לוגו
לך־לך
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד חָזרה בּתּוֹ הפּוֹשעת בּתשוּבה שלמה אֶל עמה ואֶל אלוֹהיה וקיבּלה על עצמה חוֹבת גָלוּת עם אָביה הזקן גם יחד.


– שלוֹם עליכם, אדוֹני שלוֹם־עליכם! עליכם ועל בּניכם!… ראֵה, כּמה גדוֹלים מַעשׂי אלוֹהינוּ, שזימן את שנינוּ היוֹם לפוּנדק אֶחָד בּהיסח הדעת! ואני הלא זה זמן רב שאני מחַכּה וּמצפּה לךָ, אֵימתי תּבוֹא לידי, וּכבר כּלוּ עֵיני מיחל. מלָאי חָדש, מלא וגדוּש, נצבּר אֶצלי בּשבילךָ, טמוּן וצפוּן בּאוֹצרי. חַיֶיךָ, אדוֹני, כּל הימים לא נתקררה דעתּי אף רגע והיִיתי חוֹקר ודוֹרש לשכנךָ: אַיֶכּה – אָנה פּנה ידידי וּמַדוּע לא נראוּ פּניו אִתנוּ גם תּמוֹל, גם שלשוֹם? ואָמרוּ לי, כּי הרחַקתּ נדוֹד למדינוֹת הים וּלחַמי חוּץ־לאָרץ, הוֹלךְ וסוֹבב את כּל האָרץ לאָרכּה ולרחבּה, צפוֹנה ונגבּה, וקדמה וימה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמגילת אֶסתּר: שׁבע ועֶשׂרים וּמאָה מדינה… ואוּלם רוֹאֶה אני בּטביעוּת־עיִן שלי, שאַתּה מסתּכּל בּי הסתּכּלוּת משוּנה ואֵינךָ מַכּירני, שוֹאֵל את נפשך, כּפוֹסחַ על שתּי הסעיפּים: הזאת נעמי – הטוֹביה הוּא זה, אִם לא? אני אני הוּא, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אני ולא אַחר! אני טוֹביה ידידךָ מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת, טוֹביה החוֹלב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹתוֹ טוֹביה כּמוֹ שהיה, לא כּהתה עֵינוֹ ולא נס ליחוֹ, ורק חוֹלב אֵיננוּ עוֹד, אלא סתם יהוּדי, יהוּדי פּשוּט כּשאָר אֶחָיו היהוּדים, לא כּחָל ולא שׂרק ולא יעלת־חן, יהוּדי זקן, כּפי שעֵיניךָ רוֹאוֹת, אַף כּי לא שׂבע־ימים בּיוֹתר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהגדה של פּסח: הרי אני כּבן שבעים – עדיין רחוֹק אני מרחק רב משנת השבעים. אלא אִם כּן, לָמה הלבּינוּ שׂערוֹתי כּל־כּך? האמינה לי ידידי, כּי לא מרוֹב טוֹבה יזקין איש ולא מרוֹב תּענוּגוֹת יִדכּה־ישוֹח! הצרוֹת והפּגעים, קצתן צרוֹת הכּלל וּקצתן צרוֹת הפּרט, הם שמביאים זקנה על האָדם שלא מדעתּוֹ, כּוֹפפים קוֹמתוֹ קוֹדם זמַנוֹ וּמקרבים אוֹתוֹ לאַט־לאַט אֶל מחוֹז־חפצוֹ… ואוּלם רוֹאֶה אני בּאַספּקלריה שלי, כּי מדרש־פּליאָה אַחר מציק לך הפּעם: בּוַדאי נזכּרתּ מַעשׂה שהיה לשעבר, עֵת נפרדתּי ממךָ על־מנת לעלוֹת לאֶרץ־יִשׂראֵל, ואַתּה מתבּרךְ אֵיפוֹא בּלבּךָ, כּי רוֹאֶה אַתּה את טוֹביה לפניך בּחזירותוֹ מארץ־ישׂראל, וּמשתּוֹקק לשמוֹע חדשוֹת מפּי, לקבּל פרישׂת־שלוֹם מקבר רחל אִמנוּ וּממערת־המַכפלה וּמפּיתוֹם ורעמסס וּמשאָר המקוֹמוֹת הקדוֹשים. לפיכךְ חַייב אני להרגיע את רוּחךָ, לסעדךָ ולהכינךָ לקראת חדשוֹת וּנצוּרוֹת, ואַתּה, ידידי, אִם שעתּךָ פּנוּיה ולבּךָ פּתוּח, שׂים־נא אָזנךָ כּאפרכּסת להקשיב ולשמוֹע, כּמאמר הכּתוּב: שמעֵני – ואָז בּעל־כּרחךָ תּענה אָמן ותֹאמר, כּי אָדם כּבּהמה נדמה, וכי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמַיִם, אשר לוֹ העוֹז והממשלה, אֵל־דעוֹת הוּא וּמידוֹ כּוֹננוּ כּל מצעדי גבר, מַעשׂיו ועלילוֹתיו עלי אדמוֹת.

בּקיצוּר, אֵיזוֹהי פרשת השבוּע, שאַתּם עוֹמדים בּה היוֹם

בּמקוֹמוֹתיכם? פּרשת ויִקרא? ואני לא כן אָנוֹכי עמדי: אני עוֹמד הפּעם בּפרשת לךְ־לךָ. לךְ־לךָ, אָמרוּ לי, – צא, צא, טוֹביה, מאַרצךָ – זה בּיתךָ, וּממוֹלדתּךָ – זה כּפרךָ, שבּוֹ נוֹלדתּ אַתּה ואבוֹתיךָ וּבוֹ ישבתּ כּל ימי חַיֶיךָ, אֶל האָרץ אשר אַראֶךָ – אֶל כּל אשר יִשׂאךָ הרוּח… ואֵימתי עלה על דעתּם לשנן לטוֹביה מקרא זה כּפשוטוֹ? דווקא בּעֵת כּזאת, שכּבר זקן ותש כּוֹחוֹ, והוּא בּוֹדד ונעזב כּערער בּערבה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּסליחוֹת: אַל תּשליכנוּ לעֵת זקנה!… ואוּלם מערב אני לךָ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ וּמַקדים מוּסף לשחרית, ואני כּמעט שכחתּי בּחָפזי, כּי עוֹמדים אנחנוּ עדיין בּפסוּקי הקטוֹרת וכי לא סיפּרתּי לךָ עוֹד דבר וחצי־דבר מכּל הנַעשׂה והנשמע בּאֶרץ־יִשׂראֵל. מה רצוֹנךָ ותשמע משם, אַלוּפי וידידי? האָרץ אֶרץ־חמדה היא – מי יִתּן והיה לשנינוּ חלק ונַחלה בּתוֹכה! אֶרץ זבת חלב וּדבש – הלא כּתוּב מפוֹרש הוּא גם בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה. ורק זוֹ רעה חוֹלה, שאֶרץ־יִשׂראֵל מקוֹמה שם, בּאֶרץ־יִשׂראֵל, ואני טוֹביה, כּפי שעֵיניךָ רוֹאוֹת אוֹתי כּיוֹם הזה, מתלבּט לעֵת־עתּה פּה, בּחוּץ־לאָרץ… אָכן בּטוֹביה זה נתקיים מקרא שנאמר בּמגילת אֶסתּר: כּאשר אָבדתּי אָבדתּי – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לָא אַגרא ולָא פּגרא, לָא כּספּא ולָא חַספּא… דוֹמה, כּבר עמדתּי חציי כּאן וחציי בּארץ־הקוֹדש, כּוּלי מוּכן וּמזוּמן לדרך, כּלוּם היִיתי צריךְ אֶלָא לקנוֹת כּרטיס, לישב בּאניה וּלהפליג בּים. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא אֵל גדוֹל וחָזק הוּא, המַנהיג עוֹלמוֹ על דעת עצמוֹ – נמלךְ חתני הבּכוֹר, הוּא מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, זה שישב כל כּיסא החַייטנוּת בּמתא אַנאטיבקה, ועלה על מיטתוֹ, לא עליכם ולא על שוּם איש יהוּדי, וּמת בּמיטב כּוֹחוֹ, בּריא ושלם בּכל גוּפוֹ! כּלוֹמר: בּריא ושלם בּגוּפוֹ אָמנם לא היה מעוֹדוֹ. כּי מַה כּוֹחוֹ וּמַה גבוּרתוֹ של חַייט, אִם כּל ימיו היה יוֹשב על התּוֹרה ועל העבוֹדה, כּלומַר, על המַחַט ועל החוּט, יוֹשב וּמאַחה קרעים, תּוֹפר, בּמחילה מכּבוֹדךָ, מכנסַיִם, כּוֹפף גבּוֹ ונוֹעֵץ עֵיניו בּמלאכתּוֹ ושוֹקד על תּקנת הרבּים, שוֹקד כּל־כּך, עד שפּגעה בּוֹ השחפת. וּמשפּגעה בּוֹ השחפת, התחיל לכעכּע, וכךְ היה מכעכּע ימים רבּים, עד אשר פּלט מריאָתוֹ את יתר הפּליטה – לא הוֹעילוּ לוֹ לֹא רוֹפאִים בּחָכמתם ולא מכשפים בּלחישתם, לא חלב־עזים ולא דבש ונוֹפת־צוּפים. חבל על דאָבדין! בּרנש הגוּן היה, בּחוּר כּהלכה, אַף כּי בּין תּלמידי־החכמים ותוֹפשׂי־התּוֹרה נפקד מקוֹמוֹ, אַךְ איש ישר היה וּמַצניע לכת, חוֹבב את אִשתּוּ יוֹתר מגוּפוֹ, מַפקיר אֶת עצמוֹ בּשביל ילדיו לסַפּק להם צרכיהם, וּלמעני נכוֹן היה לבוֹא בּאֵש וּבמיִם!

בּקיצוּר, בּיקש טוֹביה לישב בּאניה וּלהפליג לאֶרץ־יִשׂראֵל, בּא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא וסיכּל את דעתּוֹ והשיב חָכמתוֹ אָחוֹר. מוֹטיל חתני מת – כּלוּם יכוֹל היִיתי עוֹד לגרוֹם הנאה לעצמי ולשׂאת את נפשי לאֶרץ־יִשׂראֵל? מַה לי וּלאֶרץ־יִשׂראֵל הרחוֹקה אשר מעֵבר לים, ואני יש לי כּבר, בּרוּךְ השם, אֶרץ־יִשׂראֵל בּקרבתי, בּביתי וּבתוֹך משפּחתּי… כּי אֵיךְ אֶעזוֹב פּה לנַפשה את בּתּי האַלמנה, העניה והסוֹעֵרה, ועל מי אֶטוֹש את הצאן האוֹבדוֹת האֵלה, את ילדיה היתוֹמים, בּאֵין מַשׁעֵן וּמַשעֵנה? אַף־על־פּי שאִם נַעמיק קצת בּדבר ונַחפּוֹשׂ דרכינוּ ונַחקוֹרה, הלא יש ללמד זכוּת גם על עצמי: מי אני וּמַה כּוֹחי כּי אוֹשיעֶנה, ואֵיךְ תּשׂיג ידי למַלא צרוֹר נקוּב אשר כּזה? הלא את בּעלה המת לא אחַיֶה עוֹד, וליתוֹמים הקטנים לא אָקים את אביהם מקברוֹ. ואני עצמי אַף אני אָדם ולא אֵל, בּשׂר ודם אני כּכל ילוּד־אִשה. גם לי יצר־הרע הרוֹאֶה וחוֹמד, גם אני מתאַוה לנוּח מעט לעֵת זקנתי, להחליץ עצמוֹתי וּלהרגיש כּי בּצלם אלוֹהים נבראתי, כּי אָדם אני וּלא בּהמה… די לי להרעיש שמַיִם ואָרץ! די לי לטפּל כּל הימים בּהבלי העוֹלם הזה! כּבר הגיעה השעה להתבּוֹנן על תּכליתי, לשׂים לב לעניני העוֹלם הבּא, להכין צידה לדרך, כּמוֹ ששנינוּ בּפרקי אָבוֹת: התקן עצמךָ בּפרוֹזדוֹר – פּירש רש״י: אַשרי מי שבּא לכאן ואַמתּחתּוֹ בּידוֹ... וּבפרט, שאֶת רכוּשי המעט כּבר מכרתּי לאחרים ויצאתי נקי מנכסי: לסוּסי, כּפי שסיפּרתּי לךָ כּבר בּמקוֹם אַחר, נתתּי גט־פיטוּרין, ואֶת פּרוֹתי מכרתּי אַחַת אֶחָת, וּמכּל עניִי ועמלי לא נשאַר לי בּכּפר בּלתּי־אִם עֶגלי־מַרבּק אחָדים, אשר אוּלי יִהיוּ לברכה בּקרב הימים, אִם ישגיחוּ עליהם השגחה מעוּלה ויִתּנוּ להם את אָכלם בּעתּוֹ, – וּפתאוֹם עמוֹד, טוֹביה, אזוֹר כּגבר חלָציךָ והיה לעֵת זקנתךָ אבי יתוֹמים ודיין אַלמנוֹת – לךְ פּרנס אִשה אַלמנה עם יתוֹמים קטנים!… שמא סבוּר אַתּה, כּי בּזה כּבר יצאתי ידי חוֹבתי? חַכּה כּמעט רגע! עוֹד היוֹם גדוֹל – עוֹד נכוֹנוּ לי שפטים מידי אלוֹהים! כּי הלא יוֹדע אתּה, שכּךְ מַזלוֹ של טוֹביה תּמיד: צרה גוֹררת צרה. עוֹד לא הספּיק להתנַער מעפר מפּלתּוֹ ולקוּם ולעמוֹד על רגליו וּכבר זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא פּוּרענוּת שניה, המשכּיחה את הראשוֹנה. למשל, כּשקרני אָסוֹן פּעם אַחַת ונפלה פּרה בּרפתּי וּמתה – לא היוּ ימים מוּעטים עד שנפלה פּרה שניה, לא עליכם, וּמתה גם היא אַחריה… כּך בּרא אלוֹהים את עוֹלמוֹ, ואֵין לשנוֹת מסדרי בּראשית כּלוּם!

