלה “יחושו” ולפני ציון מספר האנשים שיחושו, מאשרות מסקנה זו. שכן, אם לנימת בטחון ואמונה בטוב שבאדם היתה המסקנה מכוונת, היה הניסוח צריך להסתיים במלה “יחושו” ואחריו נקודה לסיום המשפט, והתוספת של “השנים” הבאה לאחר שלוש הנקודות, באה למעט, ללמדך, ש“רק” שנים יבואו ואילו ההמון ברובו יעמוד מנגד שווה⁻נפש. בחינה מדוקדקת של שלושת המקרים המובאים בסיפור עוד תחזק הרגשה זו, עד שתיהפך לודאית.

הבדל נוסף בין פסוקי המקרה והרשימה המדוברת הוא בדרך השימוש בלשון. במקרא ניתנות שלוש סיטואציות ולכל אחת מתייחד פועל משלה: יפלו, ישכבו, יתקפו. ואילו שלוש הדוגמאות אצל שופמן מקושרות ביניהן ע"י השימוש באותו שורש עצמו לצורותיו השונות. שורש זה, משמש כמלת⁻מפתח לרשימה ומדגים את מידת החסכון שנוהג המספר באוצר המלים ובמיצוי אפשרויות הביטוי שלהם. במקרה הראשון אדם: נופל, בשני – “נכפה כי יפול”, ויש לשים לב לבחירת המלה “נכפה”, ששנים מעיצוריה משותפים לשורש “נפל”, ופירושה אדם חולה במחלת הנפילה. באותו קטע חוזרת מלה זו פעם נוספת: “נוטלים את הנופל”, ובקטע השלישי בא שורש זה בבנין התפעל, לתיאור אדם המנסה להתאבד בקפיצה למים: “מישהו התנפל ביאושו אל הנהר הגדול”. וגם במשפט החותם את הרשימה מופיעה מלת⁻מפתח זו פעם נוספת: “באשר תיפול”. ברור, כי ברשימה כה קצרה, שהיא בת 18 שורות בלבד, בולטת החזרה על צורותיו השונות של שורש אחד שש פעמים, ויש בה כדי ללמד על הקשר שבין שלוש הדוגמאות וההרהור הבא לאחריהן.

אבל ההבדל החשוב ביותר בין הדוגמאות, המובאות בפסוקי ספר קוהלת, לבין הדוגמאות ברשימתו של שופמן, הבדל, שיש בו כדי לגלות את החוקיות המיוחדת של כתיבה זו, הוא בסדר, שבו מובאים המקרים בשני המקומות. במקרא אין חשיבות לסדרם של המקרים, שנבחרו להדגמת העקרון של “טובים השנים”. אין לראות בהם הדרגתיות עולה או יורדת מן המקרה הקל אל החמור, או להיפך. לא כן אצל שופמן. הסדר חשוב. הסדר, שבו מסופרים המקרים השונים, הוא מן הקל אל החמור, עליה בחשיבות המעשה: נופל מתעלף, חולה נכפה, מתאבד. ממקרה פתאומי של הרגשה רעה, עד לסכנת חיים. לאחר שמתגלה הדרגתיות זו של המקרים השונים, מתברר, שהיא קשורה במערכות נוספות של הדרגתיות, השולטות ברשימה. בעוד שהמקרים מובאים בסדר עולה מן הקל אל החמור, הרי תגובת הקהל היא הפוכה: ככל שהמקרה קשה יותר, כן סקרנותם רבה יותר, וככל שיסורי האדם קשים יותר, כן התרחקותם רבה יותר, והם נכונים פחות להושיט עזרה; בראשונה הם “סוטים מעליו, מתרחקים משתמטים”. במקרה השני: " סמרמורת זועה תוקפת את העוברים והשבים, והרי הם אצים איש לעברו ועוצמים עיניהם מראות בפרפורי האדם“. מכיון שאין המראה נעים, אין הוא יכול לשמש מקור לסיפוק יצר הסקרנות מיסוריהם של אחרים, והתגובה היא של התרחקות. ובמקרה השלישי: “ההמונים הסקרנים צובאים צפופים עם הנערות על מעקה⁻הגשר, ומביטים, מביטים –” יסורי הזולת הם מקור לסיפוק הסקרנות, מעין מחזה שבאים אליו בצותא עם הנערות. תוספת זו, מגלה את יסוד השעשוע שבתגובת ההמון, ובכך אין שוני בין המינים. בסיפורי שופמן, אין האשה והילד מופיעים, כמקובל, כרחמנים ועדינים, אלא לעיתים מתגלמת דוקא בהם האכזריות האנושית. (“תלוי”, “אני רוצה לראות” ועוד). גם בחירת המילים, המתארות את ההמונים “צובאים צפופים”, מלבד האליטרציה שבהן, המפנה את תשומת לבו של הקורא אל המילים עצמן, מתלווה להן גוון שלילי של חטא, שכן הפועל “צובאים” זכור לנו מן המקרא (שמואל א' ב' 22) כאשר בני עלי החטיאו את הנשים הצובאות פתח אוהל⁻מועד. שתי המילים” “הנה הנם!” המסיימות את הקטע השלישי, הן קריאות האנשים הצופים “במחזה”, העוקבים מלמעלה בסקרנות, וקוראים זה לזה, לבל יפסידו חלילה שמץ מן המתרחש לעיניהם.

