¹

אגדה הודית

בַּשִּׁשִּׁית יָרַד לְאַרְצֵנוּ

מָהָדֶבָה² צוּר-עוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁיִּדַּמֶּה אֵלֵינוּ,

יֵדַע צַעַר וְגִיל-עָם.

הוּא הוֹאִיל לִהְיוֹת אִתָּנוּ,

וּכְאַחַד בָּשָׂר-וָדָם,

אִם עָנַשׁ וְאִם רִחֲמָנוּ,

גַּם יִרְאֵנוּ בְעֵין-אָדָם.

נוֹטֶה כְּאוֹרֵחַ יַשְׁקִיף אִם לָעִיר בָּא,

נִבַּט בְּרוֹזְנֶיהָ, קְטַנֶּיהָ יַכִּיר-בָּהּ,

בָּעֶרֶב יוֹצֵא הוּא, הוֹלֵך לוֹ מִשָּם.

וְאֶת הָעִיר עָבַר, בָּתֶּיהָ

בַּקָּצֶה, שָׁם דֶּרֶךְ יֵט,

וְהִנֵּה – שְׂרָק עַל פָּנֶיהָ –

יַלְדַּת-חֵן יוֹדַעַת חֵטְא.

– שָׁלוֹם לָךְ! – תּוֹדָה, כַּתֵּרָה.

תֵּכֶף אֵצֵא. אָנָּא שְׁבָה.

– וְאַתְּ, מִי אָתְּ? – הַבָּיָדֶרָה,

וְהַבַּיִת – בֵּית-אַהֲבָה.

נֶחְפֶּזֶת לִרְקֹד הִיא, תָּעִיר מְצִלְתָּיִם,

בְּרָב-חֵן מְרַפְרֶפֶת בִּמְחוֹל-הַמַּחְנָיִם,

תָּנוּעַ, תָּזוּעַ – פְּרָחֶיהָ לַבָּא.

וּבִצְחוֹק-קַל תִּמְשְׁכֶנּוּ

עַד הַסַּף וְאֶל בֵּיתָהּ.

–עֶלֶם זָר זֶה אֶחְמְדֶנּוּ.

שִׁפְעַת-אוֹר תִּהְיֶה בַּתָּא.

אִם עָיַפְתָּ – אַחְלִימֶךָ,

כְּאֵב רַגְלֶיךָ יַחֲמֹק;

כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל אַרְוֶךָּ:

נַחַת וּשְׂמָחוֹת וּצְחוֹק.

וְהִיא מִזְדָּרֶזֶת רַפֵּא כְּאֵב-הַשֶּׁקֶר;

הָאֵל מְחַיֵּךְ, וְלִבּוֹ שָׂשׂ לְאֵין חֵקֶר

לִרְאוֹת לֶב-אָדָם בְּזֻהֲמָה כֹּה עָמֹק.

הִתְעַמֵּר בָּהּ, וְאוֹר פָּנֶיהָ

הֵן הוֹלֵךְ גָּדֵל כָּעֵת,

וְכָשְׁרָהּ – תּוֹרַת נְעוּרֶיהָ –

לְאַט וּלְאַט הָפְכָה אֱמֶת.

כָּךְ לְאַחַר שֶׁפֶּרַח יַאת,

גַּם הַפְּרִי בָא חִיש מַהֵר,

אַךְ אִם יֵשׁ בַּלֵּב מִשְׁמַעַת,

כְּבָר לְאַהֲבָה הוּא עֵר.

אֲבָל הַבּוֹחֵן תְּהוֹמוֹת וְשָׁמַיִם

רוֹצֶה נַסּוֹתָהּ וְעוֹד פַּעַם, פַּעֲמַיִם,

בְּגִיל וּזְוָעָה וּבִכְאֵב מְצַעֵר.

אָז יִשָּׁק לִלְחִי-הַצֶּבִי,

וְצַעַר-אַהֲבָה מְעַנָּהּ.

הִיא נִצֶבֶת כְּמוֹ בַשֶּׁבִי

וּבוֹכָה לָרִאשׁוֹנָה.