בּקיצוּר, הלא תּזכוֹר עוֹד מה שאֵירע לבת־הזקוּנים שלי, לביילקה בּתּי הקטנה, ואת החבל אשר נפל לה בּנעימים, שקיבּלה בּחלקה נתח שמן, לויתן העלתה בּחַכּה, חמדה גנוּזה, אוֹצר בּלוּם, קבּלן מקבּלני המלחמה הגדוֹלים וּשמוֹ פּדהצוּר – זה שצבר בּיאפּוֹניה עפרוֹת־זהב מלוֹא חָפניו וּבא ליהוּפּיץ ודבק בּבתּי לאהבה, חָמד יפיה בּלבּוֹ, שלח אֵלי את אֶפריִם השדכן, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, התרפּס לפני וכרע בּרךְ, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שלקח אוֹתה מבּיתי בּמַערוּמיה, כּלה כּמוֹת שהיא, בּיזבּז עליה אוֹצרוֹת־כּסף, הרבּה לה מוֹהר וּמַתּן וכל תּמרוּקי הנשים, אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת, הכּל כּמשפּט הבּתוּלוֹת בּנוֹת העשירים, – דוֹמה, כּלוּם יש לךָ אוֹשר גדוֹל מזה? וּבכן, דע לךָ, כּי כּל האוֹשר הזה כּבר נמַס כּדוֹנג מפּני אֵש, נמַס והיה למַיִם, ולא למַיִם סתם, אֶלָא למי־מצוּלה, לטיט־היון, שכּל הנוֹפל לתוֹכוֹ לא יחַלץ רגליו ממנוּ לעוֹלמים! כּי בּרצוֹת אלוֹהים דרכי אִיש, להסב לוֹ אֶת גלגל ההצלָחה אחוֹרנית ולהפוֹךְ לוֹ את הקערה על פּיה, שוא חָכמת אָדם ותחבּוּלוֹתיו, לא יוֹעיל לוֹ הוֹנוֹ בּיוֹם עָברה, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּעֵין־יעקב: הכּל בּידי שמַיִם, כּלוֹמַר, מי שהשוֹט בּידוֹ הוּא הרוֹכב והוּא המַנהיג… דרכּוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּכךְ, שאוֹהב הוּא, כּביכוֹל, להתּל בּבריוֹתיו, להיפּתל נַפתּוּלי־אלוֹהים עם בּני־אָדם, לקנתּרם כּל הימים וללכת עמהם בּקרי בּכל פּינה שהם פּוֹנים. כּך היתּל כּמה פּעמים בּטוֹביה והחליף את מַשׂכּוּרתּוֹ עשׂרת מוֹנים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּחוּמש: עוֹלים ויוֹרדים, לוֹמַר, פּעם הרימוֹ למרוֹמי הרקיע וּפעם הוֹרידוֹ למַעמַקי אָרץ וּשאוֹל תּחתּיה. וכךְ אֵירע גם לחתני הקבּלן, לפדהצוּר. הלא תּזכּוֹר עוֹד בּוַדאי את רוֹב גָדלוֹ ורוֹב עשרוֹ של זה בּיהוּפּיץ, את מַעמַד בּיתוֹ וּמַאכל שוּלחנוֹ ואת שלוֹשה־עשׂר משרתיו ושפחוֹתיו, את האַספּקלריוֹת המאירוֹת והשעוֹנים הרבּים, את כּל ההוֹד וההדר ואת הצעצוּעים היקרים למיניהם? והלא תּזכּוֹר גם את הדבר שסיפּרתּי לךָ, כּמדוּמה לי, בּשעתּוֹ, אשר הזהרתּי אָז את בּיילקה בּתּי בּכל תּוֹקף והתחַנַנתּי לפניה, כּי יִקנה לה פּדהצוּר בּעלה את הבּיִת הזה לצמיתוּת ויקים, למען השם, את שמה על נחלתוֹ? ממילא מוּבן, כּי הטוּ אוֹזן לי ושמעוּ לעצתי, כּאשר יטה המן את אָזנוֹ לשמוֹע את קוֹל הקשקשן בּפוּרים. כּי מַה שׂכלוֹ וּבינתוֹ של אָב זקן בּהויוֹת העוֹלם? חזקה, שאָב זקן אֵינוֹ מבין ולא כּלוּם! וּבכן, כּסבוּר אַתּה, מה היה סוֹפוֹ של דבר? הלוַאי כּךְ יִהיֶה סוֹפם של כּל שׂוֹנאֵינוּ וּמנַדינוּ, הדוֹרשים רעה לנוּ: לא די שפּדהצוּר זה עמד פּתאוֹם מזעפּוֹ, מכר את כּל האַספּקלריוֹת והשעוֹנים ואת כּל תּכשיטיה של אִשתּוֹ, האבנים הטוֹבוֹת והמַרגליוֹת, ויצא נקי מנכסיו, אֶלָא גם העטה חרפּה על ראשוֹ, אוּלץ לפשוֹט את הרגל לנוֹשיו, ולא היתה לוֹ תּקנה אלא להיעלם, לא עליכם, להימלט על נפשוֹ מחמת מציקיו, ללכת למקוֹם שכּל הנחָלים הוֹלכים – לאַמריקה, מקוֹם המוּכן לכל נשבּרי־לב וּלכל מוֹעדי־רגל. שם, בּמדינה זוֹ החדשה, התישבו שניהם, חָיוּ בּימים הראשוֹנים חַיי עוֹני ולחץ, את הכּסף המזוּמן המעט אָכלוּ עד תוּמוֹ וכאשר נשארוּ בּנקיוֹן־שינים, יצאוּ שניהם, גם הוּא וגם היא, לבקש להם מלאכת־יד להחיוֹת בּה את נפשם, עבדוּ עבוֹדת־פּרך, כּאשר עבדוּ אבוֹתינוּ את המצרים בּמצריִם, וּפניהם השחירוּ כּשוּלי קדירה. עכשיו היא כּוֹתבת לי, כּי מצבם כּבר הוּקל, בּרוּךְ השם, וטוֹב חלקם שם: שניהם עוֹבדים בּמכוֹנה, סוֹרגים פּוּזמקאוֹת ועוֹשׂים חיים. כּךְ היא שגרת הלשוֹן בּאַמריקה. בּמקוֹמנוּ, בּלשוֹן בּני־אָדם, ייאָמר לזה: עוֹבדים בּזיעת־אַפּים ואוֹכלים פּת־לחם. עוֹד זאת בּאָשרם, כּוֹתבת היא, כּי רק שנַיִם הם, בּעל ואִשתּוֹ לבדם, אֵין להם לא בּנים ולא נפש חַיה זוּלתם – גם זוֹ לטוֹבה!… וּבכן, אמוֹר מעתּה: ולא יִכּנס הרוּח בּעפר אבוֹת יוֹצאֵי חלציו?… מתכּוון אני לאֶפריִם השדכן אני מתכּוון, שהשׂיאַני לשידוּך זה ועכר את חַיי בּתּי וגרם לה בּכיה לדוֹרוֹת! כּי מה חָסר הייתי, למשל, אִילוּ נישׂאָה בּיילקה לבעל־מלאכה, כּמוֹ שעשׂתה צייטיל אחוֹתה בּשעתּה, אוֹ אִילוּ היה בּעלה מוֹרה בּכתב ולָשוֹן, כּמוֹ זה של הוֹדיל? אלא מה? תֹּאמר: גם שתּי אֵלה לא מצאוּ מנוּחה בּבית בּעליהם – האַחַת נשארה אַלמנה עוֹטיה ושוֹממה בּעֶצם ימי עלוּמיה, והשניה נתחַייבה חוֹבת־גָלוּת עם בּחירה רצתה נפשה בּוֹ ונדדה והלכה אַחריו לקצוי תּבל ואִיִים רחוֹקים, למקוֹם הרי־חוֹשך? ויש לאמוֹר: הלא יד אלוֹהים עשׂתה זאת. גזירה היא מן השמַיִם, וּמה אנוֹש כּי יבוֹא לזעוֹק אל המלך?… השוֹמע אַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם? אָכן אִשה חכמה היתה רק היא – לגוֹלדה עליו השלוֹם כּוונתי, שראתה את הנוֹלד וקידמה את הרעה ונזדרזה והלכה לעוֹלמה בּעוֹד מוֹעֵד. הגע בּעצמךָ: בּמקוֹם להתגלגל כּאן בּמַכאוֹבים ולשׂאת את טרחוֹ וּמַשׂאוֹ של צער גידוּל בּנוֹת, כּלוּם לא טוֹב היה חלקוֹ של טוֹביה ולא יפה היה גוֹרלוֹ שבעים ושבעה, אִילוּ מצא מנוּחה נכוֹנה עם כּל שוֹכני־עפר והתגלגל גילגוּל מחילוֹת בּמעמקי האדמה? אָמנם יוֹדע אני מַה ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: לא עליךָ המלאכה לגמוֹר, כּלוֹמר, לא עליך בּן־אָדם רימה ותוֹלעה, לדחוֹק את הקץ וּלהתפּלל ליוֹם אחרוֹן, לדרוֹש בּמוּפלא ממךָ וּלהציץ לאחוֹרי הפּרגוֹד, כּי החַיִים והמות לא מידךָ בּאוּ ולא על פּיךָ ילכוּ… ואוּלם רוֹאֶה אני כּי נטיתי מדרך־המלך ואני מערב לךָ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ, ולכן נַחזוֹר לעניננוּ – נַעזוֹב, כּמאמרם, את בּן־המלך ונַחזוֹר אל בּת־המלכּה. וּבכן, היכן עוֹמדים אנחנוּ? בּפרשת לךְ־לךָ. אַךְ קוֹדם שנַתחיל בּפרשת לךְ־לךָ, אבקש ממךָ להטריח את עצמךָ וּלעיין עמי רגע בּפרשה אחרת, זוֹ פּרשת בּלק. אָמנם מנהג העוֹלם מקדמוֹנים, מיוֹם בּרוֹא אלוֹהים שמים ואָרץ, שמתּחילה לוֹמדים פּרשת לךְ־לךָ ואַחַר־כּךְ פּרשת בּלק. ואילוּ אֶצלי אֵין מוּקדם וּמאוּחר בּתּוֹרה. כּשהגיע תּוֹר לימוּדי, עמדוּ והחליפוּ לי סדרי בּראשית ולימדוּני תּחילה פּרשת בּלק ואַחַר־כּךְ פּרשת לךְ־לךָ. וּפרשת בּלק זוֹ לימדוּני בּהסבּרה יפה וּנעימה וּמוֹשכת את הלב כּל־כּך, שכּדאי גם לךָ להטוֹת אוֹזן ולשמוֹע אל דברי התּוֹרה הזאת. מוּבטחני, שתּפיק ממנה תּוֹעֶלת לצרכיךָ וּלצרכי מלאכתּךָ בּימים הבּאים לקראתנוּ.