ההדרגתיות מתבטאת גם בדרך התיאור של הופעת השנים. ככל שחומרת המקרה גדולה יותר, הנס שבהופעת השנים גדול יותר. בתחילה: “רק שנים נמצאים תמיד”, וזה כשהמדובר הוא במקום סגור, כמו תיאטרון או אולם⁻זימרה, שבהם נעים פחות וקשה יותר לאדם, להסתלק ולהתרחק. בשניה: “אבל הנה כבר צצו השנים, כמו מן האדמה”. ברחוב, קל יותר לעצום את העינים, להתרחק, להשתמט, ולכן השנים מופיעים כבאורח פלא, באופן בלתי צפוי לחלוטין. ובשלישית, כאשר המדובר בהצלת חיים ובמאמץ גדול הדרוש לשם כך – יש לקפוץ למים שזרמם אדיר וקר – הרי השנים הם כבר יצורים שלא מן העולם הזה ומכוּנים: “מלאכי החיים”, והופעתם היא כבר בגדר נס ממש, מאורע נדיר כהופעתו של מלאך עלי אדמות.

גם ציון מידת ההצלחה של מעשי השנים היא הדרגתית בסדר יורד: ככל שחומרת המעשה גדולה יותר, כן מועטת מידת הצלחתם, אם כי גודל המאמץ שהם משקיעים בכך רב יותר. במקרה הראשון – המאמץ קטן: “נושאים ומוציאים אותו למרחב” ומידת ההצלחה שלמה: “עד שישיבוהו לאיתנו”.

במקרה השני, המאמץ מתגבר: “נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל פרוזדור בית [– – –]” ומידת ההצלחה היא מוגבלת: “ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם”. ובמקרה השלישי, המאמץ הוא עצום, עד כדי סיכון חיי השנים: “כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם האדיר והקר וחותרים למשותו ולהצילו”, ואילו על מידת ההצלחה עובר הפעם המספר בשתיקה, ואינו מציין אותה.

הדרגתיות מכוונת זו בולטת גם מבחינת מקום ההתרחשות: מן המקום הצפוף, הסגור והצר, אל המרחב: תיאטרון – מדרכת רחוב – נהר. ומבחינת הגובה, מן הנמוך אל הנמוך מאד: נופל מתעלף – על הכסא; נופל – על המדרכה; מתנפל – אל תוך הנהר, וההמונים העומדים על הגשר מביטים למטה, מעל המעקה. אין ספק, כי על מערכת הדרגתיות עולה ויורדת זו, אפשר להוסיף עוד פרטים, מבחינות אחרות, אבל גם בכך כבר יש כדי להראות על בנינה המדוקדק של הרשימה, על הזהירות הרבה בבחירת המלים, פרטי התיאור ואופן הצגתם.

ואם פתחנו את דברינו בהשוואת פסוקי קוהלת לרשימה, תוך הבלטת השונה, ההופך את הרשימה לחטיבה אמנותית בעלת חוקיות ומבנה קפדניים, נסיים את העיון בה, בהבאת ידיעה שנתפרסמה לפני שנים באחד העתונים, שמבחינת הנושא ו“מוסר ההשכל” שבה, קרובה מאד לרשימה זו, אך נבדלת, כמובן, ממנה בדרכי כתיבתה: “בניו⁻יורק החליק וואל מולרוני על קליפת בננה בתחנת רכבת תחתית, שמח לראות שני אנשים חשים לעזרתו, נדהם כאשר הראשון נטל את שעןו⁻היד שלו והשני ניסה לכייס אותו, אך הוברח, ברגע האחרון, על ידי עובר אורח שלישי, שהזמין סוף⁻סוף אמבולנס”.


