זֶבְס, כַּסֵּה שָׁמֶיךָ

בְּעַב-עָנָן,

והָיְתָה יָדְךָ

בְּאַלּוֹנִים וְשִׂיאֵי-הָר,

כְּאוֹתוֹ נַעַר

עוֹרֵף דַּרְדָּר!

אַךְ זֹאת אַדְמָתִי

אַתָּה מָכְרָח לִנְטֹשׁ לִי,

וְאֶת צְרִיפִי – לֹא אַתָּה עָשִׂיתָ,

וְאֶת כִּירָתִי,

שֶׁבִּגְלַל יְקוֹדָהּ

אַתָּה מְקַנֵּא בִּי.

לֹא רָאִיתִי תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ

רָשִׁים, כְּמוֹכֶם, אֵלִים!

מִתְּרוּמַת מִזְבְּחוֹת,

מֵהֶבֶל פִּי מִתְפַּלְלִים

בְּמִסְכֵּנוּת מְכַלְכְּלִים אַתֶּם

אֶת הוֹד-מַלְכוּתְכֶם;

וְלוּלֵא הָיוּ

יְלָדִים וְאֶבְיוֹנִים,

טִפְּשִׁים אֲסִירֵי-תִּקְוָה,

חֲסַרְתֶּם לָהֶם.

בְּעוֹדִי יֶלֶד,

לֹא יוֹדֵעַ בֵּין יְמִין לִשְׂמֹאל,

נָשָׂאתִי עֵינִי

הַתּוֹעָה אֶל חֶרֶס;

כְּאִלּוּ שָׁם, בַּמְּרוֹמִים,

יֵשׁ אֹזֶן יִשְׁמַע רִיבִי,

לֵב, כְּלִבִּי שֶׁלִּי,

לְרַחֵם עַל עָשׁוּק.

מִי עֲזָרַנִי

בַּקְרָב עִם טִיטָנִים זֵדִים?

מִי חִלֵּץ נַפְשִׁי מִמָּוֶת,

מֵעֹל עֲבָדִים?

כְּלוּם לֹא אַתָּה אָתָּה,

לִבִּי הַיּוֹקֵד בִּקְדֻשָּׁה,

בִּצַּעְתָּ כָּל זֹאת,

ולֹא יָקַדְתָּ – צָעִיר, וְטוֹב

וּמֻטְעֶה – מוֹדֶה עַל הַיְשׁוּעָה

לַיָּשֵׁן שָׁם בַּמְּרוֹמִים?

הֶעָלַי אֲנִי לְכַבְּדֶךָ? עַל מָה?

הַהֲקִלּוֹתָ אַף פַּעַם

יִסּוּרֵי נַעֲנֶה?

הֲמָחִיתָ אַף פַּעַם

דִּמְעַת הֶחָרֵד?

כְּלוּם לֹא חִשְּׁלָנוּ לְאִישׁ

הַזְּמָן הַכֹּל יָכוֹל

וְהַגּוֹרָל הַנִּצְחִי –

אֲדוֹנִי וַאדוֹנֶיךָ?

וְגַם אוּלַי דִמִּיתָ,

שֶׁאֶמְאַס בַּחַיִּים,

אֶבְרַח מִדְבָּרָה,

כִּי לֹא כָל פִּרְחֵי חֲלוֹמוֹתַי

בָּשָׁלוּ?

בָּזֶה הִנְנִי יוֹשֵׁב, צָר בְּנֵי-אָדָם

בְּצַלְמִי,

דּוֹר יִדְמֶה לִי

לִכְאֹב וְלִבְכּוֹת,

לֵהָנוֹת וְלָשִׂישׂ

וְלֹא לִשְׁעוֹת אֵלֶיךָ –

כָּמוֹנִי.

תל-אביב, 7.4.1937