בּקיצוּר, הדבר היה בּשכּבר־הימים, תּיכף לאַחַר מלחמת יאפּוֹניה, בּעֶצם הסַער של זמן מַתּן קוֹנסטיטוּציה בּמדינתנוּ, עֵת

ישוּעוֹת ונחָמוֹת התחילוּ מתרגשוֹת על אַחינוּ בּני יִשׂראֵל

למקוֹמוֹתיהם, מתּחילה בּערים הגדוֹלוֹת ואַחַר־כּךְ בּערים הקטנוֹת, ורק

עד מקוֹמי לא הגיעוּ וּבביתי לא נגעה הרעה. בּמה היתה זכוּתי גדוֹלה כּל־כּך? הדבר פּשוּט. עם לבן גרתּי – יוֹשב אני כּל ימי עם בּני־נח שבת שכנים, חַי אִתּם בּשלוֹם ושלוה, בּאֵין מַכלים דבר, מעוֹרב עם כּל בּעלי־הבּתּים שבּכּפר, יוֹדע שׂיחָם ושׂיגם, אָרחם ורבעם וכל הליכוֹתיהם, מתראה1 עמם כּאֶחָד מהם להבדיל, לקיים מה שנאמר בּתּהילים: עם נבר תּתבּרר – תּרגוּם אוּנקלוֹס: קרב לגבּי חזירא ואיתחַזיר… והם אַף הם משלמים לי טוֹבה תּחת טוֹבה, נראִים כּאוֹהבים, מקרבים לי בּשעת דחקם, שוֹאלים בּעצתי בּימי חָלים, נהנים ממני גם גמילוּת־חסד לעתּים קרוֹבוֹת, וטביל הוּא בּעיניהם גוּלת־הכּוֹתרת, השׂאוֹר שבּעיסה, השמנת שעל־גבּי החָלב – ממש ידיד נפש אָב הרחמן… אמוֹר מעתּה: כּלוּם צריך היִיתי לצפּוֹת לפוּרעניוֹת, לחוֹש להבלים כּמוֹ אֵלה, לפרעוֹת ולפגעים וּלמשלחת מלאכי־רעים, אַחרי ששכני הגוֹיים בּכבוֹדם וּבעצמם הניחוּ את דעתּי כּמה פּעמים והבטיחוּני בּהן־צדקם, כּי לא תּאוּנה אֵלי כּל רעה וּפגע לא יִקרב בּאָהלי?… ואָמנם כּך הוה – ואַתּה הסכּת־נא ותשמע את מעשׂי אלוֹהינוּ.

בּקיצור, וַיהי בּימים הרבּים ההם, ואני טוֹביה חוֹזר לביתי מבּוֹיבּריק כּפעם בּפעם לרגל מלאכתּי. בּעֵת ההיא ואני עוֹדני בּגדלוּתי, שוֹלח עדיִין את ידי בּמסחר חָלב וחמאָה וּגבינה וּשאָר ירקוֹת וּזרוֹעי מוֹשלה לי כּבשנים קדמוֹניוֹת. עוֹדני עוֹשׂה כּה וָכה לפתּח את סוּסי ולתת לוֹ מעט תּבן וּמיספּוֹא לפיו, ועדיִין לא הספּקתּי אפילוּ ליטוֹל את ידי לסעוּדה, והנה מבּיט אני ורוֹאֶה – המוֹן גוֹיים נאספים בּחצר בּיתי, כּל העֵדה כּוּלה, כּל תּוֹשבי הכּפר וּבעלי־הבּתּים החשוּבים למקטנם ועד גדוֹלם, למן אַנטוֹן פּוֹפּירילי, הוּא אַנטוֹן זקן־העֵדה, ועד הפּחוּת שבּפחוּתים, זה טרוֹכים רוֹעֵה־העדרים, וּפני כּוּלם נראִים לי משוּנים, לא כּתמוֹל שלשוֹם – פּנים חוֹגגים ונרגשים!… ואָמנם בּרגע הראשון נתר לבּי ממקוֹמוֹ למַראֶה הזה: לשׂמחה מה זה עוֹשׂה פּתאוֹם? הן לא חַג ולא מוֹעֵד היוֹם! וכי לא בּאוּ הללוּ ללמדני כּאן פּרק בּפרשת בּלק?… אֶלָא מיד שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: ״אִי, טוֹביה, מה עלה על דעתּךָ? הלא תּבוֹש ותיכּלם! כּל ימיךָ אַתּה יוֹשב בּשלוֹם ישיבת יהוּדי אֶחָד, להבדיל, בּין המוֹן גוֹיים רבּים, גר ותוֹשב אַתּה עמהם בּכּפר הזה זה כּמה, ועדיִין לא פּגע בּךָ איש מהם לרעה ולא נפל משׂערת ראשךָ אָרצה!״… ואני קם ויוֹצא לקראתם וּמקדם את פּניהם בּקוֹל רם וּבסבר פּנים יפוֹת: ״בּרוּכים הבּאים, אני אוֹמר להם, מה לידידי בּביתי? מה שאֵלתכם, אני אוֹמר, וּמה בּקשתכם, שכני החביבים? מה יש בּפיכם לבשׂרני טוֹבוֹת וּלהשמיעֵני חדשוֹת?״… יצא זקן־העֵדה, הוּא אַנטוֹן פּוֹפּירילי, ואָמר לי בּלשוֹן גלוּיה, בּלא לב ולב וּבלא שוּם הקדמוֹת: ״בּאנוּ אֵליךָ, טביל, הוּא אוֹמר, על דעת המקוֹם ועל דעת הקהל. רוֹצים אָנוּ, הוּא אוֹמר, להכּוֹתךָ״… מה יֹאמר מַר לחיתּוּךְ־הדיבּוּר הזה של עֵשׂיו? לזאת יִקרא בּמקוֹמנוּ ״לשוֹן סגי־נהוֹר״, כּלוֹמַר, לשוֹן־רמזים, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה. קל אֵיפוֹא לשעֵר את כּל הסערה, אשר התחוֹללה בּקרבּי לשמע הבּשׂוֹרה הנעימה הזאת. ואַף־על־פּי־כן, להוֹציא את רגשוֹתי החוּצה לעֵיני המוֹן ערלי־הלב לא חָפצתּי. חָלילה לי לעשׂוֹת כּדבר הזה, הן לא נַער טוֹביה! והרי אני כּוֹבש את יִצרי, מעמיד פּנים שׂוֹחקוֹת ואוֹמר להם בּנעימוּת וּבנַחַת, מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת כּביכוֹל: ״סימן טוֹב וּמַזל טוֹב לכם! בּרוּכים אַתּם, אני אוֹמר, וּברוּךְ טעמכם, כּי בּאתם תּחת צל קוֹרתי לעשׂוֹת לי את כּל החוֹבה והמצוָה הזאת! ורק תּמה אני עליכם, ילדים, אני אוֹמר, לָמה־זה אֵיחרתּם לבוֹא כּל־כּךְ? הלא בּמקוֹמוֹת אחרים, אני אוֹמר, כּבר נשכּחה המצוָה הזאת וּכבר עבר זמנה?״… נַענה אַנטוֹן פּוֹפּירילי, הוּא זקן־העַדה, ואָמר לי מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש דווקא: ״להוֹדיעךָ, טביל, הוּא אוֹמר, שמתּחילה אָמנם מדיינים היִינוּ זה עם זה ולא ידענוּ אֵיך להחליט דבר: להכּוֹתךָ, אוֹ שלא להכּוֹתךָ? כּי הנה, הוּא אוֹמר, בּכל מקוֹם, אשר אַחיךָ בּני־עמךָ נחיתּים שם, מַכּים אַתכם ובוֹזזים רכוּשכם, ולָמה אִיפוֹא, הוּא אוֹמר, יִגָרע חלקךָ בּתוכנוּ?…

ולָכן, הוּא אוֹמר, נמנינוּ וגָמרנוּ מטעם העֵדה, כּי חַייבים גם אנחנוּ להכּוֹתךָ. אֶלָא מה? עדיִין אֵין אָנוּ יוֹדעים בּעצמנוּ, הוּא אוֹמר, מה המַעשׂה אשר נַעשׂה לך, טביל: אִם ננַפּץ לךָ, הוּא אוֹמר, רק את חַלוֹנוֹתיךָ, ונקרע לךָ את כּריךָ וּכסתוֹתיךָ, ונוֹציא החוּצה לךָ את בּיתךָ ואת רפתּךָ ואת כּל הכּבוּדה אשר לך?״…

לשמע מסירת־מוֹדעה זוֹ נבקה רוּחי בּקרבּי ונתבּלבּלתּי כּוּלי. ואני נוֹשׂא את עֵיני וּמתבּוֹנן אל אַנשי־שלוֹמי אֵלה, כּשהם מסתּוֹפפים כּוּלם בּשער חצרי, עוֹמדים צפוּפים ונשענים אִיש על מַטהוּ האָרוֹךְ אשר בּידוֹ, מתלחשים זה עם זה מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש וּמתיעצים על צפוּנוֹתיהם. מַשמע, שהדברים דברים כּפשוּטם, אֵין בּהם משוּם ליצנוּת כּלל, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: דברים כּדרבוֹנוֹת… ״ אִם כּן, אני אוֹמר אל לבּי, הלא בּאוּ מַיִם עד נפש, ענין רע, טוֹביה, נתן לךָ אלוֹהים לענוֹת בּוֹ! כּי מי זה לידי יִתּקע, שלא יקוּם עֵשׂיו לעֵיני השמש לצרף מַחשבה טוֹבה למַעשׂה ויכּני, כּמוֹ שכּתוּב בּחוּמש, אֵם על בּנים, כּלוֹמַר, ישלח בּאֵש את בּיתי ואת רפתּי ואת כּל אשר לי? האִם מעֵשׂיו יִפּלא דבר? הלא נאמר עליו: כּי ציִד בּפיו – נאמן בּבריתוֹ וקיים בּמַאמרוֹ!… אִי, טוֹביה, אני מהרהר בּפני עצמי, לא עֵת היא עתּה לשבת בּחיבּוּק־ידים – קוּם פּסוֹק להם פּסוּקךָ!״…