 

ג

השקפת⁻עולם פסימית, כתיבה חסכנית, מתוכננת בקפדנות, מאורע שיגרתי הנעשה דגם להתנהגותו של האדם בעולם – כל אלה מצויים גם ברשימה אחרת מפרי עטו של שופמן הקשורה ל“השנים”. הכוונה לקטע קצר (7 שורות) בשם: “ילד זר”6.

עיקרה של רשימה זו הוא הצביעות האנושית השלטת בעולם, וכדרכו, אין שופמן מוכיח ואינו מתריע על קלקלה זו, אלא מדגים אותה במאורע קטן⁻ערך, לכאורה, שבאמצעותו חוזרת ומתאשרת תכונה אנושית זו. עיסוק בנושא ישן⁻נושן, באנאלי, שרבים עסקו בו במשך כל התקופות, יש בו קושי, שכן גדולה סכנת החזרה והשיגרה. שופמן הצליח לרענן נושא זה ע“י בחירת הפרט היום⁻יומי שנעשה מרכז, ע”י הימנעות מביקורת ישירה, מאחר שהתיאור מדבר בעדו והפואֶנטה משמשת כסיכום ומסקנה, וכך יכול המספר לומר דברו בעקיפין, לקצר בדיבורו, ועם זאת נשמעת יפה ההאשמה נגד ההתנהגות האנושית.

על דרכו של שופמן בסיום סיפוריו בצורות רבות של פוּאֶנטה כבר נכתב7, ואף על פי כן עדיין לא נחשפו כל הדרכים המגוונות וכל הדקויות שבסיפוריו. הפואֶנטה בסיפור זה בנויה כאחת הצורות השכיחות בסוג זה אצל שופמן, כאשר שתי המלים האחרונות חוזרות על המלים בשורה האחרונה, המסיימת את “העלילה” אלא שאותן מלים נאמרות ע"י דוברים שונים.

המלים: “ילד זר בוכה” הן חלק מן העלילה, ונאמרות ע“י “הגיבור”, ואילו בחתימת הסיפור, נאמרות המלים “ילד זר” ע”י המספר⁻המסתכל והן בבחינת מסקנה למה שתואר קודם לכן, ובהן טמונה האשמת החברה בצביעות.

רשימה קצרה זו בנויה שני חלקים, המתייחסים זה לזה יחס של ניגוד, וגם זהו אחד המבנים השכיחים בסיפוריו וברשימותיו של שופמן. הניגוד מתבלט בין “נאה דורש”, שהוא עיקרו של החלק הראשון, לבין “אינו נאה מקיים”, שהוא הדוגמה המובאת בחלק השני. בראשון משפט⁻המפתח הוא: “האדישות האנושית”, שעליה מתריע “גיבור” הרשימה “המשורר המוכיח”, ובשני – ה“שמחה גדולה” שתוקפת אותו כאשר הוא נוכח לדעת, כי לא ילדו הוא הבוכה. היפוך הרגשות בשני החלקים, בניגוד למצופה, או בהתאם למצופה, הכל לפי טיבו של הקורא, הוא הנותן ממד אירוני למסופר. אירוניה זו ברשימה באה לידי ביטוי בכל מלה ומלה, שנבחרה בקפדנות יתרה.

צירוף התואר “מוכיח” לשם “משורר”, מעלה מיד את נימת הלגלוג והביטול, שכן תואר זה טבעי הוא לנביאי ישראל, ואינו לשבחו של המשורר. אותו מתקן⁻עולם על גבי הנייר, יושב ספון בחדרו וכותב “קובלנה נמרצת על האדישות האנושית”, כביכול נמצאה לו כתובת להטיח האשמתו זו, וכאילו יש בכתיבה כגון זו כדי לתקן משהו. אין הוא אלה חוזר פעם נוספת על “הענין הישן⁻נושן”, וכדי להמחיש שאמנם אין הוא מחדש דבר לא מבחינת הנושא ולא מבחינת הצורה, משתמש אותו משורר במטבע, שכבר טבעו לפניו: “איש לבצעו”, וזהו, כידוע, פסוק כצורתו (ישעיהו נ"ו 11), שכבר הנביא השתמש בו, כדי להוכיח את מנהיגי העם, המועלים בתפקידם. גם הדוגמה, שאותו משורר⁻מוכיח מביא, כדי להמחיש טענתו זו, אף היא אינה מקורית, ושופמן מצטט את עצמו ברשימתו: “השנים”, ואומר במישרין, מה שאמר שם בעקיפין: “על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב – ואין שם אליו לב!”. גם כאן מהדהד זכר של צירוף לשון מקראי, אף על פי שעל ידי הוספת מלה נשברה התבנית המקראית והופקעה המליצה, וגם זה מתאים לאותו משורר⁻מוכיח, הנוטל לעצמו פסוקים משכבר ומשתמש בסגנונם ובלשונם של הנביאים, שכן אין הוא מחדש דבר.