וּלְמַרְגְּלוֹתָיו כּוֹרַעַת

לֹא לָבֶצַע, לֹא לְעֶדְנָה,

גּוּפָתָהּ – לָהּ לֹא נִשְׁמַעַת

הַגְּמִישָׁה, הָעֲדִינָה;

וְעַל חַג-תַּעֲנוּגוֹת זֶה עַל גַּב הַיָּצִיעַ

הַלַּיְלָה מַאְפִּיל אָז בִּצְעִיף-סוֹד יַצִּיעַ,

צְעִיף אֹפֶל וְנֹעַם עַל כָּל-מְעוֹנָהּ.

אֵחֲרָה נוּם בְּשַׁעֲשׁוּעֶיהָ,

רֶגַע – נַחַת, וְקוּם תַּשְׁכִּים –

וְהִנֵּה מֵת בֵּין שָׁדֶיהָ

הָאוֹרֵחַ הַנָּעִים.

בִּצְוָחָה עָלָיו נוֹפֶלֶת,

שָׁוְא תְּעוֹרְרֶנוּ וְיִרְאֶה אוֹר.

חִישׁ נוֹשְׂאִים אֶת-הַמַּפֶּלֶת

אֶל-מוֹקֵד יִבְעַר בָּעֹר.

בָּא קוֹל-כֹּהֲנֶיהָ, קִינוֹת הִיא שׁוֹמַעַת,

תְּפַלֵּג הַקָּהָל, כִּמְטֹרֶפֶת פּוֹסָעַת:

– מִי אַתְּ הַנֶּחְפֶּזֶת לִקְרֹב עַד הַבּוֹר?

הִיא עַל הַמִּטָּה נוֹפֶלֶת,

צִוְחָתָהּ עוֹלָה אֶל עָל:

– אֶת אִישִׁי אֲנִי שׁוֹאֶלֶת,

אֲחַפְּשֵׂנּוּ תַּחַת גָּל.

הֲיִהְיוּ אֶבְרֵי-תִפְאֶרֶת

אֵלֶּה לְעָפָר נִפְרָד?

לִי הָיָה, אַךְ לִי מִשְׁמֶרֶת,

הָהּ, אַךְ לֵיל-חֶמְדָּה אֶחָד!

בָּא שִׁיר-הַכְּמָרִים: – יְשִׁישִׁים כָּךְ נוֹצִיאָה

כְּבוֹא קֹר-הַמָּוֶת, כִּכְלוֹת שְׁנוֹת-הַיְגִיעָה,

נוֹצִיאָה הַנֹּעַר עוֹד טֶרֶם יִפְחָד.

– שִׁמְעִי, בַּת, תּוֹרַת-כְּמָרַיִךְ:

לֹא הָיָה הַלָּז אִישֵׁךְ;

בָּיָדֶרָה אַתְּ, וְעָלַיִךְ

אֵין חוֹבָה, אַתְּ בְּחֻפְשֵׁךְ.

רַק אַחֲרֵי גּוּפוֹ אֶל-שַׁחַת

בָּא הַצֵּל. עִם בַּעְלָהּ

אַךְ אִשְׁתּוֹ בַּבּוֹר מֻנַּחַת.

הִיא חוֹבָה לָהּ וּתְהִלָּה.

הָעִירוּ, מְצִלְתַּיִם, קִינַת-קֳדָשֵׁינוּ:

נָא קְחוּ, אֱלֹהֵינוּ, אֶת מַחְמַד-עֵינֵינוּ,

נָא קְחוּ אֶת-הָעֶלֶם בַּלַּהַב מָעְלָה.

שְׂפַת-הַשִּׁיר; וְהִיא נִנְעֶצֶת

בִּלְבָבָהּ בְּאֵין רַחֲמִים,

בִּנְטוּיוֹת זְרוֹעוֹת קוֹפֶצֶת

הִיא בַמָּוֶת הֶחָמִים.

אַךְ מִקֶּרֶב הַשַּׁלְהֶבֶת

בֶּן הָאֱלֹהִים יָקוּם.

וּבִזְרוֹעוֹתָיו נִצֶּבֶת

אֲהוּבַת-לִבּוֹ בַיְקוּם.

אֵל שָׂשׂ עַל כָּל נֶפֶשׁ מוֹדָה וְעוֹזָבֶת;

בָּנִים תּוֹעֵי-דֶרֶךְ בִּזְרוֹעוֹת-שַׁלְהֶבֶת

יָרִימוּ שׁוֹכְנֵי-הַשָּׁמַיִם אֶל רוּם.

תל-אביב, 1932