בּקיצוּר, לָמה אַאריךְ למעלתוֹ בּדרוּש? אֵין זאת כּי־אִם מן השמים נלחמוּ לי, והקדוֹש־בּרוּך־הוּא עשׂה לי נס ונתן בּי רעיוֹן לחַזקני וּלעוֹדדני, לבל ירךְ לבבי וּלבל תּרפּינה ידי בּשעת הסכּנה. ואני מבליג על רגשוֹתי וּפוֹנה אליהם, אל הגוֹיים העוֹמדים לפני, ואוֹמר להם בּלשון זוֹ: ״שמעוּ־נא, אני אוֹמר, רבּוֹתי, דיינים מוּמחים, ויִשמעוּ־נא כּל בּעלי־הבּתּים, העוֹמדים פּה עמנוּ היוֹם. מאַחַר, אני אוֹמר, שכּבר נחרץ משפּטי מפּיכם וגזירה היא מלפני העֵדה בּכבוֹדה וּבעצמה, הרי אֵין להרהר אַחַר מעשׂה בּית־דין כּלוּם. בּוַדאי, אני אוֹמר, צדקתּם ממני. בּוַדאי גלוּי וידוּע לפניכם, כּי כּדאי הוּא טוֹביה והגוּן לכךְ, אני אוֹמר, שתּביאוּ כּליה בּיוֹם אֶחָד על עניוֹ ועמלוֹ ועל רכוּשוֹ המעט, אשר רכש לוֹ בּזיעת אַפּיו בּמשךְ ימי הבלוֹ עלי אדמוֹת. ואוּלם, אני אוֹמר, השׂמתּם לבּכם אֶל הדבר הזה, כּי יש גבוֹה מעל גבוה, אשר את גָבהוֹ ואת רוֹממוּתוֹ לא ישׂיגוּ גם זקני עדתכם ושוֹפטיה הצדיקים? הידעתּם, אני אוֹמר, אם שמעתּם, כּי יש אלוֹהים דיין בּאָרץ, אשר לוֹ הצדק ולוֹ המשפּט, אשר על־פּיו יִשׁק כּל דבר ועל־פּיו נצא ונבוֹא כּוּלנוּ? אֵינני מדבּר פּה, אני אוֹמר, בּאלוֹהַי אוֹ בּאלוֹהיכם – מדבּר אני בּאלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ, אלוֹהי כּוּלנוּ, אלוֹהי השמַיִם ואלוֹהי האָרץ, הוּא האלוֹהים, אני אוֹמר, היוֹשב שם ממַעל ורוֹאֶה את כּל הנבלה הנעשׂית פּה מתּחת… מי יוֹדע, אני אוֹמר, אֶפשר הדבר, כּי הוּא בּעצמוֹ חָרץ משפּטוֹ עלי, כּי אקבּל את ענשי בּעוֹלם הזה על לא עוול בּכפּי דווקא מידיכם, מידי אַנשי־שלוֹמי, אשר אִתּכם ישבתּי כּל ימי חַיי לבטח; וּכנגד זה, אני אוֹמר, אֶפשר גם אֶפשר הדבר, כּי לא יִרצה אלוֹהים את מעשׂיכם בּשוּם אוֹפן, וּלעוֹלם לא יִסלח לכם, אִם תּשלחוּ יד בּעבדוֹ בּטוֹביה לנגוֹע בּוֹ לרעה… וּבכן, אני אוֹמר, מי הוּא זה אֵיפוֹא האיש, אשר יבוֹא בּסוֹד אלוֹה לדעת את חפצוֹ וּלגלות צפוּנוֹתיו? אַדרבּה, אני אוֹמר, אוּלי יִמצא פּה בּקרבּכם איש כּזה, אשר שאָר־רוּח לוֹ לגלוֹת עמוּקוֹת ולבוֹא עד חקר לב האלוֹהים?״…

בּקיצוּר, ניכּר הדבר, שראוּ ונוֹכחוּ הפּעם, כּי לא תּהיה תּפאַרתּם על הדרך הזאת וכי לא את טוֹביה ינַצחוּ בּדברי הלכה. ענה זקן־העֵדה, הוּא אַנטוֹן פּוֹפּירילי, ואָמר לי בּזוֹ הלשוֹן: ״שמעֵני, טביל, הוּא אוֹמר, הלא איש נבוֹן וחָכם אַתּה בּתוֹכנוּ, ולָמה אֵיפוֹא נריב חינם? וּבפרט, הוּא אוֹמר, כּי אָמנם ראִינו אוֹתךָ לפנינוּ איש תּם וישר, אשר לא נמצא עוול בּכפּוֹ, אַף כּי יהוּדי אַתּה וגזעךָ מקוּלל מעוֹלם ועד עוֹלם. ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, אֵין זה ענין לכאן – להכּוֹתךָ חַייבים אנחנוּ. גזירה היא, הוּא אוֹמר, מלפני העֵדה – ואֵין להשיב! ולכן, הוּא אוֹמר, זאת נַעשׂה לך, טביל, וניקינוּ ממךָ הפּעם: הבה ננַפּץ לךָ, לכל הפּחוֹת, את חלוֹנוֹתיךָ. זוֹ, הוּא אוֹמר, חוֹבה היא לנוּ, שמא יבוֹאוּ, הוּא אוֹמר, פּקידי המקוֹם, אֵלה שהשלטוֹן בּידם, אָז יִראוּ בּעֵיניהם, כּי לא פּסַחנוּ על בּיתךָ ועשׂינוּ בּךָ כּכל התּוֹרה והמצוָה; שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, עוֹד יתקצפוּ וישׂימוּ עלינוּ עוֹנש כּסף״… כּדברים האֵלה וכלשוֹן הזאת, כּפי שאני מספּר לך היוֹם, כּה יעזרני אלוֹהים וכה יצליח את דרכּי בּכל אשר אֶפנה! אמוֹר מעתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הלא יהוּדי מעוֹרב עם הבּריוֹת אַתּה ויד ושם לךָ בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: מגיד דבריו ליעקב, – הגידה־נא לי אֵיפוֹא: וכי לא צדק טוֹביה בּמשפּטוֹ, בּאָמרוֹ כּל הימים, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל וחָזק בּשמיִם?… וּבכן, סיימתּי לךָ בּעֶזרת השם יִתבּרךְ את פּרשת בּלק. עכשיו הבה נַחזוֹר ונשׂים פּנינוּ אל פּרשת לךְ־לךָ, אשר אָמרתּי. את הפּרשה הזאת לימדוּ אוֹתי זה לא כּבר, בּימינוּ אֵלה, ולימדוּני אוֹתה דווקא על־בּוֹריה, לכל פּרטיה ודיקדוּקיה. להוֹדיעךָ, שבּפּעם הזאת לא הוֹעילוּ לי עוֹד שוּם דרשוֹת ושוּם משל וּמליצה, לא דברי הלכה ולא דברי אַגדה. וּמעשׂה שהיה כּך היה – הנני ואספּר לך דברים כּהויתם, דבר דבוּר על אָפניו, כּאשר אָהבתּי.

בּקיצוּר, וַיהי בּימי מנדל בּייליס – הוּא מנדל בּייליס, אשר עליו עלה הגוֹרל להיוֹת השׂעיר המשתּלח לעזאזל בּעווֹן זרים, למרק את נשמתוֹ בּיסוּרי־גיהנוֹם, למַצות את עוֹמק הדין ולשׂאת על שכמוֹ את סבל כּל בּית יִשׂראֵל. הימים ההם ימי צרה וּמצוּקה היוּ, ימי מהוּמה וּמבוּכה וחוֹשך מצרים, כּימי מרדכי ואֶסתּר בּשוּשן הבּירה – כּל העוֹלם נוֹע

התנוֹעע! וַיהי ערב ויַהי בוֹקר, ואני יוֹשב לי כּפעם בּפעם על גבּי זיז בּיתי כּחוֹם היוֹם, כּוּלי נתוּן בּעצבוּת וּמפנה לבּי להירהוּרים. היוֹם יוֹם קיִץ, השמש לוֹהטת וּמַכּה על ראשי, וּמוֹחי כּגלגל לפני סוּפה: ״הכיצד, הכיצד? היִתּכן? היִשמע כּדבר הזה ואֵימתי? בּדוֹרנוּ, דוֹר־דעה! דוֹר של אנשים גדוֹלים, חכמים וּנבוֹנים! ואַיה אלוֹהינוּ, צוּר יִשׂראֵל וּמשׂגבּוֹ? אַיה כּל נפלאוֹתיו אשר סיפּרוּ לנוּ אבוֹתינוּ מימי קדם? מַדוּע הסתּיר הוּא את פניו ממנו? לָמה יִראֶה אָון ויחריש? הלא הוּא יוֹדע את כּל האמת כּוּלה, מראשיתה ועד אַחריתה, אוֹתוֹ לא יסוֹבּוּ בּכחש ולא יתעוּ בּמרמה, כּמו שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת ימים נוֹראים: אַתּה נגלית, כּלוֹמַר, כּל הנסתּרוֹת והנגלוֹת הוּא יוֹדע״… וּכשאָדם מפשפּש בּמעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וּמהרהר בּדרכיו הסתוּמים והנפלאים, הריהוּ עוֹבר דרך־אגב להתעמק גם בּשאָר ענינים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, מציץ לאחוֹרי הפרגוֹד ודוֹרש בּמוּפלא ממנוּ: מה הוּא העוֹלם הזה? וּמה הוּא העוֹלם הבּא? ואֵימתי יבוֹא משיח צדקנוּ? עד מתי נשב וּנחַכּה?… ״ הוֹי, אני מהרהר בּפני עצמי, כּמה חָכם היה המלך המשיח, אילוּ השׂכּיל לכוון את השעה ולבוֹא אֵלינוּ עתּה, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ הלבן! מה טוֹב היה חלקנוּ וּמה יפה ירוּשתנוּ! כּמדוּמה לי, שמעוֹלם לא היה חסרוֹנוֹ מוּרגש כּל־כּך לאַחינוּ בּני יִשׂראֵל, כּמוֹ שהוּא מוּרגש בּימים הרעים האֵלה! אֵינני יוֹדע, אִם כּךְ היא גם דעתּם של העשירים אֵילי־הכּסף – מימי לא בּאתי, למשל, בּסוֹדוֹ של בּרוֹדסקי שבּיהוּפּיץ וּמעוֹלם לא תּיכּנתּי את רוּחוֹ של רוֹטשילד שבּפאריז. אֶפשר הדבר שהללוּ אֵינם מתגעגעים בּיוֹתר על בּיאַת הגוֹאֵל ואֵינם דוֹחקים את הקץ. אבל אנחנוּ, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, כּלוֹמַר, יהוּדים עניים ואֶביוֹנים, דווּיִים וּסחוּפים, אֵלה היוֹשבים בּכתריאֵליבקה וּבמאזיפּיבקה וּבזלוֹדייֶבקה, – הוֹי, כּמה מחַכּים אנחנוּ לוֹ בּכל יוֹם שיבוא! מחַכּים אנחנוּ בּכליוֹן־הנפש וּבלב קרוּע וּמוּרתּח, וּכבר כּלוּ עֵינינוּ ונמק בּשרנוּ מחַכּוֹת! כּי מַה כּל תּקוָתנוּ עתּה וּמַה כּל יִשענוּ, אִם לא אמוּנה זוֹ, אוּלי יעשׂה לנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נס פּתאום ויִשלח לנוּ בּמהרה בּימינוּ את משיח בּן דויד?״…