הצירוף: “ואין איש שם על לב”, מצוי במקרא פעמיים (ישעיהו נ“ז, 1; ירמיהו י”ב 11) בהקשר לשאלות הנצחיות המעסיקות את האדם ללא תשובה: “מדוע דרך רשעים צלחה”; “הצדיק אבד ואין איש שם על לב”.

מֵחלקה הראשון של הרשימה ברור, שאין ערך לכתיבה כזו, אבל חלקה השני מגלה, שאף הכותב עצמו אינו מסוגל לעמוד במבחן הקל ביותר של תביעתו. תוך כדי כתיבתו הוא מזדעזע. לרגע מצפה הקורא, כי כעת יהיה עד למעשה של המשורר⁻המוכיח, שיסתור את האדישות⁻האנושית ויהיה בהתאם לדרישותיו מהזולת, אבל ההערה: “קול בכי ילד עלה באזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו” (ההדגשה שלי – נ.ג.), מקדימה את המאוחר ורומזת על שעתיד להתרחש. הזדעזעותו וריצתו הבהולה באו רק מחמת היותו נוגע בדבר, ואילו לא היה כך, אין ספק שלא היה זז ממקומו. ואמנם ההמשך מאשר תחזית זו “שמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה”. נוצר כאן ניגוד בין מה שהקורא מצפה מאדם כמותו, ולנוכח העובדה, שילד בוכה אינו עשוי לגרום שמחה גדולה בשום פנים. בכוונה נבחר בכי ילד8, כדי להדגים את הכשלון שבאהבת האדם אפילו בדבר שצריך היה לנגוע ללב, סמל חוסר הישע והצורך בהגנה. פרט נוסף, במשמעות אירונית, הוא ציון העובדה, שהמשורר⁻המוכיח רץ “עם הקולמוס ביד”, להראות לא רק על המהירות שבה הגיב, אלא בעיקר על חוסר הקשר המוחלט בין כתיבתו למעשיו: אותו מכשיר להבעת תוכחתו על ההתנהגות האנושית, הוא המעיד על טיבם האמיתי של רגשותיו ועל התנהגותו.

יש בשתי דוגמאות אלה, כדי להבליט את דרכו המיוחדת של שופמן בראיית העולם ובאופן עיצובו, כאשר התיאור מדבר בעדו, והפרט הנבחר, קטן⁻הערך לכאורה, מייצג את הדגם היסודי של היחסים בין אדם לאדם.



  1. דב סדן, “פנס ביער, על ג' שופמן”, בספר ‘בין דין לחשבון’, עמ' 161; הוצאת “דביר” תשכ"ג.  ↩

  2. “השנים”, כל כתבי שופמן, כרך שני, עמ‘ 252; הוצאת עם עובד, ת“א תשי”ב. ב’ילקוט סיפורים‘ הוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, תשכ"ז, עמ’ 104.  ↩

  3. על עקרון זה של הדרגתיות שמעתי ממר ח. צ. אנוך.  ↩

  4. ראה בפרק הקודם.  ↩

  5. במקום אחר, שעוד נעסוק בו להלן, רומז שופמן לרשימתו זו, ומגלה שם את דעתו במפורש על טיב העזרה שמגישים בני⁻אדם זה לזה.  ↩

  6. ‘כל כתבי שופמן’, כרך שני, מהדורת תשי"ב, עמ‘ 197, ’ילקוט סיפורים‘, עמ’ 103.  ↩

  7. שלום קרמר, “אמנות הסיפור של ג. שופמן”, ‘מאסף’, כרך ב‘, תשכ"א, עמ’ 500. ראובן קריץ, “על תפקידיה של הפואנטה בסיפורי שופמן”, ‘כרמלית’, י“ד–ט”ו. תשכ"ט, עמ' 128–143.  ↩

  8. ראה, למשל, מסתו של יעקב שטיינברג: “דמעות ילדים”. ‘כל כתביו’ עמ' שכ“ט–ש”ל, מהדורת דביר, 1957.  ↩