בּקיצוּר, עוֹדני יוֹשב כּךְ שקוּע בּרעיוֹנוֹת אֵלה

וּמהרהר והוֹזה בּהקיץ, והנה נוֹשׂא אני את עֵיני ורוֹאֶה לפני: סוּס לבן, סוּס ורוֹכבוֹ, הוֹלךְ וקרב אל שער בּיתי. טפּרררוּ! – הסוּס עמד, הרוֹכב ירד מעליו, קשרוֹ בּרסנוֹ אל כּלוֹנס השער וּמיד נגש אלי: ״זדראַסטוּי, טביל!״ כּלוֹמַר, שלוֹם עליכם, רב טוֹביה! ״זדראַסטוּיטי, זדראַסטוּיטי, וואַשי בּלאַהוֹרוֹדי!״ כּלוֹמַר, עליכם שלוֹם, רוּם מעלתךָ! – כּךְ אני משיב לוֹ בּפנים מַסבּירוֹת, וּבלבּי אני אוֹמר: ויבוֹא המן – פּירש רש״י: המתפּלל לביאַת המשיח נַענה בּביאת השוֹטר… ואני קם לקראת אוֹרחי, הוּא שוטר הכּפרים, וּמקבל אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת: ״בּרוּךְ הבּא, אני אוֹמר, אוֹרח הגוּן אַתּה, זה כּמה לא ראיתי אֶת פּניךָ. מה יוֹם מיוֹמַיִם, אני אוֹמר, וּמַה יש בּפיךָ, אדוֹני הפּריץ, לבשׂרני טוֹבוֹת?״ ולבּי יוֹצא בּדבּרי: חָשקה נפשי לדעת, לָמה זה ועל מַה זה בּא פּתאוֹם? אַךְ הוּא, השוֹטר יִמַח שמוֹ, אֵינוֹ אָץ להעשיר, כּלוֹמַר, אֵינוֹ נחפּז בּדיבּוּרוֹ. יש לוֹ פּנאי. מעשן הוּא בּמתינוּת סיגריה להנאתוֹ, מַעלה עשן בּפיו, רוֹקק כּנגדי, רוֹקק ואוֹמר: ״כּמה זמן, למשל, דרוּש לך, טביל, שיהא סיפּק בּידךָ, הוּא אוֹמר, למכּוֹר את בּיתךָ ואת נַחלָתךָ ואת כּל המטלטלים אשר לך?״ נתתּי עֵיני בּוֹ: ״לָמה לי, אני אוֹמר, למכּוֹר את בּיתי פּתאוֹם? את רגלי מי, אני אוֹמר, הוּא דוֹחק וּלמי יצר המקוֹם בּשבילוֹ?״ ״המקוֹם, הוּא אוֹמר, לא יצר בּשבילוֹ לשוּם איש. אֶלָא בּאתי אֵליךָ היוֹם, הוּא אוֹמר, לשלח אוֹתך, הוּא אוֹמר, מן הכּפר״. "כּל־כּךְ, אני אוֹמר, ולא יוֹתר? על שוּם מה? לָמה, אני אוֹמר, חָרדתּ עלי פּתאוֹם את כּל החרדה הזאת, וּבמה זכיתי, אני אוֹמר, בּעֵיניךָ לכבוֹד גדוֹל אשר כּזה?״ ״לא אני, הוּא אוֹמר, משלח אוֹתךָ – האֶפּרכּיה משלחת אוֹתךָ״. ״האֶפּרכּיה? – אני אוֹמר. – בּמה יקרתּי אַף נכבּדתּי בעֵיניה כּל־כּך?״ ״לא אוֹתךְ בּלבד, הוא אוֹמר, נשלח, ולא רק מכּאן, אֶלָא מכּל הכּפרים אשר מסביב: מגדרוֹת לסטים, הוּא אוֹמר, וּמחצרזדוֹן וּמכּפר פּרעתוֹן, ואפילוּ, הוּא אוֹמר, אַנאטיבקה, שעד עכשיו היתה בחזקת עיירה, אף זוֹ, הוּא אוֹמר, נהפּכת עתּה לכפר, וּנגָרש משם את כּל אַחיךָ בּני עמךָ – את כּוּלם, את כּוּלם״… ״ואפילוּ, אני אוֹמר, את ליזר־ווֹלף הקצב? וגם את נַפתּלי־גרשוֹן הבּוּרסקי? וגם את השוֹחט? גם את הרב?״ ״את כּוּלם! את כּוּלם!״ הוּא אוֹמר וּמעביר ידוֹ בּאַויר, כּגוֹזר גזר־דינוֹ בּסכּין. לשמע הדברים האֵלה נחה דעתּי קצת. מכּיוָן שכּךְ, הלא צרת רבּים היא, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּחוּמש: בּנערינוּ וּבזקנינוּ – בּרב עם תּגדל השׂמחה. ואַף־על־פּי־כן היטב חָרה לי, ואֵש בּוֹעֶרת קרבּי, ואני נמלךְ בּדעתּי ועוֹנה ואוֹמר לוֹ, להשוֹטר יִמַח שמוֹ: ״הגידה לי, אני אוֹמר, רוּם מַעלתךָ, אִם ידעתּ, לכל הפּחוֹת, אני אוֹמר, כּי יוֹשב אני בּכּפר הזה מקדם קדמתה, בּטרם, אני אוֹמר, חיבּלָתךָ אִמךָ בּבּטן? הידעתּ, אני אוֹמר, אִם שמעתּ, כּי פּה, בּקרן־זוית זוֹ, ישבוּ גם אבוֹתי ואבוֹת אבוֹתי? צא וּשאַל, אני אוֹמר, את פּיהם של זקני הדוֹר, ואָמרוּ לךָ, אִם לא פּה, בּמקוֹם הזה, עוֹד ישב בּשעתּוֹ אָבי עליו השלוֹם, וגם אָבי־זקני עליו השלוֹם, וגם אִמי־זקנתי עליו השלוֹם?״… ואני עוֹמד וּמוֹנה לוֹ אֶחָד אֶחָד את כּל בני משפּחתּי לשמוֹתיהם וּלבית אבוֹתם, איש על מַחנהוּ ואיש על דגלוֹ, כּלוֹמַר, איש איש למקוֹמוֹ, אשר בּוֹ ישב ושם מת. והוּא, השוֹטר יִמַח שמוֹ, עוֹמד כּנגדי, מַטה לי אוֹזן קשבת ושוֹמע את דברי דווקא עד תּוּמם, וכאשר כּיליתי לדבּר, ענה ואָמר לי: ״יהוּדי משוּנה אַתּה, טביל, הוּא אוֹמר, סיפּוּריךָ על־אוֹדוֹת אָביךָ־זקנך ואִמך־זקנתךָ? ינוּחוּ להם, הוּא אוֹמר, על משכּבם בּשלוֹם! ואַתּה, הוּא אוֹמר, צוּוית, טביל, זאת עשׂה: קוּם־נא ואסוֹף את המטלטלים אשר לךָ וסַע סַע לךָ לברדיטשוֹב!״… אָז חָרה בּי אַפּי עוֹד יוֹתר: לא די לךָ, רשע בּן רשע, בּן בּנוֹ של עֵשׂיו הרשע, שבּאת אל בּיתי לבשׂרני בּשׂוֹרה טוֹבה כּזאת, אלא גם לצוֹן תּחמוֹד לךָ והתּל תּהתּל בּי: ״סַע סַע לך לברדיטשוֹב״?!… אִם כּן, הבה אתרגם לוֹ, לכל הפּחוֹת, פּסוּק אֶחָד כּצוּרתוֹ! ואני פּוֹנה וּמדבּר אֵליו דברי כּיבּוּשים: ״בּי אדוֹני, אני אוֹמר, ידבּר־נא עבדךָ, אני אוֹמר, דבר באָזני רוּם מַעלתךָ! זה כּמה ימים, אני אוֹמר, אָדוֹן אַתּה פּה בּכּפר וּפוֹרשׂ כּנפיךָ עלינוּ – השמעתּ מימיךָ, אני אוֹמר, מפּי השכנים את דיבּתי רעה, כּי טוֹביה גָנב, אוֹ גָזל, אוֹ הוֹנה את אֶחָד מהם, אוֹ לקח משלהם ושׂם בּכליו? אַדרבּה, אני אוֹמר, יקוּמוּ־נא כּל בּעלי־הבּתּים אשר בּכּפר וענוּ בּי צדקתי, אִם לא בּתם־לבבי, אני אוֹמר, וּבנקיוֹן־כּפּי ישבתּי אִתּם כּל הימים, ואִם לא הייתי טוֹב להם, אני אוֹמר, מכּל טוֹבי הגוֹיים גם יחד? ואַתּה גם אַתּה, אני אוֹמר, אדוֹני הפּריץ, זכר־נא כּיוֹם הזה, כּמה פּעמים בּאתי אֵליךָ לבקש רחמים על תּוֹשבי הכּפר והייתי להם, אני אוֹמר, לפה וּלמליץ לפניךָ, לבל תּצר כּל־כּךְ וּלבל תּכבּיד עליהם את עוּלךָ הקשה״… כּפי הנראֶה, קלעתּי אל השׂערה ולא החטאתי, וּדברי האחרוֹנים היוּ לוֹ, להשוֹטר יִמַח שמוֹ, כּבשׂר בּמַחַט החַי. עמד וּמיעֵךְ בּאֶצבּעוֹתיו את הסיגריה אשר בּידוֹ, השליך אוֹתה ממנוּ וָהלאה וּפנה ואָמר לי: ״הקץ לדברי רוּח! אֵין לי פּנאי, הוּא אוֹמר, להרבּוֹת להג עמך. לא אני השוֹפט, הוּא אוֹמר, ולא אַתּה בּעל־דיני. פּקוּדה, הוּא אוֹמר, קיבּלתּי מגָבוֹה, ואוֹתה אֶשמוֹר לעשׂוֹת. בּוֹא־נא, הוּא אוֹמר, ותחתּוֹם בּידךָ על פתשגן הכּתב וּזמן לפנוֹת מקוֹמךָ, הוּא אוֹמר, יִנתן לךָ שלוֹשה ימים. כּדי שיהא סיפּק בּידךָ, הוּא אוֹמר, למכּוֹר את כּל אשר לךָ ולהיכּוֹן לדרךְ״… ראיתי, כּי רע המעשׂה אשר לפני, קמתּי ואָמרתּי לוֹ: ״נוֹתן אַתּה לי, אני אוֹמר, שלוֹשה ימים אַתּה נוֹתן לי? לוּא שלוֹש שנים, אני אוֹמר, תּחיה לפני בּשׂכר זה בּעוֹשר וּבכבוד! ואלוֹהים, אני אוֹמר, היוֹשב בּשמַיִם, אֵל חַנוּן ורחוּם, ישלם לךָ כּפליִם כּכל בּשׂוֹרתךָ הטוֹבה, אני אוֹמר, אשר הבאת לי היוֹם אל בּיתי״… מנה אַחַת אַפּיִם חָלקתּי לוֹ, דברים הנוֹקבים ויוֹרדים חַדרי בּטן, כּיד טוֹביה הטוֹבה עליו! כּי הנה שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: אֶת מי אִירא עתּה וּממי אֶפחָד? הלא בּין כּךְ וּבין כּךְ כּבר הלכה חמוֹרוֹ של רב תּנחוּם – הבה אִנקמה ממנוּ פּעם אֶחַת, למען יסַפּר לדוֹר אַחרוֹן! אָמנם לוּא צעיר הייתי לעֶשׂרים שנה, לכל הפּחוֹת, ולוּא עוֹד חָיתה לפני גוֹלדה עליו השלוֹם, ולוּא עמד לי עדיִין כּוֹחי כּכוֹחוֹ של אוֹתוֹ טוֹביה החוֹלב מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת, – כּי־עתּה לא מיהרתּי להשליך; את כּלי־זיני מידי ולא נכנעתי על־נקלה לפני הפּלשתּי הערל הזה! היִיתי נלחָם בּחרף־נפש, עד נטף דמי האַחרוֹן! אבל לעֵת כּזאת – מי אני וּמה אני? עפר אני בּחַיי – פּלג־גוּף, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, נפש רצוּצה, שבר־כּלי, משוּל כּחרס הנשבּר! ״אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ! – אני מהרהר בּפני עצמי. – מה ראית כּי בּחרתּ בּטוֹביה דווקא לשׂחק בּוֹ כּל הימים? לָמה לא תּשׂים פּניךָ פּעם אַחַת, מפּני דרכי שלוֹם, אל בּרוֹדסקי אוֹ אֶל רוֹטשילד, לעשׂוֹתם מַטרה לחצי לעגךָ? דוֹמה, שכּדאים הם והגוּנים לכךְ יוֹתר ממני! ראשית, חַייבים גם הם לטעוֹם בּחַייהם טעמה של גלוּת בּבל. והשנית, יִראו־נא פּעם אַחַת ויִתּנוּ אֶל לבּם, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמים!״…

בּקיצוּר, כּל הדברים האֵלה רק הבל הם. אין מנַצחים את הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּטענוֹת, ולא מן הנימוּס הוּא לבוֹא בּעֵצוֹת לפניו וללמדוֹ בּינה, כּיצד ינהג את עוֹלמוֹ בּחָכמה ודעת. אִם הוּא אמר: לי השמַיִם ולי האָרץ – סימן הוּא, כּי הוּא המוֹשל בּכיפּה ולוֹ העוֹז והגבוּרה, ואנחנוּ, שוֹכני בּתּי־חוֹמר, אֵין לנוּ אלא לשמוֹע בּקוֹלוֹ ולילךְ אַחריו אֶל כּל אשר יִהיֶה רוּחוֹ ללכת… וּלפיכך נכנַסתּי לביתי ואָמרתּי אֶל בּתּי האַלמנה: ״צייטיל, אני אוֹמר, איש בּשׂוֹרה אָנוֹכי היוֹם. דעי לךְ, אני אוֹמר, כּי עוֹקרים אנחנוּ את דירתנוּ מכּאן לָלכת ולָתוּר לנוּ מקוֹם בּאַחַת הערים בּרחבי תּבל. די לנוּ, אני אוֹמר, לָשבת בּכּפּר – הבה נקוּם ונלךְ מפּה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמוֹצאֵי שבּת־קוֹדש: בּית יעקב לכוּ ונלכה – פּירש רש״י: משנה מקוֹם, משנה מַזל… ואַתּ, בּתּי, אני אוֹמר, היכּוֹני אֵיפוֹא לדרךְ. קוּמי־נא, אני אוֹמר, ואִרזי את הכּרים והכּסתוֹת, עם המיחַם ועם הפּכּים הקטנים ושאָר הירקוֹת, ואני אֵלכה עד כּה ואֶמכּוֹר את הבּית. כּי הנה, אני אוֹמר, פקוּדה בּאה אֵלינוּ, פּתקה נפלה מן השמַיִם, אני אוֹמר, כּי נמַהר לפנוֹת את מקוֹמנוּ, וּבעוֹד שלוֹשה ימים לא תּישאר פּה ממנוּ פּרסה!״… הדבר יצא מפּי, וּבתּי האַלמנה הרימה קוֹל נהי וּבכי, ואַחריה החרוּ־החזיקוּ גם ילדיה היתוֹמים, וּבבּית קמה יללה, כּיללת חוּרבּן בּית־המקדש בּשעתּוֹ! כּשראיתי כּךְ, התכּעסתּי, ואני עוֹמד ושוֹפךְ את כּל חמתי ואת כּל מרי־שׂיחי על ראש בּתּי עלוּבת־הנפש: ״מַה לכם, אני אוֹמר, כּי נזעקתּם כּוּלכם? לָמה, אני אוֹמר, קמתּם עלי לקצר את חַיי וּלהוֹרידני בּיגוֹן שאוֹלה? לָמה נכמַרתּם כּל־כּךְ, אני אוֹמר, וּמַה קוֹל הנהי הזה אשר עוֹררתּם, אני אוֹמר, כּחַזן זקן לפני התּיבה בּסליחוֹת הראשוֹנוֹת?… התחת אלוֹהים אָנוֹכי? אוֹ כּלוּם, אני אוֹמר, בּן־סגוּלה אני בּעֵיניכם, רךְ ויחיד לפני אָבינוּ שבּשמַיִם? וכי מעטים היהוּדים, אני אוֹמר, הנרדפים עתּה על צוָאר מן הכּפרים? בּוֹאִי, אני אוֹמר, ותשמעי את כּל הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת, אשר יסַפּר השוֹטר יִמַח שמוֹ! להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, כּי אפילוּ אַנאטיבקה שלךְ, שעד עכשיו היתה נחשבת כּעיר, אף היא, אני אוֹמר, אַחרי בלוֹתה היתה לה עֶדנה – לעֵת זקנתה, אני אוֹמר, זכתה והיתה לכפר בעֶזרת השם יִתבּרךְ, והכּל, אני אוֹמר, לטוֹבתם של יִשׂראֵל, כּדי שאֶפשר יִהיֶה לגרש את כּל היהוּדים מעיר־מוֹלדתּם בּהיתּר ולא בּאיסוּר, כּדת וּכדין. אִם כּן, אני אוֹמר, למה יִגָרע חלקי מכּל אַחַי היהוּדים?״… כּךְ אני משדל את בּתּי האַלמנה בּדברי־מוּסר וּמתכּוון להפיס את דעתּה. אבל הלא אִשה היא, והרי היא משיבה לי אַף היא את חלקה, לפי שׂכלה וטעמה: “לאָן, היא אוֹמרת, נפנה עתּה וּלאָן נלךְ לנוּע וּלבקש לנוּ ערים?”… אָמרתּי לה: “בּתּי, שטיה אָתּ! כּשבּא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, אני אוֹמר, אֶל אַברהם אָבינו הזקן ואָמר לוֹ, אני אוֹמר: לךְ־לךָ מאַרצךָ – כּלוּם עמד אַברהם, אני אוֹמר, לטעוֹן לפני בּוֹראוֹ וּלקפּחוֹ בּשאֵלוֹת: “לאָן?”… הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אני אוֹמר, פּסק לוֹ את פּסוּקוֹ בּלשוֹן קצרה וּפשוּטה: אֶל האָרץ אשר אַראֶךָ – תּרגוּם אוּנקלוֹס: מאִיגרא רמא לבירא עמיקתא… וכךְ יִהיֶה, אני אוֹמר, גם חלקנוּ תּחת השמש. גם אנחנוּ, אני אוֹמר, נשׂא עֵינינוּ אֶל כּל אשר יוֹבילוּנוּ רגלינוּ, בּאשר ילךְ, אני אוֹמר, כּל יִשׂראֵל, נלךְ גם אָנוּ. כּי בּמה, אני אוֹמר, נפלינוּ משאָר היהוּדים? וּבמה, אני אוֹמר, גדלה זכוּתךְ בּעֵיני אלוֹהים מזכוּתה של בּיילקה אחוֹתך העשירה? אִם טוֹב ויפה לה, אני אוֹמר, להתגלגל בּיִסוּרים עם פּדהצוּר בּעלה בּקצה השמַיִם, בּאמריקה, ולעשׂוֹת שם חַיִים על האָבנַיִם – הלא טוֹב ויפה הדבר הזה גם לךְ… עוֹד זאת בּאָשרנוּ, אני אוֹמר, כּי יש לנוּ, בּרוּךְ השם, להוֹצאוֹת הדרךְ, אִם מעט ואִם הרבּה. מקצת, אני אוֹמר, נשתּיירה לנוּ משנוֹת השׂבע, מקצת שמוּרה אֶצלי ממכירת מקננוּ, וּמקצת נַעלה בּחלקנוּ ממכירת הבּית, וכאשר תּצטרף, אני אוֹמר, פּרוּטה לפרוּטה, יעלה החשבּוֹן לדינר, כּמו שמצינוּ, אני אוֹמר, במדרש תּנחוּמא: מטיפּה לטיפּה נתמַלאָה הכּיפּה… גם זוֹ לטובה! ואַף אִילוּ, אני אוֹמר, יצאנוּ, חַס ושלוֹם, בּשן ועיִן, כּלוֹמַר, בּעֵירוֹם וּבחוֹסר כּל, וּמאוּם לא היה בּידנוּ, כּי־עתּה גם עתּה, אני אוֹמר, עוֹד טוֹב היה חלקנוּ שבעתיִם מחלקוֹ של מנדל בּייליס!”…

בּקיצוּר, שידלתּי את בּתּי האַלמנה בּכוח לשוֹני, לבל תּקשה לבבה בּיוֹם דין. שׂיבּרתּי לה אֶת האוֹזן על־פּי דרך הטבע, כּי מאַחַר ששוֹטר הכּפרים בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ הוֹאִיל לכבּדנוּ היוֹם וּלהביא אֶל בּיתנוּ את ספר־הכּריתוּת בּעֶצם ידוֹ, שוּב לא מן הנימוּס הוּא להמרוֹת את פּיו ולָלכת עמוֹ בּקרי, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: הווּ זהירין בּרשוּת – פּירש רש"י: אֵין מסרבין אפילוּ לגוֹי קטן. ואני עצמי קמתּי והלכתּי אֶל הכּפר לבקש גוֹאֵל לביתי ולנחלתי, ושׂמתּי את פּני ראשית כּל אֶל אַנטוֹן פּוֹפּירילי, הוּא אַנטוֹן זקן־העֵדה. להוֹדיעךָ, שאַנטוֹן גוֹי עשיר הוּא, בּעל־גוּף בּעמיו, ונתן עֵינוֹ בּדירתי זה־כּבר – נַפשוֹ יוֹצאת אַחריה! כּשנכנַסתּי אֵצל אַנטוֹן, לא סיפּרתּי לוֹ שוֹרש דבר ותכליתו, – בּינה יתירה בּיהוּדי יוֹתר מבּגוֹי, – אֶלָא כּךְ אָמַרתּי לוֹ: “בּאתי להוֹדיעךָ, אַנטוֹניא רחימאי, כּי עוֹזב אני אֶתכם לאנחוֹת”… אָמַר לי: “כּל־כך לָמה?” אָמַרתּי לוֹ: “עוֹקר אני את דירתי לעיר, חָשקה נפשי, אני אוֹמר, לשבת בּתוֹךְ עמי. כּי הנה, אני אוֹמר, כּבר זקנתּי ושׂבתּי, וּכבר הגיעה שעתּי, אני אוֹמר, לדאוֹג ליוֹם מחר, שמא, חָלילה, אני אוֹמר, אֶתבּקש פּתאוֹם לפמַליה של מעלה”… אָמר לי: “אִם כּן אֵיפוֹא, מַדוּע לא תּמוּת פּה? מי זה יעצוֹר בּידךָ?” אָמַרתּי לוֹ: “לא, אַנטוֹן רחימאי, מוֹדה אני לךָ על חַסדךָ הגדוֹל ועל רוּחךָ הנדיבה, ואוּלם נוֹחַ לי, אני אוֹמר, שתּמוּת אַתּה פּה, וּפה תּהיה קבוּרתךָ, לפי שזקן־ העֵדה אַתּה, ראשוֹן בּמספּר הפּקוּדים, ואני אֵלךְ לי, אני אוֹמר, לָמוּת בּקרב אַחַי בּני עמי, כּי שם יכּירני מקוֹמי… קנה אֵיפוֹא, אַנטוֹניא, אני אוֹמר, את בּיתי ואת גני ממני. לאַחר, אני אוֹמר, לא היִיתי מוֹכרם בּכל הוֹן, וּלךָ אֶמכּוֹר”. “כּמה, הוּא אוֹמר, אַתּה רוֹצה בּמחיר בּיתךָ?” “כּמה, אני אוֹמר, אַתּה נוֹתן?” בּקיצוּר, אני בּכה והוּא בּכה.

אני לוֹ: “כּמה אַתּה נוֹתן?” והוּא לי: “כּמה אַתּה רוֹצה?” וכךְ היִינו עוֹמדים על המקח, נוֹשׂאִים ונוֹתנים כּמנהג העוֹלם, סוֹפקים איש על כּף רעֵהוּ, מעלים דינר וּמוֹרידים דינר, עד שנתפּשרנוּ זה עם זה וּבאנוּ לעֵמק השוה, והבּיִת קם לאַנטוֹן למקנה, ותיכף למעשׂה קיבּלתּי מידוֹ דמי־קדימה כּדת וּכדין, מנה יפה הראוּיה להתכּבּד, גזירה, שמא יפשפּש בּמעשׂיו ויחזוֹר בּוֹ חָלילה, – בּינה יתירה בּיהוּדי יוֹתר מבּגוֹי, – וכךְ שכוֹלתּי בּיוֹם אֶחָד וּמכרתּי בּלא מחיר את בּיתי, זה חלקי מכּל עמלי, המירוֹתי את נַחלָתי בּכסף מזוּמן, ויצאתי משם לשׂכּוֹר עגלה ולטעוֹן עליה את יֶתר הפּליטה, את כּלי־ביתי ואת מטלטלי. ואַתּה הסכּת־נא ותשמע את אשר הגדיל אלוֹהים לעשׂוֹת לטוֹביה באַחרית הימים, את הגמוּל אשר גָמל עמוֹ חלף אמוּנתוֹ וּבטחוֹנוֹ בּוֹ מעוֹדוֹ ועד היוֹם הזה. ורק אַחַת אֶשאַל ממךָ, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אוֹתה אבקש: שׂים־נא את אָזנךָ כּאפרכּסת וּשמע לדברי הפּעם בּכוונה, כּי לא אֶעצרךָ עוֹד ולא אַאריך את נַפשךָ בּיוֹתר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהגדה: חסל סידוּר פּסח – פּירש רש"י: גם אָכוֹל לביבוֹת הרבּה לא טוֹב…

בּקיצוּר, הגיע זמן נסיעה, ואני נכנס לביתי בּפּעם האַחרוֹנה ואֵיני מוֹצא שוּב לפני לא בּיִת ולא משכּן בּני־אָדם, אֶלָא חוּרבה שוֹממה, מַהפּכת אלוֹהים. הכּתלים ערוּמים וחשׂוּפים, נראים מַמש כּבוֹכים, מוֹרידים דמעוֹת על חוּרבּנם! על הקרקע מוּשלכים צרוֹרוֹת על־גבּי צרוֹרוֹת וחבילוֹת על־גבּי חבילוֹת, על הכּיריִם מתבּוֹדד החתוּל, מתכּווץ וּמצמצם עצמוֹ, כּיתוֹם נעזב, כּוּלוֹ אָבל וחפוּי־ראש – לבּי נתעטף למראֵהוּ כּל־כּךְ, עד כּי עלוּ דמעוֹת בּעֵיני. אילמלא בּוֹשתּי מפּני בּתּי, היִיתי פּוֹרשׁ לקרן־זוית וּממרר שם בּבּכי… בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אַל תּדין את טוֹביה לכף חוֹבה ואַל תּצחַק לוֹ – אַל תּהא מוֹרשת־אָבות קלה בּעֵיניךָ!… הגע בּעצמךָ: פּה גוּדלתּי מנעוּרי, פּה עברוּ עלי כּל ימי הבלי, פּה שׂבעתּי עמל וּתלאָה ורעוֹת רבּוֹת ראִיתי – וּפתאוֹם בּא זד עריץ, מעוול וחוֹמץ, אָחז בּערפּי בּחזקת־היד וגירשני מהסתּפּח בּנַחלת אבוֹתי, לאמוֹר: לךְ־לךָ!… העל זאת אֶתאַפּק ואַחריש, ונַפשי לא תּבכּה בּמסתּרים?… ואוּלם לא אִשה טוֹביה ויוֹציא רגשוֹתיו החוּצה. והרי אני כּוֹבש את יצרי בּלבּי, מצהיל פּני כּלפּי חוּץ וקוֹרא ואוֹמר אֶל בּתּי האַלמנה: “צייטיל, אני אוֹמר, בּואִי־נא הנה, לָמה נֵחבּאת שם בּאַחַת הפּינות?” יצאה צייטיל מן הקיטוֹן הסמוּך, עֵיניה אדוּמוֹת, חוֹטמה צבה וּפניה חמַרמרוּ מבּכי. “אהא, אני אוֹמר בּלבּי, מעקימת פּניה ניכּר, כּי שוּב נכמרוּ פּה ניחוּמיה בּקרבּה ושלחה מעינוֹתיה החוּצה!”… השוֹמע אַתּה, ידידי? הנשים הללוּ – עם לא־עז הן! כּיוָן שנגעה הרעה עד נַפשן, שוּב אֵינן נוֹתנוֹת פּוּגה לעֵיניהן! הדמעוֹת עוֹלוֹת להן בזוֹל, בּלא מחיר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהבדלה: וּשאַבתּם מַיִם בּשׂשׂוֹן… “שטיה, אני אוֹמר, למה תּבכּי שוּב? וכי לא פּתיה אַתּ, אני אוֹמר, שאַתּ מתחַטאת לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מן הבּוֹקר עד הערב כּתינוֹקת וּמַלאָה אוֹתוֹ כּל היוֹם בּרוֹב דמעוֹתיךְ? זכרי־נא, אני אוֹמר, והעלי על לבּךְ כּיוֹם הזה, מה בּינךְ למנדל בּייליס!”… אָמרה לי: “אַבּא, היא אוֹמרת, אִי אַתּה יוֹדע על מה אני בּוֹכה”… אָמַרתּי לה: “יוֹדע אני גם יוֹדע. גם אני לא טחוּ עֵינַי מראוֹת ולא טפש לבּי מהבין. בּוֹכה אַתּ, אני אוֹמר, על מַר־גָלוּתנוּ, צר לךְ, אני אוֹמר, על בּית אָביךְ ועל חדר הוֹרתךְ, על המקוֹם, אני אוֹמר, אשר בּוֹ נוֹלדתּ וּבוֹ גוּדלתּ בּימי נעוּריִךְ, – על אֵלה, אני אוֹמר, אַתּ בּוֹכיה!… האמיני לי, אני אוֹמר, לוּלא היִיתי טוֹביה, לוּא אַחר היִיתי, כּי־עתּה גם אני היִיתי מחוֹנן ומנַשק את הכּתלים הערוּמים האֵלה ואת האִצטבּוֹת הריקוֹת והשוֹממוֹת… גם אני בּעצמי, אני אוֹמר, היִיתי נוֹפל לאָרץ הזאת וּמתאבּק בּעפרה!… כּמוֹךְ, אני אוֹמר, צר גם לי על כּל מַראֵה עֵיני פּה, ולבּי, לבּי, אני אוֹמר, לכל קרן־זוית אפלה וּלכל פּינה עזוּבה בּבּית הזה! ולא עוֹד, אני אוֹמר, אֶלָא שׂאִי עֵינַיִךְ וּראִי חתוּל זה, הנה הוּא יוֹשב שם, אני אוֹמר, בּבדידוּת על הכּיריִם – דוֹמה, אני אוֹמר, מי הוּא וּמה עֶרכּוֹ, וּמה הוֹוה לוֹ בּכל חַייו אשר הוּא חַי תּחת השמש? יצוּר אילם, אני אוֹמר, לא בּינת אָדם לוֹ, לא רוּח ולא רגש. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, לבּי יֶהמה לוֹ, רחם ארחמנוּ, כּי נשאָר הוּא פּה כּיתוֹם נעזב, בּאֵין בּעלים, אשר יקרבוּהוּ ויסוֹכּוּ לוֹ בּאֶברתם ויִשתּתּפוּ בּצערוֹ, כּמוֹ שאָנו אוֹמרים בּתפילת שחרית: ורחמיו על כּל מעשׂיו”… ענתה בּתּי ואָמרה לי: “אִם לרחמים, היא אוֹמרת, הרי יש לנוּ פּה על מי לרחם יוֹתר”… אָמַרתּי לה: “למשל?” אָמרה לי: “למשל הנה נוֹסעים אנחנוּ, היא אוֹמרת, ואָנוּ עוֹזבים פה אָדם בּוֹדד ונשכּח מלב, כּאֶבן על־פּני השׂדה”… לא ירדתּי לסוֹף דעתּה ואָמַרתּי לה: "מה אַתּ מפטפּטת שם, אני אוֹמר, פּיטפּוּטי מלים? מה החלוֹם אשר חָלמתּ? מי הוּא זה, אני אוֹמר, האָדם הבּוֹדד? ואֵיפה ראִית, אני אוֹמר, אֶבן על־פּני השׂדה?… אָמרה לי: “אַבּא, לא פּיטפּוּטי מלים אני מפטפּטת ולא חלוֹם חָלמתּי; מדבּרת אני, היא אוֹמרת, בּחַוָה שלנוּ”… הדבר יצא מפּיה – וּכאִילוּ נכויתי בּרוֹתחים, אוֹ כּאִילוּ מחצוּ את ראשי בּפטיש, בּי נשבּעתּי! מיד נישׂקה כּאֵש חמתי, ואני מתנפּל על בּתּי בּחרי־אַף ושוֹפךְ את כּל שׂיחי וכעסי על ראשה: “לָמה זה, אני אוֹמר, בּאת היוֹם להזכּיר עווֹני לפני? לָמה זה, אני אוֹמר, העלית את זכרוֹן חַוָה לפתע־פּתאוֹם? הלא כּמה פּעמים, אני אוֹמר, העידוֹתי בּכם, כּי שם חַוָה לא יִזכר ולא יִפּקד בּבּית הזה!”… כּסבוּר אַתּה, שזוֹ נבהלה מפּני ונרתּעה לאחוֹריה? אִם כּן, אֵינךָ יוֹדע עדיִין את בּנוֹת טוֹביה ואת כּוֹחָן כּי עז! “אַבּא, היא אוֹמרת לי, אַל־נא בּאַפּךָ תּוֹכיחני ולא בּנזיפה תּנַצחני. ואַתּה, היא אוֹמרת, אָבי, אָב רחוּם, מוּטב שתּזכּוֹר הפּעם את אשר השמעתּנוּ כּמה פּעמים בּמוֹ פיךָ, היא אוֹמרת, כּי חַייב אָדם לרחם על אָדם, כּרחם אָב על בּנים”… השוֹמע אַתּה פּירוּש המלוֹת הללוּ? קדחה חמתי עוֹד יוֹתר, ואני קם וּמשיב לה מנה אַחַת אַפּיִם, כּכל תּגמוּליה: “לעוֹרר רחמים בּלבּי, אני אוֹמר, בּאת היוֹם? ואַיה היוּ רחמיה, אני אוֹמר, עֵת כּרעתּי בּרךְ, כּכלב מוּכּה, לפני הכּוֹמר יִמַח שמוֹ ונשקתּי בּחרפּה את כּפּוֹת רגליו, והיא, אני אוֹמר, אוּלי ישבה אוֹתה שעה בּחדר השני והטתה אוֹזן ושמעה כּל מלה וּמלה?… אוֹ אַיה, אני אוֹמר, היוּ רחמיה, עֵת אִמךְ עליו השלוֹם היתה מוּטלת, לא עליִךְ, פּה על הקרקע, מכוּסה שחוֹרים? היכן, אני אוֹמר, היתה בּיוֹם המַר והנמהר ההוּא?… וּמי יִמנה מספּר, אני אוֹמר, ללילוֹת־נדוּדי, אשר התהפּכתּי על משכּבי מצד אל צד בּיִסוּרי גיהינוֹם וחיבּוּט־הקבר? אוֹ מַה גמוּל תּגמלני חלף כּל מַדוי הגוּף והנפש, אני אוֹמר, אשר עינוּ אוֹתי בּמסתּרים מאָז ועד היוֹם הזה, בּזכרי אֵת אשר עוֹללה לי וּבמי המירה אוֹתנוּ, את עמה ואת אלוֹהיה, – אַדרבּה, אני אוֹמר, קוּמי־נא אַתּ ועני בּי: עלי מי יחוּס ואוֹתי מי ירחם?”… ולבּי מתחַמץ בּקרבּי מרוֹב רגשוֹתי ואֵיני יכוֹל לדבּר עוֹד… שמא סבוּר אַתּה, כּי בַּפּעם הזאת שוּב לא מצאָה בּת טוֹביה מלים בּפיה להשיב לי דבר? “אבּא, היא אוֹמרת, הלא אַתּה בּעצמךָ לימדתּנוּ כּל הימים, כּי אָדם שחָטא וחָזר בּתשוּבה, אפילוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מוֹחל לעווֹנוֹתיו. וכמה פּעמים היא אוֹמרת, אָמַרתּ לָנוּ, כּי גדוֹלה חרטה”… “חרטה? – אני אומר. – כּבר עבר זמַנה, כּבר אֵיחרה מן המוֹעֵד! טוֹבה חרטה, אני אוֹמר, בּשעתּה, אבל ענף כּי נכרת מגזעוֹ – אַחריתוֹ כּי יִיבש, ועלה, אני אוֹמר, כּי נשׁר מעֵץ – אַחַת דתוֹ להרקיב! ושוּב, אני אוֹמר, אַל תּנַסי לדבּר עמי בּזה, כּי לא יוֹעילוּ לךְ כּל טענוֹת וכל מענוֹת – עד כּאן אוֹמרים בּשבּת הגדוֹל!”…

בּקיצוּר, כּיוָן שראתה צייטיל בּתּי, כּי בּמלחמה לא תּנַצח את טוֹביה אָביה וּבדברים לא תוּכל לוֹ, נמלכה והתקינה את עצמה, כּכּתוּב בּפירוּש רש"י: לדוֹרוֹן ולתפילה – נפלה לפני על בּרכּיה, החזיקה בּי ונשקה לי את ידי ואָמרה לי: “אַבּא, היא אוֹמרת, כּה יעשׂה לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, אִם אָמוּש מאִתּךָ הפּעם! לוּא פּה, היא אוֹמרת, תּהיה מיתתי, לוּא אֶראֶה בּרעה כּל ימי חַיי, אִם תּדחה כּיוֹם הזה את חַוָה בּשתּי ידיִם כּשם שדחית אוֹתה, היא אוֹמרת, אָז בּיער, עֵת נפלה, היא אוֹמרת, לפניךָ אַפּיִם אָרצה, ואַתּה, היא אוֹמרת, הקשית את לבּךָ והטית את סוּסךָ מפּניה ומיהרתּ להימלט על נפשךָ!”… “מה הפּגע הרע הזה, אני אוֹמר, אשר פּגע בּי היוֹם? מה המשלחת הזאת, שנשתּלחה פּתאום על ראשי? לָמה, אני אוֹמר, קמתּ לקצר את חַיי?!”… אַךְ זוֹ, כּלוֹמַר צייטיל שלי, אֵינה מרפּה ממני, אוֹחזת בּידי בּכל תּוֹקף וטוֹעֶנת טענתה: “לוּא אֶראֶה בּרעה, היא אוֹמרת, לוּא פּה תּהיה מיתתי היוֹם, אִם לא תּסלח לה הפּעם ולא תשיב לבּךָ עליה, כּי בּתּךָ היא, עצמךָ וּבשׂרךָ, היא אוֹמרת, כּמוֹני!”… “מַה לי ולה, אני אוֹמר, כּי בּאת היוֹם להוֹריד את שׂיבתי בּיגוֹן שאוֹלה? לא בּתּי היא עוֹד! כּבר מתה, אני אוֹמר, וּכבר אָבד זכרה מן החַיים!”… “לא, היא אוֹמרת, חַוָה לא מתה, אֶלָא חַיה היא כּמוֹני וכמוֹךָ, וּבתּךָ היא כּמוֹ שהיתה, כּי למן הרגע הראשוֹן, היא אוֹמרת, אשר הוּגד לה, כּי גזירה נגזרה עלינוּ להישלח מן הכּפר, גָמרה בּלבּה, כּי הגזירה הזאת חָלָה על כּוּלָנוּ, גם עליה בּכלל, אֶל אשר נלךְ – כּךְ אָמרה לי חַוָה בּמוֹ פיה – תּלךְ גם היא. עמנו עמה, וגָלוּתנוּ גָלוּתה… וסימן לדבר, אַבּא, היא אוֹמרת, הנה גם צרוֹרה מוּטל שם בּין צרוֹרוֹתינוּ”… כּךְ אוֹמרת לי צייטיל שלי בּנשימה אַחַת, כּדרךְ שמוֹנים בּפוּרים את שמוֹת עשׂרת בּני המן שבּמגילה, ואֵינה מַניחה לי להשיב רוּחי וּלהוֹציא הגה מפּי, וּמַראָה לי בּאֶצבּע על אַחַת החבילוֹת, הצרוּרה בּמטפּחת אדוּמה, ותיכף למעשׂה היא עוֹמדת וּפוֹתחת את דלת הקיטוֹן הסמוּךְ וקוֹראת בּקוֹל: “חַוָה!” – כּשם שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּיהדוּתי!… וּמה אוֹמַר וּמה אסַפּר לך, ידידי היקר, אַלוּפי וּמיוּדעי? אָכן נתקיים בּטוֹביה כּכל הכּתוּב והמצוּיר בּסיפּורי־המעשׂיוֹת שלךָ: מן הקיטוֹן נתגלתה פּתאוֹם חַוָה בּכל קוֹמתה וצביוֹנה, בּריאָה וּשלמה, יפה וּברה וּמוּם אֵין בּה, כּוּלה כּמוֹ שהיתה, לא נגרע דבר ממנה ולא נשתּנתה אַף כּחוּט השׂערה, ורק דאָגה עמוּקה תּכסה פּניה וצל ילין בּעֵיניה, ואת ראשה תּרים למַעלה, בּגאָה וגאוֹן, והיא נצבת רגע בּפּתח, היא מבּיטה אֵלי ואני מבּיט אֵליה. אחר־כּךְ היא פּוֹשטת אֵלי את שתּי ידיה, ורק מלה אַחַת תּוּכל להוֹציא מפּיה, מלה אַחַת בּוֹדדה, וּבלחש:

– אַ־בּא.


* * * *

אַל תּראֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שהיה לי פּתאוֹם אוֹרח כּנשים… עוֹד כּיוֹם הזה, כּשאני מַעלה בּזכרוֹני אוֹתוֹ מעשׂה, לא אוּכל לכבּוש את יִצרי, והדמעוֹת שוֹטפוֹת מעֵיני מאליהן. ואַף־על־פּי־כן אַל־נא תּדמה בּנפשךָ, כּי טוֹביה שלח אָז את רגשוֹתיו לפניו והרךְ את לבּוֹ, כּלב אִשה מצירה – חַס ושלוֹם!… אָמנם, כּל מַה שהתחוֹלל בּשעת־מעשׂה בּמעמקי נַפשי – רק אֵל אלוֹהים, הבּוֹחן כּלָיוֹת ולב, הוּא יוֹדע! הלא גם אַתּה, ידידי, אָב אַתּה לבניך, וכמוֹני ידעתּ אַף אַתּה פּירוּשוֹ של מקרא מפוֹרש “כּרחם אָב על בּנים”, וכמוֹני טעמתּ אַף אַתּה בּימיךָ טעמוֹ של רגש זה, עֵת ילדךָ, יוֹצא חלָציךָ, אשר טיפּחתּ וריבּית, ניחָם על חטאתוֹ, והוּא שב אֵליךָ בּתשוּבה שלמה, עוֹמד כּנגדךָ, מציץ לתוֹך עמקי נשמתךָ ואוֹמר לך: “אַבּא!” כּלוֹמַר: סלח לנוּ, אָבינוּ, כּי חָטאנוּ!… אַדרבּה, נַסה־נא אָז להראוֹת את כּוֹחךָ, אִם בּעל־נפש אַתּה, וקוּם־נא וגָרשהוּ מעל פּניךָ!… אַך כּנגד זה מתעוֹרר בּי כּוֹח הדם בּכל תּקפּוֹ וּבוֹלע את חוּשי, ואני משוה לעצמי בּחָזוֹן אֵת כּל תּעלוּליה היפים אשר עוֹללה לי… את חווידיקי הלבלר, תּפּחנה עצמוֹתיו… ואת הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ… ואת דמעוֹת עֵיני על משכּבי בּלילוֹת… ואת מוֹתה של גוֹלדה עליו השלוֹם… לא! קוּם־נא אַתּה וענה בּי: אֵיךְ אוּכל ואֶשכּח אֵת כּל זאת? כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהפטרה: התשכּח אִשה עוּלה – כּלוּם אֶפשר לוֹ לילוּד־אִשה להסיח דעת מעוול נוֹרא כּזה?… ושוּב אני מעיין בּדבר וחוֹזר בּי, ואני אוֹמר אל לבּי: טוֹביה, אַל תּהא חָכם בּעֵיניךָ ואַל תּשלה הפּעם את נפשך בּפסוּקים, בּדברי הלכה וּבדברי אַגדה, כּי בּנפש בּתּךָ הדבר הזה!… זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי בּתּךָ היא, עֶצם מעצמיךָ וּבשׂר מבּשׂרךָ! יעלה־נא לפניךָ מקרא שנאמר: “כּרחם אָב על בּנים”!… והלא דברים קל וָחוֹמר: וּמַה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שהוּא מלך מַלכי המלכים ולוֹ זרוֹע עם גבוּרה להינקם מן הרשעים וּמכּל עוֹשׂי־עוולה בּעוֹלם הזה, אָמר על עצמוֹ, כּי הוּא אֵל אֶרךְ אַפּיִם ורב חסד ואמת, – בּן־אָדם קרוּץ מחוֹמר, שכּוֹח זבוּבים כּוֹחוֹ וכל נקמתוֹ מאָפע, על אַחַת כּמה וכמה שאָסוּר לוֹ להתאַכזר ולָלכת אַחַר שׁרירוּת לבּוֹ הרע!… וּבפרט, שזוֹ,

כּלוֹמַר חַוָה, כּבר הירהרה חרטה על כּל המעשׂה, והיא רוֹצה לחזוֹר בּתשוּבה שלמה אל אָביה ואל אלוֹהיה!… מַה דעתּךָ אַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם? הלא איש מלוּמד אַתּה, כּוֹתב ספרים לבני יִשׂראֵל וּמנהל את העוֹלם כּוּלוֹ בּעצוֹתיךָ, וכוֹחךָ רב לךָ גם בּנגלה וגם בּנסתּר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמחזוֹר: מסוֹד חכמים וּנבוֹנים, – אַדרבּה, קוּם־נא אַתּה אֵיפוֹא והגד־נא לטוֹביה הפּעם את המעשׂה, אשר צריךְ היה לעשׂוֹת לבִתּוֹ בּיוֹם־דין? האִם חַייב היה לקוּם וליפּוֹל על צוָארה, לחַבּקה וּלנַשקה בּאהבה ולאמוֹר לה בּלשוֹן זוֹ, שאָנוּ אוֹמרים בּליל כּל־נדרי: סלחתּי כּדבריךָ, כּלוֹמַר, הכּל מחוּל לָךְ, והרי אַתּ בּתּי כּבתּחילה?

אוֹ שמא דין הוּא, שצריך היה לפנוֹת לה עוֹרף, כּבפּעם הראשוֹנה, לענוֹת אוֹתה קשוֹת ולאמוֹר לה בּכל תּוֹקף: לךְ־לךָ, כּלוֹמר: לכי לךְ אֶל המקוֹם אשר משם בּאת?… בּי אדוֹני, לוּא יהא דוֹמה הדבר עליךָ, כּאִילוּ אַתּה בּמקוֹם טוֹביה, כּאִילוּ אַתּה, דרך משלך,יוֹשב על מדוֹכה זוֹ, ואמוֹר לי בּהן־צדקך, בּלא לב ולב, כּאשר ידבּר אִיש אל רעֵהוּ: מה היִית אַתּה עוֹשׂה ואֵיךְ היִית אַתּה נוֹהג, כּדי לצאת מן המיצר?… ואִם קשה ממךָ הדבר לאמוֹר לי תּיכף וּמיד, אני נוֹתן לך זמן לעיין בּוֹ יפה… אִם כּה ואִם כּה, ואני צריךְ ללכת, כּי הנה נכדי מחַכּים לי בּבּית, מצפּים לאביהם־זקנם. להוֹדיעךָ, שחביבים נכדים על האָדם יוֹתר מבּנים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקבּלת־שבּת: אַל תּקרא בּניִךְ אלא בּוֹניִךְ – לא הרי בּנים כּבני־בנים… ואַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אַל־נא תּבוֹא בּמשפּט עמדי, שמא הגדשתי את הסאָה היוֹם וּבילבּלתּי את מוֹחךָ יוֹתר מדי – בּשׂכר זה תּכתּבני בּספר־הזכרוֹנוֹת ותעשׂה לךָ מטעמים כּאשר אָהבתּ… ואִם יצוה לנוּ אלוֹהים את החַיים בּימים הבּאים, הלא עוֹד נתראֶה. ואַתּה שלוֹם וּביתך שלוֹם וכל אשר לך שלוֹם!


  1. “מתרעה” במקור, צ“ל מתראה – הערת פב”י  